×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יא) וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ מִן⁠־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃
An angel of Hashem1 called out to him from the heavens and said, "Avraham! Avraham!⁠" and he said, "Here I am.⁠"
1. angel of Hashem | מַלְאַךְ יְהֹוָהיְ⁠־⁠הֹוָה – Alternatively: "a messenger of God". However, as the messenger calls from the heavens, it appears that the verse refers to a celestial being. Cf. Ralbag who assumes that this angel appeared to Avraham only in a prophetic dream.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותאברבנאלכלי יקרמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קכ] 1ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים, כיון שראו מלאכי השרת שהאב מעקד בכל לב והבן מתעקד בכל לב, עמד מטטרון לפני הקב״ה ואמר לפניו רבון העולמים אל יכלה זרעו של אברהם מן העולם ונהפכה סכין לעופרת אמר להן הקב״ה למלאכי השרת לא אתם שבאתם עלי בעקיפין, ועכשיו אתם מבקשין עליו רחמים, ורמז למטטרון לקרות לו דכתיב ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים. (מדרש הגדול).
[קכא] 2אברהם אברהם, יעקב יעקב [משה משה] שמואל שמואל לשון חיבה ולשון זירוז, הם הם עד שלא נידבר עמהם, והם הם משנידבר עמהם, הם הם עד שלא נכנסו לגדולה והם הם משנכנסו לגדולה. (תוספתא ברכות פ״א)
[קכב] 3אברהם אברהם, ראב״י אומר לו ולדורות, אין דור שאין בו כאברהם ואין דור שאין בו כמשה ואין דור שאין בו כשמואל. (בראשית רבה נו)
[קכג] 4אברהם אברהם, ב׳ פעמים שהיה ממהר לשוחטו והיה צווח בו כאדם הצועק מתוך צרה מה אתה עושה, אברהם הופך פניו אצלו א״ל מה אתה עושה, אל תשלח ידך אל הנער. (פסיקתא רבתי פ״מ)
[קכד] 5אברהם אברהם, ר׳ אבא בר כהנה אמר כל מי שנכפל שמו הוא בשני עולמות [יש לו חלק בשני עולמות] נח נח, אברהם אברהם, יעקב יעקב, משה משה, שמואל שמואל. (תנח׳ שמו׳ יח)
[קכה] 6אברהם אברהם, ויאמר משה משה (שמות ג׳:ד׳) אתה מוצא באברהם אברהם יש בו פסק, יעקב יעקב (בראשית מ״ו:ב׳) יש לו פסק, שמואל שמואל (שמואל א ג׳:י׳) יש בו פסק, אבל משה משה אין בו פסק, למה כן משל לאדם שנתן עליו משוי גדול וקורא פלוני פלוני פרוק מעלי משוי זה. ד״א עם כל הנביאים הפסיק מלדבר עמהם אבל ממשה לא הפסיק כל ימיו. (שמות רבה ב, יב)
[קכו] 7ויאמר הנני, ויאמר משה משה ויאמר הנני (שמות ג׳:ד׳) מהו הנני, אריב״ק הנני לכהונה הנני למלכות, א״ל הקב״ה במקום עמודו של עולם אתה עומד, אברהם אמר הנני ואתה אומר הנני. (תנחומא שמות יט)
1. לקמן מאמר קכח. קלא.
2. תו״כ ויקרא פ״א, ב״ר פנ״ו. שמו״ר פ״ב ו, במדב״ר פי״ד כ״א. מדרש שמואל פ״ט ח. ועי׳ בתורה שלמה לעיל פי״ז מאמר לה. עד שלא נדבר כלומר שלא זחה דעתו עליו וכן כולם היו שפלים וענוים (פי׳ הראב״ד לתו״כ).
3. לו ולדורות כפל השמות לרמז כי ימצא דוגמתו בדורות הבאים להגין בזכותו על העולם. ב״ר פע״ד במדב״ר פ״ג, ומדרש תהלים מזמור צ״ב, אין ישראל חסרים משלשה צדיקים כאברהם יצחק יעקב, כחנניה מישאל ועזריה. ועי׳ לקמן מאמר קכד.
4. בסגנון אחר בתנחומא ישן וירא מו. ויקרא אליו מלאך ה׳ ולמה קרא לו לומר לו, ומה אמר לו אמר לו אברהם אברהם, ולמה ב׳ פעמים אלא כאדם שהוא בדרך רחוקה הולך עם חברו והניחו והוא קורא לו חברי חברי כך היה המלאך ויקרא אברהם אברהם מה אתה עושה, ולמה אמר לו בזריזות שהיה אברהם ממהר לשחטו, ד״א ויקרא אליו, א״ל אברהם מי אתה, א״ל מלאך, א״ל אברהם כשאמר לי הקב״ה להקריבו הוא אמר לי, ועכשיו אני מבקש שיאמר לי הוא בעצמו, מיד פתח הקב״ה את הרקיע ואת הערפל וא״ל בי נשבעתי. ועי׳ תנחומא וירא כג. ובתנחומא צו יג. אילולי שנתעכב אברהם לבדוק הסכין היה נשחט יצחק אבל נתעכב לבדוק הסכין מיד נכמרו רחמיו של הקב״ה על יצחק ואמר הקב״ה לפמליא שלו ראו כמה זה הצדיק זריז לעשות דברי מאמרי מיד אמר למלאך להצילו שנאמר ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני, ולמה אמר אברהם אברהם שני פעמים בשביל שהיה רצונו לשוחטו ולעשות רצון קונו היה המלאך ממהר ואומר אברהם אברהם. ועי לקח טוב ויקרא א: ומדרש אגדה ח״ב ד. ובפי׳ הטור עה״ת כ׳ לפרש ולמה מן השמים ולא ירד למטה לפי שהיה הדבר נחוץ אולי ישחטנו בינתים, וכדרש הנ״ל. והרד״ק כ׳ מן השמים כלומר ששמע הקול ולא ראה מראה, ועי׳ במ״ע צד קכח.
5. ראה לעיל בתורה שלמה פ״ו מאמר קמ. ומה שסמנתי בבאור וצרף לכאן. ובשכל טוב כאן מביא כל מי שנכפל שמו מפי דבר הקודש אין בדורו כמותו אברהם אברהם כו׳, כולן קוראן דבר [הדיבור] בכפל, ואין בדורן כמותן, וא״ת יצחק אמאי לא נכפל שמו, ויש להשיב כי קודם שנפטר אברהם היה יעקב ממלא מקומו ע״כ. עי׳ לעיל מאמר קכב. אין דור שאין בו כאברהם. ואולי הי׳ לו גירסא אחרת במדרש זה או פי׳ כן דברי הב״ר. ועי׳ במדרש שה״ש זוטא יח.
6. פסק, קו מפסיק בין תיבה לתיבה. וקורא פלוני פלוני, מבלי הבדל והפסק בינתים מרוב צערו וכך כביכול ה׳ מצטער בצער ישראל והיה ממהר לקרוא למשה שישא משאם ויגאלם. עם כל הנביאים הפסיק, כי רוח הקודש ששרה עליהם היה רק בזמן קבוע, אבל משה רבנו היה מדבר עמו עד יום מותו ולא נפסק (ע״י). ועי׳ לעיל בתורה שלמה פי״ז מאמר קנב. בבאור, ומענין זה שאברהם אברהם הפסיק יש בזהר ח״א ק״כ. אברהם אברהם, פסיק טעמא בגוויהו, דלאו אברהם בתראה כקדמאה בתראה שלים קדמאה לא שלים כו׳, אברהם אברהם ר׳ חייא אמר בגין לאתערא ליה ברוחא אחרא בעובדא אחרא בלבא אחרא: עי׳ זח״ג קפ״ז: קלח.
7. שמו״ר פ״ב. ועי׳ לעיל בתורה שלמה מאמר יז. בבאור וש״נ וצרף לכאן. וברבעה״ת עה״ת פ׳ שמות מפרש דברי המדרש, אתה ענית הנני, כמו אברהם, אכן לא תזכה למה שזכה אברהם שזכה לכהונה ומלכות. ועי׳ בתרגום ירושלמי כאן ״בלישן בית קודשא״, ומ״ש בביאור, ול״נ דהכונה להדרש במאמר קכד. ומבואר לעיל מאמר יח. מתנחומא וירא הנני לשון ענוה לשון חסידות שכך ענותנותן של חסידים בכל מקום. א״כ הכוונה דמה שענה אברהם בלשון הנני הוא ״לישן בית קודשא״ לשון החסידים והקדושים, ואולי הכוונה דרוצה להדגיש שהשיב אברהם בהביטוי המיוחד בלשון הקודש ללשון ענוה והוא ״הנני״ וכ״ה בתרגום ירושלמי לקמן לא. שיעקב השיב כן להמלאך בלשון ״הנני״ ועי׳ ת״י בראשית לב, יג, ודברים כה, ג.
וּקְרָא לֵיהּ מַלְאֲכָא דַּייָ מִן שְׁמַיָּא וַאֲמַר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַאֲמַר הָאֲנָא.
An angel of Hashem called to him from heaven and said, “Avraham, Avraham!” And he said, “Here I am.”
וקרא ליה מלאכא די״י מן שמיא ואמר אברהם אברהם ואמרא הנני.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואמר אברהם אברהם ואמר״) גם נוסח חילופי: ״ענה אברהם בלשן בית קדשא ואמ׳⁠ ⁠⁠״.
וקרא ליה מלאכא די״י מן שמיא ואמר ליה אברהם אברהם ואמר האנא.
And the Angel of the Lord called to him from the heavens, and said to him, Abraham! Abraham! And he said, Behold me.
ואמר אברהם אברהם עני אברהם בלשן בית קודשא ואמר הנני.
And He said, Abraham! Abraham! And Abraham answered in the language of the sanctuary, and said, Behold me.
[ז] וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה׳ מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם – תָּנֵי רַבִּי חִיָּא לְשׁוֹן חִבָּה לְשׁוֹן זֵרוּז. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אָמַר לוֹ וְלַדּוֹרוֹת, אֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּאַבְרָהָם, וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּיַעֲקֹב, וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּמשֶׁה, וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כִּשְׁמוּאֵל.
עִם כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵט, וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ י״י מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם – לָמָּה שְׁתֵּי פְעָמִים? שֶׁהָיָה מְמַהֵר וְהוֹלֵךְ לְשָׁחֳטוֹ.
When he was about to slaughter Isaac, an angel of the Lord called out to him from heaven, saying: Abraham, Abraham (ibid. 22:11). Why was his name repeated? Because he was hastening to slaughter him.
אברהם אברהם1לשון חיבה וכן יעקב יעקב.
1. לשון חיבה. ב״ר פנ״ו אות ז׳ בשם ר׳ חייא, ונשנה בספרא ויקרא, והמדרש במה שהביא ״תני ר׳ חייא״ כוון להספרא כמו שהעירותי בלקח טוב וירא כ״ב הערה כ״ד.
אפנאדאה מלך אללה מן אלסמא קאל יא אברהים קאל לביך.
א. פסוק זה נתלש מכ״י סנקט פטרבורג והושלם מכ״י אוקספורד.
וקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים ואמר: אברהם, אברהם, ואמר: הנני.
אברהם אברהם – לשון חיבה הוא כשכופל את שמו.
אברהם אברהם AVRAHAM, AVRAHAM – The repetition of his name is an expression of affection (Bereshit Rabbah 56:7).
ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני1תני ר׳ חייא לשון חיבה. לשון זירוז. ר׳ אלעזר בנו של ר׳ יעקב אומר לו ולדורותיו. אין דור שאין בו כאותן שנכפלו שמותן. אברהם אברהם. יעקב יעקב. משה משה. שמואל שמואל.
1. תני ר׳ חייא. ב״ר שם. ונשנה בספרא פ׳ ויקרא. והמדרש כוון במה שהביא ״תני ר׳ חייא״ להספרא. כמו שהעירותי במ״א. וכן נשנה המאמר במדרש שמואל פ״ט.
ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים – כל מלאך שסמך לשם קודש האל״ף נפתחת לבד, וכל העומד על עצמו האל״ף נקמצת:
ויאמר אברהם אברהם – כל מי שנכפל שמו מפי דבר הקודש אין בדורו כמותו, אברהם אברהם, יעקב יעקב, משה משה, שמואל שמואל, כולן קוראן דבר בכפול, ואין בדורן כמותן. וא״ת יצחק אמאי לא נכפל שמו, ויש להשיב כי קודם שנפטר אברהם היה יעקב ממלא את מקומו:
ויאמר הנני – תני ר״ח לשון חיבה וזירוז:
וטעם אברהם אברהםא – פעמיים בחפזון.
א. כן בפסוק ובכ״י ס״פ I.24, פרנקפורט 150, לוצקי 827. בכ״י פריס 177, פריס 176 רק פעם אחת: אברהם.
ABRAHAM, ABRAHAM. The repetition of the name expresses urgency.
ויקרא אליו מלאך י״יא מן השמים – ואף על פי שהיה מדבר בלשון שכינה, שאמר: ולא חשכת את בנך {את יחידך} ממני (בראשית כ״ב:י״ב), ששלוחו של מקום היה מדבר כאילו הקב״ה מדבר, בכל מקום. וסוף הוכיח שהיה מלאך, מדקאמר בפעם השנית: בי נשבעתי נאם י״י (בראשית כ״ב:ט״ז).
א. בכ״י מינכן 52: אלקי׳.
ויקרא אליו מלאך י"י מן השמים – AN ANGEL OF HASHEM CALLED OUT TO HIM FROM THE HEAVENS – and even though he was speaking in the language of the Presence [as if he were God Himself speaking], as he said: “And you have not withheld your son {your only one}from Me” (Bereshit 22:12), for a messenger of God speaks as if the Blessed Holy One [Himself] is speaking, in every place. And in the end he proved that he was a messenger, from that it says the second time: “‘By Myself I swear,’ declares Hashem” (Bereshit 22:16).
ויקראמן השמים – כלומר שמע הקול ולא ראה מראה.
אברהם אברהם – כפל לו השם כדי שישמע מהר וימנע משחטו.
ויקרא...מן השמים, he heard a voice without seeing a visual image.
אברהם, אברהם, God repeated his name to ensure that Avraham would listen immediately.
אברהם אברהם – פעמיים, כך מנהג הקורא בחפזון, אפילו בלשון לעז.⁠1
1. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
אברהם, אברהם! "Avraham, Avraham!⁠" The repetition of Avraham's name is to indicate that the call was of an urgent nature. This is a formulation also known in other languages.
ויקרא אליו מן השמים – תימה אמאי לא ירד למטה כמו גבי הגר (בראשית כא:יז) וגבי שרה שוב אשוב (בראשית יח:י). וי״ל שהיה הדבר נחוץ כהרף עין היה שוחטו.
ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים – תימה למה לא ירד אליו למטה כמו בהגר ושרה, וי״ל דהדבר הי׳ נחוץ כהרף עין שהי׳ שוחטו.
מדרש אגדה: אברהם אברהם – ב׳ פעמים למה שנה לפי שהיה ממהר לשוחטו כשא״ל אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה.
אגדה: אדם מנסה את חבירו שאינו יודע מה שבלבו אמנם אתה רבונו של עולם יודע אתה הלבבות ואינך צריך לעשות כן לנסות א״ל כי עתה ידעתי אך להודיע טבעך בעולם מיראתך עשיתי כן.
ויקרא אליו מלאך י״י מן השמים – ולמה מן השמים ולא ירד למטה לפי שהיה הדבר נחוץ אולי ישחטנו בינתיים:
ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים, "an angel of the Lord called out to him from the heaven, etc.⁠" Why did the angel call from the celestial regions instead of first descending to earth and addressing Avraham, as had occurred on other occasions? The interference had become such an urgent matter that he was afraid that he would be too late, Avraham having already concluded the act of slaughtering Yitzchok.
ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים – סופי תיבות בגימטריא: מיכאל היה.
ויקרא אליו מלאך י״י מן השמים – תימה: אמאי לא ירד למטה כמו גבי הגרא וגבי שרה שוב אשוב אליך. וי״ל שהיה הדבר נחוץ וכהרף עין היה שוחטו. ג״ן.
א. כן בפענח רזא. בכ״י פריס 260: ״ההר״.
ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים – הנה לגודל מעלת אברהם בנבואה בָּאַתְהוּ הנבואה בהקיץ, ולהציל בנו מהמוות. וזה לאות שכבר היה זובח בנו בשמחה לכבוד ה׳ יתעלה, שאם היה דואג על זה הפועַל - לא יתכן שתבואהו הנבואה, כל שכן שתבוא לו בהקיץ, כי היגון והצער הוא ממה שימְנע הגעת הנבואה, ולזה אמר אלישע ׳ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳⁠ ⁠׳ (מלכים ב ג, טו).
ויקרא אליו מלאך ה׳ וגומר עד וישא אברה׳ את עיניו וירא. כתב הרב המורה בפ״מ ח״ב שכל מקום שנזכרה ראיית מלאך או דבורו שהוא במראה הנבואה או בחלום של נבואה יבאר בהם או לא יבאר הכל שוה וכו׳. ואנשים מבני עמנו כתבו על זה שכיון הרב בו לענין עקדת יצחק שכיון שנזכר שם שמיעת דברי מלאך הכל היה המעשה הזה מתחלתו ועד סופו במראה הנבואה ושלא עבר דבר ממנו בהקיץ. נעויתי משמוע נבהלתי מראות אנשים מבני ישראל וכתבו על ספר האפיקורוסו׳ הזה ויחסו לרב הדעת המגונה ההוא כ״כ רחוק מכוונתו כי אם היה המעשה ההוא כלו במראה הנבואה מהו והאלהים נסה את אברהם כי הנה יראה האדם בחלום דברים רחוקים וגם נמנעים ואיך יצדקו א״כ דברי הרב שכתב פכ״ד ח״ג שזכרתי למעלה מהלמודים שלמדנו ממעשה העקדה כי אם לא היה דבר מזה בהקיץ לא נלמד ממנו דבר ויהיו א״כ דברי הרב סותרים זה את זה אבל קרה זה למעייני׳ המרשיעים האלה לקוצר דעתם ומעוט הבנתם בדברי הרב כי הוא לא אמר שבכל דבר שנזכר ראיית מלאך או שמיעת דבריו יהיה הספור ההוא כלו במראה הנבואה, אבל אמר שראיית המלאך או שמיעת דבריו או המעשים שיעשה המלאך עצמו הוא במראה הנבואה לא בהקיץ לפי שהחושים הגשמים לא יראו את המלאך ולא ישמעו את דבריו אבל פעולות בני אדם ומעשיהם מי המונע שיהיו בהקיץ הלא תראה שספר הכתוב מה שקרה לאברהם עם לוט ונאמר אחריו וה׳ אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגומר. וכן אחרי מלחמת המלכים בא לו דבור אל תירא אברם ושאר המאמרים וכן אחרי שנאמרה לו מצות המילה נאמר ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו וגומר וגם אחריו נאמר וירא אליו וגומר ומצינו ביעקב בפחדו מעשו אחיו והכינו את המנח׳ לשלוח אליו ראה את המלאך ויאבק איש עמו שהיה לדעת הרב בנבואה כדי להבטיחו מיראת עשו וחזר הספור להודיע גלגול ביאת עשו האם אמר שיחשוב הרב בכל אלה שכל הפעולות ההן היו במראה הנבואה ושלא קרה לאברהם עם לוט מה שקרה ועם המלכים מה שסופר ושלא מל אברהם ואנשי ביתו ושלא שלח יעקב מלאכים לעשו ושלא ירא ממנו לפי שמצאנו בסוף דבור השם או המלאך על אותו ענין. הדעת נותן שהרב לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה אבל שדעתו באמת הוא שראיית המלאך או שמיעתו והמעשים שנזכרו שעשה המלאך בעצמו הם במראה הנבואה אבל הספורים והמעשים שלא נתיחסו אל המלאך כי אם לאיש מן האנשים לא יאמר הרב חלילה לו שהיו במראה הנבואה עם היות שבאו בתוך הספור נבואות ודברי מלאך כיון שהפעלות ההן שנזכרו בספור אינן מהמלאך כי אם מבני אדם וכן הענין בעקדה לדעתו שהשם אמר לאברהם בחלום הלילה קח נא את בנך את יחידך וגומר וישכם אברהם בבקר ובעבור אותה נבואה עשה כל המעשים שנזכרו בספור בפעל ובהקיץ וכאשר שלח ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו אז בא אליו דבור המלאך שהיא נבואה לדעתו לאמר אל תשלח ידך אל הנער וכשהקיץ מאותה נבואה ראה את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו ואח״ז אמר נבואה אחרת שנית לאמר בי נשבעתי וגומר והיו אם כן הספורים והפעלות מעשה אברהם בהקיץ ודבורי המלאך בנבואה לדעת הרב ובזה האופן יסכימו דבריו באותם שני פרקים אשר זכרתי אין בהם נפתל ועקש. וגם יורה על שזה דעתו מה שכתב פמ״ה ח״ב במדרגו׳ הנבואה וז״ל המדרגה הא׳ שיראה המלאך מדבר במראה כאברהם בשעת העקדה ע״כ. מה נמרצו דברי הרב באמרו בשעת העקדה שגלה דעתו בזה שבאותה עתה שעקד את בנו ושמע דברי המלאך אותם הדברים היו בנבואה לא מה שעשה קודם זה ולא מה שעשה אח״ז. ולדעתי היתה הנבואה הזאת לאברהם בשמעו את דברי המלאך נבואה מוחשת שהוא מין ממיני נבואה כמו שזכרתי למעלה ר״ל שהגיע לאזניו קול מוחש מאת ה׳ מן השמים ולא היתה זו נבואה דמיונית ולכן לא נצטרכה אל בטול החושים כי בהשתמשות חושיו שמע והבין אותה קול ועשה מעשיו. והנה היו דברי המלאך אברהם אברהם בכפל השם לפי שהיה כפשע בין יצחק ובין המות ולנחץ הדבר ולמהרו ממניעת השחיטה אמר אברהם אברהם אל תשלח ידך והנה הוסיף לומר ואל תעש לו מאומה לפי שבראשונה צוהו אל תשלח ידך אל הנער לשחטו ולפי שאולי ירצה אברהם לעשות שום רושם בגוף יצחק לסימן הדבר כדברי חז״ל לכן הוצרך לצוותו עוד ואל תעש לו מאומה כי להיות יצחק עולה תמימה לא רצה ית׳ שיעשה בו מום כלל ולא פצע וחבורה ומכה טריה.
ואמנם למה היה השנוי במצות האל ודברו שבראשונה צוהו והעלהו שם לעולה וכאן אמר לו ואל תעש לו מאומה הנה אין ספק שמתחלה לא היה רצון השם שאברהם ישחוט את בנו אבל צוה אותו והעלהו שם לעולה כיון בו דבר אחר. וכתב הרב יונה המדקדק בס׳ הרקמה שהתחכם הש״י לנסות את אברהם מבלי שישנה את מאמרו בשני התחכמיות האחד מצד הצווי שלפעמים יבא לשיתגולל עליו העשיה לא שיעשהו עכ״פ והוא כמו והשקית את בית הרכבים יין ויהיה לפי זה אמרו והעלהו שם לעולה התגולל והתעסק בהעלותו לעולה לא שיעשהו בפועל כי זה היה הנסיון שרצה השם לעשות לא מה שהבין ממנו אברהם. והב׳ אמרו לעולה לפי שהלמ״ד תשמש מקום תחת כמו ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר והיתה כוונתו ית׳ שיעלהו אל אחד ההרים תחת העולה כי יהיה חשוב לפניו כקרבן עולה. ורצה הש״י שיבין אברהם והעלהו שם לעולה שהיא למ״ד מורה על הפעול והיא לא היתה כן אלא במקום תחת. והרלב״ג כתב שלמ״ד לעולה תשמש במקום בעבור ושהיתה הכוונה האלהית שיקח את בנו ויוליכהו עמו שמה להתחנן בעבודת האלהות ולראות העלאת העולה ועל זה אמר והעלהו שם לעולה ר״ל שיעלהו באותו הר בעבור העולה שיעשה שם כדי שילמד לעשות׳ כן. ואברהם הבין שהמצוה שיעשה ממנו העולה וזה היה הנסיון אם יבינהו כפשוטו הראשון או אם יבקש עליו פירוש וכאשר אברהם לקח את המאכלת לשחוט את בנו הודיעו המלאך שלא הבין כוונתו האלהית כי לא היתה לעשות עולה מיצחק כי אם לחנכו בעבודת הש״י ואז צפה אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ואין דבריו נכונים בעיני וקרוב לדברי הרב יונה הוא מה שנראה לי בזה וענינו שהכוונה האלהית היתה שאברהם יחשוב בלבו שהיה רצון השם שהוא יעשה את יצחק עולה כליל לפניו כדי שאברהם יסכים על זה בכל לבבו ובכל נפשו מיראתו מלעבור על מצות אלהיו ובזה יעקוד את יצחק ע״ג המזבח וישלח את ידו לשחטו ברצוי מופלג ובזה אע״פ שבפעל לא תעבור השחיטה בעבור הפועל ההוא ירצה לפניו ית׳ כאלו נקרב עולה וגופה כליל לה׳ ובעבור זה ישאר יצחק מיוחד לגבוה והוא וזרעו מיוחדים להשגחתו ית׳ בלתי מסורים להנהגת הגרמים השממיים ושאר הכחות וכדי שאברהם לא ידע כונתו האמתית דבר לו דברים סובלים שני פרושים ואברהם יבין האחד והקב״ה יכוון באחר. והנה מאמר והעלהו שם לעולה אפשר שיובן למ״ד לעולה שהיה מורה על הפעול כדברי הר׳ יונה וכן הבינו אברהם. אבל הקב״ה שלא היתה כונתו אלא שהלמ״ד היא תשמש במקום כ״ף כמו להעלו׳ עולו׳ על מזבח ה׳ תמיד לבקר ולערב ולכל הכתוב בתורת ה׳. ויהיה כח המאמר שיעלה יצחק כעולה לא ישחטהו ויהרגהו כלל. או יהיה פירושו שאמר לו ראשונה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים וביאר למי יעלה לעולה באמרו אשר אומר אליך כלומר ותעלה שם לעולה הדבר אשר אומר אליך רומז אל האיל. והוא כמו ותפתח ותראהו את הילד ולפי זה לא יחזור אשר אומר אליך למה שאמר אל אחד ההרים אלא על כנוי והעלהו וכבר יורה שהש״י לא הודיעו לאברהם באיזה הר יעלה עולתו לפי שהיה בידו להעלות עולתו באחד ההרים שבארץ המוריה כרצונו. הנה אם כן לא צוה השם את אברהם שישחוט את בנו ולכן לא שינה את דברו באמרו ואל תעש לו מאומה כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם ולכן צדקו חז״ל באמרם ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם ושאר המאמרים אשר זכרתי ואין להקשות איך טעה אברהם ולא הבין דבר השם כי מאת ה׳ היתה זאת וכמאמר הנביא וה׳ העלים ממני ולא הגיד לי והותרו בזה השאלה הי״ד והט״ו. ויש מי שפירש שהשם צוה לאברהם לעשות את יצחק בנו עולה לא להיות הכוונה אלהית כן אלא כדי שישתדל הצדיק במעשה הנור׳ ההוא ובזה יגיע תועלת גדול ליצחק בהגיעו עד שערי מות והכניע חמרו והתיחדו הוא וזרעו להתיחדו ית׳ ובזה יחשוב הפועל הזה לצדקה לאברהם ואם היה יודע אברהם ויצחק אמתת הכוונה האלהית לא היתה נחשבת לאברהם העקדה לשלמות ולא ליצחק לקרבן עולה ולא יושג התכלית המכוון להוציא את יצחק וזרעו מממשלת הכחות השמיימיים והטבע הכולל וכאלו רצה הקב״ה להטעות את אברהם במחשבתו ולהעלים ממנו אמתת כוונתו מפני התועלת שהיה נמשך מזה אבל הכונה האלהי׳ לא נשתנתה בשום צד כי קודם העקדה ובעת העקדה תמיד היה רצון האל שלא ישחט אברהם את יצחק וגם זה דרך נאות ונכון הוא. וכאשר ראה ית׳ כי לא ישקוט האיש כי אם כלה מעשיו ושלא היה הדבר תלוי אלא בהולכת הסכין שלח לו מלאכו וקראו מן השמים בקול גדול ומוחש ואמר לו אברהם אברהם והוא משיבו הנני כי חשב שהיה הדבור על ענין העולה לזרזו בשעת המעשה ולזה השיבו הנני כלומר הנני עושה מצותך ועומד בנקודה האחרונה של אותו פועל ולזה ענהו המלאך אל תחשוב שבאתי לזרזך על תשלום המעשה אבל באתי למנעך ממנו וזהו ואל תעש לו מאומה.
אברהם אברהם – לשון חבה, ומה שלא קראו בפעם ראשון ב״פ לשון חבה לפי שעדיין לא נודע חבתו לכל באי עולם כי שמא לא יעמוד בנסיון, ואחר שעמד בנסיון אז נראה לעין כל ביתר שאת ויתר עוז על זולתו, על כן קראו אברהם אברהם שני פעמים לשון חבה, כי נסיון זה היה לתועלת המנוסה להודיע חבתו.
דבר אחר, לפי שבשעה שעסק במצוה בעקידת בנו היה כל כך טרוד במצוה לגומרה כהלכתה עד שלא היה נותן לב לקול הקריאה, לפיכך הוצרך לקרותו שנית וזהו טעם לכפל אברהם אברהם, מה שאין כן בראשונה שלא היה עדיין טרוד במצוה וי״א שאברהם הבין בקריאה זו שמן השמים יעכבוהו לפיכך עשה את עצמו כאיש נדהם וכאיש אשר לא שומע כדי לגמור המצוה, עד שקראו שנית.
אברהם ׀ אברהם: חד מן ג׳ שמות מוכפלי׳ ופסיק בגוייהו, 1כמו שאבאר בפ׳ שמות על מֹשֶה מֹשֶה, בס״ד. [אברהם ׀ אברהם].
1. כמו שאבאר: מ״ש שמ׳ ג ד (׳ויאמר משה משה׳).
ויקרא אליו וגו׳ – זהו קול מגיע לאזניו, כדרך ״ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים״.⁠1
ויאמר אברהם אברהם – לשון חבה לשון זרוז, שימהר לשמוע ואל יעש עוד דבר טרם ישמע.
ויאמר הנני – ״מוכן לשמוע ולעשות כאשר תצוני״. וזה אות שלא עשה מעשיו בבהלה ובחפזון כי אם ביישוב הדעת ובהשכל, שָׂמֵחַ לקיים מצות ה׳. כי אילו היה מעורבב ונבהל, לא הטה אזנו ולא השיב בנחת ״הנני״. וכדומה לזה אמר רמב״ן2 ז״ל כפי שיטתו שמיד ידע אברהם שהמצוה עליו להקריב בנו עולה, שרצה ה׳ שיעשה זה אחרי מהלך שלשת ימים, ״כי אילו יעשה כן בפתע פתאום במקומו, היתה פעולתו במהירות ובהלה. אבל כשיהיה אחר מהלך ימים רבים כבר נעשה ביישוב הדעת ובעצה. וכן אמרו בבראשית רבה3 ׳ר׳ עקיבא אומר נסה אותו בודאי. שלא יהו אומרים הממו וערבבו ולא היה יודע מה לעשות׳⁠ ⁠⁠״. ולפירושנו כבר אמרנו כי אחר שצוהו ה׳ לעקוד את יצחק, לקח מועד לבנות מזבח ולערוך עליו העצים ולעקוד את יצחק ולהעלותו על המזבח. ולכל זה צריך דעת ועצה. ויותר מזה, גם ברגע שהמאכלת בידו לשחטו, ענה כהוגן לקריאת המלאך ואמר ״הנני״, וידענו שלא היה מהומה פנימית וערבוב הדעת.
1. בראשית כא, יז.
2. בביאורו לפסוק ב, בסוף דבורו.
3. נה, ה.
אברהם אברהם – ב׳ פעמים לנחץ הדבר ולמנעו משחיטה:
הנני – והפסיק מלאכתו לשמוע מה דבר ה׳:
ויקרא מלאך ה׳ – העירו המפרשים איך שמע אברהם לקול המלאך בביטול מה שצוהו אלהים וכן אין המלאך רשאי לומר ולא חשכת ממני כמ״ב אלא ממנו בנסתר, ואיך אמר לבסוף עקב אשר שמעת בקולי, שאיני ראוי אלא לאלהים המצוה, וראיתי לרבותינו (ריש ויקרא רבה) שאמרו ויקרא מלאך ה׳ אל אברהם, המלאך קורא והדבור מדבר יעו״ש, נראה דעתם כי האמירה היתה מפי הקדוש ברוך הוא, והמלאך לא קרא אלא את שם אברהם לעוררו אל שמיעת הדבור שיבא אליו מפי הקב״ה: והרב״ח אמר כי אין המלאך הזה מן הנפרדים רק מן הנטיעות אשר אין להפריד ולקצץ בהם, והוא המלאך הגדול שבקרבו ה׳ והוא האדון אשר בו הרחמים, ע״ש; והנה למה שלמדונו רבותינו שהוא ית׳ נקרא ג״כ בשם מלאך, והוא נגזר משם מלאכה להיותו ית׳ כביכול פעל במלאכות הבריאה (כמ״ש בויחי בהמלאך הגואל), א״כ גם כאן יש לפרש מלאך ה׳ מלאך שהוא ה׳, כמו שני שמות ה׳ אלהים שפירושו ה׳ שהוא אלהים (כמ״ש רש״י בואתחנן שמע ישראל ה״א), ואף ששם מלאך כאן הוא פתוח אינו יורה על סמיכות יחס הקנין אבל הוא סמיכות מדומה ר״ל נראה מורה יחס ואיננו רק שם אחד מורכב, כענין חכם לב, גדל כח, שהשם אחד מגביל השם השני בפרטות יותר ליתרון ביאור וכבר יבאו שני שמות שמושגם אחד לחזק הענין כמו ירק עשב, קל מהרה, מלאכת העבודה, ותרגומו (דער אללווירקער, אללהערר).
אברהם אברהם – היתה נפשו דבוקה באהבת רצון קונו, עד שכל מחשבתו וכל רעיונותיו היו טרודים כ״כ באהבה עזה בקיום מצוה זו, עד שלא נשמע לאזניו קריאת שמו בפעם ראשונה, רק אחר קריאה שניה נתעורר לשמוע (רמ״א).
ויקרא אליו מלאך ה׳ – הנה הדבור קח נא את בנך היה ע״י ה׳ בעצמו, והקריאה אל תשלח היה ע״י מלאך ולמה לא עכבו ה׳ בעצמו. הנה מלבד מה שיתבאר שהיה נסיון גם בזה, י״ל עפ״י מ״ש חז״ל שמכל מצוה יולד מלאך שליח ה׳ לגמלו טוב בעד המצוה ההיא כמ״ש שכר מצוה מצוה, שהמצוה עצמה תגמלהו שכרו, והנה מצוה הגדולה הזאת נגמרה עתה בשלמות בכל פרטיה ונברא ממנה מלאך ה׳, אבל אם היה אברהם שוחט את יצחק, אז היה נחשב כרוצח, כי לא היה רצון ה׳ רק שיעלהו לא שישחטהו, וע״כ קרא אליו מלאך הזה בעצמו לעכבו מן המעשה שבה תלוי מציאותו וקיומו, וע״כ אמר במד׳ שהמלאכים בכו כשרצה אברהם לשחוט את יצחק, רצו שהמלאכים שנבראו מן המצוה הזאת שהיה בה כמה חלקים, הקיחה וההליכה ובנין המזבח ועריכת העצים והעקדה והעליה על המזבח, שמכ״א נברא מלאך, וחיות המלאך וקיומו הוא מן המצוה הזאת, ואם היה שוחט אותו היו כל המעשים הקודמים הכנה אל רצח ותועבת ה׳, וע״כ בכו מלאכים אלה כי יהיו כאין וכאפס. וז״ש לו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת וכו׳ ממני, שעורו כי עתה ידעתי ממני כי ירא אלהים אתה, שממני ר״ל מה שנבראתי מן המצוה הזאת ואני חי וקיים ידעתי כי עתה ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך, ר״ל שעתה נגמרה המצוה שהיה תכליתה לידע שאתה ירא אלהים ולא חשכת את בנך, וכ״ז ידעתי עתה והשחיטה היא למותר ויהי׳ רצח ותועבה.
AND AN ANGEL (MALAKH) OF THE LORD THEN a CALLED TO HIM. In contrast to take your son, which came from God Himself, do not reach your hand out towards the youth was transmitted through a malakh. Why was it not — in fact God Himself who stopped him?
In addition to this, too, being a test of Avraham, as will become clear, the following can be added, as well — based on the teaching of our Sages1 to the effect that every mizvah performed leads to the birth of a malakh that serves as a divine agent to bring reward for this mizvah. As it is written,⁠2 reward of a mizvah is a mizvah: the mizvah itself renders his reward.
Here, this great mizvah having now been completed in meticulous detail, a malakh of the Lord was indeed created. Had Avraham, however, actually sacrificed Yizhaq, he would have been considered a murderer — since it was not the will of God that he sacrifice him, only that he offer him. And it was therefore this very malakh which called to him — to stop him from performing the deed that would have voided its existence.
Hence the meaning of the Midrash3 that when Avraham wanted to slaughter Yizhaq, the malakh wept. Malakhim — i.e., more than one malakh — as more than one malakh came into being as a result of fulfilling this mizvah, corresponding to the fact that it involved a number of facets ‘taking’ (take your son) and ‘going’ (go to the land of Moriah) and ‘erecting’ the altar (built the altar there) and ‘arranging’ the wood (he arranged the wood) and ‘binding’ (he bound his son Yizhaq) and bringing him up to the altar (he placed him on the altar, on top of the wood) — each leading to the creation of a malakh4 whose existence and survival derived from the mizvah corresponding to the particular facet involved.
Had Avraham slaughtered Yizhaq, however, all of these individual actions would have been preparations for murder; hence: an abomination before the Lord. Therefore did these malakhim weep, for it would have meant their own demise.
And that is indeed what the malakh now said: for now I know that you are God-fearing, since you have not spared your son from me. Meaning: from me I now know that you are God-fearing; from me — from my having been created as a result of this mizvah, and from my continued existence — I know that you are God-fearing, since you have not spared your son. Performance of the mizvah had as its sole purpose to establish that you are God-fearing, that you will not spare even your son; — and that has now been attained. And since now I know, the actual deed of slaughtering is unnecessary — and would constitute murder and abomination.
1. Hence (Sota 21a): a mizvah protects.
2. Avoth 4:2.
3. Gen. R. 56:5.
4. Recall (cf. Gen. R. 50:2): No malakh affects more than one errand, effect, etc. Also (Berakhot 88a): When the Israelites said “We shall do and we shall hear,” a heavenly voice issued forth and said: “Who had revealed to My children this secret that the ministering angels utilized?” In other words, in this present context: action (‘do’) defines the particular malakh — and via action he ‘hears’ (or is heard).
אברהם אברהם1: באשר היה אברהם שקוע בהתלהבות המעשה, בהתפשטות כוחות החושים כמעט, על כן הוצרך להעמידו בקול מרגיז עד שישוב לשמוע2.
1. וברש״י הביא בשם חז״ל (תו״כ פ״א וב״ר נו,ז) שכפילות שם מורה על חיבה. אך רבינו יחקור מדוע דוקא במקומות ספורים ומסויימים פונה הקב״ה לאברהם בלשון חיבה, לכן מוסיף רבינו סיבה מיוחדת בכל מקום.
2. וכך ביאר ׳הכתב והקבלה׳ בשם ר״מ אלשיך.
מלאך ה׳ – הטעם הנכון1 לשימוש בשמות הקדושים השונים הוא כנראה בזה: ה׳ מנסה את אברהם. על כן אין הוא ית׳ מופיע לו כאב הרחום הסועד את האדם, אבל הוא מופיע לו כאדון התקיף והמצווה, התובע ציות ללא כל תנאי, כמי שהטבע כולו מציית לו בכל וכמי שלעבוד לו בלב ונפש חייבים להיות נכונים איפוא גם בני האדם. והנה ניתן הצווי.⁠א אברהם יודע ומכיר את האלהים, ולכן הוא ״ירא אלהים״. הוא יודע היטב שאין הוא אלא יצורו של אלהים זה וכלי בידו, וכי אין מקום להתנגדות או למרידה בו, שרק ציות יביא לידי אושר, ואילו עבירה על רצונו — לאבדן עולם היא תביא. להיות חדור הכרה זו הרי זו יראת האלהים האמיתית. ובתור ירא אלהים כזה הוא מבצע את ציוויו ית׳ בלי להרהר אחריו, הוא מציית לו כמו שמציית חיל זה למפקדו — ציות עיור; ולכן הוא אומר: ״אלהים יראה לו השה״, אלהים יבחר לו את הקרבן הרצוי לו, ומה שיבחר בו, חייב להיות קרב אליו ללא מרי.
מכיוון שיצחק מכיר, לפחות כאשר מוקם המזבח, שהוא הוא הקרבן הנבחר, הרי הוא נעקד ומועלה על גבי המזבח ברצון, וכאשר מיד לאחר מכן באה הישועה הבלתי צפויה, והאיל נמצא כקרבן תחת הבן שניתן לו לאברהם מחדש, הרי אז קורא אברהם את שם המקום ״ה׳ יראה״, הן השתכנע, שלא לאלהים כי אם לה׳ אנו מקריבים קרבנות. לא שירות אנו עושים לו ית׳ בהקריבנו לו קרבנות, אלא הוא ציוה לנו להקריבם למען נתחנך ונתעלה, למען יוכל לשכון בתוכנו כה׳, כאב בין בניו. עם העולה אנו מתעלים אליו ית׳, והוא מקבל קרבננו ברצון ושוכן בתוכנו — ״ה׳ יראה״, ה׳ נראה במקדשו כאשר הארצי מתעלה אליו.
1. שרירות הלב של מבקרי המקרא, שבה הם מוכנים לקרוע את אחדותם היפה וההרמונית של פרקי תנ״ך, בשום מקום היא ניכרת באופן בולט יותר מאשר בפרקנו. אם עד כה בא תמיד השם אלהים, וכאן בפסוק יא, כאשר מסופר על הציווי לחוס על חיי יצחק, בא פתאם שם ה׳, הרי נראה בעליל, כי השמות ה׳ ואלהים לא לשתי ״תעודות״ שונות הם משתייכים, אבל מחבר אחד משתמש בהם, בהתאם למשמעותם השונה. ואין כל סיבה לבתר את פרקנו לשנים — בפסוק י׳ או בפסוק יא, וליחס את שני החלקים הללו לשני מחברים שונים. ולא רק שאין כל סיבה לעשות כן, אלא אדרבה, הן הלשון הן התוכן מעידים על אחדותו של הפרק.
והנה מנסה קנובל לצאת מסבך זה ביחסו את כל הפרק כולו ל⁠־J, תעודה אשר משתמשת במתכוון בשם אלהים כל אימת שמדובר בקרבן אדם (וכמובן אין בזה כל הסבר לביטוי ״ירא אלהים״ שבפסוק י״ב). לפי דילמן והופפלד יש אפילו ליחס את כל הפרק כולו לתעודת E שניה, להוציא את הפסוקים יד — יח, אותם הם מיחסים ל⁠־J; ואילו בפסוק י״א שינה, לדעתם, ה״עורך״ את השם אלהים לשם ה׳, בהתחשב בפסוק יד, שבו נקרא המקום ״ה׳ יראה״.
והנה, לדידם, כיצד זה שאין ״העורך״ משנה גם קודם, בפסוק ח, ״אלהים יראה״ וגו׳? והרי ביטוי זה, אם הוא עולה יפה עם ״ה׳ יראה״, למה לא יעלה יפה עמו גם הביטוי ״מלאך אלהים״ שבפסוק יא?
נראה איפוא, ששיטת הקיטוע איננה עונה על כל הקשיים. ובאשר לשיטתו של קנובל בנוגע לקרבנות אדם, כבר הפרכנו אותה בתחילת הפרק, בדברי המבוא. מכיוון שאין מדובר כאן בקרבן אדם, הרי גם לא יכולה להיות בקרבן האדם הסיבה להמנעות מן השמוש בשם ה׳.
א. {בנדפס: הצוו.}
אברהם אברהם – לשון חיבה לשון זירוז.⁠1 (תו״כ ר״פ ויקרא)
1. לפי פשטות הענין הוי הכונה הראי׳ שלשון חבה הוא מכפילת השם אברהם אברהם, אבל צריך הסבר איזה הרגש חבה יש בזה. ואמנם יתבאר ע״פ הרגיל ונוהג שבעולם דכשצריך אדם לדבר עם חבירו קורא אותו פעם אחת בשמו, והיינו שמזמינו לדבר, ומדבר עמו מה שצריך לו, משא״כ באב ואם כשמדברים עם בנם האהוב והחביב להם ביותר יקראוהו בשמו אף כשאינם צריכים לזה, יען כי מתענגים הם בזה גופא שקוראים לו בשמו. וגם כאן קרא לו הקב״ה בשמו שתי פעמים מפני כי כאב את בנו ירצהו וכמש״כ (ישעיהו מ״א) זרע אברהם אוהבי. ובחדושי אגדות פרשנו בזה עוד דברי אגדה, וכאן די בזה.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאהדר זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותאברבנאלכלי יקרמנחת שיר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144