Bereshit 22 – בראשית כב‏ – Mikraot Gedolot

[עד] ¹שבו לכם פה, למה אמר להם שבו לכם פה עם החמור, שנתנבא על אותו מקום בית הבחירה, שנאמר זאת מנוחתי עדי עד פה אשב וגו׳ (תהלים קל״ב:י״ד) (שה״ש זוטא א.)

[עה] ²שבו לכם פה עם החמור וגו׳. ומנין שהעבדים דומין לבהמה מהכא שבו לכם פה עם החמור עַם החמור, רבנן מייתין לה ממתן תורה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וגו׳ ועבדך ואמתך ובהמתך (שמות כ׳:ח׳-ט׳). (בראשית רבה נו)

[עו] ³עם החמור, אמר רב הכל מודין בעבד שאין לו חייס, דכתיב שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. (יבמות סב.)

[עז] ⁴עם החמור, וכל מי שאין לה עליה קדושין כו׳ שפחה כנענית מנלן, א״ר הונא אמר קרא שכו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור, אשכחן דלא תפסי בה קדושי, ולדה כמותה מנלן, דאמר קרא האשה וילדיה תהיה לאדוניה (שמות כ״א:ד׳). (קידושין סח.)

[עח] ⁵עם החמור, א״ר פפא שור שנגח את השפחה, ויצאו ילדיה, משלם דמי ולדות, מ״ט חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק, דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. (ב״ק מט.)

[עט] ⁶עם החמור, א״ר אבהו אפילו שפחה כנענית שבא״י, מובטח לה שהיא בת העולם הבא, כתיב הכא נותן נשמה לעם עליה (ישעיהו מ״ב:ה׳), וכתיב התם, שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. (כחובות קיא.)

[פ] ⁷נלכה עד כה, אריב״ל נלך ונראה מה יהיה בסופו של כה. (בראשית רבה נו)

[פא] ⁸נלכה עד כה, מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים, וגו׳ ר״נ אמר מיצחק שנאמר ואני והנער נלכה עד כה, לפיכך אמר המקום כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו׳:כ״ג). (בראשית רבה מג)

[פב] ⁹נלכה עד כה, ד״א למה אמר נלכה עד כה, אלא שנתנבא אברהם על אותו מקום שעקד עליו יצחק בנו שעתידים הכהנים לברך ולעמוד ופורשים את כפיהם לברך את ישראל בכה, שנאמר (במדבר ו׳:כ״ג) כה תברכו את בני ישראל. (מדרש שה״ש זוטא א.)

[פג] ¹⁰ונשתחוה ונשובה אליכם, בשרו שהוא חוזר מהר המוריה בשלום, אר״י הכל בזכות השתחויה, ואברהם לא חזר מהר המוריה בשלום אלא בזכות השתחויה ונשתחוה ונשובה אליכם. (בראשית רבה נו)

[פד] ¹¹ונשובה אליכם, א״ר יוחנן מנין שברית כרותה לשפתים, שנאמר ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם, ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו. (מועד קטן יח.)

1. עי׳ לקמן מאמר פב. ובשכל טוב שבו לכם פה. ברחוק י״ב מיל נהג כבוד במקום הקודש שאין דרך כבוד לכנס אדם במקום שכינה עם בהמה טמאה. וכ״ה בחזקוני וכן הביא לעיל וירא את המקום מרחוק שנים עשר מיל עי׳ לעיל מאמר ע. ובבאור.

2. לעיל מאמר סח. התחלת המאמר. ורבעה״ת כאן אחרי שהביאו דברי המדרש הנ״ל כ׳ ונ״ל דהיינו הך דאמרו חז״ל עם הדומה לחמור לפיכך עבד אין לו חייס כמו החמור ואף שמפורש כן במדרש כאן שהעבדים דומים לחמור, נראה דכוונתם לפרש דרשת חז״ל מובא לקמן מאמר עז. עז. עח. דאין הכוונה שדרשו כעין לשון אל תקרי עִם החמור אלא עַם החמור. אלא שהדרש עם החמור נסמך על הדרשא שלפנינו במדרש שאברהם אמר לנעריו הואיל ואינכם רואים שבו לכם עִם החמור שאתם דומים לחמור, א״כ לא צריך להוציא את המקרא מפשוטו בדרשות אלו שנלמד מהם אלה ההלכות רק שנלמד זאת מדבורו של אברהם לעבדיו שבו לכם עם החמור מפני שדומים לחמור ומטעם זה נקראו בפי חז״ל עַם החמור. אמנם בהדרש לקמן מאמר עט. מבואר דדרשו לשון נותן נשמה לעם מהא דעם החמור. וברש״י בע״י עַם מלשון עַם. ובמדרש הגדול עם הדומין לחמור מכאן אמר ר׳ אבא עבד אין לו חייס אלא כבהמה הוא חשוב, ובמדרש אבכיר מובא בילק״ש ח״א רמז שס״ב. ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה שקל כבודם ככבודו שהיו חכמים וצדיקים אבל באברהם שלא היו צדיקים אלא עבדיו אמר להם שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. ויש להעיר מהמבואר בירושלמי שקלים פ״ה ה״א ובבלי שבת קיב: אם הראשונים כמלאכים אנו בני אדם. ואם הראשונים בני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רפב״י, ובספר חסידים מכת״י צד רמז. כ׳ ע״ז אנן חמורים שנאמר וחמור אבוס בעליו ישראל וגו׳ וכתיב שבו לכם פה עם החמור, הראשונים יותר טובים מן האחרונים.

3. חייס, מתייחסים אחר אביהם. וצ״ע לפי הדרש לעיל מאמר נו. נח. דשני נעריו היו אליעזר וישמעאל, וי״ל עפ״מ דמבואר לעיל פכ״א מאמר סח. עו. עיי״ש בבאור. וכ׳ התוס׳ שאין לו חייס ואם נשתחרר לא קיים פו״ר. ועי׳ ירושלמי פ״ב דיבמות ה״ו ולעיל בתורה שלמה פ״ט מאמר סד. וברש״י יבמות כג. שפחה אין לה חייס דכתיב עם החמור.

4. שפחה כנענית מנלן, דלא תפסו בה קדושין. ועי׳ רש״י יבמות מה. סח: ובשאלתות וישלח סי׳ כ״א כ׳ וגוי ועבד דקדשו בת ישראל ונסבוה לא תפסי בה קדושי ולא צריכא גיטא מינייהו, עבד מעם הדומה לחמור דכתיב שבו לכם פה עם החמור. ועי׳ לעיל פכ״א מאמר עו. בבאור, ובתוס׳ כתובות ג: ד״ה ולדרוש שיטת ר״ת דאין חייבין מיתה על בעילת גוי דהויא כביאת בהמה, והריב״ם כ׳ דכי אפקריה רחמנא לזרעיה הנ״מ לענין דאין לו חייס וזרעו חשוב כזרע בהמה אבל לענין לאסור האשה על בעלה לא חשיבה בעילת גוי כביאת בהמה דבכלל איש מיהא הוי, וביאתו חשובה ביאה עיי״ש בשטמ״ק. ובתורה שלמה פ״ט מאמר קמב. לענין ערות עכו״ם דאקרו ערוה.

5. משלם דמי ולדות, הבעלים צריכין לשלם להאדון דמי ולדות לא כמו בנגח השור אשה ישראלית דפטור מדמי ולדות דממעיטנן מקרא כי ינצו אנשים ולא שורים. והתוס׳ הקשו ע״ז וא״ת הא גבי בור תנן בשלהי פרקין נפל לתוכו עבד או אמה פטור ולא אמרינן דהוי כחמרתא מעברתא ולא נמעטיה משור ולא אדם וי״ל דהכא לא מיעט הכתוב שור מדמי ולדות אלא במקום שהולדות של בעל כדכתיב בעל האשה אבל כאן הולדות לאדון. והר׳ ישעי׳ מובא בשטמ״ק מוסיף על דברי התוס׳ לא חמור ממש חשבינן להו דהא גבי בור שנפל לתוכו עבד או אמה פטור דכתיב שור ולא אדם אלמא כאדם חשבינן להו אלא הפי׳ לגבי ולדות כחמרתא חשיבי. וכ״כ הרא״ה שם ועי׳ לעיל מאמר עו. עז. ויש להעיר מהדרש בגמ׳ נדה יז. א״ר שמעון בן יוחאי ד׳ דברים הקב״ה שונאן כו׳ והמשמש מטתו בפני כל חי, א״ל ר׳ יהודה לשמואל ואפילו לפני עכברים, א״ל שיננא לא, אלא כגון של בית פלוני, שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהם ושפחותיהם. ואינהו מאי דרוש, שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור, ומבואר דשמואל דס״ל דהדרש עם הדומה לחמור הוא אינו רק בנוגע לדין יחוס הבנים או לדין קדושין, אבל לשאר דברים אין לחלק כיון דהעבד יש לו דעת כשאר אדם הוי פריצותא. לא כהבית פלוני. ועי׳ מהרש״א ומהנ״ל מבואר ג״כ דאפי׳ מאן דדריש עם הדומה לחמור ס״ל דאדם הוי לכל הדינים התלוים בשם אדם.

6. לעם עליה, על ארץ ישראל. ודורש דשפחה כנענית הוי בכלל עם מהדרשא עַם החמור ומרבי מלשון לעם עליה דאפילו שפחה כנענית הוי בכלל לעם עליה.

7. בסופו של כה יהיה זרעך בראשית טו. ה. לעיל פט״ו מאמר סד. סב. בבאור וצרף לכאן ובתריב״ע כאן.

8. עי׳ לעיל פט״ו מאמר סז.

9. לעיל מאמר פא. ועי׳ בזהר ח״ג רנז.

10. מדרש שמואל פ״ג, ועי׳ בפדר״א פל״א. בב״ר כאן מסיים ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחויה וכו׳ התורה לא ניתנה אלא בזכות השתחויה וכו׳ חנה לא נפקדה אלא בזכות השתחויה כו׳ והגליות אינן מתכנסות אלא בזכות השתחויה כו׳ בית המקדש לא נבנה אלא בזכות השתחויה כו׳ המתים אינם חיים אלא בזכות השתחויה. ודורש כל זאת מפסוקים שונים. ובסגנון אחר הוא במדרש אור האפלה ונשתחוה ונשובה אליכם. אמרו בשביל השתחויה זו נוצר העולם ונברא בית המקדש והעולם הבא, והכל לא נברא אלא בזכות השתחויה שנ׳ רוממו ה׳ אלהינו והשתחוו להר קדשו כו׳. וכ״ה בלק״ט בזכות השתחויה זו זכו בניו והשתחויתם מרחוק, ובה יזכו לכינוס גליות והשתחוו לה׳ בהר הקדש בירושלם.

11. ברית כרותה לשפתים שיבטא האדם בשפתיו דבר העתיד להיות ויתקיים הדבר, ועי׳ לעיל מאמר פג. ובאבדר״נ נו״ב מכת״י פמ״ו אברהם נתנבא ולא ידע מה נתנבא שנא׳ ואני והנער וגו׳ ונשובה אליכם ואשובה אליכם אין כתיב כאן אלא ונשובה אליכם נתנבא שאבינו יצחק עתיד לחזור. ובתנ״י וירא מו. ונשובה אליכם בשרו פיו שהוא הולך וחוזר ורוח הקודש אמר לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון, ובתנחומא וירא כג. ופס״ר פ״מ, ומדרש שה״ש זוטא א. ומדרש אגדה כאן. עשרה נתנבאו ולא ידעו מה נתנבאו, אברהם נתנבא שהוא ובנו עתידים לחזור, ועי׳ בפי׳ ברצלוני לס׳ יצירה צד נז. ובפי׳ הראב״ע שאמר ונשובה כדי שלא ירגיש יצחק ויברח. והוא נגד מדרשי חז״ל.

וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעוּלֵימוֹהִי אוֹרִיכוּ לְכוֹן הָכָא עִם חֲמָרָא וַאֲנָא וְעוּלֵימָא נִתְמְטֵי עַד כָּא וְנִסְגּוֹד וּנְתוּב לְוָתְכוֹן.

Avraham said to his [attending] lads, “Remain here with the donkey and I and the lad will go there. We will prostrate ourselves [in worship] and return to you.”

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם

וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעוּלֵימוֹהִי אוֹרִיכוּ לְכוֹן הָכָא עִים חֲמָרָא וַאֲנָא וְעוּלֵימָא נִתְמְטֵי עַד כָּא וְנִסְגּוֹד וּנְתוּב לְוָתְכוֹן

אוֹרִיכוּ – אזהרת מסורה

א. לשורש יש״ב מובנים שונים ואונקלוס מלמד על ההבדל ביניהם: ״שְׁבוּ לָכֶם פֹּה״ – ״אוֹרִיכוּ לְכוֹן הָכָא״, המתינו [כמו ״וַיָּחֶל עוד שבעת ימים״ (בראשית ח י) ״וְאוֹרֵיךְ״]. אבל ״שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו״ (שמות טז כט) – ״תִּיבוּ״, שבו. לכן הזהירה המסורה ״שְׁבוּ דמיתרגם אוֹרִיכוּ ג׳ דמשתבשין: לָכֶם, בָזֶה ודומיו״. כלומר יש המשתבשים בפסוקנו ״שְׁבוּ לָכֶם פֹּה״ ומתרגמים גם בו ״תִּיבוּ״.⁠¹

נֵלְכָה – נגיע

ב. ״נֵלְכָה עַד כֹּה״ – ״נִתְמְטֵי עַד כָּא״ בפועל ״מטא״, כשנגיע [ולא: נֵיזִיל (מפועל אזל=הלך)]. והטעם: מלת הרמז כֹּה מציינת מקום מדוייק שאליו יש להגיע ובכגון זה שגור בארמית ״מטא״, כבגמרא ״כי מטא לביתיה״ (ברכות כח ע״א). וכמוהו גם ״ואנכי אִקָּרֶה כֹּה״ (במדבר כג טו) ״וַאֲנָא אֶתְמְטֵי עַד כָּא״.⁠²

עַד כֹּה – עד כאן

ג. תואר הפועל ״כֹּה״ מתורגם בארבעה אופנים שונים: ״כְּעַן״, ״כָּא״, ״כִּדְנָן״ ו״כְּדֵין״. ״כה״ כתיאור זמן – והיא יחידאית בתורה – תרגומה ״כְּעַן״ (עתה): ״וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה״ (שמות ז טז) ״עַד כְּעַן״ [כמו: ״וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה״ (בראשית ד יא) ״וּכְעַן לִיט אַתְּ״]. ״כה״ כתיאור מקום – ״כָּא״ או ״הָכָא״ (כאן), כבפסוקנו: ״וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה״ – ״עַד כָּא״, ״וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה״ (במדבר כג טו) ״וַאֲנָא אֶתְמְטֵי עַד כָּא״, ״שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ״ (בראשית לא לז) ״שַׁו הָכָא״. וכן העירה המסורה לפסוקנו³: ״כֹּה דמתרגמינן כָּא ב׳ באוריתא: אִקָּרֶה כֹּה ודין״.

1. להערה במלואה ראה בפסוק ״שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה״ (שמות כד יד). ובפסוק ״תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה״ (ויקרא יב ד) תתבאר דרכם השונה של ת״א ורש״י בביאור לשונות ישיבה.

2. על פי ״נפש הגר״.

3. לנדאואר, מסורה, עמ׳ 67. אף על פי ש״כה״ כתיאור מקום מופיעה בחמש היקרויות, מסתבר שההערה ״כא – ב׳ באוריתא״ באה למעט ״כה״ באמצעות ״הכא״ או ״לכא״, כגון: ״שים כה נגד אחי ואחיך״ – ״שו הכא״, ״ויפן כה וכה וירא כי אין איש״ (שמות ב יב) ״ואתפני לכא ולכא״, ״כדרך יום כה וכדרך יום כה״ (במדבר יא כא) ״כמהלך יומא לכא וכמהלך יומא לכא״. על ״כה״ כתיאור אופן המתורגמת כִּדְנָן או כְּדֵין. ראה להלן ״כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב״ (בראשית לב ד). וראה גם ״נפש הגר״ ב, עמ׳ 13-9 בחקירתו המקיפה ״דין, כדין, דנן, כדנן״.

{ואמר} אברהם לעולימוי^א תבו לכון הכא גב חמרא ואנא ורביה^ב נמטי עד הכא ונצלי^ג ונחזור לוותכון.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לעולימוי״) גם נוסח חילופי: ״לתרין עולמוי״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ורביה״) גם נוסח חילופי: ״וטלייה״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונצלי״) גם נוסח חילופי: ״ונצלייה״.

ואמר אברהם לעולימוי אוריכ⁠(ן){ו} לכון הכא עם חמרא ואנא ועולימא נתמטי עד כא לבחוני אין יתקיים מה דאתבשרית כדין יהון בנך ונסגוד למרי עלמא ונתוב לוותכון.

And Abraham said to his young men, Wait you here with the ass, and I and the young man will proceed yonder, to prove if that which was promised shall be established: – So shall be thy sons: – and we will worship the Lord of the world, and return to you.

וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נֵלֵךְ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בְּסוֹפוֹ שֶׁל כֹּה.

וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם – בִּשְּׂרוֹ שֶׁהוּא חוֹזֵר מֵהַר הַמּוֹרִיָה בְּשָׁלוֹם.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק הַכֹּל בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, וְאַבְרָהָם לֹא חָזַר מֵהַר הַמּוֹרִיָּה בְּשָׁלוֹם אֶלָּא בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. יִשְׂרָאֵל לֹא נִגְאֲלוּ אֶלָּא בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּאֲמֵן הָעָם וגו׳ וַיִקְדּוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ (שמות ד׳:ל״א). הַתּוֹרָה לֹא נִתְּנָה אֶלָּא בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק (שמות כ״ד:א׳). חַנָּה לֹא נִפְקְדָה אֶלָּא בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה׳ (שמואל א א׳:כ״ח). הַגָּלֻיּוֹת אֵינָן מִתְכַּנְסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וגו׳ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם (ישעיהו כ״ז:י״ג). בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא נִבְנָה אֶלָּא בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רוֹמְמוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ (תהלים צ״ט:ט׳). הַמֵּתִים אֵינָן חַיִּין אֶלָּא בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה׳ עֹשֵׂנוּ (תהלים צ״ה:ו׳).

וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה – מַהוּ עַד כֹּה? נִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בְּסוֹף כֹּה שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.

וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם – בִּשְּׂרוֹ פִיו שֶׁיַּחְזְרוּ שְׁנֵיהֶם בְּשָׁלוֹם.

And I and the lad will go yonder (ibid.). What is meant by the word yonder (Heb. koh, which also means “thus, so”)? It means: “Let us see what will be the final outcome of koh. The Holy One, blessed be He, promised me: So (koh) shall thy seed be (Gen. 15:1).” And we will worship and come back to you (ibid. 22:5). His own mouth foretold him that they would both return in peace.

ואני והנער נלכה עד כה (שם שם). מהו עד כה, נלך ונראה מה סופו של דבר של אותו כה, איזה כה, שנאמר כה יהיה זרעך (בראשית ט״ו:ה׳).

ונשובה אליכם (שם כ״ב:ה׳), בשרו פיו שהוא הולך וחוזר, ורוח הקודש אומר לאדם מערכי לב [ומה׳ מענה לשון] (משלי ט״ז:א׳).

ונשתחוה ונשובה אליכם – ¹נתנבא שיהיו שניהם שבים.

²עשרה נתנבאו ולא ידעו מה נתנבאו, ואלו הם:

א׳ אברהם נתנבא ולא ידע, שנאמר ונשתחוה ונשובה, נתנבא שהוא ובנו עתידים לחזור.

ב׳ יעקב נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר ושלח לכם את אחיכם אחר (בראשית מ״ג:י״ד), אחיכם זה שמעון, אחר זה יוסף, ואת בנימן (בראשית מ״ג:י״ד), כמשמעו.

ג׳ לבן נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר ויברכו את רבקה (בראשית כ״ד:ס׳), נמצאו מקללין עצמן ומברכין את רבקה.

ד׳ שבטים נתנבא ולא ידעו מה נתנבאו, שנאמר והנה הקטן את אבינו (בראשית מ״ב:י״ג), נתנבאו שיוסף עומד בינותם.

ה׳ יוסף נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר ועינכם אל תחוס על כליכם וג׳ (בראשית מ״ה:כ׳), נתנבא שעתידים לנצל את מצרים.

ו׳ פרעה נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר הבה נתחכמה וגו׳ (שמות א׳:י׳) נתנבא שיעשו עמו מלחמה ויעלו מן הארץ.

ז׳ איוב נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר גם את הטוב נקבל (איוב ב׳:י׳) נתנבא שעתיד לו הקב״ה להחזיר לו כל הטובה.

ח׳ אבותינו נתנבאו ולא ידעו מה נתנבאו, שנאמר תביאמו ותטעמו (שמות ט״ו:י״ז), נתנבאו שבניהם עתידים ליכנס לארץ והם אינם נכנסים.

ט׳ גיחזי נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר, חי ה׳ כי אם רצותי [אחריו] ולקחתי [מאתו] מאומה (מלכים ב ה׳:כ׳), ³מומה דהוא בה צרעת נתנבא על עצמו.

י׳ חנה נתנבאת ולא ידעה מה נתנבאת, שנאמר וגם אנכי השאלתיהו לה׳ כל הימים אשר היה הוא שאול (שמואל א א׳:כ״ח), ⁴אמרה חנה כל הימים ששמואל בני קיים מלכות שאול קיימת.

1. נתנבא שיהיו שניהם שבים. ב״ר ותנחומא וע״ש בהערה רנ״ז.

2. עשרה נתנבאו ולא ידעו מה נתנבאו. המקור נעלם ממני.

3. מומה דהוא בה צרעת נתנבא על עצמו. מאומה כתה רש״י חסר אל״ף פי שהיתה לקיחה זו למום. ובכל הספרים כתוב מאומה. ובתנחומא פרשת מצורע אות א׳ ולקחתי מאתו מאומה חייך מומו אתה לוקח, שנאמר וצרעת נעמן תדבק בך, דורש לשון מום, ועיי׳ מנחת שי מלכים שם.

4. אמרה חנה כל הימים ששמואל בני קיים מלכות שאול קיימת. במדרש שמואל פ״ג באותה שעה נצוצה בה רוח הקודש כל הימים ששמואל קיים שאול קיים.

פקאל לגלאמיה אג֗לסא האהנא מע אלחמאר ואנא ואלגלאם נמצ֗י אלי ת֗ם ונסג֗ד ונרג֗ע אליכם.

אמר לנעריו: שבו פה עם החמור, ואני והנער נלך עד שם ונשתחווה ונשוב אליכם.

עד כה – כלומר דרך מועט, למקום אשר לפנינו.

ומדרש אגדה: אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום: כה יהיה זרעך (בראשית ט״ו:ה׳).

ונשובה – נתנבא שישובו שניהם.

עד כה YONDER – meaning a short distance: to the place in front of us.

The Midrashic explanation (based upon the meaning of כה "thus") is: I will see where will be (i.e. what will happen to) the promise which God made to me, "Thus (כה) shall your seed be" (Bereshit 15:5) (Bereshit Rabbah 56:2).

ונשובה AND WE WILL COME BACK – He prophesied that they would both return (Tanchuma Vayera 22).

ויאמר אברהם אל נעריו – אליעזר וישמעאל:

שבו לכם פה – ברחוק י״ב מיל נהג כבוד במקום הקודש שאין דרך כבוד לכנס אדם במקום שכינה עם בהמה טמאה:

עם החמור – עם הדומה לחמור מה חמור לא ראה ולא הבין, אף אתם כן:

ואני והנער – שהבין:

נלכה עד כה – כלומר עד כאן:

ונשתחוה – להקב״ה:

ונשובה אליכם – נפלה בשורה טובה בפיו שיהיו חוזרין מהר המוריה בשלום:

יש אומרים: איך אמר אברהם ונשובה. ואחרים ענו: כי היה בדעתו להביא עצמיו, ואברהם דחם בדבר, שלא יסורו עד שובו, ושלא ירגיש יצחק ויברח.

Some ask, how could Abraham say, and (we will) come back to you (v. 5)?⁠¹ Others answer them by saying that Abraham intended to return with Isaac's bones, and he disguised his intentions so that his young men would wait for him till he returned and Isaac would not know what was about to happen and flee.⁠²

1. When he knew that only he would return. He should have said, "and I will return.⁠"

2. A prophet may tell an untruth if necessary. See Ibn Ezra's comments on Gen. 20:12; 27:19.

שבו לכם פה עם החמור – שלא רצה להוליכם, כדי שלא יעכבוהו מלשחוט את בנו.

שבו לכם פה עם החמור – SIT HERE WITH THE DONKEY – for he did not want to bring them, so they would not prevent him from slaughtering his son.

ויאמר – ונשתחוה – והבינו הנערים כי יעשו זבח עם ההשתחויה, כי הוליכו עמהם עצים ואש, כי ברוב מי שילך למקום להשתחוות שם יזבח שם, כמו שאמר בדבר אלקנה, להשתחוות ולזבח לי״י צבאות בשילה (שמואל א א׳:ג׳).

ויאמר...ונשתחוה, from these words the lads understood that Avraham would not only prostrate himself there in prayer but would offer an animal as part of such prayer. They reasoned this way, having observed that Avraham took kindling and a knife when going up the mountain. Normally, a reference to השתחויה includes slaughtering a sacrificial animal, as we know from Samuel I 1.3, describing Elkanah’s habits.

שבו לכם פה – ירא היה פן יעכבוהו לשחוט את בנו.⁠¹

עם החמור – נהג בהר קדושה חמורה, שלא להוליך שם בהמתו.⁠²

1. שאוב מר״י בכור שור.

2. בדומה בשכל טוב.

!שבו לכם פה, "you stay here!;⁠" Avraham was afraid that if he did not leave them behind they might attempt to stop him from slaughtering his son.

עם החמור, "with the donkey;⁠" he warned them not to let the donkey graze somewhere. [If he was afraid the servants might interfere with him, this was no reason to leave the donkey behind and carry the firewood themselves. Ed.]

שבו לכם פה עם החמור – עם הדומי׳ לחמור. תימ׳ והלא היו ישמעאל ואליעזר. וישמעאל לא היה עבד. וי״ל מאחר שבא משפחה הוי כמותה.

ונשתחוה ונשובה אליכם – תימ׳ וכי היה משקר ח״ו. אלא ה״פ בתמיה אמ׳ להם וכי סבורים אתם שלא נעשה רק השתחואה ומיד נשובה. אין הדבר כך. ולכך הבין יצחק קצת ואמ׳ איה השה כו׳ (בראשית כב:ז). כך פי׳ רי״ח.

אני והנער נלכה עד כה כו׳ – בפ׳ ואלו מגלחין (מועד קטן יח.) מכאן אמ״ר יוחנן שברית כרותה לשפתים דלפי׳ אסתייע מלתא והדרו תרוייהו לפי שאמ׳ ונשובה כו׳.

שבו לכם פה עם החמור – ודרשו עם הדומה לחמור, וקשה הרי אליעזר וישמעאל היו, וישמעאל לאו עבד הוה, וי״ל דבן שפחת שרה הי׳ וכתיב האשה וילדי׳ תהי׳ לאדוני׳.

ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה – תימה מה לו לשקר ונשובה בלשון רבים מדברים בעדם והרי כסבור הי׳ שיצחק לא ישוב עמו, וי״ל דה״פ, דבלשון תמי׳ קאמר להו כלומר, וכי סבורים אתם שבדרך טיול ושחוק נלכה אני והנער באופן שנשובה כפשוטו עד שאתם מתדבקים בנו תמיד להלוך אחרינו, אין הדבר כן, כי יש ענין גדול, דבר סתר לנו מה שלא שיערתם אתם, לכו שבו לכם פה, ומזה הרגיש יצחק קצת ואמר אי׳ השה לעולה, פי׳ רי״ח.

ונשובה אליכם – היה בדעתו של אברהם להשיב עצמותיו עמו ולכך אמר ונשובה אליכם בלשון רבים.

ונשובה אליכם "and we will return to you.⁠" At that time Avraham intended to bring back Yitzchak's bones (for burial) and this is why he said "we will come back.⁠"

שבו לכם פה עם החמור – מפני מה דימה אותם לחמור לפי שראה ענן קשור על ההר ושאל ליצחק אם רואה אותו א״ל הן. שאל לישמעאל ולאליעזר אמרו לו לא אמר להם אינכם רואים שום דבר כחמור הזה.

שבו לכם פה – מדרש כשראה אברהם את המקום מרחוק וענן קשור עליו אמר ליצחק בנו מה אתה רואה אמר לו הר נאה וענן קשור עליו חזר אצל נעריו ואמר להם מה אתם רואים אמרו לו אין אנו רואים שום דבר אמר להם אתם והחמור שוים שאינכם רואים כמוהו א״כ שבו לכם פה עם החמור. ונ״ל דהיינו הך דאמרו רז״ל עם הדומה לחמור ולפיכך עבד אין לו חייס כמו חמור.

שבו לכם פה, "you remain here, awaiting our return!⁠" A Midrash quotes Avraham as saying to his son Yitzchok after he saw a single mountain covered by a cloud, what he saw. Yitzchok responded that he saw a beautiful mountain above which a cloud was resting. He then returned to the lads who had accompanied him and Yitzchok, and asked them what they had seen. They said that they had not seen anything unusual. Therefore Avraham understood that they were not to accompany him any further. He considered that their powers of perception were no better than those of a donkey which accompanied them. This is why the Talmud taught in tractate Yevamot, folio 62, that the genealogy of any slave is no better than that of a donkey, i.e. cannot be determined with any degree of certainty.

שבו לכם פה עם החמור – מכאן ארז״ל עם הדומה לחמור שנמשלים האומות לחמורים וא״ת תינח אליעזר שהוא כנעני אבל ישמעאל למה נמשל לחמור והלא זרע קדש מצבתו זרע אברהם קדוש ה׳ וי״ל דהכי קא׳ שאל להם אברהם כשנשא את עיניו וראה את המקום אמר להם רואים אתם המקו׳ השיבו שניהם לא ראינו מאומה אמר להם שבו לכם פה עם החמור כיון שאין אתם רואים מקום שכינה שורה הרי אתם נחשבים כבהמה שאינה רואה ואינה מרגשת בקדושה וזהו עם הדומה לחמור לענין ראייה והשגחה ולא לענין הזרע שיהא מתדמה זרעם לזרע בהמה שהרי אחד מיהא היה זרע קדש כדפירשנו.

ונשתחוה ונשובה אליכם – אמר ר׳ אברהם שאמר כן כדי שלא יבין יצחק.

וי״מ: בתמיה וכי סבורים אתם שלא נעשה אלא השתחויה ונשובה אליכם:

ונשתחוה ונשובה אליכם, "we will prostrate ourselves (before the |Lord) before returning to you.⁠" According to Ibn Ezra Avraham said this in order not to reveal to Yitzchok as yet what he had in mind. Other commentators suggest that the line be understood as a question: "do you really think that all we will do there is say a prayer and immediately return to you?⁠"

ונשובה – ו׳ במסורה ונשתחוה ונשובה. נתנה ראש ונשובה. לכו ונשובה. נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה. השיבנו ה׳ אליך ונשובה. לכו ונשובה אל עיר ה׳. בזכות אברהם שאמר נשתחוה ונשובה זכו ישראל לעשות תשובה והיינו לכו ונשובה נחפשה דרכינו ונשובה השיבנו ה׳ אליך ונשובה ובזכותם הגליות מתקבצות לכו ונשובה אל עיר ה׳ ואם לא זכו אומר נתנה ראש ונשובה הכל בזכות אברהם.

שבו לכם פה עם החמור – עם הדומה לחמור שהאומות נמשלו לחמורים. וא״ת תינח אליעזר שהיה כנעני אבל ישמעאל למה נמשל לחמור והלא זרע קדש הוא? וי״ל אחר שבא ישמעאל משפחה הוא חשוב כמותה. ועי״ל דה״ק שאל להם אברהם כשנשא את עיניו וירא את המקום: אתם רואים המקום? השיבו שניהם לא ראינו מאומה. אמר להם: שבו לכם פה עם החמור. כיון שאין אתם רואים מקום שכינה, הרי אתם נחשבים כבהמה שאינה רואה ואינה מרגשת בקדושה. וזהו עם הדומה לחמור לענין ראיה והשגחה ולא לענין הזרע שיהיה מדמה זרע׳ לזרע הבהמה, שהרי אחד מהם היה זרע קדש כדפ׳. ג״ן.

ואני והנער נלכה עד כה – וא״ת ולמה לא אמ׳ עד פה אלא עד כה, אלא כך פי׳ שבו אתם ואני והנער נלך ונראה על מה שאמר כה יהיה זרעך.

ונשתחוה ונשובה אליכם – תימה: וכי אברהם היה משקר? אלא ה״פ בתמיהה: אמר להם וכי סבורים אתם שלא נעשה רק השתחואה ומיד נשובה? אין הדבר כן. ולכך הבין יצחק קצת ואמר איה השה. כך פרי״ח.

והנה לא רצה אברהם להודיע זה הסוד לנעריו, כי לא נתברר לו עדיין מה יהיה אחרית דבר.

ולזה ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור – [ד] כי חשש שמא יעכבו על ידו וימנעוהו מלשחוט את בנו, והפקידם על החמור כדי שלא ירגישו.

כלומר דרך מועט למקום אשר לפנינו. דפי׳ עד כה עד כך שפי׳ עד המקום שנקרא כך בשם המקום הזה ששניהם מקום אחד כלומר דרך מועט הוא בין זה לזה:

ואז אמר אל נעריו שבו לכם פה עם החמור כי הסכים מרחוק ולא סמוך אליו כדי שלא ירגישו בדבר. האמנם כדי שלא יחשבו שהיה לו לעשות דבר גדול ויתעכב שמה ויחקרו אנה הולך אז ילכו אחריו לכן אמר שבו לכם פה עם החמור כי אני לא אתעכב אבל כמעט רגע אבא אליכם ולכן ראוי שלא תלכו למקום אחר כלל כי אולי אבא ולא אמצא אתכם וג״כ לא תעזבו החמור שילך לרעות בשדות אלו אבל יהיה מזומן עמכם לכשנבא לרכוב עליו וכאלו אמר שלא היתה הליכתו כ״א להשתחוו׳ ולבא והוא אמרו ונשתחוה ונשובה אליכם והודיענו הכתוב בזה שאפי׳ שיחה קלה של אותו צדיק נתקיימה כי הוא אמר זה להדיחם בדברים שנתקיימו דבריו בהשתחויה ובשיבה אליהם. ואפשר לפרש שבו לכם פה עם החמור בעבור שהיה אברהם ובנו עולים להר אמר לנעריו אני רוצה הייתי שתעלו עמי אבל החמור לא יוכל לעלות אל ההר כי הוא גבוה ותלול ואין בו דרך סלולה ואין ראוי שישאר החמור לבדו פן יאבד או יאכלוהו החיות הטורפות עד שמפני זה הוצרך לשום עצי העולה על יצחק בנו. מפני שהחמור לא יוכל לעלות אל ההר. ולפי שעשה התנצלות לעזיבת הנערים מפני החמור כמו שביארתי לכן אמר שבו לכם פה עם החמור. ומאמר יצחק ותשובת אביו בזה חשבו אנשים חכמים מן האחרונים שהיתה כוונת אברהם בהולכת האש והעצים ובשומם על יצחק בנו כדי שירגיש שהיו עושים כן לעשות קרבן ולכן התחכ׳ ג״כ בשלא הוליך עמו החמור כדי שבהכרת יהיה ליצחק משא כבד בעצים ההם ויאמר בלבו ולמה לנו עצים.

שבו לכם פה – כדי שלא ימחו בו, ושלא יטרידוהו בעשותו הזבח.

שבו לכם פה, so that they should not be able to interfere with what he was about to do.

ויאמר אברהם אל נעריו וגו׳. כדי שלא יעכבו הדבר, כי בוודאי היו חסים על יצחק ולא היו מניחים אותו לשוחטו¹:

1. עקידה.

[א] ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם עם החמור

[1] יבמות פרק שישי דף סב ע״א (יבמות סב.)

[2] כתובות פרק שלושה עשר דף קיא ע״א (כתובות קיא.)

[3] בבא קמא פרק חמישי דף מט ע״א (בבא קמא מט.)

[4] נידה פרק שני דף יז ע״א (נדה יז.)

[ב] ונשתחווה ונשובה אליכם

[1] מועד קטן פרק שלישי דף יח ע״א (מועד קטן יח.)

שבו לכם פה עם החמור – עם הדומה לחמור דאל״כ הל״ל ישב החמור עמכם ולמה עשה אותם טפילה אל החמור, כי החמור פועל בטבע והמה חוטאים ברצון, על כן עשה אותם טפלה אל החמור.

שְבוּ: במקצת ספרי׳ בלא קדמא.⁠^א [שְׁב֨וּ?].

לָכֶ֥ם: במאריך, לא בתביר. [לָכֶ֥ם].

א. נוסח ד: שבו⁠־לכם, וכך בדפוס ונציה ש״ז אלא שהמרכא נראית כתביר. א״ת העיר ״שבו – בלא קדמא״, וכוונתו למחוק את הקדמא ולהשאיר את המקף. אך נורצי ייחס את הנוסח הזה ל״מקצת ספרים״, ולפיכך ניתן להבין שנוסחו של נורצי הוא באזלא (קדמא) ב״שבו׳, אף שבדיבור-המתחיל לא סימן את הטעם.

ויאמר אברהם אל נעריו – צוה שישבו במקום ההוא עם החמור וישגיחו עליו ועל משאו, ואני והנער נלכה עד כה, שלא יתרחקו מהם מהלך כמה ימים. רק ״עד כה״ שנראה להם הארץ הסמוכה, גם לא נשב שם ימים רבים, אלא נשתחוה להדום רגלי אלהינו, ונשובה אליכם ככלות העבודה. ורש״י ז״ל פירש ״עד כה, כלומר דרך מועט, למקום אשר לפנינו״ [עכ,ל]. וזה כדברנו. [וממשיך רש״י] ״ומדרש אגדה. אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום ׳כה יהיה זרעך׳⁠ ⁠⁠״.⁠¹ וזה² נראה חלילה כמהרהר על המקום ב״ה. גם פירש [רש״י] ״ונשובה נתנבא שישובו שניהם״. וזה תימה, אם ידע זאת בנבואה אין מקום לנסיון. או ״נבא ולא ידע מה נבא״.⁠³ אולי לדעת הזאת גמר אברהם שיצחק ישחט ויהיה עולה, ואחרי נפלו יחיינו ה׳ ויקויימו שני המאמרים, גם ישובו שניהם. וזהו אמרם ״אראה היכן הוא״ וכו׳, כלומר אראה נפלאות שיעשה ה׳ עמי לקיים הבטחת ״כה יהיה זרעך״, ובאמת הכתוב הזה מתמיה.

וראב״ע⁴ ז״ל כתב ״יש אומרים: איך אמר אברהם ׳ונשובה׳? ואחרים ענו כי היה בדעתו להביא עצמותיו״. [עכ״ל]. וזהו רעיון רוח. ולפי פירושנו על ״והעלהו שם לעולה״, לא ידע אברהם שיהיה יצחק לעולה, אלא יעמד חי אצל העבודה, וה׳ יגיד לו בבואו שמה מה יעשו. על כן אמר בתום לבבו ״ואני והנער נלכה עד כה ונתשחוה״, שעל כל פנים ישתחוה שם יצחק לה׳ בהדרת קדש, שעל כל עבודה השתחויה. ויותר מזה לא ידע עדיין, ואח״כ נשובה אליכם, והכל כפשוטו, ועוד יתבאר בעז״ה.

1. בראשית טו, ה.

2. כאן רבינו מסתייג ממה שדרש במדרש אגדה, כי שאלה זו אינה תואמת מדריגת אמונה של אברהם אבינו.

3. לשון רש״י אודות יעקב, בראשית מה, יח. וראו בבא בתרא קיט, ב.

4. על פסוק ד.

שבו לכם פה – המתינו פה, ולא רצה שילכו עמו, כדי שלא ימחו בידו ויטרידוהו בעשותו הזבח, ולפי שהיה מסתיר מהם כוונת הליכתו, התנצל עמם שהיה מוכרח לעזבם תחת ההר מפני החמור, וזהו שאמר שבו לכם פה עם החמור, כי בהיות ההר גבוה ותלול ואין בו דרך סלולה, לא יוכל החמור לעלות בו, ואין ראוי שישאר החמור לבדו פן יאבד או יאכלוהו החיות הטורפות, לכן שבו אתם עמו לשמירתו:

נלכה עד כה – לא אתרחק הרבה אלא אלך דרך מועט למקום אשר לפנינו, לכן לא תלכו אנה ואנה, כי כמעט רגע אשוב ואולי לא אמצא אתכם מזומנים:

ונשתחוה ונשובה אליכם – גם לא אתעכב שם זמן הרבה אלא נשתחוה לפני ה׳ ונשובה, וכל זה להדיחם בדברים כדי שלא יעלה על לבם המעשה אשר יעשה:

ונשתחוה ונשובה אליכם – לשון זה סובל שתי כונות, אפשר שיהיה מאמר החלטי שהודיע להם המעשה אשר יעשה במקום ההוא השתחוי׳, וגם שישובו שניהם אחר גמר המעשה, (וויר ווערדען אונס ביקקען אונד צוריקקעהרען), ואפשר שאינו רק מאמר תנאי, אם נשתחוה אז נשוב עליכם, כי אות וי״ו ישמש גם לתנאי כמלת אם (ווען) כמו ואמרתם במה אהבתנו (מלאכי א׳) תרגומו ואם תימרון וכן ואמרתם במה בזינו (שם ג׳) וכן וצמית והלכת אל הכלים (רות ג׳), גם ישמש אות וי״ו לחשובת התנאי כמלת אזי, אם בחקותי תלכו ונתתי גשמכם, אז אתן, אם את הדבר הזה תעשה ויכלת עמוד, אז תוכל, ושתי ההוראות האלה כאן, וי״ו דונשתחוה הוא לתנאי, וי״ו דונשובה לתשובת התנאי וטעמו אם נעשה שם מעשה השתחוי׳ אז שנינו נשוב, (ביקקען וויר אונז זא קעהרען וויר צוריקק) ושיבת שניהם תלוי בתנאי השתחוי׳, ובביטול התנאי בטל ממילא גם תשובת התנאי דכשלא יעשה שם מעשה השתחוי׳ אין החיוב על שניהם לשוב, והנה אחרי שהיתה לאברהם ההחלט הגמור לשחוט את בנו לעולה, ולא ישוב רק הוא לבדו איך יאמר למאמר החלטי ונשובה לכלול גם את יצחק, וחלילה לאבינו הראשון להלכד ברשת השקר שנאמר עלי׳ (משלי י״ב) תועבת ה׳ שפתי שקר, אם כן אין ספק שבלבו לא הי׳ מתכון רק למאמר תנאי, דכשלא יעשה שם מעשה השתחוי׳ (שלא עשהו שם באמת רק עקידת בנו) לא ישוב רק הוא לבדו ואין כאן שקר, ולא רצה אברהם לפרש לנעריו המכוון האמתי, פן ע״י זה יתיליד לו ריעותא פן ירגישו בדבר ויהרסו ללכת אחריו בחשאי ולראות את אשר יעשה ואולי יטרידוהו ויעכבוהו, לכן אמר להם בלשון המובן גם למאמר החלטי, ויתעכבו הנערים במקומם עד שובו עליהם ולא תהיה לו שום מניעה ועיכוב במלאכת המצוה, ולשון רש״י כאן, ונשובה, נתנבא שיש בו שניהם, כונתו ניבא ולא ידע מה ניבא, ולשון התלמוד (מ״ק י״ח א׳) ברית כרותה לשפתים וגו׳ ואיסתייע מלתא דהדור תרווייהו, ולשון זה נאמר על המכוון בלבו הפך הדבור שלא במתכוון יצא לשון זה מפיו, כבאחוה דמר שמואל שם, וכן (בסנהדרין ק״ב א׳) יהוא יעבדנו הרבה.

שבו לכם – התעכבו כאן, שכן אין לכם חלק במה שיבוא מעתה והלאה. הם לא היו סובלים דבר זה, וגם לא מבינים אותו. כאן, לרגלי הר המוריה, נפרד זרע אברהם מבני נח.

רק אדם שהתורה עוררה בו את הכח לומר ״הנני״, יוכל להתמסר לרצון ה׳, תוך התעלמות גמורה מדעתו שלו, כפי שעשה אברהם. לאדם שכזה ישנה היכולת להגיע למדרגת המלאכים, שעליהם נאמר: ״בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו״ וגו׳ (ישעיהו ו, ב); הם מכסים את עיניהם ואת רגליהם, כדי לא לראות לאן הם מובלים, ומשתמשים בשמחה בכחותיהם אך ורק לקיום רצון ה׳. אדם כזה יכול להגיע למדרגה העולה אף על זו של המלאכים: ״גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת״ (סנהדרין צג.); שהרי דבר שעושים המלאכים ללא צורך להאבק, תוך שטבעם החד⁠־צדדי מכריחם לכך, עושים הצדיקים מרצונם החופשי, כשהם נאבקים בתאוה גופנית עיקשת ומתגברים עליה. מרצונם החפשי, הם ״מכסים בכנפיהם״ את עיניהם ואת רגליהם; ומרצונם החפשי, הם ״מנשאים את כנפיהם״ בהקדשת עצמם לעבודת ה׳. מדרגה זו יכולה להיות מושגת רק בידי אלה ההולכים בדרך שהוארה להם על ידי אברהם אביהם.

עד להר המוריה יכולים בני נח להתהלך יחד עם בני אברהם, שהרי גם הם בני אל חי; אולם רק עד לרגלי הר ה׳. אין ביכולתם לעלות עד הפיסגה.

נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה – נתבונן איך ממעיט אברהם בגודל המעשה המונח לפניו: ״נתקדם מעט הלאה, נשתחוה, ונשובה אליכם״!

הלא דבר הוא שאברהם מכנה את המעשה שהוא עומד לעשות, ״השתחויה״. כוונתו להקריב קרבן ברורה היא לנעריו, שכן הביא אתו עצים ואש. המסקנא העולה היא, שאברהם קורא לקרבן ״השתחויה״.

תיבה אחת זו בלבד בפיו של אברהם, די בה כדי לבטל את כל התפיסות המשובשות שיחסו רפי השכל לעבודת מקדש ה׳ – אשר מושכות את לבם של בורים ועמי ארצות, אך שקרותן מוכחת מכל פרק בכתבי הקודש שלנו. אנשים אלה משפילים את העיון האלקי היהודי, ומרבים מלל על ״עסק הקרבנות העקוב מדם״, ועל ״תמימותם״ של אבותינו, ״אשר העלו בדמיונם שהאלקים מתענג בדם מוקטר של בהמה נוטה למות, וביקשו לפייס אותו בכך״. הם גם מתענגים בדברי שחץ וגאוה, שחורבן בית מקדשנו – יבנה במהרה בימינו, הביא לנו ״קידמה״, בכך ששחרר אותנו לנצח מקרבנות עקובים מדם, ומדמיונות שוא עקובים מדם עוד יותר.

״נשתחוה״, אומר אברהם; כך הוא מביע את כוונתו להביא קרבן. הוא לא יביא בהמה כקרבן, הוא יקריב את עצמו. את כחו, עיניו, גופו, ידו, רגלו – את כל הווייתו החיה הוא יקריב, ביחד עם הבהמה, על מזבח ה׳. הוא ״ישתחוה״ – את עצמו. את כל מציאותו, הוא יפיל על הארץ לפני ה׳, באמצעות קרבן.

רק אחד כבלעם יאמר לאחד כבלק: ״התיצב על עלתך״ (במדבר כג, ג) – ״עמוד בקומה זקופה ליד הקרבן שלך״; שהרי קרבנו אינו מעשה של שלמות עצמית מוסרית, אלא מתנת בשר זבח שחוט המוגשת לאל, כדי לכפות עליו בדרך קסם להיענות לבקשת הנותן.

היהודי ״סומך שתי ידיו על הקרבן״ (עיין מנחות צג, א⁠־ב); הוא מטיל עצמו בכל כחו על קרבנו; שהרי הקרבן הוא עצמו, כל אישיותו, שהוא מוסר ל״אש דת״, נחוש בדעתו להקדיש מכאן והלאה את כל מציאותו, כ״מזון״ לכל דבר אלקי בארץ.

שבו לכם פה עם החמור – יספר בזה כי נבדל הנסיון הזה מכל מה שעשה אברהם עד הנה, שכל מה שהלך עד הנה בדרכי ה׳ וישמור משמרתו ומצותיו, היו מצות שלא היו נגד שכלו, וכל מצוה שעשה היה עושה בפרהסיא לעיני רואים למען דעת כל עמי הארץ את ה׳ ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט. לא כן מצוה זו שהיה נגד שכלו שעד הנה דרש ויוכח נגד ע״ז שהיו מקריבים זבחי אדם, ויוכח אותם כי לא ירצה ה׳ בתועבות כאלה, וכי אין תועבה גדולה בעיני ה׳ כשפיכת דם, כמ״ש כי כל תועבת ה׳ אשר שנא עשו לאלהיהם, כי גם את בניהם וכו׳ ישרפו באש לאלהיהם, ועתה כאשר הגיעתהו המצוה הזאת שהיא נגד השכל ונגד דרכי ה׳ הטובים, לא רצה לעשות מעשה זאת לעיני נעריו, [שלפי דעת חז״ל היו אליעזר וישמעאל], כי בוש מלפניהם לעשות מעשה שעד עתה היה זה תועבה בעיניו, ולא רצה שילמדו לעשות כזאת, וע״כ הסתיר הדבר מהם ונשתחוה ונשובה אליכם, וזה היה שרש גדול בנסיון הזה שעשה מצות ה׳, שהוא נגד שכלו ונגד היושר והצדק ודרכי ה׳ הטובים, ובכ״ז לא הרהר אחרי ה׳. והנה אברהם קיים התורה עד שלא נתנה כי נפשו היתה מלוטשת כמראת הצובאת נוכח האור העליון, עד שהביט בצורת נפשו באספקלריא המאירה כל פרטי המצות, אשר שרשם בהחכמה העליונה, שהיתה כשמש זורח ומגיה אור נפשו וקרנים מידה בסתרי לבבו הטהור, ומצד זה לא עמד שום כח מכחות החומר לעכב עליו שום מצוה כי אור הנפש גבר על חשכת החומר, אבל מעשה זה שבאמת לא רצה ה׳ בו, ואם היה שוחט את יצחק, היה זה מעשה רצח ותועבת ה׳ אשר שנא, הנה גם נפשו הרוחניית הצופה מסתרי החכמה העליונה היתה מתנגדת למעשה זאת, עד שלכן בוש מלעשות זאת נגד נעריו, כאשר יבוש אדם לעשות מעשה תועבה במקום רואים, ובכ״ז האמונה בה׳ ואהבתו ויראתו גברו על כל אלה, ולא מנע מלקיים דבר ה׳, שהוא נגד השכל והיושר וחרפה לו נגד בני אדם, ובכ״ז אהבת ה׳ גברה על כל אלה ונתנסה וימצא תמים.

{Why did he tell the youths to ‘remain here with the donkey’?}

REMAIN HERE WITH THE DONKEY. Stressing that this nisayon differed from all others that Avraham was involved in until now. As he walked the ways of the Lord and kept His injunctions and commandments, there had been no commandment that was in ‘contradiction to his reason. And indeed, every mizvah was performed in the open so that all the people of the earth may know the Lord¹ ...to keep the way of the Lord to be charitable and just.⁠²

Not so with this mizvah, that was contrary to his reason. In the past he had condemned and preached against idolatrous worship that involved human sacrifices; that God had no desire for such abominations; and that there was no greater abomination before God than the shedding of blood, as it is written:⁠³ For every abomination of the Lord, which He hates, have they done to their gods; for even their sons and their daughters they have burned in the fire to their gods. Consequently, when the present decree reached him, a mizvah that is against reason and the ways of the Lord that are good,⁠⁴ he did not wish to perform this deed in the presence of his youths (whom our Sages identify⁵ as Eliezer and Yishmael). For one, he was ashamed to perform an act in their presence which until now was for him an abomination — and, also, that they should not learn to imitate him. He therefore concealed it from them by saying: we will bow down and we will return to you.

The very core of the great test was that he obeyed God's command. Despite the fact that it was contrary to his reason and contrary to justice and righteousness and the ways of the Lord that are good, he did not second-guess the Lord.

Now, Avraham fulfilled the teaching of the Torah before it was revealed at Sinai. His being (nefesh) was polished like the mirrors of zovoth⁶ facing the sublime and lofty light. And through his own being he therefore beheld as in a clear mirror every detail of the commandment, whose root is with the sublime and lofty wisdom. That wisdom being like a sun that radiates, it imprinted instantly its inner light and its rays within the confines of his pure heart.⁠⁷

Consequently, no power of gross matter could prevent him from performing any mizvah, the light of the soul being always capable of overcoming the opaqueness of matter.

In actual fact, however, it was never God's desire that he carry out this abomination to the Lord. And had he slaughtered Yizhaq it would have been murder and abomination of the Lord, which He hates. It means that his lofty-reality (ruhani) soul, that peers out of the hidden aspects of the sublime wisdom, also opposed it.⁠⁸ This is why he was ashamed to perform it before the youths—as a man will be ashamed to do an abominable act in a public place.

Yet, his faith in the Lord and his love and awe overwhelmed all this — and he did not refrain from fulfilling the word of the Lord. Notwithstanding that it was contrary to reason and justice and the sense of shame before others, love of God was stronger than all these. Thus was he tested — and found to be perfect (tamim).

1. 1Kings 8:60.

2. Prov. 21:3.

3. Deut. 12:31.

4. Prov. 3:7.

5. Pirke de R. Eliezer 31.

6. Ex. 38:8.

7. This might be developed along the following general lines. There is an important question about the relationship between what a man is and what he can know. In current terms, this is the problem of the connection between observer and observed which the advent of quantum physics has made particularly acute; the kind of knowledge acquired depends on the instrument. The human eye, for instance, can see the visible spectrum of light — from violet to red. This is a very small fraction of what is an infinite range of frequencies. Moreover, the instrument can distort what it measures.
It is Torah axiom that the nature of the 'observer' and what he can 'observe' of reality, are subtly linked. in its own idiom, this is expressed in the statement that the hidden aspects of the Torah are revealed only to those who reach a certain level of development, when these 'instruments' become capable of Knowing. Thus, Adam of the garden of Eden – the Torah Prototype of man undistorted ('God's own handiwork') – “was worthy of receiving the Torah”.

8. For just as He is not the direct source of wrong in the world, neither is the soul of man that is “hewed from His Rock”.

{עם החמור: ׳את החמור׳ מיבעי. אלא רמז להם השתוותם לחמור, כמו שכתבתי (פסוק ג׳) ד״עם״ משמע יותר השתוות מ״את״. ומזה יצא הדרש הידוע (יבמות סב,א. נדה יז,א) ׳עם הדומה לחמור׳¹.}

{ונשתחוה²: היינו נתפלל, כמו שכתבתי להלן (כד,כו) בהרחב דבר³, משום הכי לא היה קשה להו מה שנשתהה על ההר כל כך, דשיעור תפילה אינו ידוע.}

1. אין לקרוא ׳עם׳ (הדומה לחמור) העי״ן בפת״ח, אלא ׳עם׳ העי״ן בחיריק, כלומר, הואיל וכתוב ״עם״ ולא ״את״ מזו ראיה שהחשיב אותם שוים לחמור.

2. מדוע הזכיר מעשה זה של השתחואה שאורך זמן מועט מאד, דבר שיגרום לתמיהתם כשיתעכב זמן רב.

3. רבינו הוכיח שם שהשתחואה לה׳ היינו בברכה או תפלה.

עם⁠־החמור – בלי משים יוצאים מפיו של האדם השואף לאידיאל נעלה מלים אשר יש בהן משום הערכה משפילה לגבי העולם החומרני הסובב אותו — ״עם החמור — עם הדומה החמור״.⁠¹ אין ספק שהערכה זו טמונה בשתי המלים ״עם החמור״, ומן הדין להבינה יפה יפה פן יראה בה מישהו מן היהירות, מן ההתנשאות מעל לזולת, בחינת להטיל על הזולת את המשא כעל חמור זה כדי להשתחרר מנשיאתו.

והרי בוודאי לא זוהי כוונתם של חכמינו ז״ל, כאשר ניסחו דברים חריפים אלה ביחס לעם הארץ. הם בקשו בזה להטיל חובות על עצמם, אבל לא בקשו ליטול לעצמם זכויות שאינן מגיעות להם. בקשו לומר, שיש להתרחק מהרגליו השפלים והגסים של עם הארץ, להטיל על עצמו את כל עומס עבודת הבורא משום שאחרים אינם מסוגלים לשאת בעומס זה ואף אינם רוצים בו. וזוהי גם משמעותו האמיתית של ״אתה בחרתנו״, של בחירת עם ישראל מבין כלל האומות.

עד⁠־כה – הראה על המקום, בניגוד אל פה.

ונשובה אליכם – עדיין לא העז אברהם לגלות לבנו את מצוות ה׳. לכן נאלץ להסביר לו, שחפץ הוא ללכת עמו אל המקום כדי להשתחוות שם, בהתבודדות, לפני ה׳, ואחר ישוב. ובוודאי חשב בסתר לבו, כי ישוב הנה עם עצמות בנו; השווה ראב״ע לפסוק ד.

1. יבמות ס״ב. והשווה גם בראשית רבה נ״ו:ב׳ (המ׳).

שבו לכם עם החמור – עם הדומה לחמור יתכן כי מפני שעוד לא נזדככו ליטהר מכל שמץ עו״ג אף אחרי שהיו מגודלים בבית אברהם שכל ימיו היה מזהיר על העו״ג בכ״ז היה ירא כי אחרי אשר יראו כי מלאך ה׳ שולח לו אל תשלח ידך כו׳ ונזדמן איל אחר תחתיו ויחשבוהו לענין אלהי ויתנו לו כבוד של מעלה לכן אמר שבו לכם עם החמור ורמז להם שהם עם הדומה לחמור אשר התפעלות קלה תוכל להיות לפעולה אצלם לבטל כל מה שמלאו אזנם לשמוע מאברהם ולכן חשד אותם ע״ז, וזה יתכן עפ״י דרך הדרש שנתנבאו ונשובה אליכם ודו״ק.

עם החמור – אמר רב, דגל מודים בעבד שאין לו חיים,⁠¹ דכתיב שבו לכם פה עם החמור – עם הדומה לחמור.⁠² (יבמות ס״ב.)

עם החמור – א״ר אבהו, אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת עולם הבא, כתיב הכא (ישעיהו מ״ב) נותן נשמה לעם עליה, וכתיב התם שבו לכם פה עם החמור – עם הדומה לחמור.⁠³ (כתובות קי״א.)

עם החמור – עם הדומה לחמור, מכאן לשפחה כנענית דלא תפסי בה קדושין.⁠⁴ (קדושין ס״ח.)

עם החמור – אמר רב פפא, שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות,⁠⁵ מאי טעמא, חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק, דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור – עם הדומה לחמור.⁠⁶ (ב״ק מ״ט.)

ונשובה אליכם – א״ר יוחנן, מניין שברית כרותה לשפתים, דכתיב ונשובה אליכם ואסתייע מילתא והדור תרווייהו.⁠⁷ (מו״ק י״ח.)

1. כלומר אין לו יחוס אבות. ונ״מ לענין עבד שנשתחרר והיו לו בנים בהיותו עבד אינו יוצא מצות פו״ר בבנים שהיו לו בעבדותו.

2. לא נתבאר טעם ומקור דרשא זו. ונראה ע״פ המבואר בכ״מ בתלמוד ומדרשים בחילוק מלות הקשור ״עם״ ״ואת״, דעם מורה על הדבק והשתוות שני הצדדים, משא״כ הלשון את מורה גם על הטפל צד אחד להשני, כמו בקדושין כ״ב א׳ דרשו כי טוב לו עמך (פ׳ ראה) עמך במאכל עמך במשתה וכו׳, והיינו שיהי׳ שוה לך בכל תנאי החיים, ובמ״ר ר״פ וישלח וארבע מאות איש עמו דרשו – כעמו מה הוא גבור וכו׳, ובמ״ר פ׳ בלק וילך בלעם עם שרי בלק, שמח כמוהם, ומזה הטעם דרשו בנזיר מ״ה א׳ ויקח משה את עצמות יוסף עמו – עמו במחיצתו, והיינו שהיו שוים לו לחפציו שעמו, ועוד כהנה, ואף הכא דריש מדלא כתיב את החמור מורה על השתוותם זה לזה.
גם י״ל טעם הדרשא ע״פ מ״ש באגדות, כשראה אברהם את המקום מרחוק וענן קשור עליו, אמר ליצחק מה אתה רואה, אמר לי׳ הר נאה וענן קשור עליו אני רואה, שאל לנעריו מה אתם רואים, אמרו לי׳ אין אנו רואים מאומה, אמר להם הרי אתם והחמור שוים שאינכם רואים כמוהו, א״כ שבו לכם פה עם החמור, ע״כ, ויתכן שעל יסוד אגדה זו סמכו חז״ל לדרוש עם הדומה לחמור. –
ובמ״ר כאן (פ׳ נ״ו) איתא בענין זה, רבנן מייתי לה [הא דעם הדומה לחמור] מהכא, ששת ימים תעבוד וגו׳ אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך (פ׳ יתרו) ופירשו המפרשים דמדלא סמך גר לאדם כדי לסמוך אדם לאדם, אלא שהקיש אדם לבהמה, וזה דוחק גדול, שהרי הענין הוא שמקודם חשב את האדם וכל קניניו, הגופנים והכספים, ואח״כ חשב את הגר כמו בכ״מ, ותו לפי״ז קשה שלא סיים המדרש סוף הפסוק וגרך, דזה הוי מעיקר הראי׳, כמבואר.
אבל האמת הוא דאך ט״ס קל במדרש, וצ״ל עבדך בלא ו׳ החבור, וכמו שכתוב בפסוק, והכונה שכייל הכתוב בני הבית לחוד ועבד ואמה ובהמה לחוד, מדלא כתב ועבדך, ע׳ בזה, ודו״ק.

3. איירי בשפחה שטבלה לשם עבדות, וכתב מהרש״א דנקט שפחה לרבותא, דאלו עבד שנתגייר יש לו זכות המילה, משא״כ שפחה, עכ״ל, ודריש עם כמו עם בפת״ח העי״ן. ובעיקר טעם הדרשא עם הדומה לחמור עיין מש״כ באות הקודם.

4. נ״מ בזה, שאם ילדה ולד לישראל הוי הולד כמותה ומתייחס אחריה, ולכן מי שיש לו בן משפחה אינו פוטר את אשתו מלהזקק ליבום, מפני שאינו נחשב לבנו, וכן מי שיש לו אח הנולד לאביו מן השפחה אינו נחשב לאחיו שיזקק את אשתו ליבום ואינו נחשב כאחיו ליורשו ולהטמא לו וכדומה, ויתבאר מזה אי״ה בפ׳ משפטים בפסוק האשה וילדיה תהיה לאדוניה, ובפ׳ ואתחנן בפסוק כי יסיר את בנך (ז׳ ד׳), ואיירי כאן בשפחה שטבלה לשם עבדות. ועיקר טעם הדרשא עם הדומה לחמור עיין מש״כ לעיל אות י״א.

5. ר״ל לא כמו בנגח ישראלית דפטור מדמי ולדות משום דלא חייבה תורה דמי ולדות כי אם באדם דדרשינן וכי ינצו אנשים – אנשים ולא שורים, כפי שיתבאר לפנינו במקומו בפ׳ משפטים.

6. טעם דרשא זו עיין מש״כ לעיל אות י״א.

7. ענין כריתת הברית הוא שלפעמים יבטא האדם בשפתיו דבר העתיד להיות ולא לבו, והוא ע״ד מ״ש לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן ואשמעינן כאן דגם לטובה ג״כ מתקיים לפעמים מוצא שפתי האדם אף שלא בכונת הלב.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון