Bereshit 3 – בראשית ג‏ – Mikraot Gedolot

[סב] ¹ויאמר מי הגיך לך, מה היה לבושו של אדם הראשון, עור של צפורן, וענן כבוד מכוסה עליו כיון שאכל מפירות האילן, נפשט עור צפורן, מעליו, וראה עצמו ערום, ונסתלק ענן הכבוד מעליו, שנאמר ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה, המן העץ אשר צויתיך וגו׳. (פרד״א פי״ד)

[סג] ²המן מן התורה מנין, המן העץ. (חולין קלט:)

[סד] ³המן העץ, אני אומר לתלותך על עץ, ועתה יגנז וישמר להמן שיתלה עליו, קרי ביה המן העץ. (מדרש)

[סה] ⁴הקב״ה פתח לו המן העץ וגו׳ שהיה רוצה שיתודה על חטאיו, כי כשיאמר חטאתי, הקב״ה מוחל לו, אבל לא עשה כן אלא בטובה שעשה לו הקב״ה, שנתן לו את האשה היה מתרעם על הקב״ה שאמר לו האשה אשר נתתה עמדי וגו׳ כלומר אתה גרמת לי לחטוא שנתת לי אשה שנתנה לי מן העץ ואוכל. (מדרש הגדול)

שערי ציון לעיל פ״א מאמר קעא. פ״ב פג. ב״ר יט. שה״ש א. יד. תנחומא תזריע ט. אותיות דור״ע אות מ. אגדת בראשית פע״ח, מדרש איכה פתיחתא ד. זח״א יג: תק״ז צח:

1. ראה לעיל מאמר מ.

2. לכאורה מאמר זה תמוה, והרבה באורים נאמרו ע״ז, אבל הבאור הפשוט נראה דהכוונה כמבואר לפנינו מאמר סד. ממדרש, עיי״ש בביאור.

3. מאמר זה מובא בשם מדרש ברבותינו בעל התוס׳ עה״ת כאן ועי׳ אסת״ר פ״ט ובאגדת אסתר הנדפס מכת״י ע״י מהרש״ב פ״ה איתא, והם אינם יודעין שהעץ מתוקן ומוכן לו מששת ימי בראשית שנא׳ המן העץ המן לעץ, וכ״ה במדרש אבא גוריון פ״ה עי׳ בהערה אות טו. ונראה ברור דחז״ל בחולין במאמר סג. כוונו לדרש שלפנינו דנרמז בתיבות אלו תליית המן על העץ.

4. עי׳ לעיל מאמר נז. ובמדרש תהלים פ״ק מכסה פשעים זה אדה״ר, שאמר להקב״ה האשה אשר נתת עמדי לא ביקש לעשות תשובה, ועי׳ לקמן אות עא, ועי׳ באע״ז ג. ח. והישר בעיני מ״ש הקדמונים שעשה תשובה.

וַאֲמַר מַאן חַוִּי לָךְ אֲרֵי עַרְטִלַּאי אַתְּ הֲמִן אִילָנָא דְּפַקֵּידְתָּךְ בְּדִיל דְּלָא לְמֵיכַל מִנֵּיהּ אֲכַלְתָּא.

And He said, “Who told you that you were naked? From the tree that I have commanded you not to eat of it, have you eaten?”

וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ

וַאֲמַר מַן חַוִּי לָךְ אֲרֵי עַרְטִילַאי אַתְּ הֲמִן אִילָנָא דְפַקֵּידְתָּךְ בְּדִיל דְּלָא לְמֵיכַל מִנֵּיהּ אֲכַלְתָּא

דיבור, סיפור, אמירה והגדה

א. אונקלוס מבחין בין לשונות דיבור, סיפור, אמירה והגדה: דִּבֵּר מתורגם בקביעות ״מלל״ כגון ״וידבר משה את מֹעֲדֵי ה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא כג מד) ״וּמַלֵּיל מֹשֶׁה״, סִפֵּר מתורגם ״שעי״ כגון ״ויספר אל אביו ואל אחיו״ (בראשית לז י) ״וְאִשְׁתַּעִי לַאֲבוּהִי וּלְאֲחוֹהִי״.⁠¹ הִגִּיד (משורש נג״ד) מתורגם בקביעות ״חוי״ כגון ״והגדת לבנך״ (שמות יג ח) ״וּתְחַוֵּי לִבְנָך״ ועיין שם בטעם התרגום. ואילו אָמַר נוהג גם בארמית כגון ״ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אֹמְרִים נלכה דֹּתָיְנָה״ (בראשית לז יז) ״וַאֲמַר גֻּבְרָא נְטַלוּ מִיכָּא אֲרֵי שְׁמַעִית דְּאָמְרִין נֵיזֵיל לְדוֹתָן״ וכן כתב ״מתורגמן״ (שורש אמר): ״כל לשון אמירה התרגום קרוב ללשון עברי״.⁠² מכאן בפסוקנו ״וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ״ – ״וַאֲמַר מַן חַוִּי לָךְ״.⁠³

גם המיוחס ליונתן שומר בדרך כלל על הבחנה זו. אבל יש שהוא משנה מטעמים מדרשיים כגון ״וַיַּחֲלֹם יוסף חלום ויגד לאחיו״ (בראשית לז ה) ״וְתַנִי לְאָחוֹהִי״, ועיין שם.

בִּלְתִּי – אֱלָהֵין, לְבִלְתִּי – בְּדִיל דְּלָא

ב. ״לְבִלְתִּי״ – ״בְּדִיל דְּלָא״. בְּדִיל משמש לתרגומי מִלות הטעם בַּעֲבוּר, בִּגְלַל, לְמַעַן שהם תיאורי סיבה או תכלית.⁠⁴ כנגד זאת הצירוף בְּדִיל דְּלָא [= כְּדֵי שֶׁלֹא] משמש לתרגום לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא, ולתרגום לְבִלְתִּי. השווה: ״לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר״ (במדבר יז ה), ״לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת״ (דברים כ יח) – ״בְּדִיל דְּלָא״. אבל גם ״לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ״, ״לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ״ (בראשית ד טו) – ״בְּדִיל דְּלָא״. ואולם מלת השלילה בִּלְתִּי [= אֶלָּא, זוּלַת] מתורגמת אֱלָהֵין כגון ״וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם״ (בראשית כא כו) ״אֱלָהֵין יוֹמָא דֵין״, אלא היום.⁠⁵

1. ומכאן גם ״לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה״ (דברים כח לז) ״וּלְשׁוֹעִי״, לשון סיפור. וראה ״ואל ישעו בדברי שקר״ (שמות ה ט) ורש״י שם. אבל בלשון חז״ל ״שעי״ מציין דיבור כחגיגה ג ע״א: ״למען ישמעו – פרט למדבר ואינו שומע... למימרא דכי לא משתעי לא גמר?⁠״

2. גם ״נאם״ מתורגם ״אמר״ כגון ״בי נשבעתי נאם ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית כב טז) ״במימרי קיימית אמר ה׳⁠ ⁠⁠״, ״נאם בלעם... ונאם הגבר״ (במדבר כד ג) ״אימר בלעם... ואימר גברא״.

3. אף על פי שהפעלים מִלֵּל, חִוָּה, שָׁעָה ידועים גם מן העברית המקראית, הם כמעט ונעלמו מלשון חז״ל. ״מלל״ שגור במקרא כגון, ״וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ״ (איוב לג ג), ״מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים קו ב) אבל בלשון חז״ל הוא מופיע לעתים נדירות כגון ״ולמה נקרא שמו סיחון? שהיה מתמלל בעולם שהיה גבור״ (דברים רבה (ליברמן) פרשת דברים ד״ה כה). וראה להלן ״מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם״ (בראשית כא ז), על ההבדל בין מִלֵּל שבעברית לשימושו בארמית. גם חִיווּי והַגָּדָה המשמשים במקרא זה לצד זה כגון ״אֲחַוְךָ שְׁמַע לִי וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה. אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ״ (איוב טו יז-יח), התפצלו: בלשון חז״ל נשתמר ״מגיד״ בלבד לעומת ״חיווי״ שנשתמר בארמית. גם ״שעה״ נתפרש לרד״ק (״שרשים״, שעה) מן הארמית: ״וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד (תהלים קיט קטז) והוא מעניין תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי (תהלים קיט צב) או יהיה מעניין סיפור מתרגום ויספר – וְאִשְׁתַּעִי. וכן וְנִשְׁתָּעָה וְנִרְאֶה יַחְדָּו (ישעיהו מא כג)״.

4. כמבואר בפסוק ״למען יטב לי בעבורך״ (בראשית יב יג) בשם ״אבקת רוכל״ למרן ר׳ יוסף קארו.

5. וכן הבחין ראב״ע כאן: ״לְבִלְתִּי עם למ״ד כטעם שֶׁלֹא (כדי שלא) ובלא למ״ד כטעם רַק״. ובדומה כתב גם רד״ק ״⁠ ⁠׳שרשים״, ערך בלת וראה ״נפש הגר״. וסרה תמיהת ״מיני תרגימא״ שלא הבחין בין בִּלְתִּי לבין לְבִלְתִּי. וראה עוד ״בלתי אחיכם אתכם״ (בראשית מג ג).

ואמר מאן תני^א לך ארום ערטיליי את הא מן אלנא די פקדת יתך דלא תאכל מנה אכלת.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תני״) גם נוסח חילופי: ״גרם״.

ואמר מאן חוי לך ארום ערטילאי אנת דילמא מן פירי אילנא דפקידתך דלא למיכל מיניה אכלת.

And He said, Who showed thee that you art naked? Unless you hast eaten of the fruit of the tree of which I commanded that you shouldst not eat.

[י] וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ – אָמַר רַבִּי לֵוִי לְשׁוֹאֶלֶת חֹמֶץ שֶׁנִּכְנְסָה אֵצֶל אִשְׁתּוֹ שֶׁל חַבָּר, אָמְרָה לָהּ מַה בַּעֲלָהּ עוֹשֶׂה עִמָּךְ, אָמְרָה לָהּ כָּל טוּב הוּא עוֹשֶׂה עִמִּי, חוּץ מֵחָבִית זוֹ שֶׁהִיא מְלֵאָה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים שֶׁאֵינוֹ מַשְׁלִיטֵנִי עָלֶיהָ, אָמְרָה לָהּ כָּל קוּזְמִיקוֹן שֶׁלּוֹ שָׁם הוּא, וּמְבַקֵּשׁ לִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת וְלִתֵּן אוֹתָהּ לָהּ. מֶה עָשְׂתָה הוֹשִׁיטָה יָדָהּ לְתוֹכָהּ, הִתְחִילוּ מְנַשְׁכוֹת אוֹתָהּ, כֵּיוָן שֶׁבָּא בַּעֲלָהּ שָׁמַע קוֹלָהּ מְצַוְוחָה, אָמַר לָהּ שֶׁמָּא בְּאוֹתָהּ חָבִית נָגַעְתְּ, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ וגו׳.

קאל מן אכ׳ברך אנך עריאן אמן אלשג׳רה אלתי אמרתך אן לא תאכל מנהא אכלת.

אמר: מי הגיד לך שאתה ערום, האם מהעץ שציויתיך שלא תאכל ממנו אכלת.

מי הגיד לך – מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד ערום.

המן העץ – בתמיה.

מי הגיד לך WHO TOLD YOU? – From where has the knowledge come to you what shame there is in standing naked?

המן העץ HAVE YOU EATEN OF THE TREE – The ' ה of the word המן expresses a question.

המן העץ אשר צויתיך – הוא פתח לדבור שאע״פ שידע הקב״ה שאכל מאותו העץ אמר לו המן העץ.

לבלתי – עם למ״ד – שלא, ובלא למ״ד – כטעם: רק ואך.

אכל ממנו – שם הפועל, וכן: לבלתי שמור מצותיו (דברים ח׳:י״א).

SHOULDEST NOT. Bilti with a lamed prefixed to it (le-vilti) means "not to.⁠" Without this lamed (bilti) it means "only.⁠"

EAT. Akhol (eat) is an infinitive. It is like shemor (keep) in¹ in not keeping (shemor) His commandments (Deut. 8:11).

1. Shemor also is an infinitive.

יש הפרש בין ספר ובין הגיד, כי: הגיד – דבר חדש, וספר – שנה בדבר.

לבלתי – מלת,⁠^א ולא מצאנוה בלא יו״ד, כמו: זולתי (דברים א׳:ל״ו).

א. בכ״י לונדון יש כאן ריוח להשלמת מלה קצרה.

מי הגיד לך כי ערום אתה – שאין נקרא ערום אלא מי שראוי ללבוש ואין לו. אין דרך לומר על הבהמה ערומה היא, כיון שאינה ראויה לבגדים, כי היא מכוסה בכסות הראוי לה. ואף הגדולים הלבושים בבגדים גרועים, קוראין עצמן ערומים, לפי שאין להם בגדים הראוים להם. וגם אתה קורא עצמך ערום, כלומר: שאתה ראוי לבגדים. מי הגיד לך שאתה ראוי לבגדים. המן העץ וגו׳.

WHO TOLD YOU THAT YOU ARE NAKED?” (The term “naked” applies only to someone who ought to be clothed but is not).⁠¹ Customarily we do not call animals “naked,” as there is no reason for them to wear clothes; they are already covered as much as they have to be covered. And sometimes important people who are wearing inferior clothing consider themselves “naked,” since they are not wearing the clothing that is appropriate for them.⁠²) [So when God said to Adam, “Who told you that you are naked,”] He meant “You are referring to yourself as naked, i.e. as someone who ought to be clothed. Who told you that you ought to be clothed?⁠³ Did you eat of the tree…?”

1. The question that R. Yosef Bekhor Shor is addressing is the following: It is reasonable to assume that Adam and Eve knew very well even before they ate of the fruit that they had no clothes on; their eyes told them so. Or, as Rashi puts it, even blind people know whether or not they are naked. Due to this difficulty, Rashi suggest a metaphorical understanding of “they knew that they were naked.” He suggests that it means that they knew that had been stripped of their merit.
But R. Yosef Bekhor Shor explains that being unclothed and being “naked” are not the same thing. Adam and Eve did know beforehand that they were not wearing clothes, but they did not know that they were “naked.”

2. For this understanding of the word ערום (naked) in the Bible, see Yoma 77a.

3. So similarly Rashi.

ויאמר המן העץ – הה״א כה״א הרצחת וגם ירשת (מלכים א כ״א:י״ט) והשאלה לשמוע המענה. כי הדבר ידוע לפניו יתברך.

ויאמר...המן העץ, the letter ה in the word המן is like the letter ה in Kings I 29,19 הרצחת וגם ירשת, “did you really expect to get away with murder and inheriting (the murdered man)?” The question is merely rhetorical, it does not require an answer.

ויאמר מי הגיד לך כי ערום אתה – המעשים הרעים הם הם המגידים בסוף כי שקר נסכם (השוו ירמיהו י׳:י״ד, נ״א:י״ז).

המן העץ – איתא במדרש, אני אומר לתלותך על עץ, ועתה יגנז וישמר להמן, שיתלה עליו. קרי ביה, הָמָן העץ.

המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת? "Did you eat from the tree which I had commanded you not to eat from?⁠"¹²

1. [this is the plain meaning of that line. Ed.]

2. [Our author claims that there is a Midrash (Esther Rabbah 92) according to which the peculiar positioning of the word: ה-מ-ן, where we would have expected the word האכלת, "did you eat?⁠" at the outset, conveys an additional meaning, i.e. a hint that the tree Haman would be hanged from is already alluded to here, as the words: המן העץ could be understood as meaning "Ha-m an, the tree" would be hanged from that tree,⁠" i.e. Adam's sin also had a positive result, that tree had now become a source of potential disaster for the Antisemites. Our author adds the words: "G–d said to Eve that He had meant to hang her,⁠" something that I have found no source for. Wherever I have found a reference to it, the statement in this book is quoted as the source. Ed.]

המן העץ – איתא במדרש העץ הזה קודם שאכל ממנו אדם הראשון לא נקרא שמו אלה עץ לבד ומשאכל ממנו ועבר על צוויו נקרא שמו עץ הדעת והאי דמצינו עץ הדעת קודם אכילה כתבו בתורה על שם העתיד. גם מתשובת האשה אל הנחש אתה למד כן שלא נק׳ אלא עץ סתם דכתיב ומפרי העץ אשר בתוך הגן. וכן המן העץ ולא כתיב המן העץ הדעת ולמה נקרא שמו עץ הדעת לאחר מכאן שאין לומר שלא היה בו דעת כשאכל ממנו שהרי קרא שמות לכל היצורים מרוב חכמה שניתנה בו וגם להקב״ה קרא ה׳ שמו שהוא אדון הכל שנא׳ אני ה׳ אני הוא שמי שקרא לי אד״הר ואמר ר׳ פנחס שלכך נקרא עץ הדעת שעל ידי אכילתו ידע אדם בעת אכילתו שאלו לא עבר על ציוויו של הקב״ה לא נגזר עליו לא עמל ולא יגיעה ולא קור ולא חום ולא שום דבר רע אבל משעבר התחילו כל הרעות להיות נוגעות בו ולמה צוהו הקב״ה כדי שיהא רואה את העץ ויזכור את בוראו שעול יוצרו עליו ולא תהא רוחו גסה עליו.

המן – ג׳ במסורה הכא ואידך המן הסלע הזה. המן הגורן או מן היקב. כמאן דאמר אילן שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה וזה המן הגורן וכמו שנקנסה עליו מיתה בשביל המן העץ גם התם נקנסה מיתה על ידי המן הסלע.

אשר צויתיך לבלתי אכל – ס״ת רכיל שהלכת בעצת רכיל.

ואמר ה׳ לו: מי הודיעך שיהיה בזה גנות? האם השתמשת בהשגת הטוב והרע אשר ציויתיך שלא תשתמש בה?

והוא מה שהשיב לו יתברך מי הגיד לך וכו׳ המן העץ כו׳. ויאמר לו שההתפקחות על בקשת זה הענין מהמותר לא היה אפשר לבא להם כי אם מאכילת העץ ההוא אשר אסרה עליו כי במה שהורשה ממנו לא יגיע לו רק מה שיאות לו מענין הבושה לבד וכאשר יכסו בשר ערותם בדבר נקל המעשה כמו שעשו בענין החגורות יספיק להם ולא ירגישו במערומיהם.

מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד ערום. דאם לא כן מאי מי הגיד לך דקאמר והלא אף הסומא יודע כשהוא ערום וליכא למימר ערום מן המצוה כדלעיל שזה לא יפול עליו מאמר מי הגיד לך שהוא עצמו יודע שעבר עליה ועוד שלא תפול היראה אלא על שעבר על האזהרה שהוזהר בה לא על היותו ערום מן המצוה אלא ע״כ למדנו שבעבור דרכי הצניעות הוא דקאמר שלא היה מכיר זה מתחלה אלא אחר שאכל מעץ הדעת שנכנס בו יצר הרע באכילתו:

המן העץ בתמיה. פי׳ וכי מן העץ אשר צויתיך וגו׳ אכלת ועברת על אזהרתי והוא השיב האשה אשר נתת לי גרמה לי ואלו היתה שאלה לא היה לו להשיב אלא הן:

והנה השיבו ית׳ מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ כלומר הנה דבריך סתרי׳ זה את זה מצד אחד אמרת ששמעת קול מצוות הגן ויראת מאלהיך מעבור על מצותו ומצד אחר אמרת שאתה ערום וזה א״א שתדע אם לא אחרי האכילה מהעץ כי הנה קודם לזה ערום היית ג״כ ולא נחבאת ומי הגיד לך עתה מה שלא ידעת עד כה. האם אכלת מן העץ והוא הביאך להשתמש במשגל יותר מדאי ולהכי׳ בגנו׳ אבריו וצורך המכסה בהם כי הנה הידיעה הזאת להיותה נמשכ׳ מהשטיפה בזימה ורדיפת התאוה לא בחר השם בה והותרה השאלה הל״ב.

מי הגיד לך – ידיעת ״הטוב והרע״.

כי ערום אתה – שבשביל זה תהיה ״ערום״, ראוי להתכסות.

מי הגיד לך, who revealed to you the difference between good and evil?

כי עירום אתה, that on account of familiarity with evil you felt the need to cover your genitals.

[א] המן העץ

[1] חולין פרק יב דף קלט ע״ב (חולין קלט:)

מאין לך לדעת. דאם לא כן ׳אף הסומא יודע שהוא ערום׳ (רש״י פסוק ז). ואין לפרש מי הגיד לך שערום אתה מן המצוה, כמו שנתבאר למעלה (סוף אות יא). ועוד דלא יתחבא בשביל שהוא ערום מן המצוה, אדרבא יש לו לבקש מחילה מאת השם יתברך, אלא שהיה ערום, והיה מתחבא עצמו מפני כבוד השכינה, שלא יראה אותו ערום:

לשון תמיה. ואינו שאלה כמו ״ההשיב אשיב את בנך״ (להלן כד, ה), שהרי השם יתברך יודע הכל, ולא שייך לשון שאלה. ועוד דאם שאלה – היה לו להשיב ׳כן אכלתי׳, והוא לא השיב רק ״האשה וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק יב):

אֲכָל⁠־ממנו: הכ״ף בקמץ לבד, והוא חטוף כי הוא סמוך. [אֲכָל⁠־ממנו].

מאין כו׳. וא״ת למה לא מפרש רש״י ג״כ מי הגיד לך שערום אתה מן המצוה כמו שפירש לעיל (בפסוק ז) וי״ל דמה שאמר הקב״ה מי הגיד לך שערום אתה קאי אדברים של אדם שאמר ואירא כי ערום אנכי משמע דבשביל שהיה ערום לכך ירא לכך לא מצי לפרש מאין לך שערום אתה מן המצות דבשביל שאין לאדם מצוה אין לו לירא לפי שאינו חייב לקיים רק מה שנצטווה לו אבל מה שלא נצטווה לו אין לו לירא שמא יענש עליו אם עובר עליו ואם בשביל שנצטווה לו ועבר עליו ירא א״כ היה לו לומר כן בפירוש ואירא כי עברתי על המצות אבל מה שערום היה מן המצוה לא היה לו לירא לכך מפרש מאין לך לדעת וכו׳. ועי״ל דכאן אי אפשר לפרש מי הגיד לך שערום אתה מן המצוה דודאי היה יודע שעבר על המצוה. [ר׳ אליהו מזרחי]: ואני שמעתי פי׳ אחר כלומר מי הגיד לך אם אתה ערום אם לאו למה אתה משיב לי יותר ממה ששאלתי אותך כי כשאמרתי לך איכה לא שאלתי אותך למה אתה ערום איני אומר לך אלא אם חטאת ואכלת מן העץ ודו״ק. [צדה לדרך]:

בתמיה. דאל״כ היה לו להשיב כן על שאלתו אבל כשהוא לשון בתמיה השיב על תמיהתו של הקב״ה האשה וגו׳ וק״ל:

From where... You might ask: Why did Rashi not explain as he did earlier (v. 7), that ["naked' means that] Adam was stripped of the command? The answer is: Hashem's question, "Who told you that you are naked?⁠" related to Adam's statement of, "I was afraid because I was naked.⁠" Adam's nakedness caused his fear. And he could not mean "stripped of the command,⁠" [i.e., that the command was no longer relevant to him,] since a man who has no command need not fear. A man must fulfill only what he is commanded, and will not be punished for transgressing what he has not been commanded! And if Adam was afraid because he transgressed his [original] command, he should have said clearly: "I was afraid because I transgressed the command.⁠" Thus Rashi explains it here as the shame of being unclothed. Another answer is: The verse cannot mean, "Who told you that you are stripped of the command?⁠" since Adam obviously was aware that he had transgressed. (Re'm) I heard a different explanation. The verse should be read: "Who told you, 'Are you naked?'" In other words, Hashem is saying: I did not ask why you are naked, so why do you answer Me about more than what I had asked? When I said, "Where are you?⁠" I was only asking whether you sinned by eating from the tree! (Tzeidah L'Derech)

With wonder. [Rashi knows this] because otherwise Adam should have simply answered, "Yes" to Hashem's question. But since the question expressed wonder and astonishment, Adam responded to this by saying, "The woman... gave me of the tree and I ate.⁠"

ויאמר מי הגיד לך וגו׳ – פירוש מה נשתנה שעה זו משלפניה שהיית עומד לפני ולא הרגשת בערום עד עתה, דבר זה מעצמך לא תתחדש לך הידיעה זולת על ידי מניע, והוא אומרו מי הגיד לך במה נתחדש בידיעתך דבר זה. ולפי מה שפירשנו כי היתה הכלמתו מהעון או מגריעת המושג לו מהקדושה ומכסות ענן כבוד לא יוצדק לומר מי הגיד לך, אלא טעמו של הבורא הוא לא רצה להבזותו כל כך ודבר אליו בסדר זה מי הגיד לך, כשואל דבר, וישנה לשאלה זו למה שפירש׳ כי באמצעות אכילה זו הרגישו כי ערומים הם, כי יש לך לדעת כי כל הפירושים שאנו מפרשים כמשמעות הכתובים כלם צודקים.

המן העץ וגו׳ – כאן רמזו כי גם על בחינת העץ צוהו ה׳.

ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה, He said: "Who has told you that you are naked?⁠" God meant: "what is different now? You stood before Me previously without feeling naked?⁠" The new knowledge you display cannot have originated within you. It must have been provided by an external source. God therefore wanted to know: "Who has told you?⁠" According to our exegesis that the feeling was generated internally, i.e. a result of the sin and the loss of the aura of holiness, we must understand the question as merely rhetorical. God did not want to shame man too much, therefore He Himself supplied the answer that Adam might have eaten from the forbidden tree, and the act of eating revealed this knowledge to him.

By the reference to the tree as opposed to the fruit, the verse once more stresses that the trunk too was forbidden.

ויאמר – שאל ממנו ב׳ שאלות. א׳ מי הגיד לך כי ערום אתה – ביאורו וכי היתה הבריאה חסירה. וזה הוא רק מצד הדמיון והרהור הרע שנית איך מלאת את לבך לעבור על מצותי וז״ש המן העץ – הוא ה׳ התמיה.

מי – כשסמוך לשם, הוא לגנאי, מי בן ירובעל, מי בן ישי, מי אתה הר הגדול (זכריה ד׳:ז׳). ויש שהוא כמו אי אפשר, מי ימלל גבורות ה׳ (תהלים ק״ו:ב׳), מי יאמר זכיתי לבי (משלי כ׳:ט׳).

הגיד – יש הגדה שאינה בפה אלא הוראות מחשבה על ידי מעשה, (ציגען). והגדתי היום לה׳ אלוהיך כי באתי¹ (דברים כ״ו:ג׳), עדיין לא דבר כלום, אלא הראיתי היום בהבאת בכורים אלו, כי באתי וגו׳ (געצייגט). כי הגדת היום כי אין לך שרים (שמואל ב י״ט:ז׳) – דוד לא דבר דבר, אבל מעשיו הוכיחו כן. על בלי הגיד לו כי בורח הוא (בראשית ל״א:כ׳) – מעשיו לא הוכיחו כן. מגיד הרקיע (תהלים י״ט:ב׳) – מראה.

וכן ספר, השמים מספרים כבוד וגו׳ (תהלים י״ט:ב׳) – מראים. למען תספרו לדור אחרון (תהלים מ״ח:י״ד) – למען תראו לדור אחרון בבנין הארמונות והמגדלים המפוארים המורים שלות ישראל והצלחתם, כי זה אלהים וגו׳ (תהלים מ״ח:ט״ו) – המצליח אותנו כזאת.

לבלתי – עיקרו לאזהרה מרעה. לבלתי בוא בגוים (יהושע כ״ג:ז׳), לבלתי סור מן המצוה (דברים י״ז:כ׳), לבלתי תחטאו (שמות כ׳:ט״ז).

מה זאת – כן יאמר בעשיה, מה זאת עשינו (שמות י״ד:ה׳), מה זאת עשית לנו וגו׳ (בראשית כ״ו:י׳). ובענין אחר יאמר מה זה, מה זה מהרת (בראשית כ״ז:כ׳), מה זה היה לבן קיש (שמואל א י׳:י״א), מה זה תאמרו אלי מה לך (שופטים י״ח:כ״ד).

1. ראו שם דברי הרכסים לבקעה, וכן בראשית ל״א:כ׳.

מי הגיד לך – מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד ערום:

המן העץ – בה״א השאלה, ולא שאל לשמוע המענה, כי הדבר ידוע לפני האל, אלא כן משפט הלשון, והוא כאילו אמר אין זה אלא שאכלת מן העץ:

לבלתי – בלמ״ד כטעם שלא, ובלא למ״ד טעמו אך רק:

מי הגיד לך – (״הגיד״ משורש ״נגד״). מי העמיד עובדה זו בפניך? כיצד הגעת לכלל הכרה שיש לך להתבייש מגופך הערום?

אשר צויתיך לבלתי וגו׳, בלשון המקרא אין מילה מיוחדת ל״איסור״. כל מצוות ה׳ הם ״מצוות״, מצוות עשה כמו מצוות לא תעשה. כולם מְצַוּוֹת לאדם – מה עליו לעשות ומה עליו להמנע מלעשות. גם האיסורים הם ״מצוות״.

לאמתו של דבר, כל מצוות ה׳ מצוות עשה הן. גם כשאנו נשמרים מלעבור על איסור, איננו בלתי פעילים; אלא עלינו לנקוט בפעילות מזורזת וחיובית כדי להתגבר על נטיות, יצרים ותאוות. פעילות כזו דורשת כח גדול והרבה אומץ לב; לעתים קרובות, יותר מהנדרש לקיום מצות עשה. לפיכך עלינו לשמוח בקיום מצות לא תעשה, כדרך שאנו שמחים בקיום מצות עשה. זוהי לכאורה כוונת מאמר רבי עקיבא, שבמתן תורה ענו ישראל לא רק על ״הן״ – ״הן״, אלא גם על ״לאו״ – ״הן״ (מכילתא, שמות כ, א). הם ענו ״כן״, לא רק על מצוות העשה, אלא גם על מצוות הלא תעשה.

ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה – הלא אם לא אכלת מעץ הדעת אינך עירום, ר״ל איך גילוי הערוה גנאי ובע״כ שאכלת מן העץ שעי״כ אתה עירום ר״ל צריך לכסות בשר ערוה.

המן העץ אשר צויתיך: ולא אמר ׳המן עץ הדעת׳. כי באמת אין בעץ הדעת טבע להחטיאו חס ושלום ושיהא בו ענין טומאה כמו בכל מיני טריפות וערלה וכדומה, אלא שהקב״ה צוה על האדם שיהא באותה מעלה דבוק להקב״ה, מה שאי אפשר בהשיגו דעת אנוש¹, אם לא ע״י יגיעה רבה כמו שהיו אנשי מעלה המעטים, וא״כ העוול הוא שעבר על הציווי.

{לבלתי אכל ממנו: ׳לבלי׳ מיבעי. אלא הכי פירושו, כי ציויתיך לבד אכילה ג״כ, היינו שלא תגע בו, כמו שכתבתי לעיל (ב,יז), כדי שלא תאכל, והנה מכל מקום אכלת. וזהו תרגום אונקלוס ׳בדיל דלא למיכל׳, פירוש, כדי שלא תאכל.}

1. עיין בדברי רבינו לעיל פסוק א׳ ד״ה לא תאכלו מכל עץ הגן.

אשר צויתיך – כלומר אשר על אודותיו צויתי אותך.

לבלתי – בלתי — פירושו בלי, לא.

לבלתי — כדי לא... היו״ד אינה אלא תנועה מחברת, כמו בביטוי ״גנבתי יום״.⁠¹ מבלי להכחיש עוד, מנסה עתה האדם להצדיק את מעשהו.

1. להלן ל״א:ל״ט.

המן העץ – שאלו פפונאי לרב מתנה, רמז להמן מן התורה מניין, אמר להו, המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלתי.⁠¹ (חולין קל״ט:)

1. כמה פירושים נאמרו בבאור אגדה נפלאה זו, ולי נראה ע״פ מ״ש במגילה י״ב א׳ מפני מה נתחייבו ישראל בימי המן כלי׳ ח״ו מפני שנהנו מסעודת אחשורוש, יעו״ש. והנה נפלא הדבר בכלל שעבור מאכלות אסורות יתחייבו כליה, וזהו ששאלו, איפה נמצא בתורה דוגמת ענין כזה שיתחייבו מיתה על מאכלות אסורות, והשיב, כי מצינו כך באדה״ר, שעל ידי שאכל מן העץ שנאסר עליו נגזרה עליו מיתה, כנודע, ולסימן בעלמא סמכו זה על מלת המן-העץ, נושאי הענינים בשתי המאורעות.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון