×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ח) וַיִּטַּ֞ע יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן⁠־בְּעֵ֖דֶןא מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת⁠־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃
Hashem, God, planted a garden in Eden, to the East, and He placed there the man whom He had formed.
א. גַּן⁠־בְּעֵ֖דֶן =ל⁠(לגבי הטעמים),ל1,ש2 (״גן״ מוקפת ובלתי-מוטעמת), וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים נוספים כגון היללי, פריז 25 ותנ״ך ליסבון
• דפוסים=<גַּ֥ן בְּעֵ֖דֶן> (מרכא טפחא)
• ל!=גַּן⁠־בְעֵ֖דֶן (חסר דגש באות בי״ת). וייתכן שבליטת המקף בבי״ת נראית כמו דגש בכתי״ל.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קרד״ק פירוש הנסתרר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קסב] 1ויטע ה׳ א׳ גן בעדן מקדם. תניא שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח וכו׳, גן עדן דכתיב ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם. (פסחים נד. נדרים לט:)
[קסג] 2ויטע ה׳ אלהים דבי ר׳ ינאי אמרין למה הוא מזכיר שם מלא בנטיעת הגן. שמתחלת ברייתה היא צריכה כוון. קודם עד שלא נוצרה ממעי אמה אדם צריך לכוון את רוחותיה. הה״ד (תהלים ק״ד:ט״ז) ישבעו עצי ה׳ ארזי לבנון אשר נטע א״ר חנינא כקרני חגבים היו ועקרן הקב״ה ושתלן בתוך ג״ע ישבעו עצי ה׳ וגו׳. (בראשית רבה ט״ו)
[קסד] 3ריבר״ס פתח (דברים י״ג:ה׳) אחרי ה׳ אלהים תלכו וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב״ה כו׳ ואתה אומר ובו תדבקון, אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב״ה אלא במטע תחלה הה״ד ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם אף אתם כשנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה הה״ד (ויקרא י״ט:כ״ג) וכי תבאו אל הארץ ונטעתם וגו׳. (ויק״ר כ״ה)
[קסה] 4גן בעדן ר׳ יהודה אומר גן גדול מעדן שנא׳ (יחזקאל ל״א:ט׳) ויקנאהו כל עצי עדן אשר בגן האלהים, ואומר (יחזקאל כ״ח:י״ג) בעדן גן אלהים היית, ור׳ יוסי אומר עדן גדולה מגן שנא׳ ויטע ה׳ אלהים גן בעדן, והכתיב (בראשית ב׳:י׳) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ע״ד דר׳ יוסי מתמצית בית כור תרקב שותה, ע״ד דר׳ יהודה כפיגי שהיא נתונה בגינה ומשקה את כל הגינה. והא ר׳ יהודה יש לו שני מקראות, ור״י אין לו אלא מקרא אחד, אר״ח דציפורי האיר הקב״ה עיניו של רבי יוסי ומצא לו מקרא אחד מכריע על גביו, ואיזה זה (ישעיהו נ״א:ג׳) וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה׳. (בראשית רבה ט״ו)
[קסו] 5מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר כיצד, ויטע ה׳ א׳ גן בעדן וגו׳ ויצמח ה׳ א׳, שמענו שהקב״ה נטע לאדם הראשון בג״ע כל עץ וכל מיני מגדים, אבל לא מצינו שברא לו הקב״ה חופות של זהב ואבנים טובות ומרגליות, והיכן שמענו בשעה שנאמר לחירם מלך צור (יחזקאל כ״ח:י״ג) בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך. א״ל שמא אדם הראשון אתה שעשיתי לו כל הכבוד הזה. (ל״ב מדות לר״א בריה״ג)
[קסז] 6מקדם, ארשב״נ את סבור קודם לברייתו של עולם, ואינו אלא קודם לאדה״ר, אדם נברא בששי ג״ע בשלישי, הה״ד (תהלים ע״ד:י״ב) ואלהים מלכי מקדם פועל ישועות בקרב הארץ. ראו פועלא טבא שהתקין לי הקב״ה שכרי עד שלא עמדתי לפעול. (בראשית רבה ט״ו)
[קסח] 7ג״ר. גימ״ל זהו גן שנטע הקב״ה בעדן וכו׳ בשביל האדם כו׳ רי״ש שהוא נכנס ראש לגן עדן קודם לכל הצדיקים שנא׳ ויטע ה׳ א׳ גן בעדן מקדם וישם שם את האדם. (אותיות דר״ע)
[קסט] 8[מזרח, גן עדן] אלו ארבע פנות של ארבע רוחות העולם סביבות הישוב, מרוח מזרחית עדן שנאמר ויטע [ה׳] אל׳ גן בעדן מקדם וגו׳ מרוח מזרחית ושיעורו מהלך ח׳ מאות אלף שנים, ובו ד׳ כתות של צדיקים, ובתים בנוים בו, וכל בית ובית י״ב ריבוא מיל ולמעלה גבוה מאה ריבוא מיל. (מדרש כונן)
[קע] 9גן עדן של מעלה הוא אשר נטע ה׳ א׳ מקום עדן העליון, הדא הוא דכתיב ויטע ה׳ [אלהים] גן בעדן מקדם, ואותו גן עדן לירכתי צפון של מעלה כענין ירושלים של מטה שנא׳ (תהלים מ״ח:ג׳) הר ציון ירכתי צפון. (סדר גן עדן)
[קעא] 10ויטע ה׳ א׳ גן בעדן מקדם. עדן זה מקום מיוחד מן הארץ ואין כל בריה יודעת איכן הוא ועתיד הקב״ה לגלות דרכו לישראל בימות המלך המשיח ונטע בו הקב״ה גן ובו כל מיני פירות וכל מיני מעדנים שנבראו בששת ימי בראשית ובו עשה הקב״ה לאדם הראשון חופות של אבנים טובות ומרגליות וכן הוא אומ׳ בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסכתך (יחזקאל כ״ח:י״ג) וכל מקום טוב מן הארץ הוא נמשל בו. במצרים מהו אומר כגן ה׳ כארץ מצרים (בראשית י״ג:י׳) בירושלים הוא אומ׳ כי ניחם ה׳ ציון ניחם כל חרבותי׳ וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה׳ (ישעיהו נ״א:ג׳) ועליו הוא אומר הביאני המלך חדריו (שיר השירים א׳:ד׳) אלו חדרי גן עדן שהן שקולין לחדרי רקיע מלמד שהרקיע וגן עדן נבראו במאמר אחד וכשם שהרקיע עשוי׳ שורות שורות של כוכבים כך גן עדן עשוי׳ שורות של צדיקים והן מאירין בה ככוכבים וכן הוא אומר ויצמח ה׳ א׳ וגו׳ מלמד שגנז בו הקב״ה כל מיני צמחים שכולן נאין למראה ולאכילה מעולין. (מדרש הגדול בראשית)
[קעב] 11וישם שם את האדם וגו׳ ר״י אומר עילה אותו היך מה דאת אמר (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך, ר״נ אמר פיתה אותו, למלך שעשה סעודה והזמין אורחים. (בראשית רבה ט״ו)
[קעג] 12סבר הקב״ה להשליטו (לאדם הראשון) בעולמו ולעשותו מלך על כל בריותיו, אמר הקב״ה אני מלך בעליונים ואדם מלך בתחתונים, מה עשה הקב״ה הכניסו לגן עדן ועשאו מלך שם שנאמר ויטע ה׳ א׳ גן בעדן וישם שם את האדם, ויבא שם את האדם אין כתיב כאן, אלא וישם, כשם שאתה אומר (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך וכן וישם כסא לאם המלך (מלכים א ב׳:י״ט) כיון שלא עמד בציוויו מיד נגזר עליו מיתה. (פסק״ר ע׳ קצג)
[קעד] 13את האדם בזכותו של אברהם הה״ד אתה ידעת שבתי וקומי בנת לרעי מרחוק (תהלים קל״ט:ב׳), שבתי בתוך ג״ע, וקומי טירופי מתוכה, בנת לרעי מרחוק, באיזה זכות יעצת לבראותי, בזכות אותו שהוא בא מרחוק הה״ד (ישעיהו מ״ו:י״א) קורא ממזרח עיט מארץ מרחק איש עצתי וישם שם המד״א (מלכים א ח׳:ח׳) ויהי שם עד היום הזה א״ר לוי ובלבד ביצירה זו. (פסק״ר ע׳ קצג)
[קעה] 14א״ר יצחק כו׳ גן עדן איהו בארעא נטיע באינון נטיען דנטע ליה קב״ה כד״א ויטע ה׳ א׳ גן בעדן מקדם איהו נטע ליה בשמא שלים כו׳, וכל דיוקנין וציורין דהאי עלמא כלהו מתציירין תמן כו׳ ואתר דא איהו מדורא לרוחין קדישין כו׳. (זח״ב קנ.)
שערי ציון: לעיל פרשה א׳ מאמר שצד. ופרשה ב׳ מאמר קכא. ז״ח יז: יח. קג. זח״ב קעז. תק״ז פז.
1. עי׳ לעיל פ״א מאמר ס״ז בביאור ושם מצוין כל המקומות, וכן מבואר ביונתן ב״ע קדם בריאת העולם, ומובא גם בחופת אלי׳ הנדפס בכבוד חופה, ובפרקא דרבנו הקדוש לו. ובפסקתא חדתא בדרוש לר״ה הנדפס בבהמ״ד ח״ו. - ובב״ר פט״ו בהמאמר דלהלן מאמר קסז. מבואר דרשב״נ ס״ל דג״ע נברא בשלישי ולא קודם העולם, וכן מבואר בב״ר סוף פי״א, ופי״ב, ופכ״א, ועי׳ לעיל מאמר ט. ומדברי האונקלוס שתרגם מלקדמין אין הכרח אם כוונתו לפרש קודם שנברא העולם כמו הגמ׳ פסחים הנ״ל, או דנברא קודם האדם וכמבואר בב״ר, והרמב״ן כ׳ דהיא כהב״ר. ובתוס׳ בכורות נה: ד״ה מטרא, נסתפקו ג״כ בכוונתו, והחזקוני כ׳ דאין סתירה בין הב״ר והגמ׳ פסחים שאמרו שהוא מן הדברים שקדמו לעולם דזה מיירי בעדן, אבל אילנות נטע ביום השלישי, ועי׳ זח״א קו: ולקמן מאמר קסח.
2. צריכה כוון. כביכול שהיתה כונה גדולה לפני הקב״ה (פי׳ ב״ר). נוצרה. המטעת ממעי אמה עד שלא תצא הזמורה מן הגרעין כי היא אמו. את רוחותיה, שיהי׳ המקום מוכן לקבל אותה הנטיעה ושתוכל להתפשט בשרשיה. - ועי׳ בזהר ח״ג קלח: שם מלא בנטיעת גנתא, ובכל אתר ה׳ א׳ אתקריא שם מלא. הה״ד אשר נטע, לרוב המפרשים הוא דרש בפני עצמו ובא לפרש לשון ויטע שכבר היו ברואים ונטלן ממקום ברייתן ושתלן בג״ע לכך נאמר ויטע ה׳ לא ויברא וכן מפרש ברקאנטי, אמנם הרמב״ן כאן כ׳ לפרש שאין הטעם ויטע שהביאו אילנות ממקום אחר ונטען שם והוא נגד דברי המדרש כאן ועי׳ לעיל מאמר קסב. ועי׳ ברב״ח ובס׳ הקנה כאן.
3. במדרש תנחומא ישן קדושים א״ח, וכן בהנדפס בקצת שינוי, כי תבואו אל הארץ ונטעתם כו׳ אע״פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות כו׳ אף אתם נטעו לבניכם שלא יאמר אדם אני זקן כו׳ ולמה אני יגע. כו׳ לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא עוד יוסיף ויטע, אפילו זקן, אמר הקב״ה לישראל למדו ממני, כביכול אמר ויטע ה׳ א׳ גן בעדן מקדם. - והרד״ל בויק״ר מפרש דהדרש הוא מלשון מקדם שנתעסק תחלה, ומלשון התנחומא לא מוכח כן, ועי׳ לעיל פ״א מאמר סד.
4. בד״ו וכן בהרבה דפוסים חסר הראי׳ מפסוק שני ביחזקאל בעדן גן א׳ היית, ובילקוט מובא כמו לפנינו וכ״ה לפי כת״י מנח״י, תמצית בית כור שותה תרקב, המים שנותרים ומתמצים מהשקאת בית כור יכול לשתות תרקב, והיא א׳ מששים מבית כור. וגן היא ג״כ אחד מששים לעדן כמבואר לקמן מאמר קפד. מירושלמי ברכות וגמ׳ תענית. כפיגי, מעין, ת״י פיגי. (מת״כ) וישם מדברה. מדבר גדול ממקום ערבה ולפיכך השוה הכתוב מדבר לעדן וערבה לגן, גדול לגדול וקטן לקטן. (מפרשים)
5. בברייתא דל״ב מדות הנדפסה במדרש הגדול בראשית איתא שמענו שברא הקב״ה לאדה״ר כל מיני תענוג. ועי׳ באודר״ע. ובפי׳ מדרש תנאים על הברייתא הנ״ל וברש״י לפנינו בפסוק ח. הביא מברייתא דל״ב מדות מדה י״ג מכלל שאחריו מעשה ומפרש דהענין של ויטע וגו׳ ויצמח וגו׳ בא לפרש מה שנעשה לאדם ולפנינו ליתא לשון זה של ויטע, ויצמח, ונראה דזה מפרש רש״י אמאי הפסיק בדבר זה בין בריאת אדם לבריאת חוה.
6. ראה לעיל מאמר קסב. פועלא טבא. שהתקין הקב״ה מקודם את הג״ע שהיא מקום השכר בעד המצות עד שלא נברא האדם - ועי׳ ז״ח יג: ואר״י הארץ הצמיחה לכל העולם והקב״ה הצמיח לג״ע שנא׳ ויטע.
7. ג״ר דורש שמה האל״ף בי״ת של א״ת ב״ש ג״ר. ומפרש הכל על אדם הראשון. וג״ר היא ר״ת מאות ג׳ ר׳ היינו גן עדן שנעשה בשביל אדה״ר, ורי״ש מלמד שהוא נכנס ראש קודם לכל הצדיקים בג״ע, ונראה דדורש תיבת מקדם למטה, מקדם וישם שם את האדם.
8. מרוח מזרחית, ברש״י כאן מפרש מקדם במזרחו של עדן. ובתוס׳ בכורות נה: ד״ה מטרא האריכו בענין זה אם הגיע הי׳ במזרח העולם או במערבו עיי״ש בגהש״ס, ונסתפקו גם בכוונת האונקלוס שתרגם מלקדמין י״ל דמשמע נמי במזרח, דבקרא מקדם לגן עדן בראשית ג. כד. תרגם מלקדמין אע״ג דמשמע שהוא מזרח. ועי׳ בפי׳ הרע״ב מה שנתקשה בדברי רש״י וכמו שלפנינו הדברים מבוארים וא״ל. גם בלקח טוב כ׳ מקדם ממזרחו של עדן נטע הגן. ובתרגום השבעים פי׳ במזרחו, ובשאר תרגומים כמו בגמ׳, ובת״א מלקדמין, ועי׳ לעיל מאמר קסב. ומ״ש הרב״ח כאן ובפי׳ הטור עה״ת כאן הביא בעדן, י״מ בארץ עדן כמו ובני עדן (מלכים ב י״ט). ובפי׳ הרא״ש על התורה כ׳ ויטע מקדם. מלמד שלא נטע הגן אלא לאבות הראשונים שהי׳ נקראים קדם מפני שהעולם נברא מקדם ולא נברא אלא בזכות אבות העולם כדכ׳ כבכורה בתאנה בראשיתה מצאתי אבותיכם מפי ר׳ משה הדרשן. וצ״ב. ובס׳ רזיאל יא: כ׳ ודע כי גיהנם וג״ע סמוכים ובית אחד מפריד ביניהם וג״ע מצד צפונית מזרחית שנא׳ וצפונך תמלא בטנם ע״כ. ובס׳ ציוני פ׳ בראשית כ׳ וז״ל ראיתי לבאר הנה מאמר איש סודי. ומעתיק לשון הנ״ל שהיא ברזיאל וקצת מלשון הרמב״ן, עה״ת כאן.
9. סדר גן עדן זה נדפס בבית המדרש ח״ג. והר׳ שם טוב ברש״ט בספרו האמונות (נדפס פירארה שטז) מביא מאמר זה משם ארחות חיים לר״א הגדול בשינוי לשון וז״ל כי ג״ע של מעלה הוא אשר נטע ה׳ ״ממקום״ עדן העליון, והסמך מקרא לא הביא וסיים כי הדברים סתומים וצריכים פי׳ ארוך מקובל ממקבלי האמת מ״מ למדנו ג״ע של מטה וג״ע שלמעלה ע״כ. והר״מ די לונזאנו בספרו שתי ידות כתב כי זה ר״א הגדול הוא א׳ מהגדולים שהי׳ שמו אליעזר וקראו אותו ר״א הגדול והרחמ״ה כ׳ כי הוא רבינו אלעזר בר׳ יצחק מוורמיזא, אמנם הרמש״ש כ׳ כי כבר הי׳ לפני הראשונים, ועי׳ במבוא לספרי בערך גן עדן.
10. אינו ידוע מקורו, ובהערות ציין מקור על סוף המאמר באגדת שה״ש צד. יג. ועי׳ לעיל מאמר קסו, ועי׳ מענינים אלו בסדר גן עדן הנדפס בבהמ״ד. ובילקוט שמעוני כאן. ובאגדה דריב״ל הנדפס בסוף ספר כל בו.
11. עילה אותו, העלה והגביה אותו. פיתה אותו, סידר לפניו דברי ריצוי כד״א אשר תשים לפניהם ודרשו חז״ל תסדר לפניהם כשלחן ערוך. (מת״כ) ועי׳ לפנינו מאמר קעג. מבואר באריכות הדרש שעשה אותו כמלך.
12. מאמר זה נמצא בהוספה בסוף הפסקתא רבתי מא״ש. אשר נדפס שם ארבע פסקתות מכתב יד מהרש״ב. ונדרשה הפסקתא הזאת על הפ׳ שור או כשב. - ועיקר הדרש מבואר לעיל מאמר קעב. מב״ר.
13. ראה לעיל מאמר קל. דדריש וייצר את האדם בזכותו של אברהם כמו כאן. טירופי. שגורש מגן עדן. בנת, לשון בינה, לרעי מרחוק בשביל רעי מרחוק. ובמדרש תהלים מקל״ט מבואר דמזמור זה (תהלים קלט) אדם הראשון אמרו. (מנח״י) וישם שם דורש גז״ש שם שם, ובגמ׳ יומא נג: פריך על קרא זה דויהיו, וכל היכא דכתיב עד היום הזה לעולם הוא (מנח״י), ובלבד ביצירה זו. אם הי׳ נשאר בצלם אלהים ולא הי׳ חוטא הי׳ נשאר שם לעולם.
14. ובמדרש הנעלם בראשית יח. דשאל ר״ח לר׳ יהודה תאמר שג״ע בארץ למאי אצטריך א״ל להנאתיה דנשמתא וכו׳ ובהאי ג״ע דלתתא יתיב אדם, ושוי לי׳ הקב״ה למהוי מדוריה ביה הה״ד וישם שם את האדם אשר יצר. ועי׳ בזהר ח״א כו. ובזח״א כו: ובמדרש הנעלם מבואר ג״כ בשם ר׳ יצחק כשם שברא הקב״ה ג״ע בארץ כך ברא גיהנם בארץ וכשם שברא ג״ע למעלה כך ברא גיהנם למעלה. ג״ע בארץ דכתיב ויטע וגו׳. ועי׳ בשער הגמול להרמב״ן, ובס׳ האמונות הנ״ל.
וּנְצַב יְיָ אֱלֹהִים גִּנְּתָא בְּעֵדֶן מִלְּקַדְמִין וְאַשְׁרִי תַּמָּן יָת אָדָם דִּבְרָא.
Hashem Elohim planted a garden in Eden, to the east, and there He placed Adam whom He had formed.

וַיִּטַּע ה׳ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר
וּנְצַב ה׳ אֱלֹהִים גִּנְּתָא בְעֵדֶן מִלְקַדְמִין וְאַשְׁרִי תַמָּן יָת אָדָם דִּבְרָא
נָטַע – נְצַב
א. פועל נְצַב הארמי משמעו נָטַע כבפסוקנו: ״ויטע ה׳ אלהים״ – ״וּנְצַב״, וכן ״כַּאֲהָלִים נטע ה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר כד ו) ״כְּבוּסְמַיָּא דִּנְצַב ה׳⁠ ⁠⁠״.⁠1 מכאן פירש רד״ק ״קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ (יחזקאל יז ה) – ויונתן תרגם נִצְבֵּיהּ עַל מַיִין סגיאין. נִצְבֵּיהּ – נְטָעוֹ כתרגום וַיִּטַּע – וּנְצֵיב״. ומן הארמית גם בלשון חז״ל ״עשה שכונה בארץ ישראל הוי נוטע הוי זורע הוי נְצִיב״ (ב״ר סד ג).⁠2
מִקֶּדֶם – תיאור מקום או זמן?
ב. ״גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם״ – ״גִּנְּתָא בְעֵדֶן מִלְקַדְמִין״. אונקלוס מפרש מִקֶּדֶם כתיאור זמן לכן תרגם ״מִלְקַדְמִין״ [כמו ״בראשית״ (בראשית א א) ״בְּקַדְמִין״] ולא כתיאור מקום דוגמת ״והעי מקדם״ (בראשית יב ח) ״וְעַי מִמַּדְנְחָא״. ורמז למאמר חז״ל ״שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם... גן עדן״ (נדרים לט ע״ב). ואף על פי שלפי הפשט מִקֶּדֶם הוא תיאור מקום – מזרח – כרש״י וראב״ע,⁠3 מכיוון שנכתב ״גן בעדן מקדם״ ולא נאמר ״גן בעדן בקדם״, תרגמו אונקלוס כקדימת הזמן.⁠4 על תרגומו זה חזר בפסוק ״וישב בארץ נוד קִדְמַת עדן״ (בראשית ד טז) ״וִיתֵיב בְּאַרְעָא גָלֵי וּמְטֻלְטַל דַּהֲוָת עֲבִידָא עֲלוֹהִי מִלְּקַדְמִין בְּגִינְתָא דְּעֵדֶן״ מן הטעם המבואר שם. אבל רס״ג חלק על תרגום אונקלוס וטען שאינו כפשט.⁠5
שִׂים – שוי, שרא
ג. פועל שִׂים מתורגם בדרך כלל בפועל ״שוי״ כדברי ״מתורגמן״ (ערך שוה): ״רוב לשונות שיתה ושִׂימָה מתורגם וְשַׁוִּי״.⁠6 אונקלוס מתרגם כך בין בשִׂימָה מוחשית כגון ״שָׂם על שכמה״ (בראשית כא יד) ״שַׁוִּי עַל כַּתְפַּהּ״, וגם בשִׂימָה מופשטת כגון ״וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ״ (בראשית יג טז) ״וַאֲשַׁוֵּי יָת בְּנָךְ״, ״וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ״ (שמות ח יט) ״וַאֲשַׁוֵּי פּוּרְקָן״.
אבל אם כך, תמה יא״ר, מדוע תרגם ״וַיָּשֶׂם שָׁם את האדם״ – ״וְאַשְׁרִי תַמָּן יָת אָדָם״ [ולא: וְשַׁוִּי תַמָּן]? אפשר שת״א מסכים עם רד״ק ואחרים שפירשו ״מאחר אשר אמר וַיָּשֶׂם שָׁם מלמד שלא נולד שם״, אלא הובא לשם מהר המוריה מקום יצירתו. לכן אילו תרגם וְשַׁוִּי [קָבַע, הִנִּיחַ], היה נשמע שאדם נוצר בגן והונח שם. תרגומו וַיָּשֶׂם בהוראת שִׁכֵּן, הֶחֱנָה, הוא בהקבלה להמשך ״וַיַּנִּחֵהוּ בגן עדן״ (טו) ״וְאַשְׁרְיֵיהּ בְּגִנְּתָא דְעֵדֶן״, המלמד שהובא לשם אחר שנוצר.⁠7
1. אבל נִצַּב העברי (נפעל מן יצ״ב) – עָמַד, כגון ״ודתן ואבירם יצאו נִצָּבִים״ (במדבר טז כז) ״נְפַקוּ קָיְמִין״ (משורש קו״ם, עמד).
2. ובעתיד צורת תִצּוּב כגון ״לא תטע לך אשרה״ (דברים טז כא) ״לָא תִצּוּב״ (ובח״נ: תִצּוֹב). ובבינוני – נְצִיב כגון, ״בן פֹּרָת עלי עין״ (בראשית מט כב) ״בְּרִי דְיִתְבָּרַךְ כְּגוֹפַן דִּנְצִיב עַל עֵינָא דְּמַיָּא״, ״כארזים עלי מים״ (במדבר כד ו) ״כְּאַרְזִין דִּנְצִיבִין עַל מַיָּא״. ועיין גם ״ויטע אשל״ (בראשית כא לג) המתורגם ״וּנְצַב אִילָנָא״ אבל בתאג׳ ״וּנְצַב נִצְבָּא״ עיין שם הטעם. ובארמית המקראית מצינו גם יַצֵּב במשמע חַזֵּק, קַיֵּם דָּבָר: ״אֱדַיִן צְבִית לְיַצָּבָא עַל חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא״ (דניאל ז יט, אז רציתי להציב [הדבר] על החיה הרביעית) וממנו נִצְבְּתָא (חוזק) כגון ״וּמִן נִצְבְּתָא דִי פַרְזְלָא״ (דניאל ב מא, רש״י: מן חוזק מצב הברזל). וראה גם ״בגר ובאזרח״ (שמות י יט) ״בְּגִיוֹרַיָּא וּבְיַצִּיבַיָּא״.
3. רש״י ״מקדם – במזרחו של עדן נטע את הגן״. ראב״ע ד״ה ויטע: ״וכבר נטע גן... מפאת מזרח״.
4. ״נתינה לגר״. וקדמו בזה מהרש״א ב״חידושי אגדות״ לנדרים שם. וכן דרש רב שמואל בר נחמן ״מקדם״ על קדימת הזמן (ב״ר טו ג): ״מקדם – את סבור קודם לבריתו של עולם ואינו אלא קודם לאדה״ר: אדם נברא בששי, גו עדן בשלישי״. על פי זה כתב רמב״ן כאן: ״פירש רש״י במזרחו של עדן נטע הגן. ואונקלוס תרגם ״מלקדמין״ וכך אמרו בב״ר והוא הנכון״ וכן ברא״ם: ״והמתרגם נמשך אחר ר׳ שמואל בר נחמן״. אמנם תוספות (בכורות נה ע״ב ד״ה מטרא) פירשו בין את ב״ר ובין את ת״א כתיאור מקום: ״וכן פי׳ שם רבינו שמואל מדכתיב ויטע גן בעדן מקדם ואע״ג דמתרגמינן מלקדמין מכל מקום משמע נמי מזרח דהכי נמי קדמת עדן מקדם לגן עדן משמע בב״ר שהוא מזרח ומתרגם מלקדמין״.
5. רס״ג (מהדורת צוקר): ״תרגמתי ׳מקדם׳ – שרקיא, מזרח. כי זה הפירוש הנכון ואלו הפירוש המדומה שהיא מן השורש קד״ם בהוראת קדום (בזמן) (יש לטעון נגדו): אם הכונה שהוא קדום לכל הצמחים – הרי באמת אינו קדום. ואם הכונה שהוא לפני פרוט תולדות הבריאה, הרי גם אדם וחוה כך״. אבל המיוחס ליונתן, ת״נ ופשיטתא תרגמו כת״א.
6. אבל הצירוף שִׂים לִפְנֵי מתורגם בפועל ״סדר״, כמבואר בפסוק ״וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם״ (שמות יט ז) ״וְסַדַּר קֳדָמֵיהוֹן״. ואילו שִׂים עַל מתורגם בלשון מינוי, כמבואר בפסוק ״וְשַׂמְתָּם שרי מקנה על אשר לי״ (בראשית מז ו) ״וּתְמַנֵּינוּן״.
הפועל ״שוי״ קיים בארמית המקראית כגון ״וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה״ (דניאל ג כט וברש״י: אשפה יוּשַׂם) וגם בעברית המקראית כגון ״שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד״ (תהלים טז ח) וברש״י: ״שמתי מוראו לנגד עיני״. וכן כתב רד״ק (״שרשים״, ערך שוה): ״שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד, אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי (תהלים קלא ב) – ענין הַשָּׂמָה״.
7. על פי ״לחם ושמלה״ שציין למיוחס ליונתן לפסוק טו: ״וּדְבַר ה׳ אֱלֹהִים יַת אָדָם מִן טַוָר פּוּלְחָנָא אָתַר דְאִתְבַּרְיָא מִתַּמָן וְאַשְׁרֵהּ בְּגִינוּנִיתָא דְעֵדֶן״.
ונצב י״י אלהים גנא בעדן מן לקדמין ושוי תמן ית אדם קדמיא די ברא.
ואיתנציב במימרא די״י אלקים גינוניתא מעדן לצדיקייא קדם בריית עלם ואשרי תמן ית אדם כד ברייה.
And a garden from the Eden of the just was planted by the Word of the Lord God before the creation of the world, and He made there to dwell the man when He had created him.

פרשה טו

[א] וַיִּטַּע ה׳ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם – דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרִין, לָמָּה הוּא מַזְכִּיר שֵׁם מָלֵא בִּנְטִיעַת הַגַּן, שֶׁמִּתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ הִיא צְרִיכָה כִּוּוּן. קֹדֶם עַד שֶׁלֹא נוֹצְרָה מִמְּעֵי אִמָּהּ, אָדָם צָרִיךְ לְכַוֵּן אֶת רוּחוֹתֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה׳ אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע (תהלים ק״ד:ט״ז), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כְּקַרְנֵי חֲגָבִים הָיוּ, וַעֲקָרָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁתָלָן בְּתוֹךְ גַּן עֵדֶן. יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה׳ וגו׳, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, יִשְׂבְּעוּ חַיֵּיהֶם, יִשְׂבְּעוּ מֵימֵיהֶם. יִשְׂבְּעוּ מַטַּעְתָּן.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא הָיָה הָעוֹלָם רָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּאֲרָזִים, שֶׁלֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה׳ אַרְזֵי לְבָנוֹן, וְאֵין לְבָנוֹן אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֵאיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן (דברים ג׳:כ״ה). רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי אֲרָזִים הֵם, וְאֵין לְךָ מְשֻׁבָּחִים מִכֻּלָּם אֶלָּא שִׁבְעָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וגו׳ (ישעיהו מ״א:י״ט). רַבִּי אַחָא אָמַר ג׳ בְּרוֹשׁ, בְּרָתָא. תִּדְהָר, אַדְּרָא. תְּאַשּׁוּר, פַּקְסִינוֹן. וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ תְאַשּׁוּר, שֶׁהוּא מְאֻשָּׁר מִכֻּלָּן. הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן עוֹד שְׁלשָׁה, אַלּוֹנִים, אַרְמוֹנִים, אַלְמֻגִּים. אַלּוֹנִים, בַּלּוּטִין. אַרְמוֹנִים, דִּלְבּוֹן. אַלְמֻגִּים, אַלְוָם.
[ב] גַּן בְּעֵדֶן – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, גַּן, גָּדוֹל מֵעֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים (יחזקאל ל״א:ט׳). וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, עֵדֶן, גְּדוֹלָה מִגַּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּטַּע ה׳ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן. וְהָכְתִיב: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת (בראשית ב׳:י׳), עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי מִתַּמְצִית בֵּית כּוֹר תַּרְקַב שׁוֹתָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה כְּפִיגִי שֶׁהִיא נְתוּנָה בְּגִנָּה, וּמַשְׁקָה אֶת כָּל הַגִּנָּה. וְהָא רַבִּי יְהוּדָה יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת, וְרַבִּי יוֹסֵי אֵין לוֹ אֶלָּא מִקְרָא אֶחָד, אָמַר רַבִּי חָנִין דְּצִפּוֹרִי הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵינוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי וּמָצָא לוֹ מִקְרָא אַחֵר מַכְרִיעַ עַל גַּבָּיו, וְאֵיזֶה זֶה: וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה׳ (ישעיהו נ״א:ג׳).
[ג] מִקֶּדֶם – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אַתְּ סָבוּר קֹדֶם לִבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵינוֹ אֶלָּא קֹדֶם לְאָדָם הָרִאשׁוֹן. אָדָם נִבְרָא בַּשִּׁשִּׁי, גַּן עֵדֶן בַּשְּׁלִישִׁי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (תהלים ע״ד:י״ב), רְאוּ פָּעֳלָא טָבָא שֶׁהִתְקִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרִי עַד שֶׁלֹא עָמַדְתִּי לִפְעֹל.
[ד] וַיָּשֶׂם שָׁם – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר עִלָּה אוֹתוֹ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים י״ז:ט״ו). רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר פִּתָּה אוֹתוֹ, לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהִזְמִין אוֹרֵחַ, כָּךְ הִזְמִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק (תהלים קל״ט:ב׳). שִׁבְתִּי, בְּתוֹךְ גַּן עֵדֶן. וְקוּמִי, טֵירוּפִי מִתּוֹכָהּ. בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק, בְּאֵיזֶה זְכוּת יָעַצְתָּ לְבָרְאֵנִי, בִּזְכוּת אוֹתוֹ שֶׁהוּא בָּא מֵרָחוֹק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קֹרֵא מִמִּזְרָח עַיִט מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עֲצָתִי (ישעיהו מ״ו:י״א).
[ה] וַיָּשֶׂם שָׁם – הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיְהִי שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (דברי הימים ב ה׳:ט׳), אָמַר רַבִּי לֵוִי וּבִלְבָד בִּיצִירָה זוֹ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן כְּתִיב: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וגו׳ (בראשית ב׳:ד׳), בּוֹרְאָן מְשַׁבְּחָן וּמִי מְגַנָּן, בּוֹרְאָן מְקַלְּסָן וּמִי יִתֵּן בָּהֶם דֹּפִי, אֶלָּא נָאִים וּמְשֻׁבָּחִין הֵם, אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם.
ויטע ה׳ אלהים גן בעדן – ר׳ יאודא אומר גן גדול מעדן שנאמר ויקנאוהו כל עצי עדן אשר בגן האלהים (יחזקאל ל״א ט׳), ואומר בעדן גן (ה)⁠אלהים היית (שם כ״ח י״ג). ור׳ יוסי אומר עדן גדול מגן שנאמר ויטע ה׳ אלהים גן בעדן. והא כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב׳ י׳), על דעתיה דר׳ יאודא מתמצית בית כור שותה תרקב, על דעתיה דר׳ יוסי (כזונה) [כפיגי] זו שהיא נתונה בגנה ומשקה את כל הגנה. והא ר׳ יאודא יש לו ב׳ מקראות ור׳ יוסי אין לו אלא מקרא א׳, אמר ר׳ חנין האיר הב״ה עיניו של ר׳ יוסי ומצא מקרא אחר מסייעו, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה׳ (ישעיה נ״א ג׳).
וַיִּטַע ה׳ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם – לָמָּה מַזְכִּיר שֵׁם מָלֵא בִּנְטִיעָה זוֹ, שֶׁמִּתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ הִיא צְרִיכָה כִּוּוּן קֹדֶם שֶׁלֹּא נוֹצְרָה מִמְּעֵי אִמָּהּ אָדָם צָרִיךְ לְכַוֵּן רוּחוֹתֶיהָ כְּקַרְנֵי חֲגָבִים הָיוּ וַעֲקָרָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁתָלָן בְּתוֹךְ גַּן עֵדֶן.
גַּן בְּעֵדֶן – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גַּן גָּדוֹל מֵעֵדֶן ״וַיְקַנְאֻהוּ בּוֹ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בַּגַּן״ וְאוֹמֵר: (שם כ״ח:י״ג) ״בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ״. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עֵדֶן גָּדוֹל מִגַּן, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּטַע גַּן בְּעֵדֶן, וְהָכְתִיב ״וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן״ עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, תַּמְצִית בֵּית כּוּר שׁוֹתָה תַּרְקַב עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה כְּפִיגִי שֶׁהִיא נְתוּנָה בְּגִנָּה וּמַשְׁקָה אֶת כָּל הַגִּנָּה וְהָא רַבִּי יְהוּדָה יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת וְרַבִּי יוֹסֵי אֵין לוֹ אֶלָּא מִקְרָא אֶחָד. הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עֵינֵי רַבִּי יוֹסֵי, מָצָא לוֹ מִקְרָא אַחֵר מַכְרִיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״א:ג׳) ״וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה׳⁠ ⁠⁠״.
מִקֶּדֶם – אַתְּ סָבוּר קֹדֶם בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵינוֹ, אֶלָּא, קֹדֶם אָדָם הָרִאשׁוֹן אָדָם נִבְרָא בַּשִּׁשִּׁי וְגַן עֵדֶן נִבְרָא בַּשְּׁלִישִׁי. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים ע״ד:י״ב) ״וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת״, הָא פֹּעֲלָא טָבָא שֶׁהֶעֱמִיד לִי שְׂכָרִי עַד שֶׁלֹּא עָמַדְתִּי לִפְעֹל.
וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עִלָּה אוֹתוֹ כְּמוֹ דְּאַתּ אָמַר ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: פִּתָּה אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהִזְמִין אוֹרֵחַ.
אֶת הָאָדָם – בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים קל״ט:ב׳) ״בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק״ בְּאֵיזֶה זְכוּת יָעַצְתָּ לִבְרְאוֹתִי, בִּזְכוּת אוֹתוֹ שֶׁבָּא מֵרָחוֹק, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ישעיהו מ״ו:י״א) ״קוֹרֵא מִמִּזְרָח״ גּוֹ׳ ״אִישׁ עֲצָתִי״.
וגרס אללה ג׳נאנא פי עדן שרקיא וציר ת׳ם אדם אלד׳י כ׳לקה.
ונטע ה׳ גן בעדן מצד מזרח1, והניח2 שם את האדם אשר בראו.
1. כתב רבינו בפירושו הארוך: ״תרגמתי ״מקדם״: שרקיא – מזרח, כי זה הפירוש הנכון, ואילו הפירוש המדומה שהיא מן השורש קדם, בהוראת קדום (בזמן,) (יש לטעון נגדו): א. אם הכוונה שהוא קדום לכל הצמחים הרי באמת אינו קדום. ב. ואם הכוונה שהוא לפני פירוט תולדות הבריאה, הרי גם אדם וחוה כך״.
2. ״וציר״ – והניח, ושם. אך רבינו בפירושו הארוך כתב שיש לפרשו ״ונטע ה׳ גן בעדן במזרח, לשים שם את האדם״, מפני שכאן עדיין לא הצמיח ה׳ אילנות בגן עדן, ולכן עדיין לא הניח שם את האדם בפועל. וז״ל: ״והיות וההצמחה קודמת לשימה יש לפרש את המילה וישם – לשים, דוגמת מה שאמר ביעקב: וילך חרנה, ופירושו: ללכת חרנה. ואמר על שמעי: וילך גתה אל אכיש, (ופירושו ללכת גתה אל אכיש). ואמר על ראובן: ויצילהו מידם, ופירושו האמיתי: למען יציל אותו מידם להשיבו אל אביו. וכן ״וישם״ לשים שם את האדם״.
ועי׳ ר׳ אברהם בן הרמב״ם כאן שכתב: ״ואם לקחנו גן בעדן מקדם כפשוטו, שהוא מקום בארץ בעל נטיעות נפלאות ופירות טובים מעולים ושלימים מן הנטיעות והפירות שאנחנו רואים, אז יהיה מקומו בארץ אחורי אופק [הקו] השוה בסוף גבול תבל מצד המזרח ברובע אשר ממול לרובע היישוב אשר אין אנחנו מגיעים אליו ואין ידיעתו מגעת אלינו, ומאמרו מקדם - מורה על זה, שהרי ״קדם״ ו⁠(כן) ״קדמה״ שם צד המזרח בעברית״.
גן – נקרא גן מפני שגונן על מה שבתוכו מן האילנות והאדם, כמו: שהו, בלשון הערב, מהעניין הזה עצמו. (ספר השרשים ״גנן״)
גן בעדן מקדם – לתרגום המתרגם בו: מלקדמין, והוא לדעתו מענין הקדם, ואין הכוונה אלא למקום בתוך עדן, כלומר, שהגן במזרחו. וכזה אמר בקדמת עדן (בראשית ד׳:ט״ז) מלקדמין, והוא גם כן מקום לדעתי, ואילו היה דעתו לקדם בהוראת המזרח היה מתרגמו מדינחה.
מקדם – במזרחו של עדן נטע את הגן. ואם תאמר הרי כבר כתוב: ויברא אלהיםא את האדם וגו׳ (בראשית א׳:כ״ז). ראיתי בבריתא דר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי (משנת רבי אליעזר י״ג), משלשיםב ושתים מדות האגדהג נדרשת וזו אחת מהם: כלל שאחריו מעשה והוא פרטו של ראשון. ויברא את האדם (בראשית א׳:כ״ז) – זהו כלל, סתם ברייתו מהיכן וסתם מעשיו, חזר ופירש: וייצר י״י אלהים וגו׳ (בראשית ב׳:ז׳) ויצמח לו גן עדן (בראשית ב׳:ט׳), ויניחהו בגן עדן (בראשית ב׳:ט״ו) ויפל עליו תרדמה (בראשית ב׳:כ״א) – השומע סבור שהוא מעשה אחר ואינו אלא פרטו של ראשון. וכן אצל הבהמה חזר וכתב: ויצר מן האדמה כל דחית השדה (בראשית ב׳:י״ט) כדי לפרש: ויבא אל האדם (בראשית ב׳:י״ט) לקרות שם, וללמד על העופות שנבראו מן הרקק.
א. כן בכ״י ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 26917, ויימר 651 חסר: ״אלהים״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5: ״בשלשים״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י פרנקפורט 19: ״התורה״.
ד. מכאן עד סוף בראשית ב׳:ט״ו, הטקסט הוא על פי כ״י לייפציג 1.
מקדם EASTWARD – In the east of Eden He planted the garden. Should you say, however, it is already written, "and He created the man etc.⁠" (Bereshit 1:27), then I say that I have seen the Baraitha of R. Eliezer the son of R. José the Galilean, dealing with the thirty two rules of interpretation according to which the Torah (Aggadah) can be interpreted, and the following is one of them: when a general statement of an action is followed by a detailed account of it, the latter is a particularization of the former: – "And He created the man" is a general statement, but it does not explicitly state from where he was created and what God did unto him. Now it repeats it and explains these things: "And Hashem God formed man", "and He made to grow for him the garden of Eden", and He caused a deep sleep to fall upon him.⁠" He who hears this might think that it is a different account entirely, whereas it is nothing else but the details of the former general statement. Similarly with reference to the cattle the creation of which has been mentioned above (Bereshit 1:27), it resumes and writes, "and out of the ground Hashem [God] formed every beast of the field etc.⁠" (Bereshit 2:19), for the purpose of explaining "and He brought them unto the man to give them names", and also to state that the fowls were created from the swamps.
ויטע ה׳ אלהים גן בעדן – הוא לשון זכר. גינה לשון נקבה. והגן הוא מקום אילנות 1ועדן הוא מקום מבועי מים. ומקום נחלי דבש וחמאה. ועידון הנשמה. שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ואומר (איוב כ׳:י״ז) אל ירא בפלגות נהרי נחלי דבש וחמאה. והוא מקום שלא נכנס בו אדם הראשון. ולא שלטה בו עין. אלא גנוז וצפון לצדיקים. שנא׳ עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס״ד:ד׳).
2מקדם – ממזרחו של עדן נטע הגן.
וישם ה׳ בגן את האדם אשר יצר – כי לכך יצרו.
1. ועדן הוא מקום מבועי מים. לדעת המחבר עדן אינו שם עצם פרטי. אלא כללי לכל ככר ארץ נעים וטוב.
2. מקדם ממזרחו של עדן. וכן כתב רש״י בפירושו עה״ת. ועי׳ בבאור שם. ועי׳ תוס׳ בכורות נ״ה ע״ב ד״ה מטרא.
גן בעדן – גן במלכות עדן, כמו: ובני עדן (מלכים ב י״ט:י״ב).⁠1
1. שוחזר מפענח רזא, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 155 ואילך.
ויטע – וכבר נטע1 גן במקום נקרא עדן, מפאת מזרחו, ועתה שם בו האדם.
ופירוש: בעדן גן אלהים היית (יחזקאל כ״ח:י״ג) – הבי״ת משרת עצמו ואחר עמו – בעדן בגן אלהים, וכמוהו: מאל אביך ויעזרך (בראשית מ״ט:כ״ה), ורבים אחרים.
וה״א האדם – יש לו סוד, גם נמצא: שבט המנשה (דברים ג׳:י״ג), הארונה (שמואל ב כ״ד:ט״ז). גם יתכן להיותו כן, בעבור שהוא שם נחצב מאדמה, והוא יהיה שם עצם ושם תואר.
1. השוו ראב״ע בראשית פירוש ראשון א׳:ט׳.
AND THE LORD GOD PLANTED. God had previously planted a garden in the eastern section of the world in a place called Eden. He now placed the man there.⁠1 The bet of be-eden (in Eden) in in Eden the garden of God (Ezek. 28:13) governs not only Eden but also garden.⁠2 Its meaning thus is, in Eden, in the garden of God. Even by the God (me'el) of thy father, who shall help thee and by (ve-et) the Almighty, who shall bless thee3 (Gen. 49:25) is similar. There are many other such instances in Scripture.⁠4
[THE MAN.] There is a secret meaning as to why the definite article has been placed in front of Adam.⁠5 The definite article is also found prefixed to Menasheh in the half tribe of Manasseh (shevet ha-menasheh)⁠6 (Deut. 3:13) and before the word Araunah in of Araunah the Jebusite (II Sam. 24:16).⁠7 It is also possible that the definite article is placed before Adam because the word adam is derived from the word used for ground (adamah). Hence the name Adam may be a proper name or an adjective.⁠8
1. I.e., va-yitta (planted) is a pluperfect.
2. Ibn Ezra is trying to solve the following problem. In Genesis, Scripture refers to a "garden" in Eden (gan be-eden). However, in Ezek. 28:13 the Bible states, in Eden the garden of God. The former implies that the garden is located in Eden, the latter that Eden is located in the garden, hence Ibn Ezra's comment (Filwarg).
3. The mem of me'el is also to be placed before ve'et and it is to be read as if written u-me'et. Thus this verse is to be rendered: Even by the God (me'el) of thy father who shall help thee, and even by (u-me'et) the Almighty who shall bless thee.
4. The technical term used by Ibn Ezra for this is mesharet (or moshekh) atzmo ve-acher immo. Friedlander explains this phrase as follows: "one word which stands for two" (literally, the word draws itself and another with it).
5. Adam is a proper noun and a proper noun does not have a definite article placed in front of it. As to the secret alluded to by Ibn Ezra, Filwarg comments, "I do not understand what secret he is hinting at.⁠" However, it appears that Ibn Ezra is hinting that "Adam" is a collective noun meaning mankind, the secret being that God placed mankind in the Garden of Eden. Ibn Ezra will later elaborate on this theme when he speaks of the secret meaning of the garden (Kaputa). Abravanel writes, "Ibn Ezra stirred the world by saying that the definite article which precedes the word "Adam" contains a secret. By this he means… (that) Adam should be understood as a noun designating the genus of mankind rather than an individual.⁠"
6. According to Krinsky, Ibn Ezra is noting that a proper name which later becomes the name of a group may have a definite article placed in front of it. Thus Adam, although originally a proper noun, became a collective noun.
7. According to Ibn Ezra araunah is a collective noun.
8. See Kimchi, II Sam. 24:16. In our case it is an adjective meaning the one taken from the ground, and thus has a definite article prefixed to it.
ושב עתה לבאר מה טעם: ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב׳:ו׳) – שהצמיח עצים. והזכיר בתחלה: הנכבד באדמה, והוא הגן, כאשר הזכיר: ועשו ארון (שמות כ״ה:י׳) לפני המשכן.
ועדן – שם כלל, והגן בו. ואין טענה ממלת: בעדן גן אלהים (יחזקאל כ״ח:י״ג), כי הבי״ת ישרת אחר עמו, כאלו אמר: בעדן בגן אלהים. וכמוהו: וזרועו כשדים (ישעיהו מ״ח:י״ד), ורבים ככה.
והאומר: כי בעדן כמו: בהוד ותענוג, לא אמר מאומה, כי כתוב: ונהר יוצא מעדן (בראשית ב׳:י׳).
יש מפרשים: מקדם – קודם שיברא אדם.
ויש אומרים: ממזרח לקו האמצעי באדמה, שהם תחת מזל טלה ומאזנים.
והנה נראה מדברי הכתוב, כי לא נברא אדם בגן, רק שָׂמו שם אחר כן.
ויטע י״י אלהים – וכבר נטע, וכמוהו בפרשה הזאת: ויצר י״י אלהים מן האדמה (בראשית ב׳:י״ט). וכמוהו: ויאמר בת מי את (בראשית כ״ד:כ״ג) – וכבר אמר. וככה: ותאמר אל העבד (בראשית כ״ד:ס״ה) – וכבר אמרה. וכמוהו: ויאמר י״י אל משה לא ישמע אליכם פרעה (שמות י״א:ט׳) – וכבר אמר.
גן בעדן – בארץ עדן.⁠א והוא שאומר הכתוב: עדן אשר בתלשרב (ישעיהו ל״ז:י״ב), והוא ארץ מעודנת וטובה ושמינה, ולכך נקראת עדן.
א. השוו רשב״ם המשוחזר. בכ״י מינכן 52: עון.
ב. בכ״י מינכן 52: בתלסר.
גן בעדן A GARDEN IN EDEN: I.e. in a land of pleasure. It is the same place referred to in the verse (Isa 37:12) “The sons of Eden in Telassar.” It is a pleasurable (מעודנת), good and rich land. That is why it is called Eden.⁠1
1. As Nevo explains, R. Yosef Bekhor Shor is explaining that Eden is a place name, not simply a word that means “pleasurable.” See similarly Ibn Ezra, second edition of Genesis commentary.
ויטע – כמו ארזי לבנון אשר נטע (תהלים ק״ד:ט״ז) כלומר המציאו שם ביום השלישי, וזכר השם על מציאותו לפי חשיבותו וגדלתו מה שלא זכר כן בשאר הצמחים ביום השלישי.
ועדן – שם מקום, נקרא כן על שהיה מקום דשן ושמן וצמחיו עדן ותענוג לגוף בנראה ולנפש בנסתר.
והגן נטוע בו והוא מקדם – כלומר מפאת מזרח.
ורבותינו ז״ל (בראשית רבה ט״ו) פרשו: מקדם קודם בריאתו של אדם, אדםא נברא בששי וגן עדן בשלישי ומהם אמרו קודם בריאתו של עולם, וזה הוא לפי הנסתר.
וכתב החכם רבי אברהם בן עזרא: ידענו כי גן עדן תחת הקו השוה שלא יוסיף היום ולא יחסר כל ימות השנה.
ויַשֶם שַם את האדם אשר יצר – אחר שאמר וישם שם מלמד שלא נוצרב שם, אולי קרוב לגן עדן נוצר, ואמר לו שישב שם בגן עדן.
[ורבותינו ז״ל אמרו: כי מעפר הר המוריה נוצרג ואחר כן הביאו לגן עדן. ואמרו: כי שם בנה מזבח והקריב קרבן, וכן בניו, וכן נח, וידע אדם מסוד הנבואה כי הוא המקום הנבחר. אלא הביאו לגן עדן שיהיה שם ותעדן מפירותיו בלא עמל בנגלה לגופו ובנסתר לנפשו.]⁠ד
וטעם וישם – הפקידו עליו כמו הגנן בגן שלא יכנסו שם חיה ובהמה והוא לבדו יאכל מפריו ותולדותיו אם יזכה הוא והם.
וטעם אשר יצר – כי בעבור זה יצרו להיות משכנו בגן עדן כפי הנסתר בו.
וה״א האדם, לפי שהוא שם תאר ושם עצם כי לא היה לו שם אחר אלא אדם, ואדם הוא שם תאר לקוח מאדמה ושב שם עצם ויקראו לזה השם שם גובר כמו חמה, לבנה, זכוכית. ורוב בנין האדם הוא מאדמה אף על פי שיש בו גם כן משאר היסודות. והנה העצמות שהם יסוד הגוף וקיומו הם עפריים כי הם קרים ויבשים כמו הארץ שהיא קרה ויבשה, ולפי שהם מתולדתה יעמדו בה ימים רבים אחר כלות הבשר.
והחכם ר׳ אברהם בן עזרא כתב: כי ה״א האדם יש לו סוד. ר״ל לפי דעתו כי הוא מדבר על המין והמין תכנס עליו ה״א הידיעה.
ובדברי רבותינו ז״ל (בראשית רבה ט״ו) מחלוקת בדבר גן ועדן: ר׳ יהודה אומר גן גדול מעדן שנאמר: ויקנאו בוה כל עצי עדן אשר בגן אלהיםו (יחזקאל ל״א:ט׳), ואומר: בעדן גן אלהים היית (יחזקאל כ״ח:י״ג). ר׳ יוסי אומר: עדן גדול מגן, שנאמר: ויטע י״י אלהים גן בעדן. והכתוב: ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב׳:י׳)? על דעתיה דר׳ יוסי מתמצית בית כור שותה תרקב. על דעתיה דר׳ יהודה כפיגי הזו, פירוש כמעין, שהיאז נתונה תוך הגנה ומשקה את כל הגנה. תרגם ירושלמי: שתים עשרה עינותח מים (שמות ט״ו:כ״ז) – פוגים דמיין.⁠ט והא רבי יהודה יש לו שני מקראות ור׳ יוסי אין לו אלא מקרא אחד? אמר ר׳ חנין דצפורי: האיר הקב״ה עיניו של ר׳ יוסי ומצא לוי אחד מכריע על גביו, ואי זה הוא? זה שכתוב: וישם מדברה כעדן וערבתה כגן י״י (ישעיהו נ״א:ג׳).
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״לאדם״. פריס 193 הושמט: ״אדם״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״יוצר״.
ג. כן כנראה צ״ל. בכ״י מינכן 28, פריס 194: ״הנוצר״.
ד. התוספת מופיעה בכ״י מינכן 28, פריס 194. היא חסרה בכ״י מוסקבה 495, פריס 193.
ה. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בפסוק: ״ויקנאוהו״.
ו. כן בכ״י מוסקבה 495, פריס 193, וכן בהרבה כ״י. בכ״י פריס 194, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״האלהים״.
ז. כן בכ״י פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28: ״שהוא״.
ח. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מינכן 28, פריס 194: ״מעינות״.
ט. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״תרגם ירושלמי... פוגים דמיין״.
י. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״ומצאנו״.
ויטע, the planting of Gan Eden is reported with the same verb ויטע as has been used by David in Psalms 104,16 for describing God as planting the cedar trees in Lebanon. At that point David described what God had done on the third day of creation; here too the Torah describes a garden whose origin God had planted already on the third day of creation. The distinction of Gan Eden is clear from the fact that no other region on earth was deemed worthy of being singled out as warranting God’s personal involvement.
בעדן, a location so named because it was extremely fertile, its vegetation affording man’s body extreme pleasure when merely contemplating its beauty with his eyes, and even his invisible soul enjoyed its hidden beauty.
מקדם, in an easterly direction. Our sages (Bereshit Rabbah 15,3) understand the word מקדם as describing a time frame preceding the creation of man, i.e. whereas man was created on the sixth “day,” the garden was created on the third “day.” Other scholars quoted in Bereshit Rabbah there believe that the word מקדם is a reference to a “date” prior to the creation of the universe. This explanation is based on the Kabbalah. The great scholar Avraham Ibn Ezra (verse 11) writes: “we know that the location of Gan Eden was on the equator, a region in which day and night are of equal duration all year round.
וישם שם את האדם אשר יצר, Now that the Torah told us this we know that originally, man had not been created in Gan Eden. Perhaps he had been created in a region nearby, and God told Adam to take up residence in Gan Eden. Our sages in Bereshit Rabbah 14,8 state that man had been formed from the earth on Mount Moriah, and that from there God had transplanted him to Gan Eden. In Pirkey de Rabbi Eliezer chapter 31 we are told that Adam offered a sacrifice to God on Mount Moriah already. Also Adam’s sons, as well as Noach sacrificed to God on that mountain. The reason why when the Torah tells us about Avraham building המזבח “the” altar instead of simply ויבן אברהם מזבח, “Avraham built an altar,” is that this altar had already existed, had been known since Noach’s sacrifice. Adam had prophetic inspiration telling him of the significance of that location for offering a sacrifice. Still, God brought Adam to Gan Eden in order for him to appreciate the excellence of its fruit and eating of it without having to toil, deriving great satisfaction both for his body and his soul.
וישם, the choice of this word suggests that God appointed Adam as the gardener for this garden, to prevent wild beasts as well as domesticated beasts from entering there and from eating of its fruit. The fruit of the trees of that garden were reserved for man and his offspring, provided they would be found worthy to do so. אשר יצר, the reason why the Torah wrote these words, seeing we all know that God had formed man, is to tell us that man’s habitat, Gan Eden, had been a prime objective of God when He created man. (based on the Kabbalists) The letter ה which precedes the word אדם is necessary to help describe, define him, seeing he had no other individual name as yet. The word אדם is both an adjective, a derivative of the noun אדמה, describing a creature formed out of earth, as well as a noun in its own right. This noun has comprehensive meaning, similar to such nouns as חמה, sun, לבנה, moon, זכוכית, glass, etc. The fact is that most of man’s raw material has been directly derived from earth, even though he also contains material from the other three basic elements.
The bones making up man’s skeleton, supporting man’s body are formed out of earth, being cold and dry just as the earth itself. Seeing that they are an integral part of the earth they remain more or less intact for many years after the rest of man’s body has long rotted away and dissolved. The scholar Avraham Ibn Ezra wrote on verse 8 that the letter ה in the word האדם in our verse contains a hidden element. I believe that what he had in mind is that the letter ה indicates that the word אדם in this verse is a reference to “man” as the name of the human species. We find that among our sages (Bereshit Rabbah 15,2) there surface disagreements as to the meaning of the whole concept of Gan Eden. Rabbi Yehudah understands the meaning of the term as a great garden originating in a place called Eden. He quotes Ezekiel 31,9 in support of his view. We read there: ויקנאהו כל עצי עדן אשר בגן האלוהים, “all the trees in God’s garden envied it” (the cedar described by the prophet in the verses leading up to this one) In other words, Rabbi Yehudah understands the prophet Ezekiel as viewing this garden as having been located in a region known as Eden. His view is buttressed by Ezekiel 28,13 בעדן, גן האלוהים היית, “in Eden, the garden of God, you have been.”
Rabbi Yossi views עדן as something bigger than a גן, basing himself on the letter ב in the expression גן בעדן, i.e. “a garden within the area known as Eden.” Also, the verse (2,10) ונהר יצא מעדן להשקות את הגן, “a river originated in Eden in order to irrigate the garden, supports his view.⁠1
1. Actually, in the Yalkut another verse supporting the view of Rabbi Yehudah is quoted (בעדן גן האלוהים, in Eden the garden of God, which proves that the garden was bigger than the location described as Eden. Ezekiel 28,13) According to the view of Rabbi Yossi the amount of water squeezed from an area of 30 se'ah בית כורת can adequately irrigate a half se'ah. (Taaanit 10) The fountain of that river was within the garden, in the center, so that the vegetation all around it would be irrigated by its waters. According to Targum Yerushalmi, Exodus 15,27 which speaks of the 12 wells in an oasis encountered by the Israelites on their journey, the meaning of the expression מעיינות מים is פיגין דמיין, “springs of water.” At any rate Rabbi Yehudah has two verses supporting his view, whereas Rabbi Yossi could find only one verse supporting him. Rabbi Chanin of Tzippori had an inspiration supporting the view of Rabbi Yossi, and found another verse relevant to our subject in Isaiah 51,3 מדברה כעדן וערבתה כגן ה', “a desert like Eden, and a wilderness like a garden of the Lord.”
ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם –׳עדן׳ הוא משל לשכל הפועל, והוא העדן האמתי הרוחני. והאל נטע בו גן מקדם בראש בריותיו: כשברא השכלים הנבדלים, שם בו כח לתת צורות בשפלים איש איש כפי עבודתו. לפיכך נקרא ׳גן׳, שיש בו מיני עצים ומיני ירקות שונים זה מזה.
וישם שם את האדם אשר יצר – האדם אשר יצרו ׳עפר מן האדמה׳ (בראשית ב׳:ז׳) – מן החומר הנקי שבה – שם אותו בגן להיותו ראש לכל הצורות השפלות. כי הוא יש בו כח מן העדן, והנה הוא עיקר הגן; והוא נטוע בעדן אם יעבוד וישמור הגן.
ויטע וכו׳ – ׳וג׳רס׳ (=ונטע), גזירתו נטעתי לי כרמים (קהלת ב:ד).
וגן – שם לפרדס1כגנת עלי נהר (במדבר כד:ו).
ואם לקחנו מקרא זה כפשוטו יהיה רמז למה שקדם ביום שלישי לפני בריאת אדם2, ובדוגמתו אמרו (פסחים ו:) אין מוקדם ומאוחר בתורה, שהרי אדם מן מעשה יום הששי והנטיעה מן מעשה יום שלישי3. והזכיר זה כאן אחר שהזכיר בריאת אדם כדי לחבר עמו וישם שם את האדם אשר יצר4.
ואם לקחנו גן בעדן מקדם כפשוטו שהוא מקום בארץ בעל נטיעות נפלאות ופירות טובים – מעולים ושלימים מן הנטיעות והפירות שאנחנו רואים5, אז יהיה מקומו בארץ אחורי אופק [הקו] השוה6 בסוף גבול תבל מצד המזרח ברובע אשר ממול לרובע היישוב7, אשר אין אנחנו מגיעים אליו ואין ידיעתו מגעת אלינו. ומאמרו מקדם מורה על זה, שהרי קדם וקדמה שם צד המזרח בעברית.
ואם יובן מקדם ׳קבל׳ (=לפני) כמו שאמר אונקלוס ז״ל מלקדמין8 – אז יהיה מאמרו מקדם רמז כי קדמה מציאות גן עדן למציאות אדם כמו שהקדמנו ביאור זה9. וכבר הזכירוהו החכמים ז״ל בבראשית רבה (טו:ג)10.
ואם לקחנו גן בעדן ונטיעתו לרמז לזולת פשוטו11, אז יהיה רמז שהיה אדם לפני חטאו במקום היותר נעלה במדריגה ונוח ביותר בחיים וגדול ביותר בתענוג. והאל יתעלה הוא יודע סודות תורתו.
1. רטו. מסתבר שמסכים רבנו לד׳ הרד״ק שכתב בעקבות ר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שרש גן) ששורש המילה ׳גן׳ הוא ׳גנן׳ (במובן מחסה), אלא דלא נחית כאן לדיוקא.
2. רטז. ר״ל שאם מדובר כאן בנטיעת גן עדן הפיסי, מוכרחים לפרש שחוזר הכתוב לספר על התהוותו ביום השלישי שנבראו בו היבשה ועשבי השדה והדשאים ודומיהם. בהמשך דן רבנו באפשרות לפרש ש׳גן בעדן׳ האמור כאן הוא ענין רוחני, וא״כ לא מדובר כאן ביצירת היום השלישי, ואפשר לומר שבריאה זו היתה סמוך ונראה קודם בריאת האדם.
3. ריז. ראוי לתשומת לב ההבדל בין פירוש זה של רבנו לפירוש הראב״ע שכתב: ׳ויטע – וכבר נטע׳, שהרי לדעת רבנו ׳ויטע׳ הוא לשון הווה כפשוטו של מקרא, רק שבהתאם לכלל האומר ׳אין מוקדם ומאוחר בתורה׳, חוזר כאן הכתוב לתקופה קדומה ומספר בהווה מה שבאמת התרחש לפני כן. לאורך הפירוש תמצא שבהרבה מקומות שבהם חרץ הראב״ע משפטו לומר על פעולה בלשון הווה (עם וא״ו ההיפוך) שהיא באמת עבר והכוונה שכבר פעל, נטה רבנו מדבריו וביאר באופן אחר, כמו שיתבאר לפנינו.
4. ריח. כבר העיר המהדיר שפירוש זה מתאים לכלל שהאריך כאן רש״י בביאורו וז״ל: ׳ואם תאמר הרי כבר כתב (לעיל א:כז) ׳ויברא אלהים את האדם וגו׳. ראיתי בברייתא של ר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי משלושים ושתים מדות שהתורה נדרשת, וזו אחת מהן ׳כלל שלאחריו מעשה {המעשה} הוא פרטו של {כלל ה}ראשון׳, ויברא את האדם זהו כלל, סתם בריאתו מהיכן וסתם מעשיו, חזר ופירש ׳וייצר ה׳ אלהים וגו׳⁠ ⁠׳, ויצמח לו גן עדן, ויניחהו בגן עדן, ויפל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון׳, עכ״ל רש״י, וע״ש דוגמא נוספת. ועל פי כלל זה מפרש רבנו מדוע חזרה ונזכרה כאן נטיעת גן העדן, למרות שהנטיעה היתה כבר ביום שלישי. וראה גם להלן פרשת ויחי (בראשית מט:ג) שביאר רבנו כעי״ז בענין ׳פתיחת המאמר בדבר ידוע כדי לחבר עמו מה שיזכיר׳, וראה גם להלן פרשת כי תשא (שמות לד:ח) דוגמא למקום שאיחר הכתוב את המוקדם רק כדי לחברו עם מה שיזכיר הכתוב אח״כ.
5. ריט. השוה פיה״מ להרמב״ם בהקדמה לפרק חלק (דפוס וילנא דף קכג סוף עמוד ד) ׳ואולם גן ועדן הוא מקום דשן ושמן מבחר הארץ, יש בו נהרים רבים ואילנות עושים פירות – יגלה אותו השם יתברך לבני אדם לעתיד לבא ויורה אותו הדרך להלך אליו ויתענגו בו – ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאד מועילין תועלת גדולה ערבים ומתוקים הרבה מלבד אלה הידועים והמפורסמים אצלינו׳. [הערות נהור שרגא] תיקנתי ׳גן ועדן׳ ע״פ מהד׳ ר״י שילת (הקדמות הרמב״ם למשנה, ירושלים תשנ״ב, עמ׳ קלז), שכפי שהעיר שם (עמ׳ קכט) ר״י שילת, דרך הרמב״ם לקרותו ׳גן ועדן׳ בהתאם לד׳ חז״ל בברכות (לד:): ׳גן לחוד ועדן לחוד׳. ואציין שכ״ה בלשונו הערבי של ר׳ יהודה הלוי ב׳ספר הכוזרי׳ (א:ב): ׳ואחד מנהמא יעתקד אן מסירה אלי אלג׳נה ואלפרדוס׳ (=וכל אחד משניהם מאמין שהוא יגיע אל גן ועדן, ע״פ מהד׳ מ׳ שורץ הנדמ״ח, באר שבע תשע״ז, עמ׳ 9 וע״ש הערה 55, והוספתי וי״ו החיבור לפני ׳עדן׳ ע״פ המקור).
6. רכ. נראה שכוונתו כעין שכתב הראב״ע להלן (פסוק יא): ׳וידענו כי גן עדן תחת הקו השוה שלא יוסיף היום ולא יחסר כל ימות השנה׳ [כלומר, מקום שהיום והלילה שוים בו תמיד]. והנה י׳ פנטון פירסם קטע ע״ש רבנו מכת״י בנספח למאמרו ב׳דעת (תשס״ג עמ׳ 118–119) שבו כתב המחבר על גן עדן: ׳והוא מקום בארץ סמוי מן העין אומרים שהוא בהרי הלבנון אחרי ירושלים׳. וזה היפך דברי רבנו כאן (מה גם שכאן נסתפק רבנו אם הוא במקום פיסי בארץ), ובודאי הקטע הנזכר אינו מאת רבנו, כמו שנראה בלא״ה מסגנון הדברים.
7. רכא. השקפה זו של ד׳ חלקי היבשה, אשר היישוב אחד מהם, מקורה בהשקפתו של Crates (150 לפני המה״נ בערך) שהיתה לעינים לכמה ממתארי הארץ בימי הביניים. [הערות נהור שרגא]. ליתר הבהרה, החכם Crates of Mallus הנ״ל היה גאוגרף יווני, ומקובל שהוא הוא אשר יצר הגלובוס הראשון, ובו חילק כדור הארץ בקווים מרובעים לארבע חלקים, ומכאן ביטויו של רבנו כאן ובסמוך ׳רובע היישוב׳, והשוה פירוש הראב״ע לתהלים (נ:א): ׳שאין מיושב מכל הארץ רק פחות מהרביעית בראיות גמורות׳.
8. רכב. אונקלוס תירגם גם להלן (ג:כד): ׳וישכן מקדם לגן עדן – ואשרי מלקדמין לגינתא דעדן׳, וכן להלן (ד:טז): ׳קדמת גן עדן – מלקדמין דגינתא דעדן׳, ומחמת שבמדרש פירשו פסוקים אלו על מזרח, הסיקו התוס׳ בבכורות (נה: ד״ה מטרא) ש׳מקדם׳ ו׳מלקדמין׳ יש בו גם משמעות של צד מזרח, ע״ש. ואמנם מדברי רבנו מבואר שכוונת אונקלוס למשמעות ׳לפני׳ [שהרי מזרח בכל מקום תרגומו ׳מדינחא׳]. והשוה מה שכתב בזה רס״ג בפירושו הארוך (מהד׳ צוקר עמ׳ 265–266, וראה שם הערה 316).
9. רכג. נראה שכוונת רבנו למה שביאר לעיל מיניה בסמוך, שאם מדובר בגן עדן הפיסי – בהכרח שחוזר הכתוב לספר ביצירת יום השלישי. וכאן מוסיף רבנו שאם נבאר ש׳מקדם׳ היינו ׳לפני׳, נמצא שהכתוב עצמו מודיע שנטיעת הגן שמדובר עליה כאן באמת היתה מקודם – לפני בריאת האדם. [וא״צ לדברי המהדיר שכיוון רבנו בזה למקום מוקדם בפירושו שלא הגיע לידינו].
10. רכד. לשון המדרש: ׳אמר רבי שמואל בר נחמן, את סבור קודם לברייתו של עולם, ואינו אלא קודם לאדם הראשון, אדם נברא בששי גן עדן בשלישי׳. ועי׳ להרמ״מ כשר בתורה שלמה כאן (אות קסב) שהעיר על לשון המדרש ממאמרם ז״ל בפסחים (נד.) ובנדרים (לט:) שמנו גן עדן וגהינום בכלל ז׳ דברים ש׳קדמו׳ בריאתם לבריאת העולם, וכנראה סבר רמ״מ כשר שהמדרשים חולקים בדבר האם נברא גן עדן קודם לבריאת האדם או קודם לבריאת העולם. וע״ש עוד שנסתפק אי יש להוכיח מת״א כא׳ הצדדים [ומה שציין לד׳ התוס׳ בבכורות (נה: ד״ה מטרא) אינו ענין לזה במח״כ]. ואמנם ממה שציין רבנו לד׳ מדרשם ז״ל במדרש רבה נתבאר שהשוה דעת אונקלוס לדברי המדרש.
ובאמת נראה שלדעת רבנו אין פירוש דבריהם בפסחים ונדרים שם כפי המובן בפשיטות ששבעה דברים אלו נבראו קודם שנברא העולם (מה שבלא״ה קשה לקבל כיון שא״כ במה נקרא ׳בראשית׳ ראשית). והשוה לשון רבנו בספר ׳מלחמת השם׳ (מהד׳ הר״ר מרגליות עמ׳ נח) שכתב בכגון זה: ׳ואם לחשך אדם לומר לך הלא חכמים דרשו שהתורה נבראת קודם העולם אלפים שנה, תשיב לו, אותו הדרש צריך כמה פירושים לתרץ אותו ואי אפשר שיהיה על פשטו׳. והשוה נמי לשון התשב״ץ בתשובתו (ח״ג סי׳ נג) שהזכיר מאמרם בפסחים ובנדרים הנ״ל והעיר על ׳זרות זה המאמר׳. יש לציין שבמיוחד לפי תפיסת הרמב״ם שה׳זמן׳ עצמו נברא בבריאת העולם, ממילא לא שייך במציאות שיהיה דבר הנברא בזמן הקדום לבריאת העולם, כמו שכתב במו״נ (ב:יג): ׳כל מה שיעלה בשכל מהמשך מציאותו קודם בריאת העולם המשך אין תכלית לו – כל זה שיעור זמן או דמות זמן, לא אמתת זמן׳ [׳שלא היה שם זמן במציאות כלל אלא שהשכל משער הזמן או הדמיון מדמהו׳ – אפודי שם, ועי׳ תוספת ביאור בספר העיקרים (ב:יח)], ובהכרח עולה שאין מאמרם ז״ל מתפרש כפשוטו. ומכיון שכן סביר להניח שפירש רבנו כעין שכתב הר״ן בנדרים שם שביאר: ׳כלומר שעלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם, שא״א לעולם בלא הם׳, וכבר קדם לו ריה״ל שביאר כיוצ״ב ב׳ספר הכוזרי׳ (ג:עג) ע״ש, וא״כ אינו ענין לדברי המדרש האומר שנברא גן עדן לפני בריאת האדם, שהרי לדברי המדרש בריאת גן עדן אכן היתה בכלל בריאת העולם שבששת ימי בראשית, רק שקדמה בריאתו לבריאת האדם.
11. רכה. מקופיא נראה שרבנו מסתפק האם גן עדן הוא מקום בכדור הארץ, או אם הוא רמז לדברים נשגבים זולתי המובן בפשט הכתוב. וכן משמעות דברי רבנו להלן (פסוק טו), שנסתפק האם לפרש גן עדן כפשוטו כמקום בכדור הארץ, או לפרשו כרמז אל מצב שלמות האדם בתחילת ברייתו (ומעניין לראות מש״כ בזה ר״א הבחור ב׳ספר התשבי׳ ערך ׳גן עדן׳). ולכאורה יש קצת להקשות מדברי הרמב״ם בהקדמתו לפרק חלק (ומובא בהערות למעלה), שכתב להדיא שגן עדן הוא מקום ממשי בכדור הארץ ע״ש. ואמנם כד דייקת שפיר בלשון רבנו, נראה שאין הוא מסתפק באמיתת הענין שהוא מקום בכדור הארץ כפי שעולה מפשוטו של מקרא, ובפרט שדעת רבנו היא תמיד לא להוציא מקרא מידי פשוטו, אלא שהוא מתלבט האם נכון להעמיס בכוונת הכתוב גם רמז אל המושכלות שהן זולתי פשוטו של מקרא. גם דברי רבנו עצמו במאמר ׳מלחמות השם׳ (מהד׳ הר״ר מרגליות עמ׳ סג, מובאים להלן בהערות לפסוק טו) מורים שגן עדן הוא מקום ממשי בכדור הארץ בניגוד למקום הגמול לנפשות הנקרא אף הוא ׳גן עדן׳ (וראה מש״כ בזה להלן שם). ודומה שכך יש להבין מש״כ הרמב״ם במו״נ (ב:ל) בביאור מדרשם ז״ל: ׳וממה שצריך שתדעהו אמרם ויקח ה׳ אלוהים את האדם – עילה אותו, ויניחהו בגן עדן – הניח לו, לא אמרו זה הלשון להעלותו ממקום ולהניחו במקום, אלא להעלות מדרגת מציאותו באלו הנמצאות ההוות הנפסדות וישבו על ענין אחד׳. כלומר, שכוונת המדרש אינה על הרמה והנחה פיסית בגן העדן, אלא על רוממות דרגת האדם וקביעתה באותו מצב נעלה. ולכאורה דבריו סותרים את מה שהבאנו בשמו מהקדמת פרק חלק, ובהכרח שיש בגן עדן את שתי הבחינות – הפיסית והרוחנית, וכמו שנתבאר בדעת רבנו.
ועי׳ עוד להרמב״ן שכתב כעי״ז להלן (ג:כב) בקיצור: ׳ודע והאמן כי גן עדן בארץ, ובו עץ החיים ועץ הדעת ומשם יצא הנהר ויפרד לארבעה ראשים הנראים לנו, כי פרת בארצנו ובגבולנו, ופישון הוא נילוס מצרים, כדברי הראשונים, אבל כאשר הם בארץ כן יש בשמים דברים יקראו כן והם לאלה יסוד׳. וכ״כ עוד בשער הגמול באורך (בתוך ׳תורת האדם׳ סי׳ קכג, במהד׳ ר״י ספרקה עמ׳ שכב-שכד): ׳דבר זה עיקרו בתורה ופירושו בדברי סופרים שגן עדן מצוי הוא בעולם הזה במקום ממקומות הארץ, ושארבע נהרות יוצאין משם ואחד מהם פרת הסובב ארץ ישראל, וכל מה שבא בכתוב מפשוטי סדר בראשית הכל אמת אין מקרא מהן יוצא מידי פשוטו׳. ועוד כתב שם (עמ׳ שכז): ׳אבל סוד הענין הזה שהדברים כפולים, כי גן עדן וארבע נהרותיו ועץ החיים ועץ הדעת אשר נטע שם האלהים, וכן הכרובים ולהט החרב המתהפכת גם עלה התאנה והחגורות וכתנות העור, כולם כפשוטם וכמשמעם, אמת הדבר ויציב הענין, ולסוד מופלא הוא כי הם כציורי דבר להבין עוד ענין עמוק במשל׳. וע״ש עוד שהאריך להוכיח ענין זה (וראה מש״כ בזה הרב בן איש חי בשו״ת רב פעלים ח״ב או״ח סי׳ א ובשו״ת תורה לשמה סי׳ תלה). ונראה ששיטת הרמב״ן היא כעין שיטת רבנו, אלא שרבנו מפרש רמז הנמשל על פי החקירה כדרכו, ואילו אצל הרמב״ן כפי דרכו הנמשל נתפס במובן הקבלי. וראה בהערות להלן (פסוק טו) שהארכנו לבאר עמדת רבנו בשאלה הגדולה שהעסיקה את הרמב״ן בדבריו הנזכרים לעיל בשער הגמול, והיא: מהו המכוון בדברי חז״ל כשדיברו על גן עדן כעולם הגמול.
וישם שם את האדם – אבל תחילת ברייתו לא הייתה משם,⁠1 שאילו נברא בגן עדן ועמידתו שם, יהיה סבור שכל העולם כך הוא. אבל בראו מן החוץ וראה כלא העולם מלא קוצים וברקנים, ואחר כך הכניסו לגן עדן מקום מובחר.⁠2
1. כן בר״י בכור שור בראשית ג׳:כ״ג.
2. בדומה בתוספת לרש״י בכ״י לונדון 191 וכ״י ליידן 107א.
א. כן בכ״י מינכן 224, אוקספורד קנוניצי 28. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״כל״.
וישם שם את האדם, "He placed Adam inside it.⁠" When Adam had been created he did not find himself in the garden, for if he had been created in the garden he would have thought that the entire earth is such a garden. God deliberately created him outside the garden in order to show him that the rest of the earth was overgrown with thorns and thistles. His transfer to the garden, it was hoped, would make him grateful for having been placed in such a superior environment.
ויטע ה׳ א-להים גן בעדן מקדם – במזרח של עדן נטע את הגן. כלומ׳ במזרחו של עולם. וכת׳ לקמן וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג:כד). וא״כ היו בניו במזרחו של עולם. וגן עדן במערב העולם. ועדן יותר לצד מערב ואנו סמוכין לגן. ולכך אמ׳ בתלמוד (סנהדרין צט.) אבל עדן עין לא ראתה א-להים זולתך כו׳ (ישעיהו סד:ג).
גן בעדן – פרשב״ם גן במלכות עדן כמו ובני עדן (מלכים ב יט:יב, ישעיהו לז:יב).
ועץ החיים בתוך הגן – תימ׳ מה נשתנה תוך זה מכל [תוך] שבתורה. ועוד לפי מה (שכתב) [שבא] להשמיע לאזן פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם (בראשית ג:כב). טרם שאכלו מעץ הדעת היה לחוש לחששא שמא יקח מעץ החיים ושוב לא יכנס מיתה כמה שיעשה. ויש מתרצין בזה [ה]⁠דבר בזמן שלא חטא לא היה עץ החיים מועיל לו כי לא היה מועיל זולתי לרפא מחץ מיתה האוכל מעץ הדעת. אבל טרם בא המחץ לא מעלה ולא מוריד. דוגמא למשקה הרופא כו׳1. ויש מתרצין אלו ב׳ קושיו׳ דוודאי עץ הדעת היה ממש באמצעי של גן. ולכך מתרגמי׳ במציעות גינתא. ועץ הדעת היה מקיפו בענפיו סביב לו וזהו שכתו׳ ועץ הדעת טוב ורע. דאם לא כן היאך יכולין שניהן להיות באמצעות. ועתה כל זמן שלא אכל מן העץ הדעת הקיפו של עץ החיים אין לחוש לעץ החיים. אבל כשאכל מעץ הדעת ושבר מחיצה המקפת אז אמ׳ פן ישלח ידו כו׳ (בראשית ג:כב).
1. אם אכל סם המות קודם המשקה יועיל לרפאותו מהסם. אבל אם שתה המשקה קודם שאכל הסם לא יועיל לו כלום. (מכת״י אחרים). והמחבר כתב זה בפירוש לקמן בבראשית ב׳.
ד״א: גן בעדן – פי׳ רשב״ם: גן במלכות עדן, כמו: ובני עדן.
ויטע י״י אלהים גן בעדן מקדם – פירש רבינו שלמה: במזרחו של עדן נטע הגן.
ואנקלוס תירגם: מלקדמין. וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ט״ו:ג׳), והוא הנכון.
ואין טעם ויטע – שהביא האילנות ממקום אחר ונטען שם, כי מן המקום ההוא הצמיחן, כמו שנאמר: ויצמח י״י אלהים וגו׳ (בראשית ב׳:ט׳). אבל ענין ויטע י״י אלהים – להגיד שהיו מטע י״י, כי טרםא שגזר על הארץ: תוצאב הארץ דשא (בראשית א׳:י״א), גזר במקום ההוא שיהיה שם גן, ואמר: בכאן יהיה אילן פלוני ובכאן אילן פלוני, כערוגות המטעים, ולא היה כדרך שאר מקומות הארץ שאמר: תוצאג הארץ דשא ועץ פרי, והצמיחה בלא סדר. והנה אילני גן עדן גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי1 לעד לעולם, לא יזקין בארץ שרשם, ובעפר לא ימות גזעם, אין צריכין לעובד וזומר, שאלו היו צריכין עבודה אחרי שגורש האדם משם מי עבד אותם.
גם זה טעם: ויטע י״י אלהים – שהיו מטעיו מעשה ידיו2 וקיימים לעולמים, כענין שנאמר: לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים (יחזקאל מ״ז:י״ב). אם כן מה טעם: ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה (בראשית ב׳:ט״ו) – שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות, וכל עשב זורע זרע, וערוגות הבשמים, וקוצר ותולש ואוכל כרצונו. וזה טעם: לשון לעבדה ולשמרה (בראשית ב׳:ט״ו) – לעבוד אדמת הגן הערוגות שיעשה שם, כי הגן שהם האילנות לא יעבדו. ויתכן שכנה הגן בלשון נקבה, כמו: וכגנה זרועיה תצמיח (ישעיהו ס״א:י״א), ונטעו גנות (ירמיהו כ״ט:ה׳).
ורבותינו נתעוררו בזה, אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ט״ז:ה׳): לעבדה ולשמרה – אלו הקרבנות שנאמר: תעבדון את האלהים (שמות ג׳:י״ב), הדא הוא דכתיב: תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כ״ח:ב׳). והכונה להם בזה לומר כי הצמחים וכל בעלי חיים צריכין לכוחות הראשונים, ומהם יבא להם הגידול, ובקרבנות יהיה משך הברכה לעליונים, ומהם לצמחי גן עדן, ומהם יהיו ויחיו בעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה, כמו שאמרו (בראשית רבה ט״ו:א׳): ישבעו עצי י״י ארזי לבנון אשר נטע (תהלים ק״ד:ט״ז) – אמר רבי חנינא: ישבעו חייהן, ישבעו מימיהן, ישבעו מטעתן. כי חייהם – יסודותם העליונים, ומימיהן – אוצרו הטוב המוריד הגשם, ומטעתן – כחם בשמים, כמו שאמרו (בראשית רבה י׳:ו׳): אין לך כל עשב ועשבד מלמטה שאין לו מזל ברקיע, והוא מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר: הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ (איוב ל״ח:ל״ג) שוטר.
1. השוו ללשון הפסוק ביחזקאל י״ז:ח׳.
2. השוו ללשון הפסוק בישעיהו ס׳:כ״א.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי טרם״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בפסוק: ״תדשא״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בפסוק: ״תדשא״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ועשב״.
AND THE ETERNAL G-D PLANTED A GARDEN 'MIKEDEM' (EASTWARD) IN EDEN. Rashi explained that "in the east of Eden He planted the garden.⁠" But Onkelos translated mikedem to mean "previously,⁠" [that is, before man was created]. And so have the Rabbis said in Bereshith Rabbah,⁠1 and this is the correct explanation.
The meaning of vayita (and He planted) is not that He brought the trees from another place and planted them here for it was from that place that He caused them to grow, just as it is said, And out of the ground the Eternal G-d caused to grow every tree.⁠2 But the purport of the expression, and the Eternal G-d planted, is to state that it was the planting of the Eternal,⁠3 for before He decreed upon the earth, Let the earth put forth grass,⁠4 He had already decreed that in that place there be a garden, and He further said: "Here shall be this tree, and here that tree,⁠" like the rows of planters. It was unlike the rest of the places on the earth concerning which He said, Let the earth put forth grass… and fruit-tree,⁠5 and it then grew without order. Now concerning the trees of the garden of Eden He decreed that they grow branches and bear fruit forever, the root thereof was never to wax old in the earth, and the stock thereof was never to die in the ground.⁠6 These trees were not to need any one to tend and prune them. For if they were in need of cultivation, who tended them after man was driven therefrom? This also is the meaning of the expression, And the Eternal G-d planted, that they were His plantings, the work of His hands,⁠7 and existing forever, even as it is said, Its leaf shall not wither, neither shall the fruit thereof fail … because the waters thereof issue out of the sanctuary.⁠8 If so, what then is the meaning of the verse: And He put him into the garden of Eden to cultivate it and to keep it?9 He put him [man] there so that he should sow for himself wheat and all kinds of produce, and every herb bearing seed, and rows of spices, reaping and plucking and eating at his will. This also is the meaning of to cultivate it and to keep it10 — to cultivate the ground of the garden by the rows he [man] would make there, for the part of the garden where the trees were was not to be cultivated.
It is possible that [in the words le'ovdah uleshomrah — literally, to cultivate her and to keep her,] He refers to the garden in the feminine gender, just as in the verses: And as the garden causeth the things that are sown in her to spring forth;11 And plant gardens.⁠12 Our Rabbis noted this use of the feminine gender, saying in Bereshith Rabbah:⁠13 "Le'ovdah uleshomrah (to cultivate her and to keep her) — these words refer to the sacrifices, as it is said, 'Ta'avdun' (Ye shall serve) G-d upon this mountain.⁠14 It is this which Scripture says, 'Tishm'ru' (Ye shall keep) to offer unto Me in its appointed season.⁠"15 The intent of the Rabbis in this interpretation is that plants and all living beings are in need of primary forces from which they derive the power of growth and that through the sacrifices there is an extension of the blessing to the higher powers. From them it flows to the plants of the garden of Eden, and from them it comes and exists in the world in the form of "rain of goodwill and blessing,⁠"16 through which they will grow. This conforms to what the Rabbis have said:⁠17 "The trees of the Eternal have their fill, the cedars of Lebanon, which He hath planted.⁠18 Rabbi Chanina said: Their life shall have its fill; their waters shall have their fill; their plantings shall have their fill.⁠" "Their life" refers to their higher foundations; "their waters" refer to His good treasure19 which brings down the rain; and "their plantings" refer to their force in heaven, just as the Rabbis have said:⁠20 "There is not a single blade of grass below that does not have a constellation in heaven that smites it and says to it, 'Grow.' It is this which Scripture says, Knowest thou the ordinances of the heavens? Canst thou establish 'mishtara' (the dominion thereof) in the earth — [mishtara being derived from the root] shoter (executive officer).⁠"
1. 15:4.
2. (9).
3. Isaiah 61:3.
4. Above, 1:11.
5. Above, 1:11.
6. See Job 14:8.
7. See Isaiah 60:21.
8. Ezekiel 47:12.
9. Further, (15).
10. Further, (15).
11. Isaiah 61:11.
12. Jeremiah 29:5. Ganoth (gardens) is here in the feminine gender.
13. 16:8.
14. Exodus 3:12.
15. Numbers 28:2.
16. Taanith 19a.
17. Bereshith Rabbah 15:1.
18. Psalms 104:16.
19. Deuteronomy 28:12.
20. Bereshith Rabbah 10:7. This text is also quoted above 1:11 (Notes 135-6).
ויטע ה׳ אלהים גן בעדן – ע״ד הפשט ייחס הכתוב הנטיעה לשם יתעלה לבאר שהוא מטע ה׳, לא שהביא אילנות ממקום אחר ונטעם שם אלא שהיו מטעיו מעשה ידיו להתפאר, וכן קראם דוד המלך ע״ה עצי ה׳ הוא שכתוב (תהלים ק״ד:ט״ז) ישבעו עצי ה׳ ארזי לבנון אשר נטע, ודרשו רז״ל ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו מטעתן, אינן צריכים השקאה ולא עבודה ולא זמירה, שאלו לא כן, מיום שגורש אדם משם מי עבד אותה ומי השקה אותם ומי התעסק בהם, אבל הם כענין שכתוב (יחזקאל מ״ז:י״ב) לא יבול עלהו ולא יתם פריו כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והזכיר מקדם והודיענו הכתוב בזה מעלת רוח מזרחית אשר גן עדן נטעו שם. וידוע כי מבחר הפירות הם במזרח והוא שכתוב (דברים ל״ג) וממגד תבואות שמש וכן דרשו רז״ל רוח מזרחית מישב הדעת ומאמץ הכח ומחזק את הלב, כי האויר שבו משובח ביותר וע״ז אמר וישם שם את האדם אשר יצר.
וע״ד הקבלה ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם פירושו כבר נטע, ואין הכונה שנטע עכשיו שא״כ היה ראוי לומר יהיו האילנות בגן עדן כמו שנזכר בכל ששת ימי בראשית יהי דבר פלוני בצווי, או שיאמר תדשא הארץ עדן. ועוד מי הזכיר לנו עד עתה עדן שיאמר הכתוב שהקב״ה נטע גן בעדן, אבל הנטיעה הזאת מן העדן כבר נרמזה בפסוק בראשית וכמו שרמזתי שם. וענין מקדם קודם שנברא העולם. ולפ״ז וישם שם את האדם אשר יצר כבר ממקור החכמה. ויש לך לדעת כי הנשמות הזכות באות מן המזרח, וזהו שדרשו רז״ל בספר הבהיר ממזרחו של עולם בא הזרע לישראל, כי חוט השדרה משוך מן המוח של אדם ובא לו לאמה ומשם היה הזרע דכתיב (ישעיהו מ״ג:ה׳) ממזרח אביא זרעך כשישראל טובים מזה המקום אביא זרעך ויתחדש לך זרע חדש וכשישראל רעים באים מן הזרע שכבר בא לעולם, דכתיב (קהלת א׳:ד׳) דור הולך ודור בא מלמד שכבר בא. ומאי ממערב אקבצך מאותה מדה שנוטה תמיד למערב, ולמה אקרי מערב מפני דשם מתערב כל הזרע ע״כ. באור המדרש הזה לפי דעתי מדת המזרח היא התפארת שהוא קו האמצעי ומשם הנשמות באות אל יסוד עולם הנקרא ברית, ע״כ אמר ובא לאמה ומשם הוא הזרע. ומדת המערב היא העטרה והוא שאמר שכינה במערב. וכשם שהזרע נמשך מן המוח דרך חוט השדרה ובא לאמה כן הנשמה משתלשלת מן התשובה דרך הקו האמצעי שהוא מזרחו של עולם ובא דרך המערב. ולפי דעתי אל הענין הזה רמז ישעיה ע״ה שאמר (ישעיהו מ״ח:א׳) שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה יצאו, כלומר מזרע יהודה והזכיר יהודה לפי שהיה דגלו במזרח, והבן זה.
ויטע ה' אלוהים גן בעדן. "The Lord G-d planted a garden in Eden.⁠" According to the plain meaning פשט, the Torah attributed the planting of this garden to G-d Himself, personally. He did not bring a variety of trees from different parts of the globe and placed them in this garden, but the very trees were His handiwork, designed to glorify Him. Accordingly, David referred to these trees as עצי ה', "trees of the Lord,⁠" in his Psalm 104,16 where he wrote ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, "The trees of the Lord drink their fill, the cedars of Lebanon, His own planting.⁠" Our sages in Bereshit Rabbah 15,1 interpreted these words to mean that G-d gave these trees the ability to endure indefinitely and never to become victims of decay. These trees did not need irrigation nor did they have to be pruned. Had this not been so, who would have tended them after Adam was expelled from that garden? They were the personification of what is written in Ezekiel 47,12: לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, "its leaf will not wither nor will its fruit give out, every month it will yield new fruit, for its waters emanate from the Sanctuary.
Our verse provides a further detail concerning this garden by writing מקדם, 'from an easterly location.⁠" This word supports our long held belief of the beneficial effect of winds originating in the east. of the earth seeing that Paradise had been planted in that part of the globe. It is a well known fact that the best fruits grow in the East. This knowledge has been implanted in us by the Torah when Moses in his blessing to the tribe of Joseph wrote in Deut. 33,14 וממגד תבואות שמש, "and with the bounty of the sun's crops.⁠" Seeing that all crops depend on the sun, Moses must have had in mind the area where the sun rises, i.e. the Eastern part of the land of Israel. Our sages (Yoma 21?) may have referred to this phenomenon when they said that the east wind has a beneficial effect on the minds of men, providing a sense of mental equilibrium, a sense of energy, etc. It brings with it a better kind of air. For these reasons וישם שם את האדם אשר יצר "G-d placed man whom He had fashioned in there.⁠"
A kabbalistic approach to our verse understands the meaning as follows: The words ויטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם refer to a planting which had taken place a long time ago, hence the word מקדם, "since primeval times.⁠" Had G-d planted the garden at the time described in the story, He would simply have had to give a directive such as He did during the reports of creation in chapter one. The fact that the Torah does not do this but describes G-d as "having planted it", rather than as having commanded it to come into existence is proof that the garden preceded the creation of the universe. In fact, this "planting" had already been alluded to in the very first word of the Torah, the word בראשית.
Keeping in mind that this garden dated back to an era preceding that described in the Torah in chapter one, the words "He placed there the human being whom He had fashioned,⁠" must have a different connotation. The words אשר יצר are a reference to the source of man, i.e. his soul. We have already explained that man's soul originated in the emanation חכמה. We can now appreciate that the refined souls originate in the East. This is the meaning of the statement we find in the Sefer Habahir (by Rabbi Nechunyah ben Hakanah) that the זרע of Israel, i.e. its descendants originated in the Eastern parts of the universe because the marrow in the spinal cord comes directly from the brain from which it is transmitted to the male organ and converted into semen. We find proof of this in Isaiah 43,5 כי ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך, "for from the East will I bring your seed (descendants) and from the West will I gather you in.⁠" The prophet tells us that when Israel will be good, will perform G-d's commandments, their souls will (once again) originate in that Eastern region. If, however, they will fail to live up to G-d's expectations, their seed, i.e. the seed, (the souls of their children) will be gathered up from the Western part of the universe. [according to Rabbi Chavel this is an assurance that the original light, though hidden from mankind after the sin, has never been removed from earth but has only been stored in areas inaccessible to us.] When we read in Kohelet 1,4, דור הולך ודור בא, "a generation goes and a generation comes,⁠" this means that all the souls have already been assigned to this world and until each one has been hosted by a body the redeemer cannot come.
What did the prophet mean in the second half of his verse when he said ממערב אקבצך, "I will gather you in from the West?⁠" It means that Israel will be gathered in, "protected" from the very attribute which always displays a tendency to be attracted by the West. Why is it called "West?⁠" Because there all the seeds intermingle. [I believe this is a way of saying that sanctity is being compromised by intermingling with souls who originate in spiritually negative areas. Ed.] The attribute described as "East,⁠" is a reference to the emanation תפארת, "harmony,⁠" the central line (of the emanations). [Rabbi Chavel refers the reader to the commentary of Levush on Recanati 8,1 for a more profound appreciation of the author's comments.]
From that region the souls travel to the foundation of the universe, a region known as ברית, "covenant.⁠" This is why the author of the Sefer Habahir wrote that the seed comes to the Israelites by means of the spinal cord which gets its input from the brain travelling down to the male member.
The attribute called West is the עטרה, 'crown,⁠" may be the reason why our sages in Baba Batra 25 said that the שכינה, "the presence of G-d's supervisory attribute,⁠" is in the West. Just as the seed travels from the brain through the spinal cord to the male member, so the soul wends its way from the region known as תשובה via the קו האמצאי,⁠"central line,⁠" which is the Eastern part of the universe and it arrives by way of the West. I believe that the prophet Isaiah alluded to this when he said in Isaiah 48,1 שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל, וממי יהודה יצאו, "listen to this O house of Yaakov who bear the name Israel and who have emanated from the waters of Yehudah.⁠" The expression "who have emanated from the waters of Yehudah,⁠" means "from the seed of Yehudah.⁠" The reason the prophet called Israel "Yehudah,⁠" is because the flag of Yehudah represented the Eastern part of the encampment of the Israelites in the desert.
ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם – מלמד שלא נטע הגן אלא לאבות הראשונים שהיו נקראים קדם מפני שהעולם נברא מקדם ולא נברא אלה בזכות אבות העולם כדכתיב כבכורה כתאנה בראשיתה מצאתי אבותיכם מפי׳ ר׳ משה הדרשן.
ויטע י״י אלהים גן בעדן מקדם – פי׳ במזרחו של עדן נטע הגן.
וי״מ: בארץ עדן כמו ובני עדן ואנקלוס תרגם מלקדמין. וכתב הרמב״ן ויטע אינו רוצה לומר שהביא אילנות ממקו׳ אחר ונטעם שם אלא מן המקו׳ ההוא הצמיחם כמו שנאמר ויצמח י״י אלהים. ויטע י״י אלהים – לומר שהיה מטע י״י כי טרם שנגזר על הארץ תוצא הארץ דשא גזר במקום ההוא שיהיה שם גן ואמר בכאן יהיה אילן פלוני ובכאן אילן פלוני כערוגת המטע ולא היה כדרך שאר המקומות בארץ שאמר תוצא הארץ דשא ועץ פרי והצמיחה שלא כסדר וגזר על אילני גן עדן להיות ענף ולשאת פרי ולעולם לא יזקין בארץ שרשם שאלו היו צריכים עבודה מי יעבוד אותם אחר שנתגרש משם אדם. ומה שאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה פי׳ להיות זורע זרע וערוגת הבוש׳ וקוצר ואוכל ותולש כרצונו כי הגן שהן אילנות אינן צריכין עבודה:
ויטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם, "The Lord God planted a garden in Eden, in the east.⁠" He planted the garden to the east of an area known as Eden.
Some commentators believe that the country was called "Eden,⁠" as in Kings II Onkelos understands the word מקדם as מלקדמין, as of ancient times, which Nachmanides equates with God not transplanting the trees in that garden from another location, but making them grow from the very roots, as indicated by the words ויצמח ה' אלוהים, the Lord God made grow, etc.⁠" In other words, the directive for these trees to grow was given long before God instructed the earth on the third day to produce vegetation. God had decreed already at that early stage of creation that this spot would become the site of גן עדן. He had even selected the precise spot for each tree in that garden, personally. The earth had not had any leeway in the matter as it had elsewhere on the globe.
As to the Torah writing that God placed Adam in that garden in order to work it and preserve it, this means that Adam was to sow and make additional rows of trees, etc. If the trees of the original garden had required tending, who would have done this after Adam had been expelled?
גן – הוא רמז אל השכל ההיולאני. ואופן ההֶמְשֵׁל בזה, שכמו שיִּמָּצְאוּ בַּגּן הצמחים אשר הוא כֹּחִיִּי עליהם, בכח; כן יִמָּצְאוּ בשכל ההיולאני המושכלות אשר הוא כֹּחִיִּי עליהם, בכח. וכבר נכפל ההֶמְשֵׁל בזה האופן בשיר השירים, כמו שביארנו שם. ובדברי רבותינו ז״ל גם כן תמצא זה ההֶמְשֵׁל; אמרו פרק אין דורשין (חגיגה יד, ב): ״ארבעה נכנסו לפרדס״. ואמר שה׳ יתעלה נְטָעוֹ, כי בזולת זה לא יהיו הצמחים בו בכח קרוב; והנה הודיענו בזה המאמר שהשכל ההיולאני אינו במדרגת ההעדר והכח הגמור, אבל הוא צורה יִדְבַּק בה זה הכח, ובזאת הצורה היה האדם מה שהוא. ואופן נטיעת זה הגן הוא שהוכנו לו כלים להשגת הדברים המוחשים אשר בהם יגיעו לו המושכלות בשפע השופע לו מהשכל הפועל, כמו שיגיעו לגן הנטוע הויות פירותיו בנהר אשר ישקה אותו באופן הראוי.
עדן – הוא רמז אל השכל הפועל. וקראוֹ ׳עדן׳, להיות תכלית התענוג האפשרי לנו - שנדבק בו ונשיגהו באופן האפשרי לנו. וזה התענוג לא ישוער, להפלגתו, עד שאין יחס לתענוגים הגופיים אליו; וכבר יהיה זה התענוג לאדם על תכליתו אחר המות. וזה יתבאר מהערֵבות והתענוג אשר אנחנו משיגים בזה במה שנשיגהו מהמושכלות בהיותנו דבקים בחומר — אשר לא ידבק בנו כי אם זמן מועט מאד, לקושי הִשָּׁמַע כוחות הנפש אל השכל אשר בנו עד שיִּשְׁלַם לו ההתבודדות הראוי לו בהשגתו — והנה אנחנו נמצא התענוג ההוא נפלא מאד עד שאין יחס לתענוגינו הגופיים אליו; וכל שכן שיהיה התענוג בהשגה שתהיה אחר הִפָּרד מן החומר יותר חזק, להיותו בלתי נפסק, ולהיות השכל משיג אז יחד כל המושכלות אשר קנה בהיותו דבק עם הגוף. ולזה נקרא ׳עדן׳, כי התענוג השלם יהיה לאדם בדבקו בו כפי מה שאפשר. וכבר העירונו רבותינו ז״ל על זה הביאור; אמרו בפרק חלק (סנהדרין צט, א): מאי דכתיב ׳עין לא רָאָתָה אלהים זולתְךָ יַעֲשׂה לִמְחַכֵּה לו׳ (ישעיהו סד, ג)? ואמרו קצתם: ״זה עדן שלא שלטה בו עין מעולם; ואם תאמר אדם הראשון היכן היה דר בגן, ואם תאמר גן זהו עדן תלמוד לומר ׳ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן׳ (ב, י)״; הנה כבר ביארו לך מה שהעירונו עליו. ואולם אומרו ״שלא שלטה בו עין מעולם״ הוא מבואר, שאינו גוף שתשלט בו העין. ועין⁠־השכל⁠־האנושי גם כן לא יתכן שישיגהו בשלמוּת, כמו שביארנו במה שאין ספק בו בראשון ממלחמות ה׳ (פרק יב).
מקדם – רוצה לומר מראשית הענין.
וכבר המציא ה׳ באדם מראש, מעת שלמוּת בריאתו, שכל - בו בכח כל המושכלות, והיתה המצאתו אותו באמצעות השכל הפועל, ושׂם בזאת המדרגה האדם אשר יצר — רוצה לומר שישתדל בחזקת היד להשלים שכלו, ולא יפנה לענינים אחרים. ואמנם אמר זה להורות על שהכוונה היתה בבריאתו לזה התכלית לבד, ובעבורו נמצאו לו כלים רבים.
מקדם במזרחו של עדן נטע את הגן. כי לא יתכן לפרשו מקודם כמו מימי קדם קדמתה כמו שתרגמו אונקלס מפני שפשוטי המקראות של וכל שיח השדה טרם יהי׳ בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כו׳ ואדם אין כו׳ מורים שלא צמחו עשבים ואילנות כלל לא של ג״ע ולא שאר המקומות אלא אחר ברייתו של אדם ופי׳ ותוצא הארץ שעמדו על פתח הקרקע מיום ג׳ עד יום ו׳ כמו שדרשו בב״ר וכמו שכתב הרב לעיל וההיא דר׳ שמואל בר נחמני דאמר אדם נברא בששי וג״ע בשלישי פליגא אההיא דב״ר דעמדו על פתח הקרקע עד יום ששי ויפרש המקראות דלעיל שלא כמשמען והמתרגם שתרגם מלקדמי׳ נמשך אחריו והרב ז״ל נמשך אחר החולקים עליו מפני שפשוטי המקראות הם לעזרו אי נמי בריאת ג״ע לחוד וצמיחתה לחוד ולכ״ע בשלישי נבראת במאמר ותוצא הארץ אלא שהמתרגם סובר שפי׳ ויטע כפי׳ ותוצא והוא ביום השלישי קודם בריאת אדם והרב ז״ל סובר שהוא כמו ויצמח שהוא ביום הששי בעת שצמחו הצמחים שזה הי׳ אחר בריאת האדם ונכתב שנית בעבור כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל וכל הנמשכים אחריו ויהי׳ מ״ם מקדם כמ״ם והעי מקדם שפירושו מפאת מזרח ומ״ש במזרחו של עדן אינו ר״ל שהמ״ם הוא במקום בי״ת רק שטעמו הוא כן שמכיון שנטעה מפאת מזרחו של עדן הרי היא נטועה במזרחו שאלו היה מכוין לפרש מקדם כמו בקדם לא הי׳ לו לומר אלא מקדם במזרח של עדן ולמה האריך לומר במזרחו של עדן נטע את הגן ועוד שאם יהי׳ המ״ם של מקדם במקום בי״ת הי׳ לו לכתוב מקדם העדן לא סתם מקדם דסתם במזרח במזרח העולם משמע אבל אם יהי׳ מ״ם מקדם כמשמעו אז הוא שב אל העדן דלעיל מיניה כאלו אמר מפאת קדם של עדן:
וא״ת הרי כבר כתוב ויברא את האדם. אף על פי שמקום הקושיא הוא על ויצר ה׳ אלהים את האדם מ״מ המתין הקושיא עד פה כדי שיפרש תחלה ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם במזרחו של עדן ואז יהי׳ גם זה מפרטי האדם ויצדק מה שהשיב עליה סתם בריאתו מהיכן סתם מעשיו וחזר ופי׳ ויצר ה׳ עפר מן האדמה וגו׳ ויצמח לו ג״ע ויניחהו בג״ע כו׳ ואלו הי׳ פירוש מקדם מקודם לא היתה הצמיחה בעבורו ואין זה מפרטיו:
וללמד על העופות שנבראו מן הרקק. לקמיה מפרש לה:
ויטע ה׳ אלהים גן בעדן וכו׳ עד כי ביום אכלך ממנו מות תמות. עתה יספר הכתוב כי לא היה לאדם גם כן הסבה השנית לחטא שהוא רוע המקום שדר בו אבל היה בהפך כי האל יתברך נטע גן בעדן שהוא מחוז ידוע ונכבד ושמו מור׳ עליו עדן.
ואמנם אמרו מקדם כתב הראב״ע שנטע אותו לצד מזרח. ויותר נכון הוא מה שתרגם אנקלוס מלקדמין כי היה העדן מחוז בארץ נברא בתחלת הבריאה בשאר חלקי הארץ ועתה ביום הששי נטע השם שם ברצונו הפשוט את הגן. ואין הכוונה בנטיעה שהביא האילנות ממקום אחר ונטעם שמה. אלא שכל הגן ועציו היו נצר מטעיו מעשה ידיו להתפאר לכן נתיחסו לאל יתברך עניני הגן להיותו מכלל הבריאה הראשונה כשאר הדברים שנעשו בששי והותרה השאלה הח׳.
ודעתם של הראשונה הוא שהיה הגן תחת הקו השוה ששם שווי הימים והלילות והתנועות העליונות. והנה הרב המורה והראב״ע בעלי הסודות והצורה הודו במציאותו וגם חכמי יון אשר לא מבני ישראל המה אומרים בענינו כמו שכתב הרמב״ן ובאמרו וישם שם את האדם אשר יצר הודיענו הכתוב שני דברים האחד שלא נברא אדם בג״ע כי אם חוץ ממנו ואחר שנברא׳ שמו הקב״ה שם. והב׳ שעם היות שהאדם והגן שניהם נוצרו ביום הששי כמו שביארתי הנה ראשונה נוצר האדם ואח״כ נוצר הגן אשר הושם שם ומפני זה אמר הכתוב ראשונה וייצר ה׳ אלהים את האדם ואח״כ ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר. ולא כדברי המפרשים שאמרו שהגן נוצר בשלישי והאדם וכו׳.
ואמר ויטע ה׳ אלהים להורות על מעלת האדם כאילו הצמיח כל העולם עתה מחדש בעבור האדם להכין לו מקום טוב לשבת אע״פ שכבר היה זה במעשה בראשית. וזהו ויטע ה׳ אלהים ויצמח ה׳ אלהים. ולפי שהגן בלא מים אינו כלום כאומרו יזל מים מדליו. לזה אמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן בענין שלא יחסר טובו ויהיו שם כל העידונים. ולפי שהאדם מצד נטייתו אחר התענוגים יאבד עולמו ואם לא יקח אלא המיצוע מעט כדי לשמירת הבריאות ומעט דבש ללקיחת תענוג. אמר שהיה בתוך הגן עץ החיים ועץ המות שהוא עץ הדעת טוב ורע שהוא רמז לתענוגים כאמרו חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. וכן רמז באמרו ונהר יוצא מעדן על התורה שנקראת מים שהיא מקררת רתיחת האדם ותענוגיו לפי שהעוסק בה יש בה כל התענוגים וכל העושר והצלחה כאומרו ומתוקים מדבש ואומר הנחמדים מזהב ומפז רב. וזהו ומשם יפרד והיה לד׳ ראשים רמז לתורה שיש בה ארבע ספרים כי ספר ואלה הדברים הוא משנה תורה והוא ספור העברה. וכי זכורני שכתוב במרדכי בענין גט שיש בו י״ב שיטין כמנין גט כמנין השיטין שמניחין חלק בין ספר לספר שהם ג׳ בכל ספר וספר והם י״ב בד׳ ספרים. כי ספר אלה הדברים אינו ספר בפני עצמו. ולכן אמר בכאן כי זה הנהר יפרד לד׳ ראשים הם ד׳ ספרים שבתורה. שם האחד פישון הוא כנגד בראשית כי שם נתרבה העולם ונתברך אדם בברכת פרו ורבו דמתרגמינן פושו וסגו וזהו פישון. אשר שם הזהב רמז לסודות מעשה בראשית שהם זהב סגור כאומרו במזמור השמים מספרים כבוד אל הנחמדים מזהב ומפז רב וזהו הבדולח ואבן השוהם שהם מרגליות וסודות צפונים. וכן רמז בזהב ובדולח ואבן השוהם כנגד אברהם יצחק ויעקב שהיו בזה הספר. זהב כנגד יצחק שהוא מדת הדין. הבדולח כנגד אברהם שהוא מדת החסד. והלובן כמו הבדולח. ואבן השוהם כנגד יעקב שהוא ממוצע בין הדין והרחמים כדכתיב בו יושב אוהלים והשהם ממוצע בין המראות ולכן לקח אבן השהם כנגד יעקב שנאמר בו אבן ישראל. וכתיב ויקח את האבן. ולכן אמר והאבנים תהיין על שמות בני ישראל. ולא אמר על שמות בני אברהם או יצחק. ושם הנהר השני גיחון הוא כנגד ספר ואלה שמות כי שם נכנסו ישראל תחת ממשלת מצרים שבא מחם דכתיב ובני חם כוש ומצרים ונשתעבדו בהם וענו אותם בחומר ובלבנים עד שהיו כפופים כהולכי על גחון וזהו גיחון הסובב את כל ארץ כוש. ושם הנהר השלישי חידקל הוא כנגד ספר ויקרא אל משה שנקרא חדקל חד וקל לעבודת ה׳ וישראל. ובת ק״ל שנה היתה אמו כשנולד משה והיה בקי בי״ב צירופין של ג׳ שמות של י״ב אותיות וזהו ח״ד ק״ל. הוא ההולך קדמת אשור שיהיה הולך ובא להביא האושר לישראל דכתיב וילך משה וישב אל יתר חותנו וכתיב ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם. וכן רמז בחדקל על ספר ויקרא לפי ששם סוד הקרבנות דכתיב בהו ואם מן העוף קרבנו שהוא קל על פני המים וסוד הקרבנות הוא הולך קדמת אשור שזורח האושר אבל אינו מביאו. כי טוב הוא שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן. והנהר הרביעי הוא פרת כנגד ספר רביעי ספר במדבר סיני שבו נמנו ישראל ונתרבו דכתיב שאו את ראש כל עדת בני ישראל וזהו פרת שפרה ורבה. ואחר שהכין התורה לאדם אמר שלקחו והניחו בג״ע לעבדה ולשומרה בסוד זכור ושמור:
אשר יצר – אחר שיצרו באותו האופן הנכבד שהזכיר הניחו שם, להיותו מקום מוכן לקבלת צלם אלהים ולפעולותיו השכליות, באויר ובמזונות.
אשר יצר, after God had created man in a manner appropriate to his superior status on earth, He placed him in Gan Eden, a location which was suitable to equip him with the צלם אלוהים, the divine image, enabling him to also fulfill the intellectual tasks involving the air and food in the garden.
[א] ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם
[1] פסחים פרק רביעי דף נד ע״א (פסחים נד.)
[2] נדרים פרק רביעי דף לט ע״ב (נדרים לט:)
במזרחו של עדן נטע הגן. כלומר פירוש ״מקדם״ הוא במזרחו, לא כמו שתרגם המתרגם ׳מלקדמין׳, שאם כן קודם שנברא אדם נברא הגן, וקשיא דלעיל (פסוק ה) משמע שקודם שנברא האדם לא היה עץ בארץ, שנאמר ״וכל שיח וגו׳⁠ ⁠⁠״, ואין לחלק דווקא עץ האדמה לא נברא, לפי שהוא צומח על ידי מטר, אבל עצי הגן שהם נטועים בידי הקב״ה, אפילו קודם שהיה המטר היו צומחים, שהרי עצי הגן נקראים גם כן עצי האדמה, כדכתיב סיפא דקרא (פסוק ט) ״ויצמח ה׳ אלקים מן האדמה וגו׳⁠ ⁠⁠״, ולמעלה כתיב (פסוק ה) ״וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ״ משמע שלא היה שום עץ באדמה קודם שנברא האדם. ועוד דדוחק לפרש ״ויטע״ וכבר נטע קודם שנברא האדם, דלשון ״ויטע״ משמע אחר שנברא האדם, שכתוב לפניו (פסוק ז) ״וייצר ה׳ אלקים וגו׳⁠ ⁠⁠״:
וא״ת והרי כבר כתוב. אף על גב שמקום הקושיא הוא למעלה (פסוק ז) אצל ״וייצר״ (קושית הרא״ם), מכל מקום כתב זה כאן דלפירוש התרגום שפירש ״מקדם״ – ׳מלקדמין׳ לא קשה, דגם כן נוכל לפרש ״וייצר״ וכבר יצר, והכי פירושו – וכבר יצר האדם כמו שכתוב למעלה ״ויטע ה׳ גן בעדן וישם שם האדם״, ובא לומר שמיד שנברא האדם שם אותו בגן עדן, ולא קשיא הרי כבר כתיב ״וייצר״. אבל השתא שאין לפרש ״מקדם״ – ׳מלקדמין׳, מפני שהיה צריך לפרש ״ויטע״ – כבר נטע, ואין זה במשמעות המקרא, אלא ״ויטע״ פירוש עתה נטע, ואם כן צריך לומר גם כן ״וייצר״ כמשמעו, ולא וכבר יצר ה׳ אלקים, וקשיא והלא כבר כתיב ״ויברא״ (לעיל א, כז):
במזרחו. לאפוקי מתרגום אונקלוס שפי׳ מקודם דהא מפשט המקרא משמע שלא צמחו עשבים ואילנות לא של גן ולא של שאר מקומות קודם ברייתו של אדם. והא דהאריך רש״י לומר נטע את הגן שלא תטעה לומר דמקדם קאי על וישם שם את האדם:
וא״ת. אע״פ שמקום הקושיא הוא על וייצר ה׳ אלהים את האדם (פסוק ז) מכל מקום המתין הקושיא עד פה אחר שפירש ויטע וגו׳ במזרחו של עדן ואז יהיה גם זה מפרטי האדם ויצדק מה שהשיב עליה סתם בריאתו מהיכן וכו׳ חזר ופירש ויצר ה׳ עפר מן האדמה וגו׳ ויצמח לו גן עדן אבל אם תפרש מקדם לשון קדמות כלומר מקודם וא״כ לא היתה הצמיחה בעבורו וא״כ אין זה מפרטיו והיה ק׳ על הקרא למה הפסיק במה שאמר ויטע ה׳ אלהים כיון שכבר נטעו אלא על כרחך מקדם פי׳ מזרח. [ר׳ אליהו מזרחי]: ויש לפרש נמי איפכא בשלמא אי הוה מקדם פי׳ מלקדמין כתרגומו ניחא מה שכתוב כאן ויטע וגו׳ גבי ויצר וגו׳ כמדרש וייצר יצירה לעולם הבא ויצירה לעולם הזה להודיע שהאדם נברא לתענוגי עולם הבא ולתענוגי עולם הזה דאל״כ תקשה למה נטע גן בעדן מלקדמין אם לא בשביל תענוגי אדם אבל עכשיו שפי׳ מקדם במזרחו של גן ולא בא להורות אלא באיזה מקום היה חנייתו של אדם ולא להודיע על תענוגי עולם הזה ואדרבא נימא איפכא חלילה שיברא את האדם בשביל שיתענג בתענוגי עולם הזה וא״כ קשה למה סמך ויטע וגו׳ לקרא דוייצר ולא אל ויברא וע״ז פירש ראיתי וכו׳:
East of Eden. This explanation is contrary to Targum Onkelos who translates מקדם as "previously.⁠" [Rashi rejects this] because a simple reading of the verse implies that vegetation and trees did not sprout in Gan Eden, or anywhere else, before man's creation. Rashi added the extra words "where He planted the Garden" so we will not mistakenly explain the verse as: "To the east He placed the man He had formed.⁠"
Should you ask. Although the question's proper place is earlier (v. 7), on "Adonoy Elohim then formed the man,⁠" Rashi waited to ask it until after he explained that Hashem "planted a garden in Eden מקדם, to the east.⁠" Thus this verse describes one of the details of man's creation, and thereby in accordance with Rashi's answer to the above question, in which he says, "Hashem... caused the Garden of Eden to sprout for man's benefit.⁠" But if מקדם means "previously" [as Onkelos said,] then the Garden's sprouting was not for man — and is not a detail of his creation. This would raise the question: Why does our verse interrupt [the story of man's creation] to say, "Hashem planted a garden,⁠" since He had planted it previously? Perforce, מקדם means "to the east,⁠" as Rashi said. (Re'm) Alternatively, we can explain it the opposite way: If מקדם means "previously,⁠" as Targum Onkelos says, then it is understandable that there it is written, "Hashem planted a garden [for him,]" right next to "Hashem formed man.⁠" For this is in accordance with the Midrash: "וייצר with two yuds referring to two creations: One creation for this world and one creation for the World to Come.⁠" I.e., man was created for the pleasures of the World to Come and for the pleasures of this world. Without the Midrash a difficulty arises: Why did He plant a garden in Eden previously, if not for man's pleasures? But now that Rashi explains מקדם means "to the east,⁠" it teaches only about the location of man's residence, not about the pleasures of this world. And we could say the opposite, Heaven forbid, that He created man [only] to enjoy the pleasures of this world. And the question arises: Why is "Hashem planted a garden" written next to "Hashem formed man,⁠" and not next to the earlier verse (1:27) "Hashem created man"? To answer this question, Rashi explains: "I saw in the B'rayso of R. Eliezer...⁠"
ויטע ה׳ וגו׳ וישם וגו׳ ויצמח וגו׳. טעם שהפסיק בשימת האדם בתוך הודעת נטעי הגן לומר כי בשבילו ברא ה׳ הגן ולכבודו. וזה הוא שיעור הכתוב ויטע וגו׳ וישם פירוש לסיבה זו לשום שם האדם ואחר כך חזר לפרט ענייני הגן ונהרותיו ותועליותיהם וחזר לומר (פסוק טו) ויקח ה׳ וגו׳ ויניחהו וגו׳ לגלות על מה שפירשנו באומרו וישם שלא נתכוין לומר בה אלא שהאדם היה סיבה לנטע הגן שאם על הודעת הנחת אדם בגן הרי הוא אומר ויקח וגו׳ ויניחהו. ופסוק ויניחהו לבד לא יספיק להודעה זו שבשביל האדם לו לשמו ברא ה׳ הגן שאפשר כי ה׳ בראו לשום בו לאשר ישר בעיניו למשרתיו למלאכיו לרוחות העליונים ובאותו זמן נתרצה שיהיה שם גם האדם ובן יומו נקרא פרוש וגרוש ושלוח ונשאר הגן לשאר ברואיו. לזה הודיע ה׳ חסדו כי הגן לאדם בראו ועודנו עומד לאדם הידיד לקונו ואין לשום נברא חלק בגן זולת אדם אשר לא פגם דיוקנו וצלמו.
ויטע השם אלוהים. The Lord God planted. The reason the Torah interrupts the sequence of God's planting all kinds of trees in that garden (verses 8 and 9 respectively) by mentioning that God placed Adam in גן עדן, is to make it clear that גן עדן had been created specifically in Adam's honour, in order to place him there. After having given us this information the Torah continues and tells us that God made all kinds of trees grow from the soil, that these trees looked attractive and were good as food, that God made rivers and the function of those rivers which emanated from גן עדן. The Torah then resumes its narrative about man in verse 15, telling us that God placed Adam there and assigned a function to him. The Torah repeats that God placed man in גן עדן only to confirm that the first time this was mentioned it was only to tell us that God had planted גן עדן in man's honour. Had this fact been mentioned only once we would have thought that God intended this garden also for other creatures, such as His angels, and that man was placed there temporarily. We would have thought that after man's expulsion, the garden would have remained as be a home for other creatures and for holy spirits. The Torah therefore is at pains to make us understand that the garden was planted exclusively for man's sake and awaits man's return at a suitable time in the future and that no other creature inhabits it in the meantime.
ויטע גן בעדן – עדן הוא מקום דשן ושמן שבכל הארץ ויטע גן במקצת עדן וכפי קבל׳ חז״ל (פסחים צ״ד ע״א) א׳ מששים בעדן.
מקדם – פי׳ למזרח העדן והוא בדרומית מערבית של העולם.
וישם שם את האדם אשר יצר – כאשר נגמר צורתו על מתכונתו ואע״פ שכבר נעשה הגן ביו׳ ג׳ וכן האדם ביום ו׳ שם נאמר בדרך כלל וכאן הודיע בדרך פרט וכן הוא בכל התור׳ בתחלה נאמר סתם ואח״כ פירש בכלל ואח״כ בדרך פרט.
ויטע י״י אלהים – אחר שהגיד הכתוב יצירת האדם שהיה לנפש חיה עוסק בעניניו תחת השמש, הודיע מה נעשה בו, אם היה משכנו עם שאר נפש חיה או נבדל מהם לְגָדְלָהּ. וספר שאעפ״י שהיה נפש חיה גִדְלוֹ ה׳ על כלם, ודבקה עמו הקדושה והברכה, כי דבר עמו אלהים ושָׂם מקומו בגן אלהים אשר נטע למעונו. ועל זה אמר ״ויטע י״י אלהים גן בעדן מקדם״ שהיה מטע יי בכח עליון ככל מעשה שמים וארץ, ונברא עם תדשא ועץ פרי ביום השלישי. (וכלל) [ונכלל] במאמר ״ויאמר אלהים תדשא הארץ״ וגו׳. אך הכתוב מודיע עתה שבמקום מיוחד בעולם נטע ה׳ גן להיות מושב לבני אדם, שבו יתענגו על רב טוב ויהיה שלחנם שלחן מלכים, מצוי להם בלי עמל וטורח, ואין צרה ואין מחלה ואין רע.
מקדם – [הביא רמב״ן] ״פירש רש״י במזרחו של עדן נטע הגן״ [עכ״ל]. [הוסיף רמב״ן] ואונקלוס תרגם ׳מלקדמין׳.⁠1 וכך אמרו בבראשית רבה,⁠2 והוא הנכון״. [הנ״ל] מפירוש הרמב״ן ז״ל. ועדיין לא שמענו למה קדם? ואמרו בבראשית רבה3 ר׳ שמואל בר נחמן אמר, אַתּ סבור קודם לבריאתו של עולם? ואינו אלא קודם לאדם הראשון. שאדם נברא בששי וגן עדן בשלישי״. אבל בגמרא לא משמע כן, ומטעם זה אמר הרמב״ן סתם ״כך אמרו בבראשית רבה״. שכוונתו להסתייע מדבריהם ש״מקדם״ משמעו קודם, לא מזרח. אבל לדעתי יש בקדימה ענין אחר מדברי המדרש, והעלימו כדרכם. ולא אדע טעם שהודיע [המקרא] כי יצירת הגן קדמה ליצירת האדם. ואם שזכר תחלה יצירת האדם הנה זכר אחר שתיהן יצירת הבהמה והחיה שקדמו לאדם? ולא אמר מקדם, כי סמך על המפורש במעשה הימים. וכן יסמוך על זה לענין הגן שהוא ממעשה עץ פרי שנעשה בשלישי.
ויראה לי שמלת ״מקדם״ כדברי אונקלוס ז״ל כי מה טעם להודיע שהגן במזרחו של עדן ואין אתנו יודע מקום העדן והגן? אך אינו על ״מקדם״ לבריאתו של עולם, לא על קודם לבריאת האדם, אבל רמז לנו על ידי משה שהיה בעולם בתחלת בריאתו עדן, ובו נטע ה׳ את הגן. אבל כשחטא אדם נתקללה האדמה כלה, וכמו שאמר לו ״ארורה האדמה בעבורך״.⁠4 ומאותו זמן ואילך נהפך העדן למה שהוא עתה, ואין עוד גן, כי לא מצינו שאחר שחטא אדם שב לגן עדן. ואין גם אחד מכל יוצאי חלציו עד היום שזכה לבוא בו, לא האבות הקדושים ולא משה רבינו, וכל שכן זולתם. ואם כן יהיה הגן הנכבד הזה תחת השמש לבטלה. ואם בעבור הדורות הבאים בעת הגאולה ותקון העולם, לא מצינו בכל ספרי הנביאים זכר הבטחה שישובו בני אדם לשבת בגן שגורש משם אביהם הראשון. גם לא נזכר עוד בשום מקום, זולתי על דרך התוכחה בספר יחזקאל, כשנבא על מלך צור.⁠5 ואם יעמוד בעבור נפשות הצדיקים שבצאתם מן הגוף יתענגו בו, זר מאד כי נפש האדם עליונה לא תתחבר עם דבר תחת השמש אם איננה עוד בגוף, ואיך תשב בגן ותאכל מפרי העץ?
וענין גן עדן וגיהנם שזכרו רבותינו ז״ל בדבריהם ומשלי החכמים, הוא שהמשילו העונג והזיו שיגיע לנפש הטהורה לגן עדן, שאין בארץ עונג למעלה הימנו; והעונש שיגיע לנפש החטאה לגיהנם שהיה מקום לפני ירושלים לאשפתות ולכל דבר גיאול כנזכר בכתוב6 גי בן הנום שהיה בו התופת לשרוף בניהם באש. ואין כל זה ענין לפשוטי המקראות, המזכירים נטיעת גן בעדן, לשום בו האדם אשר יצר. אבל נראה, שקרה לדור ראשון בענין הגן וגירושו מתוכו, למה שקרה לבניו אחריו בטובה וברעה. שהנחיל ה׳ לזרע יעקב ארץ טובה ורחבה מלאה כל טוב ורוב ברכות ובחר בארצם משכן לו והתהלך בתוכם. וכשעברו ברית, גרשם מן הארץ, ושלחם מעל פניו, והחריב הארץ ושרף באש מקדשו מקום הדום רגליו. לפי שהארץ והמקדש מתחילה לא נתנו להם רק בעבור ישמרו חקיו, שעל ידי כן תשכון שכינתו עמהם, וכמו שבארנו בענין יום השבת. אבל בעברם חק ויגעל נפשו בהם, יתפרד הענין האלהי הזה. ואז תִּשּׁוֹם7 הארץ וְיִשּׁוֹם המקדש כי אין לו עוד חפץ בהם. וכן קרה לדור ראשון שהיה לו כל טוב, כמו שהיתה הבריאה קודם החטא והיה גן בעדן, שיתהלך בו האדם וישמור מצותיו ויהיה ה׳ קרוב אליו. וכשחטא גורש מן הגן ונתקללה הארץ וכל אשר בה. וכשהאריכו הדורות בקלקלה והוסיפו לחטוא נחרב גם העדן גם הגן.
ולמה נתמה על זה הלא גם ישראל כשהוסיפו להרשיע דור דור אע״פ כן לא האמינו שיחריב ה׳ מקדשו, מקום שכינת עוזו, ואמרו ״היכל י״י, היכל י״י״ כמבואר בדברי ירמיה.⁠8 והיה הנביא מתרה בם שיֵחָרֵב והם לא האמינו עד שראו צרתם בעיניהם. וכן היה לגן אלא שלא פירשוֹ הכתוב. ואחרי החטא האריך ה׳ כדרכו בטובו ועמד הגן זמן-מה, שאם ישובו בתשובה יגיעו אל המעלה הראשונה. אבל הדורות כולם הכעיסו ובאו עד שהביא עליהן את מי המבול. וכמדומה שאז נחרב הגן ג״כ, כמו שבעת קץ עון ישראל אחרי שהאריך להם לשוב בתשובה גלו וחרב הבית ג״כ. כי במי המבול נשתנה טבע העולם, וכמו שיתבאר בעז״ה. וחלק גדול מן הארץ גוע במי המבול, וכאמרו ״והנני משחיתם את הארץ״9 וכן קרה לגן מה שקרה. ועד העת ההיא, היו הכרובים ולהט החרב שומרים דרך עץ החיים לבל יבוא בו זר לאכול מעץ החיים. ורואה אני שההתדמות שבין הגן והמקדש, וקץ שניהם, מפורש בכתוב. כי בחרבן הבית קונן הנביא ״איכה יעיב באפו וגו׳ השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ולא זכר הדום רגליו ביום אפו״.⁠10 זכר ״תפארת ישראל״ שהוא המעלה העליונה שהיתה לבד לישראל,⁠11 הדבקות האלהי הנבואה ואור התורה. ועתה סלק שכינתו מהם והיו לביזה וּלְשַּׁמָה ונאבדו שתיהן. וכמו שפירש אח״כ ״מלכה ושריה בגוים, אין תורה. גם נביאיה לא מצאו חזון מי״י״.⁠12 עוד יזכיר התפארת השלישי, שהוא המקדש מקום הדום כפות רגלי אלהים, ועליו אמר ״ולא זכר הדום רגליו ביום אפו״ כלומר, כשנפלו ישראל בעונם ממעלתן, לא העמיד המקדש לכבודו כי שכן בו, אבל החריבוֹ לפי שכל עצמו לא נבנה, רק בעבור הדבקות שבינו ית׳ עם עולמו. ואם אין האדם כדאי, אין לו חפץ בו. ולפי שכל זה דומה ממש לענין אדם עם הגן שנטע הגן הנכבד בעבור האדם, שיהיה בו לעשות רצון ה׳. וכשנפל אדם ממעלתו וטרדו מן הגן נחרב גם הוא. אמר ״ויחמוס כגן שֻׂכּוֹ״,⁠13 מפורש, שֶׁחָמַס וכלה שֻכּוֹ שהוא המקדש. וכאמרו ״ויהי בשלם סֻכּוֹ״14 כמו שחמס הגן מלפנים. והפירוש נפלא מאד. כי אם אין זאת הכוונה מה טעם לְדַמוֹת חרבן הבית לחרבן גן? ויותר זר [ניקוד] פַּתַּח ה⁠[אות] כַּף15 המורה על גן ידוע? ואם כן הדבר אפשר לפרש שצוה ה׳ למשה, כשכתב התורה לכתוב ״מִקֶדֶם״ להורותנו ברמז שכל זה היה מִקֶדֶם, בימים הראשונים כשברא אדם על הארץ כי עתה חרב העדן והגן. וכן ״וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים״16 וגו׳. שבימים ההם בעוד הגן בארץ, השכין לו את הכרובים. וגם שם תרגם אונקלוס ז״ל ״מלקדמין״ כמו ״אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם״.⁠17 ״זכור עדתך קנית קדם״,⁠18 ״חדש ימינו כקדם״,⁠19 ״הלוא אתה מקדם י״י״,⁠20 שכולם על הזמן הראשון.
ולדעתי מלת ״קדם״ בלשון עברי מורה על קדימת זמן, ועל קדימת מקום. ולכן מקום שלאחריו,⁠21 ובאים אליו תחלה נקרא ״קדם״, ואותו שלאחריו ״אחור״ כמו ״אחור וקדם צרתני״.⁠22 ומטעם זה יקרא פאת המזרח ״קדם״ בעבור שהשמש בא בו ראשונה, והמערב ״אחור״, כמו ״ארם מקדם ופלשתים מאחור״,⁠23 ואמר ״חֶצְיָם אל הים הקדמוני וְחֶצְיָם אל הים האחרון״,⁠24 וככה על הזמן. ואם מקדם הנאמר פה יפורש על המקום, איננו על פאת מזרח העדן אבל יאמר שנטע הגן בתחלת העדן, ובו יבואו בראשונה והעדן אחריו. וכן ״וישכן מקדם לגן עדן״,⁠25 ששוכנים לפני גן עדן, וקודם שיבואו בו, כדי שלא תדרוך אותו כף רגל אדם. וכל זה לא יסתור למה שאמרנו. אבל אם פירוש ״מקדם״ על הזמן שעמד בו הגן, יורה בבירור על מה שאמרנו. וכתבתי כאשר עם לבבי, ואם שגיתי י״י הטוב יכפר בעדי.
גן בעדן – אפרשנו בסמוך בעז״ה.
וישם שם – שֶׁשָׂמוֹ במקום ההוא. ולמדנו שלא נוצר בגן, כי יצרו עפר מן האדמה מחוצה לו ואח״כ שָׂם מקומו בגן, כדי שיבין מתת אלהים שנתן לו והכבוד שכבדו על ידי ההבדל שנודע לו בין המקום שעמד עליו תחלה, למקום שהביאו אליו, ולא יהיה כפוי [ה]⁠טובה [ה]⁠גדולה כזאת. ואילו נוצר בגן היה סבור שאי אפשר להיות בענין אחר, כמו שנוהג הדבר עכשיו, בין מי שנולד עשיר, ולא סבל צרת העוני מנעוריו, ובין עני שהעשיר השמח בחלקו יותר.
1. כלומר לפני בריאת העולם. ולא רצה לתרגם ״למזרח״ וכדברי רש״י. ומהרש״א על נדרים לט, ב ביאר הטעם, כי אם כן היה צריך לומר ״בקדם״ באות בי״ת.
2. טו, ד. עיין שם.
3. טו, ג.
4. בראשית ג, יז.
5. יחזקאל כח, יב-יג.
6. ירמיה ז, לא.
7. לשון שממה.
8. ז, ד.
9. בראשית ו, יג.
10. איכה ב, א.
11. כלומר לישראל בלבד.
12. שם ב, ט.
13. שם ב, ו.
14. תהלים עו, ג.
15. ״כגן שכו, ניקוד פַּתַּח תמורת אות ה״א הידיעה. לאיזה גן התכוין? אם לא גן עדן מקדם.
16. בראשית ג, כד.
17. מיכה ז, כ.
18. תהלים עד, ב.
19. איכה ה, כא.
20. חבקוק א, יב.
21. כלומר שהמדבר דבור זה כבר יצא ממקום א׳ אל מקום ב׳, וכעת הוא במקום ב׳, הוא מתייחס בדיבורו אל מקום א׳ שהוא ״קדם״.
22. תהלים קלט, ה.
23. ישעיה ט, יא.
24. זכריה יד, ח.
25. בראשית ג, כד.
ויצר – שרשו יצר, אבל ״צורה״ שרשה צור. ולפי שהיצירה הראשונה נאמרה באדם יציר האדמה, כנו לכל עושה מלאכת כלי אדמה, ״יוצר״.
עפר מן האדמה – במקום אחר יאמר עפר ארץ (עמוס ב׳:ז׳), עפר ארצך, וכאן בא להודיע טעם שם אדם.
גם יתכן שאלו אמר מן הארץ, היה לו לאדם בחטאו לרדת מטה מטה שארץ נקראת עד היסוד בה (תהלים קל״ז:ז׳). ואמר מן האדמה – שאינה כי אם שטח עליון מהקרקע, דיו לשוב לאדמתו, כל שהוא.
האדמה – ארץ יש בכללה גם מה שבאוירה, ויאמר שלום בארץ, צדיק בארץ. אבל אדמה שהיא פני הקרקע, יאמר בה על האדמה, על אדמתך, וכן כלם, חוץ מאחד, חלל באדמה (דברים כ״א:א׳).
לנפש חיה – מפורש לעיל.
גן בעדן – אם פירושו גן בתוך ארץ עדן, הרי הגן העיקר, ועדן טפל ולא היה להם לחכמי הטעמים לתלות גן במקף למלת בעדן, כאילו הגן טפלה לעדן, ולפחות היה ראוי לגן טעם מרכא. ואינו דומה לויניחהו בגן עדן (בראשית ב׳:ט״ו), ומקדם לגן עדן (בראשית ג׳:כ״ד), שבאלה ״עדן״ תואר לגן.
על כן לולא דברי המפרשים, קרוב לשמוע כי אין עדן זה שם תחום ומדינה, אלא פירושו עונג ועדון. ואין בי״ת בעדן, ככל בי״ת השמוש, בארץ, בשדה, באהל, ודומיהן, אלא היא באה להפליג העדון ולהגדילו, ופירושו ״גן העדון והתענוג הרב״ (אייסערסט ערצגעצענדער גארטען).
ויש דוגמת בי״ת ההפלגה כזאת הרבה בכתובים, ובעלי לשון לא השגיחו אליהן,
כגון:
• בי-ה שמו – נורא ואיום מאוד שמו. ידוע ששם זה משמעו נורא, ותרגומו דחילא.
• כי בי-ה ה׳ צור עולמים (ישעיהו כ״ו:ד׳) – כי הנורא והאיום מאוד ה׳, הוא צור עולמים.
• כי ברע הוא (שמות ל״ב:כ״ב) – רע מאד.
• והוא באחד (איוב כ״ג:י״ג) – אחד ומיוחד לבדו, (גאנץ איינציג אונד אלליין). והאב״ע דמה למצוא בו אחד מסודותיו ללא צורך.
• ה׳ לי בעוזרי (תהלים קי״ח:ז׳) – הגדול בכל העוזרים.
• ואת היית בעוכרי (שופטים י״א:ל״ה) – גדולה מכלם.
• משה ואהרן בכהניו (תהלים צ״ט:ו׳) – היקרים והגדולים שבהם, וכן ושמואל בקוראי שמו (תהלים צ״ט:ו׳).
• כי ברבים היו עמדי (תהלים נ״ה:י״ט) – רבים עד מאוד.
ועתה, מלת ״בעדן״ תואר לגן והקיפהו לתואר שלה, כמו לב-חכם, רוח-דעת (ישעיהו י״א:ב׳), ים-המלח, וכל דומיהן. וכן ביחזקאל בעדן גן אלהים, היית (יחזקאל כ״ח:י״ג) בעדון ועונג הגן.
מקדם – לצד קדם, ברוחות ובצדדים. תבא מ״ם בשמוש למ״ד, ממין משמאל, מצפון להר, והעי מקדם (בראשית י״ב:ח׳), וכמו שיתבאר בויסע לוט מקדם (בראשית י״ג:י״א).
וישם – בהנחת קבע יאמר, ויתן אותם אלהים ברקיע וגו׳ (בראשית א׳:י״ז), וישת עליהם תבל (שמואל א ב׳:ח׳). ובהנחת ארעי כזאת, שידע שלא תהיה ישיבת אדם קבועה שם, יאמר וישם, הרגיל בהנחת ארעי.
החיים – לא נמצא להם תואר במקרא לומר חיים טובים, רעים, רבים, מעטים, וכיוצא. לפי שהם עצמם תואר נכבד, וניתן להקב״ה, אלהים חיים.
הדעת – טוב ורע, גם הבהמה יודעת את הטוב לה ואת הרע לה. אבל כן דרך העברי לקרוא כל אשר תחת השמש בלשון טוב ורע. לפי שכל שתחת השמש לא יחדל מהיות בו טובה או רעה, אם רב ואם מעט.
ונאמר: לא נוכל דבר אליך רע או טוב (בראשית כ״ד:נ׳). השמר מדבר וגו׳ מטוב עד רע (בראשית ל״א:כ״ד). לבטא בשפתים להרע או להיטיב (ויקרא ה׳:ד׳). ונאמר בדוד, כמלאך אלהים כן אדוני המלך לדעת את הטוב ואת הרע, ונאמר אחריו, ואדוני חכם כחכמת מלאך אלהים לדעת כל אשר בארץ (שמואל ב י״ד:כ׳), זה יורה שקראו ידיעת כל אשר בארץ, דעת טוב ורע.
וכן זה עץ הדעת כל אשר בארץ, שהוא מרבה חכמה ותבונה יתירה ורוחב לב מאד. וכן אמר ברזילי, האדע עוד בין טוב לרע (שמואל ב י״ט:ל״ו), והוא לא לבו הלך (מלכים ב ה׳:כ״ו), ולא היה לאבן. וכן שלמה בקש ואמר, ונתת לעבדך לב וגו׳ להבין בין טוב לרע (מלכים א ג׳:ט׳).
ויטע – פירשתיו לעיל (פסוק ה׳):
גן בעדן מקדם – במזרחו של עולם היה מקום עדן ועונג במחוז שוה האויר והמזג, נברא בתכלית העונג דשן ושמן מטע ה׳ להתפאר, ולזה נקרא עדן, ושם הכין הקדוש ב״ה לאדם מקום לשבת בו וגזר שיהיה גן במקום ההוא, כלומר מקום אילנות הסוככים בענפיהם וגוננים על היושבים תחתם, והושיב שם את האדם אשר יצר. והנה מקום הגן הזה נוכל למצוא בקירוב על פי ההודעות שפרט לנו הכתוב, והסברא היותר מתישבת אל הדעת היא שהיה הגן ההוא במדינת אַרְמֵינִיאָה במחוז שהוא בין מוצא ד׳ נהרות (Phasis, Araxes, Tigris, et Eufrates) שהם לדעתי ד׳ הנהרות שזכר הכתוב בסמוך, כמו שאפרש, והמחוז בכללו נקרא עדן להיותו שמן ועדן כעדות כותבי קורות העתים, ובחלק ממנו היה הגן:
גן בעדן – אם פירושו גן בתוך ארץ עדן. הרי הגן עיקר ועדן טפל, ולא היה לו לבעל הטעמים לחבר גן במק״ף לעדן, כאלו הגן טפלה לעדן ולפחות היה ראוי טעם מרכא לגן, ואין זה דומה אל ויניחהו בגן עדן, מקדם לגן עדן, כי באלה עדן תואר לגן, לכן יראה כי אין עדן זה שם תחום ומדינה אלא פירושו עונג ועדון, ואין בעדן ב׳ השמוש כמו בארץ בשדה באהל, אלא היא באה להפליג העדון ולהגדילו, ויש הרבה בכתובים בי״ת ההפלגה כמו והוא באחד פי׳ אחד ומיוחד לבדו (גאנץ איינציג אונד אלליין), וכן ה׳ לי בעוזרי הגדול בכל העוזרים, ואת היית בעוכרי גדול מכולם, משה ואהרן בכהניו היקרים והגדולים שבהם, שמואל בקוראי שמו, כי ברבים היו עמדי רבים עד מאד, ועתה מלת בעדן תואר לגן, והקיפוה לתואר שלה כמו לב-חכם רוח-דעת, ים-המלח ודומיהם, ופירוש גן-בעדן גן העדון והתענוג הרב (אייסערסט ערגאֶצענדער גארטען) רל״ש.
ויטע וגו׳ – אחר שאמר כי קודם היות האדם לא המטיר ה׳ על הארץ, הגיד כי קודם שיבראהו הכין לו מושב טוב ומבורך, והכין ארבעה נהרות להשקותו, כי בכל הארץ היה האד שומר הצמחים שלא ימותו, ובגן עדן היו הנהרות משקים ומצמיחים כל עץ נחמד וטוב.
ויטע – כמו כאהלים נטע ה׳ (במדבר כ״ד:ו׳), ארזי לבנון אשר נטע (תהלים ק״ד:ט״ז) לא נטיעה ממש, אלא כמו הצמיח. ונראין דברי האומרים, כי עדן הוא שם ארץ, ככתוב למטה (ד׳:ט״ז) וישב בארץ נוד קדמת עדן, ושהיא הארץ הנזכרת בישעיה וביחזקאל, כמו שכתוב ההצילו אותם אלהי הגוים אשר השחיתו אבותי את גוזן ואת חרן ורצף ובני עדן אשר בתלשר (ישעיהו ל״ז:י״ב, ומ״ב י״ט:י״ב), חרן וכנה ועדן רכלי שבא (יחזקאל כ״ז:כ״ג), ושברתי בריח דמשק והכרתי יושב מבקעת און ותומך שבט מבית עדן וגלו עם ארם קירה (עמוס א׳:ה׳), ודעת ההגימן Huet כי תכונת ארץ עדן ad alveum Euphratis et Tigris, ubi una fluunt infra Babyloniam. ודעת Clericus שהיא חלק מארץ ארם (Syria), וכן משמע מדברי עמוס הנ״ל, אם לא נאמר שמקומות הרבה נקראו בשם זה (מה שאיננו רחוק) ועדן לחוד ובית עדן לחוד. ודעת יוחן דוד מיכעליס שארץ עדן, is tractus fuit, qui hodie Armenia, Ghilan, Dailem et Chorasan vocatur. atque ab Euphrate, et Tigride usque ad Araxem et Oxum progreditur.
מקדם – לצד מזרח, למזרחו של עולם, כנגד יושבי א״י וסביבותיה, והמדבר אשר היו בו ישראל בימי משה, וידוע כי ארם נקראת קדם, להיותה למזרח א״י, גם בבל ושאר אזיאה למזרח א״י, או כדעת רש״י ואחרים למזרחו של עדן.
The Lord planted, etc. Having stated that God did not cause rain to fall on the earth prior to the existence of man, the Torah says that before He created him, He prepared him a good and blessed abode, with four rivers to water it.
Throughout the rest of the earth, the moisture preserved the vegetation from dying, but in the Garden of Eden the rivers watered and caused to flourish every fine and goodly tree.
planted. As in, “Like aloes that the Lord has planted” (Num. 24:6); “The cedars of Lebanon that He has planted” (Ps. 104:16) – not literally planting but causing to flourish.
Eden. Those who say that this is the name of a country seem to be correct, as it says below, “Cain... lived in the land of Nod, to the east of Eden” (Gen. 4:16). This, moreover, is the land mentioned in Isaiah and Ezekiel:
• “Have their gods delivered those nations which my fathers have destroyed, as Gozan, and Haran, and Rezeph, and the children of Eden who were in Telassar?” (Isa. 37:12, also 2 Kings 19:12);
• “Haran, and Kanne, and Eden, the merchants of Sheba” (Ezek. 27:23);
• “And I will break the bar of Damascus and cut off the inhabitants from the valley of Aven, and him who holds the scepter from the house of Eden” (Amos 1:5).
According to Bishop Huet, the land of Eden was at the bed of the Euphrates and Tigris, where together they flow to the south of Babylonia.⁠1 According to Clericus, it was part of the land of Aram (Syria), and so it would seem from the words of Amos quoted above, unless many places were called by that name (which is not unlikely), and “Eden” is to be distinguished from “the house of Eden.” According to Johann David Michaelis, the land of Eden “was that area which today is called Armenia, Ghilan, Dailem, and Chorasan, and it extended from the Euphrates and Tigris all the way to the Araxes and the Oxum.”2
to the East (mi-kedem). Toward the eastern part of the world, in the view of the inhabitants of the land of Israel and its environs, and the desert in which Israel was in the time of Moses. It is established that Aram is called Kedem, since it is east of the land of Israel, as are Babylonia and the rest of Asia. Otherwise, “to the East” means “the eastern part of Eden,” as per Rashi and others.
1. {Translator's note: See Pierre-Daniel Huet, Traitté de la situation du paradis terrrestre (Paris, 1691), p. 19.}
2. {Translator's note: This statement of Michaelis’ opinion, given in Latin by Shadal, is taken from Rosenmueller’s biblical commentary, Scholia in Pentateuchum, vol. 1 (Leipzig, 1828), p. 36. Throughout his own commentary, Shadal frequently draws information or opinions from this Rosenmueller work, often with attribution but sometimes (as here) without.}
ויטע ה׳ אלקים – לא ״אלקים״ אלא ״ה׳ אלקים״ – ההשגחה העליונה המחנכת את האדם נטעה את הגן [עיין פירוש לעיל פסוק ד ד״ה ביום עשות].
גן יוצא משורש ״גנן״: לשמור ולהגן. נמצא ש״גן״ מציין מקום גדור ושמור לצורך תשמישי אדם. גם בגרמנית, באנגלית, בצרפתית ובשאר הלשונות, מצאנו אותו קשר, שהמילים ״גרטן״, ״גרדן״, ״ז׳רדן״, נובעים משורש ״גרד״, שפירושו: לשמור ולהגן.
עדן מציין את מילוי צרכי האדם בשלמותם, לרוב, צרכיו הגשמיים. ״עדן״ קרוב ל״אדן״ – בסיס, היסוד של העמוד [עיין שמות לו, כד]. נראה אם כן שמושג היסוד של ״עדן״ הוא נוחות, מצב הגורם תחושה נעימה; דבר הנותן הרגשה נעימה לחושים, וכך מביא את הדעת לידי מרגוע. בפסוקנו, ״עדן״ מתייחס למקום מסוים בארץ, ובהמשך הפסוקים מתואר מיקומו בגבולותיו.
וישם שם – לא זו בלבד שה׳ הניחו שם, אלא שהציבו שם, ומסר לו תפקיד ומעמד מיוחדים. מה שנאמר כאן באופן כללי, מבואר ביתר פירוט בפסוקים הבאים. תחילה מתאר הכתוב את הגן, ולאחר כך מודיע את התנאי שעל פיו הושם האדם בגן עדן. אך הכתוב מגלה כבר כאן, וחוזר על דבריו בהמשך בפסוק טו, שהאדם נברא מחוץ לגן עדן, ונצטווה לחיות בגן עדן גם בעולם הזה. גן עדן ארצי זה הוא ייעודם של האדם והאדמה גם בעולם הזה. כאן הראו לנו מה עלינו להיות, איך אנו צריכים לחיות, ואיך העולם הזה היה נהפך לגן עדן – אילו היינו מה שנצטווינו להיות.
דברים אלה עתידים לחזור ולהאמר בתקופה מאוחרת יותר, כאשר מבחר המין האנושי המהווה דוגמא לכל, יחיה בארץ ישראל, שגם היא ״גן עדן״ לעם תורת ה׳. ועל ידי שפע הברכה שיושפע על הארץ, יוצג בפני העולם פעם נוספת כמה גדולה הטובה שאפשר להשיג בעולם הזה, כאשר רצונו של הקב״ה ימשול לבדו על כל בחינות חיי האדם.
ויטע ה׳ גן בעדן מקדם – הנה אם נשקיף על ענין האדם נמצאהו גרוע מכל הבע״ח במציאת צרכיו אל המזונות והכסות והמעון, שכל בע״ח מזונותיו מזומנים לפניו והוא מוטבע למצאם בקל לפי ההכנה הטבעיית השתולה בקרבו מלידה, לא כן האדם שלאכול לחם צריך שיחרוש ויזרע וידוש ויטחן ויאפה, וללבוש בגד צריך שיטוה ויארוג ויתפור וכדומה, וכ״ש לבנות בית, וכל אלה המלאכות לא ימצאו בו מצד גופו כמו שנשתלה חכמת הבניה להביבער, האריגה להעכביש, וכל מלאכת הצידה לבעלי הטרף, ועתה נשאל, אדם אשר נברא בלא מורה ומנהל איך ימצא צרכיו, וזאת השאלה תהיה משני פנים, א׳ כי צרכי האדם לאדם לא ישתלמו לו בהיותו יחידי, כי להוציא לחם מן הארץ צריך שיהיה תחלה חרש ברזל ופועל בפחם לעשות כלי המחרשה, וכמה מלאכות צריך שיוקדמו עד ברזל מעפר יוקח ועד יתיכו באש וצבת בצבת עשויה, ואחריו יתר מלאכת הלחם צריכים לכלים רבים ואומנים מתחלפים, וכ״ש לעשות בגד ולבנות בית. זאת שנית הלא יצטרכו כמה מאות שנים עד הגיעו בני אדם אל האומנות להוציא הברזל ולדעת כי גרגיר החטה כשיזרע בארץ יוציא בזמן האביב פרי תבואה, ושהחטה יהיה ראוי לאפות ממנו לחם, שזה לא יודע רק ע״י נסיונות שונות ובחינת מתחלפות ברבות עתים ושנים, ואיך ידע האדם תיכף בהבראו איך יאכל לחמו ואיך יעשה לו כסות בקרה ובית לשבת. ועוד בה שלישיה השכל המעשיי יקח תולדותיו מן המוחשות, למשל יראה אש בוער בעצים וישיבם לאפר, אם יראה זאת כמה פעמים וידע כי הסבה קודמת אל המסובב נולד בלבו הבחינה כי האש סבה לשרפת העצים, וכן יבחין בחינות אחרות על דרך זה. אבל האדם בעת שנברא לא ידע דבר וחושיו היום נבראו ולא מאז, ואיך ידע שום בחינה ושום דבר, ואיך בא לו המושג הראשון שידע לדבר, הלא הדבור כולו מושגים כוללים מפשטים מן המוחשים הפרטיים שיפשיט מהם את הענין הכולל כנודע, ולזה צריך למוד וזמן רב לא תיכף בעת הבראו, כי גם ההליכה ברגליו צריך הרגל רב אל התינוק המתחנך עד יורגל לעמוד באופן שיעמוד הפלס בין מקום המרכז של כבדו שהוא בין הרגלים, ולא יהיה זה בשעה קלה כאשר היה באדם שתיכף דבר ויאכל וישת ויקם וילך על רגליו.
והתשובה לזה. כי אחר שראינו שהשם ב״ה שם עין השגחתו על כל יצוריו לבראם באופן שימצא להם כל צרכיהם בטבע, ושם בהם כח טבעי על השלמת צרכיהם ההכרחיים להם, הדבורה הטבעה לבנות לה היכליה ששם תאצור דבש למאכלה, והביבער לבנות לו בית מדות על יד אשד הנחלים וכדומה, לבד האדם שחסר לו כח הזה הטבעי, שם בקרבו לעומת זה שכל מעשיי אשר יתלמד ויתרגל על כל המלאכות הנמצאים אצל כל הבע״ח בדרך יותר מעולה, לא טבעיי אך שכלי בחיריי למודיי, ובכ״ז ראינו כי בדברים אשר יצטרך אליהם תיכף בהולדו, שם גם לו אליהם הכנה טבעיית, כאשר נראה בילד הנולד שתיכף ימוץ חלב משדי אמו, מציצה זו המיוסד על חק מוסד בחכמת הטבע מענין הרקת האויר אשר עליו יבנו חכמי הטבע טירת כסף בכמה תחבולות בהגרת המים מן המעינות כידוע בחכמת הידראליסטיק, הטבע עליו יונק שדי אמו מבלי למוד בחמלת ה׳ עליו, אחר שלא היה יכול להניחו עד יגדל וילמד, וכן באדם הראשון אשר היה כילד הנולד, לולא הטביע בו הדבור והידיעה בדברים ההכרחיים לצרכו תיכף, להושיט ידו לאכול מפרי העץ, ללכת על רגליו וכדומה, לא היה אפשר שיתקיים אפילו שעה אחת. אולם מזה נבין כי לא הטביע בו רק הצריך בהכרח לו לשעתו אשר לא יעמוד בלעדיו, לא המותר הבלתי מוכרח, שזה הניח שילמד בחירתו בימים הבאים, כי זה ההבדל שבין האדם והבהמה, שילמד לא שיטבע על עניניו.
מעתה כשנשאל אם שם ה׳ בטבע אדה״ר כמו ששם בטבע הביבער לבנות לו בית, נשיב כי ע״ז לא הטביעו כי אז בהכרח להטביע בו כל מלאכת חרש עצים וברזל וכל האומניות, כי האדם לא כהביבער בשניו יכרות עצי יער, וכן אם נשאל אם הטביעו שיוכל לארוג לו בגד ללבוש נאמר ג״כ שע״ז לא הטביעו, שאז היה מוכרח ללמדו מלאכת התפירה ועשות המחט שיוקדם לו בהכרח הוצאת הברזל וכמה אומניות וזה א״א כי המלאכות והאומניות אין האדם מוטבע עליהם רק מוכן לשיוכל ללמדם, וכן אם הטביעו שיזרע ויחרוש ויוצא לחם מן האדמה נאמר ג״כ שלא נתן זאת בלבו שאז בהכרח שילמדנו לעשות כלי החרישה והטחינה וכדומה וזה א״א, וכן תמצא כי הבגד הראשון שתפרו הזוג הראשון לעצמם היא חגורה מעלי תאנה וזה אחר החטא, ועשית כתנות עור היה מעשה ה׳ לא מעשה ידי אדם, וע״ז הלא תשאל איך ימצא צרכיו באשר הוא אדם, משיב כי השלימו ה׳ בכל אלה במ״ש ויטע ה׳ גן בעדן מקדם, שלענין המזונות הושיבו בתוך הגן שפירותיו צומחים מאליהם, וא״צ לכל מלאכת מעשה, לענין הדירה הי׳ הגן בגן העדן מקדם בצד מזרח תחת קו המשוה מקום אשר אין שם שנוי התקופות והקור והחום, וא״צ למחסה ולמסתור מחורב ומקרה, וגם הגשם לא היה שם שיצטרכו לכסות ומעון למצוא מחסה ומסתור מזרם וממטר, כי נהר יוצא מעדן להשקות את הגן, כגן ה׳ כארץ מצרים אשר לא למטר השמים ישתה מים, רק הנהר השקה אותו כנהר נילוס, וע״ז אמר כגן ה׳ כארץ מצרים, מבואר שהנהר השקה את גן ה׳ כנילוס המשקה ארץ מצרים, באופן שלא חסר לו דבר, וישם שם את האדם אשר יצר, שם היה מקומו הטבעי בעת ההיא שלא היה אפשר שיתקיים במקום אחר.
ויטע וגו׳1: כסדר מטע שהוא במשטר נכון2, ולא מעורב כדרך הנוטעים ענפים קטנים שמתחילה נוטעים בלי סדר ואח״כ עוקרים אותם ושותלים כסדר, כדאיתא בב״ר (טו,א)⁠3, אבל בזה המקום נטע המקום ברוך הוא מתחילה כסדר. וכן פשט הכתוב בקהלת (יב,יא) ״וכמשמרות נטועים״4, היינו שקבועים במשטר נכון.
{וישם שם: נתבאר בספר שמות פרשת פקודי (מ,ח. מ,יח) ד׳שימה׳ משמעו בדיוק. והכא דייק שהניחו במקום שיהא חי לפי ערכו מאור פני מלך חיים, משא״כ להלן (פסוק ט״ו) דכתיב ״ויניחהו״, עיי״ש.}
את האדם אשר יצר: האי ״אשר יצר״ מיותר5, וכבר דרשו על זה בזוהר הקדוש פרשת תזריע. ולפי דברינו6 דייק הכתוב דלא היה ראוי לשים שם אלא ״את האדם אשר יצר״, באותה יצירה שהיה אדם המעלה ביותר והיה ניזון מאור פני מלך חיים, כמשה רבינו בשעה שהיה בהר סיני7 שלא נצרך לתשמיש חושיו כלל, וכדאיתא בשמות רבה (מז,ה) שהיה משה ניזון מזיו השכינה, כדכתיב ״ואתה מחיה את כולם״ (נחמיה ט,ו).
1. ״ויטע״ משמעו שנטע אילנות וענפים קיימים ואילו מהפסוק הבא ״ויצמח וגו׳⁠ ⁠⁠״ משמע שהצמיח מתוך האדמה, ועיין ברמב״ן.
2. כך איתא ברמב״ן.
3. (על פסוקנו): דבי רבי ינאי אמרין, למה הוא מזכיר שם מלא (״ה׳ אלהים״) בנטיעת הגן, שתחילת ברייתה היא צריכה כוון...
4. האם ׳נוטעים׳ משמרות, הרי אין זה גידולי ארץ.
5. עיין ברד״ק ובספורנו.
6. בפסוק הקודם, על כך שאדה״ר בשלב זה של ברייתו עדיין החזיק במדרגתו המושלמת ועדיין היה נקרא ״נפש חיה״, עיי״ש.
7. יסוד מרכזי של רבינו בהגדרת דרגתו של אדם הראשון לפני החטא, וכן כתב להלן פסוקים ט״ו, כ״ה. וכן ג,א. ג,ה.
גן בעדן מקדם. אחז״ל שגן עדן מכלל הדברים שנבראו קודם בריאת העולם — ואין כאן מקום לבאר ענין המדרש, רק בוא ואראך כמה גדולים דברי חכמים וכמה זקנים המה לימים באומתינו, שהרי אנקלוס תרגם מלקדמין ואין ספק שלמדרש חז״ל נתכוון, ולא אנקלוס בלבד אלא ספר ד׳ לעזרא פ״ג ו׳ אמר בפירוש, על גן עדן שנברא קודם בריאת העולם ולא ס׳ עזרא בלבד, רק גם השבעים זקנים תרגמו בלשון יון (קאטא אגאטולאס) ולא מצער היא שיירונימוס ג״כ קבל הפירוש הזה והסביר לו פנים.
נטיעת הגן לא היתה אחרי יצירת האדם. ו״ו ההיפוך אינה באה כאן לקבוע את זמן המעשה אלא את סדר המחשבה,⁠1 שכן אין להניח שהאדם ראה את אור העולם לראשונה מחוץ לגן עדן, בשממון מדבר. ואף אם אמרנו לעיל, שהאדמה אשר ממנה נוצר האדם — קרקע בתולה היתה, הרי ה׳ שם אותו מיד עם יצירתו בגן עדן שהיה מזומן לו — ״וישם שם את האדם אשר יצר״.
בעדן – שם אזור ביבשת הארץ, שפרטיו מתוארים להלן בפסוקים י׳-י״ד, והוא אינו זהה עם ״עדן״ (עי״ן סגולה) הנזכר במקומות אחרים במקרא (מלכים ב י״ט:י״ב, ישעיהו ל״ז:י״ב, יחזקאל כ״ז:כ״ג, עמוס א׳:ה׳).
מקדם – לפי אונקלוס פירושו — מלקדמין, כלומר מתחילה (השווה תרגום יונתן — קדם בריית עולם), אולם לנו נראה כי פירושו הוא — לקראת קדם (מזרח). אזור זה היה מזרחה ממקום עמידתו של המספר, שיש לדמה אותו כעומד במדבר, במקום מתן תורה.
1. השווה איוולד § 344 b.
גן בעדן מקדם – מלמד שגן עדן נברא קודם שנברא העולם.⁠1 (פסחים נ״ד.)
וישם שם – שם – בגן, ושמא תאמר היינו גן היינו עדן, ת״ל (פ׳ י׳) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, הרי שגן לחוד ועדן לחוד.⁠2 (ברכות ל״ד:)
1. נסמך על התרגום שתרגם מקדם – מלקדמין, ולא ניחא ליה לפרש מקדם – במזרח כפירש״י כאן, משום דא״כ הוה ליה למימר בקדם. וכתב הר״ן והרי״ף בע״י דהכונה לא שנברא ממש אלא שעלה במחשבה לפני הקב״ה לבראו, וכן פרשו יותר הדברים שחשיב בגמרא שנבראו קודם שנברא העולם, ותמיהני שבב״ר איתא מפורש ששה דברים קדמו לעולם, יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה, משמע דהני דנבראו – נבראו ממש. אמנם יש נוסחאות וגירסות שונות בענין זה בהרבה אגדות.
2. לכאורה צ״ע ל״ל להביא ראי׳ ממרחק בעוד שבפסוק זה גופי׳ דאיירי ביה כתיב ויטע ה״א גן בעדן, הרי דגן לחוד ועדן לחוד. ונראה דהכונה דאף שאין בזה כל ספק דגן לחוד ועדן לחוד אבל היינו אומרים דהם בערך סמיכות וחבור כמו ערך חדר שבתוך הבית, ולזה אמר דאינו כן, אלא הם בתכלית הפרוד והרחוק זמ״ז בערך בית שבעיר, ובאמת אמרו בתענית י׳ א׳ שהגן הוא אחד מששים בעדן, יעו״ש. ויתבאר בזה מ״ש בגמרא כאן לפרש הפ׳ דישעיה עין לא ראתה אלהים זולתך דקאי על העדן שלא ראתה עין מעולם, ואפילו עין של אדה״ר שהיה בגן שבתוך העדן, אך להיות הגן רחוק ונפרד מן העדן לכן אף שהיה בגן לא ראה את העדן, ומכונת הראיה מלשון ונהר יוצא מעדן, דלשון זה מורה שהעדן רחוק מהגן, דאל״ה הול״ל ונהר בעדן משקה את הגן.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שוררד״קרד״ק פירוש הנסתרר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144