Bereshit 2 – בראשית ב‏ – Mikraot Gedolot

[קצג] ¹שם האחד פישון. שהוא מגדל פשתן. ומימיו מהלכין בשופי. (בראשית רבה טז)

[קצד] ²שם האחד פישון. זו בבל על שם ופשו פרשיו (חבקוק א׳:ח׳) על שם ננסא קורטא קטוע פושכא. (בראשית רבה טז)

[קצה] ³הוא הסובב את כל ארץ החוילה עדיין לא היתה חוילה ואת אומר הוא הסובב אתמהא אלא (ישעיהו מ״ו:י׳) מגיד מראשית אחרית. (בראשית רבה ט״ז)

[קצו] ⁴שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב א״ר יהושע בן לוי חוילה זו ארץ ישראל, ולמה נקרא שמה חוילה, מפני שמיחלת להקב״ה שנא׳ (תהלים מ״ב:ו׳) הוחילי לא׳ כי אודנו ישועות פניו. (מדרש פטירת משה)

[קצז] ⁵שם האחד אית מיא מגדלן חכימין כו׳ אינון מיא הוו מטיפין דעדן, דא״ר יוסי מיא דביה טפין יתבין מכל אינון ארבע נהרי קדמאה הוא דכתיב שם האחד פישון מאי שם האחד פישון המיוחד מכלם פישון והוא הנופל בארץ מצרים ולפיכך היתה חכמת (לישראל) מצרים יותר מכל העולם כו׳. ומשנגזרה גזרה שאבדה חכמת מצרים נטל הקב״ה אותם טפין כו׳ משנטלו אלו הטפות, שלא יצאו מהגן אבדה החכמה ממצרים. (זח״א קכה.)

[קצח] ⁶אשר שם הזהב. זהב וודאי. (בראשית רבה ט״ז)

[קצט] ⁷אשר שם הזהב אלו דברי תורה שהם נחמדים מזהב ומפז רב. (בראשית רבה ט״ז)

שערי ציון: לעיל פרשה א׳, מאמר שיד. זח״א פא: קכה. זח״ב טו: קכה. תק״ז פ״ח.

1. ברש״י כאן פישון שהוא מגדל פשתן שנאמר אצל מצרים ובושו עובדי פשתים ישעי׳ יט. ט. ומקודם לזה כ׳ פישון הוא נילוס נהר מצרים ועל שם שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את הארץ נקראו פישון כמו ופשו פרשיו, ונראה דרש״י למד כן מדברי הב״ר. דהכוונה לנהר נילוס וכן דעת רבינו סעדי׳ גאון, וכן מבאר בזהר ח״א פא. קכה. דפישון הוא במצרים, וכ״כ הרמב״ן דהראשונים מפרשים דפישון הוא נילוס, גם במדרש אגדה הביא כפירש״י, וכן תרגום השמרוני, ומה שאין לו לנהר נילוס עתה חבור לנהר פרת אין זה ראי׳ לדחות, עי׳ ברכות נט: דנשתנה הילוך הפרת, ע״י בני אדם והרבה נשתנה הילוך הנהרות בימי המבול וגם אחרי כן במשך הרבה דורות כמו שהוכיחו בזה בספרי הטבע, וי״א שגיחון הוא נילוס. בשופי, בריבוי מלא וגדוש. וי״מ בנחת, ובפסק״ז כאן פישון שהוא פושה והולך בנחת שהוא נהר שלום, ובמדרש הגדול הגירסא רב אמר מימיו מהלכין בשופי.

2. ראה ברש״י כאן שמביא ראי׳ מקרא ופשו על נילוס, ננסא. לפנינו בכל המדרשים ליתא אלו ארבעה תיבות רק בדפוס ראשון ובפי׳ המיוחס לרש״י הביא אותו במקומו, ובסוף הפרשה כ׳ לפרש ננסא אותו נבוכדנצר מלך בבל ננס היה. קורטא קטן. קטיעא מקוטע. פושכא זרת ארכו וזרת רחבו, טפח סביב מתרגמינן פושכא סחור סחור. ועי׳ במנח״י כאן שהביא מכמה מקומות בחז״ל דנבוכדנצר הרשע אדם קצר בקומה היה. - ודורש דבבל הוא א׳ מהד׳ מלכיות הנדרש לעיל מאמר קפח.

3. ברש״י כאן, כ׳ כוש ואשור עדיין לא היו וכתב המקרא על שם העתיד, ולפנינו נדרש זאת על חוילה ולהלן נדרש זאת גם על כוש ואשור ועי׳ לקמן מאשר ריג. מגמ׳ כתובות, דדורש כן על אשור וכן מובא זאת בעקטאן דמר יעקב פ״א.

4. מאמר זה מובא בדרש לפטירת משה נדפס בהוספה לספר דברי הימים של משה (פריז שפ״ט) בזה״ל וכן אמרו חז״ל בבראשית רבה שם האחד כו׳ כנ״ל, וכלשון זה הוא במדרש פטירת משה רבינו בבהמ״ד ח״ו נו״ב ולפנינו בב״ר איתא זה״ל כל ארץ החוילה שעלה והקיף את כל ארץ ישראל דכתיב בה הוחילי לא׳ וגו׳ ובויק״ר פי״ג והקיף את כל ארץ ישראל שמייחלת להקב״ה.

5. מבאר שם באריכות דבכל יום, עדן מנטף על הגן ויוצא מאותם הטפות נהר גדול המתחלק לד׳ ראשים ומ״ח טפות מנטף בכל יום כו׳ ובכל טפה וטפה היוצאת מעדן רוח חכמה יוצא עמו ומיא דמגדלין חכמין אית בהון מאינון טפין, ובעיקר דרש זה דאחד המיוחד. ראה מגלה כח. הכבש אחד מיוחד שבעדרו, ועי׳ מענין זה בזח״ב טו: וזהר ח״א פא: ותיבת (לישראל) מוקף, ובילק״ר הביא הלשון ״חכמה לישראל במצרים״ ונראה דגירסא הישנה נכונה. ומצינו מעין זה בגמ׳ ברכות נט. א״ר האי דחריפי בני מחוזא משום דשתו מיא דדגלת היינו חדקל שמימיו חדין וקלין לק׳ מאמר רט.

6. זהב וודאי מבורר ומזוקק, טוב ובחון (מפרשים) וי״מ דר״ל זהב כפשוטו להוציא מהדרש דזהב אלו דברי תורה. ועי׳ לקמן מאמר רב. ובאגדתא דבני משה נדפס בבית המדרש ח״ו כותב ובני משה עם בני דן עם אלה שלשה שבטים (נפתלי גד ואשר) חונים בחוילה אשר שם הזהב, ויש להם זהב כאבנים, ומקודם לזה איתא דהיו בני דן עולים נגד נהר פישון ונוסעים על הגמלים וחונים עד שהגיעו לנהרי כוש, ע״כ, ובחזקוני כאן כ׳ שתי חוילות הן שבא וחוילה וגו׳, את אופיר ואת חוילה לכך נתן לו סימן שהיא אותה שאצל אופיר כדכתיב וזהב מאופיר יובא. וברמב״ן כ׳ שאינה חוילה של מצרים שאמר וישכנו מחוילה כו׳ כי זו מזרח המזרח.

7. ויק״ר פט״ו, במדרש פטירת משה אחרי המאמר הנ״ל מביא שם הזהב זו התורה.

שׁוֹם חַד פִּישׁוֹן הוּא מַקֵּיף יָת כָּל אֲרַע חֲוִילָה דְּתַמָּן דַּהְבָּא.

The name of the first is Pishon which surrounds all the land of Chavilah, where there is gold.

שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב

שׁוֹם חַד פִּישׁוֹן הוּא מַקֵּיף (ח״נ: דְמַקֵּיף) יָת כָּל אֲרַע חֲוִילָה דְּתַמָּן דַּהֲבָא

סבב – הקיף או פנה?

א. ״סבב״ בבניין פָּעַל משמש במקרא בשתי הוראות עיקריות: [א] הקפה, הליכה סביב, כגון ״סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ״ (תהלים מח יג); [ב] פנייה, דוגמת ״הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר״ (תהלים קיד ה).⁠¹ בשתי ההוראות מציינים פָּעֳלֵי סב״ב תנועה סיבובית אלא שההוראה הראשונה מתייחסת לעצם חיצוני, וההוראה השנייה מציינת תנועה סיבובית רפלקסיבית, פעולה החוזרת אל מבצע פעולת הסיבוב.

ת״א מבחין בין שתי ההוראות: במשמע הראשון, עצם אחד המקיף אחר, מתורגם בלשון הקפה כבפסוקנו ״הוא הַסֹּבֵב את כל ארץ החוילה״ – ״הוּא מַקֵּיף״, וכמוהו ״וַיִּסְעוּ... לִסְבֹב את ארץ אדום״ (במדבר כא ד) ״לְאַקָּפָא״.⁠² אבל סיבוב רפלקסיבי (החוזר לאדם עצמו) מתורגם בפועל סח״ר כגון ״וַיִּסֹּב מעליהם ויבך״ (בראשית מב כד) ״וְאִסְתְּחַר מִלְּוָתְהוֹן״.⁠³ גם ״סיבוב״ בהוראה מושאלת מתורגם כך כגון ״ולא תִסֹּב נחלה״ (במדבר לו ז) ״וְלָא תַסְחַר אַחְסָנָא״, עיין שם.⁠⁴

ב. ״ארץ החוילה״ – ״אֲרַע חֲוִילָה״. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״אֲרַע הִינְדִקֵי״, ארץ הודו.

1. ״סבב״ בבניין הִפעיל בא רק בהוראה השנייה, פנייה, כגון ״הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי״ (שיר השירים ו ה).

2. ועל פי ההקשר תרגם גם את צורת הנפעל ״ואנשי העיר... נָסַבּוּ על הבית״ (בראשית יט ד) ״אַקִּיפוּ עַל בֵּיתָא״. ומה שתרגם ״את נבו ואת בעל מעון מוּסַבֹּת שֵׁם״ (במדבר לב לח) ״מַקְּפָן שְׁמָהָן״, יתבאר שם.

3. הבחנת התרגום משמשת גם את רש״י בהגדרותיו: במקום אחד פירש ״ואת הארץ תסחרו (בראשית מב לד) – תסובבו. וכל לשון סוחרים וסחורה ע״ש שמחזרים וסובבים אחר פרקמטיא״. לשון ״שמחזרים וסובבים״ מביע סיבוב רפלקסיבי, כסח״ר בת״א. אבל בבבא בתרא כה ע״ב ד״ה ״הולך אל דרום״ כתב: ״⁠ ⁠׳היקף היום קרוי הילוך שהוא בתוך החלל ואת היקף הלילה קרוי סיבוב שהוא מקיף בחוץ״, כ״הקפה״ בת״א שהיא מבחוץ, כמו ״לא תקיפו פאת ראשכם״ (ויקרא יט כז).

4. על ״סבב״ המתורגם ״שקע״ עיין ״מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב״ (שמות כח יא) ״מְשַׁקְּעָן מְרַמְּצָן בִּדְהַב״. ועיין עוד: ״בכל גְּבֻלוֹ סָבִיב״ (בראשית כג יז) ״סְחוֹר סְחוֹר״, ״שְׁבָה וְאָכְלָה״ (בראשית כז יט) ״אִסְתְּחַר וַאֲכוּל״, ״והנה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם״ (בראשית לז ז) ״וְהָא מִסְתַּחֲרָן אֵיסָרָתְכוֹן״, ״וַיֵּשְׁבוּ לאכל לחם״ (בראשית לז כה) ״וְאַסְחַרוּ לְמֵיכַל לַחְמָא״, ״ויסב אלהים את העם״ (שמות יג יח) ״ואסחר״, ״וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל״ (במדבר לד ד) ״וְיַסְחַר לְכוֹן תְּחוּמָא״.

שמה דחד מינהון פישון הוא דחזר ומקף ית כל ארעא דהנדקי דמן תמן דהבא נפק.

שום חד פישון הוא דמקיף ית כל ארע הינדיקי דתמן דהבא.

The name of the first is Phishon; that is it which compasses all the land of Hindiki, where there is gold.

[ב] שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן – שֶׁהוּא מְגַדֵּל פִּשְׁתָּן וּמֵימָיו מְהַלְּכִין בְּשֹׁפִי, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה, עֲדַיִן לֹא הָיְתָה חֲוִילָה וְאַתְּ אוֹמֵר הוּא הַסֹּבֵב, אֶתְמְהָא, אֶלָּא: מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית (ישעיהו מ״ו:י׳). אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב, זָהָב וַדַּאי. וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב (בראשית ב׳:י״ב), אָמַר רַבִּי יִצְחָק טוֹבוֹי דְּהוּא בְּבֵיתֵיהּ, טוֹבוֹי דְּהוּא בְּלִוְויָתֵי.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ טוֹבָה גְדוֹלָה חָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָמוֹ, אָדָם פּוֹרֵט זָהוּב אֶחָד וְהוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ כַּמָּה יְצִיאוֹת.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לֹא הָיָה עוֹלָם רָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּזָּהָב, וְלָמָּה נִבְרָא בִּשְׁבִיל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן (דברים ג׳:כ״ה). שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם (בראשית ב׳:י״ב), אָמַר רַבִּי אַיְבוּ אַתְּ סָבוּר כַּבְּדֹלַח הַזֶּה שֶׁל פַּטָּמִים, יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ: וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח (במדבר י״א:ז׳), מַה זֶּה אֶבֶן טוֹבָה, אַף זֶה אֶבֶן טוֹבָה.

שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן – זוֹ בָּבֶל, עַל שֵׁם: וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו (חבקוק א׳:ח׳). הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה, שֶׁעָלָה וְהִקִּיף אֶת כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב בֵּיהּ: הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ (תהלים מ״ב:ו׳). אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵן נֶחְמָדִין מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב, מְלַמֵּד שֶׁאֵין תּוֹרָה כְּתוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא חָכְמָה כְּחָכְמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם וגו׳, מִקְרָא מִשְׁנָה וְתַלְמוּד וְתוֹסֶפְתָּא וְאַגָּדָה. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִיחוֹן, זוֹ מָדַי שֶׁהָיָה הָמָן שָׁף עַמָּהּ כַּנָּחָשׁ, עַל שֵׁם: עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ (בראשית ג׳:י״ד). חִדֶּקֶל זוֹ יָוָן, שֶׁהָיְתָה קַלָּה וְחַדָּה בִּגְזֵרוֹתֶיהָ, שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לְיִשְׂרָאֵל כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

אָמַר רַב הוּנָא בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים קָדְמָה מַלְכוּת יָוָן לְמַלְכוּת הָרְשָׁעָה, בְּנִימוּסִין וּבְפִנְקֵיסִין וּבְלָשׁוֹן. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר, כָּל הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם אַשּׁוּר, עַל שֵׁם שֶׁהֵם מִתְעַשְּׁרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא כָּל הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם נִינְוֵה, עַל שֵׁם שֶׁהֵם מִתְנָאוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲלַפְתָּא כָּל הַמַּלְכֻיּוֹת נִקְרְאוּ עַל שֵׁם מִצְרַיִם, עַל שֵׁם שֶׁהֵם מְצִירוֹת לְיִשְׂרָאֵל. וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת, זוֹ אֱדוֹם. פְּרָת, שֶׁהֵפֵרָה וְהִצִירָה לְבָנָיו [נ״א לפניו]. פְּרָת, שֶׁפָּרָה וְרָבָה מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל זָקֵן. פְּרָת, שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהִפָּרַע לָהּ. פְּרָת, עַל שֵׁם סוֹפָהּ: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וגו׳ (ישעיהו ס״ג:ג׳).

פישון – ¹הוא נילוס, ולמה נקרא שמו פישון, על שם ופשו פרשיו (חבקוק א׳:ח׳).

²חדקל – על שם חד וקל.

³פרת – שהוא פרה ורבה.

1. הוא נילוס כו׳. כן הביא גם רש״י וז״ל פישון הוא נילוס נהר מצרים ועל שם שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון כמו ופשו פרשיו עכ״ל. וידידי הרב החוקר מהר״א בערלינער בזכור לאברהם בלקוטים הביא וז״ל: בב״ר פט״ז לא נמצא כי אם בזה הלשון ״פישון שהוא מגדל פשתן ומימיו מהלכים בשופי״. אבל השמרונים בהעתקתם וגם ר׳ סעדיה גאון תרגמו פישון נילוס, וכן הוא במדרש הנעלם בזוהר פ׳ חיי עכ״ל.

2. חדקל על שם חד וקל. ברכו׳ נ״ט ע״ב. וכן רש״י עה״ת הביא חדקל שמימיו חדין וקלין.

3. פרת שהוא פרה ורבה. בכורו׳ נ״ה ע״ב ופירש״י שם שגדל ורבה בלא שום מטר. וכן ברש״י עה״ת הביא פרת שמימיו פרין ורבין.

שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן – מְגַדֵּל פִּשְׁתָּן. וְשֶׁמֵּימָיו מְהַלְּכִין בְּשֹׁפִי הוּא הַסּוֹבֵב אֶת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה, עֲדַיִן לֹא הָיְתָה חֲוִילָה אֶלָּא ״מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית״ אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב, זָהָב וַדַּאי.

אסם אחדהם אלניל והו מחיט בג׳מיע בלד אלזוילה אלד׳י ת׳ם אלד׳הב.

שם אחד מהם הנילוס¹, והוא מקיף את כל ארץ ״אלזוילה״ אשר שם הזהב.

1. כתב רבינו בפירושו הארוך: ״הנהר פישון הוא לדעת מפרשים רבים: בלוך, מפני שהזכיר בו מחצבת הזהב ואבן השוהם. אבל הוא (הנהר בלוך) אינו בקרבת המקום חוילה כי שני חוילה הם: בן כוש ובן יקטן, ואף אחד מהם אינו בקרבת הנהר בלוך... ואילו הנילוס הוא בשכונת המקומות הנקראים חוילה, רצוני לאמר חבש ותימן, ובקרבתו מכרה זהב גדול, ויתכן שבחלק העליון שלו ישנם גם מרגליות ואבני בורלא. אבל בחלק התחתון אין דבר מזה״.
וכתב ר׳ אברהם בן הרמב״ם כאן (קטע זה מפירוש ראב״ם הובא גם בשו״ת הרדב״ז מכתב יד, ח״ח סי׳ קמ, והוא מן הציטטות הבודדות הידועות לנו שצוטטו מתוך פירוש זה): ״שם האחד וכו׳ - פישון שם נהר נילוס הנודע ואמרו שהוא נקרא ״פישון (שם ש)⁠נגזר מן מצבו בהתרבותו המפורסמת במצבו (כלומר נגזר מן) ״פשה״, ו⁠(מלת) ״פשה״ מטעם ההתרבות וההתפשטות (אשר) אמר [בדוגמתו] בתרי עשר ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק. ומקורו של נילוס מצרים הנראה לנו ברובע היישוב יוצא מהר נודע ב⁠(שם) ״הר הלבנה״ בסוף הדרך (שדרך בה אדם) מצד הדרום (נמשך), בין המערב והמזרח מאותו ההר יוצאים זרמים הרבה, מתפצלים קצתם במקומות ומתכנסים במקומות הילוכם מן הדרום אל הצפון, והם עוברים בארץ הנוביים ושאר (ארצות), ויוצאים מהן אל שכונות מצרים בפתח צר בתחילתו אשר נקרא ״אשדות הנילוס״, הוא מתרחב ומתפשט בשכונות מצרים כמו שהוא נודע אצלנו [ויוצא גם כן ממנו מהר הלבנה זרם לצד מזרח אשר שופך מימיו כפי מה שהוא מתואר אל ים הדרום ו⁠(הוא נקרא גם כן ים) הודו, וזרם גדול ארוך מהלך (כמה) שנים כפי מה שהם אומרים או (רק מהלך כמה) חדשים נמשך מהר הלבנה אל ים אוקיינוס מצד המערב], וזרם ארוך זה מתפצל במקומות ומתכנס במקומות והוא עובר בארץ הסודאן אשר באותו הצד וארץ גאנה אשר בצד המערב והיא (הארץ) אשר בה מחצבי הזהב ויבוא ממנה הבצר והיא הנקראת בפסוק זה ארץ החוילה; ולפי שיציאתו של נילוס אינה [תמיד] ישרה אלא במקום (אחד) הולך (הנילוס) ישר כחוט ישר ובמקום (אחר) הוא מתעגל כקשת עגולה ובמקום (אחר) הוא מתעקם ומתפתל, אמר בו (הכתוב) הסבב נגזר מן סביב יסבבנהו וכדומה״.
וכתב ר׳ יהודה אבן בלעם כאן: ״שם האחד פישון – הוא הנילוס, ויתכן שהוא נגזר מלשון התרגום לפרו ורבו (בראשית א, כ״ב) שתרגומו פושו וסגו, וזה מפני ריבוי מימיו כמו שרואים, ובפרט בשעת עלותו על גדותיו מן עצרת עד הסוכות״.
ראב״ע (פירוש ראשון): ״אמר הגאון: כי פישון – יאור מצרים. וידוע כי גיחון – קרוב מארץ ישראל, כי כן כתוב: והורדתם אותו אל גיחון (מלכים א א, ל״ג), והוא בא מפאת מזרחית דרומית. גם פרת כן, והיא אחרית גבול הארץ מפאת מזרח. ומפרשים אמרו: כי חדקל הוא הנהר השני העובר על בגדאד עם נהר פרת. אם כן הנה שלשתן מזרחיים. ויאור מצרים יוצא מהר הלבונה, רחוק מקו ההשויה בצד נגב, והראיה גידולו בקיץ. וידענו כי גן עדן תחת הקו השויה, שלא יוסיף היום ולא יחסר, כל ימות השנה. וריקי מוח יתמהו איך יתכן זה. וראיות גמורות בלי ספק יש עליהן. אם כן ירד פישון לפאת דרומית מערבית, ואחר כן ישוב דרך צפונית. ואין ראיה על פישון שהוא היאור, רק שתרגם החוילה כפי צרכו, כי אין לו קבלה. וכן עשה במשפחות, ובמדינות, ובחיות, ובעוף [השמים, ובבהמה,] ובאבנים, אולי בחלום ראם. וכבר טעה במקצתם כאשר אפרש במקומו (ראב״ע בראשית פירוש ראשון ב, י״ב, ראב״ע בראשית פירוש ראשון ד, י״ט, ראב״ע שמות פירוש שני כ״ח:ט׳, ראב״ע ויקרא י״א:י״ג). אם כן לא נשען על חלומותיו, אולי עשה כן לכבוד השם, בעבור שתרגם התורה בלשון ישמעאל ובכתיבתם, שלא יאמרו כי יש בתורה מצוות שלא ידענום״.
ראב״ע (פירוש שני): ״אמר אחד מגדולי דורו: פישון – הוא יאור מצרים. ולא זה הדרך, כי הנה גיחון, גם פרת וחדקל, הם נודעים, ושלשתם באים ממזרח למערב. ולא כן יאור מצרים, כי הוא יוצא ממעין שהוא בהר הנקרא הר הלבנה, והוא לפאת נגב מהקו השוה, שהוא תחלת הישוב לפאת צפון, על כן יגברו מימי יאור מצרים בתמוז, ולא כן השלשה הנהרים הנזכרים. והנה מקום זה הנהר לא ידענוהו״.

שם האחד פישון – הוא הנילוס, ויתכן שהוא נגזר מלשון התרגום לפרו ורבו (בראשית א׳:כ״ב) שתרגומו פוסו וסגו, וזה מפני ריבוי מימיו כמו שרואים, ובפרט בשעת עלותו על גדותיו מן עצרת עד הסוכות.⁠¹

1. כן ע״פ כ״י סנקט פטרבורג. בכתב יד קמברידג׳ ממנו ההדיר פרופ׳ מ׳ פרץ ביאור זה היה קטוע ונשאר רק סיומו, והוא ניסה לשחזרו – בהצלחה חלקית בלבד. בעיקרון, זהו פירושו של ר״י ן׳ ג׳נאח בספר הרקמה (מהד׳ וילנסקי עמ׳ קמ״ג): ״כי גזר פישון אצלי מן הארמי ר״ל פושו וסגו, ועניינו הריבוי״, אבל מוסיף עליו המחבר זיהוי נהר פישון עם הנילוס, כדעה הרווחת אצל הקדמונים עפ״ד רס״ג בתרגומו ובפירושו כאן (מהד׳ צוקר עמ׳ 269 וע״ש הערה 335). בדומה לזה פירש רבנו אברהם בן הרמב״ם כאן אלא שלדעתו נגזר פישון משורש ׳פשה׳ העברי (ראה מהדורתי עמ׳ קמ״ה-קמ״ו). הבהרת המחבר כי זמן התרבותם של מימי הנילוס הוא ׳מן עצרת עד הסוכות׳ נזכרת אצלו גם בפירושו ליחזקאל ל״ב:ו׳ (מהד׳ פרץ עמ׳ 123), ונראה שהוא לקוח מדברי רס״ג שכתב כן בפירושו כאן.

פישון – הוא נילוס נהר מצרים, ועל שם שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את כל הארץ נקרא פישון, כמו: ופשו פרשיו (חבקוק א׳:ח׳).

דבר אחר: פישון – שהוא מגדל פשתן, הוא שנאמר בישעיה אצל מצרים: ובושו עובדי פשתים וגו׳ (ישעיהו י״ט:ט׳).

פישון PISHON – This is the Nile, the River of Egypt. Because its waters grow plentiful and rise and water the land, it is called Pishon, the name being of the same root as the verb in (Chavakkuk 1:8) ופשו פרשיו "and their horsemen increased".

Another interpretation of the name Pishon is: it is so called because it grows flax (פשתן) (Bereshit Rabbah 16:2) for it is said with reference to Egypt "Moreover they that work in combed flax, shall be ashamed" (Yeshayahu 19:9).

אמר אחד מגדולי דורו: פישון – הוא יאור מצרים. ולא זה הדרך, כי הנה גיחון, גם פרת וחדקל, הם נודעים, ושלשתם באים ממזרח למערב. ולא כן יאור מצרים, כי הוא יוצא ממעין שהוא בהר הנקרא הר הלבנה, והוא לפאת נגב מהקו השוה, שהוא תחלת הישוב לפאת צפון, על כן יגברו מימי יאור מצרים בתמוז, ולא כן השלשה הנהרים הנזכרים. והנה מקום זה הנהר לא ידענוהו.

וטעם אשר שם הזהב – שב אל פישון, כי גם אני ראיתי בספרד נהר שימצא בקרקעו זהב.

ויש אומרים כי: פשון – מגזרת: ויצאתם ופשתם (מלאכי ג׳:כ׳).

שם האחד – נראה כי ארץ החוילה היא^א סמוכה לגן עדן לפיכך היא משובחת במוצאה^ב משאר הארצות, כמו שגן עדן משבח בעציו ובפירותיו משאר המקומות, לפיכך אמר אשר שם הזהב.

ואמר הזהב – בה״א הידיעה לפי שגם בארצות אחרות יש זהב אלא ששם הזהב לרוב גם הוא טוב משאר זהב שבארצות אחרות, כמו שאמר: וזהב הארץ ההיא טוב (בראשית ב׳:י״ב), ולפיכך שבח הארץ הזאת לפי שהיא קרובה לגן עדן, לפיכך היא טובה במוצא הזהב שהוא טוב ונקי שבמתכות, ובאבנים טובות שהם הבדלח ואבן השהם.

א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״היה״.

ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״במוצאה״.

שם האחד, it appears from the Torah’s report that the land called חוילה was situated in the immediate vicinity of Gan Eden, and that this is the reason that it is a land superior to other parts of the earth. Just as Gan Eden is superior to other parts of the globe due to its superior trees and their fruit, so this land חוילה has other advantages, as the Torah enumerates, i.e. that this is where gold is found. The reason the Torah prefaced the word זהב with the letter ה, as if speaking of a special kind of gold, is that although gold can be found in other countries also, it is more abundant in this land known as ארץ החוילה. The Torah itself states that the gold found there “is good,” suggesting that instead of quartz containing gold being found there, gold nuggets who are pure gold were there in abundance. Perhaps, being so close to Gan Eden was the reason why gold was found there in abundance and the Torah suggests that the Gan Eden which has been lost to mankind, did indeed exist, to wit that even a land only bordering on it, shows that it is superior to other countries on our globe. The shoham “jewels,”¹

1. type of gemstone, which according to Rabbeinu Bachya possessed therapeutic qualities for its wearer and was used later in the garment (ephod) of the High Priest, could also be found there.⁠Exodus page 1293 this editor’s translation of Rabbeinu Bachya’s commentary

2. Exodus page 1293 this editor’s translation of Rabbeinu Bachya’s commentary

שם האחד וכו׳ – פישון שם נהר נילוס הנודע¹ ואמרו שהוא נקרא פישון {מפני ש}נגזר מן מצבו בהתרבותו המפורסמת במצבו – {כלומר נגזר מן} פשה – ו{מלת} פשה מטעם ההתרבות וההתפשטות {אשר} אמר [בדוגמתו] בתרי עשר (מלאכי ג:כ) ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק².

ומקורו של נילוס מצרים, הנראה לנו ברובע היישוב, יוצא מהר נודע ב{שם} ׳גבל אלקמר׳ (=הר הלבנה) בסוף הדרך³ מצד הדרום, בין המערב והמזרח. מאותו ההר יוצאים זרמים הרבה, מתפצלים קצתם במקומות ומתכנסים במקומות, הילוכם מן הדרום אל הצפון, והם עוברים בארץ הנוביים⁴ ושאר {ארצות}, ויוצאים מהן אל ארץ מצרים⁵ בפתח צר בתחילתו אשר נקרא ׳אלגנאדל׳ (=אשדות הנילוס). {ואח״כ} הוא מתרחב ומתפשט בארץ מצרים כמו שהוא נודע אצלנו.

ויוצא גם כן ממנו מהר הלבנה זרם לצד מזרח אשר שופך מימיו, כפי מה שהוא מתואר, אל ים הדרום והודו⁶. וזרם גדול ארוך מהלך {כמה} שנים, כפי מה שהם אומרים, או {רק מהלך כמה} חדשים, נמשך מהר הלבנה אל ים אוקיינוס מצד המערב⁷. וזרם ארוך זה מתפצל במקומות ומתכנס במקומות, והוא עובר בארץ הסודאן אשר באותו הצד, וארץ גאנה אשר בצד המערב, והיא {הארץ} אשר בה מחצבי הזהב⁸ ויבוא ממנה הבצר⁹, והיא הנקראת בפסוק זה ארץ החוילה.

ולפי שיציאתו של נילוס אינה ישרה, אלא במקום {אחד} הולך ישר כחוט ישר, ובמקום {אחר} הוא מתעגל כקשת עגולה, ובמקום {אחר} הוא מתעקם ומתפתל, אמר בו הסובב נגזר מן סביב, יסובבנהו (דברים לב:י) וכדומה.

1. רלח. כך תירגם רס״ג (וכ״פ רש״י ועוד מפרשים), ובפירושו (מהד׳ צוקר עמ׳ 269, וע״ש הערה 349) הוכיח שהוא הנילוס ודלא כמתרגמים שתירגמו שהוא נהר בלך. ועי׳ להראב״ע שהביא תרגומו של רס״ג בשמו, והרבה להשיג על פירושו באומרו: ׳ואין ראיה על פישון שהוא היאור רק שתרגם החוילה כפי צרכו, כי אין לו קבלה, וכן עשה במשפחות ובמדינות ובחיות ובעופות ובאבנים, אולי בחלום ראה. וכבר טעה במקצתם כאשר אפרש במקומו, א״כ לא נשען על חלומותיו. אולי עשה כן לכבוד השם, בעבור שתרגם התורה בלשון ישמעאל ובכתיבתם, שלא יאמרו כי יש בתורה מלות לא ידענום. והזכיר הזהב בעבור כבוד הנהר היוצא מהגן׳. ומצאתי שגם רבנו סבר שפירושיו אינם דוקא ע״פ הקבלה שבידו, כמו שכתב אצל האבנים בפר׳ תצוה (כח:יז) וז״ל: ׳וכל מה שפירש ר׳ סעדיה ז״ל באבנים אלה השערה ואין אנחנו יודעים מהן באמת׳, וכעי״ז כתב ראב״ע שם לעיל מיניה (כח:ט). אמנם כאן הלך רבנו בדרך רס״ג לגמרי. ואף לגבי האבנים כתב רבנו להלן פר׳ תרומה (שמות כה:ז): ׳אבני שהם – ׳אלבלור׳ כפי מה שקיבלו העברים׳ – נראה שלדעתו כן היא הקבלה, ועמש״כ שם. ועי׳ להלן פר׳ ויצא (ל:לז) ומש״כ שם.

2. רלט. צריך ביאור למה הביא ממרחק לחמו להוכיח מפסוק במלאכי ששרש פש״ה עניינו התפשטות, והלא מקרא מלא הוא בתורה אצל המצורע (ויקרא יג:ח) ׳פשתה המספחת בעור׳ וכהנה רבות שם. ואולי חשב רבנו שדוגמא זו מפורשת יותר, ובלא״ה פישון הוא בשׁי״ן ימנית ופש״ה האמור במצורע הוא בשׂי״ן שמאלית, ויתכן שרבנו חילק בין שרשים אלו [בניגוד לרש״י (איוב לה:טו) שהשוה אותם].
ואמנם יצויין שלדעת הבלשנים דוקא המקרא שבפרשת במצורע עניינה ענין ההתפשטות, ואילו המקרא דמלאכי מובנו ענין ריבוי והגדלה. ויתכן שלדעת רבנו הכל ענין אחד, והלשונות מתחלפות מפני שההגדלה גורמת ההתפשטות, והם תלויים זל״ז. והשוה לשון הרד״ק בשרשיו (שרש פוש) ששם הביא מקרא זה וכתב עליו: ׳ואפשר שיהיה מהענין הזה פישון, ונקרא הנהר ההוא כן לפי שמימיו רבים, או מרבים ומגדלים יותר משאר הנהרים׳ [ופירושו השני הוא כמש״כ בפירושו כאן: ׳וקראוהו הקוראים נהר פישון לפי שמימיו מפרין ומרבין הזרע המשקה מהם׳], הרי שלדעתו ׳ופשתם׳ שבמלאכי הוא לשון ריבוי והגדלה, וגם פישון הוא מלשון זו. ועוד כתב בשרשיו (שרש פשה) ש׳פשתה׳ הנאמר שבפרשת המצורע הוא לשון הפשטה והפרצה, וכנראה שכ״ה גם דעת ר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו.

3. רמ. הוסיף המהדיר בסוגריים (שדרך בה אדם). ויותר נראה שהכוונה לסוף הדרך המוכר לאלו שהכירו ההר הנודע שהזכיר רבנו כאן.

4. רמא. הוא מדבר נוב בצפון סודן על גבול מצרים.

5. רמב. במקור: ׳דיאר מצר׳ (בתרגום המהדיר: שכונות מצרים, וכן בסמוך), ו׳דיאר׳ מובנו בכגון זה חבל ארץ (השוה מילונו של פרופ׳ פרידמן עמ׳ 124), והוא מונח שגור בפי הרמב״ם ורבנו אחריו בייחוד כשהכוונה ל׳ארץ מצרים׳ (בניגוד לשאר ארצות המכונות בפיהם ׳בלאד׳, ולע״ע צ״ב טעם השינוי, ושאלתי לחכמים ואין מגיד לי).

6. רמג. במקור ׳אלבחר אלימין ואלהנד׳, ובדפו״ר העתיק המהדיר עם הוספה בסוגריים: ים הדרום ו(הוא נקרא גם כן ים) הודו. ונ״ל דיתכן שכוונת רבנו לשתי ימים מחוברים זל״ז, שכנראה הם האוקיינוס ההודי והמפרץ הפרסי.

7. רמד. בדפו״ר הוסגר קטע זו (ממילים ׳ויוצא גם כן׳) עד כאן, ובהערות נהור שרגא כתב שעשה כן בעבור שהוא מאמר המוסגר ומה שבא אחריו שייך עם מה שבא לפניו. ואיני רואה הכרח לפירושו.

8. רמה. כעי״ז מבואר ברס״ג בפירושו הארוך (מהד׳ צוקר עמ׳ 269–270). וראה ספר ׳אוצר מפרשי התורה׳ (עמ׳ 117, הערה 536) שביארו בדעת רבנו, שככה״נ מה שהזכיר הכתוב ׳אשר שם הזהב׳ הוא להודיענו באיזה חוילה מדובר מפני שנמצא בתורה שני מקומות הקרויים חוילה (כמו שביארו רס״ג ורמב״ן), וכ״כ הגר״א באדרת אליהו כאן.

9. רמו. לשון רבנו במקור הערבי ׳אלתבר׳, ופירושו עפרות הזהב קודם עיבודם (ראה ב׳ספונות׳ ספר כא עמ׳ 203). התרגום ׳בצר׳ הוא מלשון הפסוק באיוב (כב:כד) ׳וְשִׁית על עפר בָּצֶר׳ וכפירוש ר״י אבן גיאת (שהובא ב׳ספונות׳ שם).

אשר שם הזהב – שתי חוילות הן: סבא וחוילה (בראשית י׳:ז׳), וכן: את אופיר ואת חוילה (בראשית י׳:כ״ט). לכך נתן סימן שהיא אותה שאצל אופיר, כדכתיב: וזהב מאופיר (מלכים א י׳:י״א) יובא.⁠¹

1. שאוב מר״י בכור שור.

אשר שם הזהב The word: חוילה, occurs in the Torah twice more, once in Genesis 10,7, and once in verse 29 of that chapter. Therefore the Torah wished to indicate that the gold mentioned here is that which used to be brought from Ophir.

ארץ החוילה אשר שם הזהב – לבאר שאינה חוילה של מצרים שאמר בה: וישכנו מחוילה עד שור (בראשית כ״ה:י״ח), כי זו מזרח המזרח. והזכיר עוד שם הבדולח לשבח הנהר, כי בחול אשר בו ועל שפתו יצא הזהב ההוא הטוב, והבדולח והשהם, כי כן ימצא^א בנהרות, מהם אשר ימצא שם הזהב, ומהם שימצא שם הכסף, וכן הבדולח והאבנים הטובות בנהרות ימצאו רובם.

ועל דעת הראשונים פישון – הוא נילוס מצרים, יסובב כל ארץ החוילה הזאת, ויבא משם על פני כל ארץ מצרים עד נפלו בים הגדול^ב באלכסנדריא של מצרים.

א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2. בכ״י פרמא 3255: ״יצא״.

ב. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״בים הגדול״.

THE LAND OF HAVILAH, WHERE THERE IS GOLD. This is to explain that it is not the Havilah of Egypt, concerning which it is said, And they dwelt from Havilah unto Shur, that is before Egypt,⁠¹ for this one [referred to here] is in the extreme east. The verse mentions also, There is the bdellium,⁠² in praise of the river, that in the sand that is in it and on its bank there is found that good gold, the bdellium and the onyx stone. For these things are found in rivers; in some, silver can be found. Similarly, the bdellium and precious stones are found mostly in rivers.
In the opinion of former scholars,⁠³ Pishon is the Nile of Egypt; it compasses this entire land of Havilah, and comes from there and passes the whole land of Egypt until it falls into the great sea at Alexandria in Egypt.

1. Genesis 25:18.

2. (12).

3. Rabbeinu Saadia Gaon and Rashi.

שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ וכו׳ – קרא בשם פישון לאותו הכח המיוחד אל הענין אשר ייחס אותו בעצי הגן נחמד למראה והוא ההמשך אחר הרצון בתענוגי העולם וחמודותיו למה שהוא אשר יפרה וירבה בעולם מאד מצד מה שיכלול בקשת ההנאות והדמיונות המותריות והאנשים רדפו אחריהם לאלפים ומאות כמ״ש החכם ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמוד תחתיו (קהלת ד׳:ט״ו). כי הנה באמת אע״פ שזכרו בכאן בראשונה לסבה שכתבנו הנה הוא משנה לראשון ממנו בבחינת ההכרחיית כי הוא הסדר אשר יזכרנו החכם כמו שיבא להלן בילדי האדם שער י״א ב״ה. ואמר הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב. למה שהארץ ההיא ידועה בהמצא שם הזהב על שפת הנהר ההוא ואמר כי יצדק זה עם מה שיקרה שהרודפים אחר זה החלק הוכרח להם לרדוף אחר הממונות כי בהם יושגו כל חפציהם.

שם האחד פישון שנקרא כן לרבוי מימיו מלשון ופשו פרשיו. וכתב רש״י שהוא נילוס. וחכמי האומות אמרו שאינו כן וקוראין לפישון גאנקי, ואמרו שחוילה הוא מחוז באינדיא״ה ושגאנקי סובב את כל ארץ הודו ובתוך החול שלו ימצא הזהב.

ואמרו ג״כ שהנהר הזה מתחלק לעשרה נהרות ויכנס בים ושהוא רחב מאד ושבצד היותר חד מהמים הוא שמונה מילין. ועוד אמרו הקדמונים מהם שכורש מלך פרס שלח פרש א׳ עם ספינה אחת לראות ענין הנהר הזה והיה נחלק לת״ם נהרות.

שם האחד פישון – הודיע שבח הנהר המשקה את הגן הבלתי נודע לנו, בהודיעו הנהרות המסתעפים ממנו, הנודעים אצלנו לשבח בגדלם וטוב מימיהם וטוב פרים.

הוא נילוס. פירוש על כרחך השמות לדרשא נכתבו, דאי לאו הכי לא הוי למכתב רק ׳האחד פישון והשני גיחון׳, אלא מדכתיב ״שם האחד״ – משמע דמן השם יש לנו ללמוד ענין הנהר:

וכתב המקרא על שם העתיד. ואין להקשות דמאי על שם העתיד הוא זה, שהרי משה רבינו בעת כתבו התורה כתב ״ההולך קדמת אשור״, ובימיו כבר היה אשור, ולמה לא יכתוב ״ההולך קדמת אשור״, ונראה לומר שמשה רבינו לא כתב התורה אלא כאשר היה המעשה נמשך, ולפיכך לא התחיל התורה ׳אלה דברי משה בראשית ברא׳, אלא התחיל ״בראשית וגומר״, לספר כאשר היה המעשה, ולפיכך לא הוי למכתב כלל ״ההולך קדמת אשור״, אלא שהמקרא נכתב על שם העתיד:
והקשה מהרא״י שמא שם המחוז נקרא ״אשור״, והיה כאשר נברא העולם, ואף על גב שמצאנו לקמן הכתוב אומר (י, יא) ״מן הארץ ההיא יצא אשור״, שמא אדרבה, אשור היה נקרא על שם אותה המחוז, וכן ״כוש״ (פסוק יג), וכן ״חוילה״, דכתיב (פסוק יא) ״הוא הסובב את כל ארץ החוילה״, ומדלא פירש רש״י כלום על ״חוילה״ נראה שהוא שם המחוז, ולקמן (י, ז) מצאנו שהוא שם אדם ״חוילה וסבתא ורעמא״, אלא נקרא אדם על שם המחוז, ויראה דאין לומר שהאדם נקרא על שם המדינה, דאין טעם כלל להיות נקרא שם האדם על שם המדינה, רק נקרא שם מדינה על שם האיש – לומר שהוא בנה אותה, ולא מצאנו בשום מקום שיהיה נקרא האדם על שם המדינה. וטעמא דמלתא, דאיך יקרא אדם פרטי על שם המדינה, והרי הרבה בני אדם יש בה, ולמה יקרא אדם פרטי זה בלבד על שם המדינה. ומה שלא פירש רש״י על ״חוילה״ שהוא גם כן נקרא על שם העתיד, מפני כי ״כוש״ הכתוב לקמן (פסוק יג) בודאי נקרא המדינה על שמו, שהרי הוא בכור חם, וראוי להקרא המדינה על שמו, שהרי מצרים וכנען דהם אחריו נקרא המדינה על שמן, כל שכן כוש שהוא הגדול. ועוד שידוע כי היושבים בארץ כוש מבני כוש בנו של חם הם, וכן היושבים בארץ אשור – בני אשור הם. ועוד הרי אשור כתיב בהדיא בקרא (להלן י, יא) ״מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה״, נמצא שבנה מדינה, ולפיכך המדינות האלו כוש ואשור – על שם אותו אשור וכוש דלקמן. אבל ב״חוילה״ אין ראיה, ויש לומר דאינו אותה ״חוילה״ דלקמן (י, יז), ואין לנו לומר בשביל דמצאנו חוילה לקמן – שהמדינה דהכא על שמו נקראת:

וע״ש שמימיו מתברכין. דק״ל דכיון שהוא נילוס היה לו להזכיר בשם היותר מפורסם שהוא נהר מצרים שלא נטעה לומר שהוא נהר אחר וארץ אחרת ולא ארץ מצרים ותירץ ע״ש וכו׳ כלומר משום הכי קרא לו בשם פישון משום דבשם זה מזכיר שבחו של נהר ותו קשה למה בנהר זה בא להודיע את גדולתו יותר מבשאר נהרות בשמות שלהם ומפרש אין ה״נ דבשאר נהרות נמי מפורש בשמותיהן השבח שלהן גיחון שהיה הולך וכו׳ ובזה יתורץ למה מהפך רש״י הכתוב דמתחלה מפרש שמות הנהרות ואח״כ קדמת אשור וכו׳:

Because its waters are bountiful. Rashi is answering the question: Since it is the Nile, why is it not called by its wellknown name, the river of Egypt? We could erroneously think it is another river, and a land other than Egypt! Rashi answers: "Because its waters are bountiful... it is called Pishon.⁠" I.e., it is called Pishon because this name conveys the river's praise. And this raises the question: Why does the Torah tell us of this river's greatness more than it tells of the other rivers' greatness through their names? Thus Rashi explains that also the other rivers' praise is conveyed by their names: "Gichon is so called because it flows and roars...⁠" This explains why Rashi first comments on the names of [all] the rivers, and only then comments on, "To the east of Ashur,⁠" which is not according to the order appearing in the Torah.

פישון – כמו פשו ורבו. הוא ההולך במזרח.

ארץ החוילה אשר שם הזהב – ביאורו מפני שנמצא בתורה ב׳ מקומות הנקרא חוילה א׳ מבני כוש. סבא וחוילה כי שמות הנכרים הנזכרים בתורה יש מדינות הנקראים על שמם. וא׳ מבני שם ואת אופיר ואת חוילה לכן ציין כאן אשר שם הזהב והוא הנזכר אצל אופיר ואמר עוד סימן אחד ששם הזהב הטוב משבעה זהבים (יומא מ״ד ע״ב) א׳ הנקרא זהב טוב שאין בו סיגים ולא נחסר בכור כלל.

שם האחד פישון – על דעת הראשונים¹ פישון הוא נילוס מצרים והוא נהר גדול מאד ונופל בים הגדול אצל אלעכסאנדריא. ואולי עודנו מבורך מראשית שמימיו עולים ומשקים מדינות רבות כידוע, על כן זכרה אותו התורה. ויהיה מלשון ״ופרו ורבו״.⁠² ויש אומרים³ שהוא נהר גאנגעז שבארץ הודו.

הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב – [להלן דברי רמב״ן] ״לבאר שאינו חוילה של מצרים שאמר בה ׳וישכנו מחוילה עד שור׳⁴ כי זו מפאת המזרח״. מפירוש הרמב״ן ז״ל. והודיע כי הארץ מבורכת, שימצא שם הזהב. וגם זה ברכת אלהים בעבור שהגיע שם מי הנהר היוצא מגן אלהים.

1. רש״י.

2. ירמיה כג, ג.

3. הרב יצחק אברבנאל.

4. בראשית כה, יח.

פישון – שמו מורה עליו שהוא נהר (Phasis) היורד ממדינת ארמיניאה ונופל אל הים השחור (Pontus Euxinus):

החוילה – היא מדינת (Caspio) סמוכה אל נהר פַאזִיז שאמרנו, וידוע כי במדינה ההיא היה זהב הרבה מאד, והוצרך הכתוב להודעה זאת, כי שני חוילה היו, אחת נבנית מחוילה בן כוש ואחת מחוילה בן יקטן, וזו היתה נבנית מבן יקטן, ואינה חוילה של מצרים שנאמר בה וישכנו מחוילה עד שור (לקמן כ״ה י״ח), והנה נקראת כן כפי שמה שהיה לה בימי משה:

שם האחד פישון – לדעת מיכאעלים ורוזנמילר הוא Ara או Araxis ובפי הקדמונים Phasis, ויוצא מחלק צפוני של ארץ ארמיניאה, ומתחבר לנהר Kur ונשפך לים הקספי; ולדעת Bochart הוא ענף מנהר פרת, ולדעת קליריקוס הוא Chrysorroa (ע״ש הזהב) היוצא מעיר דמשק; וגיזניוס אומר שהוא Indus; ויוסף פלאויוס כתב שהוא Gangis; ורש״י ור׳ סעדיה והרמב״ן אמרו שהוא נילוס, וכן היא דעת השמרונים. ונ״ל שאם היתה הכוונה על נילוס לא היה אומר שם האחד, אך היה כתוב האחד פישון, כמו והנהר הרביעי הוא פרת, שלא אמר בו מלת שם לפי שאותו נהר היה ידוע לישראל (כמו שרמז רש״י באמרו שנזכר על שם א״י, כלומר שהוא נודע בגבולות הארץ), וכל שכן נילוס היה ידוע ליוצאי מצרים.

ארץ החוילה – לדעת Bochart היא בארץ ערב אצל Catipha et Bahare שמשם יוצאות אבנים יקרות, ולדעת קלירוקוס היא קרובה לא״י, ככתוב (שמואל א ט״ו:ז׳) ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור, ודע כי שני חוילה (בני אדם) נזכרו למטה (סימן י׳ {בראשית י׳}), אחד בבני כוש, ואחד בבני יקטן, ויש אומרים שהיא מדינת Calchis המפורסמת אצל הקדמונים בעבור הזהב ונקראת עתה Mingrelia, ולדעת מיכאעליס ורוזנמילר היה אצל הנהר Araxis גוי הנקרא Chevalissis ע״ש חוילה, וכן בלשון רוסיא הים הקספי נקרא Chevalinskoie More; ודעת גיזניוס שהיא India.

הסובב – לא מקיף, אלא עובר וסובב בארץ (קליריקוס ורוזנמילר).

The name of the one is Pishon. According to Michaelis and Rosenmueller, this is Ara [Aras] or Araxis [Araxes], which the ancients called Phasis.⁠¹ It comes out of northern Armenia, joins with the river Kur [Kura], and empties into the Caspian Sea. According to Bochart, the Pishon is a branch of the Euphrates, and according to Clericus, it is the Chrysorroa (from the [Greek] word for “gold”), which comes out of Damascus. Gesenius says that it is the Indus; Josephus Flavius [Antiquities 1.38-39] wrote that it was the Ganges. Rashi, Saadiah Gaon, and Nachmanides said that it was the Nile, and this is the opinion of the Samaritans.

In my opinion, if the Nile had been intended, it would not have said, “The name of the one” but, “the first is Pishon,” parallel to the verse, “And the fourth river is the Euphrates,” where the word “name” is not used because that river was known to Israel (as Rashi suggested in saying that the Euphrates was mentioned, “in reference to the land of Israel,” i.e., that it was known as one of the borders of the land). Moreover, the Nile would certainly have been known to those who came out of Egypt.

the land of Havilah. According to Bochart, this is in Arabia near Catipha [al-Katif] and Bahare [Bahrain], from which come precious stones. According to Clericus, this land is close to the land of Israel, as it is written, “And Saul smote Amalek from Havilah until the approach to Shur” (1 Sam. 15:17). It should be noted that two persons named Havilah are recorded below (Genesis ch. 10), one among the children of Cush and the other among the children of Joktan. There are those who say that this land is the country of Colchis, which was famous among the ancients for its gold and which is now called Mingrelia.⁠² According to Michaelis and Rosenmueller, there was a people called Chevalissis near the river Araxes that took its name from Havilah; in the Russian language, too, the Caspian Sea is called Chevalinskoe More. According to Gesenius, the land is India.

which goes about (sovev). It does not surround, but passes back and forth through the land (Clericus and Rosenmueller).

1. {Translator's note: This identification is incorrect. The Phasis (now called the Rion, or Rioni) is another river in the same region, flowing in the opposite direction into the Black Sea.}

2. {Translator's note: According to Greek legend, Jason sought the Golden Fleece in Colchis. This land, now part of the Republic of Georgia, was centered about the above-mentioned river Phasis.}

שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ החוילה – שם סמל הקנאה בביאה לבקש עושר והון רב ולאסוף אוצרות זהב, וגם באר מדוע יבקשו את הזהב וידרשו אחריו כ״כ, הוא יען אשר שם הזהב, יען שלא נמצא הזהב בכ״מ רק שם, שאם היה הזהב נמצא בכ״מ כמו שימצא הסיד והאבנים לא היה לו שום חשיבות, כי אין חשיבותו מצד עצמו רק מצד מעוט מציאותו.

שם האחד פישון: מלשון ״ופשו פרשיו״ (חבקוק א,ח)¹, והוא נגד אופן הראשון שהוא רוב בני האדם, אם בישראל לפי ערכם אם באומות העולם לפי ערכם. והמתנהג בזה האופן באורח חיים היינו בפעולת צדקה וחסד² ששוין בזה אומות העולם עם ישראל³, יהיה שכרו בעולם הזה לזכות בעושר המאושר, והקרן קיימת בגן עדן התחתון, אם לא מי שזכה בגמילות חסדים על פי התורה דוקא, או בלא זה⁴ גם כן אם עושה גמילות חסדים לשם שמים, אז הוא נכלל בענין הנהר הרביעי כאשר יבואר לפנינו. אבל מי שמתנהג בחסד ע״פ דעת אנושי הרי שכרו בעולם הזה⁵ כאמור. ומשום זה קבע הקב״ה אותו נהר לסבוב ״את ארץ החוילה אשר שם הזהב״, ללמדנו כי השכר של בני אדם אשר הליכות עולמם נאה אבל הוא מצד הטבע או ע״פ דעת בני אדם, הוא עשירות שנמשל לזהב.

1. רש״י בפסוקנו: וע״ש שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את הארץ נקרא ״פישון״, כמו ״ופשו פרשיו״. (״פרשיו״ כפשוטו פרשים שעל הסוסים. ״ופשו״ לרש״י ורד״ק – ׳רבו׳, ולראב״ע ׳התפשטו׳).

2. וזהו הקשר לפישון – מלשון ׳עולה ומשקה את הארץ׳, וגם אדם זה נותן מכוחו ומכספו לאחרים.

3. כפי שידגיש רבינו מיד – כשעושה זאת ע״פ דעת אנושי.

4. גם אם לא זכה בגמילות חסדים ע״פ התורה.

5. ׳והקרן קיימת בג״ע התחתון׳ – לשון רבינו לעיל.

שם האחד וגו׳. יש מי שחשב שפישון הוא הנהר הנודע בשם פאסו וסמכו על מ״ש אשר שם הזהב וידענו מהנהר הזה שעפרות זהב לו, וגיחון לדעתם נהר שירו או אראכסו. — ולדעת אחרים הוא נילוס -ונסתייעו ממה שקורים עד היום יושבי אביסיניא לנילוס גויון (עיין דופוייס ה׳ כ״ד). — ועוד ממ״ש בס׳ חכמת בן סירא שגיחון שוטף מכל גדותיו אחר הקיץ וזה ממה שיאות לנילוס. — וחדקל הוא הנודע היום בשם תיגרי, וראיתי מי שכתב Explic. sur la Genese I. 235. ששם דיגליתו הנמצא בפליניו על נהר חדקל, נשתבש וחזר תיגרי. — ואמת הוא שנהר חדקל נקרא דיגליתו וגם אצל חז״ל בש״ס דיגלת, רק תיגרי לדעתי היא מלה ערביית וענינה הריצה שהנהר רץ, וכמעט הוא פתרון שם חדקל כפי מה שפירושו בו חז״ל שמימיו חדין וקלין. — ופרת הוא הנודע ליונים בשם אופרת ומצאתי טעם לתוספת או על שם פרת בל׳ יון והוא כי חברו הכנוי הוא פרת שבפסוק לשם פרת ונעשה אופרת — ודעת חז״ל ידועה. — והנה בעלי הקבלה יש להם משל בענין ד׳ נהרות והוא מנכבדי משליהם ומקדמוניהם — וגם מזה יוכל החוקר להשיג כי המשלים האלה והחכמה הנוסדת עליהם עתקו גם גברו חיל מימי קדם באומתינו כי המשל הזה בצורתו מצאנוהו בס׳ חכמת בן סירא Ecclesiastico ושם נאמר כי מהחכמה העליונה (הוא עדן המקוב׳) יוצאים מים חיים כפישון וכחדקל בזמן האביב — וממנה הדעת נובע כנהר פרת בעת הקציר — וממנה הבינה תופיע כגיחון בזמן הבציר. (עיין שם פ׳ כ״ד)

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון