הוא המקום וכו׳. ואם תאמר דילמא ׳המקום הנזכר׳ הוא חברון, שהוא נזכר יותר בסמוך מן הר המוריה, ולמה פירשו בו שהוא הר המוריה שהוא יותר רחוק, ויש לומר דכיון דכתיב ״ויפגע במקום״ הב׳ בפתח, שהוא כמו ה״א הידיעה, כמו שפירש רש״י בפרשת לך לך (לעיל יד, י) אצל ״והנשארים הרה נסו״, ואם כן הכתוב תלה הדבר במקום ידוע, והרבה מקומות ידועים בתורה, על כרחך הכתוב רוצה לומר במקום ידוע בתורה ששם ראוי להיות נגלה מראה השכינה, ואין מקום מיוחד רק הר המוריה, ששם ציוה להעלות את יצחק בנו לעולה. ועוד כיון דכתיב כאן ״ויפגע במקום״ ורוצה לומר במקום שהוא ידוע ומבורר במה שהוא מקום מיוחד מן הארץ בלבד, לא חברון, שזה אינו ידוע במה שהוא מקום בלבד, רק במה שהוא עיר, ולא מצאנו מקום שהוא ידוע ומבורר במה שהוא מקום רק הר המוריה, דכתיב (לעיל כב, ד) ״וירא את המקום מרחוק״:

כמו ופגע. לשון פגישה. ומשום דהוי למכתב ׳ויבא למקום וילן׳ דרשו (ב״ר סח, ט) שהוא לשון תפילה:

שתקן תפילת ערבית וכו׳. דבלא תיקון מה חדוש שהיה מתפלל, וכי עד הנה לא התפלל, אלא ׳שתקן וכו׳⁠ ⁠׳. אף על גב דבגמרא מוכח בפרק גיד הנשה (חולין צא ע״ב) דצלי קודם שבא השמש, ויש לומר דקיימא לן כר׳ יהודה דסבירא ליה בפרק תפילת השחר (ברכות כו ע״ב) דמותר להתפלל תפילת ערבית מפלג המנחה. ונוכל לומר הא דאמר בגמרא (חולין צא ע״ב) ׳כד צלי בעי למהדר מיד בא השמש׳ אין הפירוש שהתפלל כבר, אלא כך פירושו – שהיה רוצה לחזור כאשר התפלל, והיה רוצה להתפלל ביום, מיד ״בא השמש״ קודם שהתפלל – והיה מתפלל בלילה, ותקן תפילת ערבית:

ללמוד שקפצה לו הארץ וכו׳. אבל להא לחוד לא אתיא, דאם כן לכתוב ׳ויפגע בו המקום׳ אם בא ללמוד שקפצה לו הארץ נגדו, שכיון שקפצה אליו ברגע אחד אם כן המקום פגע בו, לא שהוא פגע במקום:

שלא בעונתה וכו׳. שכן משמע ״כי בא השמש״ שלא הרגיש בביאת השמש, ופתאום ראה כי בא השמש כבר, ועל כרחך הטעם שלא הרגיש בביאת השמש מפני ששקעה השמש שלא בעונתה, ולפיכך לא עלה על דעתו ביאתה עד ששקעה השמש, ואז ראה ששקעה החמה כבר. ואילו כתב ׳ויבא השמש׳ לא היה משמעותו אלא שראה ששקעה (ראו רש״י לעיל טו, יז). והרא״ם אמר שאין חלוק בין ׳ויבא השמש׳ ובין ״כי בא השמש״. ותימה איך אין חלוק ביניהם, והלא חלוק גדול יש ביניהם, שלשון ״כי בא השמש״ משמע לשון עבר, ולא היה לו שעת שקיעה, כי כאשר היתה השמש גבוהה מעל הארץ נשקע, ולא היה כאן שעת שקיעה. אבל ׳ויבא השמש׳ משמע הוה, שעתה שקע השמש, שכן משמע לשון ׳ויבא השמש׳ שהכתוב מדבר על עת העומד, העת שהיתה שוקעת. ומפני ששקעה שלא בעונתה לא היה לה עת עומד שהיתה שוקעת (כו׳) [בו], אבל היתה עומד גבוה מן הארץ ופתאום תחת הארץ נמצא, שלא היה לה שעה שהיתה שוקעת בו:

כמין מרזב וכו׳. אין הפירוש דדייק מדכתיב ״מראשותיו״ במ״ם, דמשמע סביב ראשו, דאם כן ראוי להיות המ״ם בצירי, אלא כי לשון ״מראשותיו״ משמע כך, כמו ״ואת החנית מראשותיו״ דשאול, דודאי למעלה מראשו קאמר. וכן ׳מרגלותיו׳ – ״ותשכב מרגלותיו״ (רות ג, יד) שפירושו למטה ממרגלותיו. ומפני שהניח האבנים למעלה מן הראש – על כרחך שעשאם כמין מרזב סביב הראש מפני חיות רעות:

עלי יניח צדיק את ראשו. אף על גב דהיה עושה אותם כמין מרזב לשמור אותו מן חיות רעות, מכל מקום היה סומך ראשו על אחת מן האבנים. ואם תאמר מה ריב היה לאבנים שאין בהם דעת, כך שואלים בני אדם, ולא ידעו אלו בני אדם דעת חכמים (חולין צא ע״ב), ואכתוב אלו דברים. והנה אם היה המריבה לאלו האבנים בלי ענין ובלי סבה – היה קשה מה ענין המריבה, אבל המריבה היתה לסבה גדולה, כמו שאמרנו; דע כי מעלת יעקב מעלה נפרדת ומיוחדת מאוד, ידוע לחכמים ולמשכילים בחכמה שהיה קדוש ונבדל מכל עניני העולם, ולפיכך נאמר אצלו (ישעיהו כט, כג) ״והקדישו את קדוש יעקב״, נקרא השם יתברך ״קדוש יעקב״ על שם שהיה יעקב הקדוש והנבדל, ודבר זה ידוע למשכילים בענין יעקב. ודבר שהוא קדוש ונבדל הוא דבר שלא יתחלק, והוא אחד, כאשר ידוע לחכמים. וידוע כי יעקב עיקר האחדות, ולפיכך אמרו בני יעקב אל יעקב ׳כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבינו אלא אחד׳ (פסחים נו.). ומפני זה היה המחלוקת של האבנים, כי דבר שהוא נבדל הוא אחד מכל צד, ולא יצטרף אליו רבוי כלל רק אחדות, לכך היה המריבה ׳עלי יניח צדיק את ראשו׳:
והבן למה היה רוצים שיניח הצדיק את הראש, כי שם הנשמה של יעקב קדושה ונבדלת, ואין ראוי לה רק דבר אחד כמו שראוי לדבר שהוא שכלי, והשכלי הוא מתייחס ומצטרף אל כל החלקים הפרטים בענין אחד, שאינו מחולק השכלי להיות מתייחס אל זה במקצת ואל זה בקצת, שאם כן היה מתחלק, ואין חלוק ורבוי בשכלי, רק אחדות גמור, ולכך מצטרף אל אחד, ולא אל רבוי. ובשביל כך היה מריבה, כי היה כאן רבוי גשמיים – הם האבנים – אשר הניח תחת מראשותיו, שזה אמר ׳עלי יניח צדיק את ראשו׳ כי הדבר השכלי יש בו אחדות ואין בו רבוי, וכאן מפני רבוי האבנים היה מחלוקת. אבל בדבר שהוא גשמי שייך שפיר רבוי, כי הגשם מתרבה. ולפיכך עשאן הקב״ה אחד, כי השכל מצטרף אל רבוי הפרטים במה שהם דבר אחד, לכך נבלעו כאחד, ואז היו מצטרפים תחת ראש יעקב. ובין שתאמר כי כך היה בפועל שנעשו כל האבנים אבן אחד, ודבר זה אין פלא ואין ראוי להפליא על זה, ובין שנאמר שבעת המראה היו אבן אחד כאשר עלה יעקב במעלתו, ואחר כך חזר להיות [כמו] (כמ)⁠בראשונה, כמו הרבה נסים שהיה המטה לנחש (שמות ד, ג) שחזר לקדמותו (שם שם ד), אין הפרש. ואף על גב כי מה שכתב ״ויקח האבן״ אחר שהקיץ משנתו, מפני שהיו אבן אחת כשהיו מראשותיו – קרא אותם על שם זה:
[ומעתה אל יקשה לך שאין דעת באבנים לומר ׳עלי יניח צדיק ראשו׳, שאם היה הדבר הזה שהיו חולקים מצד הבחירה על ידי שכל בלבד – היה זה קשיא הרי אין דעת וחכמה באבנים, אבל אין הדבר כך, רק מה שהיו האבנים אומרים ׳עלי יניח צדיק ראשו׳ בשביל ריבוי האבנים מצד עצמם, שאמר כל אחד ׳עלי יניח צדיק ראשו׳, ודבר כזה נעשה אף בדבר שהוא בלתי בעל שכל, כמו כל הדברים הטבעים פועלים לפי טבעם, אף אם אין בהם דעת. וכך תאמר גם כן שהיו פועלים אלו אבנים, אחר שכך ראוי לפי הענין אשר ראוי ליעקב, ואין חילוק בזה – שהדברים הטבעים פועלים בטבע מה שראוי להם, ופעולה זאת הוא שלא בטבע, כי באותו לילה כל מעשיו ופעולותיו היו למעלה מן הטבע, לכך היו האבנים פועלים באשר ראוי בפעולה בלתי טבעית, כי כן היה ענין יעקב באותו לילה ענין בלתי טבעי:
ודע, כי יעקב מיוחד מכל האבות נבדל מן החומר ומן הגוף, שלכך נקרא ״קדוש״, ולפיכך באותה לילה כאשר הגיע יעקב אל מעלתו זאת, כאשר הניח אבנים תחת מראשותיו, אשר שם הנשמה הנבדלת, הנה כל אבן אומר ׳עלי יניח צדיק ראשו׳, כי מאחר שיעקב מעלתו אלקית נבדלת בלתי מתחלקת, לא יצטרף אליו דבר מחולק. ולומר לך, כי דברים שמצטרף יעקב עליהם עד ששמו חל עליהם, והם נושאים לו, מפני שיעקב קדוש, אי אפשר שיהיו מצטרפין לו בדרך חילוק. וגם אין לומר שיהיה מצטרף אליו דבר אחר, שאין דבר שהוא אחד בעולם הזה, רק ליעקב היה מעלה זאת בפרט, ולפיכך בני יעקב שהם מצטרפים אל יעקב, ושם יעקב חל עליהם, הם גם כן אחד, שאין חילוק בהם:
כלל הדבר, כל מה ששם יעקב מצטרף לו – נעשה אחד, וזהו שהאבנים אשר הם מצטרפים אל יעקב, והם נושאים את ראשו, ויעקב מצטרף להם – היה כל אחד אומר ׳עלי יניח צדיק ראשו׳, כי הדבר הנבדל אין בו חילוק, וכל החלקים יש להם צירוף אליו [ב] ראש, ולפיכך היה מריבה ביניהם עד שנבלעו כאחד, ואז מצטרפין תחת יעקב, וכל אשר שמו נקרא עליו הוא אחד. ופירוש זה ברור, ועוד יש להעמיק בזה]:
וזהו שדרשו רבותינו ז״ל (חולין צא ע״ב) כתיב ״ויקח מאבני המקום״, ולבסוף כתיב (פסוק יח) ״ויקח את האבן״, אלא התחילו מריבות וכו׳. ויש מפרשים (ראב״ע, רד״ק) מאי ״מאבני המקום״ ׳אחד מאבני המקום׳. ואלו האנשים מצאו תורה של הפקר לפרש בה כרצונם, כי אף הדיוט אינו מדבר כדברים האלו, דמאחר שלא לקח רק אבן אחד – לא הוי ליה למכתב רק ׳ויקח אבן׳, כי אחר שלקח אבן יחידי – מה לו לכתוב ולהשתתף אותו עם שאר אבני המקום לכתוב ״מאבני״, אבל אם רבים לקח, מרבים – שייך בו ״מאבני המקום״, כי לקח מקצת אבנים, כי רבים מרבים הם ״מאבני המקום״, אבל אבן יחידי – אין זה מקצת, ודבר זה ברור למשכיל, רק מפני שרדפו אחר פשט הכתוב נהגו בתורה הפקר:
אבל חכמי האמת פירשו האמת, כי ר׳ יצחק פירש כן כי נתקבצו כל האבנים אל מקום אחד, זה אומר ׳עלי יניח צדיק את ראשו׳, ולפי פירוש רבי יצחק ״ויקח את האבן אשר שם מראשותיו״ – כי כל אחת ואחת היה תחת מראשותיו, וכאילו לא היה רק אחד מראשותיו, שהרי כל אחד ואחד היה רוצה להיות תחת מראשותיו, כי כבר ידעת מה שרמזנו כי כלם הם פונים אליו, ולפיכך כל אחת אומרת ׳עלי יניח צדיק את ראשו׳ כי הוא משותף לכל, וזהו ״האבן אשר שם מראשותיו״. והברייתא מסיק כי ׳נבלעו באחת׳, ושתיהן אמת למבין דבר זה כמו שפרשנו, כי מצד אחדותו של יעקב אין מצרף אליו רק אחדות, ולפיכך האבנים נעשים אליו אחד, אף על גב שאין דעת בהם, כיון שאין ראוי הרבוי מצד עצמו ליעקב, לכך היה המריבה אף על גב שאין דעת בהם, ונעשו אחד:
הוכרחתי לכתוב דברים אלו להראות לאנשים עורי לב, אשר שמים דברים אשר הם כבשונו של עולם – לדברי תוהו, כאילו אין בהם ממש, ודבריהם אשר הם תפל בלי טעם וריח – לדברים אשר הם ברומו של עולם, כי איך לא יביטו אל המראה הגדול שהתורה פירשה כי לקח ״מאבני המקום״, כי מה לנו בזה, רק כל דבור ודבור במראה הזה הוא דבר מופלא. ואל תחשוב כי הדברים אשר נתבארו למעלה הם שורש ועיקר הדבר, רק הם התחלה למבין קצת מעט מה שאפשר למתחילים, כענין ברוך הנותן חכמה לחכימין. ודיין האמת אשר היינו כעורים ממשמשים בצהרים (ראו דברים כח, כט):
עוד דע אתה אם תחפש דברי חכמים כמטמוניות אז תמצא אוצר כלי חמדה אשר אצרו במטמוניהם, ואיש הפתי חושב אך דברי דרשה הם, לא אמרו כך אלא להרחבת הלשון, ואתה לא תחשוב כן, רק כי כל דבר מדבריהם שורש התורה. ומפני כי ידעו רז״ל במעלת יעקב כאשר הוא שורש החבור והתאחדות, והנה הוא דומה יעקב ל״בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה״ (ראו שמות כו, כח) לעשות הכל אחד. והוא שרמזו רז״ל (תנחומא תרומה ט) הבריח התיכון ירד עם יעקב למצרים. ולפיכך מעלת יעקב הוא התאחדות באחדות, לכך האבנים אשר לקח נבלעו כאחת ונעשה אחד, כי הוא המאחד אותם בעבור הטעם אשר רמזנו לך למעלה, כי יעקב קדוש נבדל במעלתו, והנבדל הוא אחד בודאי, לפי שהוא שכל בלבד. ומפני כי מראה שראה יעקב מראה אלקים היה, ולפיכך היה מורה על עצם מעלתו ורוממתו אשר יש ביעקב, ולפיכך האבנים אשר מראשותיו נבלעו באחת להורות על עצם מעלת יעקב, כמו שאמרנו לך. ומתחלה היה המריבה, כי אין דבר שהוא אחד מצטרף לשני דברים, שאינו מתחלק כהחלק הגשם, ולפיכך היה המריבה – עלי יניח צדיק ראש הקדוש הנבדל הזה: