ויטע י״י אלהים – אחר שהגיד הכתוב יצירת האדם שהיה לנפש חיה עוסק בעניניו תחת השמש, הודיע מה נעשה בו, אם היה משכנו עם שאר נפש חיה או נבדל מהם לְגָדְלָהּ. וספר שאעפ״י שהיה נפש חיה גִדְלוֹ ה׳ על כלם, ודבקה עמו הקדושה והברכה, כי דבר עמו אלהים ושָׂם מקומו בגן אלהים אשר נטע למעונו. ועל זה אמר ״ויטע י״י אלהים גן בעדן מקדם״ שהיה מטע יי בכח עליון ככל מעשה שמים וארץ, ונברא עם תדשא ועץ פרי ביום השלישי. (וכלל) [ונכלל] במאמר ״ויאמר אלהים תדשא הארץ״ וגו׳. אך הכתוב מודיע עתה שבמקום מיוחד בעולם נטע ה׳ גן להיות מושב לבני אדם, שבו יתענגו על רב טוב ויהיה שלחנם שלחן מלכים, מצוי להם בלי עמל וטורח, ואין צרה ואין מחלה ואין רע.
מקדם – [הביא רמב״ן] ״פירש רש״י במזרחו של עדן נטע הגן״ [עכ״ל]. [הוסיף רמב״ן] ואונקלוס תרגם ׳מלקדמין׳.1 וכך אמרו בבראשית רבה,2 והוא הנכון״. [הנ״ל] מפירוש הרמב״ן ז״ל. ועדיין לא שמענו למה קדם? ואמרו בבראשית רבה3 ר׳ שמואל בר נחמן אמר, אַתּ סבור קודם לבריאתו של עולם? ואינו אלא קודם לאדם הראשון. שאדם נברא בששי וגן עדן בשלישי״. אבל בגמרא לא משמע כן, ומטעם זה אמר הרמב״ן סתם ״כך אמרו בבראשית רבה״. שכוונתו להסתייע מדבריהם ש״מקדם״ משמעו קודם, לא מזרח. אבל לדעתי יש בקדימה ענין אחר מדברי המדרש, והעלימו כדרכם. ולא אדע טעם שהודיע [המקרא] כי יצירת הגן קדמה ליצירת האדם. ואם שזכר תחלה יצירת האדם הנה זכר אחר שתיהן יצירת הבהמה והחיה שקדמו לאדם? ולא אמר מקדם, כי סמך על המפורש במעשה הימים. וכן יסמוך על זה לענין הגן שהוא ממעשה עץ פרי שנעשה בשלישי.
ויראה לי שמלת ״מקדם״ כדברי אונקלוס ז״ל כי מה טעם להודיע שהגן במזרחו של עדן ואין אתנו יודע מקום העדן והגן? אך אינו על ״מקדם״ לבריאתו של עולם, לא על קודם לבריאת האדם, אבל רמז לנו על ידי משה שהיה בעולם בתחלת בריאתו עדן, ובו נטע ה׳ את הגן. אבל כשחטא אדם נתקללה האדמה כלה, וכמו שאמר לו ״ארורה האדמה בעבורך״.4 ומאותו זמן ואילך נהפך העדן למה שהוא עתה, ואין עוד גן, כי לא מצינו שאחר שחטא אדם שב לגן עדן. ואין גם אחד מכל יוצאי חלציו עד היום שזכה לבוא בו, לא האבות הקדושים ולא משה רבינו, וכל שכן זולתם. ואם כן יהיה הגן הנכבד הזה תחת השמש לבטלה. ואם בעבור הדורות הבאים בעת הגאולה ותקון העולם, לא מצינו בכל ספרי הנביאים זכר הבטחה שישובו בני אדם לשבת בגן שגורש משם אביהם הראשון. גם לא נזכר עוד בשום מקום, זולתי על דרך התוכחה בספר יחזקאל, כשנבא על מלך צור.5 ואם יעמוד בעבור נפשות הצדיקים שבצאתם מן הגוף יתענגו בו, זר מאד כי נפש האדם עליונה לא תתחבר עם דבר תחת השמש אם איננה עוד בגוף, ואיך תשב בגן ותאכל מפרי העץ?
וענין גן עדן וגיהנם שזכרו רבותינו ז״ל בדבריהם ומשלי החכמים, הוא שהמשילו העונג והזיו שיגיע לנפש הטהורה לגן עדן, שאין בארץ עונג למעלה הימנו; והעונש שיגיע לנפש החטאה לגיהנם שהיה מקום לפני ירושלים לאשפתות ולכל דבר גיאול כנזכר בכתוב6 גי בן הנום שהיה בו התופת לשרוף בניהם באש. ואין כל זה ענין לפשוטי המקראות, המזכירים נטיעת גן בעדן, לשום בו האדם אשר יצר. אבל נראה, שקרה לדור ראשון בענין הגן וגירושו מתוכו, למה שקרה לבניו אחריו בטובה וברעה. שהנחיל ה׳ לזרע יעקב ארץ טובה ורחבה מלאה כל טוב ורוב ברכות ובחר בארצם משכן לו והתהלך בתוכם. וכשעברו ברית, גרשם מן הארץ, ושלחם מעל פניו, והחריב הארץ ושרף באש מקדשו מקום הדום רגליו. לפי שהארץ והמקדש מתחילה לא נתנו להם רק בעבור ישמרו חקיו, שעל ידי כן תשכון שכינתו עמהם, וכמו שבארנו בענין יום השבת. אבל בעברם חק ויגעל נפשו בהם, יתפרד הענין האלהי הזה. ואז תִּשּׁוֹם7 הארץ וְיִשּׁוֹם המקדש כי אין לו עוד חפץ בהם. וכן קרה לדור ראשון שהיה לו כל טוב, כמו שהיתה הבריאה קודם החטא והיה גן בעדן, שיתהלך בו האדם וישמור מצותיו ויהיה ה׳ קרוב אליו. וכשחטא גורש מן הגן ונתקללה הארץ וכל אשר בה. וכשהאריכו הדורות בקלקלה והוסיפו לחטוא נחרב גם העדן גם הגן.
ולמה נתמה על זה הלא גם ישראל כשהוסיפו להרשיע דור דור אע״פ כן לא האמינו שיחריב ה׳ מקדשו, מקום שכינת עוזו, ואמרו ״היכל י״י, היכל י״י״ כמבואר בדברי ירמיה.8 והיה הנביא מתרה בם שיֵחָרֵב והם לא האמינו עד שראו צרתם בעיניהם. וכן היה לגן אלא שלא פירשוֹ הכתוב. ואחרי החטא האריך ה׳ כדרכו בטובו ועמד הגן זמן-מה, שאם ישובו בתשובה יגיעו אל המעלה הראשונה. אבל הדורות כולם הכעיסו ובאו עד שהביא עליהן את מי המבול. וכמדומה שאז נחרב הגן ג״כ, כמו שבעת קץ עון ישראל אחרי שהאריך להם לשוב בתשובה גלו וחרב הבית ג״כ. כי במי המבול נשתנה טבע העולם, וכמו שיתבאר בעז״ה. וחלק גדול מן הארץ גוע במי המבול, וכאמרו ״והנני משחיתם את הארץ״9 וכן קרה לגן מה שקרה. ועד העת ההיא, היו הכרובים ולהט החרב שומרים דרך עץ החיים לבל יבוא בו זר לאכול מעץ החיים. ורואה אני שההתדמות שבין הגן והמקדש, וקץ שניהם, מפורש בכתוב. כי בחרבן הבית קונן הנביא ״איכה יעיב באפו וגו׳ השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ולא זכר הדום רגליו ביום אפו״.10 זכר ״תפארת ישראל״ שהוא המעלה העליונה שהיתה לבד לישראל,11 הדבקות האלהי הנבואה ואור התורה. ועתה סלק שכינתו מהם והיו לביזה וּלְשַּׁמָה ונאבדו שתיהן. וכמו שפירש אח״כ ״מלכה ושריה בגוים, אין תורה. גם נביאיה לא מצאו חזון מי״י״.12 עוד יזכיר התפארת השלישי, שהוא המקדש מקום הדום כפות רגלי אלהים, ועליו אמר ״ולא זכר הדום רגליו ביום אפו״ כלומר, כשנפלו ישראל בעונם ממעלתן, לא העמיד המקדש לכבודו כי שכן בו, אבל החריבוֹ לפי שכל עצמו לא נבנה, רק בעבור הדבקות שבינו ית׳ עם עולמו. ואם אין האדם כדאי, אין לו חפץ בו. ולפי שכל זה דומה ממש לענין אדם עם הגן שנטע הגן הנכבד בעבור האדם, שיהיה בו לעשות רצון ה׳. וכשנפל אדם ממעלתו וטרדו מן הגן נחרב גם הוא. אמר ״ויחמוס כגן שֻׂכּוֹ״,13 מפורש, שֶׁחָמַס וכלה שֻכּוֹ שהוא המקדש. וכאמרו ״ויהי בשלם סֻכּוֹ״14 כמו שחמס הגן מלפנים. והפירוש נפלא מאד. כי אם אין זאת הכוונה מה טעם לְדַמוֹת חרבן הבית לחרבן גן? ויותר זר [ניקוד] פַּתַּח ה[אות] כַּף15 המורה על גן ידוע? ואם כן הדבר אפשר לפרש שצוה ה׳ למשה, כשכתב התורה לכתוב ״מִקֶדֶם״ להורותנו ברמז שכל זה היה מִקֶדֶם, בימים הראשונים כשברא אדם על הארץ כי עתה חרב העדן והגן. וכן ״וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים״16 וגו׳. שבימים ההם בעוד הגן בארץ, השכין לו את הכרובים. וגם שם תרגם אונקלוס ז״ל ״מלקדמין״ כמו ״אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם״.17 ״זכור עדתך קנית קדם״,18 ״חדש ימינו כקדם״,19 ״הלוא אתה מקדם י״י״,20 שכולם על הזמן הראשון.
ולדעתי מלת ״קדם״ בלשון עברי מורה על קדימת זמן, ועל קדימת מקום. ולכן מקום שלאחריו,21 ובאים אליו תחלה נקרא ״קדם״, ואותו שלאחריו ״אחור״ כמו ״אחור וקדם צרתני״.22 ומטעם זה יקרא פאת המזרח ״קדם״ בעבור שהשמש בא בו ראשונה, והמערב ״אחור״, כמו ״ארם מקדם ופלשתים מאחור״,23 ואמר ״חֶצְיָם אל הים הקדמוני וְחֶצְיָם אל הים האחרון״,24 וככה על הזמן. ואם מקדם הנאמר פה יפורש על המקום, איננו על פאת מזרח העדן אבל יאמר שנטע הגן בתחלת העדן, ובו יבואו בראשונה והעדן אחריו. וכן ״וישכן מקדם לגן עדן״,25 ששוכנים לפני גן עדן, וקודם שיבואו בו, כדי שלא תדרוך אותו כף רגל אדם. וכל זה לא יסתור למה שאמרנו. אבל אם פירוש ״מקדם״ על הזמן שעמד בו הגן, יורה בבירור על מה שאמרנו. וכתבתי כאשר עם לבבי, ואם שגיתי י״י הטוב יכפר בעדי.
גן בעדן – אפרשנו בסמוך בעז״ה.
וישם שם – שֶׁשָׂמוֹ במקום ההוא. ולמדנו שלא נוצר בגן, כי יצרו עפר מן האדמה מחוצה לו ואח״כ שָׂם מקומו בגן, כדי שיבין מתת אלהים שנתן לו והכבוד שכבדו על ידי ההבדל שנודע לו בין המקום שעמד עליו תחלה, למקום שהביאו אליו, ולא יהיה כפוי [ה]טובה [ה]גדולה כזאת. ואילו נוצר בגן היה סבור שאי אפשר להיות בענין אחר, כמו שנוהג הדבר עכשיו, בין מי שנולד עשיר, ולא סבל צרת העוני מנעוריו, ובין עני שהעשיר השמח בחלקו יותר.
1. כלומר לפני בריאת העולם. ולא רצה לתרגם ״למזרח״ וכדברי רש״י. ומהרש״א על
נדרים לט, ב ביאר הטעם, כי אם כן היה צריך לומר ״בקדם״ באות בי״ת.
2. טו, ד. עיין שם.
3. טו, ג.
4. בראשית ג, יז.
5. יחזקאל כח, יב-יג.
6. ירמיה ז, לא.
7. לשון שממה.
8. ז, ד.
9. בראשית ו, יג.
10. איכה ב, א.
11. כלומר לישראל בלבד.
12. שם ב, ט.
13. שם ב, ו.
14. תהלים עו, ג.
15. ״כגן שכו, ניקוד פַּתַּח תמורת אות ה״א הידיעה. לאיזה גן התכוין? אם לא גן עדן מקדם.
16. בראשית ג, כד.
17. מיכה ז, כ.
18. תהלים עד, ב.
19. איכה ה, כא.
20. חבקוק א, יב.
21. כלומר שהמדבר דבור זה כבר יצא ממקום א׳ אל מקום ב׳, וכעת הוא במקום ב׳, הוא מתייחס בדיבורו אל מקום א׳ שהוא ״קדם״.
22. תהלים קלט, ה.
23. ישעיה ט, יא.
24. זכריה יד, ח.
25. בראשית ג, כד.