ועתה השב וגו׳ – קשה להבין את מהלך פסוק זה: ״ועתה השב אשת האיש
כי נביא הוא״. ואם הייתה שרה אשת אדם רגיל, לא היה אבימלך חייב להשיבה אליו?! ודאי שהֶיות האיש נביא, אינה הסיבה לחובת אבימלך להשיבה אליו. מכאן אומרים חז״ל
(בבא קמא צב.): ״ת״ר כל אלו שאמרו דמי בשתו, אבל צערו אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר ׳השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך׳, דאשת נביא בעי אהדורי אשת אחר לא בעי אהדורי. אמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן ׳השב אשת האיש׳ מכל מקום, ודקא אמרת ׳הגוי גם צדיק תהרג הלא הוא אמר לי אחתי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא׳, נביא הוא וכבר לימד (
במכות ט: גרסינן ״ממך למד״) אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלים אותו או על עסקי אשתו שואלים אותו, אשתך היא, אחותך היא, מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמד ולא למד״.
אם זכינו להבין את דברי רבותינו באופן הנכון, הרי שחז״ל מפרשים ״השב אשת האיש״ כחובה הדורשת יותר מאשר עצם החזרת האשה. והאמת היא, שאין הכתוב אומר ״הוצא את האשה״ או ״השב את האשה״, אלא ״השב אשת האיש״. משמע מזה שמוטל על אבימלך לבקש סליחה מאברהם על העוולה שנעשתה לו, ולפייס את אברהם כל כך, עד שהוא אף יתפלל בעדו. אך פיוס שכזה הוא מן הנמנע, כל עוד ממשיך אבימלך להצדיק את עצמו, ומטיל את האשמה על אברהם ושרה, על שהטעו אותו בדבריהם. תיבות ״כי נביא הוא״ באות לסתור את נסיונו של אבימלך להצדיק את עצמו.
אברהם הוא נביא! הוא דן מנהגים ומעשים של ארצות ואנשים לא על פי קני מידה שמשתנים מעת לעת וממקום למקום, אלא על פי חוקי מוסר מוחלטים שאינם נתונים לשינוי. אתה ועמך נוהגים מנהג של פריצות, להפקיר כל אשה נכרית נשואה לכל מאן דהו מהעם; ואם אינה נשואה תילקח לענג את המלך. ובמקום לנהוג מנהג הכנסת אורחים ולדרוש אחרי צרכי האורח למזון וללינה, שאלתכם הראשונה אליו היא: ״אשה זו שעמך – אשתך היא? אחותך היא?״ אברהם לא רק שמכיר חוק אחר להנהגה עם זרים, אלא גם ״לימד״ אותו לאחרים על ידי הכנסת האורחים שקיים בפרהסיא. ״ממך למד״ (לפי הגירסה במכות); מנהגיכם הבלתי־מוסריים הכריחו את אברהם לומר ששרה אינה אשתו, משום שזו הייתה הדרך היחידה בה יכל לשמור עליה ועל עצמו מתקיפה, לכל הפחות מתקיפה על ידי פשוטי העם.
״נביא״ נגזר משורש ״נבא״, קרוב ל״נבע״ – לזרום, לפרוץ החוצה. אם כן ה״נביא״ הוא מעיין נובע של מים חיים לדבר ה׳ ורוח קדשו, צינור שדרכו מדברת רוח ה׳ אל המין האנושי. משום כך בא גם שם העצם בצורת פעול.
נמצא שעצם המילה בה מציינת לשוננו את הנביא, היא עצמה המחאה החריפה ביותר נגד אלה הממעטים את דמות הנבואה ומסלפים את מובנה. ה״נביא״ אינו מגיד עתידות, אלא הוא ביסודו צינור להעברת דבר ה׳. ישנם המשחקים משחק מטעה במושגי הנבואה וההתגלות, ומנשאים משוררים למדרגת נביאים. עקב כך, הנביא אצלם אינו אלא משורר, הנבואה – שירה והתעוררות עצמית של סערת נפש, והנבואה כולה – יצירת הרוח האנושית. לעומת זאת, הנביא שלנו הוא ״נביא״, כלי וצינור דרכו מגיעים רוח ודבר ה׳ אל המין האנושי. הקב״ה אינו מדבר מתוך פנימיותו של הנביא; אלא הוא מדבר אל הנביא, כדי שיאמר את דבריו לאחרים: ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״!
להתגלות אלקית זו אל אבימלך נודעת חשיבות גדולה גם לעתיד. הייתה זאת הפעם הראשונה בה הודיע הקב״ה בעצמו את מעלתו של אברהם לעם שבקרבו היה חי. אבימלך ועמו יצרו את המעגל שבתוכו ייוולד יצחק ויעביר את רוב שנותיו, והם יהיו שכניו לעתיד של העם היוצא מאברהם. מאורע זה היווה את אזהרת ה׳: ״אַל־תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל־תָּרֵעוּ!״
(דברי הימים א טז, כב).
ויתפלל בעדך – משורש ״פלל״ (לשפוט), קרוב ל״בלל״. כפי שכבר ראינו בפרשת דור הפלגה
(לעיל יא, ז), ה״בולל״ אינו מערבב חומרים יחד; אלא מביא יסוד זר לתוך חומר, מחבר משהו מהיסוד החדש עם כל חלקיק של הישן, ובכך יוצר חומר חדש. זהו תפקידו של השופט לפי התפיסה היהודית. שקרים ועוול גורמים פילוג, ויוצרים סכסוך וריב. והשופט מצרף את הצדק והאמת האלקית של הדברים, אל תוך הויכוח, ויוצר אחדות משלימה בין כל הניגודים, במקום ששקרים ועוול גרמו סכסוך ופילוג.
״התפלל״ פירושו: להטיל משימה זו (״פלל״) על עצמו, למלא כל בחינה של הווייתו וקיומו באמת האלוקית, ובכך לקנות לעצמו שלמות מלאה של כל החיים באור פני ה׳.
נמצא שהתפילה היהודית הינה ההיפך הגמור מהתפיסה הפשוטה של תפילה. התפילה היהודית אינה השתפכות מבפנים, וביטוי לתחושות שישנן כבר בלב – לכך יש לנו מילים אחרות: ״תחינה״, ״שיח״, וכיוצא בזה. ״תפילה״ פירושה למלא את הלב באמיתות הבאות מבחוץ.
תפילה היא עבודה שבלב; ה״מתפלל״ עובד על זיכוך פנימיות עצמו, להעלות את רוחו ולבו לגבהים נשגבים של הכרת האמת ותשוקה לעבודת ה׳.
אם אין כן פני הדברים, אם תפילה אינה אלא השתפכות רגשותינו, לא היה מתקבל על הדעת לקבוע שנתפלל את תפילותינו בנוסח מסוים בזמנים קבועים. כיצד נוכל להניח שלכל ציבור המתפללים יהיו אותן מחשבות ואותם רגשות, באותם זמנים מסויימים וקבועים מראש?
יתירה מכך, תפילה שאין בה אלא הבעת רגשות, מיותרת היא. מחשבות ורגשות החיים כבר בקרבנו אינם זקוקים להבעה, ובמיוחד לא להבעה בביטויים קבועים שנוסחו על ידי אחרים. מאורע שנגע בעמקי הנפש, מוצא תמיד את דרכו לביטוי; וכשמאורע זה גדול ונשגב עד מאד, הרי הוא למעלה מכל ביטוי, ולו דומיה תהילה.
נמצא אם כן שכל מטרת תפילותינו הקבועות היא לעורר את הלב, ולהחיות בקרבו את אותם ערכים נצחיים שעדיין צריכים חיזוק ושמירה מיוחדת. ניתן לומר באמת, שככל שיפחת חשקנו לתפילה, כך יגדל הצורך שלנו להתפלל, ויגדל עוד יותר כחה הגואל וערכה הנעלה של העבודה על עצמנו הנעשית בתפילה. העדר החשק לתפילה, הוא בעצמו הסימן המובהק לחלישות אותה הרוח, אשר איננה היסוד לתפילה אלא מטרתה ותכליתה הנשגבה.
בפסוק זה שומעים אנו מפיו של הקב״ה בעצמו, שמועילה תפילה לצורך אחרים. תועלת זו מושרשת במושג שכבר פגשנו בתפילת אברהם למען סדום. הקב״ה מאזין לתפילת הצדיק או לתפילת הציבור כאשר הם משתתפים בצערם של אחרים; הוא חס על הרשעים כדי למנוע סבל מהצדיק. דבר זה ודאי נכון גם כאן, מכיון ש״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא־טוֹב״
(משלי יז, כו); כואב לאברהם אם נענש אדם אחר מחמתו, אף אם אותו אדם ראוי לעונש.