1. בקדושין כט. מובא לקמן כא, ד. יליף דאב חייב בבנו למולו דכת׳ וימל אברהם את יצחק בנו עי״ש, ובירו׳ קדושין שם יליף מקרא וביום השמיני ימול, וצריך להבין אמאי לא הביאו בגמ׳ מקרא שלפנינו כגי׳ הנ״ל, וביותר קשה לפ״מ דמבואר לקמן כא, ד. מב״ר פנ״ג ולפי גירסת הילק״ש רמז צב. כאשר דבר [צוה] אותו אלהים והיכן דבר, ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר, הרי מבואר כן דעיקר הציווי נאמר מקרא שלפנינו א״כ למה לא הביאו בגמ׳ מזה, וצ״ל משום דפסוק זה ובן שמונת ימים כולל גם יליד בית ומקנת כסף דיש בהם מצות מילה בשמיני לכן הביא מקרא שמפורש להדיא חיוב מילה בשמיני על האב, וכהגרסא בהמאמר שלפנינו איתא בזח״ב קעד: תלת מלין בעי ב״נ למעבד לברי׳ מילה ופדיון ולנסבא לי׳ אנתו כו׳ וכתי׳ ובן ח׳ ימים ימול לכם כל זכר כו׳. ועי׳ בגנזי שכטר ח״א יז.

2. בתוספות שם הקשו דבתו״כ תזריע וביבמות עב: ממעטינן מקרא וביום השמיני, ביום ולא בלילה, ותי׳ דסמיך אבן שמנת ימים ודרשא פשוטה נקט. ובכללי המילה לר״י הגוזר צד נ. כ׳ וכי מהלינן לא מהלינן אלא ביום שנא׳ ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר ימים ולא לילות, ועוד כתיב ביום השמיני ימול ביום הן, בלילה לא ע״כ. ונ״ל דסגנון הדרש הוא ״ימים ימול״ ולא לילות וממילא ממעט גם מילה שלב״ז רק ביום ולא בלילה, דימים לשון רבים ממעט גם מילה שלא בזמנה, אמנם מדברי התוספות יבמות עב: נראה דמילה שלא בזמנה דמלין רק ביום לא ממעטינן מקרא ובן שמונת ימים אף על פי שהביאו הדרש שלפנינו בלשון שמונת ימים ולא לילות, ועי׳ בירושלמי פי״ט בשבת ה״ה לילי שמיני מה את עביד ליה וירושלמי ראש השנה פ״א ה״ח, ובבלי יבמות עא: ובשאגת אריה סימן נג.

3. עי׳ לקמן מאמר פא.

4. אילו אמר וטמאה שבעת ימים ויום השמיני ימול כצ״ל (א״א) וד״ת כתב שצ״ל אילו נאמר וטמאה שבעת ימים ובשמיני ימול, ועי׳ לעיל מאמר פ.

5. לפנינו בגמ׳ שבת שם לא מביא מקרא שלפנינו ולשון זה הוא במדרש הגדול וכנראה הי׳ כן גרסתו בגמ׳, כל שאין אמו טמאה לידה, כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולמחר נתגיירה אין בנה ממתין עד שמונה אלא נימול מיד. דורות הראשונים, מאברהם עד מתן תורה שנתנה מילה ולא נהגו טומאה. ונתחדשה הלכה, דמי שאמו טמאה לידה נימול לח׳ ולא אחר, (רש״י) ובגמ׳ שם מסיים הא בהא תליא, וחלול שבת תלוי במילה לח׳ דמי שנימול לח׳ דוחה שבת ומי שאינו נימול לח׳ אינו דוחה שבת, ועי׳ לקמן מאמר פג. ותיבות ״ואפילו בשבת״ ליתא בגמ׳ לפנינו והוא לפי המסקנא, וכן הוא בשאלתות פ׳ לך ואפי׳ בן שפחה כיון דנימול לתמניא יומי שבת נמי דחי דאמר רבה א״ר מני כל שאמו כו׳ כנ״ל.

6. לשון זה מביא בש״ט בלשון ״ורבותינו דרשו״ ועיקר דין זה מבואר גם בשאלתות פ׳ לך הבאתי לעיל בבאור מאמר פב. וכן הוא לפי גירסת המדרש הגדול בגמ׳ וכן הוא בהלכות גדולות סוף הל׳ מילה ובן שפחה ניטול לשמונה ודוחה שבת כו׳, ובה״ג הנדפס מכת״י רומי ליתא, ועי׳ באו״ז הגדול ח״ב סי׳ קא. באריכות בזה, וכן מבואר מדברי רב שרירא גאון בתה״ג שערי צדק שער ה׳ ס״ח דמילת עבדים דוחה שבת. ועי׳ באשכול ח״ב סי׳ ל״ח בשם הר״ח. וכ״כ הרמב״ם פ״א מהל׳ מילה ה״י. אמנם הרבינו ירוחם בנתיב כ״ג ח״ד כתב יליד בית ומקנת כסף כו׳ ואפי׳ טבלה אמו ואח״כ ילדה (אין מחללין עליו את השבת למילתו) דלא אמרו כל שנימול בח׳ נימול בשבת אלא בישראל, עי׳ בש״ע יו״ד סי׳ רסז. וכן מוכח מדברי הסמ״ק סי׳ קנח. שכ׳ למול יליד בית דכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך וכו׳ ומילתו של יליד ביתו אינו דוחה לא שבת ולא יו״ט, עיי״ש בהגהות חדשות, ויש להסביר טעמו של רבינו ירוחם דס״ל דאין כרת במילת עבדים אפי׳ כשיגדל עי׳ לקמן מאמר קע. מ״ש בזה ולפ״מ דמבואר בתוספתא פט״ו דשבת דמילה דוחה שבת מפני שחייבים עליה כרת לאחר זמן א״כ במילת עבדים שאין עליה חיוב כרת י״ל דאינו דוחה, ועי׳ לקמן מאמר פט. ובהשמטות ומלואים כאן.

7. מאמר זה תמוה ואינו מתאים עם השיטות שנאמרו בזה בגמ׳ לקמן מאמר פח. עי״ש בבאור, דכאן מבואר דאפילו בלוקח את העובר שפחתו של גוי גם כן נמול לשמונה, ולפ״מ דמבואר לקמן בכהאי גוונא לכ״ע אינו נימול לשמונה רק לאחד או לאחר שמונה וקשה לתקן ״אחר שמונה״ דבכל הכת״י איתא כמו לפנינו וכן הוא בלקח טוב תני הלוקח בר שפחתו של עכו״ם, ר׳ יוחנן אמר שימול לח׳ דהא כתיב כל זכר אפי׳ בן שפחה, כן הראי׳ להגי׳ שלפנינו מלשון הקרא לבן או לבת דמיירי מטהרת יולדת לטומאת לידה תמוה דאיך יליף מכאן לענין מילה, ולפ״מ דגורס בלק״ט ניחא, ובמנח״י מביא דבפי׳ ב״ר כי״ט וכי״א מפרש מאן (מה) דאמר שמואל כלומר טעמא דשמואל מהכא לבן או לבת לבן מכל מקום מהאי קרא מפיק (קא מפיק) שמואל טעמא דאמר נימול לח׳ ובמלאת (דכתיב ובמלאת) ימי טהרה לבן או לבת כלומר שאפילו בן שפחה (שפחתו) יליד בית הוא ויהיה (יהיה) נימול לח׳ שיהיה לו דין מאשה כי תזריע זכר שנימול לשמונה שהכתוב כלל (נימול לשמונה שכתב כללו) באותו דין עצמו למילה כלומר אפילו אותו (כלומר אותו) העובר שלקח משפחתו של נכרי אעפ״י שהוא בן מבת גויה יהיה נימול לשמונה דלא גרע מיליד בית דכללו הכתוב לאותן הכתובין (דכלל לאותן הכתוב) למעלה שנימול לשמונה וכתיב (דכתיב) ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת ע״כ. ובגליון כי״ל נמצא לבן מ״מ הפי׳ אפילו הוא עובר שפחתו של גוי ימול אותו כשם שנימול יליד ביתו לשמנה. ועוד לבת מכ״מ הפי׳ לשמור שבועים כנדתה אפילו שפחתו. ועי׳ לקמן מאמר פט. ומ״ש בבאור.

8. בויק״ר פכ״ז י. אמר הקב״ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז׳ ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת הה״ד ומיום השמיני והלאה ירצה, ובדב״ר פ״ו א. ולמה התינוק נימול לשמונה ימים שנתן הקב״ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם שרחמיו של הקב״ה על האדם כך רחמיו על הבהמה מנין שנא׳ מיום השמיני והלאה וגו׳, ומהמאמרים הנ״ל נ״ל דיש לה״ר להשיטות שהבאתי בבאור לקמן מאמר פח. דגרסי יש מקנת כסף שנימול לאחר שמונה ולפנינו איתא לאחד, ולפ״מ דמבואר דאפי׳ על בהמה רחמיו של הקב״ה שלא להקריבה קודם יום שמיני ולא גרע מקנת כסף שמהלו לשם יהדות, [ויש מן האחרונים שמפרשים נימול לאחד היינו דהרשות הוא לימול מיד אבל אין עליו חיוב למהלו מיד, ופשטות הדברים מדברי הראשונים לא משמע כן, ובשו״ת הרמב״ם סי׳ עט. כ׳ שמקנת כסף דינו בו ביום כדין שמונה ליליד בית]. ובארחות חיים סוף הל׳ מילה מביא ולמה נצטוינו למילה לשמונה ימים לא פחות ולא יותר כו׳, (לפי שיעבור עליו קודם ברית מילה שבת שהוא ברית) לפי שיעברו עליו שבעה כוכבי לכת שהם ברית עולם שנאמר והיתה בריתי בבשרכם, וכמו שהמחלל שבת בהכרת כך יהיה זכר לזה הולד לכשיגדל שעבר עליו קודם ברית המילה השבת שהיה ברית ראשון שחייבין ישראל לשמרו כו׳ כך צריך שישמור זה הברית הראשון שקבל עליו שלא יחללוהו שהוא מזרע קודש ולא יטנפוהו ע״י ניאוף לפי שהוא אות בינו ובין המביאו לחיי העוה״ב. ועי׳ בספר הבהיר טעם מילה לח׳.

9. לעיל מאמר כד, כט. ויק״ר פכ״ה, תנחומא לך כז. פדר״א פכ״ט, ובשכל טוב כאן גורס ואם מן הלב הריני מת וז״נ.

10. בקה״ר פי״א, ובפסדר״כ פ״ל מובא דרש זה אמנם לא הביאו הפסוק שלפנינו וכמו שלפנינו נכון ושם חסר, ומובא שם בקה״ר ופסקתא עוד דרש תן חלק לשבעה זה דור שמל משה לשבעה וגם לשמונה זה דור שמל יהושע לשמונה, וכבר נשאל ע״ז הראב״ן בספרו סי׳ צד. מהו הכוונה שמל משה לשבעה, ופי׳ דאברהם היה ראש למילה וממנו עד משה ו׳ דורות אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם ומשה והוא מל את ישראל בצאתם ממצרים, וכ״כ באו״ז הגדול באלפא ביתא סימן ל׳ בשם מורו, ועי׳ בספר פנים יפות פ׳ וארא מ״ש בזה.

11. בירושלמי שבת פי״ט ה״ה יש קטן נימול ליומו היך עביד׳ ילדה ואח״כ נתגיירה נימול ליומו, נתגיירה ואח״כ ילדה נימול לח׳, ובמס׳ גרים פ״ב גר נימול לעולם לח׳ [נו״ח יש גר נימול לח׳] הא כיצד עד שלא טבלה אמו נולד בן נימול בן יומו משטבלה אמו נולד נימול לח׳, ובשאלתות דרב אחאי גאון איתא מאמר הנ״ל בשנויים כתנאי יש יליד בית שנימול לשמונה, ויש יליד בית שנימול ״לאחר שמונה״ יש מקנת כסף שנימול לשמונה ויש מקנת כסף שנימול ״לאחר שמונה״ כיצד לקח שפחה מעוברת ואחר כך ילדה זהו מקנת כסף שנימול לשמונה, לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחר שמונה, רב חמא אמר הטבילה ואח״כ ילדה זהו יליד בית שנמול לאחר שמונה ות״ק לא שני ליה בין הטבילה ואח״כ ילדה בין ילדה ואח״כ הטבילה אלמא אע״ג דאין אמו טמאה לידה נמול לשמונה בשלמא לרב חמא משכחת לה יליד בית כדקתני מקנת כסף שנמול לשמונה זה שלקח שפחה ואח״כ ילדה נמול לשמונה לקח שפחה ועוברה עמה נמול לאחר שמונה, אלא לתנא קמא יליד בית שנימול לאחר שמונה היכי משכחת לה, אמר רב ירמיה כגון שלקח שפחה לעובריה דהא לא קנייא ליה לישראל כו׳, אמר רב משרשיא כגון שלקח שפחה ע״מ שלא להטבילה: ורש״י בגמ׳ מביא דברי השאלתות ולא גרס הרבה מהשינוים אשר לפנינו, ועי׳ בהעמק שאלה על השאלתות מה שהאריך בזה, וכהגירסא בהשאלתות לפנינו הוא גם בבעל הלכות גדולות אספמיא צד קה. בקצת שינוים, אמנם בבה״ג שלפנינו הוא בנוסח אחר עיי״ש בד״ו כד, כה. ובפי׳ הר״ח, והנה כהגירסא של השאלתות ובבה״ג אספמיא ״לאחר שמונה״ מבואר כן גם ברש״י עה״ת כאן, עי׳ במפרשים ובזכור לאברהם וכן הוא במדרש אגדה כאן מי שקונה שפחה מעוברת נימול ״לאחר שמונת ימים״ אלא אם ״נתעברה״ בקדושה שכבר נתגיירה נימול לשמונה, וגורס ג״כ לאחר שמונה, אמנם עיקר דבריו תמוהים שהצריך שתהא נתעברה בקדושה, ובשכל טוב כאן איתא יליד ביתך זה שלקח ישראל [שפחה] שאינה מעוברת ע״מ שלא להטבילה שהרי היא גויה גמורה, ומגעה עושה יין נסך ואם [נולד] בן ברשות ישראל אינו מוהלו לשמונה אלא לאחר שמונה שהרי הוא גר, ומאי שנא יליד בית ומקנת כסף דקרא, אלא שאותן לידתן בקדושה לפיכך נימול לח׳ [כאן חסר בכת״י ונראה דצ״ל הני שלא נולדו בקדושה אינו נימול לח׳] אלא לאחר זמן כגרים בעלמא, ומקנת כסף, לאחר שמונה ימים זה שקנה שפחה מעוברת ע״מ שלא להטבילה וילדה נימול לאחר ח׳, ולשונו א״מ והוספתי בהמוקף בחצאי מרובע מה שנ״ל לתקן ומבואר דגורס ג״כ לאחר ח׳, ועי׳ בד״ס, ובתוס׳ רי״ד בשבת שם, וכ״ה ברוקח סי׳ קח. (ועי׳ בשו״ת פאר הדור סי׳ עט). וכן ברד״ק כאן מובא להלן, ובעיקר הדבר מ״ש ״לאחר שמונה״ נראה הכוונה אפילו לאחר שמונה והעיקר לאשמעינן דאין מילתו דוחה שבת ויכול למול אף אחר ח׳, וס״ל דאין מצות מילה קודם שמונה, והטעם י״ל כמבואר לעיל מאמר פ. חד למעוטי שביעי, ואפילו מקרא ובן שמונת ימים אימעוט שביעי א״כ אם היה הדין דמשכחת לה דנימול לאחד היה מפורש בתורה, ועי׳ לעיל מאמר פה. דאין התינוק נימול עד שתעבור עליו השבת עיי״ש מ״ש בבאור וצרף לכאן. יש יליד בית שנימול לא׳, פירש רש״י דתרי קראי כתיבי ביליד בית ומקנת כסף חד כתיב בי׳ ח׳ וחד לא כתיב ביה ח׳ המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך ולא מפרש ביה לשמונה ימים וכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף ומסתברא דהאי דמפרש ביה לשמונה היינו היכי דדמי לישראל מעליא שנולד בביתו של ישראל משקנאו דדומיא דלכם בעינן דכתיב בהאי קרא ימול לכם כל זכר והדר יליד בית ומקנת כסף הלכך לקח שפחה מעוברת וילדה הרי זה מקנת כסף דגוף שלם הוא במעי עמו וקנאו שנימול לשמונה דדומיא דלכם הוא שנולד ברשותו של ישראל, לקח שפחה וולדה עמה שכבר ילדתו ואף על פי שלא עברו עליו שמונה ימים ללידתו מלו מיד כדכתיב המול ימול וגו׳ דלאו דומיא דלכם הוא, לקח שפחה ונתעברה אצלו לא הוי עובר מקנת כסף אלא יליד בית שנימול לח׳ דדומיא דלכם הוא ולקמיה מפרש יליד בית הנימול לא׳ אליבא דת״ק: רבי חמא אומר, הטבילה לשם עבדות וחלה עליה שם תורת שפחת ישראל דנתחייבה בכל מצוות שהאשה חייבת בהן והוי טמאה לידה זהו יליד בית שנימול לח׳. והרד״ק כאן כ׳ ורז״ל פירשו מדכתיב המל ימול נראה כי שני זמנים יש למילת עבדים, ואמרו יש יליד בית שנמול לאחר שמונה ויש מקנת כסף שנמול לשמונה, הא כיצד, לקח שפחה ועוברה זהו מקנת כסף שנמול לאחר הטבילה, ילדה אחר כך זהו מקנת כסף שנמול לשמונה, לקח שפחה לעובריה או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה זה יליד בית שנימול לאחד ע״כ. [ונראה דצריך לתקן מ״ש ״שנמול לאחר הטבילה״ דצ״ל שנמול לאחר [שמונה] הטבילה וילדה כו׳] והנה מ״ש מחז״ל דדרשו מלשון המול ימול א״י מקורו, וברש״י מבואר דהדרש הוא משום דכתיב תרי קראי ובעיקר הגירסא שלו לאחר ח׳, מבואר לעיל, ובתוס׳ שם ד״ה כגון כ׳ ועוד אומר ר״י דמשום דהנך קראי נימול לאחד ונימול לשמונה דיליד בית ומקנת כסף כתיבי בפ׳ לך לך הלכך ניחא לאשכוחינהו בכה״ג דשייך קודם מתן תורה דלא הוה טבילה, ואע״ג דיליד בית נימול לא׳ לר׳ חמא לא משכחת לה אלא אחר מתן תורה בילדה ואח״כ טבלה מיהו כל מה שיכול לקיים לפני מתן תורה מקיים: ובענין זה אם היה טבילה קודם מ״ת עי׳ יבמות מו. שכן מצינו באימהות שטבלו עיי״ש ברש״י שפי׳ ביציאתן ממצרים, והמאירי כ׳ וי״א ד׳ אימהות והוא כשנכנס אברהם בברית, שהטביל את שרה וכן בד׳ אימהות, ועי׳ בזח״א קב: ולקמן מאמר פט.

12. ירושלמי יבמות פ״ב ה״ו, ירושלמי קדושין פ״ג ה״ב, ב״ר פ״ז, במדב״ר פי״ט ג. קה״ר ז, כג. תנחומא חקת ו. תנ״י שם טו. פס״ר פי״ד, בפס״ר שם כמו לפנינו מקרא ובן שמונת ימים, ובקה״ר שם גורס ויתילדו על משפחותם וכתיב יליד בית ומקנת כסף, ובשאר מקומות הנ״ל לא הביאו כלל מפסוקים אלה, ובבמדב״ר ותנחומא שם גורס בר ישראל הבא על הנכרית והולידה לו בן שנמול בשבת, וביפ״ת שם נתקשה לפ״מ דמבואר דמיירי בבר ישראל כו׳ א״כ מה אמר לו אי אתיא בר עממיא כו׳ מה ראי׳ מגר שבא להתגייר שפיר אין מילתו דוחה שבת משא״כ בן ישראל הבא מן הנכרית דס״ל דחשיב כבן ישראל דמילתו בשמיני דוחה שבת, וצ״ל דלהגזים קאמר ליה כשם שבגר פשוט דלא דחי שבת ה״נ בזה ע״כ, ואולי י״ל דההוראה של יעקב אכ״ג היתה בלקח שפחה ועוברה עמה, ומשה״כ נקט הקרא דמקנת כסף, ופליגי בזה אי בכהאי גוונא דוחה שבת. עי׳ לעיל מאמר פד. וברמב״ן יבמות מז: מבואר דאפי׳ בגיורת מעוברת שטבלה שבנה אין צריך טבילה דהמילה שלו הוי מטעם דין גירות ולא מטעם מצות מילה לבד ולפ״ז מובן שפיר השאלה אי אתיא בר עממיא כו׳ דמילת קטן בכה״ג הוי בכלל גירות ג״כ וכמו דמילת גר אינו דוחה שבת גם מילה בכה״ג אינו דוחה, ועי׳ לעיל מאמר פג. בבאור מדברי רבינו ירוחם דס״ל דמילת עבדים אינו דוחה שבת, ואולי י״ל דמיירי בבן ישראל שבא על שפחתו עד שלא טבלה ורוצה למולו בשבת מדין אדון, וילה״ר להנ״ל כי אותו מ״ד יעקב איש כפר גובריא מוזכר בירו׳ ספי״ט דשבת ששאל לרבי חגיי על הא דמבואר שם ילדה ואח״כ נתגיירה נימול ליומו נתגיירה ואח״כ ילדה נימול לשמונה ובמפרשים שם מבואר דקאי על המשנה ובמק״א כ׳ לפרש דקאי על המימרא הנ״ל מובא לעיל מאמר פח. בבאור דפליג ע״ז דאמר דנימול לא׳ ומבואר דהוא לשיטתו סובר דגם בכה״ג הדין דנימול לח׳.