Bereshit 31 – בראשית לא‏ – Mikraot Gedolot

[לב] ¹הלוא, י״ג מליאי וי״ו במקרא. (מסורה)

[לג] ²הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו, וגו׳ אפשר כן אלא אם הוה קוקיא טבא הוה נסיב ליה, פטיקלין טב הוה נסיב ליה. (בראשית רבה עד)

[לד] ³ויאכל גם אכול את כספנו, הכסף שהיה צריך בנישואין, או לשמור צאנו בי״ד שנה שעבדת בנו. (מדרש אגדה)

[לה] ⁴ויאכל גם אכול את כספנו, וכי הוא אכלו אלא שנהנה מכאן למדנו שההנייה בכלל האכילה. (ילקוט מעין גנים כת״י)

1. בשכל טוב מביא המסורה וכ׳ וכולן לדרשה ולא מביא איזה דרש נרמז כאן. אמנם בכת״י פי׳ ר׳ יואל על התורה כ׳ הלוא נכריות נחשבנו לו, הלוא מלא ו״ו, כלומר יש לדרוש לשני דברים לשון לו ולשון לא. לו, לאבינו נחשבנו נכריות, ולא לאבינו שבשמים נחשבנו נכריות, וזהו לו לא.

2. בלקח טוב הלא נכריות נחשבנו לו, אפשר כן, אלא כל מה שהיה רואה לבן בבית רחל ולאה דבר נאה היה נוטלו, לכך נאמר ויאכל גם אכל את כספנו, ומשמעו של פסוק על שעבד לו יעקב אבינו ארבע עשרה שנה ברחל ולאה. ובשכ״ט ויאכל גם אכל את כספנו שאם הוא בא וראה בבתינו כלי נאה הרי הוא לקחה, כסף או כתם טוב שאנחנו מסגלות מגיזי כבשינו ומחריצי חלבן הרי בא ולוקח. ומבואר דס״ל דהדרש הוא לפרש לשון אכל את כספנו. לא כהמת״כ ומהרז״ו. ועי׳ בערוך ע׳ קווק ב׳ ובע׳ פטילקון. קוקיא, ראה לעיל פכ״ו אות פ. מלשון עדרי צאן. ובמעריך פי׳ קוקיא כלי טוב. ובפי׳ ב״ר כ״י במנח״י מפרש טלא שמן. פטיקלין מאכל שעושין מאגוזים ומדבש.

3. ראה ברש״י. ובשכ״ט כי מכרנו לו בדמי עבדות י״ד שנה ולא כמשיא בתו לאיש ונותן לה משלו ולא כאביו שהשיא את רבקה לאביך ושלחה, אלא זה נתעמר בנו ויאכל שכר טרחתך י״ד שנה. ועי׳ לעיל אות לא. בבאור מ״ש ממדרש אגדה. ובתרגום ירושלמי כאן לחוד כתובתן. ובפי׳ יונתן לחוד כתובתן גם כתובתן ר״ל הנדן שלנו לא בעי למיהב. ראה בתורה שלמה לעיל פ״ד אות קס. בבאור דמלת ״לחוד״ בתרגום לפעמים יש לה מובן ״גם״. ובדפוס באזיליה הגי׳ ״והא בעי״ למיהב לחוד כתובתן פי׳ דרוצה לתת רק כתובתנו אבל כספנו שרכשנו לו אומר שאכלו גם אכל כו׳. ובהוצאת גינזברג הגי׳ והוא בעי ״למיסב״ לחוד כסף בתולתין וכתובתין פי׳ והוא רוצח לקחת (מאתנו) גם כסף מוהר בתולות וכתובתן. ראה בפירוש אהבת יהונתן.

4. מקור הדבר בגמרא דהנאה בכלל אכילה הוא בפסחים כא: וש״נ א״ר אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, והלימוד הוא מדאיצטריך קרא גבי נבילה להתיר בהנאה ש״מ דבכ״מ דכתיב סתמא לא יאכל וכו׳ גם איסור הנאה במשמע רק היכא דמיעטה התורה, אמנם שם מיירי בלישנא דקרא היכא דאסרה התורה באכילה אם אסרה גם בהנאה, ובהדרש שלפנינו מיירי לענין לשון בני אדם דהנאה הוי בכלל אכילה. (ושם בגמ׳ פירש״י לחזקיה דאמר מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה, פירש״י לא יאכל משמע לא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה, וסתם הנאות לידי אכילה הן באות שלוקח בדמים דבר מאכל, ונראה דיש להביא ראיה מלשנא דקרא אכול את כספנו כמ״ש רש״י דסתם הנאות מכסף לאכילה הן באות). ויש להעיר דנ״מ בדרש הנ״ל לענין נדרים אם הנאה הוי בכלל אכילה בלשון בנ״א, עי׳ נדרים מט. נד. ובירושלמי נדרים פ״ז ה״א פ״ח ה״א פ״ט ה״א וירושלמי שבועות פ״ז ה״א לענין לשון תורה ולשון בני אדם. ועי׳ נדרים סג. דהולכין אחר כוונת הנודר. וביו״ד סי׳ רי״ח. ובירושלמי נדרים פ״ב ה״ד נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו, מובא בר״ן נדרים לה. ובשו״ע יו״ד סי׳ רכ״א ובנו״כ. אמנם עיקר הדרש שלפנינו צריך ביאור דהרי לפי מה דמבואר לעיל אות לב. דהכוונה שלקח מהם צאן ושאר דברים שפיר מתאים הלשון אכל את כספנו היינו שוה כסף דנקרא כסף. ואפילו אם נפרש כספנו במובן כסף ממש י״ל דהפי׳ אכל מלשון כליון והפסד וכמו להלן פסוק מ. אכלני חרב, ואכלת את כל העמים, (דברים ז, טז.) וצריך לאמר דרמז בעלמא הוא.

הֲלָא נוּכְרָאָן אִתְחֲשַׁבְנָא לֵיהּ אֲרֵי זַבְּנַנָא וַאֲכַל אַף מֵיכָל יָת כַּסְפַּנָא.

Are we not considered by him as strangers? For he has sold us, and has completely consumed our money.

הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ

הֲלָא נוּכְרָאָן אִתְחֲשַׁבְנָא לֵיהּ אֲרֵי זַבְּנַנָא וַאֲכַל אַף מֵיכַל יָת כַּסְפַּנָא

נָכְרִי – בַּר עַמְמִין, נוּכְרַי, אָחֳרָן, משומד

למלה נָכְרִי משמעים אחדים, ביניהם [א] שאינו יהודי, דוגמת ״וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא״ (מלכים א ח מא); [ב] בלתי ידוע, לא מוכר כגון ״מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי״ (תהלים סט ט).

נָכְרִי שבמובן הראשון מתורגם בַּר עַמְמִין כגון ״אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי״ (דברים יד כא) ״לְבַר עַמְמִין״,⁠״לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ״ (דברים כג כא) ״לְבַר עַמְמִין תְּרַבֵּי״. ואילו במובן השני מתורגם לפי העניין כבפסוקנו ״הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ״ – ״הֲלָא נוּכְרָאָן אִתְחֲשַׁבְנָא״.

עצם ההכרעה בין שתי ההוראות היא הכרעה הלכית, ובה מתיישבים תרגומים תמוהים לכאורה שנתבארו במקומם. למשל ״לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא״ (דברים יז טו) מתורגם ״גְּבַר נוּכְרַי״ ולא ״גְּבַר בַּר עַמְמִין״ כמתבקש, עיין שם הטעם. גם ״לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ״ (שמות כא ח) ״לִגְבַר אָחֳרָן״, היא הכרעה הלכית כמבואר שם. וראה גם ״כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּו״ (שמות יב מג) ״כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּיִשְׁתַּמַּד״.

הלא כאלו נכריין אתחשבנן ליה ארום זבן יתן ואכל לחוד מיכל ית כסף זבנן^א.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כסף זבנן״) גם נוסח חילופי: ״דמי זבינתנא״.

הלא נוכריתא איתחשבנא ליה ארום זבננא ואכל אוף מיכל ית כספנא.

are we not considered by him as strangers? For he hath sold us, and eating he hath eaten our money.

הלא נוכראין איתחשבינן ליה ארי זבין יתן והא לא בעי למיהב לחוד כתובתן.

Are we not considered strangers to him? for he hath sold us, and, behold, he is not willing to give us our dowry.⁠^a

a. Ketubathan.

הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ וְגוֹ׳ – אֶפְשִׁי כֵּן אֶלָּא אִי הֲוָה חָמֵי קְווּקְיָא טָבָא הֲוָה נָסִיב לֵיהּ פַּטִיקְלִין טָב הֲוָה נָסִיב לֵיהּ.

אלא אנא כאלגרבא חסבנא ענדה וכאנה קד באענא ואכל ת֗מננא.

הלא כזרות נחשבנו אצלו וכאילו כבר מכר אותנו ואכל את כספנו.

הלוא נכריות נחשבנו – אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נישואין, נהג עמנו כנכריות.

כי מכרנו – לך^א בשכר פעולה.

את כספנו – שעיכב דמי שכר פעולתך.

א. כן בכ״י לייפציג 1 (במקור), ליידן 1, לונדון 26917. בגיליון כ״י לייפציג 1 נוסף (במקום רק ״לך״): ״שעבדת אותו י״ד שנה ונתנו לך״. בכ״י מינכן 5 (בטקסט עצמו), ובגיליון כ״י אוקספורד אופ׳ 34: ״שעבדת אותו י״ד שנה ולא נתננו לך אלא״.

הלא נכריות נחשבנו לו ARE WE NOT THOUGHT ALIENS BY HIM? – Even at a time when it is customary for people to give a dowry to their daughters – at the time of their marriage – he treated us as strangers.

כי מכרנו For he sold us to you in return for your labor during fourteen years.

את כספנו [HAS EATEN] OUR MONEY – for he kept for himself the money for the wages of your labor during the next six years.

הלא נכריות נחשבנו לו – ¹אפשר כן. אלא כל מה שהיה רואה לבן בבית רחל ולאה דבר נאה היה נוטלו. לכך נאמר ויאכל גם אכול את כספנו. ²ומשמעו של פסוק על שעבד לו יעקב אבינו ארבע עשרה שנה ברחל ולאה.

1. אפשר כן אלא כל מה שהיה רואה. בב״ר פע״ד וילקוט שם הוא בלשון ארמי אפשר כן אלא אם הוה קוקיא טבא הוה נסיב ליה. ופי׳ המעריך קוקיא כלי טוב.

2. ומשמעו של פסוק. עי׳ רש״י עה״ת שכתב וז״ל הלא נכריות נחשבנו לו אפילו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נישואין נהג עמנו כנכריות כי מכרנו לך בשכר הפעולה ע״כ.

הלוא – י״ג מליאי ו׳ במקרא וכולן לדרשה, וזה לשון שבועת תימה, כלומר הלא כי נכריות נחשבנו לו כי מכרנו לו בדמי עבודת י״ד שנה ולא כמשיא בתו לאיש ונותן לה משלו, ולא כאביו שהשיא את רבקה לאביך ושלחה, אלא זה נתעמר בנו ויאכל שכר טרחך י״ד שנה:

גם אכל את כספנו – שאם הוא בא וראה בבתינו כלי נאה הרי הוא לקחה, כסף או כתם טוב שאנחנו מסגלות מגיזי כבשינו ומחריצי חלבן הרי בא ולוקח:

כספינו – שנשתכר בנו בנישואינו, שהיה לך להשתכר ביגיע כפך ולפרנסינו.

Kaspenu: He made money from our marriages in that [he did not pay to you the wages that] you deserved to get paid for your labor in order to support us.⁠¹

1. While Rashi sees 15b as referring to the withholding of wages, Rashbam sees it simply as an elaboration of 15a.
Rashbam further explains that although Jacob paid no money for his wives, it is still appropriate for the text to state that Laban lived off the purchase price in that he lived off the money that he ought to have given Jacob.

כי מכרנו – כאילו מכרנו, שלא עשה כמשפט האבות עם הבנות, רק אמר: שמר צאני וקח בנותי במשכרתך.

FOR HE HATH SOLD US. It is as if he sold us¹ in that he did not do with us what a father normally does with his daughters. What he did was to say to you, "Guard my flock and take my daughters as your hire.⁠"

1. Laban did not actually sell them, hence Ibn Ezra's comment.

הלא נכריות נחשבנו לו – שכשנתננו לבעל, שדרך לתת שילוחים ונדונייא לבנות, לא נתן לנו כלום, והיה אומר לך: עשה לעצמך דיי.

והוא מכרנו – ולקח עבדותך לעצמו ואכלה, ולא נתנה לנו. כל שכן שלא יתן לנו ירושה, שאין דרך לתת לבנות.

הלא נכריות נחשבנו לו – ARE WE NOT CONSIDERED STRANGERS TO HIM – When he gave us to wed, where the norm is to give a dowry and trousseau to daughters, he did not give us anything, and he would say to you: Make enough for yourself.

And he SOLD US – and he took your work for himself and CONSUMED it, and did not give it to us. And even more so that he will not give us an inheritance, for it is not the way to give such to daughters.

גם אכול את כספנו – כספנו הראוי לתת לנו להנשא לבעל.

ומה שאמר: גם אכול – אכילה אחר אכילה כי אכל מה שראוי לתת לנו ואכל משכרתך ויגיעך שהיה לנו ולבנינו.

גם אכול את כספנו, the money he had been supposed to give us to get married. As to the word גם in this verse, the sisters referred to more than one “eating.” Not only did he consume what he had been supposed to give us, but he even consumed the proceeds of your hard work which was intended for the benefit of our family.

את כספנו – עכב לעצמו כסף נדוניתינו שהיה לו לתת לנו כדרך כל הארץ.⁠¹

1. בדומה בר״י בכור שור.

את כספנו, "our money;⁠" they told Yaakov that their father had withheld the money that had rightfully been theirs as their dowry, even though he had paid this in the form of physical labour as a shepherd. This would have been no more than common decency.

וזה, שכבר נחשבנו לו נכריות, כי מכרנו ואכל כספנו; וזה, שמה שהיה ראוי ליעקב בעבודתו ארבע עשרה שנה לא נתן אותו לבנותיו, אך עיכבו לעצמו. וזה בתכלית הזרות, כי הנדוניא והמוהר והמתן שיתן הבעל, הוא ראוי שיהיה לאשתו.

ועל השנית אמרו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ואין לו עמנו קשר אהבה שיצטער עליו. וענין המכירה הוא מה שנתן בשרות הבנות ויחסן במקום הנדוניא הראויה לצאת מבי נשא ולא עוד אלא שלקח מחיר בעדן מיד הבעל ואכלו. ואמר ויאכל גם אכל את וכו׳, כי לא איש הוא להנחם מזרת מעשהו כי ככחו אז כחו עתה תמיד אוכל והולך ואם כן מצד צערו אין עון אשר חטא.

כי מכרנו לך בשכר הפעולה. הוסיף מלת לך אחר כי מכרנו מפני שסתם מכרנו משמע לאיש נכרי גם הוסיף בשכר הפעולה מפני שסתם מכירה משמע שקבל מהקונה דבר תמורתן:

שעכב דמי שכר פעולתך. פי׳ של אותן שש שנים שעבדת אותו בשכר כי החליף את משכרתך עשרת מונים לא דמי שכר פעולתך של אותן הי״ד שנה שעבדת בעבורנו שהיה לו לתת לנו שכר העבוד׳ ההיא מאחר שהיתה בעבורנו דאם כן ויאכל אכל את כספינו מיבעי ליה שאז היה ויאכל אכל את כספינו פי׳ של מכרנו שאלו נתן דמי שכר העבודה ההיא לנו לא היינו אומרו׳ שמכרנו אבל השתא דכתיב גם אכל את כספנו שמלת גם מור׳ ששתים רעות עשה לנו מכרנו וגם אכל דמי שכר פעולתך עכ״ל שפירושו הוא מכרנו מאחר שלא נתן לנו דמי שכר פעולתך שהיתה בעבורנו וגם אכל את כספנו שעכב דמי שכר פעולתך באותן שש שנים שעבדת אותו בשכר שהחליף את משכורך עשרת מונים:

או אם תקשה ההליכה עלינו כדי שלא לצערו מפני אהבתו אותנו גם זה אינו כי הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו.

שעכב דמי שכר פעולתך. פי׳ של אותן שש שנים שעבדת אותו בשכר:

For he withheld the wages for your work. I.e, of the six years that you worked for pay.

הלא נכריות נחשבנו לו – כאילו אינו אבינו, ולא ממשפחתנו. ולכן גם אנחנו אין חוב עלינו לחוש על כבודו לבלתי לכת מביתו טרם נשאל את פיו וליטול רשות ממנו, ולנשק את ידיו ולהודות לו על כל טוב אשר גמלנו מנעורינו ועד עתה. שכמו שאנחנו בעינינו כנכריות, אין כבודו מוטל עלינו. ויש הבדל בין ״חשבנו״ ובין ״נחשבנו לו״. שכל לשון מחשבה הסמוך למלת ״לו״, לטוב או לרע, יורה כי נבדל במחשבתו זאת ממחשבות שאר בני אדם, פעמים לטובה פעמים לרעה. ולכן נאמר כאן ״נחשבנו לו״ לגנאי. שאם רבים מבני אדם אכזרים לא ימצא בין רבבה גם אחד שתשתקע בו המדה הרעה הזאת עד שישתמש בה נגד יוצאי חלציו. כמו שאמר הנביא ״גם תנין חלצה שד, הניקו גוריהן; בת עמי לאכזר כיענים במדבר״.⁠¹ ולפי שהוא התאכזר עם ילדיו נאמר ״נחשבנו לו״. והנפעל יורה שהוא כמוכרח לחשוב כן מרוב השתקעו במדה הגרועה הזאת. ובבית ג׳ מספר ״גן נעול״² הארכנו לבאר זה.

כי מכרנו – שמדרך בני אדם להשיא בתו ולתת נדן לבעלה לפרנסה. והוא³ עושה להפך שהוצרכת לעבוד אותו י״ד שנה בחנם. והנה מְכָרָנוּ בשכר עבודה שלקח.

ויאכל גם אכול את כספנו – אילו שמר שכר העבודה לבנינו או כשראה שמצליח מאד תחת ידיך היה נותן לך שכר בעמלך, החרשנו. אלא שלקח הכל לעצמו ולצרכו, מקצתו אכל והנשאר מונח אצלו למאכלו. וזהו ״ויאכל גם אכול״ כלומר הרבה אכל, והרבה שמור למאכלו. ולנו לא נתן מאומה.

1. איכה ד, ג.

2. נוסח א חדר ב, חלון ט, הכלל התשיעי (במהד׳ ראשון לציון, עמ׳ 677) וכן נוסח ב חדר ב׳ סוף חלון ה (עמ׳ 893).

3. לבן.

הלוא נכריות – ואם תאמר שאף בלי תקות הנחלה תקשה עלינו הנסיעה, כדי שלא לצער את אבינו מפני אהבתו אותנו, גם זה אינו, כי הוא חשבנו כנכריות, ולא עשה כמשפט האבות עם הבנות לתת להן נדוניא בשעת נשואין, רק אמר לך שמור צאני וקח בנותי במשכורתך, הרי שמכר אותנו כשבויות חרב:

ויאכל גם אכול את כספנו – לא די שלא נתן לנו משלו אלא גם אכל מה שראוי לתת לנו, ובקש בתחבולות לכבוש את שכרך כדי שנשאר בלא כלום:

ויאכל גם אכל את כספנו – את כספנו הוא הכסף שהיה לו לתת לך בשכר פעולתך (רש״י), ואם היה נותן לך שכר עבודתך היית מפרנס אותנו בו, והנה הוא כספנו (רשב״ם).

הלוא נכריות נחשבנו לו – שלא לבד שלא נתן לנו נדן ומהר ומתן, עוד מכרנו, ומעות שלקח בעד המכירה לא נתן לנו, רק ויאכל גם אכול את כספנו, וגם אין לנו תקוה על ירושה.

As regards the former, moreover, does he not regard us as strangers? Not only has he not given us any dowry marriage fee or gift, but he has sold us and instead of giving the money to us, he has already consumed our payment.

כי מכרנו: ולא נהג עמנו כדרך הנשואין שכל אב נותן איזו נדוניא לבתו¹, והוא מכרנו² כשפחות, ולקח³ כסף הקנין לעצמו. היינו, עבודת יעקב בי״ד שנים שהיא כסף השמירה⁴, היה ללבן לשלם עבור השמירה, לבנותיו, והוא אכל בעצמו.

1. וכך ברש״י.

2. מכרנו לך. וכן פירש רש״י.

3. ביאור המשך הפסוק ״ויאכל גם אכל את כספנו״.

4. על הצאן.

ויאכל גם אכול את כספנו – אם אבינו היה נותן לך שכר עבודתך ז׳ שנים, היית קובע לנו כסף זה לכתובתנו, עכשו שלא נתן לך כלום, הנזק לנו והתועלת לו; רק מלת גם מתנגדת קצת לפירוש זה כי מוספת היא על הקודם, ואם מכרן כאדון המוכר עבדו ולא כאב המשיא בתו בודאי שהכסף שלו, אם כן יש להניח שלבן אכל כסף שנפל לבנותיו מצד אחר, אולי ירושת כתובת אִמָן.

הלא נכריות – מכיוון שמכר אותנו כאילו היינו נכריות, ודאי שאין לנו לצפות לירושה.

ויאכל גם⁠־אכול – פירוש עתה הוא אוכל את כספנו, כלומר את הרכוש שבא לו בעבודתו של יעקב.⁠¹ אך מוטב: עתה הוא מבקש לאכול;⁠² השווה ״האחד בא לגור וישפט שפט״, לעיל י״ט:ט׳.

את כספנו – בערמה.

1. לפי דליצש, דילמן ואחרים.

2. רמב״ן.

כי מכרנו כו׳ כל העושר אשר הציל מאבינו לנו הוא ולבנינו – רמז מכאן לתקנת חכמים לכתובת ב״ד דבירושלמי מבואר דהוי כנוחל מן האם דאין הבכור נוטל פי שנים (עיין אור שמח) לכן אמרו כי הוי כסף נדוני׳ שלהם לכן המה להם היינו הנשים ולבניהם הזכרים אחרי מת יעקב כמו כל כסף נדוני׳ שתקנו חכמים כתובת ב״ד ודו״ק.

כי מכרנו ויאכל גם אכל כו׳ – הנה דע דהתורה שללה ומנעה דין העבדות בעמו ישראל וגם שאין האדם רשאי למכור עצמו לעולם, עבדי הם ולא עבדים לעבדים. וזה היה בהם ידוע מאבינו אברהם. ולכן כאשר שלחו אחי יוסף כו׳ ושא נא לפשע עבדי אלהי אביך, ואח״ז באו ואמרו לו הננו לך לעבדים, אמר להם התחת אלהים אני, שכיון שהנכם עבדים לה׳ לא תוכלו להיות עבדים לאדון אחר, אם לא יהיה במקום אלהים. וכן דריש בירושלמי, דעבדים פטורים מק״ש, משום ה׳, אלהנו ה׳ אחד, מי שאין לו אלא אדון אחד. ולכן השבטים שאמרו ליעקב אבינו שמע ישראל כו׳ לא היו יכולים להיות עבדים לאדון אחר. אך התירה תורה מכר לזמן, וזה רק באנשים, אבל בנשים היא אינה מוכרת עצמה כלל, רק אביה יכול למוכרה כשהיא קטנה, אבל לא לאיש אשר לא יוכל ליעדה, כמו לקרובים וכיו״ב, והוא רק מכר לאשות, וכן מקדשה אביה לעולם כשהיא נערה, דרק ענין האשות שלה מסרה התורה לאביה. וזה בישראל שקנויים לה׳ לבדו, והוא אדונם לא אחר, אמנם בעו״ג הדין דמוכר בניו ובנותיו לשפחות לעולם כמו שאמר הכתוב מהם תקנו עבד או אמה (רמב״ם פ״ט מהל׳ עבדים), והדין דיש לשכירות מתחלה ועד סוף, והוי מלוה, וכמו דאמרו בקדושין ס״ג מ״ח. והרמב״ם פסק דמקדש במלוה אינה מקודשת, ובמכר פסק דבמלוה מהני׳ לכן הקונה שפחה במלוה קונה. ולכן אמרו, כי יעקב היה פועל לזמן והוי שכר פעולה כמלוה, ואם היה כמו קדושין הלא אינה מקודשת, רק היה כמו מכר דמועיל במלוה והיו קדושין שלנו כמו מכר, שבן נח יכול למכור בנותיו גם לשפחות, ומכש״כ לבעליהן, וזה כי מכרנו. ומשיחתן של אמהות למדין תורתן של בנים, שנחלקו שאול ודוד בפ״ב מסנהדרין ודו״ק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון