[מח]
1וישכם אברהם בבקר במצותיו חפץ מאד
(תהלים קי״ב:א׳) שלא עשה את המצוה באנגריא אלא בשמחה שנא׳ במצוותיו חפץ מאד
(תהלים קי״ב:א׳) וכו׳ אמר ליה קח נא את בנך מיד וישכם אברהם בבוקר. (מדרש תהלים קפי״ב)
[מט]
2וישכם אברהם בבקר, ואומר ואתם לא תצאו
(שמות י״ב:כ׳) וגו׳ ללמדך כשתצא לדרך, הכנס בכי טוב, וצא בכי טוב, וכן אתה מוציא באבות הראשונים נהגו בדרך ארץ וישכם אברהם בבקר וכו׳ וישכם יעקב בבקר
(בראשית כ״ח:י״ח), וישכם משה בבקר
(שמות ל״ד:ה׳), וישכם שמואל לקראת שאול בבקר
(שמואל א ט״ו:י״ב), והלא דברים ק״ו והלא אבות ונשיאים שהלכו לעשות רצונו של מי שאמר והי׳ העולם נהגו בדרך ארץ שאר בני אדם עאכו״כ. (מכלתא בא פי״א)
[נ]
3וישכם אברהם בבקר ויהי באשמורת הבקר
(שמות י״ד:כ״ד) אתה מוצא שתפילת הצדיקים נשמעים בבוקר, בקרו של אברהם שנא׳ וישכם אברהם בבקר וגו׳ בקרו של יצחק מנין שנא׳ וילכו שניהם יחדיו
(בראשית כ״ב:ו׳), ושניהם השכימו בבקר. (מכילתא בשלח ה.)
[נא]
4וישכם אברהם בבקר, וביום השמיני
(ויקרא י״ב:ג׳) מלמד שכל היום כשר למילה אלא שהזריזים מקדימין למצות, שנא׳ וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו. (תורת כהנים תזריע פ״א)
[נב]
5וישכם אברהם בבקר, ת״ח לא יצא יחידי בלילה, כו׳ ר׳ אבהו אמר מהכא, וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו
(חולין צא:)
[נג]
6וישכם אברהם בבקר, ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר
(שמות ט׳:י״ג) השכם בזכות אברהם שהשכים לעשות רצוני שנא׳ וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו. (מדרש הגדול שמות סו.)
[נד] 7ויחבש את חמרו, ארבעה אסרו בשמחה אברהם אסר בשמחה שנא׳ וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, ולא היה לו כמה עבדים אלא לכבוד המקום כו׳ תבא חובשה של אברהם שהלך לעשות רצון המקום ותעמוד על חובשה של בלעם שהלך לקלל את ישראל. (מכילתא בשלח מסכת ב׳ פ״א)
[נה]
8וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו, ארשב״י אהבה מקלקלת את השורה, ושנאה מקלקלת את השורה, אהבה מקלקלת את השורה דכתיב וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, ולא היה לו כמה עבדים אלא אהבה מקלקלת את השורה, ושנאה מקלקלת את השורה שנא׳ ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו
(במדבר כ״ב:כ״א) ולא היה לו כמה עבדים אלא שנאה מקלקלת את השורה.
(בראשית רבה נה)
[נו]
9ויחבש את חמרו, השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו וחבש את החמור, הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות שנא׳ וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, הוא החמור שרכב עליו משה בבאו למצרים שנא׳ ויקח משה את אשתו ואת בניו
(שמות ד׳:כ׳) וגו׳, הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו שנא׳
(זכריה ט׳:ט׳) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות. (פדר״א פל״א)
[נז] 10ויחבש את חמרו, מיום שנברא העולם לא היה אדם שחבש חמורו עד שבא אברהם ע״ה. (מדרש)
[נח]
11ויקח את שני נעריו אתו, א״ר איבו למדתך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם יוצא לדרך בפחות משנים, שאם יצא סופו נעשה עבד לעבדו, דאמר ר׳ איבו שני בני אדם נהגו בדרך ארץ אברהם ושאול, באברהם מהו אומר וישכם אברהם בבקר ויקח את שני נעריו עמו [אתו] ומי היו ישמעאל ואליעזר. בשאול מהו אומר וילך הוא ושני אנשים עמו
(שמואל א כ״ח:ח׳) ומי היו אבנר ועמשא.
(ויק״ר כ״ו:ז׳)
[נט]
12ויבקע עצי עלה, רבי בנאה אומר בזכות מצוה שעשה אברהם אני אקרע להם את הים שנא׳ ויבקע עצי עולה וכתיב הכא ויבקעו המים
(שמות י״ד:כ״ב). (מכילתא בשלח ג׳)
[ס] 13ויבקע עצי עלה, עצים הראויין לעולה. (אור האפלה)
[סא]
14ויקם וילך אל המקום, ניתן לו שכר קימה ושכר הליכה.
(בראשית רבה נה)
[סב] 15ויקם וילך, בא אברהם אצל שרה ואמר לה עד מתי יהיה בנך בחיקך לא בן שלשים ושבע שנים הוא, ולא הלך לא לבית המדרש ולא לבית התלמוד, עזבי אותו שילך עמי ועשי לי צדה לדרך שנלך שנינו לבית המדרש הגדול, ועשת להם צידה והלכו ארבעתם. (מדרש הגדול)
1. לעיל פי״ב מאמר צג. פי״ב מאמר קסז.
אנגריא פי׳ עבודה באונס, ומעין דרש זה באגדת בראשית פל״א ג. זש״ה
(תהלים קי״ט) חשתי ולא התמהמתי לשמור מצותיך זה אברהם שהיה הולך במהרה לא כשם שהי׳ לוט בן אחיו ויתמהמה וגו׳ אבל אברהם חשתי ולא התמהמהתי כיון שאמר לו קח נא מיד השכים אברהם בבקר. ומענין זה שהקריב את יצחק בשמחה מבואר באיכה זוטא נוסח ב׳ אות כ׳. [בשעה שראה אברהם אבינו בהמ״ק נחרב ונשרף] הניח אברהם ידו אחת על ראשו וידו אחת חזר לאחוריו והיה צועק ובוכה, ואמר לפני הקב״ה רבש״ע בני היכן הם, אמר לו הקב״ה ענן בא עליהם ושבה אותם, אמר לפניו רבש״ע למאה שנה נתתה לי בן, ושמחתי בו שמחה גדולה, ובשעה שאמרת לי העלהו לעולה שמחתי ולא עכבתי לפניך שנאמר וישכם אברהם בבקר וגו׳, ובאו לפניך מלאכי השרת ואמרו רבש״ע נלך ונראה אב שנתן את בנו לפניך כו׳ למאה שנה ולא חס עליו ועכשיו לא תזכור לי זאת העקדה ותרחם על בני. ועי׳ מדרש תהלים פי״ח.
2.
פסחים ב. ב״ק ס. תענית י. ובתוס׳ ב״ק שם ד״ה לעולם יכנס אדם בכי טוב כ׳ מדקדק ר״ת מדמקדים כניסה ליציאה דבנכנס מעיר אחרת איירי מדיליף בריש פסחים מאברהם דמצפרא סגי לזרוז מצות דכתיב וישכם אברהם בבקר ודלמא משום כי טוב הוא דלא השכים אלא ודאי מביתו לא שייך למימר שיצא בכי טוב כו׳ עיי״ש ולא הביאו מהמכילתא הנ״ל דמבואר כן להדיא, ומסוף הלשון שהלכו לעשות רצון קונם מוכח דהכוונה לקרא וישכם אברהם בבקר שלפנינו. ועי׳ לקמן מאמר נח. וקושיית התוס׳ י״ל אע״ג דלא היה יוצא קודם אור הבוקר משום בכי טוב אבל מדלא השכים מקודם להכין עצמו לדרך שזה אפשר לעשות מקודם ש״מ ג״כ דמצפרא סגי לזירוז. ובלק״ט יב, לא. לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב וישכם אברהם בבקר.
3. באיפת צדק גורס ויהי באשמורת הבקר בזכות בקר של צדיקים נטבעים. ובסגנון אחר במכלתא דרשב״י יד. כד. ממדרה״ג שמות קמו. ויהי באשמורת הבקר כבר הקדים להם בוקרו של אברהם וישכם אברהם בבקר, בוקרו של יצחק שנא׳ (כב, ו.) וילכו שניהם יחדו. ובלק״ט שמות מבואר כמו במכילתא שלפנינו, ובילק״ש ח״א רמז רלה. ממכלתא, בלילה רצה גבריאל להרוג את המצרים א״ל הקב״ה המתן להם עד אותו שעה שפעל אביהם עמי שנא׳ וישכם אברהם בבקר כיון ששמע גבריאל כך לא נגע בהם כל הלילה שנא׳ ולא קרב זה אל זה כו׳ ועי׳ לקמן מאמר נג. ובמדרש ויושע פ״ה וכשראו ישראל שהמצריים נוסעים אחריהם נבהלו ופרחה נשמתם, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע נרד ונעשה נקמה במצרים ונשמור בניך מידם, וענה להם הקב״ה אני בעצמי ארד ואשמור את בני ישראל, בשכר שעשה אברהם אביהם רצוני, שנא׳ וישכם אברהם בבקר, וכשהגיעה אותה שעה שעמד אברהם בתפלה באותה שעה הסתכל הקב״ה במחנה מצרים כו׳ שנאמר ויהי באשמורת הבקר. ומדרש זה דוישכם אברהם בבקר דכתיב בעקדה היה בתפלה, מבואר גם בריש מדרש ויושע בשעה שרדפו המצריים את בני ישראל וראו אותם ישראל, אחזם אימה ורעדה, כו׳ אמרו למשה, כו׳ אנה נלך אז נשאו קולם בבכיה ואף משה בכה עמהם, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב״ה ואמר למשה, משה, כבר זכור אני התפלה שהתפלל אברהם אוהבי בשעה שאמרתי לו לך שחוט יצחק בנך, מיד קבל באהבה ולמחר השכים לעשות רצוני, שנא׳ וישכם אברהם בבקר וגו׳ ועי׳ לעיל פי״ט מאמר קס. יליף מקרא וישכם אברהם בבקר דאברהם תקן תפלת השחר, ומסוף לשון המכלתא ושניהם השכימו בבוקר מוכח דכאן הכוונה אל הפסוק וישכם אברהם בבקר שלפנינו. ובמדרש אור האפלה איתא וישכם אברהם בבקר, מכאן אתה למד שאברהם אבינו התקין תפלת השחר. וצ״ע. ומענין דרש זה שבמכלתא עי׳ בזהר ח״ב קע: ועיי״ש לח: פא: זח״ג לו. סד: רד. רלח. רמב. רמג. וזח״א עב.
4. עי׳ לעיל פי״ב מאמר קנט. מ״ש בבאור וצרף לכאן, וברש״י
מגלה כ: ובמדרש אגדה כאן וישכם אברהם בבקר, שכל מעשה הצדיקים בבקר ומכאן שהזריזים מקדימין למצות. ולעיל מאמר מט. בבאור. ובתוס׳
פסחים ד. דזריזין מקדימין למצות אין מקדימין טפי מצפרא כדמוכח בגמ׳ שם, ועי׳ תנחומא ישן חיי שרה ג. ותקם בעוד לילה אימתי וישכם אברהם בבקר, ובתנחומא וירא כב. מיד וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו, כמה עבדים וכמה שפחות היה לו לאותו צדיק והוא בעצמו ויחבש את חמורו ללמדך זריזותו. ומבואר דהזריזות הי׳ מה שחבש בעצמו ולא ע״י עבדיו עי׳ לקמן מאמר נד. ומבואר מענין זה עוד בתנחומא שם. אמר אברהם מה אעשה אם אגלה לשרה נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן כ״ש בדבר גדול כזה ואם לא אגלה לה ואגבנו ממנה כעת שלא תראה אותו תהרוג את עצמה מה עשה, אמר לשרה תקנו לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשמח. אמרה לו מה היום מיומים ומה טיבה של שמחה זו אמר להם זקנים כמותינו נולד להם בן בזקנותם כדי לאכול ולשתות ולשמוח הלכה ותקנה המאכל כשהיו בתוך המאכל אמר לה את יודעת כשאני בן ג׳ שנים הכרתי את בוראי והנער הזה גדול ולא נחנך ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים אקחנו ואחנכנו שם, אמרה לו לך לשלום, מיד וישכם אברהם בבקר, ולמה בבקר אמר שמא תחזור בדיבורה ולא תניחני אקום בהשכמה קודם שתקום היא. למה בהשכמה שהזריזין מקדימין למצות שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא זריזים מקדימין למצות. ועי׳ לקמן מאמר סב.
5. וישכם בבקר, ולא קודם היום ואע״ג דלאו יחידי הוה וכ״ש יחידי, (רש״י) והתוס׳ הקשו ע״ז מובא לעיל פי״ט מאמר קנח. בבאור וצרף לכאן ועי׳ לקמן מאמר נח.
6. לעיל מאמר נ.
7. לקמן מאמר נח. ומכלתא דרשב״י יד. ו. ובסגנון אחר בתנ״י בלק יא. ויקם בלעם בבקר ויחבוש את (חמורו) [אתונו] וכי לא היה לו עבד או שפחה, אלא ששנאת ישראל קדמתו ועמד בזריזות הוא בעצמה א״ל הקב״ה רשע כבר קידמך אברהם אביהם לעקידת יצחק בנו וישכם אברהם בבקר ונו׳ וכ״ה בתנחומא בלק ח. ובשנוים בבמדב״ר כ. יא. ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים כשהלך בלעם לקלל ישראל א״ל הקב״ה רשע אתה חובש חמורך לילך לקלל אברהם כבר חמורו חבוש לילך למקום מצוה חמורו יגן על חמורך.
9. לקמן מאמר נח. ועי׳ בתיב״ע וקה״ר ט. ז. ובמדרש ויושע פ״א ובס׳ הישר כאן ולעיל פי״ב מאמר קא.
10. מאמר זה מביא בס׳ צרור המור בלשון אמרו רז״ל וא״י מקורו, וטעם הדרש נראה דהכוונה להמבואר לעיל מאמר נד. תבוא חובשה של אברהם כו׳ וזהו הכוונה מיום שנברא העולם לא הי׳ אדם שחבש את חמורו באופן כזה שעשה אברהם בזריזות ובשמחה לעשות רצון המקום, וזכות חבושה זאת עמדה לישראל נגד החבושה של בלעם. והרקאנטי כ׳ לא תמצא חמור כתוב בתורה קודם חמורו של אברהם אבינו ע״ה כו׳ נצטרך לפרש ויחבוש את חמורו מלשון רבותינו כלומר שנתגבר על כחות המקטרגין שקטרגו עליו, ובלבנת הספיר כ׳ ו״את״ לרבות סטרא דמסאבא דלכולהו אסר לון דלא יקטרגו עליה, וכ״כ בחמדת הימים דחמור זה החומר יצה״ר. ועפ״ד יש לפרש גם המאמר שלפנינו.
11. ב״ר פנ״ה תנחומא אמור ב. ובשנוים בתנ״י אמור ד. לימדה תורה דרך ארץ שלא יצא אדם לדרך בלילה לבדו וכן עשה אברהם אבינו ויקח את שני נעריו עמו [אתו], ומ״ש בלילה בהגהות לתנ״י מוחק זאת, ועי׳ לעיל מאמר נב. ובמפרשים שם שלא הביאו את הויק״ר הנ״ל. ועי׳ לעיל פי״ט מאמר קנח. ובמדרש אגדה כאן וח״ב קלה. ובתנחומא וירא כב. ויקח את שני נעריו עמו [אתו] אמר עד שאקרבנו ישמרו הם את הכלים.
12. בב״ר נה. שמו״ר כא. ח. ועי׳ קה״ר י. ט. בב״ר שם, ויבקע עצי עולה כו׳ בשכר ב׳ בקיעות שבקע אברהם אבינו עצי עולה זכה להבקע הים לפני בני ישראל כו׳ אר״ל דייך עד כה אלא אברהם לפי כחו והקב״ה לפי כחו. עד כה כלומר עד כאן מלדרוש מה שאמר שלא שילם לו המקום בעבור שתי הבקיעות כי אם בקיעת הים שהרבה תשלומין שילם לו אלא אברהם לפי כחו כו׳ (מנח״י). ועי׳ מכלתא דרשב״י שמות יד, טו.
13. במדרה״ג עצים הראוין לעולה כל עץ שהרקיב פסול למערכה וכל עץ שהתליע פסול וכל עצי סתירה פסולין אין כשר אלא עצים חדשים. ובשכ״ט עצי עולה הראוין למערכה. והרמב״ן כ׳ שהיה אברהם פוסל לקרבן עץ שנמצא בו תולעת כדין התורה ולקח מביתו עצים טובים לעולה, ולכן אמר ויבקע עצי עולה, היינו שלא סמך עצמו על מה שימצא שם עצים שמא יהי׳ מתולעים ובס׳ פער״ז כ׳ ויבקע וא״ת בקוע זה למה ותו מה שדרשו שטעונה שחיטת קדשים כלי מויקח את המאכלת [לקמן פסוק י.] ליגמר ויבקע עצי עולה וי״ל שהיה העצים מתליעים ומפני כך ג״כ לא מילף מיניה דטעין כלי בכל מקום דהכא מפני שהתליעו ע״כ ועי׳ משנה מדות פ״ב מ״ה
ומנחות קא. וברמב״ם פ״ו מאיסורי מזבח ה״ב ומ״ש בקרית ספר שם, וטעם חדש ראיתי מבואר במאירי
יומא טז. וז״ל מתליעין את העצים ר״ל מבקרין בהם אם יש בהם תולעת שכל עץ שהתליע פסול הוא למערכה מפני שתולעת דבר טמא ואין דבר טמא ראוי לישרף על גבי מזבח ע״כ וטעם זה צ״ע מהמבואר
בגמ׳ מנחות פו. בהקדיש עצים מתולעין מהו שילקה משום בע״מ וי״ל. ומהדרש שלפנינו וכמ״ש הראשונים הנ״ל ילה״ר לטעם המאירי ואכמ״ל. ועי׳ בתרגום ירושלמי ובהערות וצ״ע.
14. במדרש אור האפלה ויקם וילך ליתן שכר על הקימה כהליכה. ובמדרש הגדול ליתן לו שכר קימה ושכר הליכה וכן הוא אומר וילכו ויעשו בני ישראל ליתן להם שכר הליכה ושכר עשייה ובמכילתא בא שם.
15. תנחומא וירא כב. לעיל מאמר נא. בבאור באריכות ועי׳ פדר״א פל״א.