Bereshit 2 – בראשית ב‏ – Mikraot Gedolot

[לח] ¹ויברך אלהים ר׳ ישמעאל אומר ברכו במן וקדשו במן ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד עומר ובערב שבת שני עומרים, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר, ר״נ אומר ברכו במן וקדשו בברכה, רי״א ברכו במן וקדשו במקושש, ברכו בעטיפה כו׳ רא״א ברכו בנר. כו׳ ברכו באור פניו של אדם קדשו באור פניו של אדם לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת. (בראשית רבה י״א)

[לט] ²ברכו במאורות, רשבי״א אע״פ שנתקלקלו המאורות מערב שבת אבל לא לקו עד מוצאי שבת כו׳ כיון ששקע חמה בלילי שבת בקש הקב״ה לגנוז את האורה וחלק כבוד לשבת הה״ד ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו במה ברכו ברכו באורה כיון ששקעה החמה בלילי השבת התחילה האורה והיתה משמשת התחילו הכל מקלסין הה״ד (איוב ל״ז:ג׳) תחת כל השמים ישרוהו ואורו על כנפות הארץ כו׳. (בראשית רבה י״א)

[מ] ³ברכו ביציאה ר״ל בשם ריב״ח אמר כל יום שיש בו חסרון כתיב בו ברכה ואינו חסר כלום, בה׳ נבראו עופות ודגים ובני אדם שוחטים עופות ואוכלים וצדים דגים ואוכלים וכתיב בו ברכה ואינו חסר כלום, בו׳ נברא אדם ובהמה ובנ״א שוחטין בהמה ואוכלין ובנ״א מתים וכתיב בו ברכה ואינו חסר כלום, בז׳ מאי אית לך למימר, ר״ל בשם רחב״ח אמר מפני היציאה. (בראשית רבה י״א)

[מא] ⁴ר״א בשם ר׳ יוסי אמר מפני האיסטניסים, ברכו במטעמים, רבינו עשה סעודה לאנטונינוס בשבת הביא לפניו תבשילין של צונן אכל מהם וערב לו, עשה לו סעודה בחול הביא לפניו תבשילין רותחין א״ל אותן ערבו לי יותר מאלו א״ל תבל אחד הן חסירין א״ל וכי יש קלרין של מלך חסר כלום א״ל שבת הן חסירין אית לך שבת וכו׳. ויברך וגו׳ למה ברכו כו׳ רבי דוסתאי אומר שאין לו בן זוג חד בשבתא תרי, תלתא ארבעתא, חמישתא ערובתא, שבתא לית לה בן זוג, רשב״ג אמר שאינו נדחה, י״ט נדחה, יוה״כ נדחה, שבת אינו נדחית. (בראשית רבה יא)

[מב] ⁵ד״א ויברך אלהים. [צא וראה מה בין ישראל לבין הגוים] שהגוים עובדין ביום ובלילה [ואין להם לא מנוחה ולא תענוג] חיפה [חופש] ובערב שבת אפילו עני שבישראל נח ומתענג לכך נאמר בו ברכה. (מדרש מכתב יד)

[מג] ⁶ויברך אלהים, במה ברכו שנתנו אות לישראל, לפי שהפליטין באין ממדינת הים ממקום שאין יהודיים, ובאין למדינה שחציה גוים וחציה ישראל, ובאין למקום גוים ורואין חניות פתוחות ומשא ומתן בשוק, וכשבאין למקום ישראל רואין חניות נעולות ואין משא ומתן בשוק, והן אומרין מה טיבן של אלו, אמרו להן הן, הן, של יהודיים, והן אומרין ומה טיבן של אלו יהודיים, אמרו להן כשברא ה״ק את העולם מששת ימי בראשית ונח בשביעי הן עושין את השבת יום משתה ושמחה, אמרו בריך אלהיהון של אלו שקידש את ישראל ונתן להם דברים הללו וחפץ ביום השבת. (מדרש מכתב יד)

[מד] ⁷מנין שאין אבל בשבת ר״י דסכנין בשם ר״ל מייתי לה מהכא (משלי י׳:כ״ב) ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ברכת ה׳ היא תעשיר ויברך אלהים את יום השביעי ולא יוסיף עצב עמה זה האבל היאך מה דאת אמר (שמואל ב י״ט:ג׳) נעצב המלך על בנו כו׳. (בראשית רבה ק׳)

[מה] ⁸חצבה עמודיה שבעה וגו׳ (משלי ט׳:א׳) אלו שבעה ימי בראשית שנא׳ (שמות כ׳:י׳) כי ששת ימים וגו׳ ויברך אלקים את יום השביעי: (ויק״ר י״א)

[מו] ⁹שבעה ימים ברא הקב״ה ומכולן לא בחר אלא יום שביעי שנאמר ויברך א׳ את יום השביעי ויקדש אותו. (פרקי דר״א פי״ח)

[מז] ¹⁰ויברך א׳ את יום השביעי ויקדש אותו הקב״ה ברך וקדש את יום השבת, וישראל אינן חייבין אלא לשמור ולקדש את יום השבת, מכאן אמרו כל המברך על היין בלילי שבתות מאריכין לו ימיו ושנותיו בעוה״ז ויוסיפו לו שנות חיים לעולם הבא. (פרקי דר״א פי״ח)

[מח] ¹¹בשבע שעות ביום בערב שבת נכנס אדה״ר בגן עדן כו׳ בע״ש גורש ויצא כו׳ בא יום השבת ונעשה סניגור לאדה״ר, אמר לפניו רבון כל העולמים בששת ימי המעשה לא נהרג הרג בעולם, ובי אתה מתחיל, וזו היא קדושתו וזו היא ברכתו, שנאמר ויברך א׳ את יום השביעי ויקדש אותו ובזכות יום השבת ניצל אדם מדינה של גיהנם, וראה אדם כחה של שבת, ואמר לא לחנם ברך הקב״ה את השבת וקדש אותו. (פרקי דר״א פי״ט)

[מט] ¹²ד״א אנכי עמד בין ה׳ וביניכם (דברים ה׳:ה׳) כאדם שנוטל כוס קדושין בידו הייתי ושבת מקדשם, דכתי׳ ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו: מלמד שקודש השבת להב״ה (תהלים צ״ב:א׳) כד״א מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה׳ ולזמר לשמך עליון והשכינה כחתן מעוטר, וכנסת ישראל ככלה, והתורה ככתובת שטר, ושרפים ומלאכים עומדים כעם אשר בשער בשעת החופה, והזקנים כעדים. (מדרש השכם מכתב יד)

[נ] ¹³ויברך אלהים את יום השביעי. שלש ברכות בירך הקב״ה את עולמו ברכה ראשונה לדגים שנייה לאדם שלישית לשבת וכנגדן כהנים מברכין את ישראל שלש ברכות בשלשה פסוקים (במדבר ו׳:כ״ד-כ״ו) יברכך ה׳, יאר ה׳, ישא ה׳, תאנא וכולן לא עמדו אלא בברכת שבת. (מדרש הגדול בראשית.)

[נא] ¹⁴ויברך א׳ את יום השביעי בירך הקב״ה את עוה״ב שמתחיל באלף השביעי, ויקדש אותו זמנו לישראל. (מדרש)

[נב] ויברך אלהים ג׳ באורייתא וסי׳ ויברך אלהים את יום השביעי, ויברך אלהים את נח (בראשית ט׳:א׳) ויברך אלהים את יצחק (בראשית כ״ה:י״א). (מסרה גדולה)

[נג] ¹⁵ך ע״ד באורייתא דארבעה קרני: ויברך, ויברך, ויברך, מתהלך, אך, שפך, ישפך, לך לך, אראך, מברכיך, וילך, זרעך, זרעך, הלך, דרך ה׳, אלקים עמך, בזרעך, ויברך אותו מחלציך, המלאך, יברך, ישמך, ויעזרך, ויברכך, וכו׳ (ספר התגין)

[נד] ¹⁶רבי יצחק אמר כתיב ויברך אלהים את יום וכתיב במן ששת וגו׳ וביום השביעי שבת לא יהיה בו. כיון דלא משתכח ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה. אלא הכי תאנא כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין כו׳ ובגין כך שבתא אתיקר מכל שאר זמנין וחגין משום דכלא ביה אשתכח ולא אשתכח הכי בכלהו זמנין וחגין. א״ר חייא בג״כ משום דאשתכח כלא ביה אידכר תלת זמנין דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי. וישבות ביום השביעי, ויברך אלהים את יום השביעי: (זח״ב פ״ח)

[נה] ויברך אלהים גו׳ ויקדש אותו ויברך דא ברכה, ויקדש דא קדושה, ולגבי תרווייהו הוו נפקי קמאי לקדמות כלה, והוו אמרי תרי זמני באי כלה באי כלה, בההוא זמנא קול חתן וקול כלה. (תקוני זהר סט.)

[נו] ¹⁷מלאכתו ר״פ בשם רבי הושעיא אמר אע״ג דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת, ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים, אלא פועל עם אלו ועם אלו מראה לאלו מעין דוגמא נטורין שלהן ולאלו מעין דוגמא נטורין שלהן. (בראשית רבה י״א)

[נז] ¹⁸לעשות אמר ר׳ בנייה אשר ברא אלהים ועשה אין כתיב כאן אלא אשר ברא אלהים לעשות כל מה שהיה הקב״ה עתיד לבראות בשביעי הקדים וברא אותו בששי. (בראשית רבה י״א)

[נח] ¹⁹ד״א אשר ברא ועשה אין כתיב כאן, אלא לעשות, שקדמה השבת ולא נגמרה מלאכתן, ר׳ בנייא אמר אלו המזיקין שברא נפשותיהם עם שהוא בורא גופן קדש יום השבת, והניחן ונשארו רוח בלא גוף וכו׳. (תנחומא ישן בראשית)

[נט] ²⁰ד״א ותשלם כל המלאכה (מלכים א ז׳:נ״א), המלאכה אין כתיב כאן אלא כל המלאכה מלאכת ששת ימי בראשית. מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות עשה אין כתיב כאן אלא לעשות עדיין יש מלאכה אחרת כיון שבא שלמה ובנה בית המקדש אמר הקב״ה עכשיו שלמה מלאכת השמים והארץ ותשלם כל המלאכה. לכך נקרא שלמה שהשלים הקב״ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשי ידיו. (פסיקתא רבתי פ״ו)

[ס] ²¹לעשות, מלמד שהיה חסר והיינו רוח צפונית שהניחו פרוץ ועתיד לעשותו כשידין האומות על שעבדו ע״ז שיאמר להם אם יש ממשות בע״ז תבוא ותעשה רוח צפוני שהנחתי מלעשותו ולא תוכל, אז ידין את האומות ויעשנו הוא. (מדרש)

[סא] ²²לעשות, אלו הן עשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות כי כל אלה ברא אלהים לעשות נסים וגבורות, ברוך שם כבוד מלכותו לקיים מה שנאמר אין כל חדש תחת השמש. (פסיקתא זוטרתי בראשית)

[סב] ²³א״ר יצחק כשסיימו המלאכות כלם בראם (נר׳ ראם או ברכם) הקב״ה והכינם בעולם, וצוה לכל אחד ואחד, שלא ישנה הכנתו, מאותו הענין שעשאהו, ולכל א׳ וא׳ יוציא תולדתו הראוי לו מכאן ולעולם, הה״ד אשר ברא אלהים לעשות. מאי לעשות להוליד ולהוציא כל דבר כמותו (ז״ח יז.)

שערי ציון: לעיל פרשה א׳ מאמר רי. ריא. ריב. רמה. שם. רסג. תלד. רסז. תשה. תשיד. תקפח. זח״א מז: זח״ב פח. קנה: רד. זח״ג קמה. ז״ח י. לג.

1. דברים אלו מבוארים בשינוים במכלתא יתרו פ״ז ופס״ר פכ״ג ועי׳ במכלתא דרשב״י פ׳ יתרו. וכל הדרשות המה על קרא דויברך, ויקדש, ומפרש ברכו במן, ברכו בעטיפה, ברכו בנר, ברכו באור פניו של אדם, ברכו במאורות, ברכו ביציאה, ברכו במטעמים, קדשו במן, קדשו בברכה, קדשו במקושש, קדשו באור פניו, ובמכלתא ובפסקתא גורסים קדשו בנר, קדשו באור פניו, קדשו במאורות, ועוד שינויים. ברכו בעטיפה שצריך להחליף ולהתעטף בבגד מיוחד לשבת, ויותר מתאים היא קדשו בעטיפה. ברכו בנר, פי׳ במחזור ויטרי ושאר ראשונים שאין נר של שבת כבה מהרה כמו נר של חול, וע״ז מביא שם מעשה שהיה. ועי׳ בגנזי שכטר ח״א ו׳ הביא בענין זה מדרש מכתב יד, ד״א ויברך א׳ לפי שאין לך שמקדש את השבת ומרוממה אלא הדלקת הנר ומפני מה שבכל ימות השבת הוא מדליק את הנר ונתן בה שמן ארבעה וחמשה פעמים ועדאן היא כובה אבל בלילי שבת מדליקה מבעוד יום והלך לבהמ״ד ובא ואוכל ושותה ומציע את מטתו ועדאן היא דולקה לכך נאמר ויקדש אותו במה קדשו בהדלקת הנר בע״ש כו׳, ופשוטן של דברים הוא מפני שמכין ומתקן את הנר בע״ש שידליק היטב ולא יצטרך ליתן בו שמן בכל פעם כמו בחול ובזה ניכר הקדושת שבת וזה ענין הברכה והקדושה. ואין מזה ראי׳ לפי׳ המחזור ויטרי, ויש שם גם הדרשא לענין ברכו במן ובאור הנר. ועי׳ לעיל פ״א מאמר שפב. מה שהבאתי מקור הדברים בענין הדלקת הנר בשבת וצרף לכאן. קדשו בברכה מסיק במכלתא מכאן אמרו שמקדשין על היין. קדשו במקושש לפי שהי׳ מקושש וחילל את השבת נסקל ובזה נתקדש השבת.

2. ענין זה דשמשה האורה ל״ו שעות עי׳ מ״ש לעיל אות לה. ובפ״א מאמר תל. בביאור.

3. ברכו ביציאה. ההוצאה על השבת רבה על האדם לפיכך ברכו וכמ״ש לוו עלי ואני פורע. וכתוב בו ברכה דס״ל דהברכה דכתיב בי׳ קאי על כל המינים. ועי׳ מ״ש לעיל מאמר תשלג. - בשביעי, הלא לא נבראו מינים שמחסרים, וברכה למה אלא מפני היציאה.

4. מפני האיסטניסים, שאינם יכולים לאכול רק מעט ברכו שיוכלו לאכול ג׳ סעודות, וכן שלא יזיק להם מאכלי צונן. ברכו במטעמים - שמאכלי שבת טעמם ערב - במדרש מכ״י מנח״י וכן בפס״ר מבואר שזה דרש בפ״ע אמנם בשאר מדרשים חברו זאת ביחד מפני האיסטניסים ברכו במטעמים, וכמו שלפנינו, מכוון יותר. בן זוג, דששה ימים תלתא זוגי, ושבת אין לו זוג. שאינו נדחה, כמו יו״ט ויוה״כ שתלוין בב״ד לדחותן וזו היא ברכתו.

5. מאמר זה נדפס מכתב יד בספר גנזי שכטר ספר א׳ קטעי מדרש והגדה צד ג. (ראה מ״ש אודותו בראש הספר). שיצא זה עתה לאור בעת שספרי הולך ונדפס, והנני מביא בזה את כל המאמרים על הפסוקים מהמדרשים החשובים הנדפסים שם שאין נמצאים במקום אחר. - ושם צד ד. ביתר ביאור כשברא הקב״ה את העולם בששת ימי בראשית ונח בשביעי הן עושין אותו יום משתה ושמחה למי היתה שמחה נאה לא לנו שמלכינו שולטין בעולם אלא מה נעשה קדמנו היהודים, ולנו הי׳ נראין והן אותן ומהלכין אחריהן. ודברים אלו מבוארים גם בפירקא דרבינו הקדוש נדפס ע״י שעהנבלום. ושם הגירסא בסוף ולא נאה שנראין כהולכין אחריהן. פי׳ שלא יאמרו שהולכין בדרכי היהודים.

6. בגנזי שעכטער ספר א׳ קטעי מדרש והגדה. צד ד. וקצת מזה בפרקא דרבינו הקדוש הנדפס ע״י שעהנבלום, אמנם הסמך על הפסוק לא נזכר שם - והעיר שם בהערות דלשון חנויות נעולות מבואר גם במכלתא תשא מה לפלוני חנותו נעולה שהוא משמר את השבת. יום משתה ושמחה עי׳ בילקוט שמעוני עקב תתנה. בשם מדרש טול מהן השבתות וי״ט שאין מן המנין שהם ימי שמחה ותענוג. ולקמן מאמר מ״ד. בביאור.

7. בירושלמי ברכות פ״ב ה״ז. ומוע״ק פ״ג ה״ד. לעיל ב״ר פי״א מבואר דרש זה. והתוס׳ במוע״ק כ״ג: הביאו טעם הירושלמי, ובפי׳ מס׳ משקין (מוע״ק) כ״ד לרבנו שלמה בן היתום מביא דברי הב״ר הנ״ל ביתר ביאור. א״ל אין אבילות בשבת ובפרשת ויחי יעקב מפורש מן ברכת ה׳ היא תעשיר וגו׳ וכת׳ בשבת ויברך א׳ את יום השביעי, מה אותו ויברך מדבר ביום השבת אף ברכת ה׳ כאלו נכתב בשבת, ומה ברכת ה׳ אין בה אבילות דכת׳ ולא יוסיף עצב עמה, וכתיב כי במות אבשלום נעצב המלך אל בנו ושנתאבל עליו, אף ויברך א׳ כאלו נכתב שם ויברך א׳ את יום השביעי ויקדש אותו ואין עצב בו כי בו שבת ע״כ ועיי״ש מ״ש בדמ״ט. וראיתי להאחרונים בספריהם האריכו בענין אם יש חיוב שמחה בשבת והביאו מירושלמי מגלה פ״א ה״ד דסעודת פורים שחל בשבת מאחרין אותה עד לאחר השבת, משום דכתיב בפורים לעשות אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו תלויה בב״ד יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים ע״כ הרי מבואר דיש חיוב שמחה בשבת ועפ״ז הקשו על הדרש שלפנינו שמקורו מירושלמי אמאי לא אמרו בפשיטות משום דיש חיוב שמחה, ונדחקו בזה דכוונת הירושלמי לענין שמחת הנפש (עי׳ העמק שאלה פ׳ חי׳) והנה בגוף ענין זה אם בשבת יש חיוב שמחה או רק עונג מפורש להדיא כן בהרבה ראשונים דאין חיוב שמחה בשבת והוא בשאלתות פ׳ חיי שרה וכ״ה בבה״ג וש״ר כ׳ הטעם ששבת עולה לענין אבלות ואינה מפסקת מ״ט עונג היא דכתיב ביה, רגלים מפסיקין ואינן עולין מ״ט שמחה הוא דכתיב בהו, וכ״ה בתשובת הגאונים שערי תשובה סימן ל׳, ובס׳ הפרדס לרש״י וש״ר דשבת דעונג כתיב ביה ולא כתיב ביה שמחה אומרים צדוק הדין אבל ר״ח וחנוכה וכו׳ לא. וכ״כ בשטמ״ק כחובות ז. בשם הר״מ והתוס׳ במוע״ק שם. ומה שקשה לכאורה מירושלמי מגלה, נ״ל הסבר נכון דהכוונה היא אף דבשבת אין חיוב שמחה רק עונג מ״מ אם הוא שמח בוודאי דהוא עושה מצוה, דהוא בכלל עונג ויותר מעונג א״כ אם הוא יעשה סעודת פורים בשבת וישמח לא יהי׳ היכר משום פורים דאנו נאמר שהשמחה הוא משום שבת דהוא מתענג ושמח, וזה הכוונה ששמחתו תלוי׳ בידי שמים ע״י שנתנו לו השבת ובפורים צריכים לעשות משתה שהשמחה יהי׳ תלוי׳ בב״ד שיהי׳ ניכר שהוא משום פורים, וז״ב. ואין מזה ראי׳ כלל דיש חיוב שמחה בשבת, ומה שהביאו מספרי בהעלותך וביום שמחתכם זה השבת [ובאבודרהם והשבלי לקט הביאו ראי׳ מספרי דמשום זה אנחנו אומרים בתפלת שבת ישמחו ועי׳ בהמנהיג ריש הל׳ שבת] כבר פי׳ דזה קאי על שמחת הנפש כמו בקרבנות, ויותר נראה דגירסת הגר״א בספרי שמחתכם אלו ג׳ רגלים נכונה וכן מפורש להדיא בספרי זוטא מובא בילקוט שמעוני שם וביום זה שבת, שמחתכם אלו ג׳ רגלים, וראיתי בתורה תמימה כאן שהאריך בענין זה ומסיק דיש חיוב שמחה בשבת וחיוב לאכול בשר, במח״כ לא כיון יפה בכל דבריו לדחות דברי הבכור שור ולא ראה כל דברי הראשונים הנ״ל והדבר ברור דאין מדינא חיוב שמחה בשבת רק עונג וממילא דאין חיוב לאכול בשר וכמ״ש הרבנו יונה ברכות פ״ג ואכמ״ל ועי׳ לעיל אות מג.

8. התוס׳ בסנהדרין לח. כ׳ על הא דמבואר בגמ׳ שם חצבה עמודיה שבעה אלו שבעת ימ״ב דבשבעה ימים נברא העולם שאע״פ שבששה ימים נברא העולם מ״מ היה חסר מנוחה עד שבא שבת בא מנוחה והיינו דכתיב ויכל א׳ ע״כ והכוונה כמש״ל מאמר כ״ד דשביתת שבת לא רק שלילה מבריאה רק דנברא בו יום מנוחה עי׳ לעיל אות ל״א ומה נברא בו שלוה והשקט.

9. ויק״ר כ״ט. במדב״ר ג. פסיקתא דר״כ פכ״ג ובמדרש עשרת הדברות יום שביעי בחר בו הקב״ה וקדשו לשמו וחמדת ימים קראו, כי בו חיבר שמים וארץ וברכו שנאמר ויברך א׳ את יום השביעי וגו׳ ועיי לעיל אות כ״ו בביאור.

10. בפי׳ רד״ל כ׳ דנראה לגרוס אלא לברכו ולקדשו. - ול״נ דצריך לתקן וישראל חייבין לברכו ולקדשו, וכלשון התנחומא לעיל מאמר כ״ז נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא. ועי׳ לעיל מאמר לח קדשו בברכה.

11. פס״ר פמ״ו לעיל מאמר כה. ובמדרש הגדול כאן.

12. אמר זה מובא בכתב יד ספר מנורת המאור להרב ישראל בן יוסף אלנקאוה. (ראה מ״ש אודות זה בראש הספר) ונדפס מחדש לקוטים ממדרש השכם המובא בספר כתב יד זה והוא בסי׳ י״א ועמוד קצ״ו מהכתב יד. ושם במאמר יב מביא ממדרש אריכות בענין זה דהשבת דומה לכלה ומסמיך זאת על פסוק ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. ככלתו כתיב מה כלה נאה כו׳ אף שבת נאה מה חתן זה לבוש בגדי תפארתו כך אדם בשבת כו׳ מה חתן זה מעונג כו׳ כך אדם מעונג בשבת, מה חתן זה יושב בטל ואינו עושה מלאכה כך האדם בטל בשבת. ולפיכך חכמים וחסידים הראשונים קוראים לשבת כלה. - ועי׳ מעין זה בשבת קיט. באו ונצא לקראת כלה ומ״ש לעיל בביאור מאמר ט.

13. עי׳ לעיל מאמר תש״ה ממדרש תנחומא בראשית ומ״ש בביאור והגאון רבינו סעדיה מובא באבן עזרא וש״ר פירשו שברכת היום וקדושו ישוב על השומרים שיהי׳ מבורכים קדושים. וע״ע לעיל מאמר מ׳ מב״ר.

14. מאמר זה מובא בריקנטי על התורה פ׳ בראשית בזה״ל וכן אמרו רז״ל במדרש, וסיים ואנו נפרש ויקדש אותו שתוסיף כח הנשמה להראות מכל שאר דברים ועי׳ מעין זה דיום השביעי רומז לאלף השביעי ברמב״ן עה״ת ורב״ח מה שהאריכו בזה ולעיל מאמר טו. ובמדרש הגדול בפסוק וישבות ביום השביעי רמז לאלף שביעי שהעולם שובת כדאמר שיתא אלפא שני הוי עלמא וחד חריב ונראה שהוא מלשונו ולא מדרש חז״ל גם בס׳ הקנה האריך בענין זה.

15. שבעים וארבע תיבות יש בתורה אשר אות ך בסוף התיבה יש לה ארבע קרני והציור מובא בסוף הספר.

16. ראה בס׳ צרור המור כאן וברקנטי.

17. תנחומא כי תשא, פס״ר פכ״ג, פמ״א. והדרש הוא מדכתיב לשון מלאכתו ומפרשי המדרש היפ״ת מהרז״ו פרשו הדרש מלעשות אבל כנראה לא היו לפניהם התנחומא ופס״ר. דמפורש שם דהדרש מתיבת מלאכתו, וכן מבואר להדיא במדרש הגדול כאן. דוגמא נטורין. פי׳ במוסיף סימן ודמיון ובמנח״י מעין ערכם ומהותם ובפס״ר הגי׳ דוגמה שלהם, ומניין שפורענתם של רשעים קרויה מלאכה כו׳. ובמ״ע העיר מדברי המכלתא תשא דמבואר עיקר דרש זה וממה שבת מן העבודה או מן הדין ת״ל וינפש מגיד שאין הדין בטל מלפניו לעולם ע״כ וזה הוא ג״כ כוונת הדרש כאן.

18. מקודם לזה מבואר דבכל יום ברא ג׳ בריות וביום ששי ברא שש מה שהי׳ צריך לבראות בשביעי וע״ז דורש לעשות מה שהי׳ צריך לעשות בשביעי עשה בששי, - ומובא מאמר זה באריכות לעיל פ״א מאמר תשי״ד מילמדנו ומאמר תשכ״ח. ורש״י כאן מפרש כן ע״פ הב״ר.

19. לעיל מאמר תשי״ד. תשכ״ח. ומדברי התנחומא מבואר דר׳ בנייא דריש לה לעשות לענין המזיקין שהי׳ צריכין להבראות ולא ברא גופן דלא כמבואר בב״ר, ועי״ש בהערות שרוצה לתקן גם בדברי המדרש לכונה זו ובמדרש אגדה כאן כ׳ יעשה אין כתיב כאן אלא לעשות שהניח כח בהם לעשות, ולמה לא ברא הקב״ה למלאכים גופות, לפי שאם הי׳ להם גופים הי׳ נראים ולפי שיש להם צורות משונות אם הי׳ אדם רואה אותן הי׳ נפשו יוצאת מפחדם ע״כ.

20. דרש זה דלעשות רמז על בנין ביהמ״ק מבואר גם בתנחומא ישן בראשית ויש אומרים אשר ברא א׳ לעשות זו בית המקדש העתיד להיות ע״כ.

21. מאמר זה מובא בשם מדרש בפי׳ הטור על התורה מבעל הטורים. - ומבואר גם במדרש אגדה כל הענין על פסוק לעשות, ובריב״א עה״ת הביא זאת סתמא וראה מ״ש לעיל פ״א מאמר ל׳ בביאור ע״ד ענין זה.

22. כן מבואר גם במדרש הגדול באריכות וכ׳ מכאן לכל האותות והמופתים שיש בהם שנוי טבעו של עולם שנעשו להם לצדיקים לשעבר ושעתידין ליעשות כבר עלו מששת ימי בראשית, ומביא מאמר חז״ל ב״ר פ״ה תנאים התנה הקב״ה עם כל מה שברא בששת ימי בראשית עיי״ש וכן מבואר באריכות בריקנטי כאן ומפרש בזה כוונת התרגום יונתן ב״ע שמפרש תיבת לעשות ״ועתיד למעבד״ ולעשות כלומר השלמת הבנין לעשות פרי בבוא זמנו להתגלות בפועל לפי שאין כל חדש תחת השמש ע״כ והוא לשון ספר הקנה ס. שמאריך בענין זה - וראיתי לינחנו על התרגום שכתב שבטעות הדחיק ״המעמר״ את הפילוסופיה הנודעת הזאת אשר צווחו עליה קמאי, בדברי התיב״ע כי על עשרת דברים שנבראו בע״ש בין השמשות כוון עייש״ה ובמח״כ לא כיון יפה שבעיקר ד״ז מבואר כן בראשונים הנ״ל וא״ל. ועי׳ בס׳ צרור המור כאן מה שהאריך ג״כ לפרש כן ובתולדות יצחק כ׳ ג״כ לפרש בסגנון זה. ועי׳ לעיל מאמר לה.

23. פירוש זה על תיבת לעשות מבואר בפירושי הראשונים ובכת״י במדת״י מובא במבוא למד״ת ע״ח. איתא לעשות כל מה שברא א׳ במעשה בראשית הוא לעשות פרי, אדם ובהמה חי׳ ועוף וכל בריה להוליד אחרים, שמים להוריד מטר, ארץ להעמיד אילנות ועשבים, מים לגדל דגים. וזה לעשות ע״כ ומובא גם באע״ז ובחזקוני. והוסיף עוד ד״א לעשות כל ימות עולם כסדר של ימי בראשית שהשמים וארץ יעשו מנהגם ולא ישנו הסדר. והוא כעין דרש הנ״ל, ומבואר דשש דרשות יש על תיבת לעשות א) מה שהי׳ עתיד לבראות בשבת עשה בע״ש. כ) דרומז על המזיקין שלא נגמר בריאתן והיינו לעשות שהי׳ צריכין עדיין לעשות. ג) רמז לעשיית המקדש. ד) לעשרת דברים שנבראו בין השמשות. ה) לרוח צפונית שעדיין לא נעשה. ו) לעשות פרי ולהוליד אחרים, כהדרש שלפנינו. ואביא מה שנמצא עוד פירושים בראשונים בפסק״ז. לעשות לכבוד השבת. וכן הוא אומר לא עשה כן לכל גוי. בחזקוני ד״א כל עשייה האמורה במע״ב ענין תיקון הוא וכן הפי׳ מכל המלאכות אשר ברא לתקן בה את העולם ע״כ. והרמב״ן מפרש ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים בששת ימים, עוד פ׳ דלעשות רמז כי ששת ימי בראשית המה כל ימות עולם דשית אלפי שני קיימי עלמא ויום השביעי רמז לעוה״ב והאריך בזה. ועי׳ מ״ש לעיל מאמר תכ״ג מענין בורא עולמות ומחריבן שזה נרמז במלת לעשות ובצרור המור פי׳ לעשות שצוה לאחרים שיעשו והוא הי׳ גוזר ואומר דהכל נברא במאמר.

וּבָרֵיךְ יְיָ יָת יוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְקַדֵּישׁ יָתֵיהּ אֲרֵי בֵּיהּ נָח מִכָּל עֲבִידְתֵיהּ דִּבְרָא יְיָ לְמַעֲבַד.

Hashem blessed the seventh day and sanctified it, for on it He abstained from all His work, which Hashem had created to do.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת

וּבָרֵיךְ ה׳ יָת יוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְקַדֵּישׁ יָתֵיהּ אֲרֵי בֵיהּ נָח מִכָּל עֲבִידְתֵּיהּ דִּבְרָא ה׳ לְמֶעֱבַד

שָׁבַת – בטל, נוח

פועל שָׁבַת שעניינו ״ביטול והפסקת הדבר״ (רד״ק, ״שרשים״ שבת) מתורגם בפועל ״בטל״, כגון ״ויום ולילה לא יִשְׁבֹּתוּ״ (בראשית ח כב) ״לָא יִבְטְלוּן״, ״וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם״ (שמות ה ה) ״וּתְבַטְּלוּן יָתְהוֹן מֵעִיבִידְתְּהוֹן״, ״תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מבתיכם״ (שמות יב טו) ״תְּבַטְּלוּן חֲמִירָא מִבָּתֵּיכוֹן״.⁠¹

יוצא מן הכלל הוא פועל שָׁבַת האמור בשביתת שַׁבָּת שתרגומו בפועל ״נוח״ כבפסוקנו: ״כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ״ – ״אֲרֵי בֵיהּ נָח״, ״וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ (ב) ״וְנָח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה״. ואולם תרגום זה מעורר קושי כפול: ראשית, שָׁבַת משמעו פָּסַק דוגמת ״זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ״, ״שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ״ (איכה ה יד-טו) ואינו עניין למנוחה. ועוד, מכיוון שמנוחה היא הפך היגיעה, כיצד ניתן לתרגם כך אצל הבורא שבו נאמר ״לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע״ (ישעיהו מח כח)? מה עוד שמלשון מנוחה משתמע מאמץ גופני הנשמע כהגשמה, רעיון שת״א מסלקו באופן קבוע.

מחמת קושי זה עמלו מפרשי ת״א לפרש ״ונח״ במשמעות שונה.⁠² והיותר מסתבר הוא שפועל נָח בת״א בא גם הוא בהוראת בָּטֵל, פָּסַק, השווה: ״וַיָּשֹׁכּוּ המים״ (בראשית ח א) ״וְנָחוּ מַיָּא״, ״וירף ממנו״ (שמות ד כו) ״וְנָח מִנֵּיהּ״. ומצינו שגם בלשון חז״ל הורחב נָח למשמע פָּסַק כגון ״נח הים מזעפו״ (יומא לח ע״א). על פי זה גם ״וְנָח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה״ פירושו: פסק ממלאכתו. אלא שהמתרגם בחכמתו בחר בפועל ״ונח״ עקב הדמיון הצלילי למנוחת שבת, אבל לא כיוון לייחס לקב״ה מנוחה דבר שאי אפשר לו להאמר.⁠³

גם שביתת שבת ושביתת עשור הנאמרים לאדם מתורגמים באמצעות ״נוח״ כגון ״וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת״ (שמות לד כא) ״וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תְּנוּחַ״, ״מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם״ (ויקרא כג לב) ״מֵרַמְשָׁא עַד רַמְשָׁא תְּנוּחוּן נְיָחֲכוֹן״.⁠⁴

1. וכן ״ולא תשבית מלח״ (ויקרא ב יג) ״וְלָא תְבַטֵּיל מְלַח״, ״וְהִשְׁבַּתִּי חיה רעה״ (ויקרא כו ו) ״וַאֲבַטֵּיל חַיְתָא בִּשְׁתָּא״, ״אַשְׁבִּיתָה מאנוש זכרם״ (דברים לב כו) ״אֲבַטֵּיל מִן בְּנֵי אֱנָשָׁא דּוּכְרָנְהוֹן״. אבל לשביתת הארץ בשנה השביעית נתייחד פועל ״שמט״ כשיטתו לתרגם מונחי הלכה במטבע לשון חז״ל, כמפורש בפסוק ״לא תבערו אש״ (שמות לה ג). לכן תרגם ״ושבתה הארץ שבת לה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא כה ב) ״וְתַשְׁמֵיט אַרְעָא שְׁמִיטְתָא״, כלשון חז״ל ״חיה רעה באה לעולם... ועל השמטת הארץ״ (אבות ה ט) ועל פי לשון הכתוב ״וְהַשְּׁבִיעִת תשמטנה וּנְטַשְׁתָּהּ״ (שמות כג יא).

2. לסילוק ההגשמה פירש ב״לחם ושמלה״ ״ונח״ מלשון ״ניחוח״ ורחוק.

3. על קושי זה עמד גם רש״י לשמ׳ לא יז:

וינפש – כתרגומו ונח. וכל לשון נופש והוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח מהמלאכה. ומי שכתוב בו (ישעיהו מ כח) לא ייעף ולא יגע, וכל פעלו במאמר, הכתיב מנוחה לעצמו לשבר האוזן מה שהיא יכולה לשמוע.

בכך הולך רש״י לשיטתו לפרש לשונות מגשימים על דרך ״דברה תורה בלשון בני אדם״ כמבואר בנספח ״תרגומי ההגשמה״ פרק י, ״לדרכו של רש״י בלשונות ההגשמה״. אבל רבים ממפרשי ת״א אינם מסכימים עמו.

4. יוצאים מן הכלל הם הפסוקים ״וישבתו העם ביום השביעי״ (שמות טז ל) ״וּשְׁבַתוּ עַמָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה״, ״וביום השביעי שבת וינפש״ (שמות לא יז) ״וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבָת וְנָח״, בשניהם לא תרגם ״נח״ אלא ״שבת״ ונתבארו במקומם.

וברך איקריה^א די״י ית יומא שביעיא^ב וקד׳ יתיה ארום בה הוא שְׁבָה שַבַה וניח קדמוהי מן^ג כל עיבידתיה די ברה איקרה^ד די״י למעבד.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״איקריה״) גם נוסח חילופי: ״ממריה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שביעיא״) גם נוסח חילופי: ״שביעאה״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״הוא שְׁבָה שַבַה וניח קדמוהי מן״) גם נוסח חילופי: ״איתניח מן״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״איקרה״) גם נוסח חילופי: ״ממריה״.

ובריך אלקים ית יומא שביעאה מן כולהון יומי שבעתא וקדיש יתיה ארום ביה נח מכל עיבידתיה דברא אלקים ועתיד למיעבד.

And the Lord blessed the Seventh Day more than all the days of the week, and sanctified it, because in it He rested from all His works which the Lord had created and had willed to make.

פרשה יא

[א] וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ – כְּתִיב: בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י׳:כ״ב). בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַעֲשִׁיר, זוֹ הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְלֹא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ, זֶה הָאֵבֶל, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ (שמואל ב י״ט:ג׳).

[ב] וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו׳ – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר בֵּרְכוֹ בַּמָּן וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, בֵּרְכוֹ בַּמָּן, שֶׁכָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת הָיָה יוֹרֵד עֹמֶר, בְּעֶרֶב שַׁבָּת שְׁנֵי עֳמָרִים. וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, שֶׁלֹא יָרַד בּוֹ כָּל עִקָּר. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, בֵּרְכוֹ בַּמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בַּבְּרָכָה. רַבִּי יִצְחָק אָמַר בֵּרְכוֹ בַּמָּן, וְקִדְּשׁוֹ בַּמְקוֹשֵׁשׁ, וּבֵרְכוֹ בָּעֲטִיפָה. רַב הוּנָא אָמַר צָרִיךְ לְהַחֲלִיף. רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר צָרִיךְ לְעַרֵב. אָבִין בַּר חִסְדָּאי אָמַר צָרִיךְ לְשַׁלְשֵׁל. רַבִּי יִרְמְיָה וְרַבִּי זְעֵירָא הֲווֹן מְהַלְּכִין כַּחֲדָא, וְאִסְתַּלְּקַת גּוּלְתֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה וְשִׁלְשְׁלָהּ רַבִּי זְעֵירָא, הָדָא אָמְרָה צָרִיךְ לְשַׁלְשֵׁל. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בֵּרְכוֹ בְּנֵר, וּבִי הָיָה הַמַּעֲשֶׂה, פַּעַם אַחַת הִדְלַקְתִּי אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּבָאתִי וּמָצָאתִי אוֹתוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת דָּלוּק וְלֹא חָסַר כְּלוּם. בֵּרְכוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם, קִדְּשׁוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם. לֹא דוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁהוּא דּוֹמֶה בְּשַׁבָּת. בֵּרְכוֹ בַּמְּאוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַלְּלוּ הַמְּאוֹרוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֲבָל לֹא לָקוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַתְיָא כְּרַבָּנָן וְלָא אַתְיָא כִּדְרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, מַה טַּעַם: וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְּמוּ (תהלים מ״ט:י״ג). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נִטַּל מִמֶּנּוּ זִיווֹ וּטְרָדוֹ מִגַּן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ (איוב י״ד:כ׳). כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה חַמָּה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְנֹז אֶת הָאוֹרָה, וְחָלַק כָּבוֹד לַשַּׁבָּת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ, בֵּרְכוֹ בְּאוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּלֵילֵי הַשַּׁבָּת הִתְחִילָה הָאוֹרָה וְהָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, הִתְחִילוּ הַכֹּל מְקַלְּסִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ (איוב ל״ז:ג׳), מִפְּנֵי מָה וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן, אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה וּמַבִּיט בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּבְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן מְקֻלְקָלִין, עָמַד וּגְנָזָהּ וְהִתְקִינָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. וּמִנַּיִן שֶׁגְּנָזָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר (איוב ל״ח:ט״ו). וּמִנַּיִן שֶׁהִתְקִינָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (משלי ד׳:י״ח). רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי זְעֵירָא אָמַר, ל״ו שָׁעוֹת שִׁמְשָׁה אוֹתָהּ הָאוֹרָה, שְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל לֵילֵי שַׁבָּת, וּשְׁנֵים עָשָׂר שֶׁל שַׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא וְנִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֹמַר אַךְ חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי (תהלים קל״ט:י״א), אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (בראשית ג׳:ט״ו), בָּא לְהִזְדַּוֵּג לִי, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהֵקִישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָא מֵהֶן אוֹר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי. מַה בֵּרַךְ עָלֶיהָ, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. אַתְיָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִפְּנֵי מָה מְבָרְכִין עַל הָאוֹר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב וְרַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אַף מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁבַת הָאוּר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם.

[ג] בֵּרְכוֹ בִּיצִיאָה, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר, כָּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֶסְרוֹן, כְּתִיב בּוֹ בְּרָכָה וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם. בַּחֲמִישִׁי נִבְרְאוּ עוֹפוֹת וְדָגִים, וּבְנֵי אָדָם שׁוֹחֲטִין עוֹפוֹת וְאוֹכְלִים, וְצָדִים דָּגִים וְאוֹכְלִין, וּכְתִיב בּוֹ בְּרָכָה וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם. בַּשִּׁשִּׁי נִבְרָא אָדָם וּבְהֵמָה, וּבְנֵי אָדָם שׁוֹחֲטִין בְּהֵמָה וְאוֹכְלִין, וּבְנֵי אָדָם מֵתִים, וּכְתִיב בּוֹ בְּרָכָה וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם. בַּשְּׁבִיעִי מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר, מִפְּנֵי הַיְצִיאָה.

[ד] רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, מִפְּנֵי אִיסְטְנִיסִים בֵּרְכוֹ בְּמַטְעַמִּים. רַבֵּנוּ עָשָׂה סְעוּדָה לְאַנְטוֹנִינוּס בְּשַׁבָּת, הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין שֶׁל צוֹנֵן אָכַל מֵהֶם וְעָרַב לוֹ, עָשָׂה לוֹ סְעוּדָה בַּחוֹל הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין רוֹתְחִין, אָמַר לוֹ אוֹתָן עָרְבוּ לִי יוֹתֵר מֵאֵלּוּ. אָמַר לוֹ תֶּבֶל אֶחָד הֵן חֲסֵרִין. אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ קֵילָרִין שֶׁל מֶלֶךְ חָסֵר כְּלוּם, אָמַר לוֹ שַׁבָּת הֵן חֲסֵרִין, אִית לָךְ שַׁבָּת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי שַׁיְלֵיהּ לְרַבִּי, אָמַר לוֹ בְּנֵי בָּבֶל בִּזְכוּת מָה הֵן חַיִּים, אָמַר לוֹ בִּזְכוּת הַתּוֹרָה. וּבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּת מָה, אָמַר לוֹ בִּזְכוּת מַעַשְׂרוֹת. וְאַנְשֵׁי חוּצָה לָאָרֶץ בִּזְכוּת מָה, אָמַר לוֹ בִּזְכוּת שֶׁהֵן מְכַבְּדִין אֶת הַשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים.

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא פַּעַם אַחַת זִמְנַנִי אָדָם אֶחָד בְּלוּדְקִיָא וְהֵבִיא לְפָנֵינוּ דְּיוֹסְקוּס אֶחָד טָעוּן בְּי״ו מוֹטוֹת, וּבוֹ מִכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְתִינוֹק אֶחָד הָיָה יוֹשֵׁב בְּאֶמְצָעִיתוֹ, וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְישְׁבֵי בָהּ (תהלים כ״ד:א׳), כָּל כָּךְ לָמָּה שֶׁלֹא תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת עָלָיו. אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי מֵהֵיכָן זָכִיתָ לְכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה. אָמַר לִי, טַבָּח הָיִיתִי, וְכָל בְּהֵמָה יָפָה שֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת הָיִיתִי מַפְרִישָׁהּ לְשַׁבָּת. וְאָמַרְתִּי לוֹ לֹא עַל מַגָּן זָכִיתָ.

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, עוֹבָדָא הֲוָה בְּרוֹמִי בַּעֲרוֹבַת צוֹמָא רַבָּה, וַהֲוָה תַּמָּן חַד חַיָּט וַאֲזַל דְּיִזְדַּבַּן לֵיהּ חַד נוּן, אִשְׁתְּכַח הוּא וְטַלְיָא דְּאִיפַּרְכוֹס קָיְימִין עִילָוֵיהּ, הֲוָה הָדֵין מַסֵּיק לֵיהּ בְּטִימֵי וְהָדֵין מַסֵּיק לֵיהּ בְּטִימֵי, עַד דְּמָטְיָא לִשְׁנֵים עָשָׂר דִּינָרִין, וּנְסָבֵא הַהוּא חַיָּטָא. בְּעָנָתָא דַּאֲרִיסְטוֹן אֲמַר אִיפַּרְכוֹס לְטַלְיָה לָמָּה לָא אַיְתֵית לִי נוּן. אֲמַר לֵיהּ, מָרִי מָה לִכְפֹּר מִינָךְ, אֲזַלִּית וְלָא הֲוָה תַּמָּן אֶלָּא חַד נוּן, וְאִשְׁתְּכָחִית אֲנָא וְחַד יְהוּדָאי קָיְימִין עִילָוֵיהּ, וַהֲוָה הוּא מַסֵּיק לֵיהּ בְּטִימֵי וַאֲנָא מַסֵּיק לֵיהּ בְּטִימֵי, עַד דְּמָטְיָא לִשְׁנֵים עָשָׂר דִּנָּרִין, מָה הֲוַת בְּעָא דְּנַיְיתָא לָךְ נוּן בִּתְרֵי עֲשַׂר דִּנָּרִין, אֶתְמְהָא. אֲמַר לֵיהּ מָאן הוּא, אֲמַר לֵיהּ בַּר נָשׁ פְּלַן, שְׁלַח בַּתְרֵיהּ וַאֲתָא לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ מָה חֲמֵית חַיָּט יְהוּדָאי דַּאֲכַלְתְּ נוּן בִּתְרֵי עֲשַׂר דִּנָּרִין. אֲמַר לֵיהּ מָרִי אִית לָן חַד יוֹם, בְּכָל חוֹבִין דַּאֲנַן עָבְדִין כָּל יוֹמֵי שַׁתָּא, הוּא מְכַפֵּר עֲלֵינַן. וְכַד הוּא אֲתָא לֵית אֲנַן צְרִיכִין לְיַקּוּרֵי יָתֵיהּ. אֲמַר כֵּיוָן שֶׁהֵבֵאתָ רְאָיָה לִדְבָרֶיךָ הֲרֵי אַתָּה פָּטוּר. מַה פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָלַךְ וְקָרַע אוֹתָהּ וְזִמֵּן לוֹ בְּתוֹכָהּ מַרְגָּלִיּוֹת טוֹבָה, וְהָיָה מִתְפַּרְנֵס הֵימֶנָּהּ כָּל יָמָיו.

[ה] טוּרְנוֹסְרוּפּוּס הָרָשָׁע שָׁאַל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם, אֲמַר לֵיהּ וּמַה גְּבַר מִן גּוּבְרִין. אֲמַר מָה אֲמָרִית לָךְ, וּמָה אֲמַרְתְּ לִי. אֲמַר לֵיהּ אֲמַרְתְּ לִי מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם, מַאי שְׁנָא יוֹמָא דְשַׁבַּתָּא מִכָּל יוֹמָא, וַאֲמָרִית לָךְ וּמָן גֶּבֶר מִגּוּבְרִין, מַאי שְׁנָא טוּרְנוּסְרוּפּוֹס מִכָּל גּוּבְרִין. אֲמַר לֵיהּ שֶׁרָצָה הַמֶּלֶךְ לְכַבְּדֵנִי. אֲמַר לֵיהּ אַף זוֹ שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַבְּדָהּ. אֲמַר לֵיהּ מְנָאן אַתְּ מוֹדַע לִי, אֲמַר לֵיהּ הֲרֵי נְהַר סַמְבַּטְיוֹן יוֹכִיחַ, שֶׁמּוֹשֵׁךְ אֲבָנִים כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, וּבְשַׁבָּת הוּא נָח. אֲמַר לֵיהּ לְנַגְדָא אַתְּ נָגֵיד לִי, אֶתְמְהָא. אֲמַר לֵיהּ וַהֲרֵי הַמַּעֲלֶה אֶת הַמֵּת בִּזְכוּרוֹ יוֹכִיחַ, שֶׁהוּא עוֹלֶה כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת וּבְשַׁבָּת אֵינוֹ עוֹלֶה, וְהַהוּא גַּבְרָא לֶהֱוֵי בָּדַק בַּאֲבוּהִי. חַד זְמַן צָרִיךְ וּבָדַק בַּאֲבוּהוֹ, וּסְלֵק כָּל יוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא, וּבְשַׁבַּתָּא לָא סְלֵק. בְּחַד שַׁבַּתָּא אַסְקֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ אַבָּא מִן דְּמִיתַת אִתְעַבְדֵית יְהוּדִי, אֶתְמְהָא. מִפְּנֵי מָה עָלִיתָ כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, וְשַׁבָּת לֹא עָלִיתָ. אֲמַר לֵיהּ כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת אֶצְלְכֶם בִּרְצוֹנוֹ, כָּאן הוּא מְשַׁמֵּר אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ. אֲמַר לֵיהּ וְכִי עָמָל יֵשׁ לָכֶם שֶׁאַתֶּם עֲמֵלִים כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, וּבְשַׁבָּת אַתֶּם נוֹחִין. אֲמַר לֵיהּ כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת אָנוּ נִדּוֹנִין וּבְשַׁבָּת אָנוּ נוֹחִין. חָזַר אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ אִם כִּדְבָרֶיךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת, אַל יַשֵּׁב בָּהּ רוּחוֹת, אַל יוֹרִיד בָּהּ גְּשָׁמִים, אַל יַצְמִיחַ בָּהּ עֵשֶׂב. אֲמַר לֵיהּ תִּפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא, אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לִשְׁנַיִם שֶׁהָיוּ דָּרִין בְּחָצֵר אַחַת, אִם אֵין זֶה נוֹתֵן עֵרוּב וְזֶה נוֹתֵן עֵרוּב, שֶׁמָּא מֻתָּרִין לְטַלְטֵל בֶּחָצֵר. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד דָּר בֶּחָצֵר, הֲרֵי הוּא מֻתָּר בְּכָל הֶחָצֵר כֻּלָּהּ, אַף כָּאן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְפִי שֶׁאֵין רְשׁוּת אַחֶרֶת עִמּוֹ, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלּוֹ, מֻתָּר בְּכָל עוֹלָם כֻּלּוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֲרֵי אוֹכְלֵי הַמָּן מְעִידִין עָלָיו, שֶׁכָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת הָיָה יוֹרֵד וּבְשַׁבָּת לֹא הָיָה יוֹרֵד.

[ו] פִּילוֹסוֹפוֹס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, אָמַר לוֹ אִם חֲבִיבָה הִיא הַמִּילָה, מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְּנָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מָה אוֹתוֹ הָאִישׁ מְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשׁוֹ וּמֵנִיחַ אֶת פְּאַת זְקָנוֹ, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁגָּדֵל עִמּוֹ בִּשְׁטוּת, אָמַר לוֹ אִם כֵּן יְסַמֵּא אֶת עֵינוֹ וִיקַטַּע אֶת יָדָיו וִישַׁבֵּר אֶת רַגְלָיו, עַל יְדֵי שֶׁגָּדְלוּ עִמּוֹ בִּשְׁטוּת. אֲמַר לֵיהּ וּלְאִלֵּין מִלַּיָּא אָתֵינָן, אֶתְמְהָא. אָמַר לוֹ לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צְרִיכִין עֲשִׂיָה, כְּגוֹן הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְמִתּוּק. הַתּוּרְמוּסִים צָרִיךְ לְמִתּוּק. הַחִטִּין צְרִיכִין לְהִטָּחֵן. אֲפִלּוּ אָדָם צָרִיךְ תִּקּוּן.

[ז] רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא אָמַר, אַבְרָהָם שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ שְׁמִירַת שַׁבָּת, יָרַשׁ אֶת הָעוֹלָם בְּמִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ וגו׳ (בראשית י״ג:י״ז). אֲבָל יַעֲקֹב שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁמִירַת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר (בראשית ל״ג:י״ח), נִכְנַס עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה, וְקָבַע תְּחוּמִין מִבְּעוֹד יוֹם, יָרַשׁ אֶת הָעוֹלָם שֶׁלֹא בְּמִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו׳ (בראשית כ״ח:י״ד).

[ח] דָּבָר אַחֵר: לָמָּה בֵּרְכוֹ, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי דוֹסְתָּאי וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. רַבֶּרֶכְיָה וְרַבִּי דוֹסְתָּאי אוֹמְרִים שֶׁאֵין לוֹ בֶּן זוּג, חַד בְּשַׁבַּתָּא, תְּרֵי, תְּלָתָא, אַרְבַּעְתָּא, חַמְשָׁא, עֲרוּבְתָּא, שַׁבַּתָּא לֵית לָהּ בֶּן זוּג. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר שֶׁאֵינוֹ נִדְחֶה, יוֹם טוֹב נִדְחֶה, יוֹם הַכִּפּוּרִים נִדְחֶה, שַׁבָּת אֵינָהּ נִדְחֵית. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְכֻלָּן יֵשׁ בֶּן זוּג, וְלִי אֵין בֶּן זוּג. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ. וְכֵיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זִכְרוּ הַדָּבָר שֶׁאָמַרְתִּי לְשַׁבָּת, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ, הַיְנוּ דִּבּוּר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְשׁוֹ (שמות כ׳:ז׳).

[ט] רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר, שְׁלשָׁה בְּרִיּוֹת הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא בְּכָל יוֹם וָיוֹם, בְּאֶחָד בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְאוֹרָה. בַּשֵּׁנִי, רָקִיעַ וְגֵיהִנֹּם וּמַלְאָכִים. בַּשְּׁלִישִׁי, אִילָנוֹת וּדְשָׁאִין וְגַן עֵדֶן. בָּרְבִיעִי, חַמָּה וּלְבָנָה וּמַזָּלוֹת. בַּחֲמִישִׁי, עוֹפוֹת וְדָגִים וְלִוְיָתָן. בַּשִּׁשִּׁי, אָדָם וְחַוָּה וּרְמָשִׂים.

אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בַּשִּׁשִּׁי בָּרָא שִׁשָּׁה, אָדָם, וְחַוָּה, וְרֶמֶשׂ, וּבְהֵמָה, וְחַיָה, וּמְרִיאִים.

אָמַר רַבִּי בְּנָיָא אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים וְעָשָׂה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת, כָּל מַה שֶּׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִבְרֹאת בַּשְּׁבִיעִי, הִקְדִּים וּבָרָא אוֹתוֹ בַּשִּׁשִּׁי.

[י] רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר, אַף עַל גַּב דְּאַתְּ אָמַר: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, מִמְּלֶאכֶת עוֹלָמוֹ שָׁבַת, וְלֹא שָׁבַת לֹא מִמְּלֶאכֶת הָרְשָׁעִים וְלֹא מִמְּלֶאכֶת הַצַּדִּיקִים, אֶלָּא פּוֹעֵל עִם אֵלּוּ וְעִם אֵלּוּ, מַרְאֶה לְאֵלּוּ מֵעֵין דּוּגְמָא גֵּטוֹרִין שֶׁלָּהֶן וּלְאֵלּוּ מֵעֵין דּוּגְמָא גֵּטוֹרִין שֶׁלָּהֶן. מִנַּיִן שֶׁפֻּרְעָנוּתָם שֶׁל רְשָׁעִים קְרוּיָה מְלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: פָּתַח ה׳ אֶת אוֹצָרוֹ וַיּוֹצֵא אֶת כְּלֵי זַעְמוֹ כִּי מְלָאכָה הִיא (ירמיהו נ׳:כ״ה). וּמִנַּיִן שֶׁשְּׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים קְרוּיָה מְלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם (תהלים ל״א:כ׳).

[פרק ב]

ויקדש אותו – קדשו בשמחה, ישב לו הב״ה ביום הז׳ בכסא של שמחה והעביר לפניו שר של שמים בשמחה גדולה, שר של ימים, שר של נהרות, שר של הרים, שר של גבעות, שר של תהומות, שר של חמה, שרש של לבנה, שר של כימה, שר של כסיל, שר של כוכבים, שר של מזלות, שר של ג״ע ושר של גיהנם, שר של אילנות, שר של עשבים, שר של שקצים ורמשים, שר של חיות ושל בהמות, שר של עופות, שר של דגים, שר של חגבים, שר של מלאכים, שר של כל בריה ובריה, שר של כל רקיע ורקיע, שר של כל גדוד וגדוד, שר של חיות הקדש, שר של אופני גבורה בשמחה גדולה ושאר כל השרים נכבד ונהדר ונחמד ונערץ והיו כלם עומדים בשמחה גדולה במעון של שמחה משחקים ומשמחים ומרקדים ומנגנין ומקלסים לפניו בכל מיני קילוס ובכל מיני זמר שבח והלל, והיו מלאכי השרת פותחים פיהם ואומרים יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו (תהלים ק״ד ל״א). והיה ערבות ורקיע מלא שמחה וקול נהדר והם חוגרים תוקף וגאוה ותפארת תהלה ושירה ורינה וצהלה נצר עושר וכבוד והוד באותה שעה, שנאמר הוד והדר לפניו עז וחדוה במקומו (דה״א ט״ז כ״ז), הוד והדר לפניו כנגד שבת (שמות ל״א י״ז), עוז וחדוה במקומו כנגד וינפש (שם). באותה שעה הביא הב״ה שרו של שבת והושיבו על כסא הכבוד והביא לפניו כל שר ושר של כל רקיע ורקיע ושר של כל תהום ותהום, והם מרקדים ומשחקים ואומרים שבת היום לה׳ (שם ט״ז כ״ה), ושאר כל השרים וגדולים משיבים לה׳ היום שבת. ואף אדם הראשון העלהו הקב״ה לשמי שמים העליונים לשמוח ולשיש בשמחתו של שבת, שבה עשה הב״ה חנוכת שמים וארץ והיו הכל שמחין בה, ואף אדה״ר שש ושמח עמהם. כשראה אדה״ר שבח וגדולה של שבת והיא היתה תחלה וראש לכל השמחות פתח פיו ואמר מזמור שיר ליום השבת (תהלים צ״ב א׳). אמר לו הב״ה, לשבת אתה אומר שיר ולי אין אתה אומר שאני אלוה שבת, עד שעמדה שבת על רגלה ונפלה לפני הב״ה ואמרה טוב להודות לה׳ (שם ב׳). וכל סדרי בראשית השיבו ואמרו ולזמר לשמך עליון (שם).

ויברך אלהים את יום השביעי – במה ברכו, ¹שכל מה שאדם מוציא לכבוד שבת הקב״ה משלם לו כפלים.

²דבר אחר: ברכו שאין הרשעים נידונים בגיהנם בשבת.

אשר ברא אלהים לעשות – ³יעשה אין כתיב כאן אלא לעשות, שהניח כח בהם לעשות, ולמה לא ברא הקב״ה למלאכים גופות, לפי שאם היה בהם גופין היו נראים, ולפי שיש להם צורות משונות, אם היה האדם רואה אותם היתה נפשו יוצאה מפחדם.

דבר אחר: אשר ברא אלהים לעשות – הניח הקב״ה צפונית ולא השלימו, כדי לבייש כל האלילים ועובדיהם לעתיד לבוא, שאומר להם מי הוא אלוה יבוא וישלים זה שהנחתי במעשה בראשית.

1. שכל מה שאדם מוציא לכבוד שבת. עיי׳ גי׳ אחרת בב״ר פי״א אות ב׳ ר׳ ישמעאל אומר ברכו במן בלחם משנה, ועיי׳ בפירש״י עה״ת.

2. דבר אחר: ברכו. עיי׳ פסיקתא רבתי פכ״ג.

3. יעשה אין כתיב כאן אלא לעשות, עיי׳ ב״ר פי״א אות ט׳ א״ר בנייא אשר ברא אלהים ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות, כל מה שהיה הקב״ה עתיד לבראות בז׳ הקדים וברא אותו בו׳.

כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יְדֵי קֹנֵהוּ מְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶם הָיוּ נִמְתָּחִין וְהוֹלְכִין כֵּיוָן שֶׁנָּחוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶן נִתַּן לָהֶם חֲנָיָה, ״וַיָּנַח״ לְעוֹלָמוֹ ״בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״. בָּשָׂר וָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עֹשֶׂה אִיסְטְטִיבָא אֵינוֹ נוֹתֵן דּוּנְטִיבָא אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן דּוּנְטִיבָא וְעוֹשֶׂה אִיסְטְטִיבָא שֶׁנֶּאֱמַר וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים וַיִּשְׁבֹּת.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי – (משלי י׳:כ״ב) ״בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַעֲשִׁיר״ זֶה יוֹם הַשַּׁבָּת ״וְלֹא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ״, זֶה הָאָבֵל כְּמָה דְּאַתְּ אָמְרֵת (שמואל ב י״ט:ג׳) ״נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ״.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם אֲבֵלִים בְּשַׁבָּת, שׁוֹאֲלִין. וּבַדָּרוֹם שׁוֹאֲלִין. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָזַל לְחַד אֲתַר חָמָא אֲבֵלַיָּא בְּשַׁבְּתָא שָׁאַל בְּהוֹן אָמַר: אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ מִנְהַג מְקוֹמְכֶם אֶלָּא שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם כְּמִנְהַג מְקוֹמֵנוּ. רַבִּי יוֹסִי הָוֵי מִשְׁתַּבֵּחַ בְּרַבִּי מֵאִיר קוּמֵי צִפֹּרָאֵי דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא, אָדָם קָדוֹשׁ וְצָנוּעַ. חַד זְמַן חָמָא אֲבֵלַיָּא בְּשַׁבְּתָא וְשָׁאַל בִּשְׁלוֹמְהוֹן. אָמְרִין לֵיהּ, רַבִּי, אֲהַן דְּאַתּ מְתַנֵי בְּשִׁבְחֵהּ אָמַר לוֹן, מֶה עָבַד, אָמְרִין לֵיהּ כָּךְ וְכָךְ אָמַר לְהוּ, בָּעוּ אַתּוּן מֵידַע מַאי חֵילֵיהּ בָּא לְהוֹדִיעֵנוּ שֶׁאֵין אֲבֵלוּת בְּשַׁבָּת דִּכְתִיב (משלי י׳:כ״ב) ״בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַּעֲשִׁיר״.

בֵּרְכוֹ בַּמָּן, שֶׁכָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ עֹמֶר אֶחָד וּבְעֶרֶב שַׁבָּת שְׁנֵי עֳמָרִים, וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, שֶׁלֹּא יָרַד בּוֹ כָּל עִיקָר. בֵּרְכוֹ בַּעֲטִיפָה וְקִדְּשׁוֹ בַּמְּקוֹשֵׁשׁ, רַב כַּהֲנָא אוֹמֵר: צָרִיךְ לְהַחֲלִיף. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר צָרִיךְ לְעָרֵב. אַבָּא בַּר חִסְדָּאי אוֹמֵר: צָרִיךְ לְשַׁלְשֵׁל בְּגָדָיו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּרְכוֹ בַּנֵּר, וּבִי הָיָה מַעֲשֶׂה, פַּעַם אַחַת הִדְלַקְתִּי נֵר בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מָצָאתִי אוֹתוֹ דּוֹלֵק וְלֹא חָסֵר כְּלוּם. בֵּרְכוֹ בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם וְלֹא דּוֹמֶה אוֹר פָּנָיו שֶׁל אָדָם כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ כְּמוֹת שֶׁהוּא בְּשַׁבָּת.

בֵּרְכוֹ בַּמְּאוֹרוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַלְּלוּ הַמְּאוֹרוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת לֹא לָקוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. שְׁלֹשִים וָשֵׁשׁ שָׁעוֹת שִׁמְּשָׁה אוֹתָהּ אוֹרָה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת שֶׁל שַׁבָּת וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת שֶׁל לֵיל שַׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהִקִּישָׁן זֶה בָּזֶה וְיָצְאָה הָאוֹר וּבֵרֵךְ עָלֶיהָ. מִפְּנֵי מַה מְבָרְכִין עַל הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ. אַף בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁשָּׁבַת כָּל הַיּוֹם.

בֵּרְכוֹ בִּיְצִיאָה כָּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִסָּרוֹן, יֵשׁ בּוֹ בְּרָכָה וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם, בַּחֲמִישִׁי נִבְרְאוּ עוֹפוֹת וְדָגִים, וּבְנֵי אָדָם שׁוֹחֲטִין וְאוֹכְלִין, צָדִין דָּגִים וְאוֹכְלִין, וְכָתַב בּוֹ בְּרָכָה וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם, בַּשְּׁבִיעִי מַאי אִית לָךְ לְמֵימָר מִפְּנֵי הוֹצָאָה.

דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הָאִיסְטְנִיסִין בֵּרְכוֹ בַּטְּעָמִים רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ עָשָׂה סְעוּדָה לְאַנְטוֹנִינוּס בְּשַׁבָּת. הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין צוֹנְנִין, אָכַל וְעָרַב לוֹ. וְעָשָׂה לוֹ סְעוּדָה בְּחוֹל. הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין רוֹתְחִין. אָמַר לוֹ, אוֹתָן עָרְבוּ לִי יוֹתֵר מֵאֵלּוּ אָמַר לוֹ, תַּבְלִין אֶחָד הֵן חֲסֵרִין. אָמַר לוֹ וְכִי קוּרְלִין שֶׁל מֶלֶךְ חָסֵר כְּלוּם א״ל שַׁבָּת הֵן חֲסֵרִין אִית לָךְ שַׁבָּת.

יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי הָוֵי הַהוּא גּוֹי בְּשִׁיבְבוּתֵיהּ דַהֲווּ נְפִישֵׁי נִכְסֵי טוּבָא. אָמְרוּ לֵיהּ כַּלְדָּאֵי כֻּלְּהוּ נִכְסֵי יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי אָכִיל לְהוּ זַבְּנִינִהוּ לְכֻלְּהוּ נִכְסֵי, זָבַן בְּהוּ מַרְגָּנִיתָא, אוֹתְבָה בְּסָדִינֵיהּ בְּהַהוּא דְּקָא עָבַר מַבְרָא אַפְרְחֵהּ זִיקָא לְסָדִינֵיהּ וְשָׁדֵהּ בְּיַמָּא בְּלָעֵ(הּ) הַהוּא כַּוְרָא אַשְׁכְּחוּהָ, אָתְיוּהָ אֲפַנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא אָמְרֵי מָאן זָבְנֵיה הַשְׁתָּא אָמְרוּ לְהוּ, זִילוּ אַמְטִיאוּ לְגַבֵּי יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי דְרָגִיל לְמִיזְבָּן אַמְטְיוּהָ לְגַבֵּיהּ, זָבְנֵיהּ, קָרְעָהּ וְאַשְׁכַּח בֵּיהּ מַרְגָּנִיתָא [דְּ]⁠זָבְנֵיהּ בִּתְלֵיסַר עִלִּיתָא דְּדִינָרֵי דְּדַהֲבָא פָּגַע בֵּיהּ הַהוּא סָבָא, אָמַר לֵיהּ, מָאן דְּיָזִיף שַׁבְּתָא פַּרְעֵיהּ שַׁבְּתָא.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי, בְּנֵי בָּבֶל בִּזְכוּת מַה הֵם מִתְעַשְּׁרִין, אָמַר לֵיהּ, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה. וּבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בִּזְכוּת מַעַשְׂרוֹת וּבְנֵי חוּצָה לָאָרֶץ, בִּזְכוּת שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים א״ר חִיָּא בַּר אַבָּא, פַּעַם אַחַת זִמְנָנִי אָדָם בְּלוּדְקִיָא וְהֵבִיא לְפָנֵינוּ דִסְקְיוּס אֶחָד טָעוּן בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר מוֹטוֹת וּבוֹ כָּל מַה שֶׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְתִינוֹק הָיָה יוֹשֵׁב בְּאֶמְצָעִיתוֹ וְהָיָה מַכְרִיז לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ וְגוֹ׳. וְכָל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּגְבַּהּ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת עָלָיו. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי מֵהֵיכָן זָכִיתָ לְכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה, אָמַר לִי, קַצָּב הָיִיתִי וְכָל בְּהֵמָה יָפָה שֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ הָיִיתִי מַפְרִישָׁהּ לְשַׁבָּת, וְאָמַרְתִּי לוֹ, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁזִּכָּךְ לְכָךְ.

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא עוּבְדָא הֲוָה בְּרוֹמִי בְּעֵרוּבְתָּא דְּצוֹמָא רַבָּה וַהֲוֵי תַּמָּן חַד חַיָּט וְאָזַל מִזְבַּן לֵיהּ חַד נוּן וְאַשְׁכַּח הַאי טַלְיָא דְאִיפְרְכָא קַיָּמִין עֲלוֹי הֲוֵי הֲדֵין מַסִּיק לֵיהּ בְּטִימֵי וַהֲדֵין מַסִּיק לֵיהּ בְּטִימֵי עַד זִמְנִין דְּמָטֵי תְּרֵיסָר דִּינָרִין מַאי הֲוֵי בָּעִית דְּאָתֵי לָךְ בִּתְרֵיסַר דִּינָרִין אָמַר לֵיהּ מָאן הוּא יְהוּדָאי אָמַר לֵיהּ, בַּר נָשׁ פְּלוֹנִי. שַׁדָּר בַּתְרֵהּ וְאָתָא קַמֵּיהּ וְאָמַר: כַּד חֲמִיתוּן חַד חַיָּט יְהוּדָאי אָכִיל נוּן בִּתְרֵיסַר דִּינְרֵי. אָמַר לֵיהּ, מָרִי, מַאי נִכְפֹּר מִינָךְ, אִית לָן חַד יוֹמָא כָּל חוֹבִין דַּאֲנָן עָבְדִּין כּוּלֵי שַׁתָּא הוּא מְכַפֵּר עֲלָן וְכַד הוּא אָתֵי לֵית אָנוּ צְרִיכִים מוֹקִיר יָתֵיהּ אָמַר: מֵאַחַר שֶׁהֵבִיא רְאָיָה לִדְבָרָיו שַׁבְקוּנֵיהּ.

טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע שָׁאַל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא מַה יוֹם מִיּוֹמַיִם אָמַר לֵיהּ, מַאי גֶּבֶר מִגּוּבְרִין אָמַר לֵיהּ, מַאי אָמְרֵת לָךְ וּמַאי אָמְרֵת לִי אָמַר לֵיהּ מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם מַאי שְׁנָא שַׁבְּתָא מִכָּל יוֹמַיָּא מַאי שְׁנָא גֶּבֶר מִגּוּבְרִין מַאי שְׁנָא רוּפוּס מִכָּל גַּבְרָא. אָמַר לֵיהּ, שֶׁרָצָה הַמֶּלֶךְ לְכַבְּדֵנִי. אָמַר לֵיהּ, אַף זוֹ שֶׁרוֹצֶה הַמֶּלֶךְ לְכַבְּדָהּ אָמַר לֵיהּ, וּמִן הֵן אַתְּ מוֹדָע לִי א״ל נְהַר סַמְבַּטְיוֹן יוֹכִיחַ, שֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ אֲבָנִים כָּל יְמוֹת הַחוֹל וּבְשַׁבָּת הוּא נָח. אָמַר לֵיהּ, לְנָגְדָא אַתְּ נָגִיד לִי אָמַר לֵיהּ הֲרֵי הַמַּעֲלֶה בְּזָכוּר יוֹכִיחַ, שֶׁהוּא עוֹלֶה כָּל יְמֵי הַשַּׁבָּת וְאֵינוֹ עוֹלֶה בְּשַׁבָּת. וְהַהוּא גַּבְרָא לִבְדֹּק בַּאֲבוּי חַד זְמַן צָרִיךְ וּבָדַק בַּאֲבוֹי כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת הָוֵי סָלִיק לֵיהּ, וָלֹא סָלִיק בְּשַׁבְּתָא. בָּתַר שַׁבְּתָא אַסְּקֵיהּ, אָמַר לֵיהּ מִן דְּמִיתַת אִתְעָבֵדַת יְהוּדָאי אָמַר לֵיהּ, כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר הַשַּׁבָּת אֶצְלְכֶם בִּרְצוֹנוֹ כָּאן מְשַׁמְּרָהּ בְּעַל כָּרְחוֹ. אָמַר לֵיהּ, וְכִי מֶה עָמָל יֵשׁ לָכֶם כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת וּבְשַׁבָּת אַתֶּם נוֹחִים. אָמַר לֵיהּ, כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה אָנוּ נִדּוֹנִים וּבְשַׁבָּת אָנוּ נוֹחִים. חָזַר אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לֵיהּ, אִם כִּדְבָרֶיךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל שַׁבָּת אַל יַשִּׁיב בָּהּ אֶת הָרוּחוֹת וְאַל יוֹרִיד בָּהּ גְּשָׁמִים וְאַל יַצְמִיחַ בָּהּ אֲדָמָה. אָמַר לֵיהּ, תִּפַּח רוּחֵהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא, אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה כָּזֶה שֶׁמְּטַלְטֵל בְּאַרְבַּע אַמּוֹת וְכוּ׳.

וְלָמָּה בֵּרְכוֹ, שֶׁאֵין לוֹ בֶּן זוּג, חַד בְּשַׁבָּא, תְּרֵי, תְּלָתָא אַרְבַּעְתָּא, חֲמִשְׁתָּא עֵרוּבְתָּא שַׁבְּתָא לֵית לֵיהּ בֶּן זוּג. דָּבָר אַחֵר: שֶׁאֵינוֹ נִדְחֶה יוֹם טוֹב נִדְחֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים נִדְחֶה, שַׁבָּת אֵינוֹ נִדְחֶה אָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לַכֹּל יֵשׁ בֶּן זוּג וְלִי אֵין בֶּן זוּג. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה בֶּן זוּגֵךְ. וְכֵיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱווּ זְכוּרִים לְאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁאָמַרְתִּי לַשַּׁבָּת, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא בֶּן זוּגֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״.

שָׁלֹשׁ בְּרִיּוֹת בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל יוֹם, בָּרִאשׁוֹן בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְאוֹרָה, בַּשֵּׁנִי בָּרָא גֵּיהִנּוֹם וְרָקִיעַ וּמַלְאָכִים, בַּשְּׁלִישִׁי בָּרָא אִילָנוֹת וּדְשָׁאִים וְגַן עֵדֶן, בָּרְבִיעִי בָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה וּמַזָּלוֹת, בַּחֲמִישִׁי עוֹפוֹת וְדָגִים וְלִוְיָתָן, בַּשִּׁשִּׁי אָדָם וְחַוָּה וְרֶמֶשׂ, רַבִּי פִּנְחָס אוֹמֵר: (בְּרֵאשִׁית) [בַשִׁשִּׁי] בָּרָא אָדָם וְחַוָּה וְרֶמֶשׂ וּבְהֵמָה וְחַיָּה וּמְרִיאִים אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים וְעָשָׂה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת, מַה שֶּׁהָיָה עָתִיד לִבְרְאוֹת בְּשַׁבָּת הִקְדִּים וּבָרָא אוֹתוֹ בַּשִּׁשִּׁי.

כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ – מִמְלֶאכֶת עוֹלָמוֹ שָׁבַת מִמְלֶאכֶת הַצַּדִּיקִים וְהָרְשָׁעִים לֹא שָׁבַת אֶלָּא פּוֹעֵל עִם אֵלּוּ וּפוֹעֵל עִם אֵלּוּ מַרְאֶה לְאֵלּוּ מֵעֵין דְּגַמְטְרִין שֶׁלָּהֶן וּמַרְאֶה לְאֵלּוּ מֵעֵין דְּגַמְטְרִין שֶׁלָּהֶן. וּמִנַּיִן שֶׁפֻּרְעָנוּת שֶׁל רְשָׁעִים נִקְרֵאת מְלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו נ׳:כ״ה) ״פָּתַח ה׳ אֶת אוֹצָרוֹ וַיּוֹצֵא אֶת כְּלִי זַעֲמוֹ כִּי מְלָאכָה הִיא״, וּמִנַּיִן שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים נִקְרֵאת מְלָאכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל״א:כ׳) ״מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ״.

^אובארך פיה וקדסה^ב אד׳ עטל פיה אן יכ׳לק שיא מן מת׳ל כ׳לקה אלד׳י צנעה.

א. מכאן על פי כ״י סנקט פטרבורג EVR II C 1.

ב. א ובארך אללה פי אליום אלסאבע וקדסה

ובירכו וקידשו¹ לפי שהשבית בו מלברוא דבר מעין בריאתו אשר עשה².

1. משמע שבירך וקידש את היום עצמו, וכמ״ש בפירושו הארוך: ״⁠ ⁠׳ויברך׳ הרי הוא גדולה ליום עצמו – שיבדיל מן הימים שלאחריו בברכה, מאחר שאינו נבדל מהם במלאכה. ׳ויקדש׳, ייעדו לצוות עליו את האומה הנכבדת, למען לא נחשוב שציוום על יום שביעי סתם, אלא הוא היום השביעי בעינו״. אך ראב״ע כתב בפירוש ראשון: ״ואמר הגאון: שברכת היום וקדושו – ישוב על השומרים, שיהיו מבורכין קדושים״. ובפירוש שני כתב: ״אמר הגאון: כי טעם ויברך – שב אל השומרים, שיהיו מבורכים, וככה: ויקדש אותו״. ונוסחה אחרת נזדמנה לו, והנוסח שלפנינו מקורו בתפסיר הקדום שבהעתקת ר׳ שמואל בן יעקב, וכן כתב רס״ג במפורש בפירושו הארוך.

2. תרגם ״לעשות״ – עשה. וכתב ראב״ע: ״והמפרש כי ׳לעשות׳ תחת ׳עשה׳, גם ׳עשה׳ תחת ׳ברא׳, איננו כן לפי דעתי״. ובפירוש ״צפנת פענח״ על האבן עזרא (לר׳ יוסף טוב עלם הספרדי, שכתבו בעידודו של ר׳ דוד הנגיד נין הרמב״ם, ראה בהקדמתו עמ׳ 7-8), פירש שדברי ראב״ע כאן מוסבים על תרגום הגאון, וז״ל: ״פירוש: רבינו סעדיה הגאון תרגם התורה ללשון ישמעאל והוא הנקרא תפסיר, והוא תרגם ״אשר ברא אלהים לעשות״, אלד׳י כ׳לקה אללה וצנעה, נמצא שתרגם ׳לעשות׳ כתרגום ׳עשה׳, וקודם זה תרגם ״מכל מלאכתו אשר עשה״ מן ג׳מיע מכ׳לוקאתה אלד׳י כ׳לך (צ״ל: כ׳לק), ופירושו, ׳מכל ברואיו אשר ברא׳. והנה בתפסיר שלפנינו בכל הנוסחאות המדויקות תרגם רס״ג בשני הפסוקים - ״מלברוא דבר מעין בריאתו אשר עשה״ [=מן מת׳ל כ׳לקה אלד׳י צנעה].

ויברך ויקדש – ברכו במן – שכל ימות השבת יורד להם עמר לגולגלת, ובששי לחם משנה, וקדשו במן – שלא ירד בו כלל, והמקרא כתוב על העתיד.

אשר ברא אלהים^א לעשות – המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשה בששי, כמו שמפורש בבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ט׳).

א. כך בכ״י מינכן 5, ויימר 651, פריס 155. בכ״י אוקספורד 165, ויימר 651, ליידן 1, פירנצה III.3, פריס 156 חסר: ״אלהים״.

ויברך … ויקדש AND GOD BLESSED … AND HE SANCTIFIED – He blessed it through the Manna, that on all other days of the week there should fall for them (the Israelites) an Omer for each person, whereas on the sixth day there should fall twice as much of that bread. So, too, He sanctified it through the Manna, that it should not fall at all on the Sabbath (Bereshit Rabbah 11:2). This verse is written here with reference to what would happen in the future.

אשר ברא אלהים לעשות WHICH GOD IN CREATING HAD MADE – The work which should have been done on the Sabbath He did in the double work which He executed on the sixth day, as it is explained in Bereshit Rabbah 11:9.

ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו – מה סיפר משה רבינו לישראל כי הקב״ה בירך וקידש זה היום. כי בימי משה נהיה שבירך ויקדש את השבת. ¹וכן אמר רבי ישמעאל ברכו במן בלחם משנה. וקידשו במן. דכתיב ויום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות י״ו:כ״ו). וכל כך למה נהיה כי בו שבת במעשה בראשית מכל מלאכתו.

ויקדש אותו – משל למלך שבנה פלטורין ואחר כל מלאכתו עשה לו חינוך. כך הקב״ה אחר כל מלאכתו קידש את יום השבת ובירכו.

אשר ברא אלהים לעשות – ²אלו הן עשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת. והמן. והכתב. והמכתב. והלוחות. וקברו של משה. ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף המזיקין. ויש אומרים ³אף צבת בצבת עשויה שעשה הקב״ה מלקחיים להיות לעולם. כי כל אלה ברא אלהים לעשות נסים וגבורות. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. לקיים מה שנאמר אין כל חדש תחת השמש (קהלת א׳:ט׳). זה שאמר הכתוב ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה (משלי ג׳:י״ט). ⁴ר׳ עזריה בשם ר׳ שמעון בן לקיש אמר. ביום הראשון ברא שמים וארץ עליונים ותחתונים. נשתיירו עוד ה׳ ימים ברא אחד מלמעלן ואחד מלמטן. בשני ברא רקיע למעלה. בשלישי יקוו המים למטה. ברביעי יהי מאורות למעלה. בחמישי ישרצו המים למטה. בששי אמר הקב״ה אם אני בורא את האדם מלמעלה הרי הוא מתגאה ביותר ואם מלמטה הרי הוא כבהמה. ועוד כי יתוספו מעשה הימים של מטה משל מעלה. לפיכך בראו מלמטה. והרוח ונשמה מלמעלה. הוי אומר בחכמה יסד ארץ. (שם) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ״ה:ב׳).

ד״א: אשר ברא אלהים לעשות – לכבוד השבת. וכן הוא אומר לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמ״ז:כ׳). וכנגד ששת ימי בראשית. אמר דוד תורת ה׳ תמימה. עדות ה׳ נאמנה. פקודי ה׳ ישרים. מצות ה׳ ברה. יראת ה׳ טהורה. משפטי ה׳ אמת (תהלים י״ט:ח׳-י׳). ששה שמות הללו כנגד ששת ימי בראשית שיהיו ישראל עוסקים בתורה והעולם מתקיים. אבל שבת אות היא ולא הוצרך הכתוב לומר בו שם כדרך כל ששת הימים.

1. וכן אמר ר׳ ישמעאל. ב״ר פי״א. ילקוט רמז ט״ז. פסיקתא רבתי פכ״ג.

2. אלו הן י׳ דברים. אבות פ״ה. פסחים נ״ד ע״א.

3. אף צבת בצבת עשויה. צ״ל אף הצבת. הוא היה אומר צבת בצבת עשויה.

4. ר׳ עזריה. ב״ר פי״ב במאמר המתחיל תני כל מי שיש לו תולדות.

כי בו שבת – אינו לשון מנוחה, שהרי גבי הקב״ה כתיב: לא ייעף ולא יגע (ישעיהו מ׳:כ״ח), ובלא טורח ברא הוא את עולמו, אלא לשון הפסקה הוא, כמו: וישבות המן (יהושע ה׳:י״ב), וישבתו שלשת האנשים (איוב ל״ב:א׳), ויום ולילה לא ישבותו (בראשית ח׳:כ״ב). פירוש: כי בו פסק לעשות בו כל מלאכה. (חזקוני, שכנראה שאבו מר״י קרא)⁠¹

1. בדומה בר״י קרא פירוש ב׳ איכה א׳:ז׳: ״משבתיה – לשון הפסק כמו: וישבות המן (יהושע ה׳:י״ב), שתרגומו: ופסק מַינַה, וכן יום ולילה לא ישבותו (בראשית ח׳:כ״ב), וכן והשבתי כל משושה (הושע ב׳:י״ג).⁠״

ויברך א-להים את יום השביעי – שבו היה העולם מלא כל טוב וברכה ושובע, דוגמת: אשר ברכך י״י א-להיך תתן לו (דברים ט״ו:י״ד).

ויקדש אתו – מעשיית מלאכה, כדכתיב: כי בו שבת – שלא עשה בו מלאכה. וכן הוא אומר: וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ג׳).

אשר ברא א-להים לעשות – מוסב למעלה ויקדש א-להים לעשותו שבת, וכך כתוב: ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת (שמות ל״א:ט״ז).⁠¹

1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן וחזקוני בראשית ב׳:ג׳, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 73 ואילך.

ויברך אלהים – פירוש ברכה: תוספות טובה, וביום הזה תתחדש בגופות דמות כח בתולדות ובנשמה כח הכר^א והשכל.

ויקדש אותו – שלא נעשתה בו מלאכה כמו חבריו.

ופירוש אשר ברא אלהים לעשות – השרשים בכל המינים, שנתן בהם כח לעשות דמותם.

והמפרש: כי לעשות תחת: עשה, גם עשה תחת: ברא, איננו כן לפי דעתי.

ואמר הגאון: שברכת היום וקדושו – ישוב על השומרים, שיהיו מבורכין קדושים.

א. כן בכ״י פריס 177, פרמא 3117, ברסלאו 52, ברסלאו 53, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 176: ״הדבר״.

AND GOD BLESSED. A blessing means an increase in well being. On the Sabbath the body is blessed with a renewal of its reproductive strength and the soul with an increase in its intellectual and reasoning capabilities.

AND HALLOWED IT. No work was done on the Sabbath, in contrast to the other six days.

[WHICH GOD IN CREATING HAD MADE.] Its meaning is: God placed in the root of all the species the power to reproduce themselves.⁠¹ I disagree with the person who explains la'asot (had made) as having the same meaning as made² and who, furthermore, insists that created and made are synonymous. Saadiah Gaon explains that the blessing and the holiness spoken of in this verse refer to those who observe the Sabbath.⁠³ They will be blessed and sanctified.

1. Ibn Ezra explains asher bara Elohim la'asot (which God in creating had made) as follows: God created (bara) his creation in such a way that they would do (la'asot), i.e., reproduce themselves in the future. That is why bara is a perfect and la'asot is an infinitive (Cherez).

2. They interpret asher bara Elohim la'asot to mean, which God created and made. They maintain that la'asot, an infinitive, is to be interpreted as asah, a perfect (Filwarg). They also do not differentiate between bara and asah, and interpret "made" in verse 2 as created (Filwarg, Krinsky). For Ibn Ezra's interpretation of bara see Gen. 1:1; for asah see verse 4.

3. According to Saadiah the blessing refers not to the Sabbath but rather to those who observe the Sabbath. We have translated according to Nachmanides' rendering of Ibn Ezra, which had a vav before sanctified.

אמר הגאון: כי טעם ויברך – שב אל השומרים, שיהיו מבורכים, וככה: ויקדש אותו.

וגאון אחר אמר: כי ויברך אלהים – רמז ללחם משנה (שמות ט״ז:כ״ב), ויקדש אותו – שלא ירד בו המן (שמות ט״ז:כ״ו).

ולפי דעתי: ששם ברכה הוא שהוא תוספת ביום, שיקבלו כחות השומרים להבין מעשה השם. וככה אמר המשורר במזמור שיר ליום השבת, ושם כתוב: כי שמחתני י״י בפעליך (תהלים צ״ב:ה׳).

וטעם ויקדש אותו – שלא יעשו בו קדושיו מלאכה, וכתוב: אחרי י״י אלהיכם תלכו (דברים י״ג:ה׳), וכתוב אחר: על כן צוך (דברים ה׳:י״ד), וזה טעם: כי בו שבת.

וטעם לעשות – דבק עם אשר ברא – אשר גזר השם בחכמתו לעשות.

או יהיה פירושו אשר ברא אלהים – בתחלה לעשות – כל נברא כדמותו. והנה הטעם: על המינים שהם הכללים.

והאומר כי: לעשות – כמו: עשה, איננו נכון, כאשר אפרש.

אשר ברא אלהים לעשות – כלומר: מכל מלאכתו אשר ברא לעשות ולתקן ממנה ביניינו, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור בראשית א׳:ז׳), שבתחילה ברא, ואחר כך עשה ותיקן. לכך לא נאמר: ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי, לפי שבשאר הימים לא נאמר כן אלא לחלק המלאכות דבר יום ביומו, ואומר: לאחר מלאכה זה, פסק אותו יום. אבל בשבת שלא עשה בו מלאכה, לא הוצרך לומר כן.

WHICH GOD IN CREATING HAD MADE – which means: from all the work which He had done in order to create and perfect His creation, as I explained above (R. Yosef Bekhor Shor Genesis 1:7). Afterwards He only made and perfected [that which He had created earlier] and, for that reason, [Scripture] does not say "there was evening, there was morning – the seventh day" which was stated concerning the rest of the days only in order to distinguish that which was created on each day. After the work of each day this phrase was repeated concerning that day. Since nothing was created on the seventh day there was no need to employ this [phrase].

ברא אלהים לעשות – ברא אותם לעשות מיכן ואילך של עולם לא יבראו ולא יעשו יותר (בענין זה) כי אחר כן צומחין דשאים ונבראים בהמות ונזרעין זה מזה נמצא כי הבריאה על מנת לעשות לעולם היתה. (כ״י לונדון 26924)

ויברך – הברכה היא תוספת טובה, ויום השבת נוסף בטובת הנפש שיש לה מנוחה ביום זה מעסקי העולם הזה ותוכל להתעסק בחכמה ובדברי אלהים, והאל ברכו וקדשו כשצוה את בני ישראל לשבות בו ולקדשו.

ויקדש אתו – שהוא קדוש ומובדל משאר הימים לפי ששובתים בו בני ישראל, והנה הוא אות בינם ובין האל כי הם קדושין בשמרם את השבת שהוא עדות על חדוש העולם, ולהודיע לכל העולם, כי העולם אינו קדמון אלא מחדש, חדשו האל יתברך בששה ימים ושבת בשביעי, וגם אומרים מספרי חדושי העולם כי יש דג אחד בים שאינו שוחה ביום השבת והוא נח כל היום סמוך ליבשה או לסלע.

ורבותינו ז״ל אמרו על נהר סבתיון^א שהוא מושך אבנים וחול שהוא נח בשבת, לפיכך קוראים אותו סבתיון.⁠^ב

וכן אמרו (בראשית רבה י״א, סנהדרין ס״ה) שאל טורנוס הרשע את רבי עקיבא ביום השבת, ואמר לו מה יום מימים? אמר לו: מה גבר בגוברין. אמר לו: דרחמנא בעי. אמר לו: שבת נמי רחמנא בעי. אמר לו: מנא את ידע? אמר לו: נהר סבתיון^ג יוכיח שהוא מושך אבנים וחול כל ימות השבת ובשבת הוא נח. הנה כי האל יתברך שם בבריאותיו אות ליום השבת כדי שידעו בני העולם חדוש העולם.

ורבותינו ז״ל פרשו גם כן (בראשית רבה י״א): ויברך ויקדש – ר׳ ישמעאל אומר: ברכו וקדשו במן, ברכו שהיה יורד ביום הששי לחם יומים (שמות ט״ז:כ״ט), וקדשו, שלא היה יורד מן בשבת.

אשר ברא אלהים לעשות – לעשות^ד מכאן ואילך הוא בראם בששת ימי בראשית שיהיו הם עושים מכאן ואילך כל מין ומין תולדותיו כפי מה שהם.

א. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״שבתיון״.

ב. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״שבתיון״.

ג. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״שבתיון״.

ד. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״לעשות״.

ויברך, this refers to the addition of something beneficial. The seventh day is distinguished by the fact that it enjoys additional good, i.e. additional Divine blessings. These consist of the fact that the Jew is afforded an opportunity to study Torah in a quiet unhurried setting, allowing him to derive the maximum benefit from such study. God extended this blessing at the time when He commanded the Jewish people to observe this day as a day of “rest” by sanctifying that day.

ויקדש אותו, the day was to be sacred in the sense that it is set apart from other days precisely because the Jewish people treat it as such. In other words, its sanctity is due to the way the Jewish people relate to it. This day constitutes a visible sign linking God and His people, i.e. that they, just as He, are holy through observing the Sabbath which by itself is testimony to the fact that God created the universe. It is a statement aimed at all of mankind announcing that the existence of the universe did not precede the existence of God. A researcher has stated that there is a fish in the ocean which does not swim on the Sabbath, spending the entire day resting near the beach or near a rock.

Our sages (Sanhedrin 65) describe the river Sambatyon as carrying huge stone down from the mountain every day of the week except on the Sabbath. This is why it is called Sabbatyon. They report further (Bereshit Rabbah Albeck edition pages 92-93) that the hostile Roman governor Turnusrufus asked Rabbi Akiva (in a sarcastic manner) how the Sabbath was different from the other days of the week. He answered: “what makes one warrior greater than another warrior?” Thereupon he told him that God had made it such. Turnusrufus enquired how Rabbi Akiva could prove this. Rabbi Akiva then told him about the strange phenomenon of the river Sambatyon resting on that day and not hurling stones down from the mountain. This simply proves that God, the Creator, has equipped His creatures with a sign indicating to them that the universe is the product of His creative activity, and had not preceded His existence. Our sages (Bereshit Rabbah 11,1) also explain the sequence of ויברך...ויקדש in our verse in this fashion when they say ברכו וקדשו במן, “He blessed it and sanctified it by means of the manna,” i.e. by the fact that on that day the manna did not descend from the celestial regions, seeing that God already provided a double portion on the previous day.

אשר ברא אלוהים לעשות, He had created them, whereas it was now up to the plants, animals, etc., to continue the process God had begun and to perfect the earth as well as themselves, each species according to its potential.

ויברך אלהים וג׳ – זו הודעה לנו ממנו יתעלה אשר אנחנו נכבדנו בתורה והוטב לנו בשבת, שהוא יום שכבר קדם כבודו וסגולתו וגדולתו בראשית ידיעתו יתעלה מתחילת הבריאה¹, והבדיל אותנו וכיבד אותנו והודיע אותו לנו וציונו על שמירתו². ועל זה אמרו ז״ל (שבת י:) אמר הקב״ה למשה מתנה טובה בבית גנזי ושבת שמה ואני עתיד ליתנה לישראל³. והמקרא שהביאו לעדות לזה מורה אל טעם זה ראו כי יוי נתן לכם השבת (שמות טז:כט)⁴ בה״א הידיעה, כדי להורות שהוא יום שקדם בבית גנזי ידיעתו⁵ יתעלה.

ואמר אשר ברא אלהים לעשות, ולא אמר אשר ברא [אלהים] ועשה, רמז שהנמצאים שנבראו בששת ימי בראשית הם עיקרים שמשתלשלים מהם סעיפים⁶. אם בעולם השפל – הרי זה פשוט מן התהוות אישי כל מין מן החי והצומח והדומם, ואם [ב]⁠עולם העליון – עולם השמים – אע״פ שאין בו התחדשות אישית הרי הוא משפיע על התחדשות אישי העולם השפל⁷. ולפי זה מאמרו לעשות מוסב על⁸ העולם העליון והשפל.

1. קמז. היינו שברכתו וקדושתו יום השבת היא ״כבודו וסגולתו וגדולתו״ של היום עצמו, ובניגוד למה שפירש הרמב״ן בשם רס״ג: ׳ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים׳, ומקורו כנראה בדברי הראב״ע שהביא כן משם ׳הגאון׳ [ועי׳ בספר ׳אוצר מפרשי התורה׳ שהביאו מד׳ הירושלמי ריש מס׳ כתובות שהברכה שנאמרה בשבת אינה על הברואים אלא על היום].

2. קמח. במקור: ׳ושרענא בלואזמה׳, ואולי עדיף לתרגם: ׳ונצטוינו בחובותיו׳, והשוה מילונו של פרופ׳ פרידמן (עמ׳ 448).

3. קמט. לפנינו בגמ׳ שם (ובכל המקבילות) בשינויים קלים: ׳מתנה טובה יש לי בבית גנזי ואני מבקש ליתנה לישראל׳.

4. קנ. נראה שבמקור שממנו ציטט רבנו דרשו כן על פסוק זה, והמהדיר ציין לדברי מדרש לקח טוב ששם הובאה הדרשה כמו שהיתה לפני רבנו, אבל לפנינו בגמ׳ שבת י: ובמקורות מקבילות דרשו כן על פסוק אחר (שמות לא:יג). וראה בתורה שלמה (פר׳ בשלח טז:כט) שנתעורר לברר חילופי הגרסאות בזה.

5. קנא. רבנו הבליע בצחות לשונו פירוש לשונם ז״ל ׳בבית גנזי׳, ומטרתו להרחיק ההגשמה מאתו יתעלה.

6. קנב. ׳סעיף׳ פירושו ענף, כמו (יחזקאל לא:ו) ׳בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כל עוף השמים׳. והיינו שב׳לעשות׳ מרומז העשייה שעתידה להיעשות מכח מה שעשה הי״ת בששת ימי בראשית. וראה כעי״ז בראב״ע, אלא שבעוד שלראב״ע הכוונה למה שיעשו ויולידו הנבראים בדמותם, הרי שלדעת רבנו הכוונה בזה להשתלשלות התולדות השונות מהעקרים הנבראים בששת ימי בראשית (וראה בזה בסמוך).

7. קנג. אולי ר״ל שהם משפיעים באופן גשמי ע״י תנועתם, וכמו שכתב ביתר ביאור להלן (פסוק ד): ׳לפי שהתולדות המפורשות הן כולן בארץ, והשמים (רק) משפיעים על התהוותן בהשפעתם על ירידת המטר וזולתה בתנועתם׳, וראה מש״כ שם בהערה. עוד יתכן שכוונתו להשפעה שכלית כעין שביאר הרמב״ם במו״נ (ב:יא): ׳שהנמצאות מתחת הבורא יתעלה יחלקו שלשה חלקים, האחד מהם השכלים הנפרדים, והשני הגופות הגלגלים וכו׳, והשלישי אלו הגשמים ההוים הנפסדים אשר יכללם חמר אחד, ושההנהגה שופעת מהבורא יתעלה על השכלים כפי סדרם, ומן השכלים ישפעו מהם ממה שהוחן להם טובות ואורים על גופות הגלגלים, וישפעו מן הגלגלים כחות וטובות על זה הגוף ההוה הנפסד ברוב מה שהוחנו מהתחלותיהם׳. וע״ש עוד בהרחבה.

8. קנד. במקור: ׳ינטבק עלי׳ [בתרגום המהדיר: נמשך עם].

ויברך אלהים^א את יום השביעי – שבו היה העולם מלא כל טוב וברכה ושובע, דוגמ׳: אשר ברכך י״י אלהיך תתן לו (דברים ט״ו:י״ד), הוא שאנו אומרים בתפלה: וברכתו מכל הימים.

ויקדש אתו – פר״ש: שלא היה מן יורד בו. ואם תאמר: אף ימים טובים מקודשים במן, כדכתיב: וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות ט״ז:כ״ו), ושנו רבותינו: לא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים?

אלא יש לומר: דימים טובים לא נפקי מכלל שבת, דאף הם שבת איקרו בכמה מקומות, וממקרא דויקדש אתו – נלמד שבתות וימים טובים.

דבר אחר: ויקדש אתו – מעשיית מלאכה, כדכתיב: כי בו שבת – שלא עשה בו מלאכה. וכן הוא אומר: וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ג׳).⁠¹

מכל מלאכתו אשר ברא וגו׳ – להיות מנהגם מאותו זמן ואילך לעשות – כיוצא בהם, כגון בעלי חיים אילנות דשא שמזריעים ועושין כיוצא בהן.⁠³

דבר אחר: לעשות – כל ימות עולם כסדר של ששת ימי בראשית, שהשמים והארץ יעשו מנהגם ולא ישנו סדרם.⁠^ב מכאן תשובה למינין שאומרים: הקב״ה עושה מלאכה בשבת כשהוא מוריד מטר ומגדל צמחים. וזה הבל, כי כל זה נקבע מששת ימי בראשית, שנצטוו לעשות מנהגם, ואין זו מלאכה. וראיה לדבר שכן הוא, שהרי מן, מאחר שלא נברא להיות יורד בששת ימי בראשית, לא רצה הקב״ה להורידו בשבת, על ידי שלא נראה זמן^ג תחילת בריאתו עד יציאת מצרים.⁠⁴

דבר אחר: אשר ברא לעשות – ולא עשה, אלו המריאים^ד שברא הקב״ה את נשמתם, וכביכול לא הספיק לבראות את גופם עד שקדש עליו את היום, ונבראו בין השמשות. ולפי שנשמתם נבראת בחשך בין השמשות, ואין להם גויה, רואים ואינם נראים.⁠⁵

דבר אחר: לעשות – כל עשייה האמורה במעשה בראשית עניין תיקון הוא. וכן הפירוש: מכל המלאכות אשר ברא לתקן בה את העולם.⁠⁶

מה שלא נכתב: ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי, לפי שלא היה בו ערב, אלא כולו היה אור.⁠⁷

1. בדומה באבן עזרא.

2. בדומה בר״י קרא פירוש ב׳ איכה א׳:ז׳.

3. בדומה בפענח רזא (כ״י אוקספורד אופ׳ 103) בשם ר׳ יצחק הגר.

4. בדומה בבראשית רבה י״א:ה׳.

5. בדומה בתנחומא (בובר) בראשית י״ז.

6. שאוב מר״י בכור שור.

7. כן במדרש תהלים צ״ב:ד׳.

א. כן בפסוק ובכ״י מינכן. בכ״י אוקספורד חסרה מלת: ״אלהים״.

ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד קנוניצי 28: ״הסדר״. בכ״י אוקספורד 568: ״סדר״.

ג. כן בכ״י מינכן 224, אוקספורד קנוניצי 28. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״זמן״.

ד. כן בכ״י אוקספורד 568, מינכן 224, ובדפוס ונציה רפ״ד. בדפוס קרימונה: ״המזיקים״.

ויברך אלוהים את יום השביעי, "God blessed the seventh day.⁠"[If I understand the author correctly, he does not understand the word ויברך here as in the immediate past, but as description of the state of the universe on that day as a result of its Creator having blessed it previously. Ed.] On this day the world was in a state of perfection full of everything positive, and fully satisfied. Compare Deuteronomy 5,14: אשר ברכך ה' אלוהיך תתן לו, "that the Lord your God has blessed you with, give him of it.⁠" (the departing servant). This is also what we recite regularly in our prayers: "You have blessed it more than any other days.⁠"

ויקדש אותו "He sanctified it;⁠" according to Rashi, this refers to the fact that the manna would not descend to earth on that day. [Maybe Rashi means that the Sabbath rest is observed also in the celestial regions. Ed.] If you were to counter that on festival days the manna did not descend either, as we read in Exodus 6,26: וביום השביעי לא יהיה בו, and our sages in the Mechilta, (according to Rashi) claim that this verse was written only in order to include the day of Atonement and the other Festivals as days on which no manna descended, we have to remember that the festivals are frequently also referred to as Sabbaths, so that there was no need for a special verse to include those days as days on which the manna would not descend. A different exegesis of these words: the meaning of "He sanctified it,⁠" is that no creative activity was to be performed on that day, seeing that the Creator Himself had abstained from carrying out such an activity on that day. The idea that a day known as שבת must be sanctified even if it is not the seventh day of the week, is demonstrated when the Torah in Leviticus 23,3 calls that day שבת שבתון, before adding that this is the reason that no work may be performed on it. The day of Atonement is also called שבת שבתון (Leviticus 16,31) although most of the time it does not occur on the seventh day of the week. It makes sense therefore that because it is also a שבת שבתון, the rules about work prohibition are identical to those occurring every week on the seventh day.

כי בו שבת, the word שבת when applied to God, cannot mean "He rested,⁠" in the sense this term is commonly used, as we have it on the authority of Isaiah 40,28 that God never "grows faint or weary;⁠" seeing that He did not have to exert Himself when creating the universe, why should He have been tired so that would have to "rest?⁠" The word has to be understood as God having put a temporary stop to an activity. We find a similar term used when the regular descent on weekdays of the manna came to a halt after the Israelites had crossed the Jordan, (Joshua 5,12) before they commenced eating from the produce of the land of Canaan. Both events are reported there as having occurred on the same day. We also find the verb שבת used in the sense of an interruption Job 32,1 when Job's friends interrupted their arguing with Job for three days out of their respect for his righteousness. An even better proof is Genesis 8,22, where God assures Noach after the deluge that the regular phenomenon of day and night following one another will never again be suspended, i.e. יום ולילה לא ישבתו, "day and night will occur without interruption.⁠" Neither day nor night will take "a break from their routine.⁠"

מכל מלאכתו אשר עשה, "from all His work;⁠" a reference to the functioning henceforth of the earth and its inhabitants, i.e. living creatures developing and multiplying, trees producing fruit, etc. An alternative exegesis of the phrase; the word: לעשות at the end of this verse refers to the continuity of this process for as long as earth would exist. This would be the Torah's, i.e. God's answer, to the heretics who claim that God performs His activities on the Sabbath seeing that He allows it to rain and bring about the growing and ripening of trees and crops on that day. This is utter nonsense, as these processes had all been part of the directive given by God when these phenomena or creatures were first created. The Torah here states categorically that God does nothing of the sort. Proof of this is that the fact that manna which, because God had not created it, i.e. it had not descended to earth during the first six days of the universe, was also not allowed to descend on the Sabbath, and it also had never been seen until after the Jewish people had left Egypt; all this refutes the theory that God "works" on the Sabbath. Yet another exegesis of our verse: the emphasis in our verse is on the expression אשר ברא לעשות, instead of אשר עשה; we are told here that the various types of destructive forces with which the earth seems to abound at time, were only "created,⁠" i.e. were only made possible by God, but were not developed into finished products, i.e. powered by Him. God did not have time to completely fashion those destructive forces until dusk on the sixth day when it had already turned dark, as Midrash Tanchuma (ancient version) tells us on B'reshit 17. According to this exegesis our verse refers only to the constructive phenomena that God had created while it was still daylight on the sixth day. The reason that the Torah, at the end of its report on God's "activity" on the seventh day does not conclude with the words: "it was evening it was morning,⁠" is that there had been no evening; the entire Sabbath had been a day bathed in full light. (B'reshit Rabbah,11,2.)

ויברך^א. ג׳ תגין על הכ״ף. שצריך לכבדו בג׳ דברים. במאכל ובמשתה ובכסות נקייה (מכילתא דרשב״י שמות כ:ז).

ד״א לכך תגין על הך׳^ב. רמז שקדוש היום מחזיר מאור עיניו של אדם. וך׳ עולה ת״ק (עי׳ ברכות סוף מג: ורש״י שם ד״ה בקדושא דבי שמשי). יפריח.

אשר ברא׳ א-להים׳ לעשת׳ – ס״ת א׳מ׳ת׳. כלומ׳ לאחר שברא העולם חתם אותה בחותמו.

לעשות – היה לו לומ׳ ועשה. א״כ מהו לעשות. [משמע] שהיה חסר. והלא עשה הכל. אלא מלמד שהניח רוח צפונית חסר ועתיד לעשות אותה כשידין האומות (האומות) שעבדו ע״ז וע״ז עצמה שנ׳ ובאלוהי׳ עשה ה׳ שפטים כו׳ (במדבר לג:ד). כדלעיל גבי ב׳ של בראשית (בראש הפירוש גבי ד״א לכך פתח בב׳ לפי שהיא פתוחה צפונה).

ד״א לעשות – חסר ו׳ לעשת. והוא אותיות תשע ל׳. היינו ט״ל מלאכות. ואפי׳ אם תאמר לעשות מלא הרי ל׳ ותשע. הרי רמוז ארבעים מלאכות חסר אחד. וכן בויקהל כשמזכיר שבת כתו׳ לעשות. אשר צוה ה׳ לעשות (שמות לה:א). ל׳ ותשע.

ד״א לעשות – ולא עשה. אילו המזיקין שנבראו נשמה בלא גוף. וראיה שאמ׳ הקב״ה תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ (בראשית א:כד). הרי ד׳ מינין. וכשהוציאה לא הוציאה כי אם ג׳ מינים. בהמה ורמש וחית הארץ (עי׳ בראשית א:כה). ולא נפש חיה. ואלו המזיקין שנבראו בלא חיות כי אם נשמה.

א. בכתב יש ג׳ תגין על הך׳.

ב. בכתב יש ג׳ תגין על הך׳.

ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אותו – תינח ויקדש שלא לעשות מלאכה. אלא ברכה מאי היא. וכי תימ׳ ברכו במן. הא מדרשים חלוקי׳ בזה (בראשית רבה יא:ב). ופי׳ רבי׳ יהודה ויברך א-להים את יום השביעי. אע״פ שבטלין ממלאכה ואין מרויחין באותו יום. לא יהיה חסר בשביל זה. והכי משמע בי׳ הדברות. ששת ימי׳ תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת כו׳ על כן ברך ה׳ את יום השבת (שמות כ:ח-י). בשביל שצויתיך לשבות בו ברכתיו שלא תחסר מממונך. וכן אתה אומ׳ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וצויתי את ברכתי לכם (ויקרא כה:כ-כא). הא למדת שהק׳ שולח ברכה למי שמבטל ממלאכה עבורו. בבראשית רבא (יא:ה) מקשי גוי אחד היאך יורדין שלג ומטר וברד ורוחות בשבת כיון שהק׳ שומר שבת. ומתרץ הוי כמו אדם שמטלטל בד׳ אמות שלו. תשובה.

לעשות – אבל מכאן ואילך יעשו זה את זה. ולא יעשו עוד בריה חדשה. אלא יצא אדם מאדם ועוף מעוף. ר׳ יצחק הגר.

והעוף ירב בארץ (בראשית א:כב). זו היא ברכה שברך את העוף. וא״ת למה לא ברך נמי החיות והבהמות. וי״ל שמא יהיו פרים ורבים יותר מדאי ויזיקו לאדם. אבל אעופות ליכא למיחש שמא יזיקו.

ויברך ויקדש – ברכו במן וקדשו במן, והמקרא כתוב על העתיד. לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ב׳).

ובשם הגאון רב סעדיה אמרו: שהברכה והקדוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים. ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד.

ור׳ אברהם אמר: כי הברכה תוספת טוב, שיתחדש בגופות יתרון כח בתולדת, ובנשמה יתרון השכל, ויקדש אותו – שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. ודברו זה נכון למאמינים בו, כי אין זה מושג בהרגש לאנשים.

והאמת כי הברכה ביום השבת הוא^א מעין הברכות, והוא יסוד עולם, ויקדש אותו – כי ימשך מן הקדש. ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ח׳): לפי שאין לו בן זוג, ומה שאמרו עוד: כנסת ישראל תהא בן זוגך, ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת.

אשר ברא אלהים לעשות – מלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשה^ב בששי, כמו שמפורש^ג בבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ט׳). לשון רבינו שלמה.

אבל ר׳ אברהם אמר^ד כפשוטו: כי מלאכתו – השרשים בכל המינין שנתן בהם כח לעשות כמותן.

ולי נראה פירושו: ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין, לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששת הימים. והנה אמר כי שבת מבריאה, וממעשה מן הבריאה שברא ביום הראשון, ומן המעשה שעשה בשאר הימים.

ויתכן שיהיה לעשות נמשך למעלה, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא מלעשות, וכמוהו: כי חדל לספור (בראשית מ״א:מ״ט), ויחדלו לבנות העיר (בראשית י״א:ח׳), השמרו לכם עלות בהר (שמות י״ט:י״ב), ולא סרו מצות המלך (דברי הימים ב ח׳:ט״ו), וכן רבים.

ודע כי נכלל עוד במלת לעשות: כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה (בבלי ר״ה ל״א.), שלכך אמרו (בראשית רבה י״ט:ח׳): יומו של הקב״ה אלף שנים. והנה בשני הימים הראשונים היה העולם כולו מים ולא נשלם בהם דבר, והם רמז לשני אלפים הראשונים שלא היה בהם קורא בשם י״י, וכך אמרו (בבלי ע״ז ט׳.): שני אלפים תוהו. אבל היתה הבריאה ביום הראשון האור – כנגד האלף של ימות אדם שהוא אורו של עולם מכיר את בוראו. ואולי לא עבד אנוש עבודה זרה עד שמת אדם הראשון.

בשני יהי רקיע ויהי מבדיל – שבו היו מובדלים נח ובניו הצדיקים מן הרשעים שנדונו^ה במים.

ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשת^ו פירות – הוא האלף השלישי המתחיל בהיות אברהם בן מ״ח שנה, ואז הוחל לקרוא בשם י״י (בראשית ד׳:כ״ו), וצמח צמח צדיק כי משך רבים לדעת את י״י, כמו שדרשו: ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳), וצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך י״י לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט), ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני, ונבנה הבית ביום ההוא, ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם. ודע כי מעת היות בין השמשות יחשב כיום מחר, ועל כן יתחיל ענין כל יום קודם לו מעט, כאשר נולד אברהם באלף השני, וכן תראה בכל יום ויום.

והיום הרביעי נבראו בו המאורות הגדול והקטן והכוכבים – יומו כאלף הרביעי, הוא החל כאשר נבנה בית ראשון, ע״ב שנה אחרי בנינו עד אחרי הבית השני קע״ב שנה. והנה ביום הזה לכל בני ישראל היה אור כי מלא כבוד י״י את בית י״י (מלכים א ח׳:י״א), והיה אור ישראל לאש¹ על גבי המזבח, רבוץ שם כארי אוכל הקרבנות, ואחרי כן הקטין אורם וגלו, כאשר יעדר במולד הלבנה, וזרחה להם כל ימי בית שני, והאש על גבי המזבח רבוץ ככלב, ושקעו שני המאורים בערב היום, וחרב הבית.

ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ (בראשית א׳:כ׳) – רמז לאלף החמישי המתחיל קע״ב שנה אחר חורבן הבית, כי בו ימשלו האומות ויעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו (חבקוק א׳:י״ד), כולו בחכה העלה יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו (חבקוק א׳:ט״ו), ואין דורש את י״י.

ביום הששי בבקר תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה (בראשית א׳:כ״ד), והיתה בריאתם קודם זרוח השמש, כענין שכתוב: תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון (תהלים ק״ד:כ״ב), ואז נברא האדם בצלם אלהים, והוא זמן ממשלתו שנאמר: יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים ק״ד:כ״ג). והוא האלף הששי, כי בתחלתו ימשלו בו החיות, הם המלכיות אשר לא ידעו את י״י, ואחרי עשיריתו כשיעור הנץ החמה ליום (בבלי פסחים צ״ד.) יבא הגואל, שנאמר בו: כסאו^ז כשמש נגדי^ח (תהלים פ״ט:ל״ז) – והוא בן דוד הנעשה בצלם אלהים, כדכתיב: וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתי הוה ועד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקרבוהי וליה יהיב שולטן ויקר ומלכו (דניאל ז׳:י״ג-י״ד), ויהיה זה קי״ח אחר חמשת אלפים לכלות דבר י״י מפי דניאל: ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים^ט ותשעים (דניאל י״ב:י״א). ונראה משנוי הימים משרץ המים והעוף לחית הארץ כי בתחלת האלף הששי תתחדש^י מלכות אומה שלטת תקיפא ואימתני יתירא (דניאל ז׳:ז׳), ומתקרבת אל האמת יותר מן הראשונות.

היום השביעי שבת – רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. והאל ישמרנו בכל הימים וישים חלקנו עם עבדיו התמימים.

1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו י׳:י״ז.

א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, וטיקן 40, פרמא 2978, פרמא 3119. בדפוס ליסבון: ״היא״.

ב. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן ברש״י. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״אותה״.

ג. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן ברש״י. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״שם״.

ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אמרו״.

ה. כן בדפוס רומא. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פרמא 3255: ״ונדונו״.

ו. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פולדה 2: ״ועשה״. בדפוס ליסבון: ״ועשתה״.

ז. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פרמא 3255. בפסוק ובדפוס ליסבון: ״וכסאו״.

ח. כן בפסוק וכן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נגדו״.

ט. כן בפסוק בנוסח שלנו וכן בכ״י מינכן 138, פולדה 2. בכ״י פרמא 3255: ״ומאתים״.

י. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נתחדש״.

AND G-D BLESSED THE SEVENTH DAY AND HE SANCTIFIED IT. He blessed it through the Manna. [On all other days of the week there fell one portion per person, whereas on the sixth day — the eve of the Sabbath — a double portion fell.] And He sanctified it through the Manna [by not having it fall on the Sabbath]. And the verse is written here with reference to the future. Thus are the words of Rabbeinu Shlomo [Rashi] as quoted from Bereshith Rabbah.⁠¹ In the name of the Gaon Rav Saadia² they have said that the blessing and sanctification refer to those who observe the Sabbath, meaning that they will be blessed and sanctified. However, from the intimation of the verse it does not appear that it refers to something which will happen in the future.
And Rabbi Abraham ibn Ezra said that the blessing signifies additional well-being, that on the seventh day there is a renewal of procreative strength in the body, and in the soul, a greater capacity in the functioning of the reasoning power. And He sanctified it by not working on it as He did on the other days. Now Ibn Ezra's interpretation is correct to those who believe in it for this additional well-being he speaks of is not perceptible to human senses.
The truth is that the blessing on the Sabbath day is the fountain of blessings and constitutes the foundation of the world. And He sanctified it that it draw its sanctity from the Sanctuary on high. If you will understand this comment of mine you will grasp what the Rabbis have said in Bereshith Rabbah³ concerning the Sabbath: ["Why did He bless the Sabbath? It is] because it has no partner,⁠"⁴ and that which they have further related [that G-d said to the Sabbath]: "The congregation of Israel will be thy partner.⁠" And then you will comprehend that on the Sabbath there is truly an extra soul.

WHICH G-D IN CREATING HAD MADE. The work which should have been done on the Sabbath, He did in the double work which He executed on the sixth day, as it is explained in Bereshith Rabbah.⁠⁵ So says Rashi.
Rabbi Abraham ibn Ezra, however, explained simply that His work refers to the roots of all species to which He gave the power to make [i.e., to produce] after their own kind. [Thus the verse would translate: which G-d had created in order to make it.]
To me, the explanation appears to be that He rested from all His work which He created out of nothing; to make from it all the works mentioned on the six days. Thus the verse is stating that G-d rested from creating and forming — from the creation He created on the first day, and from the formation He formed on the rest of the days. And it is possible that the word la'asoth (to make) is connected with the expression above in the verse, that in it He rested from all His work which He created from making, [thus making the word la'asoth to be understood as mila'asoth (from making)]. So also are the verses: Until he ceased 'lispor'⁶ (to count), which means milispor (until he left off counting); And they ceased 'livnoth' (to build) the city,⁠⁷ which means milivnoth; Take heed to yourselves, that ye go not up into the mount;⁸ And they departed not 'mitzvath' (the commandment of the king,⁠⁹ which should be understood as mimitzvath (from the commandment); and thus in many other cases.
Know that in the word la'asoth (to make, to do) is also included a hint that the six days of creation represent all the days of the world, i.e., that its existence will be six thousand years. For this reason the Rabbis have said:⁠¹⁰ "A day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years.⁠" Thus on the first two days the world was all water, and nothing was perfected during them. They allude to the first two thousand years when there was no one to call on the name of the Eternal. And so the Rabbis said:⁠¹¹ "The first two thousand years there was desolation.⁠" However, there was the creation of light on the first day corresponding to the thousand years of Adam who was the light of the world¹² and who recognized his Creator. Perhaps Enosh did not worship idols¹³ until the death of the first man.
On the second day G-d said, 'Let there be a firmament… and let it divide,'¹⁴ for on that "day" [i.e., the second thousand-year period] Noah and his sons — the righteous ones —¹⁵ were separated from the wicked, who were punished in water.
On the third day, the dry land appeared; plants and trees began growing, and fruits ripened. This corresponds to the third thousand-year period which begins when Abraham was forty-eight years old,⁠¹⁶ for then he began to call the name of the Eternal. A righteous shoot¹⁷ did then spring forth in the world for he attracted many people to know the Eternal, just as the Rabbis interpreted the verse: And the souls that they had gotten in Haran¹⁸ — and he commanded his household and his children after him, and they shall keep the way of the Eternal, to do righteousness and judgment.⁠¹⁹ This course continued until his descendants received the Torah on Sinai and the House of G-d was also built on that "day,⁠" and then all commandments — which are "the fruits" of the world — were affirmed.
Know that from the time twilight falls it is already considered as the following day. Therefore, the subject of every "day" begins somewhat before it, just as Abraham was born at the end of the second thousand years. And you will see similar examples for each and every day.
On the fourth day the luminaries — the large and the small and the stars — were created. Its "day,⁠" in the fourth thousand-year period, began seventy-two years after the First Sanctuary was built and continued until one hundred seventy-two years after the destruction of the Second Sanctuary. Now on this "day,⁠" the children of Israel had light,⁠²⁰ for the glory of the Eternal filled the house of the Eternal,⁠²¹ and the light of Israel became the fire upon the altar in the Sanctuary, resting there like a lion²² consuming the offerings. Afterwards their light diminished and they were exiled to Babylon just as the light of the moon disappears before the birth of the new moon. Then the moon shone for them all the days of the Second Sanctuary, and the fire upon the altar rested on it like a dog.⁠²³ And then the two luminaries disappeared towards eventide and the Sanctuary was destroyed.
On the fifth day the waters swarmed with living creatures and fowl flying above the earth. This was a reference to the fifth thousand-year period which began one hundred seventy-two years after the destruction of the Second Sanctuary since, during this millennium, the nations will have dominion, and man will be made as the fishes of the sea, as the creeping things, that have no ruler over them; they take up all of them with the angle, catch them in their net and gather in their drag,⁠²⁴ and no one seeks the Eternal.
On the sixth day in the morning, G-d said: 'Let the earth bring forth the living creature after its kind, cattle and creeping thing, and beast of the earth after its kind.'²⁵ Their creation took place before sunrise, even as it is written, The sun ariseth, they withdraw, and crouch in their dens.⁠²⁶ Then man was created in the image of G-d, and this is the time of his dominion, as it is written, Man goeth forth unto his work and to his labor until the evening.⁠²⁷ All this is an indication of the sixth thousand-year period in the beginning of which the "beasts,⁠" symbolizing the kingdoms that knew not the Eternal,⁠²⁸ will rule, but after a tenth thereof — in the proportion of the time from the first sparklings of the sun to the beginning of the day²⁹ — the redeemer will come, as it is said concerning him, And his throne is as the sun before Me.⁠³⁰ This is the son of David, who was formed in the image of G-d, as it is written, And behold, there came with the clouds of heaven, one like unto a son of man, and he came even to the Ancient One of days, and he was brought near before Him. And there was given him dominion, and glory, and a kingdom.⁠³¹ This will take place one hundred eighteen years after the completion of five thousand years,⁠³² that the word of the Eternal by the mouth of Daniel might be accomplished:⁠³³ And from the time that the continual burnt-offering shall be taken away, and the detestable thing that causeth appalment set up, there shall be a thousand two hundred and ninety days.⁠³⁴
It would appear from the change of days — from the swarms of the waters and the fowl created on the fifth day to the beasts of the earth created on the sixth day — that in the beginning of the sixth thousand-year period a new ruling kingdom will arise, dreadful and terrible, and strong exceedingly,⁠³⁵ and approaching the truth more than the preceding ones.
The seventh day which is the Sabbath alludes to the World to Come, "which will be wholly a Sabbath and will bring rest for life everlasting.⁠"³⁶
And may G-d guard us during all the days and set our portion with His servants, the blameless ones.

1. 11:2.

2. Mentioned in Ibn Ezra here.

3. 11:9.

4. "Because it has no…" (l'phi sh'e) is a direct quote from the Midrash there. (See Theodore's ed. of Bereshith Rabbah, p. 95, variants.) In the printed edition of the Midrash, the word l'phi (because) is missing.

5. 11:10.

6. Genesis 41:49.

7. Ibid., 11:8.

8. Exodus 19:12. Aloth (going up) should be understood as me'aloth (from going up).

9. II Chronicles 8:15.

10. Bereshith Rabbah 19:14. It is noteworthy here that Ramban's explanation of the history of the world in terms of the six days of Creation was regarded with approval by many later authors. Bachya ben Asher (see my edition, I, pp. 54-6) and Menachem Ricanti copied it verbatim. Surprisingly it found its way into Egypt, and was wholly incorporated into the Midrash Rabbi David Hanagid, (Book of Exodus, pp. 201-2, ed. by A. Katz), grandson of Maimonides.

11. Avodah Zarah 9a.

12. Yerushalmi Shabbath 2, 6: "The first man was the light [literally: the candle] of the world.⁠"

13. See further, 4:26, Rashi.

14. Above, 1:6.

15. See Note 225 above.

16. In Avodah Zarah 9a it appears that Abraham, at the end of the first 2000 years, was 52 years old.

17. Jeremiah 23:5.

18. Genesis 12:5. "These are the converts which they converted.⁠" (Bereshith Rabbah 39:21.)

19. Ibid., 18:19.

20. Exodus 10:23.

21. I Kings 8:11.

22. So in Yoma 21b. Maharsha explains there the symbolism of the lion and the dog, that the first Sanctuary was built by King Solomon who was of the tribe of Judah, likened to a lion (see Genesis 49:9), while the second Sanctuary was built by the government of the Persians, symbolized by the dog (see Rosh Hashanah 4a).

23. So in Yoma 21b. Maharsha explains there the symbolism of the lion and the dog, that the first Sanctuary was built by King Solomon who was of the tribe of Judah, likened to a lion (see Genesis 49:9), while the second Sanctuary was built by the government of the Persians, symbolized by the dog (see Rosh Hashanah 4a).

24. Habakkuk 1:14-15.

25. Above 1:24.

26. Psalms 104:22.

27. Ibid., (23).

28. Judges 2:10.

29. In Pesachim 94a it is so explained that the time from the beginning of the day to the first sparklings of the sun is one tenth of the day.

30. Psalms 89:37.

31. Daniel 7:13-14.,

32. This corresponds to the year 1358 CE See my biography of Ramban, p. 141, for further discussion of this matter.

33. See Ezra 1:1.

34. Daniel 12:11. Yamim here means "years.⁠" Thus 172 years after the destruction of the Second Temple, the fifth millennium began. Add this to the 118 years after the beginning of the sixth millennium, and you have 1290 years, as mentioned in the verse.

35. Ibid., 7:7. Rambam refers here to rise of Islam.

36. Tamid VII, 4.

ויברך אלהים את יום השביעי – רש״י ז״ל פירש ברכו במן וקדשו במן ע״כ, וכבוד הרב במקומו מונח איננו נכון שירמוז לעתיד, אבל הנכון לפרש שברכו בחדוש שהיה בו ביום והיא ברכת האורה כי היום והלילה של יום השביעי שוים באורה וזאת היא הברכה ותוספת הטובה, וע״כ לא תמצא ביום השביעי זכרון ערב ובוקר כמו בשאר הימים כי זמנו כלו בקר אין בו ערב כלל, ואמר ויקדש אותו כלומר להבדילו משאר הימים כי הנבדל מעסקי העולם קדוש יאמר לו, וכן ישראל הנבדלים מן העמים נקראו גוי קדוש וכתיב (ויקרא י״ט) קדושים תהיו.

וע״ד הקבלה יום השביעי הוא הספירה השביעית נקראת עולם הנשמות, כי שם כח הנשמה ושרשה והנה היא מעין הברכות, והנפש בימות החול דוגמת אכסנאי בלא ביתו וביום השבת דוגמת אכסנאי בביתו, וע״כ אמר ויברך כי האציל עליו ממקור הברכה, וכן ויקדש אותו כי ימשוך מן הקדש והבן זה.

אשר ברא אלהים לעשות – מלאכה שהיתה ראויה לעשותה בשבת כפל ועשה בששי, והרמב״ן ז״ל פירש ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששה ימים, והנה אמר כי שבת מבריאה וממעשה, מן הבריאה שברא ביום הראשון, מן המעשה שעשה בשאר הימים ע״כ.

ויתכן לפרש מה שחתם מעשה בראשית בברא אלהים כי כן התחיל בו בראשית ברא אלהים, והכונה כדי לתלות כל המלאכה לעושה אחד ולהורות כי הוא יתברך המתחיל והגומר בראש ובסוף, ומה שהוסיף לעשות כי מאחר שהוא יתברך ברא עד עתה והוסיף והוציא כל הנמצאים יש מאין גזר על הנמצאים לעשות הם פעולותיהם יש מיש מכאן ואילך.

וע״ד הקבלה מה שהוסיף לעשות כבר רמזתיו למעלה, וכן רמז דוד המע״ה (תהלים צ״ב:י״ג) מזמור שיר ליום השבת, והזכיר אחרי כן (שם) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. והמשכיל יבין.

ובפר״א דרשו שמים וארץ עתידים לעבור ולהתחדש מה כתיב עליהם (ישעיהו ל״ד:ד׳) ונגולו כספר השמים, כאדם שהוא קורא בספר תורה וגולל אותו וחוזר ופותח וקורא וגולל אותו, כך הקב״ה עתיד לגלול את השמים כספר שנאמר ונגולו כספר השמים והארץ כבגד תבלה, כאדם שהוא פושט טליתו ומקפל אותה וחוזר ולובש אותה כך הקב״ה עתיד לקפל את הארץ כבגד שנאמר והארץ כבגד תבלה, רבי אליעזר אומר כל צבא השמים עתיד ליבול ולהתחדש שנאמר (שם) וכל צבאם יבול כנבול עלה מגפן, מה הגפן והתאנה הזאת עליהן נובלות ועומדות כעץ יבש וחוזרות ופורחות ונוצצות ומוציאות עלים חדשים רעננים כך כל צבא השמים עתידים ליבול כגפן ותאנה והן חוזרין ומתחדשים לפניו להודיע שיש אל מבלה ואינו בולה ע״כ.

ודע והבן כי שבעת ימי בראשית אלה מבארים לנו מה שעבר ורומזים לנו על העתיד, והנה הם כנגד שיתא אלפי שני וחד חריב, ודרשו רז״ל יומו של הקב״ה אלף שנה שנאמר (תהלים צ׳:ד׳) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, ודבר ברור הוא שבכל יום ויום מששת ימי בראשית אלה הוא רומז לדברים העתידין להיות בעולם באותו האלף שכנגד היום, יום ראשון נברא בו האור העליון כנגדו האלף הראשון שנברא בו אדם הראשון שהיה אורו של עולם, וממה שתמצא ביום ראשון ה׳ פעמים אור וג׳ פעמים חשך תוכל להבין כי באלף הראשון גברו סימני האורה והטוב והשלוה על סימני החשך והרע, יום שני כנגדו האלף השני שבו היה המבול וע״כ לא נאמר בו כי טוב כי אין להזכיר טובה בחורבן העולם, ולפי שלא היו הנבראים הווים וקיימים עד שבא מעשה ה׳ הגדול והוא המבול ע״כ לא הזכיר ויהי כן אלא אחר ויעש, ועל הטעם הזה אמרו רבותינו ז״ל אין מתחילין בב׳ כלומר ביום שני לפי שאין ראוי להתחיל במלאכה ביום שאבד הקב״ה את עולמו במבול, ואם תחשוב כי מנעו התחלת המלאכות ביום ב׳ מפני שמושי הרקיע שהם רעים ומזיקים, זה אינו שהרי ליל שני שולט עליו צדק ויום שני שולט עליו לבנה ושניהם הם כוכבי האור והיושר וראוי להתחיל בהם כל מעשה ואיך יתכן שמנעו החכמים התחלת המלאכות ביום שמשמשין ושולטים עליו צדק ולבנה, יום שלישי כנגד האלף השלישי ונזכר בו שני פעמים כי טוב האחד על יום שני על בטול גזרת המבול והשני על התורה הנקראת טוב העתידה להנתן באלף השלישי הוא אלפים תמ״ח, וכשם שנתן הקב״ה רשות לארץ להוציא גדוליה ולא נראו אלא עמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם שהוא עיקר העולם, כן באלף השלישי היו פרין ורבין כענין שכתוב (שמות א׳:ז׳) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו׳, ולא נראית לבני העולם קדושתן ומעלתם עד שבאה התורה שהיא עקרו וקיומו של עולם, יום רביעי כנגד אלף הרביעי שבו היתה המלכות והשלוה לישראל והמעלה הגדולה, ובאותו זמן היתה החכמה לישראל רחבה מני ים וזהו שכתוב יהי מאורות, את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום זו תורה שבכתב ואת המאור הקטן לממשלת הלילה זו תורה שבעל פה, ואת הכוכבים הם ברייתות ותוספתות ומכילתות והגדות שמחוברות עם התורה שבעל פה כי כן הכוכבים נמנים עם המאור הקטן, יום חמישי כנגדו אלף החמישי שבו היינו שרויין בגלות בין העו״ג שהן נמשלות לנפש חיה הרומשת, וכולו מתחלתו ועד סופו היה לנו בו גלות, וע״כ לא נאמר ביום חמישי ויהי כן לפי שאין גלותנו לעולם אבל אחריתנו לגאולה ואימתי ביום ששי שיבא משיח שהזכיר כנגדו נעשה אדם, יום ששי כנגד האלף הששי שיש לנו היום חמשים ואחת שנה, וכשם שהזכיר בתחלת יום ששי תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, כן באלף הששי בתחלתו יש לנו בו גלות ואנו משועבדים בו תחת יד האומות, והנה הבהמות והחיות נבראו קודם זריחת השמש שהוא זמן ממשלתם כענין שכתוב (תהלים ק״ד:כ״ב) תזרח השמש יאספון וגו׳ ובזרוח השמש נברא האדם שהוא זמן ממשלתו כמו שכתוב (תהלים שם) יצא אדם לפעלו וכשם שבא אדם לבקרו של יום ששי זהו שאמר נעשה אדם כך יבא המשיח לבקרו של אלף הששי אחר עשירית האלף כשיעור נץ החמה ליום וזהו משיח בן דוד שכתוב בו (תהלים פ״ט:ל״ז) וכסאו כשמש נגדי, והוא הנעשה בצלם אלהים כענין שכתוב (דניאל ז׳:י״ג) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי הוה, ויהיה זה לזמן קי״ח שנה אחר האלף החמישי להשלים חזון דניאל שאמר (דניאל י״ב) ימים אלף מאתים ותשעים וזהו החשבון בכוון, ידוע כי קע״ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ד׳ אלפים ליצירה תצרף קע״ב עם קי״ח יהיו מאתים ותשעים והוא כוון החשבון, ומ״ש לאחריו (שם) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה הם מ״ה שנים אחר קי״ח שאז יהיו כל המלחמות וכל הקנאות עוברות, וע״כ תלה הדבר באשרי כי יש בין גאולת הנדחים וגאולת הנפוצים מ״ה שנים, וכן מצינו בבית שני י״ח שנה בין הפקידה ובין בנין הבית וכן מגאולת מצרים עד שנכנסו לארץ ארבעים שנה ומ״ה שנה אלו אחר קי״ח יבא לך לחשבון קס״ג, והוא החשבון הארוך והרחוק יותר אי אפשר להתרחק בשום פנים מקס״ג ואילך לפי שימי הגאולה לישראל תתל״ז שנים והוא רמז (ישעיהו ט׳:ז׳) לםרב״ה המשרה שחשבונו תתל״ז כי המ״ם סתומה וזהו שכתוב (שיר השירים ז׳:א׳) כמחולת המחנים רמז כי ימי המחול והמלכות לישרא בגאולה העתידה כימי עמידת השלוה והטובה לשעבר, והם ת״י שנה לבית ראשון ות״כ שנים לבית שני וז׳ שנים שנתעסקו בבנין בית ראשון שגם הם היו ימי שמחה ומחול הרי תתל״ז, והסר מן האלף הששי תתל״ז שהם ימי גאולתנו העתידה, נשארו קס״ג שנה אחר האלף החמישי שיהיו כל ישראל נגאלין ויהיו בו כל המלחמות עוברות ולשלום אין קץ, ואם תצרף קע״ב תשלום ארבעה אלפים עם קס״ג יצא בכוון לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, והנה זה באור עד עדן עדנין ופלג עדן אם תסתכל בו, ונראה שהוא בלא וא״ו אע״פ שמצינו בספרים מדויקים עדן ועדנין בוא״ו לפי שעדן הוא סמוך לעדנין ואינו חשבון, וכשאמר עד עדן עדנין ופלג עדן הם החשבון, ויהיה העדן האחד משיצאו ישראל ממצרים עד שנבנה בית ראשון והם ת״פ שנה שנאמר (מלכים א ו׳:א׳) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן הבית לה׳, ועדן השני ת״י שנה שעמד הבית בבנינו והם שני עדנים תת״ץ הוסף עליהם חצים שהם תמ״ה יצא לך בכוון אלף שלש מאות ושלשים וחמשה והוא החשבון הזה בעצמו (דניאל י״ב:ז׳) כי למועד מועדים וחצי כלומר לזמן שני המועדים, וכאשר תחברם ותדע מנינם תחלקם לחצי, וזהו שאמר וחצי ולא אמר וחצי המועד, וכשתוסיף על שני המועדים חצי שניהם עוד תמצא הכל שוה ויהיה פירוש ופלג עדן על עדן ראשון שאינו חשבון לא על עדן משני עדנין, והנני אעירך וארמוז לך בזה כי תמצא כוון החשבון הזה במלת באדונ״י במלוי אותיות, כי אל״ף דל״ת וא״ו נו״ן יו״ד הסר מן הראשים השם יעלו לך שאר האותיות בחשבון עם תוספת הבי״ת אלף שלש מאות שלשים וחמשה, כי לזמן ההוא יתברר אדנות ה׳ יתברך ותהי המנוחה והשלוה, וכן בענין מנוח השם הזה במלוי שנאמר (שופטים י״ג:ח׳) ויעתר מנוח אל ה׳ ויאמר בי אדוני, ומה שנרמז במלוי בשם מנוח לרמוז כי בזמן המנוחה יתפרסם אדנותו.

והנה זה סוד הענין שחתם כל הצרות שעברו בכל הימים בטוב מאד להורות כי תכף בוא הגאולה בבקרו של האלף הששי יהיו כל הצרות נשכחות כענין שכתוב (ישעיהו ס״ה:ט״ז) כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, ומפני זה אמר יום הששי בה״א הידיעה דרך שבח ומעלת היום לבאר שתהיה גאולה גלויה ומפורסמת בכל העולם, יום שביעי כנגד אלף השביעי שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים והוא אחר ימות המשיח ותחית המתים ובני תחית המתים יזכו אליו ויתענגו בגוף ובנפש תענוג שאין לו סוף.

ולפי דעתי לזה היו רומזים שמאי והלל שאמרו מחד שביך לשבתיך, כי המאמר הזה הוא כולל עניני הגוף והנפש, כי כשם שראוי להיות עיני הגוף צופות בכל ששת הימים ליום השבת להצניע מנה יפה וחלק טוב לצורך השבת, כן עיני השכל צופות אחר עבור ששת אלפים שיזכו למעלת השבת הוא האלף השביעי וא״כ החכמים האלה לא היו מתפארים בעניני הגוף לבד רק במזון הנפש הנצחי והקיים, והבן זה.

ויברך אלוהים את יום השביעי "G-d blessed the seventh day.⁠" Rashi explains this by saying that the blessing consisted of the manna [which the Jewish people would not need to collect on the Sabbath during their wanderings in the desert, Ed.]. He also sees the word "He sanctified it,⁠" as applying to the fact that manna did not fall on the Sabbath. With all due respect to his fame as a commentator, I do not believe that an interpretation which delays the effectiveness of a blessing for two thousand years into the future is what the Torah had in mind here.
I believe that the blessing referred to a new phenomenon which became manifest on that day, namely that the light remained active throughout the twenty four hours of that day. On the Sabbath there was no visible difference between day and night and that is the reason we do not find the words "it was evening, it was morning,⁠" in connection with that day.
When the Torah added the words ויקדש אותו, "He sanctified it,⁠" this means that G-d set the Sabbath apart, distinguished it from the other days. Whenever something is set apart from the norm the term "sanctified" is appropriate. When G-d instructed the Jewish people to be distinct, separate from the nations of the world (Leviticus 119,2), He used the phrase קדושים תהיו, "be holy,⁠" i.e. be distinct, remain separate.

Looking at our verse from a kabbalistic point of view, the words יום השביעי refer to the seventh emanation which is called עולם הנשמות, "world of the souls,⁠" as it is the region in which the powers of the soul are rooted. This region therefore may aptly be described as the fountainhead of all blessings. During the six days of the week the soul may be compared to someone who is merely a guest without a home. On the Sabbath the soul is like a guest who has found a home. This is why the Torah used the word ויברך ה' את יום השביעי, "He conferred a blessing on that day,⁠" i.e. the soul derives a blessing from its source on that day. As to the words ויקדש אותו, the meaning is that the blessing the Torah spoke of originated in a separate domain.

אשר ברא אלוהים לעשות. "which G-d had created to do.⁠" The word לעשות in this instance refers to work which G-d did on the sixth day though it had originally been meant to be done on the seventh day (based on Rashi). Nachmanides sees in the sequence of the words שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות a hint that as of that day G-d no longer engaged in either the kind of creative activity He had engaged in on the first day when He created ex nihilo, nor the kind of activity He continued with during the remainder of the six days when He converted original matter into more refined matter.

It is also possible to explain the words אשר ברא אלוהים, as referring to G-d "sealing" the whole מעשה בראשית, seeing that the repetition of the word אלוהים here needs justification. The Torah repeated these words in order to ensure that the reader would attribute the entire work of the six days of creation to a single Creator. He who had started it also completed it. The word לעשות on the other hand, teaches that He who had originated matter now instructed the various parts of nature to continue His work in accordance with the rules He had laid down.

We have already mentioned a kabbalistic view of the additional word לעשות when we spoke about the seventh millennium. King David also hinted at such future developments when he composed his hymn (Psalm 92) entitled מזמור שיר ליום השבת., "a song for the Sabbath day.⁠" During the course of that hymn he speaks of "the righteous who will bloom like a date-palm, like the cedar tree in Lebanon.⁠" Intelligent readers will understand the mystical meaning of these words. [a reference to developments after the seventh millennium. Ed.]

In the 51st chapter of Pirke de Rabbi Eliezer we read: "heaven and earth will undergo a metamorphosis and will reappear in a renewed version.⁠" The verse in scripture from which this is derived is Isaiah 34,4 ונגולו כספר השמים, "and the heavens shall be rolled up like a scroll,⁠" i.e. like man who reads a scroll and rolls it up when he has come to the end. Similarly, when the time comes, G-d will "roll up" the heavens like a book The prophet also speaks of a similar development occurring to earth when he said והארץ כבגד תבלה, "and the earth will become moldy like a garment" (Isaiah 51,6). The earth is compared to man who disrobes and folds up garments and then opens them and wears them again. G-d will perform something analogous to this with earth when the time comes. The root בלה is used in a number of scriptural verses to describe a process of destruction preceding a renewal. Rabbi Eliezer says specifically that this will be the process experienced by heaven and earth, and that just as we find in nature that a leaf will wither on the vine, or that the fruit will shrivel on the fig tree (Isaiah 34,4) only to be regenerated, so this will happen to the universe G-d has created. The lesson to be learned from such a phenomenon is that there is a G-d who causes disintegration but that He Himself is not subject to such disintegration. Thus far Pirke de Rabbi Eliezer.

You must appreciate that the first seven days (including the Sabbath) of creation are intended to acquaint us both with what happened once and with what will happen again. They are symbolic of the six thousand years the universe will endure in its present form and the one thousand years during which it will undergo a total transformation. Bereshit Rabbah 8,2 states that in G-d's calendar one day is equivalent to a thousand years in our calendar. This insight is based on Psalms 90,4 כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, "for one thousand years in Your eyes are like yesterday.⁠"
It is clear that there is an allusion to something which will occur in the future in the millennium corresponding to the report of every single day of the creation as portrayed by the Torah. The first day on which light was created alludes to the first millennium during which Adam was alive. Adam was considered the light of the terrestrial world. When you consider that in the report of the first day the Torah mentions light five times and darkness only three times, you can understand that during this millennium light, i.e. goodness and peace, gradually asserted itself over darkness and the evil which darkness symbolises. The second day of creation, on the other hand, symbolises the second millennium during which the deluge occurred. This is the reason that the word טוב does not occur in the report of that day of the creative process. This is also why we do not find the words ויהי כן, "it remained thus,⁠" until the end of verse seven instead of immediately after the directive in verse six that a heaven should become manifest. Our sages considered the absence of the mention "it was good" on the second day as so serious that they discouraged people from commencing major undertakings on Mondays, the second day of the week. It is not appropriate for man to commence an enterprise on a day when G-d "lost" His world to the deluge.
If you have been under the impression that our sages discouraged new undertakings on Mondays because they considered this a bad omen, please reconsider. The fact is that the evening of the second day (Sunday night) commences under the aegis of the horoscope צדק (Jupiter), whereas by day the second day of the week is under the aegis of the לבנה, the moon, both of which constellations are positive; these planets symbolise light and uprightness. It would therefore be appropriate to commence undertakings on such a day which seems to augur well for people. How then could the sages have forbidden such a thing except for man to commemorate G-d's dismay at the need to have destroyed so many of His creatures? The third day corresponded to the third millennium; on that day the word כי טוב occurred twice. The first time the words occur they symbolise the cancellation of the decree to destroy the earth by means of a deluge; the second time these words refer to what occurred in the year 2448 when G-d revealed Himself to His people and gave them the Torah Just as G-d had given permission to earth on the third day to produce vegetation and that vegetation had remained hidden at the threshold of earth waiting to reveal itself until Adam the crown jewel of creation came into existence, so the third millennium was reserved for the Jewish people who are reported in Exodus 1,7 to have been fruitful and to have been multiplying in Egypt during that millennium. The sanctity and spiritual superiority of the Jewish people had remained hidden from the world until they received the Torah at Mount Sinai. The fourth day of creation corresponds to the fourth millennium, the period during which the Jewish people accumulated more wisdom than any other nation. The two great luminaries allude to the written and the oral Torah respectively. The "great luminary" symbolises the written Torah, whereas the "small(er) luminary", the moon, symbolises the oral Torah. The stars which are always considered as part of the moon's domain, represent those parts of the oral Torah which, though not necessarily the last word in halachah, nonetheless provide great moral lessons for the Jewish people. The fifth day symbolises the period during which the Jewish people were in exile amongst the nations of the world who have been compared to נפש החיה הרומשת על הארץ, "the living creatures which crawl on earth.⁠" This is the reason that the words ויהי כן, "it remained thus,⁠" are absent at the conclusion of the Torah's report of what transpired on that day. It is a hint that our exile will not go on forever, but that in the end we will experience redemption. The sixth day corresponds to the sixth millennium (which at the time of writing by our author was barely 50 years old). Just as the Torah reports at the beginning of its report of that day that the earth brought forth all manner of animals including those that creep, so the sixth millennium finds us in exile at its beginning. The various beasts were created before the "sun" shone on earth, a period when they reigned supreme on earth. This is the meaning of Psalms 104,22 תזרח השמש יאספון, "once the sun shines they will be gathered in.(to their dens). "Adam was created after the sun had begun to shine as this was the time when he would rule. The psalmist in Psalms 104,23 again refers to this when he says יצא אדם לפעלו, "Adam will set out to do his work.⁠" Just as Adam took control on the sixth day of creation, something alluded to in the words "let us make Adam,⁠" so the Messiah will arrive and take control of the earth during the sixth millennium after a tenth of that millennium has passed, corresponding to the hour at which the sun rises in the morning. The reference is to the משיח בן דוד, the Messiah who is the descendant of David, the final Messiah. It has been written of this Messiah וכסאו כשמש נגדי, "and his throne is as the sun before Me.⁠" (Psalms 89,37). It is he who is meant when the Torah spoke of Man as being made in the image of the Lord. Daniel 7,13 describes him as ארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי הוה, "and behold! With the clouds of heaven, one like a man came.⁠" This is presumed to occur 118 years into the sixth millennium if Daniel's prediction in chapter 12, 17 will prove accurate... [Seeing that the commentators obviously misunderstood Daniel's calculation of when the Messiah would come, as the time has long passed, I have omitted explaining how our author believes that Daniel arrived at his calculation. Ed.]

...The seventh day corresponds to the seventh millennium, which will be all Sabbath. All this will occur after the arrival of the Messiah and the resurrection of the dead will have been completed. All the people resurrected will participate in this "Sabbath,⁠" and will enjoy indescribable physical and spiritual pleasures.

I believe it is this period to which both Hillel and Shammai alluded when they said (Beytzah 16) מחד שביך לשביתך, "from the first day (of the week) prepare already for your Sabbath.⁠" This statement did not only refer to the need to prepare superior food to honour the forthcoming Sabbath physically, but it also meant that we are to prepare ourselves spiritually at all times for the eventual Sabbath in that millennium. Although Hillel phrased this principle differently, both scholars alluded to the same thing. Our mental focus should not be restricted to the daily problems but we should prepare ourselves spiritually for the millennium which bears the name "Sabbath.⁠"

ויברך אלהים – ברכו באורה כיון ששקעה עליו אורה בערב שבת בקש הקב״ה לגנזה וחלק כבוד לשבת. ול״ו שעות שמשה אורה פי׳ ע״ש וליל שבת ויום שבת.

אשר ברא אלהים לעשות – ועשה היה לו לומר מהו לעשות זה רוח צפונית שאינה מסודרת וכשיבא גוג ומגוג ויעשה עצמו אלוה להטעות העולם אמר לו הקב״ה אם אתה אלוה לך וברא יצירה חדשה ויצוה לו לבראת רוח צפונית כדי לנסותו ולנצחו בו ולטרדו מן העולם. ומיהו רש״י ז״ל הרגיש בקושיא זו שמפרש גבי לעשות המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשה אותה בששי כמו שמפורש בב״ר עכ״ל. ומכח הקו׳ פי׳ כן. ית׳ שמו של הקב״ה שברא תיקוני העולם וכאדם הבונה בית ומכין צרכי בנין ואח״כ עושה מטלטלין כך הקב״ה תיקן כל צרכי הבנין ביום ראשון שכל תולדות השמים והארץ נבראו בו ביום כדמוכח במדרש תנחומא וביום השני תיקן הרקיע עם כל הגלגלים. והשלישי הפריש מים התחתונים מקום מרבץ דגים ותנינים ומשם המשיך נהרות ומעיינות ללחלח היבשה ולהשקות בריותיו ואילנות וצמחים כאדם המרביץ קרקעיתו וברביעי תלה המאורות כאדם הפותח לביתו חלונות להאיר. ובחמישי וששי דגים ועופות ורמשים ובהמות וחיות שהם מטלטלין לכאן וכאן. ולפיכך לא נאמר מיום הראשון עד חמישי לא יצירה ולא בריאה כי לא עשה רק תיקון למעשה יום ראשון ולפי שנגמר בנין הבית ברביעי אמרו רז״ל אין מסיימין בד׳ שהרי הקב״ה סיים בנינו בד׳ ושוב לא בנה בנין אחר וכך נהגו שהמסיים בד׳ לא מסתייע להתחיל ע״כ מיסוד בכור שור.

לעשות – אלו השדים שברא אלהים בע״ש בין השמשות ולא הספיק לבראם עד שבא שבת ולפיכך יש להם רוח ולא גוף.

ויברך אלהים את יום השביעי – ברכו באורה שלא פסק אורה עד מוצאי שבת כדמפ׳. עי״ל ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו במה קדשו שלא ירד המן לישראל והיינו דאמרי׳ וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים. ברכו מכל הימים באורה כדפי׳ וקדשתו מכל הזמנים שלא ירד בו מן לישראל. וא״ת והלא אין המן יורד בי״ט. וי״ל דמ״מ יורד ליום של חול שחל בו י״ט לפעמים אבל ביום שבת לא ירד כלל לעולם.

אשר ברא אלהים לעשות – ברא אותם השי״ת שיעשו תולדות כפי הטבע אשר נתן בהם איש איש ממלאכתו אשר המה עושים. הרמב״ן ז״ל.

אשר ברא אלהים לעשות מגיד שחותמו של הקב״ה אמת בתחילתו ובאמצעותו ובסופו. והרב ר׳ משה שמע מפי ר׳ שמואל רבו כי בששה מקומות מצינו שחתם הקב״ה שמו ואלו הם בראשי״ת בר״א אלהי״ם. בר״א אלה״ים לעשו״ת. וי״רא אלהי״ם א״ת ויבר״א אלהי״ם א״ת התנינים הגדולים. וי״רא אלהי״ם א״ת כל אשר עשה ועל כן תקנו לומר ו׳ פעמים אמת ויציב ונכון לומר כי הכל נעשה באמת.

ויברך ויקדש – פירש״י ברכו במן וקדשו במן. ורבינו סעדי׳ פי׳ שהברכה והקדוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים. ור׳ אברהם אמר כי הברכה תוספות טוב שיתחדש בגופות יתרון כח בתולדת ובנשמה יתרון השכל:

ויקדש אותו – שלא יעשה בו מלאכה כשאר הימים:

אשר ברא אלהים לעשות – פירש״י מלאכ׳ שהיתה ראוי׳ לעשות בשבת כפל ועשה אותה בששי. ור׳ אברה׳ פי׳ אשר ברא אלהים לעשו׳ כמותן שנתן כח בשרשי׳ וכל המינין שיעשו כמותן. והרמב״ן פי׳ ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים בששת הימי׳ פי׳ ששבת מן הבריא׳ שברא ביום ראשון ומהמעש׳ שעשה בשאר הימים. ודע כי נכלל עוד במלת לעשות כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם כי קיומו יהי׳ ששת אלפי׳ שלכך אמרו יומו של הקב״ה אלף שנה והנה בשני ימים הראשונים היה העולם כולו מים והם רמז לשני אלפים הראשונים שלא היה בהם קורא בשם י״י וכן אמרו שני אלפים תהו. אבל היתה בריאת האור ביום הראשון כנגד אלף של ימות אדם שהוא אורו של עולם מכיר את בוראו. ואולי לא עבד אנוש ע״ז עד שמת אדם הראשון. בשני יהי רקיע ויהי מבדיל שבו היה נבדלים נח ובניו הצדיקים מן הרשעים ונדונו במים. ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשה פירות הוא האלף שהתחיל בהיות אברהם בן מ״ח שנה ואז הוחל לקרוא בשם ה׳. וצמח צדיק כי משך רבים לדעת את י״י כמו שדרשו רז״ל מואת הנפש אשר עשו בחרן וצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך י״י ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני ונבנה הבית ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם. ודע כי מעת שיהיה בין השמשות יחשב כיום מחר ועל כן יתחיל כל ענין יום קודם לו מעט כאשר נולד אברהם באלף השני וכן תרא׳ בכל יום ויום. וברביעי נבראו בו שני המאורות הגדול והקטן והככבים ויומו באלף הרביעי החל כאשר נבנה הבית הראשון ע״ב שנה אחרי בניינו עד אחר החרבן קע״ב שנה והנה ביום הזה לכל בני ישראל היה אור כי מלא כבוד י״י את בית י״י והיה האש רבוץ על המזבח כארי ואוכל הקרבנות ואחרי כן הקטין אורם וגלו כאשר יעדר האור במולד הלבנה וזרחה להם כל ימי בית שני והאש רבוץ על המזבח ככלב ושקעו שני המאורים בערב היום וחרב הבית. ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ רמז לאלף החמישי המתחיל קע״ב שנה אחר החרבן כי בו ימשלו האומות ויעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כלו בחכה העלה יגירהו בחרמו ויאספהו במכמרתו ואין דורש את ה׳. ביום הששי בבקר תוצא הארץ נפש חיה למינה וגו׳ והיתה בריאתם קודם זריחת השמש כענין שנאמר בהם תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון ואז נברא האדם בצלם אלהים והוא זמן ממשלתו כענין שנאמר יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. והוא האלף הששי כי בתחלתו ימשלו בו החיות הם המלכיות אשר לא ידעו את י״י ואחר עשיריתו כשעור הנץ החמה יבא הגואל שכתוב בו וכסאו כשמש נגדי והוא בן דוד הנעשה בצלם אלהים כדכתיב וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה הוא ועד עתיק יומין מטא. ונראה משנוי הימים משרץ המים לעוף לחית הארץ כי בתחלת האלף הששי תחדש מלכות אומה שולטת תקיפא ואימתם יתירה ומתקרבת אל האמת יותר מן הראשונות. ביום השביעי שבת רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים: וי״מ לעשות ולא עשה אלו המזיקין שנבראו נשמה בלא גוף.

וי״מ: לעשות אבל מכאן יעשו זה מזה ולא יעשה עוד ברי׳ חדש׳ אלא יצא אדם מאדם ועוף מעוף. ובמדרש דורש לעשות מלמד שהיה חסר והיינו רוח צפוני שהניחו פרוץ ועתיד לעשותו כשידין האומות על שעבדו ע״ז שיאמ׳ להם אם יש ממשות בע״ז תבא ותעשה רוח צפוני שהנחתי מלעשותו ולא תוכל אז ידין את האומות ויעשנו הוא. ולא נאמר ויהי ערב ויהי בקר ביום השביעי מפני שמוסיפין מחול על הקדש:

ויברך ויקדש, "He blessed and sanctified.⁠" Rashi explains that the words ויברך ויקדש refer to the manna. During the weekdays one omer of manna per person fell from the heavens, and on the Sabbath eve twice the amount, so that the Sabbath was sanctified by no manna descending. Rav Saadyah gaon explains that the blessing and sanctity are granted to those who observe the Sabbath in accordance with halachah. Ibn Ezra explains the blessing bestowed on the Sabbath as additional strength granted to the bodies to enable them to procreate and the additional mental and spiritual dimension known as נשמה יתירה, "additional soul,⁠" which Jews enjoy on that day.

ויקדש אותו, "He sanctified it.⁠" This day is not slated for work being performed as are the six working days.

אשר ברא אלוהים לעשות, "which God had created to be developed further.⁠" According to Rashi the meaning is that work (of a creative nature) originally intended to be carried out only on the seventh day, was moved forward so that God performed it already on the sixth day. According to Ibn Ezra the verse tells us that God enabled the various creatures, including plants, to be able to procreate and ensure their continued existence on earth Nachmanides holds that as of this day God desisted from any creative activity which was known as בריאה, i.e. creating matter out of no tangible raw material, יש מאין, "ex nihilo.⁠" The meaning of the additional word לעשות, is that God did not even put finishing touches to phenomena He had already created in their primitive state. Nachmanides adds that we should know that the expression ששת ימים does not only refer to the six days of creation in a literal sense, but to the entire projected length of time this universe is to endure, i.e. 6000 years. This is why our sages described the length of a "day" in terms of God's calendar as equivalent to 1000 years of our calendar. During the first two days the universe consisted completely of water. These "days" are an allusion to the 2000 years described by our sages a tohu, a degree of chaos, seeing that nothing had been completed during these two "days.⁠" Seeing that during these 2000 years no one proclaimed the name of the Living God, our sages described this era as תהו. The first day during which light had been created is basically the period of close to 1000 years during which Adam lived, It is quite possible that even Enosh did not turn to idolatry until Adam had died. The second day which saw the creation of the heavens, etc. also produced a Noach who, with his sons, was righteous, whereas the rest of mankind was doomed to destruction during that millennium. Mankind was destroyed by water, another sign that this was the dominating influence during that era. The third day, i.e. also the third millennium, saw the emergence of an Avraham who was 48 years of age at the beginning of that millennium. Avraham was the first human being who succeeded in attracting many people to worship God as the only deity. He had begun converting people years before God told him to leave Charan and to move to what was then the land of Canaan. It was also the millennium during the middle of which Torah was revealed to the Jewish people at Mount Sinai. It is important to remember that with the onset of dusk after sunset the following day has already begun. [Avraham's being born in the year 1952 after the creation of Adam is considered as if he had been born during dusk of the second "day,⁠" a stage preparatory to the third day (millennium).] Observance of the commandments of the Torah is equivalent of "the World having produced its fruit.⁠" The fourth day, (or millennium) during which the sun and moon were created also produced the first Temple which Solomon built in Jerusalem. (72 years into the third millennium). This millennium lasted until 172 years after the destruction of the first Temple. The day the Temple was consecrated was a day of light when heavenly fire descended to consume thousands of sacrifices. The glory of God filled the Temple and the heavenly fire was reposing on the altar as does a lion that has eaten his fill. In other words, Israel's light shone forth at that time as did the sun when placed in orbit for the first time. From that time on Israel's glory diminished fairly steadily culminating in exile of the people and the subsequent minor rally during which the second Temple was built, a period which can be best compared to the kind of night during which the moon is the only source of light available. The fifth day which produced most of the living creatures of the water and the birds of the sky, is symbolized by the fifth millennium, commencing 172 years after the destruction of the second Temple. This was an era to which the verse in Chabakuk 1,14-15 can be compared. The prophet there writes: ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו. כולה בחכה העלה יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו עלכן ישמח ויגל. "You have made mankind like the fish of the sea, like creeping things that have no ruler. He has fished them all up with a line, pulled them up in his trawl and gathered them in his net. That is why he rejoices and is glad.⁠" [The prophet complains about the apparent absence of God's providence during this millennium when human beings were treated as if they were fish in the sea with no value to their lives. Ed.] This era did not produce men of caliber who sought the nearness of their Creator. (Isaiah 31,1) On the morning of the sixth day the earth produced various land-based mammals, all of this occurring prior to sunrise as alluded to in Psalms 104, 22 תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון, "by the time the sun rises they came home and crouch in their dens.⁠" Following this, man was created in the image of God on the sixth day (sixth millennium) Then commenced the period of man's dominance as described in the subsequent verse in Psalms 104,23יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, "man then goes to his work, to his labour until the evening.⁠" David describes the sixth millennium during the early part of which the "animals" roam the world more or less unimpeded. These "animals" are humans who do not know their Creator, and therefore are hardly better than animals. After man's creation, described as part of sunrise, will come the redeemer, scion of the house of David, who has been made in the image of the Lord of whom it has been written: (Daniel 7,13) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא ועד עתיק יומיא מטה וקדמוהי הקרבוהי ולה יהיב שלטן ויקר ומלכו, "and behold with the clouds of heaven, one like a man came; he came up to the Ancient of Days, and they brought him before Him. He gave him dominion, glory and kingship, peoples nations and languages.⁠" [although our author is quoting Nachmanides he has left out several sentences, perhaps he did not have the updated text that we have nowadays thanks to Rabbi Chavell.] It would seem from the Torah's terminology which uses the same words to describe two different scenarios, i.e. days and millennia, that at the beginning of the sixth millennium an especially powerful and violent nation will emerge, a nation and religion which will be more monotheistic than previous ones. [reference to Islam. Ed.] The seventh day is the Sabbath, which in terms of millennia describes the future known as עולם הבא, an idyllic state involving מנוחה rest in a positive sense, something which the sages speak about. Some commentators see in the word לעשות the opposite of עשה, i.e. something God had done already, a reference to the spiritually negative forces in the universe, the מזיקים, the potential for which God had created. The phenomena have not been equipped with a body, hence the word לעשות describes them in their incomplete state. Still other commentators see in the word לעשות instructions to existing phenomena such as earth, water, etc., [in other words "nature" Ed.] to continue the process as it no longer involved anything basically new. From now on man would be the product of his parents, a reproduction of the ongoing process here called לעשות. In the Midrash the word לעשות is understood to refer to something God had deliberately omitted to create at the time, i.e. the רוח צפוני the north wind. This wind would be put to use when it is time to judge the idolaters in the future. God will challenge them by saying to them that if there is any substance to their deities, He challenges them to produce the north wind which He had left in reserve for their expertise. If they would prove unable to produce this north wind, they would be convicted of having worshipped totally useless phenomena as deities. The reason why the Torah does not conclude with the words ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי, "it was evening and morning the seventh day,⁠" is that the Jewish people would honour the Sabbath by commencing it before the end of the sixth day, thus lending it an extra measure of sanctity.

ויברך אלהים – ג׳ דסמיכי הכא ואידך ויברך אלהים את נח. ואידך ויברך אלהים את יצחק. בשעה שברא העולם בירך השבת והעולם ובימי נח שנאבדו כל הראשונים והיה העולם מחודש הוצרך לברך פעם שנית ובירך את יצחק כמו שיש במדרש עד עתה הייתי זקוק לברך את בריותי מכאן ואילך הברכות יהיו מסורים בידך.

ויברך אלהים כו׳ ויקדש – תימה: תינח ויקדש שלא לעשות מלאכה, אלא ברכה מאי היא? וא״ת בירכו במן, הרי מדרשות חלוקין בזה. ופי׳ רב יהודה: ויברך אלהים את יום השביעי אע״פ שבטלין ממלאכה ואין מרויחין באותו יום, לא יהיה חסר בשביל זה. והכי משמע בעשרת הדברות: ששת ימים תעבוד וכו׳ ע״כ ברך י״י את יום השבת, בשביל שצויתי לשבות בו ברכתיו שלא תחסר ממונך. וכן הוא אומר: וכי תאמר מה נאכל, וצויתי את ברכתי לכם. הא למדת שהקב״ה שולח ברכה למי שמבטל מלאכתו בעבורו.

ויברך אלהים – פרש״י ברכו במן וקדשו במן, פי׳ שהיה לו משנה ראשון ומשום הכי יורד משנה. ואי קשיא לך דהא בששי היה יורד מנתה ונאכל עומר האחד בששי, ובשבת השני, הרי גם בשבת עומר לגלגולת ולא משנה. אלא כך פי׳ ברכו במן כלומר שהיה מתברך במעיו כשיעור ב׳ עמרים. והדא היא דרשי׳. ד״א שהיה משני בטעמו ובאכילתו. ובב״ר אומר ברכו בפנים חדשות, משמע מתוך לשונו שיש לאדם נשמה יתירה בשבת ומכאן ראיה לאותן שמברכים בשבת ז׳ ברכות שאומרים שהשבת עצמו נקרא פנים חדשות.

ויברך אלהים – ג׳ דסמיכי, הכא, ואידך ויברך אלהים את נח, ואידך ויברך אלהים את יצחק. בשעה שבירך העולם בירך השבת והעולם, ובמי נח שאבדו כל הראשונים והיה העולם חדש הוצרך לברך פעם שנית. ובירך את יצחק כמו שדרשו רבותינו עד הנה הייתי זקוק לברך את בריותי כו׳.

למה מקדשין השבת שהרי שבת קדוש ועומד? י״ל אמת הוא שאין צריך קדוש למצוה אבל מכל מקום צריך לקדשו. דומיא לזה מה שאומר אך בכור אשר יבוכר לי״י לא יקדיש אותו, ובמקום אחר אומר הזכר תקדיש, אם כן קשו קראי אהדדי. אלא י״ל אמת הוא שאינו צריך לקדשו, שמרחם הוא קדוש, וז״ש לא יקדיש איש אותו לומר שאינו צריך לקדשו. וזה הלאו אינו אלא של לילה, כנ״ל, ר״ל שאינו חייב לקדש אלא בליל שבת, ומה שאומר תקדיש ר״ל שצריך לומר שקדוש הוא.

אשר ברא אלקים לעשות – קשה היה לו לומר אשר ברא אלקים עשה. וי״ל ליתן פתחון פה להשיב לגוג ומגוג שעדיין רוח צפונית לא נבראת לטרדו מן העולם.

ד״א לעשות – אבל מכאן ואילך יעשו זה עם זה ולא יעשו עוד ברייה חדשה אלא אדם מאדם ועוף מעוף.

ולהורות על ענין חידוש העולם, והאופן אשר יעמיד בו ה׳ יתעלה המציאות אחר שבראוֹ, ברך אלהים ליום השביעי וקידשו — וזה אמנם היה כשנתן התורה, כאומרו: ׳כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וגו׳, על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו׳ (שמות כ, י); ולזה ביאר בכאן כי הוא ברך את יום השביעי וקידשו, כי בו היתה לו מנוחה מכל מלאכתו אשר ברא, לעשות המציאות תמיד על ענינו, כמו שקדם.

וראוי שלא יֵעָלֵם ממנו מדוע לא נקרא ה׳ יתעלה בכל מה שקדם מסיפור מעשה בראשית כי אם ׳אלהים׳, ובמה שבא אחר זה נקרא ׳ה׳ אלהים׳ — לולא בדברי נחש וחוה (ג, א-ה) — עד ענין קין והבל, ומענין קין והבל (ד, א) עד סוף הפרשה נקרא ׳ה׳⁠ ⁠׳, ואחר זה נקרא לפעמים ׳אלהים׳ ולפעמים ׳ה׳⁠ ⁠׳; כי זה בלתי אפשר שלא יהיה לְענין, בכמו זה המאמר השלם. ונֹאמר, כי מה שתגזרהו החכמה האלהית שיהיה, הוא מה שהמציאוֹ ה׳ יתעלה בששת ימי בראשית; כי מה שנהיה - היה כפי הסידור המושכל לה׳ יתעלה מענין המציאות אשר יתכן שישתלשל ממנו כשרצהו ה׳. ולזה אמרו רבותינו ז״ל שהעולם נברא במידת הדין. והנה תמצאם שיקראו תמיד מידת הדין מה שיאות אל טבע המציאות, ומידת רחמים מה שיעשהו ה׳ על זולת המנהג הטבעי להשגיח על חסידיו ויראיו. וכאשר התישב לנו זה נֹאמר כי ה׳ יתעלה — ואם הוא אחד פשוט בתכלית הפשיטות — הנה יתואר באלו השני השמות, רוצה לומר ׳ה׳⁠ ⁠׳ ו׳אלהים׳, מפני צדדים מתחלפים. וזה, שמצד עצמותו יתואר בשהוא ׳ה׳⁠ ⁠׳, כמו שאמר: ׳זה שמי לעֹלם׳ (שמות ג, טו), והוא השם המורה על עצמותו אשר לא ישתתף עימו זולתו, כי הוא מורה על ענין חיוב המציאות אשר ייוחד בו ה׳ יתעלה — רוצה לומר שמציאותו הוא מעצמותו, ומציאות זולתו הוא נשפע ממנו, כמו שיתבאר בגזרת ה׳ בפרשת ואלה שמות. ומצד מה שיתכן שיושפע ממנו זה המציאות וינהיגהו בהנהגה המתוקנת בתכלית מה שאפשר נקרא ׳אלהים׳. ולפי שאחר שנשלמה הבריאה בששת ימי בראשית הספיק לזאת ההנהגה אשר ינהיג בה העולם הַשִּיגוֹ עצמותו, כמו שקדם, אשר זאת ההשגה היא עצמותו, כמו שהתבאר למי שעיין בספר הנפש ובחכמות האלהיות, שב לקרוא אותו בשם אשר יורה על עצמותו ועל זאת ההנהגה יחד, ולזה קרא אותו ׳ה׳ אלהים׳. וכבר אמרו בבראשית רבה (יג, ג) שהוא מזכיר שם מלא על עולם מלא, וזה נאות מאד למה שזכרנוהו. ומזה הצד יתבאר שכבר יספיק להעמיד המציאות מה שיורה עליו שם ׳ה׳⁠ ⁠׳, או מה שיורה עליו שם ׳אלהים׳, כי הכל ענין אחד. וזה, כי מצד הַשִּיגוֹ עצמו אשר זאת ההשגה היא עצמותו נקרא ׳ה׳⁠ ⁠׳, וזאת ההשגה מספקת בקיום המציאות על ענינו; ומצד השיגוֹ הסידור המושכל אשר לנמצאות יתואר ב׳אלהים׳, כי בזאת ההשגה תִּשְׁלַם ההנהגה המתוקנת למציאות, וזאת ההשגה היא גם כן השגת עצמותו כמו שקדם. ולזה נקרא אחר זה פעם ה׳ ופעם אלהים.

זה הוא מה שנראה לנו בזה המקום, והוא נפלא מאד, ומסכים ללשון התורה ולָאמת בעצמו.

ובכאן נשלם הביאור המסכים לָאמת וללשון התורה בכל מה שבא במעשה בראשית; ישתבח ויתעלה הצור המגלה לנו עמוקותיו ברוב רחמיו וחסדיו על כל ברכה ותהילה.

וראוי שלא נקצר מלתת תודה לקודמים במה שדיברו במעשה בראשית, כי הם — ואם נמצאו רחוקים מאד מהכונה אשר מצאנוה בכאן, כמו שתראה ממה שביאר בזה הרב המורה בספרו הנכבד מורה הנבוכים (בעיקר ב, ל) והחכם ר׳ אברהם אבן עזרא בפירוש התורה — הנה הם היו סיבה באופן⁠־מה להעמידנו על האמת בזה. ואולם השלמת המאמר בחידוש העולם, והתרת הספקות הנופלות בו מדרך העיון, הוא ממנו בספר מלחמות ה׳ (מאמר ששי), ולא ראינו בכאן לזכור דבר מזה, כי יצטרך זה למאמר ארוך, לא יכילהו זה הספר.

ברכו במן שכל ימות השבת יורד עומר לגלגולת וכו׳. ב״ר ונ״ל שכך פירושו שאע״פ שקידש יום השבת והבדילו משאר הימים שלא היה המן יורד בו כשאר הימים מ״מ בששי נכפלה בו ברכתו ופי׳ ברכו לא פסקה ברכתו דאל״כ מה היא ברכתו יותר משאר הימי׳ והלא עומר לגלגולת היה להם גם באותו יום כמו בשאר הימים שהחסרון שהיה לו שלא ירד באותו יום נתמלא ביום הששי שירד של יומו ושל מחרתו אך קשה מנא להו לרז״ל לומר שלא היה יורד המן בכל יום אלא עומר לגלגולת בלבד ובו׳ הוכפלה ברכתו והיה יורד לחם משנה דילמא ירידתו ביום הששי שוה לשאר הימים היה רק שבכל יום לא היו רשאים ללקוט רק עומר לגלגולת ובששי היו לוקטי׳ לחם משנה בעד יומו ויום מחרתו שזהו הנראה מפשט המקראות דדוחק הוא לפרש מלת יורד בעבור הנמצא׳ להם במדידה שבכל יום היה הנמדד עומר אחד ובששי היה כפלי׳.

ושמא יש לומר דמסברא אמרו זה שהי׳ קשה בעיניה׳ לומר שהיה הנס לבטלה שהיה יורד יותר מדי ספוקם ומה שאמרו שהנשאר היה נעשה נחלים נחלי׳ הוא השארית מהעומר שלא היה מספיק לעומר אחר:

המלאכה שהית׳ ראוי׳ לעשות בשבת כפל ועשאה בששי. ב״ר אשר ברא אלהי׳ ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות כל שהיה הב״ה עתיד לעשות בשבת הקדי׳ ועשאו בששי דמלת לעשו׳ להבא משמע דכיון שא״א לומר שאותה המלאכ׳ שהיתה ראויה לעשות בשבת נתבטל׳ ונשאר העולם חסר ממנה או שעשאה לאחר השבת דויכלו השמים והארץ כתי׳ וכל צבאם כתי׳ על כרחי׳ למדנו שכפל המלאכ׳ בששי ועשה בו של יומו ושל מחרתו:

ובעבור שביום השביעי נתחברו שתי מעלות אחת שהתחילו בריאות העולם לפעול ההויה הטבעית כפי טבעם וצורותיהם כמ״ש ויכל אלהים ביום הז׳ ושנית שנגמרה ונשלמה בסוף הששי המלאכה האלהית שהיתה בזולת הטבע ולכן אמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי היתה הברכה שמאותו יום שביעי והלאה יפעלו בריות בראשית פעולותיהם בעצמם כפי הטבע המסודר והמוגבל בהם והנה נתיחסה זאת הברכה ליום השביעי ולא לבריות שכמו שהפסד וגרעון הנברא ייוחס בלשון הכתוב ליום שנעשה בו כמאמר הנביא (ירמיהו כ׳) ארור יום אשר יולדתי בו. (איוב ג׳) יאבד יום אולד בו כו ברכת הדבר תיוחס ליום שהתחלה בו והיה הקדוש שקדש והבדיל לכבוד ולתפארת את יום השביעי בעבור שבהכנסו נשלמה ונגמרה מלאכת שמים וארץ כי כמו שהאדם בעשותו מלאכה יקרה יעשה אחר גמירתה משתה ויום טוב כן אחר השלמת מלאכת שמים וארץ בא השבת המקודש להורות על שלמות המלאכה וגמרתה הנה התבאר מזה שענין ויברך אלהים הוא להוליד בדומה דוגמת מה שנאמר בדגים ובאדם ויברך אותם אלהים וזהו ויכל אלהים שענין ויקדש אותו הוא כנגד וישבות ביום השביעי כי הקדושה היא שהבדילו והפרישו בקדושה ושלמות להוראתו על גמר המלאכה האלהית שנעשתה בששת הימים והמנוחה והעונג בא על זה ומה טוב דרשה שדרשו ויקדש מלשון קדושין לפי שהיום ההוא נתקדש להיותו מיוחד אליו יתברך בקדושתו והותרה בזה השאלה הד׳.

וכן הותרה השאלה הה׳ שהיא למה ברך וקדש היום השביעי שלא פעל דבר ולא קדש את הימים שפעל ועשה בהם כי הנה היה זה לפי שהשביעי מורה על גמר והשלמת מלאכת מעשה בראשית וקודם לכן לא היתה נשלמת. ולכן לא היתה שם מנוחה ועונג ואין השבת אם כן מורה על ההעדר כי אם על מעשה ה׳ כי נורא הוא שגמר בששת הימים ועל ההויה הטבעית שהתחילה באותו יום. ומפני שאמר הכתוב ויברך כנגד ההויה הטבעית שאז התחילה ואמר ויקדש כנגד ההויה האלהית שנגמרה לכן ביאר הכתוב ונתן טעם על שניהם ואמר על ויקדש דסמיך ליה כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא ר״ל שהיה ראוי לקדשו כיון שבו נגמרה מלאכת היש מאין שנברא במעשה בראשית שביום הראשון נבראו התחלות יש מאין. ובשאר הימי׳ נבראו הצורות יש מאין ונתחדשו אחר שלא היו בעול׳ וכנגד הברכה אמר מלת לעשות ר״ל שברך את היום השביעי למה שנתן לבריאותיו ביום ההוא ברכה מעליא להתמיד הויתם בהולדת דומיהם והוא אמרו לעשות כי נתן כח בשרשים אשר ברא לשיעשו כמותם. וכבר שאלה מטרוניתא לר׳ יהושע (ב״ר פרשה ס״ח) בכמה ימי׳ ברא הקב״ה את עולמו והשיבה בששה ימים אמרה ומשם ואילך מהו עושה והשיבה רבי יהושע שהיה מזווג זווגים ר״ל שבששת הימים ברא ה׳ חדשה בארץ דברים שלא היו קודם לכן ומשם ואילך התמידה אותה ההויה והיא הזוגים להזדווג הפשוטים בהרכבה והחומר והצורה בהויה והותרה בזה השאלה הששית. ומפני שלא היה ביום השביעי מעשה ולא מלאכה מיוחדת כמלאכות שאר הימים לכן לא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי כמו שנאמר בשאר ימי בראשית כי לא היה השביעי דומה להם בענין המלאכה ומראת הערב והבקר תעיד על הזמן והזמן על התנועה אבל ביום המנוחה לא היה ראוי לזכור הזמן המיוחד אל התנועה. והותרה בזה השאלה השביעי. והמקובלים אמרו. שבעבור שהיה השביעי דומה לעולם הנשמות לא נאמר בו ערב ובקר כי הוא כלו אור לא ערב וחשך כלל. עד שבדבריהם ז״ל קראו השכר הרוחני בשם שבת וכמו שאמרו עולם שכלו שבת. ואמר (בבלי ע״ז ג׳ ע״א) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ומפני זה אמרו ששקולה מצות שבת כנגד כל המצוות לפי שהוא רומז לשכר הנפשיי שהוא שכר המצוות כלם. ובב״ר (פרשה י״א) אמרו אמרה שבת לפני הקב״ה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג אמר לה כנסת ישראל תהיה בת זוגך וכיון שעמדו על הר סיני אמר להם הוו זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת שכנסת ישראל תהיה בת זוגך הה״ד (שמות כ׳ ח׳) זכור את יום השבת לקדשו. וכבר חשבו אנשים מבני עמנו לפרש המאמר הזה על השכל הפועל. ועל השכל אשר בכח. אבל כוונת השלמים ההם רחקה מהפירושים ההם וגם נפשי בחלה בם. ואחרים פירשו ששאר המצות שנצטוו בעשרת הדברות יש להם סמך עם השכל אלא השבת שהשכל ימאנהו להיותו מורה על חדוש העולם שלא הגיע הדעת האנושי לאמתו ושעל זה אמרה ולי לא נתת בן זוג שהוא השכל שיעיד עליו ויאמיתהו ושהיתה התשובה כנסת ישראל תהיה בת זוגך לפי שהם ראו המסות הגדולות האותות והמופתים אשר נעשו במצרים המעידים על אמתת חידוש העולם ומצות השבת מורה עליו. האמנם כפי הדרך שבארתי מהמקובלים יהיה פירוש המאמר הזה אצלי שכל יום ויום מימי בראשית היה לו בן זוג והוא הנמצא שנברא בו כי הוא המזווג אותם אמנם השבת מפני שלא נברא בו שום דבר היה מבלי שום זוג נברא מתיחס ומיוחד אליו ולכן השיבו יתברך כנסת ישראל תהיה בת זוגך כי הוא הנמצא המיוחד לשבת או בשמירתו בעולם הזה ואם במנוחתו בו לעולם הבא שכלו שבת כי הנה ישראל יש להם חלק לעולם הבא ולכן הם בן זוג לשבת המורה עליו וכמו שתקנו בתפלת השבת ולא נתתו ה׳ אלהינו וכו׳ שרצו שלא צוה בשמירת השבת לזולת כמו שצוה לבני ישראל.

טעם למה נברא העולם בו׳ ימים ולא בשעה אחת

ונשאר עתה לחקור למה היו ימי בראשית ששה וביום השביעי שבת כי הנה ההויה הראשונה האלהית לא נצרכה אל המשכות זמנים מפני הכנת החומר והשתנותו כי בתחלת הבריאה החומר והצורה והמקרים אשר בהם נמצאו בעת בא דברו לא בימים מוגבלים. ואם היה הקב״ה יכול לברוא עולמו בשעה אחת למה זה בראו בששה ימים ומה ראה על ככה ומה הגיעו אליו. כי אם נאמר כדברי הרב המורה ונמשך אחריו הרלב״ג שהיה מספר הימים כמספר חלקי העולם שנבראו בהם זה באמת לא יתכן כי אם היה כן היה ראוי שתהיה הבריאה כלה כפי מיני הנבראים במספרם כמשפט והיה ראוי שיהיו ימים רבים לאלפים ולמאות לא במספר הששה בלבד ואם לפי מאמרות בראשית היה ראוי שיהיו עשרה ימים כיון שבעשרה מאמרות נברא העולם ולמה זה בא מאמר אחד ביום אחד וביום השני שתי מאמרות וביום השלישי שלשה מאמרות ולאיזו סבה היו הימים ששה לא פחות ולא יותר באמת הלא דבר הוא ואין לנו אופן להגיע לדעת סבת זה כי אם בדרך רמז כי הרמזות הם תכלית עצמיים בפעלות האלהיות. והיותר נאות לזה הוא שהיו ימי בראשית כמספר הזה להעיד ולרמוז שיהיה קיומו של העולם ששת אלפים שנה שיומו של הקב״ה אלף שנים וביום השביעי יהיה הפסק ושביתה ועל זה נאמר (שמות כ׳ י״א) כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ולא אמר כי בששת ימים להודיע שגזרת מלך היא שתעמוד מלאכת שמים וארץ ששת ימים וביום השביעי תשבות. ולרמוז לזה ג״כ באה מצות השבת והשמטה והיובל ושאר השביעיות כלם. ואני כבר ביארתי במאמר השביעי מספר מפעלות אלהים איך ראוי שיובן הדעת הזה מהפסד העולם אם בהפסד השמטה ואם בהפסד היובל ושהוא נכון וישר כפי העיון ומאומת בדברי התורה הנביאים והכתובים ומקובל מדברי חז״ל בכמה מקומות ושגם חכמי קדמוני הפלוסופים היו מאמינים בו. ולכן יורה שירמוז מה שנברא בכל יום מששת ימי בראשית על מה שעתיד להיות בכל אלף מששת אלפי העולם שכבר כתב זה הרמב״ן בפי׳ התורה. והנה קדמו בו בתחלה רבי אברהם בן חייא הנשיא בספרו אבל היו דרכיהם מתחלפים. ומאשר ראיתי בדרך כל אחד מהם ספקות בחרתי אני בזה דרך אחר יותר נאות ומתישב אצלי וכל דרך איש ישר בעיניו. כיצד מיום הראשון נברא האור ובא אחריו החשך והיה זה רמז לאדם הראשון שהיה בג״ע ואהבת השם ועבודתו ונהורא עמיה שרא בקיום וביום ההוא בא החשך בחטאו וגרשו משם גם היה האור הראשון רומז לאדם בצדקתו וישרו ובא אחריו החשך קין בנו. גם היה האור רומז למעלת שת וחכמתו ובא אחריו חשך אנוש שהתחילו לעבוד עבודת כוכבים בדורו כדבריהם ז״ל שכל זה היה ביום הראשון. וביום השני היה רקיע בתוך המים והבדיל בין מים העליונים למים התחתונים בהיות הארץ כלה תהו. או היה ההבדל בין המים העליונים עצמם כפי כל אחד מהפירושי׳ שזכרתי והיה זה רמז לאברהם שנולד באלף השני בהיות כל העולם כלו בתהו האמונות והוא הבדיל בין המים העליונים בין האמונות האמתיות למים התחתונים לאמונת הכוזבות. ביום השלישי נראת היבשה והולידה והצמיחה כן באלף הג׳ בהיו׳ ישראל צלולים בגלותם כעופרת במים אדירים נגאלו ממצרים וביציאותם משם נראתה ונתפרסמה האומה הקדושה וצמחו בה בקבלת התורה על הר סיני עץ החיים ועץ הדעת. ולפי שבאלף השלישי הזה קבלו ישראל שתי טובות עצומות הגאולה והתורה לכן נאמר ביום השלישי הזה שתי פעמים כי טוב. וביום הרביעי נבראו המאורות השמש והירח והכוכבים וזה רומז לבית ראשון ולבית שני שהיו שניהם כאלף הרביעי כי עם היות שנבנה הבית הראשון בסוף האלף השלישי הנה רוב עמידתו היתה באלף הרביעי והוא המאור הגדול המאיר לארץ ולדרים עליה בנבואה ובשכינה וברוח הקדש אורים ותומים ואש מן השמים הארון והכרובים ושאר הקדושות שהיו בו שבעבורם היה לכל בני ישראל אור במושבותם. והמאור הקטן היה רומז לבית שני. והכוכבים הם רמז למלכים ולנביאים שהיו בבית ראשון ולאנשי כנסת הגדולה שהיו בבית שני והיה כל הטוב אשר היטיב השם לעמו והמעלה אשר הגיעה אליהם הכל היה בזה האלף הרביעי עד סופו שאז חשכו מאוריהם בחרבן הבית. וביום החמישי אמר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וכנגדו היו באלף הה׳ אחר חורבן הבית שני מושלות בארץ הנבחרת פעם זה ופעם זה מאן דאלים גבר וכענין שאמר (חבקוק א׳ י״ד) ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו. והנה שרץ הים רומז לאותן ז׳ האומות אשר לרבויין ושטיפתן בזנות ופריה ורביה נמשלו לשרצים. ועוף יעופף על הארץ רומז על מלכיהם והתנינים הגדולים שנבראו בזה היום הה׳ היו רומז לקיסרים ומלכי האדמה הגדולים והעצומי׳ שהיו מולכים בכפה וכופשים תחתיהם שאר המלכיות ומהם אותם שגברו באלף הה׳. וביום הששי נבראו הבהמות והחיות והאדם באחריתם רומז לאלף הששי שבו מלכי האדמה היה כל אחד מהם מושל במחוז לפי שכבר יצאו מתחת המלכות שמשלה בכפה. ובריאת אדם באחרונה הוא רמז למשיח צדקינו שיבא באלף הששי ולכן נאמר בבריאתו פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ. שכן ישראל בזמן גאולתם עם היותם נשארים מעט מהרבה תהיה ברכת ה׳ עמהם להפרות ולהרבות אותם ויכבשו את הארץ הקדושה וירדו וימשלו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת על הארץ ולפי שאז יתברכו תבואות ארץ ישראל כמאמר הנביא (יחזקאל ל״ו ח׳) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו וגו׳ לכן נאמר לאדם הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל עץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה וכבר זכרתי למעלה מה שאמר רבי אליעזר הגדול לרבי עקיבא תלמידו בהיותם הולכים בדרך שנברא אדם בששי לרמוז למשיח בן דוד שיבא באלף הששי ולא בסופו.

ואחרי מה שביארתי בענין שבת וטענת ששת הימים במה שביארתי לך ראיתי להעירך על מאמר אחד שאמרו בב״ר כללו בו הקדושים ההם הטעמים אשר ביארתי והוא אמרם שם (פרשה יוד) ר׳ שייליה לרבי ישמעאל ברבי יוסי אמר ליה שמעת מאביך מהו ויכל אלהים ביום השביעי אתמהא והלא ביום השביעי לא נעשה דבר אמר ליה כזה שהוא הכה בקורנס על הסדן הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך. אמר רבי שמעון בן יוחאי בשר ודם שאינו יודע לכוין עתיו ורגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקדש משום ספק אבל הקב״ה שהוא יודע רגעיו עתיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה גניבא ורבנן גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה החופה חסרה כלה שתכנס לתוכה כן מה היה העולם חסר שבת ורבנין אמרו למלך שעשה לו טבעת מה היתה חסרה חותם שלו כך מה היה העולם חסר שבת. וזה א׳ מן הדברים ששנו לתלמי המלך ויכל בששי וישבות ביום השביעי ע״כ. והכוונה בדעות השלמים האלה היא שר׳ שאל איך נאמר ויכל אלהים ביום השביעי כי הנה בששי כלתה המלאכה לא בשביעי ורבי ישמעאל בשם אביו השיב על זה שבששת הימים נעשתה המלאכה האלהית שקדמה אליה. ולכן עשה משלו כמי שהוא מכה בקורנס על הסדן כי מהידוע כי ההגבהה בקורנס הוא עצם המעשה ועקר העמל והטורח כי האדם יגביהנו למעלה בכח זרועו כנגד טבעו שהוא כבד וגדול. אבל ההורדה היא נעשית מעצמה וכפי טבע הברזל היורד למטה לארץ והתנועה הטבעית ההיא אשר בירידה היא היתה תכלית ההגבהה שנעשית כנגד הטבע בכח זרוע הפועל. כן היה הענין באמת שמלאכת ששת הימים היתה ההגבהה ר״ל מעשה אלהים הגדול והנורא בכח הבב״ת והיא היתה הפעולה אשר כנגד הטבע המורה על כח הפועל הבב״ת. וביום השביעי היתה התנועה הטבעית שהיא היתה הוית הדברים כפי טבעם ועצמותם והיא היתה תכלית הפעולה העצומה אשר כנגד הטבע שנעשתה ראשונה. אם כן רבי ישמעאל נטה בדבריו אלה למה שביארתי כפי הפשט בויכל אלהים ביום הז׳ שהיתה מלאכת ששת הימים אלהית לא כפי המנהג הטבעי ולא כפי טבע הפועל אותה כהגבהת הברזל למעלה כנגד טבעו כפי כח הפועל ושביום השביעי התחילה ההויה הטבעית שהיא תכלית הראשונה האלהית אשר דמה לירידת הקורנס כפי טבעו. אמנם רבי שמעון השיב לשאלה בדרכים מדרכי החכמה מטבע הזמן והעתה ר״ל שהעתה שהוא תכלית הזמן העובר הוא עצמו התחלת הזמן העתיד ולזה אינו מהבטל שיאמר ויכל אלהים ביום השביעי לא שבאותו עתה שהשלים מלאכתו שהיה סוף הששי אותו עתה עצמו היה התחלת השביעי ומאותה בחינה צדק אמרו ויכל אלהים ביום השביעי כי הוא ית׳ לא היה צריך להוסי׳ מחול על הקדש משום ספק.

ואמנם גניבא הבין כדרך המקובלים שהיה יום השבת רומז לעולם הנשמות ולשכר הרוחני. ולהיות שכר העולם ההוא תכלית העולם הזה לכן נאמר ויכל אלהים ביום השביעי כי עם העולם הרוחני שמורה עליו היום השביעי נתן תכלית ותשלום לכל מלאכתו כי כל מה שקודם התכלית הוא בעבור התכלית והוא אמרו מה היתה חופה חסירה כלה כך מה היה העולם חסר אלא שבת בא שבת ובו השלים וכלה הכל ר״ל שהיה השבת המורה על העולם הרוחני ככלה שכל התופה נעשת בשבילה. כן העולם הזה נעשה בשביל קנין העולם הבא. ורבנין לקחו להם הדרך שזכרתי מהרמז והוא ששת ימי בראשית רומזים לאלפי קיום העולם ועמידתו והיום השביעי מורה על שביתתו ולכן אמרו שהיה העולם כטבעת בעגולו ותמונתו ושמפני שלא יחשוב אדם שהיה העולם קדמון בקדמות סבתו לכן היה השבת כי הוא מורה על בטול העולם ושביתתו והיה א״כ השבת חותמו של הקב״ה כי הוא המורה שלה׳ הארץ ומלואה הוא בראו והוא יפסידהו כרצונו כי הוא כלו כחומר ביד היוצר. הרי לך מבואר שכל מה שכתבתי בפירוש פרשת השבת ורמיזותיו שיערו אלה החסידים ראשונים במשליהם וחידותם.

וכל זה רמז באומרו אשר ברא אלהים לעשות ולא עשה כן רמז באמרו אשר ברא אלהים לעשות לכלול בכאן הדברים שהיו בעולם עד סוף כל הדורות שנראין מחודשים ואינן מחודשים כאומרו אין כל חדש תחת השמש וכמו שפירש קהלת אם יאמר אדם זהו מחודש אינו כן כי כבר היה לעולמים. וזהו אשר ברא אלהים לעשות כאלו אמר שהשם ברא ביום הששי כל הדברים שעתידים להעשות ונתן בהם כח להעשות כאלו בו ביום נבראו בענין שכשראו דבר שנראה מחודש כבר היה ניתן אותו כח ביום הששי להעשות. וזהו שאמרו במסכת אבות ז׳ דברים שנבראו ע״ש בין השמשות פי הארץ פי האתון פי הבאר וכו׳ להורות כי אלו הדברים הם כמו אבות מלאכות לכל שאר המלאכות והדברים שנתהוו אחר כך הם כמו תולדות לאלו הדברים. ולכן כשנפתחה הארץ אינו דבר מחודש לפי שהיא נגררת ונמשכת אחר פי הארץ או אחר שאר הדברים הנזכרים שם. וכשנראה דבר אחד שעשה צורף אחד או נפח אחד מצוייר במיני ציורים דקים שנראה שיד האדם לא נגעה בהם זה הדבר נמשך ובא מהצבת בצבת עשויה שנעשית מאיליה בע״ש. וכן הכתב והמכתב אם נראה סופר או חכם עושה מלאכה דקה או מחבר ספר או ספרים מחודשים אין כל חדש תחת השמש כי בערב שבת ניתן זה הכח בכתב ובמכתב לעשות זה. וכבר הארכתי בזה בפירוש מסכת אבות כי מרגלית טובה היתה בידי ונאבדה ממני בעונותי בפורטוג״ל כי טמנתיהו וקברתיהו בלשבונה תחת האלון כמו שכתבתי בהקדמת זה הספר.

ויברך אלהים את יום השביעי – כל יום שביעי העתיד ברכו שיהיה יותר מוכן משאר הימים בנפש יתירה לאור באור החיים, כאמרם: כיון ששבת, ווי אבדה נפש (ביצה ט״ז.).

ויברך אלוהים את יום השביעי, this refers not only to the first Sabbath but to all subsequent Sabbath days. God endowed every Sabbath with this blessing so that it would more readily accommodate the additional “soul” He grants Jews on that day. Job 33,30 describes this phenomenon as לאור באור החיים, “designed that he may bask in the light of life.” Our sages (Beytzah 16) state that the words שבת וינפש in Exodus 31,17 refer to the loss of this additional soul at the end of the Sabbath.

ברכו במן וכו׳. פירוש שביום הו׳ היה יורד להם לחם משנה. אף על גב שאין חילוק בענין הירידה, שגם בשאר הימים היה יורד הרבה יותר מעומר לגלגולת, הכי פירושו שהקב״ה נתן להם במדידה לחם משנה, וכן אמר הכתוב (שמות טז, כט) ״על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים״, שהיה נותן להם לחם משנה בשביל השבת, ואם כן הבדל גמור בין יום השבת ובין שאר הימים. ויש להקשות דמאי ברכה הוא זה – אחר שנתן להם ביום השבת כמו שנתן להם ביום אחר, ולא היה כאן תוספות, ולא נקרא ׳ברכה׳ אלא כאשר יש תוספות, ונראה לומר דודאי ברכה הוא כאשר הוא נותן הרבה בפעם אחת, מאשר נותן מעט כל יום ויום:

והמקרא כתוב על שם העתיד. והקשה הרמב״ן על זה שאין משמעות הכתוב על העתיד, ובאמת לא הוצרך רש״י ז״ל לומר כי הכתוב מדבר על שם העתיד, כי רז״ל (ב״ר יא, ב) לא הביאו רק לראיה שיום השביעי הוא מבורך ומקודש מן המן, אבל בודאי הוא מבורך ומקודש בעצמו, שהשבת מביא ברכה וקדושה לעולם. והביאו רז״ל ראיה מן המן, שלא ירד בשבת, ולא היו יכולים לעשות מלאכה, וזה קדושה, שהיו קדושים ממלאכת חול. וכן השבת מביא ברכה לעולם, והביאו ראיה מן המן, שהביא השבת ברכה לעולם, שהרי היה בא ברכה על ידו במן:

כפלה ועשאה בששי. ד״אשר ברא אלקים לעשות״ כתיב, ולא כתיב ׳אשר ברא ועשה׳. וקשיא למה לא עשאו ביום הז׳ עצמו, ולמה הקדים אותה, אמנם היינו שאמרנו למעלה (אות א׳) כי קדושת השביעי בשביל שהוא ראוי לקדושה בעצמו, כי השביעי לעולם נבחר, כי הוא נגד ׳ערבות׳ – הרקיע השביעי, שהוא כסא כבודו קדוש ומקודש, לכך השביעי נבחר לעולם, כדאיתא במדרש רבה בפרשת אמור (ויק״ר כט, יא), לכך לא עשה המלאכה ביום השביעי, והקדים אותה ביום הששי, וטעם הדבר עוד נפלא מאוד בקדימות המעשה. אבל קשה מאמר זה על מה שאמרו רז״ל (ב״ר ז, ז) שהשדים נבראו בערב שבת, ולא הספיק לגומרם עד שקדש היום ולא גמרם, ולפי זה למה לא הקדים בריאותם, כמו כל מלאכה שהיתה ראוי להיות בשבת שכפלה בערב שבת, לכך צריך אתה לדעת כי הכפל הזה הוא שכל אשר היה ראוי להיות נברא ביום שביעי – נברא ביום ששי, וכל אשר ראוי להיות נברא בין השמשות במוצאי שבת – נברא בערב שבת בין השמשות. והשדים אף אם היו נבראים בשבת – לא היה ראוי שיהיה גמר בריאתם ביום בשבת, רק בין השמשות של מוצאי שבת, ולכך כאשר נבראו בערב שבת גם כן לא נגמר בריאתם עד שקדש היום:

אשר ברא אלהים לעשות – לפי שהשבת מורה על בריאת יש מאין ודווקא מאותה בריאה שבת, אבל מבריאת יש מיש לא שבת כי כמה נטיעות קולטות וצומחות בשבת וכל הנבראים שבששת ימי המעשה נבראו כדי לעשות מהם יש מיש כי כולם הם כחומר אשר ממנו נעשה איזו דבר כך כל הנבראים עושים יש מיש מששת ימי המעשה והלאה ע״כ נאמר אשר ברא אלהים לעשות שבראם כדי לעשות מהם יש מיש דבר יום ביומו ומכלל זה אנו למידין שהשבת מופת על בריאת יש מאין דווקא דאל״כ מה יום מיומים.

ומה שלא נאמר בשבת ויהי ערב ויהי בקר – לפי שבכל הימים הלילה זמן המנוחה והבקר זמן המלאכה כמו שנאמר (תהלים ק״ד:כ״ב) תזרח השמש יאספון וגו׳ יצא אדם לפעלו. אבל יום השבת או כולו מנוחה או כולו מלאכה א״כ אין בו הבדל בין ערב לבקר כי מצד סתם מלאכה כולו מנוחה. ומצד עמל התורה כולו למלאכה כי יום השבת ניתן לעסוק בו בתורה, שנאמר בה (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה. וכדאיתא במדרש (תדא״ר א) ואולי שעל זה נאמר, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא. היינו סתם מלאכה, לעשות. בחרושת עץ חיים התורני, ובחרושת אבן הלוחות, וקל להבין.

ברכו במן כו׳. ובששי. וא״ת מה זו ברכה הא לא אקרי ברכה אלא אם היה בשבת יותר מבשאר ימים אבל הכא לא היה בשבת יותר מבשאר ימים רק עומר לגלגולת. וי״ל דמה שירד המן בכל יום הוא ברכה וכתיב ויקדש שקדשו במן שלא ירד בו כלל ואפ״ה ברכו בברכת המן מפני שבששי נכפלה בו ברכתו ופי׳ ברכו לא פסקה ברכתו. [ר׳ אליהו מזרחי]: ועי״ל ברכו במן פי׳ שלא הסריח דהא בשאר ימים אם היה נותר היה מסריח ליום המחרת כדכתיב (שמות ט״ז:כ׳) ויותירו וגו׳ וירם תולעים ויבאש ואף אם לא היו אוכלין אלא חצי העומר והניחו עומר וחצי לגלגולת ליום השבת לא היה מסריח וזהו תוספת ברכה. [מהרש״ל]: ולענ״ד שהברכה היתה שניתוסף בו שיהיה שלש סעודות משא״כ בשאר ימים לא היו רק ב׳ סעודות. [דברי דוד]: ודבר תמיה הוא בעיני שבשביל ירידת המן שהוא לזמן מועט דהיינו ארבעים שנה כתב הכתוב במעשה בראשית ויברך ויקדש. לפיכך נ״ל כוונת זה הדרש שהש״י קידש את יום השבת שלא לעשות בו דבר מצרכי עה״ז כגון מלאכה ומשא ומתן ואפילו הלוך ודבור לא יהא כבחול ולפי שדברה תורה נגד יצה״ר שיעלה על לב האדם לומר הן לא נזרע ולא נאסוף וכו׳ (ויקרא כ״ה:כ׳) א״כ יחסר לחמו ולא יוכל לעמוד עצמו על ממונו לזה הקדים לומר ויברך וגו׳ ר״ל שכפל ברכתו ביום הששי כדי לקדש יום השבת ושלא לעשות בו מלאכה ולאו דוקא במן היה ברכה וקדושה ולא בזמנים אחרים אלא בכל שבת ושבת הקב״ה אומר לוו עלי ואני פורע ושייך ברכה וקדושה ונקט מן לפי שראינו בעינינו הנס הגדול שהממעיט לא החסיר (שמות ט״ז:י״ט) ולפי שבזמן הבריאה לא היו שומרי שבת בעולם שהרי עדיין לא נצטוו לפיכך מסיים רש״י ואמר שהמקרא נאמר על העתיד שישמרו בני ישראל את השבת ולאו דוקא על זמן ירידת המן. [נחלת יעקב] וע״ש:

המלאכה שהיתה ראויה. דלעשות להבא משמע דהיה לו לכתוב אשר ברא אלהים ועשה:

He blessed it through the manna... but on the sixth dayou might ask: Why is this a blessing? It would be a blessing if there was more on Shabbos than during the week, yet Shabbos had only an omer per person like the other days. An answer is: The manna that fell each day was a blessing, for it is written, "and sanctified it,⁠" [meaning] that Shabbos was sanctified and no manna fell then. Nonetheless it had the blessing of the manna, for the sixth day was doubly blessed. Thus, "He blessed it" means that the blessing was not interrupted on Shabbos. (Re'm) An additional answer is: "He blessed it through the manna" means the manna did not spoil. On other days, leftover manna would spoil by the next day, as it is written (Shemos 16:20), "Some men left some over until morning. It became wormy and putrid.⁠" However, if people would eat only a half omer [on Friday], and leave an omer and a half for Shabbos, it would not spoil. This is Shabbos' additional blessing. (Maharshal) It seems, [as an additional answer,] that the blessing [of Shabbos] was the manna's increasing and sufficing for three meals, while the other days the manna yielded enough for only two meals. (Divrei Dovid) It is amazing that in recounting the world's Creation, it would say "blessed" and "sanctified" just because of the short time — forty years — that the manna came down. Thus it seems that this teaching means as follows: Hashem sanctified the Shabbos as a day that we may not do anything for material needs, such as work and business, nor even walk and speak in the same manner as he does during the week. Thus, due to our evil inclination which will tell us, "What shall we eat... we will not sow, and we will not gather in our produce!⁠" (Vayikra 25:20) the Torah first tells us: "Elohim blessed the seventh day.⁠" I.e., Hashem doubled the blessing on the sixth day so that the day of Shabbos may then be sanctified, and no work need be done. Otherwise a person might think he will lack bread, and be unable to restrain himself in the face of monetary loss. And this blessing and sanctity was not only with the manna. But each Shabbos, Hashem proclaims: "Borrow on Me [i.e., on My credit] and I will pay" (Beitzah 16b), involving blessing and sanctity. The manna was mentioned because we saw with our own eyes its great miracle of "The one who had taken less, was not lacking" (Shemos 16:18). And since there was no one to keep Shabbos at the time of Creation, for the mitzvah had not yet been given, Rashi commented, "This verse is written with reference to the future,⁠" meaning when the Jews will keep Shabbos, not only in the time of the manna. (Nachalas Yaakov)

The work which was to have been done on Shabbos Rashi knows this] because לעשות implies [doing in] the future. Otherwise it should have written, "Which Elohim had created and made.⁠"

ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות – {לא} כל פעולה שאחרי עשייתה היא תפעול מעצמה לדמיון אבן השעות כשוב הצל אחורנית ותחבולות הם הניגרים העולים לא תקרא שביתה ממלאכה לאשר יפעלנה. כי מלאכת הפעולה פועלת והולכת עדיין בכח הפועל הראשון הפועלה ונתן בה כח לפעול. כי הי״ת בבראו שמים וארץ ברא התנועה בגשמים באופן שכל גשם יפעול מעצמו. הלא תראה בהבעיר תבערה ניצוץ אחד יעלה לבת אש עד לשמים ואין זה כי אם היות האש חומר היותר דק וצלול ומתנועע שבנבראים השפלים. ובהדבקו בגוף נכרי אם לא ימנעוהו הפכיים יכריחנו להתנועע בתנועתו וכל גוף שיקנה מדרגת תנועת האש ישוב להיות אש כמוהו. כי אין שנוי והפרש גוף אחד מזולתו אלא להפרש התנועה בין רב למעט ולפי שהי״ת ברא בכחו עולם כזה תמיד יתנועע ויפעול שביתתו לא תקרא בטלה אשר היא מדה רעה בעצמה אלא היא בטלה פועלת. ולפיכך עלינו לשבח הבטלה ההיא יותר מן הפעולה כי בה יפעול הפועל ולא יעמול. ע״כ ברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו אף על פי שהבטלה רעה הואיל ובו שבת מכל מלאכתו אשר ברא לפעול ולעשות תמיד מעצמה. וכדומה לזה אכתוב בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת בפרשת כי תשא. ואמרתי בלבי שלזה כוון הכתוב באמרו איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו הואיל ואין שם ענין זכירת שמירת שבת וכבר מצות שבת כפולה ומכופלת בתורה. אמנם הדבר הוא שרצה להודיענו כי אין מעשה האלהים כפעולת בני אדם אשר אחרי פעולתם ינוחו בטלים. אולם הי״ת בטלתו פעולה ועשייה תפעול ותעשה בלי הפסק. כי אמנם ברא אדם ובעלי חיים כלם ושם בטבעם תנועה מיוחדת להוציא זרע יוליד בדמותם בצלמם וכן בכל עשב מזריע זרע ובאבנים ועפר ובכל הברואים באופן כי פעולת ה׳ לא תשבות מעולם אלא פועלת והולכת ומחדשת בכל יום תמיד מעשה בראשית. זהו מה שכתוב איש אמו ואביו תיראו. שכאשר תדעו ותשימו על לב איש לאמו ולאביו ותתבוננו שיש סיפוק לכל איש ואיש להוליד בדומה לו ולפעול תמיד. ואת שבתותי תשמורו בזה תבינו ותשמרו את שבתותי מה הנה ותשכילו את מנוחותי. שבאמת אינם מנוחות ובטלות אלא תנועות פועלות בכל יום בלי שביתה כלל ועיקר:

ויברך אלהים וגו׳ – צריך לדעת מה היא הברכה, ורז״ל (ב״ר פי״א) אמרו ברכו במן וכו׳, ודבריהם ז״ל אינם אלא רמז בכתוב אבל הפשט לא ידבר על זמן מהזמנים העתידין.

והנכון במשמעות הכתוב הוא כי להיות שהעולם הזה צריך הוא לשפע המקיים והוא בחינת האכילה והשתיה וצורכי האדם וכולן מושגים על ידי טורח ויגיעה הגשמית וחולין היא וה׳ כשרצה לקדש יום השביעי קדם וברכו שלא יחסר בו דבר הגם שאין טובת העולם השפל מושגת מהפרישות והקדושה אלא מעסק חול אף על פי כן ברכו שלא יחסר טוב ועוד לו שהוא יתר על שאר הימים לחם משנה שלש סעודות ותענוגים יתירים וזו היא ברכתו והוא דבר הפך הסדר. ולמה שפירש בזוהר (יתרו פ״ח) כי ביום השבת משתלשל השפע של כל ששת ימי המעשה יכוין על זה אומרו ויברך כי בו צוה ה׳ את הברכה לחיות העולמות.

כי בו שבת וגו׳ – צריך לדעת כוונת הכתוב במאמר זה. ונראה לפרש לפי מה שכתבנו למעלה כי העולם היה חסר הקיום עד שבאתה שבת ועמד העולם. ויש להעיר בזה שאותם ימים קודם שבאה שבת במה היה העולם עומד וכשם שהספיק לחיות באותן ימים בלא נפש השבת היה מתמיד והולך.

אכן מצינו כי הקדוש ברוך הוא גילה הדבר במה שאמר (שמות כ) בעשרת הדברות כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים וגו׳ הרי גילה כי בשעת הבריאה לא ברא ה׳ כח בעולם זולת לעמוד ששת ימים לטעם הנודע לו גם ידוע ליודעי אמת. ונתחכם ה׳ וברא יום אחד הוא ידוע לה׳ ובו ביום חוזר ה׳ ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיים עוד ששת ימים וכן על זה הדרך וזולת זה היום היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ובוהו וצריך ה׳ להכינו פעם ב׳ ובאמצעות שבת העולם עומד, והוא אומרו כי בו פירוש באמצעות יום זה שבת מכל מלאכתו ופירש מה הוא המלאכה היא הבריאה עצמה כי לא מהתיקון שהוא המעשה לבד שבת אלא גם מהבריאה, וכבר כתבתי למעלה שהבריאה היא יש מאין והוא מה שנברא ביום ראשון בדיבור אחד והמעשה הוא התיקון אשר תיקן דבר יום ביומו ובאמצעות יום שבת משפיע בכללות העולמות רוח המקיימת עוד ששת ימים.

ולפי פירושינו זה מצאנו נחת רוח במאמר אחד שאמרו ז״ל (שבת קיט:) כל המקדש וכו׳ ואומר ויכלו וגו׳ כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית ע״כ. ודבריהם רחוקים ודחוקים לפי הנראה מי שמע כזאת שיבא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו אין אחר מעשה כלום ובמה יעשה שותף. עוד מה היא הפעולה הגדולה הזאת שבאמצעותה ישיג השגה זו. ועוד לו יהיה שיהיה מעשה זה גדול עד מאוד מנין להם לומר דבר זה שהוא נעשה שותף ואם לצד הגדלת השכר היה להם להגדיל שכרו לחלק לו ברבים (ישעיהו נג) ואורך ימים וגבורה ועושר וכו׳ ומנין מצאו להאריך לשון לצד עילאה להשתתף עמו במעשה בראשית.

ולמה שפירשתי אמת יהגה חכם ודבר ה׳ בפיהם אמת בטעם צודק כי להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים ואחר עבור ששת ימים יבא שבת אחרת ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים, ולך לדעת כי מציאות השבת בעולם הוא קיומו שמקיימים אותו כי אם אין מקיימים שבת אין שבת, ותמצא שאמרו ז״ל (שבת קנא:) חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה ואם אין שומר שבת מה זאת עושה. ולזה כל המקדש את השבת וכו׳ פירוש מקיים ושומר קדושתו באמצעות זה ישנו לשבת ומאמצעותו מתקיים העולם. הראת לדעת כי הוא המקיים העולם ואין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה. ולך לדעת כי מיום ברא אלהים אדם לא חסר העולם דבר המעמיד צדיק יסוד עולם שהוא שומר שבת כי אדם שומר שבת היה ע״ה (ב״ר כב) ואחריו קם שת בנו כי הוא היה צדיק גמור ואחריו כמה צדיקים וכשזה נופל כבר בא השמש שומר שבת מתושלח וכו׳ נח שם אברהם וכו׳ ומשם לא פסקה שמירת שבת מישראל ואפילו במצרים היו שומרי שבתות כמאמרם ז״ל (שמו״ר פ״א) ונכון.

והגם שכתבנו למעלה בפירוש פסוק ויכלו כי העמדת העולם הוא בחשק הקבלת אור המקיף והישר בנעלמות אין זה מכחיש לדברינו כאן כי זולת השבת אין הכנה בעולם להכיר לכסוף ולכלות אל הבורא והבן.

ויברך אלוהים את יום השביעי. God blessed the seventh day. We need to know the exact nature of this blessing which the Torah does not spell out in this instance. Our sages (Mechilta Exodus 20,3) suggested that the blessing was the fact that while the Jewish people were in the desert an extra portion of manna descended on Fridays and they did not have to pick it up on the Sabbath. Such allusions are, of course, not the plain meaning of the verse. The plain meaning of the verse has nothing to do with isolated events two and half millenia in the future.

The fact is that this present world can function only on the basis of an adequate supply of life-sustaining food and drink. All man's physical needs are attained only through toil and a great deal of effort on his part. Such activities are of a very mundane nature. Inasmuch as God wanted to sanctify the Sabbath, He first bestowed a blessing on that day so that it should not be devoid of anything. Although the amenities of this "lower" world are not normally attained through asceticism, withdrawal into the four walls of the Torah academy, etc., but through preocccupation with the profane and the mundane, God provided His blessing so that not only would there be no lack of the physical comforts but an abundance. This abundance is expressed by the halachah requiring us to have two whole loaves of bread when reciting the benediction over the Sabbath meal, to eat at least three meals on that day, and to enjoy delicacies not eaten on the days of the week. One might have expected the blessing to be of a purely spiritual nature. By not mentioning a spiritual kind of blessing, the Torah alludes to the Sabbath having been endowed by God with blessings of a physical nature. This is also what the Zohar meant when it speaks about the abundance of all the six days of creation being channelled into the Sabbath.

כי בו שבת, for on it He rested, etc. Here too we must explore exactly what the Torah had in mind. We fall back on what we wrote earlier, that the world had lacked the ingredients which assured it of permanence until the Sabbath came into existence. Assuming that this was so, we must ask what had enabled the world to continue up until the Sabbath? Since the world obviously was able to carry on without the נפש it received on the Sabbath, why would its continued existence have been endangered only then?

We find that God has revealed the answer to this question in the Ten Commandments (Exodus 20,11) where the Torah writes: כי ששת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ This means that at the time God created the universe He invested it with only enough power to endure six days for reasons known only to Himself and some kabbalists. God created one day which would be able to invest the world with staying power for another six days. If God had not created the Sabbath, the Tohu Vavohu preceding those six days would have returned and God would have had to start the process of creation ex nihilo all over again. Due to the infusion of the "soul" of the Sabbath the universe was placed on a more permanent basis, enabled to renew its batteries, so to speak. The words ובו שבת, mean that by means of this special day, the Sabbath, He was able to rest from all His work. The work referred to is that which only God could perform namely to create ex nihilo, something out of nothing. Had it not been for the Sabbath and its נפש, God would have had to repeat the process of בריאה, creation. The word עשה refers only to תיקון, improvement, repair. God rested from both aspects of creative activity.

When viewed in this light we can understand the statement of our sages that by reciting the benediction over wine on the Sabbath one becomes a partner to God in His creation of the universe (Shabbat 119). At first glance these words appear very forced. Who has ever heard of man becoming a retroactive partner in God's handiwork, something that He had long since completed? Besides, the act of reciting this paragraph from the Torah does not appear to be such a world-shaking effort that it would qualify us to become God's "partners!⁠" What is the source of the statement in the Talmud? If the sages meant that the reward for reciting Kiddush is so great, should it not be awarded in public such as longevity, wealth, and physical prowess being granted to Sabbath-observers?

When we keep in mind my explanation thus far, it will be seen that the Talmud's statement is indeed most appropriate. In view of the fact that the Sabbath provides a secure existence for the six days following it after which another Sabbath repeats the same function, it follows that the very existence of the Sabbath equates with the existence of the universe. Unless there are people who observe the Sabbath there is no Sabbath, i.e. its existence has lost its meaning. Our rabbis have legislated that when one's life is in danger unless one desecrates a law of the Sabbath, one should desecrate a single Sabbath in order to remain alive and observe many subsequent Sabbaths. Assuming that there were no other Sabbath-observers at the time, what good would it do for the person whose life was in to skip the one Sabbath? The world would disintegrate before he would have a chance to observe another Sabbath! It follows that only Sabbath-observers keep the universe going. Therefore the Sabbath-observers have become God's "partners" by ensuring that God's universe survives for another six days. Observing the Sabbath means to preserve its holiness according to all its laws and customs. Ever since the creation of man the world did not lack at least one person who observed the Sabbath. Adam did so, his son Sheth, and many righteous people after him. Whenever one righteous person died, God had already arranged for another righteous person to be born. This chain of individual Sabbath-observers continued through Methusela, Noach, Abraham, Isaac, Jacob, etc., until the Jewish people introduced collective Sabbath-observance. According to our sages, The Israelites observed the Sabbath even while in exile in Egypt (Shemot Rabbah 1,32). The word בהבראם, when they were created, is the reminder that whatever the earth or the waters produced was possible only due to the act of creation God performed on the day they were created themselves.

When we wrote earlier (2,1) that the spherical world is kept in balance and thus in existence due to the desire of the respective creatures to cleave to the light which surrounds this sphere provided by the Creator, this does not contradict what we have written. Were it not for the Sabbath, no creature would have had sufficient intelligence and desire to want to cleave to the Creator. On that day they were provided with the potential to produce what they produced subsequently.

ויברך אלהים – רז״ל דרשו (בראשית רבה י״א) ברכו במן קדשו במן. מפני שבשבת לא מצאוהו בשדה והוא הקידוש. וז״ש על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים הוא הברכה. וכן לדורות מה שאנו שובתים בו ממלאכה הוא הקידוש. כי קידוש הוא לשון פרישה. והברכה הוא שאנו משכימים ביום השבת ואין אנו נצרכים להשתדלות פרנסת היום כי הוא מוכן מיום הששי.

מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות – ביאורו כי לעשות משמעו לעתיד והוא כי הקב״ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וחידוש מעשה בראשית ליום השבת הוכן מיום אתמול וביום השבת שבת אף ממנו וז״ש מכל. והבן.

וז״ש בליקוטין ח״ג דף קמ״א וז״ל אשר ברא אלהים לעשות. ענין השבת הוא כי בכל ששה ימים הראשונים הוציאו כ״א פעולותיו וביום השבת נחו כלם ואע״ג שהכל נברא באותן ששה ימים מ״מ הכל בכח אבל בפועל הקב״ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית והוא הוצאתן לפועל וכ״א מוציא פעולתו ביומו תמיד ובשבת שובתים וז״ש הכתוב אשר ברא אלהים לעשות פי׳ שברא הכל לבד לגמור בפועל. וזהו ג״כ כוונת המצות שיוגמר התכלית בפועל כמ״ש במקום אחר. ולכן ואדם אין לעבוד את האדמה וכל שיח השדה טרם יצמח שלא היו למעלה עד שהיו למטה.

וכן הוקם המשכן משכן סתם וז״ש (ב״מ נ״ט ע״א) אוקירו לנשייכו וכו׳ שהאשה מצפון ומשם זהב יאתה עכ״ל הזהב.

על דרך הרמז

ויברך – ברכה. ויקדש – קדושה. הרי יב״ק בג״ר ויכל תכלית מלכות. וכאן נשלם ע״ס שכלל כנ״ל לב׳ נתיבות.

ויברך אלהים – עתה יפרש כי ה׳ שבת ממלאכת מעשה וישב על כסא קדשו כביכול. ביום זה היה דרכו בקדש וכמו שפרשנו על ״ויכל אלהים ביום השביעי״ כי ברך את יום השביעי ויקדש אותו. והוא אחר ששכלל כל מעשיו ביום הששי, וברא את האדם בארץ, חפץ לשכון שכינתו בעולמו בעליונים ובתחתונים, לתת רוחו על הצלם האלהים כמו ששכינת עוזו בגבהי מרומים. ועל ידי מעשיו הטובים יהיה קשר ודבקות בין אלהים ועולמו, בברכה ובקדושה וכמו שאפרש. דע כי כל ״ברכה״ תוספות טובה אין יוצא מכלל זה בכל המקרא, ונופל על כלל הקנינים הארציים כמו ״הלא אצלת לי ברכה״,⁠¹ ״הברכה אחת היא לך אבי?⁠״,⁠² ״הבה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני״³ ״הנה לכם ברכה משלל אויבי י״י״.⁠⁴ וכשיסמך אל ה׳ ית׳ מורה על ההפלגה כשיתן כח בתולדות הדברים, להוסיף יותר ממה שנברא בטבעיהם כמו שזכר במצות השביעית ״וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלש השנים״.⁠⁵ וזה יותר על הכח הנטוע בארץ בדרך פלא. ״וֶהְיֵה ברכה״⁶ וכן ״ויזרע יצחק וגו׳, וימצא וגו׳ מאה שערים ויברכהו י״י״,⁠⁷ שזהו על צד הפלא על כן ״ויברכהו י״י״. ״ויברך י״י את בית המצרי בגלל יוסף״⁸ שבהשגחת ה׳ על עבדו יוסף ברך על צד הפלא בית אדוניו המצרי עד שנתברר לו שהוא מעשה ה׳, וכאמרו ״וירא אדוניו כי י״י אתו״.⁠⁹ כי הבין זאת מרוב הצלחתו למעלה מדרך הטבע. וזהו הקשר שעשה ה׳ עם עולמו שאעפ״י שעשה מלאכתו ששת ימים חקים קבועים, לא יעבור שום דבר בטבעו מחוק שקבע לו. הנה הוא ב״ה נצב עליהם וכשימצאו יצוריו חן בעיניו בלכתם עם האלהים כפעם בפעם יברך את מעשיו, ויוסיף כח על תולדתם, לתת ברכה לעבדיו. וכל ״קדושה״ הוא הבדל מכל ענין חול, והן הטובות העליונות שאין דבר מהן נטוע בדברים שתחת השמש; כמו הטובות הנפשיות. בכללן, השמחה הגמורה, והשקט הלב והבטחון הנפלא, תוספות כח השכל והבינה ודעת אלהים, רוח הקדש ונבואה, ועוז הגבורה; ועל דרך כלל כל הענינים האלהיים, שהשיגו אנשי קדש כל אחד כפי מדרגתו. וחפץ ה׳ שיהיה דבקות בינו ובין יצוריו גם בענינים הנוראים והנפלאים האלה, וכמו שנהג ענין זה בכל דור ודור לכל קדוש י״י. וכמו שנוהג גם עתה גם בימי זעם שכל מתקדש מטומאת תאותו ומתקרב לאלהיו באמת ידבק בו וישיג שמחה, ודעת לנפשו ינעם. ואין זה רק בעבור כי מתחלה חפץ ה׳ שיהיה חסדו מעולם ועד עולם על יראיו והבן.

והתבונן אין ע״י סדר הימים ותכליתן שהוא יום השביעי, בא להורותינו להדמות אליו ית׳ בדרכנו, כמו שהוא ב״ה עשה את כל המלאכה, הדומם והצומח ובעלי-חיים שאינן מדברים, שכולם מעשה חול, ותכליתן האדם שנברא בצלם. וגם הוא היה משתמש בצלמו בעניני חול והבל, לולי כי ה׳ התחבר כביכול עם מעשיו, להאיר בחסדו על האדם. ועל ידי כן יש בו כח להתהלך עם אלהים ולהתקדש מתאותיו. כי כל המעשים שהאדם מוכרח לעשות בעולם לצורך גופו וביתו לאכול ולשתות ולקחת אשה ולבנות בית ולזרוע שדה ולנטוע גן וכרם וכיוצא, יהיו כל מעשיו אלה לשם שמים להיות הכנה ומניעת הטרדה שיוכל באחריתו לעבוד את יי, ללכת בדרכיו ולדבקה בו. ומי שהולך בדרך זה, ימצא ברכה וקדושה, ״ברכת י״י היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה״.⁠¹⁰ כי ה׳ יברך קניניו ויגדלו, וירוממהו על כל צרות העולם. וגם יקדשהו בקדושתו, כי יאר פניו אליו. אז יבין יראת י״י, אז יבין צדק ומשפט ומישרים.

וראה כמה גדולה מצות השבת הכוללת כל התכליות האלה. כי אנו מעידין בשמירת יום השבת על סוד הברכה והקדושה שאמרנו, שהן קיום כל העולמים. ומעתה נעמוד על טעם האור ששמש בשלשה ימים הראשונים, להבדיל בין היום ובין הלילה. וכן בשלשה ימים האחרונים שמשו לזה המאורות. ולמה חפץ ה׳ לסדר מעשיו במדת יום ובמדת לילה, וביום השבת לא נאמר ״ויהי ערב ויהי בקר״? הנה כבר אמרנו כי ״יום ולילה״ יונחו על האור ועל החשך כאמור ״ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה״. גם על ההרוחה והמנוחה, על הטרוף ועל הצרה וכמו שהוכחנו למעלה. על כן כל ששת ימי המעשה היו ערב ובקר, יום ולילה להודיע כי במלאכת כל יום ויום יש להיטיב ויש להרע. והדברים שהן טובות, לעתים יתהפכו לרעה. לפעמים מנוחה ופעמים טרוף, פעמים רוחה פעמים צרה, וכמו שפרשנו בכל מליצות ״וירא אלהים כי טוב״. אבל אם יתקדש האדם מעניני חול לאסוף ולכנוס ומלעשות כמעשה הכסילים רואי-השמש,⁠¹¹ וידבק באלהיו להשכיל באמתו ולעָבְדוֹ במצותיו, אז יתעלה על כל דרכי העולם. כי תדבק עמו השגחת ה׳ הפלא ופלא ויברכהו ויקדשהו, ברכה שלא תוסיף עצב עמה. וקדושה שולטת על כל, כענין יום השביעי שבת קדש, שהוא כולו יום ואין בו יום ולילה וערב ובקר. וכאותו ששנינו¹² ש״אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה״, ויפה בארנוהו בפירושנו למסכת אבות.⁠¹³ ועל זה רָמַז המלאך לדניאל כְּשֶׁשָׁאֲלוֹ עד מתי יאריכו ימי הצרות? אמר ״עד ערב בקר אלפים ושלש מאות, ונצדק קדש״.⁠¹⁴ והבן.

ודע כי הבדלנו¹⁵ בין השמות שנתנו לנשמת האדם בכתבי הקדש שהן ״נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה״, וכמו שנרמוז בעז״ה במקומותיהן, לא אכתוב רק כלל אחד. שם ״נפש״ כוללת צורת האדם כולו, בעבור פעולותיו תחת השמש, ושמשתמש בכחותיו בענינים התחתונים. ועל כן על כל הפעולות האלו נכתב בכתבי קדש תאר ״נפש״, כמו ״כל נפש אשר תאכל״,⁠¹⁶ ״ונפש כי תגע בכל טמא״.⁠¹⁷ ״הנפש החוטאת היא תמות״.⁠¹⁸ ״ונפש כי תחטא״¹⁹ וכיוצא. לא תמצא באחד מאלו ״רוח״ או ״נשמה״. והענין נכבד מאד.

ואם תסתכל במה שאמרנו שחפץ ה׳ לעשות קשר ודבקות עם יצוריו, ולהופיע אורו על שוכני בתי חומר ולברך בברכתו העליונה מעשה ידיו, הרי זה דומה ממש לפעולות שפועל האדם בנשמתו בדברים הארציים שבעבורן נקראת צורתו ״נפש״. ועל הענין העמוק הזה אמרה תורה ״כי ששת ימים עשה י״י את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש״,⁠²⁰ פירוש ״שבת״, פסק מעשיית מלאכה.⁠²¹ ״וינפש״ שהשגיח על עולמו בדרך הקודש, לפעול ביצוריו ככל נפלאותיו. ולפי שעיקר הדבקות הוא האדם שנברא בצלם, ועיקר בני אדם הם בני ישראל שנוהג ה׳ עמהן בדרך הקודש. ואם ישראל רחוקים מֵאוֹר פניו בעבור עונותיהם, ומשנאי י״י מושלים עליהם, כמעט שימאס בעולמו הזה כביכול. כאדם שפוגעין בו עמל ומרירות, תקצר נפשו. כדרך ״ותקצר נפש העם בדרך״,⁠²² וכן כתוב ״ותקצר נפשו בעמל ישראל״,⁠²³ וכתוב עוד ״אין נפשי אל העם הזה, שלח מעל פני ויצאו״.⁠²⁴ נמצאנו לְמֵדִים שהשגחתו הנפלאה בעולמו ודבקותו עמו מיוחס לתאר ״נפש״, על כן יפה אמר ״שבת וינפש״. והבין כי קצרנו.

כי בו שבת וגו׳ – אם הוא נתינת טעם לבד, למה ברך וקדש את יום השבת, לפי ש״בו שבת מכל מלאכתו״ יקשה, וכי בעבור הפסק המלאכה ברך וקדש יום זה? והברכה והקדושה ענין אחד הוא כמו שאמרנו. ובשאר המקומות אמר ״כי ששת ימים וגו׳ וינח ביום השביעי, על כן ברך״²⁵ זכר המנוחה. ובפרשת כי תשא אמר ״כי ששת ימים וגו׳ וביום השביעי שבת וינפש״.⁠²⁶ הזכיר בשתיהן ענין יום השבת וינח וינפש וכמו שבארנו. אבל פה לא אמר כי אם שבת שהוא הפסק מלאכת חול. גם ״אשר ברא אלהים לעשות״ נכתבו עליו פרושים רבים. ויאמר ראב״ע ז״ל שהוא כפשוטו, כי מלאכתו השרשים בכל המינים, שנתן בהם כח לעשות כמותן. אבל לא ידעתי למה אמר בכתוב זה? ומי לא ידע בכל אלה? ובבעלי-חיים נאמר בפירוש ״פרו ורבו״. אבל לפירושנו יאמר הכתוב שהשביתה היתה מדרך חול, והן המעשים שעשה בששת הימים שנוהגים כפי חוקם כל ימי עולם ועושים דומיהן לקיים מיניהן בארץ. לא כן הנפלאות ומעשה הנוראות שיחדש ה׳ בעולמו, מהן לא שָׁבַת כי הם דרך קדש, ולא יבראו ״לעשות״²⁷ כי הם נגלים לעצמן²⁸ ולא יעשו דומיהן. כמו מטה אהרן שגמל שקדים²⁹ היתה בריאה נפלאה. וכן המן וכאמרו ״נגד כל עמך אעשה נפלאות, אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים״.⁠³⁰ אלא שאינן ״לעשות״,⁠³¹ כי לא נתן להמן להיות לזרע על הארץ, ולא השקדים שבמטה אהרן לנטוע ולהצמיח כמותן, וכדוגמת אלה יתחדשו. וכן שהפך ים ליבשה וקוו המים כמו נד, הכל לפי שעה, לא להיות לחוק חדש בטבע לעשות זולתן כמוהם. ועל [ענין] זה פירש ששבת [ה׳] מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות.

1. בראשית כז, לו.

2. שם כז, לח.

3. שופטים א, טו.

4. שמו״א ל, כו.

5. ויקרא כה, כא.

6. בראשית יב, ב.

7. שם כו, יב.

8. בראשית לט, ה.

9. בראשית לט, ג.

10. משלי י, כב.

11. כלומר בני אדם הנמצאים על כדור הארץ.

12. אבות ו, ב.

13. ״יין לבנון״.

14. דניאל ח, יד.

15. בספרו של הרב ״יסוד עולם״. טרם מצאנו כתב-יד ספר זה. בספרו ״גן נעול״ (ח״ג בית ב׳ חדר ב׳ חלון א׳) הזכיר רבינו שכבר כתב ספר זה.

16. ויקרא ז, כז.

17. שם ז, כא.

18. יחזקאל יח, ד.

19. ויקרא ה, א.

20. שמות לא, יז.

21. ראה דברי רש״ר הירש על בראשית ב, ב (ברגומו של הרב מרדכי ברויאר, עמ׳ כט) אפשר שהושפע מדברי רנה״ו.

22. במדבר כא, ד.

23. שופטים י, טז.

24. ירמיה טו, א.

25. שמות כ, יא.

26. שמות לא, יז.

27. לעשות עוד כיוצא בהם.

28. לד כל פלא אך ורק לשם עצמו, חד פעמי.

29. במדבר יז, כג.

30. שמות לד, י.

31. כלומר להיות מתקיימים תמיד.

ויברך – לפי פשוטו שאמר היום הזה ברוך יהי תבוא בו רננה ומרגוע וכיוצא, היפך ממה שאמר איוב וירמיה: ארור היום וגו׳, אל תבא רננה בו וגו׳ (איוב ג׳:ז׳), היום ההוא אל יהי ברוך וגו׳ (ירמיהו כ׳:י״ד).

ויקדשהו – קראו קדוש. כמו וקדשת אותו (שמות כ״ט:ל״ז) – תקרא אותו קדוש, וקדשת את אוהל מועד (שמות כ״ט:מ״ד), ודומיהן, וכן נאמר לקדוש ה׳ מכובד (ישעיהו נ״ח:י״ג).

לעשות – בתורה סמוכה תמיד עשיה לכל מלאכה שהוא מעשה, ולא רכוש ומטלטלין. וכאן לא יתכן לסמכה ולומר לעשות מכל מלאכתו וכיוצא, ולכך שומרו עד לסוף, וכאלו כתוב אשר עשה וברא אלהים, ואין זה מטה משפט הטעמים.

ויברך וגו׳ ויקדש אתו – דע כי כאשר נשלמה מלאכת הבריאה התחיל הבורא ית׳ למלוך על יצוריו, וחפץ להשכין שכינתו בתחתונים ולשפוך את רוחו על כל בשר, גם רצה שכל בני אדם יהיו עלולים לקבל הנבואה ורו״הק ומבורכים בכל ההצלחות העליונות, וכמו שהיה אד״הר מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת וזכה לנבואה, כן יתמיד השפע האלהי לזרעו אחריו עד עולם, ועל דבר זה כרת ברית עם יצוריו ביום השביעי לבריאה שהוא יום השבת, כי לפי שהמתנות האלה הם למעלה מן הטבע, לכן לא נזכר מאלו דבר במעשה ששת הימים שבהם גזר והכין כל הטובות הטבעיות לתת בהן שכר טוב לטובים, אבל הטובות הנשגבות מדרכי הטבע שהן כנגד יום השבת שהוא קודש, זכרם ביום השביעי וכללם במלות ויברך ויקדש, כי הברכה והקדושה היא שתהיה שכינה שרויה בתחתונים, והנה אילו לא חטא אד״הר היו כל ימי העולם קודש במדריגת השבת כי בכל יום היה מתמיד השפע האלהי על בני האדם, אולם כשחטא אד״הר ונשתנה טבעו לרעה, אבדה ממנו הסגולה הזאת, ואע״פי ששב בתשובה הנה בניו השחיתו דרכם, זולתי יחידים שרידים כמו שת וחנוך, ונבחר מהם נח, ובו חידש ה״ית את הברית שכרת עם יצוריו בתחלת הבריאה, שנאמר והקימותי את בריתי אתך (לקמן ו׳ י״ח), אחריו נבחר אברהם וגם בו נתחדשה הברית הזאת שנאמר והקימותי את בריתי וגו׳ לברית עולם להיות לך לאלהים (לקמן י״ז ז׳), ובדרך זה נתגלגל הדבר עד שזכו ישראל לבדם לנחול הטובות הכלולות בברית הזאת ועל כן צוה להם לבדם על שמירת השבת, כי יום זה הוא אות על כריתת הברית שאמרנו, כי כן כתוב ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים וגו׳ (שמות ל״א י״ז), ולעתיד לבא ישוב הדבר לאיתנו הראשון כי ישפוך ה׳ את רוחו על כל בשר כנזכר בנבואות אז אהפוך אל עמים וכו׳ (צפניה ג׳ ט׳), כי מלאה הארץ דעה את ה׳ (ישעיה י״א ט׳), וכמה פסוקים אחרים מורים על זה, ולכן חז״ל קראו לעולם הבא עולם שכלו שבת, והבן:

כי בו שבת – לא בא לתת טעם למה ברכו וקידשו, אלא נותן טעם למה בחר ביום השביעי דוקא ולא בששי או בשמיני, ואמר שהטעם היה לפי שביום הזה פסק ממלאכתו והתחיל להשפיע לאדם משפע טובו:

לעשות – לשון עשיה נופל על התקון, והלמ״ד לתכלית, ובזה גילה לנו הכתוב שכונת הבורא בבריאת היצורים היתה לתיקונם ולטובתם, כי מטבע הטוב להטיב לכל:

ויברך – ברך ה׳ יום השביעי במה שנתן לכל הבריות בו ביום ברכה מעליא להתמיד היותם בהולדת דומיהם, כי בששת ימי הבריאה לא היה לדברים הנבראים כ״א קנין הצורה המשלמת והמעצמת ההוה ההוא, שבעבורם הוא מה שהוא, וזה היה להם שלמות הראשון לבד, הדשאים והצמחים עמדו באותו מצב שנבראו מבלי שיולידו בדומה וכן הדגים והעוף. לא הגיעו בששת ימי המעשה כי אם לשלמותם הראשון והוא תכלית ההויה לבד, אמנם ביום השביעי הגיע להם השלימות והתכלית האחרון כי אז התחיל כל דבר לפעול בעצמו להוליד דומיהם להתמיד מינם, והוא תכלית ההוה לפעול כ״א כפי טבעו וצורתו, וזהו ויברך א׳ את יום השביעי, שהיתה הברכה שמיום השביעי והלאה יפעלו בריות בראשית פעולותיהם בעצמם כפי הטבע המסודר והמוגבל בהם, והנה נתיחסה זאת הברכה ליום השביעי ולא לבריות, שכמו שהפסד וגרעון הנברא ייוחס בלשון הכתוב ליום הנעשה בו כמאמר הנביא (ירמיהו כ׳) ארור יום אשר יולד בו, יאבד יום אולד בו, כן ברכת הדבר תיוחס ליום שהתחלה בו; התבאר מזה שענין ויברך א׳ את יום השביעי דומה למ״ש בדגים ואדם, ויברך אותם אלהים, וזה״ש (ב״ר פס״ח) שהוא מזווג זווגים, ר״ל שבששת הימים ברא ה׳ חדשות בארץ דברים שלא היו קודם לכן, ומיום השביעי ואילך התחלה התמדת קיום אותה ההויה והוא הזווגים להזדווג הפשוטים בהרכבה והחומר והצורה בהויה (ר״י עקדה, ורי״א), ומתוך גלגול דברים אלה אנו למדים טעם נכון למ״ש (כתובות ס״ב) דמע״ש לע״ש הוי עונת ת״ח והוא אשר פריו יתן בעתו. ע״ש רש״י ור״ן ותי״ט.

ברא לעשות – לעשות משמעו לעתיד, כי אע״ג שהכל נברא בששת ימים הראשונים, מ״מ הכל בכח לבד אבל בפועל הקב״ה מחדש בכל יום תמיד מ״ב והוא הוצאתן לפועל, וזהו ברא לעשות שברא הכל לבד לגמור בפועל (הגר״א). ובמדהנ״ע (דט״ז ד׳) מאי לעשות להוליד ולהוציא כל דבר כמותו, שלא ישנה הכנתו מאותו הענין שעשאהו ושכל אחד ואחד יוציא תולדתו הראוי לו מכאן ולעולם, וכפי׳ הראב״ע לעשות השרשים בכל המינים שיתן בהם כח לעשות דמותם.

ויברך – הוסיף לו מעלה על שאר הימים.

ויקדש אותו – גמר בדעתו שיהיה היום ההוא מופרש לכבוד האל ואסור במלאכה. והנה ידוע כי אין יום השביעי נבדל בטבע משאר ימים, אלא ביתרון ובחסרון הלבנה, וגם אלו אינם לשבעה ימים מצומצמים, כי החדש הוא כ״ט י״ב תשצ״ג, לא כ״ח ימים מצומצמים כדי שיהיה רביעיתם ז׳ ימים; א״כ לא נאמר ענין זה אלא כהקדמה למצות השבת, וכן כל עצמם של ששת ימי הבריאה לא נכתבו אלא לכוונה זאת, וכמו שאמרתי למעלה (א׳:א׳).

אשר ברא אלהים לעשות – אשר ברא ועשה, כלומר שבת מבריאה וממעשה (רמב״ן ורמבמ״ן).

God blessed. He gave it a special quality above the other days.

and sanctified it. He willed that this day be set aside for the honor of God and the prohibition of labor. Of course, the seventh day is not distinct by nature from the other days except in relation to the waxing and waning of the moon, and even these phenomena are not exactly restricted to seven-day periods, because the [lunar] month is 29 [days], 12 [hours], and 793 [ḥalakim long],⁠¹ not 28 days that can be exactly divided into quarters of seven. Consequently, the matter of the “seventh day” was mentioned only as an introduction to the mitsvah of the Sabbath; indeed, the “six days” of creation themselves were mentioned only for this purpose, as I have state above at Gen. 1:5.

that God had created and made (asher bara Elohim la’asot, lit. “that God had created to make”). He ceased creating and making (Nachmanides and Mendelssohn).⁠²

1. {Translator's note: Shadal is referring to the mean “synodic” month, or lunation. One ḥelek equals 3 1/3 seconds; thus 793 ḥalakim equal 44 minutes and 3 1/3 seconds.}

2. {Translator's note: Here the Pardo manuscript adds a comment to the effect that the expression bara la’asot means “He created by His making,” and is parallel to the expression va-y’dabber lemor (lit. “He spoke to say”), that is, “He spoke by His saying such and such.”}

ויברך – ברכה זו דומה לברכה שנתברכו בה הדגים והעוף והאדם, דהיינו שהאלקים קבע ביום השביעי את היכולת למלא את תפקידו. תוצאותיו תפרחנה ותצמחנה, תתרבינה ותמלאנה את הארץ; יום זה ישיג באדם את תכליתו הנשגבת.

ויקדש אתו – ה׳ העניק ליום השביעי רוממות, קדושה, ונצחיות. השורש ״קדש״ מציין: איתנות מוחלטת שאינה מושפעת מהתנגדות; מסירות גמורה שאינה נחלשת על ידי כל מאבק. ומכאן, ״קדוש״: מי שמוסר עצמו לחלוטין לכל דבר טוב ואצילי, כך שאין בתוכו כל מאבק עם תאוות החושים. והיפוכו הגמור, ״קָדֵש״: מי שנכנע לגמרי לתאוות החושים, וכבר כבה בקרבו כל ניצוץ של טוב. (השווה ״כבוד״: הרושם הנעשה על ידי כובד רוחני; והיפוכו ״כָּבֵד״: הרושם הנעשה על ידי כובד חומרי. וכן ״שלום״: הרמוניה רוחנית פנימית; ו״שָׁלֵם״: שלמות חומרית וגופנית.) משום כך, כל דבר קדוש – אינו חולף ועובר. הטהור המוחלט הוא גם הנצחי המוחלט. ״⁠ ⁠׳וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל⁠־הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם׳ (ישעיהו ד, ג) – מה קדוש לעולם קיים, אף הם לעולם קיימין״ (סנהדרין צב.). (היפוכו של ״קדוש״ הוא ״חול״, משורש ״חלל״. כל דבר חול הוא חלל, כביכול, ועתיד להאבד ולעבור מן העולם.)

ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אתו – הוא נתן ביום השבת את היכולת להשלים את החינוך הרוחני והמוסרי של האנושות, והבטיח שחינוך זה יהיה המנצח המוחלט, שאינו נתון לשיבוש או למוות. ומדוע הוא עשה כן? משום שבאמצעי זה של חינוך האנושות, הוא שבת מכל מלאכתו. היום השביעי היה השלמות המעטירה של הבריאה. וייעודו הוא תכליתו של כל העולם. האלקים ברא את העולם רק על מנת להשיג תכלית זו.

לוּ היה נברא האדם ללא יכולת בחירה חפשית, כיֶתר הברואים, הייתה מלאכת ה׳ נגמרת ביום הששי. אך כיון שהאדם נברא כשהוא בעל בחירה חפשית; ומכיון שחופש בחירה זה, על אף שהוא מעלה אותו למעלה ממדרגת המלאכים, בהכרח כרוכה בו האפשרות לטעות ולחטוא; יש צורך לחנך את האדם להכיר את האמת ולעשות טוב מרצונו החופשי.

משום כך, אף שמלאכת ה׳ בטבע הושלמה, הרי שבהסטוריה מלאכתו רק התחילה. עם היום השביעי, התחיל האלקים ליצור את הסיבות הטבעיות שתהיינה הכלי החינוכי להנהגת המין האנושי. ״ממלאכת עולמו שבת ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת צדיקים״ (בראשית רבה יא, י). חינוך האדם לקראת דרגתו הרוחנית והמוסרית הופקד בידי יום השבת. כל המשך סיפור תולדות הנהגת והתגלות ה׳ בעולם, אין לו כל מטרה אחרת אלא להוביל את השבת לנצחון, וליצור עבור השבת בני זוג.

מטעם זה ברך הקב״ה את יום השביעי ויקדש אותו. ההבטחה להישג הסופי של תכלית רוחנית ומוסרית זו של השבת נמצאת במילים: ״אשר ׳ברא׳ אלקים לעשות״. לא זו בלבד שהאלקים צר את צורת העולם באופן הראוי לתכלית הזאת, אלא גם ״ברא״ את העולם, עם כל החומר והכח הנמצאים בו, מראשיתו, לשם תכלית זו. החזרה על תיבת ״ברא״ בסיומו של סיפור השבת ושל כל סיפור הבריאה, היא הבסיס לכל מה שנאמר. אותו אלקים, שקבע את התכלית המוסרית של האנושות, הוא האלקים שברא את העולם יש מאין, והוא גם זה שהעניק לאדם חירות מתוך חירותו שלו.

על כן, אין דבר בעולם הזה שיכול למנוע השגת תכלית זו. יתר על כן, לא יתכן שיהיה בעולם דבר שאינו תואם או מסייע להשגה זו. היה זה רצון ה׳ מתחילת הבריאה, לרכוש את לב האדם לאט לאט ולחנכו לאמת ולטוב. משום כך הובטח הנצחון להשגת מטרה זו. בריאת ה׳ את העולם יש מאין, מרצונו החפשי, היא לא רק היסוד לכל אמת אנושית, אלא גם, ועל אחת כמה וכמה, שהיא יסוד אבן הפינה לכל מוסריות אנושית.

ויברך אלהים ויקדש – ר״ל שעל כן ע״י שבו השבית מלאכת הטבע ראוי אליו הקידוש בעבור השביתה. אולם מצד האחר אינה מנוחה של בטלה שאין בה ברכה, רק בו ישפיע שפע ברכה ונדבה ממקור לא אכזב מהנהגה המעולה מהראשונה, שהיא הנהגה הנסיית ומצד זה ויברך את יום השביעי. ומפרש שקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו ושברך אותו מפני שמה ששבת מכל מלאכתו לא היה שביתה של בטלה רק לעשות, שמעתה תתחיל עשיה אחרת מעולה שהוא מעשה אלהים בהשגחתו וידו הרמה למעלה מן הטבע. וכמ״ש במדרש ר׳ פנחס בשם ר׳ אושעיא אע״ג דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים, אלא פועל עם אלו ועם אלו וכו׳, ומנין שפורענותן של רשעים קרוי מלאכה וכו׳, ר״ל ששבת מכל מלאכתו שהיא מלאכת הטבע לעשות עשיות חדשות שהם מעשה הנהגת ההשגחה שמתנהגת לפי המעשה ולפי השכר והעונש, זה קרא מלאכת הרשעים והצדיקים, מזה לא שבת שע״ז אמר לעשות.

וענין הברכה שברך את יום השביעי הוא כי אחר שמעתה התחילה ההנהגה ההשגחיית לפי המעשה, אשר הוא קבוע לפי מעשה התחתונים כן נשאר ההנהגה הטבעיית קבועה לששת ימי המעשה וההשגחיית ליום השבת, כי כ״א מתעורר ביום שנברא בו כמו שהיה בעת הבריאה. ואחר שההנהגה הטבעיית הנוהגת בששת ימי המעשה היא נכנעת וירודה תחת ההשגחיית, בהכרח שההנהגה הטבעיית היורדת בימי המעשה תוגבל לפי ההשגחיית אשר תושפע בשבת, עד כי בשבת יושפע השפע על ששת ימי המעשה. וכ״ז דומה כמלך שמנה שרים רבים ונכבדים שהם ישלמו לכל השכירים והעבדים שלו בכל יום ויום שכר עבודתם אשר יוקצב להם מאת המלך, והיה דרך המלך לקבוע מכסת שכרם בכל יום השביעי לשבעת ימים הבאים, ובכל יום השביעי היו צריכים השרים סוכני המלך לבא לפני המלך לקבל מאתו שכר עושי מלאכת המלך לכל ימי השבוע. נמצא שביום השביעי א״א להם לחלק את השכר לעבדי המלך, כי באותו יום הם צריכים לעמוד לפני המלך עד שנראה שבאותו יום אין ברכה בו. אבל באמת מזה עצמו נודע כי הוא היום שבו עקר הברכה, כי בו ביום יקבלו הברכה וההשפעה לכל ימי השבוע. וזה הטעם שלא ירד המן בשבת, כי המן שהיה ענין נסיי הושפע מעולם העליון ביום השבת, שהוקצה לנס והשמים שהמטירו את המן בכל ימי השבוע דבר יום ביומו, היו צריכים לבא לפני המלך העליון לקבל ברכת המן לכל ימי השבוע ולא היה אפשר שיורידוהו באותו יום שהוקבע לקבל אותו מאת פני המלך.

וכתב בזוהר כתיב ויברך אלהים את יום השביעי כיון דלא אשתכח מנא ביומא שביעאה מה ברכתא אשתכח ביה. אלא הכי תניא כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ותניא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דמהאי יומא מתברכין כל שית יומין עלאין וכו׳, וע״ז אמר ששת ימים תלקטהו וזה יהיה ע״י שביום השביעי שבת לא יהיה בו. וז״ש במדרש ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן, ר״ל ע״י שקדשו במן ולא ירד באותו יום עי״כ ברכו במן שהושפע באותו יום לכל ימי המעשה.

ויקדש אותו: שיהיה אותו יום קודש לבלי ליהנות בו לצורך פרנסה וריוח, כמו שאסור לעשות עסק וריוח מהקדש. והטעם על זה אינו אלא ״כי בו שבת וגו׳״¹, אבל שני הטעמים הראשונים² לא שייכים לזה³. (וכך מבואר מהטעמים בפרשת יתרו (שמות כ,י) בפסוק ״כי ששת ימים״ ובפרשת תשא (שם לא,יז) בפרשת ״ושמרו״, כל מקום מדויק לפי עניינו ויבואר שם)⁠⁴.

אשר ברא אלהים לעשות: לפי הפשט – עוד לא נגמרו כל הדברים לתכליתן, שהרי נשתנו אח״כ כמה דברים בטבען. אלא כך עלה במחשבה שיהיה השינוי בזה העת דוקא. נמצא – ״אשר ברא״ היום⁵ ״לעשות״ אחר כך⁶.

אבל יותר יש להסביר תיבת ״לעשות״, דעשיה משמעו כמה פעמים הגעה לתכלית אותו דבר⁷, וזהו כמו גוף מעשה שלו, שהרי בלי זה לא נעשה (ועיין להלן לט,כב. מא,לד). והנה תכלית כל הבריאה הוא כבודו יתברך⁸ כדכתיב ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו׳⁠ ⁠⁠״ (ישעיהו מג,ז), וביארנו בספר במדבר (יד,כא) במאמר ה׳ ״ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ״, שזהו ׳חיות של אני׳ שהוא הבריאה בשלימות – כאשר ״ימלא כבוד ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ [הרחב דבר: והכי מברכינן ברכת נשואין ׳שהכל ברא לכבודו׳, ולא רק משום אסיפה מברכים אז ברכה זו כפי הנראה מפירוש רש״י⁹ (כתובות ח,א), דא״כ מאי איריא אסיפת עם של נשואין ולא שארי שמחות. אלא משום דנשואין וזיווג הוא כמו התחלת הבריאה, ובשביל זה באה מצות נשואין לשבת העולם, ואע״ג דנראה לאדם שנוח לו שלא נברא ולשמחה מה זו עושה, אבל כבודו יתברך ורצונו בכך, משום הכי מברכין ׳שהכל ברא לכבודו׳.] והנה אין מתגלה כבודו יתברך אלא ע״י שנעשה שינוי בבריאה אם לשעה זו אם לרוב ימים, ומזה נודע שהקב״ה הוא הבורא והוא המקיים בהשגחתו, על כן עושה תמיד לפי צורך השעה [הרחב דבר: וזהו דבר הכתוב (קהלת ג,יד) ״כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שייראו מלפניו״. הכוונה, כי ראוי היה אשר ברואי הקב״ה יהיו עומדים בתכונה הראשונה שנבראו בעולם¹⁰. ואולם ״האלהים עשה״ שמשנה טבע ברואיו לפי העת¹¹, והוא כדי ״שייראו מלפניו״, דבלא זה היה מקום לומר ח״ו שהטבע הוא קדמון ולא ה׳ פעל כל אלה. אבל כיון שאנו רואים שינויים, פעם החטים יפות בעולם במעלה עליונה, פעם החטים גרועות, ואם הוא טבע הראשונה שיהיה מין חטים כך וכך, מדוע פעם כך ופעם כך, אלא הקב״ה ברא אותו מין ובידו לשנות לפי מעשה הדור, וממילא ״ייראו מלפניו״. וזהו כבודו יתברך.]

וכל זה נכלל בזה המקרא ״אשר ברא אלהים לעשות״ – לשנות אותן לפי השעה בהשגחה פרטית, והוא גמר תיקונן, באשר מזה מגיעים לתכליתן שהוא כבודו יתברך (ועיין בפרשה הסמוכה). {ועיין עוד כוונה בקדמת העמק אות ד׳, שביארנו שהוא מצוה על האדם לעשות ולהוציא כחות הטבע, שזהו כבודו של הקב״ה.}

1. ״כי בו שבת״ הוא טעם רק על ״ויקדש״ ולא על ״ויברך״.

2. בפסוק הקודם – ״ויכל״ ״וישבות״.

3. אלא הם טעמים ל״ויברך״.

4. ועיין בדברי רבינו בפירושו ׳העמק שאלה׳ על השאילתות (שאילתא א׳).

5. הכוונה – בששת ימי המעשה.

6. ויש לעיין בדברי רבינו, שהרי משמעות הדברים היא שהקב״ה ברא (״ברא״ דייקא) דברים חדשים לאחר ימי הבריאה, והרי התורה הדגישה ״וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה״. גם עקרון פירוש זה סותר את פרשנות רש״י (ע״פ חז״ל) והראשונים בפסוק זה.

7. כדלעיל א,כה, עיי״ש.

8. ׳שידעו הכל שהוא הבורא והוא המשגיח׳ (לשון רבינו בפסוק הבא). ועיין בדברי רבינו להלן יז,ד.

9. ז״ל רש״י: אבל ׳שהכל ברא לכבודו׳ אינה מן הסדר, אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד, זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו, ואסיפה זו כבוד המקום היא.

10. וזהו ״עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע״.

11. ׳עשיה׳ משמעו ׳הגעה לתכלית... לשנות לפי השעה בהשגחה פרטית, והוא גמר תיקונן׳ (לשון רבינו להלן).

ויברך – השווה את הפירושים השונים המובאים ברמב״ן. אך לפי פשוטו של מקרא נראה לנו לומר, כי יום מבורך הוא היום שבו אירע למישהו מאורע מוצלח במיוחד, כשם שלהיפך מקללים את היום אשר הביא עמו מאורע שלילי ביותר; השווה איוב.⁠¹ בלשון בני אדם יהיה מובנו של ״ויברך״ איפוא — ה׳ הכריז על היום השביעי כיום מבורך, מכיון שבו נשלמה מלאכתו וכי היה יכול איפוא לחדול מלברוא. היום השביעי הוא שבת לה׳, מפני שבו אירע דבר, שה׳ אמר עליו כי מוצלח הוא. וכך הם שבתות ישראל אותם הימים, שבתות ומועדים, שעל ישראל לברכם משום שאירע בהם דבר מוצלח לישראל (לענין ״שבת שבתון״ לגבי יום הכפורים — ראה ביאורנו ויקרא כ״ג:ל״ב).

ויקדש אתו – כלומר, ה׳ העלה יום זה מעל לכל שאר הימים, כשם שכל קודש מורם הוא מעל לחולין.

כי וגו׳ – כאן יש משום נתינת טעם לברכת היום ולקידושו, השווה ״על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו״ (שמות כ׳:י׳). בכך שאנחנו מקבלים על עצמנו את היום שאותו ברך ה׳ כיום מיוחד גם בשבילנו, הרי שמעידים אנו על עצמנו כעל עם ה׳, עם אשר מאוחד הוא עם ה׳ ואשר מוכן תמיד לקדם את מטרותיו ית׳, עם אשר מאוחד הוא עם ה׳ ואשר שואף ליצור את התנאים לכך כי אמנם ישמח ה׳ במעשיו, שה׳ יוכל לשמוח בבריאתו, כדי לעשות את יום כלות הבריאה ליום של שמחה אמיתית לה׳ ולאדם.

אשר ברא... לעשות – לפי ראב״ע: ״השרשים בכל המינים שנתן בהם כח לעשות דמותם״, כלומר הכשרת הנמצאים האורגניים להוליד כמותם. לפי אחד הפירושים המובאים ברמב״ן לפסוקנו נמשכת המלה ״לעשות״ למעלה: ״כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא מלעשות, וכמוהו כי חדל לספור״ וכו׳.

נגד פירוש זה יש לטעון, כי לא מצינו את הפועל שבת קשור למקורו של פועל אחר, ואילו נגד פירושו של הראב״ע יש לומר, שהמלה מלאכה אינה באה אף פעם כמושא לפועל ברא אלא לפעל עשה. לדעתנו חוזרת המלה ״לעשות״ אל ״מלאכתו״, ואילו ״ברא״ אינו אלא תיאור אופן העשייה הזאת, בדומה לצורות כלה לעשות, הרבה לעשות, מהר לעשות, אחר לעשות וכדומה, כלומר הוא ית׳ עשה תוך כדי בריאה. מלאכה זו לא נעשתה, כמלאכתו של בשר ודם, על ידי עשייה רגילה, כי אם על ידי עשייה אלוהית תוך כדי בריאה.

1. ג׳:א׳,ג׳ ועוד.

ויברך ויקדש – במה ברכו וקדשו – ברבו במן וקדשו במן¹ (מכילתא פ׳ יתרו)

1. ענין הברכה והקדוש במן פשוט הוא, שבעת ירידת המן לא הי׳ יורד בשבת, כמבואר בפ׳ בשלח, וזה הוא מפני קדושת היום, ועם זה נתברך היום כי ירד עבורו כפלים בערב שבת, ולא היו צריכין להטריח בשבת ללקוט כנודע, וע״ע לפנינו בענין זה בפ׳ בשלח ובפ׳ יתרו. –
וע׳ במו״ק כ״ג ב׳ בתוס׳ ד״ה מ״ד שכתבו עפ״י הירושלמי [והוא בברכות פ״ב ה״ז] טעם הדבר שאין אבילות נוהג בשבת, משום דכתיב (משלי י) ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ושבת כתיב בה ברכה, עכ״ל, ורומז לפסוק שלפנינו דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי.
ויש להעיר לכאורה ל״ל לירושלמי טעם זה עפ״י דרשא רחוקה, תיפוק לי׳ דס״ל לירושלמי גופי׳ דשבת נקרא יום שמחה וא״כ ממילא אין נוהג בו אבילות כמו ביו״ט משום שמחה, שכן איתא בירושלמי מגילה פ״א ה״ד, סעודת פורים שחל בשבת מאחרין אותה עד לאחר השבת, משום דכתיב בפורים לעשות אותם ימי משתה ושמחה, את ששמחתו תלויה בב״ד [עבור השנה וקדוש החודש], יצא שבת ששמחתו תלויה בידי שמים, ע״כ, כלומר שיום השבת קדוש ועומד מבלי צורך ב״ד לקדשו, והרי מבואר דס״ל לירושלמי דשבת נקרא יום שמחה.
וצ״ל דהא גופא דשבת נקרא יום שמחה למד הירושלמי מפסוק זה דמשלי שהבאנו, דמדכתיב ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ושבת כתיב בה ברכה, מבואר דחייב בשמחה. ודברי התוס׳ צ״ע, דל״ל כל האריכות בעוד דהי׳ אפשר להו לפרש בפשיטות עפ״י הירושלמי דכיון דשבת חייב בשמחה לכן אין אבילות נוהגת בו כמו ביו״ט.
וע״פ תמה אני מאד על מש״כ איזו אחרונים בפשיטות דבשבת אין חיוב שמחה [ע׳ חדושי בכור שור תענית ל׳], והלא מירושלמי שהבאנו ועפ״י מה שבארנו מבואר מפורש ההיפך מזה דשבת חייב בשמחה, ואי משום דבדברי קבלה מצאנו רק וקראת לשבת עונג (ישעיהו נ״ח), אך מה בכך, די״ל פשוט דלבד חיוב שמחה צריך לקרוא גם עונג, משום דשמחה ועונג שני ענינים שונים הם, כמ״ש בשבת ס״ב ב׳, כל מידי דאית בי׳ תענוג ואית בי׳ שמחה וכו׳, וכל מידי דאית בי׳ תענוג ולית בי׳ שמחה וכו׳.
ויותר מזה מצאתי שגם התורה קראה לשבת יום שמחה, אם כי ברמז, שכן מבואר בספרי פ׳ בהעלתך וביום שמחתכם ובמועדיכם, וביום שמחתכם – זה השבת, ועיי״ש בהגהות הגר״א. וכן נראה ראי׳ מכרחת לחיוב שמחה בשבת, ממ״ש בספרי פ׳ ראה דכל המועדים חייבים בשמחה מדכתיב בשבועות ושמחת וזכרת כי עבד היית במצרים (שם), ומכיון שכל המועדים הם זכר ליציאת מצרים לכן מחויבים כולם בשמחה, ע״כ. ולפי״ז בשבת דכתיב (פ׳ ואתחנן) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ממילא מחויבים בשמחה, וזה ראי׳ נאמנה, ויש עוד ראיות לזה.
וגם עפ״י הסברא נראה כן, דכפי שידוע בתורה קבלו ישראל את מצות שבת במרה באהבה ולא כשאר מצות במתן תורה ע״י כפית ההר כנודע, ואשר מטעם זה מוסיפים בתפלת יו״ט שחל בשבת ותתן לנו באהבה וכו׳, וכזה אומרים בתפלה ובקדוש של שבת, ואמרו בשבת ק״ל א׳ כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה עדיין עושים אותה בשמחה, וא״כ בודאי ראוי להיות בשמחה בשבת, וכן ידויק לשון התפלה ישמחו במלכותך שומרי שבת.
וממוצא דבר תראה כי אין כל הכרח למש״כ תר״י בברכות ריש פ״ג דאין כל חיוב לאכול בשר בשבת, והביאו ראי׳ ממ״ש. (שבת קי״ח א׳] עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ולפי מש״כ דשבת מחויב בשמחה ממילא מחויבים באכילת בשר, כמ״ש בפסחים ק״ט א׳ אין שמחה אלא בבשר [וע׳ מש״כ ס״פ ראה], והראי׳ שהביאו מן עשה שבתך חול וכו׳ ראיה קלושה היא, וע״ע בב״י לאו״ח סי׳ רפ״א ולפנינו בפ׳ אמור בענין שבת וכאן אין להאריך עוד.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון