Bereshit 22 – בראשית כב‏ – Mikraot Gedolot

[מח] ¹וישכם אברהם בבקר במצותיו חפץ מאד (תהלים קי״ב:א׳) שלא עשה את המצוה באנגריא אלא בשמחה שנא׳ במצוותיו חפץ מאד (תהלים קי״ב:א׳) וכו׳ אמר ליה קח נא את בנך מיד וישכם אברהם בבוקר. (מדרש תהלים קפי״ב)

[מט] ²וישכם אברהם בבקר, ואומר ואתם לא תצאו (שמות י״ב:כ׳) וגו׳ ללמדך כשתצא לדרך, הכנס בכי טוב, וצא בכי טוב, וכן אתה מוציא באבות הראשונים נהגו בדרך ארץ וישכם אברהם בבקר וכו׳ וישכם יעקב בבקר (בראשית כ״ח:י״ח), וישכם משה בבקר (שמות ל״ד:ה׳), וישכם שמואל לקראת שאול בבקר (שמואל א ט״ו:י״ב), והלא דברים ק״ו והלא אבות ונשיאים שהלכו לעשות רצונו של מי שאמר והי׳ העולם נהגו בדרך ארץ שאר בני אדם עאכו״כ. (מכלתא בא פי״א)

[נ] ³וישכם אברהם בבקר ויהי באשמורת הבקר (שמות י״ד:כ״ד) אתה מוצא שתפילת הצדיקים נשמעים בבוקר, בקרו של אברהם שנא׳ וישכם אברהם בבקר וגו׳ בקרו של יצחק מנין שנא׳ וילכו שניהם יחדיו (בראשית כ״ב:ו׳), ושניהם השכימו בבקר. (מכילתא בשלח ה.)

[נא] ⁴וישכם אברהם בבקר, וביום השמיני (ויקרא י״ב:ג׳) מלמד שכל היום כשר למילה אלא שהזריזים מקדימין למצות, שנא׳ וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו. (תורת כהנים תזריע פ״א)

[נב] ⁵וישכם אברהם בבקר, ת״ח לא יצא יחידי בלילה, כו׳ ר׳ אבהו אמר מהכא, וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו (חולין צא:)

[נג] ⁶וישכם אברהם בבקר, ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר (שמות ט׳:י״ג) השכם בזכות אברהם שהשכים לעשות רצוני שנא׳ וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו. (מדרש הגדול שמות סו.)

[נד] ⁷ויחבש את חמרו, ארבעה אסרו בשמחה אברהם אסר בשמחה שנא׳ וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, ולא היה לו כמה עבדים אלא לכבוד המקום כו׳ תבא חובשה של אברהם שהלך לעשות רצון המקום ותעמוד על חובשה של בלעם שהלך לקלל את ישראל. (מכילתא בשלח מסכת ב׳ פ״א)

[נה] ⁸וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו, ארשב״י אהבה מקלקלת את השורה, ושנאה מקלקלת את השורה, אהבה מקלקלת את השורה דכתיב וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, ולא היה לו כמה עבדים אלא אהבה מקלקלת את השורה, ושנאה מקלקלת את השורה שנא׳ ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו (במדבר כ״ב:כ״א) ולא היה לו כמה עבדים אלא שנאה מקלקלת את השורה. (בראשית רבה נה)

[נו] ⁹ויחבש את חמרו, השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו וחבש את החמור, הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות שנא׳ וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, הוא החמור שרכב עליו משה בבאו למצרים שנא׳ ויקח משה את אשתו ואת בניו (שמות ד׳:כ׳) וגו׳, הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו שנא׳ (זכריה ט׳:ט׳) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות. (פדר״א פל״א)

[נז] ¹⁰ויחבש את חמרו, מיום שנברא העולם לא היה אדם שחבש חמורו עד שבא אברהם ע״ה. (מדרש)

[נח] ¹¹ויקח את שני נעריו אתו, א״ר איבו למדתך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם יוצא לדרך בפחות משנים, שאם יצא סופו נעשה עבד לעבדו, דאמר ר׳ איבו שני בני אדם נהגו בדרך ארץ אברהם ושאול, באברהם מהו אומר וישכם אברהם בבקר ויקח את שני נעריו עמו [אתו] ומי היו ישמעאל ואליעזר. בשאול מהו אומר וילך הוא ושני אנשים עמו (שמואל א כ״ח:ח׳) ומי היו אבנר ועמשא. (ויק״ר כ״ו:ז׳)

[נט] ¹²ויבקע עצי עלה, רבי בנאה אומר בזכות מצוה שעשה אברהם אני אקרע להם את הים שנא׳ ויבקע עצי עולה וכתיב הכא ויבקעו המים (שמות י״ד:כ״ב). (מכילתא בשלח ג׳)

[ס] ¹³ויבקע עצי עלה, עצים הראויין לעולה. (אור האפלה)

[סא] ¹⁴ויקם וילך אל המקום, ניתן לו שכר קימה ושכר הליכה. (בראשית רבה נה)

[סב] ¹⁵ויקם וילך, בא אברהם אצל שרה ואמר לה עד מתי יהיה בנך בחיקך לא בן שלשים ושבע שנים הוא, ולא הלך לא לבית המדרש ולא לבית התלמוד, עזבי אותו שילך עמי ועשי לי צדה לדרך שנלך שנינו לבית המדרש הגדול, ועשת להם צידה והלכו ארבעתם. (מדרש הגדול)

1. לעיל פי״ב מאמר צג. פי״ב מאמר קסז. אנגריא פי׳ עבודה באונס, ומעין דרש זה באגדת בראשית פל״א ג. זש״ה (תהלים קי״ט) חשתי ולא התמהמתי לשמור מצותיך זה אברהם שהיה הולך במהרה לא כשם שהי׳ לוט בן אחיו ויתמהמה וגו׳ אבל אברהם חשתי ולא התמהמהתי כיון שאמר לו קח נא מיד השכים אברהם בבקר. ומענין זה שהקריב את יצחק בשמחה מבואר באיכה זוטא נוסח ב׳ אות כ׳. [בשעה שראה אברהם אבינו בהמ״ק נחרב ונשרף] הניח אברהם ידו אחת על ראשו וידו אחת חזר לאחוריו והיה צועק ובוכה, ואמר לפני הקב״ה רבש״ע בני היכן הם, אמר לו הקב״ה ענן בא עליהם ושבה אותם, אמר לפניו רבש״ע למאה שנה נתתה לי בן, ושמחתי בו שמחה גדולה, ובשעה שאמרת לי העלהו לעולה שמחתי ולא עכבתי לפניך שנאמר וישכם אברהם בבקר וגו׳, ובאו לפניך מלאכי השרת ואמרו רבש״ע נלך ונראה אב שנתן את בנו לפניך כו׳ למאה שנה ולא חס עליו ועכשיו לא תזכור לי זאת העקדה ותרחם על בני. ועי׳ מדרש תהלים פי״ח.

2. פסחים ב. ב״ק ס. תענית י. ובתוס׳ ב״ק שם ד״ה לעולם יכנס אדם בכי טוב כ׳ מדקדק ר״ת מדמקדים כניסה ליציאה דבנכנס מעיר אחרת איירי מדיליף בריש פסחים מאברהם דמצפרא סגי לזרוז מצות דכתיב וישכם אברהם בבקר ודלמא משום כי טוב הוא דלא השכים אלא ודאי מביתו לא שייך למימר שיצא בכי טוב כו׳ עיי״ש ולא הביאו מהמכילתא הנ״ל דמבואר כן להדיא, ומסוף הלשון שהלכו לעשות רצון קונם מוכח דהכוונה לקרא וישכם אברהם בבקר שלפנינו. ועי׳ לקמן מאמר נח. וקושיית התוס׳ י״ל אע״ג דלא היה יוצא קודם אור הבוקר משום בכי טוב אבל מדלא השכים מקודם להכין עצמו לדרך שזה אפשר לעשות מקודם ש״מ ג״כ דמצפרא סגי לזירוז. ובלק״ט יב, לא. לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב וישכם אברהם בבקר.

3. באיפת צדק גורס ויהי באשמורת הבקר בזכות בקר של צדיקים נטבעים. ובסגנון אחר במכלתא דרשב״י יד. כד. ממדרה״ג שמות קמו. ויהי באשמורת הבקר כבר הקדים להם בוקרו של אברהם וישכם אברהם בבקר, בוקרו של יצחק שנא׳ (כב, ו.) וילכו שניהם יחדו. ובלק״ט שמות מבואר כמו במכילתא שלפנינו, ובילק״ש ח״א רמז רלה. ממכלתא, בלילה רצה גבריאל להרוג את המצרים א״ל הקב״ה המתן להם עד אותו שעה שפעל אביהם עמי שנא׳ וישכם אברהם בבקר כיון ששמע גבריאל כך לא נגע בהם כל הלילה שנא׳ ולא קרב זה אל זה כו׳ ועי׳ לקמן מאמר נג. ובמדרש ויושע פ״ה וכשראו ישראל שהמצריים נוסעים אחריהם נבהלו ופרחה נשמתם, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע נרד ונעשה נקמה במצרים ונשמור בניך מידם, וענה להם הקב״ה אני בעצמי ארד ואשמור את בני ישראל, בשכר שעשה אברהם אביהם רצוני, שנא׳ וישכם אברהם בבקר, וכשהגיעה אותה שעה שעמד אברהם בתפלה באותה שעה הסתכל הקב״ה במחנה מצרים כו׳ שנאמר ויהי באשמורת הבקר. ומדרש זה דוישכם אברהם בבקר דכתיב בעקדה היה בתפלה, מבואר גם בריש מדרש ויושע בשעה שרדפו המצריים את בני ישראל וראו אותם ישראל, אחזם אימה ורעדה, כו׳ אמרו למשה, כו׳ אנה נלך אז נשאו קולם בבכיה ואף משה בכה עמהם, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב״ה ואמר למשה, משה, כבר זכור אני התפלה שהתפלל אברהם אוהבי בשעה שאמרתי לו לך שחוט יצחק בנך, מיד קבל באהבה ולמחר השכים לעשות רצוני, שנא׳ וישכם אברהם בבקר וגו׳ ועי׳ לעיל פי״ט מאמר קס. יליף מקרא וישכם אברהם בבקר דאברהם תקן תפלת השחר, ומסוף לשון המכלתא ושניהם השכימו בבוקר מוכח דכאן הכוונה אל הפסוק וישכם אברהם בבקר שלפנינו. ובמדרש אור האפלה איתא וישכם אברהם בבקר, מכאן אתה למד שאברהם אבינו התקין תפלת השחר. וצ״ע. ומענין דרש זה שבמכלתא עי׳ בזהר ח״ב קע: ועיי״ש לח: פא: זח״ג לו. סד: רד. רלח. רמב. רמג. וזח״א עב.

4. עי׳ לעיל פי״ב מאמר קנט. מ״ש בבאור וצרף לכאן, וברש״י מגלה כ: ובמדרש אגדה כאן וישכם אברהם בבקר, שכל מעשה הצדיקים בבקר ומכאן שהזריזים מקדימין למצות. ולעיל מאמר מט. בבאור. ובתוס׳ פסחים ד. דזריזין מקדימין למצות אין מקדימין טפי מצפרא כדמוכח בגמ׳ שם, ועי׳ תנחומא ישן חיי שרה ג. ותקם בעוד לילה אימתי וישכם אברהם בבקר, ובתנחומא וירא כב. מיד וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו, כמה עבדים וכמה שפחות היה לו לאותו צדיק והוא בעצמו ויחבש את חמורו ללמדך זריזותו. ומבואר דהזריזות הי׳ מה שחבש בעצמו ולא ע״י עבדיו עי׳ לקמן מאמר נד. ומבואר מענין זה עוד בתנחומא שם. אמר אברהם מה אעשה אם אגלה לשרה נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן כ״ש בדבר גדול כזה ואם לא אגלה לה ואגבנו ממנה כעת שלא תראה אותו תהרוג את עצמה מה עשה, אמר לשרה תקנו לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשמח. אמרה לו מה היום מיומים ומה טיבה של שמחה זו אמר להם זקנים כמותינו נולד להם בן בזקנותם כדי לאכול ולשתות ולשמוח הלכה ותקנה המאכל כשהיו בתוך המאכל אמר לה את יודעת כשאני בן ג׳ שנים הכרתי את בוראי והנער הזה גדול ולא נחנך ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים אקחנו ואחנכנו שם, אמרה לו לך לשלום, מיד וישכם אברהם בבקר, ולמה בבקר אמר שמא תחזור בדיבורה ולא תניחני אקום בהשכמה קודם שתקום היא. למה בהשכמה שהזריזין מקדימין למצות שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא זריזים מקדימין למצות. ועי׳ לקמן מאמר סב.

5. וישכם בבקר, ולא קודם היום ואע״ג דלאו יחידי הוה וכ״ש יחידי, (רש״י) והתוס׳ הקשו ע״ז מובא לעיל פי״ט מאמר קנח. בבאור וצרף לכאן ועי׳ לקמן מאמר נח.

6. לעיל מאמר נ.

7. לקמן מאמר נח. ומכלתא דרשב״י יד. ו. ובסגנון אחר בתנ״י בלק יא. ויקם בלעם בבקר ויחבוש את (חמורו) [אתונו] וכי לא היה לו עבד או שפחה, אלא ששנאת ישראל קדמתו ועמד בזריזות הוא בעצמה א״ל הקב״ה רשע כבר קידמך אברהם אביהם לעקידת יצחק בנו וישכם אברהם בבקר ונו׳ וכ״ה בתנחומא בלק ח. ובשנוים בבמדב״ר כ. יא. ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים כשהלך בלעם לקלל ישראל א״ל הקב״ה רשע אתה חובש חמורך לילך לקלל אברהם כבר חמורו חבוש לילך למקום מצוה חמורו יגן על חמורך.

8. סנהדרין קה: לעיל מאמר נד. ובבאור וצרף לכאן.

9. לקמן מאמר נח. ועי׳ בתיב״ע וקה״ר ט. ז. ובמדרש ויושע פ״א ובס׳ הישר כאן ולעיל פי״ב מאמר קא.

10. מאמר זה מביא בס׳ צרור המור בלשון אמרו רז״ל וא״י מקורו, וטעם הדרש נראה דהכוונה להמבואר לעיל מאמר נד. תבוא חובשה של אברהם כו׳ וזהו הכוונה מיום שנברא העולם לא הי׳ אדם שחבש את חמורו באופן כזה שעשה אברהם בזריזות ובשמחה לעשות רצון המקום, וזכות חבושה זאת עמדה לישראל נגד החבושה של בלעם. והרקאנטי כ׳ לא תמצא חמור כתוב בתורה קודם חמורו של אברהם אבינו ע״ה כו׳ נצטרך לפרש ויחבוש את חמורו מלשון רבותינו כלומר שנתגבר על כחות המקטרגין שקטרגו עליו, ובלבנת הספיר כ׳ ו״את״ לרבות סטרא דמסאבא דלכולהו אסר לון דלא יקטרגו עליה, וכ״כ בחמדת הימים דחמור זה החומר יצה״ר. ועפ״ד יש לפרש גם המאמר שלפנינו.

11. ב״ר פנ״ה תנחומא אמור ב. ובשנוים בתנ״י אמור ד. לימדה תורה דרך ארץ שלא יצא אדם לדרך בלילה לבדו וכן עשה אברהם אבינו ויקח את שני נעריו עמו [אתו], ומ״ש בלילה בהגהות לתנ״י מוחק זאת, ועי׳ לעיל מאמר נב. ובמפרשים שם שלא הביאו את הויק״ר הנ״ל. ועי׳ לעיל פי״ט מאמר קנח. ובמדרש אגדה כאן וח״ב קלה. ובתנחומא וירא כב. ויקח את שני נעריו עמו [אתו] אמר עד שאקרבנו ישמרו הם את הכלים.

12. בב״ר נה. שמו״ר כא. ח. ועי׳ קה״ר י. ט. בב״ר שם, ויבקע עצי עולה כו׳ בשכר ב׳ בקיעות שבקע אברהם אבינו עצי עולה זכה להבקע הים לפני בני ישראל כו׳ אר״ל דייך עד כה אלא אברהם לפי כחו והקב״ה לפי כחו. עד כה כלומר עד כאן מלדרוש מה שאמר שלא שילם לו המקום בעבור שתי הבקיעות כי אם בקיעת הים שהרבה תשלומין שילם לו אלא אברהם לפי כחו כו׳ (מנח״י). ועי׳ מכלתא דרשב״י שמות יד, טו.

13. במדרה״ג עצים הראוין לעולה כל עץ שהרקיב פסול למערכה וכל עץ שהתליע פסול וכל עצי סתירה פסולין אין כשר אלא עצים חדשים. ובשכ״ט עצי עולה הראוין למערכה. והרמב״ן כ׳ שהיה אברהם פוסל לקרבן עץ שנמצא בו תולעת כדין התורה ולקח מביתו עצים טובים לעולה, ולכן אמר ויבקע עצי עולה, היינו שלא סמך עצמו על מה שימצא שם עצים שמא יהי׳ מתולעים ובס׳ פער״ז כ׳ ויבקע וא״ת בקוע זה למה ותו מה שדרשו שטעונה שחיטת קדשים כלי מויקח את המאכלת [לקמן פסוק י.] ליגמר ויבקע עצי עולה וי״ל שהיה העצים מתליעים ומפני כך ג״כ לא מילף מיניה דטעין כלי בכל מקום דהכא מפני שהתליעו ע״כ ועי׳ משנה מדות פ״ב מ״ה ומנחות קא. וברמב״ם פ״ו מאיסורי מזבח ה״ב ומ״ש בקרית ספר שם, וטעם חדש ראיתי מבואר במאירי יומא טז. וז״ל מתליעין את העצים ר״ל מבקרין בהם אם יש בהם תולעת שכל עץ שהתליע פסול הוא למערכה מפני שתולעת דבר טמא ואין דבר טמא ראוי לישרף על גבי מזבח ע״כ וטעם זה צ״ע מהמבואר בגמ׳ מנחות פו. בהקדיש עצים מתולעין מהו שילקה משום בע״מ וי״ל. ומהדרש שלפנינו וכמ״ש הראשונים הנ״ל ילה״ר לטעם המאירי ואכמ״ל. ועי׳ בתרגום ירושלמי ובהערות וצ״ע.

14. במדרש אור האפלה ויקם וילך ליתן שכר על הקימה כהליכה. ובמדרש הגדול ליתן לו שכר קימה ושכר הליכה וכן הוא אומר וילכו ויעשו בני ישראל ליתן להם שכר הליכה ושכר עשייה ובמכילתא בא שם.

15. תנחומא וירא כב. לעיל מאמר נא. בבאור באריכות ועי׳ פדר״א פל״א.

וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וְזָרֵיז יָת חֲמָרֵיהּ וּדְבַר יָת תְּרֵין עוּלֵימוֹהִי עִמֵּיהּ וְיָת יִצְחָק בְּרֵיהּ וְצַלַּח אָעֵי לַעֲלָתָא וְקָם וַאֲזַל לְאַתְרָא דַּאֲמַר לֵיהּ יְיָ.

Avraham awoke early in the morning, saddled his donkey, and took his two [attending] lads with him, and also his son, Yitzchak. He split the wood of the offering, rose, and went to the place that Hashem had designated to him.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים

וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וְזָרֵיז יָת חֲמָרֵיהּ וּדְבַר יָת תְּרֵין עוּלֵימוֹהִי עִמֵּיהּ וְיָת יִצְחָק בְּרֵיהּ וְצַלַּח אָעֵי לַעֲלָתָא (ח״נ: אָעֵי עֲלָתָא, אָעֵי דַעֲלָתָא) וְקָם וַאֲזַל לְאַתְרָא דַּאֲמַר לֵיהּ ה׳

א. להבנת ״וַיַּחֲבֹשׁ את חֲמֹרוֹ״ – ״וְזָרֵיז יָת חֲמָרֵיהּ״, עיין ״וַיָּרֶק את חניכיו״ (בראשית יד יד) ״וְזָרֵיז״.

בקע – בְּזַע, צַלַּח

ב. מדוע כאן תרגם ״וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה״ – ״וְצַלַּח אָעֵי לַעֲלָתָא״, ולא כדרכו לתרגם ״בקע״ באמצעות ״בזע״ כגון, ״נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה״ (בראשית ז יא) ״אִתְבְּזַעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְּהוֹם רַבָּה״, ״וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ״ (שמות יד טז) ״וּבַזַּעְהִי״, ״וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם״ (במדבר טז לא) ״וְאִתְבְּזַעַת אַרְעָא דִּתְחוֹתֵיהוֹן״ (אבל המיוחס ליונתן: ״וקטע קיסין״ ובת״נ: ״ופצע קיסין״)?⁠¹

כי בניגוד ל״בזע״ המציין את הפרדת השלם לשניים [כגון ״ויקרע יעקב שמלתיו״ (בראשית לז לד) ״וּבַזַּע יַעֲקֹב לְבוּשׁוֹהִי״], ״צלח״ כולל הוראה כפולה: חָצָה וגם עָבָר כמו ״וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ״ (שמואל ב יט יח). נמצא שתרגום ״וַיְבַקַּע – וְצַלַּח״ מלמד לא רק שהעצים נבקעו, אלא שהגרזן חצה אותם מצד לצד. וכן תרגם יוב״ע ״וַיְבַקְּעוּ אֶת עֲצֵי הָעֲגָלָה״ (שמואל א ו יד) ״וְצַלְחוּ״.⁠² על פי זה פירש ב״ערוך״ (ערך צלח 2) שם החולי ״צליחתא״ המוזכר בגמרא (גיטין סח ע״ב): ״צליחתא – מי שיש לו כאב באמצע ראשו. כמו וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה תרגומו וְצַלַּח״, כלומר כאב ראש ה״חוצה״ את הראש מצד לצד. וכן פירש רש״י ״טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת (משלי יט כד) – משום רבינו יצחק הלוי שמעתי בַּצַּלָּחַת מלשון תרגום וַיְבַקַּע – וְצַלַּח, בשעת הצנה והגליד על שם שהקור והגליד מבקעין וצולחים הידים״.⁠³

ואולם מדברי רד״ק (״שרשים״, צלח) שקשר פועל ״צלח״ עם הצלחה עולה טעם נוסף:

ענין ההצלחה ידוע, והוא הזמנת הטוב ובואו אל האדם בדרך ישרה בלא עכוב. וענין קרוב לזה וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ (שמואל ב יט יח) כלומר הדריכוהו ועברו בו כאילו בקעו אותו. ותרגום וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה – וְצַלַּח אָעֵי לַעֲלָתָא.

פירוש: בדומה לפיוטים קדומים שבהם צָלַח משמעו מִהֵר, כגון ״צָלַח וּבָא אֵצֶל פָּרוֹ״ (״אמיץ כח״, עבודה ליוכ״פ). גם תרגום ״וְצַלַּח אָעֵי לַעֲלָתָא״, רומז למהירות בקיעת העצים ״בדרך ישרה בלא עכוב״, בהתאמה לכתוב ״וישכם אברהם בבקר״ וברש״י: ״נזדרז למצוה״.

הקדשת העצים לעולה

ג. ת״א ״וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה״ – ״וְצַלַּח אָעֵי לַעֲלָתָא״ מלמד שהקדישם כעת לעולה.⁠⁴ אבל אם כך, מדוע לא כתוב בפסוק ״וַיְבַקַּע עֵצִים לְעֹלָה״? השיב ״משך חכמה״: אילו נכתב ״ויבקע עצים לעולה״ היה נשמע כאילו אברהם סתר עצים ישנים ויעדם עתה לקרבן. לכן נכתב ״וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה״ לרמוז לדעת ר׳ אלעזר בן שמוע שחובה להביא דווקא עצים חדשים שנלקחו והוקדשו למטרה זו [ולא שיסתור כלי עץ לצורך הקרבן].⁠⁵

1. לדעת רא״ם ו״באר יצחק״ הקושי נרמז גם ברש״י שכתב ״וַיְבַקַּע – תרגומו וְצַלַּח כמו וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן (ש״ב יט יח) לשון ביקוע״. ומכיוון שלא כתב ״כתרגומו: וצלח״ העירו מפרשיו שלא בא רש״י ללמדנו משמעו של וַיְבַקַּע, אלא נתכוון לבאר לשון התרגום וְצַלַּח שאף זה לשון ביקוע.

2. וכן נרמז ב״מתורגמן״ ערך צלח.

3. אבל רש״י עצמו פירש ״בצלחת – ביורה חמה שכשיעברוה מן האור ופינוה רקנית מחמם ידו בתוכה״. השווה תיוב״ע ״כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת״ (מלכים ב כא יג) ״יָת צְלוֹחִיתָא״; ת״א ״צִנְצֶנֶת״ (שמות טו לג) ״צְלוֹחִי״ (ובח״נ: צְלוֹחִית).

4. אבל ״וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה״ (פסוק ו) ״יָת אָעֵי דַּעֲלָתָא״, כי העצים כבר הוקדשו לעולה. ודוגמתו: ״בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת״ (ויקרא טז ג) ״לְחַטָּתָא״, שיקדישנו לחטאת. אבל ״וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ״ (ויקרא טז ו) ״יָת תּוֹרָא דְּחַטָּתָא״, כי הכוונה לפר החטאת שכבר נתקדש.

5. מנחות כב ע״א: ״דתניא: יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים מתוך ביתו? ת״ל: ״על העצים אשר על האש אשר על המזבח״ (ויקרא א ח) מה מזבח משל ציבור, אף עצים ואש משל ציבור, דברי רבי אלעזר בר ר״ש. ר׳ אלעזר בן שמוע אומר: מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט. מאי בינייהו? איכא בינייהו: חדתי ועתיקי״ (רש״י: לר׳ אלעזר בן שמוע בעינן חדתי).

ואקדם אברהם בצפרא ושווי ית חמרה ודבר ית תרין עולימוהי^א עמיה וית יצחק בריה ופצע^ב קיסין לעלה וקם ואזל לאתרא די אמר לה י״י.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עולימוהי״) גם נוסח חילופי: ״{עולי}⁠מוי״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ופצע״) גם נוסח חילופי: ״וקטע״.

ואקדים אברהם בצפרא וזריז ית חמריה ודבר ית תרין טלייוי ית אליעזר וית ישמעאל עימיה וית יצחק בריה וקטע קיסין דזיתא ותאנתא ודיקלא דחזיין לעלתא וקם ואזל לאתרא דאמר ליה י״י.

And Abraham rose up in the morning and saddled his ass, and took two young men with him, Eliezer and Ishmael, and Izhak his son, and cut the small wood and the figs and the palm, which are provided for the whole burnt offering, and arose and went to the land of which the Lord had told him.

[ח] וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה וְשִׂנְאָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה. אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה דִּכְתִיב: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וגו׳, וְלֹא הָיָה לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים, אֶלָּא אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה. וְשִׂנְאָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת אֲתֹנוֹ (במדבר כ״ב:כ״א), וְלֹא הָיוּ לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים, אֶלָּא שִׂנְאָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה. אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּאֱסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו (בראשית מ״ו:כ״ט), וְכִי לֹא הָיָה לְיוֹסֵף כַּמָּה עֲבָדִים, אֶלָּא אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה. שִׂנְאָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה, דִּכְתִיב: וַיֶּאֱסֹר אֶת רִכְבּוֹ (שמות י״ד:ו׳), וְלֹא הָיָה לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים, אֶלָּא שִׂנְאָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי תָּבוֹא חֲבָשָׁה וְתַעֲמֹד עַל חֲבָשָׁה, תָּבוֹא חֲבָשָׁה שֶׁחָבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ לֵילֵךְ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וגו׳ (בראשית כ״ב:י׳), וְתַעֲמֹד עַל חֲבָשָׁה שֶׁחָבַשׁ בִּלְעָם לֵילֵךְ וּלְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל. תָּבוֹא אֲסָרָה שֶׁאָסַר יוֹסֵף לִקְרַאת אָבִיו, וְתַעֲמֹד עַל אֲסָרָה שֶׁל פַּרְעֹה שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִרְדֹף אֶת יִשְׂרָאֵל, תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּבוֹא חֶרֶב יַד שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ, וְתַעֲמֹד עַל חֶרֶב יַד שֶׁאָמַר פַּרְעֹה: אָרִיק חַרְבִּי (שמות ט״ו:ט׳).

וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ – אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם נָהֲגוּ בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, אַבְרָהָם וְשָׁאוּל, אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו. שָׁאוּל, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ (שמואל א כ״ח:ח׳).

וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה – רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסֵי בְּשֵׁם רַבִּי מְיָאַשָׁא וְתָנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי בְּנָיָה, בִּשְׂכַר שְׁתֵּי בְּקִיעוֹת שֶׁבָּקַע אַבְרָהָם אָבִינוּ עֲצֵי עוֹלָה זָכָה לְהִבָּקַע הַיָּם לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: וַיִבָּקְעוּ הַמָּיִם (שמות י״ד:כ״א).

אָמַר רַבִּי לֵוִי דַּיֶּיךָּ עַד כֹּה, אֶלָּא אַבְרָהָם לְפִי כֹחוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְפִי כֹחוֹ.

וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם – נִתַּן לוֹ שְׂכַר קִימָה וּשְׂכַר הֲלִיכָה.

מִיָּד, וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ – כַּמָּה עֲבָדִים וְכַמָּה שְׁפָחוֹת הָיוּ לוֹ לְאוֹתוֹ צַדִּיק, וְהוּא בְעַצְמוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ, לְלַמֶּדְךָ זְרִיזוּתוֹ.

וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ – אָמַר עַד שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ, יִשְׁמְרוּ הֵם אֶת הַכֵּלִים. קְדָמוֹ הַשָּׂטָן בַּדֶּרֶךְ וְנִדְמֶה לוֹ כִּדְמוּת זָקֵן. אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לוֹ: וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל? לָמָּה אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ וְעֵצִים עַל כְּתֵפוֹ? אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא נִשְׁהֶא יוֹם אוֹ יוֹמַיִם וְנִשְׁחַט וְנֹאפֶה וְנֹאכַל. אָמַר לוֹ: זָקֵן, לֹא שָׁם הָיִיתִי כְּשֶׁאָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קַח נָא אֶת בִּנְךָ, וְזָקֵן כְּמוֹתְךָ יֵלֵךְ וִיאַבֵּד בֵּן שֶׁנִּתַּן לוֹ לְמֵאָה שָׁנָה. לֹא שָׁמַעְתָּ הַמָּשָׁל, מַה שֶּׁהָיָה בְיָדוֹ אִבְּדוֹ וּמְבַקֵשׁ מֵאֲחֵרִים. וְאִם תֹּאמַר יִהְיֶה לְךָ בֵּן אַחֵר, תִּשְׁמַע מִן הַמַּשְׂטִין וּתְאַבֵּד נְשָׁמָה שֶׁתִּתְחַיֵּב עָלֶיהָ בַּדִּין. אָמַר לוֹ: לֹא מַשְׂטִין הָיָה אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ הָיָה, לֹא אֶשְׁמַע מִמְּךָ. הָלַךְ מֵעָלָיו וְנִדְמָה לְבָחוּר וְעָמַד עַל יְמִינוֹ שֶׁל יִצְחָק. אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ אוֹ בְּמִיתָתְךָ. אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ אָדָם שֶׁיִּלְמֹד אַחַר מִיתָה? אָמַר לוֹ: עָלוּב בַּר עֲלוּבָה, כַּמָּה תַעֲנִיּוֹת נִתְעַנֵּית אִמְּךָ עַד שֶׁלֹּא נוֹלַדְתָּ, וְהַזָּקֵן הַזֶּה הִשְׁתַּטָּה וְהוּא הוֹלֵךְ לְשָׁחֳטֶךָ. אָמַר: אַף עַל פִּי כֵן לֹא אֶעֱבֹר עַל דַּעַת יוֹצְרִי וְעַל צִוּוּי אָבִי. חָזַר וְאָמַר לְאָבִיו: אָבִי, רְאֵה מָה אוֹמֵר לִי זֶה. אָמַר לוֹ: אַל תַּשְׁגִּיחַ עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא לְיָעֵף לָנוּ. מִיָּד וַיֹּאמֶר יִצְחָק וְגוֹ׳. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וְכִי מֵאַחַר שֶׁהַדֶּרֶךְ קְרוֹבָה, לָמָּה נִתְעַכֵּב שְׁלֹשֶׁת יָמִים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ הָלַךְ וְנַעֲשָׂה לִפְנֵיהֶם נָהָר גָּדוֹל. מִיָּד יָרַד אַבְרָהָם לְתוֹךְ הַמַּיִם וְהִגִּיעוּ עַד בִּרְכָּיו. אָמַר לִנְעָרָיו בּוֹאוּ אַחֲרַי, יָרְדוּ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ עַד חֲצִי הַנָּהָר, הִגִּיעוּ הַמַּיִם עַד צַוָּארוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה תָּלָה אַבְרָהָם עֵינָיו לַשָּׁמַיִם, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּחַרְתָּנִי וְהוֹרֵתָנִי וְנִגְלֵיתָ לִי וְאָמַרְתָּ לִי, אֲנִי יָחִיד וְאַתָּה יָחִיד, עַל יָדְךָ יִוָּדַע שְׁמִי בְעוֹלָמִי וְהַעֲלֵה יִצְחָק בִּנְךָ לְפָנַי לְעוֹלָה וְלֹא עִכַּבְתִּי. וַהֲרֵינִי עוֹסֵק בְּצִוּוּיֶךָ, וְעַכְשָׁו בָּאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. אִם אֲנִי אוֹ יִצְחָק בְּנִי טוֹבֵעַ, מִי יְקַיֵּם מַאֲמָרְךָ. עַל מִי יִתְיַחֵד שְׁמֶךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, שֶׁעַל יָדְךָ יִתְיַחֵד שְׁמִי בָּעוֹלָם. מִיָּד גָּעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמַּעְיָן וְיָבַשׁ הַנָּהָר וְעָמְדוּ בַיַּבָּשָׁה. מֶה עָשָׂה הַשָּׂטָן? אָמַר לְאַבְרָהָם: וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וְגוֹ׳ (איוב ד׳:י״ב), כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, הַשֶּׂה לְעוֹלָה וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה. אָמַר לוֹ: כָּךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ אוֹמֵר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מִיַּד, וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק. וְהֵיאַךְ נִרְאָה מֵרָחוֹק? מְלַמֵּד שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיָה מָקוֹם עָמֹק. כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עָלָיו וְלַעֲשׂוֹתוֹ מִקְדָּשׁ, אָמַר, אֵין דֶּרֶךְ מֶלֶךְ לִשְׁכֹּן בָּעֵמֶק אֶלָּא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וּמְעֻלֶּה וּמְיֻפֶּה וְנִרְאֶה לַכֹּל. מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ לִסְבִיבוֹת הָעֵמֶק שֶׁיִּתְקַבְּצוּ הֶהָרִים לְמָקוֹם אֶחָד לַעֲשׂוֹת מְקוֹם הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ נִקְרָא הַר הַמּוֹרִיָּה, שֶׁמִּיִּרְאָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ נַעֲשָׂה הָר.

Forthwith, Abraham arose early in the morning, and saddled his ass, and took two of his young men with him (ibid. 22:3). How many servants and maids that righteous man possessed! Yet he saddled the ass himself. This reveals his eagerness to fulfill God’s command.

And he took two of his young men with him (Gen. 22:3). He said to himself: While I am sacrificing him they will guard the supplies.

Satan appeared before him on the road in the guise of an old man and asked: “Whither are you going?” Abraham replied: “To pray.” “And why,” Satan retorted, “does one going to pray carry fire and a knife in his hands, and wood on his shoulders?” “We may tarry there for several days,” said Abraham, “and slaughter an animal and cook it.” The old man (Satan) responded: “That is not so; I was present when the Holy One, blessed be He, ordered you to take your son. Why should an old man, who begets a son at the age of a hundred, destroy him? Have you not heard the parable of the man who destroyed his own possessions and then was forced to beg from others? If you believe that you will have another son, you are listening to the words of a seducer. And furthermore, if you destroy a soul, you will be held legally accountable for it.” Abraham answered: “It was not a seducer, but the Holy One, blessed be He, who told me what I must do, and I shall not listen to you.”

Satan departed from him and appeared at Isaac’s right hand in the guise of a youth. He inquired: “Where are you going?” “To study the law,” Isaac replied. “Alive or dead?” he retorted. “Is it possible for a man to learn the law after he is dead?” Isaac queried. He said to him: “Oh, unfortunate son of an unhappy mother, many days your mother fasted before your birth, and now this demented old man is about to sacrifice you.” Isaac replied: “Even so, I will not disregard the will of my Creator, nor the command of my father.” He turned to his father and said: “Father, do you hear what this man has told me?” He replied: “Pay no heed to him, he has come only to torment us.” Forthwith, And Isaac spoke (ibid., v. 7).

On the third day Abraham lifted up his eyes (ibid., v. 4). Since the distance was extremely short, what delayed them three days? When Satan realized that they would not pay any attention to him, he went ahead and created a river in their path. When Abraham stepped into the river, it reached his knees. He ordered his young men to follow him, and they did so. But in the middle of the river the water reached his neck. Thereupon, Abraham lifted his eyes heavenward and cried out: Master of the Universe, You have chosen me; You have instructed me; You revealed Yourself to me; You have declared: I am one and You are one, and through You shall my name be made known in My world. You have ordered me: Offer, Isaac, thy son, as a sacrifice, and I did not refuse; but now, as I am about to fulfill Thy command, these waters endanger my life. If either I or my son, Isaac, should drown, who will fulfill Your decrees, and who will proclaim the Unity of Your Name? The Holy One, blessed be He, responded: Be assured that through you the Unity of My Name will be made known through the world. Thereupon the Holy One, blessed be He, rebuked the source of the water, and caused the river to dry up. Once again, they stood on dry land.

What did Satan do then? He said to Abraham: “Now a word was secretly brought to me (Job 4:12); that is, I have heard from behind the heavenly curtain that a lamb will be sacrificed as a burnt offering instead of Isaac.” Abraham responded; “It is a liar’s fate that even though he should speak the truth, no one will believe him.”

Immediately, And he saw the place from afar off. How was he able to see the place from afar off? This verse teaches us that the place was a valley at the time. However, when the Holy One, blessed be He, decided to make His Shekhinah hover over it and to make it the site of the Temple, He observed that it is not fitting for a king to dwell in a valley, but rather in a lofty and beautiful place, visible to every eye. Thereupon, the Holy One, blessed be He, called upon the hills in the surrounding area to come together in order to make a fitting abode for the Shekhinah. Hence, the mountain is called Moriah, for it was fashioned out of reverence (yirah) for the Holy One, blessed be He.

וישכם אברהם בבקר – באותה שעה היה אברהם מחשב בלבו ואומר היאך אני עושה, אם אני מודיע לשרה, נשים דעתן קלה עליהן ואינן רוצות לשמוע דבר קטן כ״ש דבר גדול, ואם לא אודיענה, כיון שאינה רואה אותו תמית את עצמה, מוטב שאודיענה, מיד אמר לה תתקני לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשתה ונשמח היום. א״ל מה טיבה של שמחה זו, [א״ל] זקנים שכמותנו שנולד בן לזקנותם לא דין שנשמח באכילה ושתיה, מיד הלכה ותקנה שמחה ומשתה גדול, כשהם יושבים במשתה א״ל את יודעת שכשהייתי בן ג׳ שנים הכרתי את בוראי, והנער הזה גדול ולא נתחנך, ויש מקום רחוק ממנו ששם מחנכין את התינוקת, אקחנו לשם ואבואה, א״ל קחנו לשלום, ומקום החנוך היכן הוא, א״ל הר המוריה, שמיראתו של הב״ה נעשה הר ואעלהו שם. א״ל כל חנוך שהוא צריך לך וחנכהו. מיד וישכם אברהם בבקר, למה בהשכמה, [אמר] עד שתהא ישנה אצא בכח שיש לי רשות, ערבית שמא יהפך לבה על יצחק, ועוד שלא יראו אותנו בני אדם וישאלונו.

וישכם אברהם בבקר – שכל מעשה הצדיקים בבקר, ¹ומכאן שהזריזים מקדימין למצות.

ויחבוש את חמורו – ²אהבה מקלקלת השורה.

שני נעריו – ³ישמעאל ואליעזר: ⁴מכאן לימדה תורה דרך ארץ שאין אדם יוצא לדרך פחות משלשה בני אדם שאם נצרך אחד מהם לפנות ישארו שנים.

1. מכאן שהזריזין. פסחים ד׳ ע״א וע״ש בתוס׳.

2. אהבה מקלקלת השורה. ב״ר פנ״ה אות ה׳, ילקוט רמז צ״ז, סנהדר׳ ק״ה ע״ב, ומכילתא בשלח פ״א, ורש״י ולקח טוב, כי היה לו כמה עבדים אלא אהבה מקלקלת את השורה.

3. ישמעאל ואליעזר. פדר״א פל״א, ותרגום יב״ע, ורש״י עה״ת, וכן הוא בספר הישר.

4. מכאן למדה תורה ד״א. וכן בלקח טוב מכאן שאין ראוי לאדם הגון לילך לבדו, וכן בשאול כתיב וילך הוא ושני אנשיו עמו (שמואל א כ״ח:ח׳), ובב״ר סוף פרשה נ״ה א״ר אבהו. שני בני אדם נהגו בדרך ארץ כו׳, ורש״י עה״ת הביא ג״כ שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא ב׳ אנשים שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק יהיה השני עמו, ובתנחומא בלק אות י״א, וכן בתנחומא הנדפס מכבר זו דרך ארץ היוצא לדרך צריך שנים לשמשו וחוזרין ומשמשין זה את זה.

רמז צז

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה שִׂנְאָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה. אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ. וְכִי לֹא הָיוּ לוֹ עֲבָדִים אֶלָּא אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה. (בראשית מ״ו:כ״ט) ״וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ״ וְכִי לֹא הָיוּ לוֹ עֲבָדִים, אֶלָּא אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשׁוּרָה. (שמות י״ד:ו׳) ״וַיֶאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמוֹ לָקַח עִמוֹ״, וְכִי לֹא הָיוּ לוֹ עֲבָדִים, אֶלָא שִׂנְאָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, תָּבֹא חֲבִישָׁה שֶׁחָבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, וְתַעֲמֹד עַל חֲבִישָׁה שֶׁחָבַשׁ בִּלְעָם הָרָשָׁע לֵילֵךְ לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל. תָּבֹא אֲסִירָה שֶׁאָסַר יוֹסֵף לַעֲלוֹת לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו, וְתַעֲמֹד עַל אֲסִירָה שֶׁאָסַר פַּרְעֹה לִרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. תָּנִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, תָּבֹא חֶרֶב יָד שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית כ״ב:י׳) ״וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת״, וַתַּעֲמֹד עַל חֶרֶב יָד שֶׁל פַּרְעֹה שֶׁאָמַר ״אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי״.

וַיִּקַח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ – אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם נָהֲגוּ בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, אַבְרָהָם וְשָׁאוּל. אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ שָׁאוּל (שמואל א כ״ח:ח׳) ״וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ״.

רמז צח

וַיְּבַקַּע עֲצֵי עוֹלָה – בִּשְׂכַר שְׁנֵי בְּקִיעוֹת שֶׁבָּקַע אַבְרָהָם עֲצֵי עוֹלָה, זָכָה שֶׁיִּבָּקַע הַיָּם לִפְנֵי בָּנָיו. נֶאֱמַר כָּאן, וַיְּבַקַּע עֲצֵי עוֹלָה, וְנֶאֱמַר לַהֲלָן, ״וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם״. אָמַר רַבִּי לֵוִי, דַּיֶּךָ עַד כֹּה אֶלָּא אַבְרָהָם לְפִי כֹּחוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְפִי כֹּחוֹ.

וַיָּקָם וַיֵּלֵךְ אֶל הַמָּקוֹם – נָתַן לוֹ שְׂכַר קִימָה וּשְׂכַר הֲלִיכָה.

אָמַר לְפָנָיו, לְאֵיזֶה הַר, אָמַר לוֹ, בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּרְאֶה כְּבוֹדִי עוֹמֵד, וְאַמְתִּין לְךָ הִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְלָקַח יִשְׁמָעֵאל וֶאֱלִיעֶזֶר וְיִצְחָק בְּנוֹ עִמּוֹ, וְחָבַשׁ אֶת הַחֲמוֹר. הוּא בֶּן הָאָתוֹן שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הוּא הַחֲמוֹר שֶׁרָכַב עָלָיו מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות ד׳:כ׳) ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל הַחֲמוֹר״. הוּא הַחֲמוֹר שֶׁעָתִיד בֶּן דָּוִד לִרְכַּב עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (זכריה ט׳:ט׳) ״עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר״. בֶּן שְׁלֹשִׁים וְשֶׁבַע שָׁנָה הָיָה יִצְחָק בְּלֶכְתּוֹ לְהַר הַמּוֹרִיָּה, וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה, נִכְנַס תַּחֲרוּת בֵּין יִשְׁמָעֵאל לְאֱלִיעֶזֶר, אָמַר יִשְׁמָעֵאל עַכְשָׁיו מַקְרִיב אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ לְעוֹלָה מוּקֶדֶת, וַאֲנִי בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ, וַאֲנִי הוּא הַיּוֹרֵשׁ אֶת אַבְרָהָם. אָמַר לוֹ אֱלִיעֶזֶר, כְּבָר גִרֵשְׁךָ כְּאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת מִבַּעֲלָהּ, וְשִׁלְּחֲךָ לַמִּדְבָּר, אֲבָל אֲנִי עַבְדּוֹ מְשָׁרֵת אוֹתוֹ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וַאֲנִי הַיּוֹרֵשׁ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵשִׁיבָה אוֹתָן, לֹא זֶה יוֹרֵשׁ וְלֹא זֶה יוֹרֵשׁ.

בְּאוֹתָה שָׁעָה הִרְהֵר בְּלִבּוֹ אַבְרָהָם, אִם אֲנִי מוֹדִיעַ לְשָׂרָה, נָשִׁים דַּעֲתָן קַלָּה, וְאִם לֹא אוֹדִיעָה וְאֶגְנְבֶנוּ, כֵּיוָן שֶׁאֵינָה רוֹאָה אוֹתוֹ תַּחְנֹק אֶת עַצְמָה. אָמַר לָהּ, תַּקְּנִי לָנוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְנִשְׂמַח הַיּוֹם. אָמְרָה לֵיה, מַה טַעַם שֶׁל שִׂמְחָה זוֹ. אָמַר לָהּ, זְקֵנִים שֶׁבִּדְמוּתֵנוּ נוֹלַד לָהֶן בֵּן, דִּין הוּא שֶׁנִּשְׂמַח. בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה אָמַר לָהּ, אַתְּ יוֹדַעַת כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים, הִכַּרְתִּי אֶת בּוֹרְאִי, וְהַנַּעַר גָּדוֹל וְלֹא נִתְחַנֵּךְ, וְיֵשׁ מָקוֹם שֶׁשָּׁם מְחַנְכִין הַתִּינוֹקוֹת, אוֹלִיכֶנוּ לְשָׁם. אָמְרָה לוֹ, קַחֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר אָמַר: עַד שֶׁהִיא יְשֵׁנָה אֵצֵא וְלֹא תַּחְזֹר בָּה, וְעוֹד שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָנוּ בְּנֵי אָדָם. בָּא שָׂטָן וְעָמַד לְפָנָיו וְנִדְמֶה לוֹ לְזָקֵן. אָמַר לוֹ, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ, אָמַר לוֹ, לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לוֹ, וְהָעֵצִים וְהָאֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת לָמָה, אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא אֶשְׁהֶה יוֹם וְיוֹמַיִם לֶאֱפוֹת וְלֶאֱכֹל. אָמַר לוֹ, אָדָם שֶׁכְּמוֹתְךָ יְאַבֵּד בְּנוֹ שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּזִקְנָתוֹ, וּתְאַבֵּד נְשָׁמָה וְתִתְחַיֵּב בַּדִּין. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִי בָּא וְעָמַד אֵצֶל יִצְחָק, נִדְמֶה לוֹ כְּנַעַר. אָמַר לוֹ, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ, אָמַר לוֹ, לִלְמֹד מוּסָר וּבִינָה. אָמַר לוֹ, בְּחַיֶּיךָ אוֹ לְאַחַר מִיתָתְךָ. לְשָׁחְטְךָ הוּא הוֹלֵךְ. אָמַר לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן. בָּא אֵצֶל שָׂרָה, אָמַר לָה, בַּעֲלֵךְ, הֵיכָן הוּא, אָמְרָה לוֹ, בִּמְלַאכְתוֹ, וּבְנֵךְ הֵיכָן הוּא, אָמְרָה לוֹ, עִמּוֹ. אָמַר לָהּ, לֹא כָּךְ הָיִית אוֹמֶרֶת, שֶׁאֵינֶךְ עוֹזֶבֶת אוֹתוֹ שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח הָחִיצוֹנָה. אָמְרָה לוֹ, לֹא לִמְלָאכָה הָלְכוּ, אֶלָּא לְהִתְפַּלֵּל אָמַר לָהּ, לֹא תִּרְאִי אוֹתוֹ. אָמְרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ מִבְּנִי.

פאדלג֗ אברהים באלגדאה ואסרג֗ חמארה ואכ֗ד֗ גלאמיה מעה ואסחק אבנה ושקק חטבא ללקרבאן וקאם פמצ֗א אלי אלמוצ֗ע אלד֗י קאל לה אללה.

אברהם השכים בבוקר וחבש את חמורו, ולקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו, וביקע עצים לקרבן, וקם והלך אל המקום אשר אמר לו ה׳.

וישכם – נזדרז למצוה.

ויחבש – הוא בעצמו, אהבה^א מקלקלת השורה.

שני נעריו – ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא שני אנשים, שאם יצטרך אחד לנקביו,⁠^ב יהא השני עמו.

ויבקע – ^גוצלח, כמו: צלחו הירדן (שמואל ב י״ט:י״ח), לשון ביקוע.⁠^ד

א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, פריס 155: ״ולא צוה לאחד מעבדיו שאהבה״. בכ״י ויימר 651: ״ולא ציוה לאחד מעבדיו לפי שהאהבה״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917, דפוס רומא: ״יתרחק האחד לנקביו״. בדפוס סביונטה: ״יצטרך האחד לנקביו ויתרחק״.

ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוסי אלקבץ, סביונטה נוסף כאן: ״תרגום״.

ד. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, אוקספורד 34, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״פינדרא בלעז״. פירנצה III.3, ויימר 651, פריס 155 נוסף ״פרטיר בלע׳⁠ ⁠⁠״.

וישכם AND HE ROSE EARLY – He was alert to fulfill the command (Pesachim 4a)

ויחבוש AND HE SADDLED [HIS ASS] – He himself: he did not order one of his servants to do so, for love disregards the rule imposed on one by his exalted position in life. ("Love" here means Love of God as displayed in obedience to His command.) (Bereshit Rabbah 55:8)

את שני נעריו HIS TWO LADS – Ishmael and Eliezer. For a man of high standing should not travel without two men as attendants (Vayikra Rabbah 26:7) so that if one needs to ease himself and goes aside for this purpose the other will still remain with him (Tanchuma Balak 8)

ויבקע AND HE CLEAVED [THE WOOD] – Its rendering in the Targum וצלח has the same meaning as the verb in (Shemuel II 19:18) And they rushed into the Jordan", which signifies cleaving the waters; fendre in old French.⁠¹

1. English: to split.

וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו – ¹א״ר שמעון בר יוחי אהבה מקלקלת את השורה. ושנאה מקלקלת את השורה. אהבה באברהם. דכתיב וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו. וכי לא היה לו עבד לחבוש את חמורו. אלא על אהבתו לבוראו חבש הוא בעצמו. ושנאה מבלעם. דכתיב וישכם בלעם בבקר וגו׳ (במדבר כ״ב:כ״א). ולא היה לו כמה עבדים. אלא משנאתו את ישראל חבש הוא בעצמו. אר״ש בן יוחי תביא חבשה דאברהם ותעמוד על חבשה דבלעם.

ויקח את שני נעריו אתו – ²מיכן שאין ראוי לאדם הגון לילך לבדו. וכן בשאול כתיב וילך הוא ושני אנשים עמו (שמואל א כ״ח:ח׳).

ויבקע עצי עולה – ³ר׳ חייא בר יוסי אמר בשם ר׳ מישא בשכר בקיעת עצים של עולה זכו בניו ויבקעו המים (שמות י״ד:כ״א).

ויקם וילך – ניתן לו שכר קימה ושכר הליכה.

1. ארשב״י. ב״ר שם. וילקוט רמז צ״ז. ומכילתא בשלח פ״א. סנהדרין ק״ה ע״ב. ורש״י עה״ת.

2. מיכן שאין ראוי. עיין ב״ר שם א״ר אבהו וכו׳. ועי׳ רש״י עה״ת שאין אדם חשוב כו׳.

3. ר׳ חייא ב״ר יוסי בש״ר מישא. ב״ר שם וילקוט רמז צ״ח. ובכ״י פלארענץ ר׳ חייא בר אסי.

וישכם אברהם בבקר – זירז עצמו למצות בוראו:

ויחבוש את חמורו – ארשב״י אהבה מקלקלת את השורה. כי כמה עבדים היה לו לאברהם. ומאהבתו את בוראו חבש עצמו, וכן אתה דורש בבלעם שחבש בעצמו מתוך שנאתו. חבישה עיקר לשונו קשירת מרדעת כקשירת חיתול על המכה, כדכתיב לשום חתול (לחבש) [לחבשה] (יחזקאל ל כא):

ויקח את שני נעריו אתו – אליעזר וישמעאל, מכאן שאין אדם הגון ראוי לילך יחידי, וכן מצינו בשאול וילך הוא ושני אנשיו אתו לבקש האתונות:

ויבקע עצי עולה – לפיכך זכו בניו להתבקע הים לפניהם:

עצי עולה – הראויין למערכה:

ויקם וילך – ליתן לו שכר קימה והליכה:

אל המקום אשר אמר לו האלהים – באותו היום הגיעו שם והמקום נקרא צופים:

ויבקע עצי עולה – ושמם על החמור.

AND HE CLEAVED THE WOOD FOR THE BURNT-OFFERING. And placed them on his ass.⁠¹

1. Ibn Ezra derives this from Scripture's stating that after Abraham left his young men with the ass (v. 5), he placed the wood on Isaac (v. 6). This implies that until then the wood was on the ass (Weiser).

וישכם אברהם בבוקר – לחבוש את חמורו הוא עצמו, כי היה זריז ורדוף לעשות רצון בוראו.

וישכם אברהם בבוקר – AVRAHAM ROSE EARLY IN THE MORNING – to saddle his donkey himself, because he was quick and eager to do the will of his creator.

וישכם – השכים לעשות רצון האל, ולא הודיע לשרה, אולי תעשה רעה בעצמה לאהבתה את יצחק.

את שני נעריו – הרגילים ללכת עמו לשמשו.

ובדרש (פרקי דרבי אליעזר ל״א): אליעזר וישמעאל.

ויבקע – לשום על החמור להוליך עמהם, וחשבו הנערים, כי כדי לבשל בהם במקום שילינו עשה אולי לא ימצאו עצים.

אל המקום אשר אמר לו – ארץ המריה, כי ההר לא ידעו עדין.

וישכם אברהם, he rose early to carry out God’s bidding without telling Sarah anything about it. He was afraid that she might do harm to herself out of her love for Yitzchok.

את שני נעריו, the ones who usually accompanied him on any journey.

אל המקום אשר אמר לו, to the land known as Moriah, seeing that God had not yet revealed to him on which mountain he was to offer Yitzchok as a burnt offering.

ויקח את^א שני נעריו – כאן לא פירש ר״ש מה שפירש גבי שני נעריו דבלעם, ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה.

א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״את״.

ויקח את שני נעריו, "he took his two attendants;⁠" here Rashi does not interpret what he had explained in connection with a similar expression when Bileam took his two servants (Numbers 22,22). There he had explained that prominent people must always travel in the company of two attendants so that one of them has to follow a call of nature the prominent person will not have been left alone.

ויבקע עצי עולה – וא״ת בקוע זה למה. ותו מוכיח מויקח את המאכלת (בראשית כב:י) שטעונה כלי (זבחים צז:, מנחות פב:, חולין טז.). נגמר ביקוע מהכא. וי״ל שהיה מתליע.

ויבקע עצי עולה – וא״ת ביקוע זה למה, ותו מה שדרשו שטעונה שחיטת קדשים כלי מויקח את המאכלת, כי גמר מויבקע עצי עולה, וי״ל שהיו העצים מתליעים, ומפני כך ג״כ לא מילף מיני׳ דטעון כלי בכ״מ, דהכא משום שהתליעו הוא.

ויבקע עצי עולה – זריזותו במצוה, אולי לא ימצא במקום ההוא עצים, והוליכם שלשה ימים. או שהיה אברהם פוסל לקרבן עץ שנמצא בו תולעת כדין התורה (משנה מדות ב׳:ה׳), ולקח מביתו עצים טובים לעולה. ולכן אמר: ויבקע עצי עולה.

AND HE CLEAVED THE WOOD FOR THE BURNT-OFFERING. This illustrates Abraham's zeal in performing a commandment for he thought that perhaps there would be no wood in that place, and so he carried it for three days. It may be that Abraham disqualified for use as an offering any wood in which a worm is found, as is the law of the Torah,⁠¹ and so he took from his house sound wood for the burnt-offering. Hence it says, And he cleaved the wood for the burnt-offering.

1. Midoth 2:5.

ויבקע עצי עולה – מזריזותו במצוה כי אולי לא ימצא במקום ההוא עצים והוליכם ג׳ ימים. או שהיה אברהם פוסל עץ שנמצא בו תולעת כדין התורה ולקח מביתו עצים טובים ראוים לעולה ועל זה אמר ויבקע עצי עולה. א״ר ברכיה בשכר שבקע אברהם עצי עולה זכה שבקע הקב״ה הים לבניו שנא׳ (שמות י״ד:כ״א) ויבקעו המים. א״ל ר׳ לוי דייך ברכיה אלא אברהם לפי כחו והקב״ה לפי כחו, עד כאן בב״ר

ויבקע עצי עולה, "he split the wood for the burnt-offering.⁠" Avraham did this already at this stage as he was concerned that when he would arrive at the site he might not find suitable kindling. This demonstrated that he was so eager to carry out God's command that he carried the wood with him a distance of three days' journey.
It is also possible that Avraham was aware of the halachic ruling that firewood for the altar which is worm-infested is unfit, and that this is the reason he took wood from his home which he had had a chance to examine for the presence of worms. According to Bereshit Rabbah (55,8) God paid Avraham his reward for having troubled himself to split the firewood when He split the sea of reeds for Avraham's descendants to walk through on their march out of Egypt. This is alluded to in the text when the Torah describes the splitting of the waters in terms of splitting wood, i.e. ויבקעו המים, "the waters were split" (Exodus 14,21). There is an opinion expressed in the same Midrash that such an interpretation does not do justice to the event, but that both God and Avraham respectively each did what they could to bring about a desired result.

ויחבש את חמורו – וא״ת מ״ש דגבי יוסף כתיב ויאסור את רכבו וגבי פרעה כתיב ויאסור את רכבו. וגבי בלעם כתי׳ ויחבוש את חמורו היה לו לכתוב על הצדיקים או כולו ויחבוש או כולו ויאסור. אלא היינו טעמא כשהלך בלעם לקלל ישראל א״ל הקב״ה רשע אתה חובש חמורך לילך לקלל אברהם כבר חמורו חבוש לילך למקום מצוה חמורו יגן על חמורך ומהאי טעמא נמי כעס המקום על הליכתו. ואע״ג דמעיקרא אמר לו הקב״ה שילך משום שהוא עצמו חבש חמורו.

ויבקע עצי עולה – אולי לא ימצא שם עצים.

אי נמי: שלקח עצים שבדקן שלא יהא בהם תולעת דאמרינן עץ שיש בה תולעת פסול למזבח:

ויבקע עצי עולה, "He split the kindling for use in the burnt offering.⁠" He had made all these preparations in the event there would be no trees on that mountain. Alternately, he brought the wood from his house after he had examined that it was free from worms. We have a halachah, according to which worm eaten wood must not be used on the altar of the Temple.

וישכם אברהם בבקר – בשפרפר׳^א אמר אברהם אם אודיע נשים דעתן קלה ולא תשמע לי ואם לא אודיע לה תחנוק עצמה שלא תראה את יצחק. א״ל יש מקום שאני רוצה לחנוך את הנער.

ויבקע עצי עולה – וא״ת ביקוע זה למה, ותו מוכיח מויקח המאכלת שטעונה כלי. למי^ב מהכ׳, וי״ל שהיה מתליע.

א. קשה לפענח מלה זו בכ״י פריס 260.

ב. צ״ע בפיענוח מלה זו בכ״י פריס 260. בפענח רזא: ״נגמר ביקוע״.

וישכם אברהם בבקר – זה הלשון כתוב לפנים על מהפכת סדום (בראשית י״ט:כ״ז), ועל שלחוֹ הגר (בראשית כ״א:י״ד), ובמקום אחר ״וישכם אבימלך בבקר״ (בראשית כ׳:ח׳).⁠¹ ובמקום אחר ״וישכם יעקב בבקר״ (בראשית כ״ח:י״ח) אבל קדם לו ״ויקץ יעקב משנתו״ (בראשית כ״ח:ט״ז).

1. ראה לעיל על כ״א, יד. כל ההשכמות הללו באות לאחר התגלויות. ההשכמה מורה על כך שההתגלות הייתה בחלום הלילה.

והנה הבין אברהם זאת הנבואה לפי מה שיובן ממנה בתחילת העיון, ועם כל זה נזדרז בחריצות גדול לעשות מה שצֻוָּה לפי מחשבתו; ולזה השכים בבקר וחבש את חמורו לשאת עצי עולה, ונהג עימו שני נעריו, ואת יצחק בנו, ובקע עצי עולה ושׂמם על החמור, וקם ללכת אל המקום אשר אמר לו ה׳ יתעלה.

התועלת השלישי הוא בענינים התוריים, והוא שראוי לאדם שיזדרז לעשות מצות ה׳ יתעלה, ואף על פי שכבר יקרה לו מזה מכאוב וצער. הלא תראה שאברהם נזדרז לעשות זאת המצוה, והשכים בבקר להשלימהּ בזריזות, עם מה שהיה בענינה מהזרוּת והצער.

התועלת הרביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם כשילך בדרך, שילך עם חבורה טובה, כדי שישמר מההיזקים. ולזה נהג עימו שני נעריו ללוותו עד שהיה קרוב למקום ההוא שהיה הולך.

ויחבוש את חמורו – במדרש א״ר שמעון בן יוחי ולא היו לו כמה עבדים אלא אהבה מקלקלת השורה (בראשית רבה נ״ה). והנה באמת פשוטן של דברים אלו מוכיח על תוכיותן, כי כל זה יגיע מכבישת החלק החומרי, שהוא באמת חבישת החמור על קרוב הענין ומשלו. וזה מה שיחוייב מהיות האדם בחלקיו דוגמת העולם הכולל וחלקיו. כי השכל ראוי שיהיה כעין חלק השכלים הנבדלים המניעים לכל שאר הנמצאים מבלי שיתנועעו הם, לא מעצמם ולא מזולתם. ובכחו המתעורר ראוי שיתדמה אל עולם הגלגלים המתנועעים מכח עולם השכלים אשר עליהם ומניעין היסודות אשר למטה מהן, כי כן ראוי שיקבל העצה וההנהגה מהשכל ועל פיה יניע כל אברי הגוף וכחותיו אשר תחתיו. וכן בכל כלי הגוף ואבריו הוא דומה אל זה העולם השפל שהוא מקבל ההתנועעות ואינו מניע לזולתו. ועל זה האופן כבר יתדמה ממש לרוכב על הסוס המושך העגלה, כי האדם מניע ולא מתנועע, והסוס הוא מתנועע מכח האדם ומניע את הקרון, והקרון הוא מתנועע ולא מניע. והנה כמו שבהיות הסוס ההוא בלתי נמשך אחר רצון הרוכב או שיהיו עסקיו רעים ומקולקלים, וע״י כן לא תושלם ההמשכ׳ ההוא או שתיעש׳ בזולת מה שיכוין מהרוכב, ויאמר אז שנהפכה המרכב׳ להיות הרוכב למטה והסוס למעלה. כן כל בני אדם שירומם חלקי נפשו העבדים והעבידו החפשי מהם החשוב באמת, הוא עולם הפוך מסדרו הטבעי. ועל זה הענין עצמו נזכר בפרקי רבי אליעזר (פרק י״ג) כעת במרום תמריא תשחק לסוס ולרוכבו (איוב ל״ט:י״ח), משל למה הדבר דומה לאדם שיש בו רוח רעה, כל מעשים שהוא עושה וכל דברים שהוא מדבר מדעתו הוא עושה ומדבר, והלא אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו. כך הנחש כל המעשים שעשה וכל הדברים שדבר לא עשה ולא דבר אלא מדעתו של סמאל ועליו הכתוב אומר ברעתו ידחה רשע (משלי י״ד:ל״ב), הנה שזכר ענין המרכבה ההפוכה על הדרך שאמרנו. אמנם המרכב הזה לוקח בתורה ובפי החכמים על משל החמור שהוא יותר נכנע אל טורח משא המלאכ׳, כמ״ש הכתוב יששכר חמור גרם וכו׳ (בראשית מ״ט:י״ד). גם אל המשא הזאת ואל רביצתו תחתיו כיון הכתוב באומרו הלא אם תטיב שאת וכו׳ (בראשית ד׳:ז׳). ירצה שאם ייטב, ישא עול סבלו לשאת משאו, ואם לא ייטיב לפתח חטאת ירבץ תחת משאו, והנה לזה כשכבש אברהם אבינו רצונו ושעבד תשוקותיו וחמדותיו הגופיים בהסכים על הריגת בנו יחידו לקיים מצות השכל המחייב לשמוע מצות בוראו ההיא יקרא באמת חובש חמורו ורוכב עליו בלי ספק.

[יג] ועל זה האופן היה הוא עצמו חמורו של משה כשראה להביא את אשתו ואת בניו אל מקום הגלות במצות קונו והוא עצמו מבוקש שם ליהרג. וכמה צדקו הזקנים שאמרו וירכיבם על נושא אדם (מגילה ט׳.) כי החומר הזה הוא הנושא אל הכח השכלי שהוא צורתו, והוא עצמו חמורו של משיח כשילבש רוח ענוה ושפלות להושיע כל ענוי ארץ סלה, ואוי להם לסכלים המלגלגים על דברי רבותינו הנאהבים והנעימים. לו חכמו ישכילו זאת יבינו כי לאו אלה בלבד הם הרוכבים על החמורים כי כל גבור הכובש יצרו הוא רוכב על חמור. כמ״ש על חמורו של רבי פנחס וכו׳ (בראשית רבה ס׳).

ועל הפלגת חבישתה תחתיו, אמר מה אעשה והיא מחמרת על עצמה יותר מדאי (בראשית רבה ס׳) כי הוא משל נכבד מורגל בפיהם. אבל הרשעים המסורים ביד לבם החמור רוכב עליהם. ולזה נאמר בבלעם והוא רוכב על אתונו (במדבר כ״ב:כ״ב) שהוא עצמו במדרגות החמור הנשוא באתון שהוא החלק הבשרי השוה כמעט לכל ב״ח, והוא מנהיג אותו ע״פ תאוותיו הבהמיות אשר לא ירבה מהנה רק לכשלון הכח הגופיי וחולשתו. ולזה נראה שהיא מנעתו מחטוא עוד ולא הגיע למדרגת מי שנאמר בו ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי (בראשית כ׳:ו׳). ומדברי תוכחותיה נלמוד שאמרה הלא אנכי אתונך וכו׳ (במדבר כ״ב:ל׳). העידה שהיו שוים בזמן הוייתם. ודי בזה הערה לענות פי כסיל המלעיג על דברי חז״ל.

ויקח את שני נעריו אתו – לפי שכבר יבא אדם לידי חרטה בצרוף אל אחרים, לומר שאלו הם נכרים לי חלקם בחיים ובני האהוב למיתה, לזה אמר כי לא נכמרו רחמיו לומר כן.

ויבקע עצי עולה. שמא לא ימצאו במקום ההוא או להכשירן שהיה פוסלן אם התליעו כמו שכתב הרמב״ן ז״ל.

ויקם וילך אל המקום – כי בכל זאת לא נפל לבו ולא נחלש כחו אבל קם ללכת לדרכו בזריזות דרך שני ימים.

ויחבש הוא בעצמו. ב״ר דכיון דקרא בזריזות מצוה קא מיירי כדמשמע ממלת וישכם צריך לפרש גם כן קרא דויחבש את חמורו בזריזות המצוה א״נ מייתורא דקרא דאי ויחבש הוא בעצמו היינו דאיצטריך ויחבש להודיעך זריזותו במצות אלא אי אמרת על ידי צווי כמו ויבן שלמה למה לי ויחבש וכי תעלה על דעתך שרכב חמורו בלתי חבוש וכן גבי ויאסור מרכבתו מזה הטעם עצמו אמרו הוא בעצמו וכן ויאסור את רכבו הוא בעצמו:

ישמעאל ואליעזר. דאם לא כן מאי את שני נעריו דקאמר וכי שני נערים בלבד היו לו והלא כשרדף אחר המלכים עם שי״ח נערים מילידי ביתו רדף אחריהם והיה לו לומר ויקח שני נערים אתו מאי את שני נעריו המיוחדים לו שהם ישמעאל ואליעזר:

שאם יצטרך האחד לנקביו. אבל בפרשת בלק כתב מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו וחוזרין ומשמשין זה את זה וזה וזה יכשר:

ויבקע וצלח כמו צלחו הירדן. לא ידעתי למה הוצרך להביא פה דברי המתרגם והלא לשון בקוע יותר מבואר הוא מלשון צלח כמו שכתב אחר זה צלחו הירדן לשון בקוע.

ושמא יש לומר שלא הביאו פה אלא לפרש אותו שלא יחשוב חושב שמלת וצלח היא מענין הצלחה:

וישכם אברהם בבקר עד ויקרא אליו מלאך ה׳. יראה שהיתה הנבואה הזאת לאברהם בחלום הלילה ממה שאמר וישכם אברהם בבקר והנה זכר הכתוב כל הפרטים האלה ממעשיו להודיע שלא היה מעשהו פתאומי כאדם ההורג את עצמו אבל במתון ובנחת גדול ג׳ ימים בלי חרטה. והנה האל ית׳ אמר רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך וכן ואכלה אותם כרגע להגיד שלא יתאפקו רחמיו לעשות בהמשך הזמן אלא כרגע פתע פתאום אבל אברהם כבש רחמיו כל אותה הימים בעשותו כל המעשים אשר יעשה מבלי חרטה וחזרה לאחור ולזה נאמר וישכם אברהם בבקר כאיש מהיר במלאכתו ולחפצו לעבודתו הוא עצמו חבש את חמורו וכן אמרו בבראשית רבה אמר רבי שמעון בן יוסי וכי לא היו לו כמה עבדים לחבשו אלא אהבה מקלקלת השורה.

ואמר ויקח את שני נעריו כי הוליכם כדי שיצחק לא ירגיש בדבר למה היה מוליכו עמו וגם כדי שינהיגו את החמור טעון העצים כי לא יסבול יצחק לשאת אותם על שכמו שלשת ימים. ומטעם הענין אפשר גם כן לפרש שהשכים אברהם בבקר כדי שלא ירגישו אנשי העיר שהיה הולך בדרך כי להיותו נשיא אלהים בתוכם ילוו אותו ויחקרו לדעת אנה הוא הולך ועל מה הוא הולך ומפני זה עצמו הוא חבש את חמורו כי אם היה מצוה לאנשיו לחבשו היה מתפרסם הדבר בבית ונשמע קולו בעיר. ולזה גם כן חבש חמור ולא גמל שהיה מדרכם בארץ ההיא לרכוב על הגמלים וכמו שיראה מענין אליעזר עבד אברהם בנשואי יצחק. ואם יזדמן שיראה אדם הגמל חבוש ובפרט אותו של אברהם אין ספק שיתפרס׳ שהוא רוצה להלוך בדרך רחוקה אבל החמור יחשבו שהיה חבוש לאחד מעבדי הבית להביא עצים או דבר אחר הצריכים אל הבית ואמנם אמרו ויקח את שני נעריו אתו הוא לזה הטעם בעצמו שכדי שלא תתפרסם הליכתו לא קראם ולא אמר הכינו עצמכם ללכת בדרך כדי שלא ישאלו אנה ועל מה הולך והוצרך הוא לקחתם עמו שלא קראם בואו עמי אבל לקחם ואחז בהם בידיו והם הלכו אחריו.

ואמר שני נעריו המיוחדים לו לשמשו ונמצאים עמו תמיד לא יפרדו ממנו וזה כלו כדי שלא יורגש הדבר ולזה בעצמו בקע עצי עולה הוא בעצמו ולא צוה לעשותו כדי שלא יתפרסם הדבר.

ואמנם אמרו חמורו בכנוי אליו י״ל לפי הפשט שהיו חמורים הרבה בבית קצתם לרכוב עליהם וקצתם לטעון ואברהם לא רצה לחבוש אלא חמור אחד שהיה מיוחד אליו כדי שלא יורגש חסרונו בבית כי כל א׳ מהמשרתים יש לו בהמה מיוחדת בבית לעבוד עבודתו אותה יבקש בכל יום.

ואמנם החמור המיוחד לבעל הבית לא יבקשהו אדם כי לא ישתמש בו. ולפי שהיה אברהם בזה כובש את יצרו ומבטל טבע החמר ראו החכמים ז״ל ע״ד המליצה לדרוש ויחבוש את חמורו שחבש והכניע את החומר והיצר שלו כי בזה יוכל ללכת אל המקום אשר אמר לו האלהים. ולפי שהיה אברהם התחלה בשלמות אמונתו ומשה רבינו בנתינת התורה שנתנה ע״י משלים אמיתי לפסוק מהם זוהמה של נחש ומלך המשיח יהיה תכלית כל הטוב המיוחד לכן ארז״ל במליצתם שזה החמור בעצמו שחבש אברהם הוא אשר רכב עליו משה הוא אשר ירכב עליו מלך המשיח ר״ל שאותו החומר שהכניע אברהם תחת שכלו הכניע ג״כ משה רבינו בקבול התורה והכניע ג״כ מלך המשיח לחתנו שלמים בתכלית השלמות וזכרו אלה הג׳ אברהם ומשה ומשיח להיותם ראש אמצעי ותכלית לשלמות אמונתו והותרה בזה השאלה הח׳ והט׳.

ואמנם אמרו ויבקע עצי עולה יש מי שפי׳ שהוליך אברהם מביתו עצי העולה כדי שידגיש יצחק בדבר וישאל מאביו הנה האש והעצים ואיה השה לעולה והיותר נכון אצלי שאברהם לא לקח עצי עולה מביתו פן תשאלהו הצדקת כמו ששאל בנה הנה האש והעצים ואיה השה לעולה אבל אחרי שיצא מביתו עם נעריו ועם בנו בדרך בקע עצי עולה וישם אותם על החמור וילך עם יצחק בנו אל המקום אשר אמר לו האלהים כי לא נפל לבו ולא נחלש כחו מהמעשה ההוא עד השלימו אותו ובזה הותרה השאלה הי׳

ואמר וישכם אברהם – להזדרז למצות בוראו וכבש יצרו. ויחבוש את חמורו יפה אמרו רז״ל מיום שנברא העולם לא היה אדם שחבש חמורו עד שבא אברהם עליו השלום. ויבקע עצי העולה ראויים להעלות על המערכה כמוזכר במסכת תמיד החלו לעלות בגזרין לסדר את המערכה. וכי כל העצים הם כשרים למערכה. אלא כל העצים כשרים חוץ משל גפן ושל זית. אבל באלו רגילים במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן וכו׳:

וילך אל המקום – אל ארץ המוריה (פסוק ב׳).

וילך אל המקום, to the land of Moriah.

[א] וישכם אברהם בבקר

[1] פסחים פרק ראשון דף ד ע״א (פסחים ד.)

[2] סנהדרין פרק אחד עשר דף קה ע״ב (סנהדרין קה:)

[3] חולין פרק שביעי דף צא ע״ב (חולין צא:)¹

1. נאמר בגמ׳ שם מהיכן לומדים שלא יצא תלמיד חכם יחידי בלילה מהפסוק ׳וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את...׳. ומשמע שהכוונה ל׳וישכם׳ הנאמר כאן בפרשת העקידה, ולא ׳וישכם׳ הנאמר לעיל יט, כז בעניין תפילת אברהם על סדום [׳וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה׳ ׳]. וכן משמע מהפניית רבנו כאן לגמ׳ בחולין שם שכוונת הגמ׳ לפס׳ הנאמר בעקידה. אולם התוס׳ בחולין שם ד״ה מהכא, כתב שצריך לגרוס בגמ׳ ׳וישכם... אל המקום...׳ הנאמר בתפילת אברהם על סדום, שא״א לומר שכוונת הגמרא לפרשת העקדה, שכן אברהם היה עם שני נעריו ולא יחידי וכו׳, ולכן פרשו התוס׳ שכוונת הגמרא לפסוק כז פרק יט לעיל.

הוא בעצמו. דאם לא כן מאי בא לומר שחבש החמור, דאיך ירכב בלא חמור (כ״ה ברא״ם):

ישמעאל ואליעזר. מדכתיב ״נעריו״ ולא כתיב ׳ושני נערים עמו׳, וכי לא היו לו רק אלו שני נערים שיאמר ״ושני נעריו״, והרי שי״ח ילידי ביתו היו לו (לעיל יד, יד), אלא אלו ב׳ נערים, ישמעאל ואליעזר, מיוחדים לו:

שאם יצטרך אחד כו׳. עיין בפרשת בלק אצל ״ושני נעריו עמו״ (במדבר כב, כב):

<את שני נעריו אִתוֹ: ¹ובבלעם נעריו עִמוֹ. עיין ²מ״ש שם.> [אתו].

1. ובבלעם: במ׳ כב כב.

2. מ״ש: מ״ש במ׳ כב כב (׳ושני נעריו עמו׳).

ישמעאל ואליעזר. דאם לא כן מאי שני נעריו וכי לא היו לו אלא שני נערים אלא נעריו המיוחדים לו שהם ישמעאל ואליעזר. עיין לקמן בפרשת בלק (במדבר כ״ב:כ״ב) מה שפירשתי גבי שני נערים דבלעם למה שינה רש״י פירוש דהתם מהכא. ומהרש״ל פירש דבלעם שהיה רוחו גבוה והיה צריך לשימוש פירוש שהיו משמשים זה את זה אבל אברהם שהיה רוחו נמוכה לא היה צריך לשימוש שהיה משמש את עצמו רק שלא יהא יחידי שאם יצטרך אחד מנעריו לנקביו מש״ה לקח שני נערים עמו לכך פירש טעם זה עד כאן לשונו:

תרגומו וצלח כמו וצלחו כו׳. ונראה לי דאינו מביא ראיה מן התרגום אלא בא לפרש דצלח נמי ל׳ ביקוע כדאשכחן וצלחו את הירדן (שמואל ב י״ט:י״ח):

Yishmael and Eliezer. [Rashi knows this] because otherwise, what does "his two assistants" mean? Did Avraham have only two assistants? Perforce, it means his special assistants Yishmael and Eliezer. See Bamidbar 22:22 where I answered why Rashi explained Bilaam's [need for] two assistants differently, [saying: "An esteemed person who travels should take along two people to serve him, and for one to serve the other.⁠"] But the Maharshal answered that Rashi explained that Bilaam's assistants served one another because Bilaam was arrogant and needed service. But Avraham was humble and did not require service; he took care of himself. He took along two assistants only so he would not be alone when one of them needs to relieve himself. Thus Rashi explained here as he did.

Onkelos translates it וצלח [he split] as in וצלחו [they split]... It seems that Rashi is not proving from Onkelos [that ויבקע means "splitting"]. Rather, he is explaining that [also Onkelos's translation of] צלח is "splitting,⁠" as in (Shmuel II 19:18): "They split (וצלחו) the Jordan.⁠"

וישכם אברהם בבוקר – טעמו של אברהם משום שאמר הכתוב (ויקרא ז לח) ביום צוותו וגו׳ להקריב וגו׳ ואמרו ז״ל (זבחים צח.) שאין מקריבין בלילה ולזה הלך בזמן שהוא כשר להקריב שאם יזדמן לו המקום לא יהיה חסר זמן. והגם שהנבואה גם כן היתה ביום ולא היה לו להתעכב עד יום מחר, אולי שלא היה זמן באותו יום להכין וללכת אל המקום אשר אמר לו ה׳, גם לדבר לשרה בדרך שלא תרגיש בדבר, ולא מפני התרשלות ח״ו, והעד וישכם אברהם בבקר.

וישכם אברהם בבוקר. Abraham arose early in the morning. Abraham acted in line with what we know from Leviticus 7,38, that sacrifices may be brought only by day. Our sages also said (Zevachim 98) that one must not bring an offering at night. Abraham therefore set out at an hour that was suitable for bringing an offering. He did not know how far he had to travel and he wanted to have enough time left to offer the sacrifice once he would be at the right place. In view of God having addressed Abraham by day, perhaps he should not have waited until the following day; it is possible that he received the instructions in the late afternoon or that Isaac was not at home at the time. By reporting that Abraham rose early, the Torah explains that the day's delay was not due to any negligence on Abraham's part.

וישכם אברהם בבקר – להזדרז לקיים מצות ה׳. וְיֵרָאֶה שהיה הדבור הזה במראות הלילה, ומיד השכים לקיים המצוה.

ויחבוש את חמורו – הוא בעצמו, ולא צוה לאחד מעבדיו, לפי שהניח על החמור תכשיטי¹ הקרבן, העצים והאש והמאכלת המקודשים לעבודת ה׳, ולא רצה שיגעו בהם עבדיו. גם משום חבוב המצוה, או להעלים מן הנערים ויצחק מה שטוען על החמור, שלא יקשה בעיניהם למה אינו לוקח גם העולה, וכמו שיתבאר.

ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו – לפי שהקדים הנערים ליצחק, גם לא אמר את שני נעריו ואת יצחק בנו אתו, יֵרָאֶה בעיני שמלת ״אתו״ שב על החמור. כי אחר שחבש את החמור, קרא לשני נעריו שיכינו ללכת עם החמור להנהיגו ולהשגיח על החפצים הטעונים עליו. ומלת ״ויקח״ מושך עצמו ואחר עמו, שלקח גם את יצחק בנו והכינו ללכת עמו. ונזכר הכל על הסדר, תחלה חבישת החמור, ואחריו פקודת שני נעריו בעבור החמור, ואחרון חביב שפקד גם את יצחק שילך עמו.

ויבקע עצי עולה – יֵרָאֶה שעצי עולה הם עצים מיוחדים לעולה, המינים שהיו ידועים להם, ולא ידע אם ימצאם במקום שיבוא שם. ובתרגום יונתן כתוב ״וקטע קיסין דַקִיתָא ותאינתא² ודיקלא דחזיין לעלתא״. ולולי זה יאמר ״ויבקע עצים״.⁠³ ורמב״ן ז״ל אמר ״זריזותו במצוה, אולי לא ימצא שם במקום ההוא עצים והוליכם שלשה ימים, או שהיה אברהם פוסל לקרבן עץ שנמצא בו תולעת כדין התורה,⁠⁴ ולקח מביתו עצים טובים לעולה, ולכן אמר ויבקע עצי עולה״.

ויקם וילך – ״ויקח״ הנאמר תחלה [הוא] כמו ״קח לך את יהושע״,⁠⁵ שזירזם שיכינו עצמם למסעם. וכן זרז את יצחק. ואחר שלקחו כל אחד מה שצריך להם אז קם אברהם והלך לדרכו. ואין צורך להזכיר עוד שהלכו גם הנערים ויצחק, כי מפורש בענין.

אל המקום אשר אמר לו האלהים – אל ארץ המוריה, כי ידע אברהם את הארץ, רק לא ידע את ההר מבין שאר ההרים.

1. שמא בכתב יד המקורי היה כתוב: תשמישי הקרבן.

2. קבעו חז״ל שלעצים למזבח בחרו בתאנה (תמיד כט, א).

3. ולא ״עצי עולה״.

4. מדות ב, ה.

5. במדבר כז, יח.

וישכם אברהם בבקר – הצדיק הזה לא השיב דבר לציווי השם אעפ״י שהיה זר בעיניו מאד, כי לא הסתפק רגע בהבנת המאמר והעלהו שם לעולה, אלא חשב שבודאי כוונת הבורא היתה שישחט את בנו, ועכ״ז לא הרהר אחר דבריו יתברך, אלא נהג צניעות בעצמו ולבש יראה נפלאה בחשבו בקרב לבו, אמת שכפי קוצר שכלי ודעתי לא יאות לו יתברך ציווי אכזרי כזה, אבל מי אני לבא בסוד ה׳ ולחקור במה שגזרה חכמתו הנעלמה מעיני כל חי, די לי לידע בלי ספק שרצונו בכך, ועלי החיוב לשמוע בקולו, וזאת היא מעלת יראת ה׳ הנכבדת, ולכן אברהם לא ענה דבר אלא קם בבוקר ומהר לעשות רצון קונו בשמחה:

ויבקע עצי עלה – הגיד הכתוב זריזותו במצוה, כי חשש פן לא ימצא על ההר אשר יאמר לו השם עצים מזומנים:

ויקם וילך – כך דרך הכתוב להוסיף לשון קימה אצל ההליכה להורות על הזריזות:

אל המקום – אל ארץ המוריה כמו שאמר לו השם, ובטח שהוא יתברך יראהו את ההר אשר יבחר בו:

וישכם, ויחבש וגו׳ – להורות הפלגת זריזות הזקן בן קל״ז שנים, וזהו עיקר גבורתו של אברהם בזה הענין, ואין עיקר נסיון העקדה בלקחו את בנו ובהעלתו לעולה, כי אין זה דבר ראוי להפליגו, אבל אברהם לא די שעשה את המצוה הנה עשה כל אלה בשמחה ובזריזות ובחשק נמרץ, ולכן למדו רבותינו מזה המקרא מכאן שזריזים מקדימים למצוה, וכ״א בתנחומא אברהם אברהם למה ב׳ פעמים לפי שהיה ממהר לשחטו, ואין לך דבר שיורה על השמחה כמו הזריזות (מצאתי).

שני נעריו אתו – כאן אמר אתו, ובבלעם אמר ושני נעריו עמו ע״ש מ״ש.

ואת יצחק בנו – לא לקח את יצחק קודם לנעריו, לבלי ירגישו מזה שביצחק נוגע הדבר ושהוא עיקר נסיעתו לדרך, לכן לקח הנערים תחלה כאלו הם הנצרכים לעיקר נסיעתו ויצחק אינו אלא כאגב גררא (רמ״א).

ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו – סדר הדברים כאן חשוב הוא. אברהם חיכה עד כמה שאפשר קודם שהודיע ליצחק. יתירה מכך, ״ויקח את שני נעריו אתו״ אינו נוגע עדיין כלל לנסיעה. הנסיעה עצמה מתחילה רק במילים: ״ויקם וילך״. פירוש הפסוק אם כן הוא כך: אברהם לקח את נעריו אתו עוד לפני שהעיר את יצחק משנתו. הוא רצה לחסוך מיצחק את המאבק עד כמה שיכל; הוא רצה גם להמנע מלהיות לבד עם יצחק.

יצחק כבר לא היה ילד; הוא היה אדם עצמאי בן שלושים ושבע. מכאן שגדלות נפשו במהלך כל מעשה זה של העקידה לא הייתה פחותה מדרגתו של אברהם. יצחק לא קיבל בעצמו את הציווי מה׳; הוא ידע עליו רק מפי אביו, כ״תורה שבעל פה״. כיוצא בזה, גם במעשה חטא אדם וחוה, נכללה חוה בעונש על שעברה על האיסור, למרות שידעה עליו רק מפיו של אדם (עיין פירוש לעיל ג, ב⁠־ג). בסיפור הנוכחי, מוכן הבן היהודי הראשון להקריב את עצמו עבור מסורת שלא למדה אלא אביו. כאן נזרע הזרע למסירות שעתידים להראות הדורות הבאים למען קבלת אבותיהם.

וכך שואלים חז״ל (סנהדרין פט:): ״אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק״? איך היה מוכן יצחק לתת אמון בהוראת שעה זו [שביטלה איסור רציחה] שהוצגה בפניו על ידי אברהם? ותשובתם היא: ״היכא דמוחזק שאני״. יצחק האמין לאביו, לא מכח נס כלשהו שנועד להביא אותו להאמין, אלא מכח הכרתו, כבן, את אופי אביו.

דבקותנו במסורת אבותינו נשענת גם היא על מה שאנו יודעים מאופיים. בדומה לאברהם, לא יכלו אבותינו לצוות על דברים מכח מעמדם. הם לא מסרו אף מסורת שלא הקריבו למענה את עצמם בתחילה.

בשום מקום במדרש אין פיסקה נוגעת יותר ללב מאשר נמצא כאן (תנחומא, וירא), כשחז״ל שמים בפי יצחק את כל אותם הספקות שהיה ביכולתם לרפות את כחו ואת כח אביו בנסיעתם הקשה. דברים מועטים דוברו במשך אותם שלושה ימים, אך למחשבות ולרגשות לא היה סוף.

לכן נראה שבכך שאברהם העיר תחילה את נעריו משנתם, ולקח אותם איתו, הוא חיזק את עצמו שלא יתגברו עליו רגשותיו, וגם נמנע מלהיות לבד עם יצחק.

וישכם – לפי הפשט יספר איך עמד בנסיון הזה בכל פרטיו, אם מצד הזריזות שהשכים בבקר, ולא נתעכב בדבר, ואם מצד מה שלקח עמו החמור ולא הלך רגלי כדי שע״י איחור העשיה וההליכה יוכל להיות שינחם ה׳ ויבטל הגזירה, ואם ממה שחבש את החמור, בעצמו בחשקו לקיים מצות ה׳ בעצמו, ואם במה שלקח נעריו אתו ולא הלך לבדו כדי שיוכל יצחק לעכב בידו או לברוח ויפטר ממצוה זו כי יצחק לא נצטוה, ואם במה שהכין עצי עולה ואש ומאכלת שלא יהיה לו שום עכוב. ויבקע עצי עלה, הכשרים למערכה בדוקים מתולעים ובקע העצים בעצמו, ובעקדה כתב שהחמור היה רמז לכבישת החומר והיצר, ועז״א חז״ל שהוא החמור שרכב עליו משה, ושעתיד המלך המשיח לרכב עליו, ונראה כי הצדיקים ישימו להם סימנים וציונים בכלי תשמישיהם ובמשרתיהם שעל ידם יזכרו בכל רגע עניני עבודתם ודרכם בקודש, והיה אצלם החמור ושני הנערים מזכרת אל החמור הקרוב אל האדם שהוא הגוף הבהמי שהנפש רוכבת עליו ומנהגת אותו, ובחבישת החמור זכרו שכן צריכים לחבוש את החמור השני במתג ורסן עדיו לבלום בל יזיק את הנפש, ושני הנערים המשרתים היה אצלם ציון לשני הנערים המשרתים את הנפש, שהוא הכח הדמיוני והמתעורר המשרתים את פני השכל, ואברהם לקחם אתו להכניעם אל הנפש, אולם בעת שרצה לגמור המעשה אמר שבו לכם פה עם החמור, שלא התערב במעשה זה שום כח ושום פניה גופנית, רק השכל לבדו אשר עמד את פני ה׳.

AVRAHAM AROSE. Understood directly (pshat), the narrative recounts how Avraham passed every facet of the test: in respect of zeal and alacrity — he arose the next morning, undeterred by anything; in that he saddled his donkey, rather than going on foot and have the consequent delay in travel and consummation of the sacrifice allow for the possibility that God would meanwhile relent and nullify the decree; in that he saddled his donkey by himself — out of the desire to carry out God’s command by himself; in that he took with him his two youths: he did not go alone — which would have given Yizhaq the opportunity to delay or even to escape, and thus be free of this decree, since it was not Yizhaq who was commanded to fulfill it; in that he prepared the wood for the burnt offering and the fire and the knife, so that there be no delay of any kind.

HE SPLIT THE WOOD FOR THE BURNT OFFERING. Wood fit for the fire — free of worms — which he himself split. In the Aqedah it states that [saddling] the donkey symbolized overcoming the material aspects of the inclinations. And our Sages declare,⁠¹ accordingly, that it was the same donkey a upon which Moshe rode² — and upon which the Anointed King (the Messiah) will ride.⁠³

It seems that zadiqim would have special markers and signs affixed to their belongings and to their servants which would function as constant reminders towards the service of God and leading the saintly way of life. Thus, the donkey and the two youths were symbolic pointers. The donkey pointed to the donkey that is privy to man — the animal body that the soul mounts and guides — saddling of the donkey reminding them that this other donkey, too, must be saddled, held back with bit and bridle⁴ lest it harm the soul. As for the two youths, servants — they pointed to the two youths serving the soul: the imaginative faculty and the Striving faculty that serve the intellect.

Avraham took these with him — to render them subservient to the soul. But when he wished to consummate the act [of sacrificing Yizhaq], he said to them: remain here with the donkey, so that no power whatsoever and no body reaction be implicated in the act — and the intellect alone stood before the Lord.

1. Pirke deRabbi Eliezer 31.

2. Ex. 4:20.

3. Reb Chaim Zimmerman has written that ‘donkey’ (hamor the same root as homer: materiality, physical matter) also has a symbolic meaning: everything that is encompassed by the physical i.e., around us. And it is the function of humanity generally (Noahides) gradually to learn to control by developing technology and science. Hence: ride the donkey. And according to our Sages, the messianic age will be characterized, as well, by ever greater conquest of nature. In other words, then, “the Anointed King will ride the donkey.”

4. Ps. 32:8.

וישכם אברהם בבוקר¹: היינו תיכף לאחר עלות השחר {ולא כתיב ׳ויקם אברהם בבוקר׳, אלא משום דה״בוקר״ משמעו גם לאחר הנץ החמה עד ג׳ שעות, משום הכי כתיב ״וישכם״.} ועיין מה שכתבתי בספר שמות (לד,ד)².

[הרחב דבר: ידועה שיטת רש״י בפסחים (ד,א) וחולין (צא,א) שלמדו חז״ל מזה המקרא שני דברים, היינו שלא יצא יחידי בלילה, וגם שאין צריך להקדים ולהזדרז למצוה קודם עלות השחר. והתוספות תמהו על זה שהרי נראים שני דברים אלו סותרים זה את זה³.

אבל באמת שני הדברים מאירים, דזה ודאי במצוה שהגיע זמנה בלילה מחויב להזדרז ולעשות בלילה, ורק במצוה שזמנה ביום כמו מצות מילה שמצותה בזריחת השמש, או ביעור חמץ שמצותו בחצות היום, אלא שמצוה להקדים הכנות לפני הזמן בכדי שלא יתאחר מעשה המצוה בזמנו, זה למדים אנו שאין מצוה להזדרז להכין לפני עלות השחר.

מעתה, אם לא היה אסור לצאת יחידי בלילה היה מחויב אברהם אבינו לילך תיכף ומיד אפילו בלילה⁴. אלא משום שאסור לצאת בלילה לא חל המצוה עליו עד כדי שיראה את חבירו בשחר, ועדיין היה אפשר להכין את החמור בלילה, אלא משום שאין צריך להזדרז לפני עלות השחר. משום הכי כתוב דבבוקר השכם חבש אברהם את חמורו. ועוד יש בזה דברים בחבורי העמק שאלה סימן קס״ט.]

את שני נעריו אתו: כאן כתיב ״אתו״ ובבלעם כתיב ״עמו״⁵, וכן בשאול בספר שמואל א (כח,ח)⁶. נתבאר (במדבר כב,כא⁷) הבדל בין ״אתו״ ל״עמו״, ד״עמו״ משמע יותר השתוות והתרועעות יחדיו יותר מלשון ״אתו״⁸, ומש״ה בא ההפרש בזה, שאברהם לא התרועע עם נעריו אז כמו בלעם ושאול⁹.

ויבקע עצי עלה: אחר שלקחם¹⁰ חוץ לעיר אז בקע עצי עולה¹¹, ועשה כן כדי שלא תרגיש שרה. דזה ודאי שאמר לה שהולך ומוליך את יצחק לתכלית נעלה ולא גילה הענין, וכבר ידוע שאמר לה שמוליכו לבית המדרש של שם ועבר¹², וכן עשה בסוף כמו שיבואר בפסוק י״ט¹³, וא״כ הוצרך להסתיר עסק בקיעת עצים.

עצי עלה¹⁴: הכשר לעולה, כדתנן במדות פ״ב (משנה ה) ׳כל עץ שיש בו תולעת פסול ע״ג המזבח׳, ועוד כמה הלכות יש בזה. וידוע שאברהם אבינו למד תורה¹⁵. ועוד עיין בסמוך.

ויקם וילך: עד כה הלך מביתו לאט ולא בזריזות, שהרי היה לפניו לבחור עצים ולהכין, אחר זה כתיב ״ויקם״ בזריזות¹⁶.

אל המקום וגו׳: אם הכוונה ארץ המוריה בכלל¹⁷, ״אל הארץ״ מיבעי¹⁸. אלא הכוונה ההר. אבל לכאורה קשה, שהרי עוד לא ידע את ההר¹⁹. אלא כוונת הכתוב, שהזדמן מן השמים שהלך מן הצד שהולכים ומתקרבים לאותו מקום, שהרי ההולך מארץ אל ארץ יש כמה דרכים, וההולך יודע להלוך באותה דרך שקרובה למקום פרטי באותה ארץ שהוא הולך, משא״כ אברהם לא ידע אותו מקום פרטי, וא״כ לא ידע באיזו דרך להלוך, ומ״מ הלך באיזו דרך שבחר, ומן השמים הכינו מצעדיו לאותו מקום אשר אמר וגו׳.

1. מה בין ״ויקם בבוקר״ ל״וישכם בבוקר״.

2. עה״פ ״וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני״. ועיין לעיל יט,כז בהרחב דבר.

3. ז״ל הגמרא (חולין): ״ויאבק איש עמו עד עלות השחר״, אמר רבי יצחק מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה... רבי אבהו אמר מהכא, ״וישכם אברהם בבקר ויחבוש את וגו׳⁠ ⁠⁠״. תוספות ד״ה מהכא וישכם אברהם בבקר: ברוב הספרים כתיב ״ויחבוש את חמורו״. וקשיא דהיינו קרא דעקידה, ושם לא היה יחידי דהיו שני נעריו עמו ויצחק בנו... ועוד, דמהמקרא דעקידה יליף בריש פסחים גבי בדיקת חמץ דלא אמרינן זריזין מקדימין למצוה טפי מצפרא, מדלא הכין אברהם טפי מצפרא. והיכי מוכח התם, דילמא שאני התם דהוי משום שלא יצא יחידי בלילה ולכך לא הקדים. לכך נראה דהכא גרסינן ״וישכם אברהם בבוקר אל המקום״ (לעיל יט,כז) ולא גרסינן ״ויחבוש את חמורו״...

4. שהרי לא נאמר לו על מצות העקידה שתיעשה ביום דוקא.

5. ״ושני נעריו עמו״ (במדבר כב,כב).

6. ״ויתחפש שאול וילבש בגדים אחרים וילך הוא ושני אנשים עמו״.

7. עה״פ ״וילך עם שרי מואב״ (וכן לעיל יג,ה).

8. דבר זה מפורסם כשיטת הגר״א, ומקור הדברים בגר״א בספרו קול אליהו פרשת בלק, ושם מסביר הגר״א את כל השינויים בין ״עם״ ל״את״ לאורך כל סיפור בלק ובלעם וכפי שגם רבינו מסביר שם לאורך הענין, עיי״ש. ועיין גם קדמת העמק ט׳, ולעיל יג,ה. וכן להלן פסוק ה׳, וכן כד,נד, ועוד.

9. וזהו עומק כוונת חז״ל ״שבו לכם פה עם החמור״ – ׳עם הדומה לחמור׳, כי לא אמר ׳את החמור׳, וכדלהלן ברבינו.

10. את יצחק ושני נעריו.

11. וכך כתב האברבנאל. קצ״ע, שהרי רק אחר שכתוב ״ויבקע עצי עולה״ כתוב ״ויקם וילך״. אך נראה ברבינו להלן שמיישב ענין זה. ועיין בלשון הרמב״ן (הערה 57) שמתוך דבריו לא משמע כך אלא שלקח העצים מביתו.

12. כעין זה איתא ב׳מדרש הגדול׳ בפסוקנו.

13. ב״ר נו,יא: ״וישב אברהם אל נעריו״ – ויצחק היכן הוא, ר׳ ברכיה בשם רבנין, שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה.

14. האם ישנם ״עצי עולה״, כל עץ יכול להיות ׳עץ עולה׳. ועיין גם במשך חכמה.

15. וז״ל הרמב״ן:. .. או שהיה אברהם פוסל לקרבן עץ שנמצא בו תולעת כדין התורה, ולקח מביתו עצים טובים לעולה, ולכך אמר ״ויבקע עצי עולה״.

16. זו היא משמעות ״ויקם״ כדלעיל יט,לה. וכן להלן כג,ג. כד,א ועוד. ובודאי אין ״ויקם״ לשון קימה בבוקר שהרי כתוב כבר ״וישכם״.

17. כדעת הרד״ק והספורנו (ז״ל הרד״ק: ״אל המקום״ – ארץ המוריה, כי ההר לא ידע עדיין).

18. ועוד, שהרי בפסוק הבא כתוב ״וירא את המקום מרחוק״, ושם בודאי הכוונה להר, כפי שרש״י מפרש בעקבות חז״ל שראה ענן קשור על ההר, וכך דעת רבינו לעיל פסוק ב׳, מוכח א״כ שגם ״המקום״ כאן הכוונה – ההר [אך הרד״ק והרמב״ן פירשו בפסוק הבא ע״ד הפשט (לא כרש״י בעקבות חז״ל) ״את המקום״ = ארץ המוריה. והוסיף שם הרד״ק: אבל ההר לא ידע עדיין עד שיאמר לו האל.]

19. וניתן היה ליישב הפשיטות, שהלך לכיוון ההר (״המקום״) אשר אמר לו ה׳, והכיוון בודאי הוא איזור ארץ המוריה, שהרי כך אמר לו ה׳, ובודאי בתוך ארץ זו ימצא את ״המקום״ – ההר.

וישכם – אברהם אבינו משכים קום כדי לקיים מצווה קשה זו.

את⁠־שני נעריו – לפי תרגום יונתן ולפי מדרש רבה¹ הכוונה לישמעאל ולאליעזר. ברם, כשם שלעיל י״ח:ז׳ הכוונה אל אותו נער, שמלאכתו בכך, כך מותר גם להבין כאן, שהכוונה לאותם שני נערים, שהיו רגילים ללוות את אברהם במסעותיו;⁠² גם לבלעם היו שני נערים, שנלוו אליו במסעו (במדבר כ״ב:כ״ב), וכן אצל שאול המלך (שמואל א כ״ח:ח׳).

אל⁠־המקום – אל ארץ המוריה, ואילו ציונו המפורט של ההר צריך היה להיאמר לו לאברהם לכשיתקרב אליו.

1. שם, שם יב, וכן בויקרא רבה כ״ו:ז׳ (המ׳).

2. שכן נראה, שבנערים מסויימים מדובר, והרבה נערים היו בביתו; השווה לעיל י״ד:י״ד (המ׳).

ויבקע עצי עולה – בתרגום וצלח אעי לעלתא היה לו לכתוב ויבקע עצים לעולה ונראה משום דאמרו במנחות דף כ״ב דעצים שלא נשתמשו בהן הדיוט, ואסור בעצי סתירה לכן אמר עצי עולה שמיוחדין לעולה ואליבא דפליג וסבר דלא בעי עצים חדתי אזיל לטעמו דסבר במעילה י״ט דעצים קרבן גמור ויש בהן מועל אחר מועל וקדושת מזבח עליהן ולכן הוו עצי עולה שהן קדושים בקדושת הגוף לא קדושת בה״ב ודו״ק.

וישכם אברהם – תניא, כל היום כשר למילה אלא שזריזים מקדימים למצות, שנאמר וישכם אברהם בבקר.⁠¹ (פסחים ד׳.)

בבקר – אמר רבי אבהו, מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה.⁠² (חולין צ״א:)

ויחבש את חמורו – תני משום רבי שמעון בן אלעזר, אהבה מבטלת שורה של גדולה, מנלן, מאברהם דכתיב ויחבש את חמורו.⁠³ (סנהדרין ק״ה:)

1. עיין מש״כ לעיל בפסוק וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים, דלפי המתבאר בסוגיא דקדושין כ״ט א׳ הוי ענין הזירוז במילה מצוה ממש מדאורייתא ולכל ישראל, וצ״ע קצת הלשון שזריזים מקדימים. ובס׳ רה״ז העיר למה לא הביאו בגמרא לענין זירוז במצות מפסוק דפ׳ בא ושמרתם את המצות ודרשינן בגמרא ומכילתא מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, יעו״ש, ולי נראה דהתם הוא בתורת צווי והגמרא רוצה להביא ראי׳ שזריזים מחבתם את המצות מקדימים מעצמם אף שלא נצטוו, ועל זה תכון הראי׳ מאברהם. ומה שנוגע לפרטי דין זירוז במצות נבאר אי״ה בפ׳ בא בפסוק ושמרתם את המצות (י״ב י״ז).

2. פירש״י שיצא בבוקר ולא קודם אור היום, ואע״פ שלא הי׳ יחידי וכש״כ כשהוא יחידי, והתוס׳ כפי הנראה לא נראה להם פי׳ זה, ולכן פירשו שאין כונת הגמרא לפסוק זה אלא לפסוק וישכם אברהם אל המקום אשר עמד שם (לעיל י״ט כ״ז), דשם הי׳ יחידי, יעו״ש.

3. ר״ל מאהבת אברהם להקב״ה בטל בעצמו את כבודו וגדולתו שחבש בעצמו את החמור, וכן קיי״ל שנאה מבטלת שורה של גדולה, ויתבאר זה לפנינו בפ׳ בלק בענין דכתיב בבלעם ויחבש את אתונו.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון