×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(י) {פרשת ויצא} וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַעא וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃
Yaakov departed from Be'er Sheva and went to Charan.
א. שָׁ֑בַע =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=״באר שָבַע״ קמץ? כן>
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[ל] 1ויצא יעקב, אמר ר׳ יהושע בן לוי והלא כבר נאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם (בראשית כ״ז:ז׳) ומה ת״ל כאן ויצא יעקב, אלא אמר ר׳ חזקיה עשה יעקב מטמין בארץ ארבע עשרה שנה מברר תלמודו אצל זקינו עבר, וכשבירר כל תלמודו אחר כך יצא, לכך נאמר ויצא יעקב. (מדרש הגדול)
[לא] 2ויצא יעקב, אמר ר׳ יהושע בן לוי והלא כבר נאמר וישמע יעקב וגו׳ (בראשית כ״ז:ז׳) ומהוא ויצא, אלא אמר הרי אבי ואמי נתנו לי רשות לצאת לחוצה לארץ, תאמר שהקב״ה רוצה שאצא ואוליד שם בנים או לאו, הלך ליטול רשות השכינה כמה דאת אמר ויצא משה מעם פרעה את העיר (שמות ט׳:ל״ג) מה להלן לחלות פני שכינה אף כאן לחלות פני שכינה, הוי ויצא יעקב. (מדרש הגדול)
[לב] 3ויצא יעקב, כתיב לך עמי בא בחדריך (ישעיהו כ״ו:כ׳) בשעה שאתה רואה השעה חצופה לא תעמוד כנגדה אלא תן לה מקום וכו׳ שכל מי שעומד נגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום להשעה השעה נופלת בידו, כו׳ וכן יעקב שברח מפני השעה, ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב:י״ג) ונפלה השעה בידו שנאמר ויקח עשו את נשיו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית ל״ו:ו׳) הוי לך עמי בא בחדריך (ישעיהו כ״ו:כ׳) (תנ״י ויצא ה.)
[לג] 4ויצא יעקב, זשה״כ רגלי חסידיו ישמור (שמואל א ב׳:ט׳) כיון שיצא מבית אביו לא יצא אלא במקלו בלבד, שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית ל״ב:י״א), אמר הקב״ה ליצחק כך עשה לך אברהם אביך לא נתן לך את כל אשר לו, שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (בראשית כ״ה:ה׳) כו׳ אבל יצחק לא עשה כן ליעקב אלא הוציאו ריקם, אמר הקב״ה וחושך מיושר אך למחסור (משלי י״א:כ״ד) ומה היתה לו, נסתלקה ממנו שכינה ואין אתה מוצא שנדבר עמו אלא בשעה שמת. (תנ״י ויצא ג.)
[לד] 5ויצא יעקב, וכי לא יצא משם אלא הוא, והלא כמה חמרים וגמלים יצאו עמו, רבי עזריה בשם ר׳ יהודה בר׳ סימון ר׳ חנן בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק הצדיק שבעיר הוא זיווה הוא הדרה ושבחה וכו׳ לא היה שם יצחק, (בתמיה) ר׳ עזריה בשר״י בר״ס לא דומה זכות צדיק אחד לזכות ב׳ צדיקים. (בראשית רבה סח)
[לה] 6מבאר שבע, אמר ר׳ הושעיא כבר כתוב וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך (בראשית כ״ז:ז׳) מה תלמוד לומר ויצא יעקב מבאר שבע, אלא אמר אבא שביקש לצאת לחוץ לארץ מהיכן הורשה לו, לא מבאר שבע, אף אני הריני הולך לבאר שבע ואם נותן לי רשות הריני יוצא ואם לאו לא אצא, לפיכך צריך הכתוב לומר ויצא יעקב מבאר שבע. (בראשית רבה סח)
[לו] 7מבאר שבע, ר׳ יודן ור׳ הונא, ר׳ יודן אמר מבארה של שבועה, אמר שלא יעמוד עמי אבימלך ויאמר לי השבעה לי כמו שנשבע לי זקינך נמצאתי משהא בשמחת בני שבעה דורות. ר׳ הונא אמר מבארה של בכורה, אמר שלא יעמוד עמי עשו ויאמר לי כך היית מרמה ונוטל את בכורתי נמצאתי מאבד אותה שבועה (שנאמר השבעה לי כיום) (בראשית כ״ה:ל״ג). ר׳ ברכיה אמר מבארה של ברכה, אמר שלא יעמד עמי עשו ויאמר לי כך היית מרמה ונוטל את ברכותי ונמצאתי מאבד את היגיעה שיגעה בי אמי. (בראשית רבה סח)
[לז] 8ויצא יעקב מבאר שבע, בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע עד הר המוריה מהלך שני ימים והגיע בחצי היום לשם ופגע בו הקב״ה שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש כו׳ (בראשית כ״ח:י״א), ושם הניח את הבאר ומשם נשא רגליו וכהרף עין בא לחרן שנאמר וישא יעקב רגליו (בראשית כ״ט:א׳) ואומר ויצא יעקב מבאר שבע. (פרקי דר׳ אליעזר פל״ה)
[לח] 9וילך חרנה, רבנין אמרי בן יומו. ר׳ ברכיה משם ר׳ יצחק לישנהון דברייתא פלן אזל לקיסרון ועד כדין הוא על זוודייא. (בראשית רבה סח)
[לט] 10וילך חרנה, אמר ר׳ זעירא היה הקב״ה מקפץ הארץ לפניו כמא דאת אמר תרחיב צעדי תחתני (שמואל ב כ״ב:ל״ז). (מדרש הגדול)
[מ] 11ויצא יעקב - חרנה, ר׳ יהושע בן לוי פתר קרא בגלויות ויצא יעקב כמה דאת אמר שלח מעל פני ויצאו (ירמיהו ט״ו:א׳) וילך חרנה כמה דאת אמר אשר הוגה ה׳ ביום חרון אפו (איכה א׳:י״ב) ויפגע במקום עד אפם מקום (ישעיהו ה׳:ח׳) וילן שם כי בא השמש, אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה (ירמיהו ט״ו:ט׳) ויקח מאבני המקום, תשתפכנה אבני קודש (איכה ד׳:א׳) וישם מראשותיו שנ׳ כי ירד מראשותיכם (ירמיהו י״ג:י״ח) וישכב במקום ההוא שנ׳ נשכבה בבשתנו (ירמיהו ג׳:כ״ה) (בראשית רבה סח)
[מא] 12ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ועליו הכתוב אומר בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל (משלי ד׳:י״ב) אמר ר׳ אבהו בשר״י (היכן היה יעקב באותה שעה, אלא) המלאכים טענו אותו שנאמר על כפים ישאונך (תהלים צ״א:י״ב). (מדרש תהלים מזמור צא.)
[מב] 13וילך חרנה, אמרו גלות מכפרת עון שנאמר ויצא יעקב וילך חרנה (כלומר) כיון שיצא מארצו וגלה הלך חרונו של הקב״ה ממנו. (ילקוט מעין גנים כת״י)
[מג] 14וילך חרנה, תני משם ר׳ נחמיה כל דבר שצריך למ״ד מתחילתו נותן לו ה׳ בסופו סדומה שעירה מצרימה חרנה, והא כתיב ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט׳:י״ח) ר׳ אבא בר זבדא אמר לדיוטא התחתונה שבשאול. (בראשית רבה סח)
1. בסדר עולם פ״ב עשה אבינו יעקב בארץ ישראל לאחר שבירכו אביו י״ד שנה מוטמן ומשמש את עבר, ועבר מת אחר ירידתו של יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים, יצא משם ובא לו לארם, נמצא עומד על הבאר בן ע״ז שנה, (מובא במנילה יז.) ועי׳ לעיל מאמר כז. ובפרש״י פסוק ט. ובב״ר פס״ח ר׳ חזקיה אמר בן ס״ג שנים היה אבינו יעקב בשעה שנטל את הברכות עשה עוד י״ד שנה מוטמן בארץ ומשמש לעבר, עוד ז׳ שנים באימהות נמצא נושא (לאה, מדרה״ג) בן שמונים וארבע שנים, ועשו בן מ׳ שנה נשא, הא למדנו שהקב״ה מקדים לרשעים ומשהא לצדיקים. ועי׳ לקמן מאמר צו. ודרש הנ״ל מובא בילקוטים התימנים כת״י. ובמדרש החפץ כת״י אחרי שמביא מאמר הנ״ל כותב וז״ל ויותר קרוב בעיני שמובן הפסוק הראשון (וישמע יעקב) דרך כלל וזה (ויצא יעקב) רצה לפרט את הדברים היאך היה תיאור יציאותו ומה שפגע אותו בדרכו ושפגע במקום וכלל הדברים כמו שאתה אומר להיכן פלוני הולך לבבל ואעפ״י שעדיין הוא בדרך יציאתו מירושלים. ובפי׳ המאמר והלא כבר נאמר וכו׳ ראה לקמן מאמר לה. ולעיל פכ״ה מאמר קסו. ובשפתי כהן כתב שימש י״ד שנה ז׳ במדרש שם וז׳ במדרש עבר, ולפ״מ דמבואר בסדר עולם פ״א נראה דבדיוק נקט רק עבר דשם כבר מת בשנת נ׳ ליעקב. ובס׳ מנחה בלולה כ׳ וחז״ל שאמרו שפרשה זו סתומה אין רצונם על התחלתה רק שנשתנית מכל הפרשיות שכולה פרשה אחת ואין בה פרשה לא פתוחה ולא סתומה וזה לפי שהיה יעקב סתום בבית עבר, וא״י מקור הדבר בחז״ל ונראה דכוונתו להמסורה. ובפענח רזא כ׳ פרשה זו סתומה מפני שהיה צריך להדר אחר אשה ולעבוד זולתו מה שלא נאה לכמותו שמהדרין ומביאין אחריו בית והון ואשה משכלת למדרגתו, ד״א מפני שהיה צריך לברוח כדכתיב ויברח יעקב. ובפי׳ הר״י מווינה מוסיף לפי שהיה צריך לברוח בלילה. וכ״ה ברבותינו בעה״ת ובבעה״ט. ובמבוא לתנ״י ח״א סט. מביא מכת״י ויצא יעקב מבאר שבע, ר״ת וימ״ש וס״ת ער״ב, מלמד שיצא בערב ובלילה בסתר מפני עשו, ולכך נסתם הפרשה.
2. עי׳ לעיל פכ״ו מאמר מ. פכ״ז מאמר קצג פט״ז מאמר א. ובזח״א קנג. תא חזי יעקב הוה תחות רשו קדישא, כיון דנפק מארעא עאל ברשו אחרא, ועד לא עאל תחות רשו אחרא אתגלי עליה קב״ה בחלמא וחמא כל מה דחמא ואזלו עמיה מלאכין קדישין עד דיתיב על בירא, וכיון דיתיב על בירא סליקו מייא לגביה וכן הוה משה דמתמן אזדמנת ליה איתתיה, ובנ״א מעיר ע״ז מכאן משמע שאפילו בחורבן אסור לצאת מא״י לחו״ל שהרי בזמן יעקב לא היה מקדש ואלולי שיצא מפני דחקו גם לישא אשה לא נזדווגו לו מלאכים. ויש להעיר ע״ז מהמקומות שציינתי לעיל. ובחצי מנשה מביא מכת״י ויצא סמוך לפסוק דלעיל על נשיו לו לאשה (לאשה ויצא) רמז שאסור לצאת מא״י לחו״ל כי אם ללמוד תורה ולישא אשה, ר׳ אביגדור ז״ל. וכ״ה בבעל הטורים. ועי׳ מגילה טז: גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש (על שלא קיים מצות כבוד אב ואם). וברש״י לעיל פסוק ט. ובשו״ת המיוחסות לרמב״ן סימן ער״ב כ׳ ע״ז דפריה ורביה מצוה רבה כמו תלמוד תורה כמו שאמרו במגילה כז. שאין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ויצחק אבינו לולא שנתקדש ונעשה עולה תמימה היה יוצא והולך מאצל אברהם לישא אשה. ועי׳ ביו״ד סי׳ רל״ט. וצ״ע דברי הרמב״ן שהעיר מיצחק אבינו ולא מיעקב אבינו שהלך ג״כ לישא אשה ואעפ״כ נענש על מצות כבוד או״א, וצ״ל דמיעקב אין ראיה דהרי בלא״ה קשה כמ״ש המפרשים למה נענש הרי יצא ע״פ מצות אבותיו כי עשו רצה להורגו, ובאמרי נועם בשם הר״י מפרי״ש תירץ שלבסוף י״ד שנה שהיה בבית עבר נתקררה דעתו של עשו ושלחה רבקה אמו את דבורה מיניקתה אחריו לבית לבן אחרי שהיה שם שנה והוא שהה שם כ״ב שנה. ועפ״ז ניחא גם קושיא הנ״ל דהיה צריך לישא אשה ולבוא. (ובזח״א קמח: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, היינו דכתיב על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, ונראה דכוונתו לתרץ האיך עזב מצות כבוד או״א משום דהלך לישא אשה וכתיב בתורה ע״כ יעזב וגו׳) עוי״ל כמ״ש בעיון יעקב שם דאין הכוונה בגמרא לעונש גמור רק משום שלא היה לו ליעקב שכר מצות כבוד או״א כ״ב שנה שלא שימש אותם אף שהיה על ידי אונס, נתגלגל הדבר שגם בנו יוסף לא כבדו כ״ב שנה מחמת אונס.
3. אגדת בראשית פמ״ו וראה לעיל פכ״ז מאמר קצח. פכ״ו מאמר פב. ובב״ר כאן דרשו פסוקים במשלי שרמוז בהם יציאת יעקב מבאר שבע א) ב״ר פס״ז יא. ר׳ יודן בשם ר׳ אייבו אמר (משלי יב.) בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק ממרד שמרדו עשו וישמעאל בהקב״ה והכעיסו אותו וכן נשיו שהכעיסו אותו באת להם תקלה, ויצא מצרה צדיק זה יעקב ויצא יעקב מבאר שבע. וכ״ה בב״ר פס״ח ב. ב) ב״ר פס״ח א. ויצא יעקב רבי פנחס בשם רבי הונא בר פפא פתח (משלי ג.) אז תלך לבטח דרכך וגו׳ אם תשכב לא תפחד אז תלך לבטח זה יעקב דכתיב ויצא יעקב, אם תשכב לא תפחד מעשו ומלבן, ושכבת וערבה שנתך, וישכב במקום ההוא.
4. מענין זה יש דרשה בב״ר פס״ח ב. ר׳ שמואל בר נחמן פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים. (תהלים קכא, א.) אל ההורים למלפני (למלמדי) ולמעברני (לשון הריון) מאין יבוא עזרי, אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה כתיב ביה ויקח העבד עשרה גמלים (ברא׳ כד, י.) ואני לא צמיד אחד ולא נזם אחד, ר׳ חנניה אמר גדוד (ריקם, וי״ג גרוד פי׳ קרח) שילחו, ר׳ יהושע אמר שילח עמו אלא שעמד עשו ונטלן ממנו (ראה לעיל מאמר כט. ולקמן מאמר צז.) חזר ואמר מה אנא מובד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ, אל יתן למוט רגלך, למייט, אל ינום שמרך, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ה׳ שמרך ה׳ צלך וגו׳ ה׳ ישמרך מכל רע מעשו הרשע ומלבן, ישמור את נפשך ממלאך המות, ה׳ ישמור צאתך ויצא יעקב מבאר שבע. ובמדרש הגדול ריש פ׳ ויצא מביא דרש זה יותר באריכות. ועי׳ תנ״י וישלח י. ולקמן מאמר סב. ופל״ב פסוק יא.
5. ברות רבה פ״ב הגירסא פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה פנה שבחה, וכ״ה ברש״י ובלק״ט פנה הודה, ובמדרש אגדה גורס יצא הודה יצא זיוה ״יצא כבודה״ ובשכ״ט מפרש שהרי כמה שיירות יצאו משם באותו היום ואינו מזכירן, ובמדרש אגדה ולא גילה הכתוב יציאתן. ובמדרש הגדול הקב״ה ערב לו לפרסם יציאתן של צדיקים. ועי׳ פירש״י. ובלק״ט כמה גמלים וכמה קרונות יצאו.
6. ראה לעיל מאמר לא. ופכ״א מאמר קכט. כבר כתוב כו׳ לקמן מאמר לו. בבאור הבאתי לשון התנחומא דהשאלה הוא הלא בחברון היה כו׳ וכן פי׳ הרמב״ן בפסוק יז. דברי הב״ר, והרד״ל מוסיף דהשאלה הוא לפירוש זה כיון שיצא מחברון ללכת פדנה ארם איך בא לבאר שבע שהוא בדרומה של יהודה. וא״נ דהיה גר אז בבאר שבע השאלה פשוטה יותר דכבר כתיב שיצא משם ועי׳ בחידושי הרש״ש. ובדרשת אבן שועיב כ׳ דיש לרז״ל מדרשים רבים חלוקים בזו המראה י״א כי בחברון נתברך יעקב וי״א בבאר שבע. וכ״כ הרמב״ן ראה לקמן סז. מהיכן הורשה לו בד״ו הגירסא לא הורשה, ולפי הגירסא שלפנינו פי׳ המת״כ הורשה ניטל ממנו הרשות. וביפ״ת מהיכן בקש ליטול רשות. ועי׳ פכ״ו מאמר י. יד. טו. דמבואר שלא יצא לחו״ל.
7. עי׳ לעיל פכ״ו מאמר קלג. בביאור. ופכ״א מאמר קכד. קכט. ובתנ״י ויצא ט. ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב:י״ג) ומהיכן ברח מבאר שבע. שנא׳ ויצא יעקב מבאר שבע, וכי בבאר שבע היה, והלא בחברון היה שנאמר היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית ל״ה:כ״ז). אלא ממקום המיוחד לשבועות, ששם נשבע אברהם לאבימלך, שנאמר ועתה השבעה לי באלהים הנה וגו׳ (בראשית כ״א:כ״ג) על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם (בראשית כ״א:ל״א) ומנין ששם נשבע יצחק שנא׳ ויבאו עבדי יצחק וגו׳ (בראשית כ״ו:ל״ב) ויקרא אותה שבעה (שם) ואף עשו נשבע ליעקב, שנ׳ השבעה לי כיום (בראשית כ״ה:ל״ג) כשנטל את בכורתו חשב בלבו ואמר אם יבא ואמר בא השבעה לי שלא נטלתה הברכות במרמה, מה אני יכול לעשות לו, אלא אצא מן המקום הזה המיוחד לשבועות, לכך נאמר ויצא יעקב מבאר שבע וגו׳ הוי ויברח יעקב שדה ארם. ע״כ. ומובא גם בילקוט כאן ועפ״ד התנחומא מובן קשר הדרש של ר׳ ברכיה מבארה של ברכה שהיה ירא שיצטרך לישבע לו על הברכות, וכן העיר בזה במנח״י. ובכת״י אור האפלה מבואר דמפרש דגם השבועה על הבכורה אין הכוונה על השבועה של עשו אלא שהיה מתיירא שהוא יצטרך לו לישבע וז״ל ויצא יעקב מבאר שבע יצא מבורה של שבועה מפני שנתירא מפני עשו שיאמר לחזור לו הבכורה וישבע לו לפיכך יצא בטמירא ואמרו כי נביות מת באותה הלילה והיו מתעסקין בו עד שברח יעקב. (עי׳ לעיל מאמר כז. בבאור) וכ״כ החזקוני פן ישביעוהו שלא הערים על הברכות. ובלק״ט גורס רב הונא אמר מבארה של שבועה של בכורה כו׳. ובכת״י מדרש הבאור מבאר שבע וכי יעקב היה בתוך הבאר אלא אינו דומה מתיירא למי שאינו מתיירא, מתיירא, רואה עצמו כאלו הוא נופל בתוך הבאר, ושאינו מתיירא רואה עצמו כאלו הוא על גבי כרים וכסתות. ונראה דזהו טעם הדרשות במאמר שלפנינו דדרשו השם באר שבע דהיה מתיירא מפני השבועות. וראה במדרש שלשה וארבעה באוצר מדרשים כתב יד ח״א מובא לעיל פט״ו מאמר רז.
8. במדרש תהלים מזמור צ״א ומשם נשא רגליו ושם הניח את הבאר שהיתה הבאר מהלכת לפניו ובהריפת עין בא לחרן שנאמר וישא יעקב רגליו ואומר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה כו׳ המלאכים טענו אותו שנא׳ על כפים ישאונך. ובהערות מהרש״ב כ׳ ״שהיתה הבאר מהלכת לפניו״ ליתא בפדר״א ולא עיין בפדר״א ריש פל״ה רק בסוף הפרק, וברור הדבר כי זה הוא ההמשך מתחלת הפרק כמו שהעתקתי בפנים. ולפלא שגם הרד״ל בפירושו מביא דברי השו״ט ומתקשה לפרשם ולא העיר מדברי הפדר״א בראש הפרק. וטעם הדרש של הפדר״א מבאר ברד״ל דדורש ויצא מבאר שבע וילך חרנה שהבאר הלך עמו ג״כ משם חרנה כמבואר בקרא כט. ב. והנה באר, ועיין לקמן מאמר לח. ובפי׳ הרמב״ן פסוק יז. מביא דברי הפדר״א בשינוים עי״ש. ומענין זה של הבאר יש בילקוט נר השכלים כת״י יעקב כשהגיע למקום המקדש המכונה בבאר שבע פגע במקום באר כו׳. (ולכן פגע בבאר הרועים והבאר הזאת היא שנתעלו ממנה האבות היא באר שבע לכל תנאיה, יצא מן באר והגיע אל באר) והיא הבאר שנבראת בין השמשות והיא הבאר שהיתה מהלכת עם יוצאי מצרים, והיא הבאר שעתידה לעלות מירושלים ולהשקות את כל סביבותיה שנאמר והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים.
9. סנהדרין צה: חולין צא: תנ״י ויצא ח. תנחומא שם ג. לעיל מאמר לז. ובתרגומים כאן ולקמן מאמר מה. בן יומו, באותו היום שיצא מבאר שבע הלך ובא לחרן. פלן אזל פלוני הלך לקיסרון ועד עתה הוא עסוק בהכנת הצדה לדרך. ובלק״ט וילך חרנה לשון העולם כך אמר הולך פלוני אל מקום פלוני ועדיין הוא בביתו. ובמדרה״ג וילך חרנה וכי אפשר לדבר הזה הוא אומר וילך חרנה וחוזר ואומר ויפגע במקום אלא א״ר ברכיה בשר״י לישנהון דבריתא היא כשאדם יוצא לקיסרון בא אוהבו מבקשו בתוך ביתו אמרה לו אשתו לקיסרון הלך והלא עד עכשיו אין בידו אלא שנים שלשה מילין לכך נאמר וילך חרנה ויפגע במקום. ובאע״ז מביא אמר הגאון כי וילך חרנה [כמו] ללכת [חרנה] ואיננו רק כמשמעו. וכונתו כמו שפי׳ הרשב״ם הלך לצד חרן, ומהנ״ל ראיה לפירוש האע״ז. וכפי׳ הגאון פרש״י כאן. וכן מבואר בתרגום ירושלמי והפשיטא ושמרוני.
10. לעיל מאמר לח. ולקמן מאמר מה. ודרש זה של ר׳ זעירא ליתא במדרשים שלנו.
11. לעיל מאמר לב. ולקמן מאמר מא. והמשך הדרש לקמן מאמר עא.
12. הגירסא שהבאתי בהמוקף מביא בהגהת מהרש״ב מכת״י. והתחלת המאמר לעיל אות לז. בבאור.
13. עפ״י דרש זה יש לבאר את הילמדנו בתנחומא ריש פ׳ ויצא. ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש ערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב״ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום. וכבר העיר בגנזי שכטר ח״א צד תסב. דנראה שדרשה זו מקוטעת, ועפ״י המאמר שלפנינו מבואר היטב הקשר שיש להילמדנו עם הפסוק ויצא יעקב. ועי׳ לעיל פכ״ז מאמר קצח. בבאור דבפסוק ברח לך רמז לו גליות ושם מאמר קעה. בבאור דהדמעות של עשו הורידו את ישראל בגלות. וע״ז י״ל הכוונה דע״י הגלות הלך חרונו של הקב״ה ממנו. ובזהר ח״א קמח: ד״א ויצא יעקב וגו׳ רמז כד נפקו ישראל מבי מקדשא ואתגלו ביני עממיא כד״א (איכה א) ויצא מן בת ציון כל הדרה וכתיב גלתה יהודה מעוני וגו׳. ובסגנון אחר בזהר שם קמז. ר׳ שמעון אמר נפיק מכללא דארעא ישראל דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע ואזיל לרשו אחרא דכתיב וילך חרנה כו׳ אתר דדינא ורוגזא תמן כו׳ (כלומר חרון אף ומאי הוא חרון אפו דקב״ה דרגא בישא) ארעא דרשו אחרא. ועי׳ לעיל מאמר לא. לה. ובחצי מנשה מביא מכת״י וילך חרנה הלך בחרון אף. ובסגנון אחר מובא דרש בשם חז״ל בכת״י נר השכלים כאשר עבר יעקב על המקום המיועד לתפלה ולא התפלל הצטער ואמר בנפשו אוי לי שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי וחזר מחרן והתפלל שם וכך אמרו ז״ל אל תקרי חרן אלא חרה אפו. נראה דכוונתו חרה אפו ונצטער שלא התפלל במקום זה.
14. לעיל פי״ט מאמר ז.
וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַאֲזַל לְחָרָן.
Yaakov left Beer Sheva and went toward Charan.
פרשת ויצא

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה
וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַאֲזַל לְחָרָן
מִבְּאֵר שָׁבַע מתורגם כצורתו
א. בדפוסים מצויים ״מבאר שבע״ – ״מִבֵּירָא דְשָׁבַע״ כתרגום של סמיכות. ואינו נכון: השם ״באר שבע״ מופיע בת״א בקביעות בצורתו העברית, כמבואר לעיל כא לא. ואמנם בכל כתבי היד ונוסחי תימן מתורגם בפסוקנו ״מבאר שבע״ ללא שינוי, כלשון המקרא. יתר על כן, אף על פי שהניקוד ״מבאר שָׁבַע״ (ולא: מבאר שֶׁבַע) נובע מהטעמת שָׁבַע באתנח, בנוסחי תימן נשמר הניקוד גם בתרגום והקריאה היא ״וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע״. כנגד זאת ״על כן שם העיר באר שֶׁבַע״ (בראשית כו לג) מתורגם ״עַל כֵּין שְׁמַה דְּקַרְתָּא בְּאֵר שֶׁבַע״.
ה״א המגמה
ב. בלשון מקרא מציינים את כיוון ההליכה באמצעות ה״א המגמה שבסוף התיבה דוגמת ״חָרָנָה״. ואולם בהשפעת הארמית ״וַאֲזַל לְחָרָן״, נעלמה ה״א המגמה מלשון חז״ל. לפיכך ראו צורך לבאר ״חָרָנָה, תנא בשם רבי נחמיה כל דבר שצריך למ״ד בתחלתו ניתן לו ה״א בסופו״ (ב״ר, סח ח). וראה לכך עוד לעיל ״הֶרָה נסו״ (בראשית יד י) ״לְטוּרָא עֲרַקוּ״.⁠1
1. אפשר שלכן כתב רש״י ״וילך חרנה – יצא ללכת לחרן״, לפרש ש״חָרָנָה״ משמעו ״לחרן״. אמנם רא״ם פירש כוונתו בדרך שונה.
חמשה נסין אתעבדו עם אבונןא יעקב בזמנא דנפק מבאר שבע למיזל לחרן נסא קדמיא אתקצרו שע⁠(י){ו}⁠י דיומא ו⁠(ש){ט}⁠מעת שמשא דלא באשונא מן בגלל דהוה דבירא מתחמד לממלל׳ (ליה) עמיה וניסא תנינא אבניא דנסב אבונן יעקב ושוי יתהון תחות אסדיב רישיה כיון דקדםג בצפרא ואשכחד כולהון לאבן חדא היא אבנא דאקיםה קיימא ואריק משח על ראשה וניסא תליתאה כיון דנטל אבונן יעקב רגלוי למזל לחרן קפצתו ארעא קדמוי ואשתכח יתיב בחרןז וניסא רביעאה אבנא דהוון כל רעיא מתכנשין למג⁠(ז)[ו]⁠ללהח יתה מעלוי פומא דבארה ולא הוון יכלין כיון דאתא אבונן יעק⁠[ב] אריםט יתה בחדא ידאי ואשקי ית ענא דלבן אחוי דאמה וניסא חמישאה כיון דאריםיא אבונן יעקב ית אבנא מעלוי פומא דבארה טפת בארה וסליקת באפוי והוות טייפה עשרין שנין כל יומין דהוה שרייב בחרן אליןיג חמישיתי נסיא אתעבדו עם אבונןיד יעקב בזמנא די נפק מן באר שבע למיזל לחרן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם אבונן״) גם נוסח חילופי: ״לאבו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אסדי״) גם נוסח חילופי: ״יסודי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקדם״) גם נוסח חילופי: ״דאקדם״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואשכח״) גם נוסח חילופי: ״מש⁠{כח}״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאקים״) גם נוסח חילופי: ״דאקיים״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קפצת״) גם נוסח חילופי: ״אתקפצת״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 נוסף מנוסח אחר: ״בשעה זעירא״.
ח. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למג⁠(ז)[ו]⁠ללה״) גם נוסח חילופי: ״למעברה״.
ט. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארים״) גם נוסח חילופי: ״עבר״.
י. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ידא״) גם נוסח חילופי: ״מן ידוי״.
יא. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דארים״) גם נוסח חילופי: ״דיעבר״.
יב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שרי״) גם נוסח חילופי: ״יתיב״.
יג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״אליין״.
יד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם אבונן״) גם נוסח חילופי: ״לאבונן״.
חמשא ניסין איתעבידו ליעקב בזמן דנפק מן בירא דשבע ניסא קמאה איתקצרו שעוי דיומא וטמע שימשא בלא אשוניה מן בגלל דהוה דבירא מתחמד למללא עימיה ניסא תניינא ארבעתי אבניא דשוי איסדוי אשכח יתהון בצפרא לאבנא חדא ניסא תליתאה אבנא דהוו כל עדריא מתכנשין ומגלגלין לה מעילוי פם בירא גלגל ית⁠(א){ה} כחדא מן דרעוי ניסא רביעאה דטפת בירא וסליקו מיא לאנפוי והות טייפא כל יומין דהוה בחרן ניסא חמישאה קפצת ארעא קומוי ובההוא יומא דנפק אזל לחרן.
Five miracles were wrought for our father Jacob at the time that he went forth from Beersheba. The first sign: the hours of the day were shortened, and the sun went down before his time, forasmuch as the Word had desired to speak with him. The second sign: the four stones which Jacob had set for his pillow he found in the morning had become one stone. Sign the third: the stone which, when all the flocks were assembled, they rolled from the mouth of the well, he rolled away with one of his arms. The fourth sign: the well over-flowed, and the water rose to the edge of it, and continued to overflow all the days that he was in Haran. The fifth sign: the country was shortened before him, so that in one day he went forth and came to Haran.
חמשא ניסין אתעבידו לאבונן יעקב בזמנא דנפק מבאר שבע למיזל לחרן. ניסא קדמאה אתקצרו ליה שעי דיומא וטמעת ליה שמשא די לא באישונה מן בגלל דהוה דבוריה מתחמדא למללא עמיה. ניסא תנינא כיון דנטל אבונן יעקב רגלוי מבאר שבע קפצת ארעא קדמוי ואשתכח יתיב בחרן. ניסא תליתאה אבניא דנסב יעקב אבונן ברמשא ושוי יתהון תחות יסודי רישיה וכיון דקם בצפרא אשכח דכולהון לאבן חדא והוא אבנא דאקים קיימא קמא ואריק משח על רישיה. ניסא רביעאה דהוון כל רעיא מתכנשין עלה דאבנא לגללא יתה מעילוי פומא דבירא ולא הוו יכלין וכיון דאתא אבונן יעקב וארים יתה בחדא ידיה ואשקי ית ענא דלבן אחוי דאימוי. ניסא חמישיא כיון דארים אבונן יעקב ית אבנא מעילוי פומא דבירא טפת בירא והות טייפא עשרין שנין כל יומין דהוה אבונן יעקב יתיב בחרן. אילין חמשא ניסיא אתעבידו לאבונן יעקב בזמנא דנפק מבאר שבע למיזל לחרן.
Five signs were wrought for our father Jakob at the time he went forth from Beersheba to go unto Haran; The first sign: the hours of the day were shortened for him, and the sun was hidden from him before its time, because His Word had desired to speak with him. The second sign: after our father Jakob had lifted up his feet from Beersheba, the country was shortened before him, and he found himself sitting in Haran. The third sign: the stones which Jakob our father had taken in the evening, and set as the resting-place of his head, when he had risen in the morning he found had all become one stone; and that is the stone which he set up in the first covenant, pouring oil upon the top of it. The fourth sign: when all the shepherds had gathered together at the stone to roll it from the mouth of the well, and could not, then came our father Jakob and lifted it with one hand, and watered the flock of Laban his mother's brother. The fifth sign: after our father Jakob had lifted the stone from the mouth of the well, the well overflowed, and was overflowing twenty years; all the days that our father Jakob dwelt in Haran. These five signs were wrought for our father Jakob in the time when he departed from Beersheba to go to Charan.

פרשה סח

סדר ויצא

[א] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוּנָא בַּר פַּפָּא פָּתַח: אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ [וגו׳] אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד (משלי ג׳:כ״ג-כ״ד). אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח, זֶה יַעֲקֹב, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב. אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד, מֵעֵשָׂו וּמִלָּבָן. וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ (משלי ג׳:כ״ד), וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (בראשית כ״ח:י״א).
[ב] רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַח: שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים (תהלים קכ״א:א׳), אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הַהוֹרִים לְמַלְפָנַי וְלִמְעַבְּדָנַי. מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי (תהלים קכ״א:א׳), אֱלִיעֶזֶר בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא אֶת רִבְקָה מַה כְּתִיב בֵּיהּ: וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִים וגו׳ (בראשית כ״ד:י׳), וַאֲנִי לֹא נֶזֶם אֶחָד וְלֹא צָמִיד אֶחָד. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר גָּדוּד שִׁלְּחוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר שִׁלַּח עִמּוֹ, אֶלָּא שֶׁעָמַד עֵשָׂו וּנְטָלָהּ מִמֶּנּוּ. חָזַר וְאָמַר מָה אֲנָא מוֹבֵד סִבְרִי מִן בָּרְיִי, חַס וְשָׁלוֹם, לֵית אֲנָא מוֹבֵד סִבְרִי מִן בָּרְיִי, אֶלָּא: עֶזְרִי מֵעִם ה׳ (תהלים קכ״א:ב׳). אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ (תהלים קכ״א:ג׳), הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וגו׳ (תהלים קכ״א:ד׳), ה׳ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע (תהלים קכ״א:ז׳), מֵעֵשָׂו וּמִלָּבָן. יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ (תהלים קכ״א:ז׳), מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. ה׳ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ (תהלים קכ״א:ח׳), וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.
[ג] רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה׳ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת (משלי י״ט:י״ד), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה׳ יָצָא הַדָּבָר (בראשית כ״ד:נ׳). בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה׳ הִיא (שופטים י״ד:ד׳). בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה׳ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים (בראשית כ״ד:ס״ג). יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.
[ד] רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַח: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה (תהלים ס״ח:ז׳), מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא אָמְרָה לוֹ לְכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אָמַר לָהּ לְשֵׁשֶׁת יָמִים, כְּדִכְתִיב: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (שמות כ׳:י׳). אָמְרָה לוֹ מַה הוּא עוֹשֶׂה מֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַכְשָׁו, אָמַר לָהּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְזַוֵּג זִוּוּגִים, בִּתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, אִשְׁתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, מָמוֹנוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. אָמְרָה לֵיהּ, וְדָא הוּא אֻמָּנוּתֵיהּ, אַף אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן, כַּמָּה עֲבָדִים כַּמָּה שְׁפָחוֹת יֵשׁ לִי, לְשָׁעָה קַלָּה אֲנִי יְכוֹלָה לְזַוְּגָן. אָמַר לָהּ, אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ, קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף. הָלַךְ לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, מֶה עָשְׂתָה נָטְלָה אֶלֶף עֲבָדִים וְאֶלֶף שְׁפָחוֹת וְהֶעֱמִידָה אוֹתָן שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, אָמְרָה פְּלַן יִסַּב לִפְלוֹנִית וּפְלוֹנִית תִּסַּב לִפְלוֹנִי, וְזִוְּגָה אוֹתָן בְּלַיְלָה אַחַת. לְמָחָר אֲתוֹן לְגַבָּהּ דֵּין מוֹחֵיהּ פְּצִיעָא, דֵּין עֵינוֹ שְׁמִיטָא, דֵּין רַגְלֵיהּ תְּבִירָא. אָמְרָה לְהוֹן מַה לְּכוֹן, דָּא אֲמָרָה לֵית אֲנָא בָּעֵי לְדֵין, וְדֵין אֲמַר לֵית אֲנָא בָּעֵי לְדָא. מִיָּד שָׁלְחָה וְהֵבִיאָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, אָמְרָה לוֹ לֵית אֱלוֹהַּ כֶּאֱלָהֲכוֹן, אֱמֶת הִיא תּוֹרַתְכוֹן נָאָה וּמְשֻׁבַּחַת יָפֶה אָמַרְתָּ. אָמַר לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לָךְ, אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עוֹשֶׂה לָהֶן מְזַוְּגָן בְּעַל כָּרְחָן שֶׁלֹא בְּטוֹבָתָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, מַהוּ בַּכּוֹשָׁרוֹת, בְּכִי וְשִׁירוֹת, מַאן דִּבְעֵי אוֹמֵר שִׁירָה וּמַאן דְּלָא בְעֵי בָּכֵי.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה הֱשִׁיבָהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה סֻלָּמוֹת מַשְׁפִּיל לָזֶה וּמֵרִים לָזֶה, וּמוֹרִיד לָזֶה וּמַעֲלֶה לָזֶה. הֱוֵי אוֹמֵר: אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים (תהלים ע״ה:ח׳), יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק בָּא זִוּוּגוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה (בראשית כ״ד:ס״ג), יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
[ה] חִזְקִיָּה אָמַר בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלשׁ שָׁנִים הָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב בְּעֵת שֶׁנָּטַל אֶת הַבְּרָכוֹת, עָשָׂה עוֹד אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁנִּטְמַן בְּבֵית עֵבֶר, עָשָׂה עוֹד שִׁבְעָה שָׁנִים שֶׁעָבַד בְּרָחֵל, וְנִמְצָא נוֹשֵׂא אִשָּׁה בֶּן שְׁמוֹנִים וְאַרְבַּע שָׁנִים, וְעֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, הָא לָמַדְנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁהֶה לַצַּדִּיקִים וּמַקְדִּים לָרְשָׁעִים.
אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא כְּבָר כְּתִיב: וַיִּשְׁמַע אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ (בראשית כ״ח:ז׳), וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע (בראשית כ״ח:י׳), אֶלָּא אָמַר, אַבָּא בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לָצֵאת לְחוּץ לָאָרֶץ מֵהֵיכָן הוּרְשָׁה, לֹא מִבְּאֵר שָׁבַע, אַף אֲנִי הֲרֵינִי הוֹלֵךְ לִבְאֵר שָׁבַע, אִם נוֹתֵן לִי רְשׁוּת הֲרֵי אֲנִי יוֹצֵא וְאִם לָאו אֵינִי יוֹצֵא, לְפִיכָךְ צָרִיךְ הַכָּתוּב לוֹמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע.
[ו] וַיֵּצֵא – וְכִי לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא הוּא, וַהֲרֵי כַּמָּה חֲמָרִים וְכַמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ, וְאַתְּ אָמַר: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, רַבִּי [זעירא] עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר בִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר הוּא זִיוָהּ הוּא הֲדָרָהּ, יָצָא מִשָּׁם פָּנָה זִיוָהּ פָּנָה הֲדָרָהּ. וְדִכְוָתָהּ: וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וגו׳ (רות א׳:ז׳), וַתֵּצֵא, וְכִי לֹא יָצָא מִן הַמָּקוֹם אֶלָּא הִיא, וַהֲרֵי כַּמָּה חֲמָרִים כַּמָּה גַּמָּלִים יָצְאוּ וְאוֹמֵר וַתֵּצֵא, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן וְרַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמַר כְּשֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר הוּא זִיוָהּ הוּא הֲדָרָהּ, יָצָא מִשָּׁם פָּנָה זִיוָהּ פָּנָה הֲדָרָהּ, נִיחָא דְּתַמָּן לֹא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא אוֹתָהּ הַצַּדֶּקֶת בִּלְבָד, אֶלָּא הָכָא דַּהֲוֵי יִצְחָק וְרִבְקָה. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר לֹא דוֹמָה זְכוּתוֹ שֶׁל צַדִיק אֶחָד לִזְכוּתוֹ שֶׁל שְׁנֵי צַדִּיקִים.
[ז] מִבְּאֵר שָׁבַע – רַבִּי יוּדָן וְרַב הוּנָא, רַבִּי יוּדָן אָמַר מִבְּאֵרָהּ שֶׁל שְׁבוּעָה, אָמַר שֶׁלֹא יַעֲמֹד עָלַי אֲבִימֶלֶךְ וְיֹאמַר הִשָּׁבְעָה לִי כְּשֵׁם שֶׁנִּשְׁבַּע לִי זְקֵנְךָ, נִמְצֵאתִי מַשְׁהֶה בְּשִׂמְחַת בָּנַי שִׁבְעָה דוֹרוֹת. רַב הוּנָא אָמַר מִבְּאֵרָהּ שֶׁל בְּכוֹרָה, אָמַר שֶׁלֹא יַעֲמֹד עָלַי עֵשָׂו וִיעַרְעֵר עַל הַבְּכוֹרָה וְיֹאמַר לִי כָּךְ הָיִיתָ מְרַמֶּה בִּי וְנוֹטֵל אֶת בְּכוֹרָתִי, וְנִמְצֵאתִי מְאַבֵּד אוֹתָהּ שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם (בראשית כ״ה:ל״ג). מִבְּאֵר שָׁבַע, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר מִבְּאֵרָהּ שֶׁל בְּרָכוֹת, אָמַר שֶׁלֹא יַעֲמֹד עָלַי עֵשָׂו וְיֹאמַר לִי כָּךְ הָיִיתָ מְרַמֶּה בִּי וְנוֹטֵל אֶת הַבְּרָכוֹת, וְנִמְצֵאתִי מְאַבֵּד אוֹתָהּ יְגִיעָה שֶׁיָּגְעָה בִּי אִמִּי.
[ח] וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – רַבָּנָן אָמְרֵי בֶּן יוֹמוֹ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר כְּלִשָּׁנְהוֹן דִּבְרִיָּתָא הוּא, פְּלַן אֲזֵיל לְקֵיסָרִין וְעַד כַּדּוּן הוּא עַל זְוָדַיָא. חָרָנָה, תָּנָא בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה כָּל דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ למ״ד בִּתְחִלָּתוֹ נִתַּן לָהּ ה״א בְּסוֹפָהּ, סְדוֹמָה, שְׂעִירָה, מִצְרַיְמָה, חָרָנָה. אֵיתִיבֵיהּ וְהָכְתִיב: יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה (תהלים ט׳:י״ח), רַבִּי אַבָּא בֶּן זַבְדָא אָמַר לָאַמְבַּטִּי הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבַּשְּׁאוֹל.
וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – הֵאיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: אֲשֶׁר הוֹגָה ה׳ בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ (איכה א׳:י״ב).
[ג] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהלים צ״א:י״א). אָמַר רַבִּי מֵאִיר, עָשָׂה אָדָם מִצְוָה אַחַת, מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָךְ אֶחָד. עָשָׂה שְׁתֵּי מִצְוֹת, מוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי מַלְאָכִים. עָשָׂה מִצְוֹת הַרְבֵּה, מוֹסְרִין לוֹ מַלְאָכִים הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ וְגוֹ׳. וְלָמָּה, כְּדֵי לְשָׁמְרוֹ מִן הַמַּזִּיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וְגוֹ׳. וּמַה הוּא יִפֹּל. מַשְׁלִימִין לוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִמְּנַשֶּׁה נָפְלוּ עַל דָּוִד (דברי הימים א י״ב:כ׳). וּרְבָבָה מִימִינֶךָ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לָמָּה מִן הַיָּמִין רְבָבָה וּמִן הַשְּׂמֹאל אֶלֶף. לְפִי שֶׁהַשְּׂמֹאל אֵינָהּ צְרִיכָה מַלְאָכִים הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּתוּב בַּתְּפִלִּין וְנָתוּן בַּשְּׂמֹאל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ (דברים ו׳:ח׳). אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בַר חֲנִינָא, לָא כְתִיב יְהֵא מִצִּדְּךָ אֶלָּא יִפֹּל. שְׂמֹאל שֶׁאֵינָהּ פְּשׁוּטָה בַמִּצְוֹת כְּמוֹ הַיָּמִין, אֵינָהּ מַפֶּלֶת אֶלָּא אֶלֶף מַזִּיקִין. אֲבָל יָמִין שֶׁהִיא פְשׁוּטָה בַמִּצְוֹת, מַפֶּלֶת רִבּוֹא מַזִּיקִין. לְכָךְ כְּתִיב: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ.
וַיֵּלֶךָ חָרָנָה – זוֹ אַחַת מֵאַרְבַּע קְפִיצוֹת שֶׁקָּפְצָה הָאָרֶץ. אַחַת בִּימֵי אַבְרָהָם, וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה (בראשית י״ד:ט״ו). וְאַחַת לֶאֱלִיעֶזֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן (בראשית כ״ד:מ״ב). וְאַחַת בִּימֵי דָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָא (תהלים ס׳:ב׳). וְזֹאת, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר, הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה (תהלים ס׳:ד׳). מְלַמֵּד שֶׁהִקְפִּיץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָרֶץ לְיוֹאָב וְלַאֲבִישַׁי וְלִצְבָא הַמִּלְחָמָה.
[Siman 3] And Jacob went out (Gen. 28:10). Scripture states elsewhere in reference to this verse: For He will give His angels charge over thee, to keep thee in all thy ways (Ps. 91:11). R. Meir said: If a man performs one precept, one angel is assigned to watch over him; if he performs two commandments, two angels guard him, and if he performs many precepts, many angels are assigned to watch over him, as it is said: For He will give His angels charge over thee, to guard thee. Why are they given charge over him? In order to protect him from demons, as is said: A thousand may fall at thy side, and ten thousand at thy right hand (ibid., v. 7). What is meant by may fall? It means that they will surrender to him, as it is said in the verse: And of Manasseh, also, there fell away some to David (I Chron. 12:20).
And ten thousand at thy right hand. R. Isaac propounded the following question: Why does the verse state ten thousand at thy right hand and only one thousand at thy left? Because, said he, the left hand does not require as many angels as the right, since the name of the Holy One, blessed be He, is inscribed upon the tefillin (phylactery) which is wrapped around the left hand, as is said: And thou shalt bind them as a sign upon thy hand (Deut. 6:8). R. Hanina the son of R. Abahu explained: It is not written “will be at thy right hand” but may fall at thy right hand. That is so because the left hand, which is not stretched out as frequently in the performance of good deeds as the right hand, is capable of bringing about the downfall of only a thousand demons, while the right hand, which is constantly stretched out in the performance of good deeds, is able to bring about the fall of ten thousand demons. Therefore it is written: For he will give his angels charge over thee.
And he went toward Haran. This is one of the four occasions on which the earth contracted itself. The first occasion was at the time of Abraham: He divided himself against them at night (Gen. 14:15). It occurred again for Eliezer, as it is said: And I came this day unto the fountain (ibid. 24:42). And once again in the days of Jacob,⁠1 as it is said, When he strove with Aram-naharaim and with Aram-zobah (Ps. 60:2). And this is what is meant by: And Jacob went out from Beer-sheba (Gen. 28:10). Similarly, it occurred at the time about which David said: Thou hast made the land to shake, Thou hast cleft it; heal the branches thereof; for it tottereth (Ps. 60:4). This verse teaches us that the Holy One, blessed be He, also contracted the earth for Joab, Abishai, and the army (when they pursued Abner).⁠2
1. Reading Jacob instead of David.
2. He had led the revolt against David.

פרשת ויצא

[א] ויצא יעקב. זש״ה דרך אויל ישר בעיניו (משלי י״ב:ט״ו), זה עשו הרשע, דכתיב למעלה וירא עשו כי רעות בנות כנען וגו׳ וילך עשו אל ישמעאל וגו׳ (בראשית כ״ח:ח׳-ט׳), הוסיף צרה על צרה, ושומע לעצה חכם (משלי שם), זה יעקב, שנאמר ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול (בראשית כ״ז:מ״ב), אימתי מתנחם כשיהרג אותך, שנאמר מתנחם לך להרגך (בראשית כ״ז:מ״ב), ועתה בני שמע בקולי (שם שם:מ״ג), מהו ועתה בני, אמרה לו אתמול שמעת לי ונטלת את הברכות, עכשיו שמע לי כדי שתחיה, אמר לה וכך הוא הדרך שאצא חוץ מדעתו של אבא, אם יאמר לי אף הוא ואעשה מיד, ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו וגו׳, קום לך פדנה ארם וגו׳ (שם כ״ח:א׳-ב׳), וכיון ששמע אמר לו תן לי אכסיטורין (פי׳ תייור), אמר לו ואל שדי יברך אותך (שם שם:ג׳), מיד וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם (שם שם:ז׳), ויצא יעקב וגו׳ (שם שם:י׳), לכך נאמר שומע לעצה חכם.
[ב] ד״א ויצא יעקב, זש״ה בהתהלכך תנחה אותך (משלי ו׳:כ״ב), זה יעקב שהיה עוסק בתורה כשיצא מבית אביו ולא הניחה, בשכבך תשמר עליך (שם), אימתי ויקח מאבני המקום [וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא] (בראשית כ״ח:כ״א), והיה שוכב והיא היתה משמרתו, והקיצות היא תשיחך (משלי שם), [וייקץ יעקב משנתו] (בראשית שם:ט״ז).
ד״א בהתהלכך תנחה אותך, בשעה שאדם יגע בתורה בחייו, בשכבך תשמר עליך [שהיא משמרת אותו] מרימה ותולעה, והקיצות היא תשיחך לעתיד כשיעמדו הכל בדין היא סניגורין שלו ומלמדת עליו זכות.
[ג] ד״א ויצא יעקב. זש״ה רגלי חסידיו ישמור (שמואל א ב׳:ט׳), זה אברהם כשרדף את המלכים, שנאמר מי העיר ממזרח וגו׳ (ישעיהו מ״א:ב׳), ורשעים בחשך ידמו (שמואל א שם), אלו ששה עשר מלכים שהרג בחשך, שנאמר ויחלק עליהם ללה (בראשית י״ד:ט״ו).
ד״א רגלי חסידיו ישמור. זה יעקב שיצא לילך לחרן, שכך אמר לו הקב״ה והנה אנכי עמך (שם כ״ח:ט״ו), ורשעים בחשך ידמו. זה עשו, שנאמר כל חשך טמון לצפוניו וגו׳ (איוב כ׳:כ״ו), והיה בית יעקב אש וגו׳ ובית עשו לקש (עבדיה א יח) עשו כשיצא לרדוף אחר יעקב בעשר שעות, והכסה הקב״ה את היום ועשה אותו ערב, שנאמר ויפגע במקום וגו׳ (בראשית כח יא. והיה עשו עומד בחשך ולא היה יודע להיכן הולך, שנאמר ורשעים בחשך ידמו (שמואל א ב׳:ט׳), למה כי לא בכח יגבר איש (שם), א״ל הקב״ה שמא אתה סבור להיות גבור, ואף לעתיד לבא כך הוא עשה לישראל, שנאמר אור זרוע לצדיק (תהלים צ״ז:י״א), ואומר ואור צדיקים כאור נוגה וגו׳ (משלי ד׳:י״ח), ואם תמיה אתה, כבר נעשה בעולם הזה, שנאמר לא ראו איש את אחיו (שמות י׳:כ״ג).
ד״א רגלי חסידיו ישמור, כיון שיצא יעקב מבית אביו, לא יצא אלא במקלו בלבד, שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית ל״ב:י״א), אמר הקב״ה ליצחק כך עשה לך אברהם אביך, לא נתן לך את כל אשר לו, שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (שם כ״ה:ה׳), וכן ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו (שם כ״ד:ב׳), אמר ר׳ שמואל בר יצחק מהו המושל, שהמשילו בכל אשר לו, אמר אפילו אתה נותן כל מה שיש לי, קח אשה לבני משם. ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדוניו בידו (שם שם:י׳), זו היא דיתיקי (שטר מתנה) הוליך בידו, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (בראשית כ״ה:ה׳), התחיל העבד מחלק לזו נזמים, ולזו קטליות, ולזו טבעות, זש״ה יש מפזר ונוסף עוד (משלי י״א:כ״ד), בירכו הקב״ה, שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק נו (בראשית כ״ה:י״א), אבל יצחק לא עשה כן ליעקב אלא הוציאו ריקם, אמר הקב״ה וחשך מיושר אך למחסור (משלי שם), ומה היתה לו נסתלקה ממנו שכינה, ואין אתה מוצא שנדבר עמו אלא בשעה שמת, בא וראה מה עשה עשו הרשע ליעקב, ראה אותו ריקם ולא ריחם עליו, אלא אמר הריני קודמו לדרך ואינו יכול לעבור בדרך ושם אני הורגו, ומנין שכך הנביא אומר על רדפו בחרב אחיו וגו׳ (עמוס א׳:י״א), ידע יעקב ותלה עיניו להקב״ה, ועשה עמו נסים, ונתן (לו מקלו בידו) [מקלו בירדן] ונקרע הירדן לפניו ועבר, שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית ל״ב:י״א), והמתין עשו בדרך, ולא עבר יעקב בדרך, והרגיש עשו כי יעקב ברח ועבר את הירדן, מה עשה עשו רדף אחריו ומצא אותו במערה מקום דומה למרחץ שבטבריא, אמר יעקב לא פת ולא לחם בידי, אכנס ואחמם במרחץ, בא עשו הרשע והקיף את המרחץ כדי שימות בו, א״ל הקב״ה רשע שבעולם כנגדו אתה מזדווג, מיד א״ל הקב״ה ליעקב מה אתה מתיירא הנה אנכי עמך, א״ל יעקב רבונו של עולם, הואיל ובך אני בוטח, וכך אתה מבטיחני אבטח [ואצא, ויצא יעקב מבאר שבע].
[ה] ד״א ויצא יעקב. כתיב לך עמי בוא בחדריך וסגור [דלתיך] בעדי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיהו כ״ו:כ׳), בשעה שאתה רואה השעה חצופה לא תעמוד כנגדה אלא תן לה מקום, שנאמר לך עמי בא בחדריך, הסתכלו בי כביכול שראיתי השעה חצופה בעונותיכם לא עשיתי אלא נתתי לה מקום, שנאמר השיב אחור ימינו וגו׳ (איכה ב׳:ג׳), ואף אתם לך עמי, שכל מי שעומד כנגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום לשעה, השעה נופלת בידו, נבות עמד כנגד השעה (ועמד בה) [ונפל בידה] שאמר לו אחאב תנה לי [את] כרמך ויהי לי לגן ירק (מלכים א כ״א:ב׳), מה עשה אמר חלילה לי מה׳ וגו׳ (שם שם:ג׳), מה נעשה לו, נפל ביד השעה, שנאמר ויעידוהו אנשי בליעל [את נבות נגד העם וגו׳ ויסקלהו באבנים וימות] (שם שם:י״ג). אברהם נתן מקום לשעה, וברח מפני נמרוד מלך כשדים וחזרה השעה ונפלה בידו והרג ששה עשר מלכים, שנאמר ויחלק עליהם לילה (בראשית י״ד:ט״ו), ויצחק נתן מקום לשעה בשעה שאמרו לו פלשתים לך מעמנו (שם כ״ו:ט״ז), מיד וילך משם יצחק (שם שם:י״ז) וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר וגו׳ ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי וגו׳ ויאמרו ראה ראינו כי היה ה׳ עמך וגו׳ (בראשית כ״ו:כ״ו-כ״ח), ויוסף נתן מקום לשעה, בשעה שמכרו אותו אחיו לא היה יכול לומר אחיכם אני, אלא נתן מקום לשעה, וחזרה השעה ונפלה לפניו, שנאמר וילכו גם אחיו ויפלו לפניו (שם נ׳:י״ח), משה נתן מקום לשעה, שנאמר ויברח משה (מלפני) [מפני] פרעה (שמות ב׳:ט״ו), וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר (והאיש) [גם האיש] משה גדול מאד בעיני [עבדי] פרעה ובעיני העם (שם י״א:ג׳), ודוד נתן מקום לשעה שנאמר ויברח דוד מנויות (שמואל א כ׳:א׳), וכתיב בברחו מפני אבשלום בנו (תהלים ג׳:א׳), וכתיב [בברחו] מפני שאול במערה (שם נ״ז:א׳), וחזרה השעה ונפלה בידו, ששאול אמר לו הנה [נא] ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל (שמואל א כ״ד:כ״א). וכן יעקב שברח מפני השעה, ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב:י״ג), ונפלה השעה בידו, שנאמר ויקח עשו את נשיו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית ל״ו:ו׳), הוי לך עמי בא בחדריך.
ד״א לך עמי בא בחדריך, הסתכל בחדרי לבך וראה שלא לפי עונותיך הבאתי עליך יסורין, שאין חדריך אלא חדרי כליות, שנאמר חופש כל חדרי בטן (משלי כ׳:כ״ז), ואם באו עליך יסורין לא תפתח פיך ותקרא תגר אחר מדת הדין, אלא וסגור דלתיך בעדך, למה חבי כמעט רגע עד יעבר זעם, אין היסורין באין לעולם אלא (שברים) [עוברים] הן, שנאמר הבי כמעט רגע עד יעבר זעם.
[ח] ד״א ויצא יעקב, זה אחד מארבעה בני אדם שנתקפצה לו הארץ, ואלו הן, אברהם ואליעזר ויעקב ואבישי, אברהם מנין, כיון שיצא לרדוף את המלכים קפצה הארץ לפניו, שנאמר ויחלק עליהם לילה (בראשית י״ד:ט״ו), ואליעזר מנין, כיון שהלך להביא אשה ליצחק, נתקפצה הארץ לפניו, מה כתיב בו, ואבוא היום אל העין (שם כ״ד:מ״ב), בו ביום יצא ובו ביום הגיע, ואבישי מנין, כיון שהיה נלחם עם ישבי בנב אחי גלית, מה עשה רדף את דוד ברוח מגינו, באותה שעה נתן הקב״ה פחדו של דוד עליו, ואמר מה קל האיש הזה, היכן דוד וגבורותיו, ומנין שכן כתיב, ויעף דוד (שמואל ב כ״א:ט״ו) באותה שעה אמר דוד מי יתן לי אחד מבני אחותי כאן, והיו יואב ואבישי רחוקים ממנו, ונלחמים עם בני עמון ועם ארם, וכיון שהתפלל דוד הקפיץ הקב״ה את הארץ לפני אבישי, שנאמר ויעזר לו אבישי בן צרויה (שמואל ב כאי ז). ויעקב אבינו אף הוא הקפיץ הקב״ה את הארץ לפניו, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. (בראשית כ״ט:א׳) [וישא יעקב רגליו]. אמרו רבותינו כל בני אדם רגליהם סובלות אותם, אבל יעקב הוא נושא את רגליו, שנאמר וישא יעקב רגליו.
[ט] ויברח יעקב שדה ארם (הושע י״ב:י״ג), ומהיכן ברח, מבאר שבע, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, וכי בבאר שבע היה, והלא בחברון היה, שנאמר הוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית ל״ה:כ״ז), אלא ממקום המיוחד לשבועות, ששם נשבע אברהם לאבימלך, שנאמר ועתה השבעה לי באלהים הנה וגו׳ (שם כ״א:כ״ג), על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שנים (שם שם:ל״א), ומנין ששם נשבע יצחק, שנאמר ויבאו עבדי יצחק וגו׳ (שם כ״ו:ל״ב), ויקרא אותה שבעה (שם). ואף עשו נשבע ליעקב, שנאמר השבעה לי כיום (שם כ״ה:ל״ג), כשנטל את בכורתו חשב בלבו ואמר אם יבא ואמר בא השבעה לי שלא נטלתה הברכות במרמה, מה אני יכול לעשות לו, אלא אצא מן המקום הזה המיוחד לשבועות, לכך נאמר ויצא יעקב מבאר שבע וגו׳, הוי ויברח יעקב שדה ארם.
[Parashat Vayetze]
[1] (Gen. 28:10:) AND JACOB SET OUT. This text is related (to Prov. 12:15): THE WAY OF A FOOL IS RIGHT IN HIS OWN EYES. This refers to Esau the Wicked, according to what is written above (in Gen. 28:8f): NOW ESAU SAW THAT THE DAUGHTERS OF CANAAN WERE EVIL…. SO ESAU SET OUT UNTO ISHMAEL < AND TOOK FOR A WIFE MAHALATH THE DAUGHTER OF ISHMAEL >…. He heaped trouble upon trouble. (Prov. 12:15, cont.:) BUT A WISE MAN LISTENS TO ADVICE. This refers to Jacob.⁠1 Thus it is stated (in Gen. 27:42): NOW IT WAS REPORTED TO REBEKAH ABOUT THE WORDS OF HER ELDER SON ESAU (i.e., about his scheming). < SO, HAVING SENT AND CALLED FOR YOUNGER SON JACOB, SHE SAID UNTO HIM: LOOK AT YOUR BROTHER ESAU. HE IS TAKING COMFORT >…. When was he taking comfort? When he would have killed you (Jacob), as stated (ibid., cont.): HE IS TAKING COMFORT < IN SCHEMING > AGAINST YOU TO KILL YOU. (Gen. 27:43:) SO NOW, MY SON, HEED MY VOICE. What is the meaning of SO NOW, MY SON? She said to him: Yesterday you heeded me and received the blessings; now heed me in order to remain alive. He said to her: But is that the proper way? For me to set out without Daddy's knowledge? If he also tells me, I will do so. Immediately (we read in Gen. 28:1f.): SO ISAAC CALLED JACOB AND BLESSED HIM…. ARISE AND GO TO PADDAN-ARAM…. As soon as he heard that, he said to him: Give me an exiterion {i.e., travel instructions}.⁠2 He said to him (in vs. 3): MAY GOD ALMIGHTY BLESS YOU. Immediately (we read in vs. 7): SO JACOB HEEDED HIS FATHER AND HIS MOTHER AND WENT TO PADDAN-ARAM…. (Gen. 28:10:) AND JACOB SET OUT. Ergo (in Prov. 12:15, cont.): BUT A WISE MAN LISTENS TO ADVICE.
[2] Another interpretation (of Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT. This text is related (to Prov. 6:22): WHEN YOU WALK, IT (your father's commandment and your mother's torah) WILL GUIDE YOU. This refers to Jacob, who had been occupied with Torah when he set out from his father's house, and he did not leave it behind. Thus it is stated (ibid., cont.): IN YOUR LYING DOWN, IT WILL WATCH OVER YOU. When? (In Gen. 28:11:) THEN HE TOOK ONE OF THE STONES OF THE PLACE, [SET IT UNDER HIS HEAD, AND LAY DOWN IN THAT PLACE]. When he lay down, it guarded him. (Prov. 6:22, cont.:) AND WHEN YOU AWAKEN, IT WILL CONVERSE WITH YOU. [(Gen. 28:16:) THEN JACOB AWAKENED FROM HIS SLEEP.]
Another interpretation (of Prov. 6:22): WHEN YOU WALK, IT WILL GUIDE YOU, < i.e., > when someone labors at Torah during his life.⁠3 (Ibid., cont.:) IN YOUR LYING DOWN, IT WILL WATCH OVER (rt.: ShMR) YOU, [because it keeps (rt.: ShMR) him] from worm and maggot. (Ibid., cont.:) AND WHEN YOU AWAKEN, IT WILL CONVERSE WITH YOU. In the future life, when everyone shall stand in judgment, it is one's advocate4 and pleads his cause.
[3] Another interpretation (of Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT. This text is related (to I Sam. 2:9): HE SHALL PROTECT THE FEET OF HIS SAINTS. This refers to Abraham when he pursued the kings. Thus it is stated (in Is. 41:2): WHO HAS AROUSED < RIGHTEOUSNESS >5 FROM THE EAST … ? (I Sam. 2:9, cont.:) BUT THE WICKED SHALL PERISH IN DARKNESS. These are the sixteen kings whom he killed in the darkness, as stated (in Gen. 14:15): THEN HE DEPLOYED < HIS FORCES > AGAINST THEM BY NIGHT.
Another interpretation (of I Sam. 2:9): HE SHALL PROTECT THE FEET OF HIS SAINTS. This refers to Jacob, when he set out to go to Haran; for the Holy One said this to him (in Gen. 28:15): SEE, I AM WITH YOU. (Ibid., cont.:) BUT THE WICKED SHALL PERISH IN DARKNESS. This refers to Esau, of whom it is stated (in Job 20:26): UTTER DARKNESS AWAITS HIS TREASURES; < AN UNFANNED FIRE SHALL CONSUME HIM >…. (Obad. 18:) THE HOUSE OF JACOB SHALL BE FIRE … AND THE HOUSE OF ESAU SHALL BE STRAW; < THEY SHALL BURN IT AND CONSUME IT >. When Esau set out to pursue Jacob, it was for ten hours that the Holy One concealed the day and made it evening. Accordingly, it is stated (in Gen. 28:11): WHEN HE CAME ACROSS A CERTAIN PLACE, < HE SPENT THE NIGHT THERE BECAUSE THE SUN HAD SET >. So Esau remained in the darkness and did not know where he was going. Thus it is stated (in I Sam. 2:9): BUT THE WICKED SHALL PERISH IN DARKNESS. Why? (Ibid., cont.:) BECAUSE ONE SHALL NOT PREVAIL BY STRENGTH. The Holy One said to him: Perhaps you think you are mighty! And in the world to come he (the Holy One) is also acting for Israel. Thus it is stated (in Ps. 97:11): LIGHT IS SOWN FOR THE RIGHTEOUS. It also says (in Prov. 4:18f.): BUT THE PATH6 OF THE RIGHTEOUS IS LIKE LUMINOUS SPLENDOR…. < BUT THE WAY OF THE WICKED IS LIKE DEEP DARKNESS; THEY DO NOT KNOW ON WHAT THEY WILL STUMBLE >. And if you have some doubts (about such treatment of the wicked), it has already happened in this world (to the Egyptians), as stated (in Exod. 10:23): NOR COULD ONE SEE HIS BROTHER.⁠7
Another interpretation (of I Sam. 2:9): HE SHALL PROTECT THE FEET OF HIS SAINTS. When Jacob set out from his father's house, he set out with only his staff, as stated (in Gen. 32:11 [10]): FOR WITH < ONLY > MY STAFF DID I CROSS THIS JORDAN. The Holy One said to Isaac: Did your father, Abraham, do this to you? Did he not give you everything that he had? It is so stated (in Gen. 25:5): BUT ABRAHAM GAVE ALL THAT HE HAD TO ISAAC. < There is > also this (in Gen. 24:2): SO ABRAHAM SAID UNTO THE SENIOR SERVANT OF HIS HOUSE, THE ONE WHO RULED OVER ALL THAT HE HAD. R. Samuel bar Isaac said: What is the meaning of THE ONE WHO RULED? When he had made him a ruler over all that he had, he said: Even if you < must > give away everything that belongs to me, take a wife for my son from there. (Gen. 24:10:) THEN THE SERVANT TOOK TEN CAMELS FROM THE CAMELS OF HIS MASTER, AND WENT WITH ALL HIS MASTER'S GOODS IN HIS HAND. This refers to a diatheke8 {gift certificate} which he carried in his hand.⁠9 (Ergo, in Gen. 25:5:) BUT ABRAHAM GAVE ALL THAT HE HAD TO ISAAC. The servant began distributing earrings to one woman, necklaces10 to another, and rings to still another. This is what the text means (in Prov. 11:24): THERE IS ONE WHO DISPENSES LIBERALLY AND STILL INCREASES. The Holy One has blessed him. Thus it is stated (in Gen. 25:11): AND IT CAME TO PASS AFTER THE DEATH OF ABRAHAM THAT GOD BLESSED HIS SON ISAAC. But Isaac did not do so for Jacob. Instead he had him set out empty-handed. The Holy One said (in Prov. 11:24, cont.): ANOTHER HOLDS BACK FROM WHAT IS RIGHT, YET THE RESULT IS WANT. And what happened to him (Isaac)? The Divine Presence departed from him. So you find him (the Holy One) speaking with him only when he died. Come and see what Esau the Wicked did to Jacob. He saw him empty-handed and did not show him mercy. Instead he said: See, I am ahead of him, and he cannot pass me on the way. So I will kill him there. And where is it shown? Where the prophet said so (in Amos 1:11): < THUS SAYS THE LORD: FOR THREE TRANSGRESSIONS OF EDOM AND FOR FOUR I WILL NOT RESCIND IT (the punishment) > BECAUSE HE PURSUED HIS BROTHER WITH THE SWORD. Jacob knew < about it > and raised his eyes to the Holy One. Now he had performed miracles with him (Jacob); so he put {his staff for him in his hand} [his staff into the Jordan]. Then the Jordan divided for him, and he crossed. Thus it is stated (in Gen. 32:11 [10]): FOR WITH MY STAFF DID I CROSS THIS JORDAN. So Esau was waiting on the way, but Jacob did not pass on the way. When Esau perceived that Jacob had fled and crossed the Jordan, what did he do? He pursued him and found him in a cave, a place like the bath that is in Tiberias.⁠11 Jacob had said: There is no bread and no food at hand. I shall go in and get warm in the bath. Esau the Wicked came and had the bath surrounded the so that he would die in it. The Holy One said to him: < Since > you are the most wicked man in the world, are you to be paired12 against him? Immediately the Holy One said to Jacob: What are you afraid of? See, I am with you. Jacob said to him: Sovereign of the World, inasmuch as I am trusting you and you are making me a promise, I will have trust [and set out. (Gen. 28:10:) AND JACOB SET OUT FROM BEERSHEBA].
[4] (Gen. 28:11:) WHEN HE CAME ACROSS (rt.: PG') A CERTAIN PLACE. There is no "coming across" (rt.: PG') except for prayer. Thus it is stated (in Jer. 7:16): AS FOR YOU, DO NOT PRAY FOR THIS PEOPLE…. AND DO NOT INTERCEDE (rt.: PG') WITH ME.⁠13 It was concerning him that David said (in Ps. 121:4-8): SEE, < THE GUARDIAN OF ISRAEL > NEITHER SLUMBERS NOR SLEEPS. THE LORD IS YOUR GUARDIAN; THE LORD IS YOUR SHADE…. BY DAY THE SUN SHALL NOT SMITE YOU…. THE LORD SHALL KEEP YOU FROM ALL EVIL…. THE LORD SHALL GUARD YOUR GOING AND YOUR COMING FROM NOW ON AND FOREVER.
Another interpretation (of Gen. 28:11): WHEN HE CAME ACROSS (rt.: PG') A CERTAIN PLACE where the Holy Spirit rested upon him, < i.e., > upon Jacob. Then he prophesied that Israel was going to sin and that the Holy Spirit would depart from them. {Now this derives from (ibid., cont.): BECAUSE THE SUN HAD SET. So also we find that it is written in the prophecy of Micah (3:6): THE SUN SHALL SET < UPON THE PROPHETS >, where it is a case of retribution and the passing away of prophecy.} Thus it is stated (in Jer. 27:18): IF THEY ARE PROPHETS AND IF THE WORD OF THE LORD IS WITH THEM, PLEASE LET THEM INTERCEDE (rt.: PG') WITH THE LORD. < The verse > teaches that this "coming across" (rt.: PG') is prophecy. (Gen. 28:11:) WHEN HE CAME ACROSS (rt.: PG') A CERTAIN PLACE … BECAUSE THE SUN HAD SET. What is it that is written (in Micah 3:6)? THE SUN SHALL SET UPON THE PROPHETS, AND THE DAY SHALL BE DARKENED.
(Gen. 28:11, cont.:) THEN HE TOOK SOME14 OF THE STONES OF THE PLACE, < SET THEM UNDER HIS HEAD, AND LAY DOWN IN THAT PLACE >.⁠15 He thought in his heart: My grandfather Abraham sired a righteous < son > and a wicked < son > from two women. Isaac was righteous, and Ishmael was wicked. Then Daddy Isaac sired a righteous < son > and a wicked < son > from one woman. As for me, since I am to take four wives, how many wicked < sons > will there be from me? The Holy One said to him: Heaven forbid! (According to Cant. 4:7) YOU ARE BEAUTIFUL ALL OVER, MY BELOVED; THERE IS NO BLEMISH IN YOU. When he arose in the morning, he found that all of the stones were one stone. He was glad that his bed was whole, as stated (in Gen. 28:18): THEN JACOB AROSE EARLY IN THE MORNING, <TOOK THE STONE WHICH HE HAD PUT UNDER HIS HEAD, SET IT UP AS A PILLAR >…. The Holy One said to him: By your life, just as all these stones have become one, so shall all of your sons be righteous. Thus it is stated (in Job 5:23): FOR YOU SHALL HAVE A COVENANT WITH THE STONES OF THE FIELD, AND THE BEASTS OF THE FIELD SHALL BE AT PEACE WITH YOU.
[5] Another interpretation (of Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT. It is written (in Is. 26:20): GO, MY PEOPLE, ENTER INTO YOUR CHAMBERS AND SHUT [YOUR DOORS] BEHIND ME.⁠16 HIDE JUST FOR A MOMENT UNTIL MY ANGER PASSES. When you see a fateful hour, do not stand against it but give way to it. Thus it is stated: GO, MY PEOPLE, ENTER INTO YOUR CHAMBERS. Look at me, as it were, for I have perceived an hour < made > fateful through your sins. I did nothing. Instead I gave way to it, as stated (in Lam. 2:3): HE HAS WITHDRAWN HIS RIGHT HAND…. So also you, GO MY PEOPLE. Thus, the one who stands against the hour will fall into its hand; but whoever gives way to the hour will have the hour fall into his hand. Naboth stood against the hour {and stood against it} [and fell into its hand]. When Ahab said to him (in I Kings 21:2): GIVE ME YOUR VINEYARD SO THAT I MAY HAVE IT FOR A VEGETABLE GARDEN. What did he do? He said (in vs. 3): THE LORD FORBID < THAT I SHOULD GIVE YOU MY ANCESTORS' INHERITANCE >. What happened to him? He fell into the hand of the hour, as stated (in vs. 13): AND THE MEN OF BELIAL TESTIFIED AGAINST [NABOTH BEFORE THE PEOPLE…. AND THEY STONED HIM TO DEATH WITH STONES]. Abraham gave way to the hour and fled from Nimrod, the king of the Chaldeans. So the hour returned and fell into his hand when he killed sixteen kings. It is so stated (in Gen. 14:15): THEN HE DEPLOYED < HIS FORCES > AGAINST THEM BY NIGHT. Isaac also gave way to the hour when the Philistines said to him (in Gen. 26:16): GO AWAY FROM US. Immediately < the passage continues > (in vs. 17): SO ISAAC WENT AWAY FROM THERE. Then the hour returned and fell into his hand, as stated (in Gen. 26:26-28): THEN ABIMELECH CAME UNTO HIM FROM GERAR…. SO ISAAC SAID UNTO THEM: WHY HAVE YOU COME UNTO ME …? AND THEY SAID: WE HAVE CLEARLY SEEN THAT THE LORD IS WITH YOU…. Joseph also gave way to the hour. When his brothers sold him, was he not able to say: I am your brother? But he gave way to the hour, and the hour returned and fell before him, as stated (in Gen. 50:18): THEN HIS BROTHERS ALSO WENT AND FELL DOWN BEFORE HIM. Moses gave way to the hour, as stated (in Exod. 2:15): BUT MOSES FLED FROM PHARAOH. So the hour returned and fell into his hand, as stated (in Exod. 11:3): {AND} [ALSO] THE MAN MOSES WAS VERY GREAT IN THE EYES OF PHARAOH'S [SERVANTS] AND IN THE EYES OF HIS PEOPLE. David also gave way to the hour, as stated (in I Sam. 20:1): BUT DAVID FLED FROM NAIOTH. It is also written (in Ps. 3:1): WHEN HE FLED FROM HIS SON ABSALOM. And it is written (in Ps. 57:1): [WHEN HE FLED] FROM SAUL IN THE CAVE. So the hour returned and fell into his hand when Saul said to him (in I Sam. 24:21 [20]): [PLEASE] LOOK, I KNOW THAT YOU SHALL SURELY REIGN AND IN YOUR HAND THE KINGDOM OF ISRAEL SHALL ARISE. So < it was > also < with > Jacob, who fled from the hour. (Hosea 12:13 [12]:) THEN JACOB FLED TO THE LAND OF ARAM. And the hour fell into his hand, as stated (in Gen. 36:6): THEN ESAU TOOK HIS WIVES < … > AND WENT INTO A LAND AWAY FROM HIS BROTHER JACOB. Ergo (in Is. 26:20): GO, MY PEOPLE, ENTER INTO YOUR CHAMBERS.
Another interpretation (of Is. 26:20): GO, MY PEOPLE, ENTER INTO YOUR CHAMBERS. Look into the chambers of your heart, and see that it was not in proportion to your sins that I brought sufferings upon you, for YOUR CHAMBERS are nothing but kidney chambers.⁠17 Thus it is stated (in Prov. 20:27): SEARCHING ALL THE CHAMBERS OF THE BELLY. But, if sufferings come upon you, do not open your mouth and complain against the measure of justice. Rather (according to Is. 26:20, cont.): AND SHUT YOUR DOORS BEHIND YOU. Why? (Ibid., cont.:) HIDE JUST FOR A MOMENT UNTIL MY ANGER PASSES. No sufferings ever come except they pass. Thus it is stated: HIDE JUST FOR A MOMENT UNTIL MY ANGER PASSES.
[6] (Gen. 28:12:) THEN HE DREAMED THAT HERE WAS A LADDER…. Let our master instruct us: What is the difference between the death of the righteous and the death of the wicked? R. Justa bar Shunem said in the name of R. Joshua of Sikhnin: The death of the wicked is neither on the earth nor in the heavens. For it is so written of Ahithophel (in II Sam. 17:23): THEN HE {GAVE INSTRUCTIONS UNTO HIS CHILDREN} [SET HIS HOUSE IN ORDER] AND HANGED HIMSELF. And likewise in the case of Haman, < his death was > neither on the earth nor in the heavens. It is so stated (in Esth. 7:10): THEN THEY HANGED HAMAN; and his children as well (according to Esth. 9:25): SO THAT HE AND HIS CHILDREN WOULD BE HANGED. But the death of the righteous is < both > in the heavens and on the earth, as stated (in I Sam. 25:29): YET THE LIFE OF MY LORD (David) SHALL BE FOUND IN THE BUNDLE OF THE LIVING < WITH THE LORD YOUR GOD >. Where is it shown < that the death of the righteous > is on the earth? (II Chron. 32:33:) SO THEY TOOK HIM (Hezekiah) UP AND BURIED HIM IN THE ASCENT OF THE TOMBS OF THE HOUSE OF DAVID. THUS < ALL JUDAH AND THE INHABITANTS OF JERUSALEM > PAID HIM HONOR AT HIS DEATH.
Let our master instruct us further: What is the difference between the dreams of the righteous and the dreams of the wicked? The dreams of the wicked are neither in the heavens nor on the earth. Thus it is stated (in Gen. 41:1): PHARAOH DREAMED, AND THERE HE WAS STANDING ON THE NILE. So also it is written of Nebuchadnezzar (in Dan. 4:2): {IT WAS} [I SAW] A DREAM, AND IT MADE ME AFRAID, for he was neither on the earth nor in the heavens (cf. vss. 7-8). However, the dreams of the righteous are < both > in the heavens and on the earth. You therefore find that Joseph said to his brothers (in Gen. 37:7): HERE WE WERE BINDING SHEAVES: Ergo, < his dreams were > on the earth. Where is it shown that they were also in heaven? Where it is stated (in Gen. 37:9): HERE WERE THE SUN, THE MOON, AND ELEVEN STARS BOWING DOWN TO ME. So also it was in the case of our father Jacob (according to Gen. 28:12): THEN HE DREAMED THAT HERE WAS A LADDER [PLACED ON EARTH WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. Ergo, < his dream was both > in the heavens and on the earth].
[7] Another interpretation (of Gen. 28:12): THEN HE DREAMED THAT HERE WAS A LADDER (rt. SLM). R. Jose the Galilean said: He showed him Manasseh making an image (rt. SML).⁠18 Another interpretation (of Gen. 28:12): R. Eleazar b. R. Simeon ben {Jose} [Johay] said: He showed him an altar, as stated (in Exod. 20:21 [24], 23 [26]): AN ALTAR OF EARTH YOU SHALL MAKE FOR ME…. AND YOU SHALL NOT GO UP BY STEPS UPON MY ALTAR.⁠19 (Gen. 28:12, cont.:) WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. This is the cloud of incense. (Ibid., cont.:) AND BEHOLD, THE ANGELS OF GOD. These are the priests who stand on the ramp (KBSh)⁠20 of the altar and minister. R. Simeon ben Halafta said: He showed him Korah, as stated (in Numb. 16:32): AND THE EARTH OPENED ITS MOUTH. (Gen. 28:12:) WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. He showed him Moses, as stated (in Exod 24:1): THEN HE SAID UNTO MOSES: GO UP UNTO THE LORD.
Another interpretation (of Gen. 28:12): THEN HE DREAMED THAT HERE WAS A LADDER PLACED ON EARTH. R. Eleazar ben Azariah said: He showed him Jonah, as stated (in Jonah 2:7 [6]): I WENT DOWN TO THE ROOTS OF THE MOUNTAINS…. (Gen. 28:12, cont.:) WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. He showed him Elijah, as stated (in II Kings 2:11): AND ELIJAH WENT UP IN A WHIRLWIND INTO THE HEAVENS. Another interpretation (of Gen. 28:12): THEN HE DREAMED. R. Simeon ben Johay said: He showed him Sinai (SYNY). This is a symbol. S = sixty, Y = ten, N = fifty, Y = ten. The sum is one hundred and thirty. LADDER also is a hundred and thirty.⁠21 It is stated here (in Gen. 21:12, cont.): PLACED ON EARTH WITH ITS TOP REACHING TO THE HEAVENS. It is also said of Sinai (in Deut. 4:11): {AND BEHOLD, IT WAS} [AND THE MOUNTAIN WAS] BURNING WITH FIRE UP TO THE HEART OF THE HEAVENS.
Another interpretation (of Gen. 28:12): AND BEHOLD, THE ANGELS OF GOD. This refers to Moses and Aaron, as stated (in Exod. 24:9): THEN THERE WENT UP MOSES AND AARON.⁠22 (Gen. 28:13:) AND BEHOLD, THE LORD STOOD UPON IT. (Exod. 19:20:) AND THE LORD CAME DOWN UPON MOUNT SINAI. (Gen. 12:13, cont.:) AND SAID: I AM THE LORD, THE GOD OF YOUR FATHER ABRAHAM AND THE GOD OF ISAAC. It is also stated on Sinai (in Exod. 20:1): I AM THE LORD YOUR GOD.
[8] Another interpretation (of Gen. 28:10): BUT JACOB SET OUT. This is one of four children of Adam for whom the land (i.e., spatial distance) was contracted. They are the following: Abraham, Eleazer, Jacob, and Abishai.⁠23 In the case of Abraham, where is it shown? < It was > when he went forth to pursue the kings < that > the land contracted before him. Thus it is stated (in Gen. 14:15): AND THE NIGHT WAS DIVIDED AGAINST THEM.⁠24 And in the case of Eleazer, where is it shown? < It was > when he went to bring a wife for Isaac < that > the land contracted before him.⁠25 What is written about him (in Gen. 24:42)? AND I CAME TODAY (i.e., in one day) TO THE SPRING. The day he set out was the very day on which he arrived. And in the case of Abishai, where is it shown? When he fought with Ishbi-benob the brother of Goliath.⁠26 What did he do? He went after David with his shield at the ready. In that hour the Holy One put the fear of David upon him, since he said: How swift this man is! Where are David and his mighty men? And where is it shown? Where it is so written (in II Sam. 21:15): AND DAVID WAS WEARY. At that time David had said: Oh, that someone would put one of my sister's sons here for me. Now Joab and Abishai were far away from him where they were fighting with the children of Ammon and with Aram (cf. I Chron. 19:10f.) However, when David prayed, the Holy One contracted the land before Abishai, as stated (in II Sam. 21:17): BUT ABISHAI BEN ZERUIAH CAME TO HIS AID. And our father Jacob was also one before whom the Holy One caused the land to contract.⁠27 Thus it is stated (in Gen. 28:10; 29:1): AND JACOB SET OUT FROM BEERSHEBA AND WENT TO HARAN…. [THEN JACOB CONTINUED HIS JOURNEY (literally: RAISED HIS FEET)]. Our masters have said: In the case of all the children of Adam, their feet carry them; but in Jacob's case, he keeps his feet up. Thus it is stated (in Gen. 29:1): THEN JACOB RAISED HIS FEET.
[9] (Hosea 12:13 [12]:) THEN JACOB FLED TO THE LAND OF ARAM. From where did he flee? From Beersheba, as stated (in Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT FROM BEERSHEBA. Was he in Beersheba? Was he not rather in Hebron, as stated (in Gen. 35:27): I.E., HEBRON, WHERE ABRAHAM AND ISAAC SOJOURNED? < The situation was merely that he fled > from a place set aside for oaths (shevu'ot), since < it was > there < that > Abraham had sworn to Abimelech. Thus it is stated (in Gen. 21:23, 31): SO NOW SWEAR TO ME BY GOD, BEHOLD…. THEREFORE THAT PLACE WAS NAMED BEERSHEBA, (i.e., The Well of the Oath) BECAUSE < IT WAS > THERE < THAT > BOTH OF THEM HAD SWORN. Now where is it shown that Isaac had sworn? Where it is stated (in Gen. 26:32f.): THAT ISAAC'S SERVANTS CAME < AND TOLD HIM ABOUT THE WELL >…. SO HE CALLED IT SHIBAH (i.e., oath); < THEREFORE THE NAME OF THE CITY IS BEERSHEBA UNTO THIS DAY >.⁠28 And Esau also swore to Jacob, as stated (in Gen. 25:33): < THEN JACOB SAID > SWEAR TO ME FIRST. < Thus he swore an oath > when he took his birthright. He thought in his heart and said: If he should come and say: Come, swear to me that you have not taken my blessing by deceit, what shall I be able to do to him? I shall simply go away from this place set aside for oaths. It is therefore stated (in Gen. 28:10): AND JACOB SET OUT FROM BEERSHEBA (i.e., The Well of the Oath).⁠29 Ergo (in Hosea 12:13 [12]): THEN JACOB FLED TO THE LAND OF ARAM.
Resh Laqish said: The Holy One performed miracles with him at the time that he saw the dream. What is written (in Gen. 28:13)? AND BEHOLD, THE LORD STOOD OVER HIM.⁠30
(Gen. 28:17:) SO HE WAS AFRAID AND SAID: HOW AWESOME IS THIS PLACE! THIS is nothing but the Holy Temple, as stated (in Ps. 78:54): THEN HE BROUGHT THEM TO THE BORDER OF HIS SANCTUARY, THIS MOUNTAIN THAT HIS RIGHT HAND HAD PROCURED. Moreover, AWESOME can only refer to the Holy Temple. Thus it is stated (in Ps. 68:36 [35]): O GOD, YOU ARE AWESOME IN YOUR SANCTUARIES. He (Jacob) saw it destroyed, as stated (in Gen. 28:17): THIS IS NOTHING. (Ibid., cont.:) BUT THE HOUSE OF GOD, since he saw it < re >built. All the prophets also saw it built, destroyed, and < re > built. The Holy One simply said: You have seen it destroyed in this world, but in the world to come I am < re > building it myself. Then in my glory I am returning within it with you watching. Thus it is stated (in Is. 52:8): FOR EYE TO EYE THEY WILL SEE THE RETURN OF THE LORD TO ZION.⁠31
1. Gen. R. 67:12.
2. The Greek word means “departing blessing.”
3. Cf. Avot 6:9; Sifra to Lev. 18:1 (pereq 13); Sifre to Deut. 6:7 (34); Sot. 21a; also Gen. R. 35:3 (but not in the Theodor/Albeck edition); M.Pss. 1:11; 119:7, 10 (2), 49 (41); 140:1.
4. Gk.: synegoros.
5. The word translated RIGHTEOUSNESS here (tsedeq) implies victory and success as well as righteousness.
6. The Buber text has or (LIGHT) here instead orah (PATH). PATH not only fits better into the context, but also represents the traditional biblical text.
7. As most translations recognize, the passage simply means that the Egyptians could not see each other under the plague of darkness; however, the midrash understands the Hebrew more literally as a parallel to Esau not being able to see his brother Jacob.
8. The Greek words means “covenant.”
9. See Gen. R. 59:11 and some versions of PRE 16. Both use the word diatheke in this context. Cf. Gen. R. 61:6.
10. Lat.: catellae.
11. Cf. Gen. R. 75:5.
12. The verb is related to the Greek noun zeugos (“yoke of beasts”).
13. Ber. 26b; Sanh. 95b; Gen. R. 68:9.
14. Traditional translations assume that Jacob TOOK ONE OF THE STONES, but the midrash assumes that there were more.
15. See Gen. R. 68:11.
16. The MT reads BEHIND YOU.
17. The kidneys have an emotional function similar to that of the heart.
18. Cf. Gen. R. 68:13.
19. Cf. Gen. R. 68:12.
20. Cf. the end of the previous verse, according to which Jacob LAY DOWN (rt.: ShKB) IN THAT PLACE.
21. In the MT LADDER is SLM (S = 60, L = 30, M = 40, for a total of 130); but the Buber text spells LADDER SWLM for a total of 136.
22. The passage continues: NADAB, ABIHU, AND SEVENTY OF THE ELDERS OF ISRAEL.
23. Cf. Sanh. 95 (bar.), which omits Abraham from the list.
24. I.e., Abraham only needed to pursue the kings until midnight because God had shortened the pursuit. So Gen. R. 43:3; Exod. R. 18:1; cf. Gen. R. 43:3.
25. Sanh. 95a; PRE 16.
26. See also Gen. R. 59:11.
27. Sanh. 95b; Gen. R. 68:8.
28. Similarly Rashi and Nachmanides on Gen. 26:33. Cf. Malbim on this verse, according to whom Beersheba means “seventh well,” in that this well was the seventh dug by Isaac. Cf. also Ibn Ezra, who, because of what might be an alternative derivation from the number seven in Gen. 21:23-33, suggests that either Beersheba had two derivations or that there were two cities with this name.
29. Beersheba seems to be, not a particular city, but any well where one might swear an oath. Thus, there is no contradiction between Jacob living in Hebron and setting out from Beersheba, i.e., the Hebron oath well.
30. To protect him from the heat of the sun. Cf. Codex Vaticanus Ebr. 34, which explains that the rest of the verse reads: THE EARTH UPON WHICH YOU LIE < I WILL GIVE TO YOU AND TO YOUR SEED > . Thus the Holy One folds it up (i.e., folds up the land of Israel) under his head. Similarly, Hul. 91b; Gen. R. 69:4; Rashi, s.v.
31. The midrash seems to picture Jacob’s dream ladder extending from the earthly Temple up eighteen miles to the heavenly temple. See Gen. R. 69:7.
כי תעבור במים אתך אני (ישעיה מ״ג ב׳), אמרו רבותינו כיון שראה עשו שנתחתן עם ישמעאל ולא נתקיימה מחשבתו, הלך וצוה אחד מבניו לרדוף אחר יעקב להורגו, ופגע ביעקב, א״ל אבי צוני להורגך ואני מתירא ממנו שלא יקללני, תן לי עצה היאך אקיים דברי אבי ולא יקללני, א״ל יעקב טול כל מה שיש לי ואשאר עני ואחשב כמת ונמצאת מקיים דברי אביך, מיד נטל כל מה שהיה לו והפשיטו והלך לו, ושמע עשו שלא הרגו בנו אמר הריני קודמו לדרך במקום שאינו יכול לעבור באותו מקום ושם אני הורגו. וכן מפרש הנביא על רדפו בחרב אחיו (עמוס א׳ י״א). מיד נתירא יעקב לעבור שם והלך לו דרך הירדן ותלה עיניו בהב״ה ועשה לו נסים ונתן מקלו במים ונקרע הירדן ועבר ביבשה שנאמר כי במקלי עברתי (בראשית ל״ב י״א), הוי כי תעבור במים אתך אני. עשו המתין ליעקב בדרך ולא עבר לשם, הרגיש דרך הירדן הלך, מה עשה, רדף אחריו וקדמו לבערה, מקום הוא דומה למרחץ של טבריה, אמר יעקב לא פת ולא דברים יש בידי, נכנס אני ומחמם גופי במרחץ. בא עשו וקדמו והקיף את המרחץ כדי שימות שם. ר׳ לוי אמר (אתה) [אתרה] הוא תמן מצטננה בבערה, נכנס יעקב שם ונעל עשו בפניו (והתיר) [וחתר] לו הב״ה (היתורה) [חתירה] ממקום אחר והלך לו, הוי כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך (ישעיה שם).
מבאר שבע – ר׳ הונא אמר מבארה של בכורה, אמר עד שלא יעמוד עשו עמי ויאמר לי כך היית מרמה בי ונוטל בכורתי נמצא אני מאבד את השבועה. ר׳ ירמיה אמר מבארה של ברכה, אמר עד שלא יעמוד עשו עמי ויאמר לי כך היית מרמה בי ונוטל ברכתי נמצא מאבד אני את היגיעה שיגעה בי אמי.
וילך חרנה – ר׳ ברכיה ורבנין, ר׳ ברכיה אמר לישנהון דבריתא הוא, פלן אזל לקסרין ועדיין הוא מתקן זווריה, ורבנן אמרו בן יומו.
ויצא יעקב1אמרו חכמים והלא כמה חמורים וכמה גמלים יצאו עמו מבאר שבע, ולא גילה הכתוב יציאתן, וביעקב כתיב ויצא יעקב, מכאן לתלמיד חכם שיוצא מן המקום ישארו אנשי המקום יתומים: 2יצא משם יצא הודה יצא זיוה יצא כבודה.
וילך חרנה – וכי בשעה שיצא מבאר שבע בא לו לאלתר לחרן, אלא מלמד שקפצה לו הארץ.
1. אמרו חכמים והלא כמה חמורים. ב״ר פס״ה אות ו׳ ילקוט רמז קי״ז ולק״ט, ועיי׳ כוונת המאמר ביפ״ת.
2. יצא משם כו׳. ב״ר וילקוט ולק״ט ורש״י עה״ת, ורות רבה פ״ב.
ת֗ם כ֗רג֗ יעקוב מן ביר סבע לימצ֗י אלי חראן.
אחר כך יצא יעקב מבאר שבע ללכת לחרן.
באומרו וילך חרנה – הוא הגיע {בדימוי} אל המטרה הנכספת, והוא מתכוון לומר ׳ללכת חרנה׳1; ויש אשר הוא מגיע {בדימוי} למה שהוא רחוק יותר מזה, באומרו: ׳צמח בלי יעשה קמח׳ (הושע ח׳:ז׳), והוא החומר הטחון2; ולפעמים הוא הגיע {בדימוי} אל מה שאין סוף אחריו, באומרו: ׳להוציא לחם מן הארץ׳ (תהלים ק״ד:י״ד), וכל זה הוא במסגרת הצמצום והקיצור.⁠3
וכאשר אנו מבקשים לדעת את גיל יעקב בנסי⁠[עה] הזאת, אנו מוצאים {שהוא} שבעים ושבע שנים. ופירוטו: כאשר [נפחית]⁠ן ממאה ושלשים שנה שכבר עברו בכניסתו למצרים, כאומרו ׳ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה׳ (בראשית מ״ז:ט׳), נשארו מהן ארבע עשרה שנה בבית לבן ושלשים ותשע שנים עד שנפגש עם יוסף, {ובכך} תשארנה שבעים ושבע שנים, והן מספר ימי חייו בעת כניסתו לחרן, כמו שהזכרנו.⁠4
1. כך גם רס״ג בתרגומו על אתר ובפירושו (בערבית, עמ׳ 59, ובעברית, עמ׳ 226), וכך גם רשב״ח בתרגומו (עמ׳ ג׳), והשוו ראב״ע על אתר – המצטט את הפירוש הזה בשם הגאון (=רס״ג) ומתנגד, ורמב״ע עמ׳ 172-170. חז״ל (חולין צ״א:, סנהדרין צ״ה:), תרגום אונקלוס וראב״ע על אתר מפרשים את ׳וילך׳ כמשמעה.
2. דברים דומים אומר אבן בלעם בפירושו ליש׳ מז,ב (וראה את הערותינו שם) ולהו׳ ח,ב, והשוו ריב״ג באצול, ערך ׳קמח׳, ורמב״ע, שם, גם לגבי הפסוק מהושע וגם לגבי הפסוק מתהלים.
3. כלומר, שיש כאן תופעה ספרותית, שעיקרה מתבטא בכך שסוף דבר בכינויו תחילה.
4. חישוב כזה מצוי אצל רשב״ח בפירושו לבר׳ מו,כו (עמ׳ רעח-רעט), והשוו ראב״ע על פי פירושיו לבר׳ ל״ז:ג׳,ל״ה, מ״ד:כ׳, ודעה זו מצויה כבר בפרקי דרבי אליעזר (וורשא תרי״ב), פרק לה. אולם במגילה יז ע״א (וראה גם בראשית רבה סח, ה, ועט,א. ועור, והשוו לפירוש רש״י לבר׳ כ״ח:ט׳) סוברים חז״ל שהיה יעקב בן ס״ג שנים בצאתו מבאר שבע בדרכו לחרן, גם אם לדעתם הוא נשא את נשיו בהיותו בן פ״ד, ובמשך ארבע⁠־עשרה השנים הנותרות שהה יעקב, לדעתם, בבית מדרשם של שם ועבר טרם הגעתו לחרן.
ויצא יעקב מבאר שבע – על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק הלך עשו אל ישמעאל (בראשית כ״ח:ח׳-ט׳) הפסיק העניין בפרשתו של יעקב, וכתוב: וירא עשו כי ברך {וגו׳} יעקב (בראשית כ״ח:ו׳). משגמר חוזר לעניין הראשון.
ויצא – לא היה צריך לכתוב אלא: וילך יעקב חרנה, למה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר – היאא הודה היא זיווה היא הדרה, יצא משםב – פינהג זיווה פינה הדרה. וכן: ותצא מן המקום (רות א׳:ז׳) האמור בנעמי ורות.
וילך חרנה – יצא ללכת לחרן.
א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, וכן בהמשך. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5: ״הוא״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, ס״פ 118, נוסף כאן ״פינה הודה״. בכ״י לונדון 26917 מלים אלו נוספו אחרי ״פינה זיוה״. בדפוס רומא מלים אלו נוספו אחרי ״פנה הדרה״.
ג. כן (פעמיים) בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, וכן כנראה בכ״י אוקספורד 165 (לפני שנמחקה האות י׳). בכ״י ליידן 1: ״פונה״. בדפוס רומא: ״פנה״.
ויצא יעקב AND YAAKOV WENT OUT – Owing to the fact that it was because the daughters of Canaan were evil in the eyes of Yitzchak, his father, that Esau went to Ishmael, Scripture broke off the narrative contained, in the section dealing with Yaakov, and wrote, "Now Esau saw that Yitzchak had blessed [Yaakov] etc., that the daughters of Canaan were evil in the eyes of Yitzchak and so he went to Ishmael" (verse 6 till verse 9) and when it finished this (the account of Esau's further marriage) it resumes the previous subject.
ויצא [AND YAAKOV] WENT OUT – It need have written simply "And Yaakov went to Haran"; why then does it mention his departure from Beersheba? But it intends to tell us that the departure of a righteous person from his city makes an impression. As long as a righteous man is in his city he is its glory and splendor and beauty; when he leaves it, there depart also its glory, its splendor and its beauty. This, too, is the meaning of "And she went forth out of the place" (Ruth 1:7), stated in reference to Naomi and Ruth (Bereshit Rabbah 68:6).
וילך חרנה – means he went out TO GO TO HARAN.
ויצא יעקב1וכי יעקב לבדו יצא. והרי כמה גמלים וכמה קרונות יצאו. 2ר׳ חנין בש״ר שמואל בר יצחק אמר הצדיק בעיר הוא זיוה הוא שבחה הוא הודה. ואע״פ שנשאר שם יצחק. לא דומה זכותו של צדיק אחד לזכותו של שני צדיקים. לכך נאמר ויצא יעקב.
מבאר שבע3ר׳ יודן אומר מבארה של שבועה. אמר שלא יעמוד עמי אבימלך ויאמר לי השבעה לי כשם שנשבע לי אביך וזקנך. 4ונמצאתי משהה בשמחת בני ז׳ דורות. 5ורב הונא אמר מבארה של שבועה של בכורה. שלא יעמוד עמי עשו ויאמר כך היית מרמה אותי. ונוטל את ברכתי. ונמצאתי מאבד אותה שבועה.
וילך חרנה6לשון העולם כך אמר הולך פלוני אל מקום פלוני ועדיין הוא בביתו.
חרנה7תני משום ר׳ חייא כל דבר שצריך למ״ד בתחלתו נותן לו ה״א בסופו. וא״ת ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט׳:י״ח). היאך כתב למ״ד בתחלתו וה״א בסופו. 8רב אבא בר זוודא אמר 9לדיוטא התחתונה שבשאול.
1. וכי יעקב לבדו יצא. ב״ר פס״ח. ילקוט ויצא רמז קי״ז.
2. ר׳ חנין. ב״ר שם. ובכ״י פלארענץ הגי׳ ר׳ אבין. ונשנה גם במדרש רות רבה פ״ב ומאמר ״הוא שבחה הוא הודה״ שהביא המחבר אינו בב״ר ונשמט בשגגת המעתיקים שבמדרש רות ישנו.
3. ר׳ יודן אומר. ב״ר וילקוט שם.
4. ונמצאתי משהה כו׳ ז׳ דורות. עיין מ״כ במדרש שם. ובמדרש הגי׳ כשם שנשבע לי זקנך ולא גרס אביך שהז׳ דורות אין חושבין אלא מאברהם שנשבע לאבימלך לניני ולנכדי ג׳ דורות לאבימלך שהם ז׳ לאברהם כמפורש למעלה בב״ר פנ״ד וע״כ גי׳ אביך היא שגגה.
5. ורב הונא. שם.
6. לשון העולם. במדרש הוא בלשון ארמית כלישנהון דברייתא הוא. פלן אזיל לקסרין ועד כדון הוא על זוודיא.
7. תנא משום ר׳ חייא. בב״ר שם תנא בשם ר׳ נחמיא. וכן בב״ר פ״נ ופפ״ו וירושלמי יבמות פ״א ה״ו (דף ג׳ ע״א). ושו״ט מזמור ט׳. וכן בבבלי יבמות י״ג ע״ב הוא בשם ר׳ נחמיא.
8. ר׳ אבא בר זוודא. בכל המקומות גם בכ״י פלארענץ. בר זבדא. ובירושלמי רבא בר זבדא. צ״ל ר׳ בא והוא כמו ר׳ אבא.
9. לדיוטא התחתונה. כ״ה בירושלמי שם. וכן היה לפני רבינו בב״ר שם. אולם לפנינו הגי׳ לאמבטי. והמדפיסים הציגו כן יען שראו בילקוט רמז קי״ז הביא ג״כ בשם המדרש לדיוטי ונרשם בצדו פי׳ אמבטי. לכן השמיטו המלה דיוטי והציגו את הפירוש שהביא הילקוט. וגם בילקוט תהלים רמז תרמ״ה גורס לדיוטי. וכן במדרש שו״ט מזמור ט׳ הגי׳ לדיוטי. אולם יותר נכון לגרוס לביטי כמו שהוא בב״ר פ״נ ופפ״ו. וכן הביא הערוך לנכון בערך בע ה׳ וז״ל בב״ר פנ״א [צ״ל פ״נ] ופס״ט [צ״ל פס״ח]. והוא המאמר שלפנינו לבטי התחתונה של שאול. י״מ בטי כמו אבטי שפי׳ אמבטי. ועל זה כתב המוספי פי׳ בל״י βαθος מקום עמוק.
ויצא יעקב – ר׳ עזריה בשם ר׳ יהודה בר׳ סימון אומר הצדיק בעיר הוא זיווה הוא שבחה הוא הדרה, פונה משם, פינה זיווה, פינה הדרה, שהרי כמה שיירות יצאו משם באותו היום ואינו מזכירן, ואע״פ שנשאר יצחק אינו דומה זכותו של צדיק אחד, לזכותן של שני צדיקים, לכך נאמר ויצא יעקב מבאר שבע. ר׳ יודן אמר מבארות של שבועה, שלא יעמוד אבימלך ויאמר שבעה לי כדרך שנשבע לי זקינך, ונמצאתי משהה שמחת בני שבעה דורות:
וילך חרנה – כמו לחרן, דא״ר נחמיא כל תיבה שצריכה ל׳ בתחלתה הטיל לה ה׳ בסופה, וכבר דרשנום:
וילך חרנה – הלך לצד חרן.
Vayyelekh HE WENT ḥaranah: In the direction of Ḥaran.⁠1
1. Many commentators are troubled by the fact that the phrase, vayyelekh Ḥaranah, immediately precedes events that took place on the way to Ḥaran, before Jacob's arrival there. Some solve the problem by seeing vayyelekh Ḥaranah as a general statement, followed by the text detailing the events that occurred along the way (Ibn Ezra, R. Joseph Bekhor Shor and R. David Qimhi). Others say that vayyelekh has the force of the infinitive, lalekhet, and that the verse simply means that "Jacob left Beersheba to go to Ḥaran,⁠" but not that he got there yet (Samuel ben Ḥofni, Saadiah and Rashi; cf. Orlinsky, Notes.) Rashbam says simply that Ḥaranah means "towards Ḥaran,⁠" not "to Ḥaran.⁠"
All these interpretations are opposed to the midrash that claims that the text implies that Jacob traversed the entire distance to Ḥaran in one day (Hul. 91b, Sanh. 95b and Bereshit Rabbah 68:8).
Rashbam's understanding of the word Ḥaranah, here, is similar to his understanding of the word betah, in Gen. 43:17. See Rashbam's commentary ad 43:19 and my notes there.
פרשת ויצא יעקב
אמר הגאון נ״ע: כי טעם וילך חרנה – ללכת [אל חרן].⁠א ואיננו רק כמשמעו.
א. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
[AND JACOB WENT OUT FROM BEER-SHEBA.] Saadiah Gaon is of the opinion that va-yelekh charanah (and went toward Haran) is to be interpreted as, to go to Haran.⁠1 However, this is not so. Va-yelekh charanah is to be interpreted literally.⁠2
1. (10) literally reads: And Jacob went out of Beersheba and went to Haran. The verse thus tells us that Jacob arrived in Haran. If this is the case, why then do the verses that follow tell us what happened to Jacob on the way to Haran? Saadiah solves the problem by claiming that the Bible employs a perfect (va-yelekh) in place of an infinitive (la-lekhet), with the perfect having the meaning of an infinitive. Saadiah thus translates our verse: Jacob went out of Beersheba to go to Haran.
2. That is, and he went to Haran.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – ואחר כך מפרש והולך כיצד הלך ומה אירע לו בדרך.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – YAAKOV DEPARTED FROM BE'ER SHEVA AND WENT TO CHARAN – And afterwards it goes and explains how he went and what happened to him on the way.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – כן הוא מנהג הכתוב לקחת תחלת הדברים וסופם ומניח אמצעיהם. וכן ויקם וילך אל ארם נהרים (בראשית כ״ד:י׳) ולא הלך ביום אחד, וכן צמח בלי יעשה קמח (הושע ח׳:ז׳) והניח הפעלות האמצעיות, כי הולך הכתוב בספור אל הכונה.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, it is the custom of Scriptures to first tell us the beginning and the end of something before elaborating on what occurred in the interval. Other examples of this literary style of the Scriptures are found in Genesis 24,10 ויקם וילך אל ארם נהרים, something that did not all occur on the same day. Similarly, we find the phrase צמח בלי יעשה קמח, “it grew without developing into flour,” without mentioning all the intermediary stages before relating the outcome. (Hoseah 8,7) The reason we have such formulations is because the author hastens to get to the point of the story.
ויצא יעקב – הזכיר תחילת הנסיעה וסופה שהיתה מבאר שבע ועד חרן, ושוב הוא חוזר אחר כלל זה ופורט מה אירע לו בהמשך הנסיעה1.
1. א. רבנו מפרש ׳וילך חרנה׳ כפשוטו שהלך לחרן והגיע לשם. מאידך, ראב״ע הביא מפירוש רס״ג (כ״ה בתרגומו כאן, וכ״כ בפירושו הארוך לפר׳ בראשית מהד׳ צוקר עמ׳ 266) שפירש: ׳כדי ללכת לחרן׳, וכך גם בפירש״י: ׳ללכת לחרן׳. מפרשי רש״י ביארו בכוונתו שנתקשה לפרש ׳וילך חרנה׳ כפשוטו, שהרי לאחר מכאן מתאר הכתוב מה שאירע ליעקב לפני שהגיע לחרן. ואמנם לדעת רבנו מקרא זה נדרש ככלל ואח״כ פרט, ור״ל תחילה כלל הכתוב נסיעתו כולה בפסוק זה, ואח״כ פירט עניינה בהמשך הפרשה, וכ״כ הראב״ע.
[יצויין שמדה זו היא מדה י״ג מתוך ל״ב מדות שהאגדה נדרשת בהן ב׳משנת ר״א ברבי יוסי הגלילי׳ (מהד׳ ענעלאוו עמ׳ 24), ורס״ג עשה שמוש רב במדה זו כמו שתיעד מ׳ צוקר במאמרו ׳לפתרון בעיית ל״ב מדות׳ בPAAJR (כרך 23, עמ׳ טז) ע״ש. ועל דרך זה הוא פירושו של הרמב״ם במו״נ (ב:מב) המובא בפי׳ הרמב״ן ריש פר׳ וירא, ש׳וירא ה׳ אל אברהם׳ הוא כלל, ותיאור ׳והנה שלשה אנשים נצבים עליו׳ הוא הפרט ע״ש, וראה מש״כ בזה בהערה בתחילת פר׳ וירא].
ויצא יעקב – פר״ש: על ידי שבשביל שרעות בנות כנען וכו׳, פי׳ לפי׳ והכי קאמר: על ידי שהפסיק עניין עשו פרשתו של יעקב שכתוב וירא עשו כי ברך יצחק וגו׳ (בראשית כ״ח:ו׳) ולמה הפסיק, תשובה לדבר שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק (בראשית כ״ח:ח׳) הלך עשו אל ישמעאל (בראשית כ״ח:ט׳) ומשגמר עניינו של עשו חוזר לעניינו ראשון דהיינו עניינו של יעקב. ולמה פרשה זו סתומה לפי שהיה סתום בבית עבר.
דבר אחר: לפי שהעלים יציאתו מן העיר בשביל עשו אחיו נסתמה הפרשה. גם בכל הסדר לא תמצא שום פרשה מה שאין כן בכל שאר הסדרים. ועוד שהעניין מחובר למעלה אל וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם (בראשית כ״ח:ה׳). כמו שפר״ש אלא שהפסיק בנתים בוירא עשו כי ברך יצחק את יעקב וגו׳ (בראשית כ״ח:ו׳) וחוזר ומפרש יציאתו בשביל חלום הסולם והליכתו לפדן ארם.
באר שבע – מקום מיוחד לשבועה, ויצא לו משם פן ישבעוהו שלא הערים על הברכות.
באר שבע – מקום קרוב לחברון היה, כדכתיב בעקדה וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כ״ב:י״ט), וסמוך ליה ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון (בראשית כ״ג:ב׳). ועוד כתיב כאן ויצא יעקב מבאר שבע – וכתיב בפרשת וישלח ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון (בראשית ל״ה:כ״ז).
וילך חרנה – באותו יום הלך עד חרן ומקרית ארבע נסע כדאמרינן לאלתר ואמרו חכמים מקרית ארבע עד חרן מהלך שבעה עשר יום ובשתי עשרה שעות הלכן יעקב.
חרנה – הוא חרן הוא פדן ארם כדכתיב לעיל אל לבן אחי חרנה (בראשית כ״ז:מ״ג), וכתיב לאלתר קום לך פדנה ארם וגו׳ (בראשית כ״ח:ב׳).
ויצא יעשב, "Yaakov departed;⁠" Rashi comments on these words that Yaakov was forced to leave the Holy Land on account of the women in that land being so unsuitable for him to marry. He means that the Torah had inserted matters in the story that were not connected to Yaakov starting with verse 6 of our chapter. Esau had not previously realised how opposed his father and mother had been to his wives. Now it resumes the story of Yaakov. If not for that, the name Yaakov would not have been needed at the beginning of this verse. Seeing that Yaakov left his home without fanfare, like a thief in the night, the Torah needed to refer to his departure as having been a fact. The manner in which this paragraph is written in the Torah scrolls reflects the fact that it was not drawn to the reader's immediate attention by a new line or new paragraph having been started. [It begins at the end of a line after space has been left open for only three letters in the same line. Ed.] All other portions, with the exception of Vayechi where there is only room for a single letter between the conclusion of the previous portion and the beginning of the new one, commence after a more distinct separation from the previous portion. An additional reason for the slim separation from verse is the fact that the story had been interrupted with telling us that his father had sent him to Padan Arom in order to take a wife there from Rivkah's family. The departure is mentioned a second time, on account of the dream with the ladder, and his proceeding to his destination. [Perhaps a better reason is that the Torah wished to hint that Yaakov did not proceed directly to Padan Arom but spent 14 years studying at the academy of Ever, greatgrandson of Shem, son of Noach. This we know as otherwise 14 yeas of his life are unaccounted for. Ed.]
באר שבע, a site especially suited for the swearing of oaths. According to a midrash, Yaakov avoided staying at that place so as not to afford Avimelech an opportunity to extend the validity of the oath Avraham had sworn and which Yitzchok had confirmed for another generation or more. The באר שבע mentioned he is located close to Chevron, not to be confused with the modern B'eer Sheva, located far more to the south. It was the באר שבע in which Avraham had sojourned for many years. It was very near קרית ארבע. The fact that the Torah reports Avraham returning from the Akeydah and settling in B'eer Sheva in 22,19 and 6 verses later that Sarah died and he went to Kiryat Arba to bury her, certainly suggests that these two locations could not have been far apart.
וילך חרנה, "he walked in the direction of Charan.⁠" According to our sages in Sanhedrin 95 this means that he arrived in Charan still on the same day. He had travelled a number of days from Kiryat Arba. According to our sages it was 17 days' walk from Kiryat Arvaba to Charan, a distance which Yaakov covered in 12 hours.
חרנה, Charan and Padan Arom are both the same town. They were known by two different names; one name is used in connection with its being the town where Lavan resided, (Genesis 27,43) and immediately afterwards the Torah called it Padan Arom (28,2).
פרשת ויצא יעקב.
ויצא יעקב מבאר שבע – למה פרשה זו סתומה. לפי שדרך בני אדם כשיש תלמיד חכם או בחור חכם הולכים אצלו ומבקשים לו ליקח אשה ומביאין האשה וממון. והוא היה צריך לחזר אחר אשה ולעבוד. ולא היה נאה לאדם כמותו. לוי.
ד״א לכך סתומה לפי שהיה צריך לברוח בלילה שנ׳ ויברח יעקב שדה ארם (הושע יב:יג).
ד״א ויצא יעקב – מה כת׳ למעלה. לו לאשה (בראשית כח:ט). וסמיך ליה ויצא יעקב. מלמד שיצא ליקח אשה. ונרמז כאן שיצא ליקח [ד׳] נשים שכן ויצא׳ יעקב׳ מבאר׳ שבע׳. ס״ת א׳ר׳ב׳ע׳.
ויצא יעקב – בפשוט ובא״ת ב״ש. [בגימ׳] הלך ולמד י״ד שנים התורה. מלמד שקודם שבא ללבן היה בבית עבר כמו שמוכיחים המקראות (עי׳ מגילה טז:-יז.). לוי. וכן רמוז ע׳ב׳ר׳. ס״ת יעקב׳ מבאר׳ שבע׳. וכן ש׳ם׳. בר״ת מ׳באר ש׳בע.
וילך – בגימ׳ בו ביום. וכן בר״ת ו׳יצא י׳עקב מ׳באר. מלמד (חולין צא:) שקפצה לו הארץ ובא לחרן לפי שעה. וחזר להר המוריה להתפלל.
ויצא יעקב – פרשה זו סתומה מפני שהי׳ צריך להדר אחר אשה ולעבוד זולתו מה שלא נאה לכמותו, שמהדרין ומביאין אחריו בית והון ואשה משכלת למדריגתו, לוי.
ד״א מפני שהי׳ צריך לברוח כדכתיב ויברח יעקב וגו׳.
ויצא׳ יעקב׳ מבאר׳ שבע׳ – ס״ת ארב״ע לומר שסוף יציאתו זאת לישא ד׳ נשים.
יעקב״ מבאר״ שבע״ – ס״ת אותיות עב״ד שמבאר שבע הלך ונטמן בבית עבר, ולא הלך לחרן מיד, לוי.
ויל״ך – בגימט׳ ב״ו ביו״ם, שקפצה לו הארץ ובא לחרן לשעה.
בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס (משלי יא, י״א)
שלמה המלך ע״ה הזכיר בספרו כלל כל המדות החמודות והמגונות ויש בכלל דבריו הצדיק הפך הרשע והישר הפך הבוגד, כי כן כוון המדות ממש זו לעומת זו מדה כנגד מדה דבר והפכו. ומקרא מלא הזכיר בזה, הוא שכתוב (משלי כ״א:י״ח) כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד. נתן הצדיק לעומת הרשע וישר לעומת הבוגד, וכן הזכיר עוד (שם י״א) צדקת ישרים תצילם וסלף בוגדים ישדם. וכן דרכו בכל מקום שהם בו לכוון סדר המדות ממש זו כנגד זו להזכיר הצדיק הפך הרשע והישר הפך הבוגד כי הוא הפכו הגמור.
וידוע כי הישר הוא המכיר היושר והאוהב אותו והבוחר בו, והוא יסבול כל דבר קשה שיחייב לו היושר והוא הנכנע אל האמת, והבוגד בהפך כל זה איננו מכיר היושר ואף אם יכירנו לא יודה בו אבל בכל פעולותיו יעשה הפכו. ואעפ״כ מצינו בקצת הכתובים מספר משלי שלמה שהוא נותן בפסוק אחד מדת היושר ומדת הרשע זה לעומת זה. והכתוב הזה אומר בברכת ישרים תרום קרת, האיש הישר ייטיב לבני אדם, והקריה אשר הוא יושב בתוכה תתעלה ותתרומם בשבילו, ולא די שייטיב להם בדברי פיו אלא אף בברכתו כלומר בכל מה שחננו השי״ת, והנה הרשע בהפך ממנו זהו שנאמר ובפי רשעים תהרס, כי הרשע לא די שלא ייטיב לשום אדם מאשר נדבק בו אבל תהרס ותחרב העיר אשר הוא יושב בה בדברי פיו ובגאות לבו. ולמדנו שהריסות העיר בדברי פיו והצדיק כבוד העיר אפילו בממונו. וזהו שאמר בברכת ישרים תרום קרת. וכלל הענין כי הצדיק סבת רוממות הקריה במעשיו הטובים ודבריו להם יעשו פירות. וזהו שכתוב (קהלת י״א:ג׳) ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא, זה איש צדיק, כלומר העץ שהוא הצדיק במקום דירתו שם יהו פירותיו. ויצא יעקב כו׳ וכאשר יחסר הצדיק ממנו יחסר גברא רבא מארעא דישראל, והנה יציאתו מן העיר עושה רושם, וכן ויצא יעקב. אמרו במדרש (לא הול״ל אלא) וילך חרנה ומה ת״ל ויצא כו׳ אלא ללמדך שכל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. [אמר המדפיס הפסקא הזאת נלקה בחסר ויתיר וערבוב דברים בהעתקה הראשונה, ואנכי ת״ל יגעתי ומצאתי להשים מעקשים למישור, והרוצה יעיין בדפוסים הישנים ויראה את כל הנתקן הזה יצחק בן יעקב ז״ל.]
ויצא יעקב מבאר שבע – באר שבע בארץ ישראל, כי כן כתוב למעלה ביצחק ויעל משם באר שבע. ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע ולא יצא מימיו חוצה לארץ.
והנה הכתובים לא הזכירו שהלך יעקב לבאר שבע, אבל מתוך שהזכיר ויצא אתה למד שהלך לשם ליטול רשות מן השם יתברך אם ילך לחרן כאשר צוו עליו אביו ואמו, ומשום כבוד אביו שעלה לשם ליטול רשות ושם הבטיחו הקב״ה אל תירא. (וכן) דרשו רז״ל אמר יעקב כשם שהלך אבא לבאר שבע כך אני הריני הולך לבאר שבע, אם יתן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא.
ודע כי לולא שרצה ליטול מהקב״ה רשות היה ראוי הכתוב לומר ויצא יעקב מחברון כי שם גר אברהם ויצחק ושם נטל הברכות. וסדר הענין ויצא יעקב ויפגע במקום וילן שם. יגיד לך הכתוב כשיצא פגע במקום, הוא הר המוריה. ואחר שלן ושכב במקום ההוא ונתן לו הקב״ה רשות לצאת כענין שאמר והנה אנכי עמך והשיבותיך אל האדמה הזאת היא באר שבע שהיא מארץ ישראל. וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. כי אחרי ששכב בבאר שבע השכים יעקב בבקר ונשא רגליו ארצה בני קדם, והנה כל הפרשה כולה אחר אשר פגע בהר המוריה ואחר שלן בבאר שבע וכל הענין באורך אחר שירד. ומה שכלל כאן וילך חרנה פרט וישא יעקב רגליו וילך להגיד כי הלך אחר מראה החלום.
ובמדרש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, הלך לו ביום א׳ מבאר שבע עד חרן שיש שם מהלך ג׳ ימים. נרמז מלשו הכתוב שהוא מורה על תכיפת דבר, וזהו מבאר שבע, וילך חרנה וכן הלשון בסוף הפרשה תכף שנשא רגליו, וכן הלשון כתוב באליעזר ויקם וילך. ג׳ קפצה להם הדרך, אליעזר עבד אברהם, ויעקב, ואבישי. אליעזר דכתיב ואבא היום אל העין, היום יצאתי והיום באתי.
ובמקום אחר דרשו ויפגע במקום כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו יהיב אדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום הוא הר המוריה.
ובאור המדרש כי כאשר התגעגע יעקב להר המוריה שיתפלל בו, מיד בפתע פתאום קפצה לו הדרך ולא הוצרך לחזור ולטרוח כלל. ולפי הענין הזה למדנו שתי קפיצות, האחת בלכתו מבאר שבע עד חרן שהלך שם ברצונו. והשנית למען לא יצטרך לטרוח ולשוב.
ובמדרש י״ב אבנים לקח מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק, רמז שעתידין לעמוד ממנו י״ב שבטים, ונעשו כולן אבן אחת שנאמר ויקח את האבן אשר שם, רמז שעתידין להיות גוי אחד שנאמר (דברי הימים א י״ז:כ״א) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס, "by the blessings of the righteous the city is elevated; but it is torn down by the mouth of the wicked.⁠" (Proverbs 11,11)
In the course of his Book, Solomon makes mention of all positive and negative virtues. In the course of his words he stipulates that the צדיק, the righteous person, personifies precisely the opposite virtues of the רשע, the wicked person. Similarly, the ישר, the upright person, is the reverse of the devious person, the traitor. Throughout the Book of Proverbs Solomon contrasts opposite virtues. In chapter 21,18 this is spelled out very clearly when we read כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד. "The wicked will be a ransom for the righteous; the traitor in place of the upright.⁠" Solomon clearly contrasts the righteous with the wicked and the upright with the traitor, the deceiver. These two types of people are absolute opposites. Solomon makes another statement along these same lines when he writes in 11,6 צדקת ישרים תצילם וסלף בוגדים ישדם. "The righteousness of the upright saves them; the treacherous will be trapped by their malice.⁠"
The ישר is the person who knows straightforward honesty, he treasures it, and he deliberately chooses to pactice it. He is prepared to endure all the various unpleasant effects of sticking to his mode of life. All of this he does because he is captive to the motto of being truthful. The בוגד, the treacherous person, on the other hand, is the reverse. First of all, in many instances he does not even recognize the truth when he sees it. Secondly, even when he does recognize the truth he does not admit it but endeavours with all the means at his disposal to pervert the truth.
In spite of all this we find that in some verses in this Book Solomon contrasted the virtue of uprightness with wickedness (instead of with treachery) and in the verse we quoted at the beginning of this paragraph he tells us that the upright man who dwells in a town causes the entire town to be morally and ethically uplifted on his account; in other words, Solomon defines the upright man as someone conferring benefits on his fellow citizens so that the whole town benefits from his conduct. Not only do the words of his mouth benefit his townspeople but he benefits them by means of the blessing which rests upon him. In other words, whatever God has endowed him with is transferred also to the community within which such an upright person resides. The very reverse is true of the wicked person, and this is why our verse continues with ובפי רשעים תהרס, "by the mouth of the wicked the town is destroyed.⁠" The wicked person not only does not make a contribution to society, i.e. to the people with whom he associates, but he causes such a society to disintegrate due to his very presence. He does so merely by the words which come out of his mouth and by his haughty and overbearing manner. The righteous, on the other hand is not only a source of honour to the town he lives in but even his property is also a blessing for that town. This is the meaning of the words בברכת ישרים תרום קרת. The general principle which Solomon teaches is that the good deeds of the righteous as well as his words bear fruit. This is the meaning of Kohelet 11,3: ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ, שם יהוא "If a tree falls down in the south or the north, wherever it falls there it remains.⁠" Solomon speaks of a righteous person. The "tree" in the parable is a symbol for the righteous. Wherever he makes his residence there he will produce fruit. When our portion commences with the words ויצא יעקב וגו' "Yaakov departed, etc,⁠" this implied that a worthwhile person left the Holy Land and the whole land experienced his absence. When a righteous person resides within a city this makes an impression on that town's fortunes. This is why the Midrash (Bereshit Rabbah 68,6) used this wording to teach this lesson. The Midrash felt that surely Yaakov had not been the only person who had ever left Beer Sheva. Why then did the Torah make special mention of his departure? [Remember that we already read about his leaving in 28,8 when he is reported as וילך פדנה ארם, "he went in the direction of Padan Aram.⁠" Ed.] We can understand then that his departure is mentioned as it may have been the first time that a righteous person left Beer Sheva permanently. Since it would have sufficed to tell us where Yaakov was headed, i.e. "he went towards Charan,⁠" the words ויצא יעקב מבאר שבע tell us that with his departure the glory of that town departed also.
ויצא יעקב מבאר שבע, "Yaakov left Beer Sheva, etc.⁠" Beer Sheva is part of the land of Israel as we have been told in 26,23 that Yitzchak moved from the land of the Philistines to Beer Sheva. Seeing that that we know that Yitzchak never left the land of Israel, it is clear that Beer Sheva was part of this land. We had also read that Yitzchak had named the town (26,33).
Whereas the Torah had never mentioned that Yaakov moved to Beer Sheva, it is clear that when the Torah mentioned that he departed from there he must have first obtained permission from God to do so. He did so as otherwise he could not comply with the commandment of his father to go to his uncle Lavan and to marry one of his daughters. The words "he went to Charan" then may mean that he obtained permission for this specific journey and its purpose. [According to the Midrash we must assume that at the time Yaakov and Yitzchak lived in Kiryat Arba, and the reason Yaakov went there was to consult God who had previously communicated with his father there and given him assurances].
According to Bereshit Rabbah 68, Yaakov reasoned that just as God had appeared to his father at this spot so He might appear to him in response to his prayer. If He were to permit him to leave the land of Israel he would go, if not he would not leave this country.
If this were not the correct interpretation the Torah really should have written ויצא יעקב מחברון, "Yaakov departed from Chevron,⁠" as this is where both he and his father lived at that time and that is where he received the blessings. You may now understand the proper sequence of what occurred. 1) Yaakov left, he encountered God; he spent the night there (verse 16) where he had that encounter. The word במקום with the vowel patach under the letter ב, alludes to a place he knew, i.e. Mount Moriah where he had previously had a vision of God. Permission to travel northwards was granted as God said to him He would be with him on the way he would travel, etc. (verses 13-15). After Yaakov had spent the night at Mount Moriah and God had given him permission to leave, i.e. had promised him to bring him back to this land, the reference of "to this land" was to Beer Sheva which is part of the land of Israel. Having had this assurance, Yaakov set out in an easterly direction. [according to this interpretation by our author Yaakov took a very round about route, first traveling north from Kiryat Arba (Chevron) to Mount Moriah (Jerusalem); from there he traveled south to Beer Sheva (passing his hometown Kiryat Arba on the way) and from Beer Sheva in a north-easterly direction heading for Charan. Another difficulty is that the Torah never reported Yaakov as returning to Beer Sheva. It only mentions his return to Kiryat Arba (35,27) Ed.] He set out directly for Charan only after having stopped over in Beer Sheva. Our entire portion then discusses only what he experienced at Mount Moriah and after he had spent at least one night at Beer Sheva. We need to understand the words וילך חרנה as a general statement, whereas the words וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, "Yaakov lifted his feet and proceeded in the direction of the land of the easterners,⁠" is the detailed description of his journey.
According to Bereshit Rabbah 68,8 Yaakov covered the distances reported here in a single day all the way from Beer Sheva to Charan. The basis for this is the similarity of the wording here with the description of Eliezer's journey in 24,10-11. [I suppose the mention of the time of day when Eliezer arrived i.e. in the evening is the part of the narrative the Midrash focuses on. Ed.] According to the Talmud Sanhedrin 95 the people of whom Scripture wrote the words ויקם וילך in that order, all experienced that the earth telescoped beneath them and they completed a lengthy journey in a single day. They were: Eliezer, Yaakov, and Avishai. Eliezer had made mention of the fact that he arrived at the well the same day (24,42) when he said ואבא היום אל העין, "I arrived at the fountain this day,'"i.e. the day he had left Avraham.
Another Midrash (Chulin 91) focusing on the words ויפגע במקום, "he encountered the place,⁠" states that when Yaakov was already close to Charan it suddenly occurred to him that he might have passed by a place where his father and grandfather had offered a prayer to God and he had failed to do so. As he made ready to retrace his steps, the earth "folded" beneath his feet so that he encountered the spot in question without having to go back all that way. The place in question was Mount Moriah.
The true message of that Midrash is that Yaakov expressed a longing for Mount Moriah and the chance to offer a prayer there. God obliged him by saving him the journey and he experienced a sensation equivalent to Mount Moriah being where he found himself. In order to reconcile the two Midrashim we must say that Yaakov experienced two such miraculous telescoping of the earth beneath him. The first time was when he went from Beer Sheva to Charan in a single day, a journey which he had undertaken willingly. The second time he experienced this phenomenon was in order to save him the trouble to retrace his steps.
There is also a Midrash in Pirke de Rabbi Eliezer chapter 35, according to which Yaakov took 12 of the stones of the altar Avraham had built on Mount Moriah and on which his father had been bound. This was a hint that in the future twelve tribes would emerge from him and that they would all merge to become a single nation. The words: "He took the stone which he had put under his head" are an allusion to the unification of the Jewish people of whom David had said in Samuel II 7,23 (verse 18) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, "and who is like Your nation Israel, a unique and unified nation on earth.⁠"
ויצא יעקב – פרש״י על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתי׳ וירא עשו כי ברך וגו׳ ומשגמר חוזר לענין ראשון עכ״ל. יש תמהים על לשון רש״י שפי׳ על ידי שבשביל והלא הכל אחד הוא ופ״ח דתרוייהו צריכי שלשון בשביל קאי על עשו וכו׳ ולשון על ידי קאי אהפסק הענין וה״פ לפי שבשביל שרעות בנות כנען הלך עשו אל ישמעאל על ידי כן הפסיק הענין ומשגמר ענינו של עשו חוזר לענינו של יעקב.
וילך חרנה – פרש״י יצא ללכת לחרן. אומר הר״ר אליקים שלכך פי׳ כן לפי שאין לפרשו כמשמעו שהרי כשיצא מבאר שבע נטמן בבית עבר י״ד שנה קודם שהלך לחרן. ושמעתי שאין לפרש שפרש״י כן כדי ללמדנו כי ויפגע במקום וכל ענין הפרש׳ היה קודם לכתו לחרן שהרי אמר בפר׳ גיד הנשה כתו׳ ויצא יעקב וילך חרנה פי׳ דמטא לחרן וכתו׳ ויפגע במקום פי׳ דהיינו בית אל משמע דאכתי לא מטא לחרן. אלא כי מטא לחרן אמ׳ אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו יהב דעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום ההוא כי מצלי בעא למהדר אמר הקב״ה צדיק זה בא לבית מלוני יפטר בלא לינה מיד בא השמש עכ״ל. משמע שענין הפרש׳ היה אחר לכתו לחרן.
ויצא יעקב – לפיכך פרשה זו סתומה לפי שיצא בלא ידיעת שום אדם כאדם בורח שאינו מודיע לשום בריה יציאתו. ד״א ויצא לפי שא״ל יצחק לא תקח אשה יצא ליקח אשה.
ויצא יעקב – לפיכך פרשה זו סתומה מפני שיצא בצנעא מפני עשו.
ויצא יעקב, "Yaakov departed;⁠" Yaakov is described as if he had been totally alone when leaving his father's home, although no doubt he had taken along a dowry for his future wife (as had Eliezer at the time). The Torah avoided mentioning this as he was fleeing from the hatred of his brother and did not wish to make his departure public.⁠1
1. [I have reconstructed the commentary, as the way it stands, the author claiming that this paragraph had not been written separately from the previous one, does not make sense, as in none of our versions of the Chumash is it not written in the normal manner, leaving space for several words both before and after this paragraph. Ed.]
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – לפי הדרש שקפצה לו הארץ ויהיה פי׳ וילך חרנה מיד שלפי שעה בא שם. ולפי הפשט וילך לחרן.
וי״מ: וילך חרנה שמפרש המקום שישב שם ואח״כ מפרש היאך היתה הליכתו שפגע במקום ולן שם:
ויצא יעקב מבאר שבע, "Yaakov left Beer Sheva, etc. "
According to allegorical commentaries, the earth literally contracted beneath his feet so that the words וילך חרנה mean that he arrived at Charan on the same day.
According to the plain meaning of the text, the verse described that Yaakov was headed for Charan. Other commentators understand the words וילך חרנה as telling us where Yaakov would take up residence from now on, the Torah then filling in what happened on the way before Yaakov reached his destination, his nocturnal encounter with the angels climbing the ladder, etc.
ויצא יעקב – י״א שפרשה זו סתומה (שאין בכל הסדרה לא פתוחה ולא סתומה) הטעם לפי שיצא בסתר וברח בהחבא. לעיל מיניה כתיב לו לאשה וסמיך ליה ויצא יעקב שיצא לישא אשה.
ויצא יעקב מבאר – בגימטריא פנה זיוה הודה והדרה.
יעקב מבאר שבע – סופי תיבות: עבר, שנטמן בבית עבר.
ויצא יעקב מבאר שבע – סופי תיבות: ארבע.
מבאר שבע – סופי תיבות: ער. ושי״ן של שבע, עשר. שי״ד שנים נטמן בבית עבר.
מבאר שבע – ר״ת שם שגם נטמן בבית שם.
וילך – בגימטריא בו ביום.
ויצא יעקב – תימה למה פרשה זו סתומה, לפי שדרך כל אדם שיש ת״ח בעיר הולכים אצלו ומבקשים אותו ליקח אשה, ומביאין האשה והממון, והוא היה צריך לחזר [אחר] אשה ולעבוד ולא היה נאה לאדם כמוהו לעבוד.
ויצא יעקב – פר״ש לא היה לו לכתוב אלא וילך חרנה יציאתו למה נאמר, אלא מלמד כו׳. וקשה והיאך פנה זיוה, והלא עדיין היה שם יצחק, וי״ל אינו דומה שני צדיקים לצדיק אחד.
ד״א ויצא יעקב מבאר שבע – וכי בבאר שבע קיבל הברכה, והלא בחברון היה שנאמר היא חברון, אלא מבאר של שבועה שהיה שם מקום מיוחד, שם נשבע אברהם לאבימלך (וכן).
ויצא יעקב פר״ש (על) ע״י שבשביל שהיו רעות בנות כנען וכו׳ (וכתב) וקשה כל זה האריכות למה והיה לו לומר בשביל. וי״ל אלו היה אומר שבשביל כו׳ היה משמע שבשביל שהוא רעות הפסיק הענין. וקשה מה נתינת טעם הוא זה להפסיק הענין בשביל זה, אלא עכשיו שכתב ע״י [ש]⁠בשביל, פירושו כמו הואיל ובנות כנען היו רעות בעיני כו׳, מתוך כך הפסיק כו׳ ולהראות רשעתו של עשו שהוסיף על חטאיו, ולא פירש הראשונות, הוצרך לפרש מסעו של יעקב.
הכי גרסינן על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתב וילך עשו ומשגמר חזר לענין ראשון. מפני שנתן שתי סבות לשני עניינים האחת שהחזרה לענין ראשון היא מפני הפסק פרשתו של יעקב בספור עשו והשנית שהפסק פרשתו של יעקב בספור עשו הוא שבסבת יעקב שצוהו אביו שלא יקח אשה מבנות כנען הלך עשו אל ישמעאל כתב על ידי שבשביל שפירושו בשביל שבשביל הראשון סבת החזרה והשני סבת ההפסקה והיה ראוי להשלים סבת החזרה שפתח בה ואחר כך יתחיל סבת ההפסקה אלא שכשהתחיל בסבת ההפסקה וכתב על ידי וכונתו לומר על ידי שהפסיק התחיל מיד בסבת ההפסקה ואמר שבשביל שרעות כו׳. וכשהשלים סבת ההפסקה שב להשלים סבת החזרה ואמר משגמר חזר לעניין ראשון וכאלו אמר על ידי שהפסיק בשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו כו׳. משגמר חזר לענין ראשון כי אין הפרש בין על ידי שהפסיק בשביל או על ידי שבשביל הפסיק. ואם תאמר אמאי לא קא משני הכא כדמשני ויצר ה׳ אלהים את האדם שכבר כתב ויברא אלהים את האדם וגבי ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו׳ שכבר כתב ויעש אלהים את חית הארץ שכלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון הכא נמי נימא וילך פדנ׳ ארם כלל חניותיו והמקרים שקרו לו בהם וההבטאות שהבטיחו השם בם בירושת הארץ וברבוי זרעו ושהשם עמו בהליכתו ובחזרתו ואופן חבורו עם לבן וכיוצא בהם ואחר כך חזר ופירש אותם פה יש לומר דהכא נמי צ״ל שזהו פרטו של ראשון ולא הוצרך לפרש זה מפני שסמך על הברייתא דרבי אליעזר דלעיל אך מפני שעדיין יש לטוען לטעון שלא היה לו להתחיל אלא מויפגע במקום ולא מוילך חרנה שכבר נאמר וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם לפיכך הוצרך לתת טעם על זה ואמר שמפני שהפסיק כו׳ משגמר חזר לענין ראשון אבל גבי ויצר ה׳ אלהים את האדם שפירש כאן שיצירתו היתה מן האדמה ובתחלה סתם ברייתו מהיכן וכן גבי ויצר ה׳ אלהים את חית השדה שהוצרך להתחיל כאן ויצר כדי לכלול העוף והבהמה לומר ששניהם נבראו מן האדמה ומקושיית המקראות נלמוד שהעופות מן הרקק נבראו הוכרח להזכיר גם בפעם השנית ויצר ה׳ אלהים את חית הארץ ולא הספיק עם ויברא אלהים את האדם ויברא אלהים את כל עוף כנף למינהו האמורים למעלה. אך קשה למה לי טעמא דהפסקה בלאו טעמא דהפסקה נמי אי אפשר שלא יאמר כאן וילך מכיון דהליכה דלעיל מיירי בהליכה האמתית שהיא ההגעה לחרן והליכה דהכא מיירי בהליכה העבריית שהוא יציאתו מבאר שבע לא הגעתו לחרן כדמפרש לקמן יצא ללכת לחרן ודרך הלשון לומר תחלה הלך פלוני למקום פלוני ואחר כך חוזר ומפרש שבלכתו שם פגע כך וכך או פעל כך וכך כמו ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר וכתיב ויהי כהוציאם אותם החוצה. ועוד מאי חזר לענין ראשון דקאמר הא אין זה ענין ראשון דהכא מיירי בהליכ׳ העבריית והת׳ מיירי בהליכ׳ האמתית דליכא למימ׳ דהת׳ נמי בהליכה העבריית קמיירי דא״כ ה״ל לפרושי התם כדהכא. ועוד בשלמא הכא על כרחו להוציאו ממשמעו משום דכתיב בתריה ויפגע במקום אלא התם אמאי לא. אלא שכל זה אינו אלא אם יהיה פי׳ יצא ללכת לחרן על הליכת הדרך שביו באר שבע לחרן אבל אם יהיה פירושו על יציאתו מבאר שבע בלבד כדר׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק דאמר בלישניהון דברייתא הוא לומר אזל פלן בקיסרי ועדיין הוא על זבדייא תו ליכא לאקשויי קושיא קמייתא משו׳ דא״א לומ׳ שבהעתקו מבאר שבע פגע בכך וכך או פעל כו״כ שהרי הפגיע׳ שפגע או הפועל שפעל לא הית׳ כשנעתק אלא בלכתו בדרך שבין באר שבע לחרן הלכך עכ״ל שאחר שיצא ללכת בחרן בעודו בדרך פגע במקום ולפיכך הקשה רש״י ואמר וילך חרנה למה נאמר הרי כבר הודיענו זה למעלה וילך פדנה ארם ואין הפרש בין אם יפורש כמשמעו או יצא ללכת כדהכא ולא קושיא בתרייתא משום דכיון דמוילך פדנה ארם שמעינן שיצא מבאר שבע קורא לוילך חרנה דהכא שפי׳ יצא מבאר שבע הענין הראשון אף אם יהי׳ פי׳ וילך פדנה ארם כמשמעו:
לא הי׳ צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה. פי׳ מאחר שחזר לענין ראשון שהוא וילך פדנה ארם הנה כמו שלא הזכיר שם יציאתו מפני שהוא מובן ממאמר וילך פדנה ארם שא״א ללכת בלתי יציאתו מבאר שבע כך לא היה לו להזכיר פה יציאתו מאחר שכתב וילך חרנה:
מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם. דכיון דמוילך חרנה משמע כאלו כתוב ויצא וחזר וכתב עוד ויצא הרי כאן יציאות שתים חד ליציאת גופו וחד ליציאת הודו והדרו שכל זמן שהצדיק בעיר כל העם מתביישין מפניו ומכבדין זה לזה ונמשכין אחר מעשיו הטובים ודיניו והוראותיו וזה זיו העיר והודה והדרה כמו שאמרו בגטין פ׳ הנזקין על החכם הנמצא בעיר המתנהגים על פיו וצדיק יסוד עולם. אבל כשפנה הצדיק משם אז איש כל הישר בעיניו יעשה ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד ותעלולים ימשלו בם וזהו פנה זיוה והודה והדרה אבל בב״ר אמרו ויצא יעקב וכי לא יצא אלא יעקב והלא כמה חמרים יצאו כמה גמלים יצאו ואת אמרת ויצא ר׳ עזריה בשם רבי יהודה ב״ר סימון ור׳ חנן בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק אמרו שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה ודכוותה ותצא מן המקום אשר היתה שמה וכי לא יצאה משם אלא היא והלא כמה חמרים כמה גמלים יצאו משם ונראה שדעתם לומר דמדאפקיה בלשון יחיד ויצא יעקב וכן ותצא מן המקום והיוצאים היו רבים ש״מ שלא דבר הכתוב על יציאות גופם אלא על יציאת הזיו וההדר שפנו משם וכאלו אמר ויצא זיו יעקב ותצא זיו נעמי אך מלשון רש״י דקאמר לא היה צריך לכתוב אלא וילך לא משמע כן ולא ידעתי איך הניח רש״י הב״ר ופי׳ פי׳ אחר.
ושמא מצא זה במקום אחר והניח הב״ר מפני שמויצא ולא ויצאו ל״ק דאיכא למימר שאמר ויצא בלשון יחיד מפני שיעקב הוא העיקר וכן בנעמי. וא״ת בשלמא גבי נעמי כיון שיצאת משם פנה זיוה מפני שלא היתה שם אלא הצדקת ההיא לבדה אלא הכא הרי נשאר שם יצחק. כבר תרצו על זה בב״ר שאינו דומה זכותו של צדיק אחד לזכותן של שני צדיקים:
יצא ללכת לחרן. אינו ר״ל שפי׳ וילך ללכת שלא מצינו בשום מקום עתיד או עבר במקום מקור אלא ה״פ שההליכה הזאת היא העבריית שדרך בני אדם לומר על מי שיצא ממקומו ללכת למקום פלוני כבר הלך למקום פלו׳ וכך אמרו בב״ר ר׳ ברכיה בשם ר׳ יצחק אמ׳ לישניהון דברייתא לומר אזל פלן בקיסרי ועדיין הוא על זבדייא ולא שהלך ממש דא״כ מאי ויפגע במקו׳ והלא כשפגע בו קודם הגעתו לחרן היה אלא עכ״ל שפי׳ וילך בהליכה העבריית קמיירי ולא הליכה אמתית שאין דרך המקרא לומר שהלך עד מקום פלוני ואח״כ ישוב לבאר המקרים שקרו לו בדרך קודם הגעתו שם אלא כשיחזור העניין מתחלתו לומר ויהי בלכתו קרו לו כך וכך והתימה על החכם ן׳ עזרא שאמר שהוא כמשמעו ושב לבאר מה שפגע בדרך גם א״א לפרש ויפגע וכבר פגע מפני שפי׳ וכבר פגע קודם הספור הנזכר למעלה שהוא היציאה וההליכה לא קודם ההליכה לבדה כי אין לשון וכבר נופל רק על קודם הספור הקודם בכללו:
ויצא יעקב וגו׳ עד ויחלום והנה סלם מוצב ארצה. עם היות שלמעלה בסוף סדר תולדות יצחק כתוב וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם וגו׳ הנה בעבור שספר אחריו מה שעשה עשו בנשיו לכן כשרצה לספר עניני יעקב וקורותיו בבית לבן ואיך לקח שם נשים והוליד שם בנים ונתעשר חזר מראש ואמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. וכתב רש״י יצא ללכת לחרן וכן פירשו הגאון רב סעדיה כמו שזכרו הראב״ע והוא כתב שאינו רק כמשמעו וששב לבאר מה שקרהו בדרך. ונראה שהאנשים האלה שלמים הם אתנו חשבו שבאמרו וילך חרנה הגיע לחרן ואינו כן כי ההליכה תאר לתנועה וכל עוד שהאד׳ מתנועע יקרא הולך למקום וכשיגיע שם יקרא בא כי הביאה היא תאר להגעה וההליכה לתנועה.
ויצא יעקב – לפי שפחד יעקב מעשו הפסיק הענין וכתב וירא עשו וגו׳. להורות לנו שכשראה יעקב שהלך עשו ליקח את מחלת בת ישמעאל והיה עסוק בשמחתו ובנישואיו. יצא יעקב לדרכו בלי פחד. ולכן חזר לומר ויצא יעקב אחר שכתב למעלה וילך פדנה ארם והרמז בזה כי לפי שגיזם עשו ליעקב על הבכורה. כדכתיב וישטום עשו את יעקב. נטמן יעקב במקום שמור מיראת עשו. ויצא קול בעיר שיעקב הלך לדרכו. וזהו וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם. ואולי עשו. רדף אחריו ולא מצאו ולכן נתירא ממנו בחשבו שהלך לפדן ארם. ויעקב אחר שעמד שם זמן מה הלך לדרכו. וזהו ויצא יעקב. וזה הדבר תמצא נהוג בענייני בני אדם שהם יראים מאויביהם. ותמצאהו מפורש בעצת רחב הזונה בענין המרגלים ששלח יהושע. ויותר מפורש בדברי רז״ל באומרם שנטמן יעקב בבית שם ועבר י״ד שנה. ואולי זאת היתה כוונתם. ולכן חזר לומר ויצא יעקב מבאר שבע. ואמר וילך חרנה לרמוז שכוונתו היה להשלים מאמר אביו ואמו ותחלת המחשבה סוף המעשה. ואמר ויפגע במקום. להורות לנו מעלת יעקב על האבות. כי אפילו אברהם שהיה ראש היחס לא השיג מעלת זה המקום הקדוש. ולכן אמר בו וירא את המקום מרחוק שהוא כמו מרחוק ה׳ נראה לי. וביצחק נאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. אבל ביעקב אמר ויפגע במקום. כי מיד בצאתו מבאר שבע פגע במקום הקדוש הזה והשיג מעלתו. ולכן רצה לנהוג בו כבוד וללון שם לפי שראה שם האור האלהי אשר עתיד לשכון בבית מקדשו. וזהו כי בא השמש. ר״ל בא האור האלהי כאומרו כי שמש ומגן ה׳ אלהים. ולפי שיעקב הכיר מעלת זה המקום שהוא מקום מקדשנו. חבבו ולקח מאבני המקום לחבבם ולנשקם. כאומרו כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. וארז״ל רבי פלו׳ כד הוי חזי עפרא דארעא דישראל הוה מחבבה ומנשקה לקיים ואת עפרה יחוננו. וכן יעקב לכבוד זה המקום. לקח מאבניו ושם אותם תחת מראשותיו. ולא די שפגע במקום הזה והשיג מעלתו בלי ערעור ואיחור. אלא שנח שם ושכב במקום ההוא. כאומרו זאת מנוחתי עדי עד. וזהו וישכב במקום ההוא. והטעם שיעקב פגע בזה המקום ולא שאר האבות. לפי שידוע שאין המטמון נראה אלא לבעליו. ולכן בכל התורה תמצא בית יעקב כאומרו אל בית אלהי יעקב. ולא אמר בית אברהם או בית יצחק אלא בית יעקב. ולפי שיעקב היה בעל הבית פגע במקום הזה. ואמר להלן אין זה כי אם בית אלהים. וזה שאמרו חכמים ז״ל אברהם קראו הר. יצחק קראו שדה. יעקב קראו בית וכו׳. לפי שהוא היה בעל הבית. ולכן נגלה אליו קדושתו ומעלתו. ורמז שאברהם קראו הר וכו׳. להורות לנו כי שלשה בתי מקדש יהיו לישראל כנגד שלשה אבות. והשנים עתידים ליחרב. והשלישי לא יהיה חרב. אלא יהיה קיים לעולם. כנגד בית הראשון שעתיד ליחרב אמר. אברהם קראו הר שנאמר בהר ה׳ יראה. וזהו הר חרב ושומם. כאומרם ז״ל במדרש תלים קולי אל ה׳ אקרא כשבית המקדש קיים. ומנין שכשהוא חרב שעונה אותנו שנאמר ויענני מהר קדשו סלה. וכנגד הבית השני שעתיד ליחרב אמר. יצחק קראו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה שהוא לשון בור. ולכן אמר הנביא ציון שדה תחרש. וכנגד הבית השלישי שאינה חרבה לעולם אמר. יעקב קראו בית שנאמר יהיה בית אלהים. שפירושו יהיה מכח ההכרח בית אלהים לעולם. שזהו כנגד הבית הג׳ אשר עליה אמר גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. וכתיב ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. כאומרו בית אלהים. ועל זה אמר מקדש ה׳ כוננו ידיך. אבל שני הבתים הראשונים היו בידי אדם. ולכן לא היה להם קיום. וזה שאמר שוא עמלו בוניו בו. ולכן אמרו יעקב קראו בית קיימת לעולם לא כראשונים שקראום הר ושדה. ולכן תמצא שאמר מיד אין זה כי אם בית אלהים. אין זה כראשונות שנקראו הר ושדה אלא בית אלהים סלה. ועל זה אמר הנביא הנה ימים באים נאם ה׳ ונבנתה העיר לה׳ וגו׳. וחתם המאמר לא ינתש ולא יהרס עוד לעולם. ולכן אמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים. שזהו הר ה׳ שאמר אברהם. ונשא מגבעות כנגד יצחק שקראו שדה. אבל זה יהיה בית ה׳ שהוא בית יעקב. כאומרו במקום אחר לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב שהיא קיימת:
ולכן תמצא שיעקב אבינו רמז אלו שלשה בתים בפסוק ויפגע במקום שתמצא בפסוק זה שלשה פעמים מוזכר מקום. ויפגע במקום. ויקח מאבני המקום. וישכב במקום ההוא. כנגד הבית הראשונה אמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. שפגע במקום המקדש ולן שם. לרמוז שאע״פ ששהה זמן רב היתה כמו פגיעה ומקרה. כי מיד חשך השמש וקדר בחרבנה. וזהו כי בא השמש כאומרו אוי לנו כי פנה היום וגו׳. וכנגד הבית השני אמר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. שרמז שראה עת להשליך אבנים בחרבנו ועת כנוס אבנים בבנינו. ושם אלו האבנים מראשותיו. לרמוז כי זה היה בבנין בית שני שהיו בונים אותו בפחד ואימה. עד שהיו חצים מחזיקים ברמחים וחצים מחזיקים במלאכה. ולא היו ישנים שנת קבע אלא כמי שיש לו אבנים תחת מראשותיו ואינו יכול לנוח ולישן. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. וכנגד הבית השלישי אמר וישכב במקום ההוא. לרמוז כי שם ינוחו יגיעי כח וינוחו על משכבותם. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כמו בבתים הראשונים. ולכן אמר בכאן וישכב שהוא לשון מנוחה כאומרו הנך שוכב עם אבותיך שדרשוהו לשון מנוחה. ואמרו אין הנך אלא לשון מנוחה כמה דאת אמר והנחה למדינות עשה. לפי שזה כנגד הבית השלישי שהוא בית אלהי יעקב. ושם יתגלו כל הטובות הצפונות לישראל. וכל הנבואות העתידות בין ייעודי הנפש בין ייעודי הגוף. ותרבה התורה ולומדיה. כאומרו וכל בניך למודי ה׳. ואמר קודם הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים אני ולא אחר. וזה רמוז במלת וישכב. י״ש כנגד להנחיל אוהבי יש. כ״ב כנגד אותיות התורה כדכתיב נגילה ונשמחה בך בתורתך. וכן לקח מאבני המקום לרמוז לאבני המזבח שעתיד להעשות שם. וכן רמז ע״ד רמז שראוי לכל אדם כשיפגע באנשים קשים כאבנים שידבר אליהם רכות וישימם לו לראש. וזהו ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. כמו שעשה הוא לעשו הרשע שקראו אדון כמה פעמים. או שאמר ויקח מאבני המקום להורות שהם אבנים שלימות אבנים קדושות שנים עשר למספר בני ישראל. והרמז בזה שכוונתו להשלים מאמר אביו שאמר לו וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. בענין שיהיו בניך זרע ברוכי ה׳. ומכאן זכו בניו שכתב בהם והאבנים תהיין על שמות בני ישראל. ולפי שהיה מפחד מעשו פן יבא והכהו. וכן היה תמה ומצטער איך רשע מכתיר את הצדיק אחר שידע שעשו אחיו היה רוצח ונואף גזלן ולא נאמן. והיה רואה הצלחתו והיה מתרעם לפני השם וחושב בכל זה. ולכן בא החלום ברוב ענין ויחלום והנה סולם. וכל דברי החלום היו לישב בדעתו תשובה על תלונתו כמו שנפרש בעז״ה. וזהו שכתב הקדוש רשב״י וילן שם הוא כמו וילן העם. ומה היתה תלונתו כי בא השמש לחלקו של עשו. ולקח זה העולם ונטה אחר תאוותיו והיה מאריך ימים בשלוה וכל עמו בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם. ויעקב מנעוריו גדלוהו כאב לא שלו ולא שקט. וכל עמו ובניו בצער ובדאגה. ועם כל זה באתהו התשובה בחלומו. ובראיית הסולם הראה לדברים הרבה. ובפרט לרמוז כי כמו שבסולם מעלות מעלות כן יש גבוה מעל גבוה שומר. והדברים עתיקים ועמוקים עמוק עמוק מי ימצאנו. ואין להפליא איכה ואיככה הוא לבדו ידע פשר דבר. כל שכן כי יעקב הוא נער ומתחיל בהשגות האלהיות. ואם ישיג דבר מה לא יהיה אלא במעלה התחתונה של הסולם. ועדיין נשארו בה מעלות הרבה מן הארץ עד לשמים. ומי יגיע עד תכונתם. וכן רמזו לו בסולם כי העולמות קשורים אלו באלו וכל הדברים קשורים אלו באלו. תחתונים בעליונים ועליונים בתחתונים. כמו שהסולם מוצב בארץ וראשו מגיע השמימה. ולכן הצדיקים יכולים לקשר מחשבותם בתפלתם בדברים עליונים. ולהוריד השפע והשכינה מהעליונים לתחתונים. כמו שקרה ליעקב שקשר מחשבתו למעלה בחשבו בצוואת אביו ואמו. וכן היה מחשב ומצטער בדעתו מפחד אחיו. עד שבעבור זה השיג בחלומו בכח נבואי בשורת הבנים ושמירה והצלה מעשו ומלבן. כאומרו והיה זרעך כעפר הארץ ואמרו ושמרתיך בכל אשר תלך. וכל זה מצד קישורו ודיבוקו בשם ובדברים עליונים:
ולזה תמצא שרמז הנביא באומרו שמעו את הדבר הזה אשר דבר ה׳ עליכם בית ישראל על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים לאמר. שהיה הנביא רוצה לומר לישראל איך הם קשורים ודבקים בה׳. עד שבסבת הטובים שבהם מתיחדים הדברים ומתקשרים אלו באלו. ולזה חזר לומר על כל המשפחה אשר העליתי. לרמוז שאע״פ שהדבר ראוי לכל בית ישראל. יותר ראוי לטובים ולדבקים שהם המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים אשר הם זרע קדש בלי עירוב. ואמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וגו׳. לרמוז כי השם רוצה לדבקם אליו כאשר ידבק האזור אל מתני האיש. ולכן פוקד עליהם את כל עונותיהם. בענין שיהיו נקיים וטהורים ראויים לדיבוק האלהי ולקשור הדברים אלו באלו. כאומרו והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. ואמרו רז״ל הוי יודע שהקב״ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה וכו׳. בענין שנשמת שדי תבינם לקשר עליונים בתחתונים. ולכן רצה השם לצרפם וללבנם ולטהרם מעונותיהם. בענין שיהו דומים לו יתברך כאומרו ולדבקה בו. ולכן סמך מיד הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו. לרמוז על הקישור הנזכר. ושם משלים לזה ואמר הילכו שנים יחדיו. כי אי אפשר שיהיו שני בני אדם אהובים אם לא יהיה דבר מה ביניהם לקשרם וזהו בלתי אם נועדו. וכן השם יתברך ידע את ישראל וחבבם מכל משפחות האדמה. נראה שקישור ודיבוק מה יש ביניהם שמקשרם ומיחדם. ושם משל אחר ואמר הישאג אריה ביער וטרף אין לו. שנראה שיש דמיון וקשור מה בין שאגת אריה וקול הכפיר הטריפה. כי האריה והכפיר כששואגים בקולם נשמעת קולם למרחוק ומפחדתם עומדת הטריפה במקומה עד שטורפים אותה. וכן התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה וגו׳. נראה שיש דמיון וקישור מה בין הצפור ובין הפח אחר שלא יעלה פח מן האדמה בלתי אם לכד. וכן אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. שנראה שיש קישור ודמיון בין השופר ובין העם. וזה מצד קול השופר שמחברם והעם מקבלים פחד וחרדה מקול השופרות וכו׳. ואם כן מכאן תוכל להוציא כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. וזה מצד הקישור וההדמות שיש בין השם יתברך ובין חסידיו. ואחר שזה דבר ברור ובחון בדברים של מטה שיש דבר מה שמקשרם. כל שכן בדברים של מעלה. וזה שאמר אריה שאג מי לא יירא ה׳ אלהים וכו׳. כלומר אחר שהאריה בשאגתו ובקולו לוכד הטריפה ממוראו ומפסדו. אם ה׳ אלהים דבר בקדשו ובקולו מי לא ינבא. נראה מכל זה שהדברים מקושרים עליונים בתחתונים ותחתונים בעליונים. בענין שכל העולמות קשורים אלו באלו. ולכן ראה יעקב בחלומו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. להורות שהעולם התחתון קשור בעולם העליון. וכל זה מצד דיבוק החסידים בשם יתברך בתפלתם ובמחשבתם. כמו שקרה ליעקב כי מצד מחשבתו ותפלתו בא לו החלום ברוב ענין לתקן תלונתו ולהצילו מרעתו. ולפי שהוא היה מצטער על עצמו ועל זרעו כי מה שאירע לאבות סימן לבנים בראות אותם רחוקים ורמוסים כעפר הארץ. ראה סולם מוצב ארצה שזה רמז על בניו שיש בהם מעלות מעלות כמו בסולם. והם רמוסים בגלות ושביה ארצה מצרים. וזהו סולם מוצב ארצה. אבל ראה כי בסוף יעלו משפלותם ויגיע לשמים שיאם. וזהו וראשו מגיע השמימה כאומרו ובני ישראל יוצאים ביד רמה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו משה ואהרן שנקראו מלאכי אלהים שבאמצעותם יצאו. וזהו עולים ויורדים ר״ל הולכים ושבים כאומרו ויצא משה ואהרן אל פרעה:
וכן רמז באומרו והנה סולם מוצב ארצה – על מעלת המקום הנזכר שהוא מקודש ומכוון כנגד בית המקדש של מעלה כאומרו מקדש ה׳ כוננו ידיך. וזה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו הנביאים שנקראו מלאכי אלהים שעולים במחשבתם למעלה. ויורדים השפע והנבואה למטה. וכן רמז לכהני עליון שנקראו מלאכי אלהים. כאומרו כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו׳ כי מלאך ה׳ צבאות הוא. והם עולים ויורדים ברום המעלות. כאומרם עלה לכבש ופנה לסובב ובא לו וכו׳. ואולי זה רמז על המזבח. וזהו מוצב ארצה כנגד מזבח אדמה תעשה לי. וראשו מגיע השמימה. זהו בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו׳. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו הכהנים שעולים במעלות להיטיב המנורה. כמוזכר בסדר התמיד ושני מעלות היו שם שבהם עולה להדליק את הנרות. וכן רמז באומרו והנה סולם מוצב ארצה על מעמד הר סיני. וזהו סולם עולה בגימטריא כמו סיני. מוצב ארצה כאומרו ויתיצבו בתחתית ההר. וראשו מגיע השמימה כאומרו כי מן השמים דברתי עמכם. וכתיב מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו משה ואהרן שנקראו מלאכי אלהים שנאמר בהם ומשה עלה אל האלהים. וכתיב ועלית אתה ואהרן עמך. וכן רמז מלאכי אלהים מלאכים ממש. כי במעמד הר סיני ירדו כמה רבבות של מלאכים עם השכינה. כאומרו מלאכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל. וכתיב רכב אלהים רבותים אלפי שנאן וכו׳. וכתיב ה׳ מסיני בא ואתא מרבבות קדש. וכמו שבסולם מעלות יש. כן היו בישראל בהר סיני מעלות. משה מחיצה לעצמו. אהרן מחיצה לעצמו. והזקנים מחיצה לעצמן. והעם כל עיקר אל יהרסו לעלות בסולם. שהוא כמו סיני. וכן רמז והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. יש להם עלייה לישראל או ירידה. כאומרו התרפית ביום צרה צר כחך. ודרשו רבותינו ז״ל התרפית מן התורה ביום צרה סר כחך. וכן אמרו ותשלך אמת ארצה. מה כתיב בתריה ועשתה והצליחה. מיד המלכות גוזרת על ישראל והצליחה. וכן כתיב על מה אבדה הארץ. ויאמר ה׳ על עוזבם את תורתי. וזהו עולים ויורדים בו. כי בסבת התורה שהיא הסולם לעלות למעלה באים כל הטובות והרעות. ולכן אמרו אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. ואמרו ששאל הגמון אחד לרבי אליעזר כתוב בתורתכם אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם בעתו. ואם לאו ועצר את השמים. וא״כ ראוי היה שיתאספו עליכם כל האומות להרוג אתכם. אחר שאתם סבת כל הרעות והטובות. והשיב לו אתם הגורמים בסבת הגזרות. א״ל אותו הגמון עון גורם. אחר שהלך לו אותו הגמון אמר הרב יפה אמר אותו הגמון כדכתיב וחטאתיכם מנעו הטוב מכם. וזהו סולם מוצב ארצה. זאת התורה שניתנה לקדושים אשר בארץ. וראשו מגיע השמימה כדכתיב כי מן השמים דברתי עמכם. וכתיב השמים מספרים כבוד אל שהיא התורה כדכתיב ונגד זקניו כבוד. וזהו אמת מארץ תצמח שהיא תורת אמת. וזהו כנגד סולם מוצב ארצה. וראשו מגיע השמימה כנגד וצדק משמים נשקף. וזהו האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. כנגד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. לקבל התורה. וזהו יערף כמטר לקחי וגומר כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו. עליונים ותחתונים שמים וארץ וכל צבאם. וזהו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. עולים ומשבחים ויורדים ומשבחים:
וכן רמז סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – על ענין מעשה בראשית כדכתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כי בחלום הזה לימדוהו עומק מעשה בראשית. לפי שהוא התחלה וסולם והכנה למעלת הנבואה. כמו מעשה מרכבה. כאומרם ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד. והנה מלאכי אלהים כנגד ויאמר אלהים יהי אור. שזה רמז על אצילות המלאכים שנקראו אור. על שהם מאירים מאורו יתברך כדכתיב משרתיו אש לוהט. ולפי שבמלאכים מעלות מעלות יש. כמו בסולם גבוה מעל גבוה שומר. לכן אמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ואחר שהשיג בעומק מעשה בראשית והויית האור והמלאכים. באיזה אופן עולים ויורדים. מיד נשאר מוכן למראה הנבואה. וזה שאמר מיד והנה ה׳ וכו׳. וכן רמז והנה סולם מוצב ארצה על איש הצדיק. וראשו מגיע השמימה על הנשמה שהיא סולם ומדרגה לעלות למעלה. ורמז בזה שאף על פי שהאדם מוצב ארצה מאדמה. בסבת הנשמה עולה למעלה עד השמים. וזהו וראשו מגיע השמימה להיות קיים לעולם. כאומרו ויהיה אדם לנפש חיה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלו בני אדם שזוכים מצד הנשמה להיות מלאכי אלהים. כאומרם בפירקי ר׳ אליעזר יש לך עם כמלאכי השרת וכו׳. ואמרו ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו. כגון יוסף הצדיק ופלטי בן ליש ור׳ צדוק וחביריו שכבשו יצרם כמה פעמים. והם זוכים לעלות ולראות את פני האדון. וזהו עולים ומסתכלים בדיוקנו. ויורדים בשליחותו כאליהו ושאר צדיקים ז״ל. ולפי זה יהיה סולם מוצב ארצה על הגוף. וראשו מגיע השמימה על הנשמה. וע״ד רז״ל יקרא אל השמים מעל זו הנשמה. ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. וע״ד זה פירשתי האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי על הגוף והנשמה. ומשה היה מדבר עם ישראל ועם הנשמות העתידות לירד לזה העולם. כאומרו בפרשת אתם נצבים ואת אשר איננו פה עמנו היום:
וכן רמז והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – על סוד הייחוד שהוא קישור העולמות כולם וכל הדברים עליונים ותחתונים אלו באלו. ובזה הפסוק סוד שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. ויש לך לדעת כי יעקב זכה למעלה עליונה משאר האבות וזכה שיהיו מיחדים את השם על שמו. כאומרו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. לפי שלו ראוי הייחוד והקישור. אחר שהוא קשר וייחד כל הדברים עליונים ותחתונים במראה הסולם במה שראה סולם מגיע השמימה. וכמו שפירשתי למעלה. ולכן הייחוד האמתי כמו שפירשתי בספר צרור הכסף הוא במלת אחד. שצריך ליחד את השם באותיותיו כולם במלת אחד. בענין שיהיה הכל קשור כשלהבת קשורה בגחלת ולא יהיה פירוד ביניהם. וסוד הכל ליחד ולקשר כנסת ישראל שהיא השכינה שנקראת ארץ החיים. עם האדון ה׳ אלהים הצבאות. בענין שלא יהיה פירוד ביניהם. וזה שאמר בכאן סולם מוצב ארצה. שזהו סוד השכינה שהיא האשה הנצבת עמך בזה שהיא ארץ החיים. והיא הולכת עמנו בגלותינו ודלותינו. כאומרו לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. והיא סולם לעלות למעלה ולהעלותנו מהגלות. כאומרו ושב ה׳ אלהיך את שבותך. וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. שצריך ליחד השכינה עם השם הגדול שהוא אלהי השמים ואלהי הארץ. שזה צריך המיחד לידע ולקשר וליחד הספירות כלם הנזכרות בפסוק לך ה׳ הגדולה בשם ה׳ אחד. וזהו וראשו מגיע השמימה. כאומרו כי כל בשמים ובארץ. ולכן אמרו ז״ל צריך ליחדו מעלה ומטה ובד׳ רוחות העולם. וזה כנגד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. זה רמז על סוד הייחוד שמיחדים הצדיקים את השם ועולים במחשבתם למעלה עד הכתר במעלות הסולם. ויורדים במחשבתם ממדרגה למדרגה וממעלה למעלה במדרגות הסולם עד כנסת ישראל. שהיא המלכות שהיא דלי״ת של אחד. שזהו סוד הייחוד ממטה למעלה וממעלה למטה. וזהו עולים ויורדים. ולכן תמצא בשיר השירים שלפעמים התחיל סוד הייחוד ממטה למעלה. כאומרו מה יפו פעמייך בנעלים ולפעמים מתחיל ממעלה למטה מהראש וגומר ברגלים וכל זה בדלי״ת של אחד. ולכן אמרו שצריך להאריך בדלי״ת של אחד כדי להמליכו מעלה ומטה בשמים ובארץ בארבע רוחות העולם. שהם שש קצוות שבהם כלולות כל י׳ ספירות. ולכן אמרו בספר יצירה עס״ב נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן לקשר אותן כשלהבת קשורה בגחלת. בענין שלא יהיה ביניהם פירוד כאומרו ונרגן מפריד אלוף. כי זהו קצץ בנטיעות וזהו סולם מוצב ארצה ותרגום אונקלוס והא סולימ׳ נעוץ בארעא. ולא אמר קאים בארעא אלא נעיץ. וזהו כעין מה שאמרו נעוץ סופן בתחלתן וכו׳. וזהו מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. בעניין שיהיה הכל נקשר אחד ויהיה משכן אחד. ולכן תמצא כי כל ענייני המשכן הם לתכלית הייחוד. וזהו לחבר את האהל להיות אחד. וכן ענין הדלקת המנורה הולכת על סוד הייחוד כאומרו אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. וכן בסדר העשייה דכתיב וזה מעשה המנורה מקשה זהב וכו׳. וענין זה של הייחוד העירני תרגום של אונקלוס ז״ל שתרגם נעיץ בארעא. סוף דבר איני רוצה להאריך יותר. אלא שרצה יעקב לקשר כל הדברים וכל העולמות אלו באלו כענין זה הסולם. ובשביל זה אנו עושים זה הייחוד על שמו. ואומרים שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. כי לך ראוי לשמוע ולקבל ולהבין סוד היחוד זה. אחר שאתה ראית סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לקשר העליונים בתחתונים והתחתונים בעליונים:
וממה שכתבנו תוכל להבין איך התורה בכללה כלולה במראה הסולם. בין מעשה בראשית בין מעשה מרכבה. וכן גלות מצרים ושאר הגליות ובנין בית המקדש ומעמד הר סיני. וענין הנפשות וסוד היחוד והדיבוק. וכל זה יורה מעלת יעקב על שאר האבות. עד שאמרו שצורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד בלבנה. ועל זה תקנו ראה והתקין צורת הלבנה. וזהו סולם מוצב ארצה שהיה נברא מן האדמה וראשו מגיע השמימה. כי צורתו חקוקה בלבנה. והנה מלאכי אלהים כולם משתוקקים לראותו. לפי שהשם יתברך היה מתפאר בו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר. ובו היו משבחים לשם ואומרים ברוך ה׳ אלהי ישראל. ולא היו יודעים מי הוא עד שאמרו ז״ל כשבא אדם הראשון אמרו מלאכי השרת זהו. ואמר להם בוראם זה גנב הוא לפי שעבר מאמר השם יתברך בענין פרי עץ הדעת. וכשבא נח אמרו זהו. אמר להם זה שכור הוא. כשבא אברהם אמרו זהו. אמר להם זה גר הוא כלומר שלא היה לו זכות אבות. וכשבא יצחק אמרו לו זהו. אמר להם זה אוהב שונאי. וכשבא יעקב אמרו לו זהו. אמר להם זה האיש אשר אתם מבקשים. ולכן אמר בכאן והנה מלאכי אלהים עולים ומסתכלים בדיוקנו וכל זה בא לו מצד דיבוק מחשבתו בשם יתברך. ולהורות על מעלת החלום הזה ושהוא עמוק עמוק מי ימצאנו ואין אדם ומלאך שיוכל להשיג אמתתו ולבא עד תכונתו ואין פותר אותו. הוצרך השם יתברך בעצמו לפתור אותו. וזהו והנה ה׳ נצב עליו לפתור חלומו. ולכן תמצא כי כל דברי השם יתברך עד ויקץ יעקב משנתו הם פתרון החלום אות באות תיבה בתיבה. ואמר ה׳ נצב עליו להורות על מעלת יעקב שהוא היה ישן על מטתו וה׳ נצב עליו ממתין ומצפה עד שישלים חלומו לפותרו. הראיתם אדם ישן והמלך עומד עליו ממתין מתי יקיץ. ובעוד שהוא ישן המלך בעצמו מפריש ממנו הזבובים והיתושים. וכביכול כתב בשם והנה ה׳ נצב עליו. ואמרו חז״ל לשומרו. כלומר מן המזיקים והפרעושים. ועל זה אמר המשורר שיר למעלות אשא עיני וכו׳. כי אולי זה השיר אמרו יעקב או תקנוהו עליו. ולכן אמר למעלות על שני מעלות של הסולם שהם כנגד שלשים מעלות של המלכות. ולכן לא נכתב למ״ד בשאר השירים אלא בכאן. ואמר אשא עיני אל ההרים. לפי שהוא יושב בהר המוריה ועליו נאמר ירושלם הרים סביב לה. או שרמז אל ההרים על אברהם ויצחק שנקראו הרים והיה סומך על זכותם. ומצא שהעזר האמתי הוא מה׳ ולא מהם. כי ההרים ימושו כנגד אברהם שקראו הר ונחרב זה המקום. וכן יצחק שקראו שדה ונחרב. וזהו והגבעות תמוטנה. אבל יעקב קראו בית ותהיה קיימת בבנין בית שלישי. וזהו עזרי מעם ה׳. כאומרו ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב. ואמר עושה שמים וארץ כנגד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אל יתן למוט רגלך זהו והנה מלאכי אלהים וכו׳. ומה אמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך בענין שלא יתמוטטו רגליך. כענין שנאמר וישא יעקב רגליו. וכמו שאמר על כפים ישאונך פן תגוף וכו׳. אל ינום שומרך כלומר אף על פי שאתה ישנת כדכתיב וילן שם אל ינום שומרך כדכתיב והנה ה׳ נצב עליו. וזה דבר גדול כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל. וישראל היה ישן והקדוש ב״ה שהוא שומר ישראל היה ממתין ומצפה לפתור לו חלומו. וזהו שומר כמו ואביו שמר את הדבר. ואם כשהוא היה ישן היה הקב״ה שומרו. כל שכן שישמרהו ויגן עליו כשיעור משנתו וישים יד ימינו להשתדל בעבודת השם יתברך. וזהו ה׳ שומרך ה׳ צלך על יד ימינך. יומם השמש לא יככה בכאן רמז לו שאע״פ שילך לבית לבן וירעה את צאנו ויהיה לחורב ביום ולקרח בלילה שלא יהיה ניזוק. וזהו יומם השמש לא יככה וירח בלילה. וחזר לומר ה׳ ישמרך מכל רע. לרמוז שאע״פ שיעקב אמר הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה לא קיבל נזק בעצמו אלא ששזפתי השמש. ואע״פ שצורתו קבלה שינוי מחום השמש לא הגיע רע בגופו כלל. וזהו ה׳ ישמרך מכל רע. ואמר ישמור את נפשך לרמוז שאף על פי שקבל שינוי בגופו מצד השמש. נפשו שמורה וקיימת בלי שינוי כלל. וזהו ישמור את נפשך. ואמר ה׳ ישמור צאתך ובואך. לרמוז שהשם יתברך ישמרהו ביציאתו שיצא עתה מבית אביו כדכתיב ויצא יעקב מבאר שבע. וישמור גם כן ביאתו מבית לבן כדכתיב ויבא יעקב שלם:
וכן רמז באומרו והנה ה׳ נצב עליו – על הסולם. וזה יורה על מעלת השם שהוא מקומו של עולם כאומרו הנה מקום אתי. אבל הוא אין לו מקום מוגבל כי מלא כל הארץ כבודו. ולכן לא אמר נצב בו אלא עליו. לרמוז כי רוח השם וכבודו מרחף על הסולם. וזה על דרך שאמר הנביא ראיתי את ה׳ יושב על כסאו. ולפי שנראה שהיה יושב על הכסא. אמר רם ונשא. כלומר לא תחשוב שיש לו מקום מוגבל ויושב על הכסא. כי אינו כן אלא הוא רם ונשא מהכסא ולא יושב בו. ולכן אמר בכאן והנה ה׳ נצב עליו. אבל במלאכים אמר עולים ויורדים בו ולא עליו. וכן רמז באומרו והנה השם נצב עליו להורות. כי הוא יתברך מקשר כל העולמות כולם והוא עומד למעלה מן הסולם לקשר כל חלקי הסולם וכל מעלותיו ומדרגותיו אלו באלו. וזה שאמר אני ה׳ המקשר כל הדברים כולם ואני אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. לומר שאע״פ שהוא אלוה בעליונים הוא אלוה בתחתונים ושכינתו דבקה באבות ובצדיקים ובחסידים. כמו שראה הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ואמר אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. והיה ראוי שיאמר אלהי אברהם ואלהי יצחק אביך. להורות על מעלת יעקב שהוא דבק בסוד החסד והרחמים ולא בפחד יצחק אביו. לפי שאברהם דבק במדת החסד ויצחק במדת הפחד והדין ויעקב הוא דבק בסוד הרחמים. ולכן לא אמר אלהי יצחק אביך אלא אלהי אברהם אביך. לדבקו במדת רחמים ולא במדת הדין. ולכן תמצא שאמר יעקב ללבן לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. שאמר אבי על אברהם ולא על יצחק. לפי שהוא דבק בסוד הרחמים. ואמר ופחד יצחק היה לי להזכיר מדת הדין ללבן. כי כן נראה אל לבן במדת הדין כדכתיב ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה. ובשביל רצועת מדת פחד יצחק שהיא אלהים נתירא לבן. לפי שאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב. ולכן אמר ויאמר יעקב לולי אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק. והזכיר אלהי אבי אברהם ראשונה. ומה שאמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ולא אמר לאלהי אביו אברהם. לפי שהזבחים שחיטתן בצפון מצד הגבורה ומדת יצחק אש אוכלת אש. ולפי שיעקב היה דבק באברהם ולא ביצחק. אמר בכאן אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ולא אמר אלהי יצחק אביך. אבל עשו היה דבק ונאחז במדת הדין ובפחד יצחק. ולכן אמר יצחק ולכה איפה מה אעשה בני. כי בני הוא מיותר. אלא שרמז לו שמצד היות בנו דומה לו במדת הדין. קרה מה שקרה לו שלא רצה השם יתברך לברך אותו. ואולי לזאת הסבה אמר בכאן אלהי אברהם אביך ולא אמר יצחק אביך. לרמוז לו שאברהם היה אביו ובזכותו קיבל הברכות. אבל יצחק נראה שלא היה אביו אבל היה אכזרי כנגדו. שאמר לעשו בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. וזהו אני ה׳ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. ומה אמר לו הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך להבטיחו בבנים. להשלים מאמר אביו שאמר לו וקח לך משם אשה מבנות לבן. ואחר שהוא יצא להשלים מאמר אביו השם יתברך ישלים כוונתו. וזהו פתרון כנגד וישכב במקום ההוא. לפי שהוא שכב ונח במקום ההוא כמי שיושב בביתו א״ל השם יתברך הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. כי שלך היא ואתה קלית אותה והחזקת בה בשכיבה. ולכן אמר הארץ אשר אתה שוכב עליה. והיה ראוי לומר הארץ הזאת לך אתננה. והיה זרעך כעפר הארץ הוא פתרון והנה סולם מוצב ארצה. לפי שיעקב היה מצטער על צרתו ועל צרת בניו. וכן היה מצטער על שלות עשו ובחלומו ראה סולם מוצב ארצה. בא הש״י לפתור לו חלומו להצילו מרעתו. ולכן אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ. כלומר מה שראית סולם מוצב ארצה. הוא רמז שיהיה זרעך רמוס כעפר הארץ שהכל רומסים אותו. ורמז לו ג״כ שיהיו כעפר הארץ כי כמו שהעפר הכל רומסים אותו ואח״כ העפר רומס אותם. כשחוזרים לעפר ונקברים הם תחת הארץ והארץ רומסת אותם כאומרו הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. כן יהיו זרעך שאף על פי שיהיו נרמסים בעפר. בסוף יתנערו מעפר וירמסו כל העולם. כאומרו התנערי מעפר מהיות רמוסה. קומי לרמוס כל העולם. ושבי במצב קיים ירושלים. וזהו שייסד הפייט הרב דון שם טוב זכרונו לברכה למה רומסין מעט אנשים הארץ במהלכם אנשים שהיא רומסת לעד לעולם הם דוממים. וזהו מה שאמרנו שיהיה זרעו כעפר הארץ רמוסים. אבל בסוף הם ירמסו כל העולם. וזה שאמר בדניאל וביומיהון די מלכיא אינון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל ומלכותיה לעם אחרן לא תשתבק. תדק ותסיף כל אילין מלכוותא והיא תקום לעלמין כל קבלדי חזיתי די מטורא איתגזירת אבן די לא בידין וגומר:
ואולי רמז והיה זרעך כעפר הארץ – שיהיה זרעו מבחר היצורים כולם. כמו העפר שהוא מבחר כל הארצות כולם. כי העפר הוא כמו סלת נקייה לקוח מן האדמה. ומזה העפר נברא אדם הראשון כאומרו וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה. כלומר עפר לקוח ממבחר האדמה. ולכן אמר ועפרות זהב לו. ולזה רמזו זכרונם לברכה הכל היה מן העפר ואפי׳ גלגל חמה. ולכן אמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו. כי זה רמז על היחידים הדבוקים בשם. שיקומו לעת התחייה. ויחיו מכח טל אורו של הקדוש ברוך הוא היורד על העפר מגלגל חמה. וזהו כי טל אורות טליך. וזהו כעפר הארץ מבחר היצורים. כאומרו והייתם לי סגולה. כמו הסגולה והמטמון שיוצאה מהעפר. וזהו ימצאהו בארץ מדבר. ועוד אדבר בזה בעזרת האל. וזהו סולם מוצב ארצה הם היחידים והשרידים אשר ה׳ קורא לעמוד בארץ. ונפשותם יורדות מן השמים. והן חלק אדם. וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. לא עשה כן לכל גוי. ופרצת ימה וקדמה הוא פתרון וראשו מגיע השמים. לרמוז שאף על פי שיהיו רמוסים כעפר הארץ. לסוף יעלה שיאם לשמים ויפרו וירבו וישגו ישע בארבע רוחות העולם. וזה כטעם וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. וזהו וראשו מגיע השמימה. לרמוז שאף על פי שיהיו רמוסים ונעוצים בארץ כמו הסולם מוצב ארצה. שהיה עם כל זה ראשו מגיע השמימה. כן הם יעלו במעלות עד השמים. כמאמר דניאל וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתי הוה ועד עתיק יומין מטא. או שרמז והיה זרעך כעפר הארץ לרמוז שילחמו עם כל העולם וינצחו אותם שלא כמנהג העולם. וזהו כעפר הארץ המוזכר באברהם אבינו יתן בעפר חרבו וגומר. ובההיא עובדא דנחום איש גם זו המוזכר בתעניות וזה פלא גמור שיזרקו עפר על העיר וילכדוה. ולכן אמר בכאן ופרצת ימה וקדמה שיפרוץ ויהרוג בשונאיו שלא כמנהג העולם. והוא כמו ופורץ גדר. ולכן תמצא ביעקב שנאמר ויפרוץ האיש. ואמרו זכרונם לברכה שלא כמנהג העולם. וכמו שדרשו באיוב ומקנהו פרץ בארץ פרץ גדרו של עולם דרך הזאבים לטרוף הרחלים ומקנהו של איוב הורגות הזאבים. וזהו כנגד סולם ארצה. כלומר אף על פי שהוא מוצב ארצה שפלים מכל העמים. ראשו מגיע השמימה ונוצחים אותם שלא כמנהג העולם אלא מאת ה׳ מן השמים. והרמז בזה שאף על פי שיהיו כעפר הארץ מפוזרים בכל העולם בכל הגלות. יבא זמן שיתאספו מארבע רוחות העולם וזהו ופרצת ימה וקדמה. והרמז בזה שיהיו קיימים לעולם ולא יכלו. כמו שא״א שיכלו ארבע רוחות העולם. כאומרם בתעניות כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם. אילימא דבדרינהו בד׳ רוחי עלמא בד׳ רוחות מבעי ליה. מאי כד׳ רוחות העולם. כשם שא״א לעולם בלא רוחות כך א״א לעולם בלא ישראל. וזה שאמר ופרצת ימה וקדמה. וזה פתרון סולם מוצב ארצה ר״ל מוצב ארצה מצרים ובשאר הגליות. ועכ״ז וראשו מגיע השמימה. כי יצאו גאולים וה׳ בראשם. וזהו כנגד ופרצת ימה וקדמה וגו׳. ונברכו בך כל משפחות האדמה. הוא פתרון והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. והרמז בזה שיהיה זרעו זרע ברך ה׳ עד שיעלו למדרגת מלאכי אלהים. כן נקראו הנביאים מלאכים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגומר וכתיב וישלח מלאך ויוציאנו. ואמר בכהן כי שפתי כהן ישמרו דעת וגומר. ולכן אמר ונברכו בך כל משפחות האדמה. כי זאת היא ברכה עליונה שאין למעלה ממנה והכל מתקנאים בדבר זה. היות אדם מורכב מהאדמה עולה למעלת מלאך. וזהו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו שהוא רמז לצדיקים כדכתיב ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו. ואמרו בקדושין כגון רבי צדוק וחביריו. ואולי רמז ונברכו בך כל משפחות האדמה. שהקב״ה אספם מארבע רוחות העולם אשר נפוצו ימה וקדמה וצפונה ונגבה ויבא זמן שכל העולם יחזרו למוטב. כחומרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳. וזה שאמר ונברכו בך ר״ל יהיו מורכבים וכלולים בך כל משפחות האדמה. ואם כן יהיה ונברכו כמו אחד המבריך ואחד המרכיב המוזכר בגמרא. וכן מצאתי בילמדנו שדרשוהו על אברהם בפרשת לך לך שאמר שם ונברכו בך. והוא כנגד והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו שאז יהיו כל העולם במדרגת מלאכים וקדושים. כאומרו והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו:
פרשת ויצא
ויצא יעקב... וילך חרנה – הלך להגיע לחרן, וטרם הגיעו קראוהו אלה שהזכיר.
ויצא יעקב...וילך חרנה. He set out with the destination Charan in his mind. Before he reached this destination the following incidents occurred.
ויצא
[א] ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף צה ע״ב (סנהדרין צה:)
[2] חולין פרק שביעי דף צא ע״ב (חולין צא:)
על ידי שבשביל וכו׳. כפל הלשון ׳על ידי׳ ׳שבשביל׳ (קושית הרא״ם), מפני שמלת ׳בשביל׳ לומר בשביל שרעות בנות כנען – הלך עשו אל ישמעאל, ו׳על ידי׳ לומר על ידי זה הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, ׳ומשגמר חזר לענין הראשון׳ הוא תירוץ למה צריך לכתוב ״ויצא״, שצריך לחזור לענין הראשון כאילו אמר שבשביל שרעות בנות כנען – הלך עשו אל ישמעאל, על ידי זה הפסיק בפרשה של (עשו)[יעקב], ומשגמר חזר לענין הראשון. והקשה הרא״ם למה הוצרך לתרץ ׳בשביל שהפסיק הענין וכו׳⁠ ⁠׳, לתרץ כמו שתירץ בפרשת בראשית גבי ״וייצר אלקים״ (ראו לעיל ב, ז) – כלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון (רש״י שם), הכי נמי ״וילך פדנה ארם״ (פסוק ה) הוא כלל, שהלך לפדן ארם, וחזר לפרש מה שקרה לו בדרך, ולפיכך חזר לכתוב ״וילך פדנה ארם״, ואין זה קשיא, דדוקא כשהפרט מפרש הכלל, כגון בפרשת בראשית שחזר לפרש בריאת האדם, זה נקרא ׳פרטו של ראשון׳, אבל לכתוב ״וילך פדנה ארם״ (פסוק ה) ויחזור לכתוב מה קרה לו בדרך – אין זה פרט ההליכה, דההליכה הוא בפני עצמו, ומה שקרה לו בדרך – אף על גב שקרה לו בדרך – מה שקרה אין זה פרט של הליכה לפדן ארם, אבל הוא מה שקרה לו בדרך:
לא היה צריך לכתוב רק וילך חרנה. כדכתיב לעיל (ראו פסוק ז) ״וילך יעקב פדנה ארם״, ולא כתב ׳ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה׳. ובב״ר (סח, ו) קאמר ׳ויצא יעקב, וכי הוא בלבד יצא והלא כמה גמלים וכמה חמורים יצאו׳. וכך פירושו – דכיון דהכתוב בא לספר מענין יעקב שהלך לחרן, לא הוי ליה למכתב רק ההליכה לשם, לא ענין היציאה מבאר שבע, שזהו הענין לא שייך לענין יעקב, דהרי כמה גמלים יצאו משם, ואין דבר זה שייך ליעקב במה שהלך לחרן, ואין דרך הכתוב לספר רק בעיקר הענין שהוא מדבר, שהרי אין דבר נזכר בזה במה שיצא מבאר שבע, דאי בא להזכיר מאיזה מקום יצא – הוי ליה לומר ׳וילך מבאר שבע׳, כדכתיב (רות א, א) ״וילך איש מבית לחם״, אבל יציאת המקום לא הוי מידי, דכמה גמלים וכמה חמרים יצאו, אבל הליכה בודאי שפיר, משום דהוא נאמר על כל ההליכה מה שהלך ממקום שהיה למקום שהלך לשם, ולכך דרשו (ב״ר סח, ו) כי ׳יציאת צדיק עושה רושם׳, וכך פירושו – כי יציאת יעקב נקרא ׳יציאה׳ ולא יציאה אחרת, מפני שיציאתו נראה ומורגש לכל שעושה רושם:
שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. ואם תאמר למה לא כתב ׳ויצא יעקב׳ בפרשה הקודמת (פסוק ז), ויש לומר דוקא בפרשה הזאת מפני שהוא מדבר עתה איך היה יעקב צדיק ונגלה עליו הקב״ה (פסוק יג) – יאמר כי יציאת צדיק כזה עושה רושם, אבל בפרשה שלפניה אינו מדבר בצדקתו כלל, ולא הוי משמעות המקרא שעושה רושם. ואם תאמר ואיך עושה רושם, והלא עדיין יש בו צדיק יצחק, ומתרץ בב״ר (סח, ו) אין דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים:
פנה הודה וכו׳. ונראה שמזכיר ג׳ דברים לפי שהצדיק בעיר מדריך האנשים בקרבה ביראת שמים, שהוא מצות עשה ולא תעשה, והם מצות השם יתברך. והשני – שהוא משכיל אותם בחכמה. והשלישי – ללמד אותם מדות טובות והגונות הנזכרים במסכת אבות, והדומים לאלו המדות טובות והישרות. וכנגד הראשון אומר ׳פנה הודה׳, כי ההוד הוא לשון שבח, כמו ״הודו לה׳⁠ ⁠⁠״ (תהלים קלו, א), ועל האיש שהוא ירא אלקים נאמר עליו שראוי לשבח אותו, כמו שנאמר (משלי לא, ל) ״יראת ה׳ היא תתהלל״, ויראת ה׳ הוא לו שבח בודאי. וכנגד החכמה שהוא מלמד אותם נאמר ׳פנה זיוה׳ הנאמר על החכמה שהיא זיו, כדאמרינן בפרק מי שהחשיך (שבת קנו.) ׳מאן דאתילד בד׳ בשבת יהא גבר חכים ונהיר׳, ופירש״י ׳גבר זיותנא׳. וכן ״חכמת אדם תאיר פניו״ (קהלת ח, א). ׳הדרה׳ הוא רמז על המדות המשובחות שהם תפארת לעושיה, כדאמרינן (משנה אבות ב׳:א׳) ׳איזה דרך יבחר לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה׳:
וכן ותצא מן המקום וכו׳. ואצל רות מביא ראיה מן ״ויצא יעקב״, ונראה לומר שלא תאמר שמא יעקב שאני שהוא בחור באבות (ב״ר עו, א), ותירץ וכן גבי נעמי ורות, והשתא אי אפשר לומר דמה שכתב גבי יעקב ״ויצא״ הוא דוקא ליעקב משום דהוי בחור באבות, דהא נעמי ורות לא היו מן האבות ולא היתה חשובה כמו יעקב, ולמה כתב ׳פנה זיוה׳ גבי יעקב, אלא הא דכתיב גבי יעקב לא משום שהיה צדיק ובחור באבות, אלא בסתם צדיק איירי. ואין לומר דאיירי בצדקת כמו נעמי ורות, דנעמי ורות לא כתיבי בקרא של יעקב, אלא על כרחך או ביעקב דוקא איירי – או בסתם צדיק, ולפיכך הוצרך לומר כאן ׳וכן גבי נעמי ורות׳. וכן התם גבי נעמי ורות אנו לומדין דבסתם צדיק איירי, ולא תאמר שאני נעמי ורות דמופלגין במעשים היו, דהא כתיב ״ויצא יעקב״, והשתא על כרחך אפילו בסתם צדיק איירי, דאין לומר דוקא כמו יעקב, שהרי אפילו בצדיק שאינו כמו יעקב ׳פנה זיוה׳, למה כתב ביעקב, אלא לא יעקב בלחוד אלא בכל צדיק איירי. ולכך גבי רות צריך להביא ראיה מן יעקב, שלא יקשה לך מנא לן שכל צדיק עושה רושם, דשמא שאני נעמי ורות, דודאי אינהו הוי עדיפי מצדיקים דעלמא, והשתא דכתב גבי יעקב – על כרחך גבי יעקב בא לאורויי בכל צדיק כדלעיל:
יצא ללכת וכו׳. אין פירוש ״וילך חרנה״ יצא ללכת חרנה, דלא נמצא בשום מקום ״וילך״ – יצא ללכת, רק מפני שהיה על הדרך שבה הולך חרנה נקרא ״וילך חרנה״, אף על גב שעדיין לא הגיע לשם. ומה שהוצרך לפרש כך, מפני שאם כבר הלך חרנה מאי זה דפגע במקום שאחריו, דאין לומר שחזר לפרש כדכתיב בפרשת וירא (ראו לעיל יט, טז-יז) ״ויוציאם החוצה ויהי כהוציאם וגו׳⁠ ⁠⁠״, דחזר לפרש מה היה כשהוציאם החוצה, דהתם כתיב ״ויהי כהוציאם אותם החוצה״, דחזר לפרש ״החוצה״, וכן כאן הוי ליה למכתב ׳ויהי כצאתו מבאר שבע ויפגע במקום׳. ועוד דלא מצי למכתב בענין אחר, אבל כאן הוי ליה למכתב ״ויפגע במקום״ קודם ״וילך חרנה״, ולכך צריך לפרש שעדיין לא הלך אלא ׳יצא ללכת׳, דנקרא זה ״וילך חרנה״:
והא דלא פירש מידי על ״וילך פדנה ארם״ דלעיל (פסוק ז), משום דודאי לעיל פירושו יצא ללכת פדנה ארם, אבל כאן דכתיב ״ויצא מבאר שבע״ דהוא על תחלת הליכה לחרן, אם כן איך נפרש אחריו ״וילך חרנה״ על תחילת ההליכה לחרן, שהרי כבר כתיב ״ויצא יעקב״ על תחלת היציאה, לכך צריך לפרש שניהם הם על תחלת ההליכה, שהיציאה הוא כלפי המקום שיצא משם – דהוא באר שבע, וההליכה כלפי המקום שהלך לשם – דהוא חרנה, ש׳יצא ללכת חרנה׳. ועוד דלא יתכן לפרש למעלה (פסוק ז) ״וילך פדנה ארם״ שיצא ללכת פדנה ארם כל זמן שלא פירש ״וילך חרנה״ שחוזר לענין הראשון, דאם ״וילך חרנה״ הליכה אחרת מן הראשונה – ואינה מענין הראשון – אין צריך לפרש ״וילך פדנה ארם״ (פסוק ז) יצא ללכת פדנה ארם, שהרי בהליכה הראשונה לא פגע בו דבר, ולפיכך לא פירש מידי לעיל. ומכיון שפירש ״וילך חרנה״ שחוזר לענין הראשון, אם כן כמו ״וילך חרנה״ שפירש ׳יצא ללכת׳, הכי נמי ״וילך פדנה ארם״ יצא ללכת פדנה ארם, ופשוט, וזהו פירוש נכון:
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – פירש רש״י לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה אלא מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם ויש להתבונן וכי אברהם ויצחק לא הלכו ממקום למקום ולמה לא נכתב אצלם לשון יציאה. ויש פנים לכאן ולכאן כי לפום ריהטא דלרבותא נקט כאן ויצא כי אברהם ויצחק לא הניחו במקום שהלכו משם צדיק כמותם פשיטא שיציאתם עשה רושם אבל כאן הרי יצחק ורבקה נשארו שם סד״א שאין יציאתו עשה רושם קמ״ל. ודוגמא לזה מסיק ברבתי (ס״ח:ו׳) שמביא שם ראיה מן ותצא מן המקום הנאמר ברות. ומקשה, שם ניחא דתמן לא היתה כי אם אותה צדקת בלבד אלא הכא דהוות יצחק ורבקה. ר׳ עזריא אומר אינו דומה זכותו של צדיק אחד לשני צדיקים עכ״ל.
ויש לפרש לאידך גיסא, לומר שדוקא יציאתו של יעקב עשה רושם, אבל לא יציאת אברהם ויצחק לפי שהמה הלכו עם כל בני ביתם ולא נשאר במקום שום צדיק ע״כ לא עשו רושם ביציאתם, כי הרשעים שנשארו שמה אינן מקפידין על יציאת הצדיקים, ואדרבה הם שמחים בצאתם מהם לפי שאינן הולכים בדרכיהם, והם לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם והם מריבים עמהם עבור מעשיהם, אבל ההולך ממקום שצדיקים מצויים שם אז יציאתו עושה רושם כי הצדיקים שנשארו קשה עליהם פרידתם כי דעתם נוחה ממנו, ואינו דומה זכות של מועטין לזכות של מרובים וכאן היו יצחק ורבקה לכך היה רושם יציאתו ניכר. ולפי זה צריכין אנו לומר שגם בשדה מואב היו חסידי אומות העולם.
דבר אחר, לכך הזכיר כאן לשון יציאה ובמקום אחר (בראשית י״ב:י׳) וירד אברם מצרימה, לפי שארץ ישראל מקום גלוי שכינתו ית׳ וההולך משם ירידה הוא לו ויציאה מן קו השווי, כי כל יציאה הוא מן המקום שהוא ראוי להיות בו כמו אני יוצא בתוך מצרים (שמות י״א:ד׳) נמצא שיציאה זו עשתה רושם גם בו בעצמו. ובילקוט (כח קיז) מסיק יש שזוגו הולך אליו ויש שהולך אצל זוגו, יעקב הלך אצל זוגו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, ואיך למד מפסוק זה שהלך אצל זוגו בברחו מפני עשו, אין זה כי אם קושית ויצא יעקב וילך מבעי ליה הכריחו לומר שיעקב היה מסלק מחשבתו מכל וכל ממקום מגורת אביו ואמו, על כן נקרא יוצא, לומר לך שיצא מכל וכל. לאפוקי ההולך מאיזו מקום ודעתו לחזור אז לעולם מחשבתו משוטטת במקום אשר הלך משם, וזה נקרא הולך ולא יוצא, כי לא יצא מכל וכל, שהרי עדיין מחשבתו שמה, ועל כן קשה לבעל מדרש זה מי התיר ליעקב לעזוב אביו ואמו מכל וכל, על זה אמר כמתרץ לפי שהלך אצל זוגו, והכתוב אומר (בראשית ב׳:כ״ד) ע״כ יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו.
דבר אחר לפי שמצינו שיעקב נענש על אותן כ״ב שנה שלא קיים בהם מצות כיבוד אב ואם, ויש להקשות הלא הלך ברשות אביו ואמו ובמצותיהם ולמה נענש על כל אותן הימים, כי אף את״ל שעבר על מה שאמרה אמו (שם כ״ז:מ״ד) וישבת עמו ימים אחדים מ״מ למה נענש על כל הימים, אלא ודאי לפי שאביו אמר לו קום לך פדנה ארם התיר לו לילך אבל לא לצאת מכל וכל, כי כל ההולך ודעתו לחזור או שעדיין מחשבתו משוטטת שמה נקרא הולך ולא יוצא, והוא לא כן עשה אלא ויצא יעקב מכל וכל כאילו שכח כל בית אביו ואמו על כן נענש בכיוצא בו, שבן אחד מבניו והוא יוסף לא כבדו כ״ב שנה, ולא זכר בו יוסף וישכחהו כמ״ש (שם מ״א:נ״א) כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. וידע יוסף כי מאת ה׳ היתה זאת, על כן אמר נשני אלהים אבל הוא בצדקתו היה לו חשק ורצון להיות לו בית אביו תמיד לזכרון נגד עיניו ולא יכול כי נשני אלהים.
ויצא: בספר תאגי, ויצא יעקב, סדור,⁠א ולא פתוח ולא סתום, תרתין פרשייתא אית באוריית׳ דלית להון פסיקא לא פתוח ולא סתום, ויצא יעקב, 1ויחי יעקב, ע״כ. וכתו׳ 2בהגהה מיימוני׳ פ״ח מהל׳ ס״ת, מה שכותבי׳ מקצת נקדני׳ ב׳ פרשיות בתורה דלית פיסקא ברישייהו, ויצא, ויחי, לא כיוונו, כי בתחלת ויצא יש פרשה סתומה, כדאית׳ 3בב״ר בויחי יעקב, מפני מה פרשה זו סתומה מכל פרשיות שבתורה וכו׳, ואילו בויצא לא הזכירו מזה כלום, וכן בדקתי בספרים אספמיים אשר יצא להם שם במעלותם ואין לפקפק בהם, עכ״ל. וכן כתב הרב 4המזרחי ריש פ׳ ויחי. והאמת הוא כי מה שכתבו על פ׳ ויצא אין בה פיסקא, ר״ל בגווה, ופ׳ ויחי ר״ל ברישה. וכתב א״ת שכן מצא בכל ס״ס ומצריי׳ והללי. ועיין 5מ״ש בריש פ׳ ויהי מקץ.
מִבְאֵר שָ֑בַע: 6במקרא גדולה השי״ן בפתח, וכתו׳ שם חד מן פתחי׳ דספ׳, עכ״ל. ובכל הספרי׳ בקמץ, וכן דינו מפני ההפסק. וכ״כ א״ת שָבַע השי״ן בקמץ. <ובספר 7חתן דמים כתו׳ דשי״ן שבע בסגול, והרבה על זה דברי׳, ואת כולם ישא רוח.> [שָׁ֑בַע].
1. ויחי יעקב: בר׳ מז כח.
2. בהגהה מיימוני׳: הגהות מיימוניות, הל׳ ספר תורה פ״ח, אות ג.
3. בב״ר: פרשה צו א.
4. המזרחי: בר׳ מז כח, ד״ה למה פרשה.
5. מ״ש: מ״ש בר׳ מא א (׳ויהי מקץ׳).
6. במקרא גדולה: ד ומ״ק-ד על אתר.
7. חתן דמים: על ויצא יעקב, [ה] ע״ב.
א. ראה הערתי בבמ׳ כו ה (׳ראובן בכור ישראל׳).
ומשגמר חזר לענין הראשון. פי׳ מתחלה ק״ל למה חזר וכתב ויצא יעקב והלא כבר כתיב (לעיל כ״ח:ה׳) וישלח יצחק את יעקב וגו׳ ותירץ ע״י שהפסיק בפרשתו של יעקב בענין עשו ונתן הסיבה למה הפסיק שבשביל וגו׳ ובהשלים סיבת ההפסקה שב להשלים סיבת החזרה ואמר ומשגמר וכו׳. [קיצור מזרחי] ועיי״ש:
לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה כו׳. דהא כתיב (שם) וילך פדנה ארם ולא כתב קודם לכן ויצא יעקב אלא שכיון שהלך פדנה ארם ודאי יצא מבאר שבע וא״כ ה״נ לא היה צריך לכתוב אלא וילך:
מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם כו׳. ר״ל דהוי כאילו נכתב שתי יציאות ויצא יעקב וגם וילך חרנה אלא אחד שיצא גופו ואחד שיצא זיוה הדרה הודה. [ר׳ אליהו מזרחי]. וכתב עליו מהרש״ל ופירוש דלא כפירוש הב״ר (בראשית רבה ס״ח:ז׳) דפי׳ מדכתיב ויצא ולא כתיב ויצאו שהרי גמלים ושאר בהמות נמי יצאו אלא מגיד לך שפנה זיוה וכו׳. ונ״ל דצריכים לדברי הרא״ם ולדברי הב״ר וכן הפשט מדכתיב ויצא וגם וילך יתירא הוא אלא מגיד הוא יצא ולא אחר ואחר כך קשה והלא גמלים ג״כ יצאו אלא כשהוא יצא אז פנה הודה וזיוה כו׳ ולא כשהיה אחר יוצא עכ״ל:
שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה כו׳. ר״ל בעוד שהצדיק בעיר האנשים והעם גם כן צדיקים לפי שמתביישין מן הצדיק וגם הוא הוכיחן:
יצא משם פנה הודה פנה זיוה כו׳. ר״ל העם שבעיר עושין עבירות. ואין להקשות והא יצחק היה עדיין נשאר בעיר כבר תירצו בב״ר אינו דומה צדקת של צדיק אחד לצדקות ב׳ צדיקים:
ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות. וק׳ דהכא הביא ראיה מהתם לכאן והתם גבי נעמי ורות מביא ראייה מכאן וי״ל דאי לא הביא ראייה מהתם הייתי אומר דלמא שתי יציאות האמורים כאן בא לאשמעי׳ דאחד יציאת גופו ואחד יציאת ממונו וצאנו ובקרו שיצא עמו לכך צריך להביא ראיי׳ מהתם שיציאת צדיק עושה רושם כמו שפירש הכא דהתם אי אפשר לפרש על יציאת ממונם דהא התם כתיב דאמרה וריקם השיבני (רות א׳:כ״א) שמע מינה שלא היה לה שום ממון והתם מביא ראיי׳ מהכא דאי מהתם ה״א דוקא התם עשה רושם משום שלא נשאר שום צדיק זולתם אבל במקום צדיקים מנא ליה דעושה רושם משום הכי מביא ראייה מהכא דהא נשארו יצחק ורבקה ואפ״ה עשה רושם יציאת יעקב וק״ל. (ועיין בצדה לדרך ושם האריך מאוד לישב זה):
יצא ללכת לחרן. דק״ל וילך חרנה משמע שבא לחרן וזה א״א שהרי אח״כ כתיב ויפגע במקום וזה היה קודם ביאתו לחרן ודוחק לומר שיהיה וילך כמשמעו שבא לחרן ואח״כ שב לבאר מה שפגע לו בדרך כי אין זה דרך המקרא לכן פירש יצא ללכת:
When it finished it went back to the previous subject. I.e., Rashi's original question was: Why does Scripture need to repeat the point and write, "Yaakov left,⁠" when it had already written (28:5), "Yitzchok sent Yaakov on his way"? Rashi answers: Since the narrative of Yaakov was interrupted by the subject of Eisov—and proceeds to explain why it was interrupted: since [Yitzchok sent Yaakov away,] Eisov understood that Yitzchok considered the daughters of Canaan evil, so Eisov went to Yishmael. After explaining why the narrative was interrupted, Rashi goes back to complete his explanation of why Scripture repeats the point: "When it finished...⁠" (Kitzur Mizrachi, see there)
It had only to be written: "And Yaakov went to Charan...⁠" [Rashi knows this] because it is written in another place, "Yaakov... went to Paddan Aram" (28:5), without writing beforehand, "Yaakov left.⁠" Perforce, if he went to Paddan Aram, he left Beer Sheva! Here too, Scripture should have written only, "Yaakov went.⁠"
This tells us that the departure... makes an impression... [Rashi is answering the question:] Why did Scripture write two departures, so to speak? It says, "Yaakov left,⁠" and also, "He went towards Charan,⁠" [which itself implies that he left.] Perforce [the answer is]: One teaches that his person departed, and the other teaches that the brilliance, splendor and glory departed. (Re'm) Maharshal comments on this: Re'm's explanation differs from Bereishis Rabboh (68:7), which says: It is written ויצא (singular), and not ויצאו. But did not also camels and other animals leave with him? Perforce, it teaches: "Its brilliance has departed....⁠" [Maharshal continues:] It seems that we need both the explanation of Re'm and of Bereishis Rabboh, as follows: Since it is written "Yaakov left" and also "He went,⁠" it is appears to be redundant. Perforce, it comes to say that he left and not another. This raises a question: Did not also camels leave with him? Perforce, [it speaks specifically of him] because when Yaakov left, the glory and brilliance departed—which would not be so if someone else had left.
While a righteous person is in the city, he is its glory... I.e., when a tzaddik is in the city, the men and people are also righteous because they are ashamed of him [and do not sin]. Also, because he reproves them.
Once he has left there, its glory has departed... I.e., the people of the city commit sins. We need not object that Yitzchok was still there, as Bereishis Rabboh already answered: The righteousness of one tzaddik is not like the righteousness of two tzaddikim.
"And she left the place,⁠" which is written concerning Naomi and Ruth. Question: Why does Rashi bring a proof from Ruth, when in Ruth, he brings a proof from here? The answer is: Without the proof from Ruth, we might think that the two leavings written here are (1) the departure of his person and (2) the departure of his money, flock and cattle which left with him. Thus, Rashi brings proof from Ruth that the departure of a tzaddik makes an impression—as there, it cannot refer to the departure of their property. For it is written there that she said (Ruth 1:21), "Hashem has brought me back empty,⁠" indicating clearly that she had no property. And in Ruth, Rashi brings a proof from here, because we might think that it makes an impression only if no tzaddik remains behind, as was the case there. But where there are tzaddikim, how do we know that the departure of a tzaddik makes an impression? Thus Rashi proves it from here, as Yitzchok and Rivkah remained, yet Yaakov's departure still made an impression. (See Tzeidah L'Derech, who offers a lengthy explanation.)
He left in order to go to Charan. Rashi is answering the question: וילך חרנה seems to imply that he came to Charan. But how can this be? It is written after the verse, "He reached the place [of Mt. Moriah],⁠" which occurred before he came to Charan! It is difficult to say that וילך means what it sounds like, that he got to Charan, and then Scripture goes back to explain the place he reached while traveling—this is not the norm of Scripture. Thus Rashi explains: "He left in order to go to Charan" [but he did not get there yet].
ויצא יעקב וגו׳ – טעם שלא הספיק בהודעת הליכתו בפרשה הקודמת דכתיב (פסוק ז) וישמע יעקב וגו׳ וילך וגו׳, להודיע אשר פגע בדרך קודם הגיעו למחוז חפצו, ולצד שהפסיק בענין חזר לומר ויצא וגו׳. אלא צריך לדעת למה הוצרך לומר וילך וגו׳. ומה גם שפגיעתו במקום היתה קודם הגיעו לחרן ולא היה לו להקדים המאוחר. עוד למה אמר חרנה ולא אמר לחרן, והגם שאמרו ז״ל (ב״ר פס״ח) כל תיבה וכו׳, עם כל זה יכוין הכתוב על דבר בשנותו לפעמים.
אכן התורה תכוין לסדר כל מה שעבר על יעקב מעת צאתו. וזה תחלה לדבר ויצא יעקב וגו׳ פי׳ לא עשה אלא יציאה ולא הוצרך ללכת ברגליו וההולך הוא חרנה, והוא אומרו וילך חרנה פי׳ חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב.
עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע תכף הלך חרונו של עשו, והוא אומרו וילך חרנה.
ולדבריהם ז״ל ששלח עשו אליפז אחריו וכו׳, ירצה באומרו וילך חרנה לרמוז על הליכת אליפז אחריו בחרון. ואולי כי לזה סמך לדבר ויפגע במקום לרמוז כי ראה עצמו בצער והוצרך לתפלה.
ויצא יעקב. Jacob departed. The reason that the Torah did not content itself with reporting Jacob's setting out for Padan Aram (28,5) and repeats his departure at this point is to allude to the encounters he had on the way. This, of course, raises the question why the Torah had first reported Jacob as already on the way to Padan Aram. This is especially curious in view of the encounter Jacob had on the way occurring before he even came close to Charan. Why did the Torah report events in a chronologically inverted manner? Besides, why did the Torah speak about חרנה instead of about Jacob being on the way לחרן? While it is true as we learn from Bereshit Rabbah 68,8 that any word which requires a letter ל as a prefix may instead have the letter ה as a suffix, the Torah surely does not employ these variations arbitrarily!
The Torah intended to relate all that happened to Jacob from the time he left his home. The Torah reports that initially all Jacob did was depart, i.e. ויצא. This did not involve any travelling on his part. The person who walked i.e. וילך, was someone called חרנה. This "Charanah" set out from his home to come and welcome Jacob.
It also possible that the Torah meant to convey to us that Esau's anger חרונו, departed from him the moment Jacob departed from Beer Sheva. This is expressed by the words: וילך חרנה.
According to the tradition quoted by our sages that Esau sent his son Eliphaz after Jacob, the words וילך חרנה may allude to Eliphaz hurrying after Jacob full of anger, i.e. בחרון. Perhaps the next verse in which Jacob is described as encountering a certain site, ויפגע במקום, is a hint that Jacob felt endangered and took refuge in prayer.
פרשת ויצא
ויצא יעקב מבאר שבע – למעלה כָלַל ששלחו אביו והלך במצותיו לפדן ארם וששמע לאביו ולאמו והלך לפדן ארם. ועתה פורט שלא הלך תחלה למדינה אחרת אלא יצא מבאר שבע מקום אבותיו ללכת מיד לחרן, אל לבן אחי אמו. והטעם, כי לפי שהיה בורח מחמת אחיו {וכאמרו ״ויברח יעקב שדה ארם״1} כסבור אתה שהיה מפחד ממנו ללכת לדרכו {ועשה כדרך המפחדים שמסתירים עת צאתם שלא ירדפו אחריהם שונאיהם}. והלך תחלה למקום קרוב לשוב לבאר שבע, וברח ממקום ההוא לפדן ארם בלי נטילת רשות כלל להטעות את עשו. 2אלא יצא מבאר שבע כדרך היוצאים לדרכם, ונטל רשות מאביו ומאמו ומאחיו כי מעולם לא התגרה יעקב עם עשו, ולא התראה לפניו כמפחד ממנו. אבל בטח לבו בי״י שבהשמעו למצות אביו ואמו ילך בטח. ובפרשת וישלח אפרש עוד בעז״ה.
וילך חרנה – וכן כשהיה חוץ לבאר שבע לא עקם את הדרך ממורא אחיו שירדוף אחריו. הלך בדרך הישר חרנה כדרך הנוסעים וכן היה בדעתו לעשות, אלא שמן השמים נשתנה וכמו שיבתאר בעז״ה. ובפירוש רשב״ם ז״ל ״וילך חרנה. ללכת לחרן״. ויפה פירש, כי אחריו כתוב ״ויפגע במקום״ ועודנו על הדרך. גם הלך ממש בדרך שהולכים לחרן. ראב״ע הביא דברי גאון ״ללכת לחרן״ כלומר במחשבתו. אבל ראב״ע ז״ל אמר ש״אינו כן אלא שהוא כמשמעו. ושב לבאר מה שפגע בדרך״.
1. הושע יב, יג.
2. לא כך היה אלא...
ויצא יעקב – לפי שהפסיק ענין הליכת יעקב כדי לכתוב וירא עשו כי ברך וכו׳ עכשיו חזר לענין הראשון:
וילך חרנה – הלך לצד חרן, ואין כוונת הכתוב שכבר בא לחרן, כי אז היה אומר ויבא חרנה:
ויצא
ויצא יעקב מבאר שבע – על אף שהכתוב כבר אמר: ״וילך פדנה אדם״ (לעיל פסוק ה׳), הוא פותח שוב: ״ויצא יעקב מבאר שבע״; מכיון שביציאה זו החלה פרשה חדשה, אשר כל עיקרה: חייו העצמאיים של יעקב.
אם אברהם מייצג את שורש העם היהודי, ויצחק את ההמשך לקראת הגזע, הרי שיעקב מייצג את הגזע עצמו. משום כך אמר לו יצחק: ״ויתן לך את ברכת אברהם״ וגו׳ (לעיל פסוק ד׳), שכן יעקב הוא זה שינחיל לאומה העתידה את שמה וייעודה. איננו נקראים ״עם אברהם״, אלא: ״עם ישראל״!
אשר על כן רואים אנו את יעקב מקיים את ה״לך לך״ של עצמו, כדרך שעשה אברהם. רואים אנו שגם הוא – אבינו האחרון, אשר כל מעשי אברהם ויצחק היו רק הכנה לבואו – יוצא להתבודדות. אך יציאתו שונה מזו של אברהם. אברהם אכן עזב את ארץ מולדתו כדי ללכת לבדידות, אך הוא עשה זאת כראש משפחה, עם אשתו ובני ביתו, עם קרובים ועם עושר. אולם יעקב, מחמת הסיבות שסיבבו את יציאתו, לא לקח עמו דבר. הוא עזב את הכל לאחיו הגדול, כדי להוכיח לו שבלקיחת הבכורה לא ביקש להפיק כל רווח חמרי.
יעקב יוצא כדי לייסד בית יהודי, ולשם כך אין הוא זקוק אלא לכחות הטבועים באישיותו. כך מתחיל סיפורו של יעקב, שהרי כל האמור בהמשך סובב על ייסוּד אותו בית. יעקב הוא הראשון לתת ביטוי לרעיון שיש לבקש את ה׳ בתוך הבית. הוא היה הראשון שדיבר באופן ברור על הרעיון העמוק של ״בית אלקים״ (להלן פסוק יז), ״בית⁠־אל״ (להלן פסוק יט ופרק לה, טו), ״ביתו של ה׳⁠ ⁠⁠״, אשר ביסודו משמע: התחום בו האדם מתעלה ופורח, המקום אליו יביא את כל מה שרכש, ובו יפעל ויבנה את חייו. תחום זה הוא המקום הגדול והקרוב ביותר להתגלות ה׳.
יעקב קיים בחייו את אשר חזה נח בתחילתה החדשה של ההסטוריה האנושית: בעוד שתרבות יפת מרוממת את נפשות בני אדם באמצעות חוש היופי, הרי ששליחות שם היא: ״לנטות אהלים בהם תוכל השכינה לשרות״.
חכמי ישראל הביעו בכמה מקומות רעיון שכלולה בו השקפת עולם שלמה: ״עיקר שכינה בתחתונים״ (בראשית רבה יט, ז). ״ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על המלאכים (ומדמים שעליהם לבקש את ה׳ שם למעלה), מלעיגין אותן (לועגים להם המלאכים) וקורין אותן ׳רישא דחזרי׳⁠ ⁠⁠״ (ספר חסידים יח, בסוף). ״המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר: ׳מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה!׳ (ובכך מראה שעבורו, לימוד החיים האנושיים ויופיים, כאשר חיים אותם לפי רצון ה׳, איננו עולה בחשיבותו על יופי הטבע), מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו״ (אבות ג, ט).
מאמרים אלה והדומים להם, מורשה הם לנו מרוחו של יעקב. כשאדם נתון תחת השפעתה של תרבות יפת, הוא בורח מחייו הרגילים היום⁠־יומיים, ומוצא מפלט בצל ה״שירה״ היפה של הטבע. יורשי יעקב מוצאים את ה׳ ואת שכינתו, בראש ובראשונה בתוך הבית. בזה מונח ההבדל בין רוח היהדות לבין התרבות הלא⁠־יהודית.
כך יצא יעקב מבאר שבע והלך לחרן. באר שבע הייתה חשובה מאד ליצחק. בה הוא ראה את ה״גרות״ ממשמשת ובאה, אף שה״עבדות״ עדיין רחוקה הייתה; אך בה גם מצא לא רק שלום ושלוה אלא אף כבוד והכרה. יעקב ויתר מרצון על באר שבע זו של שלום וכבוד, והלך לחרן.
שאלות:
למה אמר שנית שיעקב יצא מבאר שבע, וכבר אמר וילך פדנה ארם, ולמה ספר מן הלינה ולקיחת אבני המקום, ומה היתה כוונת המראה הזאת שאין לה פירוש.
ויצא יעקב – הנה נבואת האבות וכן נבואת כל הנביאים חוץ ממשה היה באספקלריא שאינה מאירה, והי׳ בנבואת הנביאים כמה מדרגות כפי מעלת הנביא וכפי הכנתו, וספר פה כי המראה הזו שראה יעקב בחלומו, היה באספקלריא שאינה מאירה והיה במדרגה נמוכה, אם מצד הכנת הנביא, וזה מארבעה טעמים. א] כי לשלמות הנבואה צריך שיהיה במקום מקודש, כמ״ש שכל הנביאים לא נתנבאו אלא בארץ, ונבואה זו היתה בעת שיצא יעקב מבאר שבע והלך במהלכו לחרן, שאף שלא היה עדיין בחוץ לארץ כבר עשה תנועת ההעתק מא״י לחו״ל וזה מאפיל זוהר הנבואה.
{Previously Yaqov had left for Padan-aram; why repeat now that he left Beersheva?}
YAQOV LEFT. The Prophecy of the Patriarchs was derived through a non-luminous mirror. And so was the Prophecy of all prophets except Moshe,⁠1 spanning a range of levels corresponding to the attainment of the particular prophet and his time. The narrative stresses here that Yaqov's vision in a dream indeed was derived through a non-luminous mirror, and that its quality was of low degree. There were four reasons for this.
1) Prophecy without distortion can only be rendered in a location that is especially distinguished (qadosh — ‘sanctified’). As our Sages noted:⁠2 all the prophets did prophesy only in the Holy Land, Here, however, the prophecy came when Yaqov left Beersheva, on his way to Haran, Although he had not yet gone beyond the land of Israel, that he was on his way out of the land was sufficient for the brightness of prophecy to have become dimmed.⁠3
1. Yevamoth 49b.
2. Tanhuma, Sidra Bo.
3. Since his thoughts were already outside the boundaries of Eretz Yisrael. Recall the converse regarding Avraham (Vol. II of this translation hereafter referred to as Malbim—II — p. 13): “And since he (Avraham) meant to return, it will be as if he had never left the land of Israel.”
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה: כל המקרא מיותר1, וגם אין הלשון ״וילך״ מדויק, והכי מיבעי לכתוב ׳ללכת חרנה׳2 {שהרי עוד לא בא לחרן אלא דעתו היתה לחרן, והיה ראוי לכתוב ׳ללכת׳ כמו לעיל (יא,לא) ״ללכת ארצה כנען״.} אלא בא ללמדנו על מה שהעלו חז״ל (מגילה טז,ב) שבינתים ישב י״ד שנה בבית שם ועבר3, וא״כ היציאה מבאר שבע היא בפני עצמה4 וההליכה לחרן היא בפני עצמה.
{באונקלוס ״מבארא דשבע״. בכל מקום תרגם ״באר שבע״ כשמה. ואולי כיוון לדרשת חז״ל במדרש רבה (סח,ז) ׳מבארה של שבועה, אמר, שלא יעמוד עלי אבימלך׳5 וכו׳.}
1. שהרי כבר כתוב לעיל (פסוק ה׳) ״וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם״.
2. ועיין ברש״י ״וילך חרנה״ – יצא ללכת לחרן, ועיין במפרשי רש״י.
3. והביאו רש״י לעיל פסוק ט׳.
4. אמנם יצא מבאר שבע על מנת להגיע לבית לבן, אך לא הלך כלל לשם אלא הלך להטמן בבית עבר. וכך לשון רש״י (פסוק ט׳) ׳אלא ודאי נטמן בבית עבר בהליכתו לבית לבן ללמוד תורה ממנו׳.
5. שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע לי זקנך, נמצאתי משהה בשמחת בני שבעה דורות...
ויצא וגו׳ – כבר דובר למעלה, במחציתו השניה של פסוק ז׳, על יציאתו של יעקב לפדן ארם; וכאן מתחילות תולדות יעקב. הוא יצא מבאר⁠־שבע, המקום בו התגורר יצחק,⁠1 וכמו אברהם בשעתו כן עוזב גם יעקב את בית אביו. אך נסיבותיהן של יציאות אלה — שונות הן במידה רבה ביותר. אברהם עולה לארץ המובטחת, על פי צוו אלהי, ואילו יעקב בורח מפני אחיו מארץ הקודש לארץ נכריה. אברהם יוצא לדרך עם משפחתו, ואפילו לוט בן אחיו מצטרף אליו, בעוד שיעקב יוצא לדרכו בדד וגלמוד, רק האלהים עמו, ועליו מבטו ואליו מחשבותיו.
אברהם הולך כאיש עשיר עם עבדים ועדרים — ״ואת⁠־הנפש אשר⁠־עשו בחרן״,⁠2 ואילו יעקב הולך בלא כלום — ״כי במקלי עברתי את הירדן״,⁠3 ואף על פי כן הופך יעקב לאיש עשיר ומאושר ומבורך בבנים, כשה׳ הטוב והכל יכול מגן לו.
יותר מהר מאברהם, בעל האמצעים המרובים ובן בריתם של גדולים, מגיע יעקב למטרה הנכספת — ליסד משפחה שתבורך ותונהג על ידיו ית׳. מי זה לא יראה בתולדות אלה את עתידם של בני בניו של יעקב, אותם בנים אשר גם הם אוחזים במקל הנדודים כשהם נאלצים לעזוב את אדמת הקודש של מולדתם, וכשהם מפנים מבטם אליו ית׳, הם מוצאים רווח והצלה? ומזמן היו חוזרים, כמו יעקב, אל ארץ אבותיהם, אילו רק בו ית׳ בלבד היו שמים מבטחם, לו לבד היו עובדים ורק ממנו היו מבקשים תשועתם וגאולתם.
וילך חרנה – לפי מפרשים רבים4 פירושו — יצא ללכת לחרן, בכיוון חרן. ברם, אם לכך הכוונה, היה מתאים יותר לומר וילך פדנה ארם; השווה ביאורנו למעלה כ״ה:כ׳. לכן נראה לנו יותר לראות בפסוקנו כלל שאחריו פרט. תחילה מסופר בקצרה שיעקב הלך לחרן, ורק אחר זה מספר הכתוב את פרטי המקרים שקרו לו ליעקב במסע זה.
1. לעיל כ״ו:כ״ג.
2. לעיל י״ב:ח׳.
3. להלן ל״ב:י״א.
4. רש״י, רשב״ם, ראב״ע, ספורנו (המ׳).
וילך חרנה – פירוש שהיה גר ולא היה לו שום מבטה פרטית תכליתית רק לילך חרנה למשפחת אביו ואחי אמו אשר המה יעזרוהו ויסעדוהו. אבל כשהבטיח לו השי״ת ושמרתיך בכל אשר תלך. שוב לא השקיף על חרן בפרט ולא היה תקותו על משפחתו ואחי אמו רק וילך ארצה בני קדם שהלך לכל מקום שיזמין לפניו הכל בהשקפה חדא כי בכ״מ ישמרהו השם ואלהים יהיה עמדו והבן.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144