[קיב]
2מנין שתי יצירות כו׳ וייצר, יצירה לשבעה ויצירה לתשעה, נוצר לשבעה ונולד לשמונה חיי כל שכן לתשעה, נוצר לתשעה ונולד לשמונה אינו חיי, נוצר לתשעה ונולד לשבעה איתא חמי אם לשמונה אינו חיי לא כל שכן לשבעה.
(ירושלמי יבמות פ״ד ה״ב)
[קיג]
3אמר ר׳ ירמיה בן אלעזר דו פרצופין ברא הקב״ה באדה״ר [והיינו דכתיב וייצר תרין יודין] שנא׳
(תהלים קל״ט:ה׳) אחור וקדם צרתני. (
ברכות סא. עירובין יח)
[קיד]
4מתני׳ המפלת כמין בהמה חיה ועוף כו׳ אם זכר תשב לזכר אם נקבה תשב לנקבה, כו׳ דברי ר״מ, וחכ״א כל שאין בו מצורת האדם אינו וולד, טעמא דרבי מאיר מפני שכתוב בהן יצירה כאדם, וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה. רבי אמי בעי מפני שכתוב בהן יצירה בבהמה, ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה וכל עוף השמים והא כתיב
(עמוס ד׳:י״ג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, מעתה הפילה דמות הר תהא טמאה לידה, שנייא היא שאין כתיב בהן יצירה מתחילת ברייתו של עולם.
(ירושלמי נדה פ״ג ה״ב)
[קטו]
5דרש ר׳ נחמן בר ר׳ חסדא מאי דכתיב וייצר ה׳ אלהים את האדם, בשני יודי״ן, שני יצרים ברא הקב״ה, אחד יצר טוב, ואחד יצר רע, מתקיף לה ר׳ נחמן בר יצחק אלא מעתה, בהמה דלא כתיב בה וייצר, לית לה יצרא, והא קחזינן דמזקא, ונשכא, ובעטא, אלא כדר״ש בן פזי, דאמר ר״ש בן פזי אוי לי מיוצרי, ואוי לי מיצרי.
(ברכות סא.)
[קטז]
6וייצר, ב׳ יצירות יצירה לאדם יצירה לחוה. וייצר. ב׳ יצירות יצירה מן התחתונים ויצירה מן העליונים.
(בראשית רבה י״ד)
[קיז]
7שתי יצירות יצירה בעוה״ז ויצירה לעוה״ב, ב״ש אומרים לא כשם שיצירתו בעוה״ז כך יצירתו לעוה״ב, בעוה״ז מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות אבל לע״ל מתחיל בגידים ובעצמות וגומר בעור ובבשר כו׳ ב״ה אומרים כשם שיצירתו בעוה״ז כך יצירתו בעוה״ב.
(בראשית רבה י״ד)
[קיח]
8ומניין שאדם הראשון נברא בכפו של מקום שנא׳ וייצר ה׳ א׳ את האדם, ונאמר ותשת עלי כפכה
(תהלים קל״ט:ח׳). (אותיות דר״ע)
[קיט] 9ד״א וייצר מלמד שיצר כנגדו שידין שדומין לו באכילה ובשתיה ובלידה ובמיתה. ד״א וייצר שיצר לו גן עדן וגיהנם. (מדרש הגדול בראשית)
[קכ] 10ד״א וייצר כיון שיצרו נתן בראשו שבעה מעינות שאינן דומות זו לזו ואלו הן שתי עיניו שתי אזניו שני חוטמין ופיו. מי עינים מלוחין כו׳ מי אזנים שמנים כו׳ מי החוטם סרוחים כו׳ מי הפה מתוק כו׳. (מדרש הגדול בראשית)
[קכב]
12א״ר יצחק בר מריון כתיב וייצר ה׳ א׳ את האדם מה ת״ל [בפסוק שאחריו] אשר יצר, אלא הצור הוא צייר נאה כביכול הקב״ה מתגאה בעולמו ואומר ראו בריה שבראתי וצורה שציירתי:
(קה״ר ב׳:י״א)
[קכג] 13בשר ודם צר צורה ואין צורתו עושה צורה אבל הקב״ה האדם הוא צורתו שנא׳ וייצר אלהים את האדם ואף הוא מוליד כצורתו כו׳: (מדרש תהלים פרשה קיד)
[קכד] 14הוא היה אחד מארבעה בני אדם שנקראו יצורים הראשון הוא היה אדם הראשון הה״ד וייצר ה׳ א׳ את האדם, השני הי׳ יעקב, כו׳ השלישי הוא הי׳ ישעיה כו׳ הרביעי הוא היה ירמיה כו׳. (פסקתא רבתי פכ״ו)
[קכה] 15וייצר ה׳ אלהים את האדם, אלו מזונותיו, לימד דרך ארץ שלא יזמין אדם את חבירו אלא אם כן התקין כל הסעודה תחלה. (מדרש מכתב יד)
[קכו] 16וייצר בשני יודין, כו׳ אלא כל מה שברא הקב״ה בעולמו, לא ברא במעלה, בבינה, אלא האדם לבדו, שנתן בו כח מן העליונים, לדעת, ולהכיר, ולהבדיל בין הטוב ובין הרע, והוא מעוטר בכבוד והדר כו׳ ואחר כל השבח הזה, כשהוא זוכר שהוא עפר וישוב אל העפר, הכל נעשה הבל לפניו, ואומר וי, א״ר יוחנן פלג התיבה וי יצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה, וישוב אל העפר כמות שהיה. (מדרש הנעלם בראשית יז)
[קכז] 17ה׳ אלהים וכן לאדם כשבא לבראותו ונסתכל שהוא חוטא בעץ, ואמר אם אני בורא אותו במדת הדין אין לו תקומה, ואם לבראותו ברחמים רע הוא התענוג, מה עשה, שיתף שני המדות, מדת הדין ומדת הרחמים, וברא אותו שנא׳ ויצר ה׳ א׳ את האדם וכך עשה לו. (פסקתא רבתי פ״מ)
[קכח] 18א״ר אבא מפני מה כתיב ה׳ ואח״כ אלהים, אלא השם שהוא שמו ממש שם הקיום נאמר על הנשמה שהיא באדם קיימת, אלהים שהוא שם משותף נאמר על הגוף שיש בו שותפות. (מדרש הנעלם בז״ח)
[קכט] 19את האדם עפר מן האדמה. למה נקרא שמו אדם ר׳ יהודה אומר על שם אדמה שלוקח ממנה. ר׳ אליעזר אומר אדם אפר דם מרה. ר׳ יהושע בן קרחה אומר על שם שהוא בשר ודם נקרא שמו אדם. (מדרש הגדול בראשית)
[קל]
20את האדם, בזכותו של אברהם, א״ר לוי האדם הגדול בענקים
(יהושע י״ד:ט״ו) זה אברהם למה קורא אותו גדול שהיה ראוי להבראות קודם לאדה״ר אלא אמר הקב״ה שמא יקלקל ואין מי שיבוא לתקן תחתיו אלא הרי אני בורא את האדם תחלה שאם יקלקל יבוא אברהם ויתקן תחתיו כו׳.
(בראשית רבה י״ד)
[קלא]
21עפר, ר״י ב״ר סימן אומר עופר עלם על מליאתו נברא, אראב״ש אף חוה על מליאתה נבראת, אר״י אדם וחוה כבני כ׳ שנה נבראו, רה״א עפר זכר, אדמה נקבה, היוצר הזה מביא עפר זכר ואדמה נקבה כדי שיהיו כליו בריאין.
(בראשית רבה י״ד)
[קלב]
22מן האדמה אמר רבי יודה בן פזי מלא תרווד אחד נטל הקב״ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון, אמר הלואי יברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה, הדא הוא דכתיב וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה, וכתיב
(שמות כ׳:כ׳) מזבח אדמה תעשה לי מה אדמה שנאמר להלן מזבח אף כאן מזבח.
(ירושלמי נזיר פ״ז ה״ב)
[קלג]
23אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה דכתיב וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה ותייא כיי דמר רבי יוסי בר קצרתה כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות חלה לאשה.
(ירושלמי שבת פ״ב ה״ו)
[קלד]
טי״ת אל תקרי טית אלא טיט וגו׳ ואין טיט אלא עפר שנברא ממנו אדם הראשון שנאמר ״וייצר ה׳ א׳ את האדם עפר מן האדמה״ ומניין שאין טיט אלא עפר שנאמר ויבא סגנים כמו חמר וכמו יוצר ירמוס טיט
(ישעיהו מ״א:כ״ה). (אותיות דרבי עקיבא)
[קלה]
24שבעה הבלים אמר קהלת ולמה כנגד שבעה ימי בראשית וגו׳ ומה נברא בששי אדם שנאמר וייצר ה׳ א׳ את האדם ומה סופו כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
(מדרש תהלים צב)
[קלו] 25רבקה לפי שהקישו לה נשי עשו שנבראו מן העצם כמותה לא הזיקוה, אבל יצחק שהיה מן העפר הזיקוהו, שנא׳ וייצר ה׳ א׳ את האדם עפר. (תנחומא תולדות א״ח)
[קלז] עפר מן האדמה, א״ר אבהו ת״ח היך יכיל אינש לאתקיימא בהאי עלמא, דהא אורייתא אסהיד בהו דהוא עפרא. וא״ר יצחק עפר ולא חומר, דאילו הוה מחומר הוה יתיב (נ״א יתיר) בקיומא, דהא בנינא דאתבני מחומר קיומא אית ליה, אבל עפר ממש לא יכיל לאתקיימא הה״ד כי עפר אתה ואל עפר תשוב, לא איתמר כי חומר אתה. (מדרש הנעלם בראשית)
[קלח]
26ויפח באפיו. מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד הרקיע וזרק בו את הנשמה. לפי שבעוה״ז בנפיחה לפיכך מת אבל לעתיד בנתינה שנא׳
(יחזקאל ל״ז:י״ד) ונתתי רוחי בכם וחייתם.
(בראשית רבה י״ד)
[קלט]
27נשמת חמשה שמות נקראו לה נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.
(בראשית רבה י״ד)
[קמ]
28מה נשמת מלמד שעל כל נשימה שאדם עושה חייב לקלס לבוראו שנאמר כל הנשמה תהלל יה
(תהלים ק״נ:ו׳). (מדרש מכת״י)
[קמא]
29אר״ש בן חלפתא גדול השלום שכשברא הקב״ה את עולמו עשה שלום בין העליונים לתחתונים כו׳ בששי בא לבראות אדם אמר אם אני בורא אותו מן העליונים הרי העליונים רבים מן התחתונים בריה אחת, אם אני בורא אותו מן התחתונים הרי התחתונים רבים על העליונים בריה אחת, מה עשה בראו מן העליונים ומן התחתונים, הה״ד וייצר ה׳ א׳ את האדם עפר מן האדמה מן התחתונים ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים:
(ויק״ר ט)
[קמב] 30כיצד אמר ר׳ יהודה בן פדייה י״ב שעות הוי יום, בשעה ראשונה עלה אדם הראשון במחשבתו של הקב״ה להבראות, בשניה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גיבלו, בחמישית ריקמו, בששית העמידו גולם, בשביעית נפח בו נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. (תנחומא ישן שמיני אי״ג)
[קמג] 31לשני בני אדם שחטאו על המלך, אחד קרתני, ואחד בן פלטין, וכו׳ אמר להם לקרתני פניתי שאינו יודע נימוסי מלכות אבל בן פלטין בכל יום הוא עמי ויודע נימוסי מלכות מה הן, והחוטא אצלי איזה דין יצא עליו, אף כאן הגוף קרתני ״וייצר ה׳ א׳ את האדם עפר מן האדמה״, והנפש בן פלטין מלמעלה ״ויפח באפיו נשמת חיים״ ושניהם חוטאים כו׳ לכך הכתוב מתמיה נפש כי תחטא. (תנחומא ישן ויקרא אי״ב)
[קמד]
32ד״א ישקני מנשיקות פיהו. שתי נשיקות הן, אחת בעולם הזה ואחת בעולם הבא, נשיקה בעוה״ז, שנא׳ ויפח באפיו נשמת חיים, נשיקה לעוה״ב, שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם
(יחזקאל ל״ז:י״ד).
(שיר השירים זוטא פ״א)
[קמה]
33מה כלי זכוכית על ידי שנעשה בנפיחה על ידי בשר ודם אם נשבר יש לו רפואה, אדם שנעשה בנפיחתו של הקב״ה שנאמר ״ויפח באפיו נשמת חיים״ על אחת כמה וכמה.
(מדרש תהלים ב׳:ט״ז)
[קמו] 34וגבל את עפרו של אדה״ר, ובמקום טהור הי׳ בטבור הארץ הי׳ ורקמו, ותקנו ורוח ונשמה לא היתה בו, מה עשה הקב״ה, נפח ברוח נשמת פיו, וזרק בו נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. (פרדר״א פי״א)
[קמז]
35לאחד שהיה נשוי בתו של מלך, והוא משכים ושואל שלומו של מלך בכל יום, והמלך אומר לו כך וכך עשית בביתך, והיה יוצא ואומר לבני פלטין מי אמר שכך עשיתי, מניין הוא יודע, אמרו לו, שוטה את בתו אתה נשוי, ואתה אומר מניין הוא יודע, כך האדם הזה עושה כל מה שמבקש, ונפשו מגדת הכל להקב״ה, והקב״ה דן את האדם, ואומר לו, כך וכך עשית, והוא עומד ותמיה, ואומר מי הודיעו שעשיתי כל אלו, והם משיבין אותו ואומרים לו, שוטה שבעולם בתו את נשוי ורוחו עליך שנא׳ ״ויפח באפיו נשמת חיים״ ואתה אומר מניין הוא יודע מה שאתה חושב בלבך, נפשך מגדת לו כל הדברים.
(פסיקתא רבתי פ״ח)
[קמח] 36ד״א ויפח באפיו נשמת חיים, בשעה שברא הקב״ה אדם הראשון היה מוטל לפניו כגולם אמר באיזה מקום אני נופח בו נשמה אם בפיו הוא מספר בו לשון הרע. אם בעיניו הוא מרמז בהן לדבר עבירה, אם באזניו הוא שומע בהן גידופים וחרופים, אלא אני רואה מקום יפה שבאדם הוא דרך אפים מה האף הזה פולט את הזוהמא וקולט ריח טוב כך הצדיקים בורחין מן העבירה שריחה רע ומודבקין בדברי תורה שריחה נודף. (מדרש הגדול)
[קמט] 37הקב״ה נמלך במלאכים א״ל עולם אני מבקש לבראות א״ל למה, א״ל בשביל עם אחד שנקרא ישראל, א״ל ומה טיבן כו׳ בראתי אדם דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים אף להם עץ חיים היא למחזיקים בה. (מדרש אבכיר)
[קנ]
38למה של כסף (הקערות של נשיאים) לפי שניתן לו לאדם הראשון שש מצות שנא׳ וייצר ה׳ א׳ את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים וגו׳ והתורה נקראת כסף שנא׳
(תהלים י״ב:ז׳) כסף צרוף בעליל לארץ. (במדבר פי״ד סי״ב)
[קנא]
ומה גמילות חסדים של הקב״ה שהוא עושה עם עולמו בכל יום ויום רוח ונשמה, דעת ותבונה, כו׳ רוח ונשמה מנין שנאמר ויפח באפיו נשמח חיים, וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האל׳ אשר נתנה
(קהלת י״ב:ז׳). (אותיות דר״ע א״ג)
[קנב] 39ברקיע ערבות, עומד מיכאל השר הגדול ומזבח לפניו וכל נשמות הצדיקים מקריב על המזבח ההוא, ואזי בא רוח מבושם שהיו עושים מעשיהם בעוה״ז, והקב״ה משיב רוחו של כל אחד אליו כי ברוח היוצא באים בעולם הזה ואותו רוח שב ומשיבו אליו כו׳ ואיתימא נשמתו של אדם אינה ממוצא הפה הרי כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, ומעלה אותה מן המזבח באהבת הריח ומוציאה מתוכו לגן עדן של מעלה. (סדר גן עדן)
[קנג]
40אמר רבה אי בעי צדיקים ברי עלמא, מי מבדיל עונותיכם דכתיב
(ישעיהו נ״ט:ב׳) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם הא אם לא היו עונותיכם לא הי׳ הפרש ביניכם. דהא רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא, הוי קאי משתעי בהדיה ולא מהדר, אמר להו אלמלא עונותיכם הוה מהדר, וממאי הוה מהדר, מנשמתיה, ומי הוי ליה נשמה לאינש לעיעל ביה, אמרו ליה אין, דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, ולאינש הוי ליה נשמת חיים. (ספר הבהיר אות נח)
[קנד]
41ויהי האדם לנפש חיה. על כלן יחיד רשאי לסגף א״ע בתענית ר׳ יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, א״ר יהודה אמר רב מ״ט דר׳ יוסי דכתיב ויהי האדם לנפש חיה נשמה שנתתי בך החייה
(תענית כב)
[קנה]
42ויהי האדם לנפש חיה ר״י אמר מלמד שעשה לו עוקץ כחיה וחזר ולקחו ממנו מפני כבודו.
(בראשית רבה י״ד)
[קנו]
43ר״ה אמר ויהי האדם לנפש חיה עשאן עבד מכורן בפני עצמו. דאי לא לעי לא אכיל.
(איכה רבה א׳)
[קנז]
44רב שמואל חתניה דר״ח חבריהון דרבנן כאן הוא עושה נשמה נפש, ולהלן הוא עושה נשמה רוח, מניין ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן, ת״ל חיים חיים לגזירה שוה.
(בראשית רבה י״ד)
[קנח]
45ששה דברים ברא הקב״ה ביום הששי, אלו הן נפש חיה, ובהמה, ורמש, וחיתו ארץ ואדם וחוה, ונפשו של אדם נבראת תחילה, שנא׳
(בראשית א׳:כ״ד) תוצא הארץ נפש חיה, ואין נפש חיה, אלא נפשו של אדם שנאמר ויהי האדם לנפש חיה הרי קדם למעשה יום הששי וכו׳. (תנחומא ישן תזריע י״ז)
[קנט] 46ר׳ חייא אמר כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה. כיון דאמר נשמת חיים, אמאי ויהי האדם לנפש חיה, אלא על מנת כן נתן הקב״ה נשמה באדם, שיהיה לנפש חיה, במערבא קורין ליולדת חיה וכו׳. (מדרש הנעלם בז״ח נט.)
[קס] 47א״ר יצחק (נ״א אלעזר) אורייתא אתקבלא על אדם ואמרת, קוב״ה ברא לבר נש, ויהב ביה נשמתא קדישא, למהוי ליה חיין לעלמא דאתי, והוא אתחזר בחוביה לההוא נפשא חייתא דאתנזרת מן ארעא לבעירתא ולחייתא. א״ר יהודה ממשמע דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, ויעשהו לא נאמר, אלא ויהי האדם לנפש חיה, מלמד שהוא בעצמו גרם לחזור לאותה נפש הגזורה מהאדמה. (מדרש הנעלם בז״ח י:)
[קסא] 48א״ר יוסי מאי חזא אונקלוס דאמר ויהי האדם לנפש חיה ותרגם לרוח ממללא, אי נפשא דבעירתא היא למה לא ממללן, א״ר יצחק על דאתגבלין מעוביא רבה דעפרא יתיר מבני נשא, ולא זקפין רישא ולא מסתכלין ברקיעא כבני נשא, דאלו אתגבלו מקלילא דעפרא כבני נשא, וזקפן רישא ואסתכלו ברקיעא הוו ממללן. א״ר יוסי גבלותא וזקפן רישא תינח, אבל הסתכל ברקיעא למאי, א״ל ההוא סיועא רבה דבני נשא. (מדרש הנעלם בז״ח י:)
שערי ציון: לעיל פ״א מאמר קסה. רט. תרעו. שם. תרצא. תרצו. תשנח. זהר ח״א רלה. ח״ב צד: זח״ג יב. קכג: קמא: בהיר יט: תק״ז לט: סג. פז: צא: צד: צה: צו. קטז: קמו. קנ. קסה. קעו: ז״ח טז. עג: עח: קיט. רז״ה ז: ה: יא.
1. לקמן מאמר קכב. קכג. דורש וייצר לשון צייר ועי׳ כעי״ז מדרש תהלים מי״ח הצייר הזה אינו יכול לצור במים אבל הקב״ה צר צורה. וזהר ח״א כו. ובמדרש תנאים מבואר מאמר זה בשינוי הצור הצייר שצייר את העולם מתחלה והושיב את האדם בתוכו. וכלשון זה בלקח טוב ועי׳ ברבינו בחיי האזינו לב. יח:
2. ב״ר פי״ד, פ״כ, במדב״ר פ״ד, תנחומא במדבר סי׳ יח.
יצירה לשבעה כו׳ דורש וייצר שני יודין דהתורה רמזה בזה שיש שגי זמני לידות באדם לשבעה חדשים ולתשעה חדשים - ומפרש דאם נוצר לשבעה שצריך הי׳ להיות נולד לשבעה חדשים ונשתהה ואיתרמי שנולד לח׳ חי וכ״ש אם נולד לתשעה. אבל להיפך אם נוצר לתשעה ואח״כ נולד לשמנה או לשבעה אינו חי. - והנה בב״ר לפנינו מבואר כמו בירושלמי אמנם בהנדפס מכת״י וכן בילקוט גורס דנוצר לשבעה ונולד לתשעה חי לשמונה אינו חי, ולגי׳ זו לעולם אינו חי בנולד לשמונה. ושיטה שלישית נמצא עוד בב״ר פ״כ דאם נוצר לתשעה ונולד לשבעה חי לשמונה אינו חי, ובבבלי מובא ענין זה רק
ביבמות פ: האי בר ז׳ הוא ואישתהו, ועי׳ בתוספתא שבת פט״ז וברמב״ם פ״א מהל׳ מילה הי״ג מ״ד.
3. ב״ר פ״ח ופי״ז, וראה פסוק כ״ה דו פרצופים שני פרצופים נבראו תחלה אחד מלפניו ואחד מלאחריו וחלקו לשניים ועשה מן האחד חוה (רש״י), ובאותיות דר״ע למה ב׳ יודי״ן אלא אחת כנגד פרצוף פניו ואחת כנגד פרצוף של אחריו וכן הוא אומר אחור וקדם צרתני.
4.
גמ׳ נדה כב: ועי׳ תוספתא נדה פ״ד.
יצירה כאדם פי׳ באדם כתיב וייצר ה׳ א׳ ובבהמה וחי׳ כתיב ג״כ ויצר ה׳ א׳ ויליף מגז״ש פירש״י
נדה כב: ובגמ׳ שם מדחי הקושיא ממפלת דמות הר, א״ל הר מי קא מפלת אבן היא דקא מפלת ההוא גוש מקרי - ועי׳ לעיל פרשה א׳ מאמר תרצו.
5. ב״ר פי״ד, אותיות דר״ע, ומבואר בב״ר דמפרש יצר טוב ויצר רע לענין אחר, שמסיים שאילו היה לבהמה שני יצרים כיון שהיתה רואה סכין באדם לשוחטה היתה מושחרת ומתה, והרי אדם יש לו שני יצרים, יוצר רוח אדם בקרבו, מלמד שנפשו של אדם צרורה בקרבו אלמלא כן כיון שהיתה הצרה באה עליו הי׳ שומטה ומשליכה (ובמת״כ וייצר כתיב פי׳ קושר וצורר ונראה דהי׳ לו גירסא אחרת) ובמנח״י מכי״ט כ׳ ופריך והרי אדם שיש בו ב׳ יצרים ואינו ממית עצמו כשרואה שונאו שבא עליו להורגו ומתרץ כו׳ שאין לו רשות להשמיטה (ועי׳ ד״ר פ״ט ס״ג, וקה״ר ח׳ ח׳), - ונראה מדברי הב״ר דהפי׳ יצר טוב ורע היינו הרגשה להבחין בין טוב לרע ועפ״ז מובן הקושיא בגמ׳ בהמה דלא כתיב בה וייצר לית לה יצרא, ומאי קושיא דלמא אית לה רק יצר הרע כיון דכתיב בה ויצר בחד יוד (והמרש״א נתקשה בזה וכ׳ צ״ל הכי משום דלא כתיב כלל ויצר גבי בהמה ותמהו עליו דהרי מפורש כן בקרא ותי׳ בכמה אופנים) אך לפי הנ״ל ניחא דזאת א״א לומר דיש רק יצה״ר כיון דאית לה הרגש והבחנה לרע דמזקת אם עושין לה רע א״כ מרגשת ג״כ את הטוב ומשה״כ דחי לה אמנם בב״ר הביאו ראי׳ דאין לה הרגשה כלל כנ״ל ואכמ״ל. אמנם בילקוט זכריה ב׳ תתקע״ה איתא כן אבל בהמה יצר אחר יש לה עי״ש, ובתרגום יוב״ע כאן וברא כו׳ ית אדם בתרין יצרין ומשמע דס״ל כשיטת הב״ר ולא כדחיית הגמ׳. אוי לי מיוצרי לפ״מ דמבואר לקמן קכו. אר״י פלג התיבה וייצר, י״ל דגם בגמ׳ כיוונו לזה דדרשינן וייצר כאלו נכתב וי יצר. אוי לי מיוצרי אם אלך אחר יוצרי, אוי לי מיצרי המיגעני בהרהורים (רש״י) - ועי׳ זהר ח״א מט. רה: ח״ג מו: תק״ז פ: פז. צו: קכט: ז״ח יז. קו:
6. ראה ב״ר פ״ח ומובא לעיל פ״א מאמר תשע״א ובביאור.
7. תנחומא תזריע ס״א ויק״ר פי״ד ס״ט. ובתנחונוא שם א״ר יוחנן כתיב בו באדם הראשון שתי יצירות שני יודין שנא׳ וייצר יצירה אחת בעולם הזה ויצירה אחת לעולם הבא אבל הבהמה והחיה והעוף יצירה אחת כתיב בהן ביו״ד אחת דכתיב ויצר - ונראה דיש להעיר מזה לענין מה שכתב הרמב״ם במורה חלק ג׳ פי״ז בענין אם יש גמול לבעלי חיים שאינו מדבר וכ׳ ע״ז לא נשמע כלל באמונתנו לפנים, וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל, אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז״ל כאשר שמעוהו מכת המעילה ישר בעיניהם והאמינוהו. והאריך שם לבאר, ונראה דכוונתו להמבואר בס׳ האמונות ודעות לרבנו סעדיה גאון מאמר שלישי פ״י שכ׳ ואם יש בשחיטה יותר צער על המות הוא (הבורא) היודע זה וראוי אז לתת להם שכר תמורת הצער ההוא עי״ש ובפי׳ שביל האמונה רוצה לפרש שכותב כן רק לפי שיטת השואלים, ובעצמו אינו סובר כן, אמנם נמצא בענין זה תשובה מן הגאונים בתשה״ג הרכבי סי׳ שע״ה וז״ל והכין סבירא לנא דכולהו בעלי חיים שהתיר המקום קריצתן והריגתן יש להן שכר וקי״ל
(נזיר כג:) שאין הקב״ה מקפח שכר כל ברי׳ והאריך שם בביאור הגמ׳ מציעא פה. שאמר רבי על העגל לכך נוצרת עי״ש ועי׳ לעיל מאמר קטו. בביאור, והנה מלשון המדרש כאן משמע בפשטות שאין להם יצירה לעוה״ב והיינו לתחית המתים וממילא דאין להם גמול, וכן מבואר בפרש״י כאן אבל בבהמה שאינה עומדת לדין לא נכתב ביצירה שני יודי״ן, ואולי ס״ל דיש להם גמול באופן אחר ואכמ״ל. במדרש הגדול כאן הביא וייצר רמז שיצר הקב״ה שני עולמות העוה״ז והעוה״ב והוא דרש אחר. ומהמבואר לפנינו במדרש נראה דכמו שלפנינו נכון.
8. נראה דסמיך על רישא דקרא אחור וקדם צרתני ובקרא שלפנינו כתיב וייצר. ועי׳ לעיל מאמר עז.
9. עי׳ לעיל פ״א מאמר תשע״א, מב״ר פ״ח.
10. תוכן דרש זה נמצא במדב״ר פ״ח תנחומא מ״ב חוקת ס״א, אדר״נ פל״א (הגהות מהרשז״ש), אמנם הסמך על וייצר א״מ במקום אחר.
11. רות רבה פ״ב, דורש קרא דדברי הימים דמיירי ממעשה בראשית, דיוצרים היינו הצדיקים ע״ש וייצר וכן נטעים - והמפרשים לא ביארו איך נדרש זאת ונ״ל עפ״מ דמבואר לקמן מאמר קיז. דארבעה בני אדם נקראו יצורים הראשון אדם הראשון ולעיל פרשה א׳ מאמר ש״ו בביאור ורוח אל׳ מרחפת זו רוחו של אדה״ר דבו נכללו כל הנשמות ולפ״ז יש לכוון דברי המדרש כאן דנמלך בצדיקים שנקראו יוצרים.
12. ב״ר פי״ב קצת בקיצור עי׳ לעיל מאמר סו. ועי׳ לעיל פ״א מאמר תרפ״ה.
13. לעיל מאמר קיא. ועי׳ לעיל פ״א מאמר תשע״ו.
14. עי׳ לעיל מאמר קכא.
15. לשון זה הוא מכתב יד הנדפס במבוא למדרש תנחומא ישן עח. ונראה דדברים אלו נובעים ממדרש חז״ל. דהתוס׳
ברכות ס: כתבו וז״ל אשר יצר את האדם בחכמה, בתנחומא ויברא א׳ את האדם א״ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח״כ בראו היינו דאמר
בסנהדרין לח. לכך נברא בע״ש כדי שיכנס לסעודה מיד וע״כ יסדו אשר יצר את האדם בחכמה ע״כ, ובתנחומא לפנינו ליתא דרש זה רק בב״ר פ״ח ע״פ נעשה אדם ר״ה בשם ר״א בדעת בראו משברא צרכי מזונותיו ואח״כ בראו, ובוודאי הי׳ זאת לפניהם כמו שהביאו, אמנם זה מתאים יותר על פסוק וייצר כיון שהביאו מזה ראי׳ למה שהתקינו אשר יצר וכמו שמבואר באמת בכת״י הנ״ל ועי׳ לעיל פ״א מאמר רסג.
16. עי׳ לעיל מאמר קטו. מ״ש בביאור, דמאן דדריש אוי לי מיצרי הכוונה דדריש וייצר כמו ר״י כאן דמחלק התיבה, וראה זה תמוה דבפסקתא זוטרתי כאן מביא דא״ר יוחנן או לי מיוצרי או לי מיצרי ומבואר דהי׳ לפניו גירסא כזו שלא נמצא בשו״מ וזה מתאים עם הדרש של ר״י ממדרש הנעלם.
17. לעיל מאמר פב. וראה לעיל פ״א מאמר רט. אף אדה״ר לא עמד עד שמזגו במדת הרחמים שנאמר וייצר ה׳ א׳ וראה שם מה שציינתי בביאור וצירף לכאן ובליקוטים מדרש ילמדנו מילקוט ת״ת כת״י איתא וייצר ה׳ א׳ מזגו במדת הרחמים ובמדת הדין. התענוג פי׳ שאם יברא במדת הרחמים יהא נעשה רע ע״י שימשיך אחר התענוגים, וראיתי לרבנו בחיי פ׳ תזריע יב, א. כ׳ וכבר ידעת שלא נזכר ה׳ בשלמותו בכל מעשה בראשית עד שהגיע ליצירת אדם, ודרשו רז״ל על וייצר ה׳ א׳ את האדם שם מלא על עולם מלא, ודבריו תמוהים כי נזכר ה׳ מלא בפ״ד ובפ״ה, ומה שהביא מדרשת חז״ל לפנינו ליתא דרש זה על פסוק זה רק לעיל פסוק ב, ה. כי לא המטיר ה׳ א׳ מובא לעיל מאמר צב. ואולי הי׳ לפניו במדרש דרש זה גם על פסוק זה.
18. בילקוט ראובני בפסוק זה מביא זאת בשם מדרש סתם ובוודאי כוון למדרש הנעלם.
19. מבואר כאן שלשה טעמים על הא דנקרא אדם. טעם שני מבואר
בגמ׳ סוטה ה. דאדם ראשי תיבות אפר דם מרה, וברש״י למה נקרא שמו אדם - וטעמו של ריב״ק מבואר בפרקי דר״א פי״ב. אך טעם הראשון אינו מבואר לפנינו, אמנם הערוך ערך אדם כ׳ אדם על שם אדמה שלוקח ממנה, בפי״ב בברייתא דר״א. ומבואר דהי׳ לפניו גם טעם ראשון שהביא המדרש הגדול משם ר״י דדורש על פסוק זה עי״ש ברד״ל שהביא דברי הערוך ומפרש דמרומז בשר בתיבת אדם כלומר שמראה הבשר הוא אדם. ושם במדרש הגדול מבאר דתיבת אדם מתפרש לשבע אופנים א) אדם הראשון ב) שם אשתו ג) כל בני אדם ד) עמי הארץ ה) אדם איש ולא אשה ו) אשה ולא איש, ז) אדם שם עיר, ומביא על כל אחד ראי׳ מפסוק. שוב מצאתי במדרש שלשה וארבעה מבואר כל המאמר, אדם נחלק לשבעה שמות עי׳ לק׳ ה׳ ב. ובב״ר פי״ג תהלים קלד. מבאר ארבע שמות לאדמה כנגד ד׳ תקופות, ארץ, תבל, אדמה, ארקא, ובפסקתא פכ״ג, ויק״ר פכ״ט חושב שבעה שמות ומוסיף חרבה, יבשה, חלד, ובמדרש משלי פ״ח חושב עשרה שמות לארץ ומוסיף. ראשית, גיא, שדה, ועי׳ בנו״ב של אבדר״נ פמ״ג ועי׳ שהש״ר ו׳ ד׳. אסת״ר א, ב.
20. דורש את האדם בשביל האדם המצוין וזה אברהם בזכותו נברא העולם. וכהדרשא לעיל מאמר עה. בהבראם באברהם. [הדרשא דאדם גדול בענקים זה אברהם נמצא בהרבה מקומות בחז״ל אמנם אינה נדרשת על הפסוק שלפנינו לכן לא ציינתי].
21. במדבר פי״ב ס״ח. שה״ש פ״ג יא. מדרש תהלים פ״ב. עופר דורש עפר מלשון עופר פי׳ בחור וחזק עומד על מעמדו ותקפו כד״א עופר האילים. (מת״כ) והיינו שנברא בתומו ושלמותו. עלם, היינו נער בחור [ועי׳ לעיל מאמר טז לצביונן נבראו], וכן הביא בערוך ע׳ עפר מילמדנו ובתדב״א פכ״א מי מנה עפר יעקב כמה עפרים יש בישראל וכו׳ פי׳ בחורים - עפר זכר. ברבינו בחיי כאן כ׳ באור המדרש כי כל הנבראים כלם בעלי חמר ובעלי חיים כלם הם זכר ונקבה ואף בצומח ובדומם, ועי׳ מ״ש מענין זה לעיל פ״א מאמר יח.
22. ב״ר פי״ד. סדר אלי׳ זוטא. פ״ב מדרש כונן. - ובתרגום יוב״ע ויש הרבה שינויים בב״ר מן האדמה ר׳ ברכיה ור׳ חלבו בשם ר׳ שמואל הזקן ממקום כפרתו נברא היך מה דאת אמר מזבח אדמה תעשה לי אמר הקב״ה הריני בוראו ממקום כפרתו והלואי יעמוד. ובסא״ז ויש אומרים ממקום שניטל עפרו של אדה״ר שם נבנה מזבח שנא׳ וייצר וגו׳. ואומר מזבח אדמה וגו׳ מיכן אמרו, כל זמן שבהמ״ק קיים מזבח שבו הוא כפרה לישראל וכו׳ ובחו״ל חכמים ות״ח הם כפרה לישראל וכ״ה בקטעי מדרש והגדה רמא. במדרש כונן אמר הקב״ה למיכאל לך הבא לי עפר ממקום בית המקדש וכן עשה וצברו הקב״ה בידו ועשה לאדה״ד שנא׳ וייצר וגו׳: ובתרגום יוב״ע ודבר עפרא מאתר בית מקדשא ומארבעת רוחי עלמא. ובילקוטים ממדרש ילמדנו מכת״י תלמוד תורה הנדפס באו״מ כת״י ח״א הביא המאמר דר״י בן פזי ונרשם בסופו ילמדנו רבינו אם בחוקותי. ולא העיר דמקור הדברים בירושלמי. ומה שנרשם ילמדנו בחוקותי זה קאי בוודאי אלמטה. ובפרקי דר״א פי״ב ופ״כ מבואר דלקחו ממקום בית המקדש ובפי״א כ׳ כנס עפרו מארבע פנות העולם כו׳ וגבל עפרו של אדה״ר ובמקום טהור הי׳ בטבור הארץ הי׳ עי׳
(יומא נד:) סנהדרין לח. תנחומא פקודי ס״ג מדרש תהלים צב ס״ו. - ובמדרש הגדול, מן האדמה מן הברור שבאדמה בראו, מן המעולה שבאדמה בראו, מסלתה של אדמה בראו, ממקום עבודה בראו, ממקום כפרה בראו, ואיזה זה הר המוריה, ממקום המזבח בראו כתי׳ עפר מן האדמה וכתי׳ מזבח אדמה. אמרו חכמים ממקום כפרתו נברא וכיון שעמד על רגליו בנה המזבח באותו מקום והקריב עליו פר לעולה שנא׳ ותיטב לה׳ משור פר
(תהלים סט) עכ״ל, ועי׳ ברמב״ם פ״ב מהל׳ בית הבחירה ה״ב אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא. ועי׳ זהר ח״א קל: נטל עפריה מאתר דמקדשא ובנה גופיה מארבע סטרין דעלמא כו׳ לבתר קם וידע דאיהו מעילא ותתא וכדין אתדבק וידע חכמה עלאה. ובאגדה מספר המעשים בקובץ מדרשים קטנים למהרח״ה איתא ומהיכן יצרו (לאדה״ר) נתעברה האדמה ויצא הימנה אדם כו׳ ועי׳ ברבינו בחיי האזינו לב מג.
23. ב״ר פי״ד, פי״ז, תנחומא נח ס״א תנחומא ישן מצורע סי״ז, שמו״ר פ״ל, ברייתא דמס׳ נדה בתוספתא עתיקתא. ועי׳ לעיל מאמר צח. ובכל מקומות הנ״ל הדברים של ר׳ יוסי בר קצרתה כיתר ביאור וז״ל התנחומא מצורע שם, כיון שהאשה נותנת מים בעיסה היא מגבהת חלתה כך כו׳ כיון שנתן הקב״ה מים על האדמה מיד הגביה חלתו אדם מן האדמה ואד יעלה כו׳ מיד וייצר וכו׳ ובירושלמי כנראה חסר סוף הדרשה דאיתא בכל המקומות הנ״ל. וראה בילקוט המכירי משלי פ״כ פכ״ה. ובמדרש הגדול כאן. - מקשקשת - בב״ר הגי׳ משקשקת ומפרשים דהוא מלשון מנקשת השייך ללשון לישת עיסה ועי׳ מת״כ וש״מ. ובשמו״ר פ״ל מה דרכה של אשה בשעה שהיא מבקשת להפריש חלתה מגבלת את הקמח ואח״כ נוטלת חלה, כך עשה הא׳ גבל את העולם ואח״כ נטל אדם.
24. קה״ר פ״א. י׳. מובא לעיל פ״א מאמר רמ״ו. בשינוי, בששי נעשה אדם וכתיב אסף אדם ובהמה.
25. מבואר שם שהשכינה היתה בביתו של יצחק והי׳ נשי עשו מעשנות לע״ז ונסתלקה שכינה ויצחק היה מיצר אמר הקב״ה הריני מכהה את עיניו שלא יראה ויוסיף צער ומקשה למה לא כהו עיני רבקה ע״ז תי׳ כמו שכתוב לעיל ובמדרש הגדול ביתר ביאור הקישו מעשה נשי עשו ברבקה שהיתה אשה ולא הרגישה הקישו ביצחק שהי׳ כלי חרש עפר מן האדמה והרגיש. והוא דרך משל.
26. ב״ר ח׳ מובא לעיל פ״א מאמר תשלח. ושם נסמן ביאור הדברים שמתחלה ברא גופו ואח״כ זרק בו נשמה. ועי׳ לקמן מאמר קמו. מפדר״א. והמפרשים ביארו גם בא״א. לפי, הוא דרש אחר על תיבת ויפח וגו׳ ובפירש״י לעתיד לבוא שתנתן במתנה הוא חי לעולם והמת״כ הביא ממאמר התחיה להרמב״ם פ״ט, ע״י נפיחה, ומי שנפח דעתו לחזור רוחו אליו לכך כתיב והרוח תשוב אל הא׳ אבל לע״ל במתנה כו׳ מי שנותן אין דעתו לחזור.
27. דברים רבה פ״ב סל״ז. הגי׳ א״ר סימון חמשה שמות נקראו לנפש ואלו הן רוח, נפש, נשמה, חיה, יחידה. - והמרז״ו כאן מעיר כי הדרש קאי על פסוק זה שנזכרו שלש שטות נשמה, נפש, חיה. - ובב״ר בסוף פי״ד איתא כאן הוא עושה נשמה נפש. ולהלן [פ׳ נח כל אשר נשמת רוח חיים] הוא עושה נשמה רוח מניין ליתן את האמור כאן להלן כו׳ ת״ל חיים חיים לגז״ש, וראה בזהר ח״א כו. מבואר באריכות ענין זה של אלו חמשה שמות.
28. לשון זה נמצא בכ״י בהתחלתו של מדרש תנחומא ונדפס במבוא לת״י עח. ובב״ר לפנינו בפסוק זה, מבואר מאמר זה אמנם לא נסמך על תיבת נשמת וכנראה הי׳ לפניו הגירסא במדרש כן.
29. ב״ר י״ב מובא לעיל פ״א מאמר רמא. רמד. ומובא גם במדרש גדול וגדולה.
30. לעיל פ״א מאמר תשלח. ושם בביאור מצוין כל המקומות שהובא זה המאמר.
31. תוכן המשל הוא לקרתני בן כפר, שלח לחירות. ולבן פלטין נתן גזר דין, מפני שהוא יודע נימוסי מלכות, ולא הי׳ לו לחטוא, וכך הנפש שהיא מלמעלה מתמה הכתוב על הנפש האיך היא חוטאת.
32. מובא בילקוט שה״ש רמז תתקפ״א. ועי׳ לעיל מאמר קלח, ובס׳ צרור המור כאן ויפח באפיו הנשמה בפיו כאילו רצה לחבבו ולנשקו בענין שיהי׳ דבק בו וזהו ישקני מנשיקות פיהו ועי׳ לקמן מאמר קמח, ״דרך אפים״.
33. ב״ר פי״ד מבואר באריכות שהשיבו זאת למין שלא האמין בתחית המתים. וכעין זה
בסנהדרין צ: א״ל קיסר לר״ג אמריתו דשכבי חיי, הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי אמרה ליה ברתיה, שבקיה ואנא מהדרנא ליה שני יוצרים יש בעירנו אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט איזה מהן משובח כו׳ דברי״ח תנא ק״ו מכלי זכוכית מה כלי זכוכית שעמלן ברוח בשר ודם נשב בו יש להם תקנה בו״ד שברוחו של הקב״ה עאכ״ו ע״כ.
34. ראה לעיל מאמר קלב. דנברא ממקום מזבח וכ״מ בפרדר״א ריש פי״ב ועי׳
יומא נד: תנחומא קדושים ס״י. -
ורוח ונשמה. ראה לעיל מאמר קלח. ומ״ש באריכות בענין זה בפ״א מאמר תשלח.
35. באותיות דר״ע בדרשת אות נ׳ מעין דרשא זו משל למלך שיש לו בפלטרין שלו בית המסונף וכשבקש ליכנס בתוכו אומר לעבדיו הדליקו בתחלה בתוכו את הנר כדי שאראה מה שבתוכה אף הקב״ה ברא את האדם מן העפר ומן הדם ומן המרה, א׳ אפר ד׳ דם מ׳ מרה ויפח באפיו נשמת חיים כדי שיחפש מה בחדרי לבבו של אדם שנא׳ נר אל׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן.
36. מקור המאמר הזה אינו מבואר ובוודאי הי׳ לפניו באיזה מדרש. - והאונקלוס מתרגם באפיו באנפוהי ובתרגום יוב״ע בנחירוהי, ועי׳ לקמן מאמר קנב ולעיל מאמר קמד. ומ״ש בביאור. וברב״ח כאן כי החוטם כלי לנשמה.
37. מובא בילקוט רמז יז, מבאר שם כל הדברים שעשה הקב״ה לישראל כעין מעשה בראשית ומפרש כמו שבעת הבריאה בששי נפח נשמת חיים באדם, כן נתן לישראל תורה שנקראת עץ חיים.
38. במדרש דורש קערת כסף זה רמז לאדה״ר שחי כמנין קערת כסף, וע״ז מביא דרש הנ״ל. ולכאורה אין לו מובן הלימוד מקרא והמפרשים כ׳ דסמיך על סיפא דענינא הפסוק טז ויצו ה׳ א׳ על האדם דמזה נלמד דנצטוה במצות והמרז״ו מקיים הגירסא שלפנינו והפי׳ דע״י שנברא מן עפר צריך לצרפו במצות ובאש התורה. ואולי הכוונה דמפסוק זה מבואר ויפח באפיו נשמת חיים היינו רוח ונשמה. ולת״א רוח ממללא ומזה הי׳ לו דעת ובינה להבין את מצות התורה ועי׳ לקמן מאמר קסא.
39. מאמר זה נדפס בבית המדרש חלק ג׳ ועיקר המאמר דמיכאל שר הגדול עומד ומקריב קרבן מבואר במנחות ק״י ובתוס׳ שם בשם מדרש דהיינו נשמת צדיקים וכמפורש להדיא לפנינו - אמנם השייכות מקרא זה לענינינו אין לו מובן והר׳ שם טוב בספרו האמונות (פירארו שטז) שער ששי פ״ו סה. מביא דברים אלו בשם ארחות חיים לרבי אליעזר הגדול ועי׳ לקמן מאמר קע. ונמצא שם שינוים ״ואז באותו ריח מבושם״ כו׳ הקב״ה משיב רוחו אליו כי ברוח היוצאים באים בעוה״ז ואותו הרוח שב ומשיבו אליו, ועי׳ בתרגום אונקלוס כ׳ באפיו באנפוהי, וביוב״ע בנחירוהי, ובב״ר פי״ד א״ח בפירש״י והקב״ה מטיל בו נשמה כביכול כאדם שנותן לתוך פיו.
40. תוכן מאמר זה בשינוי לשון מבואר
בסנהדרין סה: אמר רבא אי בעי צדיקי ברו עלמא שנא׳ כי אם עונותיכם היו מבדילים וגו׳. רבא ברא גברא שדריה לקמיה דר׳ זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה, א״ל מן חבריא את הדר לעפריך. וברש״י עונותיכם היו מבדילים. הא אם לא היו בהם עונות אין כאן הבדלה. ע״כ והוא כלשון ס׳ הבהיר וסוף הלשון של הבהיר דאלמלא עונותיכם הוה מהדר, והסמך מקרא הוא חידוש, ולא נמצא בשום מקום וקשה להחליט אם גירסא כזאת הי׳ לפני בעל הבהיר, או דהוא דרך ביאור. ובכלל עיקר מאמר הנפלא ״דרבא ברא גברא״ לא נמצא במקום אחר בחז״ל ובירושלמי בסנהדרין בענין זה פ״ז הי״ג איתא המאמר דר׳ אלעזר בשם ר״י אם מתכנסין הן כל באי העולם אינן יכולין לבראות יתוש אחד ולזרוק בו נשמה (ובק״ע מפרש דהירושלמי מדחי בזה המעשה דריב״ח דאמר דיכול לבראות, דזה לא הי׳ בפועל) וכ״ה בספרי ואתחנן פל״ב, וב״ר פל״ט, ושם נסמן, והרמ״ה בספרו יד רמ״ה הביא דיש פירשו דברא נברא היינו באחיזת עינים, וכ׳ דאינו נראה מכמה טעמים. וכן הא דרב חנינא ור״ה דאיברו להו עגלא תילתא, הביא דיש אומרים דהוו מברו להו דבי נשיאה עגלא תילתא מלשון להברות את דוד
(שמואל ב׳ ג׳). וכ׳ ע״ז והאי פירושא אי לאו דתאלי באשלא רבא לא הוה טרחינן למכתבי׳. - ונמצא בענין זה אריכות להנשיא ר״י מברצלוני בפירושו על ספר יצירה עמוד קג. ומביא שם תשובה לרב האי גאון מ״ש בזה וחסר המשך התשובה ונדפסה בס׳ טעם זקנים דנ״ו ושם בתוה״ד מביא הפי׳ על גמ׳ הנ״ל דרבא ברא גברא והא דעגלא תילתא, דיש מי שפירש דלא היה בריאת בן אדם ממש ולא בהמות ממש אלא קרוב הי׳ הדבר מחכמות החיצונות כמו חכמת המכשפות ואחיזת העינים והיה הדבר בהיתר ובמצוה ולא בעבירה כו׳ אבל לא היה מעשה ממש אלא (לא) נראה לעינים עייש״ה. ומביא ראי׳
מגמ׳ סנהדרין סז: והרמ״ה מביא ראי׳ משם להיפך. [ועי׳ בחי׳ הר״נ
סנהדרין סז: שכ׳ להלכה דע״ז סמכו חכמי אלמניי״ה (אלכימיאה) שהיו משתמשים בכל יום במעשה שדים דמקפידים לעשות בכלי דווקא, ובס׳ מצרף לחכמה ליש״ר מקנדיא שאמרו על רשב״ג שברא לו אשה משרתת, ובפי׳ המיוחס (בטעות) לרס״ג על ספר יצירה פ״ב מ״ה כ׳ ושמעתי כי אבן עזרא ברא בריה לפני ר״ת ואמר ראו מה שנתן הקב״ה כח באותיות הקדושות ואמר חזור לאחור וחזרה לקדמותה, וראה בפי׳ קול יהודה על הכוזרי מאמר ד׳ ומה שהעיר ר׳ אברהם בילבאנו מובא שם כי אלה שבראו עגל ואדם, ידעו תעלומות חכמת הטבע ובכחה בראו חדשות בארץ, ושכן כתבו גם הגאונים קדמונים, ועי׳ בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תיג. רדב״ז סי׳ ת״ה, שו״ת מהרש״ל סי׳ צ״ח, וחכ״צ סי׳ צ״ג. ואכמ״ל]. ומלשון הרמ״ה שם שכ׳ ולא הוה קא מהדר ליה לפי שלא נסתייע רבה מן השמים לתת דעת לדבר, משמע מזה קצת כדברי הבהיר הנ״ל דבזכותה תליא. והרמב״ן עה״ת כאן מביא ראי׳ מעובדה זו דברא גברא דנשמת חיים ונפש חיה הוא נפש המשכלת אשר היתה לנפש המדברת וכמו שתרגם אונקלוס רוח ממללא, וברבינו בחיי כ׳ ביתר ביאור כי רבה בחכמתו הרחבה שצפה והעמיק בחכמת ספר יצירה ברא האדם ההוא והטיל בו נפש התנועה ולא היה לו כח לתת הדבור בו כי הדבור מצד נפש החכמה וזה יורה ששלשתם (נפש החכמה נפש הצומחת נפש הבהמית) נפשות שונות חלוקות זו מזו, ומדברי ס׳ הבהיר מפורש כן דנשמת חיים היינו נפש המדברת, והנה הרמב״ן מביא הרבה פעמים את ס׳ הבהיר ומיחסו לר״נ בן הקנה ואם הי׳ לפניו כלשון זה שלפנינו בוודאי הי׳ מביאו לכן נראה יותר דלשון זה הוא הוספה מאוחרת. ועי׳ לעיל פ״א מאמר תשצ״ב.
41. בדקדוקי סופרים הביא מש״ס כת״י הגירסא אמרה תורה נשמה שנתתי בך החייה וכן הוא בילקוט בראשית רמז כ׳ - כ׳ התוס׳ דר״י ות״ק פליגי בלא מצי לצעורי נפשיה ואמוראי דפליגי שם יא: אם יושב בתענית מקרי קדוש או חוטא מיירי במצי לצעורי נפשיה. והרמב״ם פ״א ה״ט מתענית פוסק כת״ק דלית לי׳ הדרש מקרא זה. - ובב״ר סוף פי״ד לפנינו מאמר קנו. פי׳ י״מ הא דאמר עשאו עבד מכורן היינו דהאדם משועבד אל הנפש להחיותה כמו שאמרו כאן החייה.
42.
עוקץ, זנב ודייק מדכתיב חיה משמע כמו חיה ממש (מת״כ) וראה
ברכות ס. ח״א זנב.
ובמגילה יב. פירש הרשב״א דשם זנב הושאל לכל דבר מותר יולד באדם, כמו יבלת וכדומה, וכן מבואר בערוך ע׳ זנב וסיים כי בודאי הדבר מתברר כי לא אמר זנב ממש. אמנם כאן נראה מדכתב עוקץ כחיה הכוונה כפשוטו. ועי׳ במאמר תשצ״ב מה שהבאתי ממדרש דבימי אנוש נהפך פני האנשים שטעו אחרי השטן לדמות קוף, ובב״ר פכ״ג מובא לקמן פרשה ד׳ פכ״ו. ד׳ דברים נשתנו בימי אנוש ונעשו פניהם כקופות, אמנם כל הספור אינו מבואר במדרש שם [ומ״ש שם בביאור לפרש לשון ״לדור הפלגה״, פשוט דצ״ל וכן ״בדור הפלגה״ והעיר אותי לזה חכם א׳ מבלטימר ידידי מהר״מ זיידיל שיחי׳], וראה לעיל פרשה ב׳ מאמר טז. בביאור מ״ש לדחות דברי אלה אשר רוצים לקשור שטת חז״ל עם השטה של התפתחות האדם, כפי האופן אשר המציאו האחרונים ואין פה המקום להאריך בבטול הרעיון הוה כי מבואר די צרכו בכל המאמרים שהבאתי במקומות הנ״ל עי״ש, ומלבד זה כל מי שמקיף את שיטת חז״ל במאמריהם בביאור של המעשה בראשית בבריאת האדם, יראה עד כמה השיטה הזאת רחוקה מחז״ל כמזרח ממערב וא״ל. ורוצה אני להעיר כאן בפרט אחד בענין זה, אשר מחדשי שיטת ההתפתחות בנו עליה יסוד ועשו שאון המולה, והוא, שמצאו בהוכחות שונות דיש בעלי חיים שלא הי׳ להם חילוק אצבעות, ובמשך אלפי שנים נתפתחו ויש להם עתה חילוק אצבעות, ומלבד שכל ענין זה הוא דבר של השערות לבד, כאשר נתבאר בכעי״ז לעיל בפרשה א׳ סי׳ שלא. בביאור. ראה זה דבר פלא מה שנמצא מאמר לחז״ל בענין זה מובא לקמן פרשה ה׳ פכ״ח ממדרש תנחומא בראשית דעד שלא נולד נח עושין מלאכה (עבודת קרקע) בידיהם, ומובא בפענח רזא בראשית בקרא מעצבון ידינו ממדרש אבכיר שכל הנולדים קודם נח היו ידיהם אדוקות שלימות מבלי פירוד וחילוק אצבעות כו׳ ונח נולד עם חיתוך אצבעות ע״כ, ולקמן כתבתי ביאור דברים אלו. עי״ש, ומבואר לפנינו שכבר היה להם לחז״ל מסורת קבלה בענין זה של חילוק אצבעות שנשתנה הדבר בימי המבול, ואולי גם בקצת בע״ח כן, אבל בשאר בנין הגוף לא נשתנה בשום דבר. לפי מסורת חז״ל, רק בעת הבריאה לרעת ר״י כאן בראו בעוקץ ולקחו ממנו מיד בפועל ולא בדרך התפתחות, ועי׳ לפנינו מאמר קס.
וחזר ולקחו ממנו פי׳ מיד בשעת הבריאה.
43. ב״ר פי״ד. קה״ר פ״ב ס״ז, עבד מכורן משועבד לעצמו שיעבוד ויעמול לפרנס את עצמו לכך נאמר לנפש חיה שהעבידו לעצמו כבהמה וחיה לאדוניה (מפרשים) דאי לא לעי, אם לא יעמול לא יהי׳ לו מה לאכול. ובב״ר בשינוי קצת, גם אינו מבואר הדרש על הפסוק.
45. ב״ר ז. מובא לעיל פ״א מאמר תשיג. תוצא הארץ נפש חיה זו רוחו של אדם הראשון ועי׳ לעיל פ״א מאמר תשיד. תשכ. תשכד. ועי׳ בס׳ הציוני כאן.
46. במערבא קורין. ראה סוטה יא, ושמו״ר פ״א על קרא שמות א. יט. כי חיות הנה אם תאמר מילדות הנה. וברש״י כ׳ תרגום מילדות חייתא. במערבא קורין לשון זה לא ידוע לי מקומו. ובס׳ חצי מנשה מפי׳ ראשונים מכ״י פי׳ נשמת חיים נשמה שהיא חיה ואינה מתה במות הגוף.
47. שם במדרש הנעלם לעיל מזה מבואר לשון זה בשם ר״ח ואחר תיבת ולחייתא כ׳ הה״ד תוצא הארץ נפש חיה למינה, ומאן הוא מינה. בהמה ורמש וחיתו הארץ למינה. תוכן רעיון זה מבואר בס׳ צרור המור ואמר ויהי האדם לנפש חיה להורות כי השם ברא את האדם ישר כו׳ והמה בקשו חשבונות רבים והלכו אחרי ההבל ויהבלו עד שחזרו להיות נפש חיה כבהמות השדה כחיתו ארץ, וזהו ויהי האדם לנפש חיה, הוא מעצמו כי מיד נטה אחר האשה עכ״ל. וראה בזהר ויקרא יט. לנפש חיה ממש. עייש״ה ושם מח: רוחא דימינא אתקרי נשמתא קדישא דכתיב ויפח באפיו ורוח דשמאלא אתקרי נפש חיה.
48. הרמב״ן וש״ר האריכו בזה לפרש דנשמת חיים דקרא היינו נפש המשכלת שהיתה לנפש המדברת וכדברי הת״א לרוח ממללא. ובביאורי אונקלוס כ׳ דהוא כדעת קצת מפרשים שפי׳ חיה כמו חוה לשון אמירה ודבור, וברש״י כ׳ ג״כ שנתוסף בו דעה ודבור. ועי׳ ברב״ח ויקרא דף ב. יח. כט. ובמדרש אגדה כאן ויהי האדם לנפש חי׳ לפי שנפשו של אדם לא נבראת מן הארץ כשם שנפש שאר הבהמות נבראת לכך היא [נפש הבהמה] פניה לעולם למטה ונפש האדם פניו למעלה והיא כעין לשון מדרש הנעלם.