Bereshit 22 – בראשית כב‏ – Mikraot Gedolot

[פה] ¹ויקח אברהם את עצי העולה, וגו׳ כזה שהוא טוען צלובו בכתפו. (בראשית רבה נו)

[פו] ²ויקח בידו את האש ואת המאכלת, א״ר חנינא למה נקראת סכין מאכלת לפי שמכשרת אוכלים, ורבנן אמרי כל אכילות שישראל אוכלים בעוה״ז אינם אוכלים אלא בזכות אותה המאכלת. (בראשית רבה נו)

[פז] ³וילכו שניהם יחדיו, זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט וזה לישחט. (בראשית רבה נו)

1. טוען צלובו, קורה לתלות כך היה טוען עצי מערכתו (פי׳ ב״ר). בתנ״י וירא מו. למה היה יצחק דומה למי שהיה יוצא לישרף ועציו על כתפיו. ובפס״ר פ״מ ויצחק היה טעון עצים כאדם שטעון את הצלוב שלו.

2. בתנחומא וירא כג. למח מאכלת שהיא מתירה את האוכלין לתוך פיו של אדם, ובלק״ט מה לשון מאכלת שמתיר בשר באכילה שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו וכיון שנשחט הותר. ובשכל טוב שמכשרת את הבשר ומתרת אותו לישראל בהיתר שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו וכתיב וזבחת ואכלת ואני אומר סכין שמסכן את הבריות ע״כ. ועי׳ פרש״י כאן. שישראל אוכלין, בתנ״י וירא מו. למה כתיב מאכלת ולא כתיב סכין שהרבה אכילות אכלו ישראל מתחת ידו.

3. במדרש אגדה וילכו שניהם יחדיו כשם שהיה אברהם שמח לשחוט כך יצחק שמח לישחט. ובשכ״ט יחדיו, בלב תמים. זה לעקוד וזה להשתחוות כי לא גילה לו שהוא יהיה לעולה, ועי׳ פרש״י ומפרשים כאן.

וּנְסֵיב אַבְרָהָם יָת אָעֵי דַּעֲלָתָא וְשַׁוִּי עַל יִצְחָק בְּרֵיהּ וּנְסֵיב בִּידֵיהּ יָת אִישָׁתָא וְיָת סַכִּינָא וַאֲזַלוּ תַּרְוֵיהוֹן כַּחְדָּא.

Avraham took the wood of the offering and placed it on his son Yitzchak. In his hand he took the fire and the knife, and they both went together.

ונסב אברהם ית קיסיא דעלתא ושוי על יצחק בריה ונסב בידי⁠[ה] ית אשתא וית סכינא ואזלו תריהון כחדא בלבה שלמה^א.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בלבה שלמה״) גם נוסח חילופי: ״בלב שפי״.

ונסיב אברהם ית קיסי דעלתא ושוי עילוי יצחק בריה ונסיב בידיה ית אישתא וית סכינא ואזלו תרוויהום כחדא.

And Abraham took the wood of the offering and laid it upon Izhak his son, and in his hand he took the fire and the knife; and they went both of them together.

[ג] וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה – כָּזֶה שֶׁהוּא טוֹעֵן צְלוּבוֹ בִּכְתֵפוֹ.

וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַאֲכֶלֶת – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא לָמָּה נִקְרֵאת סַכִּין מַאֲכֶלֶת, לְפִי שֶׁמְּכַשֵּׁר אוֹכְלִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי כָּל אֲכִילוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינָם אוֹכְלִים אֶלָּא בִּזְכוּת אוֹתָהּ הַמַּאֲכֶלֶת.

וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו – זֶה לַעֲקֹד וְזֶה לֵעָקֵד, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לִשָּׁחֵט.

וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת – לָמָּה מַאֲכֶלֶת? שֶׁהִיא מַתִּירָה אֶת הָאֳכָלִין לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אָדָם. מִיָּד, וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָפַל פַּחַד וְיִרְאָה גְדוֹלָה עַל יִצְחָק, שֶׁלֹּא רָאָה בְיָדוֹ כְּלוּם לְהִתְקָרֵב וְהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר בְּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת. בִּקֵּשׁ לוֹמַר אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וְאָמַרְתָּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר בָּךְ. אָמַר, אִם בָּחַר בִּי, הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לוֹ, עַל דָּמִי צַר לִי מְאֹד. וְאַף עַל פִּי כֵן וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו בְּוַדַּאי, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לְהִשָּׁחֵט, וְיִצְחָק בֶּן שְׁלֹשִים וָשֶׁבַע שָׁנָה הָיָה בִּשְׁעַת עֲקֵדָתוֹ.

And he took in his hand a fire and a knife (ibid., v. 6). Why was it called a slaughtering knife (ma’akhelet)? Because it made food (okhalin) suitable for eating.

Forthwith, And Isaac spoke unto Abraham, his father, and said: “My father.” And he replied: “Here am I, my son.” Then Isaac asked: “Behold the fire and the wood; but where is the lamb for a burnt-offering?” (ibid., v. 7). Immediately, an overpowering fear and violent trembling seized Isaac, for when he saw nothing to be sacrificed, he realized what was about to transpire. Yet he asked once again: “Where is the lamb for the burnt-offering?’ And Abraham responded: “Since you ask, the Holy One, blessed be He, has selected you.” “If he has chosen me,” Isaac replied, “I shall willingly surrender my soul to Him, but I am gravely concerned about my mother.” Nevertheless, they went both of them together (ibid., v. 8), of one mind: convinced that one was to slaughter and the other to be slaughtered. Isaac was thirty-seven years old at the time of his binding.

ויקח אברהם [את עצי העולה וישם על יצחק בנו]. למה היה יצחק דומה למי שהיה יוצא לישרף ועציו על כתפיו.

ויקח בידו [את האש ואת המאכלת] (בראשית כ״ב:ו׳). למה כתיב מאכלת ולא כתי סכין, שהרבה אכילות אכלו ישראל מתחת (מדיו) [ידו].

וילכו שניהם יחדו (שם שם). זה לשחוט וזה לישחט.

וילכו שניהם יחדיו – ¹כשם שהי׳ אברהם שמח לשחוט, כך יצחק שמח לישחט.

1. כשהם שהיה אברהם שמח. ז״ל רש״י אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר.

רמז קא

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ – כָּזֶה שֶׁהוּא טוֹעֵן צְלוּבוֹ בִּכְתֵפוֹ.

וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת – לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ מַאֲכֶלֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכְשֶׁרֶת אֹכְלִים וְרַבָּנָן אַמְרִי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ מַאֲכֶלֶת, שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, בִּזְכוּת אוֹתָהּ מַאֲכֶלֶת.

וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו – זֶה לַעֲקֹד וְזֶה לֵיעָקֵד, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לִישָׁחֵט.

פאכ֗ד֗ אברהים חטב אלקרבאן וצירה עלי אסחק אבנה ואכ֗ד֗ מעה נארא וסכינא ומצ֗יא ג֗מיעא.

אברהם לקח את עצי הקרבן ושם אותם על יצחק בנו, ולקח עמו אש וסכין¹, והלכו שניהם יחדיו.

1. רס״ג תרגם ״מאכלת״ במילה ״סכינא״ שהיא סכין רגילה, בניגוד ל״אלמדיה״ שהיא סכין גדולה.

מאכלת – סכין, על שם שאוכלת בשר, כמה דאתה אומר: וחרבי תאכל בשר (דברים ל״ב:מ״ב), ושמכשרת בשר לאכילה.

דבר אחר: זו נקראת מאכלת^א על שם שישראל אוכלין מתן שכרה.

^ביחדו – אברהם שהיה יודע שהיה הולך לשחוט בנו, היה הולך ברצון ובשמחה, כיצחק שלא היה מרגיש בדבר.

א. כך בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, פירנצה III.3 נוסף כאן: ״מאכלת״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917 נוסף כאן: ״וילכו שניהם״.

המאכלת – means a knife. It is called מאכלת from אכל to eat, because it devours the meat, – just as you say, (Devarim 32:42 "And my sword shall devour (תאכל) flesh" – or because it makes animal flesh fit for eating (מאכלת) (by killing the animal; because while the animal is living its flesh is unfit for eating).

Another explanation: זאת נקראת מאכלת This knife is called (and the term is never used of an ordinary knife) because Israel still eats of the reward given for it (Bereshit Rabbah 56:3).

וילכו שניהם יחדיו AND THEY WENT BOTH OF THEM TOGETHER – Avraham who was aware that he was going to slay his son walked along with the same willingness and joy as Yitzchak who had no idea of the matter.

וילכו שניהם יחדו – ¹שוים זה לעקוד וזה ליעקד.

1. שוים. ב״ר שם.

ויקח אברהם [את] עצי עולה – מעל החמור לקחם:

וישם על יצחק בנו – כזה שטוען צלובו על כתפו:

ויקח בידו את האש ואת המאכלת – שהיו ביד הנערים:

וילכו שניהם – הוא ויצחק, ולכך לא הוליך אחד מהנערים עמו, שלא לעכב על ידו לשחוט את יצחק:

יחדיו – בלב תמים, זה לעקוד, וזה להשתחוות, כי לא גילה לו שהוא יהיה לעולה. ולמה נקרא הסכין מאכלת, א״ר חנינא שמכשרת את הבשר ומאכלת אותו לישראל בהיתר, שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט ד), וכתיב וזבחת [שלמים] ואכלת (דברים כז ז). ואני אומר סכין שמסכן את הבריות:

המאכלת – סכין, על שם {המאכיל הבשר, כמו שמצינו:}⁠^א וחרבי תאכל בשר (דברים ל״ב:מ״ב).

א. ההוספה מליקוט אוקספורד-מינכן, והשוו רש״י.

Ha-ma'akhelet: The knife. A knife is called a ma'akhelet based on the idea expressed in the phrase (Dt. 32:42), "My sword devours (to'khal) flesh.⁠"¹

1. Rashbam concurs with Rashi's first interpretation, as opposed to his second and third more midrashic explanations that a ma'akhelet means something that renders food edible (through ritual slaughtering) or that Israel today continue to eat and enjoy the merit of Abraham's original ma'akhelet.

ויקח – ולא לקח עמו החמור כדי שלא יחשבו הנערים כי למקום רחוק הם הולכים, גם לא יהיה מי שישמר החמור בעודם עושים המעשה. גם כן כדי שלא יכנס החמור^א למקום קדושה כזה.

א. כן בכ״י פריס 193, מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495: ״חמור״.

ויקח, he did not take the donkey along so that the lads should not think that they were going to a distant location. Also, there would not be anyone guarding the donkey at the time when he would be occupied with binding and slaughtering Yitzchok. Furthermore, he did not want the donkey to enter such sacred precincts.

שם מאכלת נגזר לסכין השחיטה לפי שהוא המכין למאכל את הבהמה הנשחטת בה, כמו שנתבאר בבראשית רבה (נו:ג)¹.

1. פב. כוונתו למה שביאר שם ר׳ חנינא ׳למה נקראת סכין מאכלת לפי שמכשר אוכלים׳, ודלא כדברי החכמים שם שאמרו ׳כל אכילות שישראל אוכלים בעוה״ז אינם אוכלים אלא בזכות אותה המאכלת׳. מעניין הדבר שרבנו בחיבורו ׳מלחמת השם׳ (מהדורת ר״ר מרגליות עמ׳ סו) הלך בדרך אחרת, וכתב: ׳ומלת אכילה היא מגזרת כליון בהנחתה הראשונה, כי כשאוכל אדם הוא מכלה הדבר הנהיה, ועל כן נקרא הסכין מאכלת שהוא מכלה כל דבר שיכרת בו׳. והשוה פירוש ר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שרש אכל, עמ׳ 28) שכתב: ׳ויקח את המאכלת – הסכין, וקבוצו ׳ומאכלות מתלעותיו׳, נגזר לה השם הזה מענין הכליון׳, ואחריו נמשך גם הרד״ק בשרשיו (שרש אכל) ע״ש. והשוה פירוש רש״י שבמילים ספורות הביא כל הפירושים וז״ל: ׳המאכלת – סכין על שם שאוכלת את הבשר [...] ושמכשרת בשר לאכילה, ד״א זאת נקראת מאכלת על שם שישראל אוכלים מתן שכרה׳.

וילכו שניהם יחדיו – וכי לא ידעת ששניהם הולכים, אלא א״ל אברהם ליצחק האי בחר בך, אמר אב בחר בי, הרי נפשי נתונה לו, מיד וילכו שניהם בלבב שלם זה לשחוט וזה לישחט. וצ״ל דאין המקרא כסדר דהא כתיב בסמוך ויאמר יצחק איה השה, ומה שאל והרי כבר הגיד לו אביו שהב״ה בחר בו, וצ״ע דאין לדרוש כך על וילכו שניהם יחדיו קמא שהוא קודם שאלת ואיה השה אלא על תניינא וילכו שניהם יחדיו, וצ״ע אם כן קמייתא מאי דריש ביה.

והנה לקח אברהם עצי העולה ושׂם אותם על יצחק בנו, ולקח בידו האש והמאכלת.

התועלת החמישי הוא בענינים התוריים, והוא שראוי לאדם שיעשה מצות ה׳ יתעלה בתכלית מה שאפשר מן ההידור והכבוד. ולזה לא רצה אברהם שישא זולתם העצים והאש והמאכלת מעת ראוֹתוֹ המקום אשר שם יעשה העולה, כי בזה מהכבוד לה׳ יתעלה וההתקרב לעבודתו מה שלא יֵעָלֵם.

ויקח אברהם את עצי העולה מעל החמור וישם על יצחק בנו – [ה] להעמיסו בהם שמא יברח כשירגיש ויתכן שחזק עליו המשא בקשר אמיץ.

ויקח בידו את האש ואת המאכלת – לשמור האש שלא תכבה והסכין שלא תפגם וכל זה מרוב אונים.

אוכלת הבשר. שחותכתו ומכלתו כי האכילה בכל מקום מלשון כלתה הוא כמו אש אוכלה תאכלהו אש לא נופת ויהי׳ המאכלת כמו אוכלא כמו וחרבי תאכל בשר והוא יוצא לשני שלא כמנהג בנין הפעיל של השרש הזה:

ושמכשרת הבשר לאכילה. שפי׳ מאכלת לאחרים שעל ידה הותר הבשר לאכילה שכל בהמה בחייה בחזקת אסור עומדת נשחטה הוכשרה:

על שם שישראל אוכלים מתן שכרה. שכשנעקד יצחק על גבי המזבח ולקח אברהם את המאכלת לשחוט את בנו העלה עליו הכתוב כאלו שחטו ממש. והמאכלת ההיא מאכלת לישראל בניו של יצחק מתן שכרה של אותה מאכלת שנעשת המצוה על ידה:

ברצון ובשמחה כיצחק. דאם לא כן יחדיו למה לי אבל בב״ר דרשו זה לעקוד וזה ליעקד ולא שמעתי שאם כן מה היה שואל אחר זה ואיה השה לעולה ועוד תרי זימני יחדיו למה לי ואם כן על כרחינו לומר כדפרש״י חד לו׳ שאברהם שהיה יודע שהיה הולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ובשמחה כיצחק שלא הי׳ מרגיש בדבר וחד לאחר שהרגיש לומר שהשוחט והנשחט שניהם הלכו בלב שוה לעשות רצון קונם:

ואמנם אמרו ויקח בידו את האש ואת המאכלת יקשה ב׳ דברים. הא׳ שבידוע שהאש יוליכנה בידו לא יתננה בחקו ולא בבגדיו. הב׳ המאכלת למה יוליכנה בידו ואין דרך בנו אדם להוליך מאכלת בידו אבל לתלותה על מתניו אלא שהיה אברהם עושה כל זה למען ירגיש יצחק בדבר בראותו האש בידו והמאכלת ג״כ גלויה ומפורסמת כדי שידע בודאי שהם הולכים לעשות קרבן אחר שהיו מוליכין סכין יפה מוכן לשחוט ובידיו כמזדמן לשחיטה.

<את עצי הָעֹלָה: בספ׳ ר״ג העולה, ובס׳ ר״מ חס׳, וק״ל כר״מ. וכ״כ ¹הרמ״ה ז״ל, ²והעלהו שם לְעֹלָה חס׳ וי״ו כתי׳, וכל לישנ׳ באורית׳ דכות׳ חס׳, בר מן א׳ מל׳, וסי׳ ³עוֹלָה דבכורי׳ והקרבתם עוֹלָה לריח דפינחס, ⁴כמ״ש שם.> [לעלה].

1. הרמ״ה: על״ה, נ ע״ב.

2. והעלהו שם: בר׳ כב ב.

3. עוֹלָה דבכורי׳: במ׳ כח כז.

4. כמ״ש: מ״ש במ׳ כח כז (׳עולה׳).

על שם שישראל אוכלים. והא דצריך לב׳ טעמים דלפי טעם ראשון קשה לקרא אותו אוכלת ל״פ שמכשרת ולטעם זה לחוד קשה לקרא אותו סכין כמשמעו ל״פ עוד ע״ש שישראל וכו׳: הא דלא סגי בפי׳ בתרא לחוד דלפי זה א״ש שנקרא מאכלת ולא אוכלת ולא סכין דא״כ קשה דה״א הידיעה של המאכלת מורה על דבר ידוע כבר והא עד הנה לא היה לסכין שם של מאכלת כלל מעולם רק עכשיו ע״י מעשה זה קורא אותו הפסוק כך לכך הוצרך לפרש ג״כ לטעם א׳ שאוכלת ושמכשרת וכו׳ וא״כ הוא שם לכל סכין. [ממ״ש]:

Because Israel eats of its reward. Rashi brought both explanations because according to the first one ["it consumes"] a question arises: Why not call it אוכלת? Thus Rashi explains, "it prepares.⁠" But according to this [second] explanation, it should be called סכין, which is its simple meaning. Thus Rashi explains further: "Because Israel eats of its reward.⁠" And the last explanation alone is insufficient, although it answers why it is called מאכלת and not אוכלת or סכין, because why does it say המאכלת, connoting something already known? Until this point a knife was not called a מאכלת! Scripture calls it so only now, because of this incident. Therefore, Rashi explains that "it consumes" and "it prepares,⁠" and therefore it is a term that is used for every knife. (R. Meir Stern)

ויקח אברהם את עצי העולה – מעל החמור שהיו טעונין עליו, ״וישם על יצחק בנו״, הטעינן על כתפיו, ועשה כל זה בידיו הפריקה והטעינה, בעבור שהם דברי קדש, לא רצה שיעשו זאת הנערים, וכמו שבארנו למעלה.

ויקח בידו את האש – לפי שאמר האש ב⁠[אות] ה״א, יֵרָאֶה שגם הדברים שיוציא מהן אש להבעיר על מזבח העולה לקח מביתו, כי היו מעותדים להוציא מהן אש לקדש, ולא נשתמש בהן לאש חול.

המאכלת – סכין מיוחדת לשחיטת קדשים. וזהו סימן ה⁠[אות] ה״א. ובפי׳ רש״י ז״ל ״מאכלת. סכין על שם שאוכלת את הבשר, כמו ׳וחרבי תאכל בשר׳,⁠¹ ושמכשרת הבשר לאכילה. ודרשו שנקראת במקום זה מאכלת ולא סכין, לרמוז לישראל משכר מעשה זה״ [תוכן דברי רש״י].

וילכו שניהם יחדו – [כתב רש״י] ״אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה, כיצחק שלא היה מרגיש בדבר״. מפירוש רש״י ז״ל. ולפירושנו גם אברהם עדיין לא חשב זאת, ופירוש המקרא כפשוטו, שהלכו בשמחה יחדו לעבוד את ה׳ ולעשות כאשר יְצַוֵם. כמו ״ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דִבֶּר ה׳ נעשה״.⁠²

1. דברים לב, מב.

2. שמות יט, ח.

וישם על יצחק בנו – כי בתחלה שם העצים על החמור, ועתה שעזב החמור עם נעריו שם העצים על יצחק:

המאכלת – הסכין המיוחד לחתוך בשר נקרא כן אולי לפי שמאכיל את הבשר, כי הוא מתקנה ומכינה עד שתהיה מוכשרת לאכילה:

וילכו שניהם יחדו – פזמון חוזר זה ״וילכו יחדו״ נשנה עוד פעמיים בסיפור המעשה הזה. אברהם ויצחק, אב ובן, במהלך שקשה במידה שווה לשניהם, האחד להקריב את הקרבן, והשני להיות הקרבן, עולים במעלה ההר בלב אחד ובגבורת נפש איתנה. זוהי דוגמא נצחית המראה לכל האבות והבנים, לכל דור מבוגר ולכל דור צעיר של בית אברהם, את הדרך אשר ילכו בה – ביחד.

וילכו שניהם יחדו – ר״ל שהגם שאברהם ידע שהולך לשחוט את בנו ויצחק חשב שיהיה השה לעולה, בכ״ז היו שוים בשמחת לבם לקיים מצות ה׳, ואחר שגלה אברהם ליצחק שהוא השה לעולה, אמר שנית וילכו שניהם יחדיו, ללמד שבכ״ז הלך יצחק בשמחה כמו אברהם, וכמ״ש במדרש זה לשחוט וזה להשחט.

AND THE TWO PROCEEDED TOGETHER. Notwithstanding that Avraham knew that he was going to slaughter his son, and Yizhaq thought that he was to be the sheep for the burnt I — offering, in the joy that was theirs at fulfilling a command of God they were equal. And, indeed, after Avraham revealed to Yizhaq that he was that sheep for the burnt offering, the narrative again states that they proceeded together, that Yizhaq nevertheless proceeded as joyously as did Avraham. This one — as the Midrash writes¹ — to slaughter and that one to be slaughtered.

1. Gen. R. 66:4.

ויקח וגו׳ – בקש אברהם להודיע את יצחק על משימתו קמעא קמעא. תחילה יוכיחו לו העצים והאש והמאכלת, שלא רק השתחוויה ותפילה יהיו במקום ההוא, אלא שאף קרבן יוקרב שם.

מאכלת אינו בעצם אלא מכשיר לאכול בו; השווה שופטים י״ט:כ״ט ומשלי ל׳:י״ד.

וילכו וגו׳ – ואף על פי כן הולך יצחק עם אביו, מבלי לחשוש לבאות.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון