×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(טו) וַיִּקַּ֛ח יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת⁠־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן⁠־עֵ֔דֶן לְעׇבְדָ֖הּ וּלְשׇׁמְרָֽהּ׃
Hashem, God, took the man and placed him in the Garden of Eden to work and watch it.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ידייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קרד״ק פירוש הנסתרר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[רכ] 1ויקח ה׳ אלהים את האדם וגו׳ ר׳ יהודה אומר עילה אותו היך מה דאת אמר (ישעיהו י״ד:ב׳) ולקחום עמים והביאום וגו׳ ר׳ נחמיה אמר פיתה אותו היך מה דאת אמר (הושע ד׳:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳ וגו׳. (בראשית רבה טז)
[רכא] 2ר׳ חנינאי ורבנן פתחי קרא באדה״ר ויקח ה׳ א׳ את האדם ויניחהו בגן עדן וגו׳ ויקח במה לקחו, ר׳ חנינאי אמר לקחו בדברים (ויקרא ח׳:ב׳) כד״ת קח את אהרן, ורבנן אמרי לקחו ברוח כד״א (מלכים ב ב׳:ג׳) ה׳ לוקח את אדוניך מעל ראשיך. וינחהו בגן עדן כדי להיות לו הנחה לדעת ולהכיר החכמה והתורה. (מדרש הנעלם איכה צ״א)
[רכב] 3אני עשיתי ואני אשא (ישעיהו מ״ו:ד׳) אני עשיתי שנא׳ ויעש ה׳ א׳ לאדם ולאשתו (בראשית ג׳:כ״א) ואני אשא ויקח ה׳ אלקים את האדם (שמות רבה כט)
[רכג] 4ומאיזה מקום לקחו ממקום בית המקדש, והכניסו לאפנדו, שנאמר ויקח ה׳ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה וכו׳ ומהו לעבדה ולשמרה ומה עבודה היה בתוך הגן שאמר לעבדה ולשמרה, שמא תאמר יש מלאכה בג״ע שיזמור לכרמים ולחרש ולשדד את האדמה, או לעמר או לקצור והלא כל אילנות נצמחות מאליהן שמא תאמר יש מלאכה בג״ע להשקות את הגן, והלא נהר מושך ויוצא מעדן שנא (בראשית ב׳:י׳) ונהר יוצא מעדן, ומהו לעבדה ולשמרה אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את דרך עץ החיים ואין עץ החיים אלא תורה שנא׳ עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג׳:י״ח) (פרדר״א פי״ב)
[רכד] 5ויניחהו בג״ע. ר׳ יודן אמר הניח לו והגין עליו ועדנו מכל אילני ג״ע. רבי ברכיה אמר להניחו ולהגן עליו ולעדנו מכל אילני ג״ע. (בראשית רבה ט״ז)
[רכה] 6ויניחהו נתן לו מצות שבת כד״א (שמות כ׳:י׳) וינח ביום השביעי. לעבדה ששת ימים תעבוד ולשמרה שמור (דברים ה׳:י׳) את יום השבת לקדשו. (בראשית רבה ט״ז)
[רכו] 7ר׳ שמעון בן אלעזר אומר אף אדה״ר לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, והדר מכל עץ הגן אכול תאכל. (אדר״נ פרק יא)
[רכז] 8ולעבדו, (דברים י״א:י״ג) זה תלמוד או אינו אלא עבודה ממש כשהוא אומר ויקח ה׳ אל׳ את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. וכי מה עבודה לשעבר, ומה שמירה לשעבר, הא למדת לעבדה זה תלמוד, ולשמרה אלו מצות, וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תלמוד קרויה עבודה. (ספרי דברים עקב סמ״א)
[רכח] 9ד״א לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות שנאמר תעבדון את האלהים (שמות ג׳:י״ב) וכתיב (במדבר כ״ח:ב׳) תשמרו להקריב לי במועדו. (בראשית רבה ט״ז)
שערי ציון: זח״א קצט: זח״ב קסה: זח״ג רסג. ז״ח סח: קה״ר פ״ו ס״י לקמן פרשה ג׳ פי״ט, ופכ״ג.
1. בתנחומא בחוקותי א״ג ובתנח״י א״ה. נתאוה הקב״ה כשם שיש לו דירה למעלה, כך יהא לו דירה למטה שכך הוא אומר לאדה״ר, אם זכית כשם שאני מלך על העליונים כך אני עושה אותך מלך על התחתונים שנא׳ ויקח ה׳ א׳ את האדם ואין לשון ויקח אלא לשון עילוי, כשם שאת אומר ותקח האשה בית פרעה וכה״א ותלקח אסתר אל בית המלך והוא לא עשה כן אלא כיון שחטא אדם סילק שכינתו ממנו. - פיתה אותו היינו שלקחו בדברים. - ועי׳ לעיל מאמר קעב דרשו כן על קרא וישם. ולקטן מאמר רכא. ובתרגום אונקלוס ויקח, ודבר.
2. מאמר זה ממדרש הנעלם איכה צא. על פסוק שלפנינו אינו מבואר במקום אחר ולפנינו בב״ר לעיל מאמר רכ. הוא תוכן וסגנון אחר ובמבוא לספרי הבאתי בתוך שאר דברים ראי׳ גם ממאמר זה דיש במדרש הנעלם מקורים עתיקים מחז״ל שאינם לפנינו במק״א, לא כאלה שרוצים לאחר את כולו. ואכמ״ל. לקחו בדברים נראה דזה הוא כדרשת ר״י לעיל מאמר רכ. פיתה אותו היינו שלקחו בדברים וכעי״ז בתו״כ קח את אהרן קחם בדברים ובתנחומא צו. קח את אהרן פתה אותו בדברים, אין קח אלא לשון פיתוי. לקחו ברוח נראה דזה הוא כדרשת ר״י לעיל עילה אותו.
3. ברד״ל גורס אני עשיתי שנא׳ (בראשית ה) בדמות א׳ עשה.
4. עי׳ לעיל מאמר קלב. לאפנדו. חצרו. ובמדרש הגדול כאן כ׳ לתוך פלטין שלו. - ועי׳ ברמב״ן עה״ת, ברב״ח ובפי׳ הטור לעבדה ולשמרה פי׳ להיות זורע זרע וקוצר ותולש כרצונו כי הגן שהן אילנות אין צריכין עבודה. ובפסקתא זוטרתי כ׳ והלא גן לשון זכר, אלא לעבדה ולשמרה האדמה של גן. ועי׳ לק׳ מאמר רכז ובזח״א מאן נטיל ליה אלא נטיל ליה מד׳ יסודין דאתמר בהון ומשם יפרד והיה לד׳ ראשים אפריש ליה מנהון ושוי ליה בגנתא דעדן. ועי׳ מדרש תהלים פצ״ב, ולק׳ ג. כד. ומדרש הנעלם בראשית יח: כלשון הפר״א.
5. ר׳ ברכיה סובר דהניחו בגן עדן שיקבל הנאה אבל לא עלתה לו כיון שחטא. (מפרשים)
6. בפרדר״א פ״כ ר׳ יהודא אומר הקב״ה שמר שבת ראשון ואדם שמר אותו תחלה בתחתונים והיה יום השבת משמרו. ועי׳ בתנחומא ישן במבוא עח. מ״ש מכת״י, ובחזקוני.
7. עי׳ אדר״נ נו״ב פכ״א. ולקמן מאמר רכז.
8. במדרש תנאים (דברים י״א:י״ג) הגי׳ וכי יש עבודה לשעבר, ויש שמירה לשעבר. - ועי׳ לעיל מאמר רכה. וכן בתרגום יוב״ע וירושלמי, לעבדה למהוי פלח באורייתא ולמנטר פקודהא, ובאדר״נ נו״ב פכ״א. ובזח״א כז. לעבדה בפקודין דעשה, ולשמרה בפקודין דל״ת (ובילק״ר מפרש דהכוונה על מצוות העיוניות) ובמדרש הנעלם בראשית יח: אר״ש וכי מאי עבודה הכא, אלא עבודת הנשמה להשלים לה בתשלומיה מה שלא השלימה בזה העולם כו׳ אמר הקב״ה כשיהי׳ לו לאדם הנאה בגן זה, יעסוק בה וישמור אותה (התורה והמצות) ומפני העדונין והנאות שהיו לו לאדם שם, לא שמר תורתו עד שגרשוהו משם. ועי׳ תק״ז סב. פח.
9. ענין זה דהקריב אדה״ר קרבן עי׳ שבת כח: פר שהקריב אדה״ר. ובב״ר פל״ד א״ח על מזבח הגדול שבירושלים ששם הקריב אדם הראשון וכ״מ בכ״מ. וראה ברמב״ן בראשית ב. ח. מ״ש בזה.
וּדְבַר יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם וְאַשְׁרְיֵיהּ בְּגִנְּתָא דְּעֵדֶן לְמִפְלְחַהּ וּלְמִטְּרַהּ.
Hashem Elohim took Adam, and put him in the Garden of Eden, to work it and to preserve it.

וַיִּקַּח ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ
וּדְבַר ה׳ אֱלֹהִים יָת אָדָם וְאַשְׁרְיֵיהּ בְּגִנְּתָא דְעֵדֶן לְמִפְלְחַהּ וּלְמִטְּרַהּ
הַנָּחַת אדם לכבוד או למאסר
הַנָּחַת חפץ למשמרת מתורגמת כהצנעה כגון: ״ואת כל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת״ (שמות טז כג) ״אַצְנַעוּ לְכוֹן״. אבל הנחתו לשעה בלבד מתורגמת כהורדה כבאשת פוטיפר: ״וַתַּנַּח בגדו אצלה״ (בראשית לט טז) ״וַאֲחַתְתֵּיהּ לִלְבָשֵׁיהּ״. ואילו הַנָּחַת אדם מתורגמת על פי העניין: הַנָּחָה לכבוד כבפסוקנו ״וַיַּנִּחֵהוּ בגן עדן״ מתורגמת בלשון חניה: ״וְאַשְׁרְיֵיהּ בְּגִנְּתָא דְעֵדֶן״, שהחנה אותו [כלעיל ״וַיָּשֶׂם שָׁם״ (פסוק ח) ״וְאַשְׁרִי תַמָּן״]. וכן בלוט: ״וַיַּנִּחֻהוּ מחוץ לעיר״ (בראשית ב טז) ״וְאַשְׁרְיוּהִי מִבָּרָא לְקַרְתָּא״. אבל הֲנָחָה לִכְלִיאָה מתורגמת כמאסר או כעזיבה כגון ״וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר״ (ויקרא כד יב) ״וְאַסְרוּהִי בְּבֵית מַטְּרָא״, ״אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי״ (בראשית מב לג) ״שְׁבוּקוּ לְוָתִי״.⁠1
גַּן זכר – גִנְּתָא נקבה
ב. כינוי הנקבה ״לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״ קשה, כי המושא גן עדן הוא בזכר.⁠2 אמנם בארמית הוא ״גִנְּתָא דְעֵדֶן״, בנקבה, לכן תרגם ״לְמִפְלְחַהּ וּלְמִטְּרַהּ״.
1. להבחנות נוספות של ת״א בתרגומי נו״ח, ראה ״וַתָּנַח הַתֵּבָה״ (בראשית ח ד).
2. ויא״ר ציין לרד״ק בפירושו שהציע שתי תשובות: ״אמר בכנוי הנקבה ר״ל על האדמה שהגן נטוע בה. או אמר לשון נקבה על הגן כי יקרא גנה בה״א הנקבה: וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ (ישעיהו סא יא)״.
ונסיב י״י אלהים ית אדם ואשרי יתיה בגנתא דעדן למהויא פלח באורית׳ ולמטורב פקודיה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״י״י אלהים ית אדם ואשרי יתיה בגנתא דעדן למהוי״) גם נוסח חילופי: ״ממריה די״י ית אדם ואצנע יתיה בגינתה למהווי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ולמטור״) גם נוסח חילופי: ״ולמיטר״.
ודבר י״י אלקים ית אדם מן טוור פולחנא אתר דאיתבריא מתמן ואשריי⁠(א){ה} בגינוניתא דעדן למיהוי פלח באורייתא ולמנטר פק⁠{ו}⁠ד⁠(ו)⁠ה.
And the Lord God took the man from the mountain of worship, where he had been created, and made him dwell in the garden of Eden, to do service in the law, and to keep its commandments.
ונסיב יי אלהים ית אדם ואשרי בגנתא דעדן ואצנע יתיה למהוי פלח באורייתא ולמטור.
And the Lord God took the man, and made him dwell in the garden of Eden; and set him to do service in the law, and to keep it.
[ה] וַיִּקַּח ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וגו׳ – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עִלָּה אוֹתוֹ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם וגו׳ (ישעיהו י״ד:ב׳). רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר פִּתָּה אוֹתוֹ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה׳ וגו׳ (הושע י״ד:ג׳). וַיַּנִּחֵהוּ, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה. רַבִּי יוּדָן אָמַר הִנִּיחַ לוֹ וְהֵגֵן עָלָיו וְעִדְּנוֹ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לְהַנִּיחוֹ וּלְהָגֵן עָלָיו וּלְעַדְּנוֹ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן. וַיַּנִּחֵהוּ, נָתַן לוֹ מִצְוַת שַׁבָּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (שמות כ׳:י׳). לְעָבְדָהּ, שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד (שמות כ׳:ח׳). וּלְשָׁמְרָהּ, שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (דברים ה׳:י״א).
דָּבָר אַחֵר: לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ – אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים (שמות ג׳:י״ב), וּכְתִיב: תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ (במדבר כ״ח:ב׳).
וַיִּקַּח ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְּגַן עֵדֶן – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עִלָּה אוֹתוֹ כְּמוֹ דְּאַתְּ אָמַר ״וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאֻם אֶל מְקוֹמָם״. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: פִּתָּה אוֹתוֹ כְּמוֹ דְּאַתְּ אָמַר (הושע י״ד:ג׳) ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים״ וְגוֹ׳. רַבִּי יוּדָן אוֹמֵר: הֵנִיחַ לוֹ, וְהֵגֵן עָלָיו וְעִדְּנוֹ מִכָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן.
וַיַּנִּיחֵהוּ – שֶׁנָּתַן לוֹ מִצְוַת שַׁבָּת, כְּמוֹ דְּאַתְּ אָמַר ״וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״. לְעָבְדָהּ, (שם ט) ״שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד״ וּלְשָׁמְרָהּ, (דברים ה׳:י״א) ״שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת״. דָּבָר אַחֵר: לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר ״תַּעֲבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה״, (במדבר כ״ח:ב׳) ״תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״.
וַיַּנִּיחֵהוּ בְּגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ – שֶׁמָּא תֹּאמַר יֵשׁ מְלָאכָה בְּגַן עֵדֶן, לִפְתֹּחַ וּלְשַׂדֵּד אֶת הָאֲדָמָה, וַהֲלֹא כָּל הָאִילָנוֹת נִצְמָחִים מֵאֲלֵיהֶן, אוֹ שֶׁמָּא תֹּאמַר יֵשׁ בּוֹ מְלָאכָה בְּגַן עֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגַּן, וַהֲלֹא (לעיל פסוק י) ״נָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגַּן״, אֶלָּא לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג׳:כ״ד) ״לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים״ כְּמוֹ דְּאַתְּ אָמַר ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״.
פאכ׳ד׳א אללה אדם ואנזלה פי ג׳נאן עדן ליפלחהא ויחפט׳האב.
א. א ואכד
ב. א ליפלחה ויחפט׳ה
ולקח ה׳ את אדם והשכינו1 בגן עדן שיעבדנה וישמרנה.
1. ״אנזלה״ – השכינו, כמו ״מנזל״ שהוא בית דירה.
ואחרי כן הודיענו מה שציוה לאדם מן המצוות השמעיות, ואמר: {כאן מופיע תרגום ב׳:ט״ו-ט״ז}. וממה שאמר ויקח אלוהים אין להסיק שהיתה כאן כפיה כי אלוהים אין לו שום הפעלה ישירה במעשה האדם, אלא השימה {הנזכרת כאן} בצווי היתה. והמסתבר ביותר ששלח אליו מלאך וציוהו לעבור אל הגן.
וכן לעבדה – ציוהו לשמש את הגן בעבודת ניקוי, למשל, לטאטא את הבוץ ולפזרו, גם לאסוף את הפירות מהעצים ולכנס את הצריך כינוס ולפזר את הצריך פיזור, כי בעבודה חקלאית ממש ובפעולות קשות של עיבוד האדמה לא היה שם צורך, מחמת הסידורים שנעשו כבר בגן {על ידי אלוהים}.
וכן ״ולשמרה״ – ציוה על אדם שלא יפרוש ממנו כל עוד היה לבדו. ואחרי שברא את חוה ציוה עליהם שלא יעזבו שניהם יחד את הגן אלא שתמיד ישאר בו אחד מהם, או הוא או חוה, כי בשמירה ממש לא היה צורך.
ויקח – לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס.
ויקח AND HE TOOK – He took him with kind words and induced him to enter (Bereshit Rabbah 16:5).
ויניחהו – בעל כרחך מגזרת שני נו״נין הוא מן ננח, וכן כל לשון הנחה, כמו ויפילוהו מן נפל. אבל לשון מנוחה מגזרת נח, שב, קם, בא, רץ הוא, ולא יאמר: והנחה למדינות עשה (אסתר ב׳:י״ח) בהניח (דברים כ״ה:י״ט).
ודע כי מהפסוק הראשון עד: לעשות (בראשית ב׳:ג׳), הזכיר הכתוב: אלהים, ואחר כן: השם הנכבד והנורא. ומה יקרו דברי הקדמונים ז״ל שאמרו: נקרא שם מלא על עולם מלא (בראשית רבה י״ג:ג׳), כי לא היה שם מקבל כח זה השם. ובפרשת ואלה שמות אפרש סוד השם ואם הוא סמוך, אם יעזרני השם (ראב״ע שמות פירוש ראשון ג׳:י״ג).
ודע: כי מקום האדמה שנברא ממנה האדם קרוב אל גן עדן, כי יש אומרים: כי האדמה היא ארץ ישראל. והנה שכחו: ויהי בנסעם מקדם (בראשית י״א:ב׳).
הגן לשון זכר ונקבה, וכן חבורו: גנים (שיר השירים ד׳:ט״ו), גנות (קהלת ב׳:ה׳).
והאומרים כי לעבדה ולשמרה שב אל האדמה [אשר נברא משם, ולא אל גן עדן],⁠א איך יתכן לעבוד ולשמור מקום גדול ממקום קטון. ואחר שחטא הוציאו לעבוד את האדמה (בראשית ג׳:כ״ג), וכבר היה עובד את האדמה.
רק פירוש לעבדה – על הגן שמפריו יאכל. ואחר שחטא, שב לאכול את עשב השדה (בראשית ג׳:י״ח), והוא הלחם (בראשית ג׳:י״ט).
וטעם לעבדה – להשקות הגן.
ולשמרה – מכל החיות, שלא יכנסו שם ויטנפוהו.
ויש אומרים: כי כן פירושו, לעבוד מצותו1 (תרגום המיוחס ליונתן בראשית ב׳:ט״ו). והמצוה לא תעבד2.⁠ב
1. כלומר: לשמור מצוות התורה.
2. כלומר: ראב״ע שולל פירוש זה מפני שלא עובדים את מצוות.
א. ההוספה מכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, ועוד עדי נוסח.
ב. כן בכ״י פריס 176, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177: תעבוד.
Note that from the first verse of the Torah until the word made (Gen. 2:3), Scripture refers to the Deity as Elohim. Afterward, the honored and revered name (the Tetragrammaton) is coupled with it. How precious are the words of the ancients of blessed memory who said that the complete name of God is used over a complete world. Prior to the completion of creation there was no power to receive this name.⁠1 If God grants me life I will explain the secret of the Tetragrammaton when I comment upon the first Torah portion of the book of Exodus. I will then explain its meaning in the absolute and in the construct. Note that the location of the ground from which Adam was created was close to the Garden of Eden.⁠2 I note this because some say that Adam was created out of the ground of the land of Israel.⁠3 They have overlooked And it came to pass, as they journeyed east (Gen. 11:2).⁠4
INTO THE GARDEN OF EDEN. Gan (garden) can be both masculine and feminine,⁠5 hence the plurals gannim and gannot.⁠6 We ask those who maintain that the words to till (dress) it7 and to keep it (le-ovdah u-le-shomrah) refer to the ground (adamah), how it is possible to till and keep a large area from a small one.⁠8 Furthermore, after Adam sinned God expelled him from the garden and commanded him to till the soil. But according to their interpretation he was already tilling the soil while he was living in the Garden of Eden.
To till it (le-ovdah) therefore refers to the garden of whose fruit he ate. It was only after he sinned that he had to eat the grass of the ground, i.e., bread. To till it means to water it. To keep it means to guard the garden so that no animals enter therein and befoul it. Some say that le-ovdah means to serve God's commandment.⁠9 However, a commandment is not served.⁠10
1. Creation came to an end with the making of man. The use of the Tetragrammaton is proper only with reference to man. See Ibn Ezra's comment on Gen. 4:1 and Gen. 1:26.
2. Hence man was not created in the garden. The commentaries assume that man walked to the Garden of Eden. According to Rabbinic tradition man came to the garden on the very day that he was created, hence Ibn Ezra's comment that Adam was created close to the Garden of Eden (Krinsky).
3. The Kuzari, 2:14.
4. Literally, From the east. The garden was located in the east (v. 8). The tower of Babel was built after the survivors of the flood journeyed from the east (Gen. 11:2). We know that the ark rested on Mt. Ararat (Gen. 8:4); thus Mt. Ararat lies in the east (See Ibn Ezra on Gen. 11:2). Mt. Ararat (in the east) is far from the borders of Israel. Hence the Garden of Eden (in the east), too, must be far from the land of Israel.
5. The pronominal suffixes of the verbs to toil and to keep are in the feminine.
6. For the feminine plural form of garden see Eccles. 2:5. For the masculine plural form see Cant. 4:15. Gannim is masculine plural; gannot, feminine plural.
7. JPS translates "to dress it.⁠" The literal meaning of le-ovedah is to till it. Till fits in better with Ibn Ezra's comment.
8. If Adam's task was to till and keep the soil outside the garden, then how was it possible for Adam to do this while he was in the garden? The land outside of the garden obviously extended for many miles. It would thus be impossible for Adam to live in the garden and tend the land outside of the garden. The pronominal suffixes (it) of le-ovdah and of le-shomrah are in the feminine. Those who say that these words refer to the ground do so because they believe gan to be masculine while ground is feminine. However, Ibn Ezra maintains that gan can be either masculine or feminine. Thus le-ovdah u-le-shomrah can refer to gan.
9. See Targum Yerushalmi on this verse. The root of the word till, ayin, bet, dalet, is also used in reference to worship (Deut. 6:13; 10:20).
10. While the root ayin, bet, dalet is used in referring to worship, it is not used in Scripture as a technical term for the practice of a precept. The term used for the latter is lishmor (to keep) (Deut. 8:1; 10:13). One serves (oved) God and observes (shomer) the commandments. One cannot be said to serve the commandments, hence Ibn Ezra's objection to this interpretation.
ועתה כאשר השלים לספר הנהרות, שב לפרש הכתוב בתחלה: וישם שם את האדם (בראשית ב׳:ח׳). וזה האדם שני פרצופים.
והנה לעבדה – להשקות את הגן, ולשמרה – שלא יכנסו בו חיות רעות.
ויניחהו בגן עדן – כמו: ויניחהו אהרון (שמות ט״ז:ל״ד), שיהיה ראוי לשמור שם תמיד.
גן – לשון זכר: גן נעול (שיר השירים ד׳:י״ב), גם לשון נקבה: לעבדה ולשמרה. כמו: אש, גם רוח, ובית, ומקום.
וגם את האדם נתן שם לעבדה ולשמרה – אותה אדמה שהגן שם. וכל זה מתיקון הגן.
God also placed man in the garden, לעבדה ולשמרה TO TILL IT AND TEND IT: I.e. to till and tend the land1 of the garden. All of this [i.e. the unit of verses 11–15] explains how the garden was set up.⁠2
1. R. Yosef Bekhor Shor’s comment solves a grammatical problem. Man is to till and tend the garden. Garden (גן) in Hebrew is a masculine noun; the Hebrew presumably should read לעבדו ולשמרו (with masculine pronominal endings), not לעבדה ולשמרה (with feminine endings). R. Yosef Bekhor Shor then explains that man is tilling and tending the land (אדמה; feminine) of the garden.
Like R. Yosef Bekhor Shor, see LT here. Cf. Ibn Ezra who argues against this explanation.
2. See the end of the commentary to 2:10 above and note 27 there.
וינחהו בגן עדן – אבל לא היה תחלת ברייתו משם כי מחוץ לגן עדן נברא שאילו נברא משם ושם היה עומד ולא היה יודע באיזו טובה הכניסו הקב״ה שהיה סבור שכל העולם כן הוא אבל בראן מחוץ לגן שראה העולם משונה קוצים וברקנים ואחר כן הכניסו שם והודיעו באיזו מקום מובחר הכניסו אותו. (כ״י לונדון 26924)
ויקח י״י אלהים – אף על פי שזכר למעלה וישם שם, חזר ושנה עוד ואמר ויקח – לפי שרוצה לזכור המצוה שצוהו האל. ועוד שהוסיף לעבדה ולשמרה – שלא זכר בתחלה.
ופ׳ ויקח – וינחהו שלקחו ממקום שנברא שם סמוך לגן עדן והניחהו בגן עדן. ולמה לא יצרו תחלה בגן עדן אחר שהיה סופו להניחו שם? כדי שיהיה המקום ההוא חביב עליו יותר, שהיה חדש אצלו, ושיכיר כי האל הולך ומטיב עמו.
וטעם ויקח – כמו: ואקח את אביכם מעבר הנהר (יהושע כ״ד:ג׳).
לעבדה ולשמרה – אמר בכנוי הנקבה ר״ל על האדמה שהגן נטוע בה, או אמר לשון נקבה על הגן, כי יקרא גנה בה״א הנקבה, וכגנה זירועיה תצמיח (ישעיהו ס״א:י״א). והניחהו בה שיעבוד האדמה ההיא בנכוש ובעדור בירקות ובאילנות למאכלו,⁠א ולשמרה מחיות ומעופות כפי כחו.
ורבותינו ז״ל פרשו במשל זה, ואמרו לעבדה – זה תלמוד, ולשמרה – אלו מצות.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״למאכל״.
ויקח ה' אלוהים, even though we have been told already in verse 8 that God placed Adam in Gan Eden, the Torah repeats this by stating that “God took man etc.,” because at this point the Torah wanted to inform us of the commandment which accompanied Adam’s taking up residence in that idyllic place. Our verse also spells out something that had not been mentioned previously, i.e. that Adam was not to treat Gan Eden as a retreat, but that he was made responsible for maintaining it in good order.
לעבדה ולשמרה, to work it and to preserve it intact. The verse makes plain that God removed Adam from a nearby location where he had been created, depositing him in Gan Eden The question is why God had not created Adam in Gan Eden in the first place, seeing He was going to transfer him there anyway? The reason is that He wanted him to appreciate the quality of that garden. Had he been created there, he would not have had any means of comparing it to another region on earth, and would not have cherished its excellence. By transferring him to Gan Eden, God demonstrated to Adam that He had his best interests at heart. The word ויקח may be understood as similar to God saying about Avraham ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר, “I took your father Avraham from beyond the river Euphrates.” (Joshua 24,3)
לעבדה ולשמרה, although the noun גן is masculine, the Torah treats it here as if it were in the feminine mode. The reason is that the work would be performed on the soil, אדמה of the garden, and the word אדמה is a feminine noun. Alternatively, the word “garden” appears in the Bible both in a masculine mode, גן and in a feminine mode גנה, when the letter ה is added at the end. An example of this is found in Isaiah 61,11 וכגנה זרעויה תצמיח, “and its seeds will sprout like those in a garden.” The word לעבדה refers to constructive labour, furthering the growth and fruit-bearing capability of the trees, whereas the word ולשמרה refers to the taking of preventive measures to counter invasion of the garden by predators, and other measures to prevent its deterioration. Our sages, reading into this expression also a moral/ethical teaching, understand the word לעבדה as the dedication to study of God’s commandments, whereas the expression לשמרה refers to the carrying out of these commandments in practice. (Sifri Eykev 21)
ויקח ה׳ אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה – לא שלקחו ממקום למקום לפי הנסתר, אלא שהעלהו ממדרגה למדרגה. וכן אמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה ט״ז:ה׳): ׳ויקח ויניחהו׳ – ר׳ יהודה אומר: עילה אותו, כמא דאת אמר ׳ולקחום עמים׳ (ישעיהו י״ד:ב׳). ר״ל כמו שכתבנו: שהעלהו ממדרגה למדרגה. כי תחלה הוא עפר מן האדמה או טפת זרע, והעלהו ממדרגה למדרגה להיותו מונח בגן עדן – הגן אשר נטע בעדן, לא אשר נטע באדמה אשר לוקח משם. וזה בשכל אשר נטוע בלבו בכח יוצא אל פועל יום יום בעזר השכל העליון הנקרא ׳פועל׳, ובהתלמדות ובהשתדלות בו; ולא ישלם הפועל מבלתי שניהם. וההתלמדות וההשתדלות הוא מה שאמר ׳לעבדה ולשמרה׳: ׳לעבדה׳ זה הלימוד, ו׳לשמרה׳ הוא שירחיק שכלו מהמונעים והפוצעים ויהיה שומר וזוכר אותו בכל עת. ואמרו רבותינו ז״ל בבראשית רבה (ראו ספרי עקב מ״א): ׳לעבדה׳ זה תלמוד, ׳לשמרה׳ זה מצות.
ויקח וכו׳ – אע״פ שהנחנו גן עדן לפי פשוטו של מקרא שהוא מקום בכדור הארץ, יובן ממאמרו ויקח יוי אלהים את האדם וינחהו בגן עדן כי אדם לא נברא בגן עדן אלא מחוצה לו ושוב נעתק אליו1. ויחזק זה מה שאמר בו בשעת גרושו ממנו (להלן ג:כג) וישלחהו יוי אלהים מגן עדן לעבד את האדמה וג׳2 ראיה שהאדמה שנברא ממנו {היא} זולת גן עדן אשר הגיע אליו, ושוב יצא ממנו בסיבת חטאו. והחכמים ז״ל אמרו אדם ממקום כפרתו נברא (בראשית רבה יח:ד) כלומר ממקום המזבח או מקום המקדש בכללו3, והמקדש {הוא} ביישוב שאנחנו בו4.
לעבדה ולשמרה – קשה לפי הפשט, אשרי היודע אם {היתה} גן עדן דוגמת פרדסים אלה {שלנו} {ש}היתה צריכה שישקה אותה אדם ויטפל בשתילת וזירוד נטיעותיה וכדומה כדי שיאמר בה לעבדה, ועוד יותר נפלא מזה שאמר לשמרה, הלואי ידעתי {לשמרה} ממי, אם מן החי שאינו מדבר או מעצמו הוא. [הרי הוא היה] בתוכה ובמתנה ניתנה לו, והחי שאינו מדבר איך הגיע אליה אם אדם לא היה מגיע אליה אלמלא הניחו בה יתעלה {כמו שאמר הכתוב} ויקח יוי אלהים את האדם וינחהו בגן עדן5.
ואם לקחנו גן עדן לטעם זולת הפשט, ובכן יהיה הטעם בויקח יוי אלהים את האדם וינחהו בגן עדן הדרכתו והשגתו לשלימות שלא היתה בו בתחילת בריאתו עד שהשיג אותה בהתקינו את עצמו לה6. ומאמרו לעבדה רמז שצריך האדם להיות מטפל בהשגת אותו הענין, ואם לא, יושפל ממנה. ומאמרו ולשמרה רמז שישמור {אדם} מה שהשיג ויהיה לו לתריס בפני המקרים המשנים אותו {לרע}.
וטעם זה לא נתפרש7, ולגמרי גן עדן זו הנזכרת בתורה בלתי נודעת לנו8, לפי שאנחנו לא ראינו אותה אלא אנחנו בניו של מי שנטרד ממנה בחטאו, ובכן אנחנו אומרים בה אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה9 (איוב כח:כג).
1. רס. ענין זה האריך בו רס״ג בפירושו (מהד׳ צוקר עמ׳ 266) וע״ש שכתב בטעם שנברא האדם במקום אחר ואח״כ הושם בגן עדן, שעל ידי זה יכיר בחסדי ה׳ יותר מאילו נברא מתחילה בגן עדן ע״ש.
2. רסא. סיפא דקרא ׳אשר לֻקַּח משם׳.
3. רסב. משמע שרבנו מסתפק אם כוונת מדרשם ז״ל ׳ממקום כפרתו נברא׳ היא למקום המקדש בכלל, או רק למקום המזבח בפרט [וכן מבואר בירושלמי נזיר (ז:ב), ומאידך בתיוב״ע לעיל (פסוק ז) תירגם ׳עפר מן האדמה׳: ׳עפרא מאתר בית מקדשא׳, ואמנם בלא״ה נראה שהמדרשים חלוקים בדבר, ראה תורה שלמה כאן (אות קלב)]. ויש לציין שכבר הביא הרמב״ם דבריהם ז״ל בהל׳ בית הבחירה (ב:ב) וקבע שמדובר במקום המזבח, וז״ל ׳ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא – אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא׳. ואמנם מאידך, השוה לשון רס״ג שכתב בפירושו (מהד׳ צוקר עמ׳ 267): ׳ובאיזה אופק מאפקי הארץ נברא האדם, ומהיכן לוקח עפרו, אין לנו בענין הזה ראיה מכרעת, אבל אמרו שנברא במקום הקודש והמובחר – ר״ל בבית המקדש – והושכן בארץ המקודשת ארץ ישראל, ואין נגד הדעה הזאת שום טענה׳. נראה אפוא שלשון רבנו מכוונת להכליל ניסוחו של רס״ג שכנראה ביאר ׳מקום כפרתו׳ כתואר לבית המקדש כולו.
[אגב, יצויין שלשון רס״ג בהביאו דברי המדרש מורה על גישתו למדרשים שהיא כעין זו של רבנו לעיל ב׳הערה בענין המלאכים׳ (סופ״א) ש׳מאמר החכמים ז״ל וכו׳ {הינו} הכרעה לפי אסמכתא של המקראות, אין על זה הוראה ברורה ולא קבלה מסורה, וההשערה בזה אינה מוכרחת ואין לעמוד בה על האמת׳].
4. רסג. ר״ל ולא בגן עדן, שלפי הפשט הוא ברובע זולת היישוב במקום אחורי האופק לצד מזרח הרחוק, או מקום בלתי נודע אחר, כמו שביאר רבנו לעיל (פסוק ח-ט) ע״ש.
5. רסד. ראה פירוש רס״ג (מהד׳ צוקר עמ׳ 272) שנזקק לבאר ע״פ הפשט ש׳לעבדה׳ היינו עיבוד הקרקעות במלאכות שהזכיר רבנו, ו׳לשמרה׳ היינו להישאר בה כאילו עומד הוא בה על המשמר. ובפי׳ הראב״ע כתב ש׳לשמרה׳ היינו שלא יכנסו בה חיות וכדו׳. וכנראה שבעיני רבנו קשה לקבל גם לדרך הפשט שמקום מעולה כזה יהא צריך עיבוד ושמירה מצד האדם כל עוד שלא נתקללה האדמה בעבור חטאו. וראה לשון מדרשם ז״ל בספרי (פר׳ עקב פיסקא ה, וכבר ציין אליו מ׳ צוקר בהערותיו שם) שממנו מבואר כעין דעת רבנו, וז״ל שם: ׳ויקח ה׳ אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה – וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר, הא למדת לעבדה זה תלמוד ולשמרה אלו מצוות׳.
6. רסה. השוה מש״כ בביאור דעת רבנו לעיל (פסוק ח) בענין מהותו של גן עדן, וכבר הובא שם מד׳ הרמב״ם במו״נ (ב:ל) שכפי הנראה דברי רבנו כאן בנויים עליהם, וז״ל: ׳וממה שצריך שתדעהו אמרם ויקח ה׳ אלוהים אל האדם – עילה אותו, ויניחהו בגן עדן – הניח לו, לא אמרו זה הלשון, להעלותו ממקום ולהניחו במקום, אלא להעלות מדרגת מציאותו באלו הנמצאות ההוות הנפסדות וישבו על ענין אחד׳.
והנה השלימות שהזכיר רבנו כאן שנמשלה לגן עדן, לא נתבאר כל הצורך עניינה ודמיונה לנמשל כמו שמעיר ובא רבנו בעצמו, ואמנם יתכן שמצב השלימות לכשעצמו הוא שיא הסיפוק שיכולה הנפש להסתפק, ובכן נדמה הוא למצב גן עדן. ונראה לי שרמוז בכאן שההנאה בגן עדן הממשי רומזת אל תשלום גן עדן הרוחני שיגיע לאדם השלם אחרי שיכין עצמו לו בשלמותו הראויה, וזהו הגמול האמיתי, כמו שפירש הרמב״ם בהקדמה לפרק חלק בביאור אומרם ז״ל ׳נהנים מזיו השכינה׳, שהעולם הבא שהוא התענוג הנפשי מההשכלה במציאות הבורא – הוא הגמול האמיתי. וזהו מה שאמר כאן רבנו שבגן עדן הממשי היה האדם צריך להשיג את השלמות, והיינו שהשגת שלמות זו היא ההנאה והתענוג שבגן עדן הממשי, והיא כעין גן העדן הרוחני של הנפשות בעולם הבא. והנה אם כנה השערתי בדברי רבנו, נמצינו למדים שלמרות ששיטת הרמב״ם היא שהתשלום לצדיקים בגן עדן אינו ענין לעולם הבא שבו יתענגו הנפשות מזיו שכינתו, אלא מקומו בארץ וזמנו לעתיד לבא [אחר התחייה או בימות המשיח, כמו שביאר הרמב״ן בדעתו בשער הגמול] – וכלשון הרמב״ם בהקדמתו שם: ׳ואולם גן עדן הוא מקום דשן ושמן מבחר הארץ יש בו נהרים רבים ואילנות עושים פירות, יגלה אותו השם יתברך לבני אדם לעתיד לבא ויורה אותו הדרך להלך אליו ויתענגו בו, ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאד מועילין תועלת גדולה ערבים ומתוקים הרבה, מלבד אלה הידועים והמפורסמים אצלינו׳ – בכל זאת רמוז בו גם ענין הגמול הנפשי שבעולם הבא, שכן שניהם מקום תשלום גמול לצדיקים, זה לגופיהם וזה לנשמותיהם. ואולי סבר שעולם הגמול נקרא גן עדן בדרך השאלה [וכמו כן נראה שמקום העונש נקרא גהינום בהשאלה מגיא בן הינום] כדרך שפירש רס״ג בספרו אמונות ודעות (ט:ה, במהד׳ הר״י קאפח עמ׳ רעד): ׳נקרא הגמול ׳גן עדן׳ לפי שלא יימצא בעולם יותר חשוב מאותו הגן אשר השכין בו אדם עליו השלום׳. והשוה לשון רבנו בחיבורו ׳מלחמות השם׳ (מהד׳ הר״ר מרגליות עמ׳ סג): ׳הנה פירושו למבין שמתן שכרן של צדיקים בעולם הבא אינו גן שהיה בו אדם הראשון׳, ועי׳ לו עוד שם (עמ׳ סח): ׳וכן בגן עדן פירשו לנו בתלמוד שעדן המוכן לצדיקים אינו גן שהיה בו אדם הראשון, ושאותו עדן המוכן לצדיקים הוא שאמור עליו עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכים לו׳. לכאורה מבואר בדבריו כדברינו, שאף עולם הגמול קרוי ׳עדן׳, ואינו גן עדן שהיה בו אדם הראשון.
ואחר שנתבאר שאף עולם הגמול רמוז בגן עדן, נראה שיש לפרש בדעת רבנו, שעולם הגמול שקוראים אותו חז״ל גן עדן בכל מקום אי״ז דוקא אותו גן עדן שעליו ייחד הרמב״ם הדיבור בהקדמתו הנזכרת, אלא הוא גם שם נרדף לעולם הבא, ולפעמים מובנו כפשוטו על גן עדן הממשי, ולפעמים מובנו בהשאלה לגן עדן הסמלי. ענין זה מסובך וצריך ביאור רב אבל נראה שעכ״פ לפי דברינו יש מקום ליישב רוב המקומות שהוכיח מהם הרמב״ן בשער הגמול כשיטתו שגן עדן הוא עולם הגמול לנפשות, וסתר מהם שיטת הרמב״ם. (ועי׳ מש״כ הר״י ספרקה בביאור ׳חזון יואל׳ שלו לספר ׳שער הגמול להרמב״ן׳, מהד׳ תשנ״ח, עמ׳ שכב הערה 624).
7. רסו. חוזר על הפירוש האחרון, ור״ל שלא התפרש אלו דברים רוחניים הוזקק האדם כדי ׳לעבדה ולשמרה׳.
8. רסז. ר״ל שבאופן כללי [לכל הפירושים] ענין גן עדן לא נודע לנו.
9. רסח. רבנו נוקט פסוק זה בלשון מושאלת כלפי גן עדן, ועיקר הפסוק עוסק בחכמה בכללותה, כמו שנאמר שם לפני זה ׳החכמה מאין תבא וגו׳⁠ ⁠׳. [והשוה לשון ׳אגרת המוסר׳ שיוחס (יתכן מאד שלא בצדק) להרמב״ם (בתוך ׳צואות גאוני ישראל׳ מהד׳ אברהמס עמ׳ 108) בו נאמר כדברים האלה: ׳ואל תשקצו כל אמונתכם על חסרון הבנת דבר חכמה, אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה׳]. ויתכן שגם זה בכלל כוונת רבנו, שכן העונג הרוחני לנפשות בעולם הגמול הוא השגת החכמה השלימה כמו שנתבאר למעלה בהערה.
לעבדה – להשקותה, ולשומרה – שלא ירמסוהו רגלי בהמה וחיה,⁠1 שעדיין לא היו שם להט חרב והכרובים (בראשית ג׳:כ״ד).
דבר אחר: לעובדה – על שם: ששת ימים תעבוד (שמות כ׳:ח׳), ולשמרה – על שם: שמור את יום השבת (דברים ה׳:י״א), וכן הוא לעבדה – בששת ימי המעשה, ולשומרה – ביום השבת שאין בו עבודה.⁠2
1. בדומה באבן עזרא פירוש ראשון בראשית ב׳:ט״ו.
2. שאוב מבראשית רבה ט״ז:ה׳.
לעבדה, "to irrigate it;⁠"
ולשמרה, "and to protect it against animals that would trample it.⁠" The Torah speaks of a period prior to when the angels with drawn swords would prevent entry into Gan Eden. An alternate exegesis of these two words: the word לעבדה, is to be understood as in Exodus 20,8, i.e. ששת ימים תעבוד, "during the six days you are to work, etc;⁠" and the word: לשמרה, is to be understood as in Deuteronomy 5,12: שמור את יום השבת, "observe the Sabbath,⁠" in other words, God commanded Adam already at that time to observe the seventh day of the week as we observe the Sabbath after the Torah had been given, by not performing work on it.
לעבדה ולשמרה – ע״ד הפשט לפי שכבר מנה הש״י את מאכלו הזרעים והפירות, הניחו עתה בג״ע שיהיה עובד אדמת הגן ויזרע לו שם כל מיני תבואות ויטע לו שם כל מיני פירות, כי לכך הונח שם להיות מתענג ומשתעשע כרצונו והיתה פרנסתו מעצי הגן והיה משתהו מנחלי עדן ומלבושו ענני כבוד, והיתה עמידתו שם בתענוג רב גדול ועצום לרוב הרבה בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף בהשקט והנחה וקורת רוח שאין כמוה בהיות כלו שכלי, נפשו וגופו הם אחת בהשגת בוראו בלבד, ולכך מנע ממנו עץ הדעת הגורם ההמשך אחר התאוות ולא נמנע ממנו תחלה עץ החיים הגורם לחיות חיי עד, אבל לאחר שחטא ואכל מעץ הדעת האכילה ההיא גרמה לו שימשך אחר התאוות ושישתדל בצרכי הגוף יותר מצרכי הנפש ככל אשר אנחנו עושים פה היום הוא הפך המבוקש ממנו ולכך נתחייב שיתקצרו ימיו ותשלוט עליו מיתה.
ויש לך לדעת כי לשעור תענוג האדם בגן עתיד העולם שיחזור לתחיית המתים, כי בני תחיית המתים יתענגו כאחת הגוף והנפש ויהיו הרוב בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף כאדם הראשון קודם שחטא, ולכך נתחייב שיחיה חיים ארוכים או חיים נצחיים כי אז יחזור העולם לשלמותו כשהיה. וטעם לעבדה ולשמרה יחזור אל אדמת הגן.
וע״ד המדרש לעבדה ולשמרה מה עבודה היתה בתוך הגן שאמר לעבדה, שמא תאמר לזמור כרמים ולחרוש ולשדד האדמה או לקצור או לעמר והלא כל האילנות נצמחים מאליהם, שמא תאמר יש מלאכה בג״ע והלא נהר מושך ויוצא מעדן שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומה לעבדה, אלא לעסוק בד״ת ולשמור כל המצוה שנאמר לשמור את דרך עץ החיים ואין עץ החיים אלא תורה שנאמר (משלי ג׳:י״ח) עץ חיים היא למחזיקים בה. לעבדה ולשמרה זו שבת, לעבדה שנאמר ששת ימים תעבוד, ולשמרה דכתיב שמור את יום השבת. לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות. לעבדה דכתיב (שמות ג׳:י״ב) תעבדון את האלהים על ההר הזה, ולשמרה דכתיב (במדבר כ״ח:ב׳) תשמרו להקריב לי במועדו.
וע״ד הקבלה לעבדה ולשמרה יש להתבונן בשתי ההי״ן אלו כי היה ראוי לומר לעבדו ולשמרו שהרי הגן לשון זכר הוא כענין שכתוב (שיר השירים ד׳:י״ב) גן נעול, אבל ההי״ן אלו רמז לשתי ההי״ן שבשם, לעבדה ה״א ראשונה שבשם ולשמרה ה״א אחרונה שבשם. וע״ז נאמר (שמות כ״ג:כ״א) השמר מפניו, והמשכיל יבין.
לעבדה ולשמרה, "to work it and to preserve it.⁠" The plain meaning of this phrase is that seeing that G-d had already assigned to man what he was to eat, i.e. vegetables and fruit, He now placed him in the garden so that he would practice the art of gardening and plant all manner of crops therein. He was also encouraged to plant all kinds of fruit (trees). He had been placed in that garden in order to enjoy it and to experiment therein at will. His daily food consisted of the fruit provided by the trees in that garden. He would drink from the rivers traversing Eden, whereas he would use the ענני הכבוד, "divine clouds of glory,⁠" as his clothing. His position in that garden was most distinguished. His primary preoccupation was with spiritual delights whereas he spent relatively little time engaged in pleasurable physical pursuits. He enjoyed a most serene state of mind as both his mind and his body cooperated fully in being servants of the Lord.
The reason that G-d had withheld from him the fruit of the עץ הדעת, was to spare him the mental and physical tension which he would experience once he experienced lust, greed, etc., all phenomena which are part and parcel of a true freedom of choice, בחירה. At that point, prior to Adam experiencing the need to eat from the tree of life, G-d had not had any reason to deny that tree to him as he was not going to die even if he did not eat from that tree.
Once he had sinned, the fact that he had eaten from the forbidden fruit caused him to become far more preoccupied with concerns of the body at the expense of his pursuit of spiritual values. In short, he experienced the same limitations and handicaps when pursuing spiritual pursuits which we are familiar with nowadays. Seeing that he had reversed the order of priorities G-d had assigned to him as his purpose in life, G-d now reversed the order of what He had ordained for him so that his lifespan was reduced and the angel of death attained authority over him.
You should know that in the future, after the resurrection of people who deserve to be resurrected, these people will once again experience the idyllic conditions which prevailed in Gan Eden. At that time man will once again be occupied primarily with spiritual pursuits and will devote only relatively little energy to matters pertaining to his body. At that time man will resume either very long life, or never-ending life, as the universe will then revert to its original state of perfection.
The words לעבדה ולשמרה, "to work it and to preserve it,⁠" refer to the soil of the garden. [The word אדמה, soil is feminine, hence the feminine endings in לעבדה ולשמרה .]
Viewed from an homiletical point of view, you might well ask what possible "work" there was in such a perfect garden in which all the trees had already grown and produced fruit without any input by man? Moreover, G-d had even provided irrigation by means of rivers so that man certainly did not have to perform any "labour,⁠" something always associated with the word לעבד? We therefore need to understand the word לעבדה as a reference to Torah study and the word לשמרה as a reference to observance of the Torah's commandments. This is why such observance is referred to in Genesis 3,24 as לשמור את דרך עץ החיים, "to guard the path of the tree of life.⁠" We have other verses in Scripture which refer to Torah and the observance of its statutes as the "tree of life,⁠" such as Proverbs 3,18 עץ חיים היא למחזיקים בה, "she is a tree of life for those who take hold of it.⁠"
Another Midrashic explanation sees in the words לעבדה ולשמרה, a reference to the Sabbath, seeing that the Torah described the six weekdays as days on which we are to work; (compare Exodus 20,9 ששת ימים תעבד, "for six days you will work, etc.⁠").
Still another Midrashic explanation sees in the words of our verse a reference to the sacrifices The word לעבדה paraphrases Exodus 3,12 תעבדון את האלוהים על ההר הזה, "you will offer sacrifices to G-d on this Mountain.⁠" The word ולשמרה is also a reference to certain sacrificial rituals as it paraphrases Numbers 28,2 תשמרו להקריב לי במועדו, "you will guard it to sacrifice for Me at its appointed season.⁠"
A kabbalistic approach to our verse: We need to understand why the Torah used the letter ה each time at the end of these words. The normal grammar would have required the letter ו each time, i.e. לעבדו ולשמרו, seeing the words refer to the garden which is masculine in Hebrew. Actually, both the letters ה in this instance are an allusion to the two letters ה which are part of the four-lettered ineffable name of Gd. Concerning such considerations, the Torah wrote in Exodus 23,21 השמר מפניו, "take heed on account of the letters ו which have been replaced by he letters ה. The intelligent reader will understand to what I refer. [according to תורת חיים, the word in Exodus should be read מפני-ו, "on account of the ו.]
ויקח ה׳ אלהים את האדם – רוצה לומר ששּם טבע ימשכהו לעבוד ולשמור הגן בְּדרך שיוציא פרי. וזאת העבודה והשמירה היא ההשתמשות בקנין המושכלות בְּדרך שיצא מה שבכח בגן אל הפועַל. והנה זה הטבע אשר ימשכהו, הוא מה שיֵּרָאֶה בתחילת הענין באלו הנמצאות הטבעיות משלמוּת היצירה וטוּב הסדר והיושר, כי זה ממה שימשוך האדם אל שיחקור בענינם עד שידע הסידור המושכל אשר לאלו הנמצאות, וכבר ביארנו זה בביאורנו לשיר השירים (א, ב). אמרו בבראשית רבה (טז, ה) שאומרו ׳ויקח ה׳ אלהים׳ — רוצה לומר פיתה אותו, כמה דתימר ׳קחו עמכם דברים׳ (הושע יד, ג); וזה מסכים למה שאמרנו.
וכבר משך ה׳ יתעלה האדם ושׂם בו תשוקה אל שתהיה השתדלותו לעבוד ולשמור השכל אשר בו, עד שישלימהו ויוציאהו מן הכח אל הפועַל. וזאת התשוקה אמנם הושמה בו מצד השלמוּת הנראה בתחילת הענין באלו הנמצאות הטבעיות, אשר יעירו האדם אל שיתבונן במה שיש מאופן החכמה בבריאתם.
ואחר שהשלים להורות חלקי הגן והעבודות המיוחדות אל חלק חלק ממנו אשר מכללם שצריך העיון והשמירה בהנהגה בהם אמר ויקח ה׳ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן וכו׳. יראה כי לקח את האדם הזה הכולל כל אלה הכחות והטיל עליו משמרת זה הגן שיהי׳ תמיד סמוך לעדן ושלא יתפרד ממנו וזה כשיתנהג בהם על צד היותר נאות להמשיך אליו השפע האלהית. וראיתי מי שכוון שמלות לעבדה ולשמרה בלשון נקבה תהיינ׳ מוסבות אל נשמת חיים ונפש חיה שהזכיר בראש הענין ויפה כוון דתרוייהו איתנהו שאין משמרת עבודת הנפש רק עבודת ושמירת הגן על הדרך שזכר ולזה היישירו וזרזו בו והתרה בו בכל מה שצריך אליו במלות קצרות.
לקחו בדברים נאים ופתהו לכנס. בב״ר ומפני שהלקיחה אינ׳ נופלת רק על העתקת הדבר מרשות אחר לרשותו או ממקום למקום ופה אינו לא זה ולא זה שלא נזכר בשום מקום בריאתו עד שנ׳ שלקחו משם והביאו לג״ע ולכן יהיה פי׳ זאת הלקיחה מלשון פיוס ומשיכת הלב כאלו אמר לקח את לבו והביאו תחת רשותו וכן קח את הלוי׳ קחם בדברים:
והנה חזר הכתוב לאמור ויקח ה׳ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן להודיע תכלית הנחתו שם כאלו אמר והנה לקח ה׳ אלהים את האדם ויניחהו בג״ע זה היה כדי לעבדה ולשמרה ואמר לעבדה בלשון נקבה לפי שהגן נאמר בלשון זכר ולשון נקבה כאשר כתב הראב״ע והיתה העבודה שיאכל מהעצים שהותרו לאכילתו והשמירה שלא יאכל ממה שהוזהר עליו כאלו לנסות אותו בא האלהים לדעת הישמור מצוותיו אם לא ולכן הניחו שמה. ואולי שאמר לעבדה ולשמרה על נשמת חיים שזכר למעלה שנפח בו. כי בהיות האדם בג״ע מבחר המקומות ובשוה שבאוירים והמשובח שבמאכלות והמשקים היה בלתי טרוד בדבר מה כי אם בהשלמות נפשו וזהו לעבד׳ ולשמרה. וכן דרשו רבי אליעזר לעבדה ולשמרה על התורה. וי״מ ויקח ה׳ אלהים את האדם והניחו בג״ע שהוא סמוך עם ויצו כאלו אמר וכאשר לקח השם אלהים את האדם והניחו בג״ע וגו׳ אז צוה עליו מכל עץ הגן וגו׳ כפי כל א׳ מהפירושים והותרה בזה השאלה הי״ב.
ויצא מזה שגם כן לא היתה לאדם הסבה הד׳ לחטא שהוא להתמדת הטובה וההצלחה כי הוא בילדותו נולד רש וחוצה לגן נברא והקב״ה לקחו והקימו מעפר דל והניחו בג״ע לעבדה ולשמרה לא להיות שם אדון ופטרון.
לעבדה – לעבוד את ״נשמת חיים״, כאמרו ״ויפח באפיו נשמת חיים״ (פסוק ז׳).
ולשמרה – שלא תפסד בהתכת הלחות השרשי הנתך בחום הטבעי. וזה כי אותם הפירות הנכבדים היו מולידים תמיד תמורת מה שנתך, בלתי עפוש.
לעבדה, a reference to perfecting his own personality, that which was supplied by God in an as yet unrefined state, the one called נשמת חיים.⁠a
ולשמרה, eating the fruit of the garden would ensure that man’s natural juices would not dry up. Man is equipped with natural heat, and if not supplied with the proper kind of nourishment he may dehydrate. The excellent fruit of the trees of the garden would replenish loss of moisture through evaporation on the skin in the heat of the sun.
a. the author searched to justify the use of the feminine mode in the word לעבדה and related it to נשמה, soul, a noun which is feminine and requires further refinement, just like שיר and שירה which both mean song, the latter, in the feminine mode being unrefined when compared to the former. Compare its use in the haggadah shel Pesach.
לקחו בדברים. פירוש שבאדם לא שייך לקיחה, לפי שעיקר האדם במה שהוא חי משכיל, ובזה לא שייך לקיחה, שאף על פי שהוא לוקח גוף האדם ברשותו – אין שכלו ודעתו יכול לקחת, ולפיכך פירש שלקחו בדברים, והשתא אתי שפיר דלקח גם דעתו ברשותו בדברים. וכן בכל מקום שכתוב אצל האדם לקיחה מפרש אותו הרב בענין זה, שפתהו בדברים, כדי שיבא הלקיחה גם כן על דעת האדם, שהוא עיקר האדם, ואם לא כן לא היה בא לקיחה על האדם, שעיקר האדם הוא דעתו ושכלו:
ופתהו לכנוס. וקשה ואמאי צריך פתוי לכנוס לגן עדן, ויש לומר דהאי פיתוי נמי שיאמר לו שהוא גן עדן, ולא לקחו והכניסו מבלתי שיאמר לו שהוא גן עדן, שאז לא היה הולך מרצונו:
לְעָבְדָהּ וּלְשָמְרָהּ: ברוב הספרי׳ שתי ההי״הין במפיק, ובאיזה ספר יש בשניהן הקו של רפי. אולי רמזו 1למדרש רבה פ׳ י״ו, דאמרי׳ התם לעבדה 2ששת ימים תעבוד, ולשמרה 3שמור את יום השבת לקדשו, ד״א, לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות, שנאמ׳ 4תעבדון את האלקים, וכתי׳ 5תשמרו להקריב לי במועדו. וכתב בעל 6יפה תואר שם סי׳ ח׳, שהה״א אינה כינוי כי הוא מקור כמו 7לְאָכְלָה 8לְקָרְבָה. <ועיין 9פרקי ר׳ אליעזר פ׳ י״ב, 10ובחיי.> [לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ].
1. למדרש רבה: בראשית רבה, פרשה טז ה.
2. ששת ימים: שמ׳ כ ח.
3. שמור: דב׳ ה יא.
4. תעבדון את האלקים: שמ׳ ג יב.
5. תשמרו להקריב: במ׳ כח ב.
6. יפה תואר: על ב״ר פרשה טז ח, קיב ע״ב, ד״ה לעבדה.
7. לְאָכְלָה: בר׳ א כט ועוד.
8. לְקָרְבָה: שמ׳ לו ב.
9. פרקי ר׳ אליעזר: פרק י״ב, עמ׳ לח.
10. ובחיי: על אתר.
לקחו בדברים. דק״ל דכל היכא דכתיב לקיחה משמע שקודם שלקחו לא היה ברשותו והא הכל ברשות הקב״ה הוא:
ופתהו ליכנס. והא דלא פירש הרב פירוש זה לעיל על פסוק (ח) וישם. נראה לי משום שהוא קרוב יותר לפשוטו לפי שלשון לקיחה שייך דוקא בדבר החומרי או בבעלי חיים שאין בהם דעה ובינה אבל האדם עיקרו המדע והשכל ולא הגוף ואין לשון לקיחה שייך על המדע שהוא דבר שאין בו ממש אלא א״כ הפיתוי שמפתה את דעתו ממחשבה אחרת כעין הלקיחה הגשמי שמעתיקו ממקום למקום. [נחלת יעקב]:
He "took" him with kind words. Rashi is answering the question: The word לקיחה implies [an act of acquisition,] that before the taking it was not in the taker's possession. But everything is in Hashem's possession!
And persuaded him to enter. Why did Rashi not explain this earlier (v. 8), on: "And there He placed (וישם) the man?⁠" It seems the answer is: [The import of the earlier verse] is closer to the simple meaning of its words, "placed (וישם),⁠" [thus no difficulty arises]. But the term "took" (לקיחה), in our verse, is a term that relates only to inanimate objects or animals who naturally do not possess any intellect, whereas man's essence is his knowledge and intellect, not his physical self. "Took" cannot be applied to knowledge, because it is not a physical object. Thus [Rashi was forced here to say that it means] inducing — i.e., inducing the mind to a different thought, similar to physically "taking" and moving an object from one location to another. (Nachalas Yaakov)
ויקח וגו׳ – לעבדה ולשמרה. משמעות הכתוב יגיד כי הגן צריך לה עובד ושומר והאמת יכחיש זה כי למה יהיה צריך לשומרה אם מהגנבים זה הבאי היא ומה היא העבודה שהיתה צריכה הגן, ואם צריכה עובד אם כן זה לה חמשת אלפים וחמש מאות שנה מי עבדה.
אכן יש לך לדעת כי כל הווה אינו אלא דוגמא לרוחניות, וכמו שהאדמה צריכה עבודה והזרעה והגשמה להוציא מזון האדם, גם שמירה מדברים המפסידים והמריעים לצומח, כמו כן גן עדן אשר היא היום אדמת הנפשות לבד כי הגופות נגשמו גם היא צריכה עבודה ושמירה כפי רוחניותה. הגשמה המיוחדת לה היא עסק התורה כמו שאמר הכתוב (דברים לב) יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, והזרעים הם מצות עשה אשר יעשה אותם האדם כרמוז בדברי הנביא (הושע י) זרעו לכם וגומר, והגם שלא נזכר בדברי הנביא אלא הצדקה, לא על פרט הצדקה לבד הוא אומר אלא על כל פרטי הצדקות הוא אומר, וכן הובא בדבריהם ז״ל (מדרש תהלים קיד) שכל מצות שיעשה האדם הקב״ה זורעה וכו׳, והעבודה היא התעסקות גדול והסתכלות נמרץ בתורה שהוא עיקר מצוותה, והשמירה גם כן לבל יפרוץ גדריה ולבל יפסיד צמחיה, והיא שמירת מצות לא תעשה אשר צריך האדם לשמור לבל עבור עליהם כי הם המפסידים כל דבר טוב. והוא אומרם ז״ל (סוטה כא.) עבירה מכבה מצוה, והגם שאמרו ואין עבירה מכבה תורה, אין כוונתם לומר שמעשה הרע לא יפסיד התורה כל עיקר, אלא לומר שאין כח בעבירה אחת לכבות התורה ולעולם כי ירבה להשחית תשחת תורתו וידעך נרה ותהפך שלייתו על פניו רחמנא ליצלן.
ומעתה יוצדק לומר על גן עדן לעבדה ולשמרה. והנה בימים ההם כשהניח ה׳ האדם בגן עדן היה מביט וצופה בפעולות צדיק לחיים במעשיו מה שהיה פועל בגן עדן, אך אחר אשר נגרש האדם הושלל ממנו ראות הדבר אבל המעשה נפש עמל עמלה לו כי הרוחניות לא ימנענה ההרחקה והפעולה נעשית, אשרי המחכה ויגיע בעולם הזה לאכול מפרי דרכו שהוא מזון הנשמה בגן עדן. שוב בא לידי מאמר חז״ל וז״ל לעבדה אלו מצות עשה ולשמרה אלו מצות לא תעשה, וכוונתם ז״ל על דרך שביארנו.
ויקח השם אלוהים... לעבדה ולשמרה. God took man…to work it and to guard it. The plain meaning of the verse appears to be that the garden was in need of someone to work it and to guard it, whereas the truth is that this was not the case. Why would it need a guard? Who was there to steal from it? Also, if the garden needed someone to work it, who has done this chore during the almost 6000 years that the garden has been unattended? What exactly was the nature of the work which had to be performed?
Know therefore that the entire description of the גן עדן is to serve as an example of a spiritual environment. The Torah wanted to illustrate that just as a physical environment such as earth requires a) toil, planting, irrigation, etc. in order to produce man's food supply, and b) protection against harmful substances that damage the plants, the same applies to an environment described as גן עדן. Nowadays גן עדן is the "soil,⁠" i.e. the environment for disembodied souls, seeing the bodies have been expelled. Even as such it requires both work and protection against negative influences. The specific work required in גן עדן consists of Torah study. The Torah demonstrates the validity of such illustrative figures of speech when Moses described his speech in Deut. 32,2 in these words: "May my discourse come down as the rain, my speech distil as the dew, like showers on young growth and like droplets on the grass.⁠" The "young growth" is a simile for the positive commandments. The author cites a number of examples where God is described as "planting" man's good deeds. The protective activity the Torah describes as לשמרה, refers to the observance of the negative commandments. Non-observance of the negative commandments of the Torah is apt to destroy the fabric of the spiritual environment represented by גן עדן. Our sages in Sotah 2 already tell us that sin, i.e. transgression of a negative commandment, extinguishes מצות though it does not extinguish the Torah. This latter statement does not mean that it is not within the power of such a sin to harm Torah at all, it only means that a single עבירה cannot accomplish that. Sustained sinful activity could certainly undermine the Torah absolutely.
At any rate the use of such terms as "to work it and to protect it" in connection with גן עדן is perfectly justified. At the time when God placed Adam in גן עדן, Adam was able to see how his positive actions contributed to the well-being of the garden. Once he had been expelled he was denied the ability to see the results of his activities. His spiritual part, however, was not denied the chance to accumulate good deeds and to eventually "see" the results in the Hereafter.
לעבדה ולשמרה – לעבדה הוא עבודת האדמה וההשקאה והשמירה שלא יעלה בה פריץ חיות. וכן חלקי המצות הם שנים עשה ול״ת. עשה הם בגדר העבודה. ול״ת בגדר השמירה ואדם הראשון ע״ה זכה להשקות את הגן כמבואר בזה״ק ע״ש.
ויקח י״י אלהים – ידענו שהאדם שנברא בצביונו ודעתו, הולך על רגליו ולא היה ה׳ צריך לקחתו ולהניחו בגן עדן. אבל ״ויקח״ כמו ״ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו׳ והיו לי הלוים״.⁠1 וזוהי הלקיחה שיהיו לו לעבודתו. וכן ״ויקח י״י אלהים את האדם״ שמכל ברואי מטה לקח את האדם לבדו להיות לו לשָׁרְתוֹ ולברך בשמו׳ כי בו נשמת חיים ויודע דעת אלהים. ועל כן הוא העובד והוא השומר בגן וכמו שאפרש בעז״ה.
ויניחהו בגן עדן – כבר אמר למעלה ״וישם שם את האדם אשר יצר״.⁠2 ויש הבדל בין ״וישם״ ל״הנחה״. כי ״שימה״ הוא על זמן כמו ״ושמתיך בנקרת הצור״.⁠3 ״ושמת לך מקום אשר ינוס שמה״.⁠4 ובמות הכהן הגדול ישוב מעיר מקלטו. ולשון ״נוח״ ו״ינוח״ נופל על מנוחה אחרי הטלטול, כמו שבארנו בפתיחתנו הראשונה לספר ״גן נעול״,⁠5 ומורה על קביעות מקום שאין אחריו טלטול. ולכן אחר שאמר ״ויקח י״י אלהים״ המורה שבחר בו מכל הברואים וכמו שפרשנו, אמר ״ויניחהו בגן עדן״, שנתן מקומו בגן עדן להיות שם תמיד מתהלך לפני י״י. וזהו שאמרו בפרק קמא ד⁠[בבא] מציעא6 ״מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא, מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. ורב פפא תרגמא אליבא דחד תנא ומפרש ״והניחה״ דמתניתין שהניחה שלא במקומה. ור׳ יוחנן אמר והניחה במקומה משמע. וסברת ר׳ יוחנן נכונה, לפי שכל מנוחה היא שאין אחריה טלטול ממקום למקום. ואם הניחה שלא במקומה, צריכה להטלטל ולבוא אל מקומה. ובבראשית רבה7 ״ויקח וגו׳ ר׳ יהודה ור׳ נחמיה. ר׳ יהודה אומר עילה אותו, פירוש שהגביהו על כל לתפארת, כמה דאת אמר ׳ולקחום עמים והביאום׳8 וגו׳. ר׳ נחמיה אומר פיתה אותו האיך מה דאת אמר ׳קחו עמכם דברים ושובו אל י״י״.⁠9 ואמרו עוד ״ויניחהו, ר׳ יודן אומר הניח לו והגין עליו, ועדנו מכל אילני גן עדן״. וזה קרוב לפשט שבארנו.
לעבדה ולשמרה – למה שפרשנו בשם רמב״ן ז״ל, שאין עצי גן עדן צריכין לעובד וזומר, פירש הרב ז״ל על לעבדה ולשמרה, שהניחו שם להיות זורע לו חטים וכל מיני תבואות וכל עשב זורע זרע וערוגות הבשמים, וקוצר ותולש ואוכל כרצונו. וזה טעם לשון לעבדה ולשמרה, לעבוד אדמת הגן, הערוגות שיעשה שמה, כי הגן שהן האילנות לא יעבודו. ויתכן שכנה הגן בלשון נקבה כמו ׳וכגנה זרועיה תצמיח׳10 ׳ונטעו גנות׳.⁠11 [עכ״ל רמב״ן]
ולפי שלא אמר ״לעבוד ולשמור אותה״ כמו לעבוד את האדמה, כן כלם, יהיה ״לעבדה״ כמו ״ועבדך שש שנים״,⁠12 ״ולעבדו בכל לבבכם״.⁠13 וכן ״ולשמרה״, שאין זה על עבודת השדה לחרוש ולזרוע אלא דרך המליצה, לומר שהיה כעבד לגן כמו העבד ששומר את אדוניו ועובדו. כן גם יהיה האדם בגן שומר לפרותיו שלא יבואו בה חית השדה לאכול פרותיו, כי לאדם לבדו הרשה לאכלם לא לחיה ולבהמה. וכן שלא יזיקו בעצי הגן וכדומה לזה, וזה דומה למעשה עבד.
1. במדבר ג, יב.
2. בראשית ב, ח.
3. שמות לג, כב.
4. שמות כא, יג.
5. מהד׳ ראשון לציון שנת תשע״ו, עמ׳ 61-62.
6. מא, א.
7. טז, ד.
8. ישעיה יד, ב.
9. הושע יד, ג.
10. ישעיה סא, יא.
11. ירמיה כט, ה.
12. דברים טו, יב.
13. שם יא, יג.
ויניחהו – כבר אמר וישם אותו, והוסיף לומר ויניחהו, כמי שמנוח חפץ במקום, בנחת ושימת עין.
לעבדה ולשמרה – בכנוי לנקבה, ומוסב על האדמה שהגן נטוע בה, כי אין לשון עבודה נופל על הגן:
וינחהו בגן עדן – כבר אמר לפני זה וישם שם את האדם, למה חזר כאן לומר וינחהו, ויתכן שאין וינחהו כאן לענין עזיבה והנחה במקום, אבל הוא כענין רוח המקום נוחה הימנו (אבות פ״ג) רוח חכמים נוחה הימנו (ב״מ מ״ה ב״ב קל״ג) שפירש״י שיש נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו ודעתם נוחה עליהם, ומענין זה גם במקרא, פני ילכו והניחותי לך (כי תשא ל״ג) טעמו אעשה לך נחת רוח במלאת מבוקשך, כי כל דבר הערב לאדם וממציא לו תענוג יתן מנוחה ומרגוע לנפשו (בערוהיגונג, פערגניגען) וכן יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך (משלי כ״ט) ויניחך נגד מעדנים אם תיסר את בנך בנעוריו יניחך להבא, תנוח דעתך עליך ותהיה לך ממנו נחת רוח. וכן כנוח עליהם הרוח (בהעלותך י״א כ״ה) התפשטות שכינתו ית׳ הנקרא רוח כשימצא נושא המסוגל לקבלו שם ינוח, ויש לו כביכול נחת רוח וערבות מנוחה בו, כי יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, וכענין ריח ניחוח בקרבנות, שאמרו בו נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, וטעם וינחהו, נתן לו דבר שימצא בו מנוחה ומרגוע לנפשו, דבר שתהא דעתו נוחה עליו בו, ויהיה לו לנחת רוח, (ערטהיילטע איהם איין פערגניגענשאפפענדעס). ומה הוא דבר זה שנתן לו להיותו למנוחת נפשו ולנחת רוחו, אין זה כ״א התורה, כי התורה נקראת מנוחה, כאמרם בתנחומא ויחי, וירא מנוחה כי טוב, מנוחה זו תורה שנאמר (ירמיהו מ״ה) יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי. וכן אמרו במכדרשב״י (זהר שם רמ״ב) וטעם הנחת שם מנוחה על התורה. כי בלא תורה היה האדם הולך אחר תאות לבו, וכל יום ויום היה הולך ומתגבר במלאת תאותיו עד שכל כחותיו הפנימיות הומים בו, כאשר הטביע הוא ית׳ בנפש האדם, בעשותו אחת מהנבלות יצר לו ויעציבהו עקב החטא (געוויססענסאונרוהע) כי הרשע השקט לא יוכל בפנימיותו ולבו נוקפו והומה עליו תמיד ירגיזהו ויעוררהו על העונש המעותד עליו (דאס מאהנענדע שטראפענדע געוויססען) ולעולם לא ימצא מנוחה ומרגוע בנפשו, ככתוב (ישעיהו נ״ז) והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל אין שלום לרשעים. כמו שהים השקט לא יוכל כי בכל רגע ורגע יבוא גל אחר גל אל השפה ויגרשהו מימיו רפש וטיט מקרקע הים אל היבשה, כן הרשעים לעולם לא ינוחו מעשות מעשים מגונים ומכוערים, והשקט ומנוחה לא ימצאו ואין שלום בנפשם, כי מלחמת תאותי׳ הולכת ומתגברת בכל עת ורגע מצד יצר הרע המושל בנפשו. אמנם התורה היא תבלין ליצה״ר, כי ע״י עסק התורה וקיום מצותי׳ ישתדל תחלה לסלק ממנו כל מדות הרעות ומונע עצמו מלעבור על אחת ממצות ל״ת ע״י מלחמתו עם היצר עד שכובש אותו ומנצחהו להיות מושל עליו. ואחר שהרגיל את נפשו מעט מעט בכבישת היצר, יוטבעו בו כל מדות הטובות בטבע גמור, עד שאינו מתאוה לעברות כלל, ואין כח עוד ביצה״ר לגרות בו, כמאמר דוד ולבי חלל בקרבי. וכשיגיע האדם למדרגה זו, אין עוד מלחמה בנפשו, וכל כחות נפשו הם במנוחה גמורה, ולפי שלהשיג מדרגה זו היא באמת תכלית כונת התורה, הונח עליו שם מנוחה, כי היא תמציא מנוחה אמיתית בנפש האדם -. והתבונן דבכונה רצויה שינה הכתוב כאן לכנות את התורה בשם מנוחה (הנכלל בפעל ויניחהו) דבכל שאר מקומות נקראת תורה, שהמכוון בו הוראת דרך (וועגווייזער) כענין הורני ה׳ דרכך, את מי יורה דעה, ויורהו ה׳ עץ, כי התורה במצותיה תורה לנו את הדרך אשר בה נלך, כי מצד חומריותנו וגשמיותנו אנו כעורים לא נוכל לראות ואנחנו הולכים במקומות החשך שבהם מכשולים רבים, ובנקל נוכל ליפול אל באר שחת והתורה במצותיה היא עומדת לפנינו בפרשת דרכים המסוכנים האלה, ותורה לנו באצבע בזה הדרך תלכו לא בדרך אחרת, כי רק בדרך זה אשר אנכי מורה לך תבוא אל מקום האמיתי המיועד לאדם. הנה שם תורה נאות לה לכל הבאים אחר אדם הראשון היודעים מטוב ורע וציורים רעים טבעיים מושלים בהם מטבעם, ויש לפניהם שני דרכים, האחד המלאה לה מוקשי יצה״ר, והאחד המוליך אל החיים האמתים, לכן צריכים למורה דרך, והיא נקראת תורה. אמנם אדם הראשון להיותו יציר כפיו של הקב״ה ונברא בקומתו וצביונו מתוקן בתכלית הכבוד והיקר כי נופח בו נשמת חיים מלאה חכמה תבונה ודעת והיה בעדן גן אלהים משמש את קונו כאחד מצבאי מרום במרום ומשכיל בדרכיו שכל טוב, כי יצר לבו לא היה אז כמו שהוא בבאים אחריו, והיה לבו מושל בציורים טובים, וכל כחות נפשו היו נכנעים לאדון כל היוצר אותו, וכלם היו פועלים בו בדרך אמת, כי ידיעת טו״ר היה נעלם ממנו, וכמעט שלא היה אפשר לו להתאוות ולחמוד אליהם, כי יצה״ר לא היה אז בו רק כחוט של בוכיא, ולא היה הדרך הרע פתוחה לפניו להכשל בו, ומצד טבע נפשו לא היה לפניו רק דרך אחד להתהלך בה מישרים, א״כ לא היה צריך לדבר שיורה לו דרך, לסבה זו לא נקראה התורה בשם תורה, רק בשם מנוחה נקראת, כי אדה״ר אף שהיה מתחלה מצד טבעו איש מנוחה, כי היה ישר לגמרי ומזוכך בטוב גמור בלי שום נטיה אל ההפך, מ״מ הבחירה ברע היה אפשרי לו ע״י התאמצות והתגברות נגד טבעו הנוטה רק לישר ולטוב, ובחירתו היה הפך גמור מבחירת כל הבאים אחריו שהבחירה ברע בהם היא דבר נקל, והבחירה בטוב היא קשה עד שצריך התגברות ללכת מישרים, ולאדה״ר להיות יצה״ר שבו רק כחוט של בוכיא, היה צריך התחזקות לנטות אחר יצה״ר לפי שהיה נגד טבעו, והיה עסק התורה אליו רק להשאר בטבעו אשר נוצר בו להיות איש מנוחה, לכונה זו כינה הכתוב כאן את התורה בשם מנוחה שתהיה למנוחת נפשו ולנחת רוחו, וזהו ממעלת התורה, ככתוב (משלי ח׳ למ״ד) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, ושעשעי את בני אדם. ירצה, התורה משתעשעת מזיו כבודו ית׳ והיא מראה כבודה לעין האדם להשתעשע בה, וגם היא נהנית ומתענגת ממה שמאצלת כבודה לאדם והשעשוע שוה בשניהם. וע״ז מסיים קרא, לעבדה ולשמרה, לעבדה טעמו לעסוק בה (זיך דארין צו בעשאֶפטיגען) כי לשון עבודה נאמר גם על המלך המשים עין השגחתו לצוות על תקון המדינה, ככתוב (מלכים א י״ב ז׳) אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם, וגם העסק בשיר וניגון נקרא עבודה, לעבד עבדת עבדה (במדבר ד׳) ואמר על עסק התפלה ואותו תעבוד, ועבדתם את ה״א. - ולשמרה, שמירת הדברים בלב כדי לקיים אותם (בעאָבאכטען, בעפאָלגען). והה״א בלעבדה ולשמרה מוסב על התורה הנקראת כאן בשם מנוחה הנכלל במלת ויניחהו, הכי נ״ל פירושא דקרא לרבותינו שאמרו בספרי (עקב פ׳ מ״א) לעבדה זה תלמוד ולשמרה אלו מצות, וכתיב״ע למהוי פלח באורייתא ולמנטר פקודהא. וכן בפרקי ר״א לעבדה, לעסוק בדברי תורה, והמפרשים יבארו לעבדה ולשמרה, על עבודה ממשית חרישה וזריעה (בעארבייטען) ולפי שהגן כאן הוא ל׳ זכר ולא יחול עליו כנוי ה״א הנקבה, לכן נבוכו בפירושו, עי׳ ראב״ע ובמה שהשיב עליו רוו״ה.
לעבדה ולשמרה – שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה, והלא כל האילנות נצמחים מאליהן. או שמא תאמר יש מלאכה בג״ע להשקות הגן והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן אלא לעבדה ולשמרה לעסוק בדברי תורה ולשמור מצותיה שנאמר לשמור את דרך עץ החיים כד״א עץ החיים היא למחזיקים בה (בראשית רבה הובא בילקוט). והכי אמרו במדהנ״ע אמר ר״ש ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה וכי מאי עבודה הכא אלא עבודת הנשמה וכו׳ הניח הקב״ה לאדה״ר בג״ע ונתן לו תורתו לעבוד בה ולשמור מצותיה וכתיב״ע למהוי פלח באורייתא ולמנטר פקודהא. (ובסנהדרין נ״ו ב׳) למדו רבותינו מן המקראות שנצטוה אדה״ר על ע״ז ועל ברכת השם ועל ש״ד ועל ג״ע ועל הגזל ועל הדינים, ע״ש. לפי״ז אין הה״א דלעבדה ולשמרה על הפעול שיהיה הגן נעבד ונשמר ע״י אדם, כ״א היא ה״א התוך, כפי המורגל בשמות כמו הכה תכה את כל בהמתה ואת כל שללה תקבוץ, שטעמו השלל ובהמה שבתוך העיר, כן לעבדה ולשמרה, לעבוד בתוך הגן עבודת השם בקיום מצותיו ולהיות נשמר בו מלעבור על מה שהוזהר מלעשותו - ולדברי חכ״א שהאדם במעשיו הטובים נותן כח בקיום עולמות העליונים הקדושים ולהוסיף בהם קדושה ואור, ולהפך ע״י מעשיו אשר לא טובים מהרס בכחות עולמות העליונים. כמאמרם כשעושים רצונו ש״מ מוסיפין כח וגבורה שלמעלה כד״א באלהים נעשה חיל, וכשאין עושים רצונו ש״מ כביכול מתישין כח שלמעלה כד״א צור ילדך תשי. א״כ יש כאן מקום לה״א גם ע״ד הפעול.
לעבדה ולשמרה – הכנוי לשון נקבה, כי אעפ״י שלא נמצא גן לשון נקבה, הנה מצאנו גַנָה וגַנות.
לעבדה – בזריעה ונטיעה, עבודה קלה ובלא זיעת אפים.
ולשמרה – מן הבהמות והחיות, שתהיה תבואתה לעצמו, והרי זה כאלו אמר שיעבדנה וְיֶהֱנֶה ממנה.
to cultivate it and guard it (le-ovdah u-l’shomrah). The Hebrew [he] suffixes are feminine, because although the word gan (“garden”) itself is never feminine, the feminine forms gannah and gannot do occur.
to cultivate it. With sowing and planting, light work that does not involve “the sweat of the face” (Gen. 3:19).
and guard it. From animals and wild beasts, so that its produce should be his own. It is as if God had told him to cultivate it and enjoy its benefits.
ויניחהו – משמעות ״ויניחהו״ אינה הנחה ושימה בעלמא [ראה פירוש לעיל פסוק ח ״וישם שם את האדם״]; שכן כל ״הנחה״ כוללת גם התרה, שחרור ונתינת רשות. ה׳ יצר את האדם, וגם לאחר שנוצר הוא היה עדיין ביד ה׳; אך ה׳ שחרר אותו, הפקידו ביד עצמו בפעם הראשונה, ומסר לו את גן עדן לעבדה ולשמרה. גם אם האדמה גן עדן לאדם, הוא חייב לעשות את עבודתו ולמלא את חובתו. ההבדל הוא רק שבגן עדן יש שכר לפעולתו ומעשה ידיו מתברכים.
כאן המקום להעיר, שחוץ ממקום אחד יוצא מן הכלל, ״גן״ תמיד בא בלשון זכר, לפיכך יש לתמוה על כינוי הנקבה ״לעבדה ולשמרה״ [מצאנו אמנם מקום דומה בשיר השירים (ד, טז): ״הָפִיחִי גַנִּי״]. אולם יתכן שכינוי הנקבה של ״לעבדה ולשמרה״ חוזר על ״עדן״, שמכיון שהוא שם עצם מופשט [אבסטרקטי] ניתן לכנותו בלשון נקבה. ה׳ הניח את האדם בגן של עדן ואושר, כדי שיעבוד למען אושרו, וישמרנו במעשה ידיו. על ידי שיקיים בנאמנות את תפקידו, יחזיק האדם באושרו ואף יוסיף עליו.
בכל אופן שנפרש, העבודה והשמירה שבפסוקנו, אינן מתייחסות רק לעבודת הקרקע, אלא כוללות את כל ההנהגה המוסרית של האדם, במה שהוא עושה ובמה שהוא נמנע מלעשות. רמזנו כבר על כך לעיל. הנהגתו המוסרית של האדם והשימוש האחראי שהוא עושה בשפע העולם הטבעי, מקדמים את הטבע לקראת ייעודו ומאפשרים לו להמשיך בצמיחתו: ״לעבדה ולשמרה״. גם חז״ל מייחסים את ״לעבדה ולשמרה״ לתורה ומצוות, הווי אומר, לכלל ייעוד האדם (עיין בראשית רבה טז, ה).
ויקח – אחר אשר באר איך ברא האלהים את האדם ישר וגם הכין לו האפשריות אם יבחר לבקש חשבונות רבים, אם במה שהכין עץ הדעת טוב ורע אם יבחר להתעסק בטוב מדומה שהרע כרוך בעקבו, אם במה שהכין הנהרות שבארחות דרכם יצא מן הגן לבחור ברעה הקנאה והתאוה והכבוד, יספר עתה שלא עזבו מבלי עצה ותושיה רק כי רוח ה׳ הופיע עליו לצוותו ולהורהו דרך יבחר ע״י תורה ומצוה, אם במה שהזהירו בל יצא מן הגן דרך הנהרות, ע״ז אמר ויקח את האדם ויניחהו בג״ע, שהוא הלקיחה בדברים, שכבר אמר וישם שם את האדם, ששם אותו לפי שעה, ועתה צוהו ויניחהו שישאר שם בקביעות כי שם מקומו העקרי, שזה גדר פעל ינח, וכמ״ש ר׳ יוחנן (ב״מ) והניחה במקומה משמע, וצוהו שישאר בגן לעבדה ולשמרה, ופי׳ חז״ל לעבדה זו מ״ע ולשמרה זו מל״ת, ר״ל שצוהו שישאר שם וזה מ״ע, והזהירהו בל יצא משם וזה מצות ל״ת, וגם כולל בכנוי לעבדה על נשמת חיים שזכר למעלה שבזה יעבוד עבודת הנשמה העליונה וישמור משמרתה, וזאת שנית צוהו בל יאכל מעץ הדעת, שע״ז אמר ויצו ה׳ וכו׳.
ויקח ה׳ וגו׳: תחילה (פסוק ח׳) כתיב שנטע הקב״ה גן בעדן וישם שם את האדם אשר יצר, ואח״כ סיפר הכתוב שהצמיח הרבה אילנות וענין הנהרות, וחזר וסיפר שלקח ה׳ את האדם והניחו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ולא עירב שני עסקי האדם שם בגן עדן יחד לאמר ׳וישם שם את האדם אשר יצר ויניחהו שם לעבדה׳1. אלא בא המקרא ללמדנו כי מתחילה נטע גן שלם ולא נצרך עוד לעבודה, ״וישם שם את האדם״ בלי עסק, והיה במעלת משה על ההר2, כך היה רק להתבודד בכר נרחב עם אלהיו. אח״כ הצמיח ה׳ (פסוק ט׳) לאט לאט3, וזה נצרך לשמירה ועבודה שיהיה גדל על צד היותר טוב, ולקח ה׳ את האדם ויניחהו וגו׳.
[הרחב דבר: זהו לפי פשוטו. אכן דעת לנבון שלא היה לאדם עבודת הגנן לסקל ולעזק, וגם לא היו לו כלים לזה. ועל כרחך יש בזה עבודה רוחנית שבזה נשמר הגן על הצד היותר טוב. וכה פירשו חז״ל בב״ר (טז,ה) ״לעבדה״ – אלו הקרבנות. וכן ״לשמרה״ מלשון ״תשמרו להקריב לי״ (במדבר כח,ב). מיהו לא כוונו חז״ל שאדם הקריב תמידין, שהרי אין זה אלא בא״י4, אלא אינו כי אם דוגמא, כמו שאדם הראשון נצטוה באיזה עסק עבודה שיהא זה גורם צמיחת הגן באופן יפה, כך עבודת הקרבנות הוא גורם מזונות ופרנסה5. [כמו שכתבתי בפרשת תמידין דפרשת תצוה (שמות כט,לח) ופרשת פינחס (במדבר כח,ב) בס״ד ובכמה מקומות], אכן באותה שעה היה אדם במעלה עליונה כמו שהיה משה אחר שירד מהר סיני6 (שנצרך לאכילה), אבל לא בזכות עבודה של קרבנות7 אלא בזכות התורה. וכך היתה עבודת האדם באותה שעה. והכי מבואר בספרי פרשת עקב: ״ולעבדו״ (דברים יא,יג) זה תלמוד, אתה אומר זה תלמוד או אינו אלא עבודה ממש (פירוש, קרבנות שנקרא עבודה8), כשהוא אומר ״ויקח ה׳ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה״, וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר (פירוש, בגן עדן אין מקום לקרבנות, אלא בא״י ששם כונן הקב״ה עבודה זו9, כמו שכתבתי בפרשת לך לך טו,ט – בפרשת ברית בין הבתרים), אלא ״לעבדה״ זה תלמוד ״ולשמרה״ אלו מצוות, וכשם שעבודת מזבח קרויה ׳עבודה׳ כך תלמוד קרוי ׳עבודה׳, עכ״ל {אכן תשאל איזה תורה ומצוות היו לאדם הראשון, על זה כתיב ״ויצו ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ ונכלל בזה ז׳ מצוות10 שרבו בזה הלכות} הרי שהביא עיקר הפשט דעל כרחך הכי הוא. ומזה המקום למדו לדורות דכשם שקבע המקום יתברך לפני אדם עבודת התלמוד למילוי פרנסה, כך לדורות שקבע הקב״ה עבודת קרבנות או תפלה, מ״מ גם עבודת התלמוד מועילה לפרנסה. ויבואר עוד זה הענין להלן כו,ה ובהרבה מקומות בעז״ה. {אכן לפי הגמרא חולין (ס,ב) ״ואדם אין לעבוד את האדמה״ (פסוק ה׳) על התפלה11, קרוב לפרש ״לעבדה״ – זו תפלה, וזה היה מועיל לגידול הגן, ״ולשמרה״ – ע״י משמרת התורה, שעיקר תועלתה שמירה מדבר רע, והיינו שלא יארע דבר רע לאילנות הגן, והוא בזכות התורה.}
והנה פירש רש״י בשם מ״ר ״ויקח״ – ׳לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס׳. והפתוי היה בשביל שמקודם לזה היה אך מתענג על ה׳ ונהנה מזיו השכינה ולא נצרך לאכול ולא לעבודה, פיתהו להגיע לזה האופן של תכלית היצירה של אדם המעלה שישמש מכל מקום בחושיו, ויהיה עובד.]
1. עיין ברד״ק שהעיר על כך, עיי״ש.
2. כפי שכתב רבינו לעיל בפסוק ח׳ ולהלן ג,א (וכעין זה להלן ג,ח).
3. כפי שביאר רבינו בפסוק ט׳, עיי״ש.
4. כפי שיבאר רבינו להלן טו,ט באריכות, וכן יז,ט. מו,ג.
5. כפי שכתב רבינו לעיל פסוק ה׳. וכן להלן טו,ט. מו,א, עיי״ש.
6. כפי שכתב רבינו לעיל בפסוק ח׳ ולהלן ג,א (וכעין זה להלן ג,ח).
7. שהרי אינם באים אלא בארץ ישראל.
8. אך בפירושו ׳עמק הנצי״ב׳ על הספרי פירש אחרת, וז״ל: פירוש, מצוות עשה, שעבודה ושירות היא להקב״ה כביכול.
9. אך בפירושו ׳עמק הנצי״ב׳ פירש אחרת, וז״ל: פירוש, אם עבודת הארץ ושמירה שלא יתקלקלו הנטיעות שבגן, וכי מה היו צריכים בגן עבודה ושמירה, והכל נעשית על הצד היותר טוב מעצמו, ומכל שכן אז קודם הקלקול.
10. כדאיתא בגמרא סנהדרין נו,ב, עיי״ש.
11. מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו...
ויניחהו בגן עדן – כל בעל שֵכֶל יודע שכל סיפור חטאת אדה״ר הוא משל וחידה, ושלמים וכן רבים נתנו דעתם להגיד פתרונה כל אחד כפי דרכו, אבל דבריהם אינם נכנסים באזן שומעת כפשט פשוט רק כמדרש אגדה, כי דברים נשגבים לוטים בשמלת חידה סופר לנו בפרשה זו, לה עשר ידות בחכמה מוסרית ואלהית על כל יתר תורת משה, וכל תיבה מתיבותיה מסתרת דבר תושיה ואומרת ״דרשני!⁠״.
ומפי מוהר״ר משה ערענרייך הלוי שמעתי (אולי קבל מרבו שד״ל) שכונת סיפור זה היא להעיר לב בני אדם על יתרון המתנה שנתנה לנו בהיותנו מבחר היצורים בעלי נשמה משכלת; ואם יבא איש ויאמר לא כי, רק הבהמות שאין דעת ותבונה בהן טוב גורלן מגורל האדם, ומה יתרון הדעה? לדאג על יום מחר ולהוסיף לנו רעה על רעה, הלא תשמחנה הבהמות בגורלן בבקר ולא תדאגנה מה יהיה בערב! לאיש כזה נשאל, אמור נא באמת, אם יבא בעל נסים ויאמר לך אם תרצה אחליפך בשור ואז ייטב לך, מה היית עונה? אם איש אמת אתה בודאי תודה שהיית עונה, לא חפצתי להתחלף בשור, וטוב לי לישאר אדם מבין, ואם מתוך הבנתי תצאנה לי דאגות ותלאות, הלא יצאו לי גם מדע וחכמה המתוקים מדבש ונופת צופים; ואם כן התורה גם היא ספרה כאלו הניח ה׳ לבחירת האדם אם ירצה בגורל הבהמות הבלתי יודעות טוב ורע מחמת נפשן הבהמית, או בגורל יציר בעל שכל אף על פי שמשכלו ובינתו תצאנה לו דאגות ותלאות, והאדם בחר בתבונה; וכל זה נראה בעיני כנכון מאד.
לעבדה ולשמרה – בכנוי לשון נקבה מוסב לשם גן שהוא לשון זכר; ויש להניח שכמו שחסר המפיק באיזה מקום (כמו על מוקדה שבפרשת צו) כאן בא מיותר, ולעבדה ולשמרה – הם כמו לעבוד ולשמור על דרך לאהבה את ה׳ אלהיכם ודומיו; מכל מקום ה״א זאת אינה מיותרת מכל וכל, אבל באה להוראת תחנה או חפץ שיהיה הדבר ויבא, כמו אעברה נא (פרשת ואתחנן), נגדה נא לכל עמו (תהלים קי״ו), גם כאן מורה חפץ האל שהאדם יעבוד וישמור הגן.
על שני מאורעות מספר פסוק ח׳ והם: א) ה׳ נטע גן בעדן, ב) ה׳ שם את האדם בגן זה. בפסוקים ט׳-י״ד הוסבר החלק הראשון של פסוק ח׳, על ידי תיאור מפורט של הגן. בפסוק ט״ו מתחיל הסברו של חלקו השני של פסוק ח׳, על ידי תיאורו המפורט של האדם בהיותו בגן. פסוק ח׳ הוא כלל שפרטיו באים אחריו.
ויקח – לקיחה זו היתה, כפי שכבר אמרנו לעיל, מיד אחרי יצירתו של האדם.
לעבדה ולשמרה – אין האדם מושם בגן עדן למען תענוגו הוא, אבל הוא מושם שם כדי למלא ייעודו, דהיינו — ״לעבדה״. באשר למין הנקבה לגבי המלה גן, עיין ראב״ע לפסוקנו.⁠1 עבודה זו לא היה בה משום טורח ועמל, כפי שהיה בעבודת האדמה שלאחר מכן. תכליתה היתה לשמש לאדם ביטוי פעיל של כוחותיו וכשרונותיו. ועוד, ״לשמרה״ — להגן על הגן בפני חיות רעות, שלא תאכלנה את פירות עציו, אשר לא נועדו להן (והחיות כבר נבראו קודם לכן, ראה להלן).⁠2
1. וראה איוולד § 174 b, גזניוס 147, 4 a.
2. לפי ארליך, ״לשמרה״ פירושו — לטפח אותו, כמו נצר, משלי כ״ז:י״ח.
לעבדה ולשמרה – תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר גדולה מלאכה שאף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה והדר מכל עץ הגן אכל תאכל.⁠1 (אדר״ן פ׳ י״א)
1. רמז הוא לבאי עולם שאין ראוי ליהנות מן העולם מבלי שיביאו איזו תועלת והנאה לישוב העולם וקיומו, אחרי כי העולם מצדו מהני׳ להאדם לכן ראוי להנות גם לו מצד האדם, והוא כעין מ״ש בשבת ל״ג ב׳ ויחן את פני העיר (פ׳ וישלח), רב אמר מטבע תקן להם, שמואל אמר שווקים תקן להם, ור׳ יוחנן אמר מרחצאות תקן להם, וכל אלה הוא להכיר טובה להמקום שנתישב בו, וכ״א בירושלמי שביעית פ״ט ה״א חייב אדם לעשות חניה למקום שבאה לו טובת הנאה ממנו, וכאן מסמיך ענין זה אפסוק שלפנינו, ועיין מש״כ בפ׳ עקב בפסוק ואכלת ושבעת וברכת את ה׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרש״ידייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שורליקוט מחכמי צרפתרד״קרד״ק פירוש הנסתרר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחיירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144