×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ח) הִנֵּה⁠־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא⁠־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה⁠־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל⁠־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי⁠־עַל⁠־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃
Please, here, I have two daughters who have not known a man. Please, let me take them out to you and you may do to them as you see fit.⁠1 But, to these men, do not do anything, for after all, they have come under the shade of my roof.⁠"2
1. as you see fit | כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם – Literally: "as is good in your eyes".
2. under the shade of my roof | בְּצֵל קֹרָתִי – Literally: "the shadow of my rafters".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ חננאלרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[מג] 1הנה נא לי שתי בנות, מנין [שלוט בחר לעשות כמעשה אנשי סדום] שכן הוא אומר להם לאנשי סדום הנה נא לי שתי בנות וגו׳, בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהם, א״ל הקב״ה חייך לעצמו את משמרן ולבסוף תינוקות של בית רבן משחקין וקורין ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. (תנחומא וירא יב)
[מד] 2הנה נא לי שתי בנות, מה עשה לוט כשם שנתן משה רבינו נפשו על ישראל כך נתן לוט נפשו עליהם לקח שתי בנותיו והוציא להם תחת שני המלאכים שנאמר הנה נא לי שתי בנות ולא קבלו האנשים. (פדר״א פכ״ה)
[מה] 3רק לאנשים האל וגו׳, הקשות, ד״א אלהות הם אלו (חזקים). (בראשית רבה נ׳)
[מו] 4כי על כן באו בצל קורתי, לא באו בזכותי אלא בזכות אברהם, ד״א בצל קורתי מלמד שהטתה את הבית עליהם, אמרה לו אי בעית מקבלתהון קבלינהו בחלקך. (בראשית רבה נ׳)
[מז] 5כי על כן באו בצל קורתי, מלמד שאמרה לו אשתו אנשי העיר נמנעו מלקבל אורחים, ואתה מכניסם לבית, רצונך שיהרגוך ויהרגוני ואם אתה רוצה לקבלן חלוק עמי הבית ויהון האורחים בחלקך על כן נאמר בצל קורתי. (מדרש אגדה)
[מח] 6בצל קורתי, מלמד שבקש להכניסן בתוך ביתו ולא הניחה לו אשתו מה עשה הכניסן לתוך הקורה שלו. (תנ״י וירא כב)
[מט] 7בצל קורתי, לפי שראתה [אשתו של מנוח] במלאך נקראת שמה הצללפוני שהיא פונה במלאך ואין צלל אלא מלאך כמ״ד כי על כן באו בצל קורתי, להלן שהיה לוט צדיק יותר מאשתו באו המלאכים בצל קורתו ולא בצל קורתה ברם הכא שבא המלאך אצלה לפי שהיתה צדקת לכך נקראת הצלל. (במדב״ר י, ט)
[נ] 8הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, ואע״פ שהן ארוסות, אוציאה נא, לשון בקשה אמרו אוציאה נא אתהן אליכם להפקר, ועשו להן כטוב בעיניכם, כי אפי׳ נכנסו לחופה ולא נבעלו הרי הן כפנויות ומותרות לביאה, רק לאנשים האל, שנשתלחו במשלחת האל הגדול אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי, ולא בצל אשתי, שהיא אחותיכם. (בשכל טוב)
1. לעיל פי״ג מאמר מח.
2. במדרה״ג פ״ו איתא בסגנון אחר יצא לפייסן בדברים ונתן נפשו ובנותיו על המלאכים כדרך שנתן משה רבינו נפשו על ישראל שנ׳ הנה נא לי שתי בנות, ונוסחא זאת יש לפרש עפמ״ש בדרשת אבן שועיב בשם רבינו חננאל וז״ל כי חלילה שהי׳ מפקיר בנותיו אלא כאומר לחברו הלא ביתי פתוחה קח מה שתרצה, או כמשליך עצמו על האדם כשרוצים לרצחו ואומר הרגני כי ידע שלא יעשה, וזה שאמרו לו גש הלאה וחרפוהו כי ראו כי אין מוסר ואמרו לו גש הלאה אל תנהג בנו חירוף וגידוף והמלאכים נשאו פניו בעבור כל זה שעשה עמהם, ועי׳ בפי׳ הרמב״ן ולעיל מאמר מג.
3. עי׳ ב״ר פס״ד ויבמות כא, ב״ב פה: בלק״ט לשון אלוהות שליחות אלהים הם עושין, ובשכ״ט שנשתלחו למשלחת האל הגדול אל תעשו דבר, ובמנח״י מביא מכתי״ל אל תעשו דבר זה הקשה, ודרשו אל לשון קשות ולשון אלהות, ולשון קשות כמו ואת אלי הארץ לקח, וכן דורש ביבמות שם.
4. י״ג לא בזכותי אלא בזכות של אברהם דכתיב צדק יקראו לרגלו, היינו שבקש להם שיעשו זאת בזכות אברהם וע״ז השיבו לו כמבואר לקמן מאמר נד, נה. אפילו אברהם עצמו אין אנו משגיחים בו ולפי הגירסא שלפנינו מפרשים דדרשו לשון קורתי הכוונה על אברהם עפ״מ דמבאר בברא׳ רבה פי״ד ועי׳ שמות רבה פ״א ו. ויפ״ת ומנח״י, ואולי י״ל דהכוונה כמבואר להלן מאמר מט. וצ״ל לא בזכותך, ובמנח״י מביא די שגירס׳ לא ״בזכות״, והכוונה לא בזכותך רק בזכותי היינו מאברהם, וע״ז אמר בצל קורתי, שהטתה את הבית עליהם, מנעתם מליכנס לתוך הבית, ובפירוש רש״י שהיטת הבית לצד אחד כלומר חלקה לשני חלקים ואמרה לא לקבלם בחלקה, וי״ג שחצאת והכוונה כנ״ל וכמבואר לפנינו מאמר מז, מח.
5. לעיל מאמר מו. ולקמן מאמר מח.
6. לעיל מאמר מו, מו.
7. לעיל מאמר מח.
8. מסיים שם ״אלו דברי רבותינו״ וכנראה היו הדברים אלו לפניו באיזה מדרש ובלק״ט ליתא ועי׳ לעיל מאמר לט, מא. ובתורה שלמה לעיל פ״ב מאמר שא.
הָא כְעַן לִי תַּרְתֵּין בְּנָן דְּלָא יְדַעוּנִין גְּבַר אַפֵּיק כְּעַן יָתְהוֹן לְוָתְכוֹן וַעֲבִידוּ לְהוֹן כִּדְתָּקֵין בְּעֵינֵיכוֹן לְחוֹד לְגוּבְרַיָּא הָאִלֵּין לָא תַּעְבְּדוּן מִדָּעַם אֲרֵי עַל כֵּן עָאלוּ בִּטְלַל שָׁרִיתִי.
Behold! Now, I have two daughters who have never known a man. Now, I will bring them out to you, and do with them as you please; only do nothing to these men, since after all, they came under the shelter of my roof.”

הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי
הָא כְעַן לִי תַּרְתֵּין בְּנָן דְּלָא יְדַעוּנִין (ח״נ: יְדַעִנִּין) גְּבַר אַפֵּיק כְּעַן יָתְהֵין לְוָתְכוֹן וַעֲבִידוּ לְהוֹן (ח״נ: לְהֵין) כִּדְתָּקֵין בְּעֵינֵיכוֹן לְחוֹד לְגַבְרַיָּא הָאִילֵין לָא תַעְבְּדוּן מִדָּעַם אֲרֵי עַל כֵּין עָלוּ בִּטְלַל שָׁרִיתִי (ח״נ: שָׁרוּתִי)
לכבוד בנות לוט
א. שניים מגדולי תימן התנצחו בתרגום ״אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ״: לכאורה מתבקש לתרגם ״דְּלָא יְדַעוּ גְּבַר״ כמו ״וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר״ (במדבר לא יח) ״דְּלָא יְדַעָא מִשְׁכְּבֵי דְּכוּרָא״. אבל ״מרפא לשון״ קיים נוסח ״דְּלָא יְדַעִנִּין גְּבַר״. ואף על פי שנוסח זה נשמע כהפך המקרא כי פירושו שאיש לא ידע אותם, כוונת הכתוב נשמרת: הואיל והרשעים היו שטופי זימה ובוודאי התאוו לטעום טעם בתולה, הדגיש לוט שאיש לא ידעם. אבל הרב צוברי בעל ״פרשה מפורשה״ קיים נוסח ״דְּלָא יְדַעוּנִין גְּבַר״ המורכב מהתיבות ״דְּלָא יְדַעוּ אִנִּין גְּבַר״, והתרגום הוא לכבודן: ״הבנות האלו גדרו את עצמן ונאמנות היו שלא נזקקו עד הנה לשום איש לשם זימה״. וכן תרגם להלן ״ואת שתי בנתיך הַנִּמְצָאֹת״ (טו) ״וְיָת תַּרְתֵּין בְּנָתָךְ דְּאִשְׁתְּכַחָא מְהֵימְנָן עִמָּךְ״, עיין שם.⁠1
ב. ברוב הנוסחים ״וַעֲשׂוּ לָהֶן״ – ״וַעֲבִידוּ לְהוֹן״ בזכר. ומיעוט כתבי יד (שפרבר) גרסו ״וַעֲבִידוּ לְהֵין״ כמתבקש. ועיין עוד בפסוק ״נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם״ (במדבר כו ז) על חילופי לְהוֹן/ לְהֵין.
ג. ״כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם״ – ״כִּדְתָּקֵין בְּעֵינֵיכוֹן״, ולא תרגם ״כִּדְטָב בְּעֵינֵיכוֹן״ כי טָב משמעו הפך הרע כגון ״וזהב הארץ ההוא טוב״ (בראשית ב יב) ״טָב״, ואינו שייך כאן.⁠2 וכמוהו ״עשי לה הטוב בעיניך״ (בראשית טז ו) ״דְּתָקֵין בְּעֵינַכִי״, המתאים בעינייך.
דָּבָר – מִדָּעַם, פִּתְגָּם
ד. ״אַל תַּעֲשׂוּ דָּבָר״ – ״לָא תַעְבְּדוּן מִדָּעַם״. דָּבָר במשמע דִּבּוּר, מַאֲמָר, מִלָּה מתורגם פִּתְגָּם כגון, ״אלה הדברים״ (דברים א א) ״אִלֵּין פִּתְגָּמַיָּא״. וכך גם דָּבָר במשמע עִנְיָן, מַעֲשֶׂה כגון, ״אשר עשו את הדבר הרע הזה״ (דברים יז ה) ״יָת פִּתְגָּמָא בִּישָׁא הָדֵין״.⁠3 ואולם בפסוקנו ״אל תעשו דָּבָר״ משמעו הוא כְּלוּם, מַשֶּׁהוּ. מטעם זה תרגם ״לָא תַעְבְּדוּן מִדָּעַם״, כתרגום הקבוע לתיבת מְאוּמָה שמשמעה כְּלוּם, מַשֶּׁהוּ, דְּבַר מָה. השווה: ״ואל תעש לו מְאוּמָה״ (בראשית כב יב) ״וְלָא תַעֲבֵיד לֵיהּ מִדָּעַם״, ״לא תתן לי מְאוּמָה״ (בראשית ל לא) ״לָא תִתֵּין לִי מִדָּעַם״. ובדומה לפסוקנו תרגם ״ונשמרת מכל דָּבָר רע״ (דברים כג י) ״מִכֹּל מִדָּעַם בִּישׁ״, ועיין עוד שם וכן להלן בפסוק כב.⁠4
ה. ״בְּצֵל קֹרָתִי״ – ״בִּטְלַל שָׁרִיתִי״. צֵל – טְלַל (חילופי צ/ט כמו קַיִץ-קַיְטָא) שממנו גם ״חג הסכות״ (ויקרא כג לד) ״חַגָּא דִּמְטַלַיָּא״.
נוסח רש״י לתרגום קֹרָתִי
ו. ״בְּצֵל קֹרָתִי״ – ״בִּטְלַל שָׁרִיתִי״ כך בכל הנוסחים העתיקים. אבל לעיני רש״י עמד נוסח ״בִּטְלַל שָׁרוּתִי״. על פי זה כתב: ״בצל קורתי, תרגום בִּטְלַל שָׁרוּתִי. תרגום של קוֹרָה – שָׁרוּתָא״. ואולם מכיוון ששָׁרוּתָא במשמעות קורה אינה קיימת בארמית, פירש ״מרפא לשון״ שכוונת רש״י לפרש קוֹרָה מלשון כְּשׁוֹרָא בארמית. ותמה: אם כך, היה לו לתרגם בִּטְלַל כְּשׁוֹרְתִי, כי הכ״ף היא שורשית.⁠5 לכן סבר שאונקלוס אינו מתרגם, אלא מפרש את כוונת הביטוי ״בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי״ בהוראת: באו לחסות בביתי, וזהו ״בִּטְלַל שָׁרִיתִי״, בְּצֵל חֲנָיָיתִי.
1. גם ״מתורגמן״ (ערך ידע) קיים נוסח ״דְּלָא יְדַעוּנִין גְּבַר״ אבל הוסיף ״ולא ידעתי על מה״.
2. לתרגומי טוֹב – טָב, תָּקֵין, שְׁפַר, יָאוּת – ראה בפסוק ״והנה טוב מאד״ (בראשית א לא) ״וְהָא תָּקֵין לַחְדָּא״.
3. לכללי השימוש בפִּתְגָּם עיין ״דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי״ (בראשית כד לג) ״דַּאֲמַלֵּיל פִּתְגָּמָי״.
4. מִדָּעַם מופיע גם בהבלעת העי״ן כבתרגום משלי ״כָּל מַר מָתוֹק״ (משלי כז ז) ״כָּל מִידַם דִמְרִיר חֲלִי לָהּ״ (״ערוך״, ערך מדעם). ו״ערוך השלם״ הוסיף שנמצא גם בהבלעת המ״ם הסופית כגון ״ותו לא מִידֵי״. עוד הציע לפרש מִדָּעַם כנגזר מהתיבות מִדַּע מָא שפירושו לדעת מה. על מִדָּעַם בהוראת כְּלוּם, מַשֶּׁהוּ, עמד על כך רש״י בביאור הש״ס, ראה בכורות נא ע״ב: ״מידעם ביש עבדת? – דבר רע עשית?⁠״, סנהדרין סז ע״ב: ״איכא דזבין מידעם הכא וכו׳ – כלומר יש לוקח בעיר הזאת... שום סחורה?⁠״.
5. כמיוחס ליונתן שתרגם ״תְּחוֹת טְלַל כְּשׁוֹרָא הָדָא דִי לִי״.
הא כען לי תרתין בנן דלא חכמן גב⁠[ר]⁠א אפיק כען יתהון לוותכון ועבדו להון מה דשפר באפיכון לחוד לגבריאב אליןג לא תעבדון פתגם ארום בגיןד אתון למיבתא בטל שריתי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דלא חכמן גב⁠[ר]״) גם נוסח חילופי: ״אית די לא חכימן תשמיש דגבר״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באפיכון לחוד לגבריא״) גם נוסח חילופי: ״ותקן קודמיכון לחוד לגוברייה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אלין״) גם נוסח חילופי: ״האליין״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פתגם ארום בגין״) גם נוסח חילופי: ״כל מן דעם ביש ארום מן בגין כדן״.
הא כדון אית לי תרתין בנן דלא שמישו עם גבר אנפיק כדון יתהין לוותכון ועיבידו להין כדתקין קומיכון לחוד לגובריא האילין לא תעבדון מידעם ביש ארום בגין כן עלו למיבת ואיטמרו תחות טלל כשורא הדא דילי.
Behold, now, I have two daughters who have had no dealing with a man; I would now bring even them out to you to do to them as is meet before you, rather than you should do evil to these men, because they have entered in to lodge under the shadow of my roof.
דלא חכמו תשמיש לגבר.
Who have not known dealing with man.
כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי – לֹא בִּזְכוּתִי אֶלָּא בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. דָּבָר אַחֵר, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי, מְלַמֵּד שֶׁהִטְּתָה אֶת הַבַּיִת עֲלֵיהֶם, אֲמָרָה לֵיהּ אִם בְּעֵית מְקַבַּלְתּוֹן קַבֵּל בְּחֶלְקָךְ.
אמר להן הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש (שם ח), מלמד שבקש להכניסן בתוך ביתו, ולא הניחה לו אשתו, מה עשה הכסינן לתוך הקורה שלו.
כי על כן באו בצל קורתי – מלמד שאמרה לו אשתו אנשי העיר נמנעו מלקבל אורחים, ואתה מכניסם לבית, רצונך שיהרגוך ויהרגוני, ואם אתה רוצה לקבלן חלוק עמי הבית, ויהיו האורחים בחלקך, על כן נאמר בצל קורתי.
הוד֗א לי אבנתאן לם יערפון רג֗לא אכ֗רג֗המא אליכם ואצנעו בהמא מא חסן ענדכם עדא בהאולאי אלקום לא תצנעו שיא לאנהם דכ֗לו תחת צ֗לאל סקפי.
הנה יש לי שתי בנות שלא ידעו איש, אוציא אותן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם, רק לאנשים האלה אל תעשו דבר כי הם נכנסו תחת צללי קורתי.
ולפיכך באנשי גבעון הציעו להם שתי נשים, ולא קבלו אלא אחת ככתוב: ״הנה בתי הבתולה ופלגשהו״, ואילו אחר כך נאמר: ״ויחזק האיש בפילגשו״; הראשונה הוצעה, אבל לא הוצאה, ואת השניה הוציא אליהם.
ואמר: כי על כן באו – דהיינו בקשו את חסותו ונכנסו אל ביתו, נמצאנו למדים, שהמבקש מקלט אצל חבירו, חייב להצילו בכל מה שהוא יכול, וכבר אמרו על אחד מתלמידי רבי מאיר, שביקש אדם חסות בביתו וישב {התלמיד} על פתח: ביתו והגן עליו ועמד נגד מבקש נפשו ואמר לו: לא אצא את ידי חובתי אליו, אם תהרגהו, כי הוא דומה למי שנכנס למקדש למצוא בו חסות... באפלת הלילה, הלילה...
ולד׳לך אהל אלגבעה ערץ׳ עליהם שכ׳צין לם יקבלוהמא בל קבלו ואחדא כמא ק׳ הנה בתי הבתולה ופילגשהו ת׳ם קאל ויחזק האיש בפילגשו לאן אלאול כאן מגרצ׳א גיר חאצל ואלב׳ חצל להם. ומע׳ כי על כן באו אנהם תחרמו בה ודכ׳לו מנזלה. פאוג׳ב הד׳א אלקול אן יכון כל מן תחרם אן יוקי אלמסתג׳אר בה מא אמכנה. וקד קיל אן בעץ׳ תלאמיד׳ ר׳ מאיר אסתג׳אר בה רג׳ל וכאן ג׳אלס עלי באב מנזלה פכ׳פאה וקאם קאימא פק׳ לטאלבה לסנא ואפא ענה ליהלך (?) אד׳ הו קד שבה מן יזור [……] אל פי אכ׳פא אלמקדש (?) [……] ענד עשיהֵ לילהֵ.
הנה נא לי שתי בנות – חלילה שהיה מפקיר בנותיו אלא כאומר לחבירו הלא ביתי פתוחה קח מה שתרצה או כמשליך עצמו על האדם כשרוצים לרצחו ואומר הרגוני כי ידע שלא יעשה (דרשות אבן שועיב).
האל – כמו: האלה.
כי על כן וגו׳ – כי הטובה הזאת תעשו לכבודי, על אשר באו בצל קורתי – בטלל שריתי, תרגום של קורה – שריתא.
האל – is the same as האלה THESE.
כי על כן באו FOR AS MUCH AS THEY HAVE COME – For (כי) this kindness please do out of respect to me because that (על כן) they have come בצל קורתי UNDER THE SHADOW OF MY ROOF. – In the Targum this is given by בטלל שרותי: the Targum (Aramaic) for קורה (a beam) is שרותא.
רק לאנשים האל1לשון אלוהות. שליחות אלהים הם עושים.
כי על כן באו בצל קורתי2לא בזכותי אלא בזכות אברהם.
1. לשון אלוהות. ב״ר וילקוט שם.
2. לא בזכותי. ב״ר.
הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש – ואעפ״כ שהן ארוסות:
אוציאה נא – לשון בקשה אמר אוציאה נא אתהן אליכם להפקר:
ועשו להן כטוב בעיניכם – כי אפי׳ נכנסו לחופה ולא נבעלו הרי הן כפנויות ומותרות לביאה:
רק לאנשים האל – שנשתלחו במשלחת האל הגדול אל תעשו דבר:
כי על כן באו בצל קורתי – ולא בצל אשתי, שהיא אחותיכם, אלו דברי רבותינו, ועל פי הפשט כך הוא כי על כן באו בצל קורתי, לפיכך יש לכם לחוס על כבודי שלא אכסוף בביתי:
כי על כן – אשר באו.
Ki 'al ken ba'u: should be understood as if ki 'al 'asher ba'u were written.⁠1
1. See commentary and my notes ad 18:5.
ידעו איש – לשון רבים ורבות בפועל שעבר, בלא תוספות ו״ו פתוח, שוה.
האל – כמו: האלה.
ויאמר הגאון: כי בעבור השלישי שלא בא, אמר כן.⁠1 וזה הטעם רחוק, כי גםא שתי הלשונות תמצאם בלשון ארמית.
1. כלומר: אמר ״האל״ במקום ״האלה״ מפני שהמלאך השלישי היה חסר.
א. כן בכ״י פריס 176, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 נוספה מלת: את.
KNOWN MAN. The third person plural perfect is the same in both the masculine and feminine when not written with a vav conversive which is vocalized with a pattach.⁠1
THESE. Ha-el (these) means the same as ha-eleh.⁠2 Saadiah Gaon claims that Scripture used the term ha-el because one of the three angels was missing.⁠3 However, his comment is far-fetched, for the Aramaic translation of the Pentateuch renders both ha-el and ha-eleh by the same word.⁠4
1. In other words, yade'u (have known) is used both for the masculine and the feminine. However, when have known is written with a vav conversive, which is vocalized with a pattach, then the masculine and feminine have different forms. The masculine in this case is va-yede'u and the feminine va-tedanah.
2. Ha-eleh is the usual term for these.
3. According to Saadiah, had all three angels been present then Lot would have said ha-eleh.
4. Onkelos renders both ha-el and ha-eleh by ha-illen. If they had different nuances Onkelos would have used a different word for each.
{אשר לא ידעו איש – היה לו לומר: אשר לא ידען איש, כמו: בתולה ואיש לא ידעה (בראשית כ״ד:ט״ז), וכן: וידע אלקנה (שמואל א א׳:י״ט), כי דרך איש לפתות אשה ולידעה אותה. אבל בנות לוט שפיתו אביהן וידעו אותו, והוא לא ידען, דכתיב: ולא ידע בשכבה ובקומה (בראשית י״ט:ל״ג), כתב בהן להיפך. וכן בבנות הגוים שפיתו את ישראל כתוב בהן: אשה יודעת איש (במדבר ל״א:י״ז). ובזאת נקראת: זונה שולטת (יחזקאל ט״ז:ל׳) – ששולטת באיש. וי״מ: שלטת לשון רביעה.}⁠א
א. ביאור זה מופיע בספר הג״ן עם החתימה: ״זה העתקתי מכתב ידי הרב בכור שור״. הוא חסר בכ״י מינכן 52 וסביר שהוא תוספת מאוחרת של ר״י בכור שור (ועיין בדיון בהקדמה למהדורה הנוכחית).
{אשר לא ידעו איש – WHO HAVE NOT KNOWN A MAN – He should have said: That a man has not known them, like “A virgin, and a man had not known her” Bereshit 24:16, and so too “And Elkanah knew” (I Shemuel 1:19), because it is the way of a man to seduce the woman and know her. But the daughters of Lot who seduced their father and knew him, and he didn’t know them, as it is written: “And he did not know about her lying or her rising” (Bereshit 19:33), the opposite is written regarding them. And likewise with the daughters of the nations that seduced Israel, it is written regarding them: “a woman who has known a man” (Bemidbar 31:17). And she is hereby called: “a domineering harlot” (Yechezkel 16:30) – who rules over the man. And some explain: “ruling” is a term of copulation.}
הנֵה נא – פרושו עתה, כלומר הנה עתה להעביר יצרכם שהוא להמית האנשים עתה אמסור לכם שתי בנותי והעבירו יצרכם בהן ותענו אותן כי עדין לא ידעו איש או תהרגון, זהו שאמר כטוב בעיניכם.
אל תעשו דבר – דבר רע.
כי על כן באו – כי על כן שבאו ללון בצל קורתי, הניחום לכבודי כי טוב לי שתענו את בנותי או תהרגון אם תרצו משתעשו דבר רע לאלה האנשים.
_
אשר לא ידעו איש – היה לו לומר: אשר לא ידען איש, כדאמר: בתולה ואיש לא ידעה (בראשית כ״ד:ט״ז). אלא מנהג הוא שדרך האיש לפתות את האשה, אבל בנות לוט פרוצות בעריות היו ודרכן לפתות, שכן פיתו את אביהן, ולכך כתיב בהן: אשר לא ידעו איש. וכן בבנות מדין שהיו פרוצות ופיתו את ישראל, כתיב בהן: וכל אשה יודעת איש (במדבר ל״א:י״ז).⁠1
כי על כן – שהרי בשביל שלא תהא להם שום טרדא באו בצל קורתי.
1. שאוב מר״י בכור שור.
אשר לא ידעו איש, "who have not had carnal relations with any man.⁠" According to proper grammar, Lot should have said: אשר לא ידען איש, "with whom no man had had carnal relations;⁠" seeing that it is usually the male who seduces the female; however the daughters of Lot were not chaste and did not shy away from engaging in seducing men, as we know from later when they initiated carnal relations with their own father. (20,33) Their descendants, the daughters of Midian, kept up the tradition when they seduced the Israelite males in the desert (Numbers 31,17) As a result all the female Midianite prisoners who had lost their virginity were not allowed to live.
כי על כן, "for on account of" (their not wishing to be disturbed, they came to my house for shelter).
אשר לא ידעו איש – תימה דהוה ליה למימר אשר לא ידען איש. כמו בתולה ואיש לא ידעה (בראשית כד:טז). וכן וידע אלקנה כו׳ (שמואל א א:יט). כי דרך האיש לפתות את האשה ולידע אותה. וי״ל דבנות לוט פיתו את אביהן וידעו אותו והוא לא ידען דכתי׳ ולא ידע בשכבה ובקומה (בראשית יט:לג, יט:לה). וכן גבי בנות גוים שפיתו את ישראל לדבר ערוה כתי׳ בהו וכל אשה יודעת איש (במדבר לא:יז). ולכך נקראת זונה ששולטת באיש (עי׳ יחזקאל טז:ל). גן.
אשר לא ידעו איש – וקשה אשר לא ידע איש אותם מבע״ל כדכתיב ואיש לא ידעה, וכן בכ״מ, וי״ל דבבנות לוט הי׳ הפך מהנהוג שהם ידעו אותו, דאלו גבי׳ כתיב ולא ידע וגו׳, וכן מתיישב בבנות מדין דכתיב וכל אשה יודעת איש שהפקירו עצמן וכו׳, ג״ן.
אוציאה נא אתהן אליכם – מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב,⁠1 שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו, ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו. לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא י״ב): בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו עלא בנותיו ועל אשתו, והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן. אמר לו הקב״ה: לעצמך אתה משמרן.
[והנה לוט היה מתיירא עליהם, כי היה חושב שהם אנשים, אבל כאשר הכו בסנורים את אנשי העיר, ואמרו לו: כי משחיתים אנחנו את המקום הזה וישלחנו י״י לשחתהב (בראשית י״ט:י״ג), אז הכיר בהם, והאמין לעשות ככל אשר צוו.
ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים י״ט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה, איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה. והאיש הזקן שאמר להם: הנה בתי הבתולהג ופילגשהו, אוציאה נא אותם ועשו להםד כטובה בעיניכם (שופטים י״ט:כ״ד), יודע היה שלא יחפצו בבתו, ולא יעשו עמה רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו. והאיש בעל הבית, גם האורח, כולם חפצים להציל את האיש בפילגשו, כי פילגש היתה לא אשת איש, וכבר זנתה עליו. ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר היו בסדום, שנאמר בו: מנער ועד זקן כל העם מקצה (בראשית י״ט:ד׳), אבל בגבעה נאמר: והנה אנשי העיר אנשי בליעל (שופטים י״ט:כ״ב) – מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר, כמו שאמר האיש: ויקומו עלי בעלי הגבעה (שופטים כ׳:ה׳), ועל כן לא מיחו האחרים בידם. והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל (שופטים כ׳:ב׳) רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם שנאמר: ועתה תנו אתו האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם (שופטים כ׳:י״ג), ודבר ברור הוא שלא היו חייבים מיתה בדין התורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו במיתה שלה, וגם לא מתה בידם, וישלחוה כעלות השחר והלכה מאתם לבית אדניה ואחר כך מתה. אולי נחלשה מרוב הביאות, ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם. אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה גדולה כאנשי סדום, ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו: ונבערה רעה מישראל (שופטים כ׳:י״ג). וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינוז (בבלי סנהדרין מ״ו.): בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ושבט בנימין לא נסכמו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בעינוי הפילגש, ואולי הקפידו עוד בני בנימין על שלא שלחו להם מתחלה, ועשו ההסכמה שלא מדעתם.
ולפי דעתי: שזה ענשם של ישראל להנגף בתחלה, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו, ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי דברים קמ״ד). והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי י״י לא שאלו בזה, אבל אמרו: מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ׳:י״ח), כי מעצמם הוסכמו במלחמה על כל פנים, וכן לא שאלו בענין הנצוח: אם תתנם בידי, כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד, כי עתה כמותם עשרה פעמים ויותר. ולא שאלו אלא: מי יעלה לנו בתחלה (שופטים כ׳:י״ח) והוא כמו גורל ביניהם. אולי היה כל שבט אומר: לא אעלה אני תחלה, או היה אומר: אני ראשון, והקב״ה השיב כפי שאלתם: יהודה בתחלה (שופטים כ׳:י״ח) לאמר כי יהודה הוא בראש לעולם, כי ביהודה בחר י״י לנגיד (דברי הימים א כ״ח:ד׳). ולכך לא אמר: יהודה יעלה, כשאר המקומות, כי לא הרשה אותם, אבל לא מנעם, ולא אמר להם: לאח תעלו ולא תלחמו, מפני ענשו של בנימין. והנה הלך השם עם שניהם בקרי, והניחם למקרים, ובני בנימין היו גבורים ועריהם בצורות והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר, הוסיף עונש על ענשם כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה, והם הכו בהם למשחית איבת עולם,⁠2 והפילו מהם עם רב כ״ב אלפים.
והנה ישראל כאשר הוכו מכה רבה, נודעה להם שגגתם, כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה, ושלא כדין התורה, ועל כן שאלו ביום השני: האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי (שופטים כ׳:כ״ג), והזכירו האחוה עתה לשאול אם היא אוסרת עליהם המלחמה. והשם הרשם עתה ביום השני, ואמר עלו אליו (שופטים כ׳:כ״ג), כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך, והם לא שאלו בענין הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים. והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון, נפלו מהם גם ביום השני י״ח אלפים. וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני י״י, והקריבו עולות לכפר על הרהורי לבם אשר בטחו בזרֺעם, והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כולם פליטים מחרב בנימין, וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה, כענין שנאמר: ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה (תהלים ק״ז:כ״ב) וכתוב: ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לי״י (תהלים כ״ז:ו׳).
והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף, ומבנימן נפלו בסוף כ״ה אלף אנשי חיל ומעיר מתום עד כל הנמצא (שופטים כ׳:מ״ח) רבים. ויתכן שיהיו ט״ו אלף בין אנשים ונשים וטף, והיו עונש שתי הכתות בשוה. ומה נכבד דבר רבותינו (בבלי סנהדרין ק״ג:) שהיה קצף בפסלו של מיכה. אמר הקב״ה: בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם, לומר בכבודי לא מחיתם – במחוייבי מיתה ופושטים ידם בעיקר. בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין, ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם, ולא זכרו ברית אחים.⁠3 ואחר מעשה נתחרטו כמו שנאמר: ויבא העם בית אל וישבו העםט עד הערב לפני האלהים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה י״י אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד (שופטים כ״א:ב׳-ג׳) כי הכירו טעותם וענשם. והנה בדרך גררא פירשנו ענין מסותם ואיננו מבואר והזכרנו סבותיו.]⁠י
1. השוו ללשון הפסוק בנחמיה ב׳:ב׳.
2. השוו ללשון הפסוק ביחזקאל כ״ה:ט״ו.
3. השוו ללשון הפסוק בעמוס א׳:ט׳.
א. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון, וכן בתנחומא. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״בניו ועל״.
ב. כן בכ״י רומא 44, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא, מינכן 138 חסר: ״לשחתה״.
ג. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״הגדולה״.
ד. כן בכ״י מינכן 138. בדפוס ליסבון: ״להן״. בכ״י פרמא 3255: ״לה״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, דפוס ליסבון. בפסוק: ״הטוב״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״את״.
ז. כן בכ״י רומא 44, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138 חסר: ״רבותינו״.
ח. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אל״.
ט. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255. בדפוס רומא, ובפסוק: ״שם״.
י. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
LET ME, I PRAY YOU, BRING THEM OUT UNTO YOU. From the praise of this man Lot we have come to his disgrace: he made every effort on behalf of his guests in order to save them because they came under the shadow of his roof, but he is ready to appease the men of the city by abandoning his daughters to prostitution! This bespeaks nothing but an evil heart for it shows that the matter of prostitution of women was not repugnant to him, and that in his opinion he would not be doing such great injustice to his daughters. It is for this reason that our Rabbis have said,⁠1 "It is the custom of the world that a man fights to the death for the honor of his daughters and his wife, to slay or to be slain, but this man hands over his daughters for dishonor. Said the Holy One, blessed be He, to him, 'It is for yourself that you keep them.'"2
Now Lot was fearful [for the welfare of the angels] as he thought that they were men, but when they smote the men of the city with blindness and they said to him, For we will destroy this place… and the Eternal hath sent us,⁠3 then he recognized them and believed in doing whatever they commanded him.
Know and understand that the matter of the concubine of Gibeah,⁠4 even though it resembles this affair, does not attain the degree of evil of the inhabitants of Sodom. Those wicked ones of Gibeah had no intention of stopping people from coming among them. Rather, they were steeped in immorality and desired sexual relations with the wayfarer, and when he brought his concubine out to them, they were satisfied with her.⁠5 The old man [who had invited the wayfarer to his house] and who said to the men of Gibeah, Behold, here is my daughter, a virgin, and his concubine; I will bring them out now… and do with them what seemeth good unto you,⁠6 knew that they would not want his daughter and that they would not harm her. This was why they refused to listen to him. And when he finally turned his concubine alone outdoors to them, they ceased molesting him. Now the master of the house, as well as the guest, both wanted to save the man through his concubine, as a concubine does not have the status of a man's wife. Besides, she had already played the harlot against him.⁠7 In that breach, too, not all of the men of the city were involved as they were in Sodom, concerning which it is said, Both young and old, all the people from every quarter,⁠8 while of Gibeah it is said, Behold, the men of the city, certain base fellows9 — only some of them, those who were the rulers and strong men of the city, even as the man said in relating the incident, And the masters of Gibeah10 rose against me.⁠11 This was why the others did not protest against them. Now the chiefs of all the people, of all the tribes of Israel12 wanted to erect a great guard in the matter of immorality by slaying them, as it is said, Now therefore deliver up the men, the base fellows that are in Gibeah, that we may put them to death.⁠13 It is clear that according to the law of the Torah they were not guilty of the death-penalty as they had done no deed exclusive of the torture of the concubine — harlot. They did not intend her death, nor did she die at their hands for they let her go at the approach of dawn,⁠14 and she walked from them to her master's house and after that she died,⁠15 weakened perhaps by her numerous violations, and chilled while lying at the door until it was light, and there she died. But because the men of Gibeah had wanted to do a shameful deed just as the men of Sodom, the tribes saw fit "to make a fence unto the Torah" so that this should never again happen or be contemplated in Israel, even as they said, And that we may put away evil from Israel.⁠16 This judgment has its origin in the principle which our Rabbis have stated:⁠17 "The Court may administer stripes and the death penalty which are not authorized by the Torah. However, they may not do this [with the intent of instituting a law which] transgresses the words of the Torah but only for the purpose of erecting a fence around the Torah.⁠"18 The tribe of Benjamin, however, did not consent to this19 as they were not guilty of the death-penalty for violating the concubine. Perhaps the Benjamites were also provoked by the fact that the tribes did not communicate with them first and reached a consensus without asking for their opinion.
In my opinion, this [failure to consult Benjamin] caused Israel's punishment which resulted in their being routed at first since the war was done not in accordance with the law. The obligation of making "the fence"20 lay upon the tribe of Benjamin, and not upon them, as it is the tribe itself that is obligated to judge its constituents.⁠21
Thus both parties were deserving of punishment. Benjamin sinned by not bothering to punish the wicked ones or even rebuke them. Israel sinned by making war not in accordance with the law, and they asked not counsel at the mouth of the Eternal22 on this matter. Instead they questioned G-d and said, Who shall go up for us first to battle against the children of Benjamin?23 They themselves had decided to do battle in any case. Similarly, they did not inquire concerning the outcome of the battle, "If Thou wilt give them into my hand,⁠" since they relied on their man-power which was exceedingly great as they were now more than ten times [as numerous as the Benjamites].⁠24 All they asked was, Who shall go up for us first,⁠25 this being like casting lots among them. Perhaps each tribe was saying, "I will not go up first,⁠" or each tribe was saying, "I will be first.⁠"26 And the Holy One, blessed be He, answered in accordance with their question: Judah first,⁠27 meaning Judah is always first, For He hath chosen Judah to be prince.⁠28 This was why He did not say, "Judah shall go up,⁠" as in other places,⁠29 for He did not give them permission. However, He did not stop them, and neither did he tell them, Go not up, neither fight,⁠30 because of the merited punishment of the Benjamites. Thus did G-d walk with both of them by chance, leaving them to natural circumstances. Accordingly, the Benjamites, who were valiant men and whose cities were well fortified, destroyed the Israelites who had "made flesh their arm of strength.⁠"31 But now the Benjamites compounded their merited punishment. It would have been sufficient for them to drive the Israelites away from Gibeah. Instead, they killed them, seeking to destroy them by a perpetual hatred,⁠32 and they slew the mighty number of twenty-two thousand of their people.⁠33 Now when the Israelites suffered such a great defeat they became aware of their error, namely, that they did battle with their brethren without receiving Divine permission and engaged in a battle which was not in accordance with the law of the Torah. Therefore, on the second day they asked, shall I again draw nigh to battle against the children of Benjamin my brother?34 Now they mentioned the brotherhood among them, asking whether He forbids them to do battle. But now on the second day, G-d permitted them, saying, Go up against him,⁠35 as it was now permissible for them to avenge the spilled blood of their brethren.⁠36 However, they did not ask whether they will be victorious because they were still relying upon their superior numbers to bring victory under all circumstances. But since G-d had explained to them only that the battle was permissible to them, and since their first sin had not yet been atoned for, there fell among them also on the second day eighteen thousand.⁠37 On the third day they decreed a fast, and they fasted and they wept… before the Eternal,⁠38 and they offered burnt-offerings to atone for their sinful thoughts39 through which they relied upon the strength of their arm. They also offered peace-offerings,⁠40 which were Thanksgiving peace-offerings, since they considered themselves as if they had all escaped from the sword of Benjamin. This indeed is the law of all who are delivered from danger: they are to bring a thanks-offering, just as it is said, And let them offer the sacrifices of thanksgiving, and declare His works with singing,⁠41 and it is further written, And now shall my head be lifted up above mine enemies round about me; and I will offer in His tabernacle sacrifices with trumpet-sound; I will sing, yea, I will sing praises unto the Eternal.⁠42
Now the number of dead among the Israelites during the two days was forty thousand, and in the end twenty-five thousand43 of Benjamin's warriors fell, besides those that were put to the sword from the whole city and all that they found.⁠44 It is possible that among the men, women and children they totalled fifteen thousand additional casualties, thus making the punishment of the two groups equal.
And how significant are the words of our Rabbis45 who said that the anger of G-d at that time was due to the idol of Micah!⁠46 "Said the Holy One, blessed be He, 'Concerning My honor, which was violated by those guilty of death and those who raised their hand against the principle of religion, namely, the unity of G-d, you did not protest; but for the honor of a mortal you did protest, to an extent which exceeded the limits of justice!⁠"
Therefore He confounded the counsel of the two groups and made their hearts stubborn, and they remembered not the brotherly covenant.⁠47 But after the affair they had regrets, just as it is said, And the people came to Beth-eland sat there till evening before G-d, and lifted up their voice, and wept bitterly. And they said: O Eternal, G-d of Israel, why is this come to pass in Israel, that there should be today one tribe missing from Israel?48 For now they realized their mistakes and punishment.
We have thus incidentally explained a concealed matter which is not clear [with a cursory reading of the text], and we have mentioned the cause thereof.
1. Tanchuma Vayeira 12.
2. See further, Verses 30-36.
3. (13) here.
4. Judges, Chapter 19. Ramban digresses here to explain the crime of Gibeah, which bears a certain resemblance to that of Sodom, and consequently explains also the civil war between the tribe of Benjamin and the rest of Israel. Thus Chapters 19 and 20 in the book of Judges are here explained by Ramban.
5. Ibid., (25).
6. Ibid., (24).
7. Ibid., (2).
8. (4) here.
9. Judges 19:22.
10. "Masters of Gibeah.⁠" This is obviously the way Ramban understood the verse since the Hebrew had "ba'alei [rather than anshei] Gibeah.⁠" The JPS translation, however, renders it: And the men of Gibeah rose against me.
11. Judges 20:5.
12. Ibid., (2).
13. Ibid., (13).
14. Ibid., 19:25.
15. Ibid., (26).
16. Ibid., 20:13.
17. Yebamoth 90b.
18. That is, as a temporary measure which the times require, they may act accordingly. See Rashi Sanhedrin 46a, that this is its meaning.
19. That the men of Gibeah, involved in the affair, should be put to death.
20. To punish the men of Gibeah as an extraordinary measure.
21. Deuteronomy 16:18. Sanhedrin 16b: "It is commandatory upon the tribe to judge the people of the tribe.⁠"
22. Joshua 9:14.
23. Judges 20:18.
24. The Israelites mustered four hundred thousand (ibid., (17)) while the Benjamites numbered twenty-six thousand (ibid., (15)).
25. Judges 20:18.
26. A similar case occurred when the Israelites stood before the Red Sea. There is a difference of opinion among the Rabbis as to their attitude. According to one authority each tribe said, "I will not go into the sea first [to escape the Egyptians],⁠" while another authority maintains that each tribe was saying, "I will go first.⁠"
27. Judges 20:18.
28. I Chronicles 28:4.
29. As in Judges 1:2.
30. Deuteronomy 1:42.
31. See Jeremiah 17:5.
32. Ezekiel 25:15.
33. Judges 20:21.
34. Ibid., (23).
35. Ibid., (23).
36. Spilled needlessly. All the Benjamites had to do on the first day of battle was to drive the Israelites from Gibeah, as explained above. Instead, they killed twenty-two thousand of them. Hence, on the second day, it became "permissible" for the Israelites to attempt to avenge their death.
37. Judges 20:25.
38. Ibid., (26).
39. A Burnt-offering is brought only for sinful thought. (Vayikra Rabbah 7:3.)
40. Ibid., (26).
41. Psalms 107:22.
42. Ibid., 27:6.
43. Judges 20:35.
44. Ibid., (48).
45. Sanhedrin 103b.
46. See Judges, Chapter 17.
47. Amos 1:9.
48. Judges 21:2-3.
הנה נא לי שתי בנות וגו׳. רק לאנשים האל וגו׳ – היה טורח על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק מעיניו ולא היה עושה חמס גדול לבנותיו כפי דעתו. ולכך דרז״ל בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן, א״ל הקב״ה לעצמך אתה משמרן.
ודע כי הענין הזה דומה לפלגש בגבעה, ועוד הוא קשה ממנו, שהרי בפילגש בגבעה אע״פ שבאו בשביל האורח שתקו בפילגשו, ובכאן לא היו שותקים במסירת בנותיו, ועוד כי שם לא הסכימו כל אנשי העיר, וכאן מנער ועד זקן כל העם מקצה, כך פירש הרמב״ן ז״ל. ובבראשית רבה רק לאנשים האל, אלוהות הן אלו ע״כ.
'הנה נא לי שתי בנות וגו'...רק לאנשים האל וגו, "See here, I have two daughters, etc;...only to these men, etc.⁠" Lot went to great lengths to protect the people who were his guests from any harm. Nonetheless his attempt to assuage the illegitimate demands of the townspeople to save these men at the expense of the chastity of his daughters revealed that his heart was not in the right place. He could not have performed a greater act of abandoning his own flesh and blood to the perverted lust of his compatriots than by his offer to let them do whatever "was good in their eyes" to his daughters. This is why our sages (Tanchuma Vayera 12) said: "according to standard civilized conduct a father risks his life in order to protect the innocence of his daughters. Lot, by contrast, tried to buy his own safety at the expense of the honor of his daughters.⁠" This is why God said to him: "you are only preserving them from the men of Sodom in order to violate them yourself.⁠" [a reference to the end of our chapter where Lot sired two sons who were mothered by his daughters. Ed.]
You should know that what happened here was similar to the incident known as Pilegesh be-Givah" (Judges chapter 19), which triggered a civil war. In fact, Lot's conduct was even worse than that of the aged host in that chapter. In that instance the local inhabitants were satisfied with violating the guests' concubine, not molesting the host's daughter who was a virgin. (Judges 19,23-25). In our instance the men of Sodom could not even be appeased when they were offered Lot's two daughters to make sport with. Furthermore, in the incident at Givah "only" the men in their prime participated in that outrage, whereas here all the men "from young to old" participated in the attempt to commit this foul deed. Thus far the commentary of Nachmanides. Bereshit Rabbah 50,6 understands the words לאנשים האל to mean "these 'men' are messengers of God.⁠"
אשר לא ידעו איש – היה לו לומר ואיש לא ידעו שדרך האיש לפתות. אלא לפי שפיתו את אביהם תלה הגנות בעצמן.
הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש – וגבי רבקה העיד הכתוב בתולה ואיש לא ידעה. וא״ת למה שינה הלשון ולא אמר ואיש לא ידען כמו גבי רבקה וי״ל דטעם נכון יש משכבי אשה כתיב שני משכבות יש באשה כדרכה ושלא כדרכה והאיש נהנה ואין האשה נהנית בשלא כדרכה ולכך מעיד הכתוב על רבקה שאפילו שלא כדרכה לא נבעלה ולא נהנה ממנה איש וזהו ואיש לא ידעה כלו׳ לא נהנה ממנה כלל בשום צד אבל בנות לוט שמרו מקום בתוליהן לבד אבל שלא כדרכן לא וזהו שלא כתב איש לא ידען אלא לא ידעו איש המה לא ידעו ולא נהנו מאיש אבל איש נהנה מהם שלא כדרכה.
הנה נא לי שתי בנות – ואתנ׳ לכם לערבון כי כנים הם:
אשר לא ידעו איש – היה לו לומר אשר לא ידען איש כדכתיב ואיש לא ידעה אלא רמז שסופן לידע איש שהם ידעו לאביהם והוא לא ידען כדכתיב ולא ידע בשכבה ובקומה:
אוציאה נא אתהן – מתוך שבחו שהי׳ טורח להציל אורחי׳ אתה למד גנותו שהפקיר בנותיו להצילם מלמד שהיה הניאוף קל בעיניו ועל כן נענש ונכשל בהם ולוט היה סבור שהיו אנשים ועל כן היה מפחד עליהם אבל כאשר הגידו לו שהם מלאכים ומשחיתים את העיר ובאין להצילו האמין להם ועשה ככל אשר צווהו:
הנה לי שתי בנות, "I have two daughters;⁠" whom I am willing for you to be intimate with.
אשר לא ידעו איש, "who have never yet been intimate with a man.⁠" Actually, he should have phrased it as: "with whom no man has as yet been intimate.⁠" This was the phrase used in Genesis 24,16 (Rivkah) ואיש לא ידעה, "no man had been intimate with her.⁠" The reason why he chose the phrasing he did was to hint (subconsciously) that eventually they would take the initiative in sleeping with a man, their own father. (Genesis 19,31-36)
אוציאה נא אתהן, "I will bring them outside.⁠" While the Torah credits Lot with the extent to which he went to protect his guests from the local mob, we also hear about his moral depravity, i.e. that a father uses his own daughters as bargaining chips to trade one abomination for another. Clearly, casual sex, without the sanctifying element of marriage, was a minor misdemeanour in his eyes. Lot had been under the impression that his guests were men of flesh and blood. As soon as he became aware of their true identities, and that the reason they had come was to destroy the city on the one hand, and to save him at the same time, he did whatever the angels asked him to do.
אשר לא ידעו איש – תימה דה״ל אשר לא ידען איש כמו גבי רבקה, שכתוב (בראשית כ״ד ט״ז) בתולה ואיש לא ידעה, וכן (שמואל א׳ א׳ י״ט) וידע אלקנה כי כן דרך האיש לפתות האשה ולידע אותה. וי״ל דבנות לוט פתו את אביהן שידעו אותו והוא לא ידען דכתיב ולא ידע בשכבה ובקומה, וכן גבי בנות גויים שמפתות את ישראל לדבר ערוה כתוב בהו (במדבר ל״א י״ז) וכל אשה יודעת איש, ולכן נקראת זמה ששולטת באיש ומזנה אותו.
עוד נ״ל טעם נכון יש משכבי אשה כתיב (ויקרא י״ח כ״ב) ששתי משכבות יש לאשה כדרכה ושלא כדרכה (סנהדרין נ״ד א׳), והאיש נהנה ואין האשה נהנה בשלא כדרכה, וזו לא נבעלת ולא נהנה אדם ממנה, וזהו ואיש לא ידעה כלומר לא נהנה ממנה כלו׳ בשום צד, אבל בנות לוט שמרו מקום בתוליהן לבד, אבל שלא כדרכן נבעלו וזה שלא אמר ואיש לא ידען הנה אבל שלא כדרכן נבעלו.
כי על כן באו וכו׳ – ר״ל לתכלית זה באו, כלומ׳, בטחו עלי שלא יֵעשה להם נבלה.⁠1
1. לעומת זאת רש״י פירש ׳על כן׳ במשמעות ׳על אשר׳. וכן רד״ק.
כי על כן באו בצל קֹרָתִי – רוצה לומר: יש לי להשתדל להציל אותם מידכם על אשר באו בביתי, כי זה ראוי לכל אדם להציל בחזקת היד האנשים הבאים בביתו להתאכסן אצלו.
התועלת העשרים הוא במידות, והוא כי כאשר יביא ההכרח לסבול הפעולות המגונות, ראוי שיהיה נבחר מה שיש בו יותר מעט מהגנוּת. ולזה תראה שהיה נקל ללוט לתת בנותיו הבתולות לאלו החטּאים למלאות תאותם, להציל האנשים האלו מהפועַל ההוא המגונה מאד - והוא משכב זכור. כי משכב הנשים הוא לפי החוק הטבעי, ואין כן משכב הזכרים.
הנה נא לי – (התר ספק ב׳) הנה לוט הוכיח להם לומר שאין דינם אלא עמו באשר הוא אחד מהעם והוא אשר הפר הנימוס ולא הם, ולזה חייב עצמו באשר יוציא שתי בנותיו אשר לא ידעו איש ולא ישא עול וחרפת זולתו כאשר הוא ראוי להיות.
[ב] לאשר באו בצל קורתו אשר לא כדת ולאנשים ההם אל תעשו דבר, אחר שאינן מבני העיר ואין אחריות גזרתם עליהם.
אוציאה נא אתהן אליכם – חשב שיקומו ״לקחי בנתיו״, וקאם שאון ביניהם (על פי הושע י׳:י״ד).
אוציאה נא אתהן אליכן, he hoped that the fiancés of his daughters would come to their aid. (compare Hoseah 10,14 for the meaning of the author’s expression קאם שאון).
כי הטובה הזאת תעשו עמדי כו׳. דאם לא כן וכי בשביל זה באו ללוט שלא יעשו להם דבר, שהרי לא היו נרדפים קודם מאנשי סדום:
אוציאהא נָּא: נו״ן נא בדגש. [נָּא].
לאנשים הָאֵל: ח׳ דסבירי׳ האלה, וסי׳ 1במסו׳ פ׳ תולדת יצחק. [האל].
קֹרָתִי: חס׳ וא״ו, וכן הוא בהעתק הללי. וכ״כ 2המאירי 3והרמ״ה ז״ל. [קרתי].
1. במסו׳: מ״ג-ד בר׳ כו ג.
2. המאירי: וירא פרשה א, לא ע״א.
3. והרמ״ה: קר״ה.
א. בכ״י א נשתבש הדיבור המתחיל ׳אוציאה׳ ל׳הוציאה׳ (ובכ״י ל נכתב כראוי).
על אשר באו. דאל״כ וכי בשביל זה באו אצל לוט שלא יעשה להם דבר הרי לא היו נרדפים קודם לכן מאנשי סדום. [גור אריה]:
Since they have come. Otherwise, the verse would mean they came to Lot so no one would harm them. But this cannot be, as the Sedomites were not previously harassing them. (Gur Aryeh)
הנה נא לי שתי בנות – שמא תחשדוני כי לכבודי אני מוחה בידכם, או שלקחתי מהם כֹּפֶר נפשם, ולא בעבור שהמנהג עצמו רע בעיני. ראו איך גדלה רעתכם בעיני, כי יש לי לבד שתי בנות, ואין לי מבלעדן זרע אחר, גם אלה הבנות לא ידעו איש. ואם תאבדנה לא ישאר לי זרע ואלך ערירי, ואפי״כ אוציאה אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם, להתעולל עמהן כְּאַוַת נפשכם עד אין כח בהן, כמו שקרה לפלגש בגבעה שענו אותה עד שמתה מרוב הבעילות.⁠1 או עֲשׂוּ עמהן רעה כאשר תרצו, ״רק לאנשים האֵל אַל תעשו דבר״, מקטן ועד גדול לרעה, ״כי על כן באו בצל קורתי״. שמא תאמרו כבר עשינו כן פעמים רבות ולא מחית, ולמה בעבור האנשים האלה תשים נפשך בכפך? על זה אמר ״לפי שבאו בצל קורתי״, כדרך ההולך לשבת בצל להנצל מחום השמש, כן באו האנשים האלה לחסות בצל קורתי מחמס אנשי עירנו. ואיך אראה ברעתם? ויראה כי הבין לוט שהאנשים הם בעלי צורה וקדושים אשר בארץ, כי ראה מנהגיהם ושמע דבריהם. וּמִקֶדֶם ראה את אברהם ואת מנהגיו הקדושים, והכיר בהם עוד מעלה יתרה. ולכן אעפ״י שעד כה לא ידע כי מלאכי ה׳ הם, כשראה שאנשי בליעל מבקשים לעשות עמהם התועבה הגדולה הזאת, נָגַע הדבר עד נפשו, וגם אם היה יכול להצילם בנפשט וליהרג עליהם היה עושה, כי גם עתה היה ״כְּפֶשַׂע בינו ובין המות״,⁠2 אלא שמותו לא תועיל להצלתם. ומה יעשה? ורבים קמים עליו. על כן התחנן לפניהם וְדִבֶּר דברי אהבה ואחוה. ואולי ידע לוט שלא יאבו בבנותיו, כי הם בעלי גובה לב ויעמדו על דעתם שיוציא אליהם את האנשים. ואם לא יתרצו לו לכבודו, יעשו לכבוד אברהם שהציל רכושם מן המלכים. ולא הזכיר דבר הבנות רק להראות להם כי רע בעיניו מה שהם עושים וכמו שאמרנו.
אבל רמב״ן ז״ל אמר ״מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו. כי לפייס אנשי העיר בהפקיר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים רחוק בעיניו, ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו״. [עכ״ל]. ולפירושנו ענין אחר בזה. ו⁠[גם] אם לא היה הזמה רחוק בעיניו, הנה מסרן למות ע״י התעוללות שיתעוללו בהן, ואין חמס גדול מזה.
1. שופטים יט, כד-כח.
2. מליצה על פי שמו״א כ, ג.
הנה נא – לשון הזמנה וזריזות:
אוציאה נא אתהן אליכם – נראה שכוונת לוט לא היתה להפקיר שתי בנותיו לגמרי, אלא לדחותם בדבריו כדי שיהיה לו פנאי להציל האורחים, כי מאחר שהיו בתוך אנשי העיר חתני לוט לוקחי בנותיו, חשב שהם לא ירצו בדבר זה ויצילו את הנערות הארוסות להם מהזמה ההיא, ושבזה יתארך הענין ובין כך ינצלו האנשים וימלטו על נפשם חוץ לעיר:
האל – כמו האלה:
כי על כן באו בצל קרתי – כי על כן צריך אני להשתדל בהצלתם, הואיל ובאו לחסות תחת כנפי, ונכנסו בביתי להשגב שמה:
אשר לא ידעו איש – ה״ל לומר אשר לא ידען איש כדאמר בתולה ואיש לא ידעה (לקמן כ״ד), אלא מנהג ודרך האיש לפתות את האשה, אבל בנות לוט פרוצות היו ודרכן לפתות שכן פיתו את אביהן לכן כתב בהן אשר לא ידעו איש, וכן בבנות מדין שהיו פרוצות ופתו את ישראל כתיב בהן וכל אשה יודעת איש (רוו״ה).
אוציאה נא – לדעת המחברים הה״א נוספת, ואיננו כן כי יש הבדל גדול בין אוציאה בה״א ובין אוציא את בני ישראל הנכתב בלא ה״א, והוא זה: יש שני מיני עתיד, האחד עתיד החלטי והוא שיודיע בו המדבר עשיית הדבר בהחלט (איך ווערדע), הב׳ עתיד רצונו או בקשו והיא שיודיע בו המדבר רצונו וחפצו על עשיית הדבר (איך ווילל, איך מאֶכטע), העתיד ההחלטי יבא בלא ה׳ בסוף, כמו אוציא את בנ״י, אבוא אל אדוני שעירה, ועשיתי כל אשר אדבר, כל אלה הם עתידים מחליטי הפעולה, אמנם העתיד הרצוני והבקשה יבא בה״א לבסוף כמו אבואה אל אשתי. אדברה וירוח לי, וכן כאן אמר אוציאה בה״א הוא עתיד המגלה לבד רצון המדבר אל פעולתו ונכלל בו ג״כ ענין הבקשה, וכ״ה בכל הבנינים העתידים. ומצאתי בחבורי מחקרי הלשון האחרונים ובתוכם החכם שד״ל שעמדו ג״כ על הכלל החדש הזה. ולפנינו יבואר כי דעת רבותינו גם כן היא. וכן במכדרשב״י (זהר בלק ד׳ קפ״ו ב׳) אברכה את ה״א. אברכה בה״א. דבעי הזמנה כד אזמין בר נש לקב״ה.
לאנשים האל – והגאון יאמר כי בעבור השלישי שלא בא אמר כן. וזה הטעם רחוק (הראב״ע) אמנם קמצת הלמ״ד לאנשים כבר יורה על הנודעים הנוכחים. ואין צורך עוד למלת האל. שהוא הודעה אחר הודעה. לכן יותר נכון לפרש מלת האל מענין צדקתך כהררי אל (תהלים ל״ו) ענפיה ארזי אל (שם פ׳) שלהמפרשים להפלגת הדבר במעלה וחשיבות וכמו אילי הארץ לקח (יחזקאל י״ז) פירש״י שרי הארץ ומתורגם שם רברבי ארעא. וטעם לאנשים האל. המופלגים במעלה וחשיבות (ווירדיגע מאֶננער) אולי לא יעיזו פניהם לשלוח יד בהם. וקרוב לזה אמרו ברבה. האל הקשות. (ועיין יבמות כ״א א׳).
כי על כן באו – הטובה הזאת תעשו לכבודי על אשר באו בצל קורתי (רש״י) כפל לשון כי על כן קצת קשה גם אין דרך בני אדם לאמר לאחרים עשו בקשתי בשביל כבודי. לכן נ״ל בטענת לוט. כי האנשים האלה לא באו אל ביתי מדעת עצמם רק אחר הפצרת דברי פיוס אליהם ובטלו רצונם מפני רצוני ויסורו אלי, לכן אף שתקנות העיר הזאת לכלוא את רגלי עוברי אורח, בודאי לא היתה התקנה רק למנוע אנשים ריקים פוחזים המטילים עצמם על אחרים שאינם עוסקים בישובו של עולם לאכול לחמם בזיעת אפים. אמנם אנשי מעלה אשר יזמין אותם אחד מאנשי העיר ויבקש מהם להתכבד בכבודם ולשמוח בחברתם, לאלה לא יתכן להרחיקם מבתינו. וזהו כי על כן באו. מלת כן. ענינו הכנה והזמנה. כמו היו נכונים לשלשת ימים. שלחו מנות לאין נכון לו (נחמיה ח׳) שאין מזונותיו מוכנים ומזומנים אליו. ולשון זה מורגל בהזמנת הקרואים לסעודה. תרגום בראש הקרואים בריש זמניא. וכדברי רבותינו לשון המזמין את חברו. על המבקש את חברו לבוא אל ביתו לחברת מרעות (איינלאדונג צום פריינדשאפטס בעזוך) וזהו על כן באו. לסבת הכנה והזמנה באו (פערמאֶגע איינער איינלאדונג קאָממען זיא) לא מדעת עצמם, מלת על כמו בעבור ר״ל סבה גורמת כמו על הברכה אשר ברכו. על עזבם את תורתי. - ויתכן דמטעם זה לא אמר. באו אל ביתי. דבלשון זה היה משמע ליהנות ממאכל ומשקה שהוא בביתי כענין מתי אעשה אנכי לביתי. כלומר צרכי ביתי. לכן אמר באו בצל קורתי. כי לשון צל יורה על מקום התענוג שישתעשע בו האדם לשעתו. כבקהלת ויעשם כצל. ויורה בזה שלהתענג ולהשתעשע יחד בחברתו באו. וכאשר שמעו אנשי סדום דבריו אלה הרשיעו להשיבו. האחד בא לגור וישפט שפוט. אתה גר בארץ נכריה ומי שמך לאיש שר ושופט לחדש דבר בתקנותינו ואתה יותר אשם בדבר. לכן נרע לך מהם.
אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם – [פירוש: יותר נוח לי שאוציא אותן אליכם... ולא תגעו באורחי.]
צל נגזר משורש ״צלל״. המושג הבסיסי הוא למנוע כניסת רשמים חיצוניים; ומכאן ״צל״, מקום שקרני אור אינן נכנסות אליו. ״צלל״ – החרשת האזניים [עיין חבקוק ג, טז], מניעת גלי הקול מלהכנס לאזניים; ומכאן ״צלצלים״, כלי נגינה מחרישי אזניים. ״צלל״ – לשקוע לתהומות, למקום שבין גלי הקול ובין גלי האור אינם נכנסים; ומכאן ״צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם״ (נחמיה יג, יט) – נעילת השערים, המונעת כניסה ויציאה.
״צלל״ – קרוב ל״סלל״ ו״זלל״ – לחזור לתחום שרוב האנשים אינם מעיזים להכנס אליו. במובן חיובי משמעותו: למעלה לגבהים (״סלל״, עיין פירוש תהלים סח, ה); במובן שלילי משמעותו: למטה אל התהומות, אל השפלות (״זלל״). מכאן גם ״שלל״, במובן של ״לבזוז״.
קרתי נגזר משורש ״קרה״, הקרוב ל״קרא״. (בשני מקומות יש ל״קרא״ אותה משמעות של ״קרה״: ״וקראהו אסון״ [להלן מב, לח]; ״את אשר יקרא אתכם באחרית הימים״ [להלן מט, א]).
״קרא״ – ״לקרוא״, פירושו: לגרום למישהו לפנות לכיוון שלנו, בגופו או ברוחו. ה״קורא״ לנו משנה את כיוון הליכתנו ומפנה אותנו לכיוון שלו.
״מקרה״ – מה שקורה לנו באופן מקרי, הוא התפתחות חדשה שלא יכולנו לצפות מראש בדרכנו – אירוע ש״קורא״ לנו ומשנה את כיווננו. הדבר שאנו קוראים לו ״מקרה״, נראה כאילו הוא מתרחש ״במקרה״, רק משום שלא ציפינו אליו או חזינו את בואו מראש. אך על אף שהדבר נסתר מעינינו, היה כבר גלוי וידוע לקורא הדורות מראש. ״מקרה״ אינו נופל עלינו; אלא אנו ״נקראים״ אליו, והוא ״קורא״ לנו – ״קרה״, ״קרא״.
ובהרחבה, ״קורה״ – קורות הגג, הגג עצמו – הסומכת את הדפנות ושומרת אותם מכוונים בעמדתם המתאימה הזקופה – כביכול ״קוראת״ לדפנות זו לקראת זו, ומונעת אותם מנטייתם הטבעית כלפי מטה.
כי על כן באו וגו׳ – עשו זאת לא מתוך רגש אנושי, אלא משום שהם כבר באו בצל קורתי. עשו זאת למעני.
כי על כן באו בצל קרתי1: יש לכם להבין כי בני אדם גדולים המה, וכמו שאמר ״לאנשים האל״, דמשמעו לשון חוזק2, והוכיח כי כן, שהרי ״על כן באו בצל קורתי״, מה שאין אני עושה כן לכל אורח3.
1. והתקשו כל המפרשים, הרי זו גופא היתה טענת אנשי סדום נגדו שאין להכניס אנשים בצל קורת אנשיהם, ועיין ברש״י.
2. וכן פירש בעל ׳הכתב והקבלה׳.
3. כפי שפירש רבינו לעיל פסוק ב׳.
קרתי – הוא גג ביתי, כלומר הם בקשו מפלט בביתי.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ חננאלרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״ברד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144