זאת בריתי וגו׳ – הלא דבר הוא שבפסוקנו המילה עצמה נקראת ״ברית״, משמע שעצם מעשה המילה הוא קיום הברית. אבל בפסוק הבא נקראת המילה ״אות ברית״ – הסימן של הברית, משמע שקיום הברית דורש יותר מאשר מעשה המילה עצמו. כל זה נאמר כאן במצוה הראשונה המיוחדת לישראל, מצוה שעצם טבעה סמלי; ודבר זה יכול לשמש לנו מפתח להבנת שתי בחינות בכל המצוות הדומות.
במצוות הסמליות נצטווינו מאת ה׳, לא רק לתת את דעתנו לרעיון המסומל בהן, אלא גם ובעיקר, לעשות את מעשה המצוה. זכירת הרעיון לעולם אינה תחליף לעשיית המעשה. אי־עשיית המעשה כמוה כהתכחשות לרעיון; והנמנע מלעשות את אות הברית, הרי הוא מבטל את הברית עצמה (פסוק יד); עצם עשיית האות נקרא ״שמירת הברית״ (פסוק י).
מאידך, עשיית המעשה משיגה את מטרתה המלאה רק כשהייתה ל״אות״. הווי אומר, כשהושם על לב שיש כאן סימן, וכשהרעיון המסומל במעשה התעורר בקרבנו.
ואף על פי כן, עשיית המעשה היא הקיום העיקרי של המצוה. בעשיית המעשה אנו נותנים ביטוי לרעיון כדבר ה׳ הקיים לעד, ובאמצעותו אנו זוכרים ושומרים אותו כך.
מצוות מילה מפורטת לראשונה בשלושה פסוקים: ״המול לכם כל זכר״ (פסוק י); ״ונמלתם את בשר ערלתכם״ (פסוק יא); ״ובן שמונת ימים ימול״ (פסוק יב). יותר מהכל, מילה היא מצוה לאומית: ״המול לכם כל זכר״; הכלל חייב לדאוג לכך שכל זכר הנמנה עמו (״לכם״) יהיה מהול. עקב כך, ״ונמלתם״ – כל אחד מאתנו הוא נימול, ״והיה לאות״ וגו׳ – והמילה תהיה אות ברית עם הקב״ה. ואימתי צריכה המצוה להעשות? ״ובן שמונת ימים ימול״. חיוב זה מוטל לא רק על צאצאי אברהם, אלא גם על כל אלה שהיו לבני ביתו – ״יליד בית ומקנת כסף״.
רק בפסוק יג הוטלה המצווה על האב. האב הוא זה שחייב למול את בנו, אך לא כחובת אב על בנו. אלא כנציגו של בית המתייחס לאברהם, מוטלת עליו החובה כלפי הבנים הנולדים לביתו. כל הבנים של הבית נולדים ו״נקנים״ לכלל של עם אברהם, וכל נציגי הבית של עם אברהם חייבים למול את בניהם למען כלל זה.
לבסוף, בפסוק יד, הבן עצמו נעשה אחראי על מילת בשרו. הנמנע מלמול את עצמו מפר את הברית, ונכרת מעמו.
המול לכם – הוא צורת מקור של הנפעל משורש ״מול״. ברור גם ש״ימול״
(פסוקים יב–יד) נגזר משורש ״מול״, וכן גם ״וימל את בשר ערלתם״
(פסוק כג). מסתבר גם שהצורות ״נמול״
(פסוק כו) ו״נמלו״
(פסוק כז) הן צורת עבר של הנפעל משורש ״מול״, כמו ״נֵעוֹר״
(זכריה ב, יז) משורש ״עור״. לפי זה, ״וּנְמַלְתֶּם״ הוא צורה יוצאת דופן, במקום ״וּנְמוֹלְתֶּם״. בדומה לכך מצאנו בבניין הפעיל, ״הֵקַמְתִּי״ במקום ״הַקִימוֹתִי״. תיבת ״את״ אחרי נפעל – ״נמלתם את בשר״ – אינה סותרת הנחה זו, שהרי צירוף כזה מופיע בפסוק כה: ״בהמלו את בשר ערלתו״.
אחרים סבורים שישנו שורש נוסף: ״נמל״, בעל אותה משמעות של ״מול״. לדעתם, ״וּנְמַלְתֶּם״ הוא צורת עבר של בניין קל: ״עליכם למול״. ואכן הצורות ״נמול אברהם״
(פסוק כו) ו״נמלו״
(פסוק כז) מורות שקיים שורש כזה בעל משמעות זו, ומסתבר שצורות אלה נגזרות משורש פ״נ, למרות הדמיון לצורת ״נעור״ שנזכרה לעיל. אולם שורש ״נמל״ עצמו הוא פועל עומד: ״כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל״
(איוב יד, ב), וגם לפי דעה זו, ״ונמלתם״ פירושו: ״היו מוחלשים, מוכנעים, נימולים״.
״מול״, אין פירושו בדרך כלל: לחתוך, לכרות בשר ערלה. רק בהקשר לברית מילה הוא מופיע במובן זה. ״מול״ פירושו ״נגד״, כמו ב״והוא יושב ממלי״
(במדבר כב, ה). ״בְּשֵׁם ה׳ כִּי אֲמִילַם״
(תהלים קיח, י): ״בשם ה׳, אתנגד להם״. נמצא שכפועל, ״מול״ פירושו: להתנגד ולהגביל. ודאי שבהקשר לערלה, ״מול״ פירושו ״לכרות״, כעדות הפסוק ״ותכרות את ערלת בנה וגו׳ אז אמרה חתן דמים למולות״
(שמות ד, כה–כו). אך החיתוך אינו אלא אמצעי, ואילו התכלית והכוונה היא להתנגד, להגביל את הערלה, או ביתר דיוק: להתנגד לבשר הערלה, ולהשיבו לגבולותיו הראויים ע״י הסרת הערלה. בתחילה, הבשר הוא ״בשר ערלה״; ומשנכרתה הערלה, נעשה הבשר ״מול״: כחו הוגבל, והוא נסוג מפני הכח המתנגד לו.
נתבונן בביטויים ״ערל שפתים״
(שמות ו, יב); ״עֲרֵלָה אָזְנָם״
(ירמיהו ו, י); ״שְׁתֵה גַם־אַתָּה וְהֵעָרֵל״
(חבקוק ב, טז); ״עֶרֶל לֵב״
(יחזקאל מד, ט); ולבסוף ב״ערלה״ – פירות שלוש השנים הראשונות. מכל הדוגמאות האלה עולה בבירור ש״ערל״ הוא מצב בו אדם מאבד שליטה על דבר הנמצא בדרך כלל תחת שליטתו. אדם הוא ״ערל אזן״ או ״ערל שפתים״ אם איבד שליטה על אזניו ושפתיו, והם פסקו להשמע לרצונו. אדם הוא ״ערל לב״ אם אינו שולט על נטיות לבו. ״הֵעָרֵל״: מצב של שלילת יכולת מוחלטת, איבוד שליטה על עצמו. במשך שלוש השנים הראשונות אנו ״ערלים״ ביחס לפירות; הפירות נמצאים במצב של ״ערלה״, ומופקעים משליטתנו. הניגוד הגמור ל״ערלה״ הוא ״הכנעה״: ״או אז יכנע לבבם הערל״
(ויקרא כו, מא). כאן הניגוד ל״ערלה״ הוא ״מילה״, שפירושה המילולי הוא: להתנגד, להשיב לגבולות ראויים.
מי הוא ״ערל בשר״? מי שאינו שולט על גופו ובשרו. הגוף לא נועד להיות האדון אלא ה״בשר״ – ה״מְבַשֵׂר״ והעבד של הרוח (עיין פירוש לעיל ב, כא). אך אם אין הגוף נכנע לרוח החפשית והמוסרית, הרי שהוא במצב של ״ערלה״, הוא ״בשר ערלה״.
המעשה המביע את כח ההתנגדות – את החופש המוסרי המתנגד לגוף המרדני – נקרא ״מילת בשר ערלה״. לא נאמר ״ונמלתם את ערלת בשרכם״, ״ימול את ערלת בשרו״, אלא ההיפך: ״בשר ערלתכם״, ״בשר ערלתו״. גוף בלתי מהול אינו נושא את אות הכניעה. ומשנחתכה הערלה, נושא הגוף כולו את אות הכניעה לרוח, המקיימת את החוק המוסרי האלקי.
ברית ה׳ תלויה בעיקר לא בשעבוד הרוח אלא בכניעת הבשר. ברית ה׳ עם ישראל אינה מכירה בפיצול נפש האדם, כלומר, אינה תומכת בדעה שעל הרוח להגביה לעולמות העליונים, ואילו לגוף מותר לשקוע ברפש תאוות החושים. אלא התנאי העיקרי לברית ה׳ הוא הכניעה המוסרית של כל דחפי הגוף. טהרת הגוף היא היסוד לקדושת החיים הרוחניים.
נמצא ש״מילה״ אינה אלא הביטוי הסמלי של החובה להתהלך לפני אל שדי ולהיות תמים, לחיות בחירות ובאומץ לב לפני האל האומר ״די״ לעולמו; ולהשלים את עצמו במעשים ובהימנעות ממעשים תוך שמירה על הגבולות הנקבעים ע״י מצוות ה׳. ״מילה״ היא קריאת ה״די״ מה״שדי״, המיועדת לגופנו.
המול לכם כל זכר – אות נצחי זה של התנאי היסודי לברית ה׳ עם אברהם ייעשה בגופו של הזכר. תפקיד הזכר בדרך כלל הוא להעביר לדורות הבאים את המסורות הרוחניות של האנושות (עיין פירוש לעיל א, כז); ובישראל תפקידו להעביר את המסורת המיוחדת של אברהם. בשפות אחרות, הזכר מבטא גבורה; אולם בעברית, ה״זכר״ הוא ה״זוכר״, ומשום כך רק הוא חייב בתלמוד תורה, בעוד שהנקבה מצווה בתפקיד הגדול של הכשרת התחום הארצי עבור הרוח. ומשהוכשרה הקרקע ע״י האשה, יכולה הרוח להתחבר לחומר, ורוח ה׳ תוכל לפרוח ולעשות חיל בארץ.