Bereshit 20 – בראשית כ‏ – Mikraot Gedolot

[יג] ¹ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה וגו׳, אר״י אין הקב״ה נגלה על נביא או״ה אלא בשעה שדרך בני אדם לפרוש זה מזה הה״ד בשעיפים מחזיונות לילה (איוב ד׳:י״ג), ואלי דבר יגונב (איוב ד׳:י״ב), מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, רח״א למלך ואוהבו בטרקלין והוא תולה את הוילון מדבר עם אוהבו, רבנן אמרי למלך שהיה לו אשה ופלגש כשהוא הולך אצל אשתו הוא הולך בפהרסיא, וכשהוא הולך אצל שפחתו הולך במטמוניות, כך אין הקב״ה נגלה על נביאי אומות אלא בלילה, ויבא אלהים אל בלעם לילה (במדבר כ״ב:כ׳), אל לבן לילה, אל אבימלך לילה. (בראשית רבה נב)

[יד] ²ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, כל הנסים שנעשו לישראל ופרע להם מן הרשעים בלילה היה כו׳ ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה כו׳. (במדב״ר כ, יב.)

[טו] ³ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, כיון ששלח וחטף את שרה קפץ עליו הקב״ה ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, אמר ר׳ יוחנן זה אחד מן המקומות שטימא הטהור את עצמו, כיון שבא ליזקק לה מיד נגלה עליו אמר לו הנך מת על האשה וגו׳ והיא בעולת בעל. (פס״ר פמ״ב)

[טז] ⁴הנך מת על האשה אשר לקחת וגו׳, מכאן שאין התראה בבני נח. (בראשית רבה נב)

[יז] ⁵הנך מת על האשה אשר לקחת, איתמר כסבור בהמה ונמצא אדם, עכו״ם ונמצא גר תושב, רבא אומר חייב, אומר מותר קרוב למזיד הוא, ר׳ חסדא אומר פטור, אומר מותר אנוס הוא, איתביה רבא לרב חסדא, הנך מת על האשה אשר לקחת, מאי לאו בידי אדם לא בידי שמים, דיקא נמי דכתיב מחטוא לי, ולטעמיך וחטאתי לאלהים (בראשית ל״ט:ט׳), לאלהים ולא לאדם, אלא דינו מסור לאדם, הכא נמי דינו מסור לאדם. (מכות ט:)

[יח] ⁶הנך מת על האשה אשר לקחת והוא בעלת בעל, ראה כל הכבוד שכיבדו הקב״ה שנאמר ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, א״ל שוטה שבעולם הנך מת על האשה אשר לקחת, כל השלוה הזה יש בידך ואתה מת על אשה, לא תהא סבור אלא היא בעולת בעל, מהו זה בעולת בעל אלא היא בעלת (בעלת) [בעל]. (תנ״י וירא כה)

[יט] ⁷והוא בעלת בעל, למדנו שהאשה נקנית בשלש דרכים או בכסף או בשטר או בביאה, עד כאן בישראל, בנכרים, רבי אבהו בשם ר׳ אלעזר כתיב הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל על הבעולות הן חייבין ואינן חייבין על הארוסות, מילתא דרבי אלעזר אמרה והוא שנתכוון לקנותה, מילתיה דשמואל אמרה אפילו לא נתכוון לקנותה, דמר רבי יונה בשם שמואל זונה עומדת בחלון באו עליה שנים הראשון אינו נהרג והשני נהרג על ידיו, וכי נתכוון הראשון לקנותה. (ירושלמי קדושין פ״א)

[כ] ⁸והוא בעולת בעל, מתני׳ האשה נקנית בשלש דרכים כו׳ בכסף בשטר ובביאה, ובביאה מנלן אמר ר״א א״ר יוחנן דאמר קרא בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה, א״ל ר״ז לר״א כו׳ כעורה זו ששנה רבי ובעלה, מלמד שנקנית בביאה, אי מהתם הו״א עד דמקדש והדיר בעיל קמ״ל כו׳ ורבי האי בעולת בעל מה עביד ליה, האי מבעי ליה בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה כו׳ ורבי יוחנן האי סברא מנא ליה, א״כ נכתוב קרא בעולת איש, מאי בעולת בעל ש״מ תרתי. (קדושין ט:)

[כא] ⁹והוא בעלת בעל, עולה עמו ואינה יורדת עמו, א״ר הונא מאי קראה והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל, ולא בירידתו של בעל. (כתובות סא.)

[כב] ¹⁰והוא בעלת בעל, אר״א בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה, רבנן אמרי מרתא דבעלה, בכל מקום האיש גוזר ברם הכא כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. (בראשית רבה נב)

1. ב״ר פע״ד, ויקרא רבה א, יג. בתנחומא ישן וישלח כד. כשהקב״ה נגלה על הרשעים בגניבה הוא נגלה עליהם בלילה כו׳ שמעשיהם חשוכין כלילה לכך הוא נגלה עליהן בלילה, ועי׳ רש״י במדבר כד, ח. ורב״ח שם, ובלקח טוב שם, ובאגדת בראשית פס״ו א. מובא לעיל פי״ב מאמר קעא. עיי״ש בבאור, ובתנחומא וירא ו. אז יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום (איוב לג.) מדבר באבימלך ובפרעה שגילה הקב״ה את אזנם שנ׳ ויבא אלהים אל אבימלך, ועי׳ מעין גנים שם, ובמו״נ ח״ב פמ״א כי ויבא אלהים וגו׳ בחלום הלילה ענינו שבא הערה בחלום מאת השם לאיש ההוא, ובלק״ט ויצא עא. כי מה שנ׳ באבימלך אינו חלום שצריך פשר כי אם הוכחה היתה. ובס׳ אמונות ודעות מאמר ד. פ״ו, ובזח״א קיא: וכי הקב״ה אתא לגבייהו דרשיעיא כו׳ אלא ההוא ממנא שליחא דאתפקדא עלייהו, ובתולדות יצחק כאן דהיינו שרו של אבימלך, ועי׳ בזוהר ח״ב צו. זח״ג ח, קיג.

2. שמו״ר ב, יא. תנחומא בלק ח. ולעיל מאמר יג.

3. בתנחומא ויצא יב. זה אחד משני מקומות שטימא הטהור כבודו בשביל הצדיקים כו׳ ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, בשביל שרה, ובחופת אליהו בשינוי לשון בשלשה מקומות טינף הקב״ה כבודו בשביל צדיקים בשביל אברהם שנ׳ ויבוא אלהים אל אבימלך, ועי׳ לעיל מאמר יג. בבאור וצרף לכאן.

4. עי׳ לעיל בתורה שלמה פ״ט מאמר כח. וטעם הלימוד הוא מלישנא דקרא ואבימלך לא קרב אליה משמע שאם היה קרב היה מת אע״פ שלא התרו בו, ובמדרש אגדה איתא הנך מת על האישה לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, מכאן שנצטוו בני נח על העריות ונראה מלשונו דמפרש הנך מת הוא אזהרה, ואולי כוונתו לעיקר האיסור והאזהרה הוא בקרא ודבק באשתו ולא באשת חבירו, ועי׳ לקמן מאמר יז, מג, מז. וסנהדרין ל.

5. כסבור בהמה והרג אדם, כו׳ מאי לאו בידי אדם, בדיני בני נח וזה אומר מותר היה כסבור אחות אברהם היא, לאלהים ולא לאדם, והלא יודע שהיא אשת איש. (רש״י) ובתוס׳ כ׳ דגרסינן בסוף התי׳ אלא דינו מסור לשמים אע״ג דכתיב וחטאתי לאלהים דינו מסור לשמים לפי שלא היה שם עדים וה״נ דכתיב מחטוא לי היינו דדינו מסור לשמים ולא לאדם לפי שלא ידעו העולם שהיא אשת איש ולעולם חייב בדיני אדם, והריטב״א מוסיף ואע״ג דבדין אנוס פטור אף בידי שמים לגבי ב״נ אינו כן א״נ דהכא ידע קב״ה דקרוב למזיד היה יותר מאומר מותר בעלמא, ועי׳ לקמן מאמר לח.

6. לא תהא סבור שעל סתם אשה אתה מת אלא היא בעולת בעל. אלא היא בעלת בעל, נראה לפרש ע״פ הדרש לקמן מאמר כב. מרתה דבעלה.

7. בסנהדרין נז. דתני ר׳ חנינא בעולת בעל יש להן נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם, ופרש״י בעולת בעל יש להם דכתיב והיא בעולת בעל ולא כתיב והיא אשת איש אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל ולא מפני קדושין וחופתו, ובשאלתות וישלח סי׳ כה. גורס בגמ׳ שם נו. ר׳ חנינא אומר והיא בעולת בעל, בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ומוסיף ע״ז וגבי ישראל איתקוש הוויות להדדי דכל היכא דקני בכסף ובשטר קני נמי בביאה וכל היכא דלא קני בכסף ובשטר לא קני בביאה, ומובא ברש״י יבמות סח: והכוונה דעכו״ם דלית ליה קדושי כסף בישראלית לית ליה בה גם קדושי ביאה, [וצ״ע לשון רש״י ביבמות מה. ד״ה חייבי שכ׳ וביאה לשם קדושין נמי לית להו דאיתקש הויות להדדי דהא פשוט דיש להם קדושי ביאה כמבואר במאמר שלפנינו וצ״ל כוונתו דאין להם ביאה לשם קדושין בישראלית] שיתכון לקנותה לאשה אבל בעל לשם זנות אין חבירו חייב עליה, ושמואל סובר אפילו לא נתכוון לקנותה אלא בעל לשם זנות, וכן סובר ר׳ יונה בירוש׳ כתובות פ״ג ה״ו ולעיל פ״ב מאמר שא. בבאור ובהשמטות שם וצרף לכאן.

8. אמר קרא בעולת בעל, ברש״י שם כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל (דברים כב, כב.) והמרש״א כ׳ ע״ז ובכל הנוסחאות ישנות וכן בילקוט מביא קרא והיא בעולת בעל דכתיב גבי אבימלך, ורש״י מחקו משום דהאי קרא באבימלך בבן נח קמיירי ודרשינן מיניה בסנהדרין נז. בעולת בעל יש להם נערה המאורסה אין להם וק״ל, ובתוס׳ הר״י הזקן מביא ג״כ הגירסא והיא בעולת בעל, והריטב״א כ׳ ויש ספרים שגורסין והיא בעולת בעל וליתא דההוא קדרשינן בסנהדרין גבי בני נח דבעולת בעל יש להם נכנסה לחופה אין להם כו׳ דההוא קרא מיבעי לן לההוא דרשא היכא דרשינן ליה בשמעתין באנפא אחרינא אלא ודאי כדאמרן, והנה מלשון הירושלמי לעיל מאמר יח. מבואר דמקרא זה ילפינן דביאה קונה בב״נ א״כ עיקר הקושיא דאיך ילפינן מזה לענין ישראל, וצ״ל דתליא בהשיטות אם אברהם הי׳ לו דין ב״נ או דין ישראל ואם נימא דהיה לו דין ישראל י״ל דתרתי ילפינן מקרא זה דהקדושין היו ע״י ביאה וראיה דביאה קונה, ומהא דנאמר לו לאבימלך לשון בעולת בעל ולא סתם אשת איש ילפינן דלגבי אבימלך שהיה ב״נ דוקא בעולת בעל יש להם ונכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם, ועי׳ סנהדרין נז: לענין נעה״מ של ישראל לב״נ, ואכמ״ל.

9. עי׳ בתורה שלמה לעיל פ״ג מאמר קע, קעא. וצרף לכאן.

10. לעיל פי״ז מאמר קיט. בבאור וצרף לכאן, בעולת חסר כתיב בעלת ודורש ד״א בעולת בעל בעלת בעל שרת של בעל בעלה נתעטר בה, ועי׳ לעיל מאמר יז. ובלק״ט שנתעטר בה בעלה כענין שנאמר אשת חיל עטרת בעלה.

וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוָת אֲבִימֶלֶךְ בְּחֶלְמָא דְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ הָאַתְּ מָאִית עַל עֵיסַק אִתְּתָא דִּדְבַרְתָּא וְהִיא אִתַּת גְּבַר.

Word came from before Hashem to Avimelech in a dream at night, and said to him, “Behold, you shall die because of the woman you took, for she is a a man’s wife.”

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל

וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם ה׳ לְוָת אֲבִימֶלֶךְ בְּחַלְמָא (ח״נ: בחיזוא) דְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ הָא אַתְּ מָאִית עַל עֵיסַק אִיתְּתָא דִּדְבַרְתָּא (ח״נ: דִי נְסֵיבְתָא) וְהִיא אִיתַּת גְּבָר

רמב״ם: אין נבואה לנוכרים

א. ״וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ״ – ״וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם ה׳ לְוָת אֲבִימֶלֶךְ״. לסילוק הגשמת פועל התנועה ״בא״ מאצל ה׳, אונקלוס ממיר אותו בשני אופנים: כשה׳ ״בא״ אל נוכרים, מתורגם ״וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ כבפסוקנו, וכן בלבן ובבלעם: ״ויבא אלהים אל לבן הארמי״ (בראשית לא כד) ״וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם ה׳ לְוָת לָבָן״; ״ויבא אלהים אל בלעם״ (במדבר כב ט; שם כ) ״וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם ה׳ לְוָת בִּלְעָם״. אבל אצל משה ואפילו אצל כלל ישראל, הוא מתורגם כהתגלות, השווה: ״הנה אנכי בא אליך בעב הענן״ (שמות יט ט) ״הָא אֲנָא מִתְגְּלִי לָךְ״; ״לבעבור נסות אתכם בא האלהים״ (שמות כ יז) ״אִתְגְּלִי לְכוֹן יְקָרָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״; ״ה׳ מסיני בא״ (דברים לג ב) ״ה׳ מִסִּינַי אִתְגְּלִי״. השינוי מציין את ההבדל בין נוכרים לישראל: לישראל – ״התגלות״, אבל לגויים ה׳ ״בא״ באמצעות ״מֵימַר מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ (מאמר מלפני ה׳), ביטוי המפקיע מהם דרגת נבואה וכדרך שהבחין הרמב״ם:

אמנם מה שיאמר בו ״ויבא אלהים אל פלוני בחלום הלילה״ אינה נבואה כלל ולא האיש ההוא נביא, כי ענינו שבאה הערה מאת השם לאיש ההוא ואח״כ באר לנו שההערה ההיא היתה בחלום... שאנחנו לא נספק שלבן הארמי רשע גמור עובד ע״ז גם כן, ואבימלך אע״פ שהיה איש טוב בעמו, כבר אמר אברהם אבינו על ארצו ועל ממלכתו ״רק אין יראת אלהים במקום הזה״. ובא בכל אחד משניהם, רוצה לומר לבן ואבימלך, ״ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה״, וכן ״ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה״, ודע זה. והתבונן ההפרש בין אמרו ״ויבא אלהים״ ובין אמרו ״ויאמר אלהים״, ובין אמרו ״בחלום הלילה״ ובין אמרו ״במראות הלילה״. ובא ביעקב ״ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה״, ובלבן ואבימלך ״ויבא אלהים״ וגו׳. וכל זה פירשו אונקלוס: וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם ה׳ ולא אמר בשניהם וְאִתְגְּלִי ה׳ (״מורה נבוכים״ ב מא).⁠¹

עם זאת הרמב״ם קבע ש״אלהים״ בפסוקנו הוא שם קודש, ולא כדעת הזוהר כמו שציין ״מנחת שי״.⁠²

ב. ״בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה״ – ״בְּחַלְמָא דְּלֵילְיָא״ [ולא: בּחֵיזְוָא, שהתחלף למעתיק עם ״בְּמַרְאֹת הלילה״ (בראשית מו ב) ״בְּחֶזְוָא דְּלֵילְיָא״].

ג. בלשון מִיתָה מבחין ת״א בין מיתה בידי שמים שתרגומה ״מות״ למיתה בידי אדם שתרגומה ״קטל״. ולמשל ״הַנֹּגֵעַ באיש הזה ובאשתו מות יומת״ (בראשית כו יא) תרגם ״אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל״, שיומת בידי אדם. אבל בפסוקנו ״הנך מת על האשה אשר לקחת״ (בראשית כ ג) והכוונה למיתה בידי שמים, תרגם ״הָא אַתְּ מָאִית״.⁠³

מֵת – מָאִית, מִית

ד. בין אם נפרש ״הִנְּךָ מֵת״ כספורנו: ״הנך הולך וכלה״ כלשון הווה, או כעתיד בהוראת ״הנך עומד למות״ [כמו ״צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה״ (ישעיהו לח א)], אונקלוס תרגם בבינוני ״הָא אַתְּ מָאִית״ ״כי ההוה ישמש בכל הזמנים״. לכן גם ביעקב וביוסף ״הִנֵּה אָנֹכִי מֵת״ (בראשית מח כא; שם נ ה ומשמעו עומד למות) תרגם ״הָאֲנָא מָאִית״. וכן תרגם ברחל ״וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״ (בראשית ל א, עומדת למות) ״מָיְתָא אֲנָא״ כמו ״וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה״ (בראשית לה יח) ״אֲרֵי מָיְתָא״. אבל ״כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר״ (בראשית מב לח) ״מִית״, בעבר. וכן ״מֵתָה עָלַי רָחֵל״ (בראשית מח ז) ״מֵיתַת עֲלַי רָחֵל״, בעבר.

ה. תרגם ״הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה״ בתוספת ״עַל עֵיסַק אִיתְּתָא״, ללמד שהוא מקרא קצר כמו ״על דבר שרי״ (בראשית יב ז) ״עַל עֵיסַק שָׂרַי״, עיין שם.⁠⁴

לשון נקייה

ו. לנקיות הלשון ת״א נמנע מלתרגם בפועל בע״ל לכן תרגם ״בְּעֻלַת בָּעַל״ – ״אִיתַּת גְּבָר״, אשת איש, במטבע לשון השגור אצל חז״ל. וכמוהו ״בעד כל רחם״ (פסוק יח) בְּאַפֵּי כָל פָּתַח וַלְדָּא״ כמבואר שם.⁠⁵

1. יושם לב שהרמב״ם שלל נבואה מלבן ואבימלך בלבד אך לא מבלעם אע״פ שגם אצלו ת״א ״וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״, כי לדעתו (וגם לדעת אונקלוס) בלעם היה נביא כמבואר בפסוק ״ויבא אלהים אל בלעם״ (במדבר כב ט).

2. רמב״ם, ״באור שמות״: ״ויבא אלהים אל אבימלך – קדש. וזה האמירה ע״י מלאך, כי השליח ידבר בשם שולחו. ואין אבימלך נביא כלל. ויפה תרגם אונקלוס וַאֲתָא מֵימַר ולא תרגם וְאִתְגְּלִי... וכבר בארנו בספר המורה״. אבל רד״ק כתב: ״ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה – וכן נאמר בלבן; כי לכבוד הצדיקים יבא לאנשים מהאומות חלום של נבואה״. וכן ב״מנחת שי״: ״לפי הנראה מפשט הכתוב – זה השם קודש. וכן ״ויבא אלהים אל לבן הארמי״, ״ויבא אלהים אל בלעם״, אבל מדברי הזוהר ריש פרשת בחקתי ופרשת בלק דף קצד לא משמע כן. וכן בשמות אשר בפסוק ״נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה״ (במדבר כד ד). ועניינים אלה נראים כמבהילין והסתרתי פני מהם שאין למדקדק עסק בהם״ [זוהר בחוקותי, קיג ע״א: ״ועל דא בכלהו כתיב אלהים: ויבא אלהים אל בלעם, ויבא אלהים אל לבן, ויבא אלהים אל אבימלך – הוא אתא לגבייהו ולאו אינון לגביה דהא לית להו אתר זמין. ואי תימא הא כתיב אלהים? אלא שמא דא אשתתף בכלא ואפי׳ ע״ז נמי אלהים אקרי: אלהים אחרים״].

3. ועיין מכות ט ע״א: ״איתיביה רבא לרב חסדא: הנך מת על האשה אשר לקחת; מאי לאו בידי אדם? לא, בידי שמים. דיקא נמי, דכתיב: מחטוא לי״. ולפי המבואר בפנים גם ת״א מָאִית מוכיח שהכוונה בידי שמים.

4. ומוכח שאינו מפרש ״על דבר שרי – על פי דבורה, אומרת למלאך הך והוא מכה״ (ב״ר מא ב וברש״י), כי גם דיבור מתורגם פִּתְגָּם כגון ״אלה הדברים״ (דברים א א) ״אִלֵּין פִּתְגָּמַיָּא״.

5. על לשון נקייה בת״א ראה בפסוק ״ויבאו האנשים על הנשים״ (שמות לה כב).

ואיתגליה מימריה די״י על אבימלך בחלמא בליליא ואמר ליה הא את מאית על אתתה דנסבת דהיא נסיבת גבר^א.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דהיא נסיבת גבר״) גם נוסח חילופי: ״והיא אתת נסיבת גבר״.

ואתא מימר מן קדם אלקים לות אבימלך בחילמא דלילייא ואמר ליה הא אנת מיית על עיסק אינתתא דאנסת והיא מיבעלא לגבר.

And a word came from before the Lord unto Abimelek, in a dream of the night, and said to him, Behold, you diest, because of the woman whom you hast carried away, and she a man's wife.

[ה] וַיָּבֹא אֱלֹהִים וגו׳ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִפְרשׁ זֶה מִזֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיוֹנוֹת לָיְלָה, וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וגו׳ (איוב ד׳:י״ב-י״ג), מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבָּנָן, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָתוּן הוּא וְאוֹהֲבוֹ בִּטְרַקְלִין, וִילוֹן מֻנָּח בֵּינֵיהֶם, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם אוֹהֲבוֹ הָיָה קוֹפֵל אֶת הַוִּילוֹן וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, אֲבָל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינוֹ מְקַפֵּל אוֹתוֹ אֶלָּא מְדַבֵּר עִמָּהֶם מֵאַחֲרֵי הַוִּילוֹן. וְרַבָּנָן אָמְרֵי לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אִשָּׁה וּפִילֶגֶשׁ, כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ הוּא הוֹלֵךְ בְּפַרְהֶסְיָא, וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל שִׁפְחָתוֹ הוֹלֵךְ בְּמַטְמוֹנִיּוֹת. כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּלַּיְלָה: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה (במדבר כ״ב:כ׳), וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה (בראשית ל״א:כ״ד), וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה. מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, רַבִּי חָמָא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יִשָׂשְׂכָר מִכְּפַר מַנְדִי, רַבִּי חָמָא אָמַר אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּחֲצִי דִּבּוּר, הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר: וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כ״ג:ד׳).

אָמַר רַבִּי יִשָּׂשְׂכָר דִּכְפַר מַנְדִי אֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה וַיִּקָּר אֶלָּא לְשׁוֹן טֻמְאָה, הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְרֶה (דברים כ״ג:י״א), אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִבּוּר שָׁלֵם בִּלְשׁוֹן חִבָּה בְּלָשׁוֹן קְדֻשָּׁה בְּלָשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְסִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ וגו׳ (ישעיהו ו׳:ג׳), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן בֵּיבָה: רָחוֹק ה׳ מֵרְשָׁעִים (משלי ט״ו:כ״ט), אֵלּוּ נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע (משלי ט״ו:כ״ט), אֵלּוּ נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה וגו׳ – מִכָּאן שֶׁאֵין הַתְרָאָה בִּבְנֵי נֹחַ.

וְהִיא בְּעֻלַּת בָּעַל – אָמַר רַבִּי אַחָא בַּעֲלָהּ נִתְעַטֵּר בָּהּ וְהִיא לֹא נִתְעַטְּרָה בְּבַעֲלָהּ. רַבָּנָן אָמְרֵי מָרְתָא דְבַעֲלָהּ, בְּכָל מָקוֹם הָאִישׁ גּוֹזֵר, בְּרַם הָכָא: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקוֹלָהּ (בראשית כ״א:י״ב).

מהו טוב שכן קרוב מאח רחוק (משלי כ״ז:י׳) אמר הקב״ה לאבימלך בן ירובעל, טוב היה ממך אבימלך מלך פלשתים, שהרבה כיבד את אברהם, שנאמר ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך (בראשית כ׳:ט״ו), למה אמר כן, אלא ראה כל כבוד שכיבדו הקב״ה שנאמר ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה (שם שם:ג׳), א״ל שוטה שבעולם הנך מת על האשה אשר לקחת (שם), כל השלוה הזה יש בידך, ואתה מת על אשה, לא תהא סבור אלא היא בעולת בעל, מהו זה בעולת בעל (אל) [אלא] היא בעלת (בעלת) [בעל].

הנך מת על האשה – לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, מכאן שנצטוו בני נח על העריות.

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה – מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלֶה עַל נְבִיאֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּחֲצִי דִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר כ״ג:ד׳) ״וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם״, אֵין לְשׁוֹן וַיִּקָּר אֶלָּא לְשׁוֹן טוּמְאָה, כְּדָא דְּאַתְּ אָמַר: (דברים כ״ג:י״א) ״כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה״, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל נִגְלֶה בְּלָשׁוֹן טַהֲרָה בְּלָשׁוֹן קְדוּשָׁה בְּלָשׁוֹן בָּרוּר. ״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה״, בְּלָשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיהו ו׳:ג׳) ״וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר״ וְגוֹ׳. ״רָחוֹק ה׳ מֵרְשָׁעִים״, אֵלוּ נְבִיאֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם (שם) ״וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע״ אֵלוּ נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלֶה עַל נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ לִפְרֹשׁ אֵלוּ מֵאֵלוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, (איוב ד׳:י״ב-י״ג) ״בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיוֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב״. מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה הוּא וְאוֹהֲבוֹ בִּטְרַקְלִין וְהָיָה תּוֹלֶה אֶת הַוִּילוֹן וְכוֹפְלוֹ וּמְדַבֵּר עִם אוֹהֲבוֹ וְרַבָּנָן אַמְרֵי, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פִּילֶגֶשׁ כְּשֶׁהוּא בָּא אֵצֶל אִשְׁתּוֹ הוּא בָּא בְּפַרְהֶסְיָא, כְּשֶׁהוּא בָּא אֶל פִּילַגְשׁוֹ הוּא בָּא בְּמַטְמוֹנִיּוֹת, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלֶה עַל אוּמוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר, ״וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה״, (בראשית ל״א:כ״ד) ״וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה״, אֲבָל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם (בראשית י״ח:א׳) ״וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם״, (שמות ו׳:כ״ח) ״וַיְּהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳⁠ ⁠⁠״, ״וְאֵלֶה תּוֹלְדוֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳⁠ ⁠⁠״.

וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה – מִכָּאן שֶׁאֵין הַתְרָאָה לִבְנֵי נֹחַ.

אִיתְּמַר כַּסָּבוּר בְּהֵמָה וְנִמְצָא אָדָם, גּוֹי וְנִמְצָא גֵּר תּוֹשָׁב, רָבָא אָמַר חַיָּב רַב חִסְדָּא אָמַר פָּטוּר, רָבָא אָמַר חַיָּב, אוֹמֵר מֻתָּר קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא, רַב חִסְדָּא אָמַר פָּטוּר, אוֹמֵר מוּתָר אָנוּס הוּא. אֵיתִיבֵיה רָבָא לְרַב חִסְדָּא, הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ מַאי לָאו בִּידֵי אָדָם, לֹא בִּידֵי שָׁמַיִם, דִּכְתִיב, (בראשית כ׳:ו׳) מֵחֲטוֹ לִי. וּלְטַעֲמֵיךְ ״וְחָטָאתִי לֵאֱלֹהִים״, לֵאלֹהִים וְלֹא לָאָדָם אֶלָּא דִּינוֹ מָסוּר לָאָדָם הָכָא נַמֵי דִּינוֹ מָסוּר לָאָדָם. אֵיתִיבֵיה (בראשית כ׳:ד׳) הַגּוֹי גַּם צַּדִּיק תַּהֲרֹג הָתָם כְּדְקָא מְהַדְרֵי עָלֵיה וְכוּ׳.

רמז פט

תָּנוּ רַבָּנָן, כָּל אֵלוּ שֶׁאָמְרוּ דְּמֵי בּוֹשְׁתוֹ, אֲבָל צַעֲרוֹ אֲפִלּוּ הֵבִיא כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ, עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ הֵימֶנּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא, אֵשֶׁת נָבִיא הוּא דִּתְהַדָר דְּלָאו נָבִיא לֹא תְהַדָר, הָכֵי קְאָמַר לֵיה וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ מִכָּל מָקוֹם, וּדְקָאָמַרְתְּ הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחוֹתִי הִיא, נָבִיא הוּא, וּמִמְּךָ לָמַד אַכְסְנָאי שֶׁבָּא לְעִיר עַל עִסְקֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ, אוֹ עַל עִסְקֵי אִשְׁתּוֹ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִשְׁתְּךָ הִיא אֲחוֹתְךָ הִיא. מִכָּאן לְבֶן נֹחַ שֶׁנֶּהֱרַג עַל שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמֹד וְלֹא לָמַד.

תַּמָן תַּנִינָן הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים, בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר וּבְּבִּיאָה. בְּבִּיאָה מִנְלָן, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר קְרָא וְהִיא בְּעוּלַת בָּעַל מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ בַּעַל עַל יְדֵי בְּעִילָה, אָמַר לֵיה רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אֲבָהוּ, כְּעוּרָה (מִשְׁנָה) זוֹ שֶׁשָּׁנָה רַבִּי (דברים כ״ד:א׳) ״וּבְעָלָהּ״, מְלַמֵּד שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה. אִי מֵהָתָם הֲוָה אֲמִינָא עַד דִּמְקַדֵּשׁ וַהֲדַּר בָּעִיל קָא מַשְׁמֲע לָן. מַתְקִיף לָהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָל אִם כֵּן נַעֲרָה הַמְּאֹרָסָה דְּאָמַר רַחְמָנָא בִּסְקִילָה הֵיכֵי מַשְׁכַּחַת לָה, אִי דְּקָדִּישׁ וּבָעִיל בְּעוּלָה הִיא, וְאִי דְּקָדִּישׁ וְלֹא בָּעִיל לָאו כְּלוּם הוּא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַשְׁכַּחַת לָהּ כְּגוֹן שֶׁקִּדְּשָׁהּ בִּשְׁטַר הוֹאִיל וְגוֹמֵר וּמוֹצִיא גּוֹמֵר וּמַכְנִיס וְרַבִּי יוֹחָנָן הַאי ״וּבְעָלָהּ״ מִיבָּעֵיה לֵיה זוֹ נִקְנֵית בְּבִיאָה, וְאֵין אָמָּה הָעִבְרִיָּה נִקְנֵית בְּבִיאָה. סָלְקָא דַעְתָּךְ אַמִינָא הוֹאִיל וּכְתִיב ״אִם אֲחֶרֶת יִקַּח לוֹ״, הֵקִישָׁהּ הַכָּתוּב לַאֲחֶרֶת, מַה אֲחֶרֶת נִקְנֵית בְּבִיאָה אַף אָמָה הָעִבְרִיָּה, קָא מַשְׁמָע לָן. וְרַבִּי הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיה, אִם כֵּן לִכְתֹּב רַחְמָנָא וּבָעַל מַאי ״וּבְעָלָהּ״ שְׁמַע מִינֵיה תַּרְתֵּי. וּלְרָבָא דְּאָמַר בַּר אָהִינָא אַסְבְּרָה לִי (דברים כ״ד:א׳) ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ״ קִדּוּשִׁין הַמְּסוּרִין לְבִיאָה הֲווּ קִדּוּשִׁין, שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבִיאָה לֹא הֲווּ קִדּוּשִׁין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר, אִם כֵּן לִכְתֹּב רַחְמָנָא אוֹ בָּעַל מַאי ״וּבְעָלָהּ״ שְׁמַע מִינֵה כּוּלְהוּ. וְרַבִּי הַאי בְּעוּלַת בָּעַל מַאי עָבִיד לֵיה, מִיבָּעֵיה לֵיה בַּעַל עוֹשֶׂה אוֹתָה בְּעוּלָה [שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ], וְאֵין אַחֵר עוֹשֶׂה אוֹתָה בְּעוּלָה [שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ], וּמוֹדֶה רַבִּי לְעִנְיַן קְנַס דְּכוּלְהוּ מְשַׁלְמֵי, וּמַאי שְׁנָא מִקְטָלָא, דְּאָמַר רַבִּי בָּאוּ עָלֶיהָ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וַעֲדַיִן הִיא בְּתוּלָה הָרִאשׁוֹן בִּסְקִילָה, וְכוּלָן בְּחֶנֶק, שַׁאֲנִי הָתָם דְּאָמַר קְרָא (דברים כ״ב:כ״ה) ״וּמֵת הָאִישׁ (הַהוּא) אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּה לְבַדּוֹ״. וְרַבִּי יוֹחָנָן הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיה, אִם כֵּן לִכְתֹּב רַחְמָנָא בְּעוּלַת אִישׁ מַאי בְּעוּלַת בָּעַל, שְׁמַע מִינֵיה תַּרְתֵּי.

תָּנִי רַבִּי חֲנִינָא, וְהִיא בְּעוּלַת בָּעַל, בְּעוּלַת בַּעַל יֵשׁ לָהֶם, נִכְנְסָה לְחֻפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה אֵין לָהֶם.

וְהִיא בְּעוּלַת בָּעַל – בַּעֲלִיָתוֹ שֶׁל בַּעַל.

וְהִיא בְּעוּלַת בָּעַל – אָמַר רַב, בַּעֲלָהּ נִתְעַטֵּר בָּהּ, וְהִיא לֹא נִתְעַטְּרָה בְּבַעֲלָהּ רַבָּנָן אַמְרֵי, מַרְתָא דְּבַעֲלָהּ, בְּכָל מָקוֹם הָאִישׁ גּוֹזֵר בְּרָם הָכָא (בראשית כ״א:י״ב) ״כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ״.

וג֗א מלאך אללה אלי אבימלך פי חלם אלליל פקאל לה אנך מאית בסבב אלמראה אלתי אכ֗ד֗תהא והי ד֗את בעל.

ובא מלאך ה׳ אל אבימלך בחלום הלילה ואמר לו: הנך מת בגלל האישה אשר לקחת והיא בעולת בעל.

ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה – ¹אין הקב״ה נגלה אל האומות אלא בלילה. וכה״א בסעיפים מחזיונות לילה (איוב ד׳:י״ג). וכתיב ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה (בראשית ל״א:כ״ד). וכתוב ויבא אלהים אל בלעם לילה (במדבר כ״ב:כ׳).

הנך מת – ²מיכן שאין התראה בבני נח.

והוא בעולת בעל – ³א״ר אחא שנתעטר בה בעלה. ⁴כענין שנאמר אשת חיל עטרת בעלה (משלי י״ב:ד׳).

1. אין הקדוש ברוך הוא נגלה. ב״ר וילקוט שם.

2. מיכן שאין התראה. סנהדרין נ״ז ע״ב. וב״ר שם.

3. א״ר אחא. ב״ר שם. ובילקוט רמז פ״ט הגי׳ אמר רב צ״ל א״ר אחא.

4. כענין שנא׳ אשת חיל עטרת בעלה. הסיום הזה חסר בב״ר וילקוט שם. ונמצא בב״ר פמ״ז כתיב אשת חיל עטרת בעלה. א״ר אחא בעלה נתעטר בה. והיא לא נתעטרה בבעלה.

ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה – כבר דרשו רבותינו שאין הקב״ה נגלה לגוים ולנביאי או״ה אלא בלילה. שנא׳ בסעיפים מחזיונות לילה (איוב ד יג):

ובא המלאך אל אבימלך בעבור כבוד אברהם. גם פה לקיחה כאשר עם פרעה, רק על פרעה הביא נגעים גדולים ועל ביתו, ונגעי אבימלך וביתו לא היו כן, כי [יתכן]⁠^א שהיה צדיק מפרעה.

א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.

The angel appeared to Abimelech in a dream because of God's regard for Abraham's honor.⁠¹ Scripture tells us that both Abimelech² and Pharaoh³ took Sarah;⁠⁴ nevertheless, God brought upon Pharaoh and his house great plagues,⁠⁵ while the plagues brought on Abimelech and his house were of a lesser nature. The reason for this is that Abimelech was more righteous than Pharaoh.

1. Abimelech was no prophet and consequently would not experience prophetic visions. He did so only because God wanted to safeguard Abraham's wife. It should be noted that Scripture says God appeared to Abimelech. Ibn Ezra explains that God came to him via an angel.

2. With regard to Abimelech it is written, And Abimelech King of Gerar sent, and took Sarah (v. 2).

3. So I took her (Sarah) to be my wife (Gen. 12:19).

4. Hence both committed the same sin.

5. Gen. 12:17.

ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה – וכן נאמר בלבן, כי לכבוד הצדיקים יבא לאנשים מהאומות חלום של נבואה, אבל פרעה לא היה ראוי לחלום של נבואה אפילו בעבור הצדיקים אלא נגעיו היו שלוחיו מאת האל. הוא שאמר אליהוא, כי באחת ידבר אל ובשתים ולא ישורנה, בחלום חזיון לילה בנפל תרדמה על אנשים בתנומות עלי משכב, אז יגלה אזן אנשים ובמוסרם יחתום (איוב ל״ג:י״ד-ט״ז) – פרושו או במוסרם. ואלה הם השתים: החלום והיסורין.

והיא בעולת בעל – והיא אסורה לך, כי אדם הראשון נצטוה על אשת איש כמו שכתבנו, שהרי אמר: ודבק באשתו, ופירשו רז״ל^א (בבלי סנהדרין נ״ח): ולא באשת חבירו. וכן נראה כי חמור היה איסור אשת איש על בני נח שהרי היו מתירין את עצמן להרוג איש ולא לשכב את אשתו, ואף על פי ששניהם אסורים עליהם. ודקדקו רבותינו ז״ל אחר הקבלה (בבלי סנהדרין נ״ז): מדכתיב בעולת בעל ולא כתיב אשת איש כי אינה אסורה אשת איש עליהם עד שתבעל לבעל תחלה, אבל הארוסה אין חייבין עליה ואפילו הכניסה לביתו לשם אישות אין חייבין עליה אלא עד שתבעל לו.

א. כן בכ״י פריס 193, מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ופירשו רז״ל״.

ויבא אלוהים אל אבימלך בחלום הלילה, a similar mode of expression has been chosen by the Torah when reporting God as appearing to Lavan and warning him not to harm Yaakov (Genesis 31,24). The wicked who do not deserve a communication from God, sometimes experience such a visitation as a mark of honour for the righteous people who are the subject of such a visitation. Pharaoh of Egypt at the time when he had seized Sarah had not been granted even such a dream, but the plagues visited upon him and his servants had been used to indicate the displeasure of Avraham‘s God with Pharaoh’s conduct. The differences in God’s dealing with different people are described by Elihu in Job 33, 14-16, “for God speaks time and again- though man does not perceive it- in a dream at night, a night vision, when deep sleep falls upon men, while they slumber in their beds. Then He opens men’s understanding and by disciplining them leaves His signature.” The two methods God employs are either dreams or afflictions.

והיא בעלת בעל, she is out of bounds to you. Even the first human being had already been commanded not to commit adultery, as our sages derived from the words ודבק באשתו, meaning that he is to have intimate relations exclusively with his own wife. (Genesis 2,24) From all we read it is clear that the people of that time considered the sin of adultery so severe that they were prepared to kill the husband in order not to violate the commandment not to commit adultery. (compare the comment made by Avraham to Sarah in 12,12) They were aware of the sin of committing murder but considered it as a lesser sin. Our sages paid attention to the expression בעלת בעל as opposed to אשת איש, suggesting that according to Avimelech’s mores, a woman who had become married but whose marriage had not yet been consummated would not be included in the prohibition of being someone else’s wife. Girls who were merely betrothed would not be considered as out of bounds on account of their being betrothed.⁠¹

1. a major difference between Jewish law and the Noachide laws.

הנך מת – מכאן שאין התראה לבני נח.

הנך מת, "you are about to die;⁠" God's dealings with Avimelech prove that gentiles do not have to be cautioned not to commit acts which they know to be punishable.

הנך מת – תימא למה הזהיר אותו באבימלך מקודם, ואלו בפרעה הכהו קודם האזהרה. וי״ל גלוי וידוע לפני הקב״ה שאבימלך צדיק היה וחושש על אזהרתו, אבל פרעה היה שטוף בזמה והיה רשע, ואלמלא שעשאו הקב״ה טומטום לא היה משגיח בבת קול, ושמא היה פוגע בשרה אמנו. ועוד באבימלך לא נהג בה מנהג בזיון אלא דרך כבוד, שלח אחריה שרים נכבדים, שנ׳ וישלח אבימלך, ועשה בה לקוחין שנ׳ ויקח את שרה אבל פרעה לא שלח אחריה, אלא ותקח האשה כו׳, בעבור שהיה לו אשה אחרת לא עשה בשרה לקוחין.

בחלום הלילה – וכן עוד פעם אחרת (ו), ואין הכרח שיעשה זה הביאור תמיד.⁠¹

הנך מת – אין זה בפועל רק בכח קרוב.⁠²

1. לא בכל פעם שההתגלות היא בחלום, התורה מציינת זאת. ראה במדבר י״ב, ו.

2. אף על פי שנקטה תורה לשון הווה: ׳מת׳, אין הכוונה שכבר הוא מת בפועל, אלא רק שהוא עומד למות. ההצדקה לשימוש בלשון הווה היא העובדה שכבר עתה יש פוטנציאל רציני של מיתה (׳בכח קרוב׳).

והראה ה׳ יתעלה את אבימלך בחלום קודם שיקרב אליה דברים ימנעוהו מזה, בעבור אברהם נביאו. ולא היה זה חלום של נבואה, אבל היה במדרגת החלומות הצודקים, כמו שזכר הרב המורה (ב, מא). והנה היה הגעת כמו זה המראה בחלום במדרגת אחד מהפלאים, כמו שיתבאר למי שיתבונן במה שביארנו מענין החלום הצודק בשני מספר מלחמות ה׳ (פרק ו ואילך); והנה עשה ה׳ יתעלה זה הפלא בעבור השגחתו על אברהם נביאו. ואמר אליו ה׳ יתעלה בחלומו שכבר ימות בעבור האשה שלקח, כי היא אשת איש, ובני נח היו מצווים על העריות כמו שביארנו בפרשת נח (חלק א ביאור הפרשה ט, ז).

הנך מת על האשה וכו׳ – כי בני נח אזהרתם זו היא מיתתן (סנהדרין נ״ז.).

והנה לא נגע הש״י את אבימלך על דבר שרה כאשר עשה לפרעה כשלקחה לפי שלא ישאר בלבו של אבימלך משטמה עם אברהם ושרה על נגעיו כיון שהיו עתידין לשבת בארצו אבל במצרים שהיה רצון השם שיצא משם נגע את פרעה נגעים גדולים באופן שיאמר לאברהם הנה אשתך קח ולך והותרה בזה השאלה הג׳.

האמנם בא הדבור אל אבימלך עם היותו בלתי ראוי והגון לכך לכבוד אברהם ולצרכו והוא כדי שידע אבימלך מעלת אברהם ונבואתו ויגידהו לכל אנשי ארצו ויגדל בעיניהם וידעו כי הוא ואשתו וכל בני ביתו מחנ׳ אלהים. ובעבור זה גם כן לא הזהיר הקב״ה לאבימלך קודם לקיחת שרה השמר לך מדבר עם שרה מטוב עד רע כי רצה ית׳ שיבא הדבר הזה לנסיון לתועלת אברהם ולשמירת ביתו. וגם יש לומר בזה סבה אחרת והיא שכאשר הלך אברהם למצרים לא היה עדין במדרגה כך מהדבקות לשינבא אלהים את פרעה בעבורו ולכן הציל את שרה ע״י נגעים שנגע את פרעה אבל אחרי מעמד בין הבתרים והמילה גדלה כ״כ מעלת אברהם לפני השם שבזכותו ובעבורו ראתה הגר את מלאך ה׳ ובא מלאך השם אל אבימלך בחלום הליל׳ על ענינו והותר׳ בזה השאלה הד׳ והה׳. והנ׳ אמר הנך מת על האש׳ אשר לקחת והיא בעולת בעל להודיעו שהי׳ חייב מיתה משני צדדים הא׳ מפני שלקחה בחזקה ומבלי רצונ׳ ובין שתהי׳ פנויה ובין שתהיה אשת איש לא היה לו ללקח׳ שלא כרצונ׳ ועל זה אמר על האשה אשר לקחת. והצד השני להיות׳ אשת איש והוא אמרו והיא בעולת בעל כי היו בני נח מצווים ומוזהרים על הגזל ועל אשת איש ואזהרתם זו כו׳.

ויבא אלהים אל אבימלך – כענין שנאמר בלבן (בראשית ל״א:כ״ד) ובבלעם (במדבר כ״ב:ט׳,כ׳), ולא נזכר בהם אז ״וירא אליו״, ולא ״מראות אלהים״, ולא דבור, כמו שנזכר באבות ובשאר הנביאים, כאמרו ״במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו״ (במדבר י״ב:ו׳), כי אמנם לא נראה האל יתברך כלל אז, אבל בא אליהם קול אומר בלבד.

הנך מת – הנך הולך וכלה בחולי שהתחיל בך ״כי עצר עצר ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית כ׳:י״ח).

ויבא אלוהים אל אבימלך, this visitation was of a similar kind to that reported with Lavan (31,24) and Bileam (Numbers 22,24) respectively. The Torah refrains from speaking about a מחזה, “a vision,” in order not to place these wicked people on a pedestal similar to our patriarchs. The expression דבור to describe a verbal communication to these individuals is also absent, God having reserved such an expression for communications with prophets, as He pointed out to Miriam and Aaron in Numbers 12,6. Avimelech did not experience a visual image of God in his dream at all. He perceived a divine voice addressing him.

הנך מת, the impotence which you experienced (verse 18) will result in your death.

[א] הנך מת על האשה

[1] מכות פרק שני דף ט ע״א (מכות ט.)

[ב] והיא בעולת בעל

[1] כתובות פרק חמישי דף סא ע״א (כתובות סא.)

[2] קידושין פרק ראשון דף ט ע״ב (קידושין ט:) ב¹ ודף י ע״א (קידושין י.)

1. לשון הגמ׳, ׳ובביאה מנא לן אמר ר׳ אבהו אמר רבי יוחנן דאמר קרא ״בעולת בעל״ מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה׳.
בגמ׳ לא מבואר האם כוונת ר׳ יוחנן לתיבות ׳בעולת בעל׳ בדברים כב, כב [׳כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל׳], או שמא התכוון לנאמר כאן לאבימלך [׳והיא בעולת בעל׳]. רש״י שם ט, ב, פירש שהכוונה לפס׳ בדברים כב, וכן ציין ר׳ יהושע בועז ב׳תורה אור׳ על הגמ׳ שם. אולם בדפוס וינציאה הראשון הגירסה בגמ׳ ׳דאמר קרא והיא בעולת בעל׳, והכוונה בוודאי לפס׳ בבראשית כאן [וכן הוא בדפוס קושטא שנת רס״ט]. ורבנו כנראה ציין לפי הדפוסים הנ״ל, ולכן היפנה את הפס׳ כאן לגמ׳ בקידושין שם [ובדברים כב רבנו לא ציין כלום]. המהרש״א בקידושין שם כתב: ׳ובכל נוסחאות ישנות וכן בילקוט מביא קרא והיא בעולת בעל דכתיב גבי אבימלך׳.

<ויבא אלקים אל אבימלך: לפי הנראה מפשט הכתו׳ זה השם קדש, וכן ¹וירא אלקים אל לבן הארמי בחלם הלילה, ²ויבא אלקים אל בלעם לילה, אבל ³מדברי הזוהר ריש פ׳ בחקתי ופ׳ בלק דף קצ״ד לא משמע כן, וכן ⁴בשמות שבפ׳ נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה. וענייני׳ אלה נראי׳ כמבהילין, והסתרתי פני מהם, שאין למדקדק עסק בהם. ועיין ⁵ביפה תואר על ב״ר פ׳ נ״ב סי׳ ח׳, ⁶ומה שאכתוב סוף פרשת ויצא.>^א

ויבא אלקי׳ אל אבימלך בַחֲלוֹם: מל׳ וא״ו בהעתק מס׳ הללי, ⁷והאחר שבסמוך חס׳, וכך הם בכל הספרי׳ המדוייקי׳. ⁸והמדפיס שכתב על זה ב׳ חסרי׳, וכן הביאו ⁹במסורת הגדול, ונגרר אחריו גם בעל ¹⁰מנחת כהן <ובעל ¹¹מסורת הברית הגדול> הם דברי חלומות. וכן כת׳ א״ת בפשיטות, בחלום הראשון מלא, ע״כ. והשני׳ החסרי׳ הם ¹²ויאמר אליו האלקים בַחֲלֹם שבסמוך, ¹³אל לבן הארמי בַחֲלֹם (פ׳ ויצא), וכ״כ ¹⁴הרמ״ה ז״ל. אח״כ ראיתי ¹⁵בקונטריס הטעיות מספר מנחת כהן הנזכר שחזר בו, והגיה ¹⁶כמו שכתבתי. וכן הוא בתיקון ס״ת ישן. [בחלום].

1. וירא אלקים אל לבן: בר׳ לא כד.

2. ויבא אלקים אל בלעם: במ׳ כב כ.

3. מדברי הזוהר: ויקרא, קיג ע״א; במדבר, קצד ע״א.

4. בשמות שבפ׳ נאם שומע: זוהר במדבר, רח ע״א.

5. ביפה תואר: על ב״ר פרשה נב ז, שב ע״א: שג ע״ב.

6. ומה שאכתוב: מ״ש בר׳ לא נג (׳אלקי אברהם׳ וכו׳).

7. והאחר שבסמוך: להלן פס׳ ו.

8. והמדפיס: מ״ק-ד על אתר.

9. במסורת הגדול: מ״ס-ד חל 25.

10. מנחת כהן: על אתר.

11. מסורת הברית הגדול: סי׳ קעה (על בר׳ לא כד), כה ע״ב.

12. ויאמר אליו האלקים בַחֲלֹם: להלן פס׳ ו.

13. אל לבן הארמי: בר׳ לא כד.

14. הרמ״ה: חל״ם.

15. בקונטריס הטעיות: בסוף ספר מנחת כהן, פרשת וירא.

16. כמו שכתבתי: מ״ש בר׳ ד ז (׳הלוא אם תיטיב׳).

א. אפשר שתוספת גיליון זו אינה מיד נורצי.

הנך מת על וגו׳ – פירוש חייב אתה מיתה אשר לקחת והיא וכו׳, פי׳ אחר שאני מודיעך שהיא בעולת בעל. אבל אם לא הודיעו הגם שהיה עושה מעשה לא יתחייב מיתה כי בן נח שבא על אשת איש בשוגג בחושבו כי היא פנויה פטור, וכמו שכתב רמב״ם בפ״י מהל׳ מלכים.

עוד יסבול הכתוב על זה הדרך הנך מת וגו׳ אשר לקחת והיא בעולת בעל פירוש הגם שידעת שהיא בעולת בעל, וכפי זה יתחייב כפי הדין. אלא שאחר האמת מהאמור בענין נראה כי לא ידע שהיא בעולת בעל.

הנך מת על האשה אשר לקחת. "Here you are going to die on account of the woman you have taken.⁠" The meaning is "after I reveal to you that she is married you will be guilty of death.⁠" Had God not informed Avimelech of Sarah's true status as a married woman, he would not have been guilty of death even if he had slept with her. Any Gentile who sleeps with a woman whom he has reason to believe to be single is innocent of adultery. Maimonides explains this in Hilchot Melachim 9,5.

The verse may also be understood as telling Avimelech that he was guilty of death having taken Sarah while aware that she was married. However, it is more likely that at the time Avimelech had not known this.

ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה – אין זה במראה נבואה, כי על הנבואות נאמר ״וירא״ או ״במראות הלילה״, שנראה להם הכבוד ודבר עמהם. אבל ״ויבא אלהים״ נאמר על הגעת שפע לנפש החולם מאת האלהים. ולא נראה אליו הכבוד אלא שחלם כן, ובחוזק השפע הנפש מתבהלת מאד, עד שלא יסתפק שהוא חלום-צודק נשפע עליו מן השמים. ועליו נאמר ״ולא ענהו ה׳ גם בחלומות גם באורים גם בנביאים״.⁠¹ וכן בלבן הארמי² ובחלומות שר המשקים ושר באופים³ ובחלום פרעה.⁠⁴

הנך מת על האשה אשר לקחת – הנה כפי עדות הכתוב שבתום לבבו עשה זאת, וה׳ עצמו אמר ״גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת״,⁠⁵ אם כן למה אמר לו ״הנך מת״? ולמה לא אמר ״האשה אשר לקחת היא בעולת בעל, ועתה השב אשת האיש, ואם אינך משיב דע כי מות תמות״. והאמת שהיה חייב מיתה על הלקיחה, כי ידע ה׳ שאם היה אברהם אומר שהיא אשתו היו מעלילים עליו עלילות להרגו ולקחת את אשתו. ומטעם זה עצמו אחר אברהם ״אחותי היא״, ובעצת ה׳ עשה כן, וכמו שאמרנו אצל פרעה. ולולי זאת לא היה נענש הוא וביתו, ולא היה מצוהו ״ויתפלל בעדך וֶחְיֵה״.⁠⁶ וזה להפך מדעת רמב״ן ז״ל, והכתוב הזה עד על פרושנו.

הנך מת – לשון הוה ולא אמר ״מות תמות״. כי מעת לקחה הוכה במכאוב, על כן לא קרב אליה וכמו שאפרש. והוא חשב מקרה הוא ובנקל יחי ממכאובו. והודיעו ה׳ בחלום כי מת הוא, שנחשב כמת, כי לא יחיה מחליו, ושבא עליו [המחלה] בעבור האשה אשר לקח.

והיא בעלת בעל – פירש לו הטעם למה יתחייב עליה, שהיא אשת איש. ואמר ״בעולת בעל״ כלומר אשת אדם גדול שבעבורו אנקם ממך. כי ״בעל״ הוא אדון ונשיא, כמו ״לא יטמא בעל בעמיו״,⁠⁷ וכמו ״מבעלי יהודה״,⁠⁸ ״מבעלי שכם״⁹ הנכבדים שבהם. או האדונים כמו ״בעליו אין עמו״,⁠¹⁰ ״בעל הבית״,⁠¹¹ וכן כאן. כי אולי חטא בזה פעמים אחרות, והודיעו למה הפעם הזאת ינקם ממנו. והנה אל פרעה לא בא ה׳ בחלום הלילה להודיע דבר, אלא נְגָעוֹ נגעים גדולים ואת ביתו, שסבבו שהשיב את שרה. ואל אבימלך דבר בחלום, לפי שלא ירד למצרים רק לצורך בעבור כי כבד הרעב, ורצה להעשירו שם, סבב שידברו השרים אל המלך שיתחתן עמה. ונאמר ״ותוקח האשה בית פרעה״,⁠¹² שישבה בארמונו¹³ ממתנת ליום חתונתה, וכמו שפרשנו שם. וכאשר הוצרך להשיבה ידעו כלם כי לא קרב אליה. אבל אבימלך לקחה אצלו, הוצרך להתפרסם בין כל השרים ועבדיו שלא נגע בה, ועל כן אמר לו ה׳ כל הדברים האלה בחלום. וכשספר לשריו ולאנשיו את חלומו אשר חלם נודע לכל שלא קרב אליה. ולפי שבחר לו אברהם הארץ הזאת לשבת בה,⁠¹⁴ רצה לגדל כבוד אברהם בעיני המלך והשרים, ושייראו בעתיד להרע עמו. על כן הוגד לו כל זה בחלום הלילה. ועל כן בקש ממנו אבימלך ״הנה ארצי לפניך, בטוב בעיניך שב״,⁠¹⁵ ומלך מצרים שְׁלָחוֹ מארצו, כי כן חפץ ה׳. ולא היה עושה כן אם היה ה׳ מגלה לו מענין אברהם מה שגלה לאבימלך. וכן בעבור שעוד מעט וְתֵלֵד שרה את יצחק, היה צריך שֶׁיִוָּדַע לכל כי טהורה היא, ושאברהם הוליד את יצחק. ועוד כי זאת הפעם היה אחרי שנכנסו אברהם ושרה בברית ונתקדשו בקדושה יתירה, נדבק עמו הענין האלהי יותר, ולמען כבודו בא אל אבימלך בחלום הלילה, כמו שלמען קדושת יעקב בא אל לבן הארמי בחלום הלילה; ולמען קדושת ישראל בא אל בלעם בן בעור בחלום הלילה.

1. שמו״א כח, ו.

2. בראשית לא, כד.

3. שם מ, ה.

4. שם מא, א.

5. פסוק ו.

6. פסוק ז.

7. ויקרא כא, ד.

8. שמו״ב ו, ב.

9. שופטים ט, כ.

10. שמות כב, יג.

11. שם כב, ז.

12. בראשית יב, טו.

13. בארמון, אבל לא בחדרו של פרעה.

14. שהרי גם היא חלק מארץ ישראל. ושלא כארץ מצרים (במעשה שבפרשת לך לך) שהיא חוץ לארץ.

15. בראשית כ, טו.

הנך – כשיש כנוי במלת ״הנה״, תהיה הפעולה הסמוכה בהווה, אף בדבר העתיד, הנני ממטיר כעת מחר (שמות ט׳:י״ח), הנך מת, והנך הרה (בראשית ט״ז:י״א).

על האשה – באנשי ביתו שנענשו על חטאם, שעל פי דבריהם נפתה לקחת את שרה, נאמר על דבר שרה^א (בראשית כ׳:י״ח), ש״על דבר״ רגיל בתשלומי חטא, כמבואר בבראשית (הרכסים לבקעה בראשית ב׳:כ״ד) ובאבימלך שהיה נקי כפים, נאמר ״על״ ולא ״על דבר״.

א. כן בפסוק. בדפוס ראשון (בהשפעת בראשית י״ב:י״ז): ״שרי״.

ויבא אלהים – כענין שנאמר בלבן ובבלעם, ולא נזכר בהם וירא אליו ולא מראות אלהים ולא דבור, כמו שנזכר באבות ובשאר נביאים להבדיל בין נבואה לנבואה, כדרך במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו (במדבר י״ב ו׳), כי לפי האמת לא נראה להם האל יתברך כלל, אבל בא להם קול אומר בלבד:

הנך מת – הנך בן מות משני טעמים, האחד שלקחת אשה בחזקה ונגד רצונה, והב׳ כי היא בעולת בעל, וזה טעם וא״ו של והיא:

ויבא אלהים – וכי קב״ה אתא לגביהו דרשיעיא כה״ד ויבא אלהים אל בלעם ויבא אלהים אל לבן אלא ההוא ממנא שליחא דאתפקדא עלייהו הוה בגין דכלהו כד עבדי שליחותא נטלי שמא דא (מכדרשב״י דקי״א) וכ״כ הרע״ס מוכרחים אנו לומר שאין אלהים כאן קודש, כי אם היה הקב״ה המדבר, לא היה אומר ויתפלל בעדך.

הנך מת – אם תשכב עמה ואם תעכב אותה אצלך, כי אמנם אשת איש היא (דח״א), ואבימלך לא הבין שהוא על תנאי ואמר הגוי גם צדיק תהרוג.

You must die. I.e., “if you lie with her and detain her with you, for she is in fact a married woman” (David Hai Ashkenazi). However, Abimelech did not understand that this decree was conditional, and so he said [next v.], “Would You kill a nation, although innocent?”

בחלום – לעיל (בפירוש יג, יד–טו) עלה בידינו ש״חלם״ קרוב ל״עלם״, ״הלם״, ו״אלם״ (המציינים דבר קשור וסגור, מצומצם, מוגבל, ובלתי מפותח), והוא השורש של ״חלמות״ (חלמון) ו״חלם״ (ריפוי); ועל פי זה פיתחנו את תפיסת החלומות, כפי שהיא מתבטאת במילה ״חלום״.

״חלום״ הוא המצב המתואר באיוב (לג, טו⁠־יז): ״בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה [שינה עמוקה – חוסר הכרה] עַל⁠־אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב [כשהם נמים על מיטותיהם]. אָז יִגְלֶה [יפתח] אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתּם [ויטביע את חותמו על מצבם האסור במוסרות]. לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה [הוא ימנע אדם ממעשה] וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה [וישלול מאיש את גופו]״. חופש הרצון מצומצם, הגוף והרוח נשמעים לחוקים שאינם רגילים. כדרך שבחלמון נקשרים ונשזרים יחד בערבוביה ללא צורה כל הנבטים של הגוף החי העתיד; שכן חסר בחלמון הנפש – הניצוץ של עצמאות חיה, ההופך את כל הנבטים לצורה אחת, מפריד אותם ושולט בהם; כך גם בחלום, חסר השכל ההכרתי, ומחשבות ונבטי רעיונות נארגים יחד, ומתחברים על ידי סמיכות מקרית גרידא, שכן השכל ההכרתי אינו אוחז ברסן ההנהגה. כל ״חלום״ הוא ״חלמות״, חזרה של הנפש, אל המצב העובָּרי.

במצב של חלום, האדם אינו החושב או המדמה הַפָּעִיל; אלא המחשבות והדמיונות פועלים עליו. וכשהאדם נתון במצב הזה, יוצר עמו ה׳ לפעמים קשר: ״אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתּם״ (שם לג, טז) – הוא יפתח את אזני האנשים ויטביע את חותמו על מצבם האסור במוסרות. בחלום הנשלח מאת ה׳, ה׳ הוא השכל הפעיל.

הנך מת – לאדם אין כל זכות לקחת שום דבר שאינו שלו, ובודאי לא לקחת אשה. דבר זה נאסר אף למלך, לא פחות מאשר להדיוט. אף אם כך הוא המנהג המקובל, אין זה הופך אותו למוסרי. ולא עוד אלא שהיא ״בעולת בעל״, היא כבר שייכת לאחר.

בעל קרוב ל״בהל״ ו״פעל״, שתפיסתם הבסיסית: להתגבר על או להכניע משהו או מישהו. ״נבהל״ (צורת הנפעל) מציין אחד שדבר מה שלט ברוחו, והביא אותו לפחד. ״פעל״ מציין את המדרגה העליונה של שליטה ובעלות; בהרחבה, הוראתו ״לייצר״.

בעוד ש״אדון״, מ״אדן״, מציין את יחס האדון, כנושא, מגן, ומייצג של אדם אחר; ו״איש ואשה״ מייצג יחס של שוויון (חז״ל כבר ציינו את האצילות המוסרית של הלשון עברית, בזה שהיא הלשון היחידה הקוראת לאיש ואשה על שם שוויונם הגמור – עיין בראשית רבה יח, ד ובפירוש לעיל יא, ז); הרי ש״בעל״ מציין את השולט באמצעות כחו המכריע. לפי זה נוכל לבאר את הפסוק בהושע (ב, יח), ״תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא⁠־תִקְרְאִי⁠־לִי עוֹד בַּעְלִי״. לא תחוש שאתה מוכנע ומושפל לפני ה׳; אלא תלך קוממיות באור פני ה׳.

ויבא אלהים – החלום שראה היה מאת ה׳ ומציין זה במ״ש ויבא אלהים, כמו בלבן ובלעם, ואינו מענין נבואה, רק ציון לחלומות הצודקים, ויאמר לו הנך מת, שהיה חייב מיתה משני טעמים. א) מדין גזל כמ״ש הרמב״ם בפ״י מה׳ מלכים, שכולל גם גונב נפש, שלכן נתחייבו אנשי שכם הריגה וזה אפילו בפנויה. ב) מצד שהיא א״א, וז״ש על האשה אשר לקחת, ר״ל שלקחת בחזקה והיא גזל, ועוד שהיא בעולת בעל.

BUT GOD CAME. The dream he saw came from God, conveyed by God came — as in the case of Lavan and of Bileam. It does not signify prophecy, however, only significant dreams.

AND SAID TO HIM, “YOU WILL SURELY DIE.” He deserved death for two reasons: [1] In accordance with the laws against thieving — as Rambam has written¹ — which also cover kidnapping, that indeed being the reason that the men of Shekhem deserved being killed², even on account of an unmarried woman. [2] Since she was married — hence: because of the woman (ishah — married woman) that you have taken. i.e., that you have taken by force — and that is robbery — and that she has a husband.

1. Yad, Hil. Melakhim 9:9.

2. For kidnapping Yaqov’s daughter.

מכיוון שאין ה׳ מופיע להם לעובדי ע״ז כמו שהוא מופיע לנביאיו, הרי הוא מזהירם או מודיע להם את אשר עתיד להעשות בחלום הלילה, השווה לבן, פרעה.⁠¹ אמנם, גם ליעקב מופיע ה׳ בחלום הלילה, אלא שגילויי שכינה אלה הם תמיד בעלי אופי נבואי, וכפי שנראה להלן. הן גם בנביאים מדבר ה׳ בחלום. לעומת זו לא בא דבר האלהים אל עובדי ע״ז אלא למען הצלתם של האבות, ולא למען הצלתם שלהם.

הנך מת – הנך עומד למות; השווה ישעיהו ל״ח:א׳.

בעלת בעל – השווה דברים כ״ב:כ״ב.

1. להלן ל״א:כ״ד, מ״א:א׳ ואילך.

הנך מת על האשה אשר לקחת – והיא בעולת בעל הכוונה. דעשה שתי עבירות האחת איסור גזל וכמו שמפורש בסנהדרין דף נ״ז על הגזל גנב וגזל ויפ״ת וכי״ב ופרש״י דהוה נמי גזל שגוזל את אשתו וכן שם בן נח שיחד שפחה כו׳ אעפ״י שאין זה בעולת בעל דאשות נהרג משום גזל עיי״ש. [וצע״ק כעת על רמב״ם דפירש משום עריות אשת חבירו וסוגיא דגמרא לא משמע כן] ולכך קאמר הנך מת על האשה אשר לקחת דהוה גזל. והשנית והיא בעולת בעל דהיא אשת איש ולכן אמר אבימלך ובנקיון כפי עשיתי זאת דזה מורה על הנקיון מחמס ודו״ק.

הנך מת – בידי אדם,⁠¹ ואע״פ דכתיב (פ׳ ו׳) ואחשך אותך מחטוא לי [אפילו הכי] דינו מסור לאדם. ודכותה ביוסף וחטאתי לאלהים (פ׳ וישב) אבל דינו מסור לאדם, ומכאן דאומר מותר קרוב למזיד הוא.⁠² (מכות ט׳.)

בעולת בעל – האשה עם בעלה עולה עמו ואינה יורדת עמו, מאי קרא, אמר רב הונא, והיא בעולת בעל – בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל.⁠³ (כתובות ס״א.)

בעולת בעל – תנא רבי חנינא, והיא בעולת בעל, בעולת בעל יש להם לבני נח, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם.⁠⁴ (סנהדרין נ״ז:)

בעולת בעל – תנא רבי אבהו בשם רבי אלעזר, והיא בעולת בעל, על הנשואות הוא חייב ואין חייב על הארוסות.⁠⁵ (ירושלמי קדושין פ״א ה״א)

1. כדין בן נח שנהרג על אשת חבירו, ואע״פ שהי׳ סבור אבימלך שאחות אברהם היא, בכ״ז קיי״ל דאומר מותר קרוב למזיד הוא, כפי שיתבאר.

2. שהרי הוא חשב שהיא אחות אברהם ומותרת לו, ואע״פ שטען לפני הקב״ה הגוי גם צדיק תהרוג, כלומר שטען שאנוס הוא, אך באמת היתה תשובת הקב״ה שהוא בעצמו אשם בדבר שאמר אברהם אחותי היא, מפני ששאלוהו עליה מי היא, והי׳ ירא אברהם לומר האמת פן יהרגוהו וכפי שיתבאר בפ׳ ז׳. –
ומכאן קיי״ל בעלמא דאומר מותר קרוב למזיד הוא, וזה דעת רבא, אבל אביי ורב חסדא ס״ל דאונס הוא, ובכ״ז קיי״ל כרבא משום דבתרא הוא, וגם אפשר לומר הטעם דקיי״ל כותי׳ דזה הוי בכלל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד (ב״ק כ״ו.), ועיין ברמב״ם פ״ה ה״ד מרוצח.
וי״ל דלא תקשה על אביי ורב חסדא ממשנה דב״ק הנ״ל, משום דשני ענינים אומר מותר הם, כסבור שהרג בהמה ונמצא שהרג אדם, בכזה חייב, משום דהוי לי׳ לעיין, אבל באומר מותר שחשב שמותר להרוג, בזה י״ל דהוי כאונס, אבל מדברי התוס׳ בב״ק שם ובשבת ע״ב א׳ נראה שמחלקים בענין אחר, שכתבו דאע״פ דבכל איסורין שבתורה כגון שבת וע״ז מחייבין אומר מותר, אבל בגלות מדכתיב הרבה פעמים בשגגה ממעטינן גם אומר מותר, משמע דבשאר איסורים אף באופן שחשב שמותר ג״כ חייב, והרבה יש להעיר בדבריהם, אך כבר כתבו בזה בספרי האחרונים, לכן לא מצאנו לנכון להאריך בזה.

3. נראה בטעם דיוק הדרשא מדלא כתיב והיא אשת איש, ולכן דריש שבלשון בעולת בעל מרמז ענין עליה שהאשה עם בעלה עולה ואינה יורדת, כלומר שזוכה היא בזכיותיו ולא בפחיתותיו, ובאור ענין זה נתבאר לפנינו לעיל בפ׳ בראשית בפסוק כי היא היתה אם כל חי, ששם באה ג״כ דרשא בענין זה, ובארנוהו שם די הצורך, עיי״ש וצרף לכאן.

4. מדלא כתיב והיא אשת איש, ש״מ דעיקר העונש מיתה הוא משום בעולתו של בעל ולא משום קדושיו וחופתו, ולכן כל זמן שלא נבעלה אינה בכלל חייבי מיתה אם זנתה.

5. וגירסא אחרת על הבעולות הוא. חייב וכו׳, אבל הגירסא שהעתקנו הוא עיקר, וכ״ה במ״ר, והכונה, דבדרשא הקודמת ממעטינן מלשון בעולת בעל זו שנכנסה לחופה ולא נבעלה, והיינו כמש״כ שם דדרשינן כן מדלא כתיב והיא אשת איש, וכאן מוסיף לדרוש דתרתי בעינן, חדא שתהא נשואה לו, ובבעילה, לאפוקי נכנסה לחופה ולא נבעלה, וגם שתהא נבעלת בכשרות, לאפוקי אם נבעלה בזנות אין חייבין עליה, וזה דרשינן מדלא כתיב בעולת איש אלא בעולת בעל ש״מ דבעינן בעולת בעל דהיינו ביאה כשרה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון