×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ה) וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֣י אֶל⁠־אַבְרָם֮ חֲמָסִ֣י עָלֶ֒יךָ֒ אָנֹכִ֗י נָתַ֤תִּי שִׁפְחָתִי֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וָאֵקַ֖ל בְּעֵינֶ֑יהָ יִשְׁפֹּ֥ט יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽיׄךָא׃
Sarai said to Avram, "The wrong done to me is your responsibility! I gave my maidservant into your bosom, and when she saw that she had conceived, I was dishonored in her eyes. May Hashem judge between me and you!⁠"
א. וּבֵינֶֽיׄךָ =ל,ש1,ק3,ו (יש נקודה מעל האות י׳ השנייה).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ חננאלרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[כג] 1ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך, ר״י בשם ריבר״ס חומסני אתה בדברים למה שאתה שומע בקלוני ושותק, ר״ב בשם ראב״כ אמר בעי דינא גבך, משל לב׳ בנ״א חבושים בבית האסורים נמצא המלך עובר, א״ל חד תבע דיקי דידי, אמר אפקוהו, א״ל חבריה ובעי דינא גבך, אילו אמרת תבוע דיקו דידן כמה דאפקך כן אפקני, וכדו דאמרת תבוע דיקו דידי לך אפיק לי לא אפיק, כך אלו אמרת ואנו הולכים ערירים כמה דיהיב לך כן יהיב לי, וכדו דאמרת אנכי הולך ערירי (בראשית ט״ו:ב׳), לך יהיב ולי לא יהיב. משל לב׳ בני אדם שהלכו ללוות זרע מן המלך א״ל תשאיל לי זרע, אמר ויהבון ליה, א״ל חברי׳ בעי דיני גבך, אילו אמרת תשאיל לנו זרע כמה דיהב לך כן הוה יהיב לי, ה״נ אלו אמרת הן לנו לא נתת זרע כמה דיהיב לך הוה יהיב לי, וכדו דאמרת הן לי לא נתת זרע (בראשית ט״ו:ג׳) לך יהיב לי לא יהיב, ר׳ נחמיה בש״ר אבין אמר חימסה פניו. (בראשית רבה מ״ה)
[כד] 2חמסי עליך, מהו חמסי שחיטטה אותו וחימסה פניו כנמיה. (ילמדנו)
[כה] 3חמסי עליך, ורבנן אמרי ד׳ מדות נאמרו בנשים כו׳ ר״י בר נחמיה אמר אף אסטטניות ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך. (בראשית רבה מ״ה)
[כו] 4אנכי נתתי שפחתי בחיקך, שתשמש עמה (ודוגמא לדבר יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה ושכבה בחיקך) (מלכים א א׳:ב׳). (שכל טוב)
[כז] 5ישפט ה׳ ביני וביניך, [נקוד על וביניך] שלא אמרה אלא על הגר בלבד, וי״א על המטילים מריבה בינו לבינה. (ספרי בהעלותך ס״ט)
[כח] 6ישפט ה׳ ביני וביניך, האומרת לבעלה השמים ביני לביניך יעשו דרך בקשה ביניהם שכן מצינו באברהם שאמרה לו שרה ישפוט ה׳ ביני וביניך. (תוספתא סוטא פ״ה)
[כט] 7ישפט ה׳ ביני וביניך, כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה, שנאמר ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וגו׳, וכתיב (בראשית כ״ג:ב׳) ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה והנ״מ דאית ליה דיינא בארעא. (ב״ק צג)
[ל] 8ישפט ה׳ ביני וביניך, תמן תנינן עשר נקודות בתורה, ישפוט ה׳ ביני וביניך יו״ד שביניך נקוד, מלמד ששרה אמנו אומרת תחזור הגר לשפחתה, ואברהם אבינו היה אומר לאחר שעשינו אותה גבירה אנו חוזרין ומשעבדין אותה חלול שם שמים בדבר, אם כן יכריע המקום על דברי ועל דבריך שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בראשית כ״א:י״ב), מה ראשונה על אודות הגר אף שניה על אודות הגר. (מדרש משלי פכ״ו כ״ד)
[לא] 9ישפט ה׳, יו״ד דישפוט קטנה מכל יו״ד לפי שאסור לספר בגנות חבירו. (אור האפלה)
[לב] 10ישפט ה׳ ביני וביניך, ר׳ תנחומא אמר כן כל מי שהרתיק אחר מדת הדין לא יצא שפוי מתחת ידי׳ ראוי׳ היתה שרה להגיע לשניו של אברהם וע״י ישפוט ה׳ ביני וביניך נמנעו מחייה מ״ח שנה. (בראשית רבה מ״ה)
[לג] 11ביני וביניך, א״ר הושעיא בינך כת׳ כבר כתיב ויבא אל הגר ותהר (בראשית ט״ז:ד׳), מה ת״ל הנך הרה (בראשית ט״ז:י״א), אלא מלמד שנכנסה בה עין רעה והפילה עוברה. (בראשית רבה מ״ה)
1. חומסני אתה בדברים, דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני (מהגר) ושותק, פרש״י, וס״א גרסו כן בב״ר שומע בזיוני, תבוע דיקו, דין ומשפט שלי שיוציאו אותי מבית האסורים. חימסה פניו, פי׳ בערוך משרטת וחוטטת פניו (מת״כ) וכן מבואר לפנינו מאמר כד. מילמדנו, ואינו דורש כמ״ד חמסי עליך חמס דברים אלא שחימסה פניו. ויש גרסאות ״בפניו״ ועי׳ ברד״ל ולעיל מאמר כ. ובס׳ דברי שלום לר׳ יצחק אדרבי כ׳ חימסא בפניו כלו׳ שהגר היתה מבזה לשרה בפניו של אברם ושותק, ומדברי הילמדנו מבואר דא״א לפרש כן.
2. מאמר זה מילמדנו מובא בערוך ערך חמס, והוא כדרשת ר״נ בב״ר לעיל מאמר כג. ומובא גם במדרש הגדול.
3. אסטטניות, מורדת, ובמ״ע פי׳ אסטנות בלשון יון מחלוקת ערעור וקטטה, ועי׳ לעיל בתורה שלמה פ״ג מאמר כט, בבאור וצרף לכאן. ולעיל מאמר כג, כד.
4. מענין זה יש בסדא״ר פכ״ז לא גלגל הקב״ה והוציא את ישראל ממצרים אלא בשביל שרה ורבקה, רחל ולאה, בשכר שתפשה שרה את הגר והעלתה למטתו של אברהם, ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן.
5. במס׳ סופרים עשר נקודות בתורה, אלו הן ישפוט ה׳ ביני וביניך, על י׳ שביניך נקוד. וכ״ה בפרקא דרבינו הקדוש (גרינהוט), ודרש הנ״ל מובא באדר״נ נו״א פל״ד, נו״ב פל״ז, במדב״ר ג. ובמדרש חסרות ויתרות מוסיף על המאמר הנ״ל אתה למד מיכן שהחזיר עליה הכתוב את הדין, וכן דורש לקמן מאמר כט. וצ״ע לפי דרש זה שלא אמרה אלא על הגר ולא על אברהם מנ״ל להוכיח כן, ואולי דורש כן אפילו בזה שמסרה הדין על הגר או אחרים המטילים מריבה בינו לבינה, ועי׳ לקמן מאמר לג. ובמחזור ויטרי צד תרפד. ובלק״ט במדבר צז: ובמדרש אגדה למה נקוד על וביניך, לפי שלא אמרה אלא על הגר, ולפי שמסרה עליו דין מיתה תחלה.
6. במס׳ נדרים פרק י״א מי״ב, האומרת שמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה, ומפרש בגמ׳ דטוענת שאינו יורה כחץ כלומר דברים דקמי שמיא גליא ואינה יכולה לברר. אמנם בירושלמי נדרים שם הי״ב מפרש שמים ביני לבינך כמא דשמיא רחיקין מן ארעא כן תהא האי איתתא רחיקא מן ההוא גברא, יעשו דרך בקשה, אמר ר״ה יעשו סעודה והן מתרגלין לבוא דרך סעודה, וכן הביא הר״ן שם ואע״ג דאמרינן בהגדה שאמרה לו שרה אמנו לאברהם השמים ביני לבינך שנאמר ישפוט ה׳ ביני וביניך דלמא היינו שהוא מרוחק ממנה לגמרי כגון שרה שהיתה טוענת על אברהם שריחקה מחמת הגר ובירושלמי נמי הכי משמע כו׳ ואפשר דלשון השמים ביני לבינך כולל הכל. וכ״כ בשטה מקובצת שם דיש מן הגאונים שפירשו השמים ביני לבינך כלומר שאינו נזקק לה כלל וכמו שאמרו בהגדה שרה כו׳, וכן אמרו בירוש׳ כו׳, וכ״כ במאירי שם והוסיף ואברהם ודאי לא קראה שרה עליו חמס בכך אלא על שהיה מתרחק ממנה מכל וכל מחמת הגר. וכ״כ הראב״ד בהשגות בהל׳ אישות פי״ד הט״ז דאמרו בהגדה שרה אמנו אמרה לא״א השמים בינו לבינה שהרחיקה בשביל הגר, ובעיקר הדין פוסק גם הרמב״ם שם דהשמים ביני לבינך כולל אף אם טענה שמורד בתשמיש וכמבואר בירושלמי וכ״מ ברש״י יבמות קיב. עיי״ש בתוס׳ שתמהו עליו ולא הביאו מהירושלמי. ויעשו דרך בקשה פי׳ הראשונים שמבקשין אותה שלא תטעון עליו, והמאירי מביא דגאונים הראשונים מפרשים שירבו בתפלה שתתעבר הימנו כדי שיהא כריסה מכחישה, והנה הגדה הנ״ל שהביא הר״ן כנראה כוון להתוספתא אמנם מלשון הראב״ד וש״ר נראה שמפורש היה בהגדה ששרה אמרה השמים ביני לביניך שהרחיקה בשביל הגר, וזה אינו מפורש בתוספתא ובמדרשים לפנינו. [וסוף מאמר התוספתא שלפנינו ראה לקמן כא, כב. וזהו ענין בפני עצמו כי עדיין לא נולד ישמעאל, וראה לקמן מאמר ל. מבואר הטענה שהיה בין אברהם לשרה] אמנם בע״כ צריך לפרש כן בהתוספתא, ואפשר להביא מכאן ראיה לפי׳ הגאונים שכ׳ המאירי דיעשו דרך בקשה היינו שירבו בתפלה כמו שהיה באברהם, ועי׳ בתרגומים כאן.
7. ר״ה טז: וברש״י מוסר דין כמו ישפוט ה׳ ביני וביניך אומרים כלום ראוי הוא שיענש חבירו על ידו, ועי׳ לקמן מאמר לב. ובחזקוני כ׳ אמרינן במס׳ ר״ה כל המוסר דין על חבירו נענש תחלה כמו שפירש״י הכא שהכניסה עין הרע בעבורה. ודברים אלו תמוהים דהרי רש״י שהוא מב״ר מאמר לג. מיירי ששרה הכניסה עין הרע בעבורה של הגר, ואיך אפשר לפרש בזה שהמוסר דין על חבירו נענש תחלה שקאי על שרה שאמרה ישפוט כו׳, ואולי חסר כאן באמצע הדבור, ודברי רש״י שהביא הוא ענין בפ״ע.
8. לעיל מאמר כז. בבאור, ועי׳ לקמן כא, יב. מתוספתא סוטה פ״ה. ועי׳ בתיב״ע דשרה שחררה אותה ולעיל מאמר יח. ויש לפרש המאמר הנ״ל דבזה היה הדו״ד בין אברם לשרה, שאברם חשב ששרה שחררה שפחתה לגמרי בעת שמסרה אותה לו לאשה, ושרה אמרה שמסרה אותה לו רק בתורת שפחה ולא שחררה אותה, ועי׳ מענין זה בכתו׳ עט. וגיטין לט. ולקמן פי״ז מאמר נא. בבאור. ומ״ש בפי׳ אוה״ח כאן ולא העיר מהנ״ל, ועי׳ לקמן מאמר מ. בבאור ממ״א, ובפי׳ ידי משה בב״ר מ״ה ו. מביא ממדרש תנחו׳ כת״י מלמד שאמרה לו נחזירנה לשפחה ואברהם אמר אפשר מאחר שעשינו אותה גבירה אנו חוזרין ומשעבדין בה עכ״ל, והוא כדברי המאמר הנ״ל.
9. כן הוא גם בכת״י מדרש הבאור, ובשאר המדרשים שמנו אותיות קטנות שבתורה לא הביאו זאת וצ״ע.
10. שהרתיק, שדפק אחר מדה״ד לעוררה, לא יצא שלם בלי פגע מתחת ידיה. מ״ח שנה, ס״א ל״ח שנה וכן הוא בלקח טוב וגי׳ שלפנינו עיקר כי אברהם חי קע״ה ושרה קכ״ז, ונמצא חסר לה מ״ח שנה, וכ״ה ברב״ח ועי׳ לעיל מאמר כט.
11. בינך כתיב, בלק״ט כלומר הבן שלך היינו דכתיב הנך הרה וילדת בן. ועי׳ בפירש״י כאן, ומשמע שגורס בב״ר ביניך כתיב, וכן הוא לפי המסורה בשאר מקומות במקרא ובינך וכאן וביניך מלא בתרי יודי״ן ונקוד על יו״ד בתראה כלעיל מאמר כז. וכן הוא בשכל טוב וביניך מלא יו״ד שנתנה שרה עין הרע בעיבורה הראשון והפילה לכך אמר לה המלאך הנך הרה ויולדת בן של קיימא, וברבינו בחיי לפי שמצינו וביניך מלא ויש בו ב׳ יודי״ן יש לדרוש שהפכה פניה כלפי הגר ולה אמרה ישפוט ה׳ ביני וביניך וכו׳, כלומר, העובר שבך וזה טעם שהכניסה עין הרע.
וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם דִּין לִי עֲלָךְ אֲנָא יְהַבִית אַמְתִּי לָךְ וַחֲזָת אֲרֵי עַדִּיאַת וְקַלִית בְּעֵינַהָא יְדִין יְיָ בֵּינָא וּבֵינָךְ.
Sarai said to Avram, “I have a judgment against you. I gave my maid to you and when she saw that she had conceived, I became slight in her eyes. Let Hashem judge between me and you.”

וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה׳ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ
וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם דִּין לִי עֲלָךְ אֲנָא יְהַבִית אַמְתִּי לָךְ וַחֲזָת אֲרֵי עַדִּיאַת וְקַלִּית בְּעֵינַהָא יְדִין ה׳ בֵּינַא וּבֵינָךְ
תרגום לכבוד אברהם
א. לכבוד האבות, אונקלוס מרכך לשונות המביעים יחסים קשים בתוך המשפחה.⁠1 מטעם זה, שלא לתאר את אברהם כמי שחמס את שרה, נמנע מלתרגם ״חֲמָסִי עליך״ בתרגום מילולי כתרגומו לעיל ״וַתִּמָּלֵא הארץ חמס״ (בראשית ו יא) ״וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין״, גזלנים. תחת זאת תרגם ״דִּין לִי עֲלָךְ״ כדרשת חז״ל, שמסרה דינו לשמים.⁠2 והסיפא ״יִשְׁפֹּט ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״יְדִין ה׳⁠ ⁠⁠״ מסייעת לו. אבל שאר התרגומים לא נמנעו מלנקוט לשון חריפה כבמיוחס ליונתן ״יִתְגְלֵי קֳדָם ה׳ עוּלְבָּנִי״.
לשון נקייה
ב. חֵיק, הָרֶוַח שבין הזרועות לחזה, מתורגם חַן, כגון בכבשת הרש ״וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב״ (שמואל ב יב ג) ״וּבְחַנֵיהּ שָׁכְבָא״. אבל לכבוד אברהם ולהרחקת החיבוק המשתמע מתרגום חֵיק, ת״א ״נתתי שפחתי בְּחֵיקֶךָ״ – ״יְהַבִית אַמְתִּי לָךְ״ בלשון נקייה. 3 וכן, לנקיות הלשון, תרגם ״אשת חיקך״ (דברים יג ז) ״אִיתַת קְיָמָךְ״ כמבואר שם.⁠4 בדומה לכך, גם יוב״ע תרגם בלשון נקייה ״וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ״ (מלכים א א ב) ״וְתִשְׁכּוֹב לְוָתָךְ״, לכבוד דוד. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ״ – ״וִיהַבְתָּהּ לְמִשְׁכּוֹב בְּעִיטְפָךְ״, ברמיזה מפורשת לחיי אישות.
1. ראה דוגמאות בפסוק ״עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי״ (בראשית ל ח).
2. כבבא קמא צג ע״א: ״אמר רב חנן: המוסר דין על חבירו – הוא נענש תחילה, שנאמר: ״ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך״, וכתיב: ״ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה״. וראה ״נפש הגר״.
3. כך נכון כעדות ״מתורגמן״, ערך חן: ״וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב – וּבְחֵינֵיהּ תִשׁכּוּב, ובדפוס של ונציא מצאתי וּבְחֵיקֵיהּ והוא טעות״. וכן תיוב״ע ״וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ״ (שמואל ב יב ח) ״בְּחַנָךְ״, לדעת ״ערוך השלם״ (ערך חן 1) חַן היא מלה ארמית סורית במשמע חיק, ונגזרה מן הערבית שבה חַן משמעו רחמים, והוסב לחיק – מקום הרחמים והחיבה. אבל חֵיק במשמע בֵּית קִבּוּל, יְסוֹד כגון ״וְהַחֵיק לָהּ אַמָּה סָבִיב״ (יחזקאל מג יז) תיוב״ע ״וְתַשְׁוִיתָא״ [כת״א: ״יְצוּעִי״ (בראשית מט ד) ״שִׁיווּיִי״, לשון מַצַּע, דבר השווה]. וראה גם ביאורנו לפסוקים ״הָבֵא נא ידך בְּחֵיקֶךָ״ (שמות ד ו) ״בְּעִטְפָךְ״, ״כי תאמר אלי שאהו בחיקך״ (במדבר יא יב) ״סוֹבַרְהִי בְּתוּקְפָּךְ״.
4. אולי מפני שבלשון חז״ל הונח ״חיק״ גם ליחסי אישות כבמגילה יג ע״ב: ״שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי״. על לשון נקייה בת״א ראה בפסוק ״ויבאו האנשים על הנשים״ (שמות לה כב).
ואמרת שרי לות אברם דיני ועל בני מחוסי ושרוי צערי מסיר בידך שבקיתא ארעי ובית תלדוותי ובייתי׳ דאבה ואתית יתיה עמך בהימנו עליתב עמך קדם מלכיג דארעא קדם פרעה מלכא דמצרים וקדם אבימל׳ מלכא דגררד ואמרת אחי הוא מן בגלל דלאה יקטלון יתך וחמית דלא הויינה ילדהו ונסיבת להגר מצריתא אמתיז ויהבת יתה לך לאתה ואמרית היא תלד ואנה ארבי דילמא דאתבני אף אנה על ידה וחמת ארום עברת ואזלח איקרי באפה וכדון יתגליט י״י וידון ביני ובינך ויפרוס שלמה ביני ובינך ותתמלא ארעא מינן ולאי נצרך לבניהיא דהגר מצרייתה דהיא מבני בניהון דעמא דיהבויב יתך באתון נורא דכשדאי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מחוסי ושרוי צערי מסיר בידך שבקית״) גם נוסח חילופי: ״מסירין בידי׳ שב׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בהימנו עלית״) גם נוסח חילופי: ״בהיימנות שמייא על׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מלכי״) גם נוסח חילופי: ״מלכה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מלכא דגרר״) גם נוסח חילופי: ״מלכיהון דפלישתאי״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן בגלל דלא״) גם נוסח חילופי: ״בגין דלא״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחמית דלא הויינה ילדה״) גם נוסח חילופי: ״וכדו חמית דלית אנה ילדה״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמתי״) גם נוסח חילופי: ״אמהתי״.
ח. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואזל״) גם נוסח חילופי: ״וזל״.
ט. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ואמרית היא תלד... יתגלי״) נוסח אחר: ״ו⁠(ב){ח}⁠זית ארום עברת ובזיית איקרי באפה וכדו אתגלי״.
י. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ביני ובינך ויפרוס שלמה ביני ובינך ותתמלא ארעא מינן ולא״) גם נוסח חילופי: ״עלי ועליך ויתמלי עלמא מיני ומינך ולא״.
יא. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נצרך לבניה״) גם נוסח חילופי: ״ניצרוך מן בני״.
יב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיהבו״) גם נוסח חילופי: ״די טליקו״.
ואמרת שרי לאברם כל עולבני מינך דהוינא רחיצא דתעבד דיני דאנא שבקית ארעי ובית איבא ועלית עימך לארע נוכריתא וכדון בגין דלא הוינא ילדא חררית אמתי ויהבת⁠(א){ה} למשכוב בעיטפך וחמת ארום עברת ו⁠{א}⁠יתבזי איקרי באנפהא וכדון אתגלי קדם י״י עולבני ויפרוש שלמיה בינא ובינך ותתמלי ארעא מינן ולא נצטרך לבנהא דהגר ברת פרעה בר נימרוד דטלקך לאתונא דנורא.
And Sara said to Abram, All my affliction is from thee. Being secure that you wouldst do me justice, I left the land and house of my father, and came up with thee to a foreign land; and forasmuch as I was not able to become a mother, I set free my handmaid, and gave her to lie in thy bosom; and she saw that she hath conceived, and mine honor is despised before her. But now is my affliction manifest before the Lord, who will spread peace between me and thee, and the land shall be replenished from us, nor shall we need the help of the progeny of Hagar the daughter of Pharoh bar Nimrod, who threw thee into the furnace of fire.
ואמרת שרי לאברם דיני ועולבני מסרין בידך שבקית ארעי ובית תולדתי וביתיה דאבא ואתית לי עמך בהמנות שמיא עיילית עמך קדם פרעה מלכא דמצרים וקדם אבימלך מלכא דפלישתאי ואמרת עלך אחי הוא מן בגלל דלא יקטלון יתך וכדון חמית דלא הוינא מעברא נסיבית הגר מצריתא אמתי ויהבית יתה לך לאנתו ואמרית היא תליד ואנא אירבי מה דילדא דאתבני לחוד מינה וחמת ארום עברת ובזיית וזלת יקרי באפה וכדון יתגלי יי וידון ביני ובינך ויתמלי רחמין עלי ועלך ויפריש שלמיה ביני לבינך ויתמלי עלמא מיני ומינך ולא נצרוך לבנה דהגר מצריתא אמהתא דהיא מן בניהון דעממיא דזרקו יתך לאתון נוריהון דכשדאין.
And Sara said, My judgment and my affliction are delivered into thine hand. I left the house of my birth, and the house of my father, and came with thee in the faith of the Heavens. I have gone in with thee before kings; before Pharoh King of Mizraim, and before Avimelek king of the Philistaee; and I have said of thee, He is my brother, so that they might not kill thee. And when I saw that I was not made fruitful, I took Hagar the Mizreitha, my handmaid, and gave her to thee to wife, and said, She shall bring forth, and I will bring up whom she may bear, that I may be builded, be it only from her. But now seeing that she hath conceived, my honour is contemned and despised in her sight. Now may the Lord appear, and judge between me and thee, and fulfil mercies upon me and thee, and spread His peace between me and thee, and replenish the world from me and from thee, that we may not heed the son of Hagar the Mizreitha handmaid, who is of the children of the people who cast thee into the burning furnace of the Kasdin.
[ה] וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ – רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן חוֹמְסֵנִי אַתָּה בִּדְבָרִים, לָמָּה, שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ בִּקְלוֹנִי וְשׁוֹתֵק. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר בָּעֵי דִינִי גַבָּךְ. מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם חֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִים, נִמְצָא הַמֶּלֶךְ עוֹבֵר, אֲמַר לֵיהּ חַד, תְּבַע דִּיקָיוֹן דִּידִי, אֲמַר אַפְקוּהוּ. אֲמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ יִבְעֵי דִינִי גַּבָּךְ, אִלּוּ אֲמַרְתְּ תָּבוֹעַ דִּיקָיוֹן דִּידָן, כְּמָה דְּאַפְקָךְ כֵּן אַפְקַנִי, וְכַדּוּ דַאֲמַרְתְּ תְּבַע דִּיקָיוֹן דִּידִי, לָךְ אַפֵּיק לִי לָא אַפֵּיק. כָּךְ אִלּוּ אֲמַרְתְּ וְאָנוּ הוֹלְכִים עֲרִירִים, כְּמָה דִּיהַב לָךְ כֵּן יְהַב לִי, וְכַדּוּ דַּאֲמַרְתְּ: אָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי (בראשית ט״ו:ב׳), לָךְ יָהֵיב וְלִי לָא יָהֵיב. מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָלְכוּ לִלְווֹת זֶרַע מִן הַמֶּלֶךְ, אֲמַר לֵיהּ תַּשְׁאֵל לִי זֶרַע, אֲמַר וְיַהֲבוּן לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ יִבָּעֵי דִינִי גַּבָּךְ, אִלּוּ אֲמַרְתְּ תַּשְׁאֵל לָנוּ זֶרַע, כְּמָה דְּיָהֵיב לָךְ כֵּן הֲוָה יָהֵיב לִי, הָכָא נָמֵי אִלּוּ אֲמַרְתְּ הֵן לָנוּ לֹא נָתַתָּ זֶרַע, כְּמָה דְּיָהֵיב לָךְ הֲוָה יָהֵיב לִי, וְכַדּוּ דַּאֲמַרְתְּ: הֵן לִי לֹא נָתַתָּ זֶרַע (בראשית ט״ו:ג׳), לָךְ יָהֵיב לִי לָא יָהֵיב. רַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אָבוּן אָמַר חִמְּסָה בְּפָנָיו. וְרַבָּנָן אָמְרֵי אַרְבַּע מִדּוֹת נֶאֶמְרוּ בְּנָשִׁים, גַּרְגְּרָנִיּוֹת, צַיְּתָנִיּוֹת, עַצְלָנִיּוֹת, קַנְאָנִיּוֹת. גַּרְגְּרָנִיּוֹת, מֵחַוָּה: וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל (בראשית ג׳:ו׳). צַיְּתָנִיּוֹת: וְשָׂרָה שֹׁמַעַת (בראשית י״ח:י׳). עַצְלָנִיּוֹת: מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת (בראשית י״ח:ו׳). קַנְאָנִיּוֹת, דִּכְתִיב: וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ (בראשית ל׳:א׳). רַבִּי יְהוּדָה בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אַף אִסְטְטָנִיּוֹת וְדַבְּרָנִיּוֹת. אִסְטְטָנִיּוֹת וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ. וְדַבְּרָנִיּוֹת: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה (במדבר י״ב:א׳). רַבִּי לֵוִי אָמַר אַף גַּנָּבִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים (בראשית ל״א:י״ט). יוֹצְאָנִיּוֹת: וַתֵּצֵא דִינָה (בראשית ל״ד:א׳). רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא, כָּל מִי שֶׁהִרְתִּיק אַחַר מִדַּת הַדִּין לֹא יָצָא שָׁפוּי מִתַּחַת יָדֶיהָ, רְאוּיָה הָיְתָה שָׂרָה לְהַגִּיעַ לְשָׁנָיו שֶׁל אַבְרָהָם, וְעַל יְדֵי שֶׁאָמְרָה: יִשְׁפֹּט ה׳ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ (בראשית ט״ז:ה׳), נִמְנְעוּ מֵחַיֶּיהָ שְׁלשִׁים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה. כְּתִיב: וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר (בראשית ט״ז:ד׳), וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר: הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן (בראשית ט״ז:י״א), אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהִכְנִיסָה בָּהּ שָׂרָה עַיִן רָעָה וְהִפִּילָה עֻבָּרָהּ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֵּינִי וּבֵינֶךָ – וּבְנֵךְ כְּתִיב.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אִלּוּ אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אָמַר כֵּן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דַּיִּי, אֶלָּא שֶׁזָּכְתָה לְדַבֵּר עִמָּהּ הַמַּלְאָךְ.
ישפוט ה׳ ביני ובינך1למה נקוד על וביניך, לפי שלא אמרה אלא על הגר, 2ולפי שמסרה עליו דין מיתה תחלה.
1. למה נקוט על וביניך כו׳. יו״ד בתראה נקוד. בב״ר פמ״ה אות ה׳ איתא א״ר יוחנן ביני ובינך, ובנך כתיב, וכן מובא בילקוט רמז ע״ט, וברור שצ״ל ביניך כתיב. והכוונה כי נקוד על יו״ד בתראה. עיי׳ מס׳ סופרים פ״ו ה״ג והוא חד מן עשר נקודות אשר אתו לדרשה, עיי׳ ספרי בהעלותך, ובמד״ר פ״ג, ובאדר״נ פל״ג, ועיי׳ רש״י עה״ת שכתב כל ביניך שבמקרא חסר וזה מלא, קרי ביה ובניך כו׳.
2. ולפי שמסרה עליו דין מיתה תחלה. הסיום חסר לפנינו.
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ – רַב יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן חוֹמְסֵנִי אַתָּה בִּדְבָרִים לָמָּה, שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ בִּזְיוֹנִי וְשׁוֹתֵק. רַב אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: יִבָּעֵי דִּינִי גַּבֶּיךְ מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ חֲבוּשִׁין בְּבֵית הָאֲסוּרִין, נִמְצָא הַמֶּלֶךְ עוֹבֵר, אָמַר חַד, תְּבַע דִּקְיוֹן דִּידִי אָמַר: אַפְקוּנֵיהּ אָמַר לֵיהּ חַבְרֵיה, יִבָּעֵי דִינִי גַבָּךְ, אִלּוּ אָמַרְתָּ תְּבַע דִקְיוֹן דִידַן, כְּמָה דְאַפְקָךְ הֲוָא מַפְקֵי לִי עַכְשָׁיו שֶׁאָמַרְתָּ דִיקְיוֹן (דִידִי) [דִידָךְ], לָךְ אַפִּיק, לִי לֹא אַפִּיק כַּךְ אָמְרָה שָׂרָה, אִלּוּ אָמַרְתָּ וְאָנוּ הוֹלְכִים עֲרִירִים, כְּמָה דְּיָהִיב לָךְ כֵּן יְהַב לִי, וְכַדוֹ דְּאַמְרֵת (בראשית ט״ו:ב׳) ״וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי״, לָךְ יָהִיב, לִי לֹא יָהִיב מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָלְכוּ לִלְווֹת זֶרַע מִן הַמֶּלֶךְ, אָמַר לֵיהּ חַד, אַשְׁאִיל לִי זֶרַע, אָמַר הַמֶּלֶךְ, הָבוּן לֵיהּ. אָמַר לוֹ חַבְרֵיהּ, יִבָּעֵי דִינִי גַּבָּךְ, אִלּוּ אָמַרְתָּ אַשְׁאִיל לָן זֶרַע, כְּמָה דְיָהִב לָךְ כֵּן הֲוָה יָהִב לִי, עַכְשָׁיו דְּאַמְרֵת אַשְׁאִיל לִי, לָךְ יָהַב, לִי לֹא יָהַב. הָכָא נַמִּי אִלּוּ אַמְרֵת הֵן לָנוּ לֹא נָתַתָּה זָרַע, כְּמָה דְּיָהִיב לָךְ הֲוָא יָהִיב לִי, וְכַדוֹ דְּאַמְרֵת ״הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע״, לָךְ יָהִיב לִי לֹא יָהִיב. רַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַב אַבִין אָמַר: חִמְּסָהּ בְּפָנָיו וְרַבָּנָן אַמְרֵי, אַרְבַּע מִדּוֹת נֶאֱמְרוּ בְּנָשִׁים גַּרְגְּרָנִיּוֹת וְכוּ׳ אַף אִיסְטַטְנִיּוֹת.
חֲמָסִי עָלֶיךָ וְכוּ׳ – (כִּדְכָתוּב בְּרֶמֶז כ״ד).
אָמַר רַבִּי חָנָן, כָּל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ, הוּא נֶעֱנַשׁ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר, וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ, וּכְתִיב (בראשית כ״ג:ב׳) ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ״ וְהַנֵי מִילֵי דְאִית לֵיהּ דַּיְינָא בְּאַרְעָא.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אוֹי לוֹ לַצּוֹעֵק יוֹתֵר מִן הַנִּצְעָק. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי, אֶחָד הַצּוֹעֵק וְאֶחָד הַנִּצְעָק בְּמַשְׁמַע אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לַצּוֹעֵק יוֹתֵר מִן הַנִּצְעַק.
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִים עֲווֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, קִיר נָטוּי וְעִיּוּן תְּפִלָּה וּמוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ.
יִשְׁפֹּט ה׳ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ – וּבֵנְךָ כְּתִיב כְּבָר כְּתִיב וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית ט״ז:י״א) ״הִנָּךְ הָרָה, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנִּכְנְסָה בָּהּ עַיִן הָרַע וְהִפִּילָה עֻבָּרָהּ. אָמַר רַבִּי חַנִּין, אִלּוּ אֶלִישָׁע הַנָּבִיא אֲמָרָהּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דַּי.
קאלת שריא לאברם ט׳למי עליך אנא אעטיתך אמתי פלמא ראת אנהא קד חמלת הנת ענדהא יחכם אללה ביני ובינך.
א. שרי] סרי א
אמרה שרי לאברם: ״חמסי עליך, אני נתתי שפחתי לך, וכאשר ראתה שהרתה נעשיתי קלה בעיניה, ישפוט ה׳ ביני ובינך.⁠״
... הגמילות. ואמנם חובה עליך לגמול טובה על טובה, כפי אפשרותך. ואם לא, לכל הפחות, בהכרת טובה. ומה שאמרה שרה לאברהם חמסי עליך מורה שהיה ביניהם וויכוח בגלל הגר, והכתוב הבליעו ולא פרשו. כי אין אתה רואה בפסוק דבר מלבד אנכי נתתי שפחתי בחיקך, וזה לא מורה על שום עוול מצד אברהם לשרה.
אבל חמסי וגו׳ – מראה על וויכוח, שהשמיטו הכתוב, כאילו, בערך, אמרה היא: מן הדין שמזלזל בה... והוא אמר, אין את רשאית {לעשות כך}. לדעתי, ועל זה אמרה היא: ישפט י״י ביני וביניך – כלומר יפרש עם מי הצדק. ולפיכך נקוד על המלה לרמז שלא רצתה שאלהים ישפוט אותו ורק ביקשה שיאמר עם מי הצדק.
[……] אלמכאפאה ואנמא כאן יג׳ב אן תג׳אזי אלאחסאן באחסאן מא אמכנ⁠[ך] ואלא פאקל מא יכון באעתראף.
וקו׳ ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך ידל עלי אן אלמנאט׳רהֵ ג׳רת פי מא בינהמא בסבב הגר טואהא אלנץ ולם יפצח בהא. וד׳לך אן אלנץ ליס תרי פיה שי סוי אנכי נתתי שפחתי בחיקך ולא ידל שי מן הד׳א עלי ט׳לם וקע מן אברם לשרי. ולכן קולהא חמסי עליך ידל עלי מנאט׳רהֵ אכ׳תצרהא אלנץ נתוהמהא כאנהא תקול יג׳ב אן אדלהא [……] והו יקול לא אסתחל ד׳לך ומנהא קאלת ישפט ייי ביני וביניך אי יבין אלרב אלחק מע מן הו. ולד׳לך יעלם עלי הד׳ה אלכלמהֵ בנקט אי אנהא לם תרד אן יחכם רבהא עליהא ואנמא אראדת אנה יקול אלחק מע מן הו.
חמסי עליך – כי החמס כסה הכתוב והמלאך גלה אותו וענין חמסי כי שרה היתה משתעבדת בהגר והיתה כפופה אליה ואברהם אמר לה כי הוא עון פלילי לענותה ומנעה עצמה מלהשתעבד בה ועתה נתאמרה אליה ועל כן אמרה ישפוט אם כדברי שאני משתעבדת או כדבריך ועל זה נקוד כי אין המשפט נאמר להרע לו והמלאך אמר הדין עמה שובי אל גברתך והתעני כמו שהיית עושה כבתחלה (דרשות אבן שועיב).
חמסי עליך – חמס העשוי לי, עליך אני מטילה העונש. כשהתפללת:⁠א מה תתן לי ואנכי הולך ערירי (בראשית ט״ו:ב׳), לא נתפללתב אלא עליך, אילו נתפללתג על שנינו, הייתיד נפקדת עמך.
ועוד: דבריך אתה חומס הימני, שאתה שומע בזיוני ושותק.
אנכי נתתי שפחתי וגומ׳ ביני ובניך – כל וביניך שבמקרא חסירין, וזה מלא, קרי ביה: ובַניך,⁠ה מלמד: שהכניסה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה.⁠ו הוא שהמלאך אמר לה: הנך הרה (בראשית ט״ז:י״א), היא מעוברת והוא מבשר לה שתהר? אלא מלמד שהפילה הריון הראשון.⁠ז
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״כשאמרת להקב״ה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, והשוו להמשך המשפט. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״התפללת״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, פריס 155. בכ״י המבורג 13: ״אילו התפללת״. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, ברלין 1221, ויימר 651, פרמא 3204, דפוס רומא (במקום ״אילו נתפללת״): ״והיה לך להתפלל״. [בכ״י ויימר 651 מצויין שמ״אני מטילה... אלא עליך״ הינו תוספת, אך אפשר שמדובר רק בהשמטה ע״י הדומות.]
ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, פריס 155. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״והייתי״.]
ה. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917. מלת ״ובניך״ הושלמה בגיליון בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 34: ״וביניך״.
ו. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, נוסף כאן: ״עוברה״.
ז. בכ״י לייפציג 1 יש כאן תוספת: והנך הרה – לעתיד נמי משמ׳ כמו: ויאמר לי הנך הרה (שופטים י״ג:ז׳) דאשת מנוח, והוא אמר לה: והרית וילדת בן (שופטים י״ג:ז׳), ואף הנה העלמה הרה (ישעיהו ז׳:י״ד), מפרש ר׳ כן: תהי הרה. כ״כ רב׳ שמעי׳ סביב פירושו.
חמסי עליך MY WRONG BE UPON YOU – The wrong done to me (חמסי)– the punishment for it I call down on you (עליך). "When you prayed to the Holy One, blessed be He, (Bereshit 15:2) 'what will You give me, seeing that I go childless', you prayed only on behalf of yourself whereas you should have prayed on behalf of both of us – then would I have been borne in mind (by God) together with you" (i.e. when you had the gift of a child it would have been "my" child also – not that of a strange woman).
Besides this, you deprive me (חומס) of your protecting words since you hear how I am despised and yet you keep silent (Bereshit Rabbah 45:5).
אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך I HAVE GIVEN MY HANDMAID etc… [MAY HASHEM JUDGE] BETWEEN ME AND YOU – Wherever this word "between you" (masc.) occurs in Scripture it is written defective (i.e. without the second yod) while here it is written plene, therefore read it as וּבֵינָיִךְ (the fem form that corresponds to ביניך in our text – as though Sarah turned to Hagar saying "May God judge between me and you"). Thus she cast the evil eye on Hagar so that she miscarried on this occasion. This explains what the angel said to Hagar, (Bereshit 16:11) הנך הרה "behold, you will conceive"; but had she not already conceived and yet he announces to her that she would conceive? This therefore informs us that she miscarried in this, her first conception (cf. verse 11) (Bereshit Rabbah 45:5).
ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך1ר׳ יודן בשם ר׳ יהודה ב״ר סימון אמר חומסני אתה בדברים שאתה שומע בזיוני ושותק. 2ר׳ ברכיה בשם ר׳ אבא בר כהנא אמר חמסי עליך בעי דינא גבך. 3משל לשני בני אדם חבושים בבית האסורים נמצא המלך עובר. אמר ליה חד 4תבע דיני דיני. פירוש ראה הדין שלי למה אני בבית האסורים. אמר המלך אפקוהו. אמר ליה חבריה לההוא דאפקוה. יבעי דיני גבך. כלומר חמסי עליך. אילו אמרת קדם מלכא 5תבע דיני דידן. הוה גזר לאפוקי לן. השתא דאמרת בלשון יחיד. לך אפיק לדידי לא אפיק. כך אמרה שרה לאברהם חמסי עליך. שלא אמרת ואנו הולכים ערירים. אלא אמרת ואנכי הולך ערירי לך יהב ולי לא יהב. כיוצא בדבר הן לי לא נתתה זרע. לך יהב ולי לא יהב. לכך נאמ׳ חמסי עליך. 6ראויה היתה שרה להגיע לשניו של אברהם. ולפי שאמרה ישפוט ה׳ ביני וביניך. 7נתמעטו מחייה שלשים ושמונה שנה. 8בינ״ך כתיב לומר הבן שלך. היינו דכתיב הנך הרה וילדת בן. 9מלמד שנכנסה בה עין רעה והפילה עוברה. שהרי כבר נאמר ויבא אל הגר ותהר. הנך הרה וילדת בן למה לי 10לכדאמרן. 11א״ר חנינא אילו אלישע הנביא אמר כן ברוח הקודש דיי.
1. ר׳ יודן. ב״ר פמ״ה. ילקוט רמז ע״ט. ובכ״י פלארענץ הגי׳ ר׳ יהודה בש״ר סימון.
2. ר׳ ברכיה. שם. ובכ״י פלארענץ ר׳ ברכיה משום ר׳ אסי בר כהנא.
3. משל. שם.
4. תבע דיני דיני. בב״ר וילקוט שם תבע דקיון דידי. והמלה יונית διαχιου פי׳ עלבון ועונש לפי הצדק. והמלות ״פי׳ ראה הדין שלי למה אני בבית האסורים״ המה דברי רבינו.
5. תבע דיני דידן. גם פה הגי׳ תבע דקיון דידן.
6. ראויה היתה שרה. ב״ר פמ״ה.
7. נתמעטו מחייה ל״ת שנה. כ״ה גם בב״ר ולדעתי צ״ל מ״ח. כי שני חיי שרה קכ״ז והיתה ראויה לחיות עוד מ״ח שנה לתשלום קע״ה כמנין חיי אברהם.
8. בינך כתיב כלומר הבן שלך. בב״ר פמ״ה א״ר יותנן ביני ובינך ובנך כתיב וכן מובא בילקוט רמז ע״ט. וברור שצ״ל ביניך כתיב. והכוונה כי נקוד על יו״ד בתראה. עיין מס׳ סופרים פ״ו ה״ג. והוא חד מן עשר נקודות אשר אתו לדרשה. עיין ספרי בהעלותך ובמד״ר פ״ג. ובאדר״נ פל״ג. ועי׳ רש״י עה״ת שכתב כל ביניך שבמקרא חסר וזה מלא קרי ביה ובניך כו׳. ואולי היא הוספה ברש״י שהוסיף אחד המגיהים ״קרי ביה ביניך״ עי׳ מזרחי וחזקוני. ויפ״ת בב״ר שם.
9. מלמד. ב״ר פמ״ה. ילקוט רמז ע״ט.
10. לכדאמרן. ר״ל כמו שהביא שהכניסה בה עין הרע. ועי׳ בב״ר שם.
11. א״ר חנינא. ב״ר שם. וילקוט רמז ע״ט.
ותאמר שרה אל אברם חמסי עליך – ר״י אומר כך אמרה לו חומסני בדברים שאתה שומע בזיוני ושותקת אנכי נתתי שפחתי בחיקך. שתשמש עמה, ודוגמא לדבר יבקשו (למלך) [לאדוני המלך] נערה בתולה ושכבה בחיקך (מלכים א א ב):
ישפוט ה׳ ביני וביניך – מלא י׳ שנתנה שרה עין הרע בעיבורה הראשון והפילה, לכך אמר לה המלאך הנך הרה מעתה ויולדת בן של קיימא:
חמסי עליך – חמס הבא אלי.
עליך – בשבילך. שאיני רוצה לענותה מפני שנזדווגה לך, ואתה אין מוחה על כבודי.
ישפוט י״י ביני וביניך – שאני חוששת לכבודך, ואין אתה חושש לכבודי.
חמסי עליך – THE WRONG DONE TO ME IS YOUR RESPONSIBILITY – the wrong that came to me.
עליך – IS YOUR RESPONSIBILITY – Because of you. For I do not want to afflict her because she is coupled with you, while you are not defending my honor.
ישפוט י"י ביני וביניך – MAY HASHEM JUDGE BETWEEN ME AND YOU – For I am concerned for your honor, and you are not concerned for my honor.
ותאמרחמסי עליך – החמס שאני לוקחת משפחתי, עליך הוא, כי אני לטובתך נתכוונתי שנתתיה לך כדי שיהיה לך זרע ממנה, ועתה נקלותי בעיניה ואתה לא תחוש ולא תיסר אותה ואני לכבודך איני רוצה לרדותה.
ישפט י״י – ואמרו רבותינו ז״ל (בבלי ר״ה ט״ז) כל המוסר דין על חברו הוא נענש תחלה, דכתיב, ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (בראשית כ״ג:ב׳), וזה אמרו בדברים שאין לקרא חמס עליהם כגון זה, כי אברהם אם היה יודע זה, באמתא היה מיסרה ולא קבלה, כי רחוק הוא שישתוק אברהם לקלון שרה אשתו, כל שכן משפחתה, ואף על פי שנשאת לו לאשה.
וביניך – מלא ביו״ד בין הנו״ן והכ״ף, כי כן תבא מלת בין פעמים בלא רבוי ופעמים ביו״ד הרבוי, וכן ביניכם וביניו (יהושע ג׳:ד׳).
ויש בו דרש (בראשית רבה מ״ה): כי שרי נתנה עיניה בהרונה והפילה מאותו ההריון, אם כן אינו מן הדין שיהיה מלא אלא חסר.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״באמת״.
ותאמר חמסי עליך, Sarai referred to the insolent behavior she was being subjected to by Hagar as being due to her having had Avram's interest at heart instead of her own. She accused her husband of not disciplining Hagar for her insolent behavior toward her. She herself had been unwilling to treat Hagar harshly out of respect for Avram's dignity.
'ישפוט ה, our sages in Rosh Hashanah 16 say that if someone invokes Divine judgment on a fellow Jew, he or she will become subject to such judgment first. They derive this from Genesis 23,2 where Avraham mourned Sarah's death, i.e. she who was 10 years junior to him died first. The Talmud assumes that this rule applies in examples such as ours, when Sarai had no evidence that Avram had been aware of Hagar's insolence toward her. Had he become aware of this firsthand, there is no question that he would not have tolerated such behavior from Hagar against her. It is quite inconceivable that Avram should have remained silent when his wife was being insulted. This was so in spite of the fact that Hagar had been raised in status to be his wife instead of being merely Sarai's slave.
וביניך, the word is written plene, i.e. with the letter י between the נ and the ך, something that occurs almost only here in connection with the word בין. For instance, we have such spellings of the word בינכם וביניו, in Joshua 3,4 where in the very same verse it occurs both spelled defectively בינכם and plene וביניו, "between you (pl) and between him.⁠" There is an allegorical explanation quoted by Rashi for the spelling which suggests that in her jealousy Sarai looked at Hagar's swollen belly with the evil eye, something which would have resulted in Hagar losing her fetus. This is why the angel told her that she was pregnant, a fact that Hagar had been well aware of; however the idea was that Hagar would give birth to a son, etc., i.e. that she need not fear to abort her fetus on account of Sarai having given her the "evil eye.⁠"
חמסי – שעושה לי שפחתי הגר, שאינה רוצה לשמשני.
עליךא – על ידך הוא, שאינך מוחה על כבודי, דאין אני רוצה לענותה הואיל ונזדווגה לך.⁠1
ישפט {י״י} ביני וביניך – שאני חוששת לכבודך, ואינך חושש לכבודי.⁠2
וביניךב – נקוד. פר״ש: כל ובינך שבמקרא חסרין וזה מלא, קרי ביה ובניך. כלומר כל ובינך חסרין יו״ד בין הנו״ן ובין הכ״ף, וזה מלא וביניך. כל תיבות נקודות שבתורה מסופקות היו בידיו של עזרא הסופר. אמר אם יבא משה רבינו ואומר לי: מפני מה כתבת את אילו, אומר לו: כבר נקדתי עליהם. ואם יאמר לי:⁠ג למה נקדת עליהם, אומר לו: הרי לא מחקתים, ואעביר את הנקודות מעליהם.⁠3
אמרינן במסכת ראש השנה (בבלי ראש השנה ט״ז:): כל המוסר דין על חבירו נענש תחילה, שנאמר: חמסי עליך, וכתיב: ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (בראשית כ״ג:ב׳). חז״ק: דהכא משמע אברהם נענש תחילה,⁠ד כמו שפר״ש הכא: שהכניסה עין הרע בעיבורה וכו׳.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. כן באבות דר׳ נתן ל״ד:ה׳.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״עלֵייך״.
ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ובינך״.
ג. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״לי״.
ד. כן בכ״י אוקספורד 568. בכ״י מינכן 224 ובדפוסים הראשונים הושמט על ידי הדומות ״שנאמר חמסי... נענש תחילה״.
חמסי, "look at what reward I get that my own maidservant refuses to obey my commands, and acts rebelliously.
עליך, "this is all on your account;⁠" if you had protested her disrespecting me it would not have happened. I do not feel like punishing her as she has becoming your concubine.
ישפוט ה' ביני וביניך, "may the Lord judge which one of us is right.⁠" I am concerned with your dignity, whereas you have not respected my dignity.
וביניך, Rashi claims there is an extra "dot" on this word. What he means is that everywhere else the word ביניך is spelled with only one letter י, whereas here it is also spelled with a י before the last letter. It therefore ought to be read as ובניך. The Talmud reports that words which have dots placed there by Ezra who after the return of the exiled Jews had to decide from differing Torah scrolls which had the correct spelling, used these dots to remind readers that some doubt had existed concerning this spelling. (Avot וביניך, Rashi de Rabbi Nathan, chapter 34.) If he had found such dots in some scrolls he did not want to take the responsibility for removing them, (according to a Tosafot in Rosh Hashanah 15.) At any rate, we have a rule that if someone calls upon God to determine if concerning an accusation leveled against a fellow human being he or she had been correct, the first thing the heavenly tribunal does is to examine if the accuser has led a blameless life himself or herself. If faults are found in the accuser's life, he is judged, i.e. punished first, before the accusation is examined in greater detail. In the event, Avraham had to bury Sarah, i.e. on the one hand she died earlier than he, though younger than he, and on the other hand he lost her. According to Rashi, the substance of Sarai's complaint was that if Avram had prayed not only to have children himself but had included her in his prayer, the whole subject of offering Hagar to him as a concubine would never have arisen. Her accusation is considered as "an evil eye" (Compare Mizrachi, super commentary on Rashi) concerning the fetus in Hagar's womb.)
ישפוט ה׳ ביני וביניך – דרשו רבותינו ז״ל כל מי שהרתיע אחר מדת הדין לא יצא שפוי מתחת ידה. ראויה היתה שרה להגיע לשנותיו של אברהם, ועל ידי שאמרה ישפוט ה׳ נמנע מחייה מ״ח שנים. אמר ר׳ הושעיא ביני ובנך כתיב, כבר כתוב ויבא אל הגר ותהר, וכבר היה העובר במעיה, ומה ת״ל הנך הרה וילדת בן, אלא מלמד שהכניסה בה עין הרע והפילה עוברה. אמר רבי חנינא אילו אלישע הנביא אמרה כן ברוח הקדש דיי, ע״כ בב״ר.
אבל לפי שמצינו וביניך מלא ויש בו שני יודי״ן, יש לדרוש שהפכה פניה כלפי הגר, ולה אמרה ישפוט ה׳ ביני וביניך, כלומר העובר שביך, וזה טעם שהכניסה בה עין הרע.
ישפוט ה' ביני וביניך, "may the Lord judge between me and you.⁠" Our sages in Bereshit Rabbah 45,5 state that if one invokes the attribute of Justice against a fellow human being one will not emerge from such a confrontation completely unharmed. But for the fact that Sarai invoked the attribute of Justice she would have lived to the same age as Avraham. Because she appealed to the attribute Justice in her quarrel with Avram she lost 48 years of her life.
Rabbi Aushiyah added that seeing that at the time when Sarai said: "let the Lord judge between me and you,⁠" Hagar was already pregnant with child seeing the Torah said ויבא אל הגר ותהר, what was the point of the angel announcing to Hagar (verse 11) "here you are pregnant and you will give birth to a son?⁠" He should only have told her hat she would bear a son. We learn from this line that Sarai had looked at Hagar with the evil eye and she had aborted her fetus.⁠" Rabbi Chanina added that if the prophet Elisha had made such a statement under the influence of the Holy Spirit that would have been sufficient [a reference to Kings II 4,17 where he predicted that the Shunamite woman would embrace a son a year from the time of the prophecy. On that occasion the Shunamite woman suspected the prophet of raising her hopes in vein. Ed.] Thus far the comment of Bereshit Rabbah.
Seeing that the word ביניך has been spelled "full,⁠" i.e. with two letters י, we are entitled to derive from this that Sarai turned her face towards Hagar while speaking, and the words: "may the Lord judge between me and you" refer to between her and the fetus inside Hagar's womb. This is what was meant by her turning her "evil eye on her,⁠" i.e. on what was inside Hagar's womb.
חמסי – ב׳ במסורה חמסי עליך. חמסי ושארי על כבל תאמר יושבת ציון. מקיש שרה לציון נאמר בשרה כי שרה עקרה וציון עקרה ומה שרה הכניסה צרה אף ישראל העכו״ם הן צריהן.
חמסי עליך – שאתה שומע בזיוני ושותק.
ישפוט י״י ביני וביניך – ראויה היתה להגיע לשניו של אברהם אלא לפי שמסרה דין על אברהם ואמרה ישפוט נקצרו שנותיה משנות אברהם ל״ח שנה.
ד״א וביניך כתיב מלמד שהכניסה עין הרע בעבורה והפילה. וק״ק והא אמרינן (ב״ק צ״ג א׳) כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה שנ׳ חמסי עליך. וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה כו׳. ומשמע כאן שנענש אברהם תחלה והפילה הגר תחלה מיד. וי״ל כדפי׳ היא נענשת תחלה דמיד נתקצרו שנותיה, והך דהפילה הגר לאו משום מסירת דין שמסרה על אברהם דלא איכפת לשרה על אברהם, אלא משום העונש.
חמסי עליך – אין צורך שנותן התורה יכתוב כל הדברים, אבל על כל פנים היה אברם מראה חבה להגר עד שהייתה שרה קלה בעיניה.⁠1
1. אין התורה כותבת על מה כעסה שרה על אברם, אלא עלינו להסיק שאברם הראה חיבה להגר, וזה גרם לזלזול הגר בשרה. ריא״כ עונה על הקושי: אם הגר חטאה, למה כועסת שרה על אברהם?
ולא רצתה שרי לְעַנּוֹתָהּ — בְּדרך שתעתיקה מזאת התכונה הרעה — אם לא ברשות אברם, ולזה סיפרה לו מנהג הגר עִמָּהּ, ונתרעמה על אברם מפני שלא היה מוכיח הגר שלא תנהג עם גבירתה בזה המנהג.
התועלת השלישי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאשה לעשות דבר אם לא ברצון בעלה, כי בזה יִשְׁלַם תיקון הבית. הלא תראה ששרי לא רצתה להוכיח שפחתה אם לא ברשות אברם.
חמס העשוי לי עליך אני מטילה העונש. פי׳ חמסי העשוי לי לא שאני עושה כי יו״ד הכנוי פעם מורה על הפועל ופעם מורה על הפעול גם הוסיף על מלת עליך אני מטילה העונש מפני שבזולת זה מורה שחמסי יהיה עליך ואין הדבר כן רק שהיא מטילה העונש עליו על צד התפלה שהמכוון מזה אינו רק להטיל עליו עונש החמס העשוי לה לא להטיל עליו החמס עצמו כי איך יתכן שתטיל החמס העשוי לה עליו:
ועוד דבריך אתה חומס ממני. שבזה אין צורך להוסיף לא אני מטילה ולא מלת עונש כי החמס העשוי לה שהוא חמס הדבור הוא עליו כי הוא הפועל ושתי הלשונות בב״ר: כל בינך שבמקרא חסר יו״ד בין הנו״ן והכ״ף ונקוד הנו״ן בשוא והכף בקמץ שהוא נוכח הזכר וכאן ששם יו״ד בין הנו״ן והכ״ף קרי ביה ביניך הנו״ן בצרי שיו״ד הנח מורה עליו והכ״ף בשוא שהוא נכח הנקבה ויהיה לנוכח הגר שאף להגר אמרה כן שהכניסה ע״ה בעבורה:
עד ששרה אמרה לאברהם חמסי עליך ולא היתה כונתה שאברהם היה חומס אותה אלא שכל החמס והרעה הנעשה לשרה מפאת הגר היה מוטל עליו ליסרה ולהענישה כראוי לפי שאני נתתי שפחתי בחיקיך וכבר היא במדרגת אשה כמוני לזה לא אוכל ליסרה וחמסי עליך לשתיסר אתה אותה ואם כה לא תעשה ישפוט ה׳ ביני וביניך שאנכי עשיתי טובה עמך ואתה מונע המשפט הראוי לפי כבודי.
חמסי עליך – שהיה לך לגעור בה אחרי שהיא אשתך ומקילה אותי מפני שהתעברה ממך.
חמסי עליך, "you should have rebuked her for her conduct vis-à-vis me, seeing that she has become your wifea She treats me as inconsequential after she has become pregnant from you.⁠"
a. and you are now her boss instead of me.
[א] ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך
[1] ראש השנה פרק ראשון דף יו ע״ב (ראש השנה טז:)
[2] בבא קמא פרק שמיני דף צג ע״א (בבא קמא צג.)
ועוד דבריך אתה חומס. ולא כתב כאן ׳דבר אחר׳, משום דכתיב ״חמסי״ סתמא – משמע כל חמס, דאם לא כן דרך הכתוב לומר ולפרש עיקר הענין, ומדכתיב ״חמסי״ משמע כל חמס העשוי לי, והיינו דלא התפללת עלי, ואתה שומע בבזיוני, ותרוייהו בלשון ״חמסי״ הם נאמרין, ולכך כתב ״חמסי״ סתמא:
וכאן מלא קרי ביה ובניך. הנו״ן בפתח והיו״ד בחיריק, והוא נוכח לנקיבה, ונגד הגר אמרה כך ״בניך״:
אָנֹכִ֗י: בטעם רביע. [אָנֹכִ֗י].
בְחֵיקֶך: בתיקון ס״ת ישן כתו׳ בחקיך, ס״א בחיקך, ע״כ. ובמקצת דפוסי׳ מל׳ דמל׳, אבל בספרי׳ מדוייקי׳ מל׳ יו״ד אחר חי״ת, ובלא יו״ד אחר הקו״ף. וכ״כ 1הרמ״ה ז״ל, נתתי שפחתי בְחֵיקֶךָ מל׳ יו״ד קדי׳ לקו״ף, וכל אורית׳ דכות׳ מל׳. [בחיקך].
וביניׄך: נקוד על יו״ד בתראה, ע״פ 2המסורת, 3ומס׳ סופרי׳ פ״ו, והוא חד מן עשר נקודות בתורה, וכולהו אתו לדרשה, עיין 4ספרי <5ופסיקתא> (פ׳ בהעלתך) 6ובמדבר רבה פ׳ ג׳, 7ואבות דר׳ נתן פ׳ ל״ג.⁠א והוא מל׳ בתרין יו״דין, וכן הוא בהעתק מס׳ הללי. וגם בהעתק הנ״ל בפ׳ תולדת יצחק על פסוק 8בינינו ובינך כתו׳ עליו כלהו׳ כתי׳ כן, בר מן חד, 9ישפט ה׳ ביני וביניך. וכן 10במסרה קטנה שבדפוס ל׳ מל׳ בתורה. וכ״כ 11הרמ״ה ז״ל. ומה שכתב 12רש״י קרי ביה ובניך, עיין 13מזרחי, 14וחזקוני, 15ויפ׳ תואר בב״ר פ׳ מ״ה סי׳ ח׳. [וביניׄך].
1. הרמ״ה: חי״ק.
2. המסורת: מ״ג-ד במ׳ ג לט.
3. ומס׳ סופרי׳: פ״ו ה״ג.
4. ספרי: ספרי, מהד׳ הורוביץ, פיסקא סט, עמ׳ 65-64.
5. ופסיקתא: לקח טוב במדבר, צז ע״ב.
6. ובמדבר רבה: פרשה ג יג.
7. ואבות דר׳ נתן: פל״ד ה״ד.
8. בינינו ובינך: בר׳ כו כח.
9. ישפט ה׳: פסוקנו.
10. במסרה קטנה שבדפוס: מ״ק-ד על אתר.
11. הרמ״ה: בי״ן.
12. רש״י: על אתר, ד״ה ביני וביניך.
13. מזרחי: על אתר, ד״ה כל בינך.
14. וחזקוני: על אתר, ד״ה וביניך.
15. ויפ׳ תואר: על ב״ר פרשה מה ח, רסט ע״ב ד״ה ה״ג.
א. את עשר התיבות הנקודות בתורה ודרשה על פשר הנקודות בכל אחת מן התיבות ראה למשל בספרי, מהד׳ הורוביץ, פיסקא סט, עמ׳ 65-64.
עליך אני מטיל העונש. לא חמס שאני עושה כי יו״ד הכינוי של חמסי מורה פה על הפועל והיא שרה. ועוד דבריך אתה חומס זהו פי׳ אחר:
שאתה שומע בזיוני ושותק. ר״ל מהגר כמו שמפרש הקרא אנכי נתתי וגו׳:
כל בינך שבמקרא חסר וזה מלא. ר״ל יו״ד שנייה והכ״ף נקוד בקמ״ץ והנו״ן בשו״א שהיא נוכח הזכר וכאן ששם יו״ד בין הנו״ן ובין הכ״ף קרי ביה ביניך הנו״ן בצר״י כי יו״ד הנח מורה על הצר״י והכ״ף נקוד בשו״א שהוא נוכח לנקבה ויהי׳ לנוכח הגר שאף להגר אמרה כן וכו׳:
I call for you to be punished. [חמסי means "my wrong"] and does not mean, "The wrong that I am doing,⁠" as the suffix י refers to the subject, who is Sarah. [When Rashi says,] "Furthermore: You have unrightfully withheld your words from me,⁠" this is an alternate explanation.
For you have heard my shame and remained silent. I.e., [you heard my shame] from Hagar, as the verse continues and states: "I gave my maid to you and ... I became slighted in her eyes.⁠"
Every ביניך that appears in Scripture is lacking but, here, it is "full.⁠" Meaning, [usually] it is written בֵּינְךָ, second-person masculine. But here it is written ביניך, which may be read בֵינֵיךְ, second-person feminine, addressing Hagar. I.e., Sarah was speaking to Hagar as well.
ותאמר שרי חמסי וגו׳ – צריך לדעת למה מסרה דין שרה על אברהם והוסיפה לפרט ולומר חמסי עליך שנרא׳ שנתכוונה למעט הזולת, ואם על הגר נתכוונה אין בדבריה נכונה לפי הנראה כי הגר היא שהקילה בכבוד גבירתה ועליה תלונתה לא על אברהם. עוד צריך לדעת כוונת דברי אברהם אשר השיב הנה שפחתך וגו׳ שנראה שקבל קבלת שרי אלא שהוא מתקן מכאן והלאה ואם לא פעל און היה לומר מה תריב אלי.
אכן יתבאר הענין בהקדים דבריהם ז״ל (ב״ר פמ״ה) וז״ל ולה שפחה מצרית שפחה מלוג היתה והיה חייב במזונותיה ולא היה רשאי למוכרה. בעי ריש לקיש מהו דתניא מלוג אמר להון כמה דאת אמר מלוג מלוג ע״כ. הרי דהגר היתה גופה קנוייה לשרה ופירותיה לאברהם למולגם. ובענין בני שפחת מלוג אם ילדה נחלקו במסכת כתובות דף ע״ט חנניה וחכמים חכמים או׳ ולד מלוג לאשה והטעם משום דחיישינן למיתה והקרן כלה. וחנניה סובר לבעל דלא חיישינן למיתה. עוד אמרינן בגיטין דף ל״ט אמר רב אשי אמר רב עבד שנשא בת חורין בפני רבו עשאו בן חורין ומפרש לה הש״ס בשהשיאו רבו בת חורין ע״כ. ומפרשים שם משום שמן הסתם שחרריה דאם לא כן לא היה עושה על ידו עבירה להשיאו בת חורין ע״כ, והוא הדין שפחה שהשיאה רבה לבן חורין עשאה בת חורין, וכתב מה״ר יוסף קארו ביורה דעה הלכות עבדים סימן רס״ז וזה לשונו הבא על שפחתו עשאה בת חורין ודוקא לשם אישות אבל שלא לשם אישות לא עשאה בת חורין ע״כ. והנה בבא עליה סתם נחלקו הרי״ף והרמב״ם, להרי״ף (יבמות פ״ב) מן הסתם גם כן עשאה בת חורין ולהרמב״ם (הל׳ עבדים פ״ט) לא עשאה בת חורין אלא אם כן פירש לשם אישות.
ובזה נבא לביאור הענין, כי בראות שרה כי הגר מזלזלת בכבודה רגזה ורעשה היתכן כי שפחה תקל גבירתה, ומן הסתם אברהם הרגיש בדבר ממה שמתרעמת שרה עליו קודם הודעת הדבר אליו, והגם שאמרה אחרי כן אין זה דרך הודעה אלא דברי התרעמות והידיעה כבר הכירה שידע, ודנה בזה ב׳ חילוקי דינים הא׳ שאברהם גילה בפירוש שבא עליה לשם אישות או הגם שבא עליה סתם חושבת הגר שהיא בת חורין ודעתה כהרי״ף. והב׳ הוא שחשבה בדעתה הגר שיצתה לחירות מדין שאמרו בגיטין שכתבנו בסמוך עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות וכן להפך שפחה שנשאת לבן חורין עשאתה גבירתה בת חורין ובזה פקע עבדות מהגר. ולזה צעקה בפני אברהם כי עליו תלונתה ולא על הגר כי הגר כפי הדין שחושבת בדעתה אין להאשימה אבל חמסי עליך שאתה מסכים על דעתה שלא כפי הדין.
ואמרה טענות לסתור ולנתוש צדדי הדינים שמהם יצא הטעות לחירות הגר, והוא אומרה אנכי נתתי שפחתי בחיקך פי׳ שפחה זו שלי היא ואין לך בה אלא מליגת פירות, ולו יהיה שתבא עליה בפי׳ לשם אישות אין לה בזה דין שיחרור כי אינה שפחתך לשחררה והגם שתאמר כן בפירוש. ואם לצד טענת המשיא שפחתו לבן חורין וכו׳ וזו נתתיה לך לאשה שאתה בן חורין דוקא אם נתתיה סתם וכמו שנתנו הטעם שמן הסתם לא יעבור על לאו דלא תהיה קדשה ולא יהיה קדש שהוא אזהרה לבן חורין וכו׳, אבל אנכי לא הנחתי הדבר סתם אלא פירשתי לך הדברים בפי׳ שלא שחררתיה אלא עודנה שפחתי הגם שהיא בחיקך. וכמו כן תמצא בדבריה הראשונים אליו שאמרה לו בא נא אל שפחתי פי׳ אחר שיבא עליה עודנה שפחתה שהיה לה לומר בא נא אל הגר.
שוב מצאתי מדרש רבותינו ז״ל ברבות (ב״ר פמ״ה) וז״ל ותתן אותה לאברם אישה ולא לאחר ע״כ. הנה רז״ל דקדקו תיבת אישה שלא היה צריך לאומרה ויישבו שלמעט בא, וצריך לדעת מיעוט זה למה הוצרך. ולפי דברינו צריך הדבר ליאמר לומר שעדיין היא שפחתה ולא נתנתה אלא לאברהם. ואם ירצה אברהם לתתה לאחר או לשלחה לעצמה לעשות כטוב בעיניה אין לו רשות הא למדת שעודנה שפחתה.
ואברהם הודה לדבריה שהדין עמה בטענתה ויש בזה שני דרכים. הא׳ אפשר שאברהם כמו כן היה דעתו מתחילה ועד סוף ואפילו הכי בא עליה לטעם אשר אבאר. או לא חשב כן מתחלה ודעתו היתה כי לשם אישות בעל ומשוחררת היא כי לא חשב שנתכוונה שרה למה שגלתה דעתה עתה, ואילו חשב כן אפשר שלא היה בא עליה מדין (דברים כג) לא יהיה קדש, וכן תמצא שבמשך י״ד שנה משנולד ישמעאל עד שנולד יצחק לא יסף עוד לדעתה.
וטעם שרה שלא הקפידה לתת שפחה לבן חורין וגם אברהם למה שנאמר שהבין דברי שרה ולא חש על עצמו, דע כי לפי הפשט נוכל לומר שעדיין לא נצטוו על זה. והגם שהיו מדקדקים לקיים אפי׳ דקדוקי מצות של חכמים, לצד הנבואה היו עוברים על המצות לפי שעה. וכבר כתב רמב״ם בספר המדע בפרק ט׳ מהלכות יסודי התורה כי אם יבוא נביא במאמרו יתברך שיעברו ישראל ואפי׳ רבים על עבירה אחת לפי שעה כי מותר לעשות כן וכאליהו בהר הכרמל (מלכים א יח) וכמו כן עשה אברהם על פי שרה כי נביאה היתה יותר מאברהם כמאמרם ז״ל (שמו״ר פ״א) בפסוק כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולזה כשאמרה לו בא נא אל שפחתי הסכים לדברי הנביאה. וצורך היה בדבר להיות כן כי באמצעות היותה שפחתה נתברר בה חלק המאוס שהיה דבוק באברהם מימי קדם ויצאה הזוהמא בישמעאל ונשאר אור שלם ונכון ביצחק, ואלו היתה הגר משוחררת לא היה יוצא כל הזיהום לבד מבלי שיצא עמו חלק הטוב ופרצה גדולה היתה מסובבת מהדבר וה׳ יתברך עשה נפלאותיו אלינו. ואולי כי לזה נתכוונה שרה באומרה ישפוט השופט ביני ובינך כי חששה שיאמר אברהם ואיך תסכים עליו להיות קדש, לזה אמרה, הוא השופט ישפוט בינו ובינה וכו׳.
ותיכף הודה לדבריה ע״ה, וכשידעה שרה כי אין סתירה לטענותיה ועודנה שפחתה ותענה שרי, ותברח וגו׳ פי׳ כי הגר לא קבלה הדין וחשבה שעברו עליה את הדרך ודין בת חורין יש לה לצד שגבירתה נתנה אותה לבן חורין האדם הגדול אברהם אבינו עליו השלום ודאי יצתה לחירות, והוא לא שמעה התנאי שהתנית שרה, לזה ברחה לה ויפגעו בה בני האלהים והודיעוה כי היא שפחת שרי ותקבל עליה את הדין ואמרה מפני שרי גבירתי וגו׳.
ויש לדון בישמעאל אם יש לנו איזה קנין בו או לא, תניא בתורת כהנים פרשת בהר סיני וז״ל מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן מותר אתה לשעבדו עבד, תלמוד לומר אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם ולא מן הכנענים שבארץ עכ״ל. פי׳ שלא היה צריך לומר אשר יהיו לך וגם משמעות תיבת יהיו לך. דחוקה שהיה לו לומר אשר תקנה ומזה דורש אשר יהיו לך פי׳ תוליד אתה מאת הגוים דהיינו ישראל שבא על שפחתו, ואומרם ולא מן הכנעני וכו׳ פי׳ כי זה יש בו דין (דברים כ) לא תחיה כל נשמה, ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור, לא מבעיא לסברת רבנן שבן שפחת מלוג לאשה ואנו יורשי שרה, אלא אפילו לסברת חנניה הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וישמעאל בכלל ולנו הוא עם העמים אשר כרת ה׳ ברית לתת לנו, ומכללם הוא אדום הוא וחלקו בישמעאל.
והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה (כ״א י״ג) וגם את בן האמה הרי שקראה אמה וקראו בנה ולא בנו, כי תמצא בבני השפחות בלהה וזלפה דקדק הכתוב לומר בהם ותלד ליעקב בן, (ויצא ל׳) וכן אמר בשני בן שני ליעקב, וכן בג׳ אמר ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן, וכן בד׳ אמר בן שני ליעקב, הרי שבכולן דקדק לכנותם בשם בני יעקב כי נשתחררו וכאן אמר ה׳ להפך בן האמה ואמר לו עוד כי ביצחק יקרא לך זרע.
ואין זה בכלל עשרה עממין אשר אמר ה׳ אותם אתן לכם כי זה זכינו בו משלנו ואין צורך נתינה בו.
ותאמר שדי אל אברם חמסי עליך. Sarai said to Abram: "The wrong done me boomerangs on you.⁠" Why does the Torah present Sarah's complaint as if it were directed at Abraham when clearly she was angry at Hagar as she spelled out when she said that she had been downgraded in Hagar's eyes? If, on the other hand, she really targeted Hagar with her complaint, she did not seem to address the right target. After all, it was Sarah who had been slighted, her honour had been impugned not Avraham's. Furthermore, we must understand Avraham's reply. He appeared to have accepted Sarah's complaint when he said: "do what you will with Hagar!⁠" If Avraham had not felt that he had a share of guilt in what happened he should have denied wrongdoing and not simply told Sarah what she could do.
In order to understand what transpired we must refer to Bereshit Rabbah 45,1 where it is explained that the status of the servant Hagar was one which obligated Avraham to look after her economic needs, whereas he was not entitled to sell her. Rabbi Shimon ben Lakish explains there that in return for supplying Hagar's needs, Avraham was entitled to consume (use, or own) the produce of her hands. This meant that wile Hagar was a bodily slave of Sarah, the proceeds of her labour belonged to Avraham. There is an argument in Ketuvot 79 whether the children born by women of such status belong to the mistress or to the husband. Those who hold that the infant belongs to the mistress base themselves on the principle that only one generation of "labour" belongs to the husband; when such "labours" have produced dividends in the form of children or animals, they certainly do not belong to the husband of the woman owning the slave. We have also learned in the name of Rav Ashi in Gittin 39 that when a male slave has married a free woman in the presence of his master, the master must free him. The Talmud explains that this is so when the master has arranged the marriage. The commentators there are at pains to explain that the master had presumably freed the male salve in question first, as it is unlikely that he would use force to marry somebody forbidden to him in Jewish law. The same ruling applies when the woman was the slave and the husband was a free man. In that case the master has to free the woman (first). Concerning this ruling the Maharik writes in Yoreh Deah item 246 in laws dealing with slaves, that if a master engages in sexual intercourse with his slave intending to marry her, this is equivalent to setting her free. If his intention was purely; carnal, however, this has no legal consequences, i.e. she is not freed. There is a disagreement between Rav Alfassi and Maimonides concerning the result of a master sleeping with his slave without declaring any intention either way. According to Rav Alfassi on Yevamot 82. such an encounter also brings in its wake the freeing of the slave, whereas Maimonides disagrees in chapter 9 of the laws about slaves. After having explained all this, we can now return to the issue at hand.
When Sarah noticed that Hagar exploited her pregnancy to belittle her she became angry at the very idea that a slave should belittle her mistress. There is every reason to believe that Abraham could not have been unaware of Hagar's conduct. Our verse need not be understood as if Sarah had only now brought this to her husband's attention. Our verse reflects Sarah's anger that her husband had not reacted sooner to the slights she experienced at the hands of Hagar. When Abraham slept with Hagar in order to establish a man-wife relationship, Hagar in effect had become a free woman legally, as we have demonstrated from the rulings quoted. When Hagar assumed haughty airs it was because she no longer viewed herself as a slave. Sarah blamed her husband for enabling Hagar to have attained the status of a free person. She did not express anger at Hagar, seeing that Hagar was correct in no longer viewing herself as subservient to Sarah.
Sarah now challenged Hagar's new found legal status. She did this by emphasising that it was she who had initiated the union between Hagar and Abraham, not Abraham. She had given Hagar to Abraham inasmuch as she could dispose of the activities of her slave Hagar. Why would the Torah repeat ("I have given my slave to your bosom") something we knew already, except to stress the conditions under which Hagar had been given to Abraham? According to what we have explained earlier Abraham had no claim to the fruit of Hagar's womb. Any child of Hagar's would belong to Sarah, her mistress. Hagar had never been Abraham's slave so that he could have freed her. Hagar could only have been freed if her mistress had not given her to Abraham as a slave, or even specifically as a wife and we would fall back on the argument that Abraham would not consort with a harlot and that therefore even if he had not promised freedom to Hagar it was implied by his sleeping with her. All of this would apply only if Hagar had at that time been Abraham's slave, not when she was Sarah's slave. Sarah claimed that she had been very careful at the time she suggested that Abraham sleep with Hagar. She said (verse 2): "please sleep with my slave.⁠" She had given Abraham notice that Hagar would remain her slave also after he had slept with her. Had Sarah not had such an intention, she would simply have said to Abraham: "sleep with Hagar!⁠"
I have found an explanation of the words: "she (Sarah) gave her to her husband to become his wife.⁠" Bereshit Rabbah 45,3 states that the words "to Abraham as a wife" were meant as "to him exclusively, not to anyone else.⁠" Our sages also deal with the extraneous word אישה, "her husband,⁠" in verse three. Did we not know that Abraham was Sarah's husband? They say the word is an exclusion, i.e. Sarah insisted that in spite of Hagar sleeping with Abraham, he would remain a husband only to her! These words make excellent sense in the context of our approach to the whole episode. The Torah had to add this word so that we would understand that Hagar's status as a slave did not change as a result of her sleeping with Abraham. Abraham could neither release Hagar to someone else nor even free her.
Hearing Sarah's words, Abraham concurred with her. This can be understood on two levels. 1) Abraham had never intended that Hagar's status should change as a result of the new arrangements; nonetheless he did not consider himself as a קדש, male prostitute, when he slept with her. 2) Originally, Abraham thought that Hagar became free as a result of his sleeping with her as a legal arrangement. He had not paid attention to the finer nuances of Sarah's words when she offered, or pressed, Hagar on him as a sleeping partner. Had he understood Sarah correctly he might not have agreed to sleep with Hagar at all, worrying that his sleeping with her would stamp him as a קדש, male prostitute. This may well be the reason why during the fourteen years that elapsed between the birth of Ishmael and that of Isaac we never hear that Abraham slept with Hagar again.
The simplest approach to the whole problem is, of course, that as the Torah had not been given as yet, the various halachic wrinkles we have discussed did not enter the picture. The fact that Abraham and Sarah already observed the Torah's commandments of their own free will did not mean that on occasion, and in order to help fulfill some prophecy, they would not transgress laws temporarily. [Did not Jacob marry two sisters during their lifetime? Ed.] Maimonides already stated in chapter nine of Yesodey Torah in Sefer Hamada that when a properly accredited prophet asks the Jews to violate one of the 613 commandments on a temporary basis that one should obey him. He cites the example of the prophet Elijah who rebuilt a private altar at a time when such altars were prohibited (Kings 1 18). Seeing that Sarah was a greater prophetess than he (Shemot Rabbah 1, based on Genesis 21,12), Abraham complied with her suggestion. It was necessary for matters to develop in this manner so that the residue of the original serpent's poison, some of which was still lodged within Abraham, could be expelled with the sperm which impregnated Hagar. When Abraham would eventually father Isaac, this would be from sperm that was no longer contaminated by the זוהמה, spiritual poison, of the original serpent. Had Hagar become a free woman, not only would she not have absorbed the entire spiritual contamination that was still lodged within Abraham, but the fact that Isaac would have been born with some of it could have caused untold harm to the future of the Jewish people. Sarah insisted that Hagar remain a slave because of such considerations. How else could we explain that Sarah would allow Abraham to make a קדש, male prostitute, of himself by sleeping with her slave? The reason she invited God to judge between them was because only God knew her true motives.
As soon as Sarah heard that Abraham did not doubt her pure motives and that he did not say anything when she not only treated Hagar as a slave, but more demonstratively than previously, Hagar took the hint and fled that household. Hagar did not accept the decision that reduced her again to the status of a slave. She had never heard the condition Sarah made at the time she gave her to Abraham to cohabit with. When the angel called to Hagar (16,8), he addressed her as שפחת שרה, "the slave-woman of Sarah,⁠" to make it clear that she had not been entitled to leave Sarah and Abraham's household in what she thought of as her new status as a free woman. Hagar immediately accepted the angel's rebuke by saying "I flee from my mistress Sarah."
We must explore the legal status of Hagar's son Ishmael. Is he (and his offspring) subservient to us inasmuch as he was the son of a Jewish owned slave? There is a Beraitha in Torat Kohanim 87 on פרשת בהר on the subject: Whence do we know that if a Jewish male fathered a son with a Gentile slave that this son is a slave of his? The words אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם in Leviticus 25,44 are considered as the source of this ruling. This verse only ruled out slaves who lived in the land of Canaan at the time the Jewish people conquered that land. The words "who will be yours" were quite unnecessary. Normally, the Torah would have used an expression such as "whom you will purchase,⁠" or something similar. For this reason the author of the Beraitha understands the words as referring to as yet unborn children of a Gentile slave sired by a Jewish male. The law that remaining Canaanites had to be killed applied only to those who were already alive and in the land of Canaan at the time the Torah was given (Deut. 20,17). As a result of this ruling it emerges that Ishmael and all his offspring are truly slaves of the Jewsih people (legally speaking). There is no need to enter into the discussion we have described on page 149. Regardless of whether we view ourselves as Sarah's or as Abraham's heirs, Ishmael and offspring are included in our inheritance. Abraham inherited Sarah upon her death. He made Isaac his sole heir. God renewed the covenant with us the Jewish people to give us the lands He promised to Abraham. That land includes all the parts inhabited by Edom as well as the part of Esau shared with Ishmael's offspring.
The most convincing proof that we are correct is found in Genesis 21,13 where God promises that the son of the slave-woman (Hagar) will develop into a nation. It is important to note that the Torah does not refer to Ishmael as Abraham's son but as Hagar's son. Thus the Torah emphasizes that Ishmael remains a slave, seeing that he is the son of a slave. If you wanted to see further proof of this look at the way the Torah describes the sons of Zilpah i.e. Leah's slave-woman, and the sons of Bilhah, i.e. Rachel's slave-woman. You will observe that when the Torah described those women giving birth (Genesis 30,5) that the sons are attributed to Jacob, not to their respective mothers. This means that because Jacob slept with them in order to establish a legal bond they became free women. In the reports of the births of all the four sons of Zilpah and Bilhah the Torah was careful to emphasize this point, (compare 30,7; 30,10; 30,12) In our case the Torah empahasises the difference in status between Ishmael and Isaac once more when we read: "for through Isaac your seed will be known" (Genesis 21,12) i.e. not through Ishmael.
There was no need to promise to give us the lands of Ishmael since a slave does not own land and whatever land he lived on belonged to the Jewish people, his owner.
ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך – עונש החמס הנעשה לי עליך הוא, כי חשדה את אברהם שהוא אוהב אותה יותר ממנה, בעבור שהרתה, ודנה בלבה כי על כן לא קרב אליה בתורת פלגש עד שנתרצית לתתה לו לאשה. כי אמר אולי יהיה לו ממנה זרע אשר הבטיחו עליו ה׳, ויכבדנה כגבירתה האהובה לו. ועתה שנתקיימה מחשבתו, הוא מדבר על לבה ומכבדה בסתר, וגלה לה הסוד שהבטיחו ה׳ שזרעו יירש הארץ. ועל כן גבה לבה להקל בכבוד גברתה, כי יודעת שאברהם מגן בעדה. ואם כן הוא יהיה חמס גדול. ומלת ״חמס״ בארנו בסדר נח,⁠1 שנופל על הרעות שהן נגד דעת האדם, שכל השומע יודה שהוא רע. וכן כאן, שהרי אברהם יודע ששרי תפארת הנשים היא בצדקתה ובחכמתה, וראוי לו ליחל שממנה יקים ה׳ לו הבן אשר יירשנו. וגם אם אלף יוליד מנשים אחרות, אל יתיאש מהוליד גם ממנה, ושתהיה תמיד כבודה גדול בעיניו מכבוד הנשים כולן. וחלילה לו שיהיה הוא סבה להקל בכבודה, אף כי להרבות כבוד לשפחתה אשר נתנה היא בחיקו, (על כבודה). וזהו שאמרה ״חמסי עליך״, כי ״אנכי נתתי שפחתי בחיקך״ מרצון לבי לטובתך, מבלי ששאלת זאת, וכאשר ראתה כי הרתה ואקל בעיניה, ומדמה עצמה כגבירה האהובה [יותר] ממני. ולולי שהיא נשענת על אהבתך ועל מה שהבטחת אותה לא היתה עושה כן. והנה זה כמשלם רעה תחת טובה, על כן ישפוט ה׳ ביני ובינך, ויוציא לאור צדקתנו עם מי הדין. ואולי אין עליך האשמה, רק היא מעצמה בגדה לבדה ובסכלותה תעשה כן, וה׳ שופט צדיק ובוחן לבות הוא לבדו יוכל לשפוט ביני ובינך בענין זה.
1. בראשית ו, יג.
חמסי – אזעק חמס עליך. וכן חמסי ושארי על בבל (ירמיהו נ״א:ל״ה), אזעק חמס, וגם שארי יזעק חמס על בבל.
חמסי עליך – החמס שאני סובלת מן שפחתי עליך הוא, ועל ידך ובשבילך אני סובלתו, כי אני לטובתך נתכוונתי, ונתתי שפחתי בחיקך כדי שיהיה לך ממנה זרע, ועתה שהיא אשתך כמוני אין לי רשות ליסרה מפני כבודך, ואם תמנע אתה לתבוע עלבוני מידה אקרא חמס עליך, וה׳ ישפוט בינינו שאני עשיתי טובה עמך, ואתה מונע המשפט הראוי לפי כבודי:
חמסי עליך – שם חמס כאן יראה הוראתו ענין הקללה החרוף והבזיון (גערינגשאֶטצונג, פעראכטונג), כמו חמסו תורה ויחללו קדשי (יחזקאל כ״ב) חללו קדש חמסו תורה (צפניה ג׳), מלת חמס עומד נגד חלול להוראת חסרון והעדר הכבוד, ונאמר (משלי יו״ד) ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס, גם כן חמס דסיפא נגד ברכות דרישא, וכפירוש הגר״א שם יכסה חמס שמחרף את כל האדם ומדבר עליהם דברים רעים ומקללם, וזה ג״כ נקרא חמס, כמו שאמרו והארץ מלאה חמס גם הנגזל היה לו חמס דברים לחרף את הגזלן, והיא הפך הברכה שענינו הפאר והתהלה, כענין והתברך בלבבו, מברך רעהו בקול גדול; וטעמו כאן אחרי הודיעו ותקל גבירתה בעיניה, אמרה שרה חמסי עליך: ר״ל הבזיון וחסרון הכבוד ממנה הוא בשבילך ועל ידיך.
ותרא כי הרתה – ותרא ר״ל אתה אברהם תראה כאשר הרתה הקילה בי מפני הריונה (תי״ו ותרא נכח זכר כמו ותרא את עני אבותינו). והיתה תרעומת שרה לפני אברהם לאמר, כל עוד היות השפחה ברשותי היתה נוהגת בי כבוד, ומיום תתי אותה בחיקך היא מקלה בכבודי, ועתה בעינים תראה אלה: וע״ז השיבה אברהם, הנה שפחתך בידך וגו׳ כלומר אני אין עלי להוכיחה כי שפחתך היא כמקדם, ומדרך המוסר לא הוכחתי׳, דא״כ היה נראה כאילו אינה שפחתך עוד, ובאמת אין הדברים כן עדיין לא יצאה מרשותך ושפחתך היא לכן לא הוכחתיה אנכי, וכטוב בעיניך עשי עמה (ר׳ אליעזר אשכנזי).
ישפוט ה׳ בני וביניך – לרבותינו חטאה בזה שמסרה דינה לשמים (ר״ה ט״ז ב. ע״ש רש״י) אמנם יב״ע תרגם יתגלי קדם ה׳ עולבני ויפרוס שלמי ביני ובינך ותתמלי ארעא מינן ולא נצטרך לבנהא דהגר, נראה שלא פירש ישפוט על פסק דין ועונש, כ״א על הסדר והמנהג הטבעי, כמו כמשפט הראשון (וישב מ׳ י״ג) וכן כמשפט הזה (יהושע ו׳ ט״ו) דתרגומם כהלכתא כלומר כסדר וכמנהג, ולפי שסדר העולם כמנהג הטבעי כל איש ואשה מולידים ואינם עקר, ומאמר שרה אמנו בזה בבטחון גמור על ה׳ לאמר, ישפוט ה׳ כלומר יעשה ה׳ לפי סדר העולם וכמנהג הטבעי (ווירד אָרדנונגסמאֶססיג פערפאהרען) וגם אני ואתה נזכה להביא תולדהו לעולם (כעין מאמרם אברם ושרי אינם מולידים. ובשינוי שמותם לאברהם ושרה ישתנה המזל וילידו) לפי״ז אין ביני וביניך כאן על ההבדל (צווישען) כ״א להשוות בין המתחלפים. כמורגל בדברי רבותינו. בין בזה בין בזה, בין כך בין כך, כמו בין איש לאשתו (מטות ל׳ י״ז) בין דם לדם (דברים י״ז ח׳) ויהיה טעם ביני וביניך, בין עמי ובין עמך (זאָוואָהל מיט מיר אלס מיט דיר).
חמסי עליך – יש לי לזעוק עליך חמס, כמו הן אצעק חמס (איוב י״ט:ז׳), אזעק אליך חמס (חבקוק א׳:ב׳), וכן חמסי ושְאֵרִי על בבל (ירמיהו נ״א:ל״ה), והטעם כי היה לו לאברהם להזהירה שתכבד את גברתה, ולהודיעה שהוא לא לקח אותה אלא ברשותה, וע״כ אמרה לו ישפוט ה׳ ביני ובינך.
I have a complaint against you (ḥamasi alekha, lit. “my violence is upon you”). I can call out “Violence!” against you. Cf. “Behold, I cry out, ‘Violence!’ [ḥamas]” (Job 19:7); “I call out to You, ‘Violence!’ [ḥamas]” (Habakkuk 1:2). So also, “Let the violence done to me [ḥamasi] and my flesh be upon Babylon” (Jer. 51:35). The meaning is that Abram should have warned Hagar to show respect for her mistress, and he should have let her know that he had taken her only with Sarai’s permission. For this reason Sarai said, “Let the Lord judge between me and you!”
חמסי – ״חמס״ (קרוב ל״חמץ״): עוולות קטנות המתמשכות ברציפות (פחות משווה פרוטה, שלא ניתן להוציאו בדיינים; עיין לעיל ו, יא), דקירות מחט קטנטנות של לעג וקנטור, המפריעות לחייו של אדם, מכניסות אותו למצב של מתח ו״תסיסה״, ומקלקלות ומעכירות את מצב רוחו. הן אינן יכולות להרוג בן אדם, אך יש בהן כדי לעשותו חולה.
חמסי עליך – עתה לאחר שהרתה, מחשיבה הגר את עצמה לנעלה ממני – והאשמה מוטלת עליך. שכן אני עצמי (״אנכי״ [עיין פירוש לעיל ז, ד]) נתתיה בחיקך לעצם המטרה הזאת, לעשותה לאם, והיא יודעת היטב שאני היא זו שאפשרה הכל. אם עתה פחת ערכי בעיניה, ודאי הוא שהדבר נובע מהתנהגותך.
חמסי עליך – שרה חשבה שאברם הוציא אותה לחירות וע״כ היא מקילה בכבודה, וזה חמס כי היתה שפחה מנכסי מלוג שלה שאין הבעל יכול לשחררה, כי הקרן שלה והוא אוכל פירות כנודע, וע״כ צעקה על החמס, ובררה זה הלא אנכי נתתי שפחתי בחיקך שלא הוצאתיה לחירות רק שתשאר שפחתי, וא״כ איך ואקל בעיניה – שזה מורה שהיא עתה בת חורין, וא״כ ישפט ה׳ ביני וביניך, על החמס והגזל.
{Why the accusation of ‘What outrage have you done me!’ when Sarah herself had given Hagar to Avraham?}
WHAT OUTRAGE YOU HAVE DONE ME. Sarah thought that Avraham had made Hagar a free-woman, that being the reason Hagar was now slighting her. This would be an outrage against her (hamasi), for Hagar the maid-servant was part of her independent possessions1 and, therefore, the husband had no right to set her free2.' As it is well known, the principal is hers, and he eats of the fruit. Consequently she claimed hamas, supporting her claim with I myself put my maid in your bosom: not that you should make her free, but with the condition that she continues to be mine. That despite this I am lightened in her eyes, indicates she is now free. Therefore, may the Lord decide between you and me about this outrage and robbery3.
1. Property brought into the marriage, rather than acquired afterwards. See, for example, Kethuboth.
2. Against Sarah’s will — any act against one’s will being described as hamas (including when payment is made for what is taken by force).
3. Both, since it was against my wishes and since you have also not paid for her.
חמסי – כלומר החמס שנעשה לי.
עליך – מוטל עליך, אתה אחראי לכך, שכן, הנך מניח לה להגר לעשות חמס זה.
אנכי נתתי שפחתי – אני זו שנתנה לך את השפחה על מנת שתביא לך זרע, והנה איזו כפיית טובה — גמולי בעד מעשי הטוב הזה הוא, שמבזים אותי לעיני אחרים.
וביניך – עם נקודה מעל ליו״ד השניה.
ישפט ה׳ – א״ר חנן, כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה, שנאמר ותאמר שרה חמסי עליך,⁠1 וכתיב (ר״פ חיי) ויבא אברהם לספוד לשרה.⁠2 (ב״ק צ״ג.)
1. חסר המלה וגומר, דמכוין לסוף הפסוק ישפוט ה׳ ביני ובינך.
2. ומבואר בגמרא דהיינו דוקא בדאית לי׳ דיינא בארעא, אבל בלא״ה מותר למסור דינו לשמים. ונראה פשוט דמקודם צריך להודיע לבעל דינו אולי יגמור אתו בשלום, וכ״מ בר״ן פ״ק דר״ה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ חננאלרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144