×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(י) זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כׇּל⁠־זָכָֽר׃
This is my covenant which you shall keep between me and you and your offspring after you: You shall circumcise every male.
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מכתבי הרמב״םרד״קעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[סב] 1זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם, גדולה מילה שהיא אחד משלש בריתות שנתן הקב״ה בינו ובין בריותיו ואלו הן הקשת והמילה והשבת, הקשת שנא׳ והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין וגו׳ (בראשית ט׳:ט״ז), המילה מנין שנא׳ זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם, השבת מנין שנא׳ ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות ל״א:י״ז). (מדרש הגדול)
[סג] 2ביני וביניכם, רבן שמעון בן גמליאל אומר מה ביני וביניכם האמור בקשת הצלה מן המבול אף ביני וביניכם האמור במילה ובקשת ובשבת הצלה מדינה של גיהנם, ד״א מה ביני וביניכם האמור בקשת שבועה אף זו שבועה, מה ביני וביניכם האמור בקשת בין צדיקים בין רשעים אין המבול בא עליהן אבל נידונין הן בדינין אחרים, כך ביני וביניכם האמור במילה ובשבת בין צדיקים בין רשעים אינן נידונין בגהינם אבל נידונין הן בדינין אחרים. (מדרש הגדול)
[סד] 3זאת בריתי, באיזו זכות היה אהרן נכנס לבית קדשי הקדשים א״ר חנינא בנו של רבי ישמעאל זכות המילה היתה נכנסת עמו שנ׳ (ויקרא ט״ז:ג׳) בזאת יבוא אהרן זו המילה כמד״א זאת בריתי אשר תשמרו וכה״א (מלאכי ב׳:ה׳) בריתי היתה אתו החיים והשלום. (שמות רבה ל״ח)
[סה] 4זאת בריתי אשר תשמרו, א״ר יהודה בר אלעאי כיון שירדו ישראל על הים נקרעה להם ים סוף כו׳ והיה גבריאל מקיפן ומשמרן כחומה בתוך הים, ומכריז ואומר למים כו׳ חזר ואמר להם למים שלפניהם הזהרו בישראל שהן זהירין בברית מילה שנאמר זאת בריתי אשר תשמרו וגו׳. (תנחומא)
[סו] 5המול לכם כל זכר, היכא דלא מהליה אבוה מחייבי בי דינא לממהליה דכתיב המול לכם כל זכר. (קידושין כט)
[סז] 6המול לכם כל זכר, ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס וכו׳ ומ״ש מילה משום דכתיב המול לכם כל זכר. (שבת קלג)
[סח] 7המול לכם כל זכר, אמרת ה׳ צרופה (תהלים י״ח:כ״ד), שצירפו בעשר נסיונות ואלו הן כו׳ ובמילה המול לכם כל זכר, הרי שמונה. (מדרש תהלים פי״ח כ״ד)
[סט] 8המול לכם כל זכר, ממקום שניכר שהוא זכר. (מדרש החפץ)
[ע] 9המול, חסר ו׳ לפני שניתנה להם בלא פריעה עד שנצטוה למשה במצרים. (שכל טוב)
1. עי׳ בתורה שלמה לעיל פ״א מאמר סה. בבאור ולקמן סג. ובפס״ר פכ״ג ושם נסמן.
2. עי׳ עירובין יט. ולעיל מאמר סב. ולקמן פי״ח מאמר א.
3. ויק״ר פכ״א פסקתא רבתי פמ״ז בסופו עיי״ש בבאור מ״ע ובפסקתא דר״כ פכ״ז.
4. מאמר זה מתנחומא מובא בילקוט המכירי תהלים מזמור קלו, יט. ולפנינו ליתא, ובהערות מהרש״ב ציין למדרש אבכיר בילקוט שמעוני ח״א רמז רלד. כעי״ז.
5. ראה בתרגום יונתן בן עוזיאל כאן, ובשו״ת הגאונים שערי ציון שער ה׳ ס״א, והלכתא האב חייב בבנו למולו ואי לא מהליה אבוה מחויבין ב״ד למימהליה ״ואפילו לאחר שמונת ימים״ דכתיב המול לכם כל זכר ולבן זכר ולבית דין קא מזהר להון רחמנא, וצ״ע בכונתו במה שהוסיף ואפילו כו׳ אם הכוונה לאשמעינן דאפילו לאחר שמונת ימים אין המצוה נפקעת ומתחיל החיוב על הב״ד למולו אבל בשמיני עצמו החיוב רק על האב ולא על הב״ד, או כוונתו דאפילו לאחר שמונה דכבר עברה המצוה של וביום השמיני ג״כ החיוב על הב״ד אבל כ״ש בשמיני עצמו דהחיוב הוא ג״כ על הב״ד אם אין אביו רוצה למולו. ומדברי הרמב״ם בפיהמ״ש ספי״ט דשבת נראה דביום השמיני החיוב רק על האב, ואם לא נימול בשמיני מתחיל החיוב על הב״ד וז״ל וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו וחס עליו ביום השמיני עבר על מ״ע גדולה וכו׳ ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה כו׳ אחר שעבר יום הח׳ למילה לא נפטר [האב] מזו המצוה אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד כו׳ וכמו כן כל מי שיראה זה האדם רוצה לומר הילוד הערל ולא ימול אותו עובר על מ״ע עד שימול אותו כאלו היה בנו וכשיגדל הילד והגיע לזמן חיוב המצות נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול את עצמו מיד ע״כ. וכ״מ בשו״ת תשב״ץ ח״ג ס״ח. וכ״מ מדברי המגדל עוז בפ״א מה׳ מילה, וכ״כ המבי״ט בקרית ספר שם על דברי הרמב״ם, אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא א״כ עבר ונמנע למולו שב״ד מלין אותו בעל כרחו ונראה טעמא משום דבאביו כתיב יום ח׳ ובב״ד לא כתיב אלא סתם המול לכם משמע דמילה בזמנה על האב ואם נמנע הוא מלין אותו ב״ד, ולשון תשה״ג הנ״ל נוטה יותר לומר שאפילו בשמיני אם לא מהלו אבוה מחויבין ב״ד למול. וכן יש לדייק מלשון הרמב״ם פ״א מהל׳ מילה ה״א שכ׳ עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מ״ע כו׳ ובית דין מצווין למול אותו הבן או העבד ״בזמנו״ ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהן, הוסיף ״בזמנו״ משמע דאפי׳ בשמיני אם לא מהלו אבוה חייבין ב״ד למולו. [ומ״ש הכס״מ שם מגמ׳ קדושין שנאמר ״ימול״ לכם כל זכר נראה דט״ס וצ״ל ״המול״ כמבואר לפנינו ולשון ימול כתיב בפסוק יב. ושם כתוב ובן שמונת ימים ימול לכם והחיוב ב״ד הוא גם אחר שמונת ימים אם לא מל אותו אביו ומשה״כ הביאו בגמ׳ מקרא שלפנינו.] ועפ״ז יש לפרש דברי הראב״ד באשכול ח״ב סי׳ לה. שכתב וז״ל, לא מהליה אבוה או מית אבוה מחייבי ב״ד למולו דכתיב המול לכם כל זכר וכתיב נמי בן שמונת ימים המול (ימול) לכם כל זכר ע״כ, וא״מ למה הוסיף מקרא זה בן שמונת ימים ולהנ״ל י״ל דמקרא המול לכם אשר מזה ילפינן חיוב על הב״ד לא כתיב שמיני ומשמע דרק מילה שלא בזמנה אחר שעבר יום שמיני החיוב על הב״ד אבל בשמיני עצמו לא ידעינן והביא מקרא זה בן שמונת ימים ימול לכם כל זכר דכתיב ג״כ לשון ימול ״לכם״ שהוא לשון רבים אשר מזה ילפינן דהחיוב הוא על כל ישראל שהם בכלל ב״ד, אפי׳ במצות יום שמיני, וכדמוכח מלשון תשה״ג והרמב״ם בהלכה, וכ״מ מלשון הסמ״ק במ״ע קנז. דאם נתעצל האב או אינו בעיר דהב״ד חייבים לימול אפי׳ בשמיני, וכ״מ מלשון החינוך במצות מילה, ומדברי הפיהמ״ש להרמב״ם הנ״ל מבואר דמה שאמרו בגמ׳ מחויבין ב״ד למול הכוונה לכל ישראל מי שבידו למולו הוא בכלל ב״ד. וכ״כ הרא״ש בחולין פז. אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו, ועי׳ בספר הפרדס לרש״י סי׳ מא. ובס׳ זכרון ברית לראשונים צד פו. מביא הגמ׳ דקדושין, ואי לא מהליה אבוה מחייבי ליה ״אחריני״ למימהליה דכתיב המול לכם כל זכר ואי לא מהליה ליה ״אחרים״ חייב איהו למימהליה נפשיה, ולא הזכיר כלל לשון ״ב״ד״ ולפ״ד הרמב״ם ניחא, ועפ״ז יש לפרש דברי הרמב״ם בספר המצות מ״ע רטו. שצונו למול הבן והוא אמרו יתעלה לאברהם המול לכם כל זכר, וכ״כ החינוך מצוה ב׳, דמצות עשה של מילה מקרא זאת בריתי וגו׳ המול לכם, וא״מ דהרי קרא זה מיירי מב״ד ולפמש״ל ניחא. ועפ״ד אלו יש לפרש דברי רש״י בשבת קלב: בינוני, כגון שלא בזמנה ולאו בר עונשין ואביו מצווה עליו נפקא לן ״מהמול לכם כל זכר״, ולכאורה תמוה דהרי מקרא זה ילפינן חיוב על הב״ד וחיוב האב נפקא לי׳ בגמ׳ מוימל אברהם וגו׳ עי׳ לקמן כא, ד. ולהנ״ל ניחא דלאחר שמונה דהחיוב הוא על כל ישראל שיש בידו למולו דהוו בכלל ב״ד וה״ה האב עצמו נכלל בחיוב זה ושפיר נלמד מקרא זה דהמול לכם וגו׳ דהמ״ע של וביום השמיני שהיה על האב נפקע לאחר שעבר יום שמיני. ובראבי״ה שבת סי׳ רע״ט לאחר שהביא הגמרא דקדושין היכא דלא מהליה אבוה מחייבי בי דינא למימהליה דכתיב המול לכם כל זכר ומיהו עיקר מצוה מוטלת על אביו כדתנן פ״ק דקדושין, ויש לומר כוונתו משום דהוא יכול לקיימה יותר מאיש אחר. ועי׳ בתוס׳ קדושין כט. ד״ה אותו, ובתוס׳ שבת קלא. ד״ה ושוין, ובגמ׳ יבמות ע: דמילת זכריו ועבדיו מעכבת הפסח עיי״ש במאירי, וברמב״ם פ״ה מהל׳ ק״פ ה״ה מילת בניו הקטנים, ועיי״ש ברש״י יבמות ע״א: ד״ה חבושין, ובשו״ת מהר״ח או״ז סי׳ יא. ואכמ״ל.
וראיתי להביא כאן מ״ש בלקח טוב פ׳ לך וז״ל מצות מילה לברך מעומד, דילפינן ברכת העומר מן בקמה, וכתיב בעומר וספרתם לכם למדנו כל מצוה שנא׳ בה לכם מצותה בקומה, דומיא דברכת העומר, וכתיב במילה ״המול לכם״, וכן בציצית כו׳ וכן בלולב. והביא זאת גם בפרשת אמור גבי מצות העומר וספרתם לכם, לכם בעמידה שנאמר מהחל חרמש בקמה כלומר בקומה וממנו אנו למדין על כל מצוה שנאמר בה לכם כגון מילה וציצית, המול לכם כל זכר, והיה לכם לציצית, שכולם מצותן בקומה זקופה וזה מדרש וזה הלכה. ונראה מ״ש בסוף לשונו ״וזה מדרש״ כוונתו דבספירת העומר הדרש אל תקרא כו׳ הוא מדרש כמבואר גם ברא״ש סוף פסחים דת״ר אל תקרא בקמה אלא בקומה, ונראה דהי׳ לפניהם דרש זה באיזה מדרש חז״ל, ומה שאמרו ללמוד מזה גם לציצית ולולב ״זה הלכה״, ועי׳ בשו״ת הגאונים שערי תשובה סי׳ עט. המיוחסת לרב האי גאון כ׳ וכך הוא מקדמונינו ז״ל דאסמכתא לכל הברכות שיהיו מעומד דכתיב ויעמוד ויברך, וספירת העומר כמו כן בעמידה דכתיב מהחל חרמש בקמה מה ת״ל בקמה ללמדך שבקומה ובעמידה וכו׳ ובתניא רבתי הל׳ לולב הביא מתשובת הגאונים דילפי ברכת לולב בעמידה דילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב, וצ״ל דכוונתם רק לרמז בעלמא דאין דרכן של הגאונים והראשונים לדרוש גז״ש כאלה מעצמן והעיקר סמכו אקרא ויעמוד ויברך, ועי׳ בבעל העטור הל׳ ציצית שער ג׳ ח״ב, ובמחזור ויטרי צד תלז. ובספר הפרדס הלכות ראש השנה. כתב לא מצינו לתרועה שמצותה או בישיבה או בעמידה, אף שכתוב בה יום תרועה יהי׳ לכם, ואיכא איניש דגמרי לכם לכם מגזירה שוה מעומד, וכן כל מצוה שכתוב בה לכם מצותה בעמידה וליתא, דאמר מר (סנהדרין עב) כל המברך על הלבנה בחידושה כאילו קיבל פני שכינה, ואמר אביי בעמידה, וטעמא משום הקמה [קבלה] הוא דמברכינן, הא משום לכם לכם דגזירה שוה לא דאי גז״ש בלא קבלה בעמידה נמי מברכינן, אלא שמע מינה לאו מילתא הוא. ועי׳ באשכול חלק ראשון צד נ. ובסמ״ק סי׳ קמ״ה, ומ״ש שם בהגהות בשם הרמב״ם בענין זה. ועי׳ בהשמטות ומלואים כאן.
6. כל זכר רבויא הוא (רש״י) ועי׳ תוספות בכורות מב. ד״ה אלמה, שכתב דלר״י אנדרוגנוס ספק ולענין מילה אפילו הוא אשה גמורה רבהו הכתוב מכל זכר דמשמע כל זכרות ועי׳ לקמן מאמר קו. מירושלמי דדריש לה מקרא אחר, וצ״ע דהא קרא זה לא מיירי במילה בשבת ומנ״ל לריבויי דדוחה שבת לר״י, ואולי צ״ל כאן ימול לכם כל זכר דפסוק יב. ושם כתיב ובן שמונת ימים דדוחה שבת, עי׳ לקמן מאמר פב. ושפיר מרבי מזה דדוחה שבת, ועי׳ בר״ח שפוסק כר״י וברי״ף דאין הלכה כר״י, וי״ל דר״י מרבי דהוי בכלל זכר לענין מילה בשמיני וממילא ידעינן דדוחה שבת. ובמחזור ויטרי צד תריט. מביא ר״י מתיר באנדרוגנוס דאתרבי מקרא המול לכם כל זכר, כל ריבוייא הוא ״אי נמי המול ימול״ והוא ד״ח, והכוונה כמו דמרבינן כמה דברים מלשון הריבוי, עי׳ לקמן מאמר צא. כן מרבה ר״י אנדרוגנוס.
7. עי׳ לעיל מאמר טו, ז. בבאור.
8. עי׳ לקמן מאמר פו.
9. בכל הספרים מלא וי״ו וצ״ע, ומענין זה אם ניתנה פריעה לאברהם עי׳ לקמן מאמר עה, צא.
דֵּין קְיָמִי דְּתִטְּרוּן בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין בְּנָךְ בָּתְרָךְ מִגְזַר לְכוֹן כָּל דְּכוּרָא.
This is My covenant which you must preserve between My Word and you, and your descendants after you: every male among you shall be circumcised.

זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר
דֵּין קְיָמִי דְּתִטְּרוּן בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין בְּנָךְ בַּתְרָךְ מִגְזַר (ח״נ: אִתְגְּזַר) לְכוֹן כָּל דְּכוּרָא
בְּרִית – קְיָם, בזכר
זֹאת, כינוי-רמז לנקבה, מתורגם דָּא כגון, ״ואמרו אשתו זאת״ (בראשית יב יב) ״אִתְּתֵיה דָּא״. אבל מכיוון שבארמית בְּרִית מתורגמת קְיָם, לשון זכר, תרגם ״זֹאת בְּרִיתִי״ – ״דֵּין קְיָמִי״ בזכר. וכמוהו ״זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קֳהָת״ (במדבר ד ד) ״דֵּין פּוּלְחַן״, כי גם פּוּלְחַן הוא שם ממין זכר. וכן העירה המסורה:
זֹאת דמתרגם דֵּין ז באוריתא: בריתי, ולאביו, קהת, הגרשני, הגרשני, מררי, הבהמה.⁠1
הִמּוֹל – פעיל או סביל?
ב. ברוב הנוסחים ״הִמּוֹל לכם״ – ״מִגְזַר לְכוֹן״, אבל במקצת נוסחים: ״אִתְגַּזַר לְכוֹן״. החילוף קיים גם להלן: ״ובן שמנת ימים יִמּוֹל לכם״ (יב) ״יִגְזַר לְכוֹן״ אבל בח״נ: ״יִתְגַּזַר לְכוֹן״, ״הִמּוֹל יִמּוֹל יליד ביתך״ (יג) ״מִגְזָר יִגְזַר יְלִיד בֵּיתָךְ״, ובח״נ: ״אִיתְגַּזַרָא יִתְגַּזְרוּן״.
״נתינה לגר״ קיים גרסת אִתְגַּזַר, וטעמו: אף על פי שהִמּוֹל היא צורת מקור, במשמעה היא ציווי מבניין נִפְעַל הפסיבי, שמקבילתו בארמית היא בניין אִתְפַּעַל שגם הוא בניין סביל. גם מצד העניין ראוי לתרגם ״ובן שמנת ימים יִמּוֹל לכם כל זכר״ (פסוק יב) ״יִתְגַּזַר לְכוֹן״, הואיל ובן שמונה ימים אינו יכול למול עצמו.
ואולם לדעת ״באורי אונקלוס״ אף על פי שתרגום ״יִמּוֹל לכם כל זכר״ (יב) ״יִגְזַר לְכוֹן״ הוא נגד הדקדוק, אונקלוס תרגם כך במתכוון כדי להפרישו מלשון ״נגזר מחיים״ המתורגם ״אתגזר״:
נראה שאונקלוס תרגם בבחינת המילה בכל מקום בבנין קל ובינוני פּוֹעֵל משום ש״אתגזר״ או ״גזיר״ נמצא גם בהוראת נגזר מחיים או מטובה: כגון ״אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי״ (איכה ג נד) ״אִתְגַזְרִית״, וכן ״וְכָרוּת לא תקריבו״ (ויקרא כב כד) ״וְדִגְזִיר לָא תְקַרְבוּן״ והוא מום רע.
בכך פירש גם ״וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם״ (יא) המתורגם ״וְתִגְזְרוּן״ בבניין פעיל, וכן פירש רש״י: ״וּנְמַלְתֶּם – כמו וּמַלְתֶּם״.⁠2 וכן ״כאשר הם נִמֹּלִים״ (בראשית לד כב) ״כְּמָא דְּאִינּוּן גָּזְרִין״, בפעיל.
1. ברלינר, מסורה, עמ׳ 16 ; קליין, מסורה, עמ׳ 50. ההערה רומזת לשבעה הפסוקים הבאים: ״זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ״ (בראשית יז י) ״דֵּין קְיָמִי״, ״וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים״ (בראשית מה כג) ״וּלְאֲבוּהִי שְׁלַח כְּדֵין״, ״זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קֳהָת״ (במדבר ד ד), ״זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא״ (במדבר ד כד), ״זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי בְּאֹהֶל מוֹעֵד״ (במדבר ד כח), ״זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי״ (במדבר ד לג) – ״דֵּין פּוּלְחַן״, ״זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ״ (דברים יד ד) ״דֵּין בְּעִירָא״. לטעם השינוי בפסוקים ״וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת״, ״זֹאת הַבְּהֵמָה״ עיין במקומם. וראה הערת מסורה הפוכה להלן בפסוק ״זֶה חַסְדֵּךְ״ (בראשית כ יג) ״דָּא טֵיבוּתִיךְ״.
2. גם רד״ק (״שרשים״, מול) פירש וּנְמַלְתֶּם כפועל יוצא. וראב״ע כתב שהנו״ן היא שורשית: ״ונמלתם כמו ושמרתם, והנו״ן שרש״. וראה עוד ״בְּהִמֹּלוֹ בשר ערלתו״ (פסוק כד), וביאורנו שם. ואולי תרגם ״יִמּוֹל לכם״ שמבניין נפעל, בבניין פָּעִיל ״יִגְזַר לְכוֹן״, לרמוז לחובת האב למול את בנו. וכן תרגם ״וביום השמיני יִמּוֹל בשר ערלתו״ (ויקרא יב ג) ״וּבְיוֹמָא תְּמִינָאָה יִגְזַר״, וכוונתו על האב.
דא קימי די תטרון ביני וביניכו׳ ובין בניכוןא בתריכון במגזרב לכון כל דכורא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ביני וביניכו׳ ובין בניכון״) גם נוסח חילופי: ״בין ממרי וביניכון ובין זרעית בניכון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במגזר״) גם נוסח חילופי: ״למגזור״.
דא קימי דתיטרון בין מימרי וביניכון ובין בנך בתרך מיגזר לכון כל דכורא אין לית ליה איבא למיגזריה.
This is My covenant, that you shall observe between My Word and you, and your sons after you: – Every male of you being circumcised, though he have not a father to circumcise him.
הד׳א עהדי אלד׳י תחפט׳ונה ביני ובינכם ונסלך בעדך יכ׳תתן מנכם כל רג׳ל.
זאת בריתי אשר תשמרוה ביני וביניכם וזרעך אחריך - יימול לכם כל זכר.
ביני וביניכם – אותם של עכשיו.
ובין זרעך אחריך – העתידים להיולד.
המול – כמו: להמול, כמו שאתה אומר: ׳עשות׳ במקוםא ׳לעשות׳.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י המבורג 13: ״כמו״.
ביני וביניכם וגו'‏ BETWEEN ME AND YOU – "you" is plural and refers to all those belonging to Avraham who were then alive.
ובין זרעך אחריך AND YOUR SEED AFTER YOU – those who are yet to be born.
המול – is an infinitive equal to לְהִמּוֹל just as you may say עַשׂוֹת in place of לעשות (i.e. the infinitive may be with or without ל prefixed).
זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם – אתה והגרים וילידי ביתך ומקנת כספך הנמצאים עמך ברשותך הם ולא לזרעם אלא אתה ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. המל חסר ו׳, לפי שניתנה להם בלא פריעה עד שנצטוה למשה במצרים:
כל זכר – במקום זכרות, כדי שיצא טפת זרע ממקום מילה:
ומלת המול לכם – להמול. והוא שם הפועל מהפעלים השניים הנראים, כמו: וימל את בשר ערלתם (בראשית י״ז:כ״ג), ומשקלו: להכון.
[EVERY MALE AMONG YOU SHALL BE CIRCUMCISED.] Himmol (shall be circumcised) is to be read as if it had a lamed prefixed to it. It is an infinitive.⁠1 It belongs to the verbs having a vav as the middle letter of their root.⁠2 It is like va-yamal3 in and circumcised (va-yamal) the flesh of their foreskin (v. 23). It follows the paradigm of le-hikkon (to be prepared).⁠4
1. Hence it means shall be circumcised. Himmol might be taken to be an imperative, hence Ibn Ezra's comment.
2. It is an ayin, vav, its root being mem, vav, lamed.
3. Whose root is also mem, vav, lamed.
4. Cf. Ez. 38:7; Amos 4:12. The root of le-hikkon is caf, vav, nun. Le-himmol is the same form as le-hikkon. Both le-himmol and le-hikkon are nifal infinitives.
המול לכם – להמול לכם, והוא שם הפועל מבנין נפעל.
ויש אומרים: שהוא מגזרת: נמל, כי שנים שרשים הם: כאשר הם נמולים (בראשית ל״ד:כ״ב), כי מולים היו (יהושע ה׳:ה׳).
הִמּוֹל לָכֶם כׇּל זָכָר
אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע״ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב״ה צוה אותנו ע״י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע״ה (רמב״ם פירוש המשנה חולין ז׳:ו׳)
וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם
אחד הטעמים למילה למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו. יש שחשבו שמילה זאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמִּבְּריאה. אבל כל מי שביקש לערער מצא מקום לערער ואמר: ״כיצד יהיו הדברים הטבעיים חסרים ויהיו זקוקים להשלמה מבחוץ, מה גם שמתברר שאותה פיסת עור מועילה לאותו איבר?⁠״. אין המצוָה הזאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמבּריאה, אלא להשלים חֶסֶר בבריות. הנזק הגופני הנגרם לאיבר זה הוא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק. החכמים ז״ל אמרו בפירוש: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש. זאת, לדעתי, הסיבה החשובה ביותר למילה. ומי התחיל במעשׂה זה אם לא אברהם שמפורסם מה שאמרו החכמים ז״ל על צניעותו על סמך דברו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (בראשית י״ב:י״א).
יש במילה, לדעתי, עוד עניין אחר, חשוב מאוד, והוא שיהיה לכל בעלי דעה זאת - אני מתכוון למאמיני ייחוד השם - סימן אחד גופני משותף להם, ולא יוכל מי שאינו מהם לטעון שהוא מהם בעוד הוא זר. מפני שהוא עשׂוי לעשׂות זאת כדי להפיק תועלת, או כדי להתנקש בחיי בני דת זאת. את המעשׂה הזה לא יעשׂה אדם בעצמו או בילדו אלא מתוך אמונה אמיתית, מפני שאין זאת שׂריטה בשוֹק או כוויה בזרוע, אלא דבר שנחשב קשה מאוד מאוד. גם ידועה מידת האהבה ההדדית והעזרה ההדדית הקיימות בין עמים שלכולם סימן אחד, והוא בצורת ברית ואמנה. כך המילה הזאת היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על האמונה בייחוד השם. כך כל הנימול נכנס בברית אברהם ומקבל על עצמו את בריתו להאמין בַּיִחוּד (ככתוב): [והקִמֹתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדֹרֹתם לברית עולם], להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית י״ז:ז׳). אף זה עניין חשוב כמו הראשון כטעם למילה, ואולי הוא יותר חשוב מן הראשון. (רמב״ם מורה נבוכים ג׳:מ״ט)
זאת בריתי – כמו שאני אקים אותה כמו שאמר והקימותי כן תשמרו אותה אתם, אמר לשון רבים כנגד אברהם וזרעו, כמו שאמר אתה וזרעך (בראשית י״ז:ט׳), והברית הזאת תהיהא ביני וביניכם.
ואמר: ביני וביניכם – כנגד אברהם יצחק ויעקב, כי יעקב היה בימיו, כי בן ט״ו שנה היה יעקב כשמת אברהם.
ובין זרעך אחריך – זרע יעקב.
המול לכם כל זכר – אמר לכם, הוא וזרעו, ואחר שאמר כל זכר הבין על איזה אבר אמר. מקום שנכר בין זכרות לנקבות.
ורבותינו ז״ל פירשו (בבלי שבת קל״ז): כי אמר לכם כנגד בית דין שאם אין לילוד אב או שאינו עמו חייבין בית דין למולו.
המול – מקור מבנין נפעל, כלומר יהיה נמול לכם כל זכר, שרשו נמל, והוא בשקל כהנדף עשן (תהלים ס״ח:ג׳) משפטו כהנדף. ולפי דעתי: שמלת כהנדף שֵם כמו שכתבתי בספר מכלל, ויהיה גם כן המול שם בתוספת ה״א ובתשלומו הנמול כשקלב כהנדף או שרשו מולג בשקל הכון.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״היתה״.
ב. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״כשקל״.
ג. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״מיל״.
זאת בריתי, just as I keep and observe my end as spelled out in verse 7, so you must keep and observe it. The Torah employs the plural mode when speaking of Avraham and his descendants, i.e. תשמרו, as it had done in verse 9 when spelling the word אחריך, "after you,: with the letter י indicating such a plural. This covenant was to be between God (sing.) and the Jewish people (ph.)
ביני וביניכם, a reference to Avraham, Yitzchok, and Yaakov, seeing that Avraham was still alive for 15 years of Yaakov's life.
ובין זרעך אחריך, a reference to Yaakov's descendants.
המול לכם כל זכר, every male of you shall be circumcised. By saying לכם, he included that both he and his descendants were meant. After Avraham had heard the words כל זכר, he understood that this circumcision was to be performed on the male member, the reproductive organ. It was to be the area of the body where the difference between the sexes was most notable. Our sages in Kidushin 29 say that the word לכם, meant that if a baby had no father, the commandment to have the circumcision performed devolves on the court in the respective city in which the child lives.
המול, an infinitive in the passive conjugation נפעל, meaning that the subject about whom the Torah speaks, the Jewish nation, is "to have each male circumcised.⁠" The root of the verb is נמל, it is parallel to such roots as שקל, הנדף, עשן, (compare Psalms 68,3). According to my opinion the word הנדף in that erse is a noun, as I have explained in my book שער הדקדוק. In accordance with that theory the word המול is also a noun with an additional letter ה, such as we find it when fully spelled out as הנמול, "the circumcised one,⁠" parallel to הנדף, "the dispersed one.⁠" Alternatively, the root of the verb is מול as in Amos 4,12 הכון, from the root כון.
ובאומרו זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם כו׳ המול לכם כל זכר – הודיעו מהות הברית ההיא שהוא להסיר הערלה ההיא אשר בזכרות אשר היותר ידוע מענינה הוא החליש כח התאוה אל פעולתו המיוחדת ואל שאר הענינים החמריים שהוא דחיית השבת החמורה ברמזינו.
כמו להמול. שהוא דבק למעלה דאם לא כן יהיה צווי כמו הכון לקראת אלהיך וזה אי אפשר שהרי כתוב אחריו ונמלתם:
וביאר מהו הברית אשר יעשו אברהם וזרעו וזהו המילה וזהו זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך וגו׳ ועיין אמרו ביני וביניכם וכן אמר למעלה ואתנה בריתי ביני וביניך לפי שעד עתה במה שנתחייב האל לאברהם לא אמר ביני וביניך לפי שלא היה שם דבר מוטל על אברהם אבל עתה על המילה שהיה אברהם כבר מחויב במוטל עליו היה הברית מצטרף ומתהפך בשווי בין שניהם הקב״ה חייב כביכול לדבק השגחתו ושכינתו באברהם וזרעו ואברהם וזרעו חייבים להיות ברית השם בבשרם וזהו ביני וביניך. וכבר חקרו החכמים איך ידע אברהם מאיזה מקום נמול ור׳ תנחומא אמר מסברא נאמר ערל זכר וכי יש ערל נקבה אלא ממקום שניכר אם הוא זכר או נקבה ובגמרא שבת מנין למילה שהיא מאותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן וערלתם ערלתו את פריו מה להלן מקום שעושה פרי אף כאן מקום שעושה פרי והראב״ע והרמב״ן ע״ד הפשט כתבו בו טעמים ודבריהם כלם טובים ונכוחים אבל תשובת השאלה הזאת היא אצלי ממה שיקל לפי שהדברים שהיו הנביאים רואים במראה הנבואה ממה שהיה מצוה אותם הש״י שיעשו היו כ״כ מבוארים ומפורשים להם לפי שלא נשאר להם ספק כלל וכן כאשר הקב״ה הראה לאברהם בנבואתו את המעשה אשר יעשון אין ספק שראה מפורש המקום אשר ימול ממנו גם כי כבר ביאר לו שהיתה המצוה הזאת באבר ההולדה כדי שהבנים אשר יולידו זכרים ונקבות כלם יהיו נולדים בקדושה ובטהרה כאלו נולדו לעבודת השם אחרי אשר האבר אשר הולידם הוא מקודש לשמו ולכן הונח החותם ההוא על הפתח כמו שיונח חותם המלך על פתח הבית להורות שכל מה שהוא בבית הוא מהמלך ושלא יצא משם דבר אלא במצותו מצורף שהסרת הערלה ההיא תחליש כח האבנר ויתמעט הפועל הבהמי ומזה יתבאר שהנשים יהיו נושעות באותו ברית כזכרים לפי שנולדו באותה קדושה כי קדושת אותו האבר אינו להושיע לנמול כ״א שיתקדש להוליד בנים לעבודת האל וזה יכלול לזכרים ולנקבות שכלם נולדו באותה קדושה הנה א״כ הברית הזה נכרת עם אברהם ועם כל זרעו ועם היות שהיונק הנולד אינו בר דעת ולא בחיריי באותו מעשה הנה אביו והוריו מחוייבים להכניסו בברית ואם לא הכניסוהו הוא בהיותו ברשותו חייב להמול ומזה הצד היה הברית נכרת עם כל זרע אברהם בכלל ובפרט. והותרה בזה השאלה הי״ב.
[א] המול לכם כל זכר
[1] שבת פרק תשעה עשר דף קלז ע״א (שבת קלז.)
[2] קידושין פרק ראשון דף כט ע״א (קידושין כט.)
כמו להמול. כלומר דהוא מקור כמו ׳להמול׳, ואינו ציווי, דאם היה ציווי הוי למכתב ׳המולו לכם׳, דהא ״לכם״ לשון רבים היא. וסיפא דקרא דכתיב (פסוק יב) ״ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר״, היינו מפני דקאי אבן הנימול, והנימול הוא יחיד, וישראל מצווים למולו, והם רבים. אבל לפרש ״המול״ צווי – לא יתכן אחריו ״לכם״ לשון רבים, ולפיכך אי אפשר לפרש רק כמו ׳להמול׳, ולא ציווי:
כמו להמול וכו׳. אע״פ שהוא לשון ציווי א״א שהוא ציווי שהרי כתיב אחריו ונמלתם:
As if it were written להמול ... [I.e.,] although it is in the imperative form, it cannot be a command. For the next verse states [the command]: "You shall circumcise...⁠"
זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם – שהן בדור זה, אברהם וישמעאל וילידי ביתו ומקנת כספו, וכן ״ובין זרעך אחריך״ בדורות הבאים.
המול לכם כל זכר – שרשו מ״מול״, והיא הסרת ערלה. ושורש אחר ״נמל״, כמו ״ונמלתם את בשר ערלתכם״,⁠1 ושניהם שוים בטעם, ואין בידי להבדיל ביניהן. כי מצאנו לשון זה תמיד נגד ערלה, כמו ״ומלתם את ערלת לבבכם״,⁠2 וכן תמיד. והוא הסרה קלה שאינו חותך דבר קשה, כי עור הערלה רכה ונוחה להכרת. כי לא מצאנו שורש זה רק על הסרה קלה, כמו ״כציץ יצא וימל״,⁠3 ״כחציר מהרה ימלו״,⁠4 ״וכראש שבולת ימלו״,⁠5 וכלם רכים וקלים להכרת. ואין בכל הגוף בשר נוח הכריתה כמוה, ועל כן השתמש בשורש זה תמיד על כריתת הערלה. ולפי הנראה לא פירש הכתוב באיזה מקום מן הגוף תהיה המילה.
וחז״ל אמרו6 בזה דברים, ודרשו ״מניין למילה שהיא באותו מקום? נאמר כאן ׳ערלתו׳, ונאמר להלן ׳וערלתם ערלתו את פריו׳.⁠7 מה להלן מקום שעושה פירות, אף כאן מקום שעושה פרי. ואמרו עוד רמז לו ׳ואתנה בריתי ביני ובינך, וארבה אותך׳.⁠8 ואמרו עוד שבמקום אחר מן הגוף יהיה בעל מום חוץ מאותו מקום. ואמרו עוד ׳וערל זכר׳, וכי יש ערל שאינו זכר? אלא ממקום שניכר אם הוא זכר או נקבה. וכזה פירש רש״י9 ז״ל. וראב״ע10 ז״ל אמר ״ערלתו, ידועה כי היא בערוה, ואין כאן ערלת לב ושפה ואזן כי כלם סמוכים״. כלומר לפי שלא מצאנו אלה11 רק סמוכים ללב או לאזן או לשפה, ולכן כאן שאינו סמוך הוא על הערוה. ורמב״ן ז״ל אמר שלפי דעתו ״הדבר מפורש בכתוב כי לא אמר ׳ונמלתם את ערלתכם׳ שיהיה הדבר בספק, וכן לא אמר ׳ערלת בשרכם׳ כמו שהוא ערלת לבבכם12 וערלת שפתכם,⁠13 אבל אמר ׳בשר ערלתכם׳, שתכרתו הבשר שהוא ערלה בכם, כלומר הבשר האוטם בכם. ואין בגוף בשר אוטם וכוסה אבר שיכרת הבשר ההוא וישאר בלי ערלה זולתי בשר החופה את העטרה שהזכירו חכמים״.⁠14 [עכ״ל]. אבל מי הגיד לנו שערלה הוא אוטם וחופה? שמא בשר אחד הוא שנקרא ערלה לפי שהוא מאוס? ואולם כל מה שדברו אמת, אבל כפי הפשט יראה לי שהאבר הידוע נקרא בלשון הקדש ״זכר״, וממנו הושאל על האיש. וכן ״נקבה״ שם לאותו מקום והושאל ממנו על האשה. ועל כן כתוב ״וילדה זכר, ואם נקבה תלד״. כי מעת הלידה ניכר באותן המקומות אם זכר אם נקבה, וכשיגדלו ויהיו איש ואשה יש סימנים אחרים. גם חז״ל השתמשו בשתי מלות האלו ואמרו בזכרותו15 ובנקבותה,⁠16 ״מעלה בזכורו״.⁠17 וטעם הִקָרֵא אבר זה כן, אולי שהוא מלשון זכירה. כי אין אבר באדם ישתנה18 מכח הזוכר לבד הוא, וזה הטעם מפורסם אין להאריך בו. וזהו ״המול לכם כל זכר״, כל אבר זכר. ואם כן מפורש האבר שבו ימולו. וכן אמרו בני יעקב לשכם ״אם תהיו כמונו, להמול לכם כל זכר״,⁠19 ולא אמרו ״להמול כל זכר בכם״. אבל ״להמול לכם כל זכר״ שב על הגוף שבו תהיה המילה. ואמר ״וימולו כל זכר כל יוצאי שער עירו״,⁠20 ולא אמר ״וימולו כל איש יוצאי שער עירו״, אבל סיפר המעשה שמלו כל זכר. ואח״כ אמר מי העושים ככה.
1. פסוק יא.
2. דברים י, טז.
3. איוב יד, ב.
4. תהלים לז, ב.
5. איוב כד, כד.
7. ויקרא יט, כג.
8. בראשית יז, ב.
9. בפסוק יד.
10. בפירושו על ויקרא יב, ג. והובאו דבריו ברמב״ן כאן.
11. פעל למול.
12. דברים י, טז.
13. לא מצאנו במקרא. ושמא יש כאן שגרת לשון על פי ״ערל שפתים״ (שמות ו, יב).
16. שם.
18. כלומר זיקפת האבר מפני מחשבתו של בעל האבר.
19. בראשית לד, טו.
20. שם לד, כד.
זאת בריתי אשר תשמרו – ענין המילה קורא כאן ברית, ואות ברית. לפי שאמר תחלה ששמירת הברית מצדו יתברך היא להיטיב לו ולזרעו אחריו, אמר עתה, ואתה מה שמוטל עליך לשמור הוא להמול לכם וגו׳. כל הגמול שאתם יכולים לגמול לי בעבור חסדי וטובותי, הוא לשמוע בקולי ולעשות מצוותי,⁠1 ובקיום המצוה הזאת, אתם שומרים את בריתי. ואף גם זאת, והיתה לכם לאות ברית (בראשית י״ז:י״א), המעשה הזה יהיה לכם לעולם לאות בבשרכם על הברית אשר כרתי ביני וביניכם.
1. ראה ר׳ דוד צבי הופמן בספרו ״על התפלה״ (הוצאת מוסד הרב קוק) עמוד ס״ד, ״נראה, שאם למרות כל יכלתו, שואל ה׳ משהו מאתנו, אם ביטא את רצונו בפנינו, שהוא רוצה שנמלא, הרי זה ניתן לקרוא מילוי רצון זה, או דרישה זו, בשם ׳ברכה׳⁠ ⁠⁠״.
המול – כמו להמול, והוא ענין כריתה:
כל זכר – יראה שהבן יקרא זכר בעבור האבר המוליד, כמו שנקראת הבת נקבה בעבור נקבותה, והאבר בעצמו נקרא מתחילה בלשה״ק זכר מלשון זכרון, כי יש לו ייחס עם הזכרון כידוע, וממנו הושאל אח״כ שם זכר על האיש כלו, וא״כ כבר פירש הכתוב המקום שימולו בו באמרו המול לכם כל זכר כלומר אבר הזכר:
בשר ערלתכם – יש לפרשו באחד משני פנים, האחד מלת בשר הוא כנוי לאבר המשגל בלה״ק כמו גדלי בשר (יחזקאל ט״ז), זב מבשרו או החתים בשרו מזובו, וערלה הוא שם לאותו עור המכסה את העטרה, והיה ראוי להסמיך ערלה לבשר כמו ונמלתם את ערלת בשרכם, ולומר ונמלתם את ערלת בשרכם, אמנם מצאנו דומים לזה כמו והעברתם שופר תרועה במקום תרועת שופר: ותרגומו (דיא פאָרהויט איירעס גליעדעס); והב׳ מלת בשר הוא בעצמו שם לעור החופה את הגיד, וכן קראוה במשנה ובתלמוד בשר החופה את רוב העטרה, וכן בכ״ק נקרא העור בשם בשר כמו דבקה עצמי לבשרי (תהלים ק״ב), כמ״ש הרד״ק שם שטעמו דבקה עצמי לעורי כענין צפד עורם על עצמם, ולפי שעור האדם אינו נפשט מן הבשר כעור הבהמה לכן יזכור בשר במקום עור, וכן יזכור עור במקום בשר, יאכל בדי עורו (ע׳ בפ׳ המקשה אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם): ואף שמלת בשר הוא סמוך לערלתכם מצאנו רבים שבאו במשקל הסמוך ואינם סמוכים, כמו במזרקי יין, חלוני שקופים, וכן ויסלף דברי צדיקים, שפי׳ דברים שמצודקים כמש״ש. ע״ש. ולפי״ז טעם בשר ערלתכם בשרכם הערל ותרגומו (אייער אונבעשניטטענעס פלייש); ויש הבדל בין שני הפירושים האלה והוא, אם נתנה פריעת מילה לא״א אם לא, כי לאופן השני נוכל לומר שבכוונה קראה התורה את העור בשם בשר, לכלול גם את הקרום הרך שלמטה מעור העליון הדבוק לבשר שהוא באמת כבשר עצמו, ואתי׳ כמ״ד בב״ר המול ימול מילה ופריעה, ואפשר שגם ציצין דעור הפריעה מעכבין וכדעת ר״ת שם בתוס׳ יבמות ד״ה סוף מילה. אמנם לאופן הראשון אפשר שלא דברה התורה רק מעור העליון לבד וכדעת רב שאמר (ביבמות ע״א) לא ניתנה פריעת מילה לא״א. וראיתי לרמב״ן ורשב״א שם שהקשו אהך דרב ממה דאיתא בב״ר לא נאמר בא״א את לפי שלא היה חסר רק חתוך בשר שכבר נתמעך ע״י תשמיש אבל ישמעאל שהיה ילד הוזקק לחתוך הערלה ולפרוע המילה לכך נאמר בו את, ע״ש שנדחקו ליישב, ומן התימה שלא הזכירו דבב״ר מבואר להדי׳ דנצטווה א״א במצות פריעה מהמול ימול וכדעת המקשה שם ביבמות על רב וקאי בקושיא כמ״ש התוס׳ שם ד״ה בקונטרס גרס - והנה ממה שאמרו רבותינו מנלן דמאותו מקום וגו׳ יראה כפירוש השני.
זאת בריתי אשר תשמרו וגו׳ – אשר תשמרו מאמר מוסגר, זאת בריתי ביני וביניכם וגו׳, והכוונה זאת המצוה אשר מאתי לכם, המול וגו׳ – ה׳ ביאר הענין לאברהם והתורה קיצרה, להיות המילה ידועה לישראל.
המול – נפעל משרש מול בפלס הִכּוֹן. והנה ידענו כי גם המצרים היו נמולים (ירמיהו ט׳:כ״ה) ורחוק הוא לומר שלמדו זה מאברהם; ונ״ל כי מתחלה היה מנהג המצרים שהכהנים לבדם ימולו, וה׳ צוה את אברהם שימול כל זכר, על דרך ואתם תהיו לי ממלכת כהנים {שמות י״ט:ו׳}, וכמו שמפרש והיה לאות ברית ביני וביניכם, כלומר שהמילה היא סימן התקשרות ישראל עם אלהיהם, וסימן גדולה ופרישות מהמון בני אדם, וזה עצמו היה המכוון במילת כהני מצרים; ואחר זמן אולי פשטה המילה בין המצרים גם בהמון. וסנכוניאטון הכנעני כתב כי אחר שבא רעב ודבר, Cronus הקריב לאביו Uranus את בנו יחידו, ונימול, וצוה לכל אנשיו לעשות כן; ונראה כי ספור זה נמשך מספור קורות אברהם (שמל את ביתו ועקד את יצחק יחידו) שנשתבש ביד הכנענים.
This is My pact that you will observe. “That you will observe” is a parenthetical phrase; the main idea is, “This is the pact between Me and you,” that is, “This is the commandment from Me to you, that you have circumcised,” etc. God explained the matter to Abraham, but the Torah account is abbreviated, since circumcision was well known to Israel.
that you have circumcised (himmol). The Hebrew is the nif ’al form of the root mul, on the model of hikkon [from the root kun]. We know that the Egyptians also were circumcised (see Jer. 9:25), but it is unlikely that they learned this from Abraham. It seems to me that the original Egyptian custom was that only the priests were circumcised, but that God commanded Abraham that all the males [of his family] be circumcised, on the order of, “You will be for me a kingdom of priests” (Exod. 19:6), and as it is explained [below in v. 11], “That will be a sign of alliance between Me and you.” Circumcision is the sign of the bond between Israel and their God, a sign of greatness and of separateness from the mass of people. This itself is what was signified by the circumcision of the Egyptian priests; but after some time, perhaps, the custom spread even among the Egyptian masses.
Sanchuniathon the Canaanite [Phoenician] wrote that after a famine and pestilence, Cronus offered up his only son to his father Uranus, and he became circumcised and ordered all his men to do the same [see below at Gen. 22:1]. Apparently, this story was taken from the story of Abraham (who had his household circumcised and bound his only son Isaac as a sacrifice), but it was corrupted by the Canaanites.
זאת בריתי וגו׳ – הלא דבר הוא שבפסוקנו המילה עצמה נקראת ״ברית״, משמע שעצם מעשה המילה הוא קיום הברית. אבל בפסוק הבא נקראת המילה ״אות ברית״ – הסימן של הברית, משמע שקיום הברית דורש יותר מאשר מעשה המילה עצמו. כל זה נאמר כאן במצוה הראשונה המיוחדת לישראל, מצוה שעצם טבעה סמלי; ודבר זה יכול לשמש לנו מפתח להבנת שתי בחינות בכל המצוות הדומות.
במצוות הסמליות נצטווינו מאת ה׳, לא רק לתת את דעתנו לרעיון המסומל בהן, אלא גם ובעיקר, לעשות את מעשה המצוה. זכירת הרעיון לעולם אינה תחליף לעשיית המעשה. אי⁠־עשיית המעשה כמוה כהתכחשות לרעיון; והנמנע מלעשות את אות הברית, הרי הוא מבטל את הברית עצמה (פסוק יד); עצם עשיית האות נקרא ״שמירת הברית״ (פסוק י).
מאידך, עשיית המעשה משיגה את מטרתה המלאה רק כשהייתה ל״אות״. הווי אומר, כשהושם על לב שיש כאן סימן, וכשהרעיון המסומל במעשה התעורר בקרבנו.
ואף על פי כן, עשיית המעשה היא הקיום העיקרי של המצוה. בעשיית המעשה אנו נותנים ביטוי לרעיון כדבר ה׳ הקיים לעד, ובאמצעותו אנו זוכרים ושומרים אותו כך.
מצוות מילה מפורטת לראשונה בשלושה פסוקים: ״המול לכם כל זכר״ (פסוק י); ״ונמלתם את בשר ערלתכם״ (פסוק יא); ״ובן שמונת ימים ימול״ (פסוק יב). יותר מהכל, מילה היא מצוה לאומית: ״המול לכם כל זכר״; הכלל חייב לדאוג לכך שכל זכר הנמנה עמו (״לכם״) יהיה מהול. עקב כך, ״ונמלתם״ – כל אחד מאתנו הוא נימול, ״והיה לאות״ וגו׳ – והמילה תהיה אות ברית עם הקב״ה. ואימתי צריכה המצוה להעשות? ״ובן שמונת ימים ימול״. חיוב זה מוטל לא רק על צאצאי אברהם, אלא גם על כל אלה שהיו לבני ביתו – ״יליד בית ומקנת כסף״.
רק בפסוק יג הוטלה המצווה על האב. האב הוא זה שחייב למול את בנו, אך לא כחובת אב על בנו. אלא כנציגו של בית המתייחס לאברהם, מוטלת עליו החובה כלפי הבנים הנולדים לביתו. כל הבנים של הבית נולדים ו״נקנים״ לכלל של עם אברהם, וכל נציגי הבית של עם אברהם חייבים למול את בניהם למען כלל זה.
לבסוף, בפסוק יד, הבן עצמו נעשה אחראי על מילת בשרו. הנמנע מלמול את עצמו מפר את הברית, ונכרת מעמו.
המול לכם – הוא צורת מקור של הנפעל משורש ״מול״. ברור גם ש״ימול״ (פסוקים יב–יד) נגזר משורש ״מול״, וכן גם ״וימל את בשר ערלתם״ (פסוק כג). מסתבר גם שהצורות ״נמול״ (פסוק כו) ו״נמלו״ (פסוק כז) הן צורת עבר של הנפעל משורש ״מול״, כמו ״נֵעוֹר״ (זכריה ב, יז) משורש ״עור״. לפי זה, ״וּנְמַלְתֶּם״ הוא צורה יוצאת דופן, במקום ״וּנְמוֹלְתֶּם״. בדומה לכך מצאנו בבניין הפעיל, ״הֵקַמְתִּי״ במקום ״הַקִימוֹתִי״. תיבת ״את״ אחרי נפעל – ״נמלתם את בשר״ – אינה סותרת הנחה זו, שהרי צירוף כזה מופיע בפסוק כה: ״בהמלו את בשר ערלתו״.
אחרים סבורים שישנו שורש נוסף: ״נמל״, בעל אותה משמעות של ״מול״. לדעתם, ״וּנְמַלְתֶּם״ הוא צורת עבר של בניין קל: ״עליכם למול״. ואכן הצורות ״נמול אברהם״ (פסוק כו) ו״נמלו״ (פסוק כז) מורות שקיים שורש כזה בעל משמעות זו, ומסתבר שצורות אלה נגזרות משורש פ״נ, למרות הדמיון לצורת ״נעור״ שנזכרה לעיל. אולם שורש ״נמל״ עצמו הוא פועל עומד: ״כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל״ (איוב יד, ב), וגם לפי דעה זו, ״ונמלתם״ פירושו: ״היו מוחלשים, מוכנעים, נימולים״.
״מול״, אין פירושו בדרך כלל: לחתוך, לכרות בשר ערלה. רק בהקשר לברית מילה הוא מופיע במובן זה. ״מול״ פירושו ״נגד״, כמו ב״והוא יושב ממלי״ (במדבר כב, ה). ״בְּשֵׁם ה׳ כִּי אֲמִילַם״ (תהלים קיח, י): ״בשם ה׳, אתנגד להם״. נמצא שכפועל, ״מול״ פירושו: להתנגד ולהגביל. ודאי שבהקשר לערלה, ״מול״ פירושו ״לכרות״, כעדות הפסוק ״ותכרות את ערלת בנה וגו׳ אז אמרה חתן דמים למולות״ (שמות ד, כה–כו). אך החיתוך אינו אלא אמצעי, ואילו התכלית והכוונה היא להתנגד, להגביל את הערלה, או ביתר דיוק: להתנגד לבשר הערלה, ולהשיבו לגבולותיו הראויים ע״י הסרת הערלה. בתחילה, הבשר הוא ״בשר ערלה״; ומשנכרתה הערלה, נעשה הבשר ״מול״: כחו הוגבל, והוא נסוג מפני הכח המתנגד לו.
נתבונן בביטויים ״ערל שפתים״ (שמות ו, יב); ״עֲרֵלָה אָזְנָם״ (ירמיהו ו, י); ״שְׁתֵה גַם⁠־אַתָּה וְהֵעָרֵל״ (חבקוק ב, טז); ״עֶרֶל לֵב״ (יחזקאל מד, ט); ולבסוף ב״ערלה״ – פירות שלוש השנים הראשונות. מכל הדוגמאות האלה עולה בבירור ש״ערל״ הוא מצב בו אדם מאבד שליטה על דבר הנמצא בדרך כלל תחת שליטתו. אדם הוא ״ערל אזן״ או ״ערל שפתים״ אם איבד שליטה על אזניו ושפתיו, והם פסקו להשמע לרצונו. אדם הוא ״ערל לב״ אם אינו שולט על נטיות לבו. ״הֵעָרֵל״: מצב של שלילת יכולת מוחלטת, איבוד שליטה על עצמו. במשך שלוש השנים הראשונות אנו ״ערלים״ ביחס לפירות; הפירות נמצאים במצב של ״ערלה״, ומופקעים משליטתנו. הניגוד הגמור ל״ערלה״ הוא ״הכנעה״: ״או אז יכנע לבבם הערל״ (ויקרא כו, מא). כאן הניגוד ל״ערלה״ הוא ״מילה״, שפירושה המילולי הוא: להתנגד, להשיב לגבולות ראויים.
מי הוא ״ערל בשר״? מי שאינו שולט על גופו ובשרו. הגוף לא נועד להיות האדון אלא ה״בשר״ – ה״מְבַשֵׂר״ והעבד של הרוח (עיין פירוש לעיל ב, כא). אך אם אין הגוף נכנע לרוח החפשית והמוסרית, הרי שהוא במצב של ״ערלה״, הוא ״בשר ערלה״.
המעשה המביע את כח ההתנגדות – את החופש המוסרי המתנגד לגוף המרדני – נקרא ״מילת בשר ערלה״. לא נאמר ״ונמלתם את ערלת בשרכם״, ״ימול את ערלת בשרו״, אלא ההיפך: ״בשר ערלתכם״, ״בשר ערלתו״. גוף בלתי מהול אינו נושא את אות הכניעה. ומשנחתכה הערלה, נושא הגוף כולו את אות הכניעה לרוח, המקיימת את החוק המוסרי האלקי.
ברית ה׳ תלויה בעיקר לא בשעבוד הרוח אלא בכניעת הבשר. ברית ה׳ עם ישראל אינה מכירה בפיצול נפש האדם, כלומר, אינה תומכת בדעה שעל הרוח להגביה לעולמות העליונים, ואילו לגוף מותר לשקוע ברפש תאוות החושים. אלא התנאי העיקרי לברית ה׳ הוא הכניעה המוסרית של כל דחפי הגוף. טהרת הגוף היא היסוד לקדושת החיים הרוחניים.
נמצא ש״מילה״ אינה אלא הביטוי הסמלי של החובה להתהלך לפני אל שדי ולהיות תמים, לחיות בחירות ובאומץ לב לפני האל האומר ״די״ לעולמו; ולהשלים את עצמו במעשים ובהימנעות ממעשים תוך שמירה על הגבולות הנקבעים ע״י מצוות ה׳. ״מילה״ היא קריאת ה״די״ מה״שדי״, המיועדת לגופנו.
המול לכם כל זכר – אות נצחי זה של התנאי היסודי לברית ה׳ עם אברהם ייעשה בגופו של הזכר. תפקיד הזכר בדרך כלל הוא להעביר לדורות הבאים את המסורות הרוחניות של האנושות (עיין פירוש לעיל א, כז); ובישראל תפקידו להעביר את המסורת המיוחדת של אברהם. בשפות אחרות, הזכר מבטא גבורה; אולם בעברית, ה״זכר״ הוא ה״זוכר״, ומשום כך רק הוא חייב בתלמוד תורה, בעוד שהנקבה מצווה בתפקיד הגדול של הכשרת התחום הארצי עבור הרוח. ומשהוכשרה הקרקע ע״י האשה, יכולה הרוח להתחבר לחומר, ורוח ה׳ תוכל לפרוח ולעשות חיל בארץ.
זאת בריתי – הנה יש הבדל בין ברית ובין אות ברית, למשל בברית מי נח הברית היה שלא יביא מבול והקשת אשר בענן היה אות הברית, אבל בברית המילה, המילה היא הברית והיא בעצמה אות ברית, ובאר תחלה איך שהיא הברית, שע״ז אמר זאת בריתי אשר תשמרו, המול לכם כל זכר, ר״ל שמצות המילה אינה רק כריתת בשר הערלה, רק שעם כריתת בשר הערלה תמולו גם ערלת האוזן וערלת השפה וערלת הלב, כי כ״ז שהערלה בבשר היא מתפשטת בכל הגויה בין על כח הלב והמחשבה בין על כח הדברי בין על השמיעה לדברי ה׳ ומצותיו, וע״י הסרת הערלה עפ״י מצוה חוקיית שחקק ה׳ תסירו כלל הערלה ותמולו לכם היינו לעצמכם עד שימול כל זכר, שכלל גוית הזכר תהיה נמולה בכל חלקי הגויה, כי יסיר קליפת החומר וחשכתו, וחייתו באור תראה, ובזה יתקיים הברית האלהי להיות לכם לאלהים, וערלת החומר לא תבדיל ביניכם לבין אלהיכם.
{Why is covenant once referred to as ‘brith’ andonce as ‘oth brith’?}
SUCH SHALL BE THE COVENANT. There is this difference between a covenant (brith) and a sign (oth). For instance: in the covenant of waters at the time of Noah, the covenant itself stipulated that He would not bring on a flood — while the rainbow in the cloud was a sign attesting to that covenant. In respect of the covenant of circumcision, the circumcision itself was at the same time both the covenant and the sign attesting to it.
First he explained what makes it a covenant — by the words: such shall be the covenant that you must keep between Me and you... every male among you shall be circumcised. Meaning: the commandment on circumcision entails not only the severing of the foreskin (orlath basar — uncircumcised part of the flesh), but with this cutting away of the foreskin you will also be circumcising the orlah of the ear and of the lips and of the heart. For, as long as the foreskin is yet in the flesh it diffuses throughout the body, affecting the power of the heart and of thought and the power of speech and the Capacity to heed the words of God and His commandments. And by removing the foreskin in accordance with this commandment, made law by divine legislation1, you will be removing the whole aspect of orlah imperfection. Get yourselves circumcised — within your very selves — until every male shall be circumcised: every aspect of body maleness will become circumcised throughout the body. The husk and murkiness of gross matter He will remove and his life shall see the light2.
Thus will be fulfilled God’s covenant to be ‘Elo-him’ to you, and the orlah of materiality will no longer separate between you and your God3.
1. Covenant is not something directly perceived, as one would perceive a physical object — and hence, at least for the practical mind, a sign is required. Conversely, any physical thing could mean anything at all: the surgical act may have or be given any interpretation, or be of no significance whatever. It is the blessing at the performance that makes of the act an overt psychological-ruhani event, incorporating ontological ramifications mediated by God, so to speak.
2. Job 33:28.
3. Isa. 59:2.
המול לכם כל זכר1: כעת2 בהיותם גדולים, וכן לזרעו3 מי שלא נימול בהיותו בן שמונה על פי איזו סיבה, מצוה למול את הערל הגדול.
1. רבינו יבאר את פשר כפילות הציוויים בפרשת ברית מילה בפסוקים אלו, ע״פ פשוטו.
2. כל אנשי בית אברהם, במצבם הנוכחי. וכעין זה פירש רש״י בד״ה ״ביני וביניכם״ – ׳אותם של עכשיו׳. וענין זה נכלל במאמר חז״ל קדושין כט,א: ״המול לכם״ – מכאן דהיכי דלא מהליה אבוהא מחייבי בי דינא למימהלי.
3. ״ובין זרעך אחריך״.
זאת... ביני וגו׳ – ״ביני״ הוא ביאור נוסף על ״בריתי״, כלומר הברית הקיימת ביני וכו׳.
וביניכם ובין זרעך – ״וביניכם״ מוסב על אברהם ובני ביתו, ורק ״ובין זרעך״ מדבר בעם ישראל.
המול – מקור בנפעל,⁠1 במשמעות הציווי.
1. השווה איוולד § 328 c.
המול לכם – מכאן דהיבי דלא מהלי׳ אבוהא מחייבי בי דינא לממהלי.⁠1 (קדושין כ״ט.)
כל זכר – כל – לרבות אנדרוגינוס.⁠2 (שבת קל״ה.)
1. סמך על הלשון המול לכם, משום דפשטות הענין בעצמו מורה דפסוק זה לא איירי בחלות המצוה על הנמול בעצמו, כיון דמעיקר המצוה היא בבן שמונת ימים, ולא יתכן שאז יהי׳ חל עליו ממש צווי, ומדכתיב לכם דריש דקאי על הב״ד. ובדבר חיוב האב יתבאר אי״ה לפנינו בפ׳ וירא בפ׳ וימל אברהם את יצחק בנו.
2. לחיוב מילה בכלל ולחיוב מילה בשמיני, ובכ״ז אין מילתו דוחה את השבת, כפי שיתבאר לקמן בפסוק י״ד, וטעם הדבר משום דדחית שבת נוהגת רק במי שיש במניעתו איסור כרת, אבל אנדרוגינוס מכיון שאם לא מל אינו חייב כרת, אינו דוחה את השבת. וטעם הדבר שאין בו כרת נראה משום דלקמן בפסוק י״ד בעונש כרת לא כתיב כל זכר, רק זכר לבד, וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה, ובעלמא היכא דכתיב זכר לבד ממעטינן אנדרוגינוס, כמו בפסח דכתיב זכר ממעט אנדרוגינוס, ובפ׳ משפטים וילדה לו בנים ממעטינן אנדרוגינוס [ושם בן הוא כמו שם זכר], וכן בנדה כ״ח ב׳ הזכר – להוציא טומטום ואנדרוגינוס, ועוד כהנה, ולכן כאן במילה דכתיב בעונש וערל זכר – מוציא אנדרוגינוס מכרת – משא״כ בפסוק שלפנינו בחיוב מילה בכלל ובפסוק י״ב הסמוך בחיוב מילה לשמונה כתיב כל זכר מרבינן אנדרוגינוס, כמו בעלמא דכל בא לרבות.
מוני המצוותתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מכתבי הרמב״םרד״קעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144