×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ז) וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת⁠־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן⁠־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥יא הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃
Hashem, God, formed the man1 from the dust of the ground and blew in his nostrils a breath of life and the man became a living being.
1. the man | הָאָדָם – The term "הָאָדָם" likely relates to the word "הָאֲדָמָה", the land from which he was created.
א. וַיְהִ֥י =פטרבורג-EVR-II-C-1,פטרבורג-EVR-II-B-8 ושיטת-א (אין געיה ב״ויהי״ ודומותיה המוטעמת במשרת) וכמו כן בתיגאן ובדפוסים וקורן
• ל,ל1,ק3=וַֽיְהִ֥י (בגעיה) וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ידייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קרד״ק פירוש הנסתררי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאפענח רזא ב׳קיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[קיא] 1וייצר, הצור תמים פעלו (דברים ל״ב:ד׳) הצייר שהוא צר העולם מתחלה וצר בו את האדם שנא׳ וייצר ה׳ אלהים את האדם. (ספרי דברים ל״ב:ג׳)
[קיב] 2מנין שתי יצירות כו׳ וייצר, יצירה לשבעה ויצירה לתשעה, נוצר לשבעה ונולד לשמונה חיי כל שכן לתשעה, נוצר לתשעה ונולד לשמונה אינו חיי, נוצר לתשעה ונולד לשבעה איתא חמי אם לשמונה אינו חיי לא כל שכן לשבעה. (ירושלמי יבמות פ״ד ה״ב)
[קיג] 3אמר ר׳ ירמיה בן אלעזר דו פרצופין ברא הקב״ה באדה״ר [והיינו דכתיב וייצר תרין יודין] שנא׳ (תהלים קל״ט:ה׳) אחור וקדם צרתני. (ברכות סא. עירובין יח)
[קיד] 4מתני׳ המפלת כמין בהמה חיה ועוף כו׳ אם זכר תשב לזכר אם נקבה תשב לנקבה, כו׳ דברי ר״מ, וחכ״א כל שאין בו מצורת האדם אינו וולד, טעמא דרבי מאיר מפני שכתוב בהן יצירה כאדם, וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה. רבי אמי בעי מפני שכתוב בהן יצירה בבהמה, ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה וכל עוף השמים והא כתיב (עמוס ד׳:י״ג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, מעתה הפילה דמות הר תהא טמאה לידה, שנייא היא שאין כתיב בהן יצירה מתחילת ברייתו של עולם. (ירושלמי נדה פ״ג ה״ב)
[קטו] 5דרש ר׳ נחמן בר ר׳ חסדא מאי דכתיב וייצר ה׳ אלהים את האדם, בשני יודי״ן, שני יצרים ברא הקב״ה, אחד יצר טוב, ואחד יצר רע, מתקיף לה ר׳ נחמן בר יצחק אלא מעתה, בהמה דלא כתיב בה וייצר, לית לה יצרא, והא קחזינן דמזקא, ונשכא, ובעטא, אלא כדר״ש בן פזי, דאמר ר״ש בן פזי אוי לי מיוצרי, ואוי לי מיצרי. (ברכות סא.)
[קטז] 6וייצר, ב׳ יצירות יצירה לאדם יצירה לחוה. וייצר. ב׳ יצירות יצירה מן התחתונים ויצירה מן העליונים. (בראשית רבה י״ד)
[קיז] 7שתי יצירות יצירה בעוה״ז ויצירה לעוה״ב, ב״ש אומרים לא כשם שיצירתו בעוה״ז כך יצירתו לעוה״ב, בעוה״ז מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות אבל לע״ל מתחיל בגידים ובעצמות וגומר בעור ובבשר כו׳ ב״ה אומרים כשם שיצירתו בעוה״ז כך יצירתו בעוה״ב. (בראשית רבה י״ד)
[קיח] 8ומניין שאדם הראשון נברא בכפו של מקום שנא׳ וייצר ה׳ א׳ את האדם, ונאמר ותשת עלי כפכה (תהלים קל״ט:ח׳). (אותיות דר״ע)
[קיט] 9ד״א וייצר מלמד שיצר כנגדו שידין שדומין לו באכילה ובשתיה ובלידה ובמיתה. ד״א וייצר שיצר לו גן עדן וגיהנם. (מדרש הגדול בראשית)
[קכ] 10ד״א וייצר כיון שיצרו נתן בראשו שבעה מעינות שאינן דומות זו לזו ואלו הן שתי עיניו שתי אזניו שני חוטמין ופיו. מי עינים מלוחין כו׳ מי אזנים שמנים כו׳ מי החוטם סרוחים כו׳ מי הפה מתוק כו׳. (מדרש הגדול בראשית)
[קכא] 11ר״י דסכנין בשם ר״ש אמר בנפשותן של צדיקים נמלך הה״ד (דברי הימים א ד׳:כ״ג) המה היוצרים כו׳ על שם וייצר ה׳ א׳ ויושבי נטעים (דברי הימים א ד׳:כ״ג) על שם ויטע ה׳ א׳ את האדם עפר מן האדמה כו׳. (בראשית רבה ח)
[קכב] 12א״ר יצחק בר מריון כתיב וייצר ה׳ א׳ את האדם מה ת״ל [בפסוק שאחריו] אשר יצר, אלא הצור הוא צייר נאה כביכול הקב״ה מתגאה בעולמו ואומר ראו בריה שבראתי וצורה שציירתי: (קה״ר ב׳:י״א)
[קכג] 13בשר ודם צר צורה ואין צורתו עושה צורה אבל הקב״ה האדם הוא צורתו שנא׳ וייצר אלהים את האדם ואף הוא מוליד כצורתו כו׳: (מדרש תהלים פרשה קיד)
[קכד] 14הוא היה אחד מארבעה בני אדם שנקראו יצורים הראשון הוא היה אדם הראשון הה״ד וייצר ה׳ א׳ את האדם, השני הי׳ יעקב, כו׳ השלישי הוא הי׳ ישעיה כו׳ הרביעי הוא היה ירמיה כו׳. (פסקתא רבתי פכ״ו)
[קכה] 15וייצר ה׳ אלהים את האדם, אלו מזונותיו, לימד דרך ארץ שלא יזמין אדם את חבירו אלא אם כן התקין כל הסעודה תחלה. (מדרש מכתב יד)
[קכו] 16וייצר בשני יודין, כו׳ אלא כל מה שברא הקב״ה בעולמו, לא ברא במעלה, בבינה, אלא האדם לבדו, שנתן בו כח מן העליונים, לדעת, ולהכיר, ולהבדיל בין הטוב ובין הרע, והוא מעוטר בכבוד והדר כו׳ ואחר כל השבח הזה, כשהוא זוכר שהוא עפר וישוב אל העפר, הכל נעשה הבל לפניו, ואומר וי, א״ר יוחנן פלג התיבה וי יצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה, וישוב אל העפר כמות שהיה. (מדרש הנעלם בראשית יז)
[קכז] 17ה׳ אלהים וכן לאדם כשבא לבראותו ונסתכל שהוא חוטא בעץ, ואמר אם אני בורא אותו במדת הדין אין לו תקומה, ואם לבראותו ברחמים רע הוא התענוג, מה עשה, שיתף שני המדות, מדת הדין ומדת הרחמים, וברא אותו שנא׳ ויצר ה׳ א׳ את האדם וכך עשה לו. (פסקתא רבתי פ״מ)
[קכח] 18א״ר אבא מפני מה כתיב ה׳ ואח״כ אלהים, אלא השם שהוא שמו ממש שם הקיום נאמר על הנשמה שהיא באדם קיימת, אלהים שהוא שם משותף נאמר על הגוף שיש בו שותפות. (מדרש הנעלם בז״ח)
[קכט] 19את האדם עפר מן האדמה. למה נקרא שמו אדם ר׳ יהודה אומר על שם אדמה שלוקח ממנה. ר׳ אליעזר אומר אדם אפר דם מרה. ר׳ יהושע בן קרחה אומר על שם שהוא בשר ודם נקרא שמו אדם. (מדרש הגדול בראשית)
[קל] 20את האדם, בזכותו של אברהם, א״ר לוי האדם הגדול בענקים (יהושע י״ד:ט״ו) זה אברהם למה קורא אותו גדול שהיה ראוי להבראות קודם לאדה״ר אלא אמר הקב״ה שמא יקלקל ואין מי שיבוא לתקן תחתיו אלא הרי אני בורא את האדם תחלה שאם יקלקל יבוא אברהם ויתקן תחתיו כו׳. (בראשית רבה י״ד)
[קלא] 21עפר, ר״י ב״ר סימן אומר עופר עלם על מליאתו נברא, אראב״ש אף חוה על מליאתה נבראת, אר״י אדם וחוה כבני כ׳ שנה נבראו, רה״א עפר זכר, אדמה נקבה, היוצר הזה מביא עפר זכר ואדמה נקבה כדי שיהיו כליו בריאין. (בראשית רבה י״ד)
[קלב] 22מן האדמה אמר רבי יודה בן פזי מלא תרווד אחד נטל הקב״ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון, אמר הלואי יברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה, הדא הוא דכתיב וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה, וכתיב (שמות כ׳:כ׳) מזבח אדמה תעשה לי מה אדמה שנאמר להלן מזבח אף כאן מזבח. (ירושלמי נזיר פ״ז ה״ב)
[קלג] 23אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה דכתיב וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה ותייא כיי דמר רבי יוסי בר קצרתה כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. (ירושלמי שבת פ״ב ה״ו)
[קלד] טי״ת אל תקרי טית אלא טיט וגו׳ ואין טיט אלא עפר שנברא ממנו אדם הראשון שנאמר ״וייצר ה׳ א׳ את האדם עפר מן האדמה״ ומניין שאין טיט אלא עפר שנאמר ויבא סגנים כמו חמר וכמו יוצר ירמוס טיט (ישעיהו מ״א:כ״ה). (אותיות דרבי עקיבא)
[קלה] 24שבעה הבלים אמר קהלת ולמה כנגד שבעה ימי בראשית וגו׳ ומה נברא בששי אדם שנאמר וייצר ה׳ א׳ את האדם ומה סופו כי עפר אתה ואל עפר תשוב. (מדרש תהלים צב)
[קלו] 25רבקה לפי שהקישו לה נשי עשו שנבראו מן העצם כמותה לא הזיקוה, אבל יצחק שהיה מן העפר הזיקוהו, שנא׳ וייצר ה׳ א׳ את האדם עפר. (תנחומא תולדות א״ח)
[קלז] עפר מן האדמה, א״ר אבהו ת״ח היך יכיל אינש לאתקיימא בהאי עלמא, דהא אורייתא אסהיד בהו דהוא עפרא. וא״ר יצחק עפר ולא חומר, דאילו הוה מחומר הוה יתיב (נ״א יתיר) בקיומא, דהא בנינא דאתבני מחומר קיומא אית ליה, אבל עפר ממש לא יכיל לאתקיימא הה״ד כי עפר אתה ואל עפר תשוב, לא איתמר כי חומר אתה. (מדרש הנעלם בראשית)
[קלח] 26ויפח באפיו. מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד הרקיע וזרק בו את הנשמה. לפי שבעוה״ז בנפיחה לפיכך מת אבל לעתיד בנתינה שנא׳ (יחזקאל ל״ז:י״ד) ונתתי רוחי בכם וחייתם. (בראשית רבה י״ד)
[קלט] 27נשמת חמשה שמות נקראו לה נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. (בראשית רבה י״ד)
[קמ] 28מה נשמת מלמד שעל כל נשימה שאדם עושה חייב לקלס לבוראו שנאמר כל הנשמה תהלל יה (תהלים ק״נ:ו׳). (מדרש מכת״י)
[קמא] 29אר״ש בן חלפתא גדול השלום שכשברא הקב״ה את עולמו עשה שלום בין העליונים לתחתונים כו׳ בששי בא לבראות אדם אמר אם אני בורא אותו מן העליונים הרי העליונים רבים מן התחתונים בריה אחת, אם אני בורא אותו מן התחתונים הרי התחתונים רבים על העליונים בריה אחת, מה עשה בראו מן העליונים ומן התחתונים, הה״ד וייצר ה׳ א׳ את האדם עפר מן האדמה מן התחתונים ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים: (ויק״ר ט)
[קמב] 30כיצד אמר ר׳ יהודה בן פדייה י״ב שעות הוי יום, בשעה ראשונה עלה אדם הראשון במחשבתו של הקב״ה להבראות, בשניה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גיבלו, בחמישית ריקמו, בששית העמידו גולם, בשביעית נפח בו נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. (תנחומא ישן שמיני אי״ג)
[קמג] 31לשני בני אדם שחטאו על המלך, אחד קרתני, ואחד בן פלטין, וכו׳ אמר להם לקרתני פניתי שאינו יודע נימוסי מלכות אבל בן פלטין בכל יום הוא עמי ויודע נימוסי מלכות מה הן, והחוטא אצלי איזה דין יצא עליו, אף כאן הגוף קרתני ״וייצר ה׳ א׳ את האדם עפר מן האדמה״, והנפש בן פלטין מלמעלה ״ויפח באפיו נשמת חיים״ ושניהם חוטאים כו׳ לכך הכתוב מתמיה נפש כי תחטא. (תנחומא ישן ויקרא אי״ב)
[קמד] 32ד״א ישקני מנשיקות פיהו. שתי נשיקות הן, אחת בעולם הזה ואחת בעולם הבא, נשיקה בעוה״ז, שנא׳ ויפח באפיו נשמת חיים, נשיקה לעוה״ב, שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם (יחזקאל ל״ז:י״ד). (שיר השירים זוטא פ״א)
[קמה] 33מה כלי זכוכית על ידי שנעשה בנפיחה על ידי בשר ודם אם נשבר יש לו רפואה, אדם שנעשה בנפיחתו של הקב״ה שנאמר ״ויפח באפיו נשמת חיים״ על אחת כמה וכמה. (מדרש תהלים ב׳:ט״ז)
[קמו] 34וגבל את עפרו של אדה״ר, ובמקום טהור הי׳ בטבור הארץ הי׳ ורקמו, ותקנו ורוח ונשמה לא היתה בו, מה עשה הקב״ה, נפח ברוח נשמת פיו, וזרק בו נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. (פרדר״א פי״א)
[קמז] 35לאחד שהיה נשוי בתו של מלך, והוא משכים ושואל שלומו של מלך בכל יום, והמלך אומר לו כך וכך עשית בביתך, והיה יוצא ואומר לבני פלטין מי אמר שכך עשיתי, מניין הוא יודע, אמרו לו, שוטה את בתו אתה נשוי, ואתה אומר מניין הוא יודע, כך האדם הזה עושה כל מה שמבקש, ונפשו מגדת הכל להקב״ה, והקב״ה דן את האדם, ואומר לו, כך וכך עשית, והוא עומד ותמיה, ואומר מי הודיעו שעשיתי כל אלו, והם משיבין אותו ואומרים לו, שוטה שבעולם בתו את נשוי ורוחו עליך שנא׳ ״ויפח באפיו נשמת חיים״ ואתה אומר מניין הוא יודע מה שאתה חושב בלבך, נפשך מגדת לו כל הדברים. (פסיקתא רבתי פ״ח)
[קמח] 36ד״א ויפח באפיו נשמת חיים, בשעה שברא הקב״ה אדם הראשון היה מוטל לפניו כגולם אמר באיזה מקום אני נופח בו נשמה אם בפיו הוא מספר בו לשון הרע. אם בעיניו הוא מרמז בהן לדבר עבירה, אם באזניו הוא שומע בהן גידופים וחרופים, אלא אני רואה מקום יפה שבאדם הוא דרך אפים מה האף הזה פולט את הזוהמא וקולט ריח טוב כך הצדיקים בורחין מן העבירה שריחה רע ומודבקין בדברי תורה שריחה נודף. (מדרש הגדול)
[קמט] 37הקב״ה נמלך במלאכים א״ל עולם אני מבקש לבראות א״ל למה, א״ל בשביל עם אחד שנקרא ישראל, א״ל ומה טיבן כו׳ בראתי אדם דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים אף להם עץ חיים היא למחזיקים בה. (מדרש אבכיר)
[קנ] 38למה של כסף (הקערות של נשיאים) לפי שניתן לו לאדם הראשון שש מצות שנא׳ וייצר ה׳ א׳ את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים וגו׳ והתורה נקראת כסף שנא׳ (תהלים י״ב:ז׳) כסף צרוף בעליל לארץ. (במדבר פי״ד סי״ב)
[קנא] ומה גמילות חסדים של הקב״ה שהוא עושה עם עולמו בכל יום ויום רוח ונשמה, דעת ותבונה, כו׳ רוח ונשמה מנין שנאמר ויפח באפיו נשמח חיים, וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האל׳ אשר נתנה (קהלת י״ב:ז׳). (אותיות דר״ע א״ג)
[קנב] 39ברקיע ערבות, עומד מיכאל השר הגדול ומזבח לפניו וכל נשמות הצדיקים מקריב על המזבח ההוא, ואזי בא רוח מבושם שהיו עושים מעשיהם בעוה״ז, והקב״ה משיב רוחו של כל אחד אליו כי ברוח היוצא באים בעולם הזה ואותו רוח שב ומשיבו אליו כו׳ ואיתימא נשמתו של אדם אינה ממוצא הפה הרי כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, ומעלה אותה מן המזבח באהבת הריח ומוציאה מתוכו לגן עדן של מעלה. (סדר גן עדן)
[קנג] 40אמר רבה אי בעי צדיקים ברי עלמא, מי מבדיל עונותיכם דכתיב (ישעיהו נ״ט:ב׳) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם הא אם לא היו עונותיכם לא הי׳ הפרש ביניכם. דהא רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא, הוי קאי משתעי בהדיה ולא מהדר, אמר להו אלמלא עונותיכם הוה מהדר, וממאי הוה מהדר, מנשמתיה, ומי הוי ליה נשמה לאינש לעיעל ביה, אמרו ליה אין, דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, ולאינש הוי ליה נשמת חיים. (ספר הבהיר אות נח)
[קנד] 41ויהי האדם לנפש חיה. על כלן יחיד רשאי לסגף א״ע בתענית ר׳ יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, א״ר יהודה אמר רב מ״ט דר׳ יוסי דכתיב ויהי האדם לנפש חיה נשמה שנתתי בך החייה (תענית כב)
[קנה] 42ויהי האדם לנפש חיה ר״י אמר מלמד שעשה לו עוקץ כחיה וחזר ולקחו ממנו מפני כבודו. (בראשית רבה י״ד)
[קנו] 43ר״ה אמר ויהי האדם לנפש חיה עשאן עבד מכורן בפני עצמו. דאי לא לעי לא אכיל. (איכה רבה א׳)
[קנז] 44רב שמואל חתניה דר״ח חבריהון דרבנן כאן הוא עושה נשמה נפש, ולהלן הוא עושה נשמה רוח, מניין ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן, ת״ל חיים חיים לגזירה שוה. (בראשית רבה י״ד)
[קנח] 45ששה דברים ברא הקב״ה ביום הששי, אלו הן נפש חיה, ובהמה, ורמש, וחיתו ארץ ואדם וחוה, ונפשו של אדם נבראת תחילה, שנא׳ (בראשית א׳:כ״ד) תוצא הארץ נפש חיה, ואין נפש חיה, אלא נפשו של אדם שנאמר ויהי האדם לנפש חיה הרי קדם למעשה יום הששי וכו׳. (תנחומא ישן תזריע י״ז)
[קנט] 46ר׳ חייא אמר כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה. כיון דאמר נשמת חיים, אמאי ויהי האדם לנפש חיה, אלא על מנת כן נתן הקב״ה נשמה באדם, שיהיה לנפש חיה, במערבא קורין ליולדת חיה וכו׳. (מדרש הנעלם בז״ח נט.)
[קס] 47א״ר יצחק (נ״א אלעזר) אורייתא אתקבלא על אדם ואמרת, קוב״ה ברא לבר נש, ויהב ביה נשמתא קדישא, למהוי ליה חיין לעלמא דאתי, והוא אתחזר בחוביה לההוא נפשא חייתא דאתנזרת מן ארעא לבעירתא ולחייתא. א״ר יהודה ממשמע דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, ויעשהו לא נאמר, אלא ויהי האדם לנפש חיה, מלמד שהוא בעצמו גרם לחזור לאותה נפש הגזורה מהאדמה. (מדרש הנעלם בז״ח י:)
[קסא] 48א״ר יוסי מאי חזא אונקלוס דאמר ויהי האדם לנפש חיה ותרגם לרוח ממללא, אי נפשא דבעירתא היא למה לא ממללן, א״ר יצחק על דאתגבלין מעוביא רבה דעפרא יתיר מבני נשא, ולא זקפין רישא ולא מסתכלין ברקיעא כבני נשא, דאלו אתגבלו מקלילא דעפרא כבני נשא, וזקפן רישא ואסתכלו ברקיעא הוו ממללן. א״ר יוסי גבלותא וזקפן רישא תינח, אבל הסתכל ברקיעא למאי, א״ל ההוא סיועא רבה דבני נשא. (מדרש הנעלם בז״ח י:)
שערי ציון: לעיל פ״א מאמר קסה. רט. תרעו. שם. תרצא. תרצו. תשנח. זהר ח״א רלה. ח״ב צד: זח״ג יב. קכג: קמא: בהיר יט: תק״ז לט: סג. פז: צא: צד: צה: צו. קטז: קמו. קנ. קסה. קעו: ז״ח טז. עג: עח: קיט. רז״ה ז: ה: יא.
1. לקמן מאמר קכב. קכג. דורש וייצר לשון צייר ועי׳ כעי״ז מדרש תהלים מי״ח הצייר הזה אינו יכול לצור במים אבל הקב״ה צר צורה. וזהר ח״א כו. ובמדרש תנאים מבואר מאמר זה בשינוי הצור הצייר שצייר את העולם מתחלה והושיב את האדם בתוכו. וכלשון זה בלקח טוב ועי׳ ברבינו בחיי האזינו לב. יח:
2. ב״ר פי״ד, פ״כ, במדב״ר פ״ד, תנחומא במדבר סי׳ יח. יצירה לשבעה כו׳ דורש וייצר שני יודין דהתורה רמזה בזה שיש שגי זמני לידות באדם לשבעה חדשים ולתשעה חדשים - ומפרש דאם נוצר לשבעה שצריך הי׳ להיות נולד לשבעה חדשים ונשתהה ואיתרמי שנולד לח׳ חי וכ״ש אם נולד לתשעה. אבל להיפך אם נוצר לתשעה ואח״כ נולד לשמנה או לשבעה אינו חי. - והנה בב״ר לפנינו מבואר כמו בירושלמי אמנם בהנדפס מכת״י וכן בילקוט גורס דנוצר לשבעה ונולד לתשעה חי לשמונה אינו חי, ולגי׳ זו לעולם אינו חי בנולד לשמונה. ושיטה שלישית נמצא עוד בב״ר פ״כ דאם נוצר לתשעה ונולד לשבעה חי לשמונה אינו חי, ובבבלי מובא ענין זה רק ביבמות פ: האי בר ז׳ הוא ואישתהו, ועי׳ בתוספתא שבת פט״ז וברמב״ם פ״א מהל׳ מילה הי״ג מ״ד.
3. ב״ר פ״ח ופי״ז, וראה פסוק כ״ה דו פרצופים שני פרצופים נבראו תחלה אחד מלפניו ואחד מלאחריו וחלקו לשניים ועשה מן האחד חוה (רש״י), ובאותיות דר״ע למה ב׳ יודי״ן אלא אחת כנגד פרצוף פניו ואחת כנגד פרצוף של אחריו וכן הוא אומר אחור וקדם צרתני.
4. גמ׳ נדה כב: ועי׳ תוספתא נדה פ״ד. יצירה כאדם פי׳ באדם כתיב וייצר ה׳ א׳ ובבהמה וחי׳ כתיב ג״כ ויצר ה׳ א׳ ויליף מגז״ש פירש״י נדה כב: ובגמ׳ שם מדחי הקושיא ממפלת דמות הר, א״ל הר מי קא מפלת אבן היא דקא מפלת ההוא גוש מקרי - ועי׳ לעיל פרשה א׳ מאמר תרצו.
5. ב״ר פי״ד, אותיות דר״ע, ומבואר בב״ר דמפרש יצר טוב ויצר רע לענין אחר, שמסיים שאילו היה לבהמה שני יצרים כיון שהיתה רואה סכין באדם לשוחטה היתה מושחרת ומתה, והרי אדם יש לו שני יצרים, יוצר רוח אדם בקרבו, מלמד שנפשו של אדם צרורה בקרבו אלמלא כן כיון שהיתה הצרה באה עליו הי׳ שומטה ומשליכה (ובמת״כ וייצר כתיב פי׳ קושר וצורר ונראה דהי׳ לו גירסא אחרת) ובמנח״י מכי״ט כ׳ ופריך והרי אדם שיש בו ב׳ יצרים ואינו ממית עצמו כשרואה שונאו שבא עליו להורגו ומתרץ כו׳ שאין לו רשות להשמיטה (ועי׳ ד״ר פ״ט ס״ג, וקה״ר ח׳ ח׳), - ונראה מדברי הב״ר דהפי׳ יצר טוב ורע היינו הרגשה להבחין בין טוב לרע ועפ״ז מובן הקושיא בגמ׳ בהמה דלא כתיב בה וייצר לית לה יצרא, ומאי קושיא דלמא אית לה רק יצר הרע כיון דכתיב בה ויצר בחד יוד (והמרש״א נתקשה בזה וכ׳ צ״ל הכי משום דלא כתיב כלל ויצר גבי בהמה ותמהו עליו דהרי מפורש כן בקרא ותי׳ בכמה אופנים) אך לפי הנ״ל ניחא דזאת א״א לומר דיש רק יצה״ר כיון דאית לה הרגש והבחנה לרע דמזקת אם עושין לה רע א״כ מרגשת ג״כ את הטוב ומשה״כ דחי לה אמנם בב״ר הביאו ראי׳ דאין לה הרגשה כלל כנ״ל ואכמ״ל. אמנם בילקוט זכריה ב׳ תתקע״ה איתא כן אבל בהמה יצר אחר יש לה עי״ש, ובתרגום יוב״ע כאן וברא כו׳ ית אדם בתרין יצרין ומשמע דס״ל כשיטת הב״ר ולא כדחיית הגמ׳. אוי לי מיוצרי לפ״מ דמבואר לקמן קכו. אר״י פלג התיבה וייצר, י״ל דגם בגמ׳ כיוונו לזה דדרשינן וייצר כאלו נכתב וי יצר. אוי לי מיוצרי אם אלך אחר יוצרי, אוי לי מיצרי המיגעני בהרהורים (רש״י) - ועי׳ זהר ח״א מט. רה: ח״ג מו: תק״ז פ: פז. צו: קכט: ז״ח יז. קו:
6. ראה ב״ר פ״ח ומובא לעיל פ״א מאמר תשע״א ובביאור.
7. תנחומא תזריע ס״א ויק״ר פי״ד ס״ט. ובתנחונוא שם א״ר יוחנן כתיב בו באדם הראשון שתי יצירות שני יודין שנא׳ וייצר יצירה אחת בעולם הזה ויצירה אחת לעולם הבא אבל הבהמה והחיה והעוף יצירה אחת כתיב בהן ביו״ד אחת דכתיב ויצר - ונראה דיש להעיר מזה לענין מה שכתב הרמב״ם במורה חלק ג׳ פי״ז בענין אם יש גמול לבעלי חיים שאינו מדבר וכ׳ ע״ז לא נשמע כלל באמונתנו לפנים, וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל, אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז״ל כאשר שמעוהו מכת המעילה ישר בעיניהם והאמינוהו. והאריך שם לבאר, ונראה דכוונתו להמבואר בס׳ האמונות ודעות לרבנו סעדיה גאון מאמר שלישי פ״י שכ׳ ואם יש בשחיטה יותר צער על המות הוא (הבורא) היודע זה וראוי אז לתת להם שכר תמורת הצער ההוא עי״ש ובפי׳ שביל האמונה רוצה לפרש שכותב כן רק לפי שיטת השואלים, ובעצמו אינו סובר כן, אמנם נמצא בענין זה תשובה מן הגאונים בתשה״ג הרכבי סי׳ שע״ה וז״ל והכין סבירא לנא דכולהו בעלי חיים שהתיר המקום קריצתן והריגתן יש להן שכר וקי״ל (נזיר כג:) שאין הקב״ה מקפח שכר כל ברי׳ והאריך שם בביאור הגמ׳ מציעא פה. שאמר רבי על העגל לכך נוצרת עי״ש ועי׳ לעיל מאמר קטו. בביאור, והנה מלשון המדרש כאן משמע בפשטות שאין להם יצירה לעוה״ב והיינו לתחית המתים וממילא דאין להם גמול, וכן מבואר בפרש״י כאן אבל בבהמה שאינה עומדת לדין לא נכתב ביצירה שני יודי״ן, ואולי ס״ל דיש להם גמול באופן אחר ואכמ״ל. במדרש הגדול כאן הביא וייצר רמז שיצר הקב״ה שני עולמות העוה״ז והעוה״ב והוא דרש אחר. ומהמבואר לפנינו במדרש נראה דכמו שלפנינו נכון.
8. נראה דסמיך על רישא דקרא אחור וקדם צרתני ובקרא שלפנינו כתיב וייצר. ועי׳ לעיל מאמר עז.
9. עי׳ לעיל פ״א מאמר תשע״א, מב״ר פ״ח.
10. תוכן דרש זה נמצא במדב״ר פ״ח תנחומא מ״ב חוקת ס״א, אדר״נ פל״א (הגהות מהרשז״ש), אמנם הסמך על וייצר א״מ במקום אחר.
11. רות רבה פ״ב, דורש קרא דדברי הימים דמיירי ממעשה בראשית, דיוצרים היינו הצדיקים ע״ש וייצר וכן נטעים - והמפרשים לא ביארו איך נדרש זאת ונ״ל עפ״מ דמבואר לקמן מאמר קיז. דארבעה בני אדם נקראו יצורים הראשון אדם הראשון ולעיל פרשה א׳ מאמר ש״ו בביאור ורוח אל׳ מרחפת זו רוחו של אדה״ר דבו נכללו כל הנשמות ולפ״ז יש לכוון דברי המדרש כאן דנמלך בצדיקים שנקראו יוצרים.
12. ב״ר פי״ב קצת בקיצור עי׳ לעיל מאמר סו. ועי׳ לעיל פ״א מאמר תרפ״ה.
13. לעיל מאמר קיא. ועי׳ לעיל פ״א מאמר תשע״ו.
14. עי׳ לעיל מאמר קכא.
15. לשון זה הוא מכתב יד הנדפס במבוא למדרש תנחומא ישן עח. ונראה דדברים אלו נובעים ממדרש חז״ל. דהתוס׳ ברכות ס: כתבו וז״ל אשר יצר את האדם בחכמה, בתנחומא ויברא א׳ את האדם א״ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח״כ בראו היינו דאמר בסנהדרין לח. לכך נברא בע״ש כדי שיכנס לסעודה מיד וע״כ יסדו אשר יצר את האדם בחכמה ע״כ, ובתנחומא לפנינו ליתא דרש זה רק בב״ר פ״ח ע״פ נעשה אדם ר״ה בשם ר״א בדעת בראו משברא צרכי מזונותיו ואח״כ בראו, ובוודאי הי׳ זאת לפניהם כמו שהביאו, אמנם זה מתאים יותר על פסוק וייצר כיון שהביאו מזה ראי׳ למה שהתקינו אשר יצר וכמו שמבואר באמת בכת״י הנ״ל ועי׳ לעיל פ״א מאמר רסג.
16. עי׳ לעיל מאמר קטו. מ״ש בביאור, דמאן דדריש אוי לי מיצרי הכוונה דדריש וייצר כמו ר״י כאן דמחלק התיבה, וראה זה תמוה דבפסקתא זוטרתי כאן מביא דא״ר יוחנן או לי מיוצרי או לי מיצרי ומבואר דהי׳ לפניו גירסא כזו שלא נמצא בשו״מ וזה מתאים עם הדרש של ר״י ממדרש הנעלם.
17. לעיל מאמר פב. וראה לעיל פ״א מאמר רט. אף אדה״ר לא עמד עד שמזגו במדת הרחמים שנאמר וייצר ה׳ א׳ וראה שם מה שציינתי בביאור וצירף לכאן ובליקוטים מדרש ילמדנו מילקוט ת״ת כת״י איתא וייצר ה׳ א׳ מזגו במדת הרחמים ובמדת הדין. התענוג פי׳ שאם יברא במדת הרחמים יהא נעשה רע ע״י שימשיך אחר התענוגים, וראיתי לרבנו בחיי פ׳ תזריע יב, א. כ׳ וכבר ידעת שלא נזכר ה׳ בשלמותו בכל מעשה בראשית עד שהגיע ליצירת אדם, ודרשו רז״ל על וייצר ה׳ א׳ את האדם שם מלא על עולם מלא, ודבריו תמוהים כי נזכר ה׳ מלא בפ״ד ובפ״ה, ומה שהביא מדרשת חז״ל לפנינו ליתא דרש זה על פסוק זה רק לעיל פסוק ב, ה. כי לא המטיר ה׳ א׳ מובא לעיל מאמר צב. ואולי הי׳ לפניו במדרש דרש זה גם על פסוק זה.
18. בילקוט ראובני בפסוק זה מביא זאת בשם מדרש סתם ובוודאי כוון למדרש הנעלם.
19. מבואר כאן שלשה טעמים על הא דנקרא אדם. טעם שני מבואר בגמ׳ סוטה ה. דאדם ראשי תיבות אפר דם מרה, וברש״י למה נקרא שמו אדם - וטעמו של ריב״ק מבואר בפרקי דר״א פי״ב. אך טעם הראשון אינו מבואר לפנינו, אמנם הערוך ערך אדם כ׳ אדם על שם אדמה שלוקח ממנה, בפי״ב בברייתא דר״א. ומבואר דהי׳ לפניו גם טעם ראשון שהביא המדרש הגדול משם ר״י דדורש על פסוק זה עי״ש ברד״ל שהביא דברי הערוך ומפרש דמרומז בשר בתיבת אדם כלומר שמראה הבשר הוא אדם. ושם במדרש הגדול מבאר דתיבת אדם מתפרש לשבע אופנים א) אדם הראשון ב) שם אשתו ג) כל בני אדם ד) עמי הארץ ה) אדם איש ולא אשה ו) אשה ולא איש, ז) אדם שם עיר, ומביא על כל אחד ראי׳ מפסוק. שוב מצאתי במדרש שלשה וארבעה מבואר כל המאמר, אדם נחלק לשבעה שמות עי׳ לק׳ ה׳ ב. ובב״ר פי״ג תהלים קלד. מבאר ארבע שמות לאדמה כנגד ד׳ תקופות, ארץ, תבל, אדמה, ארקא, ובפסקתא פכ״ג, ויק״ר פכ״ט חושב שבעה שמות ומוסיף חרבה, יבשה, חלד, ובמדרש משלי פ״ח חושב עשרה שמות לארץ ומוסיף. ראשית, גיא, שדה, ועי׳ בנו״ב של אבדר״נ פמ״ג ועי׳ שהש״ר ו׳ ד׳. אסת״ר א, ב.
20. דורש את האדם בשביל האדם המצוין וזה אברהם בזכותו נברא העולם. וכהדרשא לעיל מאמר עה. בהבראם באברהם. [הדרשא דאדם גדול בענקים זה אברהם נמצא בהרבה מקומות בחז״ל אמנם אינה נדרשת על הפסוק שלפנינו לכן לא ציינתי].
21. במדבר פי״ב ס״ח. שה״ש פ״ג יא. מדרש תהלים פ״ב. עופר דורש עפר מלשון עופר פי׳ בחור וחזק עומד על מעמדו ותקפו כד״א עופר האילים. (מת״כ) והיינו שנברא בתומו ושלמותו. עלם, היינו נער בחור [ועי׳ לעיל מאמר טז לצביונן נבראו], וכן הביא בערוך ע׳ עפר מילמדנו ובתדב״א פכ״א מי מנה עפר יעקב כמה עפרים יש בישראל וכו׳ פי׳ בחורים - עפר זכר. ברבינו בחיי כאן כ׳ באור המדרש כי כל הנבראים כלם בעלי חמר ובעלי חיים כלם הם זכר ונקבה ואף בצומח ובדומם, ועי׳ מ״ש מענין זה לעיל פ״א מאמר יח.
22. ב״ר פי״ד. סדר אלי׳ זוטא. פ״ב מדרש כונן. - ובתרגום יוב״ע ויש הרבה שינויים בב״ר מן האדמה ר׳ ברכיה ור׳ חלבו בשם ר׳ שמואל הזקן ממקום כפרתו נברא היך מה דאת אמר מזבח אדמה תעשה לי אמר הקב״ה הריני בוראו ממקום כפרתו והלואי יעמוד. ובסא״ז ויש אומרים ממקום שניטל עפרו של אדה״ר שם נבנה מזבח שנא׳ וייצר וגו׳. ואומר מזבח אדמה וגו׳ מיכן אמרו, כל זמן שבהמ״ק קיים מזבח שבו הוא כפרה לישראל וכו׳ ובחו״ל חכמים ות״ח הם כפרה לישראל וכ״ה בקטעי מדרש והגדה רמא. במדרש כונן אמר הקב״ה למיכאל לך הבא לי עפר ממקום בית המקדש וכן עשה וצברו הקב״ה בידו ועשה לאדה״ד שנא׳ וייצר וגו׳: ובתרגום יוב״ע ודבר עפרא מאתר בית מקדשא ומארבעת רוחי עלמא. ובילקוטים ממדרש ילמדנו מכת״י תלמוד תורה הנדפס באו״מ כת״י ח״א הביא המאמר דר״י בן פזי ונרשם בסופו ילמדנו רבינו אם בחוקותי. ולא העיר דמקור הדברים בירושלמי. ומה שנרשם ילמדנו בחוקותי זה קאי בוודאי אלמטה. ובפרקי דר״א פי״ב ופ״כ מבואר דלקחו ממקום בית המקדש ובפי״א כ׳ כנס עפרו מארבע פנות העולם כו׳ וגבל עפרו של אדה״ר ובמקום טהור הי׳ בטבור הארץ הי׳ עי׳ (יומא נד:) סנהדרין לח. תנחומא פקודי ס״ג מדרש תהלים צב ס״ו. - ובמדרש הגדול, מן האדמה מן הברור שבאדמה בראו, מן המעולה שבאדמה בראו, מסלתה של אדמה בראו, ממקום עבודה בראו, ממקום כפרה בראו, ואיזה זה הר המוריה, ממקום המזבח בראו כתי׳ עפר מן האדמה וכתי׳ מזבח אדמה. אמרו חכמים ממקום כפרתו נברא וכיון שעמד על רגליו בנה המזבח באותו מקום והקריב עליו פר לעולה שנא׳ ותיטב לה׳ משור פר (תהלים סט) עכ״ל, ועי׳ ברמב״ם פ״ב מהל׳ בית הבחירה ה״ב אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא. ועי׳ זהר ח״א קל: נטל עפריה מאתר דמקדשא ובנה גופיה מארבע סטרין דעלמא כו׳ לבתר קם וידע דאיהו מעילא ותתא וכדין אתדבק וידע חכמה עלאה. ובאגדה מספר המעשים בקובץ מדרשים קטנים למהרח״ה איתא ומהיכן יצרו (לאדה״ר) נתעברה האדמה ויצא הימנה אדם כו׳ ועי׳ ברבינו בחיי האזינו לב מג.
23. ב״ר פי״ד, פי״ז, תנחומא נח ס״א תנחומא ישן מצורע סי״ז, שמו״ר פ״ל, ברייתא דמס׳ נדה בתוספתא עתיקתא. ועי׳ לעיל מאמר צח. ובכל מקומות הנ״ל הדברים של ר׳ יוסי בר קצרתה כיתר ביאור וז״ל התנחומא מצורע שם, כיון שהאשה נותנת מים בעיסה היא מגבהת חלתה כך כו׳ כיון שנתן הקב״ה מים על האדמה מיד הגביה חלתו אדם מן האדמה ואד יעלה כו׳ מיד וייצר וכו׳ ובירושלמי כנראה חסר סוף הדרשה דאיתא בכל המקומות הנ״ל. וראה בילקוט המכירי משלי פ״כ פכ״ה. ובמדרש הגדול כאן. - מקשקשת - בב״ר הגי׳ משקשקת ומפרשים דהוא מלשון מנקשת השייך ללשון לישת עיסה ועי׳ מת״כ וש״מ. ובשמו״ר פ״ל מה דרכה של אשה בשעה שהיא מבקשת להפריש חלתה מגבלת את הקמח ואח״כ נוטלת חלה, כך עשה הא׳ גבל את העולם ואח״כ נטל אדם.
24. קה״ר פ״א. י׳. מובא לעיל פ״א מאמר רמ״ו. בשינוי, בששי נעשה אדם וכתיב אסף אדם ובהמה.
25. מבואר שם שהשכינה היתה בביתו של יצחק והי׳ נשי עשו מעשנות לע״ז ונסתלקה שכינה ויצחק היה מיצר אמר הקב״ה הריני מכהה את עיניו שלא יראה ויוסיף צער ומקשה למה לא כהו עיני רבקה ע״ז תי׳ כמו שכתוב לעיל ובמדרש הגדול ביתר ביאור הקישו מעשה נשי עשו ברבקה שהיתה אשה ולא הרגישה הקישו ביצחק שהי׳ כלי חרש עפר מן האדמה והרגיש. והוא דרך משל.
26. ב״ר ח׳ מובא לעיל פ״א מאמר תשלח. ושם נסמן ביאור הדברים שמתחלה ברא גופו ואח״כ זרק בו נשמה. ועי׳ לקמן מאמר קמו. מפדר״א. והמפרשים ביארו גם בא״א. לפי, הוא דרש אחר על תיבת ויפח וגו׳ ובפירש״י לעתיד לבוא שתנתן במתנה הוא חי לעולם והמת״כ הביא ממאמר התחיה להרמב״ם פ״ט, ע״י נפיחה, ומי שנפח דעתו לחזור רוחו אליו לכך כתיב והרוח תשוב אל הא׳ אבל לע״ל במתנה כו׳ מי שנותן אין דעתו לחזור.
27. דברים רבה פ״ב סל״ז. הגי׳ א״ר סימון חמשה שמות נקראו לנפש ואלו הן רוח, נפש, נשמה, חיה, יחידה. - והמרז״ו כאן מעיר כי הדרש קאי על פסוק זה שנזכרו שלש שטות נשמה, נפש, חיה. - ובב״ר בסוף פי״ד איתא כאן הוא עושה נשמה נפש. ולהלן [פ׳ נח כל אשר נשמת רוח חיים] הוא עושה נשמה רוח מניין ליתן את האמור כאן להלן כו׳ ת״ל חיים חיים לגז״ש, וראה בזהר ח״א כו. מבואר באריכות ענין זה של אלו חמשה שמות.
28. לשון זה נמצא בכ״י בהתחלתו של מדרש תנחומא ונדפס במבוא לת״י עח. ובב״ר לפנינו בפסוק זה, מבואר מאמר זה אמנם לא נסמך על תיבת נשמת וכנראה הי׳ לפניו הגירסא במדרש כן.
29. ב״ר י״ב מובא לעיל פ״א מאמר רמא. רמד. ומובא גם במדרש גדול וגדולה.
30. לעיל פ״א מאמר תשלח. ושם בביאור מצוין כל המקומות שהובא זה המאמר.
31. תוכן המשל הוא לקרתני בן כפר, שלח לחירות. ולבן פלטין נתן גזר דין, מפני שהוא יודע נימוסי מלכות, ולא הי׳ לו לחטוא, וכך הנפש שהיא מלמעלה מתמה הכתוב על הנפש האיך היא חוטאת.
32. מובא בילקוט שה״ש רמז תתקפ״א. ועי׳ לעיל מאמר קלח, ובס׳ צרור המור כאן ויפח באפיו הנשמה בפיו כאילו רצה לחבבו ולנשקו בענין שיהי׳ דבק בו וזהו ישקני מנשיקות פיהו ועי׳ לקמן מאמר קמח, ״דרך אפים״.
33. ב״ר פי״ד מבואר באריכות שהשיבו זאת למין שלא האמין בתחית המתים. וכעין זה בסנהדרין צ: א״ל קיסר לר״ג אמריתו דשכבי חיי, הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי אמרה ליה ברתיה, שבקיה ואנא מהדרנא ליה שני יוצרים יש בעירנו אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט איזה מהן משובח כו׳ דברי״ח תנא ק״ו מכלי זכוכית מה כלי זכוכית שעמלן ברוח בשר ודם נשב בו יש להם תקנה בו״ד שברוחו של הקב״ה עאכ״ו ע״כ.
34. ראה לעיל מאמר קלב. דנברא ממקום מזבח וכ״מ בפרדר״א ריש פי״ב ועי׳ יומא נד: תנחומא קדושים ס״י. - ורוח ונשמה. ראה לעיל מאמר קלח. ומ״ש באריכות בענין זה בפ״א מאמר תשלח.
35. באותיות דר״ע בדרשת אות נ׳ מעין דרשא זו משל למלך שיש לו בפלטרין שלו בית המסונף וכשבקש ליכנס בתוכו אומר לעבדיו הדליקו בתחלה בתוכו את הנר כדי שאראה מה שבתוכה אף הקב״ה ברא את האדם מן העפר ומן הדם ומן המרה, א׳ אפר ד׳ דם מ׳ מרה ויפח באפיו נשמת חיים כדי שיחפש מה בחדרי לבבו של אדם שנא׳ נר אל׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן.
36. מקור המאמר הזה אינו מבואר ובוודאי הי׳ לפניו באיזה מדרש. - והאונקלוס מתרגם באפיו באנפוהי ובתרגום יוב״ע בנחירוהי, ועי׳ לקמן מאמר קנב ולעיל מאמר קמד. ומ״ש בביאור. וברב״ח כאן כי החוטם כלי לנשמה.
37. מובא בילקוט רמז יז, מבאר שם כל הדברים שעשה הקב״ה לישראל כעין מעשה בראשית ומפרש כמו שבעת הבריאה בששי נפח נשמת חיים באדם, כן נתן לישראל תורה שנקראת עץ חיים.
38. במדרש דורש קערת כסף זה רמז לאדה״ר שחי כמנין קערת כסף, וע״ז מביא דרש הנ״ל. ולכאורה אין לו מובן הלימוד מקרא והמפרשים כ׳ דסמיך על סיפא דענינא הפסוק טז ויצו ה׳ א׳ על האדם דמזה נלמד דנצטוה במצות והמרז״ו מקיים הגירסא שלפנינו והפי׳ דע״י שנברא מן עפר צריך לצרפו במצות ובאש התורה. ואולי הכוונה דמפסוק זה מבואר ויפח באפיו נשמת חיים היינו רוח ונשמה. ולת״א רוח ממללא ומזה הי׳ לו דעת ובינה להבין את מצות התורה ועי׳ לקמן מאמר קסא.
39. מאמר זה נדפס בבית המדרש חלק ג׳ ועיקר המאמר דמיכאל שר הגדול עומד ומקריב קרבן מבואר במנחות ק״י ובתוס׳ שם בשם מדרש דהיינו נשמת צדיקים וכמפורש להדיא לפנינו - אמנם השייכות מקרא זה לענינינו אין לו מובן והר׳ שם טוב בספרו האמונות (פירארו שטז) שער ששי פ״ו סה. מביא דברים אלו בשם ארחות חיים לרבי אליעזר הגדול ועי׳ לקמן מאמר קע. ונמצא שם שינוים ״ואז באותו ריח מבושם״ כו׳ הקב״ה משיב רוחו אליו כי ברוח היוצאים באים בעוה״ז ואותו הרוח שב ומשיבו אליו, ועי׳ בתרגום אונקלוס כ׳ באפיו באנפוהי, וביוב״ע בנחירוהי, ובב״ר פי״ד א״ח בפירש״י והקב״ה מטיל בו נשמה כביכול כאדם שנותן לתוך פיו.
40. תוכן מאמר זה בשינוי לשון מבואר בסנהדרין סה: אמר רבא אי בעי צדיקי ברו עלמא שנא׳ כי אם עונותיכם היו מבדילים וגו׳. רבא ברא גברא שדריה לקמיה דר׳ זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה, א״ל מן חבריא את הדר לעפריך. וברש״י עונותיכם היו מבדילים. הא אם לא היו בהם עונות אין כאן הבדלה. ע״כ והוא כלשון ס׳ הבהיר וסוף הלשון של הבהיר דאלמלא עונותיכם הוה מהדר, והסמך מקרא הוא חידוש, ולא נמצא בשום מקום וקשה להחליט אם גירסא כזאת הי׳ לפני בעל הבהיר, או דהוא דרך ביאור. ובכלל עיקר מאמר הנפלא ״דרבא ברא גברא״ לא נמצא במקום אחר בחז״ל ובירושלמי בסנהדרין בענין זה פ״ז הי״ג איתא המאמר דר׳ אלעזר בשם ר״י אם מתכנסין הן כל באי העולם אינן יכולין לבראות יתוש אחד ולזרוק בו נשמה (ובק״ע מפרש דהירושלמי מדחי בזה המעשה דריב״ח דאמר דיכול לבראות, דזה לא הי׳ בפועל) וכ״ה בספרי ואתחנן פל״ב, וב״ר פל״ט, ושם נסמן, והרמ״ה בספרו יד רמ״ה הביא דיש פירשו דברא נברא היינו באחיזת עינים, וכ׳ דאינו נראה מכמה טעמים. וכן הא דרב חנינא ור״ה דאיברו להו עגלא תילתא, הביא דיש אומרים דהוו מברו להו דבי נשיאה עגלא תילתא מלשון להברות את דוד (שמואל ב׳ ג׳). וכ׳ ע״ז והאי פירושא אי לאו דתאלי באשלא רבא לא הוה טרחינן למכתבי׳. - ונמצא בענין זה אריכות להנשיא ר״י מברצלוני בפירושו על ספר יצירה עמוד קג. ומביא שם תשובה לרב האי גאון מ״ש בזה וחסר המשך התשובה ונדפסה בס׳ טעם זקנים דנ״ו ושם בתוה״ד מביא הפי׳ על גמ׳ הנ״ל דרבא ברא גברא והא דעגלא תילתא, דיש מי שפירש דלא היה בריאת בן אדם ממש ולא בהמות ממש אלא קרוב הי׳ הדבר מחכמות החיצונות כמו חכמת המכשפות ואחיזת העינים והיה הדבר בהיתר ובמצוה ולא בעבירה כו׳ אבל לא היה מעשה ממש אלא (לא) נראה לעינים עייש״ה. ומביא ראי׳ מגמ׳ סנהדרין סז: והרמ״ה מביא ראי׳ משם להיפך. [ועי׳ בחי׳ הר״נ סנהדרין סז: שכ׳ להלכה דע״ז סמכו חכמי אלמניי״ה (אלכימיאה) שהיו משתמשים בכל יום במעשה שדים דמקפידים לעשות בכלי דווקא, ובס׳ מצרף לחכמה ליש״ר מקנדיא שאמרו על רשב״ג שברא לו אשה משרתת, ובפי׳ המיוחס (בטעות) לרס״ג על ספר יצירה פ״ב מ״ה כ׳ ושמעתי כי אבן עזרא ברא בריה לפני ר״ת ואמר ראו מה שנתן הקב״ה כח באותיות הקדושות ואמר חזור לאחור וחזרה לקדמותה, וראה בפי׳ קול יהודה על הכוזרי מאמר ד׳ ומה שהעיר ר׳ אברהם בילבאנו מובא שם כי אלה שבראו עגל ואדם, ידעו תעלומות חכמת הטבע ובכחה בראו חדשות בארץ, ושכן כתבו גם הגאונים קדמונים, ועי׳ בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תיג. רדב״ז סי׳ ת״ה, שו״ת מהרש״ל סי׳ צ״ח, וחכ״צ סי׳ צ״ג. ואכמ״ל]. ומלשון הרמ״ה שם שכ׳ ולא הוה קא מהדר ליה לפי שלא נסתייע רבה מן השמים לתת דעת לדבר, משמע מזה קצת כדברי הבהיר הנ״ל דבזכותה תליא. והרמב״ן עה״ת כאן מביא ראי׳ מעובדה זו דברא גברא דנשמת חיים ונפש חיה הוא נפש המשכלת אשר היתה לנפש המדברת וכמו שתרגם אונקלוס רוח ממללא, וברבינו בחיי כ׳ ביתר ביאור כי רבה בחכמתו הרחבה שצפה והעמיק בחכמת ספר יצירה ברא האדם ההוא והטיל בו נפש התנועה ולא היה לו כח לתת הדבור בו כי הדבור מצד נפש החכמה וזה יורה ששלשתם (נפש החכמה נפש הצומחת נפש הבהמית) נפשות שונות חלוקות זו מזו, ומדברי ס׳ הבהיר מפורש כן דנשמת חיים היינו נפש המדברת, והנה הרמב״ן מביא הרבה פעמים את ס׳ הבהיר ומיחסו לר״נ בן הקנה ואם הי׳ לפניו כלשון זה שלפנינו בוודאי הי׳ מביאו לכן נראה יותר דלשון זה הוא הוספה מאוחרת. ועי׳ לעיל פ״א מאמר תשצ״ב.
41. בדקדוקי סופרים הביא מש״ס כת״י הגירסא אמרה תורה נשמה שנתתי בך החייה וכן הוא בילקוט בראשית רמז כ׳ - כ׳ התוס׳ דר״י ות״ק פליגי בלא מצי לצעורי נפשיה ואמוראי דפליגי שם יא: אם יושב בתענית מקרי קדוש או חוטא מיירי במצי לצעורי נפשיה. והרמב״ם פ״א ה״ט מתענית פוסק כת״ק דלית לי׳ הדרש מקרא זה. - ובב״ר סוף פי״ד לפנינו מאמר קנו. פי׳ י״מ הא דאמר עשאו עבד מכורן היינו דהאדם משועבד אל הנפש להחיותה כמו שאמרו כאן החייה.
42. עוקץ, זנב ודייק מדכתיב חיה משמע כמו חיה ממש (מת״כ) וראה ברכות ס. ח״א זנב. ובמגילה יב. פירש הרשב״א דשם זנב הושאל לכל דבר מותר יולד באדם, כמו יבלת וכדומה, וכן מבואר בערוך ע׳ זנב וסיים כי בודאי הדבר מתברר כי לא אמר זנב ממש. אמנם כאן נראה מדכתב עוקץ כחיה הכוונה כפשוטו. ועי׳ במאמר תשצ״ב מה שהבאתי ממדרש דבימי אנוש נהפך פני האנשים שטעו אחרי השטן לדמות קוף, ובב״ר פכ״ג מובא לקמן פרשה ד׳ פכ״ו. ד׳ דברים נשתנו בימי אנוש ונעשו פניהם כקופות, אמנם כל הספור אינו מבואר במדרש שם [ומ״ש שם בביאור לפרש לשון ״לדור הפלגה״, פשוט דצ״ל וכן ״בדור הפלגה״ והעיר אותי לזה חכם א׳ מבלטימר ידידי מהר״מ זיידיל שיחי׳], וראה לעיל פרשה ב׳ מאמר טז. בביאור מ״ש לדחות דברי אלה אשר רוצים לקשור שטת חז״ל עם השטה של התפתחות האדם, כפי האופן אשר המציאו האחרונים ואין פה המקום להאריך בבטול הרעיון הוה כי מבואר די צרכו בכל המאמרים שהבאתי במקומות הנ״ל עי״ש, ומלבד זה כל מי שמקיף את שיטת חז״ל במאמריהם בביאור של המעשה בראשית בבריאת האדם, יראה עד כמה השיטה הזאת רחוקה מחז״ל כמזרח ממערב וא״ל. ורוצה אני להעיר כאן בפרט אחד בענין זה, אשר מחדשי שיטת ההתפתחות בנו עליה יסוד ועשו שאון המולה, והוא, שמצאו בהוכחות שונות דיש בעלי חיים שלא הי׳ להם חילוק אצבעות, ובמשך אלפי שנים נתפתחו ויש להם עתה חילוק אצבעות, ומלבד שכל ענין זה הוא דבר של השערות לבד, כאשר נתבאר בכעי״ז לעיל בפרשה א׳ סי׳ שלא. בביאור. ראה זה דבר פלא מה שנמצא מאמר לחז״ל בענין זה מובא לקמן פרשה ה׳ פכ״ח ממדרש תנחומא בראשית דעד שלא נולד נח עושין מלאכה (עבודת קרקע) בידיהם, ומובא בפענח רזא בראשית בקרא מעצבון ידינו ממדרש אבכיר שכל הנולדים קודם נח היו ידיהם אדוקות שלימות מבלי פירוד וחילוק אצבעות כו׳ ונח נולד עם חיתוך אצבעות ע״כ, ולקמן כתבתי ביאור דברים אלו. עי״ש, ומבואר לפנינו שכבר היה להם לחז״ל מסורת קבלה בענין זה של חילוק אצבעות שנשתנה הדבר בימי המבול, ואולי גם בקצת בע״ח כן, אבל בשאר בנין הגוף לא נשתנה בשום דבר. לפי מסורת חז״ל, רק בעת הבריאה לרעת ר״י כאן בראו בעוקץ ולקחו ממנו מיד בפועל ולא בדרך התפתחות, ועי׳ לפנינו מאמר קס. וחזר ולקחו ממנו פי׳ מיד בשעת הבריאה.
43. ב״ר פי״ד. קה״ר פ״ב ס״ז, עבד מכורן משועבד לעצמו שיעבוד ויעמול לפרנס את עצמו לכך נאמר לנפש חיה שהעבידו לעצמו כבהמה וחיה לאדוניה (מפרשים) דאי לא לעי, אם לא יעמול לא יהי׳ לו מה לאכול. ובב״ר בשינוי קצת, גם אינו מבואר הדרש על הפסוק.
44. ולהלן הוא דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו (בראשית ז׳:כ״ב)
45. ב״ר ז. מובא לעיל פ״א מאמר תשיג. תוצא הארץ נפש חיה זו רוחו של אדם הראשון ועי׳ לעיל פ״א מאמר תשיד. תשכ. תשכד. ועי׳ בס׳ הציוני כאן.
46. במערבא קורין. ראה סוטה יא, ושמו״ר פ״א על קרא שמות א. יט. כי חיות הנה אם תאמר מילדות הנה. וברש״י כ׳ תרגום מילדות חייתא. במערבא קורין לשון זה לא ידוע לי מקומו. ובס׳ חצי מנשה מפי׳ ראשונים מכ״י פי׳ נשמת חיים נשמה שהיא חיה ואינה מתה במות הגוף.
47. שם במדרש הנעלם לעיל מזה מבואר לשון זה בשם ר״ח ואחר תיבת ולחייתא כ׳ הה״ד תוצא הארץ נפש חיה למינה, ומאן הוא מינה. בהמה ורמש וחיתו הארץ למינה. תוכן רעיון זה מבואר בס׳ צרור המור ואמר ויהי האדם לנפש חיה להורות כי השם ברא את האדם ישר כו׳ והמה בקשו חשבונות רבים והלכו אחרי ההבל ויהבלו עד שחזרו להיות נפש חיה כבהמות השדה כחיתו ארץ, וזהו ויהי האדם לנפש חיה, הוא מעצמו כי מיד נטה אחר האשה עכ״ל. וראה בזהר ויקרא יט. לנפש חיה ממש. עייש״ה ושם מח: רוחא דימינא אתקרי נשמתא קדישא דכתיב ויפח באפיו ורוח דשמאלא אתקרי נפש חיה.
48. הרמב״ן וש״ר האריכו בזה לפרש דנשמת חיים דקרא היינו נפש המשכלת שהיתה לנפש המדברת וכדברי הת״א לרוח ממללא. ובביאורי אונקלוס כ׳ דהוא כדעת קצת מפרשים שפי׳ חיה כמו חוה לשון אמירה ודבור, וברש״י כ׳ ג״כ שנתוסף בו דעה ודבור. ועי׳ ברב״ח ויקרא דף ב. יח. כט. ובמדרש אגדה כאן ויהי האדם לנפש חי׳ לפי שנפשו של אדם לא נבראת מן הארץ כשם שנפש שאר הבהמות נבראת לכך היא [נפש הבהמה] פניה לעולם למטה ונפש האדם פניו למעלה והיא כעין לשון מדרש הנעלם.
וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַרְעָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵי וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא.
Hashem Elohim then formed Adam, dust from the ground, and He blew into his nostrils the breath of life. And so Adam became a speaking spirit.

וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה
וּבְרָא ה׳ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַרְעָא (ח״נ: מִן אֲדַמְתָּא) וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא
בָּרָא, יָצַר – בְּרָא
א. ״וַיִּיצֶר״ – ״וּבְרָא״. הפעלים בָּרָא ויָצַר מתורגמים בפועל משותף ״ברא״. כמו שתרגם ״בראשית ברא״ (בראשית א א) ״בְּקַדְמִין בְּרָא״, תרגם כאן ״וַיִּיצֶר ה׳ אלהים את האדם״ – ״וּבְרָא ה׳ אֱלֹהִים יָת אָדָם״. וכן ״וַיִּצֶר ה׳ אלהים מן האדמה״ (יט) ״וּבְרָא ה׳ אֱלֹהִים״. לדעת ״נפש הגר״ שניהם מתורגמים בשווה מהעדר תיבה מתאימה בארמית. ויותר נראה שהעדיף פועל בָּרָא כי בניגוד ליָצַר הנאמר גם במפעלי בני אדם, בָּרָא נתייחד בכל המקרא למעשי הקב״ה בלבד והוא מבטא במיוחד את רעיון הבריאה יש מאין.⁠1
אַפָּיו – חוטם או פנים?
ב. ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו״ – ״וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי״ אבל המיוחס ליונתן תרגם ״וּנְפַח בִּנְחִירוֹהִי״ הנשמע יותר מדוקדק, כי עיקר החיות היא בחוטם.⁠2 אלא שת״א אינו מבחין בין אַפַּיִם (פנים) לבין אַף (חוטם), השווה: ״וישתחוו לו אפים ארצה״ (בראשית מב ו) ״וּסְגִידוּ לֵיהּ עַל אַפֵּיהוֹן עַל אַרְעָא״ (רש״י: נשתטחו לו על פניהם), ״ואשים הנזם על אפה״ (בראשית כד מז) ״וְשַׁוֵּיתִי קְדָשָׁא עַל אַפַּהּ״, כי שניהם גזורים משורש אנ״ף.⁠3
פירושים שונים על ״לְרוּחַ מְמַלְּלָא״
ג. ״לְנֶפֶשׁ חַיָּה״ – ״לְרוּחַ מְמַלְּלָא״. לכאורה, ״ויהי האדם לנפש חיה״ מלמד על הדמיון שבין האדם לבעלי החיים; בדומה לחיות שנבראו ביום החמישי והששי ומכונות ״נפש חיה״, גם אדם הוא בעל נפש חיה. אבל אונקלוס ראה בביטוי זה את ההבדל שביניהם: אצל החיות תרגם ״נפש חיה״ (א כ, א כד, ב יט) ״נַפְשָׁא חַיְתָא״ ולעומתם אצל האדם ״וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא״. תפיסה זו, שהכתוב בא לציין את ההבדל ולא את הדמיון, נתקבלה גם אצל רש״י ורבים מפרשני המקרא.⁠4 ואף על פי שבספר הזוהר תמה על תרגומו,⁠5 מסתבר שלמד כך מן הכתוב: בניגוד ל״נפש חיה״ של בעלי החיים שנשתלשלה ״מן האדמה״, בריאת האדם שאצלה נזכר שם ה׳ ואצלה נאמר גם ״ויפח באפיו נשמת חיים״, מלמדת על שונותו כדברי רמב״ן.⁠6
לדעת כמה מפרשים, ״לְרוּחַ מְמַלְּלָא״ מיוסד על דמיון צלילי לכתוב.⁠7 ומכל מקום, מטבע הלשון ״לְרוּחַ מְמַלְּלָא״ הוליד פרשנות עניפה: פילוסופים ומקובלים עסקו בשני חלקי ההגדרה ״רוח״ ו״מְדַבֵּר״ (מְמַלְּלָא) שהם מונחים פילוסופיים. הראשונים נסתייעו מהתרגום להגדרת ״דיבור״ ומוצאו,⁠8 או למהות נפש האדם; האם היא מורכבת מנפשות רבות או שהיא אחת.⁠9 לעניין האחרון נאחזו גם בשינוי ״וַיְהִי הָאָדָם״ המתורגם ״וַהֲוַת בְּאָדָם״: הפועל ״ויהי״ (זכר) שנושאו הוא ״האדם״, מתורגם ״וַהֲוַת״ (נקבה) ומתייחס ל״נשמת חיים״ שהיתה בְּאָדָם (שהוא אדם הראשון, כמוכח מתרגום ״אדם״ כשם פרטי) לְרוּחַ מְמַלְּלָא.⁠10 ואילו מקובלים למדו מן הצירוף ״לְרוּחַ מְמַלְּלָא״ על כוחו של אדם להשפיע בעולמות העליונים.⁠11 גם בחסידות, בתנועת המוסר ובמחשבה עסקו בצירוף ״לרוח ממללא״, דבר המעיד על חשיבות התרגום.⁠12
1. כל בָּרָא שבמקרא (מבנין פָּעַל) מיוחס לבורא. אבל יָצַר נאמר גם על בני אדם כגון ״וארד בית היוצר״ (ירמיהו יח ג), ״וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ״ (ישעיהו מד יג). וראה ״מתורגמן״, יצר: ״כל לשונות יצירה מתרגם בריאה לבד מיוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ (עמוס ד יג) דמתרגם יונתן דְצַר טוּרַיָא וּבְרָא רוּחַ״.
2. ״אור התרגום״, על פי יומא פה ע״ב: ״תנו רבנן: עד היכן הוא בודק – עד חטמו... דעיקר חיותיה באפיה הוא דכתיב כל אשר נשמת חיים באפיו (בראשית ז כב)״.
3. רד״ק ״שרשים״, אף: ״אַף להם ולא יריחון (תהלים קטו ו)... הנכון שהוא משרש אנף כמו שכתבתי, ועקרו אֶנֶף וחבורו לכנויים יוכיח שידגש לחסרון הנו״ן כמו ״ויפח בְּאַפָּיו״... וכנה הכתוב הפנים באַפַּיִם לפי שהאפים גבוהים על הפנים״. רש״י ״אפך כמגדל הלבנון״ (שיר השירים ז ח): ״איני יכול לפרשו לשון חוטם... ואומר אני שהוא לשון פנים״. וראה גם להלן ״אפים״ (בראשית יט א). על ״חוטם״ שאינו בת״א אך קיים בשאר התרגומים, ראה ״חָרֻם״ (ויקרא כא יח).
4. רש״י : ״לנפש חיה – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור״. וראה ״אוהב גר״ נתיב טו.
5. מדרש הנעלם, זוהר חדש פרשת בראשית, י ע״ב: ״אמר ר׳ יוסי: מאי חזא אונקלוס דאמר ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם לרוח ממללא?⁠״ ותשובתו על דרך הסוד. וראה ״תורה שלמה״ אות קסא.
6. רמב״ן: ״ויפח באפיו נשמת חיים – ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש יסודה וסודה, כי הזכיר בה שם מלא, ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באה בו מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה (בראשית א כ), גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול, מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו״.
7. חַיָּה=חִוָּה לשון דיבור כמו ״יחוה דעת״ = מְמַלְּלָא, ראה ״שדה ארם״ עמ׳ 24, ורד״צ הופמן כאן.
8. כגון ר״א בן הרמב״ם בפירוש התורה: ״וכמה גדולה חכמת אונקלוס ז״ל בתרגומו וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא, שהרי הדיבור החיצוני של האדם שהוא הדיבור המתחלק לקול במלים ותיבות המובנות אצל השומע אותן, בא אחר הדיבור הפנימי שהוא ההשגה השכלית על ידי הצורה המשכלת ולפיכך היה הדיבור מסגולות האדם, והבן זה״.
ספר החינוך מצוה רלא, שלא לקלל אחד מישראל: ״כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא – נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה״.
שם מצוה שנ, מצות מעריך אדם שיתן דמיו הקצובין בתורה: ״משרשי המצוה, לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדבור, והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא באדם נפש חיה, כדמתרגם אונקלוס והות באדם לרוח ממללא, כי שאר חלקי הגוף מתים הם״.
וכן מהר״ל, גבורות ה׳, פרק כח: ״וכאשר תתחבר הנשמה אל הגוף נעשה אדם חי מדבר גשמי... וכן תרגם אונקלוס ׳ויהי האדם לנפש חיה׳ – ׳והות באדם לרוח ממללא׳. כי האדם צורתו חבור הנשמה השכלית והגוף ביחד. ודבר זה עצמו הוא הכח המדבר״.
9. לדעת ר״י עראמה, ״עקידת יצחק״ שער ששי, דברי התרגום מתאימים עם שיטת הרמב״ם בחלקי הנפש:
ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם. מהם יאמרו (ראב״ח הנשיא, ראב״ע שמות כג כה) כי באדם שלש נפשות... ומהם יאמרו (שמונה פרקים לרמב״ם פ״א) כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון, בה ימצאו שלש הכחות האלה, ורק היא יחידה... אבל אונקלוס אמר והות באדם לרוח ממללא. נראה שדעתו כדברי האומרים שהם נפשות שונות וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת. וכן נראה לי מדעת רבותינו.

אבל רמב״ן (לעיל) מפרש את דברי אונקלוס בניגוד לתפיסת הרמב״ם. לדיון בדבריהם ראה גם ״מיני תרגימא״ ו״העמק דבר״.
10. ״שדה ארם״ עמ׳ 24, ״נתינה לגר״ ועוד.
11. כגון ״נפש החיים״ לר״ח מואלוזין שער א פרק ד: ״פשוטו של מקרא ודאי הוא כתרגומו ״והוה [צ״ל: והות] באדם לרוח ממללא״, ור״ל שכאשר היה הגוף לבדו היה עדיין עפר ממש בלא שום חיות ותנועה וכאשר נופח בו נשמת חיים אז נעשב איש חי להתנועע ולדבר״. ועיין שם בהמשך הדברים. ובדרך שונה שם בפרק יד: ״הדבור הוא בחינת הרוח כמש״כ ״רוח ה׳ דבר בי״ (שמואל ב כג) ״וברוח שפתיו״ (ישעיהו יא) וכמו שתרגם אונקלוס: לנפש חיה – לרוח ממללא״.
12. בחסידות דרשות מרובות בכיוונים שונים, כגון ״ורוח ממללא, הינו הנפש חיה, היא באה מתורה שבעל פה״ (ליקוטי מוהר״ן), ״קטן אין לו מחשבה״ (חב״ד, ״ליקוטי שיחות״), ״הדבור הוא יסוד הנפש: תרגום נפש חיה – לרוח ממללא״ (״צדקת הצדיק״, נג). במוסר, כגון דברי בעל ״חפץ חיים״ בביאור ״מי האיש החפץ חיים״ (תהלים לד יג): ״ידוע הוא שיתרון האדם מכל הבעלי חיים הוא במה שהוסיף בו הקב״ה את נפש המדברת כמו שכתוב ״ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״ ות״א לְרוּחַ מְמַלְּלָא. וזהו רק אם הוא מתקן בכח הדבור אשר נתן לו הקב״ה. לא כן אם הוא משתמש בדיבורו לרעה, הוא גרוע יותר מהבהמה... כי היא אינה מקלקלת. וזהו שדייק הכתוב ״מי האיש״ וגו׳ דאל״ה אינו בכלל איש״ (שמירת הלשון, שער הזכירה פרק ב).
במחשבה, כגון דברי ״משך חכמה״ (דברים י יז ״אשר לא ישא פנים״) בביאור ״אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקב״ה מוחל – אל תאמן״ (חגיגה טז ע״א). ושם הקשו: ״שמא תאמר: מי מעיד בו? אבני ביתו וקורות ביתו של אדם, הם מעידין בו וכו׳ וחכמים אומרים: נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ (מיכה ז ה), אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם – הוי אומר זו נשמה. רבי זריקא אמר: שני מלאכי השרת המלוין אותו הן מעידין בו... ויש אומרים אבריו של אדם מעידין בו״. מחלוקתם נתפרשה ב״משך חכמה״ המסתייע גם מת״א לפסוקנו:
״אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו״ – הוא על הגזל וחמס, שהוא בקנייני האדם.

ועל עבירות שעל ידי חימום ופעולות האברים ״אבריו מעידים עליו״, שנטמאו על ידי העון.

והעבירות שבמידות – היינו כעס ונקימה וכיו״ב ״שני מלאכים המלוין לו לאדם״ המה יצר הטוב ויצר הרע – נטמאו.

ועל העבירות שהן בשכל, המה דעות כוזבות, ״נשמתו של אדם [מעידה בו]״, וזהו ״שמור פתחי פיך״, שהדיבור מצויין בהם הנפש המשכלת וכמו שתרגם אונקלוס ״והוה [צ״ל: והות] לרוח ממללא״ וכו׳. כי כולם נטמאו.

״משך חכמה״ מסתייע מת״א לקבוע שהעבירות היותר חמורות אלה הן ״עבירות שבשכל״. ואמנם מהרבה תרגומים מוכח שהחטא נובע מטעות שכלית הגוררת את העבירה כמבואר להלן ״הנחש הִשִּׁיאַנִי״ (בראשית ג יג) ״חִיוְיָא אַטְעְיַנִי״.
וברא י״י אלהים ית אדם עפר מן אדמתא ונפח בנחירוי נשמ׳ דחייןא והוה אדם לנפשב דחייה ממללא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בנחירוי נשמ׳ דחיין״) גם נוסח חילופי: ״באפוי נשמת החיים״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לנפש״) גם נוסח חילופי: ״נפש״.
וברא י״י אלקים ית אדם בתרין יצרין ודבר עפרא מאתר בית מקדשא ומארבעת רוחי עלמא ופתכא מכל מימי עלמא ובריה סומק שחים וחיור ונפח בנחירוהי נשמתא דחיי והוות נשמתא בגופא דאדם לרוח ממללא לאנהרות עינין ולמצתות אודנין.
And the Lord God created man in two formations; and took dust from the place of the house of the sanctuary,⁠a and from the four winds of the world, and mixed from all the waters of the world, and created him red, black, and white; and breathed into his nostrils the inspirationb of life, and there was in the body of Adam the inspiration of a speaking spirit,⁠c unto the illumination of the eyes and the hearing of the ears.
a. Mount Moriah. Compare chapter 4:23.
b. Nishmetha.
c. Leruach memallela.
והוה אדם נפש דחיה.
And Adam became a soul of life.

פרשה יד

[א] וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים – כְּתִיב: מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וגו׳ (משלי כ״ט:ד׳), מֶלֶךְ זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ, שֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים (בראשית א׳:א׳). וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה (משלי כ״ט:ד׳), זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה גְּמַר חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְנִקְרֵאת חַלָּה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם וגו׳ (במדבר ט״ו:כ׳), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קְצַרְתָּה, כָּאִשָּׁה הַזֹּאת שֶׁהִיא מְשַׁקְשֶׁקֶת עִסָּתָהּ בַּמַּיִם וְהַגְבָּהַת חַלָּתָה מִבֵּנְתַיִם, כָּךְ בַּתְּחִלָּה וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וגו׳, וְאַחַר כָּךְ וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים וגו׳.
[ב] וַיִּיצֶר – שְׁנֵי יְצִירוֹת, יְצִירָה לְאָדָם וִיצִירָה לְחַוָּה. יְצִירָה לְשִׁבְעָה, וִיצִירָה לְתִשְׁעָה. רַב הוּנָא אָמַר נוֹצָר לְשִׁבְעָה וְנוֹלַד לִשְׁמוֹנָה אוֹ לְתִשְׁעָה, חַי. נוֹצָר לְתִשְׁעָה וְנוֹלַד לִשְׁמוֹנָה, אֵינוֹ חַי. קַל וָחֹמֶר לְשִׁבְעָה. בָּעוֹן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, מִנַּיִן שֶׁהַנּוֹצָר לְשִׁבְעָה חַי, אֲמַר לְהוֹן מִדִּידְכוֹן אֲנָא מַמְטֵי לְכוֹן, זיט״א אפט״א, איט״א אוכט״א.
[ג] וַיִּיצֶר – שְׁתֵּי יְצִירוֹת, יְצִירָה מִן הַתַּחְתּוֹנִים וִיצִירָה מִן הָעֶלְיוֹנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק וְרַבָּנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בָּרָא בוֹ ד׳ בְּרִיּוֹת מִלְמַעְלָן וְד׳ מִלְמַטָּן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כִּבְהֵמָה, פָּרָה וְרָבָה כִּבְהֵמָה, מַטִּיל גְּלָלִים כִּבְהֵמָה, וּמֵת כִּבְהֵמָה. מִלְּמַעְלָה, עוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, מְדַבֵּר, וּמֵבִין, וְרוֹאֶה, כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וּבְהֵמָה אֵינָהּ רוֹאָה, אֶתְמְהָא. אֶלָּא זֶה מְצַדֵּד. רַבִּי תַּפְדוּיֵי אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא, הָעֶלְיוֹנִים נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת, וְאֵינָן פָּרִין וְרָבִין. וְהַתַּחְתּוֹנִים, פָּרִין וְרָבִין וְלֹא נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם וּדְמוּת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת מִן הָעֶלְיוֹנִים, פָּרָה וְרָבָה מִן הַתַּחְתּוֹנִים.
אָמַר רַבִּי תַּפְדוּיֵי בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים, הוּא חַי וְאֵינוֹ מֵת, מִן הַתַּחְתּוֹנִים, הוּא מֵת וְאֵינוֹ חַי, אֶלָּא הֲרֵינִי בּוֹרְאוֹ מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ, וְאִם יֶחֱטָא יָמוּת, וְאִם לָאו יִחְיֶה.
[ד] וַיִּיצֶר – שְׁנֵי יְצָרִים, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע. שֶׁאִלּוּ הָיָה לִבְהֵמָה ב׳ יְצָרִים, כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה רוֹאָה סַכִּין בְּיַד אָדָם לְשָׁחֲטָהּ הָיְתָה מְפַחֶדֶת וּמֵתָה, וַהֲרֵי אָדָם יֵשׁ לוֹ ב׳ יְצָרִים, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידָא: וְיֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ (זכריה י״ב:א׳), מְלַמֵּד שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם צְרוּרָה בְּקִרְבּוֹ, אִלְּמָלֵא כֵּן כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה הַצָּרָה בָּאָה עָלָיו הָיָה שׁוֹמְטָהּ וּמַשְׁלִיכָהּ.
[ה] וַיִּיצֶר – ב׳ יְצִירוֹת, יְצִירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וִיצִירָה לָעוֹלָם הַבָּא. בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא כְּשֵׁם שֶׁיְצִירָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּךְ יְצִירָתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה מַתְחִיל בְּעוֹר וּבְבָשָׂר וְגוֹמֵר בְּגִידִים וּבַעֲצָמוֹת, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא מַתְחִיל בְּגִידִים וּבַעֲצָמוֹת וְגוֹמֵר בְּעוֹר וּבְבָשָׂר, שֶׁכָּךְ הוּא אוֹמֵר בְּמֵתֵי יְחֶזְקֵאל: רָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה (יחזקאל ל״ז:ח׳).
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן אֵין לְמֵדִין מִמֵּתֵי יְחֶזְקֵאל. וּלְמָה הָיוּ מֵתֵי יְחֶזְקֵאל דּוֹמִים, לְזֶה שֶׁהוּא נִכְנָס לְמֶרְחָץ מַה שֶּׁהוּא פּוֹשֵׁט רִאשׁוֹן הוּא לוֹבֵשׁ אַחֲרוֹן. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים כְּשֵׁם שֶׁיְצִירָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶה, כָּךְ יְצִירָתוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא. בָּעוֹלָם הַזֶּה מַתְחִיל בְּעוֹר וּבְבָשָׂר וְגוֹמֵר בְּגִידִים וּבַעֲצָמוֹת, כָּךְ אַף לֶעָתִיד לָבוֹא מַתְחִיל בְּעוֹר וּבְבָשָׂר וְגוֹמֵר בְּגִידִים וּבַעֲצָמוֹת, שֶׁכֵּן אִיּוֹב אוֹמֵר: הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי (איוב י׳:י׳). הִתַּכְתַּנִי, אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא תַּתִּיכֵנִי. וְכַגְּבִנָּה הִקְפֵּאתַנִי, אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא תַּקְפִּיאֵנִי. עוֹר וּבָשָׂר הִלְבַּשְׁתַּנִי (איוב י׳:י״א), אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא תַּלְבִּישֵׁנִי. וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים סוֹכַכְתַּנִי, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא תְּשׂכְכֵנִי, לִקְעָרָה שֶׁהִיא מְלֵאָה חָלָב עַד שֶׁלֹא נָתַן מְסוֹ בְּתוֹכוֹ, הֶחָלָב רוֹפֵף, מִשֶּׁנָּתַן לְתוֹכָהּ מְסוֹ, הֲרֵי הֶחָלָב קָפוּי וְעוֹמֵד, הוּא שֶׁאִיּוֹב אָמַר: הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וגו׳ עוֹר וּבָשָׂר וגו׳: חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי (איוב י׳:י״ב).
[ו] אֶת הָאָדָם – בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, אָמַר רַבִּי לֵוִי: הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים (יהושע י״ד:ט״ו), זֶה אַבְרָהָם. לָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ גָּדוֹל, שֶׁהָיָה רָאוּי לְהִבָּרְאוֹת קֹדֶם לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמָּא יְקַלְקֵל וְאֵין מִי שֶׁיָּבוֹא לְתַקֵּן תַּחְתָּיו, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אֶת הָאָדָם תְּחִלָּה, שֶׁאִם יְקַלְקֵל יָבוֹא אַבְרָהָם וִיתַקֵּן תַּחְתָּיו.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם יֵשׁ לוֹ קוֹרָה שׁוֹפַעַת, הֵיכָן הוּא נוֹתְנָהּ לֹא בְּאֶמְצַע טְרַקְלִין כְּדֵי שֶׁתִּסְבֹּל קוֹרוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וְקוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, כָּךְ לָמָּה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם בְּאֶמְצַע הַדּוֹרוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּסְבֹּל דּוֹרוֹת שֶׁלְּפָנָיו וְהַדּוֹרוֹת שֶׁלְּאַחֲרָיו.
אָמַר רַבִּי לֵוִי מַכְנִיסִין אֶת הַמְתֻקֶּנֶת לְבַיִת שֶׁל מְקֻלְקֶלֶת, וְאֵין מַכְנִיסִין אֶת הַמְקֻלְקֶלֶת לְבֵיתָהּ שֶׁל מְתֻקֶּנֶת.
[ז] עָפָר – רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אוֹמֵר, עוֹפֶר עוֹלָם עַל מְלֵיאָתוֹ נִבְרָא.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר שִׁמְעוֹן אַף חַוָּה עַל מְלֵיאָתָהּ נִבְרֵאת.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָדָם וְחַוָּה כִּבְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה נִבְרְאוּ. רַבִּי הוּנָא אָמַר עָפָר זָכָר, אֲדָמָה נְקֵבָה, הַיּוֹצֵר הַזֶּה מֵבִיא עָפָר זָכָר, וַאֲדָמָה נְקֵבָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כֵּלָיו בְּרִיאִין. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד בְּצִפּוֹרִי שֶׁמֵּת בְּנוֹ, אִית דְּאָמְרֵי מִינָאִי הֲוָה יָתִיב גַּבֵּיהּ, סְלֵק רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא לְמֶחֱמֵי לֵיהּ אַנְפִּין, חַמְתֵיהּ יָתֵיב וְשָׂחֵיק, אֲמַר לֵיהּ לָמָּה אַתָּה שָׂחֵיק, אֲמַר לֵיהּ אֲנַן רְחִיצָן בְּמָרֵי שְׁמַיָא, דְּאִתְחַמֵי לְאַפּוּיֵי לְעָלְמָא דְאָתֵי. אֲמַר לֵיהּ לָא מִסְתְּיֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא עָקְתֵיהּ אֶלָּא דַאֲתֵית מְעָקָא לֵיהּ, אִית חַסְפִּין מִתְדַּבְּקִין, לֹא כָּךְ כְּתִיב: כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם (תהלים ב׳:ט׳), אֶתְמְהָא. אֲמַר לֵיהּ כְּלִי חֶרֶשׂ בְּרִיָּיתוֹ מִן הַמַּיִם וְהֶכְשֵׁרוֹ בָּאוּר, כְּלִי זְכוּכִית בְּרִיָּיתוֹ מִן הָאוּר וְהֶכְשֵׁרוֹ בָּאוּר. זֶה נִשְׁבַּר וְיֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה, וְזֶה נִשְׁבַּר וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה, אֶתְמְהָא. אֲמַר לֵיהּ עַל יְדֵי שֶׁהוּא עָשׂוּי בִּנְפִיחָה. אָמַר לוֹ יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁפִּיךָ אוֹמֵר, מָה אִם זֶה שֶׁעָשׂוּי בִּנְפִיחָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה, בִּנְפִיחָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק כִּכְלִי חֶרֶס תְּנַפְּצֵם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם, כְּלִי יוֹצֵר שֶׁלֹא הוּסְקוּ יְכוֹלִין הֵן לַחֲזֹר.
[ח] מִן הָאֲדָמָה – רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמְרוּ, מִמָּקוֹם כַּפָּרָתוֹ נִבְרָא, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי (שמות כ׳:כ׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִמְּקוֹם כַּפָּרָתוֹ וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד. וַיִּפַּח בְּאַפָּיו (בראשית ב׳:ז׳), מְלַמֵּד שֶׁהֶעֱמִידוֹ גֹּלֶם מִן הָאָרֶץ וְעַד הָרָקִיעַ, וְזָרַק בּוֹ אֶת הַנְּשָׁמָה, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה בִּנְפִיחָה, לְפִיכָךְ מֵת, אֲבָל לֶעָתִיד בִּנְתִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי רוּחִי בָּכֶם וִחְיִיתֶם (יחזקאל ל״ז:י״ד).
[ט] חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ: נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, יְחִידָה, חַיָּה. נֶפֶשׁ, זֶה הַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ (דברים י״ב:כ״ג). רוּחַ, שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי אָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה (קהלת ג׳:כ״א). נְשָׁמָה, זוֹ הָאוֹפִיָּא, דִּבְרִיָּתָא אָמְרִין הָאוֹפִיתָא טָבָא. חַיָּה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מֵתִים וְהִיא חַיָּה בַּגּוּף. יְחִידָה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מִשְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהִיא יְחִידָה בַּגּוּף. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף (איוב ל״ד:י״ד), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ עַל הָאָדָם הַזֶּה, רוּחוֹ כְּבָר הָיָה בְּיָדוֹ (שנאמר): וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף בְּגוּפוֹ כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת אֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת. רַבָּנָן אוֹמְרִים אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ לָאָדָם הַזֶּה רוּחוֹ כְּבָר הוּא בְּיָדוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף לְמַעְלָה כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם יַחַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ׳:כ״ז). רַבִּי בִּיסְנִי וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אוֹמְרִים, הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ מְמַלְּאָה אֶת כָּל הַגּוּף, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן הִיא עוֹלָה וְשׁוֹאֶבֶת לוֹ חַיִּים מִלְּמַעְלָה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה שֶׁאָדָם נוֹשֵׁם צָרִיךְ לְקַלֵּס לַבּוֹרֵא, מַה טַּעַם: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ (תהלים ק״נ:ו׳), כָּל הַנְּשִׁימָה תְּהַלֵּל יָהּ.
[י] וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָה – רַבִּי יְהוּדָה אָמַר מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה לוֹ עֹקֶץ כְּחַיָּה, וְחָזַר וּלְקָחוֹ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ. רַב הוּנָא אָמַר עֲשָׂאוֹ עֶבֶד מְכֻרָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, דְּאִי לָא לָעֵי לָא נָגֵיס. הוּא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא דַּאֲמַר: נְתָנַנִי ה׳ בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם (איכה א׳:י״ד), לָעֵי בְּאוֹרָיְיתָא בְּלֵילָא וּבִימָמָא לָא מָטֵי. רַבִּי שְׁמוּאֵל חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא חַבְרֵהוֹן דְּרַבָּנָן אָמַר, כָּאן הוּא עוֹשֶׂה נְשָׁמָה נֶפֶשׁ, וּלְהַלָּן הוּא עוֹשֶׂה נְשָׁמָה רוּחַ, מִנַּיִן לִתֵּן אֶת הָאָמוּר כָּאן לְהַלָּן, וְאֶת הָאָמוּר לְהַלָּן כָּאן, תַּלְמוּד לוֹמַר חַיִּים חַיִּים לִגְזֵרָה שָׁוָה.
[פרק ב]
וייצר ה׳ אלהים – ב׳ יצירות, יצירה לאדם יצירה לחוה, יצירה לז׳ ויצירה לט׳. רב הונא אמר נולד לט׳ ולז׳ חי, לח׳ אינו חי, נוצר לז׳ ונולד לז׳ אינו חי, קל וחמר לח׳. בעין קומי ר׳ אבהו מניין שהנוצר לז׳ חי, אמר להם מדידכון אנא ממטי לכון זוטא איפטא אי⁠(פ)⁠טא אוכטו. ד״א וייצר ב׳ יצירות, יצירה מן העליונים, יצירה מן התחתונים. ר׳ יהושע בר נחמני אמר יצרו ד׳ בריות מלמעלה וד׳ מלמטה, אוכל ושותה כבהמה, פרה ורבה כבהמה, מטיל גללים כבהמה ומת כבהמה. מלמעלה עומד כמלאכי השרת, מדבר כמלאכי השרת, מבין כמלאכי השרת ורואה כמלאכי השרת, ובהמה אינה רואה אלא מצדה. א״ר חנינא כשרצה הב״ה לבראת את העולם היה מסתכל במעשה הרשעים ולא היה מבקש לבראת עולמו, כשראה דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה וסדומיים, חוזר ומסתכל במעשה הצדיקים באברהם יצחק ויעקב וחוזר ומסתכל במעשה הרשעים, חזר ואמר אברא את העולם ומי שהוא חוטא אינו קשה לרדות בו, לפיכך היה מבקש לבראת העולם בדין ולא היה יכול בשביל מעשה [הצדיקים, ומבקש לבראתו ברחמים ולא היה יכול בעבור מעשה] הרשעים, מה עשה, שתף ב׳ המדות מדת הדין ומדת הרחמים ויצר את האדם שנאמר ויצר ה׳ אלהים את האדם, וכך עשה לו בזמן שחטא דנו בב׳ המדות, במדת הדין שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳ י״ז), וכיון שאכל גזר עליו מיתה, ובמדת רחמים שלא פירש לו אם יומו או יומו של הב״ה שהוא אלף שנים, והוא חי תתק״ל שנים ומניח לבניו ע׳ שנים שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו׳ (תהלים צ׳ י׳). ולא עוד אלא כיון שאכל היו מלאכים משמיעים קולות לפני הב״ה שנאמר וישמעו את קול ה׳ אלהים מתהלך בתוך הגן (בראשית ג׳ ח׳). ומה היו אומרים, מת מהלך בתוך הגן, לא כך גזרת עליו כי ביום אכלך ממנו [מות] תמות. אמר להם הב״ה שמא פירשתי לו אם יום שלי או יום שלו, משלי אני נותן לו, שנאמר לרוח היום (בראשית ג׳ ח׳), אני מרויח לו את היום. עפר מן האדמה. ר׳ יהודה אומר עפר עולם על מלואתו נברא. ר׳ אליעזר בר שמעון אומר אף חוה על מלואתה נבראת. א״ר יוחנן אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו. ר׳ יהודה אומר עפר זכר אדמה נקבה כדי שיהא כלו בריא.
ויפח באפיו – בעוה״ז בנפיחה מי שנופח דעתו לחזור רוחו אליו הה״ד והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י״ב ז׳), אבל לעתיד לבא בנתינה שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם (יחזקאל ל״ז י״ד), ומי שנותן אין דעתו לחזור, (בך) [כך] בלע המות לנצח וגו׳ (ישעיה כ״ה ח׳). נשמת חיים. ה׳ שמות נקראו לה, נפש, חיה, רוח, יחידה, נשמה. נפש זו הדם שנאמר כי הדם הוא הנפש (דברים י״ב כ״ג), רוח שהיא עולה ויורדת שנאמר מי יודע רוח בני האדם וגו׳ (קהלת ג׳ כ״א), נשמה זו האופה, הוא דברייתא אמר׳ הוא אופייתא טבא, [חיה] שכל האברים מתים והיא חיה בגוף, יחידה שכל האברים ב׳ והיא יחידה.
ויהי האדם לנפש חיה – לפי שנפשו של אדם לא נבראת מן הארץ כשם שנפש שאר הבהמות נבראת, לכך היא [נפש הבהמה] פניה לעולם למטה, ונפש האדם פניו למעלה.
וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם – אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קְצַרְתָּא, כְּאִשָּׁה הַזּוֹ שֶׁהִיא מְקַשְׁקֶשֶׁת עִסָּתָהּ בְּמַיִם וּמַגְבַּהַת חַלָּתָהּ מִבֵּינְתַיִם כָּךְ בִּתְחִלָּתָהּ וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְאַחַר כַּךְ וַיִּיצֶר אֶת הָאָדָם וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי כ״ט:ד׳) ״וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה״, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא גְּמַר חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וְנִקְרֵאת חַלָּה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט״ו:כ׳) ״חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה״.
וַיִּיצֶר – שְׁתֵּי יְצִירוֹת, יְצִירָה לָאָדָם, יְצִירָה לְחַוָּה, יְצִירָה לְשִׁבְעָה יְצִירָה לְתִשְעָה נוֹצַר לְשִׁבְעָה אוֹ לְתִשְׁעָה חַי, לִשְׁמֹנָה אֵינוֹ חַי. נוֹצַר לְתִשְׁעָה וְנוֹלַד לְשִׁבְעָה אֵינוֹ חַי קַל וָחֹמֶר לִשְׁמֹנָה. בָּעוּן קוּמֵי רַבִּי אַבָּהוּ מִנַּיִן שֶׁהַנּוֹצָר לְשִׁבְעָה חַי. אָמַר לוֹן, מִדִּידְכוֹן אֲנָא מַמְטֵי לְכוֹן זִיטָא אַפְטָא אִיטָא אוֹכְטָא.
וַיִּיצֶר – שְׁתֵּי יְצִירוֹת, יְצִירָה מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כִּבְהֵמָה כוּ׳ כְּדִלְעֵיל.
וַיִּיצֶר – שְׁנֵי [יְצָרִים] יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע. שֶׁאִלּוּ הָיָה בַּבְּהֵמָה שְׁנֵי [יְצָרִים] כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה רוֹאָה סַכִּין בְּיַד אָדָם לְשֹׁחֲטָה הָיְתָה מַשְׁחֶרֶת וּמֵתָה. וַהֲרֵי אָדָם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי יְצָרִים כְּתִיב ״וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ״, נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם צְרוּרָה בְּקִרְבּוֹ שֶׁאִלּוּלֵי כֵן כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה הַצָּרָה בָּאָה הָיָה שׁוֹמְטָהּ וּמַשְׁלִיכָהּ.
וַיִּיצֶר – שְׁתֵּי יְצִירוֹת, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב וַיִּיצֶר בִּשְׁנֵי יוֹדִי״ן, שְׁנֵי יְצָרִים יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רַע. מַתְקִיף לָה רַב נַחְמָן בַּר רַב יִצְחָק, גַּבֵּי בְּהֵמָה דְּלָא כְּתִיב בָּהּ וַיִּיצֶר הָכִי נַמִּי דְּלָא שַׁלִּיט בָּהּ יֵצֶר הָרָע, הָא חֲזֵינָן דְּנָכְתָּה וּבָעֲטָה וּבָטְשָׁה אֶלָּא כְּרַבִּי יִרְמִיָּה בֶּן אֱלִיעֶזֶר, דוּ פַּרְצוּפִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קל״ט:ה׳) ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״ וּכְתִיב (בראשית ב׳:כ״ב) ״וַיִּבֶן ה׳ אֶת הַצֵּלָע״, חַד אָמַר פַּרְצוּף וְחַד אָמַר זָנָב, בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַרְצוּף הַיִינוּ דִּכְתִיב ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״ אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב מַאי ״אָחוֹר וָקֶדֶם״. כִּדְרַבִּי, דְּאָמַר ״אָחוֹר״ לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית הַיְנוּ דְּלָא אִיבְרִי אֶלָּא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא אֶלָּא קֶדֶם לְפֻרְעָנוּת דְּמַאי דְמַבּוּל, דִּכְתִיב (בראשית ז׳:כ״ג) ״וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה״, אָדָם בְּרֵישָׁא וַהֲדַר בְּהֵמָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַרְצוּף הַיְינוּ דִּכְתִיב וַיִּיצֶר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב מַאי וַיִּיצֶר. כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, אוֹי לִי מִיִּצְרִי אוֹי לִי מִיוֹצְרִי. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף הַיְינוּ דִּכְתִיב ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״ אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב מַאי ״זָכָר וּנְקֵבָה״. כִּדְרַבִּי אַבָּהוּ, דְּרַבִּי אַבָּהוּ רָמִי, כְּתִיב ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״ וּכְתִיב (בראשית ט׳:ו׳) ״כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״ בִּתְחִלָּה עָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לִבָּרְאוֹת שְׁנַיִם וּלְבַסּוֹף לֹא נִבְרָא אֶלָּא אֶחָד. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב מַאי ״וַיִּסְגֹּר״, לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וַיִּבֶן״ אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף מַאי ״וַיִּבֶן״ כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא, מְלַמֵּד שֶׁקִּלְעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה וֶהֱבִיאָהּ לְאָדָם, שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְקַלְעִיתָא בִּינִיתָא. דָּבָר אַחֵר: ״וַיִּבֶן״, מְלַמֵּד שֶׁבְּנָאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה כְּבִנְיַן אוֹצָר, מָה אוֹצָר זֶה רָחָב מִלְּמַטָּה וְקָצָר מִלְּמַעְלָה כְּדֵי לְקַבֵּל הַפֵּירוֹת אַף אִשָּׁה רְחָבָה מִלְּמַטָּה וּקְצָרָה מִלְּמַעְלָה כְּדֵי לְקַבֵּל הַוָּלָד. (שם ב׳:כ״ב) ״וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם״, מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוּשְׁבִין לָאָדָם, מִכָּאן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיֵּעָשֶׂה גָּדוֹל שׁוּשְׁבִין לַקָּטָן וְלֹא יֵרַע לוֹ. וּלְמַאן דְּאָמַר דּוּ פַּרְצוּפִין בְּרָאוֹ הֵי מִנַּיְהוּ אָזַל בְּרֵישָׁא, מִסְתַּבְּרָא דְּגַבְרָא אָזַל בְּרֵישָׁא, כִּדְתַנְיָא, לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם אַחֲרֵי אִשָּׁה בַּדֶּרֶךְ וַאֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ וַאֲפִלּוּ בִּתּוֹ, נִזְדַּמְּנָה לוֹ עַל הַגֶּשֶׁר יְסַלְּקֶנָּה לַצְּדָדִים שֶׁכָּל הָעוֹבֵר אַחֲרֵי אִשָּׁה בַּדֶּרֶךְ לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם בְּרָאוֹ אַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ה׳:ב׳) ״זָכָר וּנְקֵבָה״. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: דּוּ פַּרְצוּפִין בְּרָאוֹ נִסְּרוֹ וַעֲשָׂאוֹ גַּבִּים מִכָּאן וְגַבִּ[ים] מִכָּאן שֶׁנֶּאֱמַר ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״. מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית ב׳:כ״א) ״וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו״ אָמַר לֵיהּ, מִן סִטְרוֹהִי כְּמוֹ דְּאַתְּ אָמַר (שמות כ״ו:כ׳) ״וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן״.
״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״ (תהלים שם), מִתְּחִלָּה נִבְרָא מִן הָאָרֶץ עַד לָרָקִיעַ, וּכְשֶׁרָאוּ אוֹתוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְדַּעְזְעוּ וְנִתְיָרְאוּ מִלְּפָנָיו. מֶה עָשׂוּ, עָלוּ כֻּלָּן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָה, אָמְרוּ לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁתֵּי רָשֻׁיּוֹת יֵשׁ בָּעוֹלָם הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וּמִעֲטוֹ וְהֶעֱמִידוֹ עַל אֶלֶף אַמָּה.
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים, אִם זָכָר, תֵּשֵׁב לְזָכָר אִם נְקֵבָה, תֵּשֵׁב לִנְקֵבָה אֵין יָדוּעַ תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל שֶׁאֵין בּוֹ מִצּוּרַת הָאָדָם אֵינוֹ וָלָד. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בָּהֶן יְצִירָה כְּאָדָם וּמֻפְנֶה מִשְּׁנֵי צְדָדִין, מֻפְנֶה גַּבֵּי אָדָם וּמֻפְנֶה גַּבֵּי בְּהֵמָה, מַאי מֻפְנֶה גַּבֵּי בְּהֵמָה, דִּכְתִיב ״וַיַּעַשׁ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ״, וּכְתִיב (בראשית ב׳:י״ט) ״וַיִּצֶר מִן הָאֲדָמָה״, וּמֻפְנֶה מִשְּׁנֵי צְדָדִין לְמֵדִין וְאֵין מְשִׁיבִין.
אֶת הָאָדָם – בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם דִּכְתִיב ״הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים״, זֶה אַבְרָהָם. וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ אָדָם גָּדוֹל, שֶׁהָיָה לוֹ לְהִבָּרְאוֹת קֹדֶם אָדָם הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמָּא יְקַלְקֵל וְאֵין מִי שֶׁיָּבֹא וִיתַקֵּן אַחֲרָיו, אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ קוֹרָה שׁוֹפַעַת הֵיכָן הוּא נוֹתְנָהּ, לֹא בְּאֶמְצַע פְּלָטִין, כְּדֵי שֶׁתִּסְבֹּל קוֹרוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וְשֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, כָּךְ נִבְרָא בְּאֶמְצַע הַדּוֹרוֹת שֶּׁיִּסְבּוֹל דּוֹרוֹת שֶּׁלְּפָנָיו וְשֶׁלְּאַחֲרָיו, מַכְנִיסִין אֶת הַמְתֻקֶּנֶת לְבֵיתָהּ שֶׁל הַמְקֻלְקֶלֶת וְאֵין מַכְנִיסִין מְקֻלְקֶלֶת לְבֵיתָהּ שֶׁל מְתֻקֶּנֶת.
עָפָר – עֹפֶר עוֹלָם עַל מְלֹאֲתוֹ אַף חַוָּה עַל מְלֹאֲתָה נִבְרֵאת. אָדָם וְחַוָּה כִּבְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה נִבְרְאוּ, ״עָפָר״, זָכָר, ״מִן הָאֲדָמָה״, נְקֵבָה, הַיּוֹצֵר הוּא מֵבִיא עָפָר זָכָר וַאֲדָמָה נְקֵבָה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ כֵּלָיו בְּרִיאִין.
מִן הָאֲדָמָה – מִמְּקוֹם כַּפָּרָתוֹ נִבְרָא כְּמוֹ דְּאַתְּ אָמַר (שמות כ׳:כ׳) ״מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵינִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ מִמְּקוֹם כַּפָּרָתוֹ, הַלְוַאי יַעֲמֹד.
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו – מְלַמֵּד שֶׁהֶעֱמִידוֹ גֹּלֶם מִן הָאָרֶץ וְעַד לָרָקִיעַ, וְזָרַק בּוֹ נְשָׁמָה לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה בִּנְפִיחָה אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, בִּנְתִינָה (יחזקאל ל״ז:י״ד) ״וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם״.
חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ: נֶפֶשׁ, זֶה הַדָּם שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״. ״רוּחַ״, שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת (קהלת ג׳:כ״א) ״מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמָעְלָה״, ״נְשָׁמָה״, זוֹ הָאוֹפִיתָא בְּרִיָּתָא אָמְרִין זוֹ אוֹפִיתָא טָבָא, ״חַיָּה״, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מֵתִים וְהִיא חַיָּה בַּגּוּף, ״יְחִידָה״, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים שְׁנַיִם שְׁנַיִם וְהִיא יְחִידָה בַּגּוּף, הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ מְמַלְּאָה אֶת כָּל הַגּוּף וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא יָשֵׁן עוֹלָה וְשׁוֹאֶבֶת לוֹ חַיִּים מִלְּמַעְלָה וְעַל כָּל נְשִׁימָה שֶׁאָדָם נוֹשֵׁם צָרִיךְ לְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַה טַעַם (תהלים ק״נ:ו׳) ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ״, עַל כָּל נְשִׁימָה.
וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה – מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה לוֹ עֹקֶץ כְּחַיָּה וְהֶעֱבִירוֹ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ. עֲשָׂאוֹ עֶבֶד מְכֻדָּן דְּאִי לָא לָעֵי לָא נָגִיס דִּכְתִיב (איכה א׳:י״ד) ״נְתָנַנִי ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳ לָעֵי בְּאוֹרַיְתָא בְּלֵילְיָא וּבִימָמָא וְלָא מָטֵי.
כָּאן הוּא עוֹשֶׂה נְשָׁמָה נֶפֶשׁ וּלְהַלָּן הוּא עוֹשֶׂה נְשָׁמָה רוּחַ מִנַּיִן לִתֵּן אֶת הָאָמוּר לְהַלָּן כָּאן וְאֶת הָאָמוּר כָּאן לְהַלָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״חַיִּים חַיִּים״ לִגְזֵרָה שָׁוָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּתַעֲנִיּוֹת שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת וְאֵין הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין עָלָיו. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי, דִּכְתִיב ״וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה״, אָמְרָה תּוֹרָה, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי לְךָ הַחֲיֵה אוֹתָהּ.
ואן אללה כ׳לק אדם תראבא מן אלארץ׳ ונפך̇ פי אנפה נסמה אלחיוה פצאר אדם נפסאא נאטקה.
א. א נוסף: חיא
ושה׳ ברא את אדם עפר מן האדמה, ונפח באפו את נשמת החיים, ונעשה אדם נפש הוגה1.
1. ״נאטקא״, עניינו נפש משכלת, בעלת היגיון ושכל, וכתב ר״י קאפח: ״אונקלוס תרגם ׳לרוח ממללא׳. דבור ממש. אבל רבנו תרגם ״נאטקה״ והוא כח ההגיון שבה שהוא נפשי, וכך הבין דברי רבנו גם ר׳ משה אבן עזרא בספרו ערוגת הבשם, כי הדבור אינו בנפש אלא בארבעת האברים חיך לשון שינים ושפתים״. אך ניתן ליישב גם פירוש ״דיבור״ עם ״שכל״, וכמ״ש ר׳ אברהם בן הרמב״ם כאן: ״וכמה גדולה חכמת אונקלוס ז״ל בתרגומו והות באדם לרוח ממללא, שהרי הדיבור החיצוני של האדם, שהוא הדיבור המתחלק לקול במלים ותיבות המובנות אצל השומע אותן, בא אחר הדיבור הפנימי שהוא ההשגה השכלית על ידי הצורה המשכלת, ולפיכך היה הדיבור מסגולות האדם והבן זה״.
וכתב ר׳ יהודה אבן בלעם: ״ויהי האדם לנפש חיה – אמר המפרש (=רס״ג) ונעשה האדם על ידי כך נפש משכלת, וזה אינו מתאים בלשון הכתוב. אכן עניינו הוא, לפי שהשווה הידמותו ליסודות, והזכיר מהן את העפר בלבד מפני שהוא היותר גלוי בו, (ושוב) אמר שהוא הרכיב בהידמות הזו את רוח החיים, ואז הומצאו ההרגשה והתנועה - וזה טעם ויהי האדם לנפש חיה, כלומר נעשה בעל חי והרגיש והתנועע - ואחר כך נתחברו בכללו הנפש המבחנת וההוגה״.
ויהי האדם לנפש חיה – אמר המפרש (=רס״ג) ונעשה האדם על ידי כך נפש משכלת, וזה אינו מתאים בלשון הכתוב. אכן עניינו הוא, לפי שהשווה הידמותו ליסודות, והזכיר מהן את העפר בלבד מפני שהוא היותר גלוי בו,⁠1 {ושוב} אמר שהוא הרכיב בהידמות הזו את רוח החיים, ואז הומצאו ההרגשה והתנועה - וזה טעם ויהי האדם לנפש חיה, כלומר נעשה בעל חי והרגיש והתנועע - ואחר כך נתחברו בכללו הנפש המבחנת וההוגה.
1. השוה לשון ר״י ן׳ ג׳נאח בס׳ השרשים (שרש ברא, עמ׳ 77) שכתב, ״יִחס החכם בעלי החיים אל יסוד העפר בלבד אע״פ שהוא מורכב מארבע יסודות, כי יסוד העפר הוא הנראה מהם יותר״.
וייצר – שתי יצירות: יצירה לעולם הזה, יצירה לתחיית המתים. אבל בבהמה שאינה עומדת לדין, לא נכתב ביצירתה שתי יו״דין (בראשית ב׳:י״ט).
עפר מן האדמה – צבר את עפרו מכל האדמה, מארבע רוחות, שכל מקום שימות שםא תהא קולטתו לקבורה.
דבר אחר: נטל עפר שלוב ממקום שנאמר בו: מזבח אדמה תעשה ליג (שמות כ׳:כ׳), הלואי תהיה לו כפרה ויוכל לעמוד.
ויפח באפיו – עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים, ונשמה מן העליונים. לפי שיום ראשון נבראו שמים וארץ, בשני ברא רקיע לעליונים, בשלישי: ותראה היבשה (בראשית א׳:ט׳) בתחתונים, ברביעי: מאורות בעליונים, בחמישי: ישרצו המים (בראשית א׳:כ׳) בתחתונים, הוזקק ששי לבראות בו בעליונים ובתחתונים. ואם לאו, יש קנאה במעשה בראשית, שיהו אילו רבים על אילו בריית יום.⁠1
לנפש חיה – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולם, שנתוסף בוד דעה ודבור.
1. השוו רש״י בראשית א׳:כ״ו.
א. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34 חסר: ״שם״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, ליידן 1, ויימר 651. בכ״י אוקספורד 34, לונדון 26917: ״נטל עפרו״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165 חסר: ״לי״.
ד. כן בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34. בכ״י ליידן 1, לונדון 26917: ״בה״. בכ״י אוקספורד 165 חסר: ״בו״.
וייצר AND GOD FORMED – Here the letter yod is written twice to intimate that there were two formations – a formation of man for this world, and a formation of man for resurrection; in the case of animals, however, which will not stand after death for judgment before God the word referring to their formation – ויצר (Bereshit 2:19) is not written with two yods (Tanchuma Tazria 1).
עפר מן האדמה DUST OF THE EARTH – He gathered his dust (i.e. that from which he was made) from the entire earth – from its four corners – in order that wherever he might die, it should receive him for burial (Tanchuma Pekudei 3).
Another explanation: He took his dust from that spot on which the Holy Temple with the altar of atonement was in later times to be built of which it is said, "An altar of earth you shall make for Me" (Shemot 20:20) saying, "Would that this sacred earth may be an expiation for him so that he may be able to endure" (Bereshit Rabbah 14:8).
ויפח באפיו AND BREATHED INTO HIS NOSTRILS – He made him of both, of earthly and of heavenly matter: the body of the earthly, and the soul of the heavenly. For on the first day were created heaven and earth, on the second, He created the firmament for the heavenly beings, on the third He said, "Let the dry land appear" – for the earthly beings, on the fourth He created the lights for the heavenly beings, on the fifth He said, "Let the waters swarm…" – for the earthly beings. Consequently on the sixth there had to be created a being composed of both, of heavenly and of earthly matter, for otherwise there would have been envy (lack of harmony) among the works of Creation, in that there would have been devoted to one class of them one day more of the Creation than to the others (Bereshit Rabbah 12:8).
לנפש חיה A LIVING SOUL – Also cattle and beasts are called נפש חיה (Bereshit 1:20,22,24), but the נפש of man is the most highly developed of all of them, because to him was granted understanding and speech.
וייצר – מן יצר, ויקץ מן יקץ, וכבר מפורש בשער השניים.
ויפח – מן נופח באש פחם (ישעיהו נ״ד:ט״ז), דגש מחסר נו״ן, וכבר מפורש בשער השניים. ויפח כמו וינפח, לשון ויפעל,⁠א שכן מצינו: ימל קצירו (איוב י״ח:ט״ז), לא יסגב כלימות (מיכה ב׳:ו׳), ולאג יגה שביב אשו (איוב י״ח:ה׳), כלם לשון יפעל, וכן הרבה.
באפיו – מן אף אפו, מן גג גגו, מן עם עמו, דגשים ומן הכפולים הם, לכן נדגשים לחסר אות אחת, שכן מצינו: מן עם עממים, ומן אף אפפים, וכן הרבה.
נשמת – דבוק מן נשמה, וכן: ברכת מן ברכה, אדמת מן אדמה, שממות מן שממה. בכלן, החטף שבאות ראשונה נהפך לאות שנייה בהיותו דבוק.
א. בכ״י נכפל כאן: ולשון ויפעל ויפח כמו וינפח.
ב. בכ״י: ישג.
ג. בכ״י: לא.
וייצר – מהפעלים שהפ״א שלהם יו״ד מהבנין הקל, כמו: וייקץ נח (בראשית ט׳:כ״ד).
וטעם באפיו – שבהם יחיה האדם, כי הם יוציאו האויר החם מחום הלב, ויביאו אויר אחר.
וטעם לנפש חיה – שהלך מיד כמו החיות, ולא כתינוקים.
THEN THE LORD GOD FORMED. Via the power of the lights.⁠1
[FORMED.] Va-yitzer (formed) is a kal. It belongs to those verbs whose first root letter is a yod.⁠2 It is like va-yiketz in And Noah awoke (va-yiketz no'ach) (Gen. 9:24).
The meaning of and breathed into his nostrils the breath of life is that man lives through the nostrils. They remove the air heated by the heart and replace it with fresh air. Scripture says man became nefesh chayyah (a living soul)⁠3 because like the animals he was immediately able to walk, and thus differed from babies subsequently born.
1. This sentence is omitted in Vat. Ebr. 38. It has been suggested that a scribe mistakenly copied it from the previous note (Weiser).
2. The root of this verb is therefore yod, tzadi, resh.
3. This very term is also used in describing the creation of animals. Cf. Gen. 1:24.
כבר הזכרתי כי טעם עפר – על העצמות שהם מוסדות הגוף.
ואמר: נשמת חיים – בעבור שאיננה מתה. והנה חפשתי בכל ספרינו, ולא מצאתי נשמה כי אם לאדם לבדו. ואין טענה מהכתוב:⁠א כל אשר נשמת רוח חיים באפיו (בראשית ז׳:כ״ב), כי הוא דבק עם האדם הנזכר למעלה, כי כבר הזכיר העוף והבהמה והחיה (בראשית א׳:כ״א) והעד: נותן נשמה לעם עליה (ישעיהו מ״ב:ה׳).
ואמר אחד מחכמי דורנו: כי נפש – מגזרת: ויצאתם ופשתם (מלאכי ג׳:כ׳), והוא הכח המפרה שהוא בכבד, על כן כתוב: כי הדם הוא הנפש (דברים י״ב:כ״ג). והנשמה מגזרת: שמים, על דרך דקדוק מתיהדים (אסתר ח׳:י״ז).
וטעם ויהי האדם לנפש חיה – יש אומרים: שהלך מיד כמו החיות, כי משפט הילדים באדם להרגילם.
ואחרים אמרו, שטעמו: שנפש חיה היא בכח הנשמה, כי הרוח והנשמה אִצְּלָם השם מהנשמה. ואל תתמה בעבור שתמצא הנשמה נקראת רוח, גם נפש, כמו: אך אלהים יפדה נפשי (תהלים מ״ט:ט״ז), והרוח תשוב אל האלהים (קהלת י״ב:ז׳), כי עשו כן העברים, בעבור שתראה ותמצא הנשמה עם הרוח והנפש. והרוח היא בלב, וכח הנשמה במוח הראש, אף על פי ששרש כחה בלב.
א. כן בכ״י אוקספורד 22. בכ״י לונדון: מהמכתב.
דגשות פ״א באפיו – להתבלע הנו״ן, כנו״ן בַּת במלת בתּי, ונו״ן שְׁנַיִם במלת שְׁתַּיִם. והעד: וצלם אנפוהי (דניאל ג׳:י״ט) בארמית. ככה בלשון קדר.⁠1
1. השוו שיטת רשב״ם בדייקות מרבנו שמואל.
ויפח באפיו נשמת חיים – היא הנשמה העליונה שבאת מן הקב״ה, והיא שנותנת לאדם דעת ודיבור והבנה מכל חיה ובהמה, והיא שעתידה ליתן את הדין.
ויפח באפיו נשמת חיים HE BREATHED INTO HIS NOSTRILS THE SOUL OF LIFE: This is a reference to the divine soul which comes from God, which endows humans with knowledge, with speech and with understanding that surpasses all beats and animals. This soul is the one that will yet be called [by God] for an accounting [after death].⁠1
1. Cf. H. Orlinsky, Notes on the New Translation of the Torah (Philadelphia, 1969), p. 59: “It is now almost a commonplace among scholars that Heb. nefesh (ḥayya) does not mean “soul.” Rather does nefesh connote approximately “being, person, self, creature.” Nevertheless, R. Yosef Bekhor Shor’s approach is a common traditional Jewish approach.
Specifically in our verse, however, it is more difficult than usual to interpret nefesh ḥayya as a reference to some sublime and divine aspect of humanity, for, as Rashi here notes, the term is even applied to insects in 1:20.
ואמר: וייצר י״י אלהים את האדם – [בשני יו״דין כמשפט. ויש בו דרש: רמז לשתי יצירות: יצירה לשבעה ויצירה לתשעה.]⁠א
עפר מן האדמה – זכר עפר, ואף על פי שארבע היסודות היו מעורבות בו, זכר העפר לפי שהוא עקר היצירה בנבראי היבשה, ובנבראי המים, המים הם העיקר, אף על פי שהם משאר היסודות גם כן, לפיכך חיותוב במים. ובעוף האויר הוא עיקר יסודו לפיכך הוא עף באויר.
ואמר: שיצר את האדם עפר כלומר צוה שיֵעשה גולם אחד נאה משאר הגלמים וצורת איבריו עפר מגובל והיה אותו הגֹלם ברצון האל בשר עצמות וגידים.
ואמר: מן האדמה – כלומר מן המשובח שבה, כי גופו הוא חמר נקי משאר בעלי חיים, וצורתו השלמה שבצורות, לפיכך הוא הולך בקומה זקופה.
וכתב החכם ר׳ יוסף בן צדיק: כי זה לפי שהחמר שלו זך ודק בין שאר הגופים כמו שאנו רואים שמן הנר בעודו זך תעלה השלהבת ממנו על קו ישר לזכות השמן, ואם לא יהיה זך אלא עכור תהיה השלהבת העולה ממנו מעוותת ולא תלך על קו ישר. והעִלה האחרת שהאדם צומח מן השמים, כלומר שכל צמח צומח מעיקרו ונהיה העקר בזה ממול השמים לפיכך אנו צומחים מן השמים, ומפני זה נקרא אדם פרי מהופך.
ויפח באפיו נשמת חיים – הוא נפחה בו מהרוחות העליונות לא מן הארץ כמו שנאמר תוצא הארץ נפש חיה (בראשית א׳:כ״ד), אלא האל נפחה בו, כמו שאמר: בצלמנו כדמותנו (בראשית א׳:כ״ו), לפיכך שנה שמה. ולא אמר רוח ונפש אלא נשמה, אף על פי שרוח ונפש נשאלים גם כן פעמים לנשמת האדם, נשמה הוא שם מיוחד לנשמת האדם.⁠ג ואף על פי שאמר: כל אשר נשמת רוח חיים באפיו (בראשית ז׳:כ״ב) פירושו נשמת חיים ורוח חיים, כי שניהם סמוכים לחיים כמו: מבחר וטוב לבנון (יחזקאל ל״א:ט״ז), חכמי יועצי פרעה (ישעיהו י״ט:י״א). ואמר: נשמת חיים על האדם ורוח חיים על שאר בעלי חיים אשר בחרבה.
ואמר באפיו – כי בהם חיי האדם וכל חי, כי בהם יכנס האויר הצונן לנשב על הלב ומהם יצא האויר הנותר מן העכול וממוקד החם בלב, והיא נחלקת באדם לשלשה חלקים כמו שפרשו חכמי המחקר: כח הצמיחה, וכח ההרגשה והתנועה, וכח השכל.
ויהי האדם לנפש חיה – כשאר בעלי חיים שמתנועעים והולכים על רגליהם בכח הנפש החיה תכף צאתם מהרחם, כן הוא הלך על רגליו מעת שנפח בו האל רוח חיים לא כמו התינוקות שנולדו אחרי כן, וזה כי בקומתו ובגדולו נברא לשעתו כשאר בעלי חיים והצמחים. ועוד עלה אחרת, כי הנולד מן האדם אינו הולך על רגליו מיד שנולד לפי חולשת גופו מפני שנזון במעי אמו מדם הוסת שהוא מותר מעופש ולא כן שאר בעלי חיים שנזונים במעי אמם ממזון האם, לפיכך הם חזקים בעת לידתם והולכים על רגליהם מיד, ונפש האדם הראשון וכן נפש אשתו, כח החיות אשר בו יתנועעו היה ככח שאר בעלי חיים שוה בשוה לפיכך אמר: לנפש חיה. ומה שתרגם אנקלוס ידוע: והות באדם לרוח ממללא.
ויתכן לפרש ויהי האדם לנפש חיה – אחר שהאל נפח באפיו נשמת חיים ראוי לו שהיה דבק לנפש חיה, חיי עד, לא לנפש מתה במות הגוף, ומפני זה סמך לו ויטע אלהים וכל הענין.
א. כן בכ״י מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495, פריס 193 חסר: ״בשני יו״דין... ויצירה לתשעה״.
ב. כן בכ״י מוסקבה 495, פריס 193. בכ״י פריס 194: ״חיותם״. בכ״י מינכן 28: ״היותו״.
ג. בכ״י מוסקבה 495 יש כאן דיטוגרפיה ונכפל: ״נשמה הוא... האדם״.
וייצר ה' אלוהים את האדם, the word is written with two letters י as is appropriate. We find this fact commented on allegorically in Bereshit Rabbah 14,2 where it is suggested that these two letters י allude to man’s basic urges, contradictory tendencies of either being obedient to God or rebelling against His dictates.⁠1 עפר מן האדמה, the Torah here mentions only one of the four raw materials man is made of, seeing it is the predominant one, at least quantitatively, in all land based living creatures as opposed to the creatures whose habitat is the water, whose predominant raw material is the water. In the case of the birds, air is the quantitatively predominant raw material. This fact enables the birds to fly in the air. Mention of the raw material עפר means that this raw material distinguishes man, is the most visible, the result of God’s directive to earth to bring forth a lifeless human being beautifully shaped, functional, awaiting only the soul God would insert to turn it into a living creature. מן האדמה, the prefix ה was used here to let us know that only the choicest earth was employed in constructing this golem. Man’s body is superior to the bodies of the other mammals that had also been produced by primarily using earth as their raw material. Proof that this claim is correct is the fact that man alone of all the mammals on earth walks upright. The scholar Rabbi Yoseph ben Tzadik (in a book called olam hakatan) writes that we can understand this by comparing pure oil and impure oil respectively supplying a wick with its fuel. When pure oil is used, the flame rises perpendicularly, not flickering from one side to another, whereas when impure, insufficiently refined oil is used, the flame does not rise in an uninterrupted upward motion. Similarly, the fact that man walks upright is a reflection of the purity of the raw material used in his composition. An additional reason why man is able to walk upright is the fact that he contains the soul whose origin is in heaven. This fact would reflect that whatever grows reflects its origin in the manner in which it grows. Seeing that man’s head is his most important part, it being higher than the rest of his body, it is no more than natural that he would walk in a manner which illustrates the superior importance of his head, i.e. walking upright, head held high. By holding his head high, he symbolically points toward heaven, his origin.
ויפח באפיו נשמת חיים, God blew into man some of the spirit prevailing in the highest regions on earth. Whereas the life force of the animals is described as נפש חיים, something abstract but originating in physical earth, man’s life force is called here נשמה, to alert us to the fact that the origin of this life force is not physical, has not been supplied by earth, in fact could not have been supplied by earth. Our verse illustrates what God had meant when He had announced that man would be בצלמנו כדמותנו, “in Our image, Our likeness.” (1,24). This is so in spite of the fact that sometimes man is equipped additionally with רוח and נפש. The expression נשמה is reserved exclusively for describing man, whereas the other two expressions, describing non-tangible animalistic forms of energy called “life-force,” are shared by man and beast. You may argue that the Torah describes all of the living creatures by invoking the term נשמה in Genesis 7,22. We are told there: כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו', “every creature which had the soul and spirit of life in its nostrils… died.” We must understand that verse as meaning that man who possessed both a נשמה as well as רוח חיים, died.”
באפיו, all land-based living creatures, man as well as mammals, need the nose to breathe, i.e. to stay alive. It is the organ through which cold air enters man from the outside and blows on the heart. It is also the organ through which the air exits after it has performed its task. The air exiting through the nostrils is the one left over after digestion, having previously nestled around the warmth of the heart. It (the heart’s task) is divided into three parts as the biologists and anthropologists have told us. It comprises growth potential, sensitivity i.e. ability to move, and the ability to think.
ויהי האדם לנפש חיה, man now appeared similar to other living creatures that move on their feet, propelled by the נפש, life-force which becomes active as soon as the baby leaves the mother’s womb. Original man is described here as fully mature, not like subsequent human beings who were born by woman, and who could not walk, etc., as soon as they were born. The reason why he could walk immediately was because he was created as a grown up, did not have to grow from being an infant first. The weakness of human beings at birth, and therefore their inability to walk from birth, etc., stems from the fact that while in the womb, the nourishment provided by the mother’s menstrual blood is impure, unlike the animal young who had shared the same food as their respective mothers while inside the womb. This is why these animals are practically able to fend for themselves soon after they have been born.⁠2 Both Adam and Chavah resembled the animals in that respect, never having been fed polluted food. This is the reason why our verse uses the term לנפש חיה, to alert the reader that the first pair of human beings was different from subsequent humans in that they were fully developed as soon as they could breathe.
As to Onkelos’ translation of נפש חיה, as רוח ממללא, “talking spirit,” a well known commentary, perhaps the way we have to understand his commentary is that only after God blew the נשמה into Adam’s nostrils did he become a creature that could express his feelings and thoughts in words. It is also possible to interpret the expression ויהי האדם לנפש חיה, as man now becoming capable to possess eternal life by being directly connected to the source of eternal life. The words לנפש חיה are to be contrasted to נפש מתה, a life force which is mortal, i.e. which dies as soon as its body dies.
1. there is an obscure reference to two different kinds of development of the fetus before birth, i.e. a seven month pregnancy or a nine month pregnancy respectively, being alluded to by the two letters י. If that is the meaning of the spelling, there is no moral lesson involved here.
2. mobility, i.e. the ability of moving about on its own is considered a crucial part of the definition נפש חיה being a living creature.
ותחלה אומר, כי ה׳אדם׳ הנזכר מפסוק זה עד ׳זה ספר תולדות אדם׳, הנגלה הוא על אדם הראשון, והנסתר הוא על שם המין. ושניהם הם אמת, אך הנגלה הוא להמון, והנסתר הוא ליחידים שהם סגולת ההמון. וכבר פרשנו ויהי האדם לנפש חיה במקומו על שני הפנים (רד״ק בראשית ב׳:ז׳).
ויהי האדם לנפש חיה – והלא גם הבהמות והשרצים כתיב בהו נפש חיה ומאי אולמיה דאדם מבהמה. יש לפרש נפש חיה חיה שבחיו׳ כי חיות האדם יותר מהבהמה ודומה לו חיות הקדש והלא יש בהם דמות נשר ואדם אלא מפני שחיותן יותר מחיות האדם.
וייצר – ׳וכלק׳ (בערבית), גזירתו עם זו יצרתי לי וג׳ (ישעיה מג:כא), יוצר אור (שם מה:ז) ודוגמתו הרבה.
בוייצר מלבד ההוראה על הבריאה {יש גם} הוראה על העיצוב והתיאור1, ומזה נגזר {התואר} יוצר לפחר2, לפי שהוא מעצב את החמר וצר אותו בצורת הכלי [כמאמרו] וירדת3 בית היוצר (ירמיה יח:ב) ודוגמתו הרבה.
ועפר – שם ׳אלתראב׳ (בערבית), {וכמו} וְעִפַּר בעפר (שמואל ב טז:יג) ודוגמתו הרבה. וביאר לנו בזה שהאל יתעלה ברא את חומר האדם מן האדמה, ושוב עיצב בכחו את האברים, והתווה אותם4(האברים) הפשוטים כמו העצמות והעורקים והגידים וכיוצא בהם, וכלי המעשה המורכבים כמו היד והרגל והעין וכיוצא בהן – מן חומר ארצי אשר מזג בכחו כפי חפצו מן ארבעה היסודות. ועיצב אותו על פני הארץ5, כמו שמזג אחר זה את חומר הולד מן הדם והזרע – כלומר זרע הנקבה6 – ועיצב אותו והתווה אותו בבטן האשה.
ואין ספק שכעין עיצוב ותווי זה צר {האל} יתעלה את עיקרי כל מין ומין מן שאר מיני בעלי החיים בששת ימי בראשית – כלומר {ב}יום החמישי ויום הששי אשר בהם נבראו כל מיני בעלי החיים – לפני שהולידו המינים שהולדתם מרומזת בפריה ורביה7. ואמנם טרח הכתוב לפרש כן בחומר אדם8 לפי שחומר זה נכבד מחומר שאר החי, ולפיכך עשה את מזגו {של אותו החומר} הנכבד שבמזגים, וקירב אותו אל המזג הממוצע9 כדי שתשרה בו הנכבדת שבצורות הארציות – כלומר שבנמצאות בארץ – והיא הנפש המדברת10, אשר רמז אל השראתה באותו החומר בשארית הפסוק במאמרו ויפח11 באפיו נשמת חיים.
ומה שאמר שחומר אדם מן האדמה אל תבין ממנו כי חומרו מן יסוד הארץ בלבד בלתי שאר היסודות, אלא שהיסוד הארצי בחומרו מכריע על שאר היסודות, ולפיכך השכין אותו בארץ12, כמו שבדגים הרבה את יסוד המים כדי שישכנו במים אשר נבראו ממנו. ו{היינו מפני שאף ש}הדגים גם כן מורכבים, המכריע בהם יסוד המים, לא יסוד המים לבדו כאמצעי ים אוקיינוס13 שאין אנחנו מגיעים אליהם ולא יודעים תכונתם בראיית העין14. וכמו שהעוף הרבה בחומרו את יסוד הרוח ולפיכך הוא קל מעופף באויר בניגוד לחי הארצי15. וכבר רחקנו ממגמת הפירוש שאנחנו מתכוונים אליו. ולר׳ אברהם בן עזרא ז״ל בזה, כי בסיס הגוף ורובו מן העצמות אשר {היסוד} המכריע בהן הארץ והעפר16.
ואדם – שמו נגזר מן חומרו שהוא אדמה. ואדמה איננה שם היסוד הארצי, רק שם היסוד הארצי ארץ, ובו – כלומר בארץ{טעם} כללי ופרטי כמו שקדם17. אבל אדמה שם לארץ זו הנגלה והנראה, שהיא גם כן מורכבת מן ארבעה היסודות אלא שיסוד הארץ מכריע בה. וביאור הראיות והמופתים לזה במדע הטבע ממדעי השכל. ומן {הטעם} הכללי של שם ארץ שהוא נופל גם כן על הארץ המורכבת {מן שאר היסודות} דוגמת אדמה, ולפיכך נאמר (לעיל פסוק ה) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, והאילנות אינם צומחים ביסוד הארצי הפשוט אלא בארץ הזאת המורכבת אשר אנחנו רואים18.
ואחר שביאר לנו {המקרא} את בריאת חומר האדם ועיצובו ותיאורו מן האדמה, ביאר לנו את השראת צורתו – שהיא נפשו המדברת19 – באותו החומר, מהשפעת מציאותו יתעלה {שעליו נאמר} כי עמך מקור חיים (תהלים לו:י). וביאר את השראת אותה הצורה הנכבדת אשר אינה חומר גשמי, ואמר ויפח {והמשילה לרוח הניפח} כדי לקרב אל הבנתנו ולהישר אל שכלנו את זַכות אותה הצורה השכלית, שהרי הרוחות וכדומה הן היותר זך בין הגשמיים הארציים שאנחנו מכירים20. וגזירת ויפח מאמרו בישעיה (נד:טז) נֹפֵח באש פחם.
ואמר באפיו לפי שחיבורה של הנפש המדברת בחומר הזה הארצי הוא באמצעות החום הטבעי, המודרג21 על ידי נשימת ושאיפת האויר החיצוני מצד החוטם, כפי המבואר במעשה הרפואה22. ואין יודע את אמיתת אותו החיבור, אלא מחברו ומפסיקו ומפרידו אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר (ע״פ איוב יב:י)23.
וראוי לך להתעורר על רמז הכתוב אל הענינים הנשגבים בביטויים הקצרים. וזה, שביאר לנו במקרא זה כי מציאות חומר האדם קדמה למציאות צורתו [שהרי] אמר וייצר יוי אלהים את האדם עפר מן האדמה ואחר כך ויפח וכו׳. ובמציאות הצורה גם כן קדמה מציאות הנפש החיוני למציאות הנפש המדברת [כמאמרו] ויפח באפיו נשמת חיים ואחר כך ויהי האדם לנפש חיה24.
וכמה מחוכם ביאורו של אונקלוס ז״ל25 והות באדם לרוח ממללא, שהרי הדיבור החיצוני של האדם, שהוא הדיבור המתחלק לקול במלים ותיבות המובנות אצל השומע אותן, בא אחר הדיבור הפנימי שהוא ההשגה השכלית על ידי הצורה המשכלת, ולפיכך היה הדיבור מסגולות האדם26, והבן זה. ולא יגנה קורא חכם את ההקלות אשר באו בפירושנו שהרי זה מאתנו לכוונת הקיצור והסיכום וכדי להקל על הלומד27. ועם מה שביאר אונקלוס ז״ל ופירשנו אנחנו פשטיה דקרא במאמר ויהי האדם לנפש חיה, {עולה} כי במציאות28 נשמת חיים באדם נתבסס והיה לאדם ש[הוא] בעל נפש חיה כפי מה שנודע בצאצאיו29.
1. קפו. השוה לשון הרמב״ם במו״נ (ב:ל): ׳יראה לי, שה׳יצירה׳ אמנם נופלת על עשות צורה ותואר או מקרה מן המקרים האחרים גם כן׳. ונראה שלדעת רבנו שימוש ׳יצירה׳ הוא במובן ׳צורה׳, וכענין זה פירש רש״י מאמר הכתוב בראש ספר ירמיה (א:ה) ׳טרם אצרך בבטן ידעתיך׳. והשוה לשון הרד״ק בשרשיו (שרש ברא): ׳כולם ענין יצירה אך יש הפרש ביניהם, כי לשון יצירה אינו נופל אלא על דבר שיש לו ממש וצורה [...] ולשון בריאה נופל על כל דבר׳.
2. קפז. הוא יוצר חרס, כלשון הכתוב (דניאל ב:מא) ׳חֲסַף דִּי פֶחָר׳, ובדברי רז״ל (תענית ז.) ׳במני דפחרא׳.
3. קפח. בכתה״י ׳רד׳, וככה״נ נשתרבב מירמיה (כב:א). [הערות נהור שרגא]. ויש פסוק קרוב יותר לנוסח הכת״י – ׳וארד בית היוצר׳ (שם פסוק ג), וכולם נכללים בסקירת רבנו שאמר על כיוצא בהם ׳ודוגמתו הרבה׳.
4. קפט. במקור: ׳ושכל בקדרתה אלאעצ׳א וכ׳טטהא׳, והוא בדיוק כלשון הרמב״ם במו״נ (ב:ו): ׳תשכל הד׳ה אלאעצ׳א ותכ׳טטהא׳, ותרגומו: ׳יעשה תמונת אלו האברים ויתארם (=ומתווה אותם, בתרגום מ׳ שורץ)׳. בתרגום המהדיר ׳תיאר׳ במקום ׳התווה׳, וכעי״ז בסמוך כמה פעמים.
5. קצ. במקור: ׳עלי וג׳ה אלארץ׳⁠ ⁠׳, ותירגמתי בהתאם לשימושו בפי׳ רס״ג שתירגם כן בכל מקום שנאמר ׳על פני הארץ׳ (כמו לדוגמא בראשית ו:א), והוא משתלב יפה בהקשר הדברים: עיצב אדם הראשון מחומר הארץ על פני הארץ, כמו שעיצב אח״כ ילוד אשה מחומרי האשה בבטן האשה. נראה אפוא שתרגום המהדיר: ׳ועיצב אותו {החומר} כצורת הארץ׳, על אף הצעת הניסוח שלו, שגוי.
6. קצא. במקור: ׳אי מני אלאנת׳י׳, ושיער המהדיר שיש כאן חסרון, והציע לנסח כך: ׳אי מני [אלד׳כר ודם] אלאנת׳י׳ (=כלומר זרע [הזכר ודם] הנקבה), ונימק הוספתו ע״פ הדעה הרווחת שהזרע הוא מהזכר והדם הוא מהנקבה. ואמנם ברור לפי ההקשר (ראה הערה הקודמת) שכוונת רבנו להדגיש שמקום יצירת הולד הוא במקום שבו מצוי החומר העיקרי שממנו נוצר, ובכן כוונתו בזה דוקא לזרע הנקבה ולא לזרע הזכר, וזאת בהתאם לתפיסת חז״ל והראשונים דם הנקבה הוא זרע הנקבה שמצירופו עם זרע הזכר נוצר הולד. השוה לשון הרמב״ם במו״נ (ב:יז) שכתב: ׳שטבעו של זרע הנקבה שהוא דם בכלי הדם׳ (ע״פ מהד׳ מ׳ שורץ, ח״א עמ׳ 310, וראה שם הערה 1).
7. קצב. לכאורה נראה לנסח ׳בפרו ורבו׳ כלשון המקרא לעיל (א:כב). [הערות נהור שרגא]
8. קצג. דברי רבנו טעונים ביאור, שהרי גם בעופות ובהמות נאמר (להלן פסוק יט) שיצירתם היתה ׳מן האדמה׳. ונראה שר״ל שכוונת הביטוי עפר-מן-האדמה היינו שנעשה מחומר עפר המובחר שבאדמה, וכעי״ז ביאר הרד״ק, ואינו דומה להנאמר אצל חית השדה ועוף השמים להלן (שם) ׳ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים׳, ששם הכוונה רק שיצר הי״ת אותם מן האדמה, אבל לא תיאר החומר המיוחד שיצר אותם בו [ותדע, שהרי בעוף השמים אין חומר העפר עיקר אצלן, אלא היסוד המכריע בהן הוא יסוד הרוח כמו שיבאר רבנו בסמוך].
9. קצד. נראה בדעת רבנו שהממוצע הוא לעולם המשובח. כבר האריך הרמב״ם בכמה מקומות בשבחה של הדרך הממוצעת בהנהגת האדם (דעות פ״א ופ״ב; שמונה פרקים פ״ד; פירוש המשניות אבות ד:ד, ועוד), וראה דוגמת זאת ב׳המספיק׳ (פ״ד), אלא ששם הם עוסקים בכוחות הנפש ובהנגה הראויה לאדם, ותוספת חידוש יש בדברי רבנו כאן, שאף בטבעי הבריאה והרכבת המזג – הממוצע הוא המשובח. וראה בדבריו להלן (ב:ט) שעץ החיים היה באמצע הגן, ובפרשת שמות (ב:ב) הפליג בשבחו של משה רבנו שהיה מזגו ממוצע, ומטעם זה כתב שמדרשם ז״ל שמשה רבנו היה עשר אמות הוא דרך גוזמא והפלגה בלבד, שהרי גובה זה אינו ממוצע. וכדברי רבנו שדרך המיצוע היא המעולה גם בטבעי הבריאה מצינו גם בכוזרי (א:צה), וזכר לדבר נמצא ברמב״ם בפירוש המשניות ביומא (ה:א).
10. קצה. דעת רבנו היא ששלמות הגוף מכשירה להשראה רוחנית. ונמשך מזה, שאם הוא כן בכל אדם לצורך השראת הנפש בו, ביותר הדבר נצרך לבחירי הנבראים שהם הנביאים ודומיהם המקבלים השפעה יתירה בצורת נבואה וכדומה. וראה מש״כ בזה להלן פר׳ תולדות (כז:א).
11. קצו. ׳נפיחה׳ משמעותה הכנסת רוח בגשם. וראה דברי רבנו להלן על תיבת ׳ויפח׳.
12. קצז. ר״ל לפיכך עיקר משכנו בארץ ולא במים כדגים ולא באויר כעופות וכן לא בלהב אש. ויש להוסיף, שמטעם זה במותו חוזר אל הארץ שממנו נברא והוא עיקר מזגו, וכלשון הכתוב בקהלת (ג:כ) ׳הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר׳. והשוה לשון הרמב״ם בהל׳ יסודי התורה (ד:ד) ׳הואיל וכל הנפסד יפרד ליסודות אלו למה נאמר לאדם ואל עפר תשוב, לפי שרוב בנינו מן העפר, ולא כל הנפסד כשיפסד מיד יחזור לארבעה היסודות, אלא יפסד ויחזור לדבר אחר ודבר אחר לדבר אחר וסוף הדברים יחזור ליסודות ונמצאו כל הדברים חוזרין חלילה׳. וראה עוד מש״כ רבנו להלן בסו״פ ויחי.
ובעיקר לשון רבינו השוה לשון ר״י ן׳ ג׳נאח בס׳ השרשים (שרש ברא, עמ׳ 77) שכתב בביאורו: ׳ויִחס החכם בעלי החיים אל יסוד העפר בלבד אע״פ שהוא מורכב מארבע יסודות, כי יסוד העפר הוא הנראה מהם יותר והעב שבהם יתר גשם וחזק מכלם, ועוד כי יסוד העפר איננו נפרד משאר היסודות׳.
13. קצח. במקור ׳אלבחר אלמחיט׳ (=הים המקיף), ותירגם המהדיר ׳אוקיינוס׳ בהתאם לפירוש רבנו חננאל בעירובין (כב:) שתירגם ׳אוקיינוס – אלבחר אלמוחיט׳ (כצ״ל), וכן תירגם ר׳ תנחום הירושלמי בספרו ׳אלמרשד אלכאפי׳ ערך ׳אקינס׳ (מהד׳ שי, ירושלים תשס״ה, עמ׳ 60).
14. קצט. ר״ל יסוד המימי הזך כשאינו מורכב משאר היסודות. ומה שאמר שמים אלו נמצאים באמצע האוקיינוס, כלל בלשונו ב׳ מובנים: ריחוקו מהיבשה (׳אין אנו מגיעים אליהם׳), ומצולת עומקו (׳ולא יודעים את תכונתם בראיית העין׳). והוא מובן על פי המבואר בדברי הרמב״ם בהלכות יסודי התורה (ד:ה): ׳וכן מקצת המים הסמוכים לרוח משתנין ומתמסמסין והווין רוח [...] וכן המים מקצתו הסמוך לארץ משתנה ומתכנס ונעשה ארץ ושינוי זה מעט מעט׳, ומכיון שהמים הסמוכים לארץ או לרוח משתנים ונעשים כמותם והקרוב קרוב קודם, נמצא שדוקא באמצע האוקיינוס ברוחב ובגובה – רחוק מהקצוות ובאמצע גובה עמקי מצולות – אפשר למצוא מים יסודיים בלי תערובת שאר היסודות.
15. ר. ובלשון דומה כתב הרד״ק בפירושו: ׳זכר העפר אע״פ שארבע היסודות מעורבות בו, זכר העפר לפי שהוא עיקר היצירה בנבראי היבשה. ובנבראי המים הם העיקר, אע״פ שהם משאר היסודות ג״כ, ולפיכך חיותם במים. ובעוף, האויר הוא עיקר יסודו ולפיכך הוא עף באויר׳.
16. רא. כ״ה בפירושו להלן (ג:יט) שכתב: ׳ואחר שידענו שהאדם נברא מהד׳ שרשים מה טעם ׳כי ממנו לֻקָּחְתָּ׳ – והתשובה כי העצמות תולדותן מהעפר, ועל כן הם כבדות ואין להם הרגשה, והם מוסדי הגוף׳. רבנו נוטה מדברי הראב״ע בזה ולדעתו הגוף כולו נבנה מד׳ יסודות, אלא שהעיקר בכולם הוא יסוד העפר, ואילו לדעת הראב״ע חלקי הגוף השונים מורכבים מיסודות שונים, רק שהעצמות שהן עיקר הגוף יסודתן עפר לגמרי.
17. רב. אינו לפנינו, אבל נראה שהיה מבאר בדרך שכתב הרמב״ם במו״נ (ב:ל): ׳וממה שצריך שתדעהו, שארץ שם משותף, יאמר בכלל ובפרט. יאמר בכלל על כל מה שתחת גלגל הירח – רצוני לומר היסודות הארבע – ויאמר בפרט על האחד האחרון מהם, והוא הארץ. מורה זה אמרו ׳והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים וגו׳⁠ ⁠׳, כבר קראם כולם ארץ, ואחר כן אמר ׳ויקרא אלהים ליבשה ארץ׳. וזה גם כן סוד גדול מהסודות, כי כל מה שתמצא שיאמר ׳ויקרא אלהים לכך ככה׳ אמנם הוא להבדילו מן הענין האחר, שיתף ביניהם בו זה השם. ולזה פרשתי לך זה הפסוק {(=הפסוק ׳בראשית ברא׳ וגו׳)} ׳בהתחלה ברא האלוה העליונים והתחתונים׳, ויהיה ארץ הנאמר תחילה הוא התחתונים – רצוני לומר היסודות הארבע – והנאמר עליה ׳ויקרא אלהים ליבשה ארץ׳ היא הארץ לבדה. הנה כבר התבאר זה׳. כלומר, ׳ארץ׳ היא שם כללי לכדור הארץ דהיינו ארבע היסודות, וכן היא שם פרטי ליבשה [דהיינו יסוד העפר – כ״ה משמעות דברי רבנו].
18. רג. נראה שיש להבין לפי זה מה שתיקנו לברך על ירקות ׳בורא פרי האדמה׳ ולא ׳בורא פרי הארץ׳, וה״ט שיש לבחור בלשון מבורר לפיו ׳אדמה׳ הוא שם לאדמה המורכבת מן היסודות, ו׳ארץ׳ הוא שם ליסוד העפר עצמו. וה״נ אשכחן בקרא (דברים כו:ב) שנקרא הדגן ׳פרי האדמה׳. ומה שמצינו בקרא (במדבר יג:כו) לשון ׳פרי הארץ׳ היינו לומר פריה של הארץ – ארץ ישראל, ואין הכוונה פרי של עפר הארץ. [ואמנם העירוני שיל״ע בזה מצד מטבע ברכה ׳המוציא לחם מן הארץ׳, ע״פ לשון הכתוב בתהלים (קד:יד) ׳מצמיח חציר לבהמה וגו׳ להוציא לחם מן הארץ׳].
19. רד. כוונתו כמו שיבאר להלן בסמוך שהדיבור החיצוני הוא סמל לדיבור הפנימי דהיינו כח ההשגה השכלית, וההשגה השכלית היא צורתו של האדם. והשוה דבריו לעיל (א:כו) שכתב: ׳שעולם היסודות אשר ממנו נברא החומר שלו בכח ורצון בוראו {הוא} חומר דומם בלתי מדבר, ואילו עולם המלאכים אשר ממנו נשפעה צורתו {הוא} עולם חי מדבר׳, וכוונתו מבוארת כמש״כ. וכן לשון הרמב״ם בהל׳ יסודי התורה (ד:ח): ׳נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו׳.
20. רה. ר״ל ולכן תיאר הנשמה כדבר הניפח. אמנם רש״י להלן פר׳ נח (בראשית ז:כב) כתב: ׳נשמת רוח חיים – נשימה של רוח חיים׳, ולדבריו יתכן שאף כאן ׳נשמת חיים׳ מתפרשת כ׳נשימה של חיים׳ (ו׳חיים׳ הוא ה׳חומר׳ הנאצל מהשפעת מציאותו יתעלה שהוא מקור חיים).
21. רו. פירוש, הנשמר בצורה מאוזנת וממוצעת.
22. רז. דעת רבנו כדעת הרמב״ם (ויתר חכמי ישראל הרופאים בני תקופתם, ראה להלן) שהסתמכו על המדע היווני העתיק שבו דגלו אריסטו וחביריו אשר לפיו החום הטבעי (במקור: ׳אלחאר אלגריזי׳, בלטינית: calidum innatum) הוא העיקרון המחייה שבאדם. השוה לשון הרמב״ם במו״נ (ב:א, במהד׳ שורץ עמ׳ 258–259): ׳החום הטבעי הניעה הצורה אשר בו והיא המניע הראשון ללא ספק׳, וע״ש בהערה שסוכמה שיטת גאלינוס בזה כך: ׳החום הטבעי הוא העיקרון המחייה הראשי בגוף. חום זה הוא החום השרוי בגוף מלכתחילה, להבדיל מחום ׳זר׳ שהוכנס מבחוץ... איבוד החום מתאזן על-ידי אוויר הנשימה ועל-ידי המזון. לחום הטבעי אסור שירד מתחת למינימום הדרוש לקיום החיים. מצד שני אסור גם שיעלה על מקסימום מסוים, אחרת תיבש הלחות העצמותית יתר על המידה׳. והשוה לשון ספר הכוזרי (ג:נג): ׳כדרך שאש החם הטבעי פועלת בבעל החיים בהפכה את המזון לדם לבשר ולעצמות ולשאר אברים׳. לפועלו של הלב בסיפוק החום הטבעי לאיברי הגוף, ראה מש״כ ר״י ן׳ עקנין בפירושו לשה״ש (׳התגלות הסודות׳, מהד׳ הלקין עמ׳ 77, ושם תורגם שלא בדקדוק: ׳הליח הטבעי׳), וראה עוד להלן בסוף הפרשה שהעתקנו קטע מספר המספיק כת״י שם ביאר רבנו שמיקומו של חיבור הנפש והגוף – באמצעות החום הטבעי – הוא בתוך הדם, ועמש״כ שם בהערות.
23. רח. השוה לשון רבנו בספר המספיק בתחילת הפרק על המאבק (הוצאת פלדהיים עמ׳ 412): ׳והנפש קשורה עם הגוף קשר שאת טיבו לא יוכל להגדיר איש זולת ה׳ יתעלה אשר קשר בין השנים, כשם שלא יוכל איש לעמד על מהותה זולת הבורא׳ (וראה בעוד מקורות דומים שציין להם הר״י וינסלברג שם).
24. רט. פירוש, תחילה בא לאדם עצם חיותו, והיא ה׳נשמת חיים׳ שנופחה בו, ולאחר מכן ניתן בו ההשגה השכלית, שהיא ה׳נפש חיה׳ (כפי שמבאר רבנו מיד). וכשם שעפר מן האדמה הוא החומר אשר צורתו היא גוף האדם – כך עצם החיים הוא ה׳חומר׳ אשר צורתו היא ההשגה השכלית.
25. רי. במקור: ׳ומא אחכם תעביר אנקלוס ז״ל׳, ומה שהעתקתי בפנים יותר נאמן למקור מאשר תירגום המהדיר: ׳וכמה גדולה חכמת אונקלוס ז״ל בתרגומו׳. [וראה אשר העיר פרופ׳ נחם אילן במאמרו ׳הנחות תאולוגיות ועקרונות פרשניים׳, בתוך ספר ׳דבר דבור על אפניו׳ (ירושלים תשס״ז), עמ׳ 44 הערה 75, ששימושו של רבנו בפעל הערבי ׳עַבַּר׳ בקשר לתרגום אונקלוס מורה שהוא רואה באונקלוס יותר מאשר רק מתרגם, אלא גם מבאר ומפרש. ואמנם כן נראה לי כאן, אבל יש גם שרבנו משתמש במונח זה כשכוונתו רק לתרגום במובנו הפשוט כהעברה מלשון ללשון, כמו בדברו על החכמים שתירגמו התורה לתלמי המלך לעיל (א:כו), וראה מש״כ להלן פר׳ מקץ (מב:לח), והכל לפי הענין].
26. ריא. יתכן שגם רש״י מפרש כן בדברי המתרגם (אף שלא הביאו בשמו) שהרי כתב: ׳לנפש חיה – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודיבור׳. ומשמע שדעה ודיבור ענין אחד הם, שהדיבור הוא ביטוי חיצוני של הדעה.
הרמב״ן כאן כתב: ׳ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם. מהם יאמרו כי באדם שלש נפשות, נפש הגדול כצומח, או תאמר בזו נפש הגדול, ובו עוד נפש התנועה... והשלישית הנפש המשכלת. ומהם יאמרו כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון, בה ימצאו שלש הכחות האלה, ורק היא יחידה׳, ובהמשך דבריו הבין מדברי המתרגם ׳שדעתו כדברי האומרים שהם נפשות שונות וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת׳. מאידך, רבנו מפרש דברי המתרגם שכוונתו לתאר הנפש על שם אחת מסגולותיה המובהקות, ולא לפרט רק נפש אחת מתוך כמה שהיו לאדם. ברור שדעת רבנו כדעת אביו הרמב״ם (בפ״א משמונה פרקיו, ורמז אליו הרמב״ן כאן) וכהכרעת רס״ג (בס׳ ׳אמונות ודעות׳ ו:א, מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ קצה) שהנפש היא יחידה אחת בעלת סגולות שונות, והשוה לשון ר״ש ן׳ תיבון שכתב ב׳באור מלות הזרות׳ (ערך נפש מדברת): ׳ואין ספק, שנפש האדם היא חיה והיא צומחת, כי שלושת הכחות האלה בה, כח הצמיחה והגידול, וכח ההרגשה והתנועה, וכח השכל – וע״כ יקראום הרופאים שלש נפשות [...] ועל דרך האמת אינם רק פעולות חלוקות לכח אחד׳.
27. ריב. נראה שהתנצלות רבנו בפיסקא זו מכוונת לקיצורו בענין מהות הנשמה, וביאור התיאור שהעניק לה אונקלוס ׳רוח ממללא׳, שכבר האריכו בה קודמיו רס״ג והרמב״ם כנזכר בהערה הקודמת, ואילו רבנו לרגל מלאכתו בפירוש התורה קיצר בעניינה.
28. ריג. ר״ל ש׳ויהי האדם לנפש חיה׳ בא לתאר התפתחות במציאות, ואינו רק הגדרה בעלמא להגדיר את האדם אחר שנופחה בו נשמת החיים.
29. ריד. כוונתו סתומה קצת, ונראה בביאורה שר״ל שלא תאמר שיש כאן מגמה אפולוגטית בד׳ המתרגם שתרגם שלא כפשוטו ׳נפשא חיתא׳ כמו שעשה בשאר המקומות, ולעולם הכוונה ב׳נפש חיה׳ אצל האדם אינה כדברי המתרגם אלא היא כמו האמור אצל הבהמה [כמו שפירשו ראב״ע ב׳שיטה אחרת׳ והרד״ק, שהכתוב השוה אדם הראשון לבהמה בזה שמיד עם יצירתו הלך על רגליו], לא כן הדבר, אלא כדברי אונקלוס הוא פשטא דקרא. והיינו שאנו רואים בעינינו בצאצאי אדם הראשון ששונים הם מהבהמה, שאצל בני האדם נשמת החיים מתהווה לבעל רוח ממללא, ואילו בבהמה יש רק נשמת חיים גרידא, ובכן ברור ששונה הוא ׳נפש חיה׳ האמור אצלו מהאמור אצל הבהמה. ראייה נוספת לכך רואה רבנו מהפירוש שהציע לפני כן, האומר שמתאר הכתוב סדר התהוות האדם מן הקל אל החמור, תחילה גולם – עפר מן האדמה, ושוב בעל נשמת חיים – נפש החיוני, ולבסוף בעל נפש חיה שהיא נפש המדברת – רוח ממללא.
וייצר י״י אלהיםא את האדם – לפי שהיה רוצה לכתוב: וישם שם את האדם אשר יצר (בראשית ב׳:ח׳), הזכיר כאן פעם שנית יצירת האדם. ודבור ויטע (בראשית ב׳:ח׳), ויצמח (בראשית ב׳:ט׳), נכתב להזכיר מצות עץ הדעת.
ויפח באפיו נשמת חיים – בנפיחתו של הקב״ה שהיא רוח הקודש מה שלא נפח בשום אף בריה. וכל כך למה, כדי לכוין דעתו לחוד חידה שיקרא לבריות השמות עצמן שקרא להן הקב״ה, וכן כתיב: וכל אשר יקרא לו {וגו׳} הוא שמו (בראשית ב׳:י״ט), פירוש:⁠ב הוא השם שקרא להם הקב״ה קודם שהביאם לו.⁠1
נשמת חיים – נשמה שהיא חיה לעולם ואינה מתה במות הגוף.⁠2
1. בדומה גם בחזקוני בראשית ב׳:י״ט.
2. בדומה באבן עזרא פירוש שני.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן. בכ״י אוקספורד חסר: ״י״י אלהים״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״פירש״.
וייצר ה' אלוהים את האדם, "God shaped the human being;⁠" seeing that the Torah wished to write that God placed man inside the garden, it repeated part of the process by which man was created, [showing that God was active in his creation beyond the initial stages. Ed.] The words: ויטע, "He planted,⁠" and ויצמח, "He made grow,⁠" were written in order to lead up to the story of the tree of knowledge, and the commandment forbidding man to eat from that tree.
ויפח באפיו נשמת חימם, "He blew into his nostrils a living soul.⁠" God personally blew the breath of life into the human being, something He had not done for any of His other creatures. Why was all this necessary? This was in order to enable man to have the wisdom, i.e. holy spirit, to enable him when viewing all the animals to name them correctly after having discerned how each was different from the other.
נשמת חיים, "an immortal soul,⁠" surviving the death of the body it inhabits.
וייצר – ב׳ יודין. יצר טוב ויצר רע.
ויפח׳ באפיו׳ נשמת׳ חיים׳ – ס״ת ח׳ו׳ת׳ם׳.
ה׳אדם ל׳נפש ח׳ייה – ר״ת ח׳ל׳ה׳. מלמד שתרם (אותן) [אותו] כתרומה. יפריח.
וייצר – ב׳ יודין. יצר טוב ויצר רע.
ויהי האדם לנפש חיה – תימה בכל בעלי חיים הן הנבראים מהארץ הן הנבראים מהמים בכולם כתיב נפש חי׳ ומאי אולמי׳ דאדם, אלא חי׳ שבחיות דהיינו נפש יתירא השכלית והמדברת שנתהוית בו עתה מכח ויפח באפיו רוח חיים וגו׳ אחרי הבראו במה שהוא חי מדבר, והוא דקדוק ומכוון המתרגם באמרו והות באדם לרוח ממללא, לא ככל הנך שנאמר ביציאתם תיכף נפש חי׳ ותוצא הארץ נפש חי׳ ישרצו המים נפש חי׳ הנאמרים על עצם רוח החיוני הנברא עמם מן הארץ כדכתיב רוח בהמה היורדת למטה וגו׳, כי כ״ד שב ליסודו מאשר הוצב, לאפוקי באדם בלשון ויהי האדם ידבר על הוי׳ חדשה נוספת בו עתה מויפח שהוא חלק אלהי עליוני שבו.
ויפח באפיו נשמת חיים – ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש, יסודה וסודה, כי הזכיר בה שם מלא, ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באה בו מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה (בראשית א׳:כ׳), גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול, מפיו דעת ותבונה (משלי ב׳:ו׳), כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו. וזהו שנאמר: ונשמת שדי תבינם (איוב ל״ב:ח׳) כי היא מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה. והוא מאמרם בסיפרי (ספרי במדבר ל׳:ג׳): נדרים – כנשבע בחיי המלך, שבועות – כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: חי י״י וחי נפשך וגו׳ (מלכים ב ד׳:ל׳). ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה: מאי וינפש (שמות ל״א:י״ז) – מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות, שנאמר: וינפש. ומכאן תבין דברת שבועת אלהים (קהלת ח׳:ב׳). והמשכיל יבין.
ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם. מהם יאמרו (אבן עזרא שמות פירוש שני כ״ג:כ״ה): כי באדם שלש נפשות, נפש הגדול כצומח או תאמר בזו כח הגדול, ובו עוד נפש התנועה שהזכירה הכתוב בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ, והשלישית זאת הנפש המשכלת. ומהם יאמרו (רמב״ם שמונה פרקים ח״א): כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון, בה ימצאו שלש הכחות האלה, ורק היא יחידה. והכתוב הזה כפי משמעוא ירמוז כן, כי יאמר שיצר השם את האדם עפר מן האדמה, והיה מוטל גולם כאבן דומם. והקב״ה נפח באפיו נשמת חיים, ואז חזר האדם להיות נפש חיה, שיתנועע בה כמו החיות והדגים שאמר בהם: ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א׳:כ׳), ותוצא הארץ נפש חיה (בראשית א׳:כ״ד). וזה טעם: לנפש חיה – כלומר ששב האדם להיות נפש בה חיים, אחרי שהיה חרס את חרסי אדמה. כי הלמ״ד תבא בהפוכים, כמו: והיו לדם ביבשת (שמות ד׳:ט׳), ויהי לנחש (שמות ד׳:ג׳), וישם את הים לחרבה (שמות י״ד:כ״א).
אבל אנקלוס אמר: והות באדם לרוח ממללא. נראה שדעתו כדברי האומרים שהם בו נפשות שונות, וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת.
וכן נראה לי מדעת רבותינו ממה שאמרו (בבלי סנהדרין ס״ה:): רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה משתעי ליה ולא אישתעי, אמר דמן חבריא את תוב לעפריך. ובויקרא רבה (ויקרא רבה ל״ב:ב׳): אמר רבי אבין: בשעה שאדם ישן, הגוף אומר לנשמה, והנשמה אומרת לנפש, והנפש אומרת למלאך. וכן: רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב ל״ד:י״ד) – יורה כפי משמעו שהם שתים. ואם כן, יאמר הכתוב: וייצר י״י אלהים את האדם – יצירת תנועה, שהיה אדם נוצר, כלומר בעל תנועה, כי היצירה היא החיות, וההרגש שבהם הוא אדם, לא גבול העפר, וכמו שאמר: וייצר י״י אלהים מן האדמה כל חית השדה ויבא אל האדם (בראשית ב׳:י״ט). ואחרי שיצרו בהרגשה, נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת, ויהי האדם כולו לנפש חיה, כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר, ובה יעשה כל מעשיו, וכל הנפשות וכוחותן לה תהיינה.⁠ב והלמ״ד הזו למ״ד הקנין, כמו: לך אני אדני המלךג וכל אשר לי (מלכים א כ׳:ד׳), לקונה אותו לדורותיו (ויקרא כ״ה:ל׳), לך אני הושיעני (תהלים קי״ט:צ״ד). או יאמר שחזר כלו נפש חיה ונהפך לאיש אחר, כי כל יצירותיו היו עתה לנפש הזאת.
א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״משמעותו״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״תהיין״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בפסוק: ״אדני המלך לך אני״.
AND HE BREATHED INTO HIS NOSTRILS THE BREATH OF LIFE. This alludes to the superiority of the soul, its foundation and secret, since it mentions in connection with it the full Divine Name.⁠1 And the verse says that He breathed into his nostrils the breath of life in order to inform us that the soul did not come to man from the elements, as He intimated concerning the soul of moving things, nor was it an evolvement from the Separate Intelligences.⁠2 Rather, it was the spirit of the Great G-d: out of his mouth cometh knowledge and discernment.⁠3 For he who breathes into the nostrils of another person gives into him something from his own soul.⁠4 It is this which Scripture says, And the breath of the Almighty giveth them understanding,⁠5 since the soul is from the foundation of binah (understanding) by way of truth and faith.⁠6 This corresponds to the saying of the Rabbis in the Sifre:⁠7 "Vows are like swearing 'by the life of the King:' oaths are like swearing 'by the King Himself.' Although there is no proof for it in Scripture, there is an allusion to it: By the living G-d, and by the life of your soul.⁠"8 And in the Midrash of Rabbi Nechunya ben Hakanah we find:⁠9 "What is the meaning of the word vayinafash (and He rested)?⁠10 It teaches us that the day of the Sabbath preserves all souls, for it is vayinafash" [i.e., from the word nefesh, soul]. It is from here that you will understand the expression, speaking the oath of G-d.⁠11 The person learned in the mysteries of the Torah will understand.
Know that those who engage in research have differed concerning man. Some say that man has three souls. One is the soul of growth, like that in a plant; or you may call this "the force of growth.⁠" Then there is also a soul of movement in him, which Scripture mentioned concerning fish, animals, and everything that creeps upon the earth. The third is the rational soul. And there are some philosophers who say that this soul in man which comes from the Most High comprises these three forces while the soul is but one.⁠12 This verse in its plain meaning so indicates for it states that G-d formed man of the dust of the ground, but he lay there lifeless like a dumb stone, and the Holy One, blessed be He, breathed into his nostrils the breath of life, and then man became a living soul, able to move about by virtue of this soul, just like the animals and the fish, concerning which He said: 'Let the waters swarm with swarms of living creatures,'13 and 'Let the earth bring forth the living creature.'14 This is the meaning of the expression here, 'lenefesh chayah' (into a living soul) man was made, meaning man turned into a soul in which there is life, after having been as a potsherd with the potsherds of the earth.⁠15 For the letter lamed in the word lenefesh indicates the opposite, [namely, that from being a potsherd he became a living soul]. And so it is in the verses, And the water shall turn 'ledam' (into blood) upon the dry land;16 And it turned 'lenachash' (into a snake);17 And He made the sea 'lecharavah' (into dry land).⁠18
Onkelos, however, said: "And it became a speaking soul in man.⁠" From this it would appear that his opinion coincides with those who say that man has various souls and that this rational soul which G-d breathed into his nostrils became a speaking soul.
It appears to me that this also is the opinion of our Rabbis, as we may deduce from what they said:⁠19 "Rava created a man. He sent him to Rabbi Zeira who spoke to him but he did not answer. Said Rabbi Zeira to him: 'You are created by one of the colleagues; return to your dust.'"20 And in Midrash Vayikra Rabbah we find written:⁠21 "Said Rabbi Avin: When a man sleeps, the body tells the neshamah (the moving spirit), and the neshamah tells the nefesh (the rational soul), and the nefesh tells the angel.⁠"22 So also the verse, He gathers unto Himself his spirit and his breath,⁠23 indicates, according to its plain meaning, that his spirit and breath are two distinct things.
That being so, the verse, And the Eternal G-d formed man, states the formation of movement, that man was formed into a creature capable of movement since "formation" denotes life and perception by virtue of which he is a man and not a kneaded mass of dust, just as it is said, And the Eternal G-d formed out of the ground every beast of the field, and He brought them unto the man.⁠24 And after He formed him with the power of perception, He breathed into his nostrils a living soul from the Most High, this soul being in addition to the formation mentioned, and the whole man became a living soul since by virtue of this soul he understands and speaks and does all his deeds and all other souls and their powers in man are subject to it. The letter lamed in the word lenefesh is thus the lamed indicating possession, just as in the following verses: My lord, O king, 'lecha ani' (I am thine), and all that I have;25 'lakoneh' (to him that bought) it, throughout his generations;26 'lecha ani' (I am thine), save me.⁠27 Or, it may be that the verse is stating that man wholly became a living soul and was transformed into another man, as all His formations were, from now on, directed towards this soul.
1. And the 'Eternal G-d' formed… and He breathed into his nostrils….
2. Intelligences without matter, generally referring to the angels and spheres. See Rambam, Hilchoth Yesodei Hatorah 3:9. Also Moreh Nebuchim, I, 49: "The angels are likewise incorporeal; they are intelligences without matter, etc.⁠" (Friedlander's translation.)
3. Proverbs 2:6.
4. Similarly, since G-d breathed into man's nostrils, it follows that the soul in man is of Divine essence.
5. Job 32:8.
6. Truth and faith here signify Cabalistic concepts. See my Hebrew commentary, p. 33.
7. Numbers, beginning of Seder Matoth.
8. II Kings 4:30. Here in the verse where an oath is being expressed, it says, by the living G-d. It does not say "by the life of G-d,⁠" which would indicate that His life is independent of Him; rather it says, by the living G-d, thus indicating that life is His very essence. (The correctness of this translation is indicated by the patach under the word chai, which is not in the construct state, and therefore means "the living G-d.⁠") See my Hebrew commentary, p. 33, for further elucidation of this point. Thus there is an allusion here to the teaching of the Sifre that "an oath is like swearing 'by the King Himself,'" since in this verse quoted, where an oath is being given, it says, by the living G-d. This is an oath "by the King Himself.⁠" In the case of a person, however, it says "by the life of your soul,⁠" thus indicating that in a human being his life and his soul are two independent things. This explains the tzere under the word chei, which indicates a construct state combining two independent nouns. Thus there is an allusion to "Vows are like swearing 'by the life of the King.'" See also Note 293.
9. Sefer Habahir, 57. See above, Note 42.
10. Exodus 31:17.
11. Ecclesiastes 8:2. This denotes that an oath is like swearing "by G-d Himself.⁠" See Note 290 above.
12. The division of opinion among the philosophers as to the nature of the soul is clearly marked in Jewish philosophy. Ibn Ezra (Ecclesiastes 3:7) writes at length to prove that the soul in man consists of three parts. He quotes Saadia Gaon to be of the same opinion. The poet-philosopher Solomon ibn Gabirol (M'kor Chayim 5:20) also held this theory. Rambam, however, in his Sh'monah P'rakim, Chapter 1, holds that man's soul is but one.
13. Above, 1:20.
14. Ibid., (24).
15. Isaiah 45:9.
16. Exodus 4:9.
17. Ibid., (3).
18. Ibid., 14:21.
19. Sanhedrin 65b.
20. This story indicates that man has various souls, since Rava was able to bestow the soul of movement upon the man he created, but he could not give him the soul of speech.
21. 32:2.
22. The Midrash there concludes that each soul in man communicates to the other its sense of agreement that G-d's judgment is just. At the same time it is obvious from this Midrash that the Rabbis are of the opinion that there are various souls in man.
23. Job 34:14.
24. Further, (19).
25. I Kings 20:4.
26. Leviticus 25:30.,
27. Psalms 119:94.
וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה – אחר שהזכירה התורה בריאת האדם בפרשת יום ו׳ בכלל חזר ופירש בפרשה זו ענין הבריאה בפרט ובאר בכאן הבריאה שאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו היתה בריאת עפר מן האדמה, והוסיף לפרש כי אחר שברא ויצר אותו גולם וצורה נפח בו נשמה מרוח קדשו. ומה שלא הזכיר למעלה ביום ששי ויפח באפיו נשמת חיים לפי שלא רצה להזכיר ביום הששי ממדות הנפש השכלית כלל כ״א ממדות גופניות שהם מעניני העוה״ז בלבד שהרי הבריאה וענין הברכה בפריה ורביה, וענין הרדיה והממשלה אינן מעסקי הנפש רק מעסקי הגוף ומעסקי הנפש המתאוה שהיא כלה בכלות הגוף, וע״כ הזכיר מדות גופו לבד לפי שהוא מצד גופו הווה ונפסד כמו הבהמות והחיות שנבראו עמו בו ביום ואין להזכיר ביום ההוא מדות נפשו שהיא קיימת נצחית בכלל הנפשות המתות עד אשר נשלמו ששת ימי בראשית שהם ששת ימי המיתה ואז הזכיר אותה אחר יום השביעי שהוא יום החיים.
וע״ד הקבלה וייצר ה׳ אלהים ויטע ה׳ אלהים זהו כוונת הכתוב הנמרץ (דברי הימים א ד׳:כ״ג) המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם, וכן דרשו ז״ל בבראשית רבה רבי לוי אמר בנפשותיהן של צדיקים נמלך שנאמר המה היוצרים, ויושבי נטעים המה היוצרים ע״ש וייצר ה׳ אלהים, יושבי נטעים על שם ויטע ה׳ אלהים ע״כ.
ויש לך לקנות לב ולהבין כי למעלה במאמר נעשה אדם אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו ולא הזכיר שם עפר כלל ולא שיאמר נעשה אדם מן האדמה כי כל עניני מעשה בראשית הם נגלה ונסתר מבאר בתחתונים ורומז בעליונים ומפני זה יש לך להבין הנסתר מן הנגלה, ותבין כונת הכתוב זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים, למה הזכיר זה שני פעמים וכאן בפסוק זה הזכיר עפר ואדמה, וכן יש לך להתעורר בשני כתובים של אחר זה שהם ויטע ויצמח, ויטע רומז בעליונים ויצמח מבאר בתחתונים, וע״כ לא הזכיר בפסוק ויטע זכרון אדמה ולא עץ ופרי ובפסוק ויצמח הזכיר אדמה ועץ ופרי, והנה זה ברור לפניך כשמש כי עניני כל מעשה בראשית כפולים ותולדות השמים והארץ נקשרים יחדו אלה עם אלה וכמו שבארתי למעלה.
עפר מן האדמה – שעה ראשונה הוצבר עפרו, ושניה גבלו, ג׳ רקמו, ד׳ נזרקה בו נשמה, ה׳ עמד על רגליו, ו׳ קרא שמות, ז׳ נזדוגה לו חוה, ח׳ עלו למטה שנים וירדו ארבעה, ט׳ נצטווה, י׳ סרח, י״א נדון, י״ב נטרד והלך לו שנאמר (תהלים מ״ט:י״ג) ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, כן דרשו בסנהדרין סוף פרק אחד דיני ממונות וכן עוד בפרקי רבי אליעזר, והענין כי סדר השעות בבריאת האדם וגמרו ותקונו כסדר ששת ימי הבריאה, שעה ראשונה שהוצבר עפרו כנגד יהי אור שהיה האצילות מעורב ולא נבדל דבר מדבר, שניה שנתן גבול לעפר הנצבר באיזה מקום יהיה הראש או רגליו ושאר האברים, כנגד יהי רקיע שנתן סימן בתוך המים לפעול הפעולות בהם כאדם הבונה חורבה והוא מסמן זה חדר וזו עליה, שלישית שנתן בו ציור אברים ונתגלו האברים כנגד יום שלישי שנתגלית הארץ ונצטיירה שנאמר ותראה היבשה, ד׳ נזרקה בו נשמה כנגד המאורות וכן הנשמה אור הגוף, ה׳ עמד, כנגד המלאכים שנבראו ביום ה׳ שנקראים עומדים שנאמר (זכריה ג) בין העומדים האלה ו׳ קרא שמות כנגד יום ו׳ שהיה, ז׳ נזדוגה לו חוה כנגד יום ז׳ שהוא שבת (שישראל בן זוגה) נזדווגה לו חוה למטה.
ואמרו במדרש רבה עפר מן האדמה, רב הונא אמר עפר זכר ואדמה נקבה היוצר הזה מביא עפר זכר ואדמה נקבה כדי שיהיה כליו בריא, ובאור המדרש כי כל הנבראים כלם בעלי חומר ובעלי חיים כלם הם זכר ונקבה ואף בצומח ובדומם, ד״א עפר מן האדמה מבית המקדש ממקום כפרתו נברא, כתיב הכא מן האדמה וכתיב התם (דברים ל״ב) וכפר אדמתו עמו, וכן (שמות כ׳:כ׳) מזבח אדמה תעשה לי.
ויש לך לדעת כי מכאן נברא ולכאן חזר משסרח וגורש מגן עדן הוא שכתוב לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, וכאן נתישב והעמיד תולדותיו וזהו שאמר קין הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה והוסיף עוד ואמר ומפניך אסתר כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב (תהלים כ״ד) מבקשי פניך (שם כ״ז) את פניך ה׳ אבקש (תהלים ק״ה:ד׳) בקשו פניו תמיד, וזהו שהזכיר ויצא קין מלפני ה׳ כלשון האמור ביונה הנביא (יונה א ג) ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה׳, שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא.
ויפח באפיו נשמת חיים – דע כי החוטם כלי לנשמה שלשם היא נכנסת ומשם יוצאת, וע״כ הצריכו בו רז״ל על מי שנפל בו מפולת לבדוק אותו עד חוטמו שנא׳ כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו׳, ומנפלאות היצירה באדם כי תמצא אות שי״ן רשומה בכלי זה משם של שדי החקוק בצורת הגוף לכל נמול וזהו שכתוב (איוב ל״ב:ח׳) ונשמת שדי תבינם, ידוע כי הוא כלי הריח כי הנשמה נהנית מן הריח, וע״כ אסרו רז״ל ריח עבודה זרה כי אין ראוי שתהנה הנשמה מזכרון ע״ז כי ריח כל דבר הוא הזכרון וכענין שכתוב בקרבנות (ויקרא ו׳:ח׳) ריח ניחוח אזכרתה לה׳ והבן זה.
וצריך אתה לדעת כי חכמי המחקר נחלקו בענין הנפש ויסדו בזה ספרים אין קץ והאריכו והרחיבו לשון בהם, יש מהם אומרים שהנפש אחת ויש בה שלש כחות, הכח המתאוה אשר לבעלי הנפש הבהמית, והכח הצומח אשר לבעלי הנפש הצומחת, והכח המשכיל היא נפש החכמה, ושלש כחות אלו הם נפש אחת, ויש מהם אומרים כי הם באדם שלש נפשות שונות חלוקות זו מזו, הנפש החכמה לעצמה והצומחת לעצמה והבהמית לעצמה, הנפש הבהמית היא הנפש המתאוה המאכל והמשתה והמשגל והשינה והכעס, בה ישתתף האדם עם הבהמות והחיות וכל בעלי נפש התנועה ומשכנה בכבד והיא הנקראת נפש ורוח, כענין שכתוב (דברים י״ב:כ׳) כי תאוה נפשך לאכול בשר, וכתיב (קהלת ז׳:ט׳) אל תבהל ברוחך לכעוס, וכתיב (משלי כ״ט:י״א) כל רוחו יוציא כסיל, הנפש הצומחת הוא הכח המגדל באדם בה ישתתף עם האילנות והצמחים, וענין הנפש הזאת שתגדל גוף הצמח והאילן ויגביהנו וירחיבנו וכן באדם ואין משכנה במקום מיוחד בגוף רק בכלו והיא מתגברת עד זמן קצוב, הנפש החכמה נמצאת באדם לבדו בה משתתף עם העליונים הקדושים העומדים לעד לעולם בחכמה ושכל ומשכנה במוח והיא הנקראת נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכתיב (ישעיהו מ״ב ה׳) נותן נשמה לעם עליה וכתיב (שם נ״ז) ונשמות אני עשיתי, וכתיב (איוב ל״ב:ח׳) ונשמת שדי תבינם, ולדעת אלה החכמים הסוברים שיש באדם שלש נפשות חלוקות מצינו ראיה לרבותינו ז״ל ממה שאמרו, רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה משתעי ליה ולא משתעי אמר דמן חבריא את תוב לעפרך, המאמר זה יורה ששלשתם באדם נפשות שונות חלוקות זו מזו כי רבא מתוך חכמתו הרחבה שצפה והעמיק בחכמת ספר יצירה ברא האדם ההוא והטיל בו נפש התנועה ולא היה לו כח לתת הדבור בו כי הדבור מצד הנפש החכמה.
אמנם הכתוב הזה מוכיח כדעת האומרים שהנפש אחת ויש בה שלש כחות ואינם נפשות שונות, לפי שגופו של אדם הראשון היה מוטל כאבן דומם לא היתה בו תנועה כלל, הוא שאמר וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה ומיד שנפח באפיו נשמה זו ויהי האדם לנפש חיה שהתנועע בה כמו החיות והדגים שנאמר בהן שרץ נפש חיה, וזהו שאמר חיה שעם נשמת חיים זאת חזר האדם להיות נפש שבה חיים תחת שהיה מתחלה מוטל כאבן דומם ואין תנועה בו, ובין לדעה זו ובין לדעה זו, בין שתהיה הנפש אחת ובה שלש כחות בין שתהיינה שלש נפשות שונות הכל מודים בקיום הנפש החכמה אחר הפרדה מן הגוף.
וכבר הביאו חכמי המחקר על זה ראיות ברורות וגדולות ומופתים נחתכים רבים אזכיר שנים מהם, המופת הראשון כי הנפש החכמה הזאת תדע כל הדברים הרחוקים והקרובים אשר למעלה ואשר למטה בלי ראות עינים ובלי שמע אזנים ובלי שאר החושים כי חמשת החושים אינן רק לנפש הבהמית כי הם לה ככלי ביד האומן כי העין תראה עין השמש בגודל גבהו, והנפש החכמה זאת תדע שהוא גדול מן הארץ מאה ושבעים פעם, כמו שכתב הרב הגדול רבינו משה בן מיימון בתחלת ספר המדע פרק שלישי והעין תראה במים ובמראה צורות רבות והנפש החכמה הזאת תדע שהן במקרה ואינן באמת, והאזן תשמע הדברים וקולות במקומות חלוקים, והנפש החכמה הזאת תדע שהם במקרה, ואלו היו חמשת החושים לנפש החכמה והרגישה בהם הדברים או בקצתם, היו הקצוות הנשארות בטלים ושקר, אין בהם מועיל, ואין בנפש החכמה מאומה שקר ואין בה קצה שלא תדע כי תדע כל הדברים על ענינם ועל אמתתם, והנפש החכמה בגוף דמיונה כמו המלח באניה אשר בהפרדה מן הגוף תעמוד ולא תאבד כאשר יעמוד המלח בהפרדו מן האניה, והנפש הבהמית תתערב בגוף, ע״כ בהפרדה מן הגוף תאבד באבוד הגוף כי לא תוכל הנפש הבהמית והנפש הצומח לעשות קטנה או גדולה מבלת הגוף אשר חנה בו כי כל פעולותיהן בגוף ובאבוד הגוף תאבדנה הן ופעולותיהן לפי שיש לכל אחת מהן חומר וכל דבר שיש לו חומר לא יוכל לפעול פעולותיו כי אם בחומרו, והנפש החכמה הזאת תפעל פעולותיה מבלתי הגוף שהרי היא יודעת דעות השתים ואשר למעלה מהם, ועניני הארץ ומה שתחתיה לפי שהיא שכל ואין לה חומר, וכל עת שתחפוץ לדעת הדברים המורכבים תדע אותם בחמשת החושים אשר לנפש הבהמית, וכשתחפוץ לדעת הדברים הפשוטים הקרובים והרחוקים תדע אותם בשכלה וחכמתה, ובהפרדה מן הגוף לא תדע כי אם הדברים הפשוטים הקרובים והרחוקים שהרי אין לה חמשת החושים שבהם היתה משגת הדברים המורכבים לפי שכבר אבדו ממנה, וכל זה ראיה ומופת כי הנפש תשאר אחרי מות הגוף. והמופת השני מה שאנחנו רואים בעין כי האדם בתחלתו כשהוא נער איננו יודע כלום וכאשר יגדל ויוסיף הלוך וגדל ירבו המושכלות בנפש ותרבה הדעת, ומה שיקנה לנפשו מן החכמה ומן הדעת לא ימלט מאחד מג׳ חלקים אין בזה רביעי או מפני גופו בלבד או מפני נפשו בלבד או מפני גופו ונפשו יחד, אם היה מפני גופו יתחייב האדם שכל מה שיהיה גופו יותר בריא וחזק ויתרבה החומר בו שיהיה יותר חכם ומוכן לקבל המושכלות, ומי שהיה גופו כחוש וחומרו מועט שיהיה יותר סכל ויותר רחוק לקבל המושכלות, ואנו רואים בהפך כי המתנונה ומי שיש לו חולי השדפון גופו יחסר בכל יום ושכלו עומד על השלמות עד שתפרד נפשו ממנו, וראיה זו מבטלת היות קנין החכמה והדעת מפני גופו, ועם הראיה הזאת בעצמה מתבטל היותה מפני גופו ונפשו יחד, וא״כ כל קנין האדם מן החכמה ומן הדעת אינו כי אם מפני הנפש לבדה ואין לגוף חלק בזה זולתי שהוא כלי אליה כענין הכלי לאומן ואי אפשר מציאות החכמה והדעת במתים ואמנם יתחייב מציאותם מן החי, הנה הנפש א״כ חיה בטבע כי יש בטבעה לקבל החכמות והגוף מת בטבע ואין בטבעו לקבל דבר מזה, הנה נתבאר במופת כי האדם מורכב משני עצמיות, האחד מהם חי בטבע והשני מת בטבע והוא הגוף ושהם מפני שהתחברו קרה לכל אחת ואחת מקרה מפני חברו, קרה לגוף החיות אשר היא ההרגש מפני הנפש וקרה לנפש המות אשר הוא העונש מפני הגוף המטעה אותה, הנה הנפש א״כ חיה בטבע ומתה במקרה והגוף מת בטבע וחי במקרה, וכאשר נבדל כל אחד משניהם מחברו נתיחד לגוף המות הגמור אשר הוא טבעו ונבדל ממנו החיות המקרי שקרה לו קנייתו מן הנפש, ונתייחד לנפש החיות הגמור אשר הוא טבעה ונבדל ממנה המות המקרי אשר קרה לה מפני השתקעה בגוף. ואע״פ שדברנו המעט הזה בעניני הנפש והבאנו ראיות אלו מדברי הפילוסופים וקצת ממופתיהם הנחתכים והנראים המתישבים על הלב, אין העיקר אלא לתורתנו הקדושה שהיא מקור חיים ממנה שאבו כל המעמיקים בחכמה ואין כל חכמתם אלא פירותיה של תורה. וענין היות הנפש אחרי הפרדה מן הגוף קיימת נצחית זה מתבאר מכתוב הזה שאמר נשמת חיים כלומר נשמה חצובה ממקור חיים כי הנשמה חצובה ממקור החכמה, הוא שכתוב (איוב ל״ב:ז׳) אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה אכן רוח היא באנוש, סמך חכמה לרוח לבאר כי הרוח ממקור החכמה, ומזה הזכיר הכתוב הזה נשמת חיים על שם (קהלת ז׳:י״ב) והחכמה תחיה בעליה, והוא שהבטיח הקב״ה לנביא שתהיה נפשו בחברת המלאכים הקדושים בקיום המצות, הוא שכתוב (זכריה ג׳:ז׳) אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ואם תבין הכתוב שאמר שלמה בחכמתו אז תבין מעלת הנפש ועלוי מדרגתה ויסודה וסודה הוא שאמר (קהלת ג׳:י״ט) ומותר האדם מן הבהמה אין, באר כי יתרון האדם על הבהמה הוא מצד הענין שקראו אין והוא מצד הנפש השכלית שבו נמשכת מן החכמה שהיא היו״ד המתיחדת עם הרצון שהוא האל״ף והבן זה מאד. ומזה הזכיר לשון ויפח באפיו שממנו יובן יסוד הנפש ועוצם מעלתה בהיותה אצולה מרוח הקדש וע״כ נמשלה להקב״ה בחמשה דברים, והיא דומה לו בכל מדותיה וגדולה היא מהמלאכים שהנפש נבראת ביום ראשון והמלאכים ביום שני, וידוע כי הנבראים העליונים מעלתן ודקותן לפי קדימתן בבריאה וכן אמרו בפירוש גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. סוף דבר כל מה שהפה יכול לדבר במעלת מדותיו של הקב״ה לפי מה שהוא בורא הכל נכלל במדות הנפש לפי מה שהיא ברואה, ואמר החכם דעו נפשותיכם תדעו אלהיכם ודע כל זה.
ויהי האדם לנפש חיה – לא תמצא בכל מעשה בראשית שיחזור מלת ויהי עם הדבר הנברא, כי אם בבריאת האור והאדם שהזכיר בהם לשון ויהי הוא שכתוב ויהי אור וכתיב ויהי אדם להורות כי נפש האדם קיימת נצחית כמו האור העליון ומעותדת להתענג מזיוו. וכבר ידעת מאמר רבותינו ז״ל כי הנשמות נבראו ביום ראשון ומזה אמר הפייט תקן נשמות עם האור הראשון תחלת דבר ה׳. ובאור הכתוב ע״ד הפשט כי עיקר הויית האדם אינו אלא בשביל הנפש החיה.
וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה. "G-d formed Adam from the dust of the earth.⁠" After the Torah mentioned the creation of Adam already in its report of what was created on the sixth day, it now returns to the subject and fill in details about how he was created. The Torah detailed the first stage of Adam's creation when it wrote in Genesis 1,27 "G-d created Adam in His image.⁠" That first stage of man's creation consisted of using dust from the earth. Now the Torah describes a further stage in Adam's coming into being by describing this process as וייצר, "He formed him,⁠" i.e. He made him into a Golem, a man-like form lacking vital statistics G-d blew a soul of life into Adam's nostrils from His own Holy Spirit.
The reason that the Torah had not mentioned this detail in its narrative of events of the sixth day is because the Torah did not want to interrupt the report of the creation of physical matter by introducing the creation of spiritual and therefore abstract matter at that time.⁠"Basically, the entire narrative concerned itself with matters of a physical nature. Even the blessings bestowed on the creatures including man referred to matters that are physical such as procreation, populating the earth, and the blessing that man was to exercise dominion over the other creatures in nature and to conquer the hidden treasures of nature concerned matters material, not matters which are of a spiritual character. The soul, נפש, i.e. man's lowest abstract life-force, is involved in all these matters only inasmuch as it has been provided by G-d with a natural urge to accomplish certain things. This urge, by itself, is not something spiritual. It dies when man's body dies. It is the life-force which man shares with the animals. It would have been inappropriate to mention an eternal soul side by side with phenomena which are destined to die, as was anything created during the six days. These six days could be described as the days destined to end in death. Only the Sabbath elevated man to the level of נצחיות, "infinity.⁠" The soul which distinguishes man from all the other creatures in the terrestrial universe was not mentioned until after the Sabbath was mentioned as it was the Sabbath which infused man with this potential of "infinity.⁠" This is why the Sabbath is also known as "the day of life. (we pointed this out in connection with our discussion of the seventh millennium on verse 3)
A kabbalistic view of our verse couples the words וייצר ה' אלוהים את האדם and ויטע ה' אלוהים גן בעדן in the next verse together It would be similar to Chronicles I 4,23 המה היוצרים ויושבי נטעים, "they were the potters, who dwelt at Netaim, etc.⁠" The word היוצרים in that verse corresponds to the word וייצר in our verse, whereas the word נטעים corresponds to the word ויטע.
You need to do a little research to understand what was meant in Chronicles where the verse concluded with the statement עם המלך במלאכתו ישבו שם "with the king to help him with his work they dwelt there.⁠" Consider that in chapter one the Torah had written in connection with man's creation "let Us make a human being in Our image,⁠" and had continued: "G-d created man in His image.⁠" At that time the word עפר, "dust,⁠" had not been mentioned at all. G-d had never said: "let Us make man out of dust. or out of the soil.⁠" The reason was that everything connected with the creation of man contains both revealed and hidden aspects. That which impacts on the creatures in the "lower" world has been revealed. That which impacts only on the beings in the "higher" worlds has remained hidden. This is why we are forced to arrive at our knowledge of what the text has seen fit to conceal by careful study of what the text has seen fit to reveal. When we are told in our chapter ויטע ה' אלוהים followed by the statement that man was placed in the garden the Torah speaks of, this means that man has a residence in celestial regions also. Obviously, in that connection we do not expect the Torah to mention things which exist only on earth such as soil and dust. In chapter five, however, where the Torah again reports the creation of man and even says that he was created to resemble G-d, בדמות אלוהים עשה אותו, this refers to the word ויצמח in verse 9 of our chapter here where the Torah speaks of earth and dust, i.e. refers to man's terrestrial habitat. It is quite easy to understand then that the verse which speaks of planting man in his celestial habitat mentions neither trees nor garden. This is reserved for verse 9 where the expression used by the Torah is ויצמח.
What we learn from all this is that the whole of the story of creation is one that played on two levels, so that what have been described as the products of heaven and earth at the beginning of our chapter are inseparably interwoven with one another.
עפר מן האדמה, "dust from the earth.⁠" During the first hour of the sixth day the earth and dust from the various parts of the world were assembled. During the second hour this earth was made into some form of dough, kneaded. During the third hour the various parts of the body were structured and textured. During the fourth hour a living soul was breathed into Adam. During the fifth hour he stood on his legs. During the sixth hour he named the various animals. During the seventh hour he was presented with his wife Chavah. During the eighth hour Adam and Chavah performed marital intercourse on a bed and when they had completed this act of procreation four of them got up from the bed. [Chavah had given birth to Cain and Hevel. Ed.] During the ninth hour Adam was commanded not to eat from the tree of knowledge. During the tenth hour, both Chavah and Adam sinned by eating from that tree. During the eleventh hour they were judged (they were told their punishment). During the twelfth hour he was expelled and left Gan Eden. This is what is meant by Psalms 49,13: אדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו, "man did not spend a night in honour; he is like the beasts that perish.⁠" This is how the verse was interpreted in Sanhedrin 38, and also in Pirke de Rabbi Eliezer chapter 11. What we are to learn from this paragraph in the Talmud is that the hours of the day allocated to the creation of and progress of Adam, the first human being, corresponded to the progress of the creation of the universe during the six days. When the Midrash speaks about the raw material of man, dust, being assembled during the first hour of the sixth day, this corresponded to G-d's directive on the first day "let there be light.⁠" At that time, abstract concepts, אצילות, had not yet been separated from matters material. There had not been any kind of separation of any of the potential forces of energy in the universe from one another.
During the second hour, when some limits had been imposed and some separation had been decreed, man's body was separated through "kneading" his raw material into where his head, his legs, his arms, etc. were to be. [Interestingly enough the Hebrew word for kneading has the same root as the Hebrew word for "limit,⁠" "frontier,⁠" etc, i.e. גבל. Ed.] This corresponded to G-d's directive on the second day "let there be a firmament in the sky so that it separates one kind of water from another kind of water.⁠" The third hour, when Adam was assigned different organs corresponded to the third day on which different parts of earth became visible. The fourth hour when Adam was given his soul corresponded to the fourth day of creation when the luminaries became operational After all, what the sun is to earth, the soul is to the human body. The fifth hour, the hour when man was finally able to stand on his feet, corresponded to the fifth day, the day the angels were created. We have it on the authority of the prophet Zachariah (Zachariah 3,7) that angels are considered as "merely standing.⁠" [they cannot progress spiritually. Ed.] The sixth hour when Adam named the animals corresponded to the sixth day when he came into being. The seventh hour when Adam was given his mate, Chavah, corresponded to the Sabbath who is Man's "queen" in a spiritual sense.
Bereshit Rabbah 14,7 addresses the repetitive wording עפר מן האדמה by saying that this is to tell us that earth is composed of male and female matter. The male matter is known as עפר, the female matter as אדמה. Not only earth, but all phenomena on earth, be they inert vegetable matter or animals, are composed of male and female parts. Another reason cited by the Midrash for the repetition of the word עפר, i.e. the addition of the word אדמה, is that this word refers to a special earth, the earth from the site of the Holy Temple. This is important as it reminds us that G-d created us from the source of our eventual atonement, the Temple being the source of our atonement. The Torah in Deut. 32,43 specifically mentions that the earth of that site brings atonement, וכפר אדמתו עמו, "its earth will bring atonement for His people.⁠" Another allusion to this atonement is the fact that the Jewish people were commanded in Exodus 20,20 to construct their altar out of earth, אדמה, to drive home the point that the altar which is the instrument of our atonement was capable of doing this thanks to it being constructed out of אדמה.
Adam was to remember where exactly he originated from and to where he would return to if he became sinful and would be expelled from Gan Eden. This is the meaning of 3,29 "to work the earth that he had been taken from.⁠" Here the Torah already previewed man's descendants and their habitat when it wrote quoting Cain in Genesis 4,14 הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה, "here You have expelled me this day from the face of the earth.⁠" Cain added ומפניך אסתר, "and I have to hide from Your benevolent presence.⁠" He was referring to G-d's presence, the שכינה. We find similar expressions for that meaning of "G-d's presence [as opposed to "hiding" from G-d, something already Adam had found to be impossible. Ed.] in Psalms 24,6 מבקשי פניך, "the ones who seek out Your benevolent presence.⁠" Another similar construction is found in Psalms 27,8 את פניך אבקש, "I will seek out Your benevolent presence.⁠" This is also what is meant in Genesis 4,16 ויצא קין מלפני ה', "Cain left the benevolent presence of G-d.⁠" We find another verse telling us something similar when the prophet Jonah with whom G-d had communicated tried to escape this closeness to G-d. The Book of Jonah 1,3 describes his behaviour in these words ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', "Jonah arose to flee to Tarshish from the benevolent presence of G-d.⁠" It was Jonah's intent to escape the very part of the land of Israel where G-d's benevolent presence is manifest. Once he would accomplish this he was confident that G-d would not communicate with him further and he could abort the mission G-d wanted him to undertake.
ויפח באפיו נשמת רוח חיים, "He blew in his nostrils a living soul.⁠" You should know that the nose is an instrument of the soul. The soul enters man by way of his nose and it leaves him by the same route. This is why the sages in Yoma 85 have stated that if someone takes a fall that one has to examine him including his nose. This is based on Genesis 7,22 כל אשר נשמת חיים באפיו ....מתו "all who had the spirit of a living soul in their nose...died.⁠" It is one of the wondrous phenomena of the creation of man that you find the letter ש associated with this instrument (organ) [the fact that the nose is divided makes it appear like a letter ש.] This is an allusion to the name of G-d שדי which in this manner is engraved on the body of every human being who has been circumcised. This is the mystical meaning of Job 32,8 ונשמת שדי תבינם "the breath of Shaddai that gives them understanding.⁠"
We know that the nose is the organ by means of which we smell and that the soul derives pleasure from certain fragrances. This is the reason the Talmud Berachot 51 prohibits us from even smelling incense or other fragrances intended for idolatrous purposes. The smell of any fragrance leaves behind a memory. We have it on the authority of the Torah in connection with the sacrificial offerings Leviticus 6,8 that smell acts as a reminder. ריח ניחוח אזכרתה לה', "its pleasant fragrance is a memorial (portion) unto G-d.⁠" [The person in whose name this frankincense has been offered will be remembered by G-d as having accumulated a merit. Ed.]
You should so be aware that the scientists are divided in their views about the nature of the soul. They have written innumerable volumes about this subject. Some of them [Maimonides in his introduction to Pirke Avot, chapter 1] claim that the soul is a single force which however has three sub-categories. 1) the category which houses our desires, something we have in common with all the animals. 2) the source of growth, something possessed both by animals and all manner of plants. 3) the ability to think coherently, the soul of wisdom. All these functions are part of a single soul. Other scientists-philosophers [Avraham Ibn Ezra in his commentary on Kohelet 7,3] claim that there are three distinct souls operating within man all of which are distinct from one another. The intelligent soul is an entity of its own, the potential to grow is an independent force. The animal kind of soul, which is the seat of all desires, i.e. the desire to eat, drink, procreate or simply indulge in sex, as well as the desire to sleep, are all part of the animalistic soul in man and constitute a separate soul. They are a part of what man has in common with the animal kingdom. The seat of that particular soul is the liver. This "soul" is called on occasion נפש, and on occasion רוח Its seat is in the liver. In Deut. 12,20 it is called נפש when the Torah writes כי תאוה נפשך לאכול בשר, "when your "soul" desires to eat meat, etc.⁠" On the other hand, we find that Solomon writes in Kohelet 7,9 אל תבהל ברוחך לכעוס, "do not let your spirit be eager to become angry.⁠" He also wrote in Proverbs 29,11 כל רוחו יוציא כסיל, "a fool vents all his feelings.⁠"
The נפש הצומחת is the force that enables man to grow physically. He shares such a force with all the trees, etc. Just as trees possess such built-in powers, man too possesses such a growth potential. As distinct from the seat of all desire which is presumed to be in the liver, this force does not have a specific location but is present in all parts of man's body. It remains active until a certain point in is life. The soul of intelligence is something exclusive to man, something he shares with beings in the higher worlds, beings which live forever in their sacred domains The seat of this soul is in man's brain, and it is generally referred to as נשמה. This is what the Torah described in our verse as the נשמת חיים which G-d "blew" into Adam's nostrils. We also have a verse in Isaiah 42,5 נותן נשמה לעם עליה, "He gives a soul to the people on it (earth).⁠" There are numerous similar verses throughout the Bible.
According to the view of the philosophers who believe that each person has three separate souls, we find support for our sages in Sanhedrin 65 who report that the famous teacher Rava created a human being. When he brought this creature before Rabbi Zeyra, Rabbi Zeyra spoke to him whereas the creature could not answer back. Thereupon Rabbi Zeyra said to that creature (Golem): "you are man-made; go back to the dust you have been made of.⁠" This passage in the Talmud is proof that man has three distinct souls. Rava, who was familiar with Kabbalah, and had studied the Sefer Yetzirah, had infused this creature with the "soul" which governs motion. He was unable, however, to provide his creature with the power of speech. The power of speech stems from the soul called חכמה.
However, our verse here is proof that there is only one overall soul, but that it contains three different potentials without these different abilities having different origins. The reason is that Adam, as distinct from subsequent human beings, was merely a clod of earth; this is why the Torah went on record in Genesis 2,7 וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, "G-d fashioned man dust from the earth;⁠" as soon as Adam's form had materialised G-d "blew" into him this soul of which it is said ויהי האדם לנפש חיה, "man then became a living creature,⁠" i.e. he became able to move. just as the fish and the animals of which the Torah had said that they had become שרץ נפש חיה, "a swarm of living creatures.⁠" This is the meaning of the word חיה, that thanks to this "soul" Adam became a living creature whereas originally he had been inert unable to move, just like a stone.
Regardless of which view one has of the soul, all Jewish sages and philosophers are agreed that the part of the soul which survives physical death is the נפש החכמה, "the soul which is rooted in the emanation חכמה.⁠"
Many philosophers have cited various proofs for this. I will quote only two from a large selection of such proofs.
The first miraculous aspect of that soul is the fact that it is able to know many things which transpire in the universe, be it in the atmosphere, on earth or in the waters, without the benefit of eyesight, a sense of hearing or any other sensory organs to guide it. The five sensory organs or abilities are something which serve only the physical part of creatures such as the animals.or even human beings. They are like tools in the hands of an artisan. Whereas the physical eye perceives that the sun is high in the sky, the "eye" of the נפש החכמה, the spiritual soul, recognizes that the sun is 170 times the size of our globe as the great scholar Rabbi Moses ben Maimon has written at the beginning of the third chapter of his Sefer Hamada. Whereas the physical eye sees many shapes inside the water, the "eye" of the spiritual soul is well aware that the true appearance of these shapes in the water is quite different from how they appear to the physical eye of a beholder. If the five senses had been intended to serve our spiritual soul to perceive and define the phenomena in this world, then whatever is at the periphery of the universe would be devoid of meaning and useless as none of the five senses with which living creatures have been equipped would be able to perceive and evaluate such phenomena (compare Jeremiah 16,19).
The spiritual soul of man as a tool of perception does not deceive him, neither is it limited in its ability to deliver a true picture of things as they are. The function of the spiritual soul within man's body is simlilar to that of the sailor (or captain) on board of a ship. When such a captain leaves the boat, he does not cease to be a captain. Similarly, when the spiritual soul departs from man's body when the body dies, it lives on. On the other hand, the so-called soul which is merely נפש חיה in the language of the Torah, is unable to exist on its own once the body it has inhabited has died. One of the reasons for this is that the five sensory organs contain elements of physical matter and it is impossible for such phenomena to be active unless they are within their "habitat,⁠" i.e. a body made up of similar matter. The spiritual soul, on the other hand, is not subject to such limitations as it originates in an abstract world, a world in which physical matter is not needed. It possesses insights both into celestial matters as well as into matters which are earthly in nature. It is able to do all this only because it is of a purely spiritual character. When this spiritual soul is interested in acquiring knowledge about earthly matters, it uses man's five senses in order to acquire such knowledge. When the same soul is desirous of expanding its knowledge about supra-terrestrial matters it employs its intelligence and its wisdom. Once this spiritual soul leaves the body it has inhabited until the death of that body it can no longer use the terrestrial "soul" i.e. its five senses to perceive matters that pertain to the terrestrial universe. seeing that it has lost touch with these senses which have expired together with the body they inhabited. All of this is proof that the spiritual soul of man survives after the death of its body.
The second remarkable phenomenon is this: When a child is small it knows absolutely nothing. As the child grows up it is able to absorb progressively more knowledge and wisdom from its spiritual soul. Whatever such an individual acquires from its spiritual soul will not escape from any of the three parts he is composed of, neither from his body, nor from his נפש חיה, (a combined form of body and primitive life-force) nor from his spiritual soul. He does not have a fourth part. By rights, a person ought to acquire more and more intelligence and knowledge in proportion to his physical growth and good health, seeing that this appeared to have been the process by which he matured for the first 2 decades of his life. By the same token we could reason that a person who has a weak body must necessarily lag behind in intellectual and spiritual achievements. In practice, however, we frequently observe the very reverse to be the case. Frequently we notice that people who suffer physical afflictions do not simultaneously lose their intellectual and spiritual powers. They remain mentally and spiritually at their best until the day the body dies. This proves conclusively that the acquisition of wisdom and knowledge, i.e. abstract forms of values, is quite independent of the body or even the נפש חיה of a person combined with his physical prowess. If this is so, this is proof positive that man's mental and spiritual capacities are due to a higher form of soul, that which we have called the נפש החכמה, the spiritual soul. The body has absolutely no share in the mental and spiritual development of a person except that it serves as the vessel, the container within which such mental and spiritual forces are able to function and to make it the base of their operations.
Dead people do not possess any mental or spiritual energy. The existence of such mental and spiritual energy is exclusively due to the living. It is clear then that what we have called נפש, or נפש חיה, is a phenomenon that lives only within what we call "nature,⁠" for it is certainly true that this "natural soul" is able to absorb חכמות, wisdoms of a variety of degrees. When the body dies it dies as part of "nature,⁠" and "nature" is unable to receive any input from such a dead body (i.e. the wisdoms it used to possess).
We have therefore established two remarkable principles: 1) man is composed of two major components or essences. Part of man's essences lives as an integral part of "nature,⁠" in fact due to the existence of "nature.⁠" Without nature that part of man simply could not exist. 2) The second part of man's essence dies through the very fact that it is bound to "nature.⁠" This second part is the body. The reason both the soul and the body share such experiences is that they have been joined together so that (to a limited degree) each one has to share the experiences of the other. The body gets an inkling of what life's potential is all about because it has become joined to the soul. The soul experiences what death is all about because it has become tied to the mortal body. Death may be considered as a punishment for the soul who has allowed itself to be misled by the body. It follows that essentially the soul is supposed to live forever; its death is incidental. The reverse is true of the body which essentially is mortal but lives temporarily by merit of the soul it hosts.
Once body and soul part company, each one resumes its natural destiny, i.e. the body dies and the soul lives on forever. In both cases this separation means that a temporary, unnatural union or partnership has been broken up, each partner returning to its essential habitat.
Although we have indulged in quoting philosophers and a few of their arguments concerning the nature of the soul, and we have even cited some of their more impressive arguments to prove their theories, the major foundation of our beliefs remains our holy Torah which is the source of our life. All true philosophers derive their wisdom only from the Torah. True wisdom is always the fruit, i.e. the product of profound Torah-study. The matter of the survival of the soul after the death of the body is made plain by the very fact that the soul G-d infused in Adam was called נשמת חיים, "a soul of life.⁠" This means that the soul was "hewn" from the very source of life. The reason is that we know that the soul is derived from the source of wisdom, the emanation חכמה. The word חיים when part of the term נשמת חיים, reminds us of Job 32, 7-8 אמרתי ימים ידברו, ורוב שנים יודיעו חכמה.אכן רוח-היא באנו. "I thought: "let age speak; let advanced years declare wise things. But, truly it is the spirit in men.⁠" We find that in Job the words חכמה and רוח appear side by side. The author is trying to tell us that רוח, "the spirit, the soul,⁠" is the source of חכמה, wisdom. If our verse saw fit to call the soul נשמת חיים, this is an allusion to Kohelet 7,12 והחכמה תחיה בעליה, "and wisdom (the emanation of wisdom) preserves the life of those who possess it.⁠" This is also what G-d assured the prophet of when He told him to promise the High Priest Yehoshua that his soul would be in the company of the angels if he would observe G-d's commandments (Zachariah 3,7) The wording is ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, "and I shall enable you to be able to walk amongst these who are stationary.⁠" We have explained repeatedly that the angels are spiritually stationary as they do not possess an evil urge the defeat of which would enable them to make spiritual progress.
If you correctly understand the verse in Kohelet which Solomon said in his great wisdom you will also understand the lofty spiritual plateau, its foundation and its mystical significance. Although at first glance the verse ומותר האדם מן הבהמה אין, "man's advantage over the beasts is nil,⁠" in Kohelet 3,19 sounds rather banal, it contains deep insights. What Solomon meant was that the very advantage that man enjoys over the animals is derived from a domain called אין. The advantage of man over the beasts derives from the intelligent soul man possesses which derives from חכמה which symbolises the letter י which combines with the letter א and which in turn symbolises the uniqueness of the Creator, i.e. the רצון, "the Will" of the Creator. The words ויפח באפיו, "He blew into Adam's nostrils,⁠" are to alert us to the fact that this soul was not part of the basic four elements the terrestrial universe is made of [although רוח, "wind or spirit" is one of those four elements. Ed.]. Man's soul shares five characteristics with G-d (compare Berachot 10). It is similar to G-d in all its virtues, at the same time being superior to the soul of the angels. The reason is that the soul of man was created on the first day of creation as compared to the angels who were created only on the second day. It is an accepted rule that phenomena which were created sooner are superior to those which were created later. We have an explicit statement in Sanhedrin 93 that the righteous are superior to the angels.
To sum up: whatever man's mouth can tell about the attributes (virtues) of G-d to the extent that he is the Creator is possible only because the soul of man is a direct creation of this Creator. A famous unnamed scholar has said: "know your souls so that you may gain knowledge about your G-d.⁠"
ויהי האדם לנפש חיה,⁠"man became a living creature.⁠" During the entire report about the creation you will not find that the word ויהי was applied directly to something which had been created, except to light and to man. In both these instances the Torah wrote ויהי אור, or ויהי האדם respectively. The message is that man's soul will endure forever just as the original light will endure forever as both had been created on the first day. This fact inspired the liturgical poet Rabbi Yehudah Halevi in a poem commencing with the words ברכי נפשי את ה' to write תקן נשמות עם האור הראשון תחלת דבר ה' "G-d established the souls together with the original light, the first of G-d's creative activities.⁠" The meaning of the whole verse is: "the main purpose of the existence of human beings is on account of their spiritual soul.⁠"
ויפח באפיו נשמת חיים – ברא האדם הנשמה מן העליונים והגוף מן התחתונים.
וייצר – ב׳ חד מלא וחד חסר וייצר ה׳ אלהים את האדם. מלא שיש לו שני יצרים יצר טוב ויצר הרע ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה. חסר שאין להם אלא יצר אחד.
ויפח באפיו נשמת חיים – סופי תיבות: חותם.
נשמת – ד׳ ויפח באפיו נשמת, כל אשר נשמת רוח חיים, נר ה׳ נשמת אדם, ואם לאו נשמת ה׳ כנחל גפרית.
האדם לנפש חיה – ר״ת חלה שהיה חלתו של עולם.
ויהי האדם לנפש חיה – והלא גם הבהמות והשרפים כתוב בהן נפש חיה ומאי אולמיה דאדם מבהמה? י״ל נפש חיה שבחיות כי חיות האדם יתירה מן הבהמה, ודומה לו חיות הקדש. למה נקראו חיות הקודש והלא יש בהן דמות נשר ואדם? אלא מפני שחיותן יתירה.
האדם לנפש חיה – סופי תיבות משה, כשם שהביא בריותיו כולן לאדם כן עשה למשה דאמרינן פרק אלו טריפות מלמד שתפש הקב״ה כל מין ומין ואמר לו זה אכול וזה לא תאכל.⁠א
א. עד כאן מכ״י פריס.
לנפש חיה – רוצה לומר לנפש שיִּמָּצֵא בה החיוּת והקיום בעצמוּתה; מה שאין כן בנפש הבעלי חיים, כי היא היולאנית, נפסדת בהפסד החומר; ואולם נפש האדם היא נבדלת באופן⁠־מה, כמו שביארנו בראשון מספר מלחמות ה׳ (פרקים ז-י), ומזה הצד היה אפשר בה שתישאר קיימת בהיפרדה מן החומר. ומפני זה תרגם אנקלוס עליו השלום ׳לנפש חיה׳ — ״לרוח ממללא״; הורה בזה שזה הוא תואר לנפש המדברת אשר בה האדם אדם.
ומזה הענין גם כן אומרו ׳כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו׳ (יט); וזה, שמה שיקרא האדם מהשמות, אין הרצון בו קריאת השם לפי הסכמת הלשון לבד, מזולת שיורה זה השם על מהות הנקרא בו, אבל הרצון קריאת השם המורה על מהות דבר, והשמות אשר זה ענינם הם הגדרים. אמרו בבראשית רבה (יז, ד): ״בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברֹאת אדם הראשון, נמלך במלאכי השרת. אמר להם: נעשה אדם; אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם עופות ובהמות וחיות, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעים. העבירם לפני אדם ואמר לו: זה מה שמו? זה שור, זה חמור, זה סוס, וזה גמל וכו׳⁠ ⁠⁠״ — כבר הורו לך שקריאת אלו השמות היא חכמה נפלאה. ואם היתה קריאתם לפי הסכמת הלשון לבד, לא תהיה בזה חכמה, כי כבר היה יכול לקרוא אותם באיזה שם שירצה — כאילו תאמר שכבר היה אפשר לו שיקרא לשור ׳חמור׳ ולחמור ׳שור׳ לפי הסכמתו — ומה שהוא בזה התואר לא יהיה ייחוד השם לנקרא בו חכמה. אבל כאשר הנחנו השמות ההם מורים על מהויות הדברים הנקראים באלו השמות, הנה היה בזה מהחכמה מה שלא יֵעָלֵם לאחד מבעלי העיון. ולזה ייחסוּ ז״ל קריאת אלו השמות לחכמה נפלאה. ואמר שכל מה שיקרא האדם מהשמות בזה האופן — יהיה השם ההוא נפש יִמָּצֵא בה החיוּת בעצמוּתה, כי השם ההוא הוא מושכל הדבר הנקרא בו, ואֵלוּ המושכלות כשהגיעו לאדם הם נצחיות, כמו שביארנו בראשון ממלחמות ה׳ (פרק יא).
וכן זכר גם כן לזאת הסיבה בריאת האדם, לפי שהשלמוּת האמיתי ביצירתו לא נשלם לו בעת הבריאה; גם אחרי כן לא יגיע לו כי אם בקושי גדול. וזכרוֹ גם כן לסיבה שנית, והיא להעמידנו על סודות הבריאה האנושית, ובאיזה דרך תגיע לו הצלחתו; ולזה שב להגיד הבריאה שסיפר עליה, איך היתה. ואמר שכבר יצר ה׳ יתעלה את האדם מהתחתונים; ואמנם זכר העפר לבד, לפי שרוב בנינו מן העפר כמו שאמרו ז״ל; ועוד כי הוית הבעל חיים ההולך נתיחסה אל העפר, לפי שבו עמידתם; אמר: ׳תוצא הארץ נפש חיה וגו׳⁠ ⁠׳ (א, כד); ולזאת הסיבה גם כן נתיחסה הוית האדם אל העפר. והנה בסוף ההויה שׂם בו נשמת חיים מן העליונים, והיה האדם בזה האופן לנפש שיִּמָּצֵא בה החיוּת והקיום בעצמוּתה, מה שאין כן בשאר הבעלי חיים, כי צורותיהם אין להם עמידה כי אם בחומר.
וייצר ב׳ יצירות יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים. ב״ר כאלו כתיב ויצר ויצר ב׳ פעמי׳ שכן דרך הגמרא בכל מקום לדרוש עם כל אות ואות מהאותיות הנוספות כל המלה בכללה בפרק אלו נערות נערה נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות ובפ״ק דמגילה זמן זמנם זמניהם וביומא קול לו קול אליו אף כאן מדהוה לי׳ למכתב ויצר ביו״ד אחד וכתיב וייצר בשני יודי״ן קרי בי׳ ויצר ויצר היצירה הא׳ בעת יצירתו והאחרת לעת תחייתו אבל בפרק עושין פסין דרשי להו למ״ד ויקח אחת מצלעותיו פרצוף לדו פרצופי׳ ופירשו ויצר כמו ויצר אותו בחרט ולמ״ד זנב דורש האחד מלשון יוצר והאחד מל׳ יצר כדר׳ שמעון בן פזי דאמר אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי אבל לא לשני יצרים יצר טוב ויצר רע דא״כ הוה ליה למכתב גבי בהמה נמי וייצר בשני יודי״ן דאית בה נמי יצר טוב ויצר רע דהא חזינן דקא מזקא דנשכה ובעטה כדאיתא בברכות ומה שתפס הרב האגדה של ב״ר והניח דברי הגמרא הוא מפני שרחוק מפשוטו של מקרא שיתפרש וייצר מלשון צורה או הא׳ מיצר והאחר מיוצר:
צבר עפרו מכל האדמה. דאם לא כן עפר מן האדמה למה לי בחד מינייהו סגי:
ד״א נטל עפרו כו׳. בב״ר אמר הקב״ה הריני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד פי׳ מן המזבח שנקרא מזבח אדמה דאל״כ מן האדמה למה לי:
חיה שבכולן שנתוסף בה דיעה ודבור. שאין הנפש המשכלת נפש בפני עצמה כדעת הרופאים האומרים ג׳ נפשות יש באדם צומחת חיונית ומדברת אבל כל שלשתן אינן אלא נפש אחת והיא בעלת כחות רבות שהנפש חיה שבאדם אף על פי שהיא מתדמה לנפש חיה של בהמה וחיה במה שהיא בעלת הזנה והרגשה מ״מ היא מתחלפת במה שהיא נוספת הכחות כי הנפש חיה של שאר הבעלי חיים הנה היא בעלת שתי כחות צומחת ומרגשת והנפש חיה שלהאדם היא בעלת שלש כחות צומחת ומרגשת ומדברת וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפי׳ בהקדמת מסכת אבות:
וכאשר ירד הגשם על העפר ולחלחו אז הוציאו הצמחים דומיהם מעצמם בדרך טבעי ואז לש הקב״ה את העסה ועשה מאותו עפר מעורב עם המטר כדמות טיט ציור האדם וידיו ורגליו ואיבריו כלם והוא אמרו וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה שאין פי׳ וייצר שבראו כי אם שהתקין בנינו ותאר אבריו מלשון ויצר אותו בחרט וג״כ ברדת המטר על העפר הצמיח השם עצי הגן וכבר הבינו בב״ר הפסוקים האלו על זה האופן אמרו (בב״ר פרשת י״ג) הכא איתמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ ולהלן איתמר ויצמח ה׳ אלהים מן האדמה אמר ר׳ חנינא להלן לג״ע והכא לישובו של עולם רצונו שפסוק וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ כיון בו הויה טבעית שהיא ישובו של עולם אבל פסוק ויצמח הוא לענין ג״ע שהוא מההויה האלהית הנה התבאר מזה למה הוצרך הכתוב להודיע שלא היה שיח וצמח קודם המטר שהוא ללמדנו שעם היות שביום הג׳ הוציאה הארץ צמחיה במאמר השם הנה אח״כ כל ששת הימים לא הולידה ולא הצמיחה הארץ לטבעה להעדר המטר והותרה בזה השאלה הב׳ וג״כ הותרה השאלה הג׳ במה שאמרתי שלא בא הכתוב ללמד שלא עשה מלאכת היום הג׳ ביום ההוא ושעמדו הדשאים על פי הקרקע ולא יצאו עד שהמטיר כי הנה ביום הג׳ מבלי מטר יצאו הדשאים והצמחים מהארץ במאמר השם ולא נאמר על זה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ כמו שחשב הרב המורה כי אם על הולדת הארץ הדשאים הצמחים והדשאים מעצמם ומטבעם בהויה הטבעית שזה לא היה אלא אחר שירד המטר ושאמרו ואדם אין אינו לענין צורך צמיחות הדשאים כי אם להודיע שני הדברים שהוצרכו למטר צמיחות הארץ בהויתה הטבעית ויציר׳ האדם והוית גופו והותרה בזה השאלה הד׳ לפי שאמרו ואיד יעלה מן הארץ הוא להודיע שכאשר רצה הקב״ה לתת מטר העלה אדים מלמטה למעלה בחלקי האויר ושם נקרשו ויהי הגשם על הארץ. וידענו שכן משפט הכתוב ושמלת טרם הוא לשון קדימה ותהיה גזרת הכתוב באמרו לעבוד את האדמה ואד יעלה מן הארץ וגו׳ ר״ל וכל שיח השדה והעשב טרם יהיה ויצמח מהארץ מעצמה מפני שלא המטיר ה׳ אלהים על הארץ הנה בזאת הסבה שהארץ בטבעה זרועיה תצמיח וגם כן שאדם אין שלא היה עדין נברא לכן כדי לעבוד את האדמה רצה ית׳ שתעלה אד מן הארץ והשקה וגו׳ ואז נעשו ב׳ הדברים יצירת האדם ונטיעת הגן בעדן שהוא מעשה הצמח ולפי׳ זה יהיה אמרו לעבוד האדמה אינו שב לאדם. כי אם להקב״ה כי מלת לעבוד היא לשון מעשה כמו (איוב ל״ד כ״ה) יכיר מעבדיהם וכן תרגום של מעשה עובדא כאלו אמר לעשות וללוש את האדמה העלה את האדים וכן כתב רש״י לענין בריאתו של אדם העלה תהום והשקה לשרות את העפר ולברא אדם כגבל זה שנותן מים בעפר ללוש את העסה אף כאן והשקה ואחר כך ויצר. והותרה השאלה הה׳ שהיא למה חזר כאן לספר יצירת אדם ומה ענינו אצל יצירת הדשאים שהנה היה זה להודיע התכליות שבעבורה יצא המטר ראשונה שהיה ללוש העסה לבנין גוף האדם ולהצמיח הגן בעדן ויצא לנו מזה שביום הו׳ עלה אד מן הארץ והשקה את כל פני האדמה ואז נוצר גוף האדם ונטע השם הגן כי בעבור שהיו הדברים האלה מרצונו הפשוט נעשו ביום הששי שלא התחילה עדין ההויה הטבעית ולכן נתיחסו אל האלהים וייצר ה׳ אלהים ויטע ה׳ אלהים הנה הוצרך המטר ליצירת גוף האדם ולצמחי הגן בהיותם נבראים בששי בכלל ההויה האלהית ושלא היה מהויה טבעית שנצרכה אל המטר. ולא הוצרך ג״כ לצייר גופי הב״ח שנבראו ביום ההוא קודם ירידת המטר ולא ג״כ לצמחים ולאילנות שנעשו בשלישי מבלי מטר. הנה היתה הסבה בזה כלו לפי שלמעלת גוף האדם וליוקר הגן לא רצה הקב״ה שתהיה הויתם כלה מכח הארץ כדשאים שיצאו בג׳ וכב״ח שנעשו בששי אלא שיתחברו ביצירת גוף האדם והגן כח הארץ וכח עליון למטר השמים ישתו מים לכן לא נעשו שני הגשמים המורכבים היקרים האלה האדם והגן עד שירד הגשם על הארץ ונתחבר הכח עליון עם התחתון ולא היתה אם כן ירידת המטר אליהם להיות הויה טבעית כי אם מפני הבדלם במעלה ושלמות והנה לא נזכר כל זה בפרשת היום הששי כי אם במקום הזה לפי שראה הכתוב לזכור ענין הגן ועציו סמוך ומתיחס לחטא אדם וענשו שנמשך ממנו ולכן בא הכל בפרשה הזאת ואפשר לפרש ג״כ בפסוקים האלה שרצה הכתוב לספר מעלת הגן ולכן אמר שלא היו עדין דשא ועשב וצמחים בארץ בהויתם הטבעי׳. בעבור שהי׳ חסר מהם החומר שהוא המים המתער׳ עם העפר שהוא מזון הצומח בטבע. והיה ג״כ חסר האומן הצריך לגן להיות עובד אדמתו ולכן תקן השם שניהם אם להמטיר המטר כי העלה אד מן הארץ ואם לענין האומן ויצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה שיצרו ממנה כדי שבטבעו יחמול וירחם עליהם וישתדל לעבדה והוא אמרו לעבוד את האדמה שחוזר כפי זה לאדם והכלל היוצא מהפסוקים האלה הוא להודיע שלא היה ראוי לאדם להתגאות לכבוד משפחתו ובית אביו כי האל יתברך יצרו עפר מן האדמה ולא היתה לו א״כ הסבה הראשונה מהסבות המחטיאות ולזה לא אמר הכתוב כאן שיצרו בצלם אלהים ובדמותו כי לא היתה כוונת הכתוב הזה לספר בשבחו כי אם להודיע פחיתו׳ מדרגתו כפי גופו וחמרו.
ואמנם אמרו ויפח באפיו נשמת חיים הוא רמז לצורתו האנושית כי כמו שכתב הראב״ע בפרשה נח שם נשמה לא נאמר כי אם על נשמת האדם השכלית ולהיות א׳ בנושא רבת בכחו׳ קראה נשמת חיים שתכלול כל מיני החיים הצמיחה שהיא חיות מה כמו שזכר הפלוסוף וההרגש שיקרא ג״כ חיות וההשכלה שהוא החיים הנצחיים וכמו שביאר הרב המורה בשתוף שם חיים. והיה א״כ נשמת חיים רמז לנפש הכוללת הכחות כלם והותרה בזה השאלה הו׳ ואפשר לפרש נשמת חיים כמ״ש הפלוסוף שחיי האדם בהם חיים בהמיים נמשכים אחרי התאוות החמריו׳ ומהם חיים מדיניים נמשכים אחרי השכל המעשי המנהיג ואם חיים אלהיים והם נמשכים אחרי השכל העיונית כבני האלהים. וכאלו אמר הכתוב נפח האלהים באדם נפש בחיריית על כל מיני החיים האלה אמנם השלם רבי שמעון בן יוחאי פירש בכתוב הזה פי׳ צח מאד ונכון אמר תא חזי מה דעבד בר נש דהא קב״ה יהיב ביה נשמתא קדישא לאחזא יתיה בעלמא ואיהו איתקדר בחובתיה ואיתהפך הוא נפשא דבעירא דאיתמ׳ עלה תוצא הארץ נפש חיה עד כאן. ולפי דעתו זה נ״ל לפרש שהאל יתברך נפח באפיו של אדם שהוא משל להכנסת הנשמה בקרבו נשמת חיים רוצה לומר נשמה מטבע השכלים הנבדלים שהם חיים וקיימים באישיהם כאלו אמר נשמה מטבע החיים הרוחניים ואעפ״כ הוא ברשעתו לא רצה לנטות אחריה ולעשות כמעשה הרוחניים ההם אבל עשה עצמו כאחד הב״ח הבהמיים שקראם הכתוב נפש חיה שהוא נמשך אחריהם כפי חמרו והוא אמרו ויהי האדם לנפש חיה והיא הבהמות והיא על דרך (תהלים מ״ט כ״א) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו ועל זה אמר שלמה (קהלת ג׳ י״ו) אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם והותרה בזה השאלה הז׳.
והנה הרעיש הראב״ע את העולם באמרו בהרבה מקומות מספרו שה״א האדם יש לו סוד וכוונתו ששם העצם הפרטי לא יאמר בה״א הידיע׳ כי לא יאמר האברהם היצחק ולכן ראוי שנפרש האדם הנזכר תמיד בזאת הפרשה שהוא שם למין ושעליו דברו הכתובים לא על אדם הראשון הפרטי ואני משיב עליו שאדם הראשון היה עצם ראשון מפאת עצמו והיה עם זה מין למה שלא היה נמצא ממינו כי אם הוא ומהצד שהוא מינו דבר הכתוב כראוי לכנותו בה״א הידיעה האדם כמו ששם שמש יאמר על הגשם ההוא הפרטי השמשיי והוא שם למינו עם היות שלא ימצא ממנו דמותו הפרטי לבדו ולכן יכונה בה״א הידיעה השמש יצא על הארץ וזרח השמש ובא השמש וכבר העיר על זה האפד.
ואמר וייצר ה׳ אלהים עפר מן האדמה בעבור הגוף ויפח באפיו נשמת חיים בעבור הנפש. ואמר ויהי האדם לנפש חיה להורות כי השם ברא את האדם ישר ולכן עשה בידיו העיסה ויפח באפיו הנשמה בפיו כאילו רצה לחבבו ולנשקו בענין שיהיה דבק בו וזהו ישקני מנשיקות פיהו. והמה בקשו חשבונות רבים והלכו אחרי ההבל ויהבלו עד שחזרו להיות נפש חיה כבהמות השדה כחיתו ארן. וזהו ויהי האדם לנפש חיה הוא מעצמו כי מיד נטה אחר האשה:
וייצר ה׳ אלהים – אמנם להוית בעלי חיים לא הספיק זה, אבל היתה יצירת היוצר יתברך על אופנים מתחלפים, וזה כי ליצירת האדם בירר עפר מן האדמה – חלק נכבד ממנה.
ויפח באפיו נשמת חיים – נפש חיונית מוכנת לקבל ״צלם אלהים״, כאמרו ״ונשמת שדי תבינם״ (איוב ל״ב:ח׳). מכל מקום ויהי האדם לנפש חיה – היה עם כל זה ״חיה״ בלבד, בלתי מדברת, עד שנברא בצלם ודמות.
וייצר ה' אלוהים, the animals had not rated involvement of both attributes of God in their creation and formation. Not only that, but in order to create man God had used עפר מן האדמה, the choicest of the dust available on earth. Moreover,
ויפח באפיו נשמת חיים, God personally blew a soul of life into man, a life force which had been readied to absorb what was previously called צלם אלוהים, “the image of God.” This has been attested to in Job 32,8 ונשמת שדי תבינם,”by means of the breath of the attribute of Shaddai You endowed them with understanding.” At any rate, ויהי האדם לנפש חיה, man had remained a living creature (similar to the animals) until You equipped him with a divine-like tzelem and demut.
וייצר וגו׳. הוא לתת צורה לנושא, לא ׳בריאה׳, שהבריאה היא התחדשות כל המורכב1, לכך נקט לשון וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה:
ויפח באפיו נשמת חיים. שהיא נפש המרגשת או החיונית, ואז תיכף ויהי האדם לנפש חיה, שהיה בעל חי כחיות אחרות:
1. באור עמים (פרק ׳יסודות׳) כתב רבינו שפעולת הבריאה שונה משאר הפעולות, כי היא לבדה נעשית ללא נושא, ׳כי הבורא ממציא את הנושא ואת צורתה, ולכן אמר אבן רשד בספר ׳מה שאחר׳ וז״ל: ׳אמנם האומרים ׳הבריאה׳, אומרים שהפועל ממציא את כל הנמצא מחדש, ואינו צריך בזה לחומר אשר בו יפעל, אבל בורא את הכל׳, עכ״ל׳. וראה בפירוש הנדפס (בראשית א א ד״ה ברא) ובביאורים, וראה באור עמים (פרק ׳בריאה׳).
[א] וייצר ה׳ אלהים את האדם
[1] ברכות פ״ט דף סא ע״א (ברכות סא.)
[2] עירובין פרק שני דף יח ע״א (עירובין יח.)
[3] סנהדרין פרק רביעי דף לט ע״א (סנהדרין לט.)
[4] חולין פרק שני דף כז ע״ב (חולין כז:)1
[5] נידה פרק שלישי דף כב ע״ב (נדה כב:) ב
[ב] ויהי האדם לנפש חיה
[1] תענית פרק שלישי דף כב ע״ב (תענית כב:)
1. הציטוט ׳וייצר ה אלהים את האדם׳ וכו׳ לא נמצא בגמ׳ חולין שם, לכן בחלק מהמהדורות החדשות של ׳תולדות אהרן׳ השמיטו הפניה זו מאחר וחשבו שזו ט״ס. ראה בהקדמה שיש מקומות נוספים שהפסוק לא נמצא במקום שאליו הפנה המחבר, מ״מ קיים קשר עניני בין הציטוט וההפניה. נראה שכך הדבר גם בפסוק זה. לדעת ה ״יש אומרים״ בגמ׳ שם עוף השמים נברא מן הרקק, שהוא תערובת אדמה ומים, וזה נלמד מפס׳ יט לקמן ׳ויצר ה׳ אלהים מן האדמה... ואת כל עוף השמים׳ [הגמ׳ הובאה לעיל פ״א פס׳ כ הע׳ 12], יתכן שרבנו הבין שמכיוון שבאותה לשון נכתבה גם יצירת האדם [בפס׳ ז כאן] ׳ויצר...את האדם עפר מן האדמה׳, כנראה שגם בריאת האדם הייתה ע״י תערובת אדמה ומים ולא רק מן האדמה. כיו״ב כתב רש״י לעיל פס׳ ו ד״ה ואד יעלה: ׳לענין בריאתו של האדם העלה התהום והשקה עננים לשרות העפר ונברא אדם כגבל זה שנותן מים, ואח״כ לש את העיסה. אף כאן ׳והשקה׳ (פסוק ו) ואח״כ ׳וייצר׳ (פסוק ז).
רבנו א״כ מגיע לאותה מסקנה בדרכו שלו - מדמיון הלשון ביצירת העוף והאדם, ולכן הפנה את הציטוט ׳וייצר ה אלוקים את האדם׳ לגמ׳ בחולין שם.
שני יצירות. אף על גב שלא היה עדיין אותה היצירה, שהיא לעתיד, כיון שנברא האדם בכח על אותה יצירה שלעתיד – יש בו ב׳ יצירות עתה, לכך יצירה אחת כתיב בפירוש, ויצירה השניה נתרבה באות יו״ד, לפי שלא היתה יצירה לגמרי, והיה כמו נקודה קטנה. אבל בפרק הרואה (ברכות סא.) אמרו שם דלכך כתב ״וייצר״ בשני יודי״ן, למדרש דו פרצופין, כדאיתא התם. מכל מקום תפס דברי ב״ר (יד, ה), דסבירא ליה לרש״י דהכל נשמע מיניה כל שתי יצירות שהיו באדם, דהי מינייהו מפקת (עפ״י ב״ק ג.), והביא דברי ב״ר, משום דילפינן מזה דבר גדול, שיש לאדם חלק לעולם הבא:
שם תהא קולטתו וכו׳. אבל בהמה אף על גב דלא נבראה מכל העולם – האדמה קולט אותה, דאין קבורה שייך בבהמה, אבל באדם שייך קבורה, דכתיב (דברים כא, כג) ״כי קבור תקברנו״, ובסנהדרין ילפינן מזה דקבורת עפר מצוה, שנאמר (להלן ג, יט) ״כי עפר אתה ואל עפר תשוב״, ואם לא שנברא מן כל עולם – לא היה שב האדם אל אותה העפר להיות עמה דבר אחד, והוא דבר נפלא למבין סוד הקבורה לאדם. ואין הכוונה שתולה בקבורה דוקא, שהרי כמה שלא נקברו רק נטבעו, אבל הכונה ראוי לקבורה אמרינן, כי האדם ראוי לקבורה, כי ענין הקבורה – הטמנה לדבר שיהיה בעתיד, ומפני שהאדם הוא בכח להיות חי לעתיד – יש לו קבורה בעפר, כי הקבורה, שהוא הטמנה, מורה שהוא בכח לדבר העתיד כשיחיו המתים, כי הדבר הנגלה הוא בפעל, והדבר הנטמן הוא בכח:
וכדי שתבין דברי חכמים (תנחומא פקודי ג) עוד, יש לדעת עוד כי מה שאמרו שבכל מקום האדמה קולטתו, שאין האדם כמו שאר הנמצאים, לפי ששאר הנמצאים הם פרטים, לכך יש להם הפסד, כי יש להם דבר מה שיפסדו אליו, כי האש שהוא חלק דבר – יכול להיות נפסד אל יסוד אחר מן היסודות, ואילו היה האש הכל אין לו דבר שיהיה נפסד אליו. ולפיכך אמרו שהאדם נברא מכל האדמה, שכל מקום תהא קולטתו. כי מפני שהאדם נברא מכל האדמה, אם כן הוא הכל, ואין לו דבר שיפסד אליו, ולפיכך אין לו הפסד. וענין זה שנברא מכל האדמה – רוצה לומר שאין האדם כמו שאר נמצאים, שהם נוטים ביצירתם אל דבר מה מיוחד שנתיחד כל נמצא ונמצא לפי טבעו, ויש לו טבע מיוחד, ולפיכך הוא נברא בחלק, ומאחר שהוא חלק מיוחד נפסד אל חלק אחר, אבל האדם אין לו טבע מיוחד, ויש בו כח כללי, ומפני שנברא מכל האדמה, [פירוש שהבעל חי במה שהם ממינים רבים מחולקים, ואין אחד הכל. אבל האדם שהוא יחיד, שהרי לא תמצא שני מינים ממנו, אין לומר שהוא חלק, ולכך הוא הכל. ונברא מכל האדמה רוצה לומר כי האדמה יש לה ב׳ בחינות; האחת – מצד החלק, והשני – מצד הכל זולת בחינת חלקיו, והאדם נברא בבחינת הכל מן האדמה, והבעל חי בבחינת החלק מן האדמה.] אין לו דבר מיוחד, לפיכך אין לו דבר יפסיד אליו, כי אל מה יהיה נפסד כאשר הוא כמו הכל. וזה שאמר שנברא מכל האדמה שתהא האדמה קולטתו, רוצה לומר כיון שנברא מכל האדמה – הוא הכל, ואינו דבר חלקי, ולכך כל מקום שמת האדמה קולטתו, ואין לו הפסד שהרי אינו חלקי, ואינו חוץ ממנו. וראוי הוא שיהיה נברא מכל האדמה בעבור השכל שבו, שאינו דבר פרטי, לכך האדם דבר כללי. והרי הוא נברא יחידי (סנהדרין לז.), שדבר זה מורה שהאדם אינו חלק, והוא הכל. לכך נברא מכל האדמה, ואין לו דבר שיפסד אליו, לפי שהוא הכל. והתבאר לך כי האדם שהיה בכח האדמה קודם בריאתו – ושוב נמצא בפעל כשנברא, ובעת מותו חוזר אל האדמה, לפי שהיה שם בתחלה קודם בריאתו בכח – שב להיות שם בכח עד זמן התחיה. וכח זה אין לו הפסד, כאשר אין כאן דבר יפסיד אליו, שהרי האדם נברא מכל האדמה. וכל כח בעולם הוא צריך אל נושא, לכך קולט אותו האדמה, שהוא היה בכח האדמה בבריאתו, ואחר מותו שם להיות שם בכח, עד זמן התחיה, ואז שב להיות בפועל. וזהו שאמרו שנברא מכל האדמה שתקלוט אותו בכל מקום, כי האדם הוא כללי – נברא מכל האדמה, מפני זה בכל מקום שמת אין לו העדר, כי אין הפסד לדבר שהוא כללי, וכל האדמה נושא שלו, והבן דברים אלו מאוד:
מן מזבח אדמה. ואם תאמר אחר שנברא ממקום המזבח דוקא, אם כן לא תקלוט אותו בכל מקום שהוא מת, יש לומר שמקום המזבח הוא יסוד של כל העולם, וממנו נמשך כל העולם, וכאילו מכל העפר נברא. כי מקום המזבח כמו כלל העולם, שכן דרשו (תנחומא קדושים י) ״מציון מכלל יופי״ (תהלים נ, ב) – מציון נשתכלל העולם. ועוד כי דבר שהוא אמצעי הוא שוה לכל, לפי שהוא אמצעי, והמזבח הוא באמצע העולם, לכך הוא שוה לכל, וכל העולם קולט אותו:
שתהא לו כפרה. וקשה, והלא אין המזבח מכפר בלא קרבן, ולמה יהיה לו כפרה בשביל שהוא נברא ממקום המזבח, ויש לך לדעת כי הוא ענין מסתרי התורה, דע כי המזבח הוא באמצע מקום ישוב הארץ, ואותה האדמה היא בין הקצוות לגמרי, וכל דבר שהוא באמצע – הוא בשיווי, ואינו נוטה אל אחד הקצוות, והוא המובחר, ולכן הובחר המזבח והמקדש לעבוד שם שהוא מקום באמצע היישוב אינו נוטה אל הקצוות, והקצוות אינם טובים, ולפיכך אומר שהאדם נברא ממקום המזבח שהוא לגמרי באמצע העולם, ורוצה לומר שחומר האדם אינו כחומר שאר הנבראים, רק חומרו ממוצע מזוג בשווי לגמרי, אינו נוטה אל אחד מן הקצוות. וכן הפליגו חכמי הטבע להבדיל חומר האדם מחומר שאר בעלי חי מפני שהוא יותר ממוצע, וכל זה כדי שיהא לו כפרה, שאם יקרא לו חטא יהא נקל שיוסר החטא, כי החטא הוא בעבור שהוא נוטה אל אחד הקצוות, ואחר שהאדם נברא מן המצוע נקל הוא לשוב אל האמצע, למקום שנברא, והוסר ממנו החטא – שהיא הנטייה אל אחד מן הקצוות. משל מי שהוא בעצמו יפה וטהור, אם קבל זוהמא ושום דבר מגונה – בקל יוכל להתכבס, אבל אם היה דבר מזוהם בעצמו ומגונה, נכנס אז הזוהמה בו. וזהו שאמרו רז״ל (ב״ר יד, ח) כי ברא את האדם מן המזבח כדי שיהיה לו כפרה, פירוש הסרת הזוהמא. ודבר נפלא הוא מאד מאד איך גורם זה שבראו ממקום המזבח שיהיה לו כפרה, ועיין עוד:
עשאו מן העליונים ומן התחתונים. פירוש הא דכתיב גבי אדם ״ויפח באפיו נשמת חיים״ יותר ממה שכתיב בבהמה ושאר נבראים, שהאדם מן העליונים ומן התחתונים, ולפיכך כתב ״וייצר ה׳ אלקים מן האדמה ויפח בו נשמת חיים״. ״מן האדמה״ – מן התחתונים, ״ויפח נשמת חיים״ – מן העליונים:
ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית. פירוש כי עליונים ותחתונים הם שקולים, כדאיתא במדרש רבות (ב״ר א, טו) פעמים מקדים שמים לארץ (לעיל א, א) ופעמים שמקדים ארץ לשמים (פסוק ד) לומר שהם שקולים זה כזה ולפיכך אמר שיהיה קנאה במעשה בראשית, פירוש קנאה – יש חילוק במעשה בראשית, שלא יהיו שקולים:
ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה – פירש״י אף לבהמה יש נפש חיה אך זו חיה שבכולם שנתוסף בו דעה ודבור ופירושו דחוק כי לא פירש במקרא חיה מכולם. ובעקדה פירש שנשמת חיים זו הרוח החיוני הנמצא באדם בעצם וראשונה, ומצדו יהיה האדם לנפש חיה כשיתוסף בו השלימות השני והשלישי, על דרך נפש רוח ונשמה. וחשב הרב שהסכים רש״י על ידו אמנם גם פירוש זה אין נאות לקבלו שיאמר נפש חיה על השלימות האחרון, אחר שלשון זה נאמר גם בבהמות וחיתו ארץ, לפיכך לבבי לא כן ידמה כי אם לפרש הפך דבריהם ממש, כי נשמת חיים היא הנפש המשכלת הנצחי צא ולמד מי הנופח ותמצא שזה מדבר בחלק אלוה ממעל ויאמר אע״פ שנפח ה׳ באדם נשמת חיים המשכלת מ״מ ויהי האדם בתחלת הויתו לסתם נפש חיה כשאר בעלי חיים כי אדם עיר פרא יולד (איוב י״א:י״ב) ועיקר שלימותו תלוי בחריצות השתדלותו וטוב בחירתו כשיפקח עיני שכלו בבואו בימים, אבל בתחילת הויתו אע״פ שכבר נופח בו נשמת רוח חיים מכל מקום אין הנשמה בו בפועל כי אם בכח לבד ואם לא ישנס מתני זריזותו לצאת בראש החלוץ ללחום מלחמת ה׳ הרי הוא בבהמיותו ונמשל כבהמה. אבל שור או כשב או עז כי יולד. באותו יום נברא עם כל שלימותו ואין בו תוספת שלימות. וגלה לנו הכתוב דבר זה שלא יטעה האדם בעצמו לאמר שבלא יגיעה ועמל יבא לידי שלימותו אשר כבר נוצר עמו ויסמוך על יתרון זה שנמצא ביצירתו כי אין הדבר כן אלא הכל תלוי בפועל כפיו כי יש בידיו תמיד להחליף ולהמיר הטבע בשכל והשכל בטבע. ומטעם זה לא נאמר ביצירת האדם וירא אלהים כי טוב לפי שביצירתו עדיין לא ניכר מה טובו ומה יופיו.
וייצר ה׳ אלקים את האדם: בשני יו״דין, וכן דרשו 1בפ׳ הרואה, אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי, 2ולמטה ויצר ה׳ אלקים מן האדמה כל חית השדה, ביו״ד אחת לבד. וכן כתוב 3במכלול, דף קכ״ט. וגם 4הרמ״ה כתב וייצר ה׳ אלקים, תרין במעשה בראשית, קדמא׳ מל׳ בתרין יו״דין, תני׳ חס׳ חד יו״ד. ועיין 5באידרא דנשא דף קמ״א ע״ב. [וייצר].
1. בפ׳ הרואה: ברכות סא ע״א.
2. ולמטה: להלן פס׳ יט.
3. במכלול: צה ע״ב.
4. הרמ״ה: יצ״ר.
5. באידרא דנשא: זוהר במדבר, קמא ע״ב (אדרא רבא).
שתי יצירות יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים. ונ״ל דה״פ שהקב״ה נותן מעכשיו כח חיוני באדם שגם לאחר שימות יוכל לחיות ולחזור ברצון הש״י. [נחלת יעקב]:
צבר עפרו כו׳. דאל״כ עפר מן האדמה ל״ל בחד סגי אבל קשה דהל״ל מכל הארץ לכך אמר ד״א וכו׳ ולד״א קשה הל״ל מאדמה מלת מן ל״ל לכך פי׳ מד׳ רוחות. [מהרש״ל]:
קולטתו לקבורה. ועי״ל לתרץ הקושיא הלא גם הבהמה נקברת אע״פ שלא נצבר עפרה אלא רוצה לומר קולטת ושמורה בתוכה עד תחיית המתים. [דבק טוב]:
ואם לאו יש קנאה כו׳. בויקרא רבה אע״ג דבשבת נבראת מנוחה בתחתונים שהיא לצורך התחתונים א״כ הרי קנאה במעשה בראשית. י״ל כיון דעיקר מנוחה הוא בשביל האדם והוא מן העליונים ומן התחתונים ליכא קנאה. [נחלת יעקב]:
Two creations. One creation for this world, and one creation for when the dead will be resurrected. This apparently means that Hashem now gives man the vitality to come back to life after death, as Hashem wills it. (Nachalas Yaakov)
He gathered dust... [Rashi knows this] because if not, why does it say, "Dust from the ground?" One term is sufficient! But this explanation raises a difficulty: It should say, "From all the earth.⁠" Thus Rashi offers the other explanation. And the other explanation also raises a difficulty: It should say: "מֵאדמה". Why the word מִן? Thus Rashi offered the first explanation, "From all four corners.⁠" (Maharshal)
Will receive him for burial. This raises a difficulty: Animals are received for burial, although their dust was never gathered! Rather, Rashi is saying that the earth receives and guards man's body within it until the dead will be resurrected (Devek Tov).
If this were not so, there would be jealousy... This is from Vayikra Rabba. One might ask: Rest on Shabbos was created for earthly matter. Why then is there no jealousy in Creation? The answer: Rest is mainly for man, who is created from heavenly and earthly matter. Thus there is no jealousy. (Nachalas Yaakov)
וייצר – בשני יודין דרז״ל שני יצרין יצ״ט ויצ״ר. (ברכות ס״א ע״א) והוא מרומז ג״כ בפסוק להנחיל אוהבי יש ודרז״ל עתיד הקב״ה כו׳ ש״י עולמות. ענינו שהאדם קונם אותם בשני יצרים שלו ש׳ עולמות בשבירות יצ״ר ועשרה עולמות בשמעו אל יצה״ט והם מרומזים בתיב׳ ש״י ימין ושמאל. ייצר עולה ש״י.
עפר מן האדמה – ביאורו עפר הוא עפר תיחוח. האדמה הוא אדמת סלע הקשה. ולפי שיצר אותו בשר ועצמות והוא עיקר בנין האדם כי הגידין הם לחבור האיברים והעור לסככו ולכן יצר הבשר מן עפר תחוח והעצמות מן הקשה. וכה״א ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו (דניאל י״ב:ב׳) לפי שיחיה אותם ויבנה תחילה עצמותם ואח״כ הבשר לכן אמר אדמת עפר וכן אמר אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כ״ט) לפי שהאב (נדה ל״א ע״א) מזריע הלובן שממנו העצמות ואמו מזרעת האודם שממנו הבשר. ולבן היה עם יעקב ממשפחה אחת מאמו שהיה אחי אמו ומאביו ממשפחת נחור. לכן אמר עצמי ובשרי אתה.
ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה – ביאורו כאשר נפח בו הש״י את נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה אז נתהוה בו נפש הצומחת ורוח החיוני בפעם אחת כי חלקי הכחות באדם המה חמשה. הגוף. נפש הצומחת. רוח החיוני. נשמה. וחיה היא המחיה את כולם אבל יחידה אינה באדם. אפס בימות המשיח תשרה באדם וכן במעמד הר סיני ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד ומה שחלקו הראשונים לג׳ נפשות לא שיש בו ג׳ דברים נפרדים אלא המתפשטות ממנה לכבד נקרא נפש ומה שמתפשטות בלב נקרא רוח. ומה שעל המוח המשכלת נקרא נשמה. ואנקלוס תרגו׳ לנפש חיה לרוח ממללא כוונתו כי חמש כחות אלו כלולים בשלש אלה מחשבה דבור מעשה המחשבה באה מפאת הנשמה הפנימית. והמעשה מגוף והנפש והדיבור מרוח החיוני המוליך את הקול ותרגו׳ על נפש מלת ממללא ועל מלת חיה רוח. כי א״א לכתוב ממללא רוח רוח נשמת חיים הוא רוח אלהים חיים ורוח אדם שבקרבו הוא רוח מרוח ובהשיגו להתדבק ברוח אלהים שנוצר ממנו הוא השגת רוח הקודש כמ״ש בספר יצירה.
וייצר י״י אלהים את האדם וגו׳ – עתה יפרש איך נברא האדם שזכר ביום הששי, ולמה נקרא צלמו ״צלם אלהים״, ומה הדבר שעשהו ״בדמות אלהים״.
וייצר – למעלה כתוב ״ויברא״, ופירש הרבי שלמה בן מלך1 ז״ל שלשון ״בריאה״ על הנפש כמו שאמר ״בצלמו״. ועל הגוף אמר ״וייצר״, כי אין לשון יצירה נופל על הנפש שאיננה גוף. אבל לשון ״בריאה״ ולשון ״מעשה״ נופל בין על מה שהוא גוף בין על מה שאיננו גוף. ואין הדבר כן, שנאמר ״ויוצר רוח אדם בקרבו״2 והוא הנשמה. וכתוב ״יוצרי מבטן לעבד לו״,⁠3 וגם זה על הנשמה. וכן ״בטרם אצרך בבטן״.⁠4 ומקרא ״כל הנקרא בשמי, ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״5 סותר דבריו, כי על כלל הבריאה אמר ״יצרתיו״ ובכללה מלאכים ונפשות. וחז״ל תקנו בתפלה על המלאכים שאינן גוף ״יוצר משרתים״.⁠6 אבל ״וייצר״ נופל על שתיהן. וענינה הצורה והמתכונת שיהיה לדבר מן הדברים. כי בריאה נופל על התהוות דבר מאין, גם אם יחסר עדיין צורתו החיצונה או הפנימית. כי בכתוב7 הארץ נכתב ״בריאה״ על הארץ בעודה תהו ובהו וחשך. ואח״כ קבלה צורתה בעשרה מאמרות ונאמר ״ויוצר ארץ״.⁠8 ועל כן על בראתיו אמר ״יצרתיו אף עשיתיו״. וְיֵאָמֵר גם על מעשה-האדם, כי העץ או האבן שיעשה ממנו החרש פסל נאמר שֶׁיְצָרוֹ, כי עשה לו צורה חיצונית. ואין כן ״בריאה״ שאי אפשר שתהיה ע״י אדם, וכמו שפרשנו בפירוש ״ברא״.⁠9 וכן יתכן ״יצירה״ על הנפש כי הכין רוח האדם ביצירה נפלאה לחשוב ולצייר מה שחפץ ה׳ שיהיה בכחו לצייר. וכן צורת נפש הבהמה והחיה בצורה ידועה שתוכל לעשות מעשיה, וזהו ״ויוצר רוח אדם בקרבו״. וזהו ״בטרם אצרך בבטן ידעתיך״ וכן ״יוצרי מבטן לעבד לו״, כי צייר נפשו בכחות נפלאות שיהיה בכחו להיות ממספר עבדי י״י ונביאיו.
והסתכל שבאדם אמר ״וייצר וגו׳ האדם עפר מן האדמה״, ולא אמר ״מעפר האדמה״ כאמרו על שאר בלי-החיים ״וייצר י״י אלהים מן האדמה כל חית השדה״, להורות כי נפשות החיות הם מן התחתונים. וכדברי החכם ״ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ״.⁠10 וְהֵנָה נוצרו מן האדמה, אבל האדם במרומים וכאמרו ״נעשה אדם בצלמנו״, וזה השם על צורתו הפנימית. והודיע עתה כי יצר את האדם עפר מן האדמה לפרשו כמו מעפר, כמו מן האדמה, ו⁠[גם] כמו בעפר, כמו ״אצרך בבטן״. ושתי השמושים אמת, שיצר גופו ותבניתו החיצונה מעפר מן האדמה, וייצר נשמתו בעפר האדמה. כי הכינה באופן שתוכל להתחבר עם גוף עפר ותחשוב ג״כ מחשבות עפר ואפר. ואח״כ הודיע ״ויפח באפיו נשמת חיים״11 להורות כי עפר מן האדמה שזכר איננו רק גופו, שאילו לא נפח באפו נשמת חיים לא היה רק גולם בלי נפש. כי אין לו נפש מן התחתונים, וכמו שאפרש.
ויפח באפיו נשמת חיים – כביכול שנפח בו ה׳ נשמת חיים. וידענו כי נשמת האדם מֵרוּחַ פי עליון באה לו. לשון הרמב״ן ז״ל: ״רמוז לנו הכתוב הזה, מעלת הנפש יסודה וסודה, כי הזכיר בה שם מלא12 ואמר כי הוא נפח באפו נשמת חיים, להודיע כי לא באה לו מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה, גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח ה׳ הגדול, מפיו דעת ותבונה. כי הנופח באפי אחר, מנשמתו יתן בו״. [עכ״ל] ויפה דִבֵּר. ומצינו מלת ״נשמה״ סמוכה אל ה׳ ית׳ על דרכים שונים. על העונש וחרון אף כמו ״מנשמת אלוה יאבדו״,⁠13 ״מנשמת רוח אפך״,⁠14 ״נשמת י״י כנחל גפרית״.⁠15 וכן על כל מעשה ומעשה כמו ״מנשמת אל יתן קרח״.⁠16 ונאמר על הבינה ״ונשמת שדי תבינם״.⁠17 גם החיים כמו ״ונשמת שדי תְּחֲיֵנִי״.⁠18 על כן פירש ״ויפח באפיו נשמת חיים״. ואחר שנקראה ״נשמת חיים״ טרם באה בקרבו, גלה לנו שאין חיי הנשמה צריכין לגוף. כי טרם התחברה עמו היתה ״נשמת חיים״, ונודע שבמות הגוף לא תמות עמו. וזה ענין נפלא ושמרהו.
ויאמר ראב״ע19 ז״ל שנקראת ״נשמה״ בעבור היותה מן השמים. וזה רחוק, ולא ידעתי מי הצריכו לזה? כי לפי הפשט נקראת ״נשמה״ בעבור שנפח20 ה׳ זה הרוח באדם. ובהיות הוראת המלה על ענין זה, לא יתכן לקרוא נפש הבהמה בשם זה כי איננה ממרומים. גם לא תמצאנו על הבהמה בכל המקרא. ומטעם זה כתוב על הכנעניים [מצות] ״לא תחיה כל נשמה״21 להתיר להם הבהמה והשלל, כי לא צוה רק על בעלי נשמה שהוא האדם. וכן מפורש בדברי יהושע ״לא נותר כל נשמה״.⁠22 ואמר ״וכל שלל הערים האלה והבהמה בזזו להם בני ישראל, רק את כל האדם הכו לפי חרב עד השמידם אותם, לא השאירו כל נשמה״.⁠23 גם על בעשא שהשמיד בית ירבעם אמר ״לא השאיר כל נשמה לירבעם״24 ואלו אמר ״כל נפש״ היתה הבהמה בכלל. ויתבאר עוד בעז״ה.
ויהי האדם לנפש חיה – יספר הפלא, שאעפ״י כי זאת הנשמה נשגבת בעצמותה מדרכי התחתונים וטרם באה בו היתה נשמת חיים, אין לה דבר עם כל אשר תחת השמש. ואחרי שבאה באפו היה האדם הנכבד הזה לנפש חיה עוסק בדברים שתחת השמש ככל שאר בעלי-החיים אוכל שותה, וישן ופרה ורבה, בונה בתים ועיירות וכיוצא באלה, דומה למעשה נפש חיה בבהמה בחיה ובעוף. וזה באמת ענין מופלא, לא תשיגנו דעת האדם, איך קשורה נשמה עליונה כזו עם גוף האדמה? וגם בו היא יודעת ומשגת כבוד בוראה וּדְבֵקָה בו, ועם כל זה תשתוקק גם כן לכלכל גופה ולהחיהו בכל הדברים שתחת השמש ככל שאר נפש חיה?
וזהו פירוש מאמר זה לדעתי כפי פשוטו. ונשען פירש זה על מה שרמזנו למעלה בפירוש מלת ״נפש״ שנקראת צורת האדם בשם זה בעבור שיוכל להשתמש בכוחותיה בכל עניני העולם כאותן שאמרנו למעלה, וכן ישכיל ויתבונן בעניניהן. כמו ״ומה אתבונן על בתולה״,⁠25 ״ואדם מה יבין דרכו״.⁠26 וכן יעשה בכל כחותיו, בהן ייטב ובהן ירע. ולפי שנברא האדם בצלם אלהים לעבוד את ה׳ ולפרסם תהלתו תחת השמש ע״י דבור פיו ומעשי ידיו, על כן יקרא בכל המקומות בשם ״נפש״, שהוראת ה׳ הזה על ההתחברות שיש לצורתו עם הדברים הנבראים. ויאמרו ״נפש כי תאכל״,⁠27 ״ונפש כי תגע״,⁠28 ״נפש כי תחטא״,⁠29 וכיוצא רבות שכולם במציאות בעבור היותה נפש חיה. ולא יקרא בשם ״נשמה״ אצל דבר מן הדברים האלו בשום מקום, כי בשם זה אין לה עסק עם הדברים הטבעיים. ואין בכל המקרא שם ״נשמה״ סמוך על פעולת אדם תחת השמש כי אם בשתי מקומות יהיה ראוי להכתב בהן זה השם. האחד ״כל הנשמה תהלל יה״,⁠30 כי על מאמרו ״הללו אל בקדשו, הללוהו ברקיע עוזו״ וגו׳ שהן הלולים על דברים אלהיים הנשגבים מדרכי הטבע עד למאד, הנה נשמת האדם האצולה מִקוֹדֶשׁ תוכל להללו עליהן׳ כי היא קְדוֹשָׁה בעצמותה ובעלת העוז. והשני, אמר איוב ״כי כל עוד נשמתי בי, ורוח אלוה באפי, אם תדברנה שפתי עַוְלָה״ וגו׳.⁠31 הודיע אעפ״י שיקרוהו צרות רבות ורעות, והיה ראוי שתקצר נפשו בחיים ובכל מפעלות כוחותיה, וכמו שבארנו בפסוק ״ויכל אלהים״ וגו׳ הנה בהיות נפשו לא כנפש החיה, שאין כחה רק בדברים התחתונים, אבל היא נשמה ורוח אלהים שבכחה להתעלות על כל רעות העולם, שנפשה דבקה בו [ית׳], לכן כל עוד שהיא באפי חלילה לי לכזב בה, לְמַאֵס האמת והיושר ולהיות חנף ודובר שקר. וזהו שהקדים ״חי אל, הסיר משפטי ושדי המר נפשי״,⁠32 כלומר, אעפ״י כי שדי הרע לי מאד עד שהמר נפשי, ואין לה קורח רוח בכל אשר תחת השמש, זאת הנפש היא נשמה עליונה, ורוח אלהים, ודבקה באור האמת, על כן תשנא הֶעָוֶל והשקר.
אבל בשאר המקומות נקראת ״נפש״ בעבור התעסקה בדברים שתחת השמש. וכשתעשה מעשיה לכבוד ה׳ תיקר בעיניו וְתֶּרֶב שכרה; ולהיפך אם תרשיע. ולכן יִחֵס בכל המקרא השכר והעונש ל״נפש״, כמו ״הנפש החוטאת היא תמות״33 ואמרה [אביגיל] ״והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים״ וגו׳ ואת נפש אויבך יקלענה״34 וגו׳. ואמר ״ויהיו חיים לנפשך״35 וגו׳. שכל אלו ודומיהן לא יתכנו על הנשמה במה שהיא נשמה, לולי שבאה בגוף להיות נפש חיה. ולכן במקום הזה לא היה אפשר לומר ״ויפח באפיו נפש חיים״ כי כאשר נפחה לא היתה ״נפש״ אלא ״נשמה״; ואחרי היותה באדם היתה לנפש חיה. ועוד נדבר על זה בעז״ה במקומות אחרים אם יזכנו ה׳ לפרשם.
והנני סובר כי זאת הנשמה אחת היא,⁠36 והאדם מורכב מגולם עפר מן האדמה ומן נשמת חיים הנטועה בו. וזאת הנשמה העליונה היא נפשו היא רוחו היא חיתו והיא יחידתו, והן השמות שמצאונה מתוארת בהן. וכל תאר מחמשה אלו כוללת הנשמה כולה וכל כחותיה. וטעם קראה נפש התבאר מדברנו בעבור שתוכל להתעסק בכל כחותיה לתשמישי הדברים התחתונים כולם, גם להלל בפיה מעשה ה׳ גדולתו ונוראותיו, ולמשול בעולם הזה בצדק ובמשפט; שכל זה בעבור שנעשתה בגוף לנפש חיה. וככה תוכל להרשיע, לעשות יותר לרוע מן הבהמה והחיה, וזהו נפש צדיק ונפש רשע וכיוצא. וכן התבאר טעם הקראה ״נשמה״ שהיא בעבור שהיא ממרומים נפוחה בו מן ה׳ ב״ה, ועל כן תפעל מעשיה בחכמה ובדעת. ולכן המתקדש מטומאת היצר ונטה כחות נפשו שתעשינה צדק ומישרים בו תֵרָאֶה אור הנשמה, והעושה להפך, ידמה לנפש חיה בבהמה וחיה, וכמעט שאינו כדאי לומר עליו, שיש בו נשמת חיים. וכן הוא לענין שלשה התוארים האחרים, שנדבר עליהן במקומותיהן.
ומעט רמזנו כבר על תאר ״רוח״ בפירוש ״ורוח אלהים מרחפת״37 וגו׳ לא כדברי הַמְחַקְרִים38 שאמרו שיש כחות נבדלות באדם, או נפשות רבות, כמו נפש התנועה, ונפש מרגשת ונפש מַשְׂכֶּלֶת, אלא זאת הנשמה הטהורה תעשה הכל בגוף האדם. ועל כן ברא ה׳ גוף האדם בתבונה נפלאה מבית ומבחוץ והכין בו כלים רבים, המקבלים כח הנשמה ופועלים תחת השמש כל הדברים, שחפץ ה׳ שתעשינה באמצעות האדם. וראיתי לרמב״ן ז״ל שכתב, שהמתחכמים במחקר, חלקו באדם. מהם אמרו שיש באדם שלש נפשות וכו׳ ויש אומרים כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון היא יחידה וימצאון בה שלש כחות אלה הגדול והתנועה והמשכלת. והכתוב ירמוז על זה כאן, כי יאמר, שיצר אותו עפר מן האדמה, והיה מוטל גולם כאבן דומם, והקב״ה נפח באפיו נשמת חיים ואז חזר האדם להיות נפש חיה, אחר שהיה חֶרֶשׂ את חֲרְשֵׂי האדמה. אבל אונקלוס אמר והות באדם לרוח ממללא, נראה שדעתו כדברי האומרים שיש בו נפשות שונות ובאותה הנפש המשכלת אשר נפח אותה ה׳ באפיו היתה בו לנפש מדברת.⁠39
ואיני רואה הכרעה זו מדברי המתרגם ואין כונתו אלא לפרש ״ויהי האדם לנפש חיה״ שלא תטעה שהיתה כמו נפש חיה האמורה אצל החיה והבהמה, שאעפ״י שגם האדם היה נפש חיה, לעשות מעשיו תחת השמש כמוהם, נבדלה מעלת נפשו בעבור היותה נפוחה בו מפי ה׳. וההבדל הגדול נראה מן הדבור שבאדם שהוא בשֵׂכֶל ובדעת׳ על כן הזכיר ההבדל הזה ואמר לרוח ממללא. ויפה אמר רש״י ז״ל אף בהמה וחיה נקראו ״נפש חיה״ אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בה דעה ודבור. ודבריו הם פירוש לדברי אונקלוס ז״ל. והפירוש שפירש בכתוב לדעת זו, שאין ״וייצר״ גיבול העפר, אלא שנתן בו חוות40 וְהֶרְגֵשׁ, כמו ״וייצר י״י אלהים מן האדמה כל חית השדה״ ואח״כ נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון, להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת, ויהי האדם כלו הנפש המרגשת וכל כוחותיה ״לנפש חיה״ הזאת, למ״ד [של מלת] הנפש, ולמ״ד הקנין, כמו ״לקונה אותו לדורותיו״,⁠41 אינו נראה, כי אם כבר חי ביצירתו מה טעם לומר נשמת חיים? ולכל הפחות יחתום ״ויהי האדם לנשמת חיים״, כי נפש חיה כבר היה ביצירה כמו הבהמה והחיה שהן ביצירתן ״נפש חיה״.⁠42
לכך נראה הדעת הראשונה, ופירוש הפסוק כמו שפרשנוהו.⁠43 ומדברי החכמים נראה שהן סוברים כן, שבכל התלמוד לא יזכירו, כי אם גוף ונשמה, וכמו שדרשו44 על ״יקרא אל השמים מעל, ואל הארץ לדין עמו״,⁠45 שלעתיד לבא יטען הגוף שלא חטא, וכן הנשמה. וירכיבון זה על זה לדון אותם [ביחד]. ויביאו משל מן הסומא והחיגר. ומה שהביא הרב46 ז״ל ראיה, מההיא דרבא ברא גברא. שדריה לקמיה דר׳ זירא, הוי משתעי ליה ולא אשתעי. אמר דמן חברייא את, תוב לעפרך״. אינה ראיה, כי אין בכח אדם להביא בו נפש אדם, אבל היה בו לבד תנועה וחיים, כמו בבהמה וחיה. וכן ראיתו ממדרש ויקרא, ״אמר ר׳ אבון בשעה שאדם ישן, הגוף אומר לנשמה, ונשמה אומרת לנפש והנפש אומרת למלאך״ אינה ראיה. והגע בעצמך, שעכ״פ הנשמה גדולה מן הנפש, ואיך יאמר הגוף לנשמה ולא לנפש, והנפש לנשמה? ועל כיוצא בזה אמרו אין משיבין מן הדרוש47 כי יש בו איזו כוונה יותר מפשוטו.
באפיו – אחר שהנשמה צורה טהורה ממרומים, אינה נכנסת במקום ואינה צריכה למקום. ומה טעם באפיו יותר משאר חלקי הגוף? וראב״ע ז״ל אמר טעם באפיו שבהם יחיה האדם כי הם יוציאו האויר החם מחום הלב, ויביאו אויר אחר. ואין טעם בפירוש זה, כי לא היה צריך להכתב. ואונקלוס ז״ל תרגם באנפוהי, ותרגומו אמת. ודע כי בספרי ״יסודות הלשון״ בארתי48 שתוף שם ״פנים״, והדברים רחבים, ולא אכתוב פה רק מעט. הנה החלק בגוף שנקרא ״פנים״ יש בו חמשה החושים מנהיגי הגוף. עינים לראות, ואזנים לשמוע, ואף להריח, וחיך לטעום, והראש להרגש. וככה חמשה כחות עקריים בנפש, מנהיגי הנפש. כי כל הכחות הרבים שבה יסורו למשמעתיהן. ואלה החמשה נקראים ״פני הנפש״, והן כח החכמה וכח השכל וכח הבינה וכח הדעת וכח היראה, והן כנגד חמשה חושים שבגוף. החיצונים חומר והפנימים צורה. וההקבלה49 כך היא: כח החכמה נגד חוש הטעם, כח השכל נגד חוש הראות, כח הבינה נגד חוש השמע, כח הדעת נגד חוש ההרגש, כח היראה והוא יראת הרוממות וכבוד נגד חוש הריח, והדברים עתיקים. ועל זה נוסדו משלי הנביאים שבכל מקום שזכרו מלת ״טעם״ כיוונו למשל על החכמה, כמו ״וטעם זקנים יקח״,⁠50 ״טעמו וראו כי טוב י״י״51 ״וברוך טעמך״52 וכיוצא בהן. ובמקום שזכרו רְאִיָה למשל על השכל כמו ״ולבי ראה הרבה חכמה ודעת״,⁠53 ״וירא בלק״,⁠54 ״ותרא האשה״55 וגו׳. וכמו שיתבאר בפירוש זה בפסוק בעז״ה, וכן בבינה ודעת ויראה.
והנה כמו שפעולת הגוף על פי חמשה החושים, כן ראויה שתהיה פעולת הנפש על פי הנהגת חמשה אלה ועל פיהם תנהג באהבה והשנאה התאוה והחמדה והקנאה והכעס והנדיבות והכילות, והרחמים והאכזריות וכיוצא [בזה] רבים, כי הם הפנים ואחריו ילכו. ועל שתוף זה נאמר ״בעבור תהיה יראתו על פניכם״.⁠56 ״את פני מבין חכמה״,⁠57 וילכו לאחור ולא לפנים ורבים כאלה. ובעבור זה נפח ה׳ נשמה באדם בחלק הפנים, שיעשה האדם כל מעשיו ביראת י״י ובחכמה וישכיל ויבין וידע. שמי שבועט באלהיו ״איש משחית״ יקרא, וללמדנו זה אמר ״ויפח באפיו נשמת חיים״. ויפה תרגם ז״ל באנפוהי, שרמז על הפנים שבגוף. וככה תהיה נשמתו לו לפנים. ואמנם לא אמר ״בפניו״ אלא ״באפיו״ שהוא החוטם, כלי הריח והנשימה, בעבור שעיקר הכל יראת ה׳.⁠58 כי כל בינה וכל שֵׂכֶל בנוים על החכמה כדרך ״לו חכמה ישכילו זאת, יבינו לאחריתם״59 וכמו שבארנו ב״מעין גנים״.⁠60 וכל חכמה יסודתה היראה וכאמרו יראת יי מוסר חכמה (משלי ט״ו ל״ג) וכמו ששנינו אם אין יראה אין חכמה, ובארנותו ברחבה בבית ראשון מס׳ גן נעול. והנה לכל מעשה חכמה יש עת וזמן, וכן להשכלה ולהבנה, זולתי היראה במחשבת הלב שצריכה להיות תמיד. ואשרי מי שיראת אלהיו על פניו תמיד. ועל כן נמשלה היראה לחוש הריח הפועל תמיד ולא יחסר רגע. ואם תחסר הנשימה זמן מועט ימות, לא כן שאר החושים. וזהו שכתוב על המלך המשיח, יגלה במהרה בימינו, ״והריחו ביראת י״י״,⁠61 כי לפניו אמר ״ונחה עליו רוח י״י וגו׳, רוח דעת ויראת י״י״.⁠62 על כן המשיל יראתו הנפלאה לחוש הריח הפועל תמיד. על זה אמרו63 ז״ל על כל נשימה ונשימה חייב אדם להלל שנאמר ״כל הנשמה תהלל יה״.⁠64 ותבין יופי כונתם מדברינו.
והנה אם אין האדם משכיל ומבין, לא ידע דבר מֵאוֹר החיים כי מה יוכל לעשות, ואין אלה הכחות מושלות בנפשו? וכן אם לא למד חכמה יעשה על פי מוריו וחיה יחיה, כי עיקר הכל המעשה. כאמרו ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״.⁠65 אבל מי שאינו ירא ה׳ ובועט בכבודו, הוא אפיקורוס וּמִכַּת המשחיתים, ״ואם אין יראה אין חכמה״,⁠66 אין כלום. ולפי שחיי הנפש תלויים רק ביראה, על כן תלה דבקות נשמת האדם בגופו אל הגוף, כי על ידי היראה תהיה ״נשמת חיים״. וכן כתוב ״יראת י״י לחיים״,⁠67 וכיוצא במקראות כאלה והדברים נאמנים.
1. מחבר ספר ״מכלול יופי״, דפוס ראשון קושטא, שנת ש״ט.
2. זכריה יב, א.
3. ישעיה מט, ה.
4. ירמיה א, ה.
5. ישעיה מג, ז.
6. בתפילת יוצר, לפני קריאת שמע של שחרית.
7. בפסוקי בראשית.
8. לא מצאתי מקרא זה.
9. בראשית א, א.
10. קהלת ג, כא.
11. בראשית ב, ז.
12. י״י אלהים.
13. איוב ד, ט.
14. תהלים יח, טז.
15. ישעיה ל, לג.
16. איוב לז, י.
17. שם לב, ח.
18. שם לג, ד.
19. בדברי ראב״ע על בראשית ז, כב. וביאר שם אשר וייזר, משני שרשים ״נשם ושמם״.
20. דברי רמב״ן כאן: ״כי הנופח באפי אחר, מנשמתו יתן בו״.
21. דברים כ, טז. כלומר רק להרוג בני אדם בלבד.
22. יהושע יא, יא.
23. שם יא, יד.
24. מל״א טו, כט.
25. איוב לא, א.
26. משלי כ, כד.
27. לא מצאתי. ועדיף: ״בכל אַוַת נפשך תאכל בשר״ – דברים יב, כ.
28. ויקרא ז, כא.
29. ויקרא ד, ב.
30. תהלים קנ, ו.
31. איוב כז, ד.
32. שם כז, ב.
33. יחזקאל יח, ד.
34. שמו״א כה,כט.
35. משל ג, כב.
36. עיין דיון בזה בדברי רמב״ן לפסוק זה.
37. בראשית א, ב.
38. רבי אברהם אבן עזרא (על קהלת ז, ג) ועוד קדמונים. אבל רמב״ם בפרק א׳ של ח׳ פרקים לפני אבות, חלק עליהם.
39. עד כאן תוכן דברי רמב״ן, עם שינויים קלים בלתי חשובים בלשונו.
40. אמר העורך: אינו ברור אם כוונת הרב לחַווֹת מלים [מבטא מלים] או יש כאן ט״ס וצ״ל חִיוּת.
41. ויקרא כה, ל.
42. בראשית א, כ.
43. שהנפש היא רק אחת, בעלת תפקידים שונים.
45. תהלים נ, ד.
46. רמב״ן.
47. רמב״ם, סוף ההקדמה ל״מורה נבוכים״.
48. מכאן שהספר הזה כבר הועלה על הכתב. יתן ה׳ ויגיע לידינו ולידי עם ישראל.
49. הרב ביאר הענין בספרו ״ספר המדות״ (ח״ב פ״א, במהד׳ ראשון לציון, תשע״ו, עמ׳ 212-216) ובקצרה גם בספרו ״יין לבנון״, פרק חמישי משנה כ (מהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ח, עמ׳ 660), וכן אזכור קל ב״גן נעול״ (מהד׳ ראשון לציון, תשע״ו, עמ׳ 56).
50. איוב יב, כ.
51. תהלים לד, ט.
52. שמו״א כה, לג.
53. קהלת א, טז.
54. במדבר כב, ב.
55. בראשית ג, ו.
56. שמות כ, יז.
57. משלי יז, כד.
58. כמו שהקדים לעיל כי כח הריח מול יראת הרוממות.
59. דברים לב, כט.
60. במהד׳ ראשון לציון (שנת תשע״ט) בית הבינה, חדר יט, חלון לט (עמ׳ 515); וקצת מזה שם בבית הבינה, חדר ט חלון ח עמ׳ 262.
61. ישעיה יא, ג.
62. שם יא, ב.
63. בראשית רבה יד, ט.
64. תהלים קנ, ו.
65. ויקרא יח, ה.
66. אבות ג, יז.
67. משלי יט, כג.
ואיד – עב מטר מלא חשכת מים, כמו יזוקו מטר לאידו (איוב ל״ו:כ״ז). ומפני חשכו, כנו לצרה איד, יום אידם, כמו שקראו לצרה ערפל וחשך. והמתרגמו קיטור (דונסט)⁠1 גרע כחו.
ואיד יעלה – וי״ו ואיד, תשמש גם ל״יעלה״ להפכה לעבר במקום ויעל אד.
וכן, ולא יתבוששו (בראשית ב׳:כ״ה), ומשה יקח (שמות ל״ג:ז׳), ובני עשו ירשום (דברים ב׳:י״ב), ודומיהן, תשמש הוי״ו גם להפעולה להפכה לעבר.
ופסוק זה מקומו ביום השלישי. וכן אמרו זמן רביע הי׳ וכו׳ אלא ששמרו עד כאן בין יתר הפרטים.
1. בחומש נתיבות השלום: אבער איין דונסט שטיג אויף פאן דער ערדע.
וייצר – עכשיו בא לפרט יצירת האדם, וההבדל העצמי שבינו לשאר בע״ח שבעבור זה זכה להשגחת ה׳ עליו:
את האדם – נקרא אדם בעבור שנוצר מן האדמה, והוא שם עצם פרטי לאדם הראשון וגם שם כללי לכל המין האנושי, ולכן תתכן בו ה״א הידיעה:
עפר מן האדמה – ביצירת הבע״ח נאמר תוצא הארץ נפש חיה להורות שגולמיהם ונפשותיהם על צאצאי הארץ יחשבו, ואין פעולתם רק בעניני הארץ, אבל ביצירת האדם זכר תחלה יצירת הגולם שהיה חומר כחומר האדמה, ואח״כ:
ויפח באפיו נשמת חיים – אמר שהנשמה באה לו ממרומים לא מן היסודות, גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח ה׳ מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר יתן לו מנשימתו, כן חלק ה׳ לאדם נשמה יקרה אצולה ממרום, שיש בה יכולת לפעול בדברים שהם ממעל לשמש, ולכן תארה הכתוב בשם נשמת חיים, כי אילו אמר ויפח באפיו נשמה, אולי טעינו לומר שרק ע״י התחברות הנשמה לגוף היה האדם חי ופועל פעולות, אבל הנשמה קודם שהתחברה עם הגולם לא היתה חיה ובעלת פעלים, ושלכן אין בה כח לפעול כי אם בדברים שהן תחת השמש, עכשיו שאמר ויפח באפיו נשמת חיים, ידענו שהיו החיים והפעולות בנשמה זו גם טרם התחברה לגוף להשכיל ולהבין ענינים נשגבים אלהיים עד להפלא, ומאחר שלמדנו הכתוב שהנשמה הזאת מאז היתה חיה ורבת פעלים בלי גוף נבין מדעתנו שאינה מצטרכת לגוף לחייה ולפעולותיה, ואם כן כצאתה מן הגוף תשוב ותחיה ותפעל פעולותיה הנשגבים, כמו שחיתה וכמו שפעלה בקודש טרם שהתחברה עמו, ולמדנו מזה השארת נפש האדם אחר המות:
ויהי האדם לנפש חיה – זהו ענין אחר, ולכן שם בעל הטעמים האתנח תחת מלת חיים, ופירושו שע״י שבאה הנשמה בגולמו נעשה האדם בעל יכולת לעשות גם מעשי העולם הזה ולהשתמש בכחותיו גם בדברים הארציים, כי שם נפש יורה על דבקות צורה עם הגוף לפעול על ידו פעולות חמריות, וכל עוד שהנשמה קשורה בגוף נקראת נפש, ולכן שאר הבעלי חיים שאין בכחן לפעול ולחשוב זולתי פעולות ומחשבות חמריות, קראן לבד נפש חיה, ולעולם לא נאמר בהן לשון נשמה, אבל האדם הוא בעל נשמת חיים, שנקראת כן גם טרם התחברה לגוף, ובהתחברה בגוף היה גם לנפש חיה, והבן:
עפר מן האדמה – עפר הוא עפר תיחוח, אדמה היא אדמת סלע הקשה, ולפי שיצר אותו בשר ועצמות והוא עיקר בנין האדם, כי הגידים הם לחבור האברים, והעור לסככו, לכן יצר הבשר מן עפר תיחוח, והעצמות מן האדמה הקשה. וכה״א ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, לפי שיחיה אותם ויבנה תחלה עצמותיהם ואח״כ הבשר לכן אמר אדמת עפר, וכן אמר אך עצמי ובשרי אתה, לפי שהאב מזריע הלובן שממנו העצמות, והאם מזרעת האודם שממנה הבשר, ולבן היה עם יעקב ממשפחה אחת מצד אמו שהיה אחי אמו ומצד אביו ממשפחת נחור לכן אמר עצמי ובשרי אתה (הגר״א).
נשמת חיים – אמר חיים בלשון רבים כי נשמת האדם השכלית אף שהיא אחת בנושא הרי היא רבת הכחות כי היא כוללת כל מיני החיים הצמיחה ההרגש וההשכלה, או טעם חיים על השכלים הנבדלים שהם חיים וקיימים, וכן הנשמה חיה לעדי עד לכן נשמת חיים שם מיוחד לנשמת אדם (רוו״ה).
לנפש חיה – הודיעתנו התורה בתואר נפש חיה, המעלה היתרה שישנה לאדם על כל יצירי מעלה ומטה, והיא הבחירה החפשית שמדעתו ורצונו יוכל לבחור לעצמו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה לטוב ולהפוכו, וזה עצמו נכלל בלשון נפש חיה, כי יש במלת נפש ג״כ המובן ענין החירות והחפשית לפי הבחירה והרצון, כמו ושלחתה לנפשה האמור בשלוח לחירות האמה המשועבדת, וכן אם יש את נפשכם, לאסור שריו בנפשו, כחפצו ורצונו (נאך בעליבען), אל תתנני בנפש צרי (דער וויללקיהר), ושם חי׳ הוא כמו חיות וכמ״ש למעלה (א׳ כ׳), וטעם המקרא הוא תכלית ביאת האדם לכלל הויה הוא לחיות חיי הבחירה הרצונית והחפשית (דער מענש ווארד בעשטיממט צו איינער פרייהייטליכען לעבענסווייזע), וכ״א במדרש רבה לנפש חיה עשאו עבד משוחרר בפ״ע, דאי לא לעי לא נגים אי לא לעי באורייתא בלילא ביממא לא מטי, כי מצד שהוא בן חורין לבחור בטוב ובהפוכו הברירה בידו אם לעמול בתורה ובמצותיה בזה ולאכול פירותיה בבא ובהפוך בהתרשלו מהם, ואין צורך לשבש נוסחא הישנה, מכורן במקום משוחר. וזה ממש כדברינו, ואין טענה מקדימת תואר למתואר כי יש לזה דומים הרבה, כמו משנה כסף, רבים עמים, אחד קדוש, אחד נפש, בכור שורו, שופר תרועה, וכבר כתב הראב״ע (תהלים קי״ב) טוב איש כמו איש טוב והכל נכון בלשוננו ע״ש. ויש לפי״ז הבדל גדול בין נפש חיה האמור בשאר הברואים לבין האדם אף ששוים בקריאתם מובדלים הם לפי המכוון תכלית הריחוק.
וייצר – אחר שהזכיר איך היתה הארץ שממה עד שלא נברא האדם, הזכיר יצירתו.
ויפח באפיו נשמת חיים – ענין נשימה ידוע בלשון חכמים, כגון בבראשית רבא פרשה י״ד על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבוראו, ובתלמוד (סוכה דף כ״ו ע״ב) שתין נשמי, גם בלשון מקרא מצאנו (ישעיהו מ״ב:י״ד) אשום ואשאף יחד; אשום (משרש נשם) מורה הוצאת האויר, ואשאף הכנסת האויר; והנה נשמה (כמו נפש ורוח) תחלת הוראתה הוצאת האויר מן הריאה, וזה טעם חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא (ישעיהו ב׳:כ״ב), וכמו שפירש רש״י אשר כל חיותו וכחו תלויים בנשמת (הראוי בנשימת) אפו שהוא רוח פורח וכו׳. ואח״כ הושאל שם נשמה להורות על העצם המשכיל החי לנצח, וקראו אותו ג״כ רוח ונפש, וזה טעם כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי (שם נ״ז:ט״ז) הרוח העוטף ולובש גופם (שהגוף כלבוש לנשמה) מלפני הוא ואני הוא שעשיתי הנשמות (רד״ק ודון יצחק וקליריקוס), ולא נמצא בכל המקרא נשמות בלשון רבים חוץ מפסוק זה. והנה גם הבהמות יש להן נשמת חיים, וכן כתוב (בראשית ז׳:כ״ב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכול אשר בחרבה מתו, ואין שום מקום לחלק בין נשמת חיים לנשמת רוח חיים, וכבר מצאנו (תהלים י״ח:ט״ז) מגערתך ה׳ מנשמת רוח אפך, הרי מפורש כי נשמת רוח אינה אלא האויר היוצא מן האף. אבל ההבדל הגדול שהבדילה התורה בין האדם לבהמה הוא במה שאמרה כי כח הנשימה והחיות שבאדם ניתן בו בנפיחתו של הקב״ה, מה שלא נזכר כלל בבהמות, אלא תוצא הארץ נפש חיה למינה, ויעש אלהים את חית הארץ למינה {בראשית א׳:כ״ד-כ״ה}. והנה מהות הנשמה היא למעלה מהשגת האדם בעה״ז, על כן לא דברה בו התורה בפירוש, רק הודיעתנו כי האל הוא אשר נפח באדם נשמת חיים, והנה חיותו איננה דבר הבא מן האדמה, אלא דבר אלהי שנפח בו האל, וכשאדם מת אין רוחו שבה אל העפר, אבל תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י״ב:ז׳), וכמו שכתוב רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב ל״ד:י״ד), כלומר שהקב״ה אוסף אליו רוחו של אדם, כי מהאל יצא ואליו ישוב. וכן מצאנו (איוב כ״ז:ג׳) ורוח אלוה באפי, וכן (שם ל״ב:ח׳) ונשמת שדי תבינם, וכן (שם ל״ג:ד׳) ונשמת שדי תחיני, הנה הוא מייחס נשימת האדם וחיותו והשכלתו לנשימת האל ולרוח אלוה.
ויהי האדם לנפש חיה – גם שאר בעלי חיים הם נפש חיה, אבל מעלת האדם היא שהוא היה לנפש חיה על ידי נפיחתו של הקב״ה, לא ביצירה ועשיה בלבד.
באפיו – אין ענינו נחירים, אלא פנים, כמו בארמית אַנְפִין, וכן למטה (ג׳:י״ט) בזעת אפיך תאכל לחם, וכן וישתחו אפיים ארצה {בראשית י״ט:א׳}, שהגיעו פניו לארץ, וכן ותפול לאפי דוד (שמואל א כ״ה:כ״ג) כמו לפני דוד, ומזה בלשון חכמים כְלַפֵי נגזר מן כִלְאַפֵי; והנה האויר ניכנס ויוצא מן הפנים, כלומר מן הפה ומן האף.
formed. Having recorded how the earth was a wasteland before the creation of man, the Torah records his creation.
and He breathed into his face the breath of life (va-yippaḥ be-appo nishmat ḥayyim). The idea of neshimah as “breath” was well known in the language of the Rabbis, as in, “For each breath [neshimah] a man breathes, he must praise his Creator” (Genesis Rabbah 14:11) and in the Talmud, shittin nishmei (“sixty respirations,” Sukkah 26b). In Biblical Hebrew as well we find, eshom ve-esh’af yaḥad (“I will gasp and pant together,” Isa. 42:14); eshom (from the root nasham) denotes exhalation and esh’af denotes inhalation.
The word neshimah (like nefesh and ruaḥ) [all translatable as “soul”] originally meant the exhalation of air from the lungs, and this is the meaning of the verse, “Cease from man, though his breath [neshamah] be in his nostrils, for in what is he to be accounted of?” (Isa. 2:22) – as Rashi explains, “All his life and his strength depend upon his breath [nishmat appo, more correctly neshimat appo], a fleeting breath [ruaḥ],” etc. Later the word was transferred to mean the intellectual entity that lives forever, also called ruaḥ and nefesh, and this is the meaning of the verse ki ruaḥ mi-l’fanai ya’atof u-n’shamot ani asiti (Isa. 57:16), “the spirit that wraps and clothes itself with their bodies (for the body is like a garment of the soul) is from Me, and it is I Who created the souls” (Kimhi, Abravanel, and Clericus). The plural form neshamot is not found in all of Scriptures except for this verse.
Animals, too, are said to have the “breath of life” [nishmat ḥayyim], and so it is said, “All those [animals] that had the breath of life [nishmat ruaḥ ḥayyim] in their faces, from among all those that lived on the dry land, died” (Gen. 7:22). There is no reason to distinguish between nishmat ḥayyim and nishmat ruaḥ ḥayyim; we find, “At Your rebuke, O Lord, at the blast of the breath of Your nostrils [mi-nishmat ruaḥ appekha]” (Ps. 18:16); and so it is clear that nishmat ruaḥ means only the air exhaled from the nostrils. The great distinction the Torah does make, however, between man and beast lies in its statement that the power of breath and life in man was given to him with the breath of the Holy One, blessed is He; this is not at all recorded of the animals, concerning which it is merely said, “Let the earth give forth living things of various species”; “God made the wild beasts of various species.”
The substance of the neshamah is beyond the understanding of humankind in this world, and so the Torah did not speak of it expressly. It tells us only that it was God Who breathed into man the breath of life, that man’s vitality does not come from the ground but is a Divine thing that God breathed into him; that when man dies, his soul does not return to dust but “returns to God Who gave it” (Eccl. 12:7). It is also said, “If He gather to Himself his spirit and his breath [ruḥo ve-nishmato]” (Job 34:14) – in other words, the Holy One, blessed is He, gathers to Himself man’s spirit because it came from God and to Him it will return. So also:
• “The spirit [ruaḥ] of God is in my nostrils” (Job 27:3);
• “The breath of [nishmat] the Almighty gives them understanding” (ibid., 32:8);
• “The breath of [nishmat] the Almighty has given me life” (ibid., 33:4).
We see, then, that Job attributes man’s breath and vitality and intelligence to the breath and spirit of God.
thus did man become a living animal (nefesh ḥayyah). Other living creatures are also called nefesh ḥayyah, but man’s superiority lies in the fact that he became a nefesh ḥayyah through the breath of the Holy One, blessed is He, and not through physical formation alone.
into his face (be-appo). This Hebrew word does not mean [literally] “nostrils,” but “face,” as in the Aramaic anpin, and so also below, “With the sweat of your face [appekha] you will eat bread” (Gen. 3:19). So also the idiom “to bow one’s face [appayim] to the ground,” and so (1 Sam. 25:23), “And she fell on her face before [le-appei] David” (1 Sam. 25:23), where le-appei is the equivalent of lifnei (“before,” lit. “in the face of”). Thus the word kelappei (“towards” or “against”) was formed from le-appei in Rabbinic Hebrew. The air, of course, enters and leaves through the face – that is, through the mouth and nose.
וייצר ה׳ אלקים וגו׳ – פסוק זה כולל את כל סוד עצם מהותו של האדם. כל הכרתנו במעלתו ובייעודו של האדם, מיוסדת על מה שנתגלה כאן. רבים מהמפרשים תמהו, שלפי פסוקנו נראה שכל מעלת האדם תלויה בזה שנעשה ל״נפש חיה״, אך זוהי תכונה שכל דבר חי עד לרמש האדמה הקטן ביותר שותף בו לאדם. אולם, הנקודה העיקרית של פסוק זה לא נמצאת במילים ״נפש חיה״, אלא במאמר: ״ויהי האדם לנפש חיה״. לא המציאות כשלעצמה שהוא נעשה ל״נפש חיה״, אלא הדרך שבה נעשה ל״נפש חיה״ – היא כל מעלת האדם, וזה מה שמבדיל אותו מכל יתר היצורים החיים.
וייצר – ״יצר״ דומה ל״יסר״, אלא ש״יסר״ מתייחס לרוח ונשמה, ו״יצר״ לחומר. משמעות שניהם היא להגביל ״חומר״ רוחני או חמרי בתוך כיוון מסויים למען תכלית מסויימת. ה״מייסר״ מחנך את הרוח וצר את צורתה; וה״יוצר״ מייצר וצר את החומר. שניהם, ״יצר״ ו״יסר״, קרובים ל״ישר״ (הקרוב ל״כשר״, ״קשר״, ו״גשר״): הקו הישר הוא הדרך הקצרה והישרה ביותר אל מטרה מסויימת.
עפר קרוב ל״חפר״. אנו יכולים להוסיף, בגדר אפשרות בלבד, ש״עפר״ קרוב גם ל״עבר״ ול״עוֹר״. ״עבר״ מציין את השטח החיצוני של חפץ; מי ש״עובר״ את קו האמצע של החפץ מגיע מיד ל״עברו״ השני. ומכאן ״חבר״: להתייצב לצדו של הזולת. ״עוֹר״ מציין את השטח החיצוני של גוף חי (השווה לעיל א, ג). ״עפר״ מציין אם כן את השטח החיצוני של גוף הארץ – שכבת האדמה התחוחה והרפויה. ה״עפר״ קשור לארץ לנצח; אפילו האבק הדק ביותר של העפר התחוח חוזר תמיד לארץ בסופו של דבר.
ובכן, אנו קוראים כאן: ״וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״. פירוש: בורא ומנהיג העולם, רצה לתת חן לעולמו ולרוממו, ומשום כך יצר אדם עפר מהאדמה, ונפח באפיו נשמת חיים, ובכך נעשה האדם לנפש חיה.
בבריאת שאר הנבראים אומר הכתוב: ״תוצא ׳הארץ׳ נפש חיה״. הארץ הייתה פעילה בבריאתם, כדרך שהייתה פעילה בבריאת הצמחים; והארץ הוציאה את חיותם כדרך שהוציאה את גופם. הארץ הוציאה את בעל החיים. לא כן היה בבריאת האדם. שם לא עשתה הארץ כל פעולה, אפילו בבריאת גופו. פעולת הארץ למען בריאת האדם הסתיימה קודם לבריאתו. מיום שנבראה הארץ, היא השקתה את עצמה תמיד על ידי האד, כדי להכין את החומר ליצירת בחיר הנבראים. בהכנה זו של החומר המובחר ביותר, השלימה הארץ את כל תפקידה. הארץ יצרה את החומר לגופו של האדם, וזו הייתה יצירתה האחרונה והמעולה ביותר. מכאן והלאה לא הייתה הארץ פעילה בבריאת גוף האדם. ״ה׳ אלקים״ יצר את גופו של אדם, ומכאן בא כבודו (ראה לעיל א, כו–כז).
אך גם לאחר שנוצר גופו מהאדמה, הוא היה עדיין עפר גרידא. לא נאמר: ״וייצר את האדם ׳מן׳ העפר״, אלא: ״וייצר ה׳ אלקים את ׳האדם עפר׳ מן האדמה״. כלומר, ה׳ אלקים יצר את גוף האדם במצב של ״עפר מן האדמה״. גוף האדם מוצאו מן האדמה. אך הוא נותר בבחינת עפר הבא מן האדמה, וכעפר, ישוב אל האדמה אשר ממנו לוּקח. אולם חיי האדם והנפש החיה אין מוצאם מן הארץ. הגוף שנוצר עבור האדם שכב דומם כעפר, עד שה׳ אלקים נפח באפיו נשמת חיים, ורק כך היה האדם ל״נפש חיה״.
מהו מוֹתר האדם מן הבהמה? הנפש החיה של בעלי החיים תלויה בחומר הארצי. נפשה כגופה נלקחו מן האדמה. לא כן האדם. בבריאת האדם, החומר הדומם בלבד ניטל מן האדמה; רק כאשר נפח ה׳ באפיו נשמת חיים הוא הפך לנפש חיה.
כאן מונחת אצילותו ונצחיותו של האדם, וזהו כל המקור לחירותו. הדבר שמעניק לבעל החי את ייחודיותו, בא מן הארץ וחייב לבסוף לשוב אל הארץ; הוא אינו כמו מה שעושה את האדם ל״נפש חיה״. מעלתו של האדם על הבהמה אינה רק ברוחו, אלא גם בעצם חיותו, שאינה קשורה לגופו אלא לרוחו. כאשר קיבל האדם רוח הוא קיבל גם חיים, נפשו דבֵקה ברוחו. כשרוחו נפרדת מגופו, הרי הנפש החיונית אינה נקברת עם גופו, שכן נפשו צרורה ברוחו ולא בגופו. מטעם זה, קיומו ובריאותו הגשמיים של האדם אינם תלויים בגופו לבד. הסכנות הרבות לחיי הבהמה, לא כולן הן סכנות לאדם. הישרדותו של אדם, אי אפשר לחזותה מראש בדרגת הדיוק בה אפשר לחזות את הישרדות הבהמה. ״אדם יש לו מזל״ (בבא קמא ב:); יש דבר באדם השולל חיזוי מראש. רוחו של האדם תחייה אותו גם כשנראה שאין עוד תקווה, שכן הרוח סומכת את החיים. מי יוכל לאמוד את עוצמתה של הרוח הבלתי נשברת? מי יחשב כמה זמן תוכל לקיים את הגוף בחיים?
כך מורכב האדם משני יסודות, השונים זה מזה בתכלית השינוי. אחד מהם נלקח מהאדמה. אך האדם אינו שייך לאדמה, אדרבה, האדמה – כפי ששמה מרמז – נמסרה לשליטת האדם. וכן גם גופו של האדם, שהוא עפר מן האדמה, נמסר לשליטתו של האדם. מהותו האמיתית החיה והרוחנית, אינה תלויה בגוף. לכן, אף שבאופן גשמי מצורף בו היסוד הארצי, הוא יכול וחייב לנהוג שליטה על הארצי שבו.
העפר, היסוד הארצי שבו, אי אפשר לשחררו מתחום ההכרח הגשמי, והוא נתון להשפעת גורמים ארציים; אך נשמת החיים שה׳ נפח באדם, ושלראשונה עשתה את האדם לאדם, נותנת לאדם מכבוד מקורהּ ומשחררת אותו מכל כפייה גשמית; היא מעניקה לו חירות, ומרוממת אף את גופו לתחום החירות.
יש לדקדק עוד בלשון הפסוק: נאמר כאן שה׳ נפח ב״אפיו״ נשמת חיים, לא ״בפניו״ אלא ״באפיו״. ונראה, ששורש ״אף״ ו״אפים״ אינו ״אנף״ אלא ״אפף״, שפירושו: לשאוף אל קרבו בתשוקה. ומכאן בהרחבה מילת הקישור ״אף״: כאילו שהמילים שנאמרו קודם שואפים אל תחומם את מה שנאמר אחריהם. (השווה ״גם״ משורש ״גמא״ – לדלות, לשתות – ו״מְגַמַּת פְּנֵיהֶם״ [חבקוק א, ט]. ניגודו של ״גם״ הוא ״אך״, תכה או תחתוך מכאן; ו״רק״, לרוקן או למעט.) קרוב ל״אפף״ הוא ״אבב״, המציין את צימאונם של הקלחים השואפים מזון מהאדמה. מכאן ״אֵב״ (״בְּאִבֵּי הַנָּחַל״ [שיר השירים ו, יא]) ו״אביב״. והשווה ״גומא״ משורש ״גמא״ [עיין פירוש לשמות ב, ג]. נמצא ש״אפים״ מציין את הפתח בגוף האדם, שדרכו שואף האדם בתשוקה אל תוכו את זרם החיים [כלומר האוויר]. ״אפים״ במובן הרחב מציין שאיפה, משאלה ותשוקה. ומכאן ״ארך אפים״ – סבלנות, ״קצר אפים״ – חוסר סבלנות, ו״אף״ – תשוקה שלא באה על סיפוקה, דהיינו כעס (בניגוד ל״פנים״, שבמובן הרחב מציין לפנות לכל כיוון שהוא). משום כך הביטוי המצוי הוא ״השתחוה אפים ארצה״, היינו, שיעבד את כל רצונו ותשוקתו לאחר.
כיוצא בזה אומר הכתוב: ״בזעת ׳אפיך׳ תאכל לחם״ (להלן ג, יט), ולא ״פניך״. מטרת כל עבודה היא ״אפים״; הוא שואף, כביכול, לקלוט לקרבו את העולם ומלואו, לכבוש לעצמו חלק מהעולם. כשהיה אדם בגן עדן, נענה העולם ברצון ושמחה לעבודה זו. אך מיד לאחר ששערי גן עדן ננעלו בפניו, אפילו פרנסתו כדי חייו לא באה לו אלא בזעה ועמל.
גופו של האדם שכב דומם וחסר חיים, אפיו פתוחים כדי לקלוט, כבעל חי, את הנצרך לו לחייו הפרטיים, וה׳ נפח באפיו נשמת החיים. ניצוץ החיים ניתן לאדם דרך ראשו לתוך אפיו. כך נבדל האדם גם במראהו החיצוני מיֶתר היצורים (ומכאן נובעת קומתו הזקופה). עקב כך, האדם הוא היפוכו הגמור של הצמח. קיום הצמח תלוי באדמה – למטה; חיי בעל החי תלויים בלבו – האמצע; ואילו חיי האדם יונקים מראשו – הכתר, חייו תלויים ברוחו. אדם מביט למעלה; כל כחו הוא מלמעלה – כשהוא מקווה, כשהוא מצפה וכשהוא חושב. ניצוץ החיים נוּפח באפיו. ניצוץ זה נושא את האדם ושומר אותו זקוף; ועם היעלמותה של ההכרה, הוא נופל.
חז״ל גם מעירים את תשומת לבנו ל״וייצר״ שנכתב בשני יו״דים (ראה בראשית רבה יד, ב–ה), זהו המקום היחיד בו אות יו״ד של השורש ״יצר״ נמצאת גם בכתיב. אין קץ לדרשות שדרשו על היו״ד הכפולה הזאת, אשר לדעתם מרמזת לשתי יצירות – המהות הכפולה של האדם. שכן האדם כולל את השמיימי והארצי, הנצחי והזמני, יצר טוב ויצר רע; והוא נברא עבור העולם הזה וגם עבור העולם הבא. בתיבת ״וייצר״, יו״ד של יצירה אחת נשמעת, והשנייה נחה. שכן לאדם יש תמיד דמות כפולה. צורה אחת שליטה בפועל, אך השנייה אינה נעקרת ממקומה ותמיד נמצאת בכח. גם האדם בן המעלה שייך עדיין לארץ, ומאידך אפילו באדם השפל לא כבה הניצוץ האנושי. אפילו למעשה המרומם ביותר של היצר הטוב קדם מאבק פנימי; והוא הדין במעשי יצר הרע.
עלינו להכיר טובה לחז״ל שהאירו עינינו בהבנת מהות האדם – שמתחילה נוצר לשני יצרים אלה. שכן גם תאוות החושים של יצר הרע אינן רעות בעצם; כל יצר הרי הוא קדוש וטהור, בתנאי שהוא ״מיוסר״ על ידי היוצר. ״וייצר״: מי שיצר את היצר הטוב יצר גם את היצר הרע.
״אדם״ דומה לצבע ״אָדוֹם״. הוא אינו דומה לקרן לבנה של אור, אלא לקרן שבורה של אור. הוא כלול מאור אלקי וכח חמרי; הוא אינו מלאך אלא ״אדם״. מקומו העיקרי של האדם הוא בעולם הזה, לא בעולם הבא. חובתו למלא את תפקידו האלקי והמוסרי עם טבעו הגשמי כאן בעולם החומרי. העולם החומרי וטבעו הגשמי של האדם אינם יוצאים מהשטן ולא נועדו עבור השטן. זהו רעיון קלוקל, שהוגיו בדו אותו לרעת המין האנושי. לא כן בתורת ישראל: האדם – עם שני יצריו – הוא מעשה ידי הקב״ה; באדם מחוברים השמיימי והארצי, הנצחי והזמני.
שאלות:
לענין מה ספר פה שנית מיצירת האדם ואמר לשון יצירה אחר שכבר אמר בו בריאה ועשיה ולמה אמר פה הלשון משונה ממ״ש אצל חית השדה ויצר ה׳ מן האדמה. ומה זה שאמר ויהי האדם לנפש חיה שכל הבע״ח הם נפש חיה.
וייצר ה׳ אלהים את האדם. כבר נזכר באדם לשון בריאה ויברא אלהים את האדם ולשון עשיה נעשה אדם. ופה הזכיר לשון יצירה. ומבואר אצלנו תמיד שבריאה מורה על הוצאת עצם הדבר יש מאין. ויצירה מורה על הצורה המתדבקת. ועשיה מורה על גמר הדבר. וגם ביתר בע״ח נמצא ג׳ לשונות אלה. ויברא אלהים את התנינים. ויעש אלהים את חית הארץ. ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה. ומבואר שבמלת בריאה מציין הוצאת הנפש. שלא היה דוגמתו בכל מ״ב ולא יכול להוציאה יש מיש מן הארץ וע״כ נזכר בנפש בע״ח לשון בריאה. ונזכר שנית בנפש האדם להורות שהוא מין אחר מנפש בע״ח. ולא יכול להוציאה יש מיש. כי הוא בריאה אחרת יש מאין. משא״כ בחית הארץ אמר ויעש אלהים. כי כבר היה מין זה בנפשות חית הים רק שנתקן ונשלם בברואי היבשה בשלמות יותר שזה מורה לשון עשיה. וכן מ״ש נעשה אדם מציין גמר תקונו מצד כחות גופו כפי שהורכב עם הנפש הנבראת. וכח הבחירה שי״ל שאין דוגמתו בבע״ח שהם בעלי רצון ולא בעלי בחירה. וזה תקון והשלמה לאדם. אולם מ״ש וייצר את האדם מורה על צורתו המתדבקת. שזה דומה כמ״ש ויצר את כל חית השדה. וזה כולל כחותיו הרוחניות הנתלים בגופו כמו המדות השתולים בו. וכח השכל והבינה. ונמצא באדם א] כחות הטבועות בטבע נפשו הצומחת ששוה בהן אל הבהמה. ומשכן כחות האלה בכבד. ועליהם נאמרה יצירה באדם ובבהמה בשוה. ב] כחות המדות המיוחסים אל הרוח לפי שהרוח מעלה ציוריהם על פני הלב. וכחות האלה נמצאים ג״כ ביתר בע״ח. רק שמובדלים זה מזה בכמה הבדלים. א) שאע״פ שכחות רבות מהם נמצאים גם ביתר בע״ח ונקראים בשמות כשמות כחות האדם. כמ״ש הוי עז כנמר וגבור כארי. למדנו צניעות מחתול וזריזות מנמלה וכדומה. מ״מ הם רק ניצוץ חלש המאיר בנפשם ונבדלים הרחק רב מן אור הכחות האלה המאיר בנפש האדם כמו שהמשילם הרמב״ם בשמונה פרקיו לשלשה חדרים שא׳ מואר מאור השמש וא׳ מאור הירח וא׳ מאור הנר שהגם שיאמר על כלם בדרך העברה שהם מוארים. בכ״ז לפי האמת כל אור הוא ענין אחר. וכן המדות אשר באדם שרשם מנפש המדברת. ואשר בבע״ח שרשם מרוח הבהמה היורדת למטה לארץ. ב) שכל אחד מבע״ח לא ימצא בו רק מדה אחת לא זולתה. ארי גבור לא זריז. הנמלה זריזה לא גבורה. וכן כלם. אבל האדם כולל ברוחו כל כחות מעשה בראשית. שכל הכחות הנמצאות והמפוזרות בנפשות הבע״ח למיניהם כלולים ומקובצים בנפש האדם. ג) שכל בע״ח לא ישמש גם בכחו הפרטי רק לענין פרטי והאדם ישמש בכל כחו לענינים רבים כוללים ומיוחדים. למשל הנמלה זריזה אך לאצור מאכלה והאדם זריז לאסוף תבואה לאסוף מעדנים לאסוף כסף וזהב וכלי חמדה. לאסוף ספרים הרבה לאסוף חכמה ולמודיות, וכדומה. ד] בנפש האדם נמצאו גם הפוכי הכחות כלמו לא כן בבע״ח. למשל האדם נמצא בנפשו מדת הגאוה והענוה. הכילות והפזרנות. הרחמים והאכזריות. הבושת והעזות. הגבורה והמורך לא כן בע״ח. הארי גבור ולא יפחד. הנמלה זריזה ולא תתעצל, וכדומה. ה] האדם יען שנפשו עליונה אין גבול לכל מדה ומדה ממדותיה. וכל כח מתפשט לאין תכלית. למשל האוסף הון אינו מת וחצי תאותו בידו. הרודף כבוד לא יאמר די עד יאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון. אבל הבע״ח יש לכל אחד גבול עד כמה יתפשט כחו ותשוקתו. ומצד זה יש באדם כח הבחירה. והוא כח הממשלה אשר בנפש להכריע מדותיו עפ״י שכלו נגד תאותו ותשוקתו. לא כן כל החי מכל בשר לא יוכל לעצור מלעשות כל אשר תניעהו תשוקתו וטבעו. ועוד נמצא בנפש האדם. כחות אשר לא נמצא דוגמתם בנפשות יתר הבע״ח. כמו כח החכמה והשכל הבינה והדעת שלא נמצא דוגמתם ביתר הבע״ח. ובכ״ז הם כחות גופניים והשכל הוא כח היולאני נתלה במזג חמרו. וכ״ז נכלל במ״ש וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה. שהוא צורת האדם המתדבקת. ונצטיירו עם חומרו שנעשה מן האדמה. [שהגם שנמצא בו השפעת השכל שיחסו אותו הפילוסופים לעולם השכליים הנפרדים, בכ״ז הוא התעצמות של השפעה שיושפע עליו על שכלו ההיולאני אחר שיעסוק במושכלות ויתדבק עם השכל הפועל לדעתם. אבל עקרו הוא הכנה לבד התלוי במזג החומר] ובכ״ז דייק הכתוב במ״ש פה וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה. ולקמן אמר ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה. ששינה הלשון ללמד אותנו ההבדלים שביניהם. א) כי הבע״ח היה יצירתם מן האדמה היינו מגוש אדמה. והאדם היה יצירתו מן העפר שהוא האבק התחוח שעל פני האדמה. שהבע״ח שנבראו מגוש אדמה דבוקה ביחד לא קבל כ״א רק כח אחד מיוחד. והאדם שנברא מן האבק והעפר שלא נברא מגוש אחד רק שצבר עפרו ממקומות רבים ימליץ שנטע בו כחות רבות עד שכל כח מיוחד שנמצא בכל בע״ח נמצאו מקובצים בנפשו. וע״ז המליצו חז״ל שצבר עפרו מכל האדמה. זאת שנית העפר אין לו דבוק כ״כ אל האדמה. כי הוא עליה לא בתוכה. וכן בנמשל שרוחו שהוא שורש מדותיו עומד כממוצע בין העליון והתחתון. שלפעמים רוח האדם העולה היא למעלה ולפעמים לא ידון הרוח באדם בשגם הוא בשר ויורד הוא למטה לארץ. וכן במדותיו לפעמים יפנה בהם אל דברים עליונים. לרחם לעשות צדק ומישרים, אל הענוה והבושה ויראת חטא להתגבר על יצרו וכדומה. ולפעמים יפנה למטה להתאכזר להתגאה לפרוק עול. וכן בכחות נפש המשכלת. לפעמים ישכיל לדעת ה׳ ודרכיו ותורתו, ולפעמים ישמש בשכלו להתנכל ולהתחבל בתחבולות רשע ודרך רע וכדומה. ג) שביצירת האדם הזכיר תחילה את הפעול ואח״כ השם הצדדי את האדם מן האדמה וביצירת בע״ח הזכיר תחילה שם הצדדי ואח״כ את הפעול מן האדמה כל חית השדה. ורצוף בסגולת הלשון שבא לרמז שבאדם לא שמשה האדמה רק לחומר שממנה תקן אותו, אבל היצירה העקרית במה שהוא אדם כבר נרשמה מאת הפועל מצד עצמו. וע״כ הזכירו בשמו שיצרו ה׳ ואח״כ הזכיר החומר שממנו יצרו שהיא האדמה. אבל בחית השדה אמר שעקר הויתם מיוחס אל האדמה. וע״כ הקדים מן האדמה אל שם הפעול. וכן תמצא בפרשה הראשונה אמר תוצא הארץ נפש חיה. יחס ההוצאה אל הארץ. אבל באדם אמר נעשה אדם. כי לא הספיקה האדמה שהיא רק סיבה החומריית בבריאתו להיות ג״כ סבה הפועלת. ד) שביצירת הב״ח אמר ויצר כל חית השדה. כלל כל המין ביחד. וביצירת האדם לא הזכיר רק איש אחד לא מין, וכן בפ׳ הראשונה אמר נעשה אדם. כי בבע״ח אין הבדל בין בע״ח לחברו. וכל הבע״ח שתחת מין אחד אין שום הבדל ביניהם. כל האריות גבורים. כל הנמרים עזים. ואפילו הבע״ח שתחת סוג אחד או מין כללי ההבדל שביניהם מעט הוא. כמו כל מין הבהמה או החיה. אבל באדם יהיה בין כל איש ואיש הבדל גדול. עד שיתדמו כשני מינים נפרדים. שע״י שכולל בנפשו כל הכחות והפוכיהם ובידו כח הבחירה לבחור כחפצו ימצאו שני אנשים שיתדמו כשני מינים נפרדים, שיש שהוא רחמן אף על הזבוב ויש שהוא אכזרי אף על בניו, וכן בכל המדות וכמ״ש הרמב״ם, ע״כ יחס הבריאה אל איש מיוחד.
ויפח באפיו נשמת חיים. אחר שהודיע יצירת הגוף וכחותיו יודיענו מעלת נשמתו הרוחניית ושרשה, שאינה באה מיסודות הגוף ולא מן השכלים, רק הוא רוח השם הגדול, כי הנופח מפיו לפי אחר מנשמתו יתן בו כמ״ש הרמב״ן. ונפש האדם נקרא בג׳ שמות. נפש רוח ונשמה. ושם נשמה נגזר מפעל נשם שמורה הוצאת הנשימה לחוץ. כמ״ש אשום ואשאף יחד. שאשום מציין הוצאת הנשימה לחוץ. ואשאף מציין הכנסת הנשימה לפנים. וכ״מ שאומר נשמה סתם נוכל לפרשה על הוצאת הנשימה של האדם. (כמו לא תחיה כל נשמה. עד אשר לא נותר בו נשמה), ויל״פ על נשמת ה׳ שנשם בהאדם מפיו. ואז הוא מדרגה היותר גדולה. שהוא החלק האלהי אשר באדם הנצחי והקיים לעד. [ובכ״ז גם הנמצא על נשימת האדם. לא בא על יתר בע״ח בשום מקום]. וכשאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. כוון על נשמת ה׳ אשר באדם. וכן נר ה׳ נשמת אדם. וכן איוב לב ח ושם לג ד. [משא״כ מ״ש איוב כל עוד נשמתי בי (שם כז ב) כוון על הנשימה לא על נשמת ה׳, כי איוב כפר בנצחיות הנפש ובהשארתה]. וכשאמר פה ויפח באפיו נשמה היא הנשימה שיצאה מרוח ה׳ שהיא חלק אלוה ממעל. ובזה סרו כל שאלות הפילוסופים. היכן שכנה הנשמה קודם רדתה בגוף ואיך נעתקה ממקום אל מקום. כי דמהו לרוח הבא מאפיו. שטרם שנפח אותו היה כלול בהנופח וחלק מעצמותו ודבקה במקור העליון. ודומה במשלה כניצוצי השמש שהם בהשמש ומתפרדים ממנה לזרוח על המוחשים. או טפה הנפרדת מן הים הגדול, כפי שהמלצתי בפי׳ תהלות (סי׳ צ) בפסוק ה׳ מעון אתה היית לנו בדור ודור, ומ״ש נשמת חיים לא נמצא לו ריע בתנ״ך. רק נמצא (לקמן ז כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שהוא נשימת הרוח שבאדם וביתר בע״ח. אבל נשימת החיים לא יצויר רק אצל ה׳ שהוא מקור חיים. ולמדנו שהנשמה בעודה במקורה הנשגב היתה חיה ורבת פעלים. ומ״ש ויהי האדם לנפש חיה נבוכו בו המפרשים שהלא אף בהמה וחיה הם נפש חיה. ולדעתי גילה בזה ענין גדול. כי כבר נחלקו המחקרים. שי״א שיש באדם ג׳ נפשות שהם: הצומחת והחיונית והמשכלת. ויש אומרים שהיא נפש אחת ומתגלה בג׳ כחות. אבל התורה תלמד אותנו שכל כחות הנפש באים מן הנשמה העליונה שנפח ה׳ באפו מרוחו הנשגב. שהיא המחיה את הגויה. כמ״ש ונשמת שדי תחייני. והיא הזנה אותו, וכמ״ש חז״ל חמשה ברכי נפשי אמר דוד כנגד הקב״ה וכנגד הנשמה. מה הקב״ה זן את העולם כולו אף נשמה זנה את הגוף, שהיא נפש הצומחת. מה הקב״ה מלא כל העולם כולו אף נשמה ממלאה את הגוף, שהיא נפש החיונית שמתפשט בכל הגוף וגידיו וקנותיו. מה הקב״ה רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראה. היא הנפש השכליית שהיא הרואה ויודעת. וכ״ז פעולת הנשמה העליונה שהיא אחת בעצמותה. רק שתתראה בכחות חלוקות לפי הכלים שעל ידם תפעל, ואורה ורוחניותה יתרבה או יתמעט לפי זכות ועכירות הכלים אשר תתלבש במו. ואם תסתלק מן האדם הוא מת ובטלו כל כחות הנפשיות. וע״ז אמר שע״י נשמת חיים שבו מרוח העליון היה לנפש חיה. כי היא המחיה והזנה אותו. ולכן חיותו משונה מחית הבהמה. כי שרשו מן העליונים. וע״כ יש לו כח הבחירה והחפשיות שעי״ז נברא בצלם אלהים כמ״ש על נעשה אדם בצלמנו. וכן יתר כחות נפשו שמתעלים על כחות נפש יתר בע״ח. וכבר בארנו בקונטרס החרש והמסגר שנדפס בסוף ס׳ שירי הנפש מטעם המקובלים שהנשמה העליונה בעת תתנענע ממקורה הנשגב לרדת בגויה תתלבש בצלם ובדיוקנא דהאי עלמא. ר״ל שאז יולד בה הכח וההכנה לפעול בעת שתתלבש בגויה הפעולות שתפעול אח״כ בכלי הגויה. אולם באשר אי אפשר שיתחברו שני קצוות הרחוקים מבלי מצוע ביניהם. בהכרח שגם הגויה שהוכנה שתתלבש בה הנשמה העליונה הזדככו כליה זיכוך אחר זיכוך עד יתקרבו אל רוחנית הנשמה. עד שבעת תבא הנשמה העליונה לשכון בתוכו. תמצא שהמוח כבר הזדכך עד שתוכל להתגלות בו בכחות השכל והבינה. והלב שהוכן להיות משכן החיים אינו זך כ״כ ותתגלה בו בכחות החיים והתנועה והמדות והבחירה והכבד שהוכן להיות משכן הנפש הצומחת כליו עכורים מאד. ולא תוכל להתגלות בו ברוחניותה רק בכחות טבעיים הזן והמגדל והמוליד כפי הכלים שעל ידם תפעל. הגם שהיא אחת בעצמותה. וכן יבדלו פעולותיה לפי תכונות בני אדם שתשכון בתוכם. לפי הכנת מזגם מלידה ומבטן ומהריון. ולפי הכנתם אח״כ במעשיהם טוב או רע. הגם שהנפשות טהורות המה ואצולות מהכבוד העליון, בכ״ז לא תוכל להתגלות רק כפי כח הכלים והכנתם. וכבר בארתי בקונטרס החרש והמסגר הנ״ל, שתדמה בזה השפעת הנשמה בעולמה הקטן עם השפעת נפש העולם בעולם הגדול, שיתגלה ג״כ בכל עולם ועולם לפי כלי העולם ולפי הכנתם, ובזה תוכל להשיב על כל השאלות ששאלו המחקרים בענין הנפש ולא ידעו פתרונם, ואין פה המקום להאריך יותר בל נצא מכוונת החבור.
{וייצר1: עשה לו צורה מיוחדת שאינה בכל הברואים, בשני דברים, אחד, מה שהוא ״עפר מן האדמה״, וכבאורי2, שנית, ״ויפח באפיו״.}
עפר מן האדמה: קיבץ מכל חלקי האדמה עפר, מזה המקום מעט ומזה מעט, ולא ככל בהמה וחיה, וכדאיתא בסנהדרין (לח,א) – אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו3.
וטעמו של דבר4, שמשונה טבע האדם מכל בהמה וחיה שאינם יכולים לחיות אלא באקלים של כל בריה לפי טבעו, ובאותו אקלים שהוא נוצר (ועיין מה שכתבתי להלן פסוק י״ט, ו,יב), משא״כ האדם נוצר באופן שיהא יכול לחיות בכל העולם בין במקום היותר קר בין במקום שיותר חם, וניזונים בכל אופן שהמקום גורם, על כן קיבץ הקב״ה עפר מכל חלקי האדמה. וכן יש הפרש במדות הנפש, דכל בריה יש לה כח הנפש מיוחד עז או חלש, החזק או הרפה, והאדמה שנוצר ממנה וגדל בה מגדלת אותו הכח. משא״כ האדם יש בו כל המדות כמו שכתבתי להלן פסוק י״ח והלאה, על כן כלל בו כל מיני אדמה.
ויהי האדם לנפש חיה: הרמב״ן5 פירש בשם חכמי המחקר, דבשביל שיש באדם שלש נפשות – נפש הגידול ונפש התנועה ונפש המשכלת, אמר הכתוב כי אותה ״נשמת חיים״ שהוא נפש השכלי, היה באדם ״לנפש חיה״ של כל בהמה וחיה שהיא נפש הגידול והתנועה. והודה הרמב״ן כי לא כן דעת חז״ל (סנהדרין סה,ב). וגם אונקלוס תרגם ״לרוח ממללא״ משמעו נפש המיוחדת שבאדם6. ובאמת לפי פירוש המחקרים הכי מיבעי ׳ותהי באדם לנפש חיה׳, ויהיה הפירוש דאותה נשמת חיים היתה באדם לנפש חיה7.
אלא הפירוש כתרגום אונקלוס, וכן פירש רש״י – ד׳זו של אדם חיה שבכולן שניתוסף בו דעה ודבור׳. ועדיין לא נתבאר האיך משמע בלשון ״נפש חיה״ דכתיב באדם באופן אחר מלשון ״נפש חיה״ דכתיב בכל הברואים8.
אבל הענין, דשורש ׳חי׳ בלשון הקודש משמעו פעם – חי ולא מת, ופעם – חי ולא עצב9, והיינו שהוא בתכלית השלימות שאפשר באותה בריה, וכמו שכתבו התוספות במסכת עבודה זרה (ה,א ד״ה אלא) ׳בריא וזריז׳ וכו׳. ובספר שמות (א,טז) נתבאר דיש נ״מ באותיות השרש, היינו, דחי ולא מת שרשו ׳חיי׳, וחי ולא עצב שרשו ׳חיה׳.
[הרחב דבר: וחז״ל השתמשו בלשון מיתה ג״כ בשתי משמעויות הללו, היינו, שלפעמים על השפלת הדעת קראו ׳מות׳ כמו במסכת תמיד (לב,א) איתא דשאל אלכסנדר מוקדון לחכמים מה יעשה אדם ויחיה, אמרו לו ימית את עצמו, ופירש רש״י – ׳ישפיל׳. ולא עוד אלא שבב״ר (צו,ג) פירשו על הפסוק ״ואין שלטון ביום המות״ (קהלת ח,ח), אין ״מות״ אלא לשון השפלה.]
והנה בהמה נקראת ״נפש חיה״10 בעוד שהיא בריאה כפי טבע יצירתה, משא״כ אדם לא מיקרי ׳חי׳ אלא באופן שנפש השכלי גם כן שלם עמו, ובלא זה לא מיקרי ׳חי׳ שהרי אינו בשלימות האדם. ואדם מישראל11 שנוצר להיות בו נפש ישראל מרגיש בעבודת ה׳, לא מיקרי ׳חי׳ אלא כאשר הוא בשלימות יצירתו וכדכתיב (חבקוק ב,ד) ״וצדיק באמונתו יחיה״ (וז״ל הרמב״ם בפ״ז מהלכות רוצח12: שנאמר ״וחי״ (דברים ד,מב), עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין, עכ״ל), וחז״ל אמרו (ברכות יח,ב) ׳רשעים בחייהם קרויים מתים׳, היינו משום שחסר ממנו תכלית יצירתו. ומי שהגיע למעלת אהבת ה׳ ומתענג בזה ויודע תענוג הנפלא של אור פני מלך הקב״ה, לא מיקרי ׳חי׳ אלא בשעה שהוא עומד בזו המעלה, ובשעה שאינו בזו המעלה אינו בתכלית שלימותו, ועל זה אמר משה רבינו לישראל (דברים ד,ד) ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום״ (ויבואר שם ברצות ה׳).
והנה אדם יציר כפיו יתברך, והקב״ה נפח בו נשמת חיים, פשוט הוא שידע ברגע הראשון עונג מקור חייו, ואילו היה יורד מיד מזה התענוג כמו שהיה באמת אחר שאכל מעץ הדעת, הרי אינו ״נפש חיה״, כיון שירד ממעלתו. ואמר הכתוב ״ויהי האדם לנפש חיה״ – שהיה דבוק במקורו כפי הראוי לו עד שהיה נקרא עוד ״נפש חיה״, וזה הסיפור נוגע לענין שאחריו כמו שמבואר.
1. בשני יודי״ן, ועיין רש״י בעקבות חז״ל.
2. בד״ה הבא.
3. והביאו רש״י כאן. יש לציין שהגמרא בסנהדרין לא הביאה את פסוקנו לראיה לענין זה או בהקשר לענין זה, אלא הביאה פסוק מתהלים (קלט,טז) ״גלמי ראו עיניך״. ומקור מדוייק לענין זה מובא בתנחומא פקודי ג׳, עיי״ש.
4. רש״י כתב: שבכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה, ומקורו בתנחומא פקודי ג׳. אך יתכן שרבינו סבור שהואיל וחז״ל בסנהדרין לח,א לא הזכירו טעם זה, ניתן לתת טעם אחר.
5. הרמב״ן כתב שזו מחלוקת בין חכמי המחקר, האם ישנם באדם שלש נפשות נפרדות נפש הגידול נפש התנועה ונפש המשכלת, או שיש בו רק נפש אחת ובה יש את שלש הכוחות הנ״ל. והביא הרמב״ן ראיה כדעה השניה מלשון הכתוב ״וייצר... עפר מן האדמה״, ועדיין היה דומם ללא חיות, ורק כש״ויפח באפיו נשמת חיים״ שהיא הנפש המיוחדת של האדם (משכלת) אז ״ויהי האדם לנפש חיה״ רק אז הוא קיבל חיות וחיים. וכתב הרמב״ן שמדעת אונקלוס וחז״ל משמע כדעה הראשונה שיש שלש נפשות באדם והנפש השלישית שהיא המשכלת היא המיוחדת באדם לעומת שאר בעלי חיים, ופירוש הכתוב לפי דעתם הוא שה״נשמת חיים״ היתה בו לנפש מדברת, ולא פירשו ״לנפש חיה״ כפשוטו מלשון חיות, וא״כ האדם כבר היה חי לפני שנפח בו נשמת חיים, וזה מוזכר כבר במילים ״וייצר ה׳⁠ ⁠⁠״, ונפיחת נשמת החיים רק הוסיפה בו את ה״רוח ממללא״.
6. כפי שהסברנו בהערה הקודמת.
7. אך כפי שכתבנו לעיל הרמב״ן דוקא מביא ראיה מפסוקנו לדעת החוקרים, כי פשוטו של מקרא הוא – ״וייצר... עפר מן האדמה״, ועדיין היה מוטל כאבן על האדמה, ואז ״ויפח באפיו נשמת חיים״, וז״ל: ואז חזר האדם להיות נפש חיה שיתנועע בה... וזה טעם ״לנפש חיה״, כלומר, ששב האדם להיות נפש שבה חיים...
8. וברמב״ן כתב (לפי דעת חז״ל): וא״כ יאמר הכתוב ״וייצר ה׳ אלקים את האדם״ – יצירת תנועה... ואחר שיצרו בהרגשה נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת, ״ויהי האדם״ כולו ״לנפש חיה״, כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר, ובה יעשה כל מעשה, וכל הנפשות וכוחותן לה תהיינה. והלמ״ד הזאת למ״ד הקנין...
9. וכ״כ בקדמת העמק ח׳, וכן להלן כג,א. מב,ב. מה,כז. מז,כח.
10. כדלעיל א,כד ״תוצא הארץ נפש חיה למינה״.
11. זו דרגה נוספת מעל דרגת ׳חי-מדבר׳.
12. הלכה א׳, תחילת דבריו: תלמיד שגלה לעיר מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר...
ויפח באפיו וגו׳ – מנשמת קדשו נפח באפי האדם ולא עשה כן ביתר בעלי חיים; אם כן כוונת הסיפור להעירנו שנשמת האדם היא נצחית ובעלת שכל; ולפי מהח״ר יצחק חי קאסטיליוני יש להוסיף כי בבהמות שכתב בהן תוצא הארץ נפש חיה, בא ללמדנו שגופן ונפשן אחד הם ואי אפשר להפריד ביניהם, וכל זמן שחלקי הגוף יחד קיימים, יש בהם חיות, חדל קיומם יחד, חדלה נפשם; אבל באדם ספר לנו יצירת הגוף תחלה כדבר עומד בפני עצמו, ואח״כ נפיחת הנשמה בו כדבר אחר זר לו; ואם כן יתכן שבהנתק חלקי הגוף העשוי עפר מן האדמה תשאר הנשמה קיימת, ומתוך שאינה חומר ואין לה חלקים תשאר בהוויתה עכ״ד.
ויהי האדם לנפש חיה – הנפש המשכלת באדם איננה נפש אחרת נוספת על הנפש החיה, רק בנפיחת ה׳ באדם נתן לו נפש בעלת שתי תכונות, שהאחת חדלה והשנית קיימת.
וייצר – בשתי יודי״ם. צורה זו מצינו רק כאן, ביצירת האדם, ועיין דרשות חכמינו ז״ל1 בקשר לכך.
את⁠־האדם – כאן מתרגם אונקלוס — ית אדם ואילו בפסוק ה׳ ״ואדם אין״ הוא מתרגם — ואנש לית.
עפר – יחסת⁠־את של החומר.⁠2
מן האדמה – שהכנתה לכך מתוארת לעיל. אונקלוס והתרגום הסורי מניחים את המלה ״אדמה״ בלתי מתורגמת — אדמתא ולא ארעא.⁠3 ברם, מכיון ששיטת תרגום כזאת צפויה עוד יותר להלן פסוק כ״ג ומאחר שאין התרגום משתמש בה שם מסתבר, כי כוונתו כאן לאדמת החמרא המיוחדת, שבה מדבר יוסף בן מתתיהו (השווה לעיל), אותה אדמה אשר בה מדברת גם הגמרא במסכת שבת פ׳:, ושם קי״ג: בפרק ואלה קשרים — לצורך רפואה.
ויפח באפיו – ויפח — מלשון נפח; אף — החוטם, מלשון אנף, לנשום בכבדות, אפים — נחירים, וגם פנים.
נשמת חיים – נשמה זהה עם נפש, אך במיוחד נפש האדם ״נשמת חיים״ — נשימה המביאה חיים.
ויהי האדם – רק על ידי זה שה׳ נפח באפו נשמת חיים הפך האדם ליצור חי; עיקרון החיים שבאדם, מקורו הוא איפוא אלהי, בניגוד לחיה, שלגביה נאמר קודם לכן ״תוצא הארץ נפש חיה״,⁠4 כלומר שהארץ הוציאה את החיה כולה, ועיקרון החיים שבה, מקורו איפוא מן הארץ, כשם שמקור גופה הוא ממנה, ובכך מובלט ההבדל שבין נפש האדם לבין נפש החיה. אך גם גופו של האדם שונה מגופה של החיה, בכך שהוא נוצר על ידי ה׳ עצמו ואין חלקה של האדמה בו אלא כמקור החומר ובהכנתו של זה, בו בזמן שפעולת ה׳ בבריאת החיה היתה עקיפה, באמצעות הארץ בלבד.
דעות שונות נאמרו לגבי האתימולוגיה של המלה אדם. דעתו של יוסף בן מתתיהו כבר הובאה לעיל (אדם מלשון אדם, צבע הדם); אולם הדעה המקובלת היא שהמלה אדם באה מן אדמה, כלומר הארצי, כשם שאנוש (מלשון אנש — להיות חלש) פירושו — החלש.⁠5
הרשר״ה גוזר את השם מלשון הדום, ופירושו נציגו וממלא מקומו ית׳ עלי אדמות. הפירוש המקובל — מלשון אדמה (קרום היבשה) — נראה לנו כנכון ביותר. וה׳ הוא אשר נתן לו לאדם שם זה, למען יזכור תמיד את מקורו הארצי ולא יתגאה. עוד יש להעיר כאן כי אונקלוס מתרגם כאן ״לנפש חיה״ — לרוח ממללא, וכן גם יונתן בן עוזיאל. ייתכן שהם ביארו חיה כמו חוה — לומר, להגיד.
1. בראשית רבה י״ד:ב׳-ה׳ (המ׳).
2. איוולד § 284 a, גזניוס 139, 2
3. אולי כדי לרמוז כי המלה אדם גזורה מן המלה אדמה (דילמן).
4. לעיל א׳:כ״ד.
5. בגרמנית — Der Sterbliche, ביוונית — θνητός ; βροτός. אחרים סוברים שפירוש המלה הוא — היפה, יפה התואר, וכן אדמה — היפה, κόσμος; השווה ״אדמו עצם מפנינים״ (איכה ד׳:ז׳), קנובל; או מלשון adim — כיסוי, קרום, ומכאן אדמה — קרום היבשה, או עור האדם (פליישר אצל דליצש, ע׳ 117); או מלשון דמה, להיות דומה, ופירושו — היצור הדומה לאלהים (אינהורן, רישרס).
וייצר – [תניא] מאי דכתיב וייצר בשני יודי״ן, כדר׳ שמעון בן פזי, דאמר, אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי,⁠1 אי נמי כדר׳ ירמיה בן אלעזר, דאמר, דו פרצופין ברא הקב״ה באדם הראשון, שנאמר (תהלים קל״ט) אחור וקדם צרתני.⁠2 (ברכות ס״א.)
וייצר – מאי דכתיב וייצר בשני יודי״ן, א״ר זעירא בשם רב הונא, [רמז לשתי יצירות], יצירה לשבעה ויצירה לתשעה.⁠3 (ירושלמי יבמות ס״ד ה״ב)
עפר מן האדמה – אמר ר׳ יודן בן פזי מלא תרוד אחד [עפר] נטל הקב״ה ממקום המזבח וברא בו את האדם,⁠4 הדא הוא דכתיב וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה וכתיב (ס״פ יתרו) מזבח אדמה תעשה לי, מה אדמה שנאמר להלן מזבח אף אדמה שבכאן מזבח, אמר הקב״ה, הלואי יברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה.⁠5 (ירושלמי נזיר פ״ז ה״ב)
לנפש חיה – רבי יוסי אומר, אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו. אמר רב יהודה אמר רב, מאי טעמא דר׳ יוסי, דכתיב ויהי אדם לנפש חיה – נשמה שנתתי בך החייה.⁠6 (תענית כ״ב:)
1. ר״ל אוי לי מיוצרי אם אעשה רצון יצרי, ואוי לי מיצרי שמצערני לעבור על רצון יוצרי. ונראה דרומז למ״ש בתו״כ ס״פ קדושים שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר אי אפשי לבא לערוה אלא אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, יעו״ש, וה״נ הכונה שרשאי אדם לומר אוי לי מיצרי שיש לי צער ממנו, ולכן אם בכ״ז מתגבר עליו מרובה זכותו.
2. ר״ל שני פרצופי פנים, אחד מלפניו ואחד מלאחריו וחלקו לשנים ומהאחד נבראת חוה, וע״ע לקמן בפסוק (כ״ב) ויבן ה׳ אלהים את הצלע.
3. פי׳ הפ״מ, כיון דיצירת האדם עתידה להיות כן רמז לה השתא, ואע״פ דביצירת אדה״ר לא שייכא, עכ״ל.
4. תרוד – מלה יונית, ופירושה בעברית – כף.
5. נראה הבאור ע״פ מה שיתבאר אי״ה לפנינו בפ׳ האזינו בפסוק וכפר אדמתו עמו דכל הקבור בא״י הקב״ה מכפר לו על עונותיו [וע׳ בב״ר ויחי פ׳ צ״ו], וראה הקב״ה, כי עתיד אדה״ר לחטוא, הקדים רפואה ליסד בבריאת גופו מעפר א״י כדי שיתכפר לו, ואחרי שידוע שיסוד קדושת א״י הוא מקום המקדש ויסוד קדושת המקדש הוא המזבח שמכפר, כמ״ש מה מזבח מכפר, וכ״מ ממאמרם (כתובות קי״א.) כל הקבור בא״י כאלו קבור תחת המזבח, לכן תפס הדורש שנטל העפר ממקום המזבח, ומסמיך זה על דיוק הלשון מן האדמה דהו״ל לומר מן אדמה, ולשון מן האדמה משמע האדמה המיוחדת או מקום המיוחד שבאדמה, ומציין זה לרמז וסימן על שווי המלות אדמה שבכאן ובמזבח. ובאור הלשון ותהא לו עמידה, יש לפרש ע״פ לשון הפ׳ בתהלים (ק״ל) אם עונות תשמר יה אד׳ מי יעמד. –
ומה שאמר שנטל מעפר המזבח רק מלא תרוד ולא סתם עפר לבריאת כל הגוף יש לפרש דרוצה בזה שלא תסתור אגדה זו לאגדה אחרת דלבריאת האדם קבץ הקב״ה עפר מכל העולם [ובתנחומא פ׳ פקודי הלשון מארבע רוחות העולם], וכ״מ בסנהדרין ל״ח ב׳, אדה״ר [עפרו] גופו מבבל וראשו מא״י ואבריו משאר ארצות, לכן אמר כאן דרק תרוד לקח מא״י, ואולי הוא לבריאת הראש דהוא עיקר הגוף כמ״ש (סוטה מ״ה:) גופא בתר רישא אזיל, ואין להאריך עוד בזה.
6. הענין פשוט, דכל הגורם לאבדן הגוף אינו חושש למעשה ידיו של הקב״ה, ועיין לפנינו בפ׳ ואתחנן בפ׳ ושמור נפשך. ולכאורה צ״ע מ״ש מ״ט דר׳ יוסי, הא ר״י עצמו טעמא קאמר שמא יצטרך לבריות וכו׳, וצ״ל דזה גופא מפרש מנ״ל דצריך לחוש לזה. –
ודע דלהלכה קיי״ל דאם יכול לסבול התענית שרי להתענות ועוד נקרא קדוש שמתמרקין עונותיו, עיין באו״ח סי׳ תקע״א ס״א, ונראה דצריך לדון בזה אם התענית יזיק לו או לא, אבל לא אם יכול לסבול אותו, משום דיש אדם שאע״פ שסובל בנקל ובכ״ז מזיק לו ויש שקשה לו לסבול ואין מזיק לו, יען כי מהדרשה שלפנינו נשמה שנתתי בך החיה אותה מבואר דעיקר הענין תלוי בהיזק הגוף ולא בכח הסבל, והפוסקים לא בארו זה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהבראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ידייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קרד״ק פירוש הנסתררי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאפענח רזא ב׳קיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144