×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ג) וַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל⁠־פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר׃
Avram fell on his face1 and God talked with him, saying,
1. Avram fell on his face | וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו – This phrase is often used in the context of submission or prayer (see Bemidbar 16:22 and Yehoshua 7:6).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״ם המשוחזררד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[כט] 1ויפל אברם על פניו, ר׳ פנחס בשם ר׳ לוי ב׳ פעמים נפל אברהם על פניו, כנגד כן ניטלה מילה מבניו אחת במדבר ואחת במצרים, במצרים בא משה ומלן, במדבר בא יהושע ומלן. (בראשית רבה מ״ו)
[ל] 2ויפל אברם על פניו, עד שלא מל כל זמן שהיתה השכינה מדברת היה נופל, משמל היה מסיח עמו והיה עומד שנאמר ואברהם עודנו עומד לפני ה׳ (בראשית י״ח:כ״ב), ולא עוד אלא היה נגלה עליו והוא יושב שנא׳ (בראשית י״ח:א׳) וירא אליו ה׳ באלוני ממרא והוא יושב. (תנחומא לך כ.)
[לא] 3ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלהים, והיה אברהם יושב ותמה אמר היאך אמול, כיון שא״ל הקב״ה ואתנה בריתי ביני וביניך, מה כתיב אחריו ויפול אברהם על פניו רמז הקב״ה לאותו מקום ועקצו עקרב מנין שנאמר וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים, הרי אתה מהול וכתיב בעצם היום הזה נמול אברהם (בראשית י״ח:כ״ו), א״ר לוי מל לא נאמר אלא נמול בדק את עצמו ונמצא מהול, מלה״ד לאוהב של מלך שרצה ליטול בתו של מלך והיה מתבייש ולא היה יודע כיצד יעשה אם יספר ע״י עצמו אם ע״י אחר, הבין המלך מה בלבו, א״ל ידעתי מה אתה רוצה, הרי בתי לתוך ביתך, כך אברהם כשאמר לו הקב״ה ואתנה בריתי ביני ובינך נתבייש ונפל על פניו, בנפילתו נמצא מהול א״ל הנה בריתי אתך. (תנחומא לך יז)
[לב] 4וידבר אתו אלהים לאמר, אימתי איתגלי ליה באתגליא דמלאכי עלאי כד יהיב ליה ברית קיימא קדישא דכתיב וידבר אתו אלהים שמא דקודשא ולא כתיב במחזה שמא באתגלייא, לאמר מאי לאמר, לאמר ולאכרזא בכל לשון דלא תהא באתכסייא לאו בלישנא אחרא אלא בלישנא דכלא משתעיין בה דיכלי למימר דא לדא ולא יכלי לקטרגא ולמימר פטרא כו׳, (פתחון פה) וע״ד וידבר אתו אלהים. (זח״א פ״ט)
1. עי׳ ב״ר פמ״ז. שתי פעמים, כתיב לקמן פסוק יז. שצפה שיבטלו בב׳ זמנים אלו ונפל על פניו שהתפלל שלא יבטלו לגמרין (יפ״ת). וברד״ק פי׳ ויפול השתחוה והודה לאל על אשר אמר לו. ועי׳ פסקתא דר״כ פי״ב לקמן פסוק ט. ולקמן מאמר קלא.
2. תנ״י לך כז. ופרדר״א פכ״ט, אגד״ב פי״א, ילקוט המכירי תהלים פכ״ב כד. במדב״ר פי״ב ט. ובמדרש אגדה מיכן למדנו לאדם שהוא ערל שאינו יכול לעמוד על רגליו בעת שהשכינה מדברת עמו, וכן בבלעם הוא אומר נופל וגלוי עינים, וכ״ה בלק״ט ושכ״ט ומדרש החפץ, ועי׳ ברש״י כאן, וזח״א צו: ולקמן מאמר לב.
3. מובא בילקוט המכירי תהלים יח, סה. ועי׳ ב״ר פמ״ז ט. לקמן פסוק כו. בדק את עצמו ומצא עצמו מהול, והכוונה כמבואר לפנינו או כלעיל מאמר כו. לא מלו אלא רפאל. ועי׳ זח״א צו:
4. לעיל פט״ו מאמר ח. בבאור, ובשכל טוב כאן, וידבר אתו אלהים לאמר, כך דיני עליך לאמר לאנשי ביתו ומקנת כספו וכ״כ הרד״ק, ועי׳ זח״א צא, צה. זח״ב נג. ובזח״ג קסו. ושם קפ: רמג:
וּנְפַל אַבְרָם עַל אַפּוֹהִי וּמַלֵּיל עִמֵּיהּ יְיָ לְמֵימַר.
Avram fell on his face. Hashem spoke with him, saying,

וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר
וּנְפַל אַבְרָם עַל אַפּוֹהִי וּמַלֵּיל עִמֵּיהּ ה׳ לְמֵימַר
וַיִּפֹּל אַבְרָם – אונקלוס ורש״י
כתב רש״י: ״ויפול אברם על פניו – ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד ורוח הקודש נצבת עליו״. וכוונתו: הואיל ונפילה היא פעולה לא רצונית, אף כאן ״וַיִּפֹּל אברם״ זוהי נפילה מחמת ״שלא היה בו כח״. וכן תרגם המיוחס ליונתן: ״וְעַל דְלָא הֲוָה אַבְרָם גְזִיר לָא הֲוָה יָכִיל לְמֵיקַם וּגְחַן (ח״נ: ונפל) עַל אַנְפוי״ (ומכיוון שלא היה אברהם מהול, לא היה יכול לעמוד וגחן [ונפל] על פניו).
מת״א שתרגם ״וַיִּפֹּל אברם על פניו״ – ״וּנְפַל אַבְרָם עַל אַפּוֹהִי״ אין להוכיח שדעתו כדעת המדרש, כי דרכו לתרגם כל נְפִילָה בפועל ״נפל״ בין נפילה באונס, תאונה, כגון ״וְנָפַל שָׁמָּה שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר״ (שמות כא לג) ״וְיִפּוֹל תַּמָּן״, ״כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ״ (דברים כב ח) ״אֲרֵי יִפּוֹל דְּנָפֵיל מִנֵּיהּ״, אבל גם נפילה מרצון כגון באחי יוסף ״וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה״ (בראשית מד יד) ״וּנְפָלוּ קֳדָמוֹהִי עַל אַרְעָא״.⁠1
1. אבל ״וַתִּפֹּל מֵעַל הגמל״ (בראשית כד סד) ״וְאִתְרְכֵינַת מֵעַל גַּמְלָא״, כפעולה רצונית מן הטעם שנתבאר שם. ואולם ראב״ע שם כתב: ״וטעם ותפול מעל הגמל – ברצונה כמו ויפול על פניו (במדבר טז ד)״. כלומר גם ״ויפול על פניו״ הוא מרצון.
ואשתטח אברם עלא אפוי ומליל עמה ממרה (לממר) די״י למימר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואשתטח אברם על״) גם נוסח חילופי: ״ואתרכן אברם בצלו על״.
ועל דלא אברם גזיר לא הוה יכיל למיקם וגחן על אנפוי ומליל עימיה י״י למימר.
And because Abram was not circumcised, he was not able to stand, but he bowed himself upon his face; and the Lord spoke with him, saying,
[ו] וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר – רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, שְׁתֵּי פְּעָמִים כְּתִיב בְּאַבְרָהָם נְפִילָה עַל פָּנָיו, כְּנֶגְדָן נִטְּלָה מִילָה מִבָּנָיו שְׁתֵּי פְעָמִים, אֶחָד בְּמִצְרַיִם וְאֶחָד בַּמִּדְבָּר. בְּמִצְרַיִם בָּא משֶׁה וּמָלָן, בַּמִּדְבָּר בָּא יְהוֹשֻׁעַ וּמָלָן.
[כ] וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו – עַד שֶׁלֹּא מָל, כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה מְדַבֶּרֶת עִמּוֹ, הָיָה נוֹפֵל. מִשֶּׁמָּל, הָיָה מֵסִיחַ עִמּוֹ וְהָיָה עוֹמֵד, וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי י״י. וְלֹא עוֹד אֶלָּא הָיָה נִגְלֶה עָלָיו וְהוּא יוֹשֵׁב, וַיֵּרָא אֵלָיו י״י בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא וְגוֹ׳. חֲבִיבָה הַמִּילָה, שֶׁנִּשְׁבַּע י״י לְאַבְרָהָם, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מָהוּל אֵינוֹ יוֹרֵד לְגֵיהִנָּם, בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת י״י אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר. וּמִי יֵרֵד לְשָׁם? רְאֵה מַה כְּתִיב אַחֲרָיו? אֶת הַקֵּנִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְגוֹ׳, לָמָּה? שֶׁכֻּלָּם עֲרֵלִים. וְכֵן יֶחְזְקֵאל רָאָה אֶת הָעֲרֵלִים יוֹרְדִין בָּהּ, בֶּן אָדָם נְהֵה עַל הֲמוֹן מִצְרַיִם וְהוֹרִידֵהוּ אוֹתָהּ וּבְנוֹת גּוֹיִם אַדִּרִים אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֶת יוֹרְדֵי בוֹר, מִמִּי נָעָמְתָּ רְדָה וְהָשְׁכְּבָה אֶת עֲרֵלִים וְגוֹ׳, שָׁם אַשּׁוּר וְכָל קְהָלָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרֹתָיו כֻּלָּם חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בֶּחָרֶב, אֲשֶׁר נָתְנוּ קִבְרֹתֶיהָ וְגוֹ׳, שָׁם מֶשֶׁךְ תֻּבַל וְכָל הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרוֹתֶיהָ כֻּלָּם עֲרֵלִים וְגוֹ׳, שָׁמָּה נְסִיכֵי צָפוֹן וְגוֹ׳ (יחזקאל ל״ב:י״ח-ל׳). וְכֵן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר, לָכֵן הִרְחִיבָה שְׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק (ישעיהו ה׳:י״ד), לְמִי שֶׁאֵין בּוֹ בְּרִית מִילָה. וּמִנַּיִן שֶׁהִיא נִקְרֵאת חֹק? וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם (תהלים ק״ה:י׳). אֲבָל הַכּוֹפְרִים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּפְרוּ בְּי״י וְהָלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם וְהֵן מוּלִין, י״י מוֹשֵׁךְ לָהֶן עָרְלָה וְנוֹפְלִין לְגֵיהִנָּם, שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו חִלֵּל בְּרִיתוֹ (תהלים נ״ה:כ״א). שָׁאַל אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכִי מֵאַחַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִבֵּב אֶת הַמִּילָה, לָמָּה לֹא נְתָנָהּ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת? אָמַר לוֹ: קֹדֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הִזְהִיר עָלֶיהָ, וְעַתָּה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וְגוֹ׳ (שמות י״ט:ה׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה (ירמיהו ל״ג:כ״ה) זוֹ בְרִית מִילָה. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן? הֲלוֹא רָאִיתָ מָה הָעָם הַזֶּה דִּבְּרוּ לֵאמֹר שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בָּחַר י״י בָּהֶם וַיִּמְאָסֵם וְאֶת עַמִּי יִנְאָצוּן מִהְיוֹת עוֹד גּוֹי לִפְנֵיהֶם מַהוּ. כָּךְ רָאָה הֵיאַךְ הָיוּ מַכְעִיסִין אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם לִפְנֵי י״י שֶׁאַף הַכֹּהֲנִים הַמַּקְרִיבִים אֶת הַקָּרְבָּנוֹת הָיוּ עֲרֵלִים, בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם (יחזקאל מ״ד:ז׳). וּכְתִיב: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל מ״ד:ט׳). וְאַף מַלְכֵי בֵית דָּוִד בִּטְּלוּ אֶת הַמִּילָה, שֶׁהֲרֵי יְהוֹיָקִים מָשַׁךְ לוֹ עָרְלָה וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְכָל תּוֹעֲבוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְהַנִּמְצָא עָלָיו (דברי הימים ב ל״ו:ח׳). מַה נִּמְצָא עָלָיו שֶׁמָּשַׁךְ לוֹ עָרְלָה. וְיֵשׁ אוֹמֵר, שֶׁכָּתַב כְּתֹבֶת קַעֲקַע בִּבְשָׂרוֹ, הֲרֵי לָמַדְנוּ שֶׁהַכֹּהֲנִים וְהַמְּלָכִים בִּטְּלוּ אֶת הַמִּילָה. אָמַר י״י, אֲנִי אָמַרְתִּי לְאַהֲרֹן וּלְדָוִד שֶׁזַּרְעָם קַיָּם לְפָנַי לְעוֹלָם, הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח (דברי הימים ב י״ג:ה׳). וְכֵן לְאַהֲרֹן נִשְׁבַּעְתִּי בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִיא לִפְנֵי י״י (במדבר י״ח:י״ט), וְהֵן מְבַטְּלִין בְּרִית מִילָה. אָמַר לוֹ י״י לַנָּבִיא, לֵךְ אֱמוֹר לָהֶן, כֹּה אָמַר י״י אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלַּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה בְּעִתָּם, גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי (ירמיהו לג כ׳:כ״א). כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל כָּךְ, אָמְרוּ הֲרֵי שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בָּחַר י״י בָּהֶם וַיִּמְאָסֵם (ירמיהו ל״ג:כ״ד). אָמַר לוֹ ה׳: הֲלֹא רָאִיתָ מָה הָעָם הַזֶּה דִּבְּרוּ לֵאמֹר שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת וְגוֹ׳. אָמַר, אֵימָתַי מְאַסְתִּים? בְּשָׁעָה שֶׁבִּטְּלוּ פָּסוּק שֶׁלְּאַחֲרָיו, כֹּה אָמַר י״י אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגוֹ׳. לָמָּה? שֶׁאֵין עָרֵל עוֹמֵד לְפָנַי לֶעָתִיד לָבוֹא, עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא (ישעיהו נ״ב:א׳). אָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן.
[Siman 20] And Abraham fell upon his face (Gen. 14:3). Prior to his circumcision, Abraham prostrated himself whenever the Shekhinah addressed him, but after he was circumcised, He remained standing, as it is said: And Abraham stood yet before the Lord (ibid. 18:22). Indeed, the Holy One, blessed be He, also revealed Himself unto Abraham while he sat, as it is said: And the Lord appeared unto him by the terebinths of Mamre, as he sat in the tent door (ibid., v. 1).
Circumcision is so precious to the Holy One, blessed be He, that He assured Abraham that no one who had been circumcised would descend unto Gehenna, as it is said: In that day the Lord made a covenant with Abraham, saying: “Unto thy seed I have given this land” (ibid. 15:18). Who will descend to Gehenna? The verse that follows informs us that the Kenites, the Kenizzites, and the Kadmonites, etc., will descend into Gehenna, since they were all uncircumcised. Ezekiel observed the uncircumcised descending to Gehenna, as it is said: Son of man, wail for the multitudes of Egypt, and cast them down, even her, with the daughters of the mighty nations, unto the nether parts of the earth…. go down, and be thou laid with the uncircumcised. They shall fall in the midst of them that are slain by the sword…. Asshur is there and all her company … There is Meshech, Tubal, and all her multitude; all round about her are her graves; all of them uncircumcised, slain by the sword (Ezek. 32:18–30).
Similarly, Isaiah declared: Therefore, the netherworld has enlarged her desire, and opened her mouth for those without law (hoq) (Isa. 5:14); that is, for those who have not observed the law of circumcision. Whence do we know that circumcision is called a law (hoq)? We know it from the verse And He established it unto Jacob for a statute (hoq), and to Israel for an everlasting covenant (Ps. 105:10). The Holy One, blessed be He, pulls down the foreskins of infidels and sinners in Israel who deny God and imitate the practices (huqim) of the nations, and even though they may be circumcised they descend to Gehenna, as is said: He hath put forth his hands against them that were at peace with him; he hath profaned his covenant (Ps. 55:21).
King Agrippa asked R. Eliezer: Inasmuch as the Holy One, blessed be He, considered circumcision so very important, why did He not include this precept among the Ten Commandments? He replied: Long before the Ten Commandments were given to Israel, the Holy One, blessed be He, had warned Israel concerning the fulfillment of the precept of circumcision, as it is said: Now, therefore, if you hearken unto My voice indeed, and keep My covenant, ye shall be Mine own treasure from among all peoples (Exod. 19:5), and He said also: If My covenant be not with day and night (Jer. 33:25). The covenant referred to in these verses is the covenant of circumcision (b’rit milah).
Prior to this verse it is written: Considerest thou not what this people have spoken, saying: “The two families which the Lord did choose, He hath cast them off?” and they condemn My people, that they should be no more a nation before them (ibid., v. 24). What does this verse indicate? He saw how the men of Jerusalem provoked the Holy One, blessed be He, to anger, for even the priests who offered sacrificed in the Temple were uncircumcised, as it is said: In that ye have brought in aliens, uncircumcised in heart and uncircumcised in flesh, to be in My sanctuary, to profane it, even My house, when ye offer My bread, the fat and the blood, and they have broken My covenant, to add unto all your abominations (Ezek. 44:7), and it is written elsewhere: Thus saith the Lord God: No alien, uncircumcised in heart and uncircumcised in flesh, shall enter into My sanctuary, even any alien that is among the children of Israel (ibid., v. 9).
The kings of the House of David likewise abolished the precept of circumcision. Jehoiakim extended his own foreskin (to hide his circumcision), as it is said: Now the rest of the acts of Jehoiakim, and his abominations which he did, and that which was found upon him (II Chron. 36:8). What is the meaning of was found upon him? It means that he stretched his foreskin. Others maintain that this verse indicates that he tattooed his skin. Hence, we learn that both the priests and the kings abrogated the covenant of circumcision. The Holy One, blessed be He, declared: “I informed Aaron and David that their offspring would survive forever, as it is said: Ought you not to know that the Lord, the God of Israel, gave the kingdom over Israel to David forever, even to him and to his sons by a covenant of salt? (ibid. 13:5). And unto Aaron I swore: It is an everlasting covenant of salt before the Lord unto thee and to thy seed with thee (Num. 18:19). But they (their offspring) abrogated the covenant of circumcision!” The Holy One, blessed be He, declared unto the prophet: Go and say unto them: If ye can break My covenant with the day, and My covenant with the night, so that there should not be day and night in their season; then may also My covenant be broken with David, My servant, that he should not have a son to reign upon his throne; and with the Levites the priests, My ministers (Jer. 33:20–21). When the Israelites heard this, they cried out: Woe unto us, the two families which the Lord did choose, He cast them off (ibid., v. 24). The Holy One, blessed be He, responded to them: Consider thou not what this people have spoken, saying: The two families, etc. (ibid.). And He asked: “When were they cast off?” At the time they abrogated the commandment mentioned in the verse that follows: Thus saith the Lord, If My covenant be not with day and night, etc. (ibid., v. 25), and it says: Awake, awake, put on thy strength, O Zion, put on thy beautiful garments, O Jerusalem, the Holy City, for no more shall enter into thee henceforth the uncircumcised and the unclean (Isa. 52:1). Amen and so may it be Thy will.
ויפל אברהם על פניו (שם שם:ג׳), עד שלא מל היה נופל, משמל לא נפל, והרשעים אינן יורדין לגיהנם אלא שביל הערלה, שנאמר לכן הרחיבה שאול נפשה וגו׳ (ישעיהו ה׳:י״ד), אבל לעולם הבא הקב״ה מציל את ישראל מגיהנם בזכות המילה, שנאמר לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (משלי ל״א:כ״א).
חסלת לך לך
ויפול אברם על פניו1מיכן למדנו לאדם שהוא ערל שאינו יכול לעמוד על רגליו בעת שהשכינה מדברת עמו, וכן בבלעם הוא אומר נופל וגלוי עינים (במדבר כ״ד:ד׳).
1. מיכן למדנו. תנחומא הנדפס מכבר לך אות כ׳ בפ׳ ויפול אברם על פניו. וזה לשון רש״י ויפול אברם על פניו ממורא שמים ושעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד ורוח הקודש ניצבת עליו, וזהו שנאמר בבלעם נופל וגלוי עינים בברייתא דר׳ אליעזר. והוא בפדר״א פכ״ט רק בסגנון אחר. וראיתי בליקוטים מהר״א ד״ר בערלינר שכתב בדף קפ״ו מה שהוסיף רש״י על לשון המדרש וזהו שנאמר בבלעם כו׳, וכך איתא גם בתיב״ע ובמ״ר פ׳ בלק, יסודתו באגדת ברשית פי״א ובריש מדרש משלי עכ״ל.
פוקע אברם עלי וג׳הה וכ׳אטבה אללה קאילא.
נפל אברם על פניו ודיבר אליו ה׳ לאמור:
ויפול על פניו – ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד, ורוח הקודש נצבת עליו, וזו היא שנאמר בבלעם: נופל וגלוי ענים (במדבר כ״ד:ד׳). בבריתא דר׳ אליעזר (פרקי דרבי אליעזר כ״ט).
ויפל אברם על פניו AND AVRAM FELL UPON HIS FACE – through fear of the Shechinah, because before he was circumcised he did not have the strength to stand on his feet while the Holy Spirit stood over him; and it is to this that what is stated in the case of the heathen Balaam refers, "fallen down, yet with open eyes" (Bemidbar 24:4). This is to be found in Baraitha of R. Eliezer (Pirkei DeRabbi Eliezer 29).
ויפל אברם על פניו1לפי שלא מל עדיין. נופל ומדבר עמו.
1. לפי שלא מל עדיין. פדר״א פכ״ט. תנחומא לך בפ׳ ויפול אברהם על פניו.
ויפול אברם על פניו – לפי שלא היה מהול לא יכול לעמוד כנגד הדיבור:
וידבר אתו אלהים לאמר – כך דיני עליך לאמר לאנשי ביתו ומקנת כספו:
ויפול אברהם על פניו – השתחוה על שמחת הבשורה.⁠1
1. שוחזר מחזקוני, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 321 ואילך.
ויפל אברם על פניו – השתחוה והודה לאל על אשר אמר לו שיתן בריתו בינו ובינו שזה יהיה קיום האהבה אשר אהבו.
וידבר אתו אלהים לאמר – דבר עמו אלה הדברים לאמר אותם לבני ביתו כשיבא למולם.
ויפול אברם על פניו, he prostrated himself and thanked the Lord Who had told him that He would make this covenant with him, something he interpreted as a sign of God's love for him.
וידבר אתו אלוהים לאמור, He said the following word to him לאמור, in order for Avraham in turn to communicate them to the members of this household when he would meet them.
ויפול אברהם על פניו – השתחוה על שמחת הבשורה.⁠1
1. בדומה ברשב״ם המשוחזר.
ויפול אברם על פניו, "Avram prostrated himself" from joy over this welcome message [that finally he qualified for performing this commandment. Ed.]
וטעם ויפל אברםא על פניו – לכוין דעתו לנבואה. וכאשר השלים לו נבואת המצוה במילה, קם אברהם ועמד ובא אליו הדיבור שנית מן השמים ואמר לו: שרי אשתך וגו׳ב (בראשית י״ז:ט״ו), וחזר ונפל על פניו לכוין דעתו, ולהתפלל על ישמעאל כדרך: ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות וגו׳ (במדבר ט״ז:כ״ב), וכן: ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם (במדבר י״ז:י׳).
א. כן בפסוק ובכ״י רומא 44, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״אברהם״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״וגו׳⁠ ⁠⁠״.
AND ABRAM FELL ON HIS FACE. The purpose of this expression was to direct his mind towards the prophecy. When the prophecy concerning the commandment of circumcision was completed, Abraham rose and stood. When the word from heaven came to him a second time, saying to him, As for Sarai thy wife, etc.,⁠1 he once again fell on his face to direct his mind towards the prophecy, and he also prayed concerning Ishmael.⁠2 in line with the verses: And they fell upon their faces, and said, O G-d, the G-d of the spirits, etc.;⁠3 That I may consume them in a moment. And they fell upon their faces.⁠4
1. Further, (15).
2. (18) here.
3. Numbers 16:22.
4. Ibid., Verses 21-22.
ויפול אברם על פניו – לכוון לנבואה וכאשר השלים לו נבואות המילה קם ובא אליו הדבור שנית מן השמים שרי אשתך וחזר ונפל על פניו לכוין דעתו להתפלל על ישמעאל כדרך ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר:
ויפול אברם על פניו, "Avraham prostrated himself before the Lord.⁠" This was in order to show his readiness to receive prophetic communication from God.. In this instance, the commandment to circumcise himself was the physical part of fulfilling the commandment to become "perfect,⁠" unblemished. As soon as he had received the commandment of circumcision he received the prophecy that Sarai, renamed Sarah, would bear him a son. (verses 16, and again 19) Avraham fell on his face once more preparatory to his prayer that Ishmael should be a son worthy of his father. Seeing that nothing is beyond God's power, אלוהי הרוחות, "the Lord of all spirits,⁠" he thought it appropriate to offer this prayer on behalf of Ishmael [who must have displayed signs of not following in his father's footsteps already at that time. Ed.]
ויפל אברם – פר״ש שלא רצה הקב״ה לדבר אליו עד שימול. וקשה [ונח] היאך דבר אליו הקב״ה והלא לא היה מהול. וי״ל שנולד מהול שנ׳ בו תמים.
והנה נתן אברם שבח והודאה לה׳ יתעלה על מה שייעד לו מזה, ולזה נפל על פניו והשתחוה לו.
ועם הדברים האלה נפסקה נבואתו ונשאר אברהם במחשבה רבה לדעת מה זה ועל מה זה א״ל ית׳ אני אל שדי וגו׳ והיה תמים. ומה הם הספקות אשר עליהם אמר אותם הדברים ומה יהיה הברית המחודש אשר אמר שיתן ביניהם ולכן ויפול אברהם על פניו להתבודד ולהתחשב בדבר ההוא באופן שלא יטרידוהו הדברים החמריים המושגים בחושים ואז באה לו נבואה אחרת. והוא אמרו וידבר אתו אלהים כפי מה שא״ל בראשונה ברמיזות והותרה בזה השאלה הו׳ והז׳. והר״ן כתב שענין ויפול אברהם על פניו הוא שהשתחוה לפני השם וקבל על עצמו לעשות מצותו יהיה מה שיהיה ע״ד בני אדם שכאשר ישפילו ראשם הוא הוראה שהם מיעצים בדבר ומודים בו וגם נכון הוא ומדברי הרלב״ג הוא.
ויפל אברם על פניו – לקבל עליו ולהודות לאל יתברך על הברית שאמר.
ויפול אברם על פניו, this was a voluntary act demonstrating his gratitude to G'd for entering into the covenant with him.
ממורא השכינה וכו׳. והא דכתיב לעיל (בראשית י״ב:ז׳) וירא ה׳ אל אברם ולא כתיב שנפל על פניו י״ל דלעיל נמי היה נופל ומכאן אתה למד והא דלא נכתב הנפילה עד השתא ללמד על ההפרש שקודם שנימול ולאחר שנימול שהרי אחר שנימול כתיב (להלן י״ח:כ״ב) ואברהם עודנו לפני ה׳:
From fear of the Divine Presence ... [You might ask:] When it is written earlier (12:7), "Adonoy appeared to Avram,⁠" why is it not written that he fell on his face? The answer is: He fell on his face then as well, as derived from here. And falling on his face was not mentioned until now to show the difference between before circumcision and after. For after his circumcision, it is written (18:22): "Avraham was still standing before Hashem.⁠"
ויפל אברהם על פניו – גם בזה דעות שונות למפרשים ז״ל. כי רש״י ז״ל אמר לפי שהיה עדיין ערל לא יכול לעמוד מפני השכינה. ורמב״ן ז״ל פירש ״לכוון דעתו לנבואה״. ולדברי שניהם כבר נראה אליו ה׳ שלש פעמים ולא נכתב שנפל. גם מצאנוהו באדון הנביאים ״וישמע משה ויפל על פניו״,⁠1 ״ויפלו על פניהם״.⁠2 והוסיף רמב״ן3 ז״ל ״וכאשר השלים לו נבואת המצוה במילה קם אברהם ועמד, ובא אליו הדבור שנית ואמר לו ׳שרי אשתך׳ וגו׳ וחזר ונפל על פניו לכוין דעתו והתפלל על ישמעאל, כדרך ׳ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות׳4 וגו׳, וכן ׳ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם׳,⁠5 [עכ״ל]. ולדבריו הנה אמר ״ועתה הניחה לי ויחר אפי״6 וגו׳ ואחריו ״ויחל משה״ ולא אמר שנפל על פניו?
והר״ן ז״ל פירש7 שנפל על פניו והשתחוה לה׳ וקבל עליו לעשות מה שיצוהו. אבל אין טעם זה בשאר הנפילות שנזכרו במקרא, וכבר בארנו בפירוש ״ויפח באפיו״8 שתוף שם ״פנים״, שפני הנפש הן מחשבות הדעת והחכמה והשכל והבינה, שהן מנהיגי הנפש, כמו החושים שבפני האדם מנהיגי הגוף. ולכן הנפילה על הפנים יורה שמכסה מחשבותיו, כמי שמכסה פניו למטה בארץ. ויהיה כן אם בינתו תסתתר מהבין בדברים ששמע. או בעבור שהן סתומים וחתומים, או בעבור שמכחישים שקול דעתו. וכן קרה כאן לאבינו אברהם ששמע שני דברים סתומים מפי ה׳, ונפל על פניו והסתיר מחשבותיו. כאומר ״אדון העולמים, שמעתי ולא אבין״. וכן כששמע משה מפי קרח ועדתו דברי נאצה המכחישים שקול דעת האדם נפל על פניו.⁠9 וכן כששמעו משה ואהרן ״ואכלה אותם כרגע״, תמהו ונפלו על פניהם כאומרים מי יעמוד על סוד משפטיך? על כן התפללו ואמרו ״האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?⁠״. ואין כן בעגל שהיו חייבים עונש,⁠10 ועל כן זכר זכות אבות בתפלתו וכבוד ה׳ שלא יחולל בין הגוים.
וידבר אתו אלהים לאמר – עוד דבר אתו אלהים ופירש לו סוד הדברים שאמר אליו, וזהו הוראת מלת ״וידבר״. וכלל הוא שיש הבדל בין אמירה לדבור. שעל כל דבר נופל לשון ״אמירה״ אפילו על דבר קל שאין בו ענין רחב. אבל דבור הוא לבד על הדברים הנאמרים בהרחבת הלשון לפרש דבר או להוכיח דבר בטענות. כדרך דבורי בני אדם המדברים זה עם זה, זה טוען וזה משיב, כמו ״וידבר אתם קשות״.⁠11 וזהו פירוש אמרם12 ״אמירה רכה, ודבור קשה״. כי המאמרים הרכים כמי ששואל מי בבית? אנה הלך האיש? וכיוצא. לא יתכן לומר ״וידבר מי בבית?⁠״ ״וידבר אנה הלך האיש? אלא ״ויאמר״. ולכן כשיאמרו בספרי הקדש ענין בדוי, ואח״כ יאמרו אמתת הדבר, יכנו הטעות ב״אמירה״ והאמת ב״דבור״. כמו ״האמנתי כי אדבר״13 וגו׳. ״אני אמרתי בחפזי״.⁠14 וכן ״ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני״15 וגו׳. ״ודברתי בלבי שגם זה הבל״,⁠16 ופירשנו הכל במקומו. ולכן הארכת הדברים כאן שהודיעו ענין המאמר הקצר שזכר תחלה באמירה, כתוב ״וידבר״.
אלהים – נזכר זה השם מכאן ואילך בפרשה כמו ״וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר״. כי הוא שם הגבורה והמשפט, ללמדנו שההבטחות הגדולות האלה שהבטיח לאברהם ולזרעו, והנפלאות שעשה לו, הכל בארח משפט צדק ומישרים. וכמו כל [שם] ״אלהים״ שבפרשת בראשית, ושם בארנו הענין.⁠17 כי דומה ברית זה שנתן בינו ובין אברהם וזרעו, לברית עולם שנתן בינו ובין הארץ.
1. במדבר טז, ד.
2. שם טז, כב.
3. על בראשית יז, ג.
4. במדבר טז, כב. אמר העורך: צ״ע מדוע רמב״ן חזר על אותו המקרא ב׳ פעמים? אלא נ״ל יש כאן טעות של המעתיק הראשון לפני מאות שנים לדברי רמב״ן לדפוס, והיה צ״ל ״וישמע משה ויפול על פניו״ (במדבר טז, ד).
5. שם טז, כא-כב.
6. שמות לב, י.
7. בפירוש רבינו נסים על התורה.
8. בראשית ב, ז.
9. במדבר טז, ד.
10. ולא היה שם עונש הסותר לדעתו.
11. בראשית מב, ז.
12. ספרי, במדבר יב, א. (בהעלותך, פסקא מא).
13. תהלים קטז, י.
14. שם קטז, יא.
15. קהלת ב, טו.
16. שם, שם.
17. בראשית א, א.
ויפל אברם על פניו – לפי שהנבואה הזאת לא היתה כ״א ברמז ודבריה סתומים כי לא פירש עדיין איך יהיה אברהם תמים ומהו הברית שיתן השם בינו ובין אברהם, לכן נפל אברהם על פניו להתבודד ולחשוב בעומק הענין ההוא, דומה למה שכתוב להלן ויפול אברהם על פניו ויצחק (לקמן י״ז), ששם פירש יותר ויאמר בלבו הלבן וכו׳, הרי שהנפילה על פנים הוא על המחשבה בדברים עמוקים וסתומים שהיא האמירה בלב:
וידבר אתו אלהים – עכשיו בא לפרש דבריו הראשונים בהרחבה גדולה ובביאור, ולכן אמר כאן לשון וידבר, מה שלא אמר כן בכל הנבואות שקדמו, כי לשון דבור הוא על הרחבת דברים בכל פרטיהם כמו שנפרש (שמות י״ג א׳):
ויפל אברהם על פניו – דרך הכנעות והודאה.
Abram fell on his face. By way of submission and gratitude.
״נפילה על פנים״ מסמלת שני דברים: ה״נופל״ מביע ויתור על עצמאותו; אך עם זאת הוא נופל ״על פניו״ – עיניו פוסקות מלראות, ורק אזניו מתאמצות לשמוע. הווי אומר שהוא מבטל את עצמאותו הגשמית והרוחנית מתוך כבוד לאחר. כך מצאנו בשרפים העומדים ממעל לכסא ה׳: הם מכסים פניהם ורגליהם, ומוכנים להשתמש רק בכנפיהם, לעוף ולקיים ציווי ה׳ (עיין ישעיהו ו, ב).
בנפילה על פניו, קיבל אברהם על עצמו את חלקו בברית.
עד למקום זה בסיפור המעשה, נאמר בכתוב: ״וירא ה׳ אל אברם״, ״ואתנה בריתי״; אך עתה הוא אומר: ״וידבר אתו אלקים״. ההחלטה אם לקבל את הברית אם לאו נותרה בידי אברהם; ה׳ יכל רק להביע את משאלתו שאברהם יקבל אותה (״ואתנה״ [עם ה״א המגמה, עיין לעיל פרק יב, סוף פסוק ה׳]). אילו אברהם לא היה מקבל את הברית, הוא היה נשאר ״בן נח״; אך מאז שקיבל את הברית, היא הפכה לחובה. ומכאן והלאה, מדבר ה׳ כ״אלקים״ – אלקי מידת הדין, שאינו מוותר על המגיע לו. לכן גם ״לאמר״: אברהם חייב להעביר את הברית לילדיו.
פסוקים ד–ח מפרשים צד אחד מהברית, דהיינו מה שיכול אברהם לצפות מה׳; ופסוקים ט–יד מפרשים את המוטל על אברהם וצאצאיו.
ויפול אברם על פניו – באשר אל המדרגה הגדולה שהתחיל להכינו עתה לא יכול לעמוד על עמדו בעוד לא הטהר מערלתו, והתפלצו כחות גופו מאור אלוה השופע במראה זאת, וידבר אתו אלהים, זה הפעם הראשון שנזכר בדבור ה׳ אל אברהם שם אלהים, כי שם אלהים מצאנוהו מצורף אל בריותיו, אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי ישראל, מה שלא מצאנו כן ביתר שמות, שיש אלהות המתפשטת בכלל הבריאה, שהם הכחות האלהיות שהטביע בכלל העולם שמצד זה נקרא אלהי עולם, והוא שם אלהים הנזכר בכל פרשת מעשה בראשית, שבו הטביע חוקי הטבע וכח כל יצור, ויש אלהות החלה על כל איש המוכן לזה עפ״י הכנתו, שהאבות אשר נתקדשו להיות מרכבה לשכינה שכן עליהם האלהות בענין אחר נשגב מן האלהות הנמצא בטבע, ותחת המרכבה הכללית שבה ינהיג ה׳ ההנהגה הכללית היו הם מרכבה מיוחדת להנהגה מיוחדת לפי המעשים הבחיריים, ונקרא אלהי אברהם, מצד האלהות ששכן ושפעל נסים נסתרים לפי הנהגת חסדי אברהם וכן אלהי יצחק ואלהי ישראל, ומצד זה דבר אתו אלהים, ואמר מלת אתו, כי בזה יצא הנהגה נשגבה משותפת משניהם שזה ההבדל בין דבר אתו ובין דבר אליו (כמ״ש בס׳ התו״ה ויקרא סי׳ ג׳).
{Why at this revelation especially did Avraham fall on his face}
AVRAM FELL UPON HIS FACE. Avraham, not having yet purified himself of his orlah, could not stand firm on that high plane for which God had now begun to prepare him — and the powers of his body trembled from the godly light that flowed during this vision1.
{Why does the narrative repeat: ‘And God spoke to him further’?}
AND GOD (ELO-HIM) SPOKE TO HIM FURTHER. For the first time the name Elo-him is mentioned in connection with God addressing Avraham. But; we find also generally that the name Elo-him is associated with His creatures — as in, ‘Elo-him’ of Avraham, ‘Elo-him’ of Yizhaq, ‘Elo-him’ of Israel2, unlike God's other names.
There is a manifestation of God (godliness — Elo-huth) which permeates all of Creation, these being the godly powers that He infused3 into the whole world — and in respect of which He is called God of the world (elo-hei olam). It is this name Elo-him which appears throughout the chapter of the creation, where (it is recorded that) He fashioned the laws of nature and the survival power of every created thing. But there is also godliness which takes hold of a man in the degree to which he is prepared for it. Upon our patriarchs who sanctified and set themselves apart to be chariots for the divine presence, there rested a godliness of a more sublime kind than the godliness found in nature. In contrast to the general chariot4 by means of which God maintains the general pattern of the world, they were the special chariot for that special pattern of guidance that operates in accordance with man’s freely chosen deeds. And it is in respect of this aspect that He is called the God of Avraham (‘Elo-hei Avraham’) —that godliness which rested upon Avraham and performed hidden miracles for him in accordance with the degree of his charitableness and benevolence (hesed)⁠5. Likewise for the God of Yizhaq, and also the God of Israel.
And therefore here as well: when God spoke to him (‘itho’) it was as this aspect of godliness. That the term itho rather than elav appears is significant for the same reason — as follows from what I have explained elsewhere about the difference between these words6. It means that there emerged a sublime pattern of guidance and providence influenced by both God and Avraham.
1. See “vessels.”
2. Ex. 3:6.
3. Lit. sunk into (hitbia) the world — of the same root as the term for nature: teva.
4. I.e., laws of the universe guide the universe — just as a chariot is a guided vehicle.
5. Hesed being the hall-mark of Avraham.
6. Author on Lev.1:1.
ויפל אברם וגו׳: לפי הפשט1, נתפעל ונבהל לשמוע כי ה׳ מזהירו להתהלך לפניו ולהיות תמים, מכלל שעד כה לא יצא ידי חובתו, ועודנו חסר בעבודתו, וכן הוא בנדרים (לב,א)2.
וידבר אתו: ׳אליו׳ מיבעי3, ועיין בסמוך פסוק כ״ב4. אלא בא ללמד שעמד אברהם מיד5, ודבר עמו פנים אל פנים6 כמו שמדבר אל האדם7.
1. ע״פ מדרש חז״ל המובא ברש״י הסיבה לנפילתו היא שכל עוד שלא מל לא היה בו כח לעמוד כשרוה״ק נצבת עליו, ורבינו לעיל פסוק א׳ הרבה להקשות על כך, כאשר קבע כי זהו פירוש על דרך ׳כוונה שניה׳.
2. אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שאמר לו הקב״ה לאברהם אבינו ״התהלך לפני והיה תמים״ אחזתו רעדה, אמר, שמא יש בי דבר מגונה, כיון שאמר לו ״ואתנה בריתי ביני ובינך״ נתקררה דעתו (עכ״ל). ולפי״ז מובן מדוע יכול היה מיד לעמוד כאשר נתברר לו שאין בו פגם (שהרי נפל על פניו פעם נוספת – פסוק י״ז). אך יש להעיר שדוקא מגמרא זו סתירה לדברי רבינו, שהרי ע״פ חז״ל כשנאמר לו ״ואתנה בריתי״ כבר נתקררה דעתו, והרי נפילתו על פניו היתה לאחר מכן בפסוק ג׳.
3. עיין במלבי״ם שעמד על כך.
4. על המילים ״ויכל לדבר אתו״.
5. מיד לאחר שנבהל שמא עודנו חסר בעבודתו, התעשת ועמד מיד (שהרי לפי הפשט לא היתה בעיה ביכולתו לדבר עם השכינה).
6. אין כוונתו בדרגת ״פנים אל פנים״ שהיא דרגתו הייחודית של משה רבינו, אלא לשלול מצב של נפילה.
7. לפי״ז ״אתו״ בא לשלול מצב של נפילה על פניו.
ויפל אברם – סימן לצייתנותו, לנכונותו של אברהם לקיים את אשר ה׳ יצווה עליו. אולם הוא חוזר ומזדקף, כפי שמוכח מפסוק יז.
ויפול אברם על פניו – ממורא השכינה שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד ורוה״ק נצבת עליו. רש״י בשם חז״ל, ופירושו על דרך מה דאיתא במסכת יבמות דערל אסור לאכול ולסוך בתרומה רק שלא בזמנה קודם ח׳ אינה ערלה כן פשיטא לירושלמי וכן פסק רבינו הרמב״ם, ודוקא קודם שמונה דלא הוה כיוצא בו בר מילה בשום מקום אבל בל״ז אף טומטום שאינו מחוייב ליקרע ולימול מקרי ערל עיי״ש בתוס׳ דף ע׳. ולכן קודם הוזכר צווי השם למול אצל שום נברא לא היתה מאוסה הערלה והיה עומד ושכינה עומד עליו אבל כיון שאמר לו היה תמים ואתנה בריתי כו׳ ונצטוה לימול שוב הוה ערלה ומעכבא ומאוסה הערלה ומש״ה ויפול על פניו וזה נכון ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״ם המשוחזררד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךמושב זקניםרלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר״ע ספורנושפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144