השב אשת האיש כי נביא הוא – לרבותינו (מכות ט׳) דבור זה הוא לסתור טענת אבימלך שהצדיק נפשו לסבת אמרם אחותי היא, כי לפי המבואר (לעיל י״ב י״ג) דאמירת אחותי היא הגירושין הגמורים לדינא דבני נח ונעשית פנויה ומותרת לכל אדם, א״כ טענת אבימלך טענה גדולה היא, למה נגזר עליו עונש מיתה? הנה לסתור טענה זו בא המאמר, השב אשת האיש כי נביא הוא, לומר טענתך טענה צודקת אם אשת הדיוט, אבל להיותה אשת נביא אין לך טענה מספקת להפטר מעונש, כי אף דלדין בני נח הותר קשר האישות באמירה בעלמא, דבגלוי דעת בעלמא די להו שאין רצונם עוד בהתקשרות האישות, מ״מ מצד אברהם להיותו נביא הדבוק בהתהלכות דרכי השם ובמעלות נפשיות לקיים מצות התורה (כמאמרם קיים א״א כל התורה כלה) לא היתה חשובה מגורשת גמורה, כיון שלא כתב לה ספר כריתות, ובאמת בשלחו את הגר למאמר שרה נאמר וישלחה, דתרגם יב״ע, ופטרה בגיטא, אמנם בשרה שלא רצה אברהם לגרשה גרושין שעפ״י דין תורה, גם לא היה אפשר לו לפטרה בכל פעם בגט להיותו נוסע ממקום למקום בארץ לא לו, ורק להצלת נפשו לרוע אנשי המקום היתה השעה דוחקתו והכריחו להתיר קשר האישות לכל הפחות לדינא דב״נ, אף שאינה גירושין גמורים לדין תורה, ולפי״ז היתה שרה מגורשת ואינה מגורשת, מגורשת מדין ב״נ, ואינה מגורשת מדין תורה, הנה להיותה מגורשת מדין ב״נ באמת היתה חשובה מגורשת לכל אדם מבני נח, אבל לאבימלך, להיותו מחזיר עליה לשאול אם אשתו היא, ומסבתו היתה השעה דוחקת לאברהם להתיר קשר האישות עכ״פ לפי דין ב״נ, הדין נותן לחשוב אותה לאבימלך כאינה מגורשת, כמו שהוא ע״פ ד״ת. ונימא שלא אהני׳ לי׳ מעשיו לאבימלך כדי שלא יהא חוטא נשכר, ולא ליתהני מאיסורא (דמיון לזה, איסור שנתבטל במזיד אף שהוא מותר לכל אדם, מ״מ למבטל עצמו או למי שנתבטל בשבילו איסור שרי׳ עליה, וכבר מצאנו שדין ב״נ משתנה בין היותו לב״נ אחר להיותו בין ב״נ לישראל, דב״נ הבא על אשת חבירו אינו חייב עד שיבא עליה כדרכה, ודוקא אחר שנבעלה לבעלה תחלה, אבל נערה המאורסה, או נכנסה לחופה ולא נבעלה אין ב״נ חייב עליה כשהיא בת נח, אבל ב״נ שבא על נערה מאורסה בת ישראל, או אחר שנכנסה לחופה אף שלא נבעלה, חייב עליה ב״נ אף בבא עליה שלא כדרכה דבדינא ישראל דיינינן ליה כבסנהדרין נ״ז ב׳ וברמב״ם פ״ט ממלכים ה״ז, הכא נמי כיון דמצד אברהם איננה מגורשת מדין תורה, ראוי הוא דלאבימלך להיותו המסבב לגירושין דב״נ, להיות נידון כדין תורה להחשיבו בעיניו כאשת איש - ואנשי מעלה ההולכים בדרכים הנעלים מדיני ב״נ, לא היה נעלם בדור ההוא כי בית מדרשו של שם ועבר הי׳ מפורסם, וגם חנוך שנאמר עליו ויתהלך חנוך את האלהים, אמר עליו החכם הקדמון פילון העברי, שהשתדל חנוך הרבה להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה, וחבר להם דתות הדומים כמעט לתורת משה, ואחרי שמציאות גדולי מעשה כאלה היה נודע בעולם, אין תימה אם נדון לפעמים את ההדיוט לפי תורת אנשי מעלה), והתבונן על שנוי לשון המקרא, שמתחלה אמר על שרה והיא בעולת בעל, וכאן קראה אשת איש, כי מתחלה מדין ב״נ אתא עלי׳ דבדידהו החיוב בבעולת בעל דוקא, לכן אמר בה והיא בעולת בעל, אמנם השתא דמצד דין תורה בא לחייבו, ואף בשלא היתה בעולת בעל איסור אשת איש שרי׳ עלה לכן קראה אשת איש, הכי נראה לדעתי טעם מקרא זה לדעת התלמוד (מכות ט׳) שאמרו אשת נביא הוא דתיהדר דלאו נביא לא תיהדר, אלא וגו׳ ודקאמרת הגוי וגו׳. הלא הוא אמר וגו׳ נביא וממך למד וגו׳ מכאן שב״נ נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד, ע״כ כלומר שהיה לו ללמוד שיש הבדל גדול בין הדיוט לנביא ושיש חילוק בין המשתדל להתיר האישות לאינו משתדל, ואומר מותר קרוב למזיד הוא כדרבא (עיין בטורי אבן לחגיגה ד״ג שהוכיח דהאבות קצת דין ישראל עליהם, אף שמימי אברהם יצאו מכלל ב״נ מ״מ לכלל ישראל לא באו) והנה רש״י פירש שם שהיה ללמוד דרך ארץ, כבר הרבה להקשות עליו הריטב״א בחידושיו שם, ומ״ש הריטב״א שם אע״ג דאומר מותר בעלמא חייב שאני הכא שעשה ע״פ נביא, היינו אלו אמר לו הנביא באמת וכו׳ ע״ש, ולא הבינותי דא״כ מלת נביא דקרא יורה על הפך המכוון להודיעו שהיא אשת איש: ובסוף פרק החובל למדו רבותינו ממקרא זה שהמבייש את חברו, אף על פי ששלם לו דמי בשתו לא נמחל לו עד שיפייסנו ויבקש ממנו מחילה על שציערו בבשתו, נראה שלא פירשו מלת השב ענין חזרה (צוריקק געבען) ענין השתנות הנושא ממה שממנו למה שאליו, דא״כ מה כי נביא הוא שאמר אחריו, וכי בשאינו נביא אינו מחוייב להחזירה, אבל פירשו השב ענין נחת מרגוע והשקטה כמו בשובה ונחת תושעון, משיבת נפש, מנחה ישיבו (תהלים מ״ב) שהמנחה משקטת רוח המקבל, וטעם השב פייס בדברי נחת את האשה עד שתמצא מרגוע בנפשה והשקטה ברוחה על מה שנצטערה בבשתה להיות נלקח בחזקה מיד בעלה ליד איש זר (בעזאֶנפטיגע, בערוהיגע) ולהגדיל חיוב פיוסו, אמר כי נביא הוא, שהוא אשת האיש מגדולי המעלה והחשיבות, לכן בשתה מרובה מאוד, וחיוב הפיוס לפי ערך חשיבותה, והסמ״ע בחוהמ״ש סי׳ תכ״ב וכן בתוי״ט הבינו חיוב הפיוס מן ויתפלל בעדך, כלומר שיפייסנו כדי שיתפלל.