1. לקמן מאמר צו. תנ״י וירא מו. תנחומא וירא כב. פס״ר פ״מ. הפרגזיות מפרשי המדרש מביאים ג׳ פירושים א) מענין מתנות ומוהר, דברים חמודים שקנתה, למי קנתה לישמעאל שנאיה דביתא? ב) מענין פעולות והכנות. ג) החרדות שעשתה אמך לישמעאל לגרשו הי׳ לבטלה. (בערוך מפרש מענין כעסים ובמת״כ מגיה עכסים) וי״ג: ״פרגיות״ מלשון נחמד למראה או ״פרגיאות״, מלשון אונאות דברים. כד לא תיעול מילא כשאומרים לו לאדם דבר של לה״ר אם לא נכנס באזנו כולו נכנס חציו (פי׳ ב״ר). יצף וכו׳ לשון צער ודאגה, הקב״ה יגער בו ויצער אותו למי שהזקיקך לשאול בדברים הללו (פי׳ ב״ר). ובתנ״י הוא בא ליצף אותך אבל הקב״ה אל יצף אותנו. ובתנחומא אינו בא אלא ליעף לנו. ורבינו בחיי מביא לשון המדרש כדי שיתמלא עליו רחמים כאדם שמצר על עצמו ואומר ווי ווי ע״כ. ומלשונו נראה דגורס כן במדרש. ולשון זה מובא גם בפי׳ ב״ר המיוחס לרש״י. וי״ג למה אביו אבי כלשנא דקרא ולא ״אבי אבי״. ומענין זה יש בזהר ח״א קכ. ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי לא אתיב ליה מיד (מידי), אלא בגין דהא אסתלק מרחמי דאבא על ברא, ובגין כך כתיב הנני בני הנני דאסתלקו רחמי ואתהפך לדינא: לפי הגירסא ״מיד״ הפירוש, מה דכתיב ויאמר יצחק אל אברהם אביו, היינו שקרא אותו ולא השיב וקרא עוד הפעם ויאמר אבי, וע״ז שואל למה לא השיב מיד, ותי׳ משום דעזב כאן מדת הרחמים ונתהפך לדין. ולהגירסא השניה ״מידי״ הייני דלא פייס אותו ולא השיב על מה שבקש רחמים. ועי׳ זח״ג כח: ואבן עזרא במדבר ז, ג. ובדרש לפטירת משה הוספה לספר דברי הימים של משה באוצ״מ שעו. ודרשת הב״ר מובאת בסגנון אחר בתנחומא וירא כב. קדמו השטן בדרך ונדמה לו כדמות זקן א״ל לאן אתה הולך, א״ל להתפלל א״ל ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו, א״ל שמא נשהא יום או יומים ונשחט ונאפה ונאכל א״ל זקן לא שם הייתי כשאמר לך הקב״ה קח את בנך וזקן כמותך ילך ויאבד בן שנתן לו למאה שנה, לא שמעת המשל מה שהיה בידו אבדו ומבקש מאחרים, וא״ת יהיה לך בן אחר תשמע מן המשטין ותאבד נשמה שתחייב עליה בדין, א״ל לא משטין היה אלא הקב״ה יתברך היה לא אשמע ממך, הלך מעליו ונדמה לבחור ועמד על ימינו של יצחק א״ל לאן אתה הולך, א״ל ללמוד תורה, א״ל בחייך או במיתתך, א״ל וכי יש אדם שילמוד אחר מיתה, א״ל עלוב בר עלובה כמה תעניות נתענית אמך עד שלא נולדת והזקן הזה השתטה והוא הולך לשחטך, אמר אעפ״כ לא אעבור על דעת יוצרי ועל צווי אבי, חזר ואמר לאביו אבי ראה מה אומר לי זה א״ל אל תשגיח עליו שאינו בא אלא ליעף לנו כו׳ מיד ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה באותה שעה נפל פחד ויראה גדולה על יצחק שלא ראה בידו כלום להתקרב [להקריב], והרגיש בדבר במה שעתיד להיות, בקש לומר ואיה השה לעולה א״ל הואיל ואמרת הקב״ה בחר בך, אמר אם בחר בי הרי נפשי נתונה לו על דמי (י״ג אמי) צר לי מאד, ואעפ״כ וילכו שניהם יחדיו בודאי זה לשחוט וזה להישחט ויצחק בן ל״ז שנה היה בשעת עקדתו. ובפסקתא רבתי פ״מ איתא עם שיצחק מהלך עם אביו מה עשה השטן בא ועמד לימינו של יצחק א״ל הא עלוב בנו של עלובה כמה תעניות נתענית אמך וכמה תפילות נחפללה אמך עד שלא באת לה והזקן הזה נשתטה מזקנותו והולך לשוחטך מיד הפך יצחק פניו אל אביו א״ל אבא ראה מה א״ל האיש הזה אמר הוא בא ליעף לך הקב״ה יראה לו השה.

2. מאמר זה מובא בס׳ כתב יד שבידי בשם נר השכלים הנקרא בלשון ערבי סראג אלעקול והוא ילקוט תימני ממדרשים שונים וראה מ״ש אודותיו בהקדמה לחלק ד. ראה לקמן מאמר צב. ובמדרש ויושע פ׳ א מובא לקמן מאמר רח. ובילקוט שמעוני ח״א רמז קא. מביא בשם מדרש וז״ל א״ל יצחק אבא מהר ועשה רצון יוצרך ושורפני יפה ואפר שלי הולך לאמי ותניחהו וכל זמן שתראהו אמי תאמר זהו בני ששחטו אביו. אבא מה תעשו לזקנותיכם א״ל בני יודעים אנו שמיתתנו קרובה מי שנחמנו עד עכשיו הוא ינחמנו עד יום מותנו. וישם אותו על המזבח עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי שמים והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם עד שהיתה קומתו משוטטת בדמעות א״ל בני הואיל והתחלת על רביעית דמך יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך. באותה שעה פער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה והרים קולו ואמר אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי. ובספר הישר עה״ת מובא בסגנון אחר, ״בעת אשר תשחטני ותשרפני לעולה קח עמך הנשאר מאפרי והבאת לשרה אמי ואמרת אליה זה ליצחק ריח [ניחוח] אך אל תדבר אליה את הדבר הזה בשבתה על באר או במקום גבוה פן תשליך את נפשה עלי ותמות״. ועי׳ תנחומא וירא כג.

3. בשכל טוב כ׳ ויאמר הנה האש כו׳ כמתנכר מידיעה. פירוש, אף דבאמת ידע בכ״ז עשה את עצמו כלא ידע. וי״ל בזה טעמים שונים מדוע עשה כן. וכנראה זאת כוונת המדרש כאן, בחכמה מניין וכו׳. ועי׳ באבן עזרא שמביא משם אחרים שהיה אז בן חמש שנים, וכ׳ דזה לא יתכן אלא נראה שהיה קרוב לי״ג שנים. ודעת רז״ל בזה עי׳ לעיל מאמר ד. ולקמן צח. דהיה בן ל״ז. ואולי גם דעת המדרש כאן שהיה אז צעיר לימים ולכן יש סימן חכמה בשאלה זאת. והמפרשים כ׳ לבאר את הכוונה של השאלה הזאת בדרכים שונות עי׳ במלבי״ם ובס׳ ישועות יעקב, ומלשון המדרש הנ״ל יש סמוכין לדבריהם. ויש להעיר מלשון ספר היובלים הנה ״המאכלת״ והעצים ואיה השה לעולה ועי׳ בס׳ משך חכמה עה״ת.

4. עי׳ תק״ז מובא לעיל פ״א מאמר קפ״ז בראשית תמן (ברית) אש לעולה דיצחק, הנה האש והעצים.

5. מאמר זה נדפס בס׳ נוה שלום צד נ. ודרש זה בסגנון אחר הוא במדרש הגדול כאן. א״ל אברהם ליצחק אתה השה, מיד הניח יצחק ידיו על ראשו ובכה ואמר לאביו זה הוא מדרש גדול שאמרת לאמי, מיד בכה אברהם ותלש בשערו. אמ׳ לו אבי אל תצער עצמך עשה בי רצון אביך שבשמים. יהי רצון שיהיה רביעית דם שלי כפרה על כל ישראל, ועי׳ לקמן מאמר קב.