1. מ״ד פרצוף ר״ל שעוד גוף הי׳ בו וחלקו לשנים, ומ״ד זנב פירושו שחתיכה בשר יתרה היתה דבוקה בו וממנה נבראה חוה, ופריך למ״ד זה מאי ויסגר בשר תחתנה, הא לא הי׳ חסר כלום, ומשני למקום החתך.

2. נראה דמדייק דבכל מעשה בראשית בכל הנבראים כתיב רק לשון יצירה או בריאה, וה״נ הול״ל ויברא או ויצר ה׳ מן הצלע את האשה.

3. יתכן דרומז למ״ש בכתובות נ״ט ב׳ אין אשה אלא ליופי, ויפי האשה היא קליעת שערה [דמהאי טעמא סותרין את שער אשה סוטה כדי לנולה, כפי שיתבאר אי״ה לפנינו בפ׳ נשא], ורצה הקב״ה להעמידה לפני האדם בתומתה ולכן קלע לשערה. ויש להוסיף עוד באור מה שלא צוה שתקלע לעצמה, משום דאמרינן בשבת צ״ה א׳ הגודלת [קולעת שערה] בשבת, לעצמה פטורה, לחבירתה חייבת, ופירש״י לעצמה פטורה לפי שאינה יכולה לבנות יפה לעצמה משא״כ לחבירתה שרואה ועושה, עכ״ל. ולפי מש״כ בכונת הקב״ה בפעולה זו, לא הי׳ די אם קלעה לעצמה, כיון שלא היתה קולעת יפה.

4. ונראה דאע״פ דאינו מרומז שהבנין הוא כאוצר וי״ל כבנין בית, אך מדחזינן דע״פ האמת בנין גוף האשה הוא כבנין אוצר כמו שצייר, לכן אמר כאוצר. ובטעם הדיוק בכלל לשון ויבן ע׳ מש״כ לעיל אות מ״ה.

5. גם הוא מדייק לשון ויבן, כמש״כ לעיל אות מ״ה, יעו״ש. ומבואר בגמרא כאן שאמר רב חסדא כן בטעמי׳ דרבי, והיינו דרבי דריש כן, וצ״ל דהוא בעצמו לא דריש כן, שהרי לפנינו בדרשא הקודמת דריש ויבן בענין אחר. או יהי׳ מכאן ראי׳ למש״כ בס׳ באר שבע (סוטה ל״ח.) דתרי רב חסדא הוו. –
וענין הבינה היתרה לכאורה לפי פשטות הלשון הוי הכונה בכמות הבינה שיש בה מעלת הבינה במדה יתרה מבאיש, אבל לפי דמשמע מענין הסוגיא הוי הכונה גם לענין קדמות הזמן, כלומר שבאשה בא כשרון הבינה קודם בזמן מאשר באיש, כי מביא דרשא זו לענין נדרים שהתינוקת בת י״ב שנה ויום אחד שנדרה נדריה קיימין, ובתינוק אין נדריו קיימין רק מבן י״ג שנה ויום אחד.
ואמנם אם נחקור אחר טעם ובאור הדבר, נראה, כי שני הענינים אמת, והיינו דיש בה כשרון הבינה במדה יתרה מאשר באיש, וגם מקדמת היא להביא כשרון זה, ויתבאר ע״פ מש״כ רש״י בכתובות נ׳ א׳ בטעם הדבר שהתינוק מתחנך בתענית בשנת הי״ג והתינוקת בשנת הי״ב, משום דהתינוקת ממהרת להביא כח יען שאינה מתשת כחה בתלמוד תורה, עכ״ל. והכונה, כי בהתחזק כחות הגוף מתחזקים גם כחות הנפש, ולכן מכיון שממהרת להביא כח בגוף ממהרת להביא כח גם בנפש, דהיינו בינה ושכל, וגם חזקות הן.
ובזה תתיישב היטב קושיית התוס׳ לרש״י בכתובות שם, שהקשו למה פירש הטעם משום שממהרת להביא כח ולא מפני שחנוך שלה קודם לענין נדרים, כמש״כ, ולפי מה שבארנו דברי רש״י מאירים, דזה גופא, כלומר, טעם קדמות החנוך הוא הוא מטעם שפירש״י מפני התחזקות כחה, וכפי שבארנו כי בהתחזק כחות הגוף מתחזקים גם כחות הנפש, ולכן שייכה בחנוך נדרים מקודם, ודו״ק. –
ופשוט הדבר דאין דרשא זו בכלל סותרת למ״ש בעלמא נשים דעתן קלות [ע׳ ע״ז י״ז ב׳], ובמנחות ק״י א׳ אמרו שהבנות אין דעתן מתיישבת עליהן, יעו״ש, יען שכשרונות הבינה והדעת שונים הם, כי הדעת היא הבאה במושכל ראשון והבינה היא חריצות השכל הבאה לאחר התבוננות. ועוד יתבאר מענין זה בארוכה לפנינו אי״ה בפ׳ עקב בפ׳ ולמדתם אותם את בניכם מה שנוגע מזה עוד לדינא.

6. כלומר אל יצר לו שפיחת בכבודו, והיינו משום שממדות הקב״ה היא, והיא מדת גמילות חסד, וענין השושבין פירש״י משתדל בחופתו ובזיווגו, עכ״ל. ומדייק דרשא זו מלשון ויביאה, אשר לכאורה אין מבואר מאין ולאין הביאה, כי הלא היא עמדה לפני אדם אחר שנפל בתרדמה, ולכן דריש שהביאה ממקום למקום כדי לחלק כבוד לאדם, וכפירש״י.