Bereshit 2 – בראשית ב‏ – Mikraot Gedolot

[צה] ¹ואד. ה׳ שמות נקראו לו אד, עב, ענן, נשיא, חזיז, אד מניין ואד יעלה מן הארץ. (ירושלמי תענית פ״ג ה״ג)

[צו] ²א״ר יוחנן כתיב (דברים ט״ז:י״ג) באספך מגרנך ומיקבך, מפסולת שבגורן ושביקב את עושה לך סכך [לסוכה] רשב״ל אמר ואד יעלה מן הארץ, א״ר תנחומא דין כדעתיה ודין כדעתיה ר׳ יוחנן דו אמר עננים מלמעלה היו דו יליף לה מאספך, רשב״ל אמר עננים מלמטן היו דו יליף לה מעננים. (ירושלמי סוכה פ״א ה״ב)

[צז] ³אמר רשב״ל כתיב ואד יעלה מן הארץ, עלה שבר מלמטן מיד הגשמים יורדין. (ירושלמי תענית פ״ב ה״א)

[צח] ⁴אדם הראשון דמו של עולם דכתיב ואד יעלה מן הארץ, וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות נידה לאשה. (ירושלמי שבת פ״ב ה״ו)

[צט] ⁵תניא ר׳ אליעזר אומר כל העולם כולו ממימי אוקינוס הוא שותה, שנאמר ואד יעלה מן הארץ, והשקה את כל פני האדמה, אמר לו ר׳ יהושע והלא מימי אוקינוס מלוחין הן, אמר לו מתמתקין בעבים, ר׳ יהושע אומר כל העולם כולו, ממים העליונים הוא שותה, שנאמר (דברים י״א:י״א) למטר השמים תשתה מים, אלא מה אני מקיים ואד יעלה מן הארץ, מלמד שהעננים מתגברים ועולים לרקיע, ופותחין פיהן כנוד ומקבלין מי מטר. (תענית ט:)

[ק] ⁶ואד יעלה מן הארץ והשקה, כיצד היתה הארץ שותה ר״י אומר כדין נילוס דמשקה והדר משקה ור״נ אמר כמין תוכייה דהדין קבריא דמרבה וקבר, ורבנן אמרי כמין תוויי נהר בבל ושמו תוויי, ולמה קורין אותה תוויי שהוא חוזר ומשקה א׳ לארבעים שנה, וכך היתה הארץ שותה מתחלה דכתיב ואד יעלה מן הארץ וחזר בו הקב״ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן כו׳ מפני ד׳ דברים מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ועוד שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה הה״ד (איוב ה׳:י״א) לשום שפלים למרום. (בראשית רבה י״ג)

[קא] ⁷א״ר יהודה פעם אחת בכל חודש וחודש סלונות עולין מן התהומות ומשקין את כל פני האדמה שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. (פרדר״א פ״ה)

[קב] ⁸ר׳ הושעיא אומר מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שירידת הגשמים שקולה כנגד מעשה בראשית, בתורה מנין דכתיב אלה תולדות השמים והארץ, וכתיב ואד יעלה מן הארץ. (מדרש הגדול בראשית)

[קג] ⁹עשרה גזרות נגזרו על אדם הראשון, ועשרה על חוה ועשרה על הנחש, ועשרה על הארץ: שהיתה שותה מים מאליה מכאן ואילך, ״ואד יעלה מן הארץ״. (פרק אדם הראשון)

[קד] ¹⁰אנשי מבול לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם כו׳ אמרו אין לו עלינו טרחות אלא שתי טיפות של גשמים, הרי שלנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין בהם בימות החמה ובימות הגשמים שנא׳ ואד יעלה מן הארץ אמר להם המקום כו׳ בה אני נפרע מכם. (תוספתא סוטה פ״ג)

[קה] ¹¹ואד. ב׳ א׳ חסר וא׳ מלא וסי׳ ואד יעלה מן הארץ. ואיד נכון לצלעו (איוב י״ח:י״ב) כתיב מלא. (מסרה גדולה)

[קו] ¹²והשקה ג׳ רפין וסי׳ והשקה את כל פני האדמה. והשקה את האשה (במדבר ה׳:כ״ד) והשקה את נחל השיטים (יואל ד׳:י״ח). (מסרה גדולה)

[קז] ¹³והשקה את כל כו׳ הכל מתברך, משא ומתן מתברך והפרגמטוטין מרויחין, - אף מוכי שחין מרויחין, - אף אבן טובה מרגשת - אף הדגים מרגישין. (בראשית רבה י״ג)

[קח] ¹⁴פני האדמה. אריב״ל בשעה שהמטר יורד הוא עושה פנים לאדמה. (בראשית רבה י״ג)

[קט] ¹⁵אר״א בר״ש אין הארץ שותה אלא לפי חיסומה דכתיב והשקה את כל פני האדמה. והשאר משקה בו שרשי האילנות אחת לשלשים יום, שרשי חרוב ושרשי שקמה שאין הגשמים מגיעין אליהן הקב״ה מעלה להן את התהום אחת לשבעים שנה שנא׳ אני נוצרה לרגעים אשקנה (ישעיהו כ״ז:ג׳). (מדרש הגדול בראשית)

[קי] ד״א ואמת ה׳ לעולם הי׳ הקב״ה מפתה את אליהו שילך ויראה אל אחאב שנא׳ (מלכים א י״ח:א׳) ודבר ה׳ וגו׳ לך והראה אל אחאב, א״ל אליהו היאך אני הולך ועד עכשיו לא עשה תשובה א״ל הקב״ה כשהייתי משקה את עולמי אד אחד היה בעולם שנא׳ ואד יעלה מן הארץ אף עכשיו לך הראה אל אחאב ואתנה מטר: (מדרש תהלים פקי״ד)

שערי ציון: לעיל פרשה א׳ פ״ו מאמר קס. תקנח. תק״ז מד. מד: קיא: ז״ח קז:

1. בב״ר פי״ג ה׳ שמות כו׳ אד, ואד יעלה מן הארץ שהוא שובר לבעלי שערים, פי׳ מפקיעי שערים ודורש אד לשון איד ושבר כמו בירושלמי לקמן מאמר צז. והאד שהוא המטר מזלזל את השער והוא יום אידם של המפקיעי שערים - ובמדרש הגדול הגי׳ חמשה שמות נקראו למטר. ועי׳ לקמן מאמר קה.

2. סוכה יא: ב״ר פי״ג. מדרש תהלים קלה, סא. ובגמ׳ סוכה שם מבואר פלוגתא זו בין ר״י ור״ל, ויליף, דאין מסככין סוכה בדבר שמקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ, דכתיב ואד יעלה וגו׳ מה אד דבר שאינו מקבל טומאה (דלא נאמרה טומאה בזה) וגידולו מן הארץ. [ובתשובות הגאונים מתוך ״הגניזה״ הנדפס בירושלים שנת תרפ״ט עמוד קט. מבאר למה האד נקרא גידולו מן הארץ. וז⁠־״ שהאד הוא כעשן ועלה מן הארץ וכענן עולה מן הארץ והדבר הזה נחשב כמה שגידוליו מן הארץ. ע״כ ועיי״ש שכ׳ פי׳ חדש בהא דילפינן מחגיגה דבהמה מקרי גידולו מן הארץ עיי״ש ברש״י ר״ח, תוס׳, מאירי, והוא מפרש דגידולו מן הארץ ילפינן מלחם שהי׳ מביאין עם החגיגה]. אף סוכה כן והיינו כר״א דמפרש קרא בסוכות הושבתי את בנ״י ענני הכבוד היו, ולר״ע דס״ל סוכות ממש מפרש ר״י דיליף באספך מגרנך. וכאן בירושלמי מבואר דר״י לשיטתי׳ דעננים מלמעלה ור״ל לשיטתי׳ דעננים מלמטן - ועי׳ תוס׳ סוכה יב. הביאו הירושלמי וב״ר כאן, - ויש להעיר מלשון התרגום יוב״ע וענן יקרא הוי נחת מתחות כורסי יקרא ומלי מיא מן אוקיינוס והדר סליק מן ארעא ומחית מיטרא, ומשמע מלשונו דס״ל כר״י דעננים מלמעלה, ואולי דווקא ענן יקרא. וברקאנטי כאן כ׳ עוד אמרו רז״ל ואד יעלה מן הארץ מלמד שהיו ענני הכבוד מתגברין ועולין. וכך ת״י וענן יקרא הוי סליק מתחות כרסא יקרא. ומ״ש בתחלה אמרו רז״ל א״י מקומו ואולי כוונתו להת״י שהביא אח״כ. או דהי׳ לפניו באיזה מדרש. עוד כ׳ שם ובגמ׳ בחולין אמרו עוד רז״ל ואד יעלה מן הארץ מלמד שהקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. לפנינו בגמ׳ חולין ס: מובא לעיל פרשה א׳ מאמר תקפ״ד לא הביאו מקרא זה רק דרשו זאת על פסוק ובל שיח השדה טרם יהי׳ בארץ שעמדו על פתח קרקע עד שבא אדה״ר ובקש עליהם רחמים ללמדך שהקב״ה וכו׳ ונראה דכ׳ זאת דרך פירוש, ועי׳ בפירש״י כאן. (ויש להעיר למ״ד זכר לענני הכבוד אמאי לא נימא דגם הדפנות צריך להיות מדבר שאינו מקבל טומאה לפ״מ דמבואר דענני הכבוד הי׳ מקיפין מכל צד כמו מחיצות עי׳ יבמות עב. ומ״ש הרב״ח פ׳ בא בשם ר״ח והברצלוני בס״י ע׳ מ״ו, וברוקח ס׳ קע״ח, ובעירובין נ״ה. ובאמת מבואר כן בירושלמי סוכה פ״א ה״ו, לחד מ״ד דגם הדופן קרוי סכך ומשום זה גם הדופן צריך להיות מדבר שאינו מקבל טומאה, כן הוא גירסת האור זרוע הל׳ סוכה סי׳ רפט. ולפנינו הגירסא להיפך עי״ש ויש לחלק ואכ״מ). ובב״ר מבואר דר״י יליף מקרא דאין עננים אלא מלמעלן דכתיב (דניאל ז. יג) וארו עם ענני שמיא ור״ל אמר אין עננים אלא מלמטן שנא׳ מעלה נשיאים מקצה הארץ ובק״ר פ״ג כל מה שבשמים ובארץ ברייתו מן הארץ, הגשם אע״פ שכתוב בו כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים אין ברייתו אלא מן הארץ ומ״ט ואד יעלה מן הארץ, ומבואר דמ״ד זה קאי אליבא דר״ל.

3. ב״ר פי״ג א״ר ברכי׳ עלה שבר מן הארץ מיד והשקה את כל פני האדמה היא דעתי׳ דר׳ ברכיה וכ׳ (דברים לב. ב) יערף כמטר לקחי שברו בריאות ערפן מיד המטר יורד עיש״ה בענין זה וכמו דאיתא בירושלמי שם דאם כפו ערפן לתשובה מיד הגשמים יורדין ודורש אד מלשון שבר עי׳ לעיל מאמר צה ולקמן מאמר קה ועי׳ זהר ח״א לה. ח״ג כח:

4. ב״ר פ״ז פי״ז, תנחומא נח פ׳ ס״א. מצורע ס״ט ולקמן מאמר קלג, המפרשים בירושלמי נתקשו הרבה בביאור האיך נלמד מקרא זה דאדה״ר היא דמו של עולם. ולפ״מ דמבואר לקמן מאמר קלג בביאור מכמה מקומות שהביאו מקרא זה ואד יעלה וגו׳ וייצר, דאדה״ר הי׳ חלתו של עולם נראה דבירושלמי צריך להיות ג״כ פסוק זה למטה כמו בב״ר ושאר מקומות הנ״ל ונכתב שלא במקומו, שוב מצאתי גם בערוך שהביא לשון הירושלמי שלפנינו בערך שק וגורס גם כן קרא דאד על לימוד דאדם חלתו של עולם, ובילקוט המכירי משלי כ׳ כ״ה מביא גירסא אחרת בירושלמי שלפנינו אדם הראשון דמו של עולם הי׳ שנאמר שופך דם האדם וכו׳. ולפ״ז מובן יותר ובתנחומא מצורע שם היא שפכה דמו של אדה״ר והיא מתחייבת שתשפך דמה שנ׳ שופך דם האדם וכו׳ ולפי גירסא זו מדויק היטב הראי׳ מקרא זה וגם בירושלמי הפי׳ כן לפי גירסת הילקוט מכירי, גם בברייתא דמס׳ נדה נוסחא ב׳ הנדפסה בתוספתא עתיקתא והיא מתורתן של ראשונים ח״ב עכ״ו שפכה דמו של אדה״ר שנא׳ שופך דם האדם צריך שיסוק (צ״ל שישפך הג״ה) דמיה. ולפ״ז נלמד מקרא זה טעם להא דנשפך דמיה.

5. ב״ר פי״ג, קה״ר א. ח, תנחומא מקץ ס״א. מדרש תהלים י״ח. ובב״ר מביא ראיה דמתמתקין בעבים דכתיב אשר יזלו שחקים (איוב לו כח) ואיכן הם נעשים נוזלים בשחקים, ופי׳ כל מים הנוזלים הם מתוקים יזלו כמו ימתקו - מלמד שהעננים. בב״ר הגירסא והעננים מתגברים מן הארץ וער לרקיע ומקבלים אותן כמפי הנוד דכתיב (איוב שם כז) יזוקו מטר לאידו. ובמדרש הגדול וריקנטי קצת בשינוי, וראה בתרגום יוב״ע כאן.

6. קה״ר פ״א. כהדין נילוס נהר מצרים שעולה על גדותיו ומשקה וחוזר ומשקה את כל הארץ כן היה האד עולה והשקה את פני האדמה - ורנ״א כמין תוכייה כו׳ מאמר זה אינו מובן, ובמדרש מכת״י הגירסא כמין תובייה כהדין קבריא, ובמדרש קהלת שם רב סימון אמר כמין תיבה כהדין קבריאל דמרבי וקבר ונראה דקבריאל או קבריא הי׳ נהר ידוע להם כמו נילוס במצרים, ותוויי בבבל.

7. ראה לקמן מאמר קט.

8. בב״ר פי״ג קשה היא גבורת גשמים ששקולה נגד כל מעשה בראשית ובקה״ר פ״א ז. קשה יום ירידת גשמים כו׳ ובתענית ט: גדול יום גשמים כיום שנבראו שמים וארץ, ולשון המדרש הגדול דדריש מקרא אינו מבואר במקומות הנ״ל ובודאי הי׳ לפניו באיזה מדרש חז״ל שנאבד מאתנו.

9. מאמר וה נדפס מכתב יד בס׳ כבוד חופה למהרח״ה בשתי נוסחאות ונוסחא שני׳ מס׳ ציוני פ׳ בראשית, מכאן ואילך, נראה דצ״ל שהיתה שותה מים מאליה שנא׳ ואד יעלה וגו׳ מכאן ואילך שתהא שותה מלמעלן. - ובנוסחא שני׳ איתא שתהא שותה מאליה שנא׳ ואד יעלה וגו׳ וגם זה אינו מובן ולפמ״ש צ״ל ״שהיתה״ וחסר הסוף, ומבואר כן להדיא בב״ר פי״ג, מובא במאמר ק׳, וכך היתה הארץ שותה מתחלה דכתיב ואד יעלה וגו׳ וחזר בו הקב״ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן כו׳ ואפשר הי׳ לפרש עפ״ד הר״ס גאון שהביא האע״ז שמפרש ולא אד יעלה מן הארץ, היינו דלא המטיר, קאי גם על ואד וכאלו כתיב ולא אד ומבואר גם במדרש אגדה פירוש זה, ולפ״ז הי׳ אפשר לפרש כאן דחזינן דצמחו האילנות קודם שנברא האדם היינו שהיתה שותה מאלי׳ ומכאן ואילך כ׳ ואד יעלה מן הארץ. אמנם קשה לפרש כן כיון שלא מצינו בכל מאמרי חז״ל שהבאתי בפסוק זה רמז לפירוש זה.

10. מאמר זה מובא במכלתא בשלח ט״ו ב. תנחומא בשלח סי״ב, בספרי עקב כ׳ אנשי דור המבול אמרו אין אנו צריכים לו ואד יעלה מן הארץ וכ״ה במדרש תנאים דברים יא. ט״ז אמרו טיפה אחת של גשמים היא וכו׳. ובמדבר רבה פ״ט מבואר כלשון התוספתא שתי טיפות של גשמים הללו אין אנו צריכים יש לנו מעיין ונחלים שאנו מסתפקין מהם מים, שנא׳ ואד יעלה ובפי׳ התוספתא כ׳ להגיה ולא הביאו מכל המקומות הנ״ל. ונראה לי דלשון התוספתא מדויק שפיר ״הרי שלנו״ היינו שאמרו כיון דכתיב ואד יעלה מן הארץ א״כ הרי המטר בא מן הנהרות ומעינות וזה שלהם ואם יש בהמטר גם איזה טיפות גשמים אין הם צריכים לזה דאי ללשון המדרש וכמו שרוצים להגי׳ בתוספתא מאי זה דהביאו מקרא ואד יעלה. - ועי׳ בפסקתא זוטרתי האזינו בפ׳ וישמן ישורון.

11. במדרש חסרות ויתרות ואד יעלה ואד כת׳ חסר יוד דוגמת ואיד נכון לצלו כשהענן עולה וממטיר שובר זרועות מפקיעי שערים, ורמוז במסורה הנ״ל.

12. רפין בלי מפיק ה״ה, וא׳ מפיק במדבר ה׳ כז.

13. דברים רבה פ״ז ס״ז ועי׳ פדר״א פ״ה ושו״ט קי״ז. האדמה דמרבה כל אלה הדברים שמרויחין בעת ירידת הגשמים - והפרגמטוטין פי׳ סוחרים - אבן טובה כשהמטר יורד מתגדל ומתיפה.

14. שגדלים הזרעים והירקות ונעשו פנים לקרקע (פירש״י).

15. בירושלמי ברכות פ״ט ה״ב. תענית פ״א ה״ג. ע״ז פ״ג ה״ה, ב״ר פי״ג. שמ״ר פ״ה. במקומות אלו איתא תוכן מאמר זה אך בהרבה שינוים והעתקתי לשון המדרש הגדול שמבואר דיליף זאת מקרא את כל פני האדמה - לפי חיסומא, י״מ קשיותא דבמקום קשה אינו שותה כ״כ כמו במקום רך, וי״מ מלשון פתח ומלשון שפתה מלמעלה ונראה בן מדדריש מלשון פני האדמה, - ומ״ש דחרוב ושקמה מעלה עליהן אחת לשבעים שנה מבואר במקומות הנ״ל דחרוב ושקמה אחת לשלשים יום תהום עולה ומשקה אותה מ״ט לרגעים אשקנה ועי׳ במאמר ק״א מפרדר״א.

וַעֲנָנָא הֲוָה סָלֵיק מִן אַרְעָא וּמַשְׁקֵי יָת כָּל אַפֵּי אֲדַמְתָּא.

A cloud [of mist] rose up from the earth, and it watered the entire surface of the soil.

וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה

וַעֲנָנָא הֲוָה סָלֵיק עַל (תאג׳: מִן) אַרְעָא וּמַשְׁקֵי יָת כָּל אַפֵּי אֲדַמְתָּא

אֵד – עָנָן

א. בלשון חז״ל אֵד הוא עָנָן: ״חמשה שמות נקראו לו: עב, אד, ענן, נשיא, חזיז״ (ירושלמי, תענית פ״ג ה״ג), מכאן תרגם ״ואד יעלה״ – ״וַעֲנָנָא הֲוָה סָלֵיק״. וכן בתרגום איוב ״יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ״ (איוב לו כז) ״יְזַלְפוּן מִטְרָא לַעֲנָנֵיהּ״. וכן כתב ראב״ע ״ואד – כמו עשן [צ״ל ענן] וכמוהו יוֹם אֵידָם (דברים לב לה) יום ענן וערפל״.

מוצא העננים, מלמעלה או מלמטה?

ב. התנאים נחלקו במוצא מי העננים, האם הם מלמעלה או מלמטה:

ר׳ אליעזר אומר כל העולם כולו ממימי אוקינוס הוא שותה שנאמר ״ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה״. ר׳ יהושע אומר ממים העליונים הוא שותה שנאמר ״למטר השמים תשתה מים״. אלא מה אני מקיים ״ואד יעלה מן הארץ״? מלמד שהעננים מתגברים ועולים לרקיע ופותחין פיהן כנוד ומקבלין מי מטר (תענית ט ע״ב).

מחלוקתם משתקפת גם בתרגומים: לת״א ״וַעֲנָנָא הֲוָה סָלֵיק עַל אַרְעָא״, מדובר בענן שהיה עולה לרקיע מצד הארץ ומשם יורד ומשקה ״עַל אַרְעָא״, כר׳ אליעזר וכפשט הכתוב.⁠¹ אבל המיוחס ליונתן תרגם ״וַעֲנַן יְקָרָא הֲוָה נָחִית מִגּוֹ כּוּרְסֵי יְקָרָא״, כר׳ יהושע; ענן הכבוד היה יורד מתחת כסא הכבוד ומשקה.⁠² ועל פי דרכו לתרגם תרגום מדרשי ולציין לענני הכבוד, תרגם גם ״כי בסכות הושבתי״ (ויקרא כג מג) ״בִּמְטַלַּת עֲנָנֵי יְקָרָא״, ענני הכבוד. אבל אונקלוס מתרגם שם ״בִּמְטַלַּת עֲנָנִי״, כתרגומו כאן ״ואד יעלה״ – ״וַעֲנָנָא הֲוָה סָלֵיק״.

תוספת הֲוָה

ג. ״ואד יַעֲלֶה״ מציין פעולה תדירית.⁠³ כוונה זו נשמרת בת״א באמצעות פועל העזר הֲוָה; ״וַעֲנָנָא הֲוָה סָלֵיק״, ענן היה עולה באופן קבוע.⁠⁴ ואולם לדעת הרמב״ם (״מורה נבוכים״, ב ל) הֲוָה מציין את הקדימות ולא התדירות:

וממה שצריך שתדעהו, שהחכמים כבר בארו שהעשבים והאילנות אשר הצמיחם האלוה מן הארץ אמנם הצמיחם אחר שהמטיר עליה. ושאמרו ״ואד יעלה מן הארץ״ אמנם הוא ספור העניין הראשון אשר היה קודם ״תדשא הארץ דשא״. ולזה תרגם אונקלוס ״ועננא הוה סליק מן ארעא״.

כלומר ״וַעֲנָנָא הֲוָה סָלֵיק״ בא להטעים שהאד היה עולה טרם ההצמחה, בשני לבריאה בלבד. וראה כעין זה להלן ״ונהר יֹצֵא מֵעֵדֶן״ (פסוק י) ״וְנַהְרָא הֲוָה נָפֵיק״.⁠⁵

1. אמנם בנוסח התאג׳: ״וַעֲנָנָא הֲוָה סָלֵיק מִן אַרְעָא״.

2. מסתבר שגם הזוהר (בראשית כו ע״א) רומז לת״א: ״ואד יעלה מן הארץ תרגומו ועננא יסתלק מן ארעא״. וראה ״תוספות ומלואים״.
במחלוקת התרגומים תלויה גם מחלוקת ר׳ יוחנן וריש לקיש ביחס למקור ההלכה ״כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו״. לדעת ריש לקיש (סוכה יא ע״ב) נלמד הדבר מפסוקנו: ״אמר קרא ואד יעלה מן הארץ, מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ אף סוכה דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ״. אבל לדעת ר׳ יוחנן המקור הוא ״באספך מגרנך ומיקבך (דברים טז יג) – ״בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר״. ובירושלמי סוכה פ״א ה״ה, תלו זאת במחלוקת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע: ״ר׳ יוחנן אמר עננים מלמעלה היו דו יליף לה מאספך. ריש לקיש אמר עננים מלמטן היו, דו יליף לה מעננים״. כלומר, לדעת ריש לקיש מכיון שהעננים באים מלמטה, הרי ניתן ללמוד מהם דין סכך ששניהם ״גידולם מן הארץ״. ואילו ר׳ יוחנן הסובר שהעננים באים מלמעלה, הוצרך ללמוד דיני הסכך מ״באספך״ (וראה גם סוכה יב ע״א תד״ה בפסולת).

3. ודוגמתו ברש״י לשמ׳ לג ז: ״ומשה יקח את האהל – לשון הווה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה״.

4. וכן ״אש תמיד תוקד על המזבח״ (ויקרא ו ו) מכיוון שהיא תדירית תרגם ״אִישָׁתָא תְּדִירָא תְּהֵי יָקְדָא״. והשווה תרגומי הפועל יֹאמַר: ״אם כה יֹאמַר נְקֻדִּים יהיה שכרך״ (בראשית לא ח) ״אִם כְּדֵין הֲוָה אָמַר״, בתוספת הֲוָה לציון תדירות הרמאות. ובפרקי אבות ״הוא היה אומר״, רגיל לומר. אבל ״אשר יאמר לכם תעשו״ (בראשית מא נה) ״דְּיֵימַר לְכוֹן תַּעְבְּדוּן״, ״וּבְנֻחֹה יאמר״ (במדבר י לו) ״וּבְמִשְׁרוֹהִי אֲמַר״. שני האחרונים מציינים פעולה חד פעמית ובאלה תרגם בפועל מוחלט. וראה גם חילופי הנוסחים בפסוק ״וקדשת אֹתָם וְכִהֲנוּ לי״ (שמות כח מא) ״וִישַׁמְּשׁוּן קֳדָמָי״ או ״וִיהוֹן מְשַׁמְּשִׁין קֳדָמָי״. דוגמאות נוספות לשימושו בהֲוָה ראה בפסוק ״כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו״ (בר כו יח) ״כִּשְׁמָהָן דַּהֲוָה קָרֵי לְהֵין אֲבוּהִי״.

5. אבל בזוהר בראשית כו ע״א: ״ואד יעלה מן הארץ – תרגומו ועננא יסתלק מן ארעא״. ולא ברור אם כוונתו לת״א. וראה ״תוספות ומלואים״.

וענן הוה סלק מן ארעא ומשקי ית כל אפי ארעא^א.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אפי ארעא״) גם נוסח חילופי: ״אפה דאר׳⁠ ⁠⁠״.

וענן יקרא הוה נחית מתחות כורסי יקרא ומלי מיא מן אוקינוס והדר סליק מן ארעא ואחית מיטרא ומשקי ית כל אפי אדמתא.

But a cloud of glory descended from the throne of glory, and was filled with waters from the ocean, and afterward went up from the earth, and gave rain to come down and water all the face of the ground.

[טז] וְהִשְׁקָה אֶת כָּל – רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא אָמַר הַכֹּל מִתְבָּרֵךְ, מַשָּׂא וּמַתָּן מִתְבָּרֵךְ, וְהַפְּרַגְמָטוֹטִין מַרְוִיחִין. רַבִּי יוֹחָנָן בַּר לֵוִי אָמַר אַף מֻכֵּי שְׁחִין מַרְוִיחִין. רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר אַף הַחוֹלִין מַרְוִיחִין, וְאֵבְרֵיהוֹן רָפִין עֲלֵיהֶם. אֲבִימֵי מִן חַבְרַיָא הֲוָה מְבַקֵּר בִּישַׁיָא כַּד הֲוַת רְבִיעָתָא נַחֲתָה, הֲוָה אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מָה אִנּוּן עֲבִידִין, הֲוָה אֲמַר לֵיהּ נִנּוֹחוּ. רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר אַף אֶבֶן טוֹבָה מַרְגֶּשֶׁת. רַבָּנָן אַמְרֵי אַף הַדָּגִים מַרְגִּישִׁים.

אָמַר רַבִּי פִּנְחָס עוֹבָדָא הֲוָה בַּהֲדָה עַכּוֹ, וְצָדוּ חַד נוּן וְשָׁמוּ יָתֵיהּ ש׳ לִיטְרִין, וּתְקִילוּ יָתֵיהּ מָאתָן לִיטְרִין. הֲווֹ תַּמָּן חַד סַב צַיָּד, אֲמַר לְהוֹן דְּלָא נָחַת רְבִיעֲתָא. וְכֵיוָן דְּנָחַת, צָדוּ חַד נוּן וְשָׁמוּ יָתֵיהּ מָאתָן לִיטְרִין, וּתְקִילוּ יָתֵיהּ וְאַשְׁכְּחוּנֵיהּ ש׳ לִיטְרִין.

[יז] אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין הָאָרֶץ שׁוֹתָה אֶלָּא לְפִי חִסּוּמָהּ, אִם כֵּן מַה יַּעֲשׂוּ שָׁרְשֵׁי חָרוּב וְשָׁרְשֵׁי שִׁקְמָה שֶׁשָּׁרְשֵׁיהֶם עַד תְּהוֹם, אֶלָא כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי צָרְכָּן. רַבִּי חֲנִינָא בְּרַבִּי עִיזְקָה רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, שָׁרְשֵׁי חִטָּה בּוֹקְעִין בָּאָרֶץ חֲמִשִּׁים אַמָּה. שָׁרְשֵׁי תְּאֵנָה בּוֹקְעִים בַּצּוּר.

אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּךְ הוּא כִּדְקָא אֲמַרְתְּ, לְפִי חִסּוּמָהּ. וְחָרוּב וְשִׁקְמָה אֶחָד לִשְׁלשִׁים יוֹם תְּהוֹם עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אוֹתָהּ, מַאי טַעְמָא: אֲנִי ה׳ נֹצְרָהּ לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה (ישעיהו כ״ז:ג׳), אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁהַמָּטָר יוֹרֵד הוּא עוֹשֶׂה פָּנִים לָאֲדָמָה.

מִתְּחִלָּה וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְחָזַר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא שׁוֹתָה אֶלָּא מִלְּמַעְלָה מִפְּנֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים, מִפְּנֵי בַּעֲלֵי זְרוֹעַ וּבִשְׁבִיל לְהָדִיחַ טְלָלִים רָעִים וְשֶׁתְּהֵא גָּבוֹהַּ שׁוֹתֶה כַּנָּמוּךְ וְיִהְיוּ הַכֹּל תּוֹלִין עֵינֵיהֶן כְּלַפֵּי מַעְלָה הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ״לָשׂוּם שְׁפָלִים לַמָּרוֹם״.

וּמֵהֵיכָן הָאָרֶץ שׁוֹתָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִמֵּי אוֹקְיָנוֹס שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ״ אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וַהֲלֹא מֵי אוֹקְיָנוּס מְלוּחִין הֵן אָמַר לֵיהּ מִתְמַתְּקִין הֵם בֶּעָבִים, דִּכְתִיב (שם ל״ו:כ״ח) ״אֲשֶׁר יִזְּלוּ שְׁחָקִים״, הֵיכָן הֵן נוֹזְלִין בַּשְּׁחָקִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים דִּכְתִיב ״לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִשְׁתֶּה מַיִם״ וְהָעֲנָנִים מִתְגַבְּרִין מִן הָאָרֶץ וְעַד הָרָקִיעַ וּמְקַבְּלִין אוֹתָן כְּמִפִּי הַנֹּד דִּכְתִיב (איוב ל״ו:כ״ז) ״יָזּוֹקוּ מָטָר לְאֵדוֹ״ וְחוֹשְׁרִין אוֹתוֹ כַּכְּבָרָה וְאֵין טִפָּה אַחַת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ דִּכְתִיב (שמואל ב כ״ב:י״ב) ״חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים״ לָמָּה קוֹרֵא אוֹתָן שְׁחָקִים, שֶׁהֵן שׁוֹחֲקִין אֶת הַמַּיִם. דָּבָר אַחֵר: כְּדַקִין הַלָּלוּ שֶׁל בְּהֵמָה.

רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אֵין עֲנָנִים אֶלָּא מִלְּמַעְלָה שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא״. רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: אֵין עֲנָנִים אֶלָּא מִלְּמַטָּה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קל״ה:ז׳) ״מַעֲלֶה נְשִׂיאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ״ עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, לְאֶחָד שֶׁכִּבֵּד אֶת חֲבֵרוֹ בְּחָבִית שֶׁל יַיִן וְקַנְקָנָהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן [בֶּן לָקִישׁ] אוֹמֵר: לְאֶחָד שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ תֵּן לִי סְאָה שֶׁל חִטִּין, אָמַר לֵיהּ הָבֵא קֻפָּתְךָ וּמְדֹד כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָרֶץ, אֲתֵי עֲנָנָךְ וְקַבְּלִי מָטָר.

חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ, אֵד עָנָן נָשִׂיא עָב חָזִיז עָב שֶׁהוּא מְעַבֵּב פְּנֵי רָקִיעַ אֵד שֶׁהוּא שׁוֹבֵר לְבַעֲלֵי שְׁעָרִים עָנָן, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַבְּרִיּוֹת עֲנָוִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ נָשִׂיא, שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַבְּרִיּוֹת נְשִׂיאִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ חָזִיז, שֶׁעוֹשֶׂה חֶזְיוֹנוֹת בָּרָקִיעַ וּמַשְׁרֶה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ אוֹמְרוֹ (ישעיהו א׳:א׳) ״חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ״.

אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָאָרֶץ כְּנֶגֶד אַרְבַּע תְּקוּפוֹת אֶרֶץ כְּנֶגֶד תְּקוּפַת נִיסָן (שֶׁהָיָה) [שֶׁהִיא] מֵרִיצָה אֶת פֵּרוֹתֶיהָ תֵּבֵל, כְּנֶגֶד תַּמּוּז שֶׁמְתַבֶּלֶת פֵּרוֹתֶיהָ אֲדָמָה, כְּנֶגֶד תְּקוּפַת תִּשְׁרֵי שֶׁהָאָרֶץ עֲשׂוּיָה בּוּלִין בּוּלִין שֶׁל אֲדָמָה אַרְקָא, כְּנֶגֶד תְּקוּפַת טֵבֵת שֶׁהִיא מוֹרֶקֶת אֶת פֵּרוֹתֶיהָ.

וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ – עוֹלֶה שֶׁבֶר מִן הָאָרֶץ מִיָּד וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ל״ב:ב׳) ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר״ שָׁבְרוּ בְּרִיּוֹת עָרְפָּן מִיָּד הַמָּטָר יוֹרֵד.

וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה – הַכֹּל מִתְבָּרֵךְ מַשָּׂא וּמַתָּן מִתְבָּרֵךְ, וְהַפְּרַגְמַטוּטִין מַרְוִיחִין, וּמֻכֵּי שְׁחִין וְחוֹלִין מַרְוִיחִין, וְאֵבָרֵיהֶן רָפִין עֲלֵיהֶן אֲבִימֵי מִן חַבְרַיָּא הָוֵי מְבַקֵּר בִּישָׁא כַּד הָוֵי רְבִיעֲתָא נַחְתָּא הָוֵי אָמַר לָהֶן מָה אִנּוּן עָבְדִין הָוֵי אָמְרוּ לוֹ נִנּוֹחוּ אַף אֶבֶן טוֹבָה מַרְגֶּשֶׁת אַף הַדָּגִים מַרְגִּישִׁין עוּבְדָא הָוֵי בַּהֲדָא עַכּוֹ דְּצָדוּ חַד נוּן וְשָׁמוּ יָתֵיהּ תְּלַת מֵאָה לִטְרִין וְשָׁקְלוּ יָתֵיהּ וְאַשְׁכְּחוּנֵיהּ מָאתָן לִטְרִין. הָוֵי תַּמָּן חַד סַב אָמַר לָהֶם דְּלָא נַחְתָּא רְבִיעֲתָא וְכֵיוָן דְּנַחֲתָא רְבִיעֲתָא צָדוּ חַד נוּן וְשָׁמו יָתֵיהּ מָאתָן לִטְרִין וְשָׁקְלוּנֵיהּ וְאַשְׁכָּחוּ תְּלַת מֵאָה לִטְרִין.

וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה – אֵין הָאָרֶץ שׁוֹתָה אֶלָּא לְפִי חִסּוּמָהּ אִם כֵּן מַה יַּעֲשׂוּ שָׁרְשֵׁי חָרוּב, שָׁרְשֵׁי שִׁקְמָה, שֶׁשָּׁרְשֵׁיהֶם עַד תְּהוֹם שָׁרְשֵׁי חִטִּין בּוֹקְעִין בָּאָרֶץ חֲמִשִּׁים אַמָּה, שָׁרְשֵׁי גְּפָנִים וּתְאֵנִים בּוֹקְעִין בַּצּוּר. וְאֶחָד לִשְׁלֹשִׁים יוֹם תְּהוֹם עוֹלָה וּמַשְׁקָה אוֹתָהּ, מַאי טַעְמָא ״אֲנִי ה׳ נוֹצְרָהּ לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָה״ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּשָׁעָה שֶׁהַמָּטָר יוֹרֵד עוֹשֶׂה פָּנִים לָאֲדָמָה.

וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ – הֶעָבִים שׁוֹאֲבִים מַיִם מִן הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קל״ה:ז׳) ״מַעֲלֶה נְשִׂיאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ״, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיִּפְקֹד לָהֶם הַמֶּלֶךְ שָׁם הֵם מַגְשִׁימִים, מִיַּד הָאָרֶץ מֵעֻבֶּרֶת וְצוֹמַחַת, כְּאִשָּׁה אַלְמָנָה מֵעֻבֶּרֶת מִזְּנוּת אֲבָל כְּשֶׁיִּרְצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָרֵךְ צִמְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ וְלִתֵּן צֵידָן שֶׁל בְּרִיּוֹת פּוֹתֵחַ אוֹצָרוֹ הַטּוֹב שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּמַמְטִיר עַל הָאָרֶץ שֶׁהֵן מַיִם זְכָרִים, מִיַּד הָאָרֶץ מֵעֻבֶּרֶת וְצוֹמַחַת שֶׁל בְּרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב״ וְגוֹ׳. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פַּעַם אַחַת בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ סִילוֹנוֹת עוֹלִים מִן הַתְּהוֹם לְהַשְׁקוֹת אֶת פְּנֵי כָּל הָאֲדָמָה שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

ולא בכ׳אר כאן יצעד מנהא פיסקי ג׳מיע וג׳ההא.

ולא היה¹ אד עולה ממנה ומשקה את כל פניה.

1. עי׳ בספר הצידוק (פירוש רס״ג לאיוב ה יא) שביאר ענין האד העולה מהארץ וממנו יורד הגשם.
רבינו בפירושו הארוך הרחיב לבאר ענין תרגומו ״ולא אד״, אך אינו לפנינו, וחבל על דאבדין. ועי׳ במ״ש ר׳ אברהם בן הרמב״ם לדחות את ההכרח לפירוש רבינו, וז״ל: ״ואד וגו׳ - אד שם הקיטור העב העולה מן הארץ; ממנו נגזר בספר איוב יזקו מטר לאדו. ביאר לנו בזה את יסוד המטר ותולדתו שהוא מן אידים עבים עולים מלמטה אחרי מזיגתם, ואותם האידים מחוברים מן ארבעה יסודות כפי מה שפירשה לנו החקירה המדעית בהוראת יהב חכמתא לחכימין... וביארה חכמת הביאור האלוהי במאמרו והשקה את כל פני האדמה ולא אמר ״והשקה את כל האדמה״, לפי שהמטר לא יגיע אל המרכז ולא אל העמקים הרחוקים אלא אל פני הארץ ו⁠(השטח) הקרוב אליהם אשר ממנו יצא הזרע והאילן וכיוצא בהם; ופירוש המקרא לפי טעמו כזה ״ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, טרם יהיה בארץ כל שיח השדה וטרם יצמח כל עשב השדה וכל שיח השדה וכל עשב השדה היה ואדם אין לעבוד את האדמה״. ולפי זה אין הכרח לפירוש רבינו סעדיה ז״ל בהשערת ״לא״ לפני ״ואד״, כפי מה שנודע בתרגומו ומבואר בפירושו הארוך. ודעת אונקלוס ז״ל באשר השאיר את המקרא כפי פשוטו סמך למה שפירשתי; ומחלוקת החכמים ז״ל בזה כתובה בבראש⁠[ית] רבה״.
וכתב ר׳ יהודה אבן בלעם כאן: ״ואד יעלה מן הארץ – הכוונה ולא אד יעלה, והוא נסמך על מאמרו כי לא המטיר (בראשית ב, ה׳). שכן הצמח הראשון אינו צומח אלא מחמת הגשם וזולתו, כדרך הטבע. אחר כך [...] בדוגמת שימוש לשוני זה יש הרבה, כמו מאמרו וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים (ישעיהו מב, ח), יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר (דברים לג, ו)״.
ראב״ע (פירוש ראשון): ״ואד – כמו: עשן, וכמוהו: יום אידם (דברים לב, לה), שהיום הרע יקרא: יום ענן וערפל (צפניה א, טו). והטעם: כי עלה אד מן הארץ בכח המאורות, והשקה האדמה והצמיחה. והגאון אמר, כי פירושו: ולא אד יעלה מן הארץ״.
ראב״ע דקדוק המילים: ״אמר הגאון: כי לא המטיר – מושך אחר עמו, והנה הטעם: ולא אד יעלה מן הארץ, כמו: יכפה אף (משלי כא, יד), ולדעתי אין צורך״.
וכתב הרד״ק כאן: ״והגאון רב סעדיה פירש ואיד – ולא אד, ולא שזכר או אין עומד במקום שנים. וכן פירש: כי לא היה בתחלת העולם לא אדם שיזרע ויטע, ולא אד שיעלה וישקה, אלא ברא הקב״ה בגזרותיו הכל מתוקן. ומה שאמר ולא אד יעלה אחר שאמר כי לא המטיר, ודי לו בזה. ואמר: כי ואד יעלה הוא פירוש כי לא המטיר, להודיע כי האל הוא הממטיר על ידי האד, כי זה הוא תחלת הספור במטר בכתוב״. ובספר השרשים (ערך איד) כתב: ״ופירש רבינו סעדיה ז״ל, ואד יעלה ולא איד, ומלת אין עומדת במקום שנים, וכן פירש כי לא היה בתחלת העולם לא אדם שיזרע ולא איד שיעלה, אלא ברא הקדוש ברוך הוא בגזרותיו הכל מתוקן, ונכון הוא זה הפירוש מכל אשר מפרשים בו״.
וכתב האברבנאל: ״השאלה הד׳: באמרו ואיד יעלה מן הארץ והוא כי אם היה שבעבור שלא היה עדין אדם לעבוד את האדמה לא המטיר השם למה זה יעלה האד להשקות את פני האדמה כי היה א״כ פועל בטל עד שמפני זה פי׳ הגאון רב סעדיה כפי מה שספר ממנו הראב״ע ואיד יעלה מן הארץ ולא אד יעלה ר״ל שאמרו ואדם אין מושך עצמו ואחר עמו כאלו אמר ואדם אין ואין אד עולה מן הארץ אבל פשט הכתוב אינו סובלו ויקשה הכתוב הזה ג״כ שאין לו משפט כי לא ביאר מה היה טרם יהיה הדשא בשדה וטרם יצמח העשב״.
וכתב רד״צ הופמן: ״לפי ר׳ סעדיה גאון (מובא שם בראב״ע) נמשכת המלה ״לא״ שלפני ״המטיר״ גם אל פסוקנו, וכוונת הכתוב היא איפוא ללמדנו, כי לא רק מטר אלא גם אד לא היה, שעשוי היה להשקות את הארץ״.

ואד יעלה מן הארץ – הכוונה ולא אד יעלה, והוא נסמך על מאמרו כי לא המטיר¹ (בראשית ב׳:ה׳). שכן הצמח הראשון אינו צומח אלא מחמת הגשם וזולתו, כדרך הטבע. אחר כך [...]⁠² בדוגמת שימוש לשוני זה יש הרבה, כמו מאמרו וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים (ישעיהו מ״ב:ח׳),⁠³ יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר (דברים ל״ג:ו׳).⁠⁴

1. וכן תרגם רס״ג כאן.

2. כאן שורה לא ברורה בכתה״י.

3. וכן פירש רבנו בפירושו לישעיהו כ״ח:כ״ז (מהד׳ פרץ עמ׳ 139), ושם בהערה צוייינו מקבילות בדברי רס״ג ור״י ן׳ ג׳נאח בספר הרקמה שער כ״ה (מהד׳ וילנסקי עמ׳ רע״ג) ע״ש.

4. שהכוונה, ואל יהי מתיו (=אנשיו) מספר (מועט), וכן תרגם רס״ג שם וכן פירש ר״י ן׳ ג׳נאח בספר הרקמה (שם).

ואד יעלה – לעניין ברייתו של אדם, העלה התהום והשקה עננים לשרות העפר, ונברא^א אדם, כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה. אף כאן: והשקה, ואחר כך: וייצר (בראשית ב׳:ז׳).

א. כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״ונראה״.

ואד יעלה AND A MIST WENT UP – This has reference to the creation of Adam: viz., He caused the deep to rise and filled the clouds with water to moisten the dust, and man was created. It is like a kneader of bread who first pours in water and afterwards kneads the dough – similarly here: He first watered the ground and afterwards He formed man (Bereshit Rabbah 14:1).

ואד יעלה – ¹ה׳ שמות נקרא. עב. שמעבב פני הרקיע. אד. ששובר לבעלי מפקעי שערים. ענן שעושה הבריות ענוים. נשיאים. שעושה נשיאים. חזיז. שעושה חזיונות ברקיע.

ואד יעלה – הוא הענן הנושא המטר שהן עשוין כנודות מחוללין. והן ככברה. שנא׳ חשרת מים עבי שחקים (תהלים כ״ב:י״ב). וסיפר כל מעשה הגן וזכר בתוכו מעשה יצירת האדם. דכתיב וייצר ה׳ אלהים את האדם. ²בשני יודי״ן ביצר טוב. ויצר הרע.

ד״א: וייצר ה׳ אלהים – שתי ייצירות ³אחד לאדם ואחד לחוה. ד״א יוצרו ויצרו – ⁴דא״ר יוחנן אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי.

את האדם – ⁵א״ד״ם. ״אפר ״דם ״מרה. ב״ש״ר. ״בושה ״סרוחה ״רימה.

⁶בשלשה דברים דומה אדם למלאכי השרת. ובשלשה לבהמה. הולך בקומה זקופה כמלאכי השרת. ⁷ומשיחין כמלאכי השרת. ויש בו דעה כמלאכי השרת. ובשלשה לבהמה. אוכלין ושותין כבהמה ומשמשין כבהמה. ומוציאין ריעי כבהמה. מכל העולם כולו הוצבר עפרו. שנא׳ גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו (תהלים קל״ט:ט״ז). ⁸ארבעה שמות לאדמה. כנגד ד׳ תקופות. ארץ. תקופת ניסן מריצה הפירות. תבל. תקופת תמוז מתבלת הפירות. אדמה. תקופת תשרי ⁹עושין בולין של אדמה. ארקא. תקופת טבת ¹⁰מריקה הפירות.

ויהי האדם לנפש חיה – ¹¹תרגום לרוח ממללא. שהרי הבהמות יש בהן נשמת חיים. שנא׳ כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו (בראשית ז׳:כ״ב). אבל האדם לנפש חיה הוא. וכן הוא אומר חי חי הוא יודך כמוני היום (ישעיהו ל״ח:י״ט).

1. ה׳ שמות נקרא. ב״ר פי״ג. ילקוט רמז כ׳. ירושלמי תענית פ״ג ה״ג דף ס״ו ע״ג. שו״ט מזמור קל״ה.

2. בשני יודי״ן. ברכות ס״א ע״א. ב״ר פי״ד.

3. אחד לאדם ואחד לחוה. ב״ר שם ופ״כ. ועי׳ ירושלמי יבמות פ״ד ה״ב דף ה׳ ע״ד.

4. דאמר ר׳ יוחנן. בברכות ס״א ע״א. עירובין מ״ח ע״א. איתא א״ר שמעון בן פזי.

5. אדם אפר דם מרה. סוטה ה׳ ע״א.

6. בשלשה דברים. חגיגה ט״ז ע״א. ועי׳ אדר״נ פנ״ח. ועי׳ ב״ר פי״ד ברא בו ד׳ בריות מלמעלן וד׳ מלמטן.

7. ומשיחין כמלאכי השרת. בגמרא שם ומספרים בלה״ק כמלאכי השרת.

8. ד׳ שמות לאדמה. ב״ר פי״ג. שו״ט מזמור קל״ה. ועי׳ פסיקתא בחדש השביעי. שחושב שם ז׳ שמות. וע״ש בהערה ע״ח. ובפסיקתא פסקא ביום כלת משה הערה קל״ח. ועיין אדר״נ פל״ז. ובמדרש משלי פ״ח חושב עשרה שמות לארץ.

9. עושה בולין של אדמה. פי׳ חתיכות של אדמה. עי׳ ירושלמי ריש ר״ה בירח בול. שבו העלה נובל. והארץ עשויה בולות בולות.

10. מריקה הפירות. בב״ר שם שהיא מורקת את פירותיה. עי׳ במ״כ שם. והרד״ל כתב פי׳ שעדיין אין הפירות ניכרים רק מתחלת להוציא עלים ולהצץ ציץ שהם ירוקים.

11. תרגום לרוח ממללא. עי׳ באור נה״ש.

יעלה – העלה, לשון מפעיל, כמו: ויעל עולות במזבח (בראשית ח׳:כ׳), שהוא כמו: העלה.⁠¹

1. שוחזר מחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 326 ואילך.

ואד – חסר יו״ד על פי המסורת. ואחרי שמשפטו ביו״ד יאמר אידו כמו יזוקו מטר לאידו (איוב ל״ו:כ״ז), ולא ידגש לומר אדּו כמו: מאם – אמו, מאש – אשו הגדולה (דברים ד׳:ל״ו).

והשקה – אינו לשון שתייה כלל, אך לשון בפני עצמו הוא. ולא יתכן לבא כי אם במקום^א לשון מפעיל של שתייה. לא יתכן לבא בלשון מפעיל לומר והשתה, כאשר לא יאמר מן עשה – והעשה.⁠¹ וכן מצינו הרבה גזרות, יש שלא ימצאו בלשון פועל ויש לשון מפעיל לבד, ויש נמצא פעמים בלשון פועל ופעמים בלשון מפעיל, וכבר פירשתי בשער השלישיים.

1. כלומר, השורש ״שקה״ מופיע רק בצורת הפעיל, ולשורש ״שתה״ אין צורת הפעיל.

א. כן בכ״י ברלין ובמהדורת מרדלר. במהדורת שטיין הושמטה מלת ״במקום״.

ואד – כמו: עשן, וכמוהו: יום אידם (דברים ל״ב:ל״ה), שהיום הרע יקרא: יום ענן וערפל (צפניה א׳:ט״ו).⁠¹ והטעם: כי עלה אד מן הארץ בכח המאורות, והשקה האדמה והצמיחה.

והגאון אמר, כי פירושו: ולא אד יעלה מן הארץ.

1. השוו גם יואל ב׳:ב׳.

A MIST. Ed (mist) means smoke.⁠¹ The day of their calamity (yom edom) is similar (Deut. 32:35). An evil day is called a cloudy day and a day of thick darkness.⁠² The meaning of our verse is that via the power of the lights a mist arose from the earth and watered it and caused it to bring forth vegetation. Saadiah Gaon explains as follows: "And no mist yet went up from the earth.⁠"³

1. Ibn Ezra reads ashan (smoke). That is, a smoke-like substance went up from the earth. Weiser suggests reading anan (cloud) because smoke is out of place here since Ibn Ezra speaks of clouds.

2. Hence yom ed means a cloudy day, i.e., a dark day or day of calamity.

3. According to Saadiah the word lo found in verse 5 also applies to this verse.

והנה הזכיר איך הדשיאה, כי אד עלה מן הארץ – והו״ו¹ כפ״א רפה בלשון ישמעאל, ובספרנו כמוהו רבים: ביום השלשי וישא אברהם את עיניו (בראשית כ״ב:ד׳), ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו (שמות ט׳:כ״א).

אמר אחד מגדולי ספרד: כי האדמה – היא ארץ ישראל. והראתי לו גם אני: וגם האדמה אשר הם עליה (שמות ח׳:י״ז). והוא השיב: הנה מצאנו הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה (בראשית ד׳:י״ד). ואני עניתי: כי פני האדמה בדרום, כי שש פאות הנה, והשלוש הן הנכבדות. והנה תנועת הצמח למעלה, והאדם לפנים, והגלגלים לימין, על כן פני האדמה נכבדים מכל הארץ.

1. כלומר: הו״ו במלת ״ואד״.

ואיד – לשון ליחלוחית, כמו: יזוקו מטר לאידו (איוב ל״ו:כ״ז), כלומר: ללחלחו.

Rather [the way that the first vegetation was created was that] אד יעלה מן הארץ MOISTURE WELLED UP FROM THE GROUND: The land was still moist and well watered from the water that was [still] on its surface. [Vegetation] grew from that moisture.⁠¹ For the day—the third day of creation—that (1:9) the waters were all gathered into one area, was the same day that [the first] vegetation grew.⁠² The word אד means “moisture,”³ as in the verse (Job 36:27) “They will pour down rain לאדו”—i.e. “to give it moisture.”

1. R. Yosef Bekhor Shor’s explanation opposes that of Rashi who understands the reference to the moisture on the land as explaining how humans were created.

2. R. Yosef Bekhor Shor presents a creative harmonization of chapters 1 and 2. In chapter 1 we learn that there was water everywhere until the third day, when God moved it all to defined areas. Presumably there was too much water before that on the surface of the earth for anything to grow. But once the water was moved to central locations, the rest of the earth had a small layer of moisture (איד) left on it, akin to the way that land might be after a rainfall. This layer of moisture caused plants to grow without rain. Humans then were created three days later to take care of the vegetation.

3. The word אד (not to be confused with the more common biblical Hebrew word איד—disaster) appears only twice in the Bible: here and in Job 36:27. A common tradition of interpretation explains the word as “cloud” (e.g. Onq. here, Rashi in Job, BR 13). But R. Yosef Bekhor Shor rejects that explanation since he wishes to explain that the first vegetation did not come about in the standard manner through rain.
Speiser argues (Anchor Bible here, and Bulletin of the American Schools of Oriental Research 140 (1955), 9–11) on the basis of Akkadian parallels that אד refers to waters that swell up from the ground. See also the discussion in NJPSC, p. 354, note 8.

ואד וג׳ – אד שם הקיטור העב העולה מן הארץ, ממנו נגזר בספר איוב (לו:כז) יזוקו¹ מטר לאדו². ביאר לנו בזה את יסוד המטר ותולדתו שהוא מן אדים עבים עולים מלמטה אחרי מזיגתם. ואותם האדים מחוברים מן ארבעה יסודות כפי מה שפירשה לנו החקירה המדעית בהוראת {האל יתעלה אשר} יהב חכמתא לחכימין³ (ע״פ דניאל ב:כא). המכריע במזיגת אותם האדים {הוא} יסוד הרוח, ופחות ממנו יסוד המים. ואותם האדים נישאים על ידי יסוד הרוח והאש אשר בהם, ומזדככים באויר ונפלטת מהם תמצית {יסוד} הרוח והאש אשר כל אחד מהם עולה ומבקש מחוז יסודו⁴. שוב נבדל {יסוד} המים ומשהו מחובר בו מן {יסוד} הארץ, עם שיירים קטנים במזיגה מן {יסוד} האש והרוח המאוחדים בשעת המזיגה. ובכן אותה התמצית מן האדים העולים שוקעת ויורדת ומבקשת את מחוז יסודה, ובירידתה היא משקה את הארץ ומרוה אותה⁵.

וביארה חכמת הביאור האלוהי במאמרו והשקה את כל פני האדמה, ולא אמר והשקה את כל האדמה לפי שהמטר לא יגיע אל המרכז ולא אל העמקים הרחוקים⁶, אלא אל פני הארץ ו{השטח} הקרוב אליהם אשר ממנו יצא הזרע והאילן וכיוצא בהם. ופירוש המקרא לפי טעמו כזה ואד יעלה מן הארץ, והשקה את כל פני האדמה טרם יהיה בארץ כל שיח השדה וטרם יצמח כל עשב השדה, וכל שיח השדה וכל עשב השדה היה ואדם אין לעבוד את האדמה.

ולפי זה אין הכרח לפירוש רב׳ סעדיה ז״ל בהשערת {הוספת תיבת} לא לפני ואד⁷, כפי מה שנודע בתרגומו ומבואר בפירושו הארוך⁸. ודעת אונקלוס ז״ל – באשר השאיר את המקרא כפי פשוטו – סמך למה שפירשתי⁹. ומחלוקת החכמים ז״ל בזה כתובה בבראשית רבה¹⁰.

1. קעו. העתיק המהדיר ׳יזקו׳ ע״פ נוסח המסורה שבו המלה היא חסרה, ואמנם בכתה״י היא מלאה כמו שהעיר המהדיר בהערותיו ע״ש.

2. קעז. פירש אבן עזרא לשון זיקוק ובירור [כמו (תהלים יב:ז) ׳מזוקק שבעתים׳] וז״ל: ׳כאילו יזקק המטר מן האיד העולה שהוא סבת המטר, כמו ואיד יעלה מן הארץ׳.

3. קעח. לכאורה פירוש הך פסוקא לדעת רבנו הוא שה׳ הוא שנתן החכמה שיש לחכמים וכדרך שפירש רס״ג בפירושו לדניאל בקטע שנותר בכת״י (והועתק ותורגם במילונו של פרופ׳ בלאו עמ׳ 155–156) ובעוד כמה מקומות [השוה מה שנתבאר להלן פר׳ כי תשא (שמות לא:ג) בהערה], ולא כמו המפרשים שפירשו ע״פ מדרשם ז״ל בברכות (כה.) שהכוונה היא שה׳ מוסיף חכמה על חכמת החכמים. כמובן שלפירוש השני, השימוש בביטוי זה כאן נשמע קצת יומרני.

4. קעט. השוה לשון הרמב״ם בהל׳ יסודי התורה (ד:ג): ׳וכל המחובר מארבעה יסודות אלו הוא נפרד בסוף [...] ויחזור ליסודותיו וישוב מקצתו לאש ומקצתו למים ומקצתו לרוח ומקצתו לארץ׳.

5. קפ. כעי״ז ביאר רבנו בקצרה בס׳ המספיק בפרק על הבטחון (הוצאת פלדהיים עמ׳ 228) וכתב: ׳והמטר בא מאדים סמיכים העולים ממעמקי האדמה ומתערבבים העננים עם שאר היסודות כמו שאמר הכתוב ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. והגורמים לעליית האדים הללו הם תנועת היסודות ונשיבת הרוחות הכפופות לרצונו יתעלה וחפצו׳. וראה מה שביאר הרמב״ם בהל׳ יסודי התורה (ד:ה-ו) ובמו״נ (א:עב, ב:ד) בענין השתנות היסודות ותנועתם.

6. קפא. פירוש, לא אל מרכז כדור הארץ ואף לא למעמקי האדמה.

7. קפב. כלומר, משמעות הכתובים לפי פשוטו של מקרא היא, שבעת בריאת השמים והארץ לא היו צמחים, ומכל מקום אד יעלה מן הארץ וירדו גשמים. ואינו מובן לאיזה צורך ירדו הגשמים [ועי׳ פירוש רש״י שנצרכו לגיבול עיסה מהעפר לשם יצירת האדם]. בשל קושיא זו פירש הרס״ג שכוונת הכתוב להוסיף ׳לא׳ – ׳ולא אד יעלה מן הארץ׳, והכתובים מתפרשים שלא היו צמחים, משום שלא היה אדם לעבודת האדמה ואף לא ירדו גשמים. אך לפירוש רבנו הכוונה כפשוטה שבאמת ירדו גשמים, וא״צ לפירוש הרס״ג, והכתובים מתפרשים שכבר ירדו גשמים טרם היו בארץ הצמחים, ואזי הם צמחו [וכפי שכתב רבנו לעיל שיש לסרס המקרא].

8. קפג. וכן הביא ראב״ע בשמו בזה״ל: ׳והגאון אמר כי פירושו ולא אד יעלה מן הארץ׳. וכמו״כ הובא פירושו ע״י הרד״ק בפירושו, וכן בס׳ השרשים (שרש איד) הביאו בזה״ל: ׳ופירש רבינו סעדיה ז״ל, ואד יעלה ולא איד, ומלת אַיִן עומדת במקום שנים, וכן פירש כי לא היה בתחלת העולם לא אדם שיזרע ולא איד שיעלה, אלא ברא הקדוש ברוך הוא בגזרותיו הכל מתוקן, ונכון הוא זה הפירוש מכל אשר מפרשים בו׳. ויצויין שיש הפרש בין אלו המובאות איזה מלה מושך עצמו ואחר עמו, האם ׳לא׳ שב׳כי לא המטיר׳, או ׳אין׳ שב׳ואדם אין לעבוד׳. ובפירוש הרד״ק כאן נראה שהוא מסתפק בדבר ע״ש. וגירסת רבנו היא כשל הראב״ע, ואמנם יש להעיר שנמצא לפי זה מלה אחת מושכת עצמה ואחרת עמה בשני מובנים שונים, הראשון לשון עבר ׳כי לא המטיר׳, והשני לשון עתיד ו׳לא איד יעלה׳, וצל״ב. [יצויין שיש כמה עותקים של תפסיר הרס״ג בדפוס ובכת״י שאין בגירסתם דיבור זה, אבל כבר העיר פרופ׳ אליעזר שלוסברג במאמרו ב׳טללי אורות׳ (גליון יג עמ׳ 92) שגירסאות אלו אינן מקוריות ע״ש].

9. קפד. מעניין הדבר שבעוד שרבנו מסתמך על מה שלא נמצא בת״א לבסס פירושו בניגוד לפירוש רס״ג, הרי שהרמב״ם במו״נ (ב:ל) הבין שדברי התרגום מפורשים שכבר עלה האד להשקות הגן, ומכך צמחו מה שצמחו, וז״ל (ע״פ תרגום הר״י קאפח): ׳ממה שאתה צריך לדעת כי החכמים כבר בארו שהעשבים והאילנות אשר הצמיח ה׳ מן הארץ לא הצמיחם אלא אחר שהמטיר עליהם, ושמאמרו ואד יעלה מן הארץ וג׳ אינו אלא תיאור המצב הראשוני אשר היה לפני תדשא הארץ דשא, ולפיכך תרגם אונקלוס ׳ועננא הוה סליק מן ארעא׳׳. כלומר, מהלשון ׳הוה סליק׳ שהוא לשון עבר, דקדק הרמב״ם שהאד כבר עלה לפני צמיחת הצמחים [וראה ס׳ פרשגן (על תרגום אונקלוס) שהביא דברי הרמב״ם, ועוד הציע אופן אחר בביאור התרגום, אבל לא נזכר שם מדברי רבנו].

10. קפה. כנראה כוונתו למה שנחלקו שם (יג:י) ר׳ אליעזר ור׳ יהושע מהיכן הארץ שותה, שלדברי ר״א שותה ממימי אוקיינוס המתמתקים ממליחות שלהם בעבים, ולדברי ר״י שותה מן העליונים ע״י שהעננים מתגברין מן הארץ עד לרקיע.

ואיד י׳עלה מ׳ן ה׳ארץ – י׳מ׳ה׳. מלמד שמן הים בא הענן.

ואד יעלה מן הארץ – ע״ד הפשט העשן העולה מלחות המימיות שבארץ בהיותו חם ולא נתערבו החלקים המימיים עם החלקים הארציים נקרא אד, ולפי שהמטר מן האד הלח הזה והענן מקבלו ע״כ נקרא הענן בלשון אד שכתוב (איוב ל״ו:כ״ז) יזוקו מטר לאדו.

וע״ד המדרש אלו ענני כבוד שהיו מתגברים ועולין, ולפי המדרש יהיה מן הארץ הנזכרת בפסוק ראשון והתגברות ענני כבוד רמז לקבלת שפע הכבוד שהוא מקבל מאת הש״י, וזהו שדרז״ל בענין דשאים באותה שעה פתח שר העולם ואמר (תהלים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו, ודרך תפלה אמר כן כמו שנאמר יהי ה׳ אלהינו עמנו, ובאורו ישמח כדי שישמח, והבן זה.

והשקה את כל פני האדמה – אלו הגלגלים וכל מה שלמטה מהם שהם פועלים באדמה, והשקה את כל פני האדמה מלת כל רומזת למה שדרשו רז״ל מארבע רוחות העולם הוצבר עפרו.

ואד יעלה מן הארץ, "and a mist would rise from the earth.⁠" The plain meaning is that these words refer to the steam which rises from the moisture of the various concentrations of water on earth. As they usually contain some solid particles from earth, the Torah called it אד "mist.⁠" Seeing that the rain results from this moist mist and the clouds accept it, the cloud itself was called אד as we find in Job 36,27 יזוקו מטר לאדו, "which cluster into rain, from His mist.⁠"

An homiletical approach views these words as a reference to the ענני הכבוד, "the clouds of G-d's glory" which were gathering strength and rising. According to the Midrash, the words מן הארץ which are mentioned in our verse first and the strengthening of the clouds of glory are an allusion to the great honour these clouds receive from G-d Himself. This is what our sages in Chulin 60 referred to when they said concerning the herbs, that at that time the angel in charge of the world opened his praise of the Lord with the words: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו "May the glory of G-d last forever and may He derive joy from His works" (Psalms 104,31). The angel said these words as a form of prayer, just as a similar expression in Kings I 8,57 when Solomon said יהי ה' אלוהינו עמנו, "let the Lord our G-d be with us.⁠" The meaning of the words ישמח ה' is "so that He will have reason to rejoice.⁠"

והשקה את כל פני האדמה, "and it provided irrigation for the entire earth.⁠" The reference is to the planetary system and all that is below it and exerts influence on life on earth. The additional word כל, "all,⁠" is the reason the sages said in Sanhedrin 35 that the dust of the earth was collected from all four corners of the earth.

ואד יעלה מן הארץ – פירש״י לענין יצירת האדם קאמר. ונר׳ לפי הפשט כי לפי שאמר וכל שיח השדה וגו׳ כי לא המטיר ואף אם היה מטר אדם אין חזר ואמר ואד יעלה מן הארץ שהמטיר וגם נברא שיעבוד את האדמה ואז צמחו העשבים וגדלו האילנות:

ואד יעלה מן הארץ, "vapour would rise from the earth, etc.⁠" According to Rashi these words refer to the fashioning of man, God, so to speak, used the moisture called אד to make a kind of dough of the mixture of earth and these vapours, allowing Him to fashion and mould man in the shape He had intended for him.

According to the plain meaning of the text it appears that seeing the Torah writes that at that time no rain had yet descended on earth, there was no point to rain descending until man had been created who would till the ground after the rain had fallen. The Torah therefore describes that vapours from the earth could keep the plants alive even in the temporary absence of man to tend to them.

ואד – ב׳ במסורה הכא ואידך ואיד נכון לצלעו. רמז למה שאמרו רז״ל למה נקרא שמו איד שהבריות משברים לבם כדי שיתן להם הקב״ה מטר.

ואיד יעלה – לגבל הרקיע לבריאת עולם, וקשה למה לא בא איד לגבל בהמות שנבראו קודם לכן ומעפר. י״ל לפי שנבראו במאמר ולא הוצרכו גיבול, אבל אדם שנברא בעשייה, שנ׳ ויעש אלקים את האדם, ומ״מ עוף לא היה צריך גיבול שמן הרקק נבראו וכ״ש דגים.

והמטר ההוא, שהשקה את כל פני האדמה, היתה הויתו מן האיד העולה מן הארץ שכבר יתהוה ממנו המטר, כמו שהתבאר בספר האותות; ואולם זכר זה בכאן, לפי שהשלמוּת ביצירתו לא הגיע אלא לזמן ארוך אחר הבריאה שברא ה׳ יתעלה בששת ימי בראשית.

לענין ברייתו של אדם. ב״ר לא לענין העשבי׳ והאילנות שאלו היה כן היו העשבים צומחי׳ קודם יצירת האדם עם האד המשק׳ פני האדמ׳ שואד יעלה קודם וייצר הוא ומה טעם כי לא המטיר ומזה הצד בעצמו פי׳ ואד יעלה והשקה שהעלה התהום והשקה העננים לשרות העפר ולא שהשמש העלה האד מן הארץ כמנהגו של עולם מפני שזה הפועל הוא המטר וכל עוד שלא נברא האד׳ לבקש מטר לא המטיר כדלעיל אבל עכשיו שלא העלה האד אלא לענין בריתו של אדם הראשון צ״ל שלא היה האד ההוא כמנהג האדי׳ העולי׳ מכח השמש ומשקי׳ פני כל האדמ׳ רק במקום שבו נברא האדם מכיון שלא נהיה רק לברייתו של אדם כגבל הזה שהוא נותן את המים ואח״כ לש את העיסה ומ״ש והשקה את כל פני האדמ׳ דמשמע אפי׳ במקומות אחרות הוא משום דהוצבר עפרו מכל האדמה וכשבא האד במקום שנברא בו האדם הרי הוא כאלו בא אל כל פני האדמה:

ומפני זה העלה אד מן הארץ והשקה את כל פני האדמה.

ואד יעלה מן הארץ והשקה – וביום עשות כשסדרן על סדר מתמיד (פסוק ד׳), עלה אד מן הארץ, שהיה טל לברכה, ש״הרוה את הארץ והולידה והצמיחה״ (ישעיהו נ״ה:י׳) בלתי מטר ועבודת אדמה.

ואד יעלה מן הארץ, on the day they were completed, i.e. at the end of the sixth “day” a vapour rose from the earth equivalent to beneficial dew which irrigated the earth and enabled it to bring forth further vegetation without the help of rain or man’s labour.

[א] ואד יעלה מן הארץ

[1] סוכה פרק ראשון דף יא ע״ב (סוכה יא:)

[2] ראש השנה פרק ראשון דף יא ע״א (ראש השנה יא.)

[3] תענית פרק ראשון דף ט ע״ב (תענית ט:)

לענין ברייתו של (גן) [אדם]. לא לענין הצמחים, שהרי עדיין לא היה האדם שמכיר בטובתן של גשמים (רש״י פסוק ה), וכל זמן שלא היה האדם לא היו הגשמים, ואם כן למה היה האד עולה, אלא לענין ברייתו של אדם:

העלה התהום. דאם לא כן הוי למכתב ׳ואד יעלה מן המים׳, ולמה כתב ״מן הארץ״, אלא מפני שבא האד מתחת לארץ, שהוא התהום:

והשקה אֶת⁠־כל⁠־פני האדמה: מלת אֵֽת לבן אשר בצירי ובמאריך, ולבן נפתלי בסגול ובלא מאריך ובמקף, כפי הנראה ¹בחילופים שבדפוס. וקשה שרוב הספרי׳ הם כבן נפתלי. אח״כ מצאתי בחילופי׳ כ״י בהפך, והשתא לא קשיא מידי. [אֶת⁠־כָּל⁠־פְּנֵי].

1. בחילופים: חילופים-ד.

לענין בריותו כו׳. דק״ל דהא לעיל כתיב כי לא המטיר ה׳ כיון שעדיין לא נברא האדם וכאן כתיב ואד יעלה וגו׳ משמע שהיה מטר אע״פ שעדיין לא נברא האדם:

אף כאן. הא דדחק רש״י ולא מפרש סתם מטר דהיינו המים שעל הארץ משקים העננים היינו משום דכתיב כי לא המטיר דהיינו סתם מטר שהוא ממים שעל הארץ ש״מ דקודם שנברא האדם לא המטיר והאי אד עלה קודם שנברא האדם שהרי אח״כ כתיב ויצר אלהים וגו׳ ואי היה מטר סתם הוה הפסוקים כסותרין אהדדי וק״ל:

For the purpose of creating. Rashi is answering the question: Earlier it is written that Hashem did not bring rain, since man had not yet been created. Why then is it written here, "A mist rose,⁠" implying that there was rain before man was created?

Here, too. Why was Rashi forced to explain [that "a mist rose" is from the waters of the deep and] not from the waters on the surface of the earth which [evaporate and] feed the clouds? Because it is written: "For Adonoy Elohim had not brought rain,⁠" referring to ordinary rain, from which come the waters on the earth. Thus, before man was created it did not rain. Yet "a mist rose" before man was created, for only afterwards it is written (v. 7), "Adonoy Elohim then formed the man.⁠" If this mist was from ordinary rain, the verses would contradict each other.

ואד יעלה מן הארץ – בב״ר פליגי ר׳ יוחנן ור״ל. ר״י אמר אין עננים אלא מלמעלה שנאמר וארו עם ענני שמיא. ור״ל אמר אין עננים אלא מלמטה שנאמר מעלה נשיאים מקצה הארץ ובפר״א אמר בזמן שישראל אין עושין רצונו של מקום ממים התחתונים הם שותים. והטעם מפני שישראל מחברים שמים וארץ במעשיהם הנאותים אז יורידו הגשמים מלמעלה ואם לא נעצרים מלמעלה וז״ש ואדם אין לעבוד את האדמה כמו לעבדה ולשמרה. ולכן ואד יעלה מן הארץ מפני שלא היו זכות מעשים להוריד הגשמים מלמעלה אז אד עלה מן הארץ שעננים שתו מן מים התחתונים ואמר מן הארץ מפני שהאידים עולים מן תערובת הארץ ויסודותיה.

והשקה את כל פני האדמה – הפרטית הנצרך לעבדה. אד הוא ענן ולפי שכל צרה ר״ל נמשל לענן וחשך לכן נקרא אד. יעלה לשון הוה להורות שענינו תמיד כך הוא.

ואד יעלה וגו׳ – גם המקרא הזה סתום בטעמו מאד. והתימה מהרמב״ן ז״ל שפירשוֹ על לֶדֶת המטר מן האד. ואם כן מה טעם ״כי לא המטיר״, וסמוך לו ״ואד יעלה״. והנה המטיר! ורש״י ז״ל פירש בשיטת חכמינו ז״ל שהעלה אד לגבל העפר ליצירת האדם, על דרך שפירש ראב״ע בשם הגאון רב סעדיה ״ולא איד יעלה״.⁠¹ והמתבונן בכתוב שאמר ״והשקה את כל פני האדמה״² יבין שאין טעם לפירוש זה.

ולדעתי הודיעה התורה שני דברים. האחד כי לא המטיר יי אלהים על הארץ, ואין זה על זמן ארבעה³ ימי בראשית, אחר שיצאו הדשאים והעץ, כי מה יודיע בההודעה הזאת? אם ירד המטר קודם בריאת האדם או לאחר מכן. אבל הודיעה שבתחלת הבריאה לא היה העולם כמו עתה, שהארץ שותה למטר השמים. אבל הארץ עצמה השקה את פני האדמה, וזהו שאמר ״ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה״. ״ואד״ כמו עשן ולחלוחית מים שעלה מן הארץ להשקות את האדמה. והאריך ענין זה לדעתי כל הדורות שמאדם ועד נח ולא ירד הגשם מן השמים והיה זה פלא גדול. ובזמן המבול נשתנו סדרי בראשית בכמה דברים, ומאז ואילך תשתה הארץ למטר השמים. אבל נשבע ה׳ שלא יבוא עוד מבול מים. וזהו אות הקשת שלא נראה בעולם עד העת ההיא, כי איננו רק ביום הגשם. ולא המטיר ה׳ לפני זה, אבל בענן היה תמיד. ולא נראה [נראתה קשת] שלא היו ענני גשם. על כן אמר ה׳ ״והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן״⁴ וכבר אמר ״את קשתי נתתי בענן״.⁠⁵ ולכן הקדימה התורה ״כי לא המטיר י״י אלהים״.

וההודעה השניה היא לבאר דבר קשה במעשה היום השלישי. שם אמר שנקוו המים שעל הארץ אל הימים, ואם כן היתה מקצת הארץ יבשה ומקצתה ימים שמימיהם מלוחים. ונשאל איך התהוו הנהרות והנחלים בעת ההיא שמימיהם מתוקים? כי אין לומר שהתהוו עם הזמן שבקעו מעיינות תהום, כדרך מוצא הנחל שמקורו בארץ ומימיו יוצאים מן הים ובלכתם מרחק רב מתחת לארץ מתמתקים ומתבשלים עד שיהיו ראויים לשתיה. וכאמרו ״כל הנחלים הולכים אל הים וגו׳ שם הם שָׁבִים ללכת״.⁠⁶ וכל עוד שהנחל הולך ומתרחב על ידי מי גשמים מכל המדינה שנאספים אליו, גם ממעינות העוברים לרחב המדינה, ונופלים בו כאמרו ״המשלח מעינים בנחלים״.⁠⁷ הנה להתהוות נחל גדול שירד אל הים צריך זמן רב, גם מי גשמים גם מעינות. והתורה תספר בסמוך ״ונהר יוצא מעדן וגו׳ והיה לארבעה ראשים״? וזכרה ארבעה נהרות גדולות מאד הידועים לנו. והיה זה כששִׁכְלֵל עולמו טרם יום השביעי. ולא ראיתי מי ששם לבו לשאול על דבר זה ולחקור עליו. ולכן קודם שזכרה תורה ענין גן עדן והנהרות הודיעה הפלא שנעשה בימי בראשית שאד יעלה מן הארץ׳ שהעלה הארץ מבטנה מים רבים. וזה האד השקה כל האדמה, והיה לנהרים גדולים ויאורים עצומים. ובצאתם מן הארץ היו מתוקים, וכן היה תמיד עד ימי נח שעלה אד להשקות את האדמה. והנהרות העלו מימיהם והשקו השדות כמו שעוד היום נהר מצרים המשקה כל הארץ, כי אין שם מי גשמים. והיו בני האדם עושים מעברות בארץ, להמשיך המים אל שדותיהם וכרמיהם כמו שעושים עד היום אנשי מצרים. ועל זה אמר למעלה ״כי לא המטיר י״י אלהים״. ואעפ״י שהיה אד עולה, ואדם אין לעבוד את האדמה להשקות הזרעונים, כמו שצריך להיות במדינות שהנהר משקה אותם. וזהו לשון ״והשקה״ כמו ״וירא לוט וגו׳ כי כלה משקה כגן י״י כארץ מצרים״⁸ כמו ארץ מצרים שאינה צריכה למי גשמים כי הנהר משקה אותה, כן היתה מדינת סדום. וכן ״ומעין יצא מבית י״י והשקה את נחל השטים״.⁠⁹

ואם אין ריע לי בפירוש זה בכל מפרשי המקרא ז״ל, רואה אני כי עלה [כך] על לב חכמינו ז״ל שאמרו בבראשית רבה שם, שאלו ״כיצד היתה הארץ שותה״? פירוש, קודם שהמטיר ה׳ עליה. ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ורבנן. ר׳ יהודה אמר כהדין נילוס דמשקה והדר משקה. ור׳ נחמיה אמר כמין תוכייה דהדין קבריא דמרבה וקבר״. [ופירושו שהוא נהר שעולה ומרבה מים ונבלע באדמה].⁠¹⁰ ורבנן אמרי כמין תוויי נהר, בבל ושמו תוויי. ולמה קורין אותה תוויי? שהוא חזר ומשקה אחת למ׳ שנה, וכך היתה הארץ שותה מתחלה, דכתיב ׳ואד יעלה מן הארץ׳. וחזר בו הקב״ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן. ר׳ חנן דציפורי בשם ר׳ שמואל בר נחמן אמר מפני ד׳ דברים חזר בו הקב״ה, שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן. מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ועוד שיהיו הכל תולין עיניהן כלפי מעלה״. [עד כאן לשון המדרש]. למדנו מדבריהם שאין ״ואד יעלה מן הארץ״ נאמר על התהוות המטר כדברי הרמב״ן ז״ל. ולמדנו שדעתם ז״ל שבתחילת בריאת העולם לא המטיר ה׳ כלל על הארץ, אבל נוסדה להיות כולה משקה כארץ מצרים. ואין לספק שלא אמרו כן על ששת ימי בראשית כי לא היה העולם צריך לא למטר ולא לאד משקה. ועוד איך חזר הקב״ה מפני בעלי זרוע?⁠¹¹ ובין שני המנהגים לא היה עדיין אדם בארץ? אבל כל זה נאמר על צד הדרשה שהיה ראוי שישתנה טבע העולם בענין זה, מפני בעלי הזרוע שיש בעולם המחזיקים בזרוע במים, ואינן מניחים לחלושים לקחת המים חנם. גם השתנה העולם ויורדים טללים רעים וצריכין מי הגשם להדיחן ולהשקות הרים מעליותיו. ואולי שגם בהרים עלה אד קודם המבול, והם מדברים כפי מתכונת הארץ עתה, שאיננה משקה רק מן הנהרות. וכן אעפ״י שטובה גדולה ליושבי הארץ כשאד משקה אותה, בהיות בה רעים וחטאים טוב להם שיצטרכו למי גשמים, שיהיו תולין עיניהן כלפי מעלה ולא ישכחו אלהים צורם. כי קודם המבול היה טובת העולם רבה ממה שהוא עתה, וכאמרם¹² ז״ל על ״ויאמרו לאל סור ממנו״¹³ וגו׳.

1. כלומר, המשיך מלת ״לא״ מהפסוק הקדם ״לא המטיר״ לכלול גם כאן ״ולא אד״.

2. ובכן אי אפשר לגרוס ״ולא אד״ שהרי כן השקה.

3. הדשאים נבראו ביום ג׳ (בראשית א, יב) ועד שנברא האדם עוסקים אנו בארבעה ימים: ג, ד, ה, ו.

4. בראשית ט, יד.

5. שם ט, יג.

6. קהלת א, ז.

7. תהלים קד, י.

8. בראשית יג, י.

9. יואל ד, יח.

10. המלים בסוגר מרובע כאן הם של רבינו, ב״אמרי שפר״.

11. שלא היו אז בעולם.

12. סנהדרין קח, א.

13. איוב כא, יד.

ואד יעלה מן הארץ – לפי שהזכיר שלא היה מטר אמר שבמקום המטר היה עולה איד מן הארץ להשקותה, וטעם הדבר יראה לי כי בתחילת הבריאה היתה הכונה העליונה שלא להמטיר על הארץ כלל, כי בהיות אז העולם בתכלית השלמות כמו שאמרנו (לעיל א׳ ל״א), היה ראוי שתהיה האדמה תמיד כגן ה׳ ולא יאבדו צמחיה בחוסר הגשמים, אלא כמו שהשמש זורח תמיד על הנהרות ועל הימים ומחמם אותם, כן תמיד יעלה מן הארץ איד נולד מכח השמש וישקה מדי יום ביומו את כל פני האדמה בשיעור הראוי לה בלי עודף וחוסר, אבל אחר שחטא האדם נתקללה גם האדמה שלפעמים לא תתן יבולה בעבור חטאות האדם, ולכן כוונה החכמה העליונה שלא תהיה עוד השקאת האדמה תלויה בטבע הארץ, אלא ברצונו ית׳ למטר השמים תשתה מים, ואם בני אדם ייטיבו דרכם יתן להם מטר ארצם בעתו, ואם לא יזכו יעצר את השמים ולא יהיה מטר, ככתוב והמטרתי על עיר אחת וכו׳ (עמוס ד׳ ז׳):

ואד – אין ענינו כפירוש המפרשים ענן העולה באויר, אלא לחלוחית העולה על שטח הארץ ומשקה פני האדמה בלחות תמידית (ספר מלאכת מחשבת), וע׳ מה שכתבתי בבכורי העתים תקפ״ט עמוד 119, ושם ביארתי ג״כ הבדל ארץ ואדמה, כי שם ארץ כולל כל עובי העולם ופנימיותו, ושם אדמה לא יכלול רק הפנים הנראים והנעבדים להוציא לחם (והחלוק הזה מצאתיו אח״כ גם בס׳ הרכסים לבקעה); [לפיכך ברכת בורא פרי האדמה אינה כוללת פירות האילן, כי האילנות מעמיקים שרשיהם בתחתיות ארץ, על כן כתוב {דברים כ״ח:מ״ב} כל עצך ופרי אדמתך.]

וטעם ואד יעלה וגו׳ – לומר כי אעפ״י שלא היה מטר יורד ולא היו הזרעים צומחים, היה מהשגחת האל שתהיה הארץ לחה קצת, שלא ימותו הזרעים והשרשים, אלא יהיו קיימים עד בריאת האדם וירידת המטר.

(But) a moisture (ve-ed). This does not mean, as some commentators have explained it, a cloud of vapor rising in the air, but a moisture that came up to the surface of the earth and watered the ground with a constant dampness (Melekhet Maḥashevet). See my comment in Bikkurei ha-Ittim 5589 [1828], p. 119.⁠¹ There I also explained the difference between erets (“earth, land”) and adamah (“soil, ground”). The term erets includes the entire breadth and depth of the world, but the term adamah includes only the visible surface that is cultivated and produces bread (I have since found this distinction also in the book Ha-Rekhassim le-Vik’ah). [For this reason the blessing borei peri ha-adamah is not said over the fruits of trees, because trees extend their roots deeply into the earth, and so it is written, “All your trees, and the produce of your soil” (Deut. 28:42).]⁠²

The reason this moisture is mentioned is to indicate that even though no rain fell and no seeds sprouted, God’s Providence was such that the earth should be slightly damp, so that the seeds and roots should not die but survive until the creation of man and the fall of the rain.

1. {Translator's note: There, Shadal expresses the view that the ed (“moisture”) arose from the “belly” of the earth, which was still moist, “for it was only on that same day that the waters had been separated from it. The moisture, being lighter than the dry earth, rose up... to the surface of the soil and watered it.”}

2. {Translator's note: This sentence appears in brackets in the original edition.}

ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה – בעל כרחנו שהשקאת האדמה על ידי האד לא הייתה במקום ירידת המטר, מכיון שבפסוק הקודם התבאר שחסרון המטר מנע את גידול הצמחים. אם כן השקאה זו רק באה להכין את האדמה ליצירת האדם מהעפר. מהיום בו נברא עולם הצומח, והארץ הוכשרה לקבל את האדם, ציפתה הארץ לבואו וכל הזמן התכוננה ליצירתו.

ואד והגשם שירד אז לא היה ממים העליונים רק האד שעלה מן הארץ שאינו של ברכה. ולכן וייצר ה׳ אלהים את האדם שהוא המשלים את הבריאה. ובזה ברר איך ההנהגה הראשונה הטבעיית אינה מספקת וצריך אל ההנהגה ההשגחיית שהוא לא יהיה רק ע״י האדם שיסייע לזה אם ע״י זכותו ותפלתו אם במה שעוזר להשלים הטבע ע״י מלאכה ויד חרוצים.

ואד יעלה מן הארץ: ביאר הכתוב, שלא יקשה על האמור ״כי לא המטיר וגו׳⁠ ⁠⁠״ והרי יצירת האדם היתה ע״י לחות הארץ כמו שפירש רש״י ז״ל (בפסוקנו), ועל כרחך היה מטר. על זה בא הכתוב וביאר שבאותה שעה לא היה מטר שהיא הנהגת העולם וקיומו, וזה אינו בא אלא ע״י פגיעה זו תפילה¹ כי כן יסד מלכו של עולם, משא״כ באותה שעה שנצרך ללחלח את האדמה בשביל יצירת האדם שהיה דבר חידוש בשעתו, על כן עלה אד (ואפילו לר״ל בסוכה יא,ב דמפרש ״ואד יעלה מן הארץ״ שהוא ענן², מכל מקום לא היה ענן של גשם שמשקה בעומק האדמה³).

והשקה את כל פני האדמה: משמעו רק למעלה, ולא כמו גשם שאמרו חז״ל בתענית פ״ג (כה,ב) ׳אין לך טפח שיורד מלמעלה שאין תהום יוצא לקראתו טפחיים׳, אבל השקאת האד לא היתה אלא על ״פני האדמה״, שהרי לא נצרך אלא ללחלח מלמעלה.

1. כפי שהתבאר באריכות בפסוק שעבר.

2. ריש לקיש הביא ראיה לכך שסכך כשר רק אם אינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, מפסוקנו ״ואד יעלה מן הארץ״ – ׳מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, אף סוכה׳... רש״י: ״ואד יעלה מן הארץ״ – שמע מינה עננים גידולי קרקע נינהו, וסוכה מעננים ילפינן...

3. כפי שמבאר רבינו בהמשך דבריו.

ואד – על פי השבעים — מעיין, ולפי אונקלוס — ענן. לפי הלוי¹ (עמוד 7) — מבול, זרם שוטף של מים, שכן מצינו בכתבות עתיקות את המלה edu במשמעות זו, אך יותר נכון נראה פירושו של הראב״ע ״עשן... ענן וערפל״ (השווה איוב ל״ו:כ״ז — יזקו מטר לאדו). לפי ר׳ סעדיה גאון (מובא שם בראב״ע) נמשכת המלה ״לא״ שלפני ״המטיר״ גם אל פסוקנו, וכוונת הכתוב היא איפוא ללמדנו, כי לא רק מטר אלא גם אד לא היה, שעשוי היה להשקות את הארץ. אולם אנחנו כבר קבלנו קודם את דעתו של רש״י לפסוקנו זה, כלומר שיש כאן משום תיאור הכנת האדמה לצורך בריאת האדם.

יעלה – במובן עבר.

האדמה – כלומר הקרום העליון, בניגוד לארץ, היבשה כולה. משום כך תקנו חכמינו ז״ל — כך סובר שד״ל — את ברכת בורא פרי האדמה רק לגבי אותם הצמחים הגדלים בקרום העליון, אך לא לגבי פרי העצים המעמיקים שרשיהם עמוק לתוך האדמה (השווה ״כל עצך ופרי אדמתך״, דברים כ״ח:מ״ב).

1. ראה הערה 29 (המ׳).

ואד יעלה – תניא, רבי אליעזר אומר, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, מלמד שאותו הפרק זמן רביעה היה¹ וירדו גשמים וצמחו, ומכאן שבתשרי נברא העולם.⁠² (ר״ה י״א.)

ואד יעלה – תניא, רבי אליעזר אומר, כל העולם ממימי אוקינוס שותה, שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה,⁠³ אמר לו רבי יהושע, והלא מימי אוקינוס מלוחין הן, אמר לי׳, מתמתקין הם בעבים.⁠⁴ (תענית ט׳:)

ואד יעלה – וסמיך לי׳ וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה – כאשה שמגבלת עיסתה במים ואח״כ נוטלת חלה, מלמד שאדם הראשון נקרא חלתו של עולם וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך תשמור מצות חלה.⁠⁵ (ירושלמי שבת פ״ב ה״ו)

ואד יעלה – תניא, אדם הראשון דמו של עולם, שנאמר ואד יעלה מן הארץ⁶ וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות נדה לאשה.⁠⁷ (שם שם)

ואד יעלה – אמר ריש לקיש, כתיב ואד יעלה מן הארץ, מכיון שעלה שבר מלמטה – מיד הגשמים יורדין.⁠⁸ (ירושלמי תענית פ״ב ה״א)

ואד יעלה – תניא, למה נקרא שמו של ענן אד, מפני ששובר למפקיעי שערים.⁠⁹ (שם פ״ג ה״ג)

מן הארץ – מלמד שהאד הוי גדולו מן הארץ.⁠¹⁰ (סוכה י״א:)

1. רביעה ביחס אל האדמה הוא תואר אל המטר, והוא עפ״י המליצה מטרא בעלה דארעא (תענית ו׳:) וכמש״כ כי כאשר ירד הגשם וגו׳ כי אם הרוה את הארץ והולידה (ישעיהו נ״ה).

2. ואע״פ דבאמת זמן רביעה הוי בחודש חשון כמבואר במס׳ תענית, צ״ל דבשעת הבריאה הוקדם זמן זה והי׳ טבע תשרי במקום חשון, כי עדיין לא הי׳ חשון בעולם. וע״ע מש״כ בענין זמן בריאת העולם בפרשה הקודמת בפסוק תדשא הארץ דשא (א׳ י״א).

3. ר״ל ממים של מטה ולא ממים של מעלה, שנאמר ואד יעלה מן הארץ ששותה בארץ ועולה, ולאפוקי מדעת ר׳ יהושע דאמר ממים עליונים הוא שותה דכתיב (פ׳ עקב) למטר השמים תשתה מים, ור״א יפרש אותו הפסוק למטר השמים ע״ד לשון הכתוב אבק ועפר מן השמים (פ׳ תבוא) אע״פ שהם בודאי מלמטה, וע״ע באות הסמוך.

4. כי שם יזדככו ויפרדו מהם חלקי המלח. ואפשר להסביר ענין מחלוקת זו דר״א ור״י עפ״י מש״כ הטבעיים בענף חכמת ההרכבה והפרוד [כימי], כי מתכונת המים כשמתבשלים בקדרה המכוסה במכסה, והמכסה מתחת מזיעה עד שמתקבלים אגלי הזעה לכמה טפים, אזי אף שבהקדרה יתבשלו מינים עכורים ודלולים, בכ״ז הזעה העולה למעלה מתחת המכסה היא צלולה ונקיה מכל שמץ חלאה וגם מוטעמת לחך.
וידוע דכל הנחלים הולכים אל הים ומביאים אתם במרוצתם חלקי המלח שבהם, אך האדים העולים מן הים הם טהורים ונקיים מכל שמץ מלח, וגם זה נודע שהמטר היורד לנו על הארץ הם אדים מן הים, ואמר ר׳ אליעזר כל העולם ממימי אוקינוס הוא שותה, ואמר לו ר׳ יהושע והלא מי אוקינוס מלוחין הם, ואמר לו ר״א, מתמתקין הם בעבים, כלומר, כיון שהמטר הוא רק האדים העולים מן הים, הוו כמו הזעה שבקדרה שמתמתקים בעבים כשעולים למעלה, וכמבואר, ודו״ק,

5. הגרם מיתה הוא ע״י מה שהאכילתו מעץ הדעת כנודע. והנה לכאורה מסירת מצוה זכות היא וכמ״ש במכות כ״ג ב׳ רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, וא״כ איך אמר כאן שנענשה בזה, אך י״ל הכונה עפ״י מ״ש בשבת ל״ב א׳ על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה וכו׳, ומפרש שלסבה זו המבוארת כאן נמסרה לה מצות חלה, והרי זה ניתן לה לכפרה כקרבן חטאת, ורק אם לא תהי׳ זהירה בה תסתכן בחייה, ואם כן הרי זה לה גם לזכות [בזהירותה] ולחובה [בהעדר זהירותה].
ויש לבאר ע״פ זה כונת הכתוב ביחזקאל מ״ד דחשיב שם בין סדור מצות שונות – וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך, ולא נתבאר למה לא אמר לשון זה גם בשאר מצות דחשיב שם, אך לפי מש״כ דמצות חלה ניתנה לאשה לזכות ולחובה, לכן אמר וראשית עריסותיכם [היינו חלה] תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך, כלומר לאשתך, ע״פ הדרשא הידועה ביתו זו אשתו, שלא יהי׳ לה מניעת דבר זה למכשול, ודו״ק.

6. נראה דסמיך אסיפא דקרא והמשך הכתובים, ואד יעלה מן הארץ והשקה ואח״כ וייצר ה׳ אלהים את האדם, לומר שאותה השקאה היתה לצורך בריאת האדם, וא״כ עיקר השקאת העולם הוא בשביל האדם, וכמו הדם שבגוף הוי עיקר חיי האדם, והוי זה למשל בשם דמו של עולם, כלומר עקרו של עולם.

7. עיין מש״כ בדרשא הקודמת וצרף לכאן.

8. לאסמכתא ורמז בעלמא הוציא המלה ואד מפשטה להורות, כי לירידת גשמים צריך רחמים מרובים ותפלה בדאגה ושברון לב. ודריש אד מלשון שבר, כמו ואיד נכון לצלעו (איוב י״ח). וע״ע לפנינו בר״פ האזינו באה עוד דרשא בענין זה.

9. כי בהעדר המטר עולה המחיר ובבואו יורד המחיר ושובר למפקיעי שערים. ודריש ע״ד רמז אד מלשון שבר והדיוק מדלא כתיב ומטר ישקה. והנה בירוש׳ לא באה דרשא זו מפורשת אך מיתר הענינים המתבארים שם ומהמבואר בב״ר פי״ג ובילקוט ובשוח״ט קל״ה נראה שבירושלמי נשמט המאמר הזה וכבר העיר ע״ז הר״ש באבער נ״י בבאורו לשוח״ט שם.

10. כלומר ממים של מטה ולא ממים של מעלה, ששותה בארץ ועולה, כמש״כ לעיל אות י״ג. ונפקא מינה בזה לדינא, ע״פ מה דקיי״ל דאסור לעשות סוכה מדבר שאין גדולו מן הארץ, ולחד מאן דאמר היו הסכות שישבו בהם ישראל במדבר ענני כבוד, ולזכר זה אנו עושים היום סכות, לכן ילפינן איסור זה מכאן, דמקשינן ענני כבוד לענני מטר, מה ענני מטר גדולם מן הארץ כמבואר הכא אף ענני כבוד הי׳ גדולם מן הארץ, ויתבאר עוד ענין זה לפנינו אי״ה ס״פ ראה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון