Bereshit 23 – בראשית כג‏ – Mikraot Gedolot

מנהגי אבלות – בראשית ל״ז:ל״ד-ל״ה, בראשית נ׳:י׳, ויקרא י׳:ו׳, ויקרא כ״א:י׳, שמואל ב א׳:י״א-י״ב, שמואל ב ג׳:ל״א-ל״ב, שמואל ב י״א:כ״ו-כ״ז, ירמיהו ט״ז:ה׳-ח׳, יחזקאל כ״ד:ט״ז-י״ח, יחזקאל מ״ד:כ׳

[י] ¹ותמת שרה בקרית ארבע, ד׳ שמות נקראו לה, אשכול וממרא קרית ארבע וחברון. ולמה הוא קורא אותה קרית ארבע, א) שדרו בה ד׳ צדיקים, ענר אשכול וממרא ואברהם, ונימולו בה ד׳ צדיקים אברהם ענר אשכול וממרא. ב) ד״א קרית ארבע שנקברו בה ד׳ צדיקים אבות העולם, אדם הראשון אברהם יצחק ויעקב, ושנקברו ד׳ אמהות חוה שרה ורבקה ולאה. ג) ועל שם בעליה שהן ארבעה ענק וג׳ בניו. ד) אמר ר׳ עזריה שמשם יצא אבינו אברהם ורדף ארבעה מלכים קוזמוקרטורין. ה) שהוא עולה בקרנסין שלארבעה בתחילה ליהודה ואחר כך לכלב ואחר כך לכהנים ואח״כ ללויים. ו) שהיא אחד מארבעה מקומות מגונים שבארץ ישראל אילו הן ר׳ יצחק אמר דור, ונפת דור, ותמנת סרח, וחברון. רבנן אמרין דנה, וקרית סנה, ותמנת סרח וחברון. (בראשית רבה נה)

[יא] ²בקרית ארבע, ד״א שיצא משם אברהם אבינו שנא׳ בו מי העיר ממזרח צדק (ישעיהו מ״א:כ׳) שהוא כאור הנברא ביום הרביעי. (מדרש הגדול.)

[יב] ³בקרית ארבע, בשביל ארבע קריאות שקראוה במיתתה ואלו הן עוצב ששמעה שאירע לבנה, ויללה שיללה על בנה, ומרירות מיתתה, ושלא היתה שמחה שלימה. (מדרש הגדול.)

[יג] ⁴בקרית ארבע הוא חברון, חברון היתה פסולת של ארץ ישראל שנאמר קרית ארבע היא חברון. (ספרי ריש עקב)

[יד] ⁵הוא חברון, על שם אותו חבר שקנה את המערה והוא אברהם. (מדרש אגדה)

[טו] ⁶חברון, שנתחברו בה איתני עולם. (אור האפלה)

[טז] ⁷ויבא אברהם לספוד לשרה, מהיכן בא, ר׳ לוי אמר מקבורתו של תרח לשרה בא, אמר ליה ר׳ יוסי והלא קבורתו של תרח קדמה לקבורתה של שרה שתי שנים, אלא מהיכן בא מהר המוריה בא, ומתה שרה באותו צער, לפיכך נסמכה עקידה לויהיו חיי שרה. (בראשית רבה נ״ח ה׳)

[יז] ⁸ויבא אברהם לספוד לשרה, וכשבא אברהם מהר המוריה חרה אפו של סמאל שראה שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל קרבנו של אברהם מה עשה הלך ואמר לשרה אי שרה לא שמעת מה שנעשה בעולם אמרה לו לאו, אמר לה לקח אישך הזקן לנער יצחק והקריבו לעולה והנער בוכה ומילל שלא יכול להנצל, מיד התחילה בוכה ומיללת בכתה שלש בכיות כנגד שלש תקיעות. שלש יללות כנגד שלש יבבות. ופרחה נשמתה ומתה. בא א״א ומצאה שמתה שנא׳ ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה. (פרד״א פל״ב)

[יח] ⁹ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה, איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי, למאי נ״מ, דאמר, לא תספדוה לההוא גברא, א״נ לאפוקי מיורשין, ת״ש ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה, ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה, שרה גופא ניחא לה כי היכי דמייקר בה אברהם. (סנהדרין מו:)

[יט] ¹⁰לספד לשרה ולבכתה, זה שאמר הכתוב אשת היל מי ימצא (משלי ל״א:ו׳), הדברים על מי נאמרו, לפי שכתיב למעלה ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה, התחיל בוכה ומספיד, אימתי יש לי ליטול כיוצא בך אשת חיל זו שרה. (תנ״י חיי שרה ג׳)

[כ] ¹¹לספד לשרה ולבכתה, מה ספד לה הוי אחות והוי סוכנת וכי דרכו של אדם לשית את אשתו אחותו אלא שהיה בטוח עליה כאח על אחותו. (מדרש הגדול)

[כא] ¹²לספד לשרה, כל המתעצל מלספוד אדם כשר ראוי לקבר בלא זמנו, וכל המוריד דמעות על אדם כשר הקב״ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. (נר השכלים כת״י)

[כב] ¹³ולבכתה, כא״ף קטן ללמד שאין הבכייה בפני עמי הארץ נאה לתלמיד חכם, לא כל שכן על הנשים. (נר השכלים כת״י)

[כג] ¹⁴ולבכתה, כ׳ קטנה כל מי שאינו בוכה על אדם כשורה [כשר] כ״ף וכ״ף וכ״ף פורעין לו. (מדרש אותיות קטנות)

[כד] ¹⁵ו׳ דמידלי רישיהון ועקים כרעיהון לקדמיהון ל״ח באורייתא: והרגו אותי, ואנכי הולך ערירי, ותמת שרה, ותמת רחל, ויכירה, וימאן להתנחם, ויהי כשמוע אדניו, ולא יכל יוסף, וימת יוסף קדמאה. (ספר התגין)

1. ד׳ שמות כו׳, בכת״י חמאת החמדה מביא קרית ארבע שנקראת ד׳ שמות חברון ״שלם״ קרית ארבע נחל אשכול. והנה השם שלם המוזכר בבראשית לג יח. פי׳ הרשב״ם שהיא עיר מערי שכם שהיה נשיא הארץ ושלם היתה עיר במחוז שכם וי״א להיפך ששם המחוז היה שלם וכמה עיירות בהם גם שכם אחת מהם. ולפ״ז אולי גם חברון היתה במחוז שלם. ומבואר מלשונו שנקראת קרית ארבע שנקראת ד׳ שמות וביפ״ת לא כ״כ. ונמולו ראה לעיל בתורה שלמה פי״ז מאמר קע״ג. בבאור מענין זה. ענק וג׳ בניו, ביהושע ט״ו את קרית ארבע אבי הענק היא חברון, ובכת״י מעין גנים מענין הכתוב קרית ארבע שם האדם הגדול שבענקים היה שמו ארבע לכן נקראת העיר על שמו קרית ארבע. וכ״ה ברשב״ם וש״ר. וכ״ה באור האפלה ובמדרש הבאור כת״י. ובמדרש תימני כת״י אלביחאני. ובכת״י חמאת החמדה על שם אדם גדול כענקים ודרך דרש הוא אברהם שכנגד הכל בגבורה ובצדקות והוא לשון האבן עזרא והכוונה להדרש בב״ר פי״ד האדם הגדול בענקים זה אברהם, ועי׳ במחזור ויטרי ריש מסכת סופרים. ובפי׳ מנחה בלולה. ד׳ צדיקים בעירובין נג. וסוטה יג. דרשו קרית הארבע ואמר ר׳ יצחק קרית ארבע זוגות אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה. והמרש״א ב׳ לפרש הטעם שדרש כן בגמ׳ על הפסוק קרית הארבע בראשית לה, כז. ולא הקרא שלפנינו. קוזמוקרטורין, ארבעה מלכים אבירים מושלי עולם. ובערוך מפרש בל״י קוזמו, עולם. קרטור, תופש. בקרנסין בגורלות של ארבע שנפלה להם בחלקם. ובמדרש אגדה בקרית ארבע על שהיתה לארבעה בעלים. וכ״ה בחזקוני ובס׳ חמדת ימים התימני ד״א מאי קרית ארבע לפי שהיו ד׳ אומות מתכחשות עליה זו אומרת תקרא על שמי וזו אומרת תקרא על שמי ובאו לדין אצל זקני שם ועבר אמרו להן קראוה קרית ארבע על שם כולכם. ועי׳ תרגום ירושלמי ובינחני, מגיה דארבע גובריא. מגונים לקמן מאמר יג. בבאור. ובזוהר חדש קיט. דורש בדרך רמז קרית ארבע על ד׳ יסודות הגוף. וז״ל ותמת שרה דא נשמתא דאתמר בה ויפח באפיו נשמת חיים ומאי מיתה דילה דנחתת מלעילא ועאלת בארבע יסודין בישין דאינון אש רוח מים עפר ואינון שיתופא דנפשא דבעירא בגין דאיהו תמן בלא אורייתא דקודם דנשמתא נחתא בגופא בארבע יסודין אילן אתייהיבת (לה, הגר״א) אורייתא כולה ומיד דעאלת בגופא איסתלקא מניה וכו׳, ועם כל דא אי זכה בר נש לאתעסקא באורייתא היא חברון שהיא אורייתא דאסתלקת מנשמתא אתחברת לה, דנשמתא איהי מכורסי יקרא אורייתא שמה דקוב״ה תורת ה׳ תמימה עץ חיים היא למחזיקים בה ואע״ג דאיהו בר נש בישא כנעני דאסחר ליה יצה״ר אי מתקף בההיא חברון איתחברת ליה. ועי׳ בזח״א במדרש הנעלם קכב. מ״ש בענין זה בסגנון אחר. ושם קכב: ויבא אברהם לספוד וגו׳ היינו דתנן כל ז׳ הימים נפשו של אדם פוקדת לגופו ומתאבלת עליו כו׳ כהאי גוונא ויבא אברהם זו היא הנשמה לספוד לשרה זה הגוף. ובילקוט ראובני כאן בשם מדרש.

2. עיין לעיל בבאור מאמר י׳.

3. בכת״י אור האפלה בסגנון אחר. ותמת שרה בקרית ארבע, קרית שנקרו לה ארבעה דברים, שמועה רעה צוחה, יללה, הפיכת שמחה.

4. בכתובות קיב. וסוטה לד: אין לך טרשין בכל ארץ ישראל יותר מחברון דקברי בה שכבי. טרשים סלעים שאין עושרן פירות כארץ לחה. ובתנ״י שלח יד. ותנחומא ח׳ ובמדב״ר פט״ז יג. ובתורה שלמה לעיל פי״ג מאמר יא.

5. בפי׳ ב״ר המיוחס לרש״י וחברון נקראת על שם חבר נאה שדר בה ומצינו באברהם שנקרא חבר דכתיב שמן ששון מחבריך.

6. בשכל טוב היא חברון ששם נוחים האבות וחברותיהן. ובמת״כ בפי׳ המדרש וחברון על שם חבורת הזוגות.

7. בסדר עולם פ״א אברהם אבינו קבר את תרח אביו לפני מיתתה של שרה שתי שנים. מאיכן בא ויק״ר פ״כ ב. קה״ר ט׳ ז׳. תנ״י אחרי ג׳. תנחומא וירא כ״ג. אחרי ב׳. ולקמן מאמר יז. ופסקתא פכ״ז קע. ובכת״י אדר״נ בנוה שלום צד נב. אמרה לו אמו בני היכן הייתה כו׳ ואילולי מלאך שבא וא״ל אל תשלח ידך אל הנער כבר הייתי שחוט לא הספיק לגמור הדבר עד שנשקתו ומתה. שנאמר ותמת שרה בקרית ארבע וכתיב ויבא אברהם כו׳ מהיכן בא מהר המוריה. ומכל המדרשים הנ״ל מבואר דיצחק היה בשעת מיתת שרה. רק בתנחומא וירא שם מבואר דהלך השטן אצל שרה ונדמה לה כדמות יצחק ובפדר״א שלפנינו דסמאל הלך לשרה והוא כהדרשות המבוארות לעיל פכ״ב מאמר רד. דהלך מהעקדה ללמוד תורה אצל שם בן נח. עי״ש בבאור ובתרגומים. ובדרשת אבן שועיב פ׳ חיי ולפי דעת המדרש לא היה שם בעיר כי היה בגן עדן לרפואת הרושם שבצוארו שעשה בו אביו בעקדה כו׳ ונתעכב שם ג׳ שנים. ועי׳ לעיל מאמר קח. בבאור דהיה יצחק בן כ״ו כשנעקד א״כ צ״ל דלא מתה שרה באותו פרק. ובויק״ר שם מהר המוריה בא והיה אברהם מהרהר בלבו ואומר ח״ו נמצא בו פסול ולא נתקבל קרבנו יצתה בת קול ואומרת לו לך אכול בשמחה לחמך. ובמדרש הגדול ויבא אברהם לספר לשרה ולבכותה זשה״כ לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עשה (קהלת ב׳:ב׳) כו׳ אברהם ניתן לו בן למאה שנה ושמח בו שמחה גדולה, לימים נתנסה וא״ל קח נא את בנך את יחידך וקיבל עליו לעשות רצון יוצרו והלך בשמחה לעקוד את בנו וכיון ששלח ידו לשחטו קרא לו המלאך אל תשלח ידך מעלה אני עליך כאילו הקרבתו עולה שלמה. ולא עוד אלא שברכו הוא וזרעו לדורי דורות ונתוסף לו שמחה על שמחתו ובא לו לבשר את שרה ומצאה שמתה. ונהפכה שמחתו לאבל שנאמר ותמת שרה בקרית ארבע ויבוא אברהם לספוד מהיכן בא מהר המוריה הוי אומר לשחוק אמרתי מהלל. וסגנון משונה מכל המדרשים הנ״ל מובאת אגדה בס׳ שפתי כהן [וינציה שס״ה] פ׳ חיי ויבא אברהם מבאר שבע, וא״ת מי הוליכה לשרה לחברון, שמעתי כשבא השטן ואמר לה היכן יצחק א״ל הלך עם אביו ללמדו מעשה הקרבן, א״ל הוא הקרבן, לא האמינה לו הלכה אצל אחימן ששי ותלמי אמרה להם אתם ארוכים ורואים מרחוק הביטו וראו אם תראו זקן אחד הולך עם ג׳ נערים אמרו לו אנו רואים זקן אחד עוקד בחור אחד והסכין בידו מיד מתה. וברב״ח כאן מביא במדרש ויבוא אברהם מהר המוריה בא שמעה בעקדה ופרחה נשמתה ולכך נסמכה מיתתה לפרשת העקדה. גם בכת״י מנח״י אינו גורס רק ״מהר המוריה בא״. ובפי׳ הריב״א עה״ת מפרש פרחה נשמתה מרוב שמחה. ונראה דאינו גורס בב״ר ומתה באותו צער.

8. לעיל מאמר טז. בבאור וש״נ. כנגד שלש תקיעות וכו׳ בויק״ר פ״ב ב. באותה שעה צווחה ששה קולות כנגד שש תקיעות, אמרו, לא הספיקה את הדבר עד שמתה. ובמדרש זוטא קהלת פ״ט ז. באותה שעה צווחה [שרה] ששה קולות ווי ווי כנגד שש תקיעות כו׳ עד שמתה. ובמדרש כת״י אור האפלה סוף פ׳ וירא וכיון שראתה שרה מרחוק שלא בא יצחק עם אברהם התחילה בוכה ומיללת שלש יללות ומתה ״ולפיכך קבעו בתקיעות שלש יבבות״ ובא אברהם ומצא שמתה. ובספר חמדת ימים התימני ויבוא אברהם מאיכן בא מהר המוריה מלעקד יצחק שבישרה השטן שנעקד יצחק וצוחה צ׳ קול ופרחה נשמתה. ובסגנון אחר במדרש אגדה כאן ד״א ויהיו חיי שרה למה הסמיך מיתת שרה אחר עקידת יצחק לומר כשבא אברהם מהר המוריה מצא שרה שמתה על דברי שטן ולכך מריעין בראש השנה כדי שתהיה להם מיתת שרה כפרה לפי שתרועה היא גינוח וייליל. וכדברים אלו מבואר באבודרהם בסדר תפלת ר״ה ואומר במדרש שבר״ה נעקד יצחק על גבי המזבח ואותו היום שמעה שרה אמנו ותצעק ותיבב ותילל, ועל כן אמר הכתוב יום תרועה יהיה לכם ומתרגם יום יבבא כדי שיזכור לנו הקב״ה יללת שרה אמנו ע״כ. ועל פי כל המקורות הנ״ל ובפרט מדברי חמדת ימים נראה ברור דמ״ש בערוך ע׳ ערב בשם כתוב בירושלמי דתוקעין צ׳ קולות ל׳ בדיתבי ול׳ בלחש ול׳ על הסדר ועשר כשגומרין כל התפלה כנגד ״מאה פעיות דפעתה אמיה דסיסרא״, וכ״ה בפי׳ ר״ח בסוף מס׳ ר״ה. ובספר הפרדס לרש״י׳ (ובס׳ המנהיג הל׳ ר״ה מביא דברי הירושלמי האלו וכותב סמך ע״ז מילמדנו אמור ופעלכם מאפע ממאה פעיות שהאשה פועה בלידתה צ״ט למיתה ואחת לחיים וכ״ה בויק״ר כ״ז ז׳) דצריך לתקן כנגד [צ׳ כנ״ל בח״י] מאה פעיות דפעתא אמנו שרה, דמה ענין הוא להזכיר אימיה דסיסרא וכי בשביל דאמרינן בר״ה לג: דמצינו בקרא ותיבב אם סיסרא מה שייכות יש לעשות זכרון מאה קולות לזה, אמנם ע״פ כל המדרשים הנ״ל זה מתאים מאד. [שו״ר דבס׳ אהבת צוי״ר לר״ה צד נז. העיר בזה רק עפ״ד האבודרהם ולא היו לפניו כל המקורות הנ״ל]. ונ״ל די״ל עפ״ז באור חדש בגמ׳ ר״ה ט״ז: כדי לערבב השטן עיי״ש ברש״י ובתו׳ מ״ש מירושלמי הנ״ל ובסמ״ג מצות עשה מב. וע״פ הנ״ל י״ל כיון דהשטן הוא שגרם למיתת שרה אמנו ע״י דבר שקר שאמר לשרה שיצחק נשחט ואנחנו תוקעין בשופר של איל להזכיר עקדת יצחק שהיתה בר״ה לכן מרבינן בקולות להזכיר היללות ופעיות של אמנו שרה בעת שמתה ועי״ז נסתתמין טענותיו. ועי׳ באוצר הגאונים סוף מס׳ ר״ה בקונטרס ״ערבוב השטן״.

9. לאפוקי מיורשין על כרחן שכר הספדנים. משהו לה לשרה עד שבא אברהם מעקידת יצחק דמדכתיב ויבוא אברהם מכלל דההיא שעתא לא הוה התם (רש״י) לפי פירוש זה צ״ע כמ״ש המרש״א מאי ראיה מהקרא שלפנינו, דהרי היו משהין אותה עד שיבוא בעלה ויקברה דהרי לא היה לה עוד מקום לקבורה, ועו״ק דעל מי שואל משום יקרא דאברהם ״משהו לה לשרה״ אם אברהם לא היה על מי היה מוטל הדבר לקוברה ולא להמתין עד שיבוא אברהם. להמדרשים המובאים לעיל פכ״ב מאמר רב. רג. דיצחק לא היה בשעת מיתת שרה. וכן בעיקר הדבר מנלן הכרח דהשהו אותה. לכן נ״ל דיש לפרש עפ״י גירסת כת״י שהביא בדקדוקי סופרים משום יקרא דאברהם ״משהינן״ לה לשרה, אין שרה גופא ניחא לה. ולפ״ז י״ל דהשאלה היא על אברהם עצמו אי נימא דהספידא הוא רק יקרא דחיי ולא דשכבי היה אברהם אבינו צריך תיכף כאשר בא, מתחלה להשתדל להכין לה מקום לקבורתה ולקברה ואח״כ להספידה ואיך זה הספיד אותה מתחילה והשהה מלקוברה, ומזה מוכח דיקרא דשכבי הוא, וכן הלכה. ועי׳ ברש״י ובפי׳ הרמ״ה כאן. אמנם להמדרשים לעיל מאמר טז. דיצחק היה בשעת מיתתה י״ל דהשאלה היא על יצחק איך ״משהי לה״ לאמו, והקושיא מנ״ל דהשהו אותה יש לפרש על פי מ״ש בשאלתות כאן וכן בהלכות גדולות פ׳ מי שמתו מאן דשכיב ליה שכבא מיחייב למבכיה ולמספדיה ולמקבריה דהכי אשכחן באברהם בעידנא דשכיבה שרה בכייה וספדה וקברה שנא׳ לספוד לשרה ולבכותה ובהע״ש העיר דהא בתורה כתיב בתחילה הספד ואח״כ בכי ונדחק לתרץ. אמנם בפי׳ הריב״א על התורה כ׳ לספוד לשרה ולבכותה היה לו לכתוב ולבכותה קודם לספוד כדאיתא במוע״ק כז: ג׳ לבכי ז׳ להספד אלא כשבא אברהם ומצא בני ביתו שהיו סופדים אותה שעברו ג׳ ימים מהבכי עשה הספד עמהם ואח״כ בכה. וכ״כ בחצי מנשה משם ר׳ ברוך. ואולי י״ל דזה נכלל בקושיית הגמרא לספד לשרה ולבכותה וקשה דלא כתב מתחילה לבכותה ואח״כ לספדה וצ״ל כנ״ל דבא אחרי ימי הבכי וע״ז הוא שואל שפיר איך השהה אותה יצחק זמן רב ואפי׳ לפי המדרשים שיצחק לא היה, י״ל דאפילו שפחותיה וילידי ביתה שהיו עמה לא היו נותנין להשהות אותה יותר מג׳ ימים. עוד י״ל ע״פ מ״ש בפער״ז משם רי״ח דאברהם שלח לחברון ליקח לשרה אצלו לבאר שבע והוגד לו שמתה לכן ויבא אברהם לספוד. וי״ל דזה ג״כ כוונת רש״י דמזה מוכח דהשהו אותה זמן רב, ובחזקוני כ׳ (וכ״ה ברשב״ם ורמב״ן באריכות וברב״ח) אפי׳ לא בא אלא מן החוץ יאמר ויבא דוגמת ויבא הביתה לעשות מלאכתו. לספוד לשרה ולבכותה לפי שלא היה לו מקום מוכן לקבורה. ובשכל טוב ויבא אברהם מהר המוריה, באותו היום נעשה שמתה שרה ונתעסק לספוד לשרה ולבכותה כדי לקבל עליה שכר.

10. עי׳ לעיל תורה שלמה פי״ב מאמר קיב. ובב״ר פס״א ב׳. ובעפר ימות גזעו (איוב יב) ותמת שרה, ובזהר ח״א קכה. ממעלת שרה. ותמת שרה בקרית ארבע וגו׳ ר׳ אבא אמר כגוונא דא לא הוו בכל עלמא דהא אתמר חושבן יומהא ושנהא וקיומהא בעלמא וההוא אתר דאתקברת ביה, אלא לאחזאה דלא הוה כשרה בכל נשי עלמא כו׳. בקרית ארבע בגין דלא הוה מיתתה על ידא דההוא נחש עקימאה דאיהו שליט בהו כו׳ בר משה ואהרן ומרים דכתיב בהם על פי ה׳ ולא שליט בה כשאר בני עלמא וכו׳ בקרית ארבע ולא בנחש.

11. עי׳ לעיל בתורה שלמה פי״ב מאמר קמז.

12. עי׳ שבת ק״ה:

13. בכת״י אור האפלה מדרש הבאור שאין הבכייה יפה על הנשים ובכת״י מעין גנים שאין הבכיה יפה על הנשים הכשרות ק״ו הרשעות. ועי׳ מגילה כח: רפרם ספדיה לכלתיה. ובש״ע יו״ד סי׳ שד״מ ס״ו כשם שמספידים על האנשים מספידים את הנשים, ועי׳ לעיל בבאור מאמר יח. ובספר חסידים מכת״י סי׳ שג. ובפי׳ הר״י מוינה כ״ף קטנה שלא בכו אותה לפי כבודה, וכן הוא חסר ו׳. ובפער״ז ולבכתה חסר ו׳ כתיב בעבור שלא בכה אותה לפי כבודה וכאמרם ז״ל בטעם כ״ף זעירא, ועי׳ פירש״י כאן ובדרשת אבן שועיב ובאת הכ״ף קטנה כדי לרמוז שהיה הבכי על דרך המיצוע כמו שהזהירונו חז״ל אל תבכו למת אל תבכו יותר מדאי. ובחמדת ימים התימני למה כא״ף זעיר לפי שאין הבכיה נאה על הנשים, ובפי׳ הרא״ש ובעל הטורים כאן כ״ף קטנה שלא בכה אלא מעט לפי שזקנה היתה. ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים לפיכך כ״ף דלבכתה קטנה לפי שחסרו מימיה כ׳ שנה ממה שחי בן בנה שהוא חי קמ״ז והיא היתה קכ״ז חסרו מימיה לפי שמסרה דין על אברהם נענשה. ומעין זה ביתר באור ראיתי בכתב יד עתיק פירוש על התורה לתלמיד בעל הרוקח ולבכתה כף קטנה כו׳ יעקב חי כ׳ שנה יותר משרה והוא נקרא על שמה ישראל כי שרית כי שרה נקברה במערה תחלה ויעקב באחרונה לכן הכ״ף קטנה שהוקטנה ממי שנקרא איש, ועוד כ״ף קטנה יצחק נולד לכ״ף שנים [צ״ל כוונתו גי׳ כ״ף מאה] ולא בכה עליה כי לא היה שם ע״כ ואולי מקורו מאיזה מדרש. ועי׳ לעיל פט״ז מאמר כ״ט המוסר דין על חברו הוא נענש תחלה ולעיל פ״ג מאמר קיא. אם היא אשת חיל בעלה קוברה. ובס׳ ציוני כ׳ מצאתי בשם חכם אחד ענין סוד גדול כו׳ נענשה שרה אמנו כי מסרה דינה לשמים באמרה ישפוט ה׳ ביני ובינך והזכירה שם של ד׳ אותיות וזהו ואל תקרי קרית ארבע אלא קריאת ארבע. ובמדרש הנעלם קיט: בתיקונים בקרית ארבע דאה קרית שמע נפקת רוחא דילה בקרית שמע בארבע אתוון ומכאן מקור לדברי החכם הנ״ל.

14. מובא באו״מ כת״י ח״ב מ״ד. ועי׳ לעיל מאמר כ״א. ובהערות המו״ל בדפוס פריז מעיר אולי ר״ל מי שאינו מכה כף על כף. [כלשון הכתוב יחזקאל כ״א, י״ט. והך כף אל כף פירש״י כדרך הסופדים] לצרה של אדם כשר מכה לו ה׳ בכפו. ובהערות לאו״מ פי׳ כנגד ג׳ כפין שיש בא״ב כ״ף דגושה ורפויה וארוכה. ובספר מנחה בלולה (נדפס וירונה שנ״ד) פ׳ חיי מביא מצאתי ב״דרש״ דלכך כף זעירא דהוי כמו שאינה וקרי ולבתה שגם בתה מתה באותו יום, שבת היתה לאברהם אבינו, כמו שדרשו על וה׳ ברך את אברהם בכל ואין מוקדם ומאוחר בתורה ע״כ ונראה מהסגנון שהכוונה למדרש חז״ל ואיני יודע מקורו.

15. עי׳ בתורה שלמה חלק ב׳ צד תקל״ז בצורת האותיות ותגיהן.

וּמֵיתַת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן וַאֲתָא אַבְרָהָם לְמִסְפְּדַהּ דְּשָׂרָה וּלְמִבְכַּהּ.

Sarah died in Kiryas Arba, which is Chevron, in the land of Canaan. Avraham came for the eulogy of Sarah and to weep for her.

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ

וּמֵיתַת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן וַאֲתָא אַבְרָהָם לְמִסְפְּדַהּ דְשָׂרָה (ח״נ: לְמִסְפְּדָה לְשָׂרָה) וּלְמִבְכַּהּ

קרית ארבע – שם המקום או העיר של ארבע?

א. השם קִרְיַת אַרְבַּע מועתק כצורתו בת״א ובמיוחס ליונתן. ואולם בין התרגומים הארמיים יש שתרגמו במשמע קרית הגבורים או גם קרית האבות.⁠¹ וממה שהעתיק ״בְּקִרְיַת אַרְבַּע״ [ולא תרגם: בְּקַרְתָּא דְאַרְבַּע כתרגום ״מִקִּרְיַת סִיחֹן״ (במדבר כא כח) ״מִקַּרְתָּא דְּסִיחוֹן״], יש מי שרצה להוכיח שלדעת ת״א הוא שם העיר כמו קִרְיַת סֵפֶר (יהושע טו טו), קִרְיַת יְעָרִים (יהושע טו ס) המתורגמים כצורתם, אך ההוכחה מסופקת.⁠²

לִסְפֹּד לְשָׂרָה – להספדה של שרה

ב. לִסְפֹּד הוא פועל בצורת מקור כמו לִבְכֹּתָהּ, לבכות אותה, מקור נטוי. ואולם ברוב הנוסחים מתורגם ״לְמִסְפְּדַהּ דְשָׂרָה״ כשם עצם (להספדה של שרה) ולנוסח זה ״לְמִסְפְּדַהּ״ במפיק ה״א. אבל במקצת נוסחים מתורגם כפועל ״לְמִסְפְּדָה לְשָׂרָה״ (לספוד לשרה) והה״א בלא מפיק. יא״ר קיים נוסח ״לְמִסְפְּדַהּ דְשָׂרָה״ משני טעמים: התרגום הוא לכבודה של שרה, שהספידוה אחרים, כי כבוד המת הוא שאת ההספד יעשו אחרים בעוד האבלים הם הבוכים. וטעם נוסף, סגנוני, ״לזווג המלות״: כלומר לשמור על משקל אחיד של התיבות הסמוכות ״לְמִסְפְּדַהּ דְשָׂרָה וּלְמִבְכַּהּ״, ״אף על פי שהאחד שם והאחר אינו נראה כן״.⁠³

1. הפשיטתא תרגם ״בקורית גנברא״, קרית הגבורים. ובדומה גם בתרגום הקטעים (ירושלמי) ובשולי ת״נ: דגובריייה, או: דגיב׳ = הגבורים. בגוף ת״נ מתורגם כאן ״בקרתהון דארבעתי אבהתא״, אבל להלן ״קרית הארבע״ (בראשית לה כז) ״קרתיהון דגיבריא״. ראה לכך אצל מאורי, פשיטתא, עמ׳ 117.

2. רש״ד ב״ביאור״, הובא ב״לחם ושמלה״ שלא הסכים עמו, כי לדעתו בסמיכויות ת״א מעתיק לפעמים את העברי כמוכח מתרגום ״קִרְיַת חֻצוֹת״ (במדבר כב לט) ״לְקִרְיַת מָחוֹזוֹהִי״: זהו בוודאי תרגום ועם זאת הניח ״קרית״ כצורתה. אבל ראה ״גֹּרֶן הָאָטָד״ (בראשית נ י) ״בֵּית אִידְּרֵי דְאָטָד״ על לתרגום שמות מקומות המורכבים משתי מלים.

3. על ״זיווג מלות״ ראה להלן ״חריש וקציר״ (בראשית מה ו).

ומיתת שרה בקרתהון דארבעתי אבהתא היא^א חברון בארעא דכנען ואתה אברהם למספדא לשרה ולמבכי עלה^ב.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דארבעתי אבהתא היא״) גם נוסח חילופי: ״דגוברייה היא״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמבכי עלה״) גם נוסח חילופי: ״ולמבכייה יתיה״.

ומיתת שרה בקרית ארבע היא חברון בארעא דכנען ואתא אברהם מן טוור פולחנא ואשכחה דמיתת ויתיב למיספד לשרה ולמבכייה.

And Sarah died in Kiryath Arba, which is Hebron. And Abraham came from the mountain of worship, and found that she was dead; and he sat to mourn for Sarah, and to weep for her.

ומיתת שרה בקרייתהון דגובריא.

And Sarah died in the city of the giants.

[ד] וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע – אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ, אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא, קִרְיַת אַרְבַּע, חֶבְרוֹן. וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתָהּ קִרְיַת אַרְבַּע, שֶׁדָּרוּ בָהּ אַרְבָּעָה צַדִּיקִים, עָנֵר, אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא, אַבְרָהָם. וְנִמּוֹלוּ בָּהּ אַרְבָּעָה צַדִּיקִים, אַבְרָהָם, עָנֵר, אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא.

דָּבָר אַחֵר: קִרְיַת אַרְבַּע – שֶׁנִּקְבְּרוּ בָהּ אַרְבָּעָה צַדִּיקִים אֲבוֹת הָעוֹלָם, אָדָם הָרִאשׁוֹן, אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב.

דָּבָר אַחֵר: שֶׁנִּקְבְּרוּ בָהּ אַרְבַּע אִמָּהוֹת, חַוָּה וְשָׂרָה וְרִבְקָה וְלֵאָה. וְעַל שֵׁם בְּעָלֶיהָ שֶׁהֵן אַרְבָּעָה, עֲנָק וּשְׁלשֶׁת בָּנָיו.

אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה שֶׁמִּשָּׁם יָצָא אָבִינוּ אַבְרָהָם שֶׁרָדַף אַחֲרֵי אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת קוֹזְמוֹקְרָטוֹרִין שֶׁהוּא עוֹלֶה בִּקְרֶנָסִין שֶׁל אַרְבָּעָה, בַּתְּחִלָּה לִיהוּדָה, וְאַחַר כָּךְ לְכָלֵב, וְאַחַר כָּךְ לַלְוִיִּם, וְאַחַר כָּךְ לַכֹּהֲנִים. וְהוּא אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת מְגֻנִּים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי יִצְחָק וְרַבָּנָן, רַבִּי יִצְחָק אָמַר, דּוֹר וְנָפַת דּוֹר, תִּמְנַת סֶרַח וְחֶבְרוֹן. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, דַּנָּה וְקִרְיַת סַנָּה וְתִמְנַת סֶרַח וְחֶבְרוֹן.

[ה] וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה – מֵהֵיכָן בָּא, רַבִּי לֵוִי אָמַר מִקְבוּרָתוֹ שֶׁל תֶּרַח לְשָׂרָה בָּא, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי וַהֲלוֹא קְבוּרָתוֹ שֶׁל תֶּרַח קָדְמָה לִקְבוּרָתָהּ שֶׁל שָׂרָה שְׁתֵּי שָׁנִים, אֶלָּא מֵהֵיכָן בָּא מֵהַר הַמּוֹרִיָּה, וּמֵתָה שָׂרָה מֵאוֹתוֹ צַעַר, לְפִיכָךְ נִסְמְכָה עֲקֵדָה לְוַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה.

בקרית ארבע – וכי מה צריך לבאי עולם בכך, אלא שהיו ד׳ מלכיות עליה, זאת אומרת (י) [ת]⁠תקרא על שמי [וזאת אומרת תקרא על שמי], והלא דברים ק״ו אם פסלת ארץ ישראל כך היו המלכיות מחבבות אותה, ק״ו לשבחה של ארץ ישראל. כיוצא בו צידונים יקראו לחרמון שריון (דברים ג׳ ט׳), ובמקום אחר [ו]⁠עד הר שיאון הוא חרמון (שם ד׳ מ״ח) מה צורך לבאי עולם, אלא שהיו המלכיות [וכו׳]. כיוצא בו ודנה וקרית סנה הוא דביר (יהושע ט״ו מ״ט), ובמקום [אחר] ושם דביר לפנים קרית ספר (שם ט״ו) וכי מה צורך [וכו׳]. כיוצא בו עלה אל הר העברים הזה הר נבו (דברים ל״ב מ״ט), ובמקום אחר הוא אומר (על) [אל] הר נבו ראש הפסגה (שם ל״ד א׳) וכי מה צורך וכו׳.

בקרית ארבע – ¹על שהיתה לארבעה בעלים.

²דבר אחר: שבה נקברו ארבעה זוגות, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.

היא חברון – על שם אותו חבר שקנה את המערה והוא אברהם.

1. שהיתה לארבעה בעלים ב״ר פנ״ח אות ד׳ ענק וג׳ בניו, וילקוט ריש חיי, ורש״י, ולק״ט.

2. דבר אחר: שבה נקברו. שם.

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע – אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ, אֶשְׁכֹּל מַמְרֵא קִרְיַת אַרְבַּע וְחֶבְרוֹן וְלָמָה קוֹרֵא אוֹתָהּ קִרְיַת אַרְבַּע שֶׁדָּרוּ בָּהּ אַרְבָּעָה צַדִּיקִים, עָנֵר, אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא וְאַבְרָהָם, וְשֶׁמָּלוּ בָּה אַרְבָּעָה צַדִּיקִים, אַבְרָהָם, עָנֵר, אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא. וְשֶׁנִּקְבְּרוּ בָּהּ אַרְבַּע אִמָּהוֹת, חַוָּה, שָׂרָה, רִבְקָה וְלֵאָה וְעַל שֵׁם בְּעָלֶיהָ שֶׁהֵן אַרְבַּע, עֲנָק וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, אָמַר רַב עֲזַרְיָה שֶׁמִּשָּׁם יָצָא אַבְרָהָם אָבִינוּ וְרָדַף אַרְבָּעָה מְלָכִים קוֹזְמוֹקְטוֹרִין שֶׁהִיא עוֹלָה בִּקְרַנְסִין שֶׁל אַרְבַּע. בִּתְחִלָּה לִיהוּדָה, וְאַחַר כָּךְ לְכָלֵב וְאַחַר כָּךְ לַכֹּהֲנִים וְאַחַר כָּךְ לַלְוִיִים.

שֶׁהוּא אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת מְגֻנִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵלוּ הֵן, רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר דּוֹר (יהושע י״ב:כ״ג), וְנָפַת דּוֹר (שם י״ט:נ׳), וְתִמְנַת סֶרַח וְחֶבְרוֹן וְרַבָּנָן אַמְרֵי, דָּנָה, וְקִרְיַת דָּנָה וְתִמְנַת סֶרַח, וְחֶבְרוֹן.

מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שְׁנֵי בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, וְחַד אָמַר: בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, הַיְינוּ דִּכְתִיב מַכְפֵּלָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי בָּתִּים זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ מַאי מַכְפֵּלָה, שֶׁכְּפוּלָה בְּזוּגוֹת.

רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אַחַר שֶׁהַכָּתוּב שׁוֹקֵל מַעֲשֶׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעֲשֶׂה אֶרֶץ כְּנַעַן, שֶׁנֶּאֱמַר ״כְּמַעֲשֶׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם״ וְגוֹ׳ לָמָּה זָכוּ כְּנַעֲנִים שֶׁיָּשְׁבוּ עַל אַרְצָם אַרְבָּעִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ג:כ״ב) ״וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרַיִם״ מִפְּנֵי שֶׁכִּבְּדוּ אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁאָמְרוּ לוֹ ״נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ״ וְגוֹ׳ זָכוּ שֶׁיָּשְׁבוּ עַל אַרְצָם אַרְבָּעִים וְשֶׁבַע שָׁנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (יהושע י״ד:ט״ו) ״הָאָדָם הַגָּדוֹל בַּעֲנָקִים וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה״, בִּזְכוּת אַבְרָהָם, שֶׁכִּבְּדוּ אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ, זָכוּ שֶׁתִּשְׁקֹט עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ.

(מַמְרֵא) קִרְיַת אַרְבַּע – (קִרְיַת) אַרְבַּע זוּגוֹת, אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה.

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה – כְּשֶׁשָּׁב אַבְרָהָם מֵהַר הַמּוֹרִיָּה בְּשָׁלוֹם, חָרָה אַפּוֹ שֶׁל סַמָּאֵל שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא עָלְתָה בְּיָדוֹ תַּאֲוַת לִבּוֹ לְבַטֵּל קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. מֶה עָשָׂה, הָלַךְ וְאָמַר לְשָׂרָה, לֹא שָׁמַעְתְּ מַה נַעֲשָׂה בָּעוֹלָם. אָמְרָה לֵיהּ, לָאו. אָמַר לָהּ, לָקַח אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנֵךְ וּשְׁחָטוֹ וְהִקְרִיבוֹ עַל עוֹלַת מוֹקְדָה. הִתְחִילָה בּוֹכָה וּמְיַלֶּלֶת שָׁלֹשׁ בְּכִיּוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ תְּקִיעוֹת, שָׁלֹשׁ יְלָלוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ יְבָבוֹת וּפָרְחָה נִשְׁמָתָהּ וּמֵתָה. וַיָּבֹא אַבְרָהָם, מֵהֵיכָן בָּא, מֵהַר הַמּוֹרִיָּה בָּא.

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ – אִבָּעְיָא לְהוּ הֶסְפֵּדָא יְקָרָא דְּחַיֵי הוּא אוֹ יְקָרָא דְּשָׁכְבֵי הוּא לְמַאי נַפְקָא מִנָּהּ, נַפְקָא מִנָּהּ לְהַהוּא דְּאָמַר לֹא תִּסְפְּדוּ לְהַהוּא גַבְרָא, אִי נַמִּי לְאַפּוּקֵי מִיוֹרְשִׁין מַאי. תָּא שְׁמַע וַיָבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה, אִי אַמְרֵת מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחַיֵּי הוּא מִשּׁוּם יְקָרָא דְּאַבְרָהָם מַשְׁהוּ לְהוּ לְשָׂרָה שָׂרָה גוּפָהּ נִיחָא לָהּ כִּי הֵיכֵי דְּמִתְיַקַּר בָּהּ אַבְרָהָם. תָּא שְׁמַע, רַבִּי נָתַן אוֹמֵר: סִימָן יָפֶה לְמֵת שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנוּ לְאַחַר מִיתָה מֵת שֶׁלֹּא נִסְפַּד וְלֹא נִקְבַּר אוֹ שֶׁחַיָה גֹרַרְתּוֹ אוֹ שֶׁהָיוּ גְּשָׁמִים מְזַלְּפִין עַל מִטָּתוֹ, שְׁמַע מִנָּהּ יְקָרָא דְּשָׁכְבֵי הוּא שְׁמַע מִנָּהּ.

וַיָּבֹא אַבְרָהָם – מֵהֵיכָן בָּא, רַבִּי לֵוִי אָמַר: מִקְּבוּרָתוֹ שֶׁל תֶּרַח לְשָׂרָה בָּא, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא קָדְמָה קְבוּרָתוֹ שֶׁל תֶּרַח לִקְבוּרָתָהּ שֶׁל שָׂרָה שְׁתֵּי שָׁנִים אֶלָּא מֵהֵיכָן בָּא, מֵהַר הַמּוֹרִיָּה בָּא, וּמֵתָה שָׂרָה מֵאוֹתוֹ צַעַר. לְפִיכָךְ נִסְמְכָה עֲקֵדָה לְוַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה.

ת׳ם מאתת סרה פי קריה ארבע הי חברא פי בלד כנעאן פאקבל אברהים ינדבהא ויבכיהא.

ואז מתה שרה בקרית ארבע, היא חברון, בארץ כנען, ואברהם בא להספיד את שרה ולבכות עליה.

וקרא לחברון קרית ארבע על שם ארבעה דברים.

א. וזה פשוטו, הוא שם מקום, או שם איש

ב. מפני שארבעה גיבורים ישבו שם: ענק ושלושת בניו, ככתוב: ״ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק״;

ג. מפני שעתידה היא ליפול בחלקם של ארבעה, דהיינו:

לשבט יהודה בכללה,

וללויים – בערי המגרש,

לכהנים – בערי מקלט,

ושדותיה לכלב בן יפונה;

ד. מפני שייקברו בה ארבעה זוגות של צדיקים, בדיוק: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, לפי הכתוב, ואדם וחוה, לפי המסורת.

לספד לשרה ולבכתה – זהו חלק מהדברים שחייב אדם לעשות על מתו, בשיעורים שונים: הספד – יום אחד, ג׳ ימים – לבכי, ולאבל – ז׳ ימים, ולענין כבוס בגדים ותספורת – שלושים יום, ולהכנס לשמחה – על אב ואם – שנה.

ותסמיתה לחברון קרית ארבע לד׳ מעאני. אלאול עלי ט׳אהרה אן יכון אסם מכאן או אסם אנסאן. ואלת׳אני לאן סכנהא ד׳ ג׳באברה ענר וג׳ אולאדה כק׳ ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק. ואלת׳אלת׳ לאנה סתקע פי אלקסמהֵ לד׳ יעני לשבט יהודה ג׳מלהֵ ת׳ם ללוים פי ערי מגרש ת׳ם ללכהנים פי ערי מקלט ת׳ם מזארעהא לכלב בן יפנה. ואלראבע לאנה ידפן פיהא אמאם ד׳ מן אזואג׳ אלצאלחין אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה מן אלמכתוב אדם וחוה מן קבל ד׳לך מן אלמנקול.

וקו׳ לספד לשרה ולבכותה בעץ׳ מא יג׳ב מן חקוק אלמיית באכ׳תלאף אלמקאדיר. הספד יום אחד ולבכות ג׳ ימים וללאבל ז׳ איאם וגסל אלת׳יאב ואכ׳ד׳ אלשער לת׳לאתין יום ואלדכ׳ול אלי אלאפראח עלי אלואלדין סנהֵ. ופסרת פני חט׳רהֵ לאן הד׳ה אללפט׳הֵ עלי ו׳ צ׳רוב: פני סכ׳ט כק׳ לא אפיל פני בכם, פני וג׳ה כק׳ ראי פני המלך, פני קצד כק׳ וישם פניו לאיים, פני רצ׳א כק׳ ואור פניך כי רציתם, פני קבאלהֵ כק׳ ויחן את פני העיר.

בקרית ארבע – על שם ארבעה ענקים: אחימן, ששי, ותלמי, ואביהם.

דבר אחר: על שם ד׳ זוגות שנקברו בה איש ואשתו: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.

ויבא אברהם – מבאר שבע.

לספד לשרה – ונסמכה מיתתה לעקידה, שעל ידי בשורת עקידה שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט לא נשחט, פרחה רוחה ומתה.

בקרית ארבע – literally, the city of the Four, and it was so called because of the four giants who lived there: Ahiman, Sheshai, Talmai and their father (Bemidbar 13:22).

Another explanation is that it was so called because of the four couples who were buried there, man and wife – Adam and Eve, Avraham and Sarah, Yitzchak and Rebecca, Yaakov and Leah (Bereshit Rabbah 58:4). ויבא אברהם AND AVRAHAM CAME from Beer-Sheba.

ויבא אברהם AND AVRAHAM CAME – from Beer-Sheba.

לספוד לשרה ולבכותה TO BEWAIL SARAH AND TO WEEP FOR HER – The narrative of the death of Sarah follows immediately on that of the Binding of Yitzchak, because through the announcement of the Binding – that her son had been made ready for sacrifice and had almost been sacrificed – she received a great shock (literally, her soul flew from her) and she died (Pirkei DeRabbi Eliezer 32).

ותמת שרה בקרית ארבע – ¹קרית ארבע ילידי הענק. אחימי ששי ותלמי וענק אביהם.

²ד״א: קרית ארבע – שנקברו שם ארבע זוגות. אדם וחוה. אברהם ושרה. יצחק ורבקה. יעקב ולאה.

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה – ³מהיכן בא מהר המוריה. למדנו שהיה יצחק כשנעקד בן שלשים ושבעה שנה. בת תשעים היתה שרה בלדת את יצחק. הוסיף שלשים ושבעה הרי מאה ועשרים ושבע שנה לחיי שרה.

והחי יתן אל לבו (שם ז׳:ב׳) זה אברהם. שכל השנים הללו לא קנה לו קבר בארץ ישראל. עד שמתה שרה. ונתן אל לבו. לקנות לו קבר להיות בחזקתו. מיד

1. קרית ארבע. ב״ר שם. וילקוט ריש חיי. ורש״י עה״ת.

2. ד״א. שם.

3. מהיכן בא. ב״ר וילקוט שם. ויק״ר פ״כ. פדר״א פל״ב.

ותמת שרה – בהיות אברהם בהר המוריה כשדר בקרית ארבע שהיא של אחימן שישי ותלמי וענק אביהן:

היא חברון – ששם נוחין האבות וחברותיהם:

בארץ כנען – המבוזה שבארץ כנען היפך הפשט:

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה – כך דרך פשט המקרא, לאדם המזדמן לעשות הדבר בעצמו קוראו בא, כגון בא אלי לשכב עמי (בראשית לט יד), ויבא אברהם. מהר המוריה, באותו היום נעשה שמת שרה ונתעסק לספוד לשרה ולבכותה, כדי לקבל עליה שכר, ולמדנו שהיה יצחק בן ל״ז שנה כשנעקד על הר המוריה, וכשנפטרת ביום עקידתו היתה בת קכ״ז שנה:

אביהם של אחימן ששי ותלמי (במדבר י״ג:כ״ב) היה שמו ארבע. (כ״י פרנקפורט 133/5, ובדומה בכ״י קמברידג 404 בשם ר׳ יוסף קרא פי׳)⁠¹

1. כך פירשו גם רשב״ם בראשית כ״ג:ב׳ ורש״י יהושע י״ד:ט״ו. ר״י קרא עצמו ביהושע י״ד:ט״ו לא פירש כן.

ויבא אברהם – אפילו לא בא ממקום אחר, אף על פי כן ראוי לומר כי בא לסופדה.

בקרית ארבע – שם האיש ארבע, כדכתיב ביהושע: קרית ארבע אבי הענק (יהושע ט״ו:י״ג), כמו: קרית סיחון (במדבר כ״א:כ״ח).

Vayyavo' ABRAHAM CAME: Even if he did not come from somewhere else, it is still appropriate to write that Abraham came [ba'; i.e. proceeded] to mourn her.⁠¹

Beqiryat IN KIRIATH-ARBA [THE CITY OF ARBA]: Arba is the name of a man, as it is written in Joshua (15:13), "The city of Arba, the father of Anak.⁠" [Qiryat 'arba' means Arba's city,] just like (Num. 21:28) qiryat siḥon – "Sihon's city.⁠"²

1. Rashi and Ibn Ezra both feel that the word vayyavo’ implies that Abraham was in some other place when Sarah died. Rashbam, Nahmanides and ibn Kaspi reject this inference, as do Dillmann and Skinner.

2. Rashi (following the midrashic tradition of Bereshit Rabbah 58:4, Eruvin 53a and Sotah 13a) saw 'arba' in this verse as a number. Rashbam and Ibn Ezra saw it as the name of a man (based on Joshua 14:15, 15:13 and 21:11).
Many moderns (Driver, Dillmann, Skinner) reject the interpretation that Arba is the name of a man, since the town is twice mentioned as qiryat ha-'arba', with a definite article. (See likewise Rashbam's own comment on the form ba-'enayim in his commentary to Gen. 38:14.) Cf. Spurrell who supports Rashbam's interpretation.

ארבע – שם אדם גדול בענקים, ולהיותו^א אברהם (בראשית רבה י״ד:ו׳), רחוק, כי לא היה מהענקים.

וכאשר מתה שרה היה אברהם במקום רחוק, על כן אמר ויבא אברהם.

ולבכותה – לבכות עליה, וכן: ובכתה את אביה ואת אמה (דברים כ״א:י״ג).

א. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827. בכ״י פריס 177: ולהיות.

KIRIATH-ARBA. Arba was the name of one of the great men of the Anakim.⁠¹ The identification of Arba with Abraham is homiletical,⁠² as Abraham was not of that race. When Sarah died Abraham was elsewhere; hence Scripture states, and Abraham came.

AND TO WEEP FOR HER. The word livkotah is to be rendered to weep for her. And bewail her father (Deut. 21:13)³ is similar.

1. Cf. Now the name of Hebron beforetime was Kiriath-arba, which Arba was the greatest man among the Anakim (Joshua 14:15); even Kiriath-arba, which Arba was the father of Anak (Joshua 15:13).

2. Bereshit Rabbah 14:6.

3. Livkotah is made up of two words, livkot (to weep) and the object otah (her). This combination of pronoun and object can only be made with a transitive verb. However, livkotah is intransitive. The meaning of livkotah is thus to weep her, an impossible rendering. Hence Ibn Ezra comments that the meaning of our word is to weep for her. He points out that the same is true in Deut. 21:13 (Krinsky).

ותמת – כי שם היו משיצאו מבאר שבע.

בקרית ארבע – ארבע הוא שם איש נקרא כן בעבור שהיו ארבעה ענקים, הוא ושלשת בניו. וכן אמר בספר יהושע את קרית ארבע אבי הענק (יהושע ט״ו:י״ג), והיו שלשת בניו ששי אחימן ותלמי (במדבר י״ג:כ״ב). והעיר הזאת שמה חברון והיתה לארבע ולבניו.

ויבא אברהם – בא מן החוץ כי לא היה עמה בבית בעת מיתתה, או בא ממקום אחר כי לא היה בחברון בשעה שמתה.

לספד – בדברי הספד וקינות.

ולבכותה – ולבכות עליה, וכן בא הלשון הזה בלא קשר ׳על׳ ו׳אל׳, ואבכה בצום נפשי (תהלים ס״ט:י״א) – כאלו אמר על נפשי, ויבך אתו אביו (בראשית ל״ז:ל״ה).

ותמת שרה בקרית ארבע, this is where Avraham and Sarah resided after they had left Beer Sheva.

בקרית ארבע, Arba was the name of a man whose was known by this “nickname” as he had three sons, and they, just as he himself were giants, so that there were four giants. Compare Joshua 21,11. His three sons were called ששי,חימן, תלמי.

ויבא אברהם, he came from outside the house as he had not been present when Sarah died.. Alternately, he had been out of town at the time when Sarah died.

לספד, to eulogise her with words and elegies.

ולבכותה, and to weep for her. These two verbs are used on occasion without the prepositions אל and על as for instance in Psalms 69,11 ואבכה בצום נפשי, “when I wept and fasted;” the meaning of the prefix ב in front of צום is equivalent to the preposition על, “I fasted on account of the threat to my soul.” Compare also Genesis 37,35 ויבך אותו אביו, “his father wept for him.”

ותמת שרה וג׳ – מורה שאחר שהתגורר אברהם ע״ה בארץ פלשתים ימים רבים¹ חזר אל מושבו הראשון חברון².

בקרית ארבע היא חברון – ושמו הראשון קרית ארבע³. וארבע שם הבונה אותה ומיסדה, או שנתפרסמה בשם המלך הראשון שהיה בה – [שהרי] אמר ביהושע (יד:טו) ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא⁴.

ויבא אברהם וג׳ – הכוונה בויבא שנכנס אל המקום אשר מתה בו מבוהל על היפקדה ומצטער עליה ו{נכנס לשם} להלוית גוייתה בשלום, כמו שיעשה אדם עם מת חביב עליו ונפשו קשורה בו, וכך ביאר אבי אבא מרי ז״ל⁵. והראה לך {התורה} בזה כי הקינה על המתים והבכיה עליהם מנהג הנביאים מימי קדם⁶.

1. ד. ככתוב לעיל (בראשית כא:לד) ׳ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים׳.

2. ה. הוכחת רבנו היא ממה שמתה שרה שם, שרואים מזה ששם היו גרים אברהם ושרה. וראה להלן בסמוך שביאר על פי שיטתו זאת, ש׳ויבא אברהם׳ אין הכוונה שבא מעיר אחרת וכד׳ אלא שנכנס למקום שהיתה מטתה מונחת שם. ואף שלדברי רז״ל מתבאר שבא מעקדת יצחק בהר המוריה, כבר ביאר רבנו לעיל פר׳ וירא (כב:א) בשם אביו שהעקדה לא היתה סמוכה למיתת שרה ע״ש. וכשיטת רבנו פירש הרמב״ן כאן על דרך הפשט, וכתב: ׳והנראה בעקידה שהיתה הצואה בה בבאר שבע, כי שם היה דר ושם חזר, כי כן כתוב בתחילה ׳ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם׳, ואמר ׳ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים׳, והוא גרותו בבאר שבע שהוא בארץ פלשתים, [...] ואם כן לא מתה שרה באותו זמן, כי לא היה אברהם דר בבאר שבע ושרה דרה בחברון׳.

3. ו. נראה שבא לשלול את האפשרות שכבר מתחילת היווסדה היו לעיר שני שמות, אלא השם קרית ארבע הוא שמה המקורי ובימי משה ויהושע הוא שנקראה חברון, ולכן בכל פעם שבא במקרא ׳קרית ארבע׳ תמצא פירושו בצדו ׳היא חברון׳. והשוה מש״כ בתחילת פרשת וישלח.

4. ז. ממקרא זה מסתייע רבנו לשתי קביעותיו. האחת שלא נקראה העיר בשתי שמות כאחת אלא מתחילה היתה נקראת קרית ארבע ואח״כ הוסב שמה לחברון. והשנית שארבע הוא שם אדם שעל שמו נקראה, לסיבת היותו הבונה אותה או מלכה הראשון. וזאת בניגוד למדרש חז״ל המובא ברש״י שבו ביארו השם ׳קרית ארבע׳ על שם הנקברים בה.
ובאמת דרשת חז״ל טעונה ביאור, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב שהוא שם אדם, וכפי שציטט רבנו. ועמד בזה הרד״ל בביאורו לפדר״א (פרק כ אות נ), וביאר שאע״פ שמפורש בס׳ יהושע שארבע הוא שם הענק, בכל זאת דרשוהו על שם הנקברים בה, כיון שבכ״מ קוראה הכתוב ממרא או חברון כשם העיקר ושם קרית ארבע טפל לו, ואילו כאן בקבורת שרה נקראה בעיקר קרית ארבע, לכן דרשו מה שדרשו ע״ש. [ובאמת חז״ל הרבו לדרוש שמות אנשים ומקומות, אי משום ענין של שמא גרים וכדו׳ (כבברכות ז: ויומא פג:), אי משום דרש ומליצה וכדו׳, אבל לא משום שחשבו הדרש שלהם לסיבה שנקראו כך, ראה הגהת הגריעב״ץ למגילה (ו.), ועמש״כ לעיל פר׳ וירא (כא:ו), ועי׳ היטב בדברי המלבי״ם בפירושו לויקרא (ב:יד אות קנב) שחכמים ידעו את שורשי הלשון ומקורו והשתמשו בזה באגדותיהם].

5. ח. העיר המהדיר שלכאורה צ״ל או ׳אבי אבא ז״ל׳ או ׳אבא מארי ז״ל׳ כדרכו בכל מקום, ואמנם מצאתי לרבנו בס׳ המספיק (מהד׳ דנה עמ׳ 175) כלשון הזה: ׳אני מעתיק מאבי אבא מארי רבינו מימון זצ״ל׳. וכן נמצא להלן פר׳ משפטים (כב:יד). קרוב לודאי שהכוונה לאבי אביו שממנו מעתיק ברוב המקומות, והוספת ׳מרי׳ היא אשיגרא דלישנא.

6. ט. כנראה שרצונו בזה להראות שענין האבלות קדומה היא, אבל לא שזהו מקור חיוב האבלות, ודבריו אלו הם ברוח ביאורו בכמה ממצוות התורה שהשאירה התורה מנהגים קדומים [ראה מש״כ ע״ז בפר׳ ויצא (לא:לט) באורך]. אכן לשון רבנו כאן מורה שמנהג ההספד והבכיה אינו סתם מנהג קדמון שנהגו העם, אלא הוא מנהג הנביאים, כלומר, עוד קודם נתינת התורה היה מנהג זה נרצה לפניו ית׳, ונביאיו הדבקים בו ית׳ כבר נהגו כן מאז ומעולם.
ובענין זה גופא השוה מש״כ הרמב״ם ריש הלכות אבל: ׳ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה (בראשית נ:י) ׳ויעש לאביו אבל שבעת ימים׳, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות׳ [וכבר ביארנו בפרשת ויצא (שם) שאף רבנו מסכים שאחר מתן תורה הפכו מנהגי האבלות למצוה חדשה, למרות שנהגו בהן קודם לכן]. ועי׳ עוד מה שהאריך רבנו בענין אבלות בקטע חדש מס׳ המספיק שנדפס לראשונה כנספח לס׳ המספיק הוצאת פלדהיים (עמ׳ 558 והלאה). ובענין מצוות האבלות הקדומה ראה פירושי רב שמואל בן חפני גאון מהד׳ ר״א גרינבוים (עמ׳ שצח, ושם בהערה 334 באורך).

ותמת שרה – אין דרכו של מקרא לכתוב מיתת אשה אף על פי שהיא צדקת, אם לא על ידי מעשה כגון שרה, רחל, דבורה, מרים, שרה, בשביל שהוציא אברהם דמים יקרים לקברה ולא הרהר וזהו אחד מהעשרה נסיונות. רחל, להודיע שנקברה חוץ למערה. דבורה, להודיע למה נקרא שם אותו מקום אלון בכות. מרים, על שם הבאר שפסק כשמתה.⁠¹

בקרית ארבע – יש מפרשים: מה שכתב מקום מיתתה מה שאין כן באברהם ושאר אמהות על שם ששלחה שם אברהם כשיצא ללכת להר המוריה שלא תרגיש בעקדה, שהרי בבאר שבע היה עומד כדכתיב וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כ״ב:י״ט).

ויש אומרים: כשחלתה הוליכה שם משום דבחברון בסים אוירא וכששמעה בשורת העקדה מתה. לכך ויבא אברהם – מבאר שבע לספד לשרה, ולכך הוצרך לו לקנות שם אחוזת קבר כי לא היה שם מקום מושבו.

בקרית ארבע – עיר שבנה אותה אדם ששמו ארבע. כדכתיב קרית ארבע האדם הגדול בענקים (יהושע י״ד:ט״ו).⁠²

דבר אחר: עיר שירשוה ארבע בעלים זה אחר זה: מתחילה לשבט יהודה, אחר כך לכלב, ואחר כך לכהנים, ואחר כך ללוים כדאיתא בספר יהושע, בראשית רבה. והיא הייתה עיר מקלט ולכך לא ניתן לכלב רק פרורהא כדכתיב את שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו (יהושע כ״א:י״ב). פרק יש נוחלין.

ויבא אברהם – יש מפרשים: אפילו לא בא אלא מן החוץ יאמר ויבא,⁠³ דוגמא: ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית ל״ט:י״א).

לספד לשרה ולבכתה – לפי שלא היה לו מקום מוכן לקבורה.

1. שאוב מר״י בכור שור בראשית כ״ג:א׳.

2. בדומה ברשב״ם ובאבן עזרא פירוש ראשון.

3. שאוב מרשב״ם.

ותמת שרה, "Sarah died;⁠" it is most unusual for the Torah to report the fact that a woman died. (Miriam, Moses' sister's death are exceptions, Numbers 20,1 as are Rachel's premature death in Genesis 35,18, and Deborah, Rivkah's nursemaid in Genesis 35,8.) When such a death is reported it is not only a compliment to the virtuous lives these women had lived, but is always associated with a remarkable event. Sarah's death is associated with the enormous amount of money paid by her husband for acquiring the land for burying her. Rachel's premature death is reported so that we should know where she has been buried. Deborah's death is reported so that we should know why the place where this occurred became known subsequently as אלון בכות, "oak of mourning.⁠" [Also in order to draw our attention to the fact that her mistress, Rivkah's death has not been reported. Ed.] Miriam's death was the reason that the well that had accompanied the Israelites throughout their long march in the desert ceased flowing.

בקרית ארבע, in Kiryat Arba; there is an opinion that the reason why the location where she died is mentioned, while the locations where the other matriarchs died were not mentioned is that Avraham had sent her there before taking Yitzchok with him to be offered as a sacrifice on Mount Moriah. He did not want her to have any knowledge of this. Avraham and Sarah at that time had been residents of B'er Sheva. Another commentator claims that Sarah had moved from B'er Sheva for health reasons as the climate in Chevron (mountainous instead of desert) was more likely to cure her. When she heard why Avraham had taken Yitzchok to Mount Moriah she died. This is why Avraham had to come all the way from B'er Sheva to mourn and bury her. Had she died in B'er Sheva, Avraham could have buried her there without problems as he was at home there.

בקרית ארבע, this was a town that had been built already by Adam, as we know from Joshua 14,15: קרית ארבע שם חברון לפנים, האדם הגדול בענקים, "the name of Chevron in former times was Kiryat Arba, the greatest of all the giants.⁠"A different version found in midrashim, is that the name of that town is due to it changing ownership four times one after another. First it belonged to the tribe of Yehudah; then it became the private property of Calev of that tribe; subsequently it became a city of priests, and eventually one of the cities of refuge. (Compare B'reshit Rabbah 58,4) This is why only its outskirts were given to Calev as is apparent from the wording in Joshua 21,12. Compare also in Baba Batra 122. ויבא אברהם, "Avraham arrived.⁠" Some scholars claim that the term: ויבא, need not imply that the subject came from afar, even if he only came from the outside of the house this term is used as we know from Joseph's entering Potiphar's house where the Torah wrote: ויבא הביתה לעשות מלאכתו, "he entered the house in order to perform his tasks.⁠" (Genesis 39,11)

לספוד לשרה ולבכותה, "to eulogize Sarah and to weep over her loss.⁠" He did so as he could not bury her until he had secured a suitable plot where to bury her.

וא״ת היאך היה זה שאברהם היה בבאר שבע והיא היתה בקרית ארבע. וי״ל שרצה להתישב בבאר שבע שנ׳ ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע (בראשית כב:יט). והיא היתה עדיין בקרית ארבע ושלח יצחק אחריה כו׳. רי״ח.

ותמת שרה בקרית ארבע – שר של אותה קריה נקרא ארבע דכתי׳ ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים (יהושע יד:טו) והוא כמו שנים.

ולבכותה – כ׳ מאותיות קטנות. והטעם לפי שלא בכו אותה לפי כבודה. ומזה הטעם כתו׳ חסר.

ולבכתה – וא״ת והיכן היה יצחק בנה שלא היה שם. וי״ל שכשנעקד על גבי המזבח עשה בו אברהם מעט חבורה והמלאכים לקחו אותו והביאוהו לגן עדן ועשו לו שם רפואה ושהא לשם ב׳ שנים. וא״ת מהיכן נדע זה. וי״ל דלקמן בפ׳ תולדות כתי׳ ויגדלו הנערים (בראשית כה:כז) ופרש״י (ד״ה ויגדלו הנערים) שהיו מי״ג שנים. ומיד מת אברהם שלא היה רואה את עשו יוצא לתרבות רעה. ואברהם חי קע״ה שנה. ואם תחשוב בן ק׳ היה כשנולד יצחק ויצחק בן ס׳ שנה בלדת אותם (בראשית כה:כו) וי״ג. הרי קע״ג. בציר לך תרי. אלא אותם ב׳ שנים שהיה בגן עדן לא קחשיב. דא״כ הוה ליה למימר ויצחק בן ס׳ וב׳ בלדת אותם. וכן אנו מוצאים גבי י״ד שנים שהיה יעקב מוטמן בבית עבר לא קא חשיב (מגילה טז:-יז.).

ד״א לכך כ׳ קטנה. לפי שהיתה זקינה והגיעה לסוף ימיה. לפיכך לא בכו אותה כל כך. וכ׳ וכנה אשר נטעה ימינך (תהלים פ:טז) גדולה להשלים חסרון של זו.

ד״א לכך כ׳ קטנה. לפי ששרה שהיתה ראשונה למערה היתה כ׳ שנים פחות מיעקב (בראשית מז:כח) שהיה אחרון במערה.

ד״א לומ׳ שהכ׳ כמו שאינה והוי לבתה. כלומ׳ בת היה לו כמו שאמרו רבותי׳ (בבא בתרא טז:, קמא.). וכשהיתה בוכה היה בוכה עמה.

ותמת שרה – וא״ת למה נסתבבה מיתתה ע״י רמאות השטן, ותירץ אביו של רי״ח דמדה במדה לא בטל, והקב״ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, לכן בעון ותכחש שרה מתה בכחש השטן שהי׳ מכזב בה.

ויבא אברהם – וקשה הרי נתיישב שם בבאר שבע כדכתיב לעיל סוף סדר וירא וישב אברהם אל נעריו ויקומו וגו׳ וישב אברהם בבאר שבע ואיך א״כ היתה שרה בחברון, וי״ל דהשתא בשובו בדרך הוא שנתיישב שם ושלח לחברון אחריה ליקחנה לבאר שבע אצלו והוגד לו שמתה ולכן ויבא אברהם לספוד וגו׳, רי״ח.

ולבכתה – חסר ו׳ כתיב בעבור שלא בכה אותה לפי כבודה וכאמרם ז״ל בטעם כ״ף זעירא.

ויבא אברהם – לשון רבינו שלמה: מבאר שבע. ואין זה לומר שהיה עומד שם ממה שכתוב: וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כ״ב:י״ט), כי איך תהיה שרה בחברון. אבל הכונה לומר שהלך שם כיום^א לצרכו, ושמע במיתת שרה ובא משם לספוד ולבכות.

ולשון רבותינו (בראשית רבה נ״ח:ה׳): מהר המוריה בא, וכן הוא לפי המדרש שכתבו הרב (רש״י בראשית כ״ג:ב׳) ששמעה בעקידה ופרחה נשמתה. [והנראה בעקידה שהיתה הצואה בה בבאר שבע, כי שם היה דר ושם חזר, כי כן כתוב בתחלה: ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם י״י אל עולם (בראשית כ״א:ל״ג), ואמר: ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (בראשית כ״א:ל״ד), והוא גרותו בבאר שבע שהוא בארץ פלשתים, ושם נצטוה בעקידה. ועל כן עשה בדרך שלשה ימים, שארץ פלשתים רחוקה מירושלם, שאילו חברון בהר יהודה הוא, כי כן כתוב (יהושע כ׳:ז׳), וקרוב לירושלם. ובשובו מן העקידה לבאר שבע חזר, כמו שנאמר: וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כ״ב:י״ט), להורות שנתעכב שם וישב בו שנים. ואם כן, לא מתה שרה באותו הזמן כי לא היה אברהם^ב דר בבאר שבע ושרה דרה בחברון.

וכן נראה כי יצחק נולד בבאר שבע, כי כתוב תחלה: ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר (בראשית כ׳:א׳), ואבימלך אמר אליו: הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב (בראשית כ׳:ט״ו), ונתישב שם בארץ ההיא בבאר שבע, שכן כתוב: ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכול שר צבאו אל אברהם לאמר (בראשית כ״א:כ״ב), ואין כתוב שהלכו אליו מגרר, ויכרתו שם הברית בבאר שבע. וכן תראה כי הגר, כשהוציאו אותה מבית אברהם ביום הגמל את יצחק, הלכה במדבר באר^ג שבע (בראשית כ״א:י״ד) ששם היו דרים. אבל אחר ימים רבים נסע מארץ פלשתים ובא לחברון ונפטרה שם הצדקת.

אבל לפי מדרשו צריכין אנו לומר כי אברהם ושרה בזמן העקידה היו דרים בחברון, ושם נצטוה. ומה שאמר: ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וגו׳ (בראשית כ״ב:ד׳) – כי לא נגלה לו ההר חמד אלהים¹ עד היום השלישי, והיה בשני הימים הולך בסביבי ירושלם ולא היה הרצון להראות לו. ואברהם אחר העקידה לא שב למקומו לחברון, אבל הלך תחלה אל באר שבע מקום האשל שלו לתת הודאה על נסו, ושם שמע במיתת שרה ובא. ומי שאמר מהר המוריה בא, ומי שאמר מבאר שבע, הכל טעם אחד. ולפי זה, מה שאמר הכתוב: וישב אברהם בבאר שבע (בראשית כ״ב:י״ט) יהיה ענינו כי בשובו מן העקידה בא אל באר שבע, ומשם הלך לקבור את שרה, אחר הקבורה מיד חזר לבאר שבע ונתישב שם שנים, והשלים הכתוב ענין באר שבע כאחד ואחרי כן סיפר בקבורה. ושם בבאר שבע נשא יצחק את רבקה, כמו שאמר: והוא יושב בארץ הנגב (בראשית כ״ד:ס״ב)]⁠^ד וזה דעת כל המפרשים, כי אברהם היה במקום אחר ובא משם.

ולפי דעתי: כי היה לשרה אהל, שם עומדת ואמהותיה לפניה, וכן כתוב: באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות (בראשית ל״א:ל״ג). והנה שרה מתה באהל שלה, ונכנס אברהם באהל עם אחוזת מרעיו לספוד אותה. או שיהיה לשון: ויבא אברהם – לאמר שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו, כי כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא: בא אליה. וזה לשון מורגל בדברי חכמים, כמו ששנינו בתמיד (משנה תמיד ד׳:ג׳): בא לו לגרה והניח בה שתי צלעות מכאן, בא לו לדופן השמאלית, בא לו לעוקץ, ואמרם (בבלי בכורות כ׳.): אני לא באתי לידי המדה הזו. וכן בכתוב: בא בשכרו (שמות כ״ב:י״ד) – שבא למלאכה ההיא ועשה אותה בעבור שכרו. ולא יתכן בעיני שבא מעיר^ה אחרת אל חברון, שאלו היה כן היה מזכיר אותו המקום, והיה הכתוב מפרש: וישמע אברהם ויבא ממקום פלוני.

1. השוו ללשון הפסוק בתהלים ס״ח:י״ז.

א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2. בדפוס ליסבון: ״ביום״.

ב. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אברהם״.

ג. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2, רומא 44, וכן תוקן בגיליון בכ״י פרמא 3255: ״בבאר״.

ד. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.

ה. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בעיר״.

AND ABRAHAM CAME. Rashi comments: "From Beer-sheba.⁠" Now this does not mean to imply that Abraham remained in Beer-sheba — as is indicated in the verse, And Abraham abode at Beer-sheba,⁠¹ for how then would Sarah have been in Hebron? Rather, the intent is to state that Abraham had gone to Beer-sheba for the day for some purpose, and while there he heard of the death of Sarah and came from there to Hebron to mourn and weep for her. However, the expression of our Rabbis is,⁠² "And Abraham came — from Mount Moriah.⁠" This is in accord with the Midrash which the Rabbi [Rashi] previously cited³ which states that hearing of the Binding [in which her son had been made ready for sacrifice and had indeed almost been sacrificed] her soul flew from her and she died.
It would appear that the Divine command concerning the Binding was delivered to Abraham in Beer-sheba for there he dwelt and he returned thereto after the Binding, for so it is written at the outset: And Abraham planted a tamarisk-tree in Beer-sheba and called there on the name of the Eternal, the Everlasting G-d.⁠⁴ It further states, And Abraham sojourned in the land of the Philistines many days.⁠⁵ This refers to his dwelling in Beer-sheba, which is in the land of the Philistines, and it is there that he was commanded concerning the Binding. It is for this reason that he expended three days on the journey to Mount Moriah,⁠⁶ for the land of the Philistines is distant from Jerusalem. On the other hand, Hebron is in the mountains of Judah, as Scripture testifies,⁠⁷ and is therefore near to Jerusalem. Thus, when coming from the Binding, he returned to Beer-sheba, as it is said, So Abraham returned to his lads and they rose and went together to Beer-sheba.⁠⁸ This teaches us that he tarried there and dwelled in Beer-sheba for a period of years. Now if this was the case, Sarah did not die during that period immediately following the Binding for it would not be that Abraham lived in Beer-sheba while Sarah dwelt in Hebron. And so it also appears since Isaac was born in Beer-sheba for it is previously written, And Abraham journeyed from there towards the land of the south and abode between Kadesh and Shur and sojourned in Gerar,⁠⁹ and Abimelech said to him, Behold, my land is before thee; abide where it is good in thine eyes.⁠¹⁰ There in that land Abraham settled in the city of Beer-sheba, for so it is written, And it came to pass at that time that Abimelech and Phicol the captain of his host spoke unto Abraham, saying.⁠¹¹ Though it is not written there that they came to him from Gerar, [as it is written in the case of Isaac],⁠¹² from which you might infer that Abraham lived in Gerar, this is not the case. Scripture clearly states that it was in Beer-sheba that they made the covenant.⁠¹³ Similarly, you will see that when Hagar was sent away from the house of Abraham on the day that Isaac was weaned,⁠¹⁴ she walked in the desert of Beer-sheba,⁠¹⁵ for it was there that they lived. However, after many days, he [Abraham] journeyed from the land of the Philistines and came to Hebron, and there the righteous woman Sarah passed away.
However, according to the Midrash [which states that Sarah died at the time of the Binding], we must say that Abraham and Sarah lived in Hebron at the time of the Binding, and there Abraham was commanded concerning it. The verse which states that On the third day Abraham lifted up his eyes,⁠¹⁶ poses this difficulty: Since Hebron is near Mount Moriah, which is in Jerusalem, why did he not arrive at the mountain until the third day? The answer is as follows: The mountain which G-d had desired for His abode¹⁷ was not revealed to him until the third day. Thus for two days he wandered in the environs of Jerusalem, and it was not yet the Divine Will to indicate the mountain to him. After the Binding, Abraham did not return to his place in Hebron. Rather, he went first to Beer-sheba, the place of his tamarisk-tree, to give thanks for the miracle that befell him. It was there that he heard of the death of Sarah, and he came to Hebron. The two apparently divergent opinions — namely, that Abraham came from Mount Moriah and that he came from Beer-sheba — are thus one [since, as explained, on his way from Mount Moriah he went to the tamarisk-tree which was in Beer-sheba, there to give thanks for the miracle]. Accordingly, the verse which states, And Abraham abode at Beer-sheba,⁠¹⁸ is intended to indicate that upon his return from the Binding he went to Beer-sheba, and from there he went to bury Sarah. After the internment he immediately returned to Beer-sheba and settled there for years. Scripture, however, concludes the subject of Beer-sheba all at once, and following that it tells of the burial, [which explains the lack of chronology in the verse, And Abraham dwelt in Beer-sheba]. It was there in Beer-sheba that Isaac married Rebekah, as it says, For he dwelt in the land of the South,⁠¹⁹ the locus of Beer-sheba. It is thus the opinion of all the commentators that Abraham was in another place, and it was from there that he came to the burial.
In my opinion, Sarah had a tent for herself and her attendants. And so it is written elsewhere into Jacob's tent, and into Leah's tent, and into the tent of the two maid servants.⁠²⁰ Sarah thus died in her tent, and Abraham came into her tent with a group of his friends to bewail her. [This is a simple explanation of the expression, and Abraham came.] It may be that the word vayavo (and he came) indicates that Abraham was bestirred to make this eulogy, and he began to make it, for all who bestir themselves to begin doing a certain task are spoken of in Hebrew as "coming to it.⁠" This usage is quite common in the language of Sages, as we learn in Tractate Tamid:⁠²¹ "He came to the neck and left with it two ribs on either side…. He came to the left flank…. He came to the rump.⁠" And also (you have) their expression,⁠²² "I have not come to this principle.⁠" In Scripture, likewise, you find, he came for his hire,⁠²³ meaning that he came for the purpose of this work and did it for his hire. However, it does not appear to me feasible that Abraham came from another city to Hebron. If that were the case, Scripture would have mentioned that place and would have expressly written: "and Abraham heard, and he came from such and such a place.⁠"

1. Above, 22:19.

2. Bereshith Rabbah 58:5.

3. In his commentary to (2).

4. Above, 21:33.

5. Ibid., (34).

6. Ibid., 22:4.

7. Joshua 20:7; 21:11.

8. Above, 22:19.

9. Ibid., 20:1.

10. Ibid., (15).

11. Ibid., 21:22.

12. Further, 26:26.

13. Above, 21:32.

14. Ibid., (8).

15. Ibid., (14).

16. Ibid., 22:4.

17. Psalms 68:17. A reference to the fact that in the future the Temple of Jerusalem was to be built on that mountain. See Ramban, above, 22:2.

18. Above, 22:19.

19. Further, 24:62.

20. Ibid., 31:33.

21. Tamid, IV, 3.

22. Bechoroth 20a.

23. Exodus 22:14.

ותמת שרה בקרית ארבע – הודיענו הכתוב כי הצדקת הזאת מתה בא״י ונקברה בא״י, שהרי במיתתה כתיב היא חברון בארץ כנען. ובקבורתה כתיב בסוף הפרשה ואחר כן קבר אברהם את שרה אשתו וגו׳ היא חברון בארץ כנען. ובא ולמד על זכותה הגדול כי מיתתה וקבורתה היו במקום אשר שם עתיד להיות בית אלהים, ושם שער השמים. ויקרא הכתוב לחברון קרית ארבע על שם ארבע זוגות שנקברו שם איש ואשתו, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. או על ד׳ הגבורים, אחימן ששי ותלמי ואביהם שהיו דרים שם. או על שם שהיתה מחלק שבטו של יהודה שהיה הבן הרביעי.

ויתכן לומר עוד בשם קרית ארבע היא חברון היא נקראת חברון על שם שכל הקבור שם נפשו מתחברת למעלה בעיר אלהים עם ד׳ מחנות שכינה, ולא לחנם חמדוה אבות העולם אלא שמשם זוכות הנשמות להתחבר לשרשן שהוא כסא הכבוד וזהו קרית ארבע היא חברון.

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה – אם היתה הכוונה שבא ממקום אחר היה מפרש הכתוב ואומר ויבא ממקום פלוני, אבל פירושו שנתעורר בהספדה של שרה, כי כל המתעורר באיזו מלאכה שתהיה יקראנו הכתוב בא אליה, וזה לשון רז״ל במשנה במסכת תמיד בענין הפשט ונתוח של עולה, אמר בא לדופן השמאלית, בא לו לגרה והניח בו שתי צלעות, בא לו לעוקץ, אני לא באתי לידי מדה זו. ומה שיחזק לך כי הזכיר לשון ביאה בלמ״ד, כי לא אמר ויבא אברהם ויספוד את שרה. ומה שאמר לספוד לשרה כיון שהזכירה כבר בשמה ותמת שרה, היה ראוי לומר לספדה ולבכותה, אבל דרך הסופדים להזכיר שם המת בהספדן. כענין דוד (שמואל ב א׳:כ״ג) שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים. והיה ראוי לומר עוד ולבכותה ולקברה, כי הקבורה עקר גמילות החסד וגמר ההספד והבכי, ועקר הדברים שהתעורר אברהם להם היא הקבורה שהיא ממדותיו של הקב״ה שהוא רב חסד, אבל אילו אמר כן היה נראה שהיו כל הדברים תכופים זה אחר זה, מספד ובכי וקבורה, ולא כן הדבר אבל המספד והבכי היו תכופים ואין כן הקבורה כי הוצרך תחלה לבקש מקום.

ונ״ל עוד כי היה הכתוב ראוי שיאמר ויבא אברהם ויצחק לספוד לשרה ולבכותה, כי בודאי ראוי היה יצחק לספוד לאמו הצדקת ולבכות עליה, שהרי החיוב בו גדול מאד יותר ממה שהוא באברהם, ועוד שהיא אהבתו אהבה יתרה שילדה אותו על דרך הפלא, והיתה נפשה קשורה בנפשו.

אבל יתכן לומר שלא ידע יצחק באותו הפרק שמתה אמו, כי לפי שמיתתה היתה בשבילו בשמועת העקדה, על כן העלימו ממנו מיתתה ולא הגידו לו. ומן הטעם הזה לא ראינו שיזכירנו הכתוב ליצחק כלל לא במיתתה ולא בקבורתה, גם מעת שנעקד על גבי המזבח לא ראינוהו, שהרי כשהלכו אברהם ויצחק להר המוריה כתוב בחזרה (בראשית כ״ב:י״ט) וישב אברהם אל נעריו, והיה ראוי שיאמר וישובו אל הנערים, ולא הזכיר חזרת יצחק.

ויתכן שנשאר שם בהר המוריה שלש שנים עד שנשלמו לו ארבעים שנה ונשא רבקה, ומפני זה לא נזכר שובו עד שהביא לו העבד את רבקה, ואז הזכירו, הכתוב הוא שאמר (בראשית כ״ד:ס״ב) ויצחק בא מבוא באר לחי ראי.

ובמדרש ויבא אברהם, מהר המוריה בא שמעה בעקדה ופרחה נשמתה ולכך נסמכה מיתתה לפרשה העקדה.

ותמת שרה בקרית ארבע, "Sarah died there at Kiryat Arba, etc.⁠" The main thrust of the verse is to alert us to the fact that this righteous woman died and was buried in Eretz Yisrael. The Torah emphasizes that the place called קרית ארבע at that time was renamed חברון afterwards in order that no one should forget that we speak about a town inside Eretz Yisrael. At the conclusion of Sarah's burial in verse 19, the Torah repeats once more that the cave of Machpelah where she is buried is situated היא חברון בארץ כנען, "at Chevron in the land of Canaan.⁠" The Torah teaches that it was a great privilege to be buried in the same burial ground reserved for such outstanding individuals as Adam, Avraham, Yitzchak, and Yaakov, a place which would later on (28,17) be called "the gateway to heaven.⁠" [The author apparently views the site where Yaakov had the dream as being Chevron rather than Mount Moriah. Ed.]
The reason the town was called קרית ארבע, "the city of Four,⁠" is because four pairs of outstanding human beings were buried in the cave of Machpelah there. They are: Adam and Chavah, Avraham and Sarah, Yitzchak and Rivkah, and Yaakov and Leah.

The mystical dimension of the name חברון is that the soul of everyone buried in that cave joins (מתחבר) the celestial city of God, i.e. the four encampments of the שכינה. Our patriarchs would not have made great efforts to be buried there had they not been aware of a profound spiritual dimension involved. They knew that transfer to the עולם האמת from that site would be a crucial experience for them. It is the place from which the souls return to their origin, the throne of God's' glory.

ויבא אברהם לספוד לשרה ולב-כ-ותה, "Avraham came to eulogise Sarah and to weep for her.⁠" If it had been the intention of the Torah to inform us that Avraham came from elsewhere, i.e. from another town, the Torah would have written: "he came from such and such a place.⁠" The meaning of the word ויבא is simply that Avraham roused himself (from his shock) in order to eulogise Sarah. When a person rouses himself to undertake a certain activity, this is described as בא אליה, "coming to it, i.e. coming to grips with the planned activity.⁠" The Talmud in Tamid 4,3 when discussing the skinning and cutting up of of animals which had been slaughtered in preparation for being offered on the altar, uses the expression בא לו לגרה והניח שתי צלעות, בא לו לעוקץ וגו', "when the officiating priest got ready to deposit two ribs near the neck, etc.⁠" The expression בא לו cannot mean "that he came to a certain location,⁠" as a single animal is discussed. All parts were in the same place. It must refer to something different. In Bechorot 20 we encounter Rabbi Akiva saying: לא באתי למדה זו, and it certainly cannot mean "I have not come to this measure,⁠" or something similar. It is clear that the meaning of the word is: "I have not (yet) begun to work on this subject,⁠" or something similar. In our verse too, the Torah describes that now Avraham would attend to the task of eulogising his wife. Had the meaning been that Avraham came from afar, the Torah would have written ויבא אברהם ויספוד את שרה, "Avraham came and eulogised Sarah.⁠"
The two words לספוד לשרה i.e. mentioning her name which was well known to all those present, need clarification. We would have expected simply לספדה ולבכותה, "to eulogise her and to weep for her.⁠" The reason the Torah did not write this abbreviated version is that it is the custom of the professional eulogisers to again and again mention the name of the departed whom they eulogise. We find that when David eulogised King Shaul and his own intimate friend Yonathan, that he spoke of שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים, "Shaul and Yonathan the beloved and the cherished ones.⁠" Seeing that in the same chapter (Samuel II 1,18) David already had mentioned both Shaul and Yonathan by name, he could have now referred to them by the pronoun "they.⁠" Nonetheless, during the course of that eulogy David mentions both Shaul and Yonathan by name no fewer than six times.
In our verse, all the Torah had to write was that Avraham set out to "weep for her, and to bury her.⁠" After all, burial is the principal act of true kindness one performs for one's dead and concludes the acts of eulogising and weeping. Burying a human being is one of the great acts of kindness which God Himself performs on occasion. Had the Torah written the sequence of the words we mentioned, the impression this would have created amongst the readers would be that all these activities occurred one immediately after the other. The truth is that whereas eulogising and weeping occurred consecutively, there was quite an interval before Sarah was finally laid to rest. Avraham first had to secure a plot of land in which to bury Sarah.

I believe further that if Avraham and Yitzchak came from out of town in order to eulogise Sarah, etc, then the Torah should have written that "Avraham and Yitzchak came to eulogise, etc.⁠" Yitzchak most certainly should also have eulogised his mother and wept for her. In fact, his duty to do so would have been even greater than Avraham's seeing that he was her flesh and blood. In addition, the love Sarah must have lavished on Yitzchak whom she bore after waiting for him for 90 years must certainly have evoked reciprocal feelings in Yitzchak so that he would have eulogised her.

Perhaps, at this point in the story Yitzchak had not heard yet that his mother had died. Seeing that Sarah's death had been attributed to the binding of Yitzchak, people might have tried to withhold the information from him as long as possible. This is most likely the reason why we do not hear a single word about Yitzchak in the whole paragraph, neither during the eulogy and weeping nor even during the burial ceremony. In fact, we have not heard a word about Yitzchak ever since he took part in the binding on the altar. Although Avraham had told the lads that both he and Yitzchak would return to them from the mountain, the Torah did not report that this happened. All we were told is that "Avraham returned to his lads" (22,19). We would have expected the Torah to write that "Avraham and Yitzchak returned to the lads.⁠"

Possibly, Yitzchak had decided to remain for some time on Mount Moriah until he became forty years of age when he married Rivkah. At that point the Torah does mention that Yitzchak had come from באר לחי רואי, "from the well of the Living One who Sees,⁠" the well at which Hagar's prayers had once been answered.

According to Bereshit Rabbah 58,5 the words "Avraham came,⁠" mean that he came from Mount Moriah, that Sarah heard about what had transpired there, as a result of which her soul departed from her. This is the reason why this paragraph follows the one of the binding of Yitzchak.

לספוד לשרה ולבכותה – היה לו לכתוב ולבכותה קודם לספוד כדאית׳ במועד קטן ג׳ לבכי ול׳ להספד אלא כשבא אברהם ומצא בני ביתו שהיו סופדים אותה שעברו ג׳ ימים מהבכי עשה הספד עמהם ואחר כך בכה.

לספוד וגו׳ – פרש״י נסמכה וכו׳ וכמעט לא נשחט וכו׳. יש תמהים דהיה לו לרש״י לפרש וכמע׳ נשחט לכך מפרש דגרסי׳ וכמעט לא נשחט וה״פ מה שלא נשחט על יד דבר מועט שהכל היה מוכן עד שבא מלאך ואמ׳ אל תשלח ידך וגו׳. וי״א דהכי פי׳ כמעט לא היה נשחט שהרי בא מלאך ואמ׳ אל תשלח וגו׳ ואברהם מיהר לשחוט במצות השם ולא שמע לקולו היה נצול וכדי לצערה וליתן טעם ואמתלא לדבריו אמר המבשר כן.

ולבכותה עוד – פרש״י פרחה רוחה ומתה. וא״ת וכי היתה שרה מצטערת במה שבחר השם בבנה להיות לעולה לכך יש לפרש פרחה רוחה מרוב שמחה ודומה לו בכתובות פרק אע״פ גבי אשתו של ר׳ חנינא דאמר עינא חזיתיה כוי לבה פרח רוחה והיינו מרוב שמחה כדמשמ׳ התם.

ויבא אברהם לספוד – מכאן אמרו חז״ל המוסר דין על חבירו נענש הוא תחלה. וכן לפי שהיא אמרה תחלה ישפוט ה׳ ביני וביניך מתה תחלה שנא׳ ויבא אברהם לספוד לשרה וכו׳. מן הדין היה לו לקחת לבכתה קודם לספוד כדאמרי׳ במועד קטן ג׳ ימים לבכי וז׳ להספד ולמה כתב לספוד קודם לפי כשבא אברהם מצא בני ביתו סופדים אותה שכבר עברו ג׳ ימים שמתה ועשה אברהם הספד עמהם ואח״כ בכה עליה ולכך כ״פ דלבכתה קטנה לומר לך דאינו חייב לבכות אשתו אלא מעט מעט.

פי׳ אחר: לפי׳ כ״ף דלבכתה קטנה לפי שחסרו מימיה כ׳ שנה ממה שחי בן בנה שהוא חיה קמ״ז והיא חיתה קכ״ז חסרו כ׳ מימיה לפי שמסרה דין על אברהם נענשה.

בקרית ארבע – שם אדם כדכתיב האדם הגדול בענקים הוא ארבע.

בקרית ארבע, "in the town or village known as the city of the "four.⁠" The word ארבע is the name of the person after whom the town was named as is stated in Joshua 14,15: קרית ארבע האדם הגדול בענקים, "the town of Arba, the great man among the Anakites.⁠"

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה – כא״ף קטנה לפי הפשט זקנה היתה ולא בכו אותה כל כך.

ויבא אברהם – פירש״י שבא מבאר שבע.

כתב הרמב״ן ואין רצונו לומר שהוא דר בבאר שבע ושרה בחברון דהיאך היו דרים בשני מקומות אלא שהלך שם לצרכיו ושמע שם במיתת שרה ובא לספוד אותה.

וי״מ: שנתיישב שם תחלה וקודם ששלח אחר שרה מתה בחברון. ובמדרש שבא מהר המוריה שבשעת העקידה מתה כדאיתא במדרש וכתב הרמב״ן שלפי הנראה מן הפסוקים שציווי העקידה היתה בבאר שבע ששם היה דר כדכתיב ויטע אשל בבאר שבע ועל כן עשה ג׳ ימים בדרך כי ארץ פלשתים רחוקה מירושלים שאלו היה בחברון אשר ביהודה קרובה היא לירושלים ובשובו מהעקידה הלך לבאר שבע מקום דירתו ואם כן לא נוכל לומר שבו בפעם מתה שרה כי איך יתכן שהוא דר בבאר שבע והיא בחברון אלא לאחר ימים רבים נסע מארץ פלשתים ובא לחברון ושם נפטרה הצדקת שהרי בבאר שבע ישב ימים רבים. אבל לפי המדרש שבשעת העקידה מתה צריכין אנו לומר שאברהם ושרה בשעת העקידה היו בחברון ושם נצטוה ומה שאומר ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום שלא רצה הקב״ה שיגלה לו המקום עד יום השלישי והלך סביבי ירושלים ולא נתגלה לו עד יום שלישי ואחר העקידה לא שב למקומו אלא הלך לבאר שבע לתת הודאה על ניסו ושם שמע במיתת שרה ובא וכן דעת כל המפרשים שהיה אברהם במקום אחר ובא. ולפי דעתי כי היה לשרה אוהל שעומדת בו היא ואמהותיה ומתה באוהל שלה ובא אברהם מאהלו לבכותה. או שיהיה פי׳ ויבא לומר שנתעורר בהספד הזה והתחיל לעשותו כי כל מתעורר במלאכה נקרא בא אליה כמו ששנינו בא לו לגרה בא לדופן השמאלית וגם כן בלשון הפסוק אם שכיר הוא בא בשכרו שבא למלאכה ההיא ועשה אותה ולא יתכן בעיני לומר שבא מעיר אחרת לחברון שאלו היה כן היה מזכיר אותו המקום והיה אומר וישמע אברהם ויבא ממקום פלוני:

לספוד לשרה ולבכותה – ולא אמר לקוברה כי עדיין לא היה לו מקו׳ לקוברה ולא היה יודע אם יקברנה עתה כי אולי לא יהיה לו מקום:

ויבא אברהם, "Avraham came, etc.⁠" According to Rashi he came from Beer Sheva. Nachmanides adds that Rashi did not mean to imply that at that time Avraham resided in Beer Sheva on a permanent basis, whereas Sarah had resided in Kiryat Arba, (Chevron) as it is quite inconceivable that Avraham and Sarah lived in different locations from each. Avraham heard the news of Sarah's death while he was in Beer Sheva on "business.⁠" Some commentators think that Avraham at the time was in the process of establishing residence in Beer Sheva, and had wanted to prepare everything before bringing Sarah there also. According to the Bereshit Rabbah, Avraham arrived on his returned from Mount Moriah to find that Sarah had died from the distress that Yitzchok had been sacrificed. Nachmanides writes that according to the report in the Torah the commandment to offer up Yitzchok as a burnt offering was issued when Avraham was in Beer Sheva, where he resided at the time. This was the meaning of 22,34-35 "he planted an orchard in Beer Sheva and he resided there for many years.⁠" This is why it took him three days to get to Chevron, seeing that the land of the Philistines was not that close to Chevron. If Avraham would have had to return from Mount Moriah to Chevron it would not have taken more than a single day at most, whereas the Toah reports that it took him three days to reach Mount Moriah on his way to binding Yitzchok on the altar there. If the Midrash were correct in saying that Sarah died [precisely during the time Avraham performed the binding of Yitzchok, we must assume that at the time of the Akeydah, Avraham and Sarah had both lived in Chevron, so that the meaning of 22,4 "it was on the third day (of Avraham and Yitzchok's journey to Mount Moriah) must be that God for reasons best known to Him, did not want Avraham to locate the mountain until the third day of his journey. He had been walking in the neighborhood until God indicated to him which of the mountains He had had in mind. The reason that he went to Beer Sheva after the binding of Yitzchok was to give thanks for the miracle he had been allowed to experience, and while there the news of Sarah's death reached him. It is the consensus of all the commentators that Avraham was not at home at the time that Sarah died. My personal opinion is that Sarah had a tent which served as her home as well as the home for her maidservants. She died within her own tent, and the words ויבא אברהם simply mean that he came to her tent upon hearing what had happened It is also possible that the term described Avraham's preparation to eulogize Sarah appropriately. Whenever a person prepares himself to carry out a certain assignment, the term used to describe the preparation for such an undertaking is ויבא, He came, i.e., "he became ready.⁠" In my opinion, it is most unlikely that the word ויבא means that Avraham came from another city, as the Torah would have mentioned from which city Avraham had to come in order to make burial arrangements for Sarah.

לספוד לשרה ולבכותה, "to eulogize Sarah and to weep for her.⁠" At this point the Torah does not add the words: "and to bury her,⁠" as he had not yet secured a suitable site where to bury her.

ולבכתה – כ״ף קטנה שלא בכה אלא מעט לפי שזקנה היתה א״נ שהיתה כמו גורמת מיתתה שמסרה דין ועל כן נענשה היא תחלה והמאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו.

ותמת שרה בקרית ארבע – תימה מתי באת לקרית ארבע הלא נאמר כשחזר מן העקידה וישב אברהם אל באר שבע, מסתמא שם היתה אשתו עמו, ובאותו פרק מתה שרה אשתו. ועוד שפי׳ ויבא אברהם לספוד לשרה מהיכן בא מבאר שבע, וכי הוא היה שם בלא אשתו. וי״ל עיקר דירתו בקרית ארבע, אך בבאר שבע היה עיקר ממונו, שהרי כל בהמותיו היו שם כי שם היו כל הבארות אשר חפר, וגם גנות ופרדסים שלו היו שם, דכתיב ויטע אשל בבאר שבע, והיה שם באותו פרק בלא אשתו. ועוד י״ל דודאי בחברון מתה אשתו שכשלקח אברהם אבינו את יצחק והוליכו לעקוד אותו בא השטן ואמר לשרה, אמרה שרה אלך לחברון למקום שבנה מזבח, כי בחברון בנה אברהם מזבח דכתיב ויאהל אברהם ויבן שם מזבח לי״י. ואמרה שרה מסתמא לא אמר הקב״ה לשוחטו אלא במקום שבנה מזבח דהיינו בחברון, אלך לשם ואמחה בידו מלשוחטו. כשבאת שרה לחברון הראה לה השטן דבר שחוט וניקרב אל המזבח אשר בחברון, דהיינו אילו של יצחק, והיא היתה סבורה שיצחק הוא השחוט והנקרב, ופרחה נשמתה ומתה בחברון, ובא אברהם לספוד לשרה, וז״ש ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון. וא״ת למה רימה אותה השטן בעקידה שמתה? וי״ל דמדה במדה לא בטלה, והב״ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ולפי ותכחש שרה כחש השטן.

לספוד לשרה ולבכותה – תימה: איפכא מבעי ליה דרגילות הוא דהבכי קודם להספד. וי״ל אה״נ אלא כשבא אברהם מצאן שסופדין הספיד גם הוא ואח״כ בכה.

ד״א לספוד לשרה ולבכותה – תימה: למה לא אמר ולקוברה דהוא העיקר, וי״ל דבדעתו של אברהם היה כך שאם לא יניחוהו בני חת לקברה בחברון היה מוליכה לבאר שבע לקוברה שם, ונמצא שעיקר ביאתו לחברון לא היה אלא לסופדה ולבכותה כדין בעל המצטער על אשתו, ולא בא בעבור קבורתה כי לא ידע אברהם אבינו אם יניחוהו בני חת לקברה שם אם לאו. וקשה על זה והאמר אברהם אטלנה מן הדין, משמע כי ידע ודאי ששם יקברנה. ואם כן עדיין קשה ולימא ולקברה. ונ״ל על כי היה ברור כי ודאי יקברנה לכן לא הוצרך להזכירו, אבל הבכי והמספד שהיה חדוש הזכיר.

ד״א ולבכותה – כ׳ מאותיות קטנות, והטעם שלא בכו אותה לפי כבודה, ומזה הטעם כתיב חסר ו״ו.

וא״ת היכן היה יצחק בנו שלא היה שם, וי״ל שהלך בגן עדן.

ויבא אברהם – זה הלשון מֵרִחוּק כחוט השערה כמו מאלף פרסאות, כי הכל תנועה על שעור מתחלק^א.⁠¹ וכן כתוב על בת שבע ״ותבא לפני המלך״ (מלכים א א׳:כ״ח).⁠² וכבר זכרתי אמרו על חוה ״ויביאה״ (בראשית ב׳:כ״ב).⁠³

ולבכותה – ולבכות אותה. וכן נכון זה בהסכמת העברי כמו שנכון בהסכמת הלעז יחס ׳עליה׳, כי אופני היחסים משתנים לפי הסכמת הלשונות.⁠⁴ וכן ״בני יצאוני״ (ירמיהו י׳:כ׳) כמשמעו.⁠⁵ וכן ״הנותר בבשר ובלחם״ (ויקרא ח׳:ל״ב).⁠⁶ ואין תמורה וחלילה.⁠⁷ וזכור זה והקש על זה.

1. השורש בו״א משמש לתיאור הגעה ממרחק קצר כחוט השערה וממרחק רב כאלף פרסאות, ולכן כאשר נאמר על אברהם שבא לספוד לשרה, אין זה בהכרח רב.

2. אף-על-פי שכבר הייתה עמו בחדרו (מלכים א א׳:ט״ו). וראה לעיל על ב׳:כ״ב, ובאדני כסף על מלכים א א׳:כ״ח.

3. ראה לעיל על ב׳:כ״ב.

4. כללי הלשון מאפשרים מושא ישיר לפועל בכ״ה (לבכות את), ובלעז מקובל בפועל זה מושא עקיף (לבכות על). מילות היחס משתנות בהתאם לשימושים השונים בשפות השונות. וכן כתב לעיל על ו׳, יג ד״ה והנני משחיתם את הארץ.

5. פירוש המילה ׳יצאוני׳ על-פי צורתה הוא ׳יצאו אותי׳, במושא ישיר, ואילו משמעותה היא ש׳יצאו ממני׳, במושא עקיף.

6. שמשמעותו היא כמו ׳הנותר מן הבשר ומן הלחם׳, ולדעת ראב״ע על ויק׳ ז׳, לו, הבי״ת׳ היא תמורת מ״ם.

7. כוונתו אינה ברורה לי.

א. בכה״י המילה משובשת ותוקנה בשולי הדף.

התועלת הראשון הוא במידות, והוא שראוי לאדם לספוד ולבכות על קרוביו ושוכבת חיקו כשמתו, כי בזה תועלת להראות אהבת האדם לקרוביו באיזה אופן היא, עד שראוי שיהיה דואג עליהם בהִפָּקְדָם כאילו נאכל חצי בשרו. והנה אהבת בני המשפחה קצתם את קצת, הוא ממה שיש לו מבוא גדול בתיקון הקיבוצים המדיניים, וכל שכן אהבת האדם ואשתו זה את זה, עם שבזה הישרה להגיע האדם אל שישתדל ברפואתם כשיחלו לפי מה שאפשר לו. ולזה תמצא שאברהם ספד לשרה ובכה עליה.

ארבע על שם ד׳ ענקים ד״א על שם ד׳ זוגות. בבראשית רבה אבל לא על שם ד׳ צדיקים שדרו בה כמו שאמרו בבראשית רבה מפני שאין העיר מתייחסת רק למושליה שהם הד׳ ענקים או לרשמים הנמצאים בה שהם ציוני הד׳ זוגות הקבורים שם אבל לא לצדיקים שדרו בה שכבר הלכו לדרכם ולא נשאר להם רושם בעיר כלל. אך קשה דמהכא משמע דשם ארבע מורה על המספר ואלו מקרא דושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים ומקרא דקרית ארבע אבי הענק משמע דשם ארבע שם אדם הוא ולא שם המספר ואעפ״י שכתוב ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע בה״א הידיעה שמור׳ שהוא שם תואר מתואר בשם מספר הארבע כי שם העצם לא תבא עליו ה״א הידיעה בשום מקום מכל מקום אין העיר נקראת על שם המספר וליכא למימר דעל שם ארבע ענקים ועל שם ארבע זוגות דקאמר שב אל האדם המתואר בשם הארבע ולא על העיר דהא בבראשית רבה אמר בהדיא ד׳ שמות נקראו לה אשכול וממרא קרית הארבע וחברון ולמה נקרא שמה קרית ארבע שדרו בה ארבעה צדיקים ענר אשכל וממרא ואברהם ונקברו בה ארבע אמהות חוה שרה רבקה ולאה ועל שם בעליה שהם ארבע ענק ושלשה בניו.

ושמא יש לומר שמושל העיר ההיא נקרא על שם ארבע על שם עירו ושני שמות של ארבע יש כאן האחד שם העיר והוא הנקרא קרית ארבע שפירושו העיר של ארבע זוגות או של ארבע ענקים והאחר שם מושל העיר ההיא. אבל לא ידעתי מי הכריחם לכל זה כי אחר שמצאנו שנקרא מושל העיר ההיא ארבע היה ראוי לומר שפירוש קרית ארבע קרית האדם הנקרא ארבע ויפרשו למה נקרא שמו ארבע לא למה נקרא שם העיר ארבע.

ושמא יש לומר שמפני שמצאו הטעם לקרות העיר בשם ארבע ולא לקריאת אדון העיר בשם ארבע הוכרחו לומר שהעיר נקראת בשם ארבע על שם ארבע זוגות וארבע ענקים ומושל העיר גם כן נקרא ארבע על שם עירו:

מבאר שבע. כי קודם זה וישב אברהם בבאר שבע ואף על פי שאותה ישיבה לא ישיבה ממש היתה כדפרש״י לעיל אלא לפי שעה בחזרתו מהר המוריה והיה לו לומר ויבא אברהם מהר המוריה שהוא עיקר הביאה מכל מקום כיון שאמר הכתוב סתם ויבא ולא פירש מהיכן בא צריך לומר שסמך על המקום הנזכר למעלה והיינו מהר המוריה שאמרו ז״ל לא כמו שפי׳ הרמב״ן ז״ל שהכונה בדברי הרב לומר שהלך שם ביום לצרכו ושמע במיתת שרה ובא משם לספוד לה ולבכות׳ שבזה יהיה פי׳ הרב חולק עם מאמר רבותינו ז״ל שאמרו מהיכן בא מהר המוריה שהרי וישב אברהם בבאר שבע אחר וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו יכחיש זה:

ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק. י״מ פרשת עקידה לפרשת מיתת שרה ואין בשורת רבקה מפסקת מפני שמפירוש אחרי הדברים האלה אחר הרהורי הדברי׳ שהיה מהרהר בשובו מהר המוריה משמע שגם הבשורה בשובו מהעקידה היתה והכל אחד ואין זה נכון דהא ק״ל כמ״ד כל מקום שנא׳ אחרי מופלג כמו שפרש״י בכמה מקומות ואם כן עכ״ל דהכי קאמר אחר זמן רב שעבר מעת הרהורי הדברי׳ ההם נתבשר בבשורת רבקה וליכא למימ׳ כיון דמקרא דויבא אברהם לספוד לשרה שהוא מבאר שבע דהיינו מהר המוריה משמע שגם הבשורה בבואו מהר המוריה היתה עכ״ל דהא דכתיב אחרי דמשמע מופלג אינו אלא אחר יום או יומים אחר הרהורי הדברים ההם דא״כ כיון דסמיכות הפרשיות אינה מפורשת אלא מקרא דויבא היאך הניח העיקר ותפש הטפל היה לו לומר ויבא מלמד שבאותו פרק שחזר מהר המוריה מתה שרה לפי שע״י בשורת העקידה כו׳ פרחה רוחה א״ת משום דמויבא אין ראי׳ גמור׳ דדילמ׳ עמד שם בבאר שבע כמה שני׳ וכששמע שמת׳ שרה בא לספדה אי הכי סמיכות פרשת מיתת שרה לפרשת העקידה נמי אין ללמוד ממנה מאחר שפרשת הבשורה שהיתה אחר זמן רב כדמשמע מאחרי מפסקת ביניהן. לפיכך צ״ל דלאו בסמיכות הפרשיות קמיירי אלא בסמיכות זמניי דאם לא כן מאי לפי שע״י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה פרתה רוחה דקאמר דילמא מפני שבו בפרק מתה הלכך עכ״ל דבסמיכות זמניי קמיירי והשתא אתיא שפיר הא דכתב רש״י ויבא אברהם מבאר שבע לספוד לשרה ולבכותה ונסמכה מיתת שרה משמע דמקרא דויבא לספוד למד שנסמכה מיתתה לעקידת יצחק ואלו היה סמיכות פרשיות למה הוצרך להוציאו מן המקרא הזה ולמה לא פירש אותה בתחלת הפרשה כמנהגו אבל המתין עד שיפרש קרא דויבא שהוא מבאר שבע אלא עכ״ל שזה הסמיכות סמיכות זמניי הוא שזה אינו מובן אלא מקרא דויבא לספוד דמשמע שבבואו משם שמע מיתתה ובא לספד׳ וכן משמע נמי מלישנא דונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק דקאמר שלא אמ׳ ונסמכה פרשת מיתת שרה לפרשת עקידת יצחק דומיא דפרשת מרים לפרשת מרגלים ולכן מה שפירש הרמב״ן ז״ל את דברי הרב במה שאמ׳ ויבא מבאר שבע שכונת הרב בזה שהלך שם ביום לצרכו ושמע במיתת שרה ובא משם לספוד לה ולבכותה וטען עליו ואמר ולשון רבותינו מהר המוריה בא וכן הוא לפי המדרש שכתב הרב ששמעה בעקידה ופרחה נשמתה אינה טענה אלא לפי מחשבתו שחשב שפירוש דברי הרב הוא שהלך שם ביו׳ לצרכו אחר שחזר מהר המוריה ובא בחברון אבל לפי מה שפי׳ אנחנו את דברי הרב יהיו דברי הרב כדברי רז״ל ממש וא״ת אכתי מה ראיה יש לרז״ל לומר דמדנסמכה מיתת שרה לעקיד׳ יצחק למדנו שע״י בשורת העקידה מתה שרה דילמא מפני שאז הגיע זמנה. יש לומר קבלה היתה בידם שסמיכות מיתתה לעקידה היתה מפני שע״י בשורת העקידה מתה ולא מהסמיכות הזמניי למדו זה:

והנה אמר ותמת שרה בקרית ארבע להגיד שעם היות אברהם בבאר שבע באתה שרה לחברון לבקש מנוח אשר ייטב לה שמה כדי שיבא אברהם אחריה עם רכושו כי היא הלכה ראשונה לשתבקש בית ונחלה לצאן אברהם וקפצה עליה שם המיתה והיתה ביאתה מבאר שבע לפי שרצה אברהם לשבת בארץ כנען הקדושה ולא בארץ פלשתים ולכן שלח שם אשתו ראשונה. וגם אחשוב שכאשר ראה אברהם שהוא ושרה היו זקנים באים בימים חשש שמא ימותו מהרה ולא היה להם אחוזת קבר בארץ כנען ולא רצה להקבר חוץ ממנה ולפי שהיה מקובל אצלו שהיו אדם וחוה נקברים במערה שלח את שרה שמה לקנות את המערה כדי שלא יתגאה עפרון בראותו אברהם שואל אותה למכירה והיא בבואה לחברון מתה והוצרך הוא לבא מבאר שבע לספוד לשרה ולבכותה וקרית ארבע היא שם מקום כמו שכתב רש״י. ובעלי הצורה שאמרו שמתה הצדקת מיתה טבעית מהפרדת בנין היסודות בה וכליון לחותה השרשיי ושזה נרמז באמרו ותמת שרה בקרית ארבע ר״ל שמתה בהפרדת הארבע חלקי היסודות שהרכבתה היא קרית ארבע ועיר קטנה כמו שקראה החכם. ולפי שהיה יצחק עם אמו בעת מותה כי לא נפרדה ממנו לכן נאמר ויבא אברהם כי הוא לבדו בא מבאר שבע. וכתב הרמב״ן דעות אחרים ולא ישרו בעיני והותרו בזה השאלה הב׳ והג׳.

ותמת שרה – אחר שנולדה רבקה הראויה למלא מקום שרה, ושנודע זה לאברהם, מתה שרה, כאמרם זכרונם לברכה: שאין צדיק נפטר מן העולם אלא אם כן נולד צדיק כמותו, שנאמר (קהלת א׳:ה׳) ״וזרח השמש ובא השמש״ (בראשית רבה נ״ח:ב׳).

לספד לשרה – בשביל שרה ולכבודה, כאמרם זכרונם לברכה: הספדא יקרא דשכבי (סנהדרין מ״ו:).

ותמת שרה, after Rivkah, who had been destined to become Sarah’s replacement on earth, had been born. According to Yoma 38 that a righteous person does not die until a replacement has been born for him. Avraham was aware of that, so that he knew that when Sarah died, Yitzchok’s future wife was already alive. Such concepts are based on Solomon saying in Kohelet 1,5 וזרח השמש ובא השמש, “the sun shines and the sun sets.”

לספוד לשרה, on Sarah’s account, in her honour, and to weep for her. This corresponds to the view expressed in Sanhedrin 46 that eulogies are in honour of the deceased, as opposed to being intended to honour the survivors.

חיי שרה

[א] קרית ארבע

[1] עירובין פרק חמישי דף נג ע״א (עירובין נג.)¹

[ב] ויבוא אברהם לספוד לשרה

[1] ראש השנה פרק ראשון דף יו ע״ב (ראש השנה טז:)

[2] בבא קמא פרק שמיני דף צג ע״א (בבא קמא צג.)

[3] סנהדרין פרק שישי דף מו ע״ב (סנהדרין מו:)

1. לשון הגמ׳: ׳ ״ממרא קרית [ה]⁠ארבע״, אמר רבי יצחק קרית הארבע זוגות, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה׳. וכו׳.
הפסוק המובא בעירובין שם הוא מפרשת וישלח לה, כז [וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן׳]. וכן הוא בגמ׳ בדפוס וינציאה הראשון. וצריך ביאור מדוע רבנו היפנה מהפסוק כאן לגמ׳ שם ולא מפרשת וישלח. ייתכן שגירסה אחרת היתה לו בגמ׳ שם בעירובין. ׳דקדוקי סופרים׳ כתב שדפוס שונצינו לא גרס ׳ממרא׳ בגמרא, עוד כתב לגירסה זו דריש קרא דפ׳ חיי שרה, והנה גם הילקוט סדרו בפ׳ חיי שרה וצריך למחוק בו מילת ׳ממרא׳. וכן כתב הדק״ס בעניין הגירסה ׳הארבע׳ (שאינה מתאימה לגירסת רבנו). עיין בדברי המהרש״א שם המקיים דווקא את גירסת דפוס ימינו.
צריך ביאור מדוע רבנו לא הפנה גם אל מסכת סוטה יג, א, שם הגמ׳ מזכירה את דרשת ר׳ יצחק הנ״ל. לשון הגמ׳: ׳כיון שהגיעו למערת המכפלה, אתא עשו קא מעכב, אמר להן ״ממרא קרית הארבע היא חברון״, ואמר רבי יצחק קרית ארבע, ארבע זוגות היו, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, איהו קברה ללאה בדידיה, והאי דפייש דידי הוא׳ וכו׳. והסביר רש״י שם שדרשת ר׳ יצחק אין זה המשך דברי עשו, אלא הגמ׳ מביאה את דרשת ר׳ יצחק, להוכיח שאכן כדברי עשו שיש שם רק שמונה קברים ולכן טען עשו מה שטען.
לפי הסברו של רש״י אפשר להבין מדוע נמנע רבנו להפנות למסכת סוטה. מאחר ויש מקום לטעות ולחשוב שהסבר הגמרא מדברי ר׳ יצחק בא רק להסביר את טענתו של עשו אבל אולי אין זה ההסבר האמיתי לכינוי העיר חברון ׳קריית ארבע׳, נמנע רבנו להביא גמרא זו כמקור לדרשת ר׳ יצחק.

ארבע וכו׳. דאין לומר ש״קרית ארבע״ רוצה לומר עיר של אדם הנקרא ׳ארבע׳, כדכתיב קרא (ראו יהושע יד, טו) ״ושם חברון קרית ארבע האדם הגדול בענקים״ (קושית הרא״ם), דאם כן הוי למכתב ׳ותמת שרה בחברון קרית ארבע׳, ולא כתיב כן אלא כשהעיר נקרא בשני שמות, כדכתיב (לעיל יד, ז) ״עין משפט היא קדש״, ״בלע היא צוער״ (לעיל יד, ח), וכן בכל מקום, לפיכך צריך לומר אף על גב ששם אדון העיר היה ארבע כדמוכח קרא (יהושע יד, טו) – צריך לומר שגם שם העיר היה ׳ארבע׳. ואין לומר שהיה שם העיר ׳ארבע׳ על שם האדון שהיה שמו ארבע, דאם כן אכתי תיקשי שלא יתכן לקרות שם אדם ארבע או חמשה בלא טעם, כמו שנתבאר בפרשת נח אצל ״להבים״, ואם כן צריך לומר שהעיר היתה נקרא כך על שם ד׳ ענקים שהיו בה, והיה המושל נקרא על שם עירו, והשתא אתי שפיר. וקשה דלמה הוצרך לכתוב כאן ״קרית ארבע״ ולא כתב כן למעלה, דכתב שם האדון לחוד, ואין שם אחר עמו, ויראה לומר שהכתוב מגיד על שם חשיבות המקום ומעלתו ששם מתה שרה – שהיו בה ד׳ ענקים, ולפי ענין ומדריגת הארץ היא מגדלת אנשים, יש מקום מגדלת גבורים (רש״י במדבר יג, יח), ולפיכך מה שהיו שם ד׳ ענקים מפני שהארץ ההיא גורמת. ובודאי מעלת המקום בעולם הזה מעיד על מעלת המקום שהוא כנגדו בעולם הבא, וכמו שהמקום בעולם הזה היה מיוחד לארבע ענקים שהם גבורים בכח הגוף – כך המקום הוא מיוחד לאחר מיתה לד׳ אנשים גבורים במעשיהם בנשמה, והם ד׳ זוגות שנקברו שם. ולפיכך פירש אחריו ׳דבר אחר על שם ד׳ זוגות וכו׳⁠ ⁠׳, וזה שרמזו רז״ל במדרש הזה (ב״ר נח, ד). וענין מספר ד׳ הוא מגלה לנו טעם הזה, כי המקום מיוחד לארבע, לפי שהמקום הזה היה דבק בעולם העליון אשר הוא מתפשט לד׳, כדכתיב (ראו בראשית ב, י) ״ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד לארבע ראשים״:

ד״א וכו׳. שקשה לפירוש הראשון דהוי למכתב ׳קרית ארבעה׳ לשון זכר:

מבאר שבע. דכיון דכתיב סתם ״ויבא״ ולא כתב מאיזה מקום בא – יש לנו לומר שבא ממקום שנזכר לפני זה, והוא באר שבע (לעיל כב, יט). ומפני שקשה דמאי נפקא מינה בזה, ותירץ ״לספוד לשרה ולבכותה״ – ׳ונסמכה׳, כלומר שלכך כתב לך שבא מבאר שבע כדי להסמיך לו ״לספוד לשרה ולבכותה״, כלומר שמיד שבא מן העקידה מתה שרה, שעדיין לא היה בביתו כשחזר מן העקידה. וכל זה לומר שעל ידי בשורת העקידה מתה שרה. ומה שאמר ׳ונסמכה מיתת שרה׳ אין הפירוש ׳ונסמכה׳ פרשה זאת לפרשת העקידה שלפניה, דאם כן הוי למכתב פירוש זה בתחלת הפרשה, ועוד מנא לן שאין זה מקומה שיתן טעם למה נסמכה הפרשה לכאן, אלא רצה לומר כי מה שהכתוב אומר ״ויבא לספוד לשרה״ בזה נסמכה מיתת שרה לעקידתו של יצחק. ורש״י בא לתרץ ״ויבא אברהם״ למה נכתב שבא מבאר שבע, לכך כתב רש״י ׳ונסמכה׳ כאן, ולא בראש הפרשה (כ״ה ברא״ם):

וכמעט שלא נשחט. פירוש כמעט שלא גמר דבריו לומר שלא נשחט – פרחה רוחה, כך פירש מהרא״י, משום דהוקשה לו דאם המבשר אמר שלא נשחט – אם כן למה מתה. ואין מוכח כך בפסיקתא, והכי איתא שם – אמרה ליה ויי לברא דעלובתא, אלולי דאמר הקב״ה ״אל תשלח ידך וגומר״ (לעיל כב, יב) היית שחוט, לא הספיקה לומר דבר הזה עד שיצאת נשמתה, הכי הוא דאמר ״ויבא אברהם וגו׳⁠ ⁠⁠״, אלא נראה מפני ששמעה דכמעט נשחט, ודבר מועט היה שלא נשחט, לפיכך נבהלה, שכן דרך אדם להיות נבהל כאשר ישמע כי בדבר מועט היה נעשה לו ענין זה:

ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון – בילקוט מסיק שהיה למקום זה ארבע שמות ואלו הן אשכול, ממרא, קרית ארבע, חברון, ואמרתי ליתן טוב טעם ודעת על ד׳ שמות אלו, לפי שמקום זה הוקצה לקברות על כן נקרא בד׳ שמות המורים על ארבע דרכים שהמיתה מצויה בהם. כי יש מיתה שהאדם מת בחטאו, כמ״ש (במדבר כ״ז:ג׳) כי בחטאו מת. ויש מיתה בעון אחרים, כמו הבנים הנתפסים בעון אביהם, וצדיק הנתפס בעון הדור. ויש אשר בלי עון ירוצון מן העולם, מצד המיתה הטבעית ופירוד ד׳ יסודות, כי זה דבר טבעי שכל מורכב סופו להפרד. ויש מיתת נשיקה והוא מיתת הצדיקים שמתים בנשיקה, והוא לשון חיבור, וענינה כאשר תעלה מחשבתם ונשמתם ותדבק למעלה בשכל הפועל, כיון שעלה שוב לא ירד, כי תשאר נשמתו מחוברת שמה.

וכנגדם באו ד׳ שמות אלו, ההולכים על מיני מיתה אלו ממרא, כנגד המת בחטאו מלשון ממרים הייתם עם ה׳ ומלשון זקן ממרא. אשכול, כנגד המת בעון אחרים הנעשין שכולים ממנו, כי הקובר בניו קרוי שכול, כמו שנאמר (בראשית כ״ז:מ״ה) למה אשכל גם שניכם יום אחד. כי זה החוטא ורב מרי נשאר שכול ויחידי מן זה אשר הומת בעונו, על כן קראו למקום ההוא אשכול, על אודות השכול אשר כרתו מן העולם בעונו של זה. קרית ארבע, על שם המיתה הטבעית, פירוד ד׳ יסודות, כי האדם עיר קטנה וקרית ארבע. חברון, על שם החיבור ומיתת נשיקה. ומיתת הצדקת שרה לא היתה מצד שני מינים הראשונים שיש בהם צד עון, אלא מצד שני המינים אשר בלי עון ירוצון, לכך נאמר ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון לא הזכיר כי אם שני שמות אלו, לפי שמיתתה היתה ממינם דהיינו על ידי פירוד ארבע יסודות ובנשיקה וחיבור כאמור.

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה – מלת לשרה הכניס בין הדבקים, כי היה לו לומר לספוד ולבכותה לשרה, גם כולו מיותר כי היה לו לומר לסופדה ולבכותה, גם בכל מקום הבכי קודם להספד וכאן מוחלפת השיטה, כי בכל מקום ג׳ לבכי ז׳ להספד (מו״ק כז:) ונראה לפי שבכל מת, האבל הולך ומתמעט כי ברבות הימים הכל נשכח, אמנם צדקת זו בכל יום ויום הרגישו ביותר בהעדר שלה, מצד העדר תורתה ומעשיה הטובים שנאבדו לדורה, על כן הקדים ההספד לבכי. ועוד אמרו רז״ל (סנהדרין כב.) כל מי שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו כו׳. על כן מתחילה בא לספוד לשרה בעבורה, אבל לא בכה עליה כי ידע שעלתה לה למרום למקום יקר ונכבד מאשר היתה בו בארץ מאפליה זו (ע״פ ירמיה ב׳:ל״א) ואח״כ בכה על בהמ״ק שנחרב בימיו כי גם מלאכי שלום מר יבכיון על חורבנו, וכן דרשו עליו פסוק ודמוע תדמע עיני וגו׳. (שם י״ג:י״ז) וע״כ הפסיק במלת לשרה לפי שהבכי היה על שנדמה לו כאילו נחרב המקדש בימיו אשר היה גבהו מאה אמה, על כן בא הרמז בכ״ף קטנה כי כ״ף עולה מאה, ור״ל כאילו נתמעטו אותן מאה אמה ונעשו קטנים. וזה רמז יקר.

ובגמרא דסנהדרין (מו:) איבעי להו הספדא יקרא דחיי או דמותא ומסקנא שהספדא יקרא דמותא, לכך נאמר לספוד לשרה, להורות שההספד יקרא דידה הוא ד״א הזכיר לשרה לומר לך שעל עצמותה לא הספיד כי ידע שרק הערב שמשה היה בעוה״ז אבל אוכלת היא בתרומת פרי מעשיה לעולם הבא, רק על שמה הספיד כי היתה שרה על כל העולם בחכמתה, ואוי לדורה שאבדו שררה זו מצד חכמתה ומעשיה אבל לבכותה בכה בכי קטן, מצד שצדקת היתה והיתה מסתפקת במלא כף נחת קטנה, על כן הם אוכלים בעוה״ז ונוחלין העולם הבא, ולפיכך אינן בכלל עונש כף הקלע כמ״ש (שמואל א כ״ה:כ״ט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים וגו׳. ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע דהיינו בגיהנם.

ד״א שרמז בכ״ף קטנה שמתה בעטיו של נחש אשר גרם מיתה לאדם שנברא מקצה השמים עד קצהו, ובחטא הנחש נתמעט והעמידו על מאה אמה, שנאמר (תהלים קל״ט:ה׳) ותשת עלי כפכה, כ״ף היינו מאה, ולפי שנתמעט והועמד על מספר כ״ף, מאז נחלש כחו ונעשה מוכן למיתה.

על שם ארבע ענקים שהיו שם כו׳. כ׳ הרא״ם אבל לא ידעתי מי הכריחם למדרש קרית ארבע על שם ארבע ענקים וכו׳ כי אחר שמצאנו שנקרא מושל העיר ארבע כדכתיב (יהושע י״ד:ט״ו) ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם גדול בענקים היה ראוי לומר קרית ארבע קרית האדם הנקרא ארבע ויפרשו למה נקרא ארבע ולא למה נקרא שם העיר ארבע ושמא י״ל משום שמצאו הטעם לקריאת העיר למה נקרא שמה ארבע ולא לקריאת אדון העיר בשם ארבע משום הכי פירשו שהעיר נקרא על שם ארבע זוגות וכו׳ ומושל העיר ג״כ נקרא ארבע על שם עירו עכ״ל:

דבר אחר על שם ארבע זוגות שנקברו כו׳. הוצרך לב׳ טעמים כי כל אחד מהטעמים לבדו קשה דהי״ל לקרות העיר ע״ש הענין עצמו שהוא סבה לשם העיר לפי׳ ד׳ ענקים היל״ל קרית ענקים ולפי׳ ב׳ היל״ל קרית זוגות ולא קרית ארבע דאין שייך לקרות שם העיר אחר המספר שאינו סבה לשם העיר דאין בו נפקותא אם היו ד׳ או פחות או יותר וכן בזוגות ל״פ שניהם ור״ל דקרית ארבע נקרא על שם שיש בה איזה דברים של מספר ארבע ארבע והיינו ד׳ ענקים וד׳ זוגות ולא ע״ש ענין אחד לבדו ותו אפי׳ את״ל שסבת שם העיר הוא הענין עצמו משום הכי קראו ע״ש המספר כדי לקצר לכלול ולרמוז שמלת ארבע ב׳ עניינים שהיה שם כל אחד של מספר ד׳ דהי מינייהו מפקת ודו״ק. [ממ״ש]:

מבאר שבע. וא״ת מנא ליה לרש״י וי״ל הואיל וכתיב סתם ולא מפרש מהיכן בא ודאי קאי אמקום שישב שם ולא נזכר בפסוק שישב בשום מקום אחר העקידה אלא בבאר שבע כדכתיב לעיל בפרשת וירא (כב יט):

ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק כו׳. לאו בסמיכות פרשיות קאמר דא״כ הל״ל זה בתחילת הפרשה ועוד מנ״ל שאין זה מקומו אלא בסמיכות זמניות דקבלה היתה בידם שמתה סמוך לעקידה ומסמיך ליה אקרא ויבא אברהם. [ר׳ אליהו מזרחי]:

שעל ידי בשורת העקדה שנזדמן בנה לשחיטה כו׳. דאל״כ למנ״מ כתב רחמנא ויבא שבא מהר המוריה אלא ל״ל שע״י וכו׳:

וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה. ואם תאמר וכמעט שנשחט הוה ליה למנקט. וי״ל דה״פ שליח בא מהר המוריה והגיד לה ענין העקדה והתחיל להגיד לה שנזדמן בנה לשחיטה ואיחר המגיד לסיים דבריו ולומר לה שניצל ולא נשחט וכמעט שאמר לה שלא נשחט ר״ל שעה מועטת קודם לכן נבהלה כל כך מדבריו ופרח רוחה ונשמתה. [מהרא״י]:

So called because of the four giants that were there... Re'm writes: However, I do not know what brought Chazal to say that Kiryas Arba was named after the four giants [or the four couples], when the city's ruler was himself named Arba! It is written: "And the name of Hebron previously was Kiryas Arba; he was the greatest man among the giants" (Yehoshua 14:15). Chazal should have said that Kiryas Arba means "the city of the man named Arba,⁠" and then explain why he was named Arba, rather than why the city was named Arba. The Re'm answers: Perhaps it is because Chazal found a reason for the city to be called Arba, but not for its ruler to be called Arba. Therefore they explained that the city was so called because of [the four giants or] the four couples — and the city's ruler was also called Arba, after his city's name.

Another explanation: So called because of the four couples that were buried there... Both explanations are needed, because each on its own raises the question: Why does the city's name not reflect the reason for its origin? If after the four giants, it should be named Kiryas Anakim, and if after the four couples, it should be named Kiryas Zugos — but not Kiryas Arba. Since it makes no difference that there were exactly four giants, or couples, the city should not be called after a number which is not the reason for its name. That is why Rashi uses both explanations — to say that Kiryas Arba is called after the fact that it contains certain things which relate to the number four. E.g., it has four giants and four couples. But it was not called after one thing alone. Furthermore, we could even say it was called after the thing itself, but was called a number for the sake of brevity. The word "Arba,⁠" alludes to two things the city has, both related to the number four. And since both are equally alluded to, both are included. (R. Meir Stern)

From Beer Sheva. You might ask: How does Rashi know this? The answer is: Since the verse does not specify where he came from, it must be from where he dwelled before. And Beer Sheva, written in 22:19, is the only place mentioned by Scripture in which Avraham dwelled after the Akeidah.

Sarah's death immediately follows the Akeidah of Yitzchok... Rashi does not mean that the sections are juxtaposed, because if so he should have said this at the beginning of the Parshah. Furthermore, how does he know that this is not the section's proper place, [so that the juxtaposition is significant]? Rather, [Rashi means that the events] are juxtaposed in time, as Chazal had an oral tradition that Sarah died close to the Akeidah, and they found support for this in the phrase, "Avraham came.⁠" [Although Avraham came from Beer Sheva, he was there for just a short while (see Rashi on 22:19), so it is as if he came straight from the Akeidah.] (Re'm)

As a result of the news of the Akeidah, that her son had been prepared for slaughter... Otherwise, why does the Torah write, "Avraham came,⁠" teaching that he came from Mount Moriah? [See end of previous entry.] Perforce it is to tell us, "As a result...⁠"

And almost not been slaughtered, her soul departed from her and she died. You might ask: Should Rashi not have said, "Almost been slaughtered"? The answer is: An emissary came from Mount Moriah, told her about the Akeidah, and began to say how her son had been prepared for slaughter. He delayed the end of his account that Yitzchok was actually saved from slaughter. He "almost" told her that Yitzchok had "not been slaughtered,⁠" but a moment before, she became so shocked by his words that her spirit and soul departed. (Mahara'i)

ותמת שרה – רמז הכתוב באומרו בקרית ארבע לומר כי ח״ו לא יתייחס המיתה לצדיקים אלא שקרית ארבע פי׳ עיר שהיתה בנויה מד׳ יסודות נפרדה היא ונסעה מהם. ואומרו היא חברון פי׳ שהגם שמתה היא משפעת בהם בחינת החיבור כי הצדיקים הגם שימותו הגוף אינו מושלל מהחיים כי צדיקים במיתתם קרויים חיים, וצא ולמד (שבת קנב:) ממעשה דרב אחאי בר יאשיה. והטעם הוא כי בהיותם בעולם הזה מהפכים בחינת החומר שביסודות לבחינת הרוחניות הקדוש שבנפש באמצעות מעשים טובים והפלגת התורה שמשתדלים בעולם הזה, ולהשכילך בדבר צא ולמד מה שכתב רמב״ם פ״ד מהלכות יסודי התורה דין ה׳ שישתנה היסוד ליסוד חבירו הקרוב אליו ויהפך העפר למים, וכמו כן ימצא שבאמצעות דביקות האדם בקונו יתהפכו היסודות כולם ליסוד האש ויסוד האש ליסוד אש הנשמה והבן.

ואומרו בארץ כנען כי העולם הזה יקרא ארץ כנען (זהר ח״א פ.) הוא יצר הרע ובאמצעות התעצמות כנגדו ישיג האדם להפליא לעשות בקדושה ובהשגה.

לספוד לשרה ולבכותה – פירוש לשרה שמתה מן העולם ולבכותה לצד מה שנחסר בהעדרה. או יאמר בהפך לשרה לצדקותה ומה שנחסר בהעדרה, ולבכותה לצד מה שנוגע לה שטעמה כוס המות ויערב שמשה.

ותמת שרה בקרית ארבע. Sarah died at Kiryat Arba. We must not misunderstand that Kiryat Arba was the cause of her death. The reason the town was mentioned and was so named is to tell us that it was built on the four basic elements. Death normally implies a departure from, or disintegration of, the four basic elements that a body is composed of. When the Torah adds that "Kiryat Arba" is also known as חברון, this is an allusion to the word חבור, something that is joined together. The message is that when the righteous "die,⁠" this is not to be viewed as a process of disintegration. The righteous are still called "alive" even when they have ceased to function in regular bodies on this earth. The story in Shabbat 152 about how the grave of Rabbi Achai bar Yoshiah was disturbed by diggers on a property of Rav Nachman and how Rabbi Achai reacted illustrates this concept. What all this means is that while the righteous are alive in this world, the four basic material elements that every human being is composed of become transformed into something spiritual and attach themselves to their souls by means of the good deeds that such persons perform during their sojourn on earth. Maimonides illustrates this somewhat in the fourth chapter of Hilchot Yesodey Torah where he describes that one element is capable of becoming transformed into another element which was similar to it, i.e. earth can be transformed into water. When man cleaves to God all his elements become transformed into the element fire which forms the basis of the soul. Kabbalists are familiar with this.

The Torah adds the (apparently superfluous words) "in the land of Canaan.⁠" This is an allusion to the fact that this present world is called ארץ כנען, a simile for the evil urge, Satan. This is so because the existence of Satan is the incentive for us to overcome him and to attain holiness and sanctity (Zohar 1,80).

לספוד לשרה ולבכותה, to mourn Sarah and to weep for her. To mourn her departure from the world, and to weep for her on account of the personal loss he had sustained. One can also understand it in the reverse sense, i.e. he mourned the absence of her righteous presence, and he wept because she had tasted death and her sun had set (her benign influence on the people surrounding her).

ותמת שרה בקרית ארבע, היא חברון בארץ כנען – כבר פירשנו בפירוש ״ויסע משם אברהם ארצה הנגב״¹ שבאולי בעת ההיא באו שיבוש גייסות לחברון כי באו שם ארבע ובניו הענקים ויורישוה. והלך אברהם משם אל ארץ פלשתים לגור בגרר. וזהו שרמז כאן ב״קרית ארבע היא חברון״, ולא קראה כן כשישב שם אברהם בתחלה. ואחר מעשה העקדה סבב השם שכרתו גם הענקים האלה ברית שלום עם אברהם בראותם כי הוא נשיא אלהים וי״י עמו בכל אשר הוא עושה. ואז שב אברהם למקומו וזהו שאמר ״ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים״, ולא אמר שגר שם כל ימי חייו. כי לאחר ימים רבים שב לחברון ושם מתו גם שניהם.

ויבא אברהם – פירש רשב״ם ז״ל ״אעפ״י שלא בא ממקום אחר אעפ״כ ראוי לומר כי בא לסופדה״. ויפה פירש. ורמב״ן ז״ל באר יותר ואמר. ״לשון רש״י ׳מבאר שבע׳. ואין זה לומר שהיה עומד שם ממה שכתוב ׳וישב אברהם בבאר שבע׳² כי איך תהיה שרה בחברון? אבל הכוונה לומר שהלך שם ביום לצרכו, ושמע במיתת שרה. ובא משם לספוד לה ולבכותה״. גם דרש הרב [רמב״ן] ז״ל ״על דעת רבותינו שאמרו מהר המוריה בא. ולדעתם ז״ל שאמרו כי שמעה שרה בעקידה ופרחה נשמתה״. תדרשנו מעל ספרו.

ואמר [הרמב״ן] שלדעת כל המפרשים כי אברהם היה במקום אחר ובא משם. ולדעתו היה לשרה אהל, עומדת שם עם אמהותיה כמו ״באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות״³ ומתה שרה באהל שלה. ובא אברהם באהל עם אֲחֻזַת מרעיו לספוד אותה. ואין טעם בדברי הטוען עליו ששם היו באהלים בשדה, אבל חברון עיר בנויה אין שם אהלים. כי שכח ״הנה באהל״⁴ וזה היה בחברון. ועוד שכן נאמר שבא מחדרו ונכנס לחדר שרה. ואמר הרב ז״ל עוד או שיהיה ״ויבא״ שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו, שכל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא ״בא אליה״. וזה מורגל בדברי חכמים כמו ששנינו בתמיד⁵ ״בא לו לגרה והניח בה שתי צלעות מכאן, בא לו לדופן השמאלית״. ״אני לא באתי לידי מדה זו״⁶ וכן בכתוב ״בא בשכרו״⁷ שבא למלאכה ההיא שעשה אותה בעבור שכרו. ולדעתי כן ״ויבא משה ואהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה״⁸ והיו במקום אחד. וכתוב ״ויבוא״ להודיע שהתעוררו מדעתם לאכל לחם עמו, לא שהפציר בם עד שאכלו. וכן ״ויבא אברהם״ שהתעורר לעשות ההספד הזה. ויאמר [הרמב״ן] ז״ל עוד, שלא יתכן בעיניו שבא מעיר אחרת אל חברון שאילו כן היה הכתוב מזכיר אותו המקום והיה מפרש ״וישמע אברהם ויבא ממקום פלוני״. ודבריו פשוטים ונכונים. ואל תשמע לדברי ר״י אברבנאל ז״ל שאמר שלא ישרו דבריו בעיניו, ולא היה בידו להשיב דבר.

לספוד לשרה ולבכותה – מלת ״לספוד״ על זכרון מעלת הנפטר ושבחיו כמו ״לא יספדו לו הוי אחי והוי אחות, לא יספדו לו הוי אדון והוי הוֹדוֹ״.⁠⁹ ועל ידי ההספד מעורר הלבבות לבכי בשומעם מה אבדו, והטוב שנסתלק מן העולם. וכן אברהם הגדיל מספד שרה וזכר גדולתה, חכמתה וצדקתה, להבכות עליה כל שומעי דבריו. וכענין שנזכר בהספד דוד על אבנר.⁠¹⁰

1. שם כ, א.

2. בראשית כב, יט.

3. בראשית לא, לג.

4. שם יח, ט.

5. תמיד לא, א.

6. בכורות כ, א.

7. שמות כב, יד.

8. שם יח, יב.

9. ירמיה כב, יח

10. שמו״ב ג, לג-לד.

בקרית ארבע – נקראת העיר כן ע״ש איש אחד ששמו ארבע, ככתוב קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא (יהושע י״ד ט״ו), ואח״כ נעשה השם הזה שם העצם לה, ולכן כתוב שם ושם חברון לפנים קרית ארבע, שזה היה שמה:

הוא חברון – הכונה שנקראת עתה חברון בימי משה כותב התורה שבימיו כבר מת ארבע אבי הענק, ולכן בפרשת מרגלים לא הוזכר רק ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק (במדבר י״ג כ״ב), ולא ארבע:

ויבא אברהם – מבאר שבע, כי שם שב אחר העקידה, ורק שרה לפי שלא ידעה היכן הלך אברהם עם יצחק בנו, כי הוא לא הגיד לה דבר, הלכה לחברון לשאול שם על אודות בנה, ומתה שם, ואברהם בשמעו זאת בא לחברון:

לספד לשרה – על שרה:

לספד לשרה ולבכתה – הבכי רגיל לבוא קודם ההספד והיה ראוי לומר לבכותה ולספוד, אמנם לפי שהבכי יורה על הצער בבחינת אפיסת המת, וההספד הוא ספור שבחו להרגיש הנשארים מה שאבדו, ובצדיקים אין ראוי לבכותם מצד אפיסתם כי גדולים במיתתם יותר מבחייהם, לכן הקדים ההספד לבכי, להורות כי אין הבכי עליה רק מצד כנשארים וכענין ההספד, וזה ג״כ טעם כ׳ זעירא במלת ולבכתה (ר״ש יפה).

ויבא אברהם – אולי מבאר שבע (כדברי רז״ל {פרקי דר׳ אליעזר ל״א}), ואין ראיה מזה שהיה יצחק בשעת העקדה בן ל״ז שנה, כי יתכן שכבר עברו שנים הרבה מן העקדה עד מיתת שרה, ובכל הזמן ההוא ישב אברהם בבאר שבע. ולדעת הרמב״ן היה לשרה אהל, שם יושבת היא ואמהותיה, וכן מצאנו באהל יעקב ובאהל לאה, והנה שרה מתה באהל שלה, ונכנס אברהם באהל עם אחוזת מרעיו לספוד אותה. או שיהיה טעם ויבא שנתעורר לספוד אותה, כדעת רשב״ם ורמב״ן. בפי׳ רש״י ויבא אברהם מבאר שבע לספוד לשרה ולבכתה, הוא דבור אחד, ומלות ונסמכה מיתת שרה וגו׳ חוזרות אל ותמת שרה, ואינן דבקות עם לספוד לשרה ולבכתה.

and Abraham went (va-yavo). Perhaps from Beersheba (as the Rabbis said). There is no proof from here that Isaac was 37 years old at the time of the Akedah, for it is probable that many years passed between the Akedah and Sarah’s death, and during all that time Abraham lived in Beersheba.⁠¹

According to Nachmanides, Sarah had a tent of her own in which she and her maidservants dwelled; so we find in the case of “Jacob’s tent” and “Leah’s tent” (Gen. 31:33). Sarah died in her own tent, and Abraham entered the tent with his companions² to make her funeral. Alternatively, the word va-yavo may mean that he “bestirred himself” to make her funeral, as is the opinion of Rashbam and Nachmanides.

In Rashi’s comment on this verse, the words “And Abraham went to Beersheba to make a funeral for her and to weep for her” comprise one statement; the words “The death of Sarah is narrated immediately after,” etc., refer back to the words in the text, “Sarah died,” and are not connected with the words “to make a funeral for her and to weep for her.”³

1. {Translator's note: Contra Rashi, who cites the traditional opinion that Sarah died of shock upon hearing that her son had almost been slaughtered. Isaac was 37 at the time of her death, since he was born when she was 90.}

2. {Translator's note: In citing this opinion, Luzzatto retains Nachmanides’ Hebrew term for “his companions,” aḥuzzat mere’ehu. This expression is based on the understanding of these words (Gen. 26:26) as “a group of his friends.” In his comment below, 26:16, Luzzatto seems to adopt this interpretation, but in the translation of v. 26 and the comment thereon, the words are rendered as “Ahuzzath his friend.”}

3. {Translator's note: In standard editions of Rashi, the comment on v. 2 is broken up as follows: “And Abraham went. To Beersheba. To make a funeral for her and to weep for her. The death of Sarah is narrated immediately after,” etc.}

ויבא אברהם – רגילים לפרש כאן: ״ויבא אברהם״ – לחברון, היינו שהוא בא רק עתה לחברון, ולא היה נוכח במיתת שרה. כאשר חזר מהעקידה והגיע לביתו, הוא מצא שכבר מתה אשתו. ואכן השכר שהובטח לאבות אין לו כל יחס וקשר למידת ההצלחה והאושר שאפשר להם לראות בעולם הזה. לפי פירוש זה, נצטרך גם להוסיף את ההנחה שלפני יציאת אברהם מבאר שבע להר המוריה, הוא שלח את שרה לחברון, כדי למנוע אותה מלקבל בפתאומיות את הבשורה הרעה. אך אם נתבונן בהוראה העיקרית של ״בוא״, נוכל לוותר על הנחה זו.

ההוראה העיקרית של ״בוא״ היא, לבוא מבחוץ אל הבית, ממקום ציבורי אל חדר פרטי. כך לענין גדעון: ״וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ״ (שופטים ו, יט); ״לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ״ (ישעיהו כו, כ); ״בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ״ (יחזקאל ג, כד) – להתבודד ולהסתגר. כך גם ״בוא השמש״, בניגוד ל״צאת השמש״.

נמצא שפירוש פסוקנו כך הוא: אברהם פרש והסתגר בתוך ביתו, לספוד לשרה ולבכותה. הוא אינו מראה את צערו ברבים. דבר זה מרומז אולי באות כ׳ זעירא של ״ולבכתה״. יודעים אנו מה הייתה שרה לאברהם, וכמה עמוק היה צריך להיות צערו. הוא סופד לה ובוכה, אך הוא נושא את יגונו בלבו, בתוככי ביתו.

לספד לשרה ולבכתה – ״ספד״ קרוב אולי ל״זבד״ (לתת למישהו את מנת חלקו [עיין פירוש לקמן ל, כ]), ופירושו: לתת לאדם את מה שהשיג בחייו, להביע את ערכו – ״תְּנוּ⁠־לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ״ וגו׳ (משלי לא, לא).

״בכה״ קרוב ל״בקע״ (לפרוץ החוצה, לנבוע), גם לגבי מעיין הבוקע ממעמקים: ״בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל״ (תהלים עד, טו). דמעות נובעות ממעמקי הלב.

ותמת שרה – והגם שאברהם ישב בבאר שבע נזדמן ששרה תהיה בעת מיתתה בחברון מצד ג׳ טעמים, א] בקרית ארבע, שהיא מוכנת לקבורת הד׳ זוגות. ב] שהיא חברון, ששם יתחברו הרוח עם הגוף עולם העליון והתחתון. ג] בארץ כנען הקדושה ורגלוהי דבר אינש אינון ערבין לי׳ שבאה למות כדי שתקבר שם. ויבא אברהם מבאר שבע, לספד לשרה ולבכותה, הבכי הוא קודם ההספד כמ״ש חז״ל ג״י לבכי ואח״כ להספד, אך זה בשאר כל אדם שתחלה יעוררו בכיה על החסרון וההעדר שקרה להנפטר ולמשפחתו ואח״כ יעוררו הספד, אבל בשרה היה ההספד עקר על מעשיה ושלמותה וע״י ההספד עוררו בכי.

{Why provide the details: ‘Qiryat-Arba, which is Hevron, in the land of Canaan’?}

SARAH THEN DIED. Although Avraham dwelt in Beersheva, it so happened that at her death Sarah was in Hevron. This was for three reasons. (a) Qiryat-Arba — that she be available for burial at the site of the four couples¹ (b) which is Hevron — where the spirit is linked with the body, the supernal with the nether world; (c) in the land of Canaan — the holy land to which a man’s feet are pledged to draw him², she having come to die there and be buried.

AND AVRAHAM. From Beersheva he arrived to mourn Sarah and bewail her. Wailing usually precedes mourning; as Our Sages have stated:⁠³ three days for wailing and then to mourning. This applies, however, to the rest of humanity — in whom the first response is wailing over the loss of the departed from his family, which then leads to weeping and wailing.

1. Gen. R. 58:4. — Adam and Hava plus the three patriarch-matriarch couples.

2. To be the place of his death — Sukka 53a.

3. Moed Katan 27b.

בקרית ארבע: לפי הפשט הוא אדון העיר או בונה העיר¹ {וכתוב שמתה בעיר ולא באלוני ממרא}⁠². אבל³ הרי נזכר כמה פעמים חברון ולא נזכר שם הלז⁴ {ותו, דראוי היה לכתוב ׳קרית הארבע׳⁵ כמו להלן לה,כז}, מזה יצא דרשת חז״ל כוונה שניה כפירוש רש״י⁶.

ומשום זה⁷ היתה סיבה מן השמים שתמות בחברון אע״ג שהיתה דירתה עם אברהם בבאר שבע {אפילו לדעת סדר עולם שברש״י לעיל (כא,לד) שי״ב שנים לפני העקידה יצא לחברון⁸, מכל מקום צריך לומר דאחר העקידה שב לבאר שבע, כמבואר גם בפירוש רש״י בסמוך ״ויבא אברהם״ – ׳מבאר שבע׳⁹}, כמבואר גם אחר העקידה ״וישב אברהם בבאר שבע״ (כב,יט)⁠¹⁰, וגם להלן (כד,סב) כתיב ״ויצחק בא מבוא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב״¹¹, והיינו באר שבע כדכתיב לעיל (כ,א) ״ויסע משם אברהם ארצה הנגב״. אבל שרה מתה באיזו סיבה ממסבב הסיבות בחברון¹², או כאשר שמעה מדבר העקידה¹³ הלכה אחרי אברהם ויצחק חיי רוחה¹⁴, ובאשר הלכו לארץ המוריה והוא ביהודה סמוך לחברון, באה לשם ומתה. וטעם סיבה זו מה׳ הוא באשר היתה ״קרית ארבע״, ועל כרחך הוא משום הדרש ששם ראויים להקבר ארבעה אבות העולם, ואדם הראשון היה הראשון לקבורה שם ואיש לא ידע מזה.

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה: דרך העולם תחילה לבכות בינו לבין עצמו ואח״כ להספיד ברבים¹⁵, וכמו שכתוב ״ויקרא ה׳ לבכי ולמספד״ (ישעיהו כב,יב). אלא משום שהיה אברהם בא ממקום רחוק לשם¹⁶, ובין כה וכה נתקבצו המון העם סביב הבית, כדאיתא בסנהדרין (מו,ב) דמשהי לה לשרה לפני קבורה יותר מן המורגל עד בוא אברהם¹⁷, מש״ה נזדרז להספידה תחילה ברבים¹⁸.

ועוד יש הבדל בענין המת ואבליו, אם המת גורם לאבליו שינוי בהליכות עולם של אבליו, וצערו¹⁹ מרובה יותר משבח המת עצמו²⁰, אזי הבכי קודם ועיקר להספדו. משא״כ אם להיפך שאין המת גורם הריסה בהליכות עולם של אבליו, ושבחו הוא מרובה, אזי הספדו עיקר לבכי. משום הכי בחורבן בית המקדש²¹ קרא הקב״ה לבכי על הנהגת עולמו, שע״י זה נשתנו סדרי העבודה ועוד הרבה²² שלא כרצון הקב״ה כביכול, והוא מרובה על הספדו על כמה צדיקים שנהרגו בחורבן בית המקדש²³, משום הכי כתיב תחילה ״לבכי״ ואח״כ ״למספד״. משא״כ כאן מיתת שרה לא גרמה לאברהם שינוי בהליכות עולמו עוד, שהרי כבר נתגדל יצחק בנה שהוא התכלית, והספדה²⁴ רב ע״פ חשיבותה, משום הכי הקדים ״לספוד לה״ ואח״כ ״לבכותה״ {ומש״ה כתיב בכ״ף קטנה, ללמד שהבכי היה מעט אבל הספדה היה רב.} וכיוצא בזה כתיב בשמואל ב׳ (א,יב) במיתת שאול ״ויספדו ויבכו״, היינו משום שלא נשתנו הליכות עולמו של דוד לרעה ע״י מות שאול, והספדו היה רב ע״פ שבחו.

1. כך בראב״ע, רשב״ם ורד״ק.

2. אף שכשאברהם גר באזור חברון, היה זה באלוני ממרא, שהיה באזור חברון, כדלעיל יג,יח ״ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון״. וכאן כתוב שמתה ״בקרית ארבע היא חברון״, כלומר, אין זה מקום בתוך חברון, אלא קרית ארבע היא עצמה העיר חברון.

3. שאלת רבינו על הפירוש ע״פ הפשט.

4. ״קרית ארבע״. יש לציין שבתורה נזכרה חברון רק פעמיים ללא ״קרית ארבע״ או ללא ״ממרא״ – ״וישלחהו מעמק חברון״ (להלן לז,יד), ״ויעלו בנגב ויבא עד חברון״ (במדבר יג,כב).

5. וצ״ע, שהרי דוקא שם עצם פרטי לא מקבל ה״א הידיעה.

6. ע״ש ארבע ענקים שהיו שם... דבר אחר, ע״ש ארבע זוגות שנקברו שם איש ואשתו.

7. כלומר, הואיל וחברון מקום מיוחד מאד (שנקברו שם ארבע הזוגות) ומסיבה זו נקרא ״קרית ארבע״ ע״פ הדרש (שנקברו שם ארבע הזוגות), לכן סיבב הקב״ה ששרה תגיע לחברון כדי שתמות ותקבר במקום המיוחד הזה. זו היתה הסיבה שהתורה טרחה לומר כאן ״קרית ארבע היא חברון״ ע״פ הדרש.

8. כלומר, ע״פ רש״י (כא,לד) אברהם גר בחברון כ״ה שנה, ולאחר מכן הלך לאזור באר שבע וארץ פלשתים ודר שם כ״ו שנה עד שתים עשרה שנה לפני העקידה, ואז חזר לחברון. ומה שכתוב לאחר העקידה ״וישב אברהם בבאר שבע״ (כב,יט) – ׳לא ישיבה ממש, שהרי בחברון היה יושב׳ (לשון רש״י), כלומר, דירתו הקבועה היתה בחברון, ועתה שב לבאר שבע לישיבת עראי. ומסתבר שבאותה ישיבת עראי שרה לא השתתפה אלא נשארה בחברון (ושמא זו הסיבה שישיבת אברהם הוגדרה ישיבה ארעית, כי ישב שם ללא אשתו), ואכן מתה שם, ואברהם בא מבאר שבע (ששהה שם בצורה עראית) לספוד לשרה ולבכותה. (ועיין ברמב״ן שהאריך בנושא זה).

9. אך כפי שכתבנו בהערה הקודמת, ע״פ רש״י, אברהם אמנם ישב בבאר שבע, אך היתה זו ישיבה עראית וללא שרה.

10. עיין בהערות 29,30.

11. אך מפסוק זה לכאורה אין ראיה, כי יתכן לומר שאכן לאחר מיתתה של שרה חזרו אברהם ובנו יצחק לבאר שבע.

12. כפי שהסביר רבינו, וכן בהמשך דבריו כאן, ששם נקברו ארבעת הזוגות. או שישנה סיבה גלויה, והיא...

13. אולי שמעה מהשטן כפי המסופר בחז״ל.

14. אולי להניאם מלבצע את העקידה.

15. כך מעיר גם המלבי״ם. ועיי״ש בישובו. ועיין גם ב׳הכתב והקבלה׳ בשם הר״ש יפה שחילק בין צדיקים לאנשים פשוטים, וסיים בהסבר הכ״ף הקטנה, כפי שכתב רבינו בהמשך דבריו.

16. רש״י: ״ויבא אברהם״ – מבאר שבע.

17. איבעיא להו, היספידא יקרא דחיי הוי, או יקרא דשכבי הוי, למאי נ״מ דאמר לא תספדוה לההוא גברא... ת״ש, ״ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה״, ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה? (רש״י: עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק, דמדכתיב ״ויבא אברהם״ מכלל דההיא שעתא לא הוה התם). שרה גופא ניחא לה כי היכי דמייקר בה אברהם.

18. וכעין זה בריב״א מבעלי התוספות.

19. של האבל.

20. כלומר, שני תנאים – גם אין שבחו של המת מרובה כ״כ, וגם מותו גרם להרס ושינוי גדול אצל הנשארים כאן, א״כ העיקר הוא הבכי על אלו שנשארו בעולם, וההספד הוא טפל, שהספד הוא סיפור שבחי הנפטר.

21. שעל ענין זה נאמר הפסוק (שהובא ברבינו בתחילת הקטע) ״ויקרא ה׳ לבכי ולמספד״ – הבכי קודם להספד.

22. עוד הרבה דברים נשתנו ונעשים שלא כרצון הקב״ה כביכול.

23. כלומר, תוצאת חורבן בהמ״ק היא יותר בכי מאשר הספד, הואיל וההפסד והשינוי לדורות גדול מאד.

24. ומאידך – הספדה רב.

בקרית ארבע. בס׳ יהושע ע״פ ושם חברון לפנים קרית ארבע, האדם הגדול בענקים פירש״י ז״ל ב׳ פירושים ואיני יודע איך יתכן פירושו השני אחר מה שנאמר בפירוש את קרית ארבע, אבי הענק היא חברון, שמוכח מזה שארבע הוא שם אביהם, ואינו מספר כללי בין האב והבנים: לספוד לשרה ולבכותה. לא נתבאר כתורה ענין המספד והבכי, ולא יתכן שלא ישאר מזה זכר באומה, ע״כ קרוב לומר שגדר המספד והבכי בדחז״ל הוא שנהוג אצל הקדמונים, וגם זו מהראיות שדברים הנראים מחודשים אחר משה, שרשם יעלה עד זמן האבות. (ג)

בקרית ארבע – כך היה פעם שם העיר, על שם ארבע הענק, ואילו חברון היה שמה המאוחר יותר.⁠¹ לפי המסופר בבמדבר י״ג:כ״ב נבנתה חברון שבע שנים לפני שנבנתה צוען שבמצרים. ולהלן פסוק י״ט נקראת העיר — או לפחות חלק ממנה — ממרא. אך מסתבר שבזמן אברהם נקראה חברון, ויחד עם זאת גם ממרא, על שם בן בריתו של אברהם. מאוחר יותר, כאשר כבשה ארבע עם ענקיו, היא נקראה על שמו, ומכיוון שבני ישראל שבו וכבשוה, הרי שהחזירו לה גם את השם, שהיה ידוע להם מימי האבות — הוא חברון.

וראיה שהשם חברון היה שגור בפיהם של בני ישראל, יש בשמו של אחי עמרם, אבי משה, שהיה אף הוא — חברון.⁠² העיר שוכנת בדרך מבאר שבע לירושלים, מרוחקת פי שנים מבאר שבע ממרחקה מירושלם. בפי הערבים היא נקראת אל⁠־ח׳ליל, כלומר הידיד (של ה׳), הוא הכינוי לאברהם שבפיהם; וייתכן שמכאן גם השם העברי חברון, מלשון חבר.

בארץ כנען – תוספת זו מוכיחה את השערתנו דלעיל, שפרקנו נכתב במיוחד בשביל בני ישראל שבמדבר. בפניהם היה צריך לחזור ולהדגיש שחברון, מקום קבורתם של האבות, בארץ כנען היא שוכנת, בארץ שעליהם לכבוש אותה.

ויבא אברהם – או פירושו — אברהם בא מן הסביבה, מקום שבו היה רועה עדריו, או פירושו — אברהם בא אל הגופה והתכונן לספוד לאשתו.

לבכתה – בכ״ף זעירה, השווה תהלים מ׳:ט״ו.

1. יהושע י״ד:ט״ו ושופטים א׳:י׳.

2. שמות ו׳:י״ח.

בקרית ארבע – מאי קרית ארבע, א״ר יצחק – זוגות, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.⁠¹ (עירובין נ״ג.)

ויבא אברהם לספוד – [מלמד דהספידא יקרא דשכבי הוא], דאי ס״ד יקרא דחיי, וכי משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה.⁠² (סנהדרין מ״ו:)

1. וצ״ל דנקרא המקום ע״ש העתיד. וע׳ בכתובות י׳ ב׳ חקרה הגמרא אם כתב קרא ע״ש העתיד, והי׳ יכול להביא ראי׳ מכאן. ובתורה אור ציין פסוק זה לפרשה וישלח (ל״ה), ועיין בסוטה י״ג א׳, אבל ממ״ר מבואר שהמכוון לפסוק זה.

2. ואע״פ דבגמרא דחו לה, דשרה גופא ניחא לה כי היכי דמייקר בה אברהם, אך אין זה אלא דחוי בעלמא, והאמת הוא, כי הספידא יקרא דשכבי הוא ולכן עולה הענין כפשטי׳ שהשהו אותה משום כבודה, והנ״מ בזה אם יקרא דחיי או דשכבי הוא לענין אם אחד צוה שלא להספידו או אם יקרא דשכבי הוא שומעין לו ואם יקרא דחיי אין שומעין לו, ולכן לענין ליקח מיורשים הוצאת ההספד אז אם יקרא דשכבי הוא מוציאין מיורשין ההוצאות בעל כרחם, ומי שצוה שלא להספידו שומעין לו. –
וע׳ ביו״ד סי׳ שד״מ ס״ו מבואר כשם שמספידין על האנשים כך מספידין את הנשים, והביאו מקור לזה ממגילה כ״ח ב׳ רפרם ספדי׳ לכלתי׳, וצ״ע שלא הביאו ראי׳ משרה, ואולי י״ל דאין ראי׳ מהספד בעל על אשתו להספד על כלל הנשים, די״ל שהספידה על צערו הפרטי וכמ״ש אין אשה מתה אלא לבעלה (סנהדרין כ״ב:).

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון