Bereshit 2 – בראשית ב‏ – Mikraot Gedolot

[רע] ¹ויפל ה׳ א׳. א״ל כופר לרבן גמליאל אלהיכם גנב הוא, דכתיב ויפל ה׳ אלהים תרדמה על האדם ויישן, אמרה ליה ברתיה, שבקיה דאנא מהדרנא ליה, אמרה ליה תנו לי דוכוס אחד, אמר לה למה ליך, ליסטין באו עלינו הלילה, ונטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו קיתון של זהב, אמר לה ולואי שיבא עלינו בכל יום, ולא יפה היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת, ונתנו לו שפחה לשמשו, אמר לה הכי קאמינא, אלא לשקליה בהדיא, אמרה ליה אייתו לי אומצא דבישרא, אייתו לה, אותבה תותי בחשא אפיקתה אמרה ליה אכול מהאי, אמר לה מאיסא לי, אמרה ליה ואדם הראשון נמי אי הות שקילה בהדיא הוה מאיסא ליה. (סנהדרין לט)

[רעא] ²ויפל ה״א תרדמה על האדם וגו׳ רב אמר ג׳ תרדמות הן, תרדמת שינה תרדמת נבואה ותרדמת מרמיטה, תרדמת שינה ויפל ה״א תרדמה על האדם ויישן, תרדמת נבואה ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברהם. (בראשית רבה י״ז)

[רעב] ³אלו מ״ח נביאים וז׳ נביאות שנתנבאו להן לישראל כו׳ באדם הוא אומר ויפל ה״א תרדמה על האדם. (סדר עולם פכ״א)

[רעג] ⁴ר׳ שמעון בן לקיש מפני מה החלומות מיגעין לאדם, [אמר] להם שמתחלת ברייתה [אינה אלא בחלום] וישן ויקח אחת מצלעותיו. שבחלום נטלה ממנו ובחלום בא עליה, שאם לא כן לא [היה] יודע היאך לשמש לפיכך יש בה ממש בחלום. (מדרש אבכיר מכת״י בדביר ח״א)

[רעד] ⁵ויקח אחת מצלעותיו אר״ש בר נחמן בשעה שברא הקב״ה את אדה״ר דו פרצופין בראו ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן איתיבון לי׳ והכתיב ויקח אחת מצלעותיו אמר להון מתרין סטרוהי היך מה דאת אמר (שמות כ״ו:כ׳) ולצלע המשכן דמתרגמינן ומסטר משכנא. (בראשית רבה ח׳)

[רעה] ⁶ויקח אחת מצלעותיו רשב״ג אמר מן סטרוהי היך מד״א (שמות כ״ו:כ׳) ולצלע המשכן ושמואל אמר עילעא חדא מבין ב׳ צלעותיו נטל, תחתיה אכ״כ אלא תחתנה. (בראשית רבה י״ז)

[רעו] ⁷ויסגור וגו׳ אמר רחברדר״א מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב סמ״ך כיון שנבראת נברא שטן עמה [ד״א ללמדך שהאשה סמוך לבעל] ואם יאמר לך אדם (בראשית ב׳:י״ב) הוא הסובב, תאמר לו בנהרות הכתוב מדבר. (בראשית רבה י״ז)

[רעז] ⁸א״ר חנינא סימן גדול מסר [להן פרעה להמילדות] אם פניו למטה תדעו שהוא זכר שמביט באמו בארץ שממנה נברא וכשהוא פניו למעלה היא נקבה שמבטת בברייתה בצלע שנא׳, ויקח אחת מצלעותיו. (שמות רבה א)

[רעח] ⁹א״ר יצחק אמר רב אדם וזווגו עמו נבראו ביחד הה״ד (בראשית ה׳:ב׳) זכר ונקבה בראם, ונטלה מגביו והכינה והביאה אל האדם הה״ד ויקח אחת מצלעותיו, ר׳ יהושע אמר חוה הראשונה היתה ולקחה ממנו והיא נזקי דברייתא, הה״ד ויקח אחת מצלעותיו זו היא הראשונה שנלקחה ממנו, על שהיא רוח מזקת ויסגור בשר תחתנה שהקים אחרת במקומה. רבא אמר זו היתה בשר והאחרת לא היתה בשר ומאי הוות א״ר יצחק זוהמא דארעא ושמריה. (מדרש הנעלם בז״ח טז:)

[רעט] ¹⁰אחת, כשביקש הקב״ה לבראות חוה ראה שיוצאות ממנה נשי דור המבול ודור הפלגה שמחטיאות את בניו וחזר וראה שיוצאת ממנה שרה רבקה רחל ולאה. וראה שיוצאת ממנה איזבל שמחטיאה את נביאי הבעל. וחזר וראה שיוצאת ממנה אשת עובדיה שמכלכלת בני הנביאים, אמר אם אני בורא חוה שנקראת אחת לא בשביל אחת דיי שנאמר ויקח אחת מצלעותיו. (מדרש)

[רפ] ¹¹ויסגור בשר תחתינה א״ר חנינא ב״י עשה הקב״ה נוי לתחתיתו כדי שלא יהא מתבזה כבהמה, ר״א ור״י חד אמר עשה לו מנעל ואפיפורין כבוש עליו כדי שלא יצטער כשהוא יושב, ואוחרנא אמר עשה לו כסתת, ר״ל ור״א חד אמר עשה לו קבורה, וחד אמר עשה לו תכריכין. (בראשית רבה י״ז)

שערי ציון: זח״א כח. לד: זח״ב נה. ריא. זח״ג קמב. תק״ז מד. ז״ח מה. נה:

1. ב״ר פי״ז. אבות דר״נ נו״ב מכת״י פ״ח. מדרש אבכיר מכת״י בדביר. - דוכוס. שופט לנקום נקמה. בחשה, תחת הרמץ וכן דרך צלייתה ומתוך שראה אותה בגנותה נמאסת עליו (רש״י) ובמדרש אבכיר שם הגירסא ונתנה אותה תחת שחיה, והוציאה אותה, אמרה להם אכלוה, אמרו לה נמאסת בזיעה, ואולי הי׳ לפניהם גם בגמ׳ הגירסא במקום ״בחשה״ ״שחיה״ שהוא מלשון בית השחי. שו״ר בערוך ערך בחש הביא מגמ׳ ע״ז ס. בחשיה, אצילי ידיו. והביא גם מגמ׳ שלפנינו תותי בחשא [ומה שנדפס לפנינו בערך בפ״ע והביאו גם פירש״י לפ״ד י״ל דהוא ערך א׳] ולפ״ז נראה דגם בגמ׳ י״ל הפי׳ כמפורש במדרש אבכיר. וכן מבואר במדרש הגדול תניח חתיכה של בשר תחת ״בית השחי״.

2. במדרש מכת״י בדביר ח״א, גריס תחלת מפולת שינה, ישן ולא עסק בתורה זו היא שנת תרדמה. מרמטה. שינה עמוקה ונוראה שאדם ישן ואין רואה ואין מקיץ, מנח״י. - והנה מהמבואר לפנינו באות רעב. מסדר עולם מפורש דס״ל דתרדמה זו היתה מעין תרדמת נבואה.

3. עי׳ לעיל מאמר רעא.

4. במדרש הגדול כאן כ׳ ויישן ראה בחלום כאלו עשה מעשה כי בא החלום ברוב ענין. (קהלת ה. ב). ובהערות לא הביא שום מקור והנה לפנינו במדרש מכת״י מקור הדברים, ומ״ש לפיכך יש בה ממש בחלום, נראה דהכוונה שאדם רואה קרי בחלומו משא״כ בשאר חלומות שאין בהם ממש, והוא משום שבעת הבריאה בא אדם על חוה בחלום, ועי׳ בתנחומא ישן בראשית אכ״ז מובא לק׳ בראשית ה. ג. הבא על הרוחות אין עליו כלום ואינו זנות ומביא מעשה בחסיד אחר שנזדמן לו זאת ביוה״כ, והי׳ מצטער מאד ונזדמן אליו אליהו א״ל פטור אתה שידה היתה. - ועי׳ בב״ר פי״ח א״ד מפני מה כל החלומות אינם מיגעין את האדם, וזו מיגעת את האדם. ולפנינו הגירסא מפני מה החלומות מיגעין ונראה הכוונה לענין שמפרש אח״כ שבא עליה בחלום. וכן פי׳ המפרשים בב״ר, והמו״ל לא העיר כלל מזה. וראה לעיל אות רמו. ראה אותן נזקקין זה לזה.

5. ראה לקמן מאמר רפא. ושם נסמן. מתרין סטרוהי בכת״י מנח״י הגירסא מסיטרוהי וכמו לפנינו אות רעו. והפי׳ מצדדיו.

6. לעיל מאמר רעד. ופליגי כאן בפי׳ הקרא ח״א דהפי׳ מצלעותיו מהצדדים וח״א כפשוטו מהצלע, וכמו בת״א מעלעוהי, ובתרגום יונתן ב״ע מוסיף היא עילעא תליסרית דמן סטר ימינא. ומדייק מלשון תחתנה לשון רבים, שסגר בשר תחת שתי הצלעות במקום הצלע שלקח ביניהם. (מפרשים) והרמב״ם במו״נ ח״ב פ״ל הביא דברי המדרש אלו מסטריה כמו ולצלע המשכן, אשר תרגומו סטר משכנא - וראיתי לח״א שרצה ללמוד מדברי רש״י שהביא מסטרוי כמו ולצלע המשכן דלפני רש״י לא הי׳ הגירסא בת״א מעלעוהי כמו שלפנינו והנה מדברי הב״ר לעיל מאמר רעד. שהביא התרגום ומסטר משכנא וכן בס׳ הבהיר אנ״ו, ולא הזכירו התרגום במקומו משמע שהי׳ לפניהם הגירסא כמו לפנינו מעלעוהי, וכ״מ מדברי הרמב״ם, והרד״ק בפי׳ הביא ג״כ גירסת התרגום מעלעוהי וכדעת שמואל במדרש. - תחתיה אין כתיב כאן עי׳ מ״ש בזה במלואים והשמטות שבסוף הספר.

7. בנהרות הכתוב מדבר. אבל בבריאת האדם לא כתוב סמך. מה שמוקף בלשון הב״ר הוא מחזקוני, ונראה שהי׳ לפניו כן הגירסא. ובזהר חדש פ׳ תשא מה: סוף דבר סמך רבתא, דהאי אתר סמך אקרי מדאתת אתתא אתא סמך דכתיב ויסגור בשר תחתינה, ובפי׳ הרא״ש הביא ע״ז וכן אחז״ל ״היא אשה״ היא מה״מ, היא שטן, היא יצה״ר, ועי׳ ב״ב ט״ז. וצ״ע. ועי׳ בתרגום א׳ עזר כנגדו, סמך לקבלה.

8. נדה לא: ב״ר פי״ז, אדר״נ נו״ב פ״ט, ועי׳ סוטה יא: ובנדה שם איש פניו למטה ואשה פניה למעלה כלפי האיש, ופירש״י פניו למטה בשעת תשמיש, ולפ״מ דמבואר במדרש כאן וכן בב״ר מפני מה האיש יוצא ופניו למטה מפורש דמיירי משעת לידה וגם בגמ׳ אפשר לפרש כן וי״ל דרש״י דייק מלשון כלפי האיש ועי׳ בע״י, וכן מגירסת האבות דר״נ נו״ב מפני מה האשת מסתכלת באיש וי״ג באישה. נראה כפירש״י, ולשון האדר״נ האיש מסתכל באדמה י״ל הכוונה למטה, ובלקח טוב פי׳ באופן שלישי. האשה הולכת בדרך ומדברת עם אדם ופניה כלפי האיש, והאיש פניו כלפי האדמה, זה אל מקום שנוצר ממנו מבטו, וזאת אל מקום שנולדה ממנה מבטה. ומפרש האיש יוצא כלומר, בשוק.

9. עי׳ לעיל מאמר רנו. רנז. רעג. רעד. לקמן רפא.

10. מאמר זה נדפס מכתב יד אשר ברומה בספר אוצר טוב (ברלין תרלט), ומקור לדבר זה שחוה נקראת אחת מצאתי בבמדבר רבה פי״ד אכ״ד למה נאמר בה אחת על שם חוה שנבראת ממנו (מאדה״ר) שנא׳ ויקח אחת מצלעותיו. ובזח״ג קמ״ב: ויקח אחת מצלעותיו מאי אחת, דא היא נוקבא, כד״א אחת היא יונתי תמתי.

11. קה״ר ג. יט. עשה לו קבורה דרשו ויסגר בשר תחתינה שהגוף נסגר תחתיו בארץ ח״א בקבורה וח״א בתכריכים, (מנח״י).

וּרְמָא יְיָ אֱלֹהִים שִׁינְתָא עַל אָדָם וּדְמוּךְ וּנְסֵיב חֲדָא מֵעִלְעוֹהִי וּמַלִּי בִּשְׂרָא תְּחוֹתַהּ.

Hashem Elohim caused unconsciousness to fall upon Adam, and he slept. He took one of his ribs and filled flesh in its place.

וַיַּפֵּל ה׳ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה

וּרְמָא (ח״נ: וְאַפֵּיל) ה׳ אֱלֹהִים שִׁינְתָא עַל אָדָם וּדְמוּךְ וּנְסֵיב חֲדָא מֵעִלְעוֹהִי וּמַלִּי (ח״נ: וְשַׁוִי) בִסְרָא תְּחוֹתַהּ

הִפִּיל – רמי

א. אונקלוס מבחין בין נָפַל (מבניין פָּעַל) להִפִּיל (הִפְעִיל): בניין פָּעַל מתורגם גם בארמית ״נפל״ בין בנפילת אונס דוגמת ״וְנָפַל שָׁמָּה שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר״ (שמות כא לג) ״וְיִפּוֹל תַּמָּן״, ובין בנפילה מרצון כגון ״וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו״ (בראשית לג ד) ״וּנְפַל עַל צַוְּרֵיהּ״. וראה גם ״וַיִּפֹּל אברם על פניו״ (בראשית יז ג) ״וּנְפַל אַבְרָם עַל אַפּוֹהִי״ וביאורנו שם.⁠¹

כנגד זאת ״נפל״ מבניין הִפְעִיל מתורגם שלוש פעמים בפועל ״רמי״ שמשמעו השלכה וזריקה בכח [כמו ״רָמָה בַיָּם״ (שמות טו א), ״לְמִרְמֵא לְאַתּוּן נוּרָא״ (להשליכו לכבשן האש, דני׳ ג כ)]: ״וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת״ (במדבר לה כג) ״וּרְמָא עֲלוֹהִי וּמִית״, ״וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט״ (דברים כה ב) ״וְיִרְמֵינֵיהּ דַּיָּינָא״, וכן כאן ״וַיַּפֵּל ה׳ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם״ – ״וּרְמָא ה׳ אֱלֹהִים שִׁינְתָא עַל אָדָם״ ולא כמקצת נוסחים שגרסו ״וְאַפֵּיל״. ומכאן גם מטבע הברכה ״המפיל חבלי שנה על עיני״ (ברכות ס ע״ב). [אבל ״וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם״ (בראשית טו יב) מבניין פָּעַל, ״וְשִׁנְּתָא נְפַלַת עַל אַבְרָם״]. יוצא מן הכלל הוא ״וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ... יַפִּיל״ (שמות כא כז) מבניין הפעיל, המתורגם ״וְאִם שִׁינָא דְעַבְדֵּיהּ... יַפִּיל״ מן הטעם המבואר שם.

דְּמַך – שכב, ישן

ב. ״וַיִּישָׁן״ – ״וּדְמוּךְ״. ״דמך״ משמעו שכב, כבמדרש ״לפי שזילזלה בצדיק לפיכך אינה נכנסת עימו לקבורה הה״ד לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה (בראשית ל טו) עמך הוא דמיך, עמי לית הוא דמיך״ (ב״ר עב ג).⁠² אבל בתרגומים הארמיים ״דמך״ נתייחד לשינה כגון ״וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם״ (יונה א ה) ״וּשְׁכֵיב וּדְמוּךְ״, ״אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה״ (תהלים ג ו) ״אֲנָא שְׁכֵיבִית וּדְמַכִית״. וכן כאן ״וַיִּישָׁן״ – ״וּדְמוּךְ״.

צֵלָע – סְטַר, עִלְעָא

ג. צֵלָע במשמע צַד, דּוֹפֶן מתורגמת סְטַר כגון ״וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן״ (שמות כו כ) ״וְלִסְטַר מַשְׁכְּנָא״.⁠³ אבל צֵלָע, עצם היוצאת מעמוד השדרה מתורגמת עִלְעָא (בחילוף ע/צ), כבארמית המקראית ״וּתְלָת עִלְעִין בְּפֻמַּהּ בֵּין שִׁנַּהּ״ (ושלוש צלעות בפיה בין שניה, דני׳ ז ה).

והנה ביחס לצלע שבפסוקנו נחלקו חז״ל: ״ויקח אחת מצלעותיו – ר׳ שמואל בר נחמני אמר: מן סטרוהי, היך מה דאת אמר וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן. ושמואל אמר: עלעא חדא מבין שתי צלעותיו נטל״ (ב״ר יז ו). אונקלוס והמיוחס ליונתן תרגמו ״אַחַת מִצַּלְעֹתָיו״ – ״חֲדָא מֵעִלְעוֹהִי״, כדעה השנייה. אבל רש״י שכתב ״מצלעותיו – מסטריו כמו וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן, זהו שאמרנו שני פרצופין נבראו״ – כדעה הראשונה.⁠⁴ ועל פי התרגום נתבאר לראשונים מאמר הגמרא ״עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל״ (כתובות כ ע״ב).⁠⁵

סגר – אֲחַד, מַלִּי

ד. מדוע תרגם ״וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה״ – ״וּמַלִּי בִסְרָא תְּחוֹתַהּ״ בלשון מילוי, ולא כתרגומו הקבוע בפועל ״אחד״ [כמו: ״וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו״ (בראשית יט ו) ״וְדַשָּׁא אֲחַד בַּתְרוֹהִי״]?⁠⁶ לדעת ״תרגומנא״ אונקלוס בחר בלשון מילוי ללמד שלא היתה כאן סגירת מקום החתך בלבד אלא גם סתימתו בבשר. סיוע לדעתו הביא מן הפסוקים: ״שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו״ (מלכים א יא כז); ״וְהִסְגַּרְתִּי עִיר וּמְלֹאָהּ״ (עמוס ו ח).⁠⁷ ואולי תרגם וּמַלִּי כדי לפרש ש״וַיִּסְגֹּר״ מוסב לבשר: הבשר סגר את מקום הצלע שהוסרה בדומה לפסוק ״וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב״ (שופטים ג כב).

1. יוצאים מן הכלל הם ״וַתִּפֹּל מֵעַל הגמל״ (בראשית כד סד) ״וְאִתְרְכֵינַת מֵעַל גַּמְלָא״, מן הטעם שנתבאר שם. גם ״כי יִמָּצֵא חלל... נֹפֵל בשדה״ (דברים כא א) ״רְמִי בְחַקְלָא״, ״חמור אחיך או שורו נֹפְלִים בדרך״ (דברים כב ד) ״רְמַן בְּאוֹרְחָא״, שניהם מבניין פָּעַל ונתרגמו ב״רמי״ לשון השלכה עיין במקומם. אבל כשלשון נפילה בא בהוראה מושאלת הוא מתורגם על פי העניין כמבואר בפסוקים הבאים: ״ויחר לקין מאד ויפלו פניו״ (בראשית ד ה) ״ואתכבישו אפוהי״, ״על פני כל אחיו נפל״ (בראשית כה יח) ״שרא״, ״ויפל רכבו אחור״ (בראשית מט יז) ״וימגר רכביהון לאחרא״, ״ולנפיל ירך״ (במדבר ה כב) ״לאמסאה ירך״, ״והימים הראשנים יפלו״ (במדבר ו יב) ״יבטלון״, ״נפל וגלוי עינים״ (במדבר כד ד) ״שכיב ומתגלי ליה״, ״זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה״ (במדבר לד ב) ״דתתפליג״. לתרגומי התנפל (התפעל) ראה בפסוק ״ולהתנפל עלינו״ (בראשית מג יח).

2. ראה ״ערוך״, ערך דמך. ובדומה למקרא שהבחין בין השם תַּרְדֵּמָה לפעולה וַיִּישָׁן, גם אונקלוס גזרם משני שורשים: שִׁינְתָא, דְמוּךְ (״לחם ושמלה״).

3. וכן קָצֶה או צַד מתורגמים סְטַר: ״אשר בקצה שדהו״ (בראשית כג ט) ״דבסטר חקליה״, ״מצד ארון ברית ה׳⁠ ⁠⁠״ (דברים לא כו) ״מסטר ארון קימא דה׳ ״.

4. מכיוון שרש״י נראה כחולק על ת״א, סבר ״לחם ושמלה״ שרש״י גרס בתרגום ״סטרוהי״ ופירושו עולה איפוא כת״א. אבל דבריו משוללי יסוד וכבר נדחו ב״תורה שלמה״ אות רעה: ״סטרוהי״ אינו מופיע בשום נוסח מנוסחי אונקלוס שבידנו. גם לעיני רד״ק עמד נוסח ״עלעוהי״ כדבריו כאן: ״ויש אומרים צלע כמשמעו וכן תרגם אונקלוס עלעא – ונסיב חדא מעלעוהי״. גם מהרמב״ם הדן בשתוף השם ״ויבן... את הצלע״ ל״צלע המשכן״ (״מורה נבוכים״ ב ל), נראה שלא גרס בת״א ״סטרוהי״.
מפרשי המדרש (עין יעקב, מתנות כהונה) תלו המחלוקת שבב״ר במחלוקת רב ושמואל ״חד אמר פרצוף וחד אמר זנב״ (עירובין יח ע״א). למפרשים שאדה״ר היה דו-פרצופי ונסרו הקב״ה וברא את האשה, ״אחת מצלעותיו״ – ״מסטרוהי״. אבל לסוברים שמתחילת בריאתו היה לו זנב וממנו נבראה האשה, ״מצלעותיו״ – ״מעלעוהי״. ופירושם מנוגד לדעת רש״י בעירובין שם ד״ה הצלע: ״בין לרב בין לשמואל לשון צדדין כמו ולצלע המשכן״. ועיין רא״ם כאן.

5. תוספות שם: ״עילה מצאו – פירש רבינו חננאל צלע ותלו הטומאה באותה צלע והשאר טהרו״. ואינו מפרש עִילָה – תואנה, סיבה כמו. ״טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו״ (ירושלמי, כתובות ג י [כח ע״א]).

6. עיין שם על תרגומי הפועל ״סגר״. ועיין במסורה לפסוקנו המציינת לשתי היקרויות ״מלי״ בת״א: בפסוקנו ״ויסגר״ – ״ומלי״ ובפסוק ״וידבר על לב הנער⁠(ה)״ (בראשית לד ג) ״ומלי על לבה דעולימתא״ (ברלינר, מסורה, עמ׳ 3: ״מלי ב׳ באוריתא: ויסגר בשר, וידבר על לב הנערה״). על מסורה זו ראה ״אוהב גר״, עמ׳ 29; ״חלק הדקדוק״, ״מרפא לשון״ ו״אור התרגום״ לפסוק השני.

7. ״תרגומנא״ קובע שאונקלוס דרש סמוכין ״כי הסיפא מפרשת לרישא״. ואף שיש להרהר אחר ראיותיו, במיוחד אחר השנייה מן הפסוק בעמוס שאינה משכנעת, הרעיון שסגירת מקום הצלע כללה גם מילוי בבשר, סביר. ונראה שהתרגומים נחלקו בדבר: בדומה לת״א, גם ת״נ המתרגם ״ושוי בשר תחותה״ הבין כנראה ש״ויסגר״ כלל גם את מילוי החתך (גם באחד מנוסחי ת״א מתורגם ״ושוי״). אבל המיוחס ליונתן, פשיטתא והשומרוני המתרגמים בפסוקנו באמצעות אח״ד, מפרשים את ״ויסגר״ במשמע של חסימה בלבד בלא מילוי.

ורמה י״י אלהים שנה^א עמ⁠[י]⁠קה על אדם ודמך לה ונסב חדא (עלא) אלעא מן אלעוי ושוי בשר תחותה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ורמה י״י אלהים שנה״) גם נוסח חילופי: ״ואעל ממריה די״י שנה״.

ורמא י״י אלקים שינתא עמיקתא עילוי אדם ודמך ונסיב חדא מעילעוהי היא עילעא תלסרית דמן סטר ימינא ואחד בבישרא את⁠{ר}⁠א.

And the Lord God threw a deep slumber upon Adam, and he slept. And He took one of his ribs, it was the thirteenth rib of the right side, and closed it up with flesh.

[ה] וַיַּפֵּל ה׳ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר תְּחִלַּת מַפָּלָה שֵׁנָה, דָּמַךְ לֵיהּ וְלָא לָעֵי בְּאוֹרַיְתָא, וְלָא עָבֵיד עֲבִידְתָּא. רַב אָמַר שָׁלשׁ תַּרְדֵמוֹת הֵן, תַּרְדֵּמַת שֵׁנָה, וְתַרְדֵּמַת נְבוּאָה, וְתַרְדֵּמַת מַרְמִיטָה. תַּרְדֵּמַת שֵׁנָה וַיַּפֵּל ה׳ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן. תַּרְדֵּמַת נְבוּאָה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם (בראשית ט״ו:י״ב). תַּרְדֵּמַת מַרְמִיטָה: אֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים כִּי תַּרְדֵּמַת ה׳ נָפְלָה עֲלֵיהֶם (שמואל א כ״ו:י״ב). רַבָּנָן אָמְרֵי אַף תַּרְדֵּמָה שֶׁל שְׁטוּת, דִּכְתִיב: כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה׳ רוּחַ תַּרְדֵּמָה (ישעיהו כ״ט:י׳). רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר שָׁלשׁ נוֹבְלוֹת הֵן, נוֹבֶלֶת מִיתָה, שֵׁנָה. נוֹבֶלֶת נְבוּאָה, חֲלוֹם. נוֹבֶלֶת הָעוֹלָם הַבָּא, שַׁבָּת. רַבִּי אָבִין מוֹסִיף עוֹד תַּרְתֵּין, נוֹבֶלֶת אוֹרָה שֶׁל מַעְלָה, גַּלְגַּל חַמָּה. נוֹבֶלֶת חָכְמָה שֶׁל מַעְלָה, תּוֹרָה.

[ו] וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו – רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מִן סִטְרוֹהִי, הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר: וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן (שמות כ״ו:כ׳). וּשְׁמוּאֵל אָמַר עִלְעָא חָדָא מִבֵּין שְׁתֵּי צַלְעוֹתָיו נָטַל, תַּחְתֶּיהָ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: תַּחְתֶּנָּה (בראשית ב׳:כ״א).

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידֵי מִתְּחִלַּת הַסֵּפֶר וְעַד כָּאן אֵין כְּתִיב סַמֶּ״ךְ, כֵּיוָן שֶׁנִּבְרֵאת נִבְרָא שָׂטָן עִמָּהּ, וְאִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: הוּא הַסּוֹבֵב (בראשית ב׳:י״א-י״ג), תֹּאמַר לוֹ בִּנְהָרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק, עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹי לְתַחְתִּיתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא מִתְבַּזֶּה כִּבְהֵמָה. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי יַנַּאי חַד אָמַר עָשָׂה לוֹ מִנְעָל וַאֲפִיפּוֹרִין כָּבוּשׁ עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹא יִצְטָעֵר כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב. וְחָרָנָא אָמַר עָשָׂה לוֹ כְּסָתוֹת. רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי אַמֵּי חַד אָמַר עָשָׂה לוֹ קְבוּרָה, וְחַד אָמַר עָשָׂה לוֹ תַּכְרִיכִין.

[ז] מַטְרוֹנָה אַחַת שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ, לָמָּה בִּגְנֵבָה, אָמַר לָהּ מָשָׁל אִם הִפְקִיד אָדָם לְיָדֵךְ אוּנְקְיָא שֶׁל כֶּסֶף בַּחֲשַׁאי וְחָזַרְתְּ לֵיהּ לִטְרָא שֶׁל זָהָב בְּפַרְהֶסְיָא, זוֹ גְּנֵבָה. אָמְרָה לוֹ, לָמָּה בְּמַטְמוֹנִיּוֹת, וְאָמַר לָהּ בַּתְּחִלָּה בְּרָאָהּ לוֹ, וְרָאָה אוֹתָהּ מְלֵאָה רִירִין וְדָם הִפְלִיגָהּ מִמֶּנוּ, חָזַר וּבְרָאָהּ לוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה. אָמְרָה לוֹ מוֹסֶפֶת אֲנִי עַל דְּבָרֶיךָ, אֲמוּרָה הָיִיתִי לְהִנָּשֵׂא לַאֲחִי אִמִּי, וְעַל יְדֵי שֶׁגָּדַלְתִּי עִמּוֹ בַּבַּיִת הִתְכַּעַרְתִּי בְּעֵינָיו, וְהָלַךְ וְנָשָׂא לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת וְאֵינָהּ נָאָה כָּמוֹנִי. מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה נָשׂוּי לַחֲסִידָה אַחַת וְלֹא הֶעֱמִידוּ בָנִים זֶה מִזֶּה, אָמְרוּ אֵין אָנוּ מוֹעִילִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלוּם, עָמְדוּ וְגֵרְשׁוּ זֶה אֶת זֶה, הָלַךְ זֶה וְנָשָׂא רְשָׁעָה אַחַת וְעָשְׂתָה אוֹתוֹ רָשָׁע, הָלְכָה זֹאת וְנִשַּׂאת לְרָשָׁע אֶחָד וְעָשְׂתָה אוֹתוֹ צַדִּיק, הֱוֵי שֶׁהַכֹּל מִן הָאִשָּׁה.

[ח] שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִפְּנֵי מָה הָאִישׁ יוֹצֵא פָּנָיו לְמַטָּה, וְאִשָּׁה יוֹצֵאת פָּנֶיהָ לְמַעְלָה, אָמַר לָהֶם הָאִישׁ מַבִּיט לִמְקוֹם בְּרִיָּתוֹ, וְאִשָּׁה מַבֶּטֶת לִמְקוֹם בְּרִיָּתָהּ. וּמִפְּנֵי מָה הָאִשָּׁה צְרִיכָה לְהִתְבַּשֵּׂם וְאֵין הָאִישׁ צָרִיךְ לְהִתְבַּשֵּׂם, אָמַר לָהֶם אָדָם נִבְרָא מֵאֲדָמָה וְהָאֲדָמָה אֵינָהּ מַסְרַחַת לְעוֹלָם, וְחַוָּה נִבְרֵאת מֵעֶצֶם, מָשָׁל אִם תַּנִּיחַ בָּשָׂר שְׁלשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח מִיָּד הוּא מַסְרִיחַ. וּמִפְּנֵי מָה הָאִשָּׁה קוֹלָהּ הוֹלֵךְ וְלֹא הָאִישׁ, אָמַר לָהֶם מָשָׁל אִם תְּמַלֵּא קְדֵרָה בָּשָׂר אֵין קוֹלָהּ הוֹלֵךְ, כֵּיוָן שֶׁתִּתֵּן לְתוֹכָהּ עֶצֶם מִיָּד קוֹלָהּ הוֹלֵךְ. מִפְּנֵי מָה הָאִישׁ נוֹחַ לְהִתְפַּתּוֹת וְאֵין הָאִשָּׁה נוֹחָה לְהִתְפַּתּוֹת, אָמַר לָהֶן אָדָם נִבְרָא מֵאֲדָמָה וְכֵיוָן שֶׁאַתָּה נוֹתֵן עָלֶיהָ טִפָּה שֶׁל מַיִם מִיָּד הִיא נִשְׁרֵית, וְחַוָּה נִבְרֵאת מֵעֶצֶם וַאֲפִלּוּ אַתָּה שׁוֹרֶה אוֹתוֹ כַּמָּה יָמִים בַּמַּיִם אֵינוֹ נִשְׁרֶה. וּמִפְּנֵי מָה הָאִישׁ תּוֹבֵעַ בְּאִשָּׁה וְאֵין הָאִשָּׁה תּוֹבַעַת בְּאִישׁ, אָמַר לָהֶן מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁאָבַד אֲבֵדָה הוּא מְבַקֵּשׁ אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדָתוֹ אֵינָהּ מְבַקְשַׁתּוֹ. וּמִפְּנֵי מָה הָאִישׁ מַפְקִיד זֶרַע בָּאִשָּׁה וְאֵין הָאִשָּׁה מַפְקֶדֶת זֶרַע בָּאִישׁ, אָמַר לָהֶם דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ פִּקָּדוֹן וּמְבַקֵּשׁ אָדָם נֶאֱמָן שֶׁיַּפְקִידֶנוּ אֶצְלוֹ. וּמִפְּנֵי מָה הָאִישׁ יוֹצֵא רֹאשׁוֹ מְגֻלֶּה וְהָאִשָּׁה רֹאשָׁהּ מְכֻסֶּה, אָמַר לָהֶן לְאֶחָד שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ מִבְּנֵי אָדָם, לְפִיכָךְ יוֹצֵאת וְרֹאשָׁהּ מְכֻסֶּה. וּמִפְּנֵי מָה הֵן מְהַלְּכוֹת אֵצֶל הַמֵּת תְּחִלָּה, אָמַר לָהֶם עַל יְדֵי שֶׁגָּרְמוּ מִיתָה לָעוֹלָם, לְפִיכָךְ הֵן מְהַלְּכוֹת אֵצֶל הַמֵּת תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאַחֲרָיו כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ (איוב כ״א:ל״ג). וּמִפְּנֵי מָה נִתַּן לָהּ מִצְוַת נִדָּה, עַל יְדֵי שֶׁשָּׁפְכָה דָּמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, לְפִיכָךְ נִתַּן לָהּ מִצְוַת נִדָּה. וּמִפְּנֵי מָה נִתַּן לָהּ מִצְוַת חַלָּה, עַל יְדֵי שֶׁקִּלְקְלָה אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה גְּמַר חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְפִיכָךְ נִתַּן לָהּ מִצְוַת חַלָּה. וּמִפְּנֵי מָה נִתַּן לָהּ מִצְוַת נֵר שַׁבָּת, אָמַר לָהֶן עַל יְדֵי שֶׁכִּבְּתָה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, לְפִיכָךְ נִתַּן לָהּ מִצְוַת נֵר שַׁבָּת.

ויקח אחת מצלעותיו וגו׳ – שאלו את ר׳ יהושע מפני מה האיש יוצא ופניו למטה והאשה פניה למעלה, א״ל האיש מביט למקום ברייתו, והאשה מבטת למקום ברייתה. ומפני מה האשה צריכה להתבשם והאיש אינו צריך, א״ל האיש נברא מן האדמה, מה האדמה אינה מבאשת לעולם, כך האיש, והאשה נבראת מן עצם האדם, מה הבשר אם אין אתה נותן בו תבלין ומלח הוא (מבאשת) [מבאיש], כך היא האשה. ומפני מה האשה קולה הולך והאיש אין קולו הולך, א״ל משל לקדרה מלאה בשר ואין בני אדם יודעים מה בתוכה. ומפני מה האיש נוח להתפייס והאשה אינה נוחה להתפייס, א״ל האיש נברא מן האדמה, מה האדמה אפילו נותן לתוכה טפת מים מיד היא נשרית, כך האיש, אבל האשה נבראת מן העצם, מה העצם אפילו אתה נותן אותו לתוך המים אינו נשר, כך האשה. ומפני מה האיש תובע אשה ואין האשה תובעת איש, א״ל למי שאבד אבדה הוא מבקש אבדתו ואין אבדתו מבקשת אותו. ומפני מה האיש מפקיד זרע באשה ואין אשה מפקדת זרע באיש, א״ל אמשול לכם משל לאחד שהיה בידו פקדון והוא מבקש אדם נאמן שיפקידנו אצלו. ומפני מה האיש יוצא וראשו מגולה והאשה יוצאת וראשה מכוסה, א״ל משל לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מן הבריות שקלקל, כך קלקלה חוה וגרמה לבנותיה שיכסו ראשיהן. ומפני מה הן מהלכות תחלה אצל המת ויוצאות תחלה לפני המטה, א״ל ע״י שגרמו מיתה לעולם. ומה הן אומרות, אנו גרמנו לכל באי עולם שיבאו לכאן ואחריו כל אדם ימשוך (איוב כ״א ל״ג).

ויפל ה׳ אלהים תרדמה – תנא ר׳ אליעזר אומר חס הב״ה על אדם שלא להכאיבו והפיל עליו שנה ולקח א׳ מצלעותיו. ויקח אחת מצלעותיו, מטרונא שאלה את ר׳ יוסי למה בגנבה, [א״ל] משל אם אפקדת אצל אדם אוקיא א׳ של כסף ואחזור לך ליטרא של זהב זו היא גנבה. אמרה לו ולמה במטמוניות, אמר לה בתחלה בראה לו ונתכערה בפניו והפליגה ממנו וחזר ובראה לו פעם שנית. אמרה לו מוספת אני על דבריך אמורה הייתי להנשא לאחי אמי וע״י שגדלתי עמו בבית נתכערתי בפניו והלך ונשא אשה אחרת שאינה נאה כמותי. זו שאלה שאלה מטרונא אחת את ר׳ יהושע, אמרה לו מתחלתו של עולם גנבה וכי מלך גונב משלו, אמר לה ר׳ יהושע לא גנב הב״ה כלום, למלך שבנה פלטין והקיפו חומה של ברזל ופירש דייטיגמה ואמר כל מי שימצא גונב יהא יודע שדינו דין, עמד המלך בלילה ושלף לבנה של טיט ונתן תחתיה של זהב ופרש דייטיגמה ואמר כל מי שימצא מוסר יהא יודע שדינו דין, וכל מי שהיה רואה הלבנה היה משבחה, כך כשראה אדם את חוה [אמר] זו בת זוגי שנאמר זאת הפעם וגו׳ (בראשית ב׳ כ״ג). משל למלך שלקח ליטרא בשר מן השוק והיה בו עצם, אמר לטבח הא לך עצם ותן לי בשר תחתיו, וכי גנב זה כלום, אמרה לאו, אמר כך הב״ה נטל ממנו עצם ונתן בשר תחתיו שנאמר ויקח אחת מצלעותיו וגו׳. ולא עוד אלא כל זמן שהאשה מתגדלת עם האיש לא במהרה הוא נושאה מפני שהוא רואה אותה כאחותו. אמרה לו רבי פייסתני אף אני נתגדלתי (בין) [עם בן] אחי אבא ובשביל שנתגדלתי עמו לא נשאני ונשא אחרת כעורה ממני. ושלחה מביתו (דברים כ״ד א׳) מעשה בחסיד שהיה נשוי [ל]⁠חסידה ולא העמידו בנים זה מזה, אמר אין אנו מועילים להב״ה, עמדו וגרשו זה את זו. הלך החסיד ונשא רשעת אחת ועשתה אותו רשע, וזאת נשאת לרשע ועשתה אותו צדיק, לפי שכל מן האשה. מפני מה מסרו מצות נדה לאשה ולא לאדם, היא קלקלה בחדרי בטנה לפיכך תלקה בחדרי בטנה. ד״א שהיה אדה״ר דמו של הב״ה ושפכתו לפיכך מסרו לה מצות נדה. ומפני מה מסרו לה מצות חלה, כשברא הב״ה את הארץ הפריש ממנה חלה וממנה ברא אדה״ר והקדישו והיה קדש, ולא היו ישראל צריכים לחלה, אלא בעבור שהיתה תרומתו של הב״ה ונעשתה חל שנטמאת, לפיכך מסרו לה מצות חלה לכפר על החלה שנטמאת. מפני מה מסרו מצות הנר לאשה, מפני שהיה גלגל עקבו של אדה״ר מכהה גלגל חמה שבראו הב״ה בצלמו כדמותו שנאמר כי בצלם אלהים וגו׳ (בראשית ט׳ ו׳) ולא היה צריך לאור הנר, שנרו היה מאיר לעולם וכשהחטיא⁠[ת]⁠ו כבה מאורו והחשיכה כל העולם כלו, ובעבור החשך היה מפחד שלא ישופנו נחש שנאמר ואמר אך חשך ישופני וגו׳ (תהלים קל״ט י״א) וגרמה שיחשיך אור הנר לפיכך נתחייבה באור הנר. ומפני מה בשבת, מפני שבשבת חטא, לפיכך מסרו לה מצות הנר לכפר על הנר שכבתה. ד״א נשמתו של אדם היה נר, שנאמר נר ה׳ נשמת אדם (משלי כ׳ כ״ז), ועל שכבתו נתחייבה בה.

וַיַּפֵּל ה׳ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה – בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדָם הָרִאשׁוֹן טָעוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וּבִקְּשׁוּ לוֹמַר לְפָנָיו קָדוֹשׁ. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ וְאִיפַרְכּוּס שֶׁהָיוּ בִּקְרוּנִין וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה מְבַקְשִׁין לוֹמַר הִמְנוֹן וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין אֵיזֶה הוּא מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ, נְטָלוֹ וּדְחָפוֹ וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לִקְרוּנִין, וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁהוּא אִיפַרְכּוּס. כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִפִּיל עָלָיו שֵׁינָה וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁהוּא אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ב׳:כ״ב) ״חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ״.

וַיַּפֵּל ה׳ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה – תְּחִלַּת מַפֹּלֶת שֵׁינָה, דָּמִךְ לֵיהּ לֹא לָעֵי בְּאוֹרַיְתָא, דָּמִךְ לֵיהּ לָא עָבִיד עֻבְדָּא. שָׁלֹשׁ תַּרְדֵּמוֹת הֵן {א} תַּרְדֵּמַת שֵׁינָה ״וַיַּפֵּל ה׳ תַּרְדֵּמָה״, {ב} תַּרְדֵּמַת נְבוּאָה (בראשית ט״ו:י״ב) ״וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם״, {ג} תַּרְדֵּמַת מַרְמְטָה ״אֵין רוֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים כִּי תַּרְדֵּמַת ה׳ נָפְלָה עֲלֵיהֶם״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף תַּרְדֵּמָה שֶׁל שְׁטוּת, (ישעיהו כ״ט:י׳) ״כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה׳ רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם״. שָׁלֹשׁ נוֹבְלוֹת הֵן, נֹבְלוֹת מִיתָה – שֵׁינָה, נוֹבְלוֹת נְבוּאָה – חֲלוֹם, נוֹבְלוֹת הָעוֹלָם הַבָּא – שַׁבָּת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים נוֹבְלוֹת אוֹרָה שֶׁל מַעְלָה – גַּלְגַּל חַמָּה, נוֹבְלוֹת חָכְמָה שֶׁל מַעְלָה – תּוֹרָה.

וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו – מִבֵּין ב׳ עִלְעוֹהִי. תַּחְתֶּיהָ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא תַּחְתֶּנָּהּ. מִתְּחִלַּת הַסֵּפֶר וְעַד כָּאן אֵין כְּתִיב סָמֶ״ךְ כֵּיוָן שֶׁנִּבְרֵאת חַוָּה נִבְרָא סָטָן. אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם (לעיל פסוק יא) ״הוּא הַסֹּבֵב אֶת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה״, אֱמוֹר לוֹ: בִּנְהָרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

תַּחְתֶּנָּה – עָשָׂה לוֹ נוֹי לְתַּחְתִּיתוֹ שֶׁלֹּא יִתְבַּזֶה כִּבְהֵמָה, עָשָׂה לוֹ מַנְעוּל וְאַפִּיפוֹרֵן כָּבוּשׁ עָלָיו שֶׁלֹּא יְהֵא מִצְטָעֵר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹשֵׁב, עָשָׂה לוֹ כְּסָתוֹת, עָשָׂה לוֹ קְבוּרָה, עָשָׂה לוֹ תַּכְרִיכָיו.

מַטְרוֹנָא שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסֵי, לָמָּה בִּגְנֵבָה אָמַר לָהּ, מָשָׁל אִם הִפְקִיד אָדָם אֶצְלֵךְ אוּנְקִיָא שֶׁל כֶּסֶף בַּחֲשַׁאי וְהֶחֱזַרְתְּ לוֹ לִיטְרָא שֶׁל זָהָב בְּפַרְהֶסְיָא, זוֹ גְּנֵבָה אָמְרָה לוֹ, וְלָמָּה בְּמַטְמוֹנִית אָמַר לָהּ, בִּתְחִלָּה בְּרָאָהּ לוֹ וְרָאָה אוֹתָהּ וְהִפְלִיגָהּ מִמֶּנּוּ וְחָזַר וּבְרָאָהּ לוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה. אָמְרָה לוֹ, מוֹסֶפֶת אֲנִי עַל דְּבָרֶיךָ, אֲמוּרָה הָיִיתִי לְהִנָּשֵׂא לַאֲחִי אִמָּא, וְעַל יְדֵי שֶׁגָּדַלְתִּי עִמּוֹ בַּבַּיִת נִתְכַּעַרְתִּי בְּעֵינָיו וְהָלַךְ וְנָשָׂא לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת וְאֵינָהּ נָאָה כְּמוֹתִי. מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה נָשׂוּי לַחֲסִידָה אַחַת וְלֹא הֶעֱמִידוּ בָּנִים. אָמְרוּ, אֵין אָנוּ מוֹעִילִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלוּם, הָלַךְ וְגֵרְשָׁהּ. הָלַךְ זֶה וְנָשָׂא רְשָׁעָה אַחַת וְעָשְׂתָה אוֹתוֹ רָשָׁע וְהָלְכָה זוֹ וְנִשֵּׂאת לְרָשָׁע וְעָשְׂתָה אוֹתוֹ צַדִּיק, הֱוֵי שֶׁהַכֹּל מִן הָאִשָּׁה.

שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִפְּנֵי מָה אִישׁ יוֹצֵא וּפָנָיו לְמַטָּה וְאִשָּׁה יוֹצְאָה וּפָנֶיהָ לְמַעְלָה. אָמַר לָהֶם, הָאִישׁ מַבִּיט לִמְקוֹם בְּרִיָּתוֹ וְהָאִשָּׁה לִמְקוֹם בְּרִיָּתָהּ מִפְּנֵי מָה הָאִשָּׁה צְרִיכָה לְהִתְבַּשֵּׂם וְהָאִישׁ אֵין צָרִיךְ לְהִתְבַּשֵּׂם, אָמַר לָהֶם, אָדָם נִבְרָא מִן הָאֲדָמָה וְהָאֲדָמָה אֵינָהּ מַסְרַחַת, וְחַוָּה נִבְרֵאת מֵעֶצֶם, אִם תַּנִּיחַ בָּשָׂר שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח מִיָּד מַסְרִיחַ. מִפְּנֵי מָה אִשָּׁה קוֹלָהּ הוֹלֵךְ וְהָאִישׁ אֵין קוֹלוֹ הוֹלֵךְ, אָמַר לָהֶם, אִם תְּמַלֵּא אֶת הַקְּדֵרָה בָּשָׂר אֵין קוֹלָהּ הוֹלֵךְ, וְכֵיוָן שֶׁאַתְּ נוֹתֵן לְתוֹכָהּ עֶצֶם מִיָּד קוֹלָהּ הוֹלֵךְ מִפְּנֵי מָה הָאִישׁ נוֹחַ לְהִתְפַּתּוֹת וְאֵין הָאִישָּׁה נוֹחָה לְהִתְפַּתּוֹת. אָמַר לָהֶם אָדָם נִבְרָא מֵאֲדָמָה, כֵּיוָן שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לְתוֹכָהּ טִפָּה אַחַת שֶׁל מַיִם מִיָּד הִיא נִשְׁרֵית וְחַוָּה נִבְרֵאת מֵעֶצֶם, אֲפִילּוּ אַתָּה שׁוֹרֶה אוֹתוֹ כַּמָּה פְּעָמִים אֵינוֹ נִישׁוֹר.

מִפְּנֵי מָה הָאִישׁ תּוֹבֵעַ בָּאִשָּׁה וְאֵין הָאִשָּׁה תּוֹבַעַת בָּאִישׁ, אָמַר לָהֶם מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאֶחָד שֶׁאִבֵּד אֲבֵדָה, הוּא מְבַקֵּשׁ אֲבֵדָתוֹ, וַאֲבֵדָתוֹ אֵינָהּ מְבַקַּשְׁתּוֹ. מִפְּנֵי מָה הָאִישׁ מַפְקִיד זֶרַע בָּאִשָּׁה, וְאֵין הָאִשָּׁה מַפְקֶדֶת זֶרַע בָּאִישׁ, אָמַר לָהֶם לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ פִּקָּדוֹן, מְבַקֵּשׁ אָדָם נֶאֱמָן שֶׁיַּפְקִדֵנוּ אֶצְלוֹ מִפְּנֵי מָה הָאִישׁ יוֹצֵא וְרֹאשׁוֹ מְגֻלֶה וְהָאִשָּׁה יוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ מְכֻסֶּה, אָמַר לָהֶם, לְאֶחָד שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ מִבְּנֵי אָדָם לְפִיכָךְ יוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ מְכֻסֶּה מִפְּנֵי מָה מְהַלְכוֹת אֵצֶל הַמֵּת תְּחִלָּה, לְפִי שֶׁהֵן הֵבִיאוּ מִיתָה לָעוֹלָם, מִפְּנֵי מָה נִתַּן לָהּ מִצְוַת נִדָּה, לְפִי שֶׁשָּׁפְכָה דָּמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, מִפְּנֵי מָה נִתַּן לָהּ מִצְוַת חַלָּה, עַל יְדֵי שֶׁקִּלְקְלָה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה גְּמַר חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם מִפְּנֵי מָה נִתַּן לָהּ מִצְוַת נֵר שַׁבָּת, עַל יְדֵי שֶׁכִּבְּתָה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁקָּרוּי (משלי כ׳:כ״ז) ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״.

אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֱלֹהֵיכֶם גַּנָּב הוּא, דִּכְתִיב ״וַיַּפֵּל ה׳ תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם אָמְרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ, שָׁבְקֵה, דַּאֲנָא מְהֲדַרְנָא לֵיהּ. אָמְרָה לוֹ, תֵּן לִי דּוּכוּס אֶחָד אָמַר לָהּ, לָמָּה לָךְ. אָמְרָה לוֹ לִסְטִין בָּאוּ עָלֵינוּ הַלַּיְלָה וְנָטְלוּ מִמֶּנּוּ קִיתוּת שֶׁל כֶּסֶף, וְהִנִּיחוּ לָנוּ קִיתוּת שֶׁל זָהָב. אָמַר לָהּ, וּלְוַאי שֶׁיָּבֹאוּ עָלֵינוּ בְּכָל יוֹם. אָמְרָה לוֹ, וְלֹא יָפֶה הָיָה לוֹ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּטַל מִמֶּנּוּ צֶלַע אֶחָד וְנָתַן לוֹ שִׁפְחָה כְּמוֹתִי לְשַׁמְּשׁוֹ. אָמַר לָהּ, הָכֵי קָאֲמִינָא, לִשְׁקְלֵיהּ בְּהֶדְיָא אָמְרָה לוֹ אָתֵי לִי אוּמְצָא אַיְתִי לָהּ, אוֹתְבָה תּוּתֵי בַּחְשָׁא אַפִּיקְתָּה אָמְרָה לוֹ אֱכֹל, אָמַר לָהּ מְאִיסָא לִי אָדָם נַמִּי, אִי שָׁקְלָהּ בְּהֶדְיָא הֲוָה מְאִיסָא לֵיהּ.

פאוקע אללה סבאתא עלי אדם לילא יחס^א פנאם ואסתל אחדי^ב אצ׳לאעה וסד מכאנהא בלחם.

א. ״לילא יחס״ ליתא בפירוש הארוך

ב. א אחדא

והפיל ה׳ שינה כבדה¹ על אדם כדי שלא ירגיש, וישן, ולקח בנחת² אחת מצלעותיו, וסתם את מקומה בבשר.

1. ״סבאתא״ – שינה כבדה (נוה שלום).

2. ״ואסתל״ – לקח בנחת ובעדינות (נוה שלום, בלאו).

ויפל י״י אלהים תרדמה על האדם ויישן – תנומה פחותה משֵּׁנה ושנה פחותה מתרדמה. ופירוש הנה לא ינום ולא יישן (תהלים קכ״א:ד׳) אין צריך להזכיר לא יישן. (מובא בראב״ע פירוש שני)

מצלעותיו – מסטריו, כמו: ולצלע המשכן (שמות כ״ו:כ׳). זו היא שאמרנו (רש״י בראשית א׳:כ״ז): שני פרצופין נברא.

ויסגר – מקום החתך.

ויישן ויקח – שלא יראה חתיכות הבשר שממנו נבראת ותתבזה עליו.⁠^א

א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165: ״ותתגנה בעיניו״. בדפוס רומא: ״ותתגנה עליו״.

מצלעותיו OF HIS RIBS – The word means of his sides, similar to (Shemot 26:20) ולצלע המשכן "and for the second side of the tabernacle"; this has a bearing upon what they (the Sages) say, (Eiruvin 18a): They were created with two faces (sides).

ויסגור AND HE CLOSED UP – the place where it was cut (Berakhot 61b).

ויישן ויקח AND HE SLEPT AND – then HE TOOK in order that he should not see the piece of flesh out of which she was created, for she might be despised by him (Sanhedrin 39a).

ויפל ה׳ אלהים תרדמה – ¹ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי אמר תחלת מפולת הוא תרדמה. ישן ולא לומד. ישן ולא עוסק בדרך ארץ. לכך נאמר ויפל.

ויפל ה׳ אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו – ²אמר ליה קיסר לר״ג. מפני מה אלהיכם הפיל תרדמה על האדם ולקח לו צלע אחת לבראות לו עזר. אמרה לו בתו של קיסר שבקיה דאנא מהדרא ליה. אמרה ליה הבו לי דיכוס אחד. אמר לה למה לך. אמרה ליה ליסטים באו עלינו ולקחו ממנו קיתון של כסף. והניחו לנו קיתון של זהב. אמר לה ולואי בכל יום כן. אמרה לו ולא יפה לו לאדם הראשון שנטל ממנו צלע אחת והביא לו שפחה כמותו לעובדו. אמר לה הכי קאמינא לישקליה בהדיא אמרה ליה הבו לי בשרא אייתו לה אותבא תותיה בחשאי אפקה אמרה לי׳ אכול. אמר לה מאיסה לי. אמרה ליה אדם נמי אי הוה שקלה בהדיא הות מאיסה ליה. לפיכך הפיל הקב״ה תרדמה על האדם שלא תתגנה עליו ולא ימאסנה.

ויקח אחת מצלעותיו – שאם בראה מן האדמה היתה מתגאה עליו.

מצלעותיו – ³מן אמצעות הגוף. ⁴לא מן הראש שלא תתגאה. ולא מן הרגלים שלא תתמאס אלא מאמצע הגוף.

ויסגור בשר תחתנה – ⁵אמר ר׳ חנינא ⁶בריה דרב אבא עד כאן לא כתוב סמ״ך. מלמד שנברא שטן עמה. והא כתיב הוא הסובב (פסוק יא) ההוא בנהרות כתיב.

ויסגור בשר תחתנה – שאין הקב״ה מחסר מן יצוריו כלום אלא נוטל ועוד ממלא אותה הבריאה כמו שנטל יו״ד מן שרי ונתן לה ה״א והוסיף הקב״ה ה״א על אברהם. וחזרה היו״ד להיות שלמה.

וכן למשה ואעשה אותך לגוי גדול וכן היה. דכתיב ובני רחביה רבו למעלה (דברי הימים א כ״ג:י״ז). ומה רבו למעלה. ⁷למעלה מששים רבוא וישראל לא חסרו.

ויקח אחת מצלעותיו – ⁸לפיכך האשה צריכה תיקון תכשיטין וריחות ובשמים ולא האיש. כי האיש נברא מן האדמה. והאדמה אין צורך לבשמה. ⁹אבל הבשר צריך מלח ובשמים שלא תסרח.

¹⁰האדמה אין קולה נשמע כמו העצם. כך האשה קולה צלולה וקולה הולך למרחוק יותר משל האיש.

¹¹האשה הולכת בדרך ומדברת עם אדם ופניה כלפי האיש. והאיש פניו כלפי האדמה. זה אל מקום שנוצר ממנו מבטו. וזאת אל מקום שנולדה ממנה מבטה. ¹²האיש תובע באשה. לפי שמי שאבד מבקש. והצלע ניטלה ממנו ותובעה.

1. ר׳ יהושע דסכנין. ב״ר פי״ז. ילקוט רמז כ״ג.

2. א״ל קיסר לר״ג. סנהדרין ל״ט ע״א. ובגמ׳ הגי׳ א״ל כופר לר״ג.

3. מן אמצעיות הגוף. עי׳ ב״ר פי״ז ושמואל אמר וכו׳.

4. לא מן הראש. ב״ר פי״ח.

5. א״ר חנינא. ב״ר שם.

6. בריה דר׳ אבא. בב״ר שם הגי׳ בריה דרב אידי. ובכ״י פלארענץ ברי׳ דרב אבין.

7. למעלה מס׳ רבוא. ברכות ז׳ ע״א.

8. לפיכך האשה צריכה תקון. עי׳ ב״ר פי״ז במאמר שאלו את ר׳ יהושע.

9. אבל הבשר צריך מלח. סנהדרין צ״א ע״ב. ב״ר שם.

10. האדמה אין קולה נשמע כמו העצם. עי׳ ב״ר פי״ז משל אם תמלא קדרה בשר אין קולה הולך כיון שתתן לתוכה עצם מיד קולה הולך. ועיין נדה ל״א ע״ב. וברש״י שם זה ממקום שנברא.

11. האשה הולכת בדרך ומדברת עם אדם פניה כלפי האיש והאיש פניו כלפי האדמה. רבינו שיכל את ידיו לפרש כוונת המדרש מפני מה האיש יוצא פניו למטה והאשה יוצאת פניה למעלה. על ההליכה בדרך. ועי׳ רש״י נדה ל״א ע״א ד״ה דרך ועי׳ סוטה י״א ע״ב:

12. האיש תובע באשה. ב״ר שם. קדושין ב׳ ע״ב נדה ל״א ע״ב.

ויפל – מהבנין הכבד הנוסף, וכן: וישב אותם אברם (בראשית ט״ו:י״א).

תרדמה – יותר משינה, ושינה יותר מתנומה (משלי ו׳:ד׳). והתי״ו נוסף.

אחת מצלעותיו – שתי צלעות היו, כענין: ולצלע המשכן (שמות כ״ו:כ׳).

ומלת צלע – לשון נקבה, כטעם: צד.

תחתנה – והוא: מקומה, והוא לשון יחיד והנו״ן נוסף. ותחתיה (ויקרא י״ג:כ״ג) [ביו״ד]⁠^א – לשון רבים, וכן: תחתני (שמואל ב כ״ב:ל״ז), גם תחתי (תהלים י״ח:ל״ז).⁠¹ [כי לא נמצא מזאת תחתי כמשקל: רגלי עמדה במישור (תהלים כ״ו:י״ב).]⁠^ב

1. כלומר: לשתי המלים בכל צמד יש מובן אחד, ואין הפרש בין אם מופיע האות נו״ן או לא.

א. ההוספה מכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, ועוד עדי נוסח.

ב. ההוספה מכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, ועוד עדי נוסח.

AND THE LORD GOD CAUSED A DEEP SLEEP TO FALL. Va-yappel (caused to fall) is a hifil, as is va-yashev (drove away) in and Abram drove them away (Gen. 15:11).⁠¹

A DEEP SLEEP. Tardemah is a deeper sleep than shenah, and shenah is a deeper sleep than tenumah.⁠² The tav of tardemah (deep sleep) is not part of its root.⁠³

ONE OF HIS RIBS. Adam had two sides.⁠⁴ Tzela here is like tzela (side) in and for the second side (tzela) of the tabernacle (Ex. 26:20).⁠⁵ Tzela is a feminine noun. It means a side.

INSTEAD THEREOF. Tachtennah means in its place. Tachtennah (instead thereof) spelled with a superfluous nun is in the singular. Tachtehah is its plural form. Tachteni (under me) and tachtai (under me)⁠⁶ are similar.⁠⁷

1. Both va-yashev and va-yappel are hifils whose first root letter is a nun. The root of the former is nun, shin, bet and of the latter, nun, peh, lamed.

2. There are a number of Hebrew terms for sleep, tardemah, shenah and tenumah.

3. The root being resh, dalet, mem.

4. JPS translates tzela as rib, Ibn Ezra as side.

5. Ibn Ezra's comment is in keeping with the Rabbinic view (Erubin 18a) that man was originally created male and female. God then separated the one female side from the male side (Krinsky).

6. Cf. II Sam. 22:40; Ps. 18:40.

7. Tachteni, the singular form, has the superfluous nun; tachtai, its plural form, does not (Weiser).

אמר ר׳ משה הכהן: כי תנומה פחותה משינה, ושינה פחותה מתרדמה. ויפרש: הנה לא ינום ולא יישן (תהלים קכ״א:ד׳) – אין צריך להזכיר לא יישן.

ואני אומר: כי מלת שינה כוללת התנומה והתרדמה. והעד: שאמר הכתוב: ויישן, ולא וירדם. והעד: וישנו שנת עולם (ירמיהו נ״א:ל״ט).

אחת מצלעותיו – כצלעות המשכן שהן שתים.

תחתנה – מקומה.

דקדוק ויישן – בעלי היו״ד הנראין בפה לשון הצווי, כמו: ירא את י״י (משלי ג׳:ז׳), ים ודרום ירשה (דברים ל״ג:כ״ג), ולא כן מלת יֵדַע או יֵרֵד.

ויפֵל תרדמה – יותר משינה, ושֵינה יותר מתנומה, והפיל האל תרדמה עליו כדי שלא ירגיש האדם בכאב בקחתו אחת מצלעותיו. ואף על פי שיוכל האל לעשות זה שלא ירגיש האדם בכאב בקחתו הצלע, דע כי לא יעשה האל מופת במקום שאין צריך מופת, והפלת התרדמה אינה מופת וחדוש כי פעמים רבות ירדם האדם בשנתו.

ורבותינו ז״ל פרשו (בראשית רבה י״ז): כי אם היה לוקחה ממנו מדעתו והוא ער היתה מאוסה לו, עכשיו שהביאה לו שלא מדעת היתה חביבה עליו, ולקיחת הצלע וסגירת הבשר תחתנה ובנין האשה מהצלע הכל גזרה מאתו יתברך להיות^א כך, ולא היה כשאר היצירות, וכבר כתבנו קצת טעם בדבר, ובאמרו ויישן אחר שאמר תרדמה להודיע כי התרדמה היתה לו מתחלה עד שנלקחה הצלע ונסגר מקום החסרון בבשר ואחר כן ישן שינת מנוחה עד שנח לו מכאבו. ואיפשר שהשינה הזאת היתה השנה הראשונה שישן אחרי שנוצר, כי ביום הששי היו כל הספורים שספר הכתוב בו עד שנולדו לו הבנים כמו שאמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה כ״ב) כי הכל היה ביום הששי.

ויקח אחת מצלעותיו – מצאנו מחלוקת בזה בדברי רבותינו ז״ל (עירובין י״ח): כי יש אומרים כי שני פרצופין היו מחברין גב זה לגב זה, וזה הוא שאמר זכר ונקבה ברא אותם (בראשית א׳:כ״ז), ויפרשו צלע – צד, כמו צלע המשכן.

ויש אומרים: צלע כמשמעו, וכן תרגם אנקלוס: עלעא, ונסיב חד מעלעוהי.

תחתֵנה – כמו תחתיה, כי יבא נו״ן ה״א לנקבה הפעולה, ואף על פי שאין המנהג כן בשמות וכן בא: תכריע קמי תחתני (שמואל ב כ״ב:מ׳) כמו תחתי.

א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 נוסף כאן: ״כל״.

ויפל, the word תרדמה describes a sleep far deeper than ordinary sleep every night, שינה, and שינה itself is a deeper sleep than תנומה. The reason why God made Adam fall into such a deep sleep was to ensure that he would not feel the surgery being performed on his body. Although, if God had wanted to, He could have performed painless surgery while Adam was awake and watching the proceedings, we must always remember that God does not perform miracles unless they are absolutely necessary. When there is a solution to a problem within the parameters of well known laws of nature, God makes use of them. Putting Adam into a deep sleep known as תרדמה was not something miraculous, seeing that such deep sleep does occur quite frequently in some people’s lives.

Our sages (Sanhedrin 39) state (surmise) that if God had removed this part of Adam’s body (skeleton) from him while he had been aware of it, he might subsequently have detested Chavah, remembering how she looked before she was fit to be presented to him.⁠¹ Not having watched any part of the process, but being presented with a beautiful female all of a sudden, Adam was bound to be overjoyed and grateful to God not only for having taken care of his problem, but for the manner in which God had taken care of it. He realised, of course, that men in the future would not have their wives “manufactured” in the same way. We already explained on verse 18 why the other females of the species were not literally created through removing part of the male’s body and building it up with externally secured tissue made from earth. Having described Adam as in a state of תרדמה, the kind of sleep induced by an anesthesia, why did the Torah add the words ויישן, “he slept?” The Torah wanted us to know that the deep sleep lasted only until the operation had been performed and the wound had been closed up. After that Adam only slept the kind of sleep which is a form of quiet relaxation. It is possible that the sleep referred to in our verse as ויישן, was actually Adam’s first experience of sleep since he had been created. We must not forget that all the details we heard about man occurred in the second half of the sixth “day” of creation. This day was so full of activities that it did not end until the children Kayin and Hevel had been born (Sanhedrin 38).

ויקח אחד מצלעותיו, concerning the precise meaning of these words we find a disagreement among the sages (Bereshit Rabbah 17,6). Some scholars believed that when God created Adam he had two faces –seeing that the Torah reports God as having created אותם, “them,” not “him.” They understand man’s original appearance to have been something like the Siamese twins, and the word צלע meaning the same as when used in connection with the “sides” of the Tabernacle (Exodus 26,20) Other scholars understand the word צלע literally, as referring to one of Adam’s ribs. This is also the way Onkelos translates it. תחתנה, as if the Torah had written תחתיה,”in its stead.”

1. The Talmud there illustrates the manner in which Rabban Gamliel’s daughter explained to the Roman Emperor who had claimed that God had stolen a rib from Adam, why it had been necessary to do this in a clandestine fashion. She invited the Emperor to watch her prepare a piece of raw meat and to observe every step before this piece of meat was fit to be served on the table. Having watched this, the Empeor lost his craving for the meat in question. Rabban Gamliel’s daughter told the Emperor to imagine what Adam would have felt like if he had had to watch how his mate was produced step by step.

ויפל ה׳ אלהים תרדמה על האדם ויישן – אבל האל נתן בו כח התאוה, ולא ראה שיהיה ער בשכלו תמיד, אלא שיישן וירדם פעמים מהערת השכל ויתעסק בעפריות, כדי שיהיה לו עזר במציאות זה העולם. ומה שזכר שינה ותרדמה, כי פעמים יישן ופעמים ירדם; והכל לפי התגברות טבעו.

ויקח אחת מצלעותיו – מצדדיו. והוא השכל החמרי שזכרנו, אשר ישתמש האדם בקצתו בתאוותיו. ומה שאמר ׳ויקח׳ ר״ל: לקחו מאת השכל האנושי להבדילו ממנו.

ויסגור בשר תחתנה – סגר בבשר – שהוא מושב התאוה וממעמדה – בפני השכל האנושי. וכל זה בטבע האדם.

ויפל {וגו׳} תרדמה על האדם – לפי הפשט: חס הקב״ה על אדם הראשון שלא להכאיבו, לפיכך הפיל עליו שינה.⁠¹

וישן ויקח אחת מצלעותיו – אחת מצלעותיו – שמואל אמר מבין תרין עלעוהי (בראשית רבה י״ז:ו׳).

ויסגור בשר תחתינה – ׳תחתה׳ אין כתיב כאן, דמשמע תחתית של דבר,⁠^א אלא: תחתינה כתיב,⁠² פירוש: תחת השתים.

ויסגור בשר – עד בריאת האשה לא כתיב סמ״ך, ללמדך כי באת אשה בא סטן (בראשית רבה י״ז:ו׳).

דבר אחר: ללמדך שהאשה סמך לבעלה. ופריך התם, והא כתיב: הסובב את כל ארץ החוילה (בראשית ב׳:י״א). ומשני: ההוא בנהרות הוא דכתיב (בראשית רבה י״ז:ו׳).

בשר תחתנה – עשה לו כסתות,⁠³ היינו בשר העגבות.

1. כן בפרקי דרבי אליעזר י״ב.

2. כן בבראשית רבה י״ז:ו׳.

3. כן בבראשית רבה י״ז:ו׳.

א. כן בכ״י אוקספורד קנוניצי 28. בכ״י מינכן 224 חסר: ״כאן דמשמע תחתית של דבר״.

ויפל תרדמה על האדם, according to the plain meaning of the text, the meaning of this phrase is that "God cast a deep sleep over Adam;⁠" this was so that the surgery He performed on him should not cause him any pain. He made him unconscious.

וישן ויקח אחת מצלעותיו, "and while he was asleep, He took one of his ribs;⁠" Samuel, in Breshit Rabbah 17,6 says that He took one rib from between other ribs, and that this justifies the word תחתנה, which is in the plural mode.

ויסגר בשר תחתנה, "He closed up that spot with flesh.⁠" The Torah did not write: תחתה which would have meant that He replaced the area of the incision with flesh instead;

ויסגור בשר; until the creation of woman the letter ס had not appeared in the Torah; this is to teach us that Satan had not found an entrance into the world until woman had been created. A different exegesis: the appearance of the letter ס is to remind us that a wife is always close to her husband. Concerning the query raised in B'reshit Rabbah that the letter ס had already appeared in the word: הסובב in verse 11 of our chapter, we must answer that the subjects in that verse are two rivers, not a human being.

בשר תחתנה, a reference to the flesh of man's buttocks. (Compare B'reshit Rabbah 17,6.)

ויפל תרדמה וישן ויקח – ותימ׳ מפני מה לא לקח בעודו ער. י״ל שלא יתבזה אותה וכו׳. וכן בהלכה. ולכך לקח מן הצלע ולא משאר איברים שלא תהא יוצאנית אם היה לוקח מן הרגל וכן כו׳ (עי׳ בראשית רבה יח:ב).

ויסגור בשר – אין ס׳ עד כאן¹. מגיד שהאשה סמך לבעלה.

1. והא יש ב׳ פעמים סמ״ך קודם זה: שם אחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה (ב:יא). ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש (ב:יג). וצ״ע.

ויסגר בשר תחתנה – דרשו ז״ל כיון שנבראת אשה נברא שטן עמה, מתחלת הספר וע״כ לא תמצא אות סמ״ך ללמדך שכיון שנבראת אשה נברא שטן עמה, וא״ת הסובב, ההוא בנהרות כתיב.

ויסגר בשר תחתנה, "He filled in flesh in its place.⁠" With reference to the letter ס in the word ויסגר, Bereshit Rabbah 17,6 writes that as soon as Chavah was created Satan was created alongside her. We did not find the letter ס which symbolises Satan [the סיטרא אחרא, "the spiritually negative section of the emanations in kabbalistic language, Ed.] until we came to this word in the Torah. If you were to point out that the letter ס already appeared in 2,13 where the Torah speaks of the rivers flowing around the whole land of Cush, סובב את כל הארץ כוש, the letter was used there only in connection with the rivers, not in connection with the creation of either man or woman and their fates.

ויקח אחת מצלעותיו – פירש״י מסטריו כמו ולצלע המשכן וזהו שאמרו דו פרצופין נבראו. אומר הר״ר אליקים לפי שיש לטעות ולפרש מצלעותיו לשון צלעות שבשדרה פי׳ כן. וכן הוא שאין לפרשו לשון צלעות שבשדרה. דא״כ לא יוכל להוכיח מכאן דו פרצופין נבראו.

ויסגור בשר תחתנה – מלמד שהשטן נברא עם האשה שבכל הבריות שברא אין כתי׳ סמ״ך אלה באשה וכן אחז״ל היא אשה היא מ״ה היא שטן היא יצר הרע והמ״י.

ויפל ה׳ אלהים – ג׳ הכא ואידך ויפל עליו וימות. ויפל בקרב מחנהו. זה שדדז״ל באחד שהרג שוגג ואחד מזיד שהקדוש ברוך הוא מזמנן בפונדק אחד ועולה בסולם וכו׳ וזהו ויפל בקרב מחנהו שהקדוש ברוך הוא מזמנן במחנהו.

ויסגור – ב׳ במסורה הכא ואידך ויסגור ה׳ בעדו, רמז לסגירת בשר שהיו אסורים בתשמיש המטה בתיבה כשסגר ה׳ בעדו אז ויסגור בשר.

ויסגור בשר תחתנה – אית׳ בב״ר [פ׳] י״ז אין סמ״ך כתיב עד ויסגור בשר תחתנה והוא סמ״ך דסטנא, דאשה היא סטנא, ופריך והכתיב הוא הסובב את כל ארץ כוש, ומתרץ ההוא ספור דבי׳ בעלמא.

ד״א בכל מעשה בראשית לא כתיב סמ״ך כי אם באשה, לפי שהאשה סוגרת האדם מן החטא והוא שכתו׳ בה (שיר השירים ח׳) אם דלת היא הרי שכבת זרע שמור.

מצלעֹתיו – רוצה לומר מצדדיו. אמרו בבראשית רבה (יז, ו): ״⁠ ⁠׳ויקח אחת מצלעֹתיו׳ — ר׳ שמואל ב״ר נחמן אמר: מן סטרוהי, כמה דתימר: ׳ולצלע המשכן׳ (שמות כו, כ)״.

ויסגֹר – אצר והסתיר, כמו ׳יסגֹר על איש׳ (איוב יב, יד). והענין היה שה׳ יתעלה ברא על דרך מופת באחד מצדדי האדם קרום בדמות שליא, ברא בו הבשר שנתהוה ממנו חוה. ואמנם היה בריאת האשה מן האיש, לפי שהוא הסיבה במציאותה, רוצה לומר שהיא נבראת לעבודתו. ולהורות שהוא במדרגת ההתחלה לה הושמה בריאתה ממנו, כדי שתהיה יותר נשמעת אליו לעובדו העבודה הצריכה לו; עם שבזה האופן גם כן נמצאת יותר מתיחסת אל טבע האדם. ואולם בשאר הבעלי חיים אין הענין כן, ולזה נבראו יחד ממקום אחד. וכבר אמרו זה בבראשית רבה (יז, ח), רוצה לומר שאדם נברא מן האדמה וחוה נבראת מאדם.

ודע כי אין אומרו ׳עצם מעצמי׳ (כג) ממה שיחייב שתהיה בריאתה מן האדם בשלקח ה׳ יתעלה עצם מעצמיו, והוא הצלע; שאם היה הדבר כן, היה גם כן מחוייב לזאת הסיבה שתהיה בריאתה ממנו בשלקח ה׳ יתעלה חלק מבשרו, כי הוא אמר ׳עצם מעצמי ובשר מבשרי׳. וגם כן אם היה הדבר כן, היה האדם חסר זה העצם אחר בריאת חוה, וזה מגונה.

והנה הפיל ה׳ יתעלה תרדמה על האדם בְּדרך שהגיעה לו השינה, ובאחד מצדדיו ברא ה׳ חתיכת בשר מכוסת בקרום, כמו שיהיה בעת הבריאה אשר תהיה ברחם, ומהחתיכה ההיא ברא ה׳ יתעלה האשה בְּדרך שתִּשְׁלַם הבריאה ברחם — רוצה לומר שיתהוו מהשפיר האברים הפנימיים והחיצונים באופן אשר התבאר בספר בעלי חיים,

והנה אחר שבא לכלל הכרה זו מיד ויפל ה׳ אלהים תרדמה על האדם ויישן. וכבר אז״ל שהיתה תרדמה זאת כדי שלא תתבזה בפניו אם יראה הויתה בעיניו (סנהדרין ל״ט.). גם יתכן שהרדימו כדי שלא יכאב עליו בשרו בפרק חבוריו. והנכון שעשה כן כדי שתבא לו בהסח הדעת כענין מציאה פתאומית וישמח בה מאד כענין שנאמר בדברי הימים וישמח חזקיהו וכל העם על ההכין האלהים לעם כי בפתאום היה הדבר (דברי הימים ב כ״ט:ל״ו) יראה שנמצא רוב חדוה בהרגשת הדבר המשמח פתאום ע״ד שאמר שהכאב הוא הרגשת המנגד פתאום ולזה התחייב שם מזה הצד השמחה כמו שתחוייב השמחה ג״כ למה שהרגיש תחלה בחסרונה כי על כל אחד משני אלו הענינים נקראה האשה מציאה וכמ״ש מצא אשה מצא טוב (משלי י״ח:כ״ב) לעת מצוא לעת נשוא אשה (ברכות ח׳.) לומר כי מצא מה שבקש בעת שלא חשב למצאו ושני הענינים יחד מרבים השמחה בלב המוצא וזהו עקר ושרש שמחת חתנים.

ויקח אחת מצלעותיו. הנה בלוקחו אחת מצלעותיו לעשות ממנה האשה השלים מה שכוונו הש״י להבדילו משאר המינים כפי מה שחוייב ממה שנתברר בפ׳ החבור שהקדמנו כי להיותם צריכים אל הדבוק וקשר האהבה מזולתם מהחיים ראתה חכמתו יתברך לחזק הסבה מאד ביניהם במה שימצאו זה מזה ושיעשה האחד מהאחר כדי שיהיו מעצם א׳ ולא יתפרדו כי כפי התיחדם והתדמותם תתחזק האהבה והחברה ביניהם. ועוד שימעט בזה החלק העפרי במינם מכל הב״ח שכל א׳ מהם רצוני זכר ונקבה הראשונים לוקחו מהאדמה.

מצלעותיו מסטריו. בב״ר מל׳ צד דהיינו צד אחוריו כי תרגום ולצלע המשכן ולסטר משכנא ולא מלשון נשתברו רוב צלעותיו וזהו אליבא דכ״ע כמו שכתב רש״י בפ׳ עושין פסין דבין לרב ובין לשמואל לשון צד הוא כמו ולצלע המשכן השנית ומ״ש אחר זה זהו שאמרנו שני פרצופין נבראו לאו מתרגום סטרו הוא דמפיק לה אלא שפירש אותו אליבא דמ״ד ויקח אחת מצלעותיו פרצוף:

ויסגור בשר תחתנה מקום החתך. זהו אליבא דמ״ד ויבן ה׳ אלהים את הצלע זנב שלא נחסר מגופו כלום והוצרך לומר מקום החתך דאלו למ״ד פרצוף הוי ויסגור בשר תחתנה כמשמעו למלאות החסרון ואע״פ שהרב ז״ל פסק כמ״ד פרצוף כדלעיל מ״מ רצה לפרש המקרא הזה אפי׳ אליבא דמ״ד זנב אבל זהו דבר תימה למה לא נהג הדרך הזאת גבי זכר ונקבה ברא אותם.

ושמא יש לומר משום דקרא דוישן ויקח מוכח טפי כמ״ד זנב שהיא חתיכת בשר ולפיכך וישן ויקח שלא תתבזה עליו וזהו מה שכיון הרב בהיפוכו שפי׳ ויסגור קודם וישן ויקח כדי להורות שלמ״ד חתיכת בשר צ״ל וישן שלא יראהו ותתגנה עליו משא״כ למ״ד פרצוף:

ויפל ה׳ אלהים תרדמה על האדם – שלא יפחד ולא יצטער.

ויקח אחת מצלעתיו – מפני שכבר צבר עפרו ובחר מבחר כל הראוי להיות חומר לצורתו החיונית. לפיכך כאשר רצה לצור צורת הנקבה, שהיא כמעט דומה אליו, היה ראוי לקחת קצת חומרו, והוא ״אחת מצלעתיו״.

[א] ויפל ה׳ אלהים תרדמה

[1] סנהדרין פרק רביעי דף לט ע״א (סנהדרין לט.)

[ב] ויסגור בשר תחתנה

[1] ברכות פרק תשיעי דף סא ע״א (ברכות סא.)

[2] ערובין פרק שני דף יח ע״א (ערובין יח.)

מיד ויפל. דאם לא כן מאי ענין ״ויפל״ לכאן:

מקום החתך. פירוש כי סגירה שייך במקום החתך, שהוא נראה פתוח וסגר אותו. ולשון ״בשר תחתיו״ שכתב – כי כל פתיחה צריך ליתן דבר בה, וקאמר שהיה סוגר בה בשר, ו״תחתינה״ קאי על הצלע. והוקשה לו למה הוצרך לסגור מקום החתוך, יהיה נשאר כך, ותירץ ״וישן ויקח״ כלומר וליטעמך למה הוצרך להפיל עליו תרדמה ולהיות ישן, אלא על כרחך כדי שלא תתבזה עליו כדסמוך, ומפני זה הכי נמי היה מסגיר אותו כדי שלא יראה בשר הגומא שממנו נוטל אשתו, ותתבזה עליו. לפיכך שינה סדר פירושו; שפירש תחילה ״ויסגור״ ואחר כך ״וישן ויקח״. והא דמשמע בעירובין (יח.) דלא צריך לומר ׳ויסגור מקום החתך׳ רק אליבא דמאן דאמר ׳זנב׳, אבל למאן דאמר ׳שני פרצופין׳ אין צריך לומר מקום החתך, דזה אינו, דודאי מתחלה היה סובר המקשה כי ״בשר תחתנה״ כאשר לקח הפרצוף היה נראה גומא וסגר בה בשר, אבל כי משני למאן דאמר ׳זנב׳ שהסגירה הוא למקום החתך, נאמר דאף למאן דאמר ׳פרצוף׳ כאשר חלק ממנו הפרצוף האחד לא היה נראה בו גומא, והא דכתיב ״ויסגור בשר תחתנה״ גם כן למקום החתך, שכיון שאין צריך לומר דהיה שם גומא:

ויסגור בשר תחתנה – אמרו במדרש (בר״ר י״ז:ו׳) שלא נמצא סמ״ך בתורה עד שנבראה האשה לפי שנברא השטן עמה. ויש ליתן טעם למה דווקא סמ״ך יותר מן ט׳ או נ׳ לפי שסמ״ך לשון סמיכה להורות כי מצד האשה צריך האדם לסמיכה כי ה׳ סומך ידו שלא יפול במצודתה כמ״ש (משלי י״ט:י״ד) ומה׳ אשה משכלת, וסומך ידו גם שלא יפול בידי יצרו הרע כארז״ל (קידושין ל:) אלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו. וסמיכה זו רמוזה בפסוק ויסגור בשר תחתנה, שהקב״ה סוגר בעדו שלא יכשל בה, מלשון ויסגור ה׳ בעדו דהיינו סגירה של הצלה. ומ״ש ויבן ה׳ את הצלע. הזכיר לשון בנין להורות שאין צריך בזיווג זה כי אם לכדי שיהיה העולם בנוי ולא חרב כמ״ש (שם ל׳:ג׳) ואבנה גם אנכי ממנה. שע״י הבנים נקרא האדם בנוי וכן בן נגזר מלשון בנין כמו שפירש״י לקמן ע״פ ויולד בן (שם ה׳:כ״ח).

אלהים ׀ תרדמה: יש פסיק בין שתי המלות, מפני כבודו של שם. [אלהים ׀ תרדמה].

מסטריו. פי׳ מצדדיו:

זהו שאמרו שני פרצופים. ר״ל דלפי פי׳ זה צלעותיו מסטריו אבל לפי פשוטו של מקרא דלעיל הוא צלע ממש:

מקום החתך. כתב הרא״ם זה אליבא דמ״ד (עירובין יח.) ויבן ה׳ את הצלע זנב שלא נחסר מגופו כלום וכו׳ אבל למ״ד פרצוף יהי׳ כמשמעו למלאות החסרון וכו׳ ואני אומר אפי׳ למ״ד פרצוף לא היה חסר מגופו כלום כי היו כמין ב׳ פרצופין עם גופן מדובקים זה בצד זה ולא נחסר אלא מקום החתך וק״ל נ״ל. ואף על פי דקאמר בגמרא (שם) בשלמא למ״ד ב׳ פרצופין היינו דכתיב ויסגור אלא למ״ד זנב מאי ויסגור ומשני מקום החתך י״ל דאי נמי היו ב׳ פרצופין הוה מחוברין קצת ביחד. [מהרש״ל]: ולפי שפשוט יותר אליבא דמ״ד פרצוף לפי שהיה כל חלל הגוף פתוח שלא ה״ל גב הוצרך לומר ויסגור כמו שסוגרין בית פתוח או תיבה פתוחה אבל למ״ד זנב לא אתי שפיר כל כך לפיכך המשיך פירוש המקרא גם לדעתו ור״ל מקום חתך. [נחלת יעקב]:

שלא יראה. בבראשית רבה (בראשית רבה י״ז:ו׳) וסנהדרין (לט). ופרש״י שלא יראה בחתיכה קודם גמר תיקונה ושם מוכח שזה התירוץ אליבא דמ״ד זנב. לפיכך הקדים הרב לפרש ויסגור מקום החתך שהוא ג״כ אליבא דמ״ד זנב כדי ללמוד שזה התירוץ ג״כ אליביה וכ״כ הרא״ם. [נחלת יעקב]:

From his sides. מסטריו means from his sides.

This [coincides with what] we said that they were created with two faces. I.e., this is true if we explain צלעותיו as "his sides.⁠" But according to the simple meaning of the verse, צלעותיו are ribs.

The place of the cut. Re'm writes: This follows the opinion (Eiruvin 18a) that Chavah was made from Adam's tail. Thus nothing was missing from his body [and only the place of the cut needed to be closed]. Whereas according to the opinion that they were first created with two faces, ויסגר בשר תחתנה follows its simple meaning: Hashem filled in the missing flesh. But I would say that even according to the opinion that they were created with two faces, nothing was missing from Adam's body. Adam and Chavah were two faces with [full] bodies, attached at the side, and only the place of the cut was missing. One might object that the above Gemara implies that ויסגר בשר תחתנה follows its simple meaning according to the opinion that they were created with two faces. Only according to the opinion that Chavah was made from Adam's tail, does it mean "the place of the cut.⁠" The answer is: Even according to the opinion that they were created with two faces, they were slightly fastened, [so a little flesh needed to be filled in]. (Maharshal) The verse reads simply according to the opinion that they were created with two faces, for Adam was left without a back and his whole body cavity was open. Thus it says that Hashem "closed,⁠" as one closes an open house or an open chest. But according to the opinion that Chavah was created from Adam's tail, the verse reads with more difficulty — thus Rashi continued to explain that according to this opinion, it means "the place of the cut.⁠" (Nachalas Yaakov)

So that he not see. This is from Bereishis Rabba 17:6 and Sanhedrin 39a, where Rashi explains [that "And he slept . . . and He took" was in order] that Adam should not see the piece of flesh before it was perfected. And there it is clear that this explanation follows the opinion that Chavah was made from Adam's tail. Thus, [contrary to the order of the verse,] Rashi on this verse first explains "the place of the cut" — which also follows the opinion that Chavah was created from Adam's tail. This was to convey that also his comment of, "So that he not see the piece of flesh" is according to the opinion that Chavah was created from Adam's tail. Re'm, too, offered this explanation. (Nachalas Yaakov)

אחת מצלעותיו – פי׳ שהיה לו מאחוריו ב׳ מיני צלעות של עצמות.

ויפל י״י אלהים תרדמה – בלי ספק שהיה האדם יושב ותוהה, כי בטח לבו בדבר י״י שעשה לו עזר כנגדו ובכל [בעלי] החיים שראה לא מצא בהן עזר כנגדו. וכאשר ישב וחושב ומתבודד, הפיל יי עליו תרדמה. ובפירוש ״תרדמה״ כתב ראב״ע ז״ל שהיא יותר משינה, ושינה יותר מתנומה. [ע״כ]. ולדעתו תרדמה [היא] שינה חזקה. ומה טעם תרדמה ויישן?⁠¹ יאמר ״ויפל וגו׳ שינה על האדם וירדם״. ואין כן. אין תרדמה שינה בתולדות, אבל נכתב על בהלת הרעיון מפני אימת מראה, או מקרה מפחיד שכמעט תצא נפשו ולא ייקץ ממנה מהרה כמו בשינה הטבעית. וכן מצאנוה בכל מקום כשראה יונה עצמו בצרה גדולה בים כתוב ״וישכב וירדם״² ורב החובל אמר לו ״מה לך נרדם? קום קרא אל אלהיך״.⁠³ כלומר אין טוב שיבהל האדם בצרה עד צאת נפש, אבל ראוי שיתחזק ויבקש עזר, אולי ינצל. וכן כשנס סיסרא באימת מות, אמר ״והוא נרדם ויעף וימות״.⁠⁴ וכשראה דניאל המראה המבהלת מאד אמר ״ואני הייתי נרדם על פָּנַי, ופָנַי ארצה״⁵ נרדמתי על פני ארצה. והמשורר כשדבר על מורא המשפט שישפוט את הרשעים אמר ״מגערתך אלהי יעקב, נרדם ורכב וסוס״.⁠⁶ ובמראה בין הבתרים אמר ״ותרדמה נפלה על אברם״.⁠⁷ כי חזה צרת בניו בגלויות עד יום האחרון. וכן אצל שאול ומחנהו שהיו ישנים אעפ״י שלא היה שם דבר מבהיל לסבב להם תרדמה, בא להם התרדמה על דרך פלא. ולכן ״אין רואה ואין יודע ואין מקיץ״, וכאמרו ״כי תרדמת י״י נפלה עליהם״.⁠⁸ וכן ״נרדם בקציר בן מביש״,⁠⁹ ״עצלה תפיל תרדמה״,⁠¹⁰ ״בנפול תרדמה על אנשים״,⁠¹¹ ״כי נסך עליכם י״י רוח תרדמה״.⁠¹² כלם מענין זה, ואין עוד יותר מאלה בכתוב. והתברר שהפחד סבת התרדמה, ובאין אימת מראה ופחד לא תרדם הנפש בטבעה, זולתי ע״ד פלא וייוחס לה׳ ב״ה. ולפי שהתרדמה שנפלה על אדם לא היתה מסבה טבעית, כי לא קרהו צרות ופחד, אמר ״ויפל י״י אלהים תרדמה״. וקרוב לומר שכשהתעצב האדם שלא מצא עזר כנגדו, הפיל י״י עליו תרדמה, כענין ״ותרדמה נפלה על אברם״, לפי שהטובה ששאל תהפך עליו ליגון, כי על ידה עתיד לחטוא ולמרות פי עליון; וזהו הנרמז בתרדמה הזאת.

ובתרדמה הזו נפל בשינה,⁠¹³ ואז לקח אחת מצלעותיו והכין לו העזר, וכשנפלה עליו התרדמה ג״כ היה יכול לקחת צלעו, ולא ירגיש כמו שהעיד דניאל שלא נותרה בו נשמה בתרדמתו. אבל ה׳ העתיקו מתרדמה לשינה מתוקה, לפי ששאל מאין יבוא עזרי? והראהו ה׳ כי כן יתן לידידו שינה.⁠¹⁴ וכן לדורות אשרי איש יאהבנו ה׳ כי אם ילין בכי, יהיה לבקר רנה.⁠¹⁵

ויקח אחת מצלעותיו – אונקלוס ז״ל תרגם ״חדא מעלעוהי״, כמו ״ותלת עלעין בפֻמַּהּ״.⁠¹⁶ דומה שמפרש כמו רוב צלעות שבמשנה. ולדעת זו נברא בו מתחלה צלע יתירה בין צלעותיו עם בשר, ואחר כן לְקָחָהּ ממנו לבנין האשה. וכשהרגיש חסרונו אמר ״זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי״. ויראה שגם בלשון הכתוב נקראים העצמות שבאדם צלעות. וראיה [לזה] ״ויצף את קרקע הבית בצלעות ברושים״¹⁷ דמה העצים המעמידים לצלעות שבאדם שהן כדמותן. וכן נכתב בבנין שלמה ובבנין יחזקאל פעמים רבות. וזהו הַשְׁאָלָה מצלעות גוף באדם. גם הצדדים נקראים ״צלעות״ כמו ״ולצלע המשכן״¹⁸ ורבים כמוהם. וכן תרגם רש״י ז״ל ״מסטריו״¹⁹ כמו ״ולצלע המשכן״. וזהו שאמרו שני פרצופין נבראו.⁠²⁰ גם ראב״ע ז״ל אמר שתי צלעות היו והטעם צדו. ויראה שמטעם זה נקראים הצדדים ״צלעות״, לפי שבגוף האדם הצלעות הם משני הצדדים. ואם כן לפי הפשט יפה תרגם המתרגם ״חדא מעלעוהי״ כי זהו שם צלע בעצם וראשונה. ולמה יפרשהו בְּהַשְׁאָלָה על צד הדבר, גם אם צדו האחד היה ראוי להיות ויקח צלעו האחת, כי אי אפשר שיהיה יותר משני צדדים? אבל ״אחת מצלעותיו״ נשמע שמבין צלעות רבות שבו לקח אחת מהנה. וראיתי שיש מחלוקת בזה בין החכמים בבראשית רבה,⁠²¹ ר׳ שמואל ב״ר נחמן אמר מסטרוהי כדא את אמר ׳לצלע המשכן׳. ושמואל אמר עילעא חדא מבין ב׳ צלעותיו נטל״. ואני לפרש פשוטו של מקרא באתי. והפשט נוטה לדעת שמואל וכדברי המתרגם ז״ל.

ויסגור בשר תחתנה – תרגם אונקלוס ז״ל ״ומלי בשרא תחותה״. וזהו פירוש ״ויסגור״ כמו שסוגר הדלת לסתום חלל הפתח, כן סגר החלל שעשה חסרון בצלע בבשר.

תחתנה – מקומה, מקום הצלע והוא לשון יחיד. והנון נוסף, ותחתנה לשון רבים. וכן תחתַי ותחתֵּנַי, כן דקדק ראב״ע ז״ל ונכון הוא.

1. הרב מקשה, שאם יש תרדמה, מדוע להזכיר מלת ״שינה״?

2. יונה א, ה.

3. שם א, ו.

4. שופטים ד, כא.

5. דניאל י, ט.

6. תהלים עו, ז.

7. בראשית טו, יב.

8. שמו״א כו, יב.

9. משלי י, ה.

10. שם יט, טו.

11. איוב ד, יג.

12. ישעיה כט, י.

13. ובזה מוסבר מדוע המקרא מזכיר ״תרדמה״ לפני ״שינה״.

14. מליצה על פי תהלים קכז, ב.

15. מליצה על פי תהלים ל, ו.

16. דניאל ז, ה.

17. מל״א ו, טו.

18. שמות כו, כ.

19. העתיק מבראשית רבה יז, ו.

20. ברכות סא, א.

21. יז,ו.

תרדמה – תשוקה עזה לישן, וחז״ל קראוהו חבלי שינה. וגם הם סמכו לה לשון נפילה, המפיל חבלי שינה, שכמו שהחבלים מרעימים נפש היולדה, עד שתמלט ותנוח, כן התרדמה מערערת נפש אדם עד שיישן וינוח. ובפעולת נפעל כגון נרדם, וירדם, משמעו ישן שינה חזקה.

תרדמה – היא יותר חזקה מן השינה הטבעית, ועל הרוב היא בדרך פלא, כמו תרדמת אברהם ויונה וסיסרא, וכן בשאול ואנשיו אמר כי תרדמת ה׳ נפלה עליהם (ש״א כ״ו י״ב):

מצלעתיו – העצמות שהן בשני צדי הגוף של כל הבע״ח נקראים צלעות, ובדרך השאלה נקרא הצד והפאה של כל דבר בשם צלע, כמו ולצלע המשכן השנית (שמות כ״ו כ׳), והנה עם כי בתרגומי הלכתי אחר דעת אונקלוס והמתרגם האשכנזי לפרשו צלע ממש, עכ״ז לבי אומר לי שפירושו האמיתי הוא מלשון צד כדעת רש״י ורד״ק ז״ל כי דו פרצופים נבראו מחוברים זה בצד זה, ועתה הפרידם הש״ית וסגר בשר תחת מקום הפרידה, וראיה גדולה אצלי על זה, כי ביצירת האשה לא נזכר דבר מן הנשמה שנופח בה כמו שאמר באדם, והבן:

תחתנה – במקומה:

ויסגור בשר תחתנה – כמשמעו, סגר בשר במקומה. שרש סגר נאמר לא לבד על המקום שסוגרין בתוכו, אך גם על מה שסוגרין בתוכו כמו {במדבר י״ב:ט״ו} ותסגר מרים. בספרי אפלטון נמצא כי האדם נברא אנדרוגינוס ושהאל הפריד אח״כ הזכר מן הנקבה, וקרוב לזה הדרש {ברכות ס״א.} שנברא דו פרצופין מה שלא נרמז בתורה (קליריקוס).

and closed up the place with flesh (va-yisgor basar taḥtenna). This is to be understood in its plain sense, "He enclosed flesh in its place.⁠" The root sagar (“to close”) refers not only to the place that is closed, but to the thing enclosed within it, for example, va-tissager Miriam (“And Miriam was enclosed,” Num. 12:15).

In the books of Plato it is stated that man was created an androgynos and that God afterwards separated the male from the female¹; similar to this is the homiletical statement (Berakhot 61a) that man was created du partsufin (“two-faced”), an idea not hinted of in the Torah (Clericus).⁠²

1. {Translator's note: In Plato’s Symposium 189a-193e (360 B.C.E.), the comic playwright Aristophanes says, “The sexes were not two as they are now, but originally three in number; there was man, woman, and the union of the two... [Each of these three types of primeval human beings] had four hands and four feet, one head with two faces, looking opposite ways, ... also four ears, two sets of genitals, and the remainder as one would imagine” (trans. Benjamin Jowett). He goes on to explain that Zeus, in order to prevent these human beings from challenging the gods, split them in two.}

2. {Translator's note: In Berakhot 61a, the assertion is supported by a phrase from Ps. 139:5, aḥor va-kedem tsartani, homiletically understood to mean, “back and front alike You formed me,” and also by the ambiguous phrase, “Male and female He created them” (Gen. 5:2); similar statements appear in Eruvin 18a.}

תרדמה – ״רדם״ קרוב ל״רתם״. ״רתם״ מופיע רק פעם אחת כפועל: ״רְתם הַמֶּרְכָּבָה״ (מיכה א, יג), פירוש: לקשור את המרכבה בחוזק. יתכן אם כן, שגם ״רדם״ פירושו לקשור בחוזק, ו״הֵרָדֵם״ פירושו: הֱיֵה קשור. ה״נרדם״ כאילו קשור מראשו ועד רגליו, אין ביכולתו לנוע כלל, והוא נטול כל עצמאות. נמצא ש״תרדמה״ היא מעין ההרדמה הרפואית של ימינו (אנסתיזיה).

דרגה זו של חוסר אונים וחוסר ישע אינה מצויה בשינה. המשמעות הבסיסית של ״ישן״ היא: זקן, וכן: שחור וכהה. ומכאן ״אישון לילה״ – חושך הלילה, ו״אישון בת עין״ – השחור שבעין (האל״ף אינה מהשורש, כדוגמת ״אגרוף״, ראה פירוש לשמות כא, יח). נמצא ששורש ״ישן״ פירושו: כהה, נטול אור וברק. ״יָשָׁן״ הוא דבר שאין אורו מבריק, חסר רעננות וכח; ו״יָשֵׁן״ פירושו: חלש, תשוש ורפה. ״נרדם״ לעומת זאת, הוא קשור לגמרי וחסרה לו היכולת לנוע. זה היה אולי כחו המיוחד של העץ שתחתיו ישן אליהו (מלכים א יט, ד–ה), שהיה בכחו להפיל על האדם תרדמה, ולכן נקרא שמו ״רֹתֶם״.

צלע – לא נמצא בתנ״ך במובן של עצמות בית החזה, אלא פירושו ׳צד׳ [כדוגמת ״לצלע המשכן״ (שמות כו, כ)]. ומכאן גם ״צלוע״: להיות נטוי לצד אחד, לצלוע.

סגר קרוב ל״סכר״: לגדור פירצה. ומכאן ״שכר״: תשלום, מלשון השלמה.

בשר קרוב ל״בַּשֵּׂר״. קירבה זו מבטאת את משמעותו העמוקה של גופו הטהור של האדם: ״בשר״ הוא שליח ה״מבשר״ את דבר הרוח אל העולם, ואת דבר העולם אל הרוח. ״בשר״ כולל את כל גוף האדם חוץ מהעצמות והדם, היינו את העור, השרירים, והעצבים – הווי אומר, את כל הדברים המקשרים בין הרוח לבין העולם. ללא בשר, אין לגוף קשר עם העולם; הוא גם לא יכול להשפיע על העולם, והעולם נותר בלתי ידוע לגוף. לכן ניגודו של ״בשר״ הוא ״אבן״ (יחזקאל לו, כו) – דומם נטול השפעה.

ויפל וגו׳ תרדמה¹: היא תחילת שינה, כמו בלשון הגמרא ׳נים ולא נים׳, וכן הוא במדרש רבה (יז,ה): שלש תרדמות הן, תרדמת שינה², תרדמת נבואה³, ותרדמת מרמיטה⁴. והיא⁵ גדולה משינה⁶, אבל ׳תרדמת שינה׳⁷ היא פחותה משינה, ולא כהאבן עזרא⁸. והנה עשה הקב״ה כטבע שהטביע יתברך⁹ שממילא נופלת תרדמה¹⁰ והאדם מרגיל עצמו בזה לשכב ולישן¹¹, וכן עשה אדם כשנפלה עליו תרדמה¹².

ויישן: הרגיל את גופו בלי מחשבה ושיהא בעצימת עינים, עד שיישן.

ויסגר בשר: דעצם אין גזעו מחליף¹³ כדאיתא בנדה (נה,א), וכך הטביע הקב״ה מי שאמר והיה העולם.

1. אם ״תרדמה״ א״כ מהו ״ויישן״, הרי כבר נרדם.

2. פסוקנו.

3. ״ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם״ (להלן טו,יב).

4. רש״י במדרש: לשון בהלה. ובערוך: לשון דומם כמו אבן. והב״ר מביא בענין זה את הפסוק ״אין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כולם ישנים, כי תרדמת ה׳ נפלה עליהם״ (ש״א כו,יב).

5. תרדמת מרמיטה.

6. כפי שראינו ש״אין רואה ואין יודע ואין מקיץ״.

7. המוזכרת בפסוקנו.

8. שכתב ש״תרדמה״ (בפסוקנו) חזקה משינה. ולפי הראב״ע אכן קשה מהו ״ויישן״, ועיין ברד״ק שיישב זאת.

9. כלומר, כאן לראשונה הטביע הקב״ה את ההרגל והטבע הזה של שלבי השינה.

10. כלומר, אדם מתעייף ומתחיל לנמנם (נים ולא נים).

11. כשמרגיש שהוא עייף ומתנמנם הוא הולך לשכב ולישן.

12. שהיא תחילת שינה, אז....

13. רש״י בנדה שם: אם ניטל אינו חוזר.

תרדמה – תרגום אונקלוס וגם תרגום יונתן מתרגמים ״שינתא״, וכך גם מבין המדרש (בראשית רבה י״ז:ו׳). אל לו לאדם לראות ביצירתה⁠־התהוותה של האשה, גמורה ומושלמת היא תוצב לפניו.

מצלעותיו – לפי רש״י — מסטריו, כמו ״ולצלע המשכן״,⁠¹ וזאת לפי הגמרא² — ״דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון״, ״שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן״; אולם בבראשית רבה³ מצינו ״ושמואל אמר עילעא חדא מבין ב׳ צלעותיו נטל״, וכן גם אונקלוס ויונתן ורוב המפרשים.

ויסגר בשר – כמו ״ותסגר מרים״,⁠⁴ במובן של לכלא (שד״ל), ובדומה לכך ״אריק חרבי״.⁠⁵

תחתנה – מלת יחס עם סיומת הפעל.⁠⁶ לפי הרד״ק הרי זה לשון רבים, כמו תחתיה.

1. שמות כ״ו:כ׳.

2. עירובין י״ח. ורש״י שם ד״ה פרצוף.

3. פרשה י״ז:ח׳.

4. במדבר י״ב:ט״ו.

5. שמות ט״ו:ט׳.

6. ר׳ גזניוס 103, 1 הערה 3, איוולד § 263 a.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון