×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ז) {ששי} וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת⁠־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ׃
He said to him, "I am Hashem who brought you out of Ur Kasdim1 to give you this land to inherit.⁠"
1. Ur Kasdim | אוּר כַּשְׂדִּים – Literally: "Ur of the Chaldees".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחלקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר״ע ספורנור׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןעודהכל
[פד] 1ויאמר אליו אני ה׳, אמר משה לפני הקב״ה לאבות דברת במדת רחמים, שנאמר ויאמר ה׳ אל אברם אני ה׳ אשר הוצאתיך וכו׳ ועלי נגלתה מתחלה במדת הדין אני ה׳ אלהי אברהם אביך (בראשית ל״ג:ח׳). (אלה הדברים זוטא)
[פה] 2אני ה׳, אמור לבני ישראל אני ה׳ (שמות ו׳:ז׳) שאמרתי לאברהם אביכם אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים. (פסיקתא זוטרתא שמות ו, ו)
[פו] 3אשר הוצאתיך מאור כשדים, ימצאהו בארץ מדבר (דברים ל״ב:י׳) זה אברהם אבינו. משל למלך שיצא הוא וחיילותיו למדבר, הניחוהו חיילותיו במקום הצרות ובמקום הגייסות ובמקום ליסטות והלכו להם, נתמנה לו גבור אחד אמר לו מלך, אל יפול לבך עליך ואל יהי עליך אימה של כלום, חייך שאיני מניחך עד שתכנס לפלטורים שלך ותישן על מטתך כמו שנאמר ויאמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים. (ספרי האזינו שיג)
[פז] 4ויאמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים, ר״א בן יעקב אמר מיכאל ירד והצילו מכבשן האש, ורבנן אמרי הקב״ה הצילו, הה״ד אני ה׳ אשר הוצאתיך, ואימתי ירד מיכאל בחנני׳ מישאל ועזרי׳. (בראשית רבה מ״ד)
[פח] 5אשר הוצאתיך מאור כשדים, מפני מה זכה אברהם לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעה״ז, מה שעתיד ליתן לצדיקים לעוה״ב מפני שמסר עצמו על כבוד שמים למיתה באור כשדים, וכל המוסר את עצמו על כבוד שמים למיתה, נותנין לו חיים לעולם הזה, וחיים רבים וארוכים לעולם הבא שאין להם סוף, מנין, תדע לך שכן, בית אביו של אברהם עובדי עבודה זרה היו, עושין עבודת זרות ויוצאין ומוכרין בשוק, יום אחד הגיע לאברהם למכור. בא אחד ואמר לו, בכמה פסל זה, אמר לו, בשלשה מנה. אמר לו בן כמה שנים אתה, אמר לו, בן שלשים שנה, אמר לו, אתה בן שלשים שנה, ותעבוד לזה שעשיתי אותו היום, נסתלק והלך לו. שוב בא אחר, אמר לו, בכמה פסל זה, אמר לו בחמשה מנה, אמר לו, בן כמה שנים אתה, אמר לו, בן חמשים שנה, אמר לו, אתה בן נ׳ שנה ותעבוד לזה שעשינו היום, נסתלק והלך לו. נשמעו דבריו לנמרוד, שלח והביאו והעמידהו לפניו, אמר, בן תרח עשה לי אלוה יפה שיהא לי, נכנס ואמר לבית אבא, עשו לו יפה, תקנוהו פיסקוהו והירבו לו סימנין והלך והוציאו לו, (כאן חסר) וצדקתו של אברהם אבינו אותו היום, מעונן היה, וירד מטר בו ביום לפיכך לירד לתוך כבשן האיש, נמרוד יושב וכל דור הפלגה יושבין, נכנס והעמידו באמצע, ירד ודיבר את דבריו, אמר לו, אם לאו למי אעבוד, אמר לו, לאלהי האלהים ואדוני האדונים שמלכותו קיימת בשמים ובארץ ובשמי שמים העליונים, אמר לו, ואני אעבוד לאלוה של אש והריני משליך אותך בתוכה, יבא אלוה שאתה אומר עליו ויצילך מתוך כבשן של אש. מיד כפתוהו ועקדוהו ונתנוהו על גבי הארץ, והקיפוהו עצים מד׳ רוחות, חמש מאות אמות לצפון, חמש מאות אמות למערב, חמש מאות אמות למזרח, הקיפו והציתו בהן את האור כו׳ מיד נתגלגלו רחמיו של הקב״ה וירד משמי שמים העליונים ממקום כבודו גודלו ותפארתו קדושת שמו הגדול, והציל את אברהם אבינו מתוך אותה בושה ומתוך אותה כלימה ומתוך כבשן אש, שנאמר אני ה׳ אשר הוצאתיך וגו׳. (סדר אלי׳ רבה פ״ו מכ״י)
[פט] 6אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים, בשעה שנולד אברהם אבינו ע״ה עמד כוכב אחד ממזרח, ובלע ארבע כוכבים לארבע רוחות השמים, אמרו חכמיו לנמרוד בן נולד לתרח בשעה זו שעתיד לצאת ממנו אומה שתירש העולם הזה והעולם הבא, אם רצונך ינתן לאבא מלא ביתו כסף וזהב ונהרגהו, מיד שגר נמרוד אצל אביו אמר לו בן נולד לך, אמר עכשיו תנהו לי ונהרגהו ואתן לך מלא ביתך כסף וזהב. אמר לו תרח אמשיל לך משל למה הדבר דומה לסוס אחד שאמרו לו נחתוך את ראשך ונתן לך בית מלא שעורים. אמר הסוס להם, שוטים אם תחתכו את ראשי מי יאכל השעורים, ואתם אם תהרגו את בני מי יורש הכסף והזהב. השיב לו המלך מדבריך אני מכיר שבן נולד לך, אמר לו תרח בן נולד לי ומת, אמר לו על חי אני אומר לך, ולא על מת, מה עשה תרח, החביא את בנו במערה שלש שנים. זמן לו הקב״ה שתי חלונות, מן האחד יוצא שמן, ומן השני סולת, כשהיה בן שלש שנים יצא מן המערה, הרהר בלבו, מי ברא שמים וארץ ואותי, התפלל כל היום כולו לשמש, ולערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח. כשראה הירח והכוכבים סביב הירח, אמר זהו שברא השמים והארץ ואותי והכוכבים הללו שריו ועבדיו, עמד כל הלילה בתפלה לירח, לבקר שקע הירח במערב וזרח השמש במזרח, אמר אין ביד אלו כוח. אדון יש עליהם, אליו אתפלל, ואליו אשתחוה. הלך אצל אביו אמר לו מי ברא שמים וארץ ואותי, אמר לו אביו אלהי ברא שמים וארץ וכל אלה, אמר אברהם הראני אלהיך שמא יש בהם כח לברא את כל אלה, מיד הביא ע״ז שלו והראהו אלהיו. חזר אברהם לאמו, ואמר לה, אמי עשה לי תבשילין, נאים וטובים, ואביאם לאלהי אבי, אולי יקבל ממני קרבני, מיד עשתה לו אמו תבשילין נאים וטובים, והביא לאלהי אביו, ונתן לפני הגדול שבהם ואין קול ואין עונה, חזר לאמו, אמר לה עשי לי תבשילין נאים וטובים מן הראשונים. עשתה לו, והביאם לפני ע״ז של אביו ואין עונה. מיד שרתה עליו שכינה, וקרא עליהם פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, מיד נטל אש ושרפם והוציא הגדול שבהם לחוץ, ונתן האש בידו, כשבא אביו לביתו, ומצא אלהיו שרופים, אמר לאברהם בני, למה שרפת את אלהי, אמר לא שרפתי, אלא הגדול שבהם קצף עליהם ושרפם. אמר לו, בני, שוטה, וכי יש בהם כח, או יש בהם רוח חיים, שהם יכולין לעשות כל אלה, והלא אני עשיתים מעץ. אמר לו, ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, ואם אין בהם כח, למה אמרת לי אלהי ברא שמים וארץ, מה עשה תרח, הלך אצל נמרוד ואמר לו, בני שרף את אלהי ואלהיך באש, שלח נמרוד בשביל אברהם, ואמר לו למה עשית כן, אמר לו אני לא עשיתי כן, אלא הגדול. אמר לו נמרוד וכי יש בהם רוח חיים, שיכולין לעשות כן, אמר לו ישמעו אזניך מה שאתה מדבר בפיך, ואם אין בהם כח, למה תניחו למי שברא שמים וארץ ותשתחוו לעץ, אמר לו, אני בראתי שמים וארץ, בכחי, אמר לו אברהם, אתה יכול לבראות, כשיצאתי מן המערה, ראיתי השמש יוצא במזרח ושוקע במערב, עשה אתה שיצא במערב וישקע במזרח, ואשתחוה לך, ואם לאו, מי שהגביר את ידי לשרוף את האלילים, הוא יגבירני ואהרוג אותך, אמר נמרוד לחכמיו, מה יהא דינו של זה. אמרו לו, זהו שאמרו עליו עתידה אומה לצאת ממנו שתירש העולם הזה והעולם הבא. ועתה, כמשפט הזה שעשה, כן יעשה לו, מיד השליכוהו לתוך כבשן האש. באותה שעה נתמלא עליו הקב״ה רחמים והצילו שנאמר אני השם אשר הוצאתיך מאור כשדים. (מדרש)
[צ] 7אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים, ז׳ דברים מופתים נבראו בעולם שלא היו כמותן, מופת ראשון מיום שנבראו שמים וארץ לא הי׳ אדם ניצל מכבשן האש עד שבא אברהם אבינו וניצול וראו כל אנשי הארץ ותמהו שלא היה כמוהו משנברא העולם שנא׳ אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים. (פדר״א פנ״ב)
[צא] 8לתת לך את ארץ כנען, בא וראה כל מה שהרהר אברהם בלבו נתן לו הקב״ה, הרהר על ארץ ישראל, ונתן לו, שנא׳ אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. (תנ״י קדושים מ.)
1. מובא בילק״ש ואתחנן רמז תתטו. לפנינו איתא ויאמר אליו אני ה׳, ואולי צ״ל וירא ה׳ אל אברם (יב, ז.) או דבר ה׳ אל אברם (טו, א). והפסוק שהביא גבי משה הכוונה דכ׳ ה׳ אלהי אברהם נכלל בזה גם מדת הדין.
2. לעיל מאמר פד.
3. במדרש תנאים דברים צד קצא. בשינוים חשובים ימצאהו בארץ מדבר זה א״א, ובהו ילל ישימון, במקום צרות ובמקום גייסות ובמקום לסטים מושלו למה״ד כו׳, כך אמר לו הקב״ה לא״א כו׳, והוא גרסא נכונה.
4. פסחים קיח. שמו״ר פי״ח, דב״ר פ״ב, שי״ר א, יח. תנחו׳ תצוה סי״ב, תנ״י שם ס״ח, מדרש תהלים קי״ז, פדר״א פכ״ו, ועי׳ שי״ר ה, ו. ולעיל ב״ר פל״ט ג. בתורה שלמה פ״ח מאמר פט. פי״ד מאמר לב. בפסחים שם, בשעה שהפיל נמרוד הרשע את א״א בכבשן האש אמר גבריאל לפני הקב״ה רבש״ע ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש א״ל הקב״ה אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו נאה ליחיד להציל את היחיד, ולפי שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, א״ל תזכה ותציל ג׳ מבני בניו, ובסגנון זה במדרש תהלים פקי״ז, ושם בפקי״ח איתא נטלוהו והשליכוהו לכבשן האש ולא ירד עמו לא עיר ולא קדיש ולא שרף ולא גדוד, אלא הקב״ה בעצמו שנא׳ אני ה׳, ובשמו״ר שם תנאין עשה עמהם הקב״ה אימתי כשבקש לירד להציל אברהם מכבשן האש, אמרו מיכאל וגבריאל לפניו אנו יורדין להציל אותו, א״ל, אלו ירד לשם אחד מכם לכבשן אתם הייתם מצילין אותו, אלא לשמי ירד, ואני יורד ומציל, שנא׳ אני ה׳ אשר הוצאתיך מארץ כשדים, אלא אתן לכם זמן אימתי תרדו על שנזדקקתם להצילו לכבוד שמי, אתה מיכאל על מחנה אשור כו׳. וכ״ה בתנחומא תצוה ו׳ ובסגנון אחר בדב״ר ב. אדם יש לו פטרון והוא נתפס בחטיה שלו והדיין גוזר עליו שישרף היכן הוא והיכן פטרונו, אבל הקב״ה אינו כן, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה, נתפס אברהם בן ביתך, אמר להם אני מתקיים עליו, אמרו לו הרי הוא עומד לפני אמרפל הרי איפומנטיא שלו נקרין הרי הוא עומד לישרף, אמר להם אני מתקיים עליו, הושלך לכבשן האש ירד הקב״ה והצילו, מנין, שנ׳ ויאמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים: ודרש זה במשל אחר איתא במדרש הלל בבית המדרש ח״ה, ובפרדר״א פכ״ו, נסיון השני וכו׳ לאחד עשרה שנים שלחו והביאו אותו ונתנוהו בתוך כבשן האש והמלך הכבוד פשט יד ימינו והצילו מתוך כבשן האש שנא׳ ויאמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים, ובמדרש תהלים פי״ח אמרת ה׳ צרופה שצרפו הקב״ה בעשר נסיונות ואלו הן כשירד לתוך כבשן האש שנא׳ אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו׳. ובשמו״ר פכ״ט אני עשיתי וגו׳ ואמלט (ישעיהו מז) לאברהם שנאמר ויאמר וגו׳ אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים.
5. עי׳ לעיל בתורה שלמה פי״א מאמר צח. וכל המקומות שציינתי בבאור וצרף לכאן. לתוך כבשן אש, הספור מקוטע וחסר באמצע איך שדנוהו להשליכו לכבשן האש וכו׳.
6. מאמר זה מובא ברבינו בחיי בשם מדרש, ובהגהות למדרש ילמדנו (גרינהוט) ח״ו מו. מביא דבכת״י מדרש עשרת הדברות שיש בידו נמצא כל המאמר הנ״ל בשינוים.
7. עי׳ לעיל מאמר פז. ובאגדת תפלת י״ח בבית המדרש ח״ה כשניצל אברהם אבינו מאור כשדים פתחו מלאכי השרת ואמרו בא״י מגן אברהם ועי׳ לעיל מאמר ה, כא. וצרף לכאן, ובאגדת בראשית פס״ו זש״ה כי מבית הסורים יצא למלוך (קהלת ד, יד.) זה אברהם שיצא מכבשן האש ונתגדל בעולם שנא׳ אני ה׳ אשר הוצאתיך וגו׳ ועי׳ באגדת ברא׳ פנ״ה, ובמדרש הלל פ׳ לא לנו, ופ׳ מן המצר, אחר זאת שחין מלא חפניכם פיח הכבשן אמר הקב״ה יבוא דבר העולה מן הכבשן ויפרע ממצרים שבקש הקב״ה לאבד אומה שמסרו עצמה למיתה, אברהם באור כשדים חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש.
8. תנחומא קדושים יג.
וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא יְיָ דְּאַפֵּיקְתָּךְ מֵאוּר דְּכַסְדָּאֵי לְמִתַּן לָךְ יָת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתַהּ.
He said to him, “I am Hashem who brought you out of Ur Kasdim, to give to you this land as an inheritance.”

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ
וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא ה׳ דְּאַפֵּיקְתָּךְ מֵאוּר דְּכַסְדָּאֵי לְמִתַּן לָךְ יָת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתָהּ
אוּר – מקום או אש?
אונקלוס שתרגם ״מֵאוּר כַּשְׂדִּים״ – ״מֵאוּר דְּכַסְדָּאֵי״ וכן לעיל ״וַיָּמָת הָרָן... בְּאוּר כַּשְׂדִּים״ (בראשית יא כח) ״בְּאוּר דְּכַסְדָּאֵי״, מפרש אוּר כשם מקום בארץ כשדים. אבל המיוחס ליונתן שתרגם לעיל ״וּמִית הָרָן... בְּאַתּוּן נוּרָא דְעָבְדוּ כַּשְׂדָאֵי לְאַבְרָם אָחוֹי״ (בכבשן האש שעשו הכשדים לאברהם אחיו) וכן כאן ״מֵאוּר כַּשְׂדִּים״ – ״מֵאַתּוּן נוּרָא דְכַשְׂדָאֵי״ (מכבשן האש של כשדים), מפרש אוּר כאש.
ואמר ליה אנה י״י דאפקת יתך מן אתון נורהון דכשדאי למיתן לך ית ארעא הדא למירתא יתה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למירת״) גם נוסח חילופי: ״למירות״.
ואמר ליה אנא י״י דאפיקתך מאתון נורא דכשדאי למיתן לך ית ארעא הדא למירת⁠(א){ה}
And He said to him, I am the Lord who brought thee out of the fiery furnace of the Kasdai, to give thee this land to inherit.
ואמר ליה אנא יי דאפקית יתך מאתון נורהון מאור דכשדאי.
And He said to him, I am the Lord who brought thee out of the fiery furnace from Ur of the Kasdai.
[יג] וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִים וגו׳ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְרַבָּנָן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אָמַר מִיכָאֵל יָרַד וְהִצִּילוֹ מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִצִּילוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים, וְאֵימָתַי יָרַד מִיכָאֵל, בַּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה.

רמז עז

אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים – אָמְרוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נִמְרוֹד הָרָשָׁע אֶת אַבְרָהָם לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, אָמַר לְפָנָיו גַּבְרִיאֵל, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵרֵד וְאַצִּיל אֶת הַצַּדִּיק מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. אָמַר לוֹ, אֲנִי יָחִיד בְּעוֹלָמִי, וְהוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ, נָאֶה לְיָחִיד לְהַצִּיל אֶת הַיָּחִיד. וּלְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, אָמַר לוֹ, תִּזְכֶּה וְתַצִּיל שְׁלֹשָׁה מִבְּנֵי בָּנָיו.
אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים – כְּפָתוּהוּ וַעֲקָדוּהוּ לְאַבְרָהָם, וְהִנִּיחוּהוּ עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ, וְהֵקִיפוּ לוֹ עֵצִים מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו, חָמֵשׁ אַמּוֹת לְכָל צַד, וְגָבְהָן שֶׁל עֵצִים חָמֵשׁ אַמּוֹת, וְעַד אוֹתָה שָׁעָה לֹא הִכִּיר תֶּרַח אֶת בּוֹרְאוֹ. מִיָּד בָּאוּ שְׁכֵנָיו וּבְנֵי עִירוֹ וְטָפְחוּ לוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמְרוּ לוֹ, בֹּשְׁתָּ בּוּשָׁה גְּדוֹלָה וּכְלִמָּה, בֶּן שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהוּא יוֹרֵשׁ הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא שְׂרָפוֹ נִמְרוֹד בָּאֵשׁ. מִיַּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיָרַד וְהִצִּילוֹ. אָמַר תֶּרַח בְּלִבּוֹ, שֶׁמָּא יַעֲמְדוּ וְיַהֲרְגוּ אֶת בְּנִי, עָמַד וְיָצָא מִשָּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית י״א:ל״א) ״וַיִּקַּח תֶּרַח וְגוֹ׳⁠ ⁠⁠״ וּבִשְׂכַר שֶׁיָּצָא מִשָּׁם לְשֵׁם שָׁמַיִם, הִמְלִיכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּחַיָּיו שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר, ״נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (ויקרא ד׳:כ״ב) ״אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא״. מַה לְהַלָּן שֶׁאֵין עַל גַּבָּיו אֶלָּא ה׳ אֱלֹהָיו וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ אַחַר מִיתָתוֹ, הֲרֵי שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר: ״לִבַּבְתִּינִי אֲחוֹתִי כַלָּה״.
אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב, עֶשֶׂר שָׁנִים נֶחְבַּשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ שָׁלוֹשׁ בְּכוּתָא, שֶׁבַע בְּקַרְדוֹ וְרַב דִימִי מִנְּהַרְדְּעָא מַתְנֵי אִפְּכָא אָמַר רַב, עִיבְּרָא זְעִירָא דְכוּתָא זֶה הוּא אוּר כַּשְׂדִּים.
הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ז׳) ״כִּי מִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרוֹבִים אֵלָיו״. בְּנֹהָג שֶׁבָּעוֹלָם, בָּשָׂר וָדָם עוֹשֶׂה לוֹ פַּטְרוֹן שֶׁיְּהֵא מִתְקַיֵּם עָלָיו, וְהוּא נִתְפַּס בָּאַנְקְלִיטִין הָלְכוּ וְאָמְרוּ לוֹ נִתְפַּס בֶּן בֵּיתְךָ, אָמַר לָהֶם, אֲנִי מִתְקַיֵּם עָלָיו יָצָא לֵיהָרֵג, הֵיכָן הוּא וְהֵיכָן פַּטְרוֹנוֹ אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, נִתְפַּס אַבְרָהָם בֶּן בְּרִיתְךָ. אָמַר לָהֶם, אֲנִי מִתְקַיֵם עָלָיו. אָמְרוּ לוֹ, הֲרֵי הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי אַמְרָפֶל, הֲרֵי אַפּוּמְנִימָא שֶׁלּוֹ נִקְרָאִין הֲרֵי הוּא יוֹצֵא לִישָּׂרֵף. אָמַר לָהֶם, הֲרֵינִי מִתְקַיֵּם עָלָיו. הֻשְׁלַךְ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִצִּילוֹ, אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים.
תֶּרַח הָיָה רוֹאֶה בַּמַּזָּלוֹת, רוֹאֶה מַזָּלוֹ שֶׁל הָרָן שֶׁהוּא נִשְׂרַף, וּמַזָּלוֹ שֶׁל הָרָן שֶׁהָעוֹלָם מִתְמַלֵּא הֵימֶנוּ. נִכְנְסוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵצֶל אַבְרָהָם אָבִינוּ. אָמְרוּ לוֹ, שֶׁל מִי אַתָּה, אָמַר לָהֶם, לְעוֹלָם לֹא אַנִּיחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַּשָּׁמַיִם, מִיַּד הִשְׁלִיכוּהוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. לֹא יָרַד עִמּוֹ לֹא עִיר וְלֹא שָׂרָף וְלֹא מַלְאָךְ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ. הָרָן הָיָה לִבּוֹ חָלוּק, הָיָה נוֹטֶה עַל דִּבְרֵי אָבִיו נִכְנְסוּ אֶצְלוֹ. אָמְרוּ לוֹ, שֶׁל מִי אַתָּה, אָמַר בִּלְבָבוֹ, אַבְרָהָם אָחִי הוּא גָּדוֹל מִמֶּנִי, אִם רְאִיתִיו שֶׁנִּמְלַט אוֹמֵר אֲנִי שֶׁל אַבְרָהָם אֲנִי מִיַּד הִשְׁלִיכוּהוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְלֹא הִסְפִּיק לֵירֵד עַד שֶׁהֵמִיתוֹ הָאֵשׁ וּנְטָלוֹ הַמֶּלֶךְ וְהִשְׁלִיכוֹ לִפְנֵי אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית י״א:כ״ח) ״וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו״, וְתֶרַח אָבִיו יָפֶה רָאָה שֶׁהָעוֹלָם מִתְמַלֵּא מִמֶּנוּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם מִן הָאֲנָשִׁים אִם מִן הַנָּשִׁים, שָׂרַי הָיְתָה בִּתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, ״בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה״ וְנִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם מִמֶּנָה.
שִׁבְעָה דִּבְרֵי מוֹפֵת נַעֲשׂוּ בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ כְּמוֹתָם מִיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ. מוֹפֵת הָרִאשׁוֹן, שֶׁנִּצַּל אַבְרָהָם מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים. וְהַמּוֹפֵת הַשֵּׁנִי, שֶׁיָּלְדָה שָׂרָה בַּת תִּשְׁעִים שָׁנָה, וְלֹא הֶאֱמִינוּ עַד שֶׁהֵנִיקָה בָּנִים שָׂרָה מוֹפֵת הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁנִּזְרְקָה בּוֹ שֵׂיבָה בְּאַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית כ״ד:א׳) ״וְאַבְרָהָם זָקֵן״. מוֹפֵת הָרְבִיעִי, לֹא הָיָה אָדָם עוֹטֵשׁ וְחָיָּה, אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם הָיְתָה נַפְשׁוֹ יוֹצְאָה, בֵּין בַּשּׁוּק בֵּין בַּדֶּרֶךְ, עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב אָבִינוּ וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הַדָּבָר, וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל תִּקַּח נַפְשִׁי מִמֶּנִּי עַד שֶׁאֲצַוֶּה עַל בָּנַי וְנֶעֱתַר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית מ״ח:א׳) ״וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵה אָבִיךָ חוֹלֶה״. לְפִיכָךְ חַיָּב אָדָם בַּעֲטִישָׁה לְהוֹדוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּהֱפַךְ מִמָּוֶת לְחַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר, (איוב מ״א:י׳) ״עֲטִישׁוֹתָיו תָּהֵל אוֹר״. מוֹפֵת הַחֲמִשִּׁי, ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַּיַּבָּשָׁה״. מוֹפֵת הַשִּׁשִּׁי, (יהושע י׳:י״ב) ״שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם״, שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ וְעָשָׂה מִלְחֶמֶת יִשְׂרָאֵל וְהִגִּיעַ עֶרֶב שַׁבָּת וְרָאָה בְּצָרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יְחַלְּלוּ אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁרָאָה חַכְמֵי הַגּוֹיִים רוֹגְשִׁים בַּמַּזָּלוֹת לָבֹא עַל יִשְׂרָאֵל. מֶה עָשָׂה, פָּשַׁט אֶת יָדוֹ לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְהִזְכִּיר עֲלֵיהֶם אֶת הַשֵּׁם וְעָמַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ שְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁעוֹת עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. מוֹפֵת הַשְּׁבִיעִי, לֹא הָיָה אָדָם עוֹמֵד מֵחָלְיוֹ עַד שֶׁבָּא חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעָמַד וְחָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר, ״מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ בַּחֲלוֹתוֹ וַיְחִי מֵחָלְיוֹ״, וַיֹּאמַר חִזְקִיָּה מַה אוֹת, אָמַר לֵיהּ, אָחָז אָבִיךָ רָגַשׁ בַּמַּזָּלוֹת, וְהָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה לַשֶּׁמֶשׁ, וְיָרַד הַשֶּׁמֶשׁ וּבָרַח בַּמַּעֲרָב עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אִם רוֹצֶה אַתָּה יֵרֶד עֶשֶׂר מַעֲלוֹת. אֲחוֹרָנִית. אָמַר חִזְקִיָּה, לֹא כִּי אֶלָּא אוֹתָן עֶשֶׂר (שָׁעוֹת) [מַעֲלוֹת] שֶׁתֵּרֵד יַעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹ וְנֶעֱתַר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם ל״ח:ח׳) ״הִנְּנִי מֵשִׁיב אֶת צֵל וְגוֹ׳ אֲשֶׁר יָרְדָה בְּמַעֲלוֹת אָחָז״. כְּשֶׁרָאָה חִזְקִיָּהוּ שְׁלוּחֵי מֶלֶךְ בָּבֶל נִתְגָּאָה בְּלִבּוֹ לְמַעְלָה וְהֶרְאָה לָהֶם אֶת כָּל הָאוֹצָרוֹת וְעוֹד שֶׁפָּתַח הָאָרוֹן וְהֶרְאָה לָהֶם אֶת הַלּוּחוֹת, אָמַר לָהֶם, בּוֹ אָנוּ עוֹשִׂין מִלְחָמָה וְנוֹצְחִין. כָּעַס עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ, לֹא דַּי לְךָ שֶׁהֶרְאֵתָ לָהֶם אוֹצָרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְעוֹד שֶׁפָּתַחְתָּ לָהֶם אֶת הָאָרוֹן וְהֶרְאֵתָ לָהֶם הַלּוּחוֹת מַעֲשֶׂה יָדַי, חַיֶּיךָ, הֵם יַעֲלוּ וְיִקְחוּ אֶת כָּל הָאוֹצָרוֹת, וְתַחַת הַלּוּחוֹת יִהְיוּ בָּנֶיךָ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל, אֵלּוּ חֲנַנְיָה מִישָּׁאֵל וַעֲזַרְיָה.
וקאל לה אנא אללה אלד׳י אכרג׳תך מן אתון אלכסד׳אניין לאעטיך הד׳א אלבלד לתחוזה.
ואמר לו: ״אני ה׳ אשר הוצאתיך מכבשן הכשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשת אותה.⁠״
מאור כשדים – מעניין: על כן באֻרים כבדו ה׳ (ישעיה כ״ד:ט״ו), מאורת צפעוני (ישעיה י״א:ח׳). אבל מאור כשדים – אפשר שיסבול מן העניינים, חוץ מן העניין האמתי אשר אמרו בו רבותינו ז״ל, שיהיה פירושו מבקעת כשדים. והראיה על זה אומרו: וימצאו בקעה בארץ שנער (בראשית י״א:ב׳), ועל המקום הזה עצמו נאמר מאור כשדים, ועוד: בארץ מולדתו באור כשדים (בראשית י״א:כ״ח). (ספר השרשים ״אור״)
ויאמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים1רבנן אמרי הקב״ה בעצמו הצילו. דכתיב אני ה׳ אשר הוצאתיך. וכתיב התם אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ׳:ב׳). ואימתי ירד מיכאל בחנניה מישאל ועזריה.
1. רבנן אמרי. ב״ר פמ״ד.
אשר הוצאתיך מאור כשדים – לעד כי פרשת לך לך היתה שםא כאשר פרשתיו (ראב״ע בראשית פירוש ראשון י״ב:א׳), לא בחרן.
א. המלים ״היתה שם״ הושלמו בכ״י לוצקי 827 ונשמטו בכ״י פריס 177.
THAT BROUGHT THEE OUT OF UR OF THE CHALDEES. This verse proves what I have earlier noted, that God's command to Abraham, Get thee out of thy country, and from thy kindred, etc., was given in Ur of the Chaldees, not in Haran.⁠1
1. Cf. Ibn Ezra's comment on Gen. 12:1.
מאור כשדים – שם מקום.
ומנחם אמר, שהוא כמו: על כן באורים (ישעיהו כ״ד:ט״ו).
ויאמר – אמר לו עודא לחזק בלבו ההבטחה.
ואמר לו אני י״י, ועדין לא זכר לו שמו, ולא זכרו לו להודיעו אותו כי כבר יודע שמו מיום דעתו אותו, אלא זכרו לו לקיים לו הבטחתו וכאלו אמר לו בי נשבעתי.
אשר הוצאתיך מאור כשדים – ולא לחנם הוצאתיך אלא לתת לך את הארץ הזאת לרשתה – רצה לומר שיירשוה בניו ותהיה הארץ לאברהם כמו הירושה שיורישנה אדם לבניו.
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״עוד״.
ויאמר אליו, God continued speaking to him, in order to reinforce his faith that the promises would be fulfilled.
'אני ה, He had not previously mentioned His name Hashem, the Essence, to Avram. When God mentioned this name of His now, it was not to inform Avram that this was His true name, His Essence. Avram had been familiar with that name from the time he had first gotten to know God. He only mentioned it now to tell Avram that He would keep His promise in His capacity of Hashem. It is as if God had said: “I swear by My name Hashem.”
אשר הוצאתיך מאור כשדים, it was not for nothing that I have taken you out of that environment, but in order to give you this land to inherit it. God meant that Avram’s descendants would inherit the land of Canaan. The relationship between this land and Avram would become comparable to the inheritance a father leaves to his sons.
ויאמר אליו אני י״י – מאחר הדברים האלהא (בראשית ט״ו:א׳) עד כאן נאמר לו בלילה, שכן כתיב במחזה (בראשית ט״ו:א׳) – פירוש: בחזיון לילה, ועוד כתיב: וספורב הכוכבים (בראשית ט״ו:ה׳). ומכאן ואילך נאמר לו ביום, כדכתיב: ויהי השמש לבא (בראשית ט״ו:י״ב), ונקראת פרשתג בין הבתרים, ומוקדמת היא לפרשה שלמעלה דאחר הדברים האלה חמש שנים.
שהרי כתיב כאן: כי גר יהיה זרעך – פירוש: מיצחק ואילך, בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט״ו:י״ג), וכתיב: ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה – לזמן ברית בין הבתרים, יצאו כל צבאות וגו׳ (שמות י״ב:מ״א), אם כן נמצאת למד שפרשת ברית בין הבתרים קדמה ללידתו של יצחק שלשים שנה. ואברהם בן מאה שנה בהיולד לו את יצחק בנו (בראשית כ״א:ה׳), נמצא אברהם בן שבעים בזמן ברית בין הבתרים שהיה כשיצא מחרן פעם ראשונה, ובפרק כשנאמרה לו פרשה של אחר הדברים האלה (בראשית ט״ו:א׳) היה בן שבעים וחמש שנה.
דקים לן בסדר עולם (סדר עולם רבה א׳): בן ארבעים ושמונה שנה היה בהפלגה, ושתים עשרה שנה עבדו אתד כדרלעומר, ושלש עשרה שנה מרדו, ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר (בראשית י״ד:ד׳-ה׳), הרי מהפלגה עד המלחמה עשרים ושש שנים. שים עשרים ושש אלו על הארבעיםה ושמונה שהיו לו קודם הפלגה, ויעלו לשבעים וארבע, הרי מצינו דבשעת המלחמה היה אברם בן שבעים וארבע או בן שבעים וחמש, ועל זה נאמר: ואברםו בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו פעם שנייה מחרן (בראשית י״ב:ד׳). מיד אחר הדברים האלה שהרג את המלכים היה דבר י״י אל אברם במחזה לאמרז וגומ׳ (בראשית ט״ו:א׳).
אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה, ונסמכה פרשת ברית בין הבתרים כאן כדי לחבר את הפרשיות שנתבשר אברהם בזרע.
וזהו ששנינו בסדר עולם (סדר עולם רבה א׳): חזר לחרן אחר ברית בין הבתרים שהיה בארץ ישראל, כמו שכתוב בפרשת ברית בין הבתרים: לזרעך נתתי את הארץ הזאת (בראשית ט״ו:י״ח), ונשתהה שם בחרן חמש שנים. ובאותו פרק היה הוא בן חמש ושבעים שנה, ויצא לו מחרן פעם שנייה.⁠1
ראייה אחרת דתרי ענייני נינהו, מדאיתא בברכות (בבלי ברכות ז׳:): מיום שברא הקב״ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב״ה אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר: י״י אלהים במה אדע כי אירשנה (בראשית ט״ו:ח׳). ואי סלקא דעתך דחד עניינא הוא מאחר הדברים האלה (בראשית ט״ו:א׳) עד ושרי אשת אברם (בראשית ט״ז:א׳), אמאי לא מייתי תלמודא י״י אלהים מה תתן לי (בראשית ט״ו:ב׳) דקדים מיניה. אלא פשיטאח שתי פרשיות נינהו, ופרשת ברית בין הבתרים מוקדמת לשלפניה חמש שנים, כמו שפירשתי למעלה.
ועוד אם סדר פרשיות האלו ככתבן, איך יאמר אברהם: במה אדע כי ארשנה (בראשית ט״ו:ח׳), אין לך בקטני אמנה שיאמר: במה אדע כי ארשנה, אחר שיאמר לו הקב״ה: אשר יצא ממעיך הוא יירשך (בראשית ט״ו:ד׳). אלא פשיטא שתי פרשיות הן, והאחרונה קדמה לשלפניה כדאמרינן. והשתא ניחא שהקב״ה אמר לו: הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, אמר אברהם לפני הקב״ה: מאחר שאין לי זרע במה אדע כי אהיה יורש את הארץ הזאת, שמא היום או למחר אמות ואיך אִרַשֵנַה.
ויש אומרים אחר שיטת פר״ש: אברהם לא שאל לו אות על שהבטיחו לתת לו אתט הארץ, אלא דואג היה על הבטחה זו, שכל אבטחותיו של הקב״ה על תנאי הם, אם יקיימו מצותיו. כמו שמצינו בדור המדבר: וישבע לאמר אם יראו האנשיםי וגו׳ (במדבר ל״ב:י״א).⁠2 לכך בקש הברית מאת הקב״ה, שהרי שבועותיו בלא תנאי הם. ואם תאמר: למאן דאמר לא שאל לו אות אלא שאל באיזה זכות יתקיימו בה, אם כן למה נענש בידוע תדע?
אלא יש לומר: דאין זה עונש, אלא כך השיב לו: בזכות הקרבנות והגלות יתקיימו בה. כאן פר״ש: באיזה זכות יתקיימו בה, אמר ליה: בזכות הקרבנות.
1. שאוב מרשב״ם.
2. בדומה בגיליון כ״י וינה 23: ״ואת אשר שאל: במה אדע כי אירשנה – על בניו שאל, אם ירשו הן זכאים הן חייבים, שמא יגרום החטא, שכן מצינו בדור המדבר שניתנה להם הארץ, ובעונם בטלה מהם, דכת׳: אם יראה איש באנשים (דברים א׳:ל״ה).⁠״
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״האלה״.
ב. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 נוספה כאן מלת: ״את״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 568. בכ״י מינכן 224 נוספה כאן מלת: ״ברית״.
ד. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״את״.
ה. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״ארבעים״.
ו. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״ואברם״.
ז. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״לאמר״.
ח. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״פשיטא״.
ט. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״את״.
י. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568: ״הראשונים״.
'ויאמר אליו אני ה, He said to him: "I am the Lord;⁠" everything from the opening line of the chapter, "it was after these events" had been said to Avram at night, in a dream. This is clear from the word: במחזה, "in a vision,⁠" (verse 1). In verse five Avram is told: "and count the stars;⁠" from that point on we have the paragraph known popularly as ברית בין הבתרים, "the covenant between the cut up pieces.⁠"From then on we have a revelation Avram experienced in daylight, as the paragraph concludes with the words: "it was when the sun was about to set;⁠" (verse 12) This revelation by daylight had preceded the passagecommencing with chapter 15,1 by five years. This is clear from when God told Avram that "your descendants will be strangers and slaves for 400 years in a land that is not their own.⁠" In Exodus 12,41 the Torah reports that the Israelites had dwelled in Egypt for 430 years, i.e. that the prophecy made to Avraham had now been fulfilled. According to this,Avraham did not have any child by Sarah (i.e. Yitzchok) until 30 years after this first revelation. The Torah had stated specifically that Avraham was 100 years old when his son Yitzchok was born (Genesis 20,5). In other words, Avram was 70 years old when he left Charan for the first time and when God first told him about the future including his descendants until they would be freed from slavery. When God addressed Avram for the second time and told him to sever his relationship with home and hearth and birthplace in Genesis 12,1, he was 75 years old. According to the well known historic record known as seder olam, Avram was 48 years old at the time of the Tower and the dispersal of mankind. This was followed by the 13 years that the region known as the land of Canaan served and subsequently rebelled against Kedorleomer, a rebellion which lasted 13 years. (Not the 13th year as usually assumed). According to this calculation 26 years had elapsed at that time from when the Tower had been destroyed. If you add these years to the 48 years Avram had lived before that traumatic event was 74 or 75 years old. This is referred to when the Torah stated that Avram was 75 years old when he left Charan permanently. Immediately after Avram had defeated the kings mentioned in chapter 14, God appeared to him and ordered him to leave Charan and to proceed towards the Land of Canaan, his father's original destination when he had left Ur Casdim. The reason why the two paragraphs here were inserted in the Torah as if they had occurred almost simultaneously was so that the promise that Avraham would have biological offspring would appear in direct connection with the promise that Avraham's descendants would inherit the land of Canaan as their ancestral heritage when the time would be ripe for that. The Talmud in B'rachot 7, states specifically that these two visions referred to distinctly different subjects. The newsworthy development in Avram's personality in the intervening between God having spoken to him five years earlier at the covenant between the "pieces,⁠"is that for the first time a human being addressed the Almighty with the title adonav. My Master (8). If you were to think that all that is written here in this chapter is part of a single revelation, and a single subject, up to verse 1 in chapter 16, why did the Talmud not consider verse 2 in chapter 15 in which Avram addressed him by the same title, as the first time in history that this had ever occurred? Clearly what Avram said in verse 8 had preceded what is quoted as having said in verse 2. Furthermore, if these paragraphs had been written in chronological order, how could Avram have dared ask God for a sign that His promise would come true without his being accused as having been lacking in faith? God, after all, had already clearly stated that his heir would be his biological heir (verse 4). It is therefore clear beyond doubt that in this chapter we are dealing with two different revelations, each one dealing with a different subject. Having said all this, it is easy to understand that God referred to the fact that it was He Who had taken him out of Ur Casdim in order to give to his descendants (equated with him) this land that he is to proceed to. Avraham's question that seeing that he had no heir as yet, surely he by himself could not "inherit" this land, (verse 7) was quite logical. After all he had no assurance that he would not die before God's promise having a chance at being fulfilled. It also explains why God, in verse 15, tells him not to worry, but that he would die at a ripe old age. [The only person ever having been given such a promise by God, I believe. Ed.] This promise by God is evidence of what had prompted his question, certainly was not lack of faith. Some people accept Rashi's interpretation that Avram, while certainly not doubting God's promise or ability to deliver on His promise, was concerned that seeing that all of God's promises are based on certain underlying conditions, and he was afraid that some of these might not be met so that God would not be bound by His promise. We have evidence of fulfillment of God's promises being delayed after the sin of the spies, when God swore an oath that all the adults involved in that sin would not set foot in the Holy Land. (Numbers 32:10-11) According to the exegetes claiming that Avram did not doubt God's promise, but wished to know by what merit it would be fulfilled, why would he have been punished for having asked such a question? We would have to answer that the words: ידוע תדע, understood by some as the punishment, i.e. the delay in the fulfillment of God's promise, was not a punishment at all, but a direct answer, meaning that until the time came when in the desert the Israelites would regularly offer up sacrifices, they would indeed not yet have earned that merit. This merit coupled with the suffering during exile in Egypt combined, would suffice to make God replace the Canaanites and give the land to the Israelites.
אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו׳ – פי׳ הרמב״ן ז״ל מעת אשר הוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת, והנה עתה לא גזר שיתננה לו אבל אמר שהוציאו מאור כשדים על דעת שיתננה לו, ולכן חשש אברהם פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים אע״פ שאמר פעמים לזרעך אתן את הארץ הזאת, כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו הזרע ולכן אמר במה אדע כי אירשנה, ואינו שואל האות וגם הקב״ה לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למונעה מהם או שמא יעשו הכנענים תשובה, והש״י כרת עמו הברית הזה שיירשנה עכ״פ.
ובמדרש אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים בשעה שנולד אאע״ה עמד כוכב אחד ממזרח ובלע ד׳ כוכבים לארבע רוחות השמים. אמרו חכמיו לנמרוד בן נולד לתרח בשעה זו שעתיד לצאת ממנו אומה שתירש העוה״ז והעוה״ב אם רצונך ינתן לאביו מלא ביתו כסף וזהב ונהרגהו, מיד שגר נמרוד אצל אביו אמר לו בן נולד לך אמש עכשיו תנהו לי ונהרגהו ואתן לך מלא ביתך כסף וזהב, אמר לו תרח אמשול לך משל למה הדבר דומה לסוס אחד שאמרו לו נחתוך את ראשך ונתן לך בית מלא שעורים, אמר הסוס להם שוטים אם תחתכו את ראשי מי יאכל השעורים, ואתם אם תהרגו את בני מי יירש הכסף והזהב, השיב לו המלך מדבריך אני מכיר שבן נולד לך, אמר לו תרח בן נולד לי ומת א״ל על חי אני אומר לך ולא על מת, מה עשה תרח החביא את בנו במערה שלש שנים זמן לו הקב״ה שתי חלונות מן האחד יוצא שמן ומן השני סלת, כשהיה בן שלש שנים יצא מן המערה הרהר בלבו מי ברא שמים וארץ ואותי התפלל כל היום כולו לשמש ולערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח, כשראה הירח והכוכבים סביב הירח אמר זהו שברא השמים והארץ ואותי והכוכבים הללו שריו ועבדיו, עמד כל הלילה בתפלה לירח, לבקר שקע הירח במערב וזרח השמש במזרח אמר אין ביד אלו כח, אדון יש עליהם אליו אתפלל ואליו אשתחוה, הלך אצל אביו אמר לו אבי מי ברא שמים וארץ ואותי, א״ל אביו אלהי ברא שמים וארץ וכל אלה, א״ל אברהם הראני אלהיך שמא יש בהם כח לברוא את כל אלה, מיד הביא ע״ז שלו והראהו אלהיו, חזר אברהם לאמו וא״ל אמי עשי לי תבשילין נאים וטובים ואביאם לאלהי אבי אולי יקבלו ממני קרבני, מיד עשתה לו אמו תבשילין נאים וטובים והביא לאלהי אביו ונתן לפני הגדול שבהם ואין קול ואין עונה, חזר לאמו א״ל עשי לי תבשילין נאים וטובים מן הראשונים עשתה לו והביאם לפני ע״ז של אביו ואין קול ואין עונה, מיד שרתה עליו שכינה וקרא עליהם פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו מיד נטל אש ושרפם והוציא הגדול שבהם לחוץ ונתן האש בידו, כשבא אביו לביתו ומצא אלהיו שרופים אמר לאברהם בני למה שרפת את אלהי אמר לא שרפתי אלא הגדול שבהם קצף עליהם ושרפם, א״ל בני שוטה וכי יש בהם כח או יש בהם רוח חיים שהם יכולין לעשות כל אלה והלא אני עשיתים מעץ, א״ל ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, ואם אין בהם כח למה אמרת לי אלהי ברא שמים וארץ, מה עשה תרח הלך אצל נמרוד וא״ל בני שרף את אלהי ואלהיך באש, שלח נמרוד בשביל אברהם וא״ל למה עשית כן, א״ל אני לא עשיתי כן אלא הגדול, א״ל נמרוד וכי יש בהם רוח חיים שיכולין לעשות כן א״ל ישמעו אזניך מה שאתה מדבר בפיך ואם אין בהם כח למה תניחו למי שברא שמים וארץ ותשתחוו לעץ, א״ל אני בראתי שמים וארץ בכחי, א״ל אברהם אתה יכול לבראות כשיצאתי מן המערה ראיתי השמש יוצא במזרח ושוקע במערב עשה אתה שיצא במערה וישקע במזרח ואשתחוה לך ואם לאו מי שהגביר את ידי לשרוף את האלילים הוא יגבירני ואהרוג אותך, אמר נמרוד לחכמיו מה יהא דינו של זה א״ל זהו שאמרנו עליו עתידה אומה לצאת ממנו שתירש העוה״ז והעוה״ב ועתה כמשפט הזה שעשה כן יעשה לו מיד השליכוהו לתוך כבשן האש, באותה שעה נתמלא עליו הקב״ה רחמים והצילו שנאמר אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים.
אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, "I am the Lord Who has taken you out of Ur Casdim, etc.⁠" According to Nachmanides God referred to the time commencing with His saving Avram miraculously from the furnace of Nimrod. Ever since Avram had enjoyed God's goodwill and He had intended to give the land of Canaan to him. What God said here did not mean that He was now going to give the land to Avram but that the reason He had saved Avram from Ur Casdim was in order to eventually give it to him. In view of all this, Avram was concerned that the promise of inheriting the land should not be subject to conditions which his descendants might not be able to meet. Although God had repeatedly referred to Avram's descendants as receiving the land, he was afraid that some sin might prevent realisation of this promise and this is why he asked: "how will I know that I will indeed inherit it?⁠" He had not meant to ask for a miracle or a physical sign. God did not respond to him as He had done when He showed him other signs. Avram was only interested in receiving an ironclad assurance that neither sins by his descendants nor repentance of their evil deeds by the Canaanites would invalidate God's promise. God therefore concluded a covenant with him to confirm what He had said and that he or his descendants would definitely inherit the land of Canaan.
According to a comment in the Sefer Hayashar at the time Avram was born a certain star in the eastern sky "swallowed" four other stars in four directions of the sky. At that time Nimrod's advisors said to him: "at this moment a son has been born to Terach whose descendants will produce a nation which will inherit the whole earth as well as the hereafter. If you agree, let us give his father a house full of gold and silver and get his permission to kill the baby.⁠" Thereupon Nimrod immediately sent an urgent message to Terach in which he referred to the baby who had been born to Terach on the previous evening, and demanded that it be handed over to be killed. In return he promised Terach a house full of gold and silver. Terach replied by citing a parable. He said: "I will explain to you how your offer looks to me. They told a horse 'let us cut off your head and we will give you a house full of barley.' The horse replied: "you are fools. If you cut off my head who is going to eat the barley? Similarly, if you are going to kill my son who will inherit all this gold and silver?⁠" Having heard this explanation by Terach the king replied: "I infer from your words that a son has been born for you. Terach replied that this was true but that the baby was dead already. Thereupon the king told him: "the offer to pay you for him with a house full of gold and silver applies only if you deliver him alive. If you deliver him dead the offer does not apply.⁠" Thereupon Terach hid the baby in a cave for the next three years. God provided two outlets for that cave. One became the source of fine flour, the other of oil.
When Avram was three years old he left the cave. When he looked around he began to wonder who had created heaven and the earth and himself. At first he began praying to the sun all day long. Then, at night, when he saw the moon, he began to pray to the moon as he had concluded that the position of the moon in the sky was proof that the moon had created it and the stars as well as earth and himself. He considered the stars as servants of the moon. When the moon disappeared in the morning and the sun rose in the East he began to realise that the phenomena he had observed thus far had only been tools in the hands of someone mightier than either of them. He now went to his father Terach and asked him who had created heaven earth and himself? Terach answered him: "my god created all these phenomena.⁠" Thereupon Avram asked his father to show him this god who supposedly was powerful enough to have created all these phenomena. Terach brought him one of his idols. Avram could not accept that this idol had any power at all. He went to his mother asking her similar questions. He asked his mother to cook a fancy dish so that he could offer it to one of the idols hoping it would be accepted as an offering. He placed the food in front of Terach's biggest idol. The idol did not respond at all, neither by sign or movement of his eyes or other organs. At that point, Avram had some divine inspiration and he said of these idols פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, "they have a mouth and are unable to speak, they have eyes but are unable to see" (Psalms 115,5). He seized the idols and burned them. He took the largest idol outside and placed the fire in his hand. When his father came home and wanted to know what had happened, Avram accused the biggest idol of having burned the others. Terach accused Avram of having burned his idols. Avram claimed to be innocent accusing the largest idols of having burned the others in a fit of fury. Thereupon his father said to him: "my son, you are foolish, how can any of these lifeless idols do such a thing? I myself have made these idols out of wood.⁠" Thereupon Avram said to his father: "I wish you would hear yourself talk. If they have no power why did you tell me that they have created heaven and earth?⁠" Terach then went to Nimrod and told him that his son had burned both his own and Nimrod's idols. Nimrod sent for Avram and asked him why he done such a thing. Avram denied having done anything and blamed the largest of the idols for having burned the others. Thereupon Nimrod also challenged him by saying: "since when do these idols possess a spirit of life enabling them to act?⁠" Avram then told Nimrod more or less the same as he had told his father, adding: "why do you reduce the god who has created heaven and earth to a wooden image and you worship such an image?⁠" Thereupon Nimrod told Avram that he personally had created heaven and earth and that both heaven and earth were under his control.
Thereupon Avram said to Nimrod: "You are able to create? when I came out of the cave I saw the sun rise in the east and set in the west. If you can make the sun rise in the west and set in the east I will worship you. If you are unable to do this, the one who gave me the power to burn the idols will also give me the power to kill you.⁠" Upon hearing this Nimrod consulted with his advisors and asked them what to do with Avram? Thereupon the advisors told him: "this is the one concerning whom we have told you that he will become the founder of a nation which will take over the entire universe including the hereafter. Now the only thing you can do is to do to him what he has done to those idols which he burned.⁠" Upon hearing the advice of his councilors Nimrod immediately threw Avram into a fiery furnace. At that point, God was filled with mercy for the boy and He saved him. This is the meaning of His words to Avram: "I have taken you out of the fire of the Casdim.⁠"
אני י״י אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ – פי׳ הרמב״ן לא אמר לו עתה שום דבר חדש בענין מתנת הארץ אלא אמר לו מתחלה אשר הוצאתיך מאור כשדים ועשיתי עמך נס בדעתי היה לתת לך את הארץ אבל לא גזר עתה שיתננה לו ומפני זה חשש שמא היה בירושת הארץ שום תנאי כדרך שהיה חושש בענין הזרע שכבר אמר לו לזרעך אתן את הארץ ואעפ״כ היה חושש שמא יגרום החטא וכך היה חושש בירושת הארץ ולכן לא שאל אות שתתאמת על ידו המתנה אלא אמר במה אדע שתתקיים המתנה כי שמא יגרום החטא שמא יעשו הכנענים תשובה ויתקיים בהם רגע אדבר על עם ועל ממלכה לנתוש ושב הגוי ההוא ונחמתי על הרעה וגם הב״ה לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא אלא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים. י״מ במה אדע כי אירשנה אינו חסרון אמונה אלא פי׳ מה תקנה תעשה לי שאירשנה כי אני גר ביניהם וידחקוני שאכרות עמהם ברית לפרנסם ולכבדם וכן יעשו לזרעי עד עולם אמר לו הקב״ה אעשה לך תקנה שיגלה זרעך מביניהם לארץ אחרת שלא ידחקום לכרות להם ברית ויהיו שמה עד דור רביעי וישובו הנה ויגרשום ויקחו את הארץ:
אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ"I am the Lord Who has taken you out of Ur Casdim in order to give you this land as an inheritance.⁠" According to Nachmanides God did not tell Avraham anything new concerning the gift of the land of Canaan in this line. What He meant to tell Avraham here was that already at the time when He saved him from the furnace of Nimrod it had been in order to eventually give him the land of Canaan as an inheritance for his children. The fact that God had not revealed this to Avraham previously, had made him think that perhaps this promise was conditional, just as he had thought that the promise of having physical offspring was a conditional promise, based on certain expectations of him in the future. This is also why he did not ask for a sign that this promise would be fulfilled, seeing that he thought it depended on additional factors, such as the Canaanites not becoming penitents, for instance, if the promise would come true. (compare Jeremiah 18,7רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש, ולנתץ ולהאביד ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו., "At one moment I may decree that a nation or kingdom shall be uprooted and pulled down and destroyed, but if that nation against which I made the decree turns back from its wickedness I change My mind concerning the punishment I planned to bring upon it.⁠") Avraham wanted to be sure that here we are not dealing merely with an אות, a sign, but with a promise backed by a covenant, a promise not subject to being revoked due to the person or persons concerned not having proved worthy after the promise was made.⁠"
Other commentators see in the question במה אדע כי אירשנה "how will I know that I will indeed inherit it?⁠" not a lack of faith, but an enquiry what steps he could take to ensure that there would not be a cause to revoke this promise. After all, Avraham dwelled amongst the very people whom God said He would displace in his favour, and it was no more than reasonable that if they should become aware of God's promise to him they would make every effort to thwart the realization of this promise. One of the ways in which they would do this would be to pressure him to enter into a covenant with them asking him to forego realization of God's promise to him. God told him that by delaying fulfillment of His promise until the fourth generation He could be sure that it would then qualify for fulfillment. These concerns by Avraham were entirely legitimate. Hence he asked for an assurance that the promise would indeed be ironclad.
ואחר זה אמר אליו ה׳ יתעלה שהוא הוציאו מאור כשדים לתת לו ארץ כנען שיירשה זרעו.
ויאמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך עד ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת. כבר אמרתי שהתחלפות הדרושים בעצמם יביא אמירות מחודשות ולכן עם היותו ית׳ מדבר לאברהם תמיד אמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים ולפי שעד עתה השיבו ית׳ לענין העתיד שלא יהיה אליעזר יורש אותו כ״א בנו היוצא מחלציו. ועתה ראה ית׳ להשיבו על מה שהיה מפחד מהאויבים ואם היה שיבואו עליו ויכוהו מכה רבה אע״פ שלא ימות מה יועילוהו הבנים שיבואו בסוף ימיו. הנה להשיב על זה להיותו ענין מתחלף ודרוש אחר באה עליו אמירה אחרת באמרו ויאמר אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים רוצה לומר אל תירא כל כך מהאויבים שתבקש עליהם בנים לעזריך במלחמה ולשמור צאתיך ובואך הלא אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מאור כשדים ושהיית שם בסכנה יותר עצומה מזו ואם אני הוא אשר הצלתיך ממנה ומאותו מלך הצר הצורר אותך וזה מבלי בניך ובנותיך מי המונע שג״כ עתה אהיה מגן לך ולא תצטרך לעזר הבנים ולמלחמת ואם נפרשהו בדרך המפרשים אמר אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את ארץ הזאת לרשתה אם יצאת על פי דברי לתכלית ההטבה אין ספק שאני אשמריך מכל רע אשמור את נפשך כי על כן באת בצל קורתי ומה יעשה אדם לך. גם אפשר לפרש שכיון האל ית׳ בזה להשיבו על הרכוש אשר אמר ר״ל השכר אשר הודעתיך באמרו שכרך הרבה מאד אינו שכר קצבתיו לך עתה כי גם בטרם הבטחתיך בדברי כלל הסכמתי לתת לך את הארץ הזאת לרשתה ולכן יורש עצר וארץ נבחרת כמוך אשר נתתי לך לנחלה לא היה לך לקחת מרכוש מלך סדום ובזה תמה התשובה האלהית לאברהם והותרה עם זה השאלה הח׳.
אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת – כדי שאתה בעצמך תקנה אותה ב׳חזקה׳.
לרשתה – כדי שהבנים יירשוה ממך בתורת ירושה שאין לה הפסק.
אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת, for you, personally, will acquire this land by an act of taking symbolic possession of it.
לרשתה, so that the children (descendants) would inherit it from you under the heading of an inheritance, i.e. without any interruption in this land being owned by Israelites.
ויאמר אליו אני ה׳ – לפי שבדברות הראשונות הבטיחו לבד על הזרע, ולא הבטיחו על ירושת הארץ, חזר אברהם במחזה שלו לדאוג אם יקם ה׳ את דברו הטוב שדבר אליו פעמים, ״לזרעך אתן את הארץ הזאת״, ״כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם״. ושמא היה על תנאי? על כן חזר הדבור אליו ואמר לו ״אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים״ וגו׳, כלומר על כן הוצאתיך מאור כשדים לתת לך ארץ כנען לרשתה. כי אור כשדים ארץ מולדתו של אברהם אבינו ע״ה, ושם קרה מה שקרה שהניא לבב תרח לקחת את אברם בנו ואת שרי כלתו ולוט בן בנו ללכת באשר ילכו. והודיעו עתה כי מאת ה׳ יצא הדבר בעת ההיא למען אברהם עבדו. ולא אמר ״אני ה׳ שצויתיך לך לך מארצך״ וגו׳ מטעם שיתבאר בעז״ה.
אני ה׳ – כאן לא נאמר לשון ״מראה״, ובפרשת מילה שנאמר וירא ה׳ וגו׳, לא נאמר שם אני ה׳ כי אם אני אל שדי (בראשית י״ז:א׳), והוא מה שאמר בפ׳ וארא, וארא אל אברהם וגו׳ ושמי ה׳ לא נודעתי וגו׳ (שמות ו׳:ג׳). שבכל מקום שכתוב ״מראה״ כגון וירא אליו או הנראה אליו, לא הוזכר שם העצם יתברך.
הארץ הזאת – כאן מפורש שבארץ כנען היתה הברית בין הבתרים. ולא נתברר איך מישב בעל סדר עולם ז״ל פסוק זה לדעתו, שכרת הברית הזאת טרם יבא אברהם בארץ כנען1.
1. סדר עולם רבה פרק א׳: ״אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן ע׳ שנה״.
אני ה׳ – אחרי שהבטיחו על הזרע בא לגלות לו סוד אחר, ואמר לו אל תחשוב שמה שאמרתי לך אשר יצא ממעיך הוא יירשך, הוא ענין שנתחדש ברצוני אחר ששאלת לך בן, ואילו לא התאוית לבנים היית הולך ערירי, כי דע לך שאני ה׳ לא שניתי, ולפי שאני קורא הדורות מראש ומצאתי מאז לבבך נאמן לפני, לכן טרם תצא מרחם הקדשתיך לעבד לי ובחרתי בך ובזרעך, ובעת שהוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך את הארץ הזאת, ועל דעת כן הוצאתיך, אלא שרציתי לנסותך פעם אחר פעם כדי שתצטייר יראתי ואהבתי בלבך בשיעור נפלא, וכדי להרבות שכרך:
ויאמר אליו – דע דלתנא דסדר עולם, ולר״א ברי״ה בל״ב מדות, ולתלמודא דידן, פרשה זו דברית בין הבתרים נאמרה קודם פרשת לך לך, כשיצא אברהם פעם ראשונה מחרן, ואז היה בן שבעים שנה, ואח״כ חזר לחרן ונשתהה שם חמש שנים, ואז יצא פעם שניה, וע״ז נאמר (ר״פ לך לך) ואברם בן ע״ה שנים בצאתו מחרן, אלא דלתנא דסדר עולם, כל הפרשיות מריש לך לך עד כאן נאמרו על הסדר שירידתו למצרים ולמלחמתו במלכים היה בשנת ע״ה לחיי אברהם. אמנם לתלמודא דידן גם פרשת מלחמת המלכים (ויהי בימי אמרפל) ע״כ היא מוקדמת לפ׳ לך לך, ואז היה אברם בן ע״ג שנים (ע׳ תוס׳ ברכות ז׳ ד״ה לא היה ותוס׳ שבת י׳ ד״ה ושל), ובזה מתיישב לן מה שטען באלה על בשורת הזרע וירושת הארץ, ״הן לי לא נתת זרע, במה אדע כי אירשנה״, ובפרשיות הקודמות לא טען עליהם, (לך לך י״ב ז׳) לזרעך אתן את הארץ הזאת, (ושם י״ג י״ד) כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, הנה שם קבל הבשורות האלה בתודה ויבן שם מזבח, כי כל אלה היה מאוחרות למה שהובטח עליהם תחלה.
אני ה׳ – כאן אמר לשון אני ובמתן תורה אמר לשון אנכי כי יש הבדל גדול בין אני לאנכי לרבי שלמה פאפענהיים, כי כאשר יאמר אני יהיה גוף המדבר נשוא של תאר שלו, והתואר הוא נושאו, ובמלת אנכי הוא להפך שגוף המדבר הוא הנושא והתואר הוא נשואו, המשל בזה כשיאמר אני עומד יהיה התואר עומד נושא המאמר (זוביעקט) ומלת אני דהיינו גוף המדבר נשואו (פרעדיקאט), ויהי העמדת הטעם על מלת עומד ומלת אני רהוט אליו. אמנם כשיאמר אנכי עומד יהי׳ מלת אנכי נושא ומלת עומד נשואו ויהי העמדת הטעם על מלת אנכי, ומלת עומד מאמר בפ״ע, כמו אנכי עומד בין ה׳ (דברים ה׳) מלת אנכי בתלשא שהוא טעם מפסיק ומלת עומד בפשטא דבוק למה שאחריו, וכ״ה ברוב המקומות שיבא מלת אנכי בטעם מפסיק, וההבדל בין שיהיה גוף המדבר נושא או שיהיה נשוא לתאר שלו הוא, כשיהיה גוף המדבר נושא הוא שולל גופים אחרים משיהיה להם זה התואר, וכשיהיה התואר נושא הוא שולל משיהיה לגוף המדבר שאר תוארים, שכשיאמר עד״מ אני עומד הוא שולל משיהיה גוף המדבר יושב או שוכב, וכשיאמר אנכי עומד שאז מלת אנכי נושא הוא שולל משיהיה גופים אחרים עומדים, ויהי הדיוק אנכי דוקא עומד ולא אחרים עומדים; ומזה הענין כשאמר קין השומר אחי אנכי הכונה, האם אנכי לבדי שומר אחי ולא אביו ואמו, וכן במאמר ואירא כי עירם אנכי פי׳ כל שאר בע״ח יש להם שערות או נוצות או קשקשים כדמות כסות אבל אני לבדי ערום לכן יראתי, וכן כי שנואה אנכי אני לבדי שנואה אבל רחל אהובה, יעקב אמר אנכי עשו בכורך, ויוסף אמר אני יוסף אחיכם, כי במאמר ראשון היה הספק אם המביא את המטעמים הוא עשו, לפיכך אמר אנכי עשו ולא אחר עשו (עמש״ש), אבל במאמר שני שלא היה שם שום ספק כלל אם זה הגוף הוא יוסף כי לא היה עולה על הדעת שיוסף קיים ועיקר מה היה צריך להודיע שיש כאן גוף שיש לו תואר יוסף לכן אמר אני יוסף, וכן עשו שלא ידע מאומה ממה שקרה קודם בואו אמר סתם אני בנך עשו: כלל הדבר מלת אני תשמש על הבדל גוף המדבר בתואר זולת תואר, ואנכי תשמש בהבדל גוף המדבר בגוף זולת גוף, (עד״ז סובבים דברי רש״י שמות ב׳ בבאור אני ה׳ ע״ש). וזה ההבדל בין כאן למתן תורה, כאן הוי׳ ב״ה נושא לעצם המדבר, ושולל בזה שאין לו תוארים של בריות, לכן אמר אני ה׳, לפי שאברהם עדיין לא היה לו הכרה גמורה שהוא ית׳ יש לו תואר הוי׳ ב״ה לכן אמר אני ה׳ להודיעהו שיש לו זה התואר; אמנם במ״ת מלת אנכי נושא להוי׳ ב״ה, ואינו שולל בזה שאין לשאר נמצא תואר נכבד זה, כי כבר ידעו ישראל מאבותיהם שהבורא ב״ה נקרא בשם הוי׳ ב״ה, ולא בא שם רק להרחיק את השניות, שאין שני לו, לכן אמר שם אנכי ה׳ ר״ל לא אחר, לכן בטעם התחתון מלת אנכי בטפחא שהוא טעם מפסיק, וה׳ אלהיך נשוא למלת אנכי באתנח, ואשר הוצאתיך הוא מאמר חדש אם שהוא נשוא לה׳ אלהיך, או נשוא למלת אנכי, וכאילו אמר אנכי ה״א, ואנכי אשר הוצאתיך, והבן ע״ז. וכ׳ רל״ש לא נאמר כאן בלשון מראה, ובפ׳ מילה נאמר וירא ה׳, אמנם שם לא נאמר אני ה׳ כ״א אל שדי, והוא מה שאמר בפ׳ וארא ושמי ה׳ לא נודעתי להם, כי בכ״מ שכתוב מראה כגון וירא אליו ה׳ או הנראה לא הוזכר שם העצם ית׳.
מאור כשדים – היותר נכון מ״ש הרא״ש שאין המקום נקרא אור כשדים, אבל פי׳ אש כשדים, כמו שלישית באור תבעיר (יחזקאל) וכן אור לו בציון ותנור (ישעיה), ואמר קרא וימת הרן באור כשדים כלומר מת בעיר מולדתו ארם נהרים ע״י האש ששרפוהו הכשדים, וכמו שספרו לנו רבותינו (ערש״י). ובי״ת באור איננה להוראת המקום רק לאופן המיתה שלא היתה מיתתו מיתה טבעית רק ע״י מעשה אדם ובאש, והבי״ת הוא בי״ת הכלי כמו הרגו בחרב; וכן ויצא אתם מאור כשדים פי׳ שיצאו מפני אש הכשדים והמ״ם כמ״ם, מרוב כל, מחטאת נביאיו, שפי׳ מפני, ואמר כאן ״הוצאתיך מאור כשדים״ פי׳ מכבשן האש, ולפי״ז מפורש בקרא הנס שסיפרו לנו רבותינו שנעשה לאברהם בכבשן שהפילוהו לתוכו, ולא נצטרך לבאר מלת אור כמו באורים כבדו ה׳, ומאורת צפעוני.
אני ה׳ וגו׳ – כשהוצאתיך מבית אביך לא הוצאתיך אלא בכוונה לתת לך את הארץ הזאת, מה שלא יהיה אם לא יהיה לך זרע; ואני שהוצאתיך בכוונה זאת אני ה׳ – אשר בידי לְמַלֵא הבטחתי.
אשר הוצאתיך מאור כשדים – סבבתי שיצא אביך מאור כשדים ויבוא לחרן, וכשהיית בחרן אמרתי לך לצאת משם ולבוא ארצה כנען.
I am the Lord, etc. “When I brought you out of your father’s house, I did so with the sole intention of giving you this land, which will not happen if you have no offspring. I, Who brought you out with this intention, am the Lord – I have it in My power to fulfill My promise.”
Who brought you out of Ur-Casdim. “I arranged it so that your father left Ur-Casdim and went to Haran, and when you were in Haran, I told you to leave and go to the land of Canaan.”
אשר הוצאתיך מאור כשדים – הגילוי על יציאת מצרים מתחיל בהזכרת היציאה מאור כשדים. דבר זה מצביע על שגם יציאת אור כשדים לא הייתה יציאה טבעית, גם היא חייבת להיות דוגמא של הצלה ניסית מהקב״ה, מעשה אלקי של ישועה – כישועת יציאת מצרים. ואכן מסורת היא ביד חז״ל שנמרוד ניסה להרוג את אברהם באור כשדים (בראשית רבה לח, יג). רק כך נוכל להבין את הרמז בפסוקנו: על ידי זכירת היציאה מאור כשדים, יוכלו אברהם ועמו לשאוב את הכח והתקווה לישועה, שיאפשרו להם להחזיק מעמד בארבע מאות שנות גלות עד עת היציאה ממצרים.
מסורת היא בידינו שאברהם הושלך לכבשן האש; ויתכן שהשם ״אור״ (״אש״) מרמז לזה, כך שפסוקנו יכול להתפרש: ״...אשר הוצאתיך מהאש של כשדים...⁠״. אולי זאת גם הסיבה שהעבדות במצרים נמשלת בפרקנו ל״תנור עשן ולפיד אש״ (פסוק יז). ויש בכך ״מעשה אבות סימן לבנים״: אברהם הושלך לכבשן האש; וצאצאיו גם הם ייבחנו בכּוּר ההיתוך של הגלות – ב״כבשן האש״ אשר היה מצרים. יציאת אור כשדים היא דוגמא ליציאת מצרים.
שאלות:
למה הזכיר לו עתה ההוצאה מאור כשדים. איך אמר במה אדע כאלו לא האמין בדבר ה׳. ולמה צוה לקחת מינים אלה. ומי הוא העיט שירד על הפגרים. למה נגזר על בניו עבדות וענוי בלא פשע. ולמה תלה העבדות והגרות בבניו (דהא לא אמר ועבדו בהם) והענוי תלה בהמצריים. ולמה ידין את הגוי אשר יעבדו. הלא הם שלוחי המקום למלאות גזרתו. ולמה לא אמר הגוי אשר יענו. ומלת וגם זרה. ואיך עולה החשבון לדור רביעי שיש מבוכה בזה בין המפרשים.
ויאמר אליו – הודיע לו ה׳ שהוא טעות, כי מה שיעשה עמו אינו מצד הצדקה רק מצד המשפט כי ראוי הוא לזה עפ״י מעשיו, ועז״א אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים, ר״ל הזכות שהיה לך באור כשדים ששם הודעת שם ה׳ ומסרת א״ע למות על קדוש ה׳ בכבשן האש, ע״י אור כשדים הוצאתיך בנס לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, שאז מצאת זכות ומשפט לפני על פי מעשיך, לא מצד הצדקה והחסד.
{Why did God again mention here that He took him out of Ur-Kasdim?}
HE SAID TO HIM. God thereupon told him that he was mistaken, that what He was doing for him was not a matter of generosity but of justice. It was merited by those deeds of yours in consequence of which I am the Lord who brought you out from Ur-Kasdim; in other words, in that merit which you incurred in Ur-Kasdim where you acknowledged God's existence1 and were prepared to die in the fiery pit2 for the sanctification of His name. It was on account of Ur-Kasdim that I brought you out by miraculous means3 to give you this land as an inheritance. And therefore it is as a result of your actions that you found favor before Me and just claim, not out of My generosity and grace.
1. I.e., you proclaimed that “] am your Lord.” ;
2. Ur-Kasdim means, literally, fire of the (burning) lime pit. See Malbim—I on this.
3. In preventing the fiery pit from harming you.
ויאמר אליו: רש״י בפרשת בא (שמות יב,מ) כתב דברית בין הבתרים1 נאמרה שלשים שנה קודם שנולד יצחק2, ומיישב בזה את הכתוב ״ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה״. והכי הוא בסדר עולם3, וכך כתבו התוספות ברכות (ז,ב) בפשיטות דאברהם אבינו היה בן שבעים שנה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים4, וכבר כתב הרמב״ן שאין כן דרך הפשט5. ובאמת6 אפילו נימא דעיקור (סירוס) פרשיות כתוב כאן, מכל מקום היה ראוי לכתוב ׳ויאמר ה׳ אל אברם׳, ולשון ״אליו״ מורה דמיירי בדבור הקודם. ותו קשה, אם כבר נכרת ברית על הזרע ועל הארץ7, מה הוסיף הקב״ה אח״כ להבטיח8, ומה היה ירא אברהם9 שמא יגרום החטא10, הרי ברית אינה חוזרת לעולם11. ובאמת אפילו אי נימא הכי12, לא מתיישב הכתוב ״ומושב בני ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״ כמשמעו13, אלא יבואר שנגזר אז שישבו14.
ואחר שכן, יותר נוח לומר שאז15 עלה ברצון לפניו יתברך ונגזר בדעתו, אבל לא היה הדבור לאברם אבינו עדיין עד אחר מלחמת המלכים. ובספר שמות (שם) הוספנו דמאז נעשתה הכנה במערכת השמים להגדיל כח מצרים באופן שיהא מקום מוכשר לישיבת ישראל בקרבם בימים יוצרו, ומאז נקרא ״ומושב בני ישראל״, היינו השגחה פרטית בשביל ישיבת בני ישראל. וכיוצא בזה כתבו התוספות16 במסכת ר״ה (כז,א) בפירוש מאמרם ז״ל ׳בתשרי נברא העולם׳, שאז עלה במחשבה לבראתו אע״ג שלא נברא עד ניסן.
ונראה לי שגם בסדר עולם17 אין הכוונה שהיה הדיבור כמשמעו, אלא בהיותו בן שבעים שנה היתה לו הערה וקול דודו יתברך דופק על לבו לצאת מאור כשדים ומשם לארץ ישראל, והערה זו מפורשת בישעיה (מא,ב) ״מי העיר ממזרח וגו׳⁠ ⁠⁠״18, משום שאז עלה ברצון ה׳ כל ענין בין הבתרים19, אבל לא היה שום דיבור מפורש עד שהגיע לבן חמש ושבעים ואז הגיע הדיבור הראשון ״לזרעך אתן את הארץ הזאת״ (יב,ז). ובמלחמת המלכים בא דיבורו של הקב״ה בשלימות בשעה שעלה במחשבת אברם אבינו שהוא צדקה בלי טעם20, בא המאמר בשלימות להודיעו שאינו צדקה אלא הכרח ע״פ טבע הבריאה.
ואמר הקב״ה אליו ״אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה״, הוסיף לו תיבת ״לרשתה״21, וגם, ׳לירושה׳ מיבעי, כמו ״ונתתי אותה לכם מורשה״ (שמות ו,ח), ״כי לבני לוט נתתי את ער ירושה״ (דברים ב,ט). אלא ״לרשתה״ משמעו שיעשה פעולה22 שבזה תגיע לו הארץ בטבע23, כמו היורש שזוכה בלי רצון המוריש אלא בשביל שהוא היורש. ועל זה החידוש שהודיע לו הקב״ה נתעורר אברהם לשאול. ולא שאל כאשר הבטיח לו ״לזרעך אתן את הארץ הזאת״ (לעיל יב,ז) ולא ביקש אות חס ושלום, אבל כאשר למדו דעת שהיא בטבע כך,
1. כלומר, מפסוקנו והלאה (לא מתחילת הפרק).
2. כשאברהם היה בן שבעים שנה. כלומר, לפני תחילת פרשת לך-לך, שם כתוב (יב,ד) שאברהם היה בן שבעים וחמש שנה כשיצא מחרן לכיוון א״י בציווי ה׳. ועל כרחנו לפי״ז נצטרך לומר שאברהם היה בא״י כבר לפני הציווי של ״לך לך״, לצורך ברית בין הבתרים, אך מיד אח״כ חזר לחרן. ובציווי ״לך לך״ הצטוה ללכת לא״י לצמיתות. ומקורו בב״ר (לט,ח) דעת רבי נחמיה – שתי פעמים... ואחד שהפריחו מבין הבתרים והביאו לחרן. וכן הוא בברייתא דל״ב מדות, מדה ל״ב, וז״ל: ממוקדם ומאוחר שבפרשיות, כיצד, ״ויאמר ה׳ אליו קחה לי עגלה משלשת״, אימתי נאמרה פרשה זו, אחר מלחמת המלכים, והמעשה הזה היה קודם שיצא אברהם חמש שנים, שנאמר ״ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה״, וא״ר יוסי, אי אתה מוצא חשבון זה אלא משבעים שנה לאברהם שנגזרה גזירה על ענין בין הבתרים, הא למדת שגזירת ענין בין הבתרים היה ה׳ שנים קודם יציאת אברהם מחרן, ונכתבה מאוחרת.
3. בסדר עולם פ״ג מובא באריכות חשבון הארבע מאות שנה המוזכרים בפרקנו וכפי שרש״י הזכיר – שמונים שנה מהולדת יצחק וכו׳. אך ענין זה של שלושים שנה לא מוזכר שם, אלא מוזכר בקצרה בפרק א׳ שם, וז״ל: אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן ע׳ שנה, שנאמר ״ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו׳⁠ ⁠⁠״, לאחר שנדבר עמו ירד לחרן ועשה שם חמש שנים שנאמר ״ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן״.
4. תוספות ד״ה לא היה אדם שקראו אדון, וז״ל: וא״ת, אמאי לא מייתי קרא ״ה׳ אלהים מה תתן לי״ שהוא כתוב קודם. וי״ל, שהפרשיות לא נאמרו כסדר, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, וזה הפסוק דבין הבתרים היה קודם לכן. וכן צריך לומר על כרחך, שהרי אברהם היה בן שבעים שנה בברית בין הבתרים, ו״אחר הדברים האלה״ נאמר אחר מלחמת המלכים כדפירש רש״י בפירוש החומש, ובמלחמת המלכים היה בן ע״ג שנים... א״כ היתה פרשת בין הבתרים קודם לפרשת ״אחר הדברים״ שלש שנים, ואותה פרשה מסיימת ״ויחשבה לו צדקה״.
5. כי לפי פשוטו של מקרא סדר הכתיבה בתורה הוא הקובע, וברית בין הבתרים כתובה בתורה לאחר דיבור ה׳ לאברם ״לך לך מארצך״, כשהיה אז בן שבעים וחמש שנה (על פי שיטת הרמב״ן ׳למה נהפוך דברי אלהים חיים׳).
6. מוסיף רבינו ראיות לכך, שאין כן דרך הפשט.
7. כלומר, בברית בין הבתרים (שהיא ברית הארץ – החל מפסוקנו) מוזכר גם ״ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו׳⁠ ⁠⁠״, ובפסוק י״ח ״ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר, לזרעך נתתי את הארץ הזאת״, מפורש א״כ כריתת ברית גם על זרעו.
8. בפסוקים ד׳,ה׳. וכן לעיל בפרקים י״ב ו-י״ג (וכבר עמד על כך הרמב״ן בפרקנו בפסוק ב׳, עיי״ש).
9. ״הן לי לא נתת זרע וגו׳⁠ ⁠⁠״.
10. כפי שהסביר רבינו בפסוק הקודם, עיי״ש.
11. כפי שאנו יודעים שאברהם לא פקפק יותר בענין זה של נתינת זרע, לאחר ברית בין הבתרים.
12. כשיטת חז״ל שהביאה רש״י, שאין מוקדם ומאוחר.
13. שהרי משמעות הפסוק שישבו במצרים ארבע מאות ושלשים שנה, ודבר זה בודאי לא היה. (אך יש לציין כי פסוק זה אינו ׳כמשמעו׳ לפי כל השיטות, ״בארץ לא להם״ – ניחא, אבל לא ״במצרים״. ועיין תרגום השבעים לתלמי המלך שהוסיפו ׳ובשאר הארצות׳ – הערת אאמו״ר).
14. אך לא נאמר אז עדיין לאברהם.
15. כשאברהם היה בן שבעים שנה.
16. ד״ה כמאן מצלינן.
17. בסדר עולם פ״ג מובא באריכות חשבון הארבע מאות שנה המוזכרים בפרקנו וכפי שרש״י הזכיר – שמונים שנה מהולדת יצחק וכו׳. אך ענין זה של שלושים שנה לא מוזכר שם, אלא מוזכר בקצרה בפרק א׳ שם, וז״ל: אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן ע׳ שנה, שנאמר ״ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו׳⁠ ⁠⁠״, לאחר שנדבר עמו ירד לחרן ועשה שם חמש שנים שנאמר ״ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן״.
18. ״מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו, יתן לפניו גויים, ומלכים ירד וגו׳⁠ ⁠⁠״. רש״י שם: מי העיר את אברהם להביאו מארם שהוא במזרח... ומקורו בחז״ל סנהדרין קח,ב, תענית כא,א, ועוד.
19. הבטחת א״י לאברהם ולזרעו.
20. כלומר, אברהם חשב שהבטחת הזרע היא צדקה מה׳ שהבטיח בלי שום תנאי (ע״פ רבינו בפסוק הקודם).
21. כלומר שעליו לעשות פעולה מצדו כדי שתהיה לו ׳ירושה׳.
22. ״קחה לי עגלה משולשת״ וכו׳, וכפי שיסביר רבינו להלן.
23. חידוש רבינו שא״י מגעת אלינו ׳בטבע׳, ועיין.
אור כשדים. לדעת חז״ל הוא האש שבו הושלך אברהם, ולא בלבד בלשון עברי יאמר אור על האש כמו אור לו בציון וגו׳, אבל גם בלשון פרסי הקדמון, האש היה נקרא אור Religions de l' antiq. par Creuzer vol. l. 314. ובכן יתיישבו ב׳ הפירושים, לשון אש — ולשון מקום שנקרא כן — ומה שיסכים עם קבלת חז״ל ויעיד עליה הוא מ״ש בס׳ עזרא, ומה שהאמינו ג״כ זולתינו עיין פ׳ נח ומ״ש שם — ושם תראה שכפי דעת אופירט (Oppert) אור בלשון כשדים ארץ, ואפשר ששני הוראות היו לה, אש וארץ כבל׳ עברי — וסוף דבר שמצינו עדיין עיר שמה כן בזמן הכותב אמיאנו מארסילינו Marcellino Ammiano (בדור ב׳ לחשבונם) שזכר אותה ס׳ כ״ה.
ויאמר וגו׳ – מיד ה׳ גומל לו לאברם את הבטחון בו — על ידי הבטחה נוספת. הוא שב ומבטיח לו את ירושת הארץ, תוך הוספת גילוי — כל כולה של יציאתו מארץ אבותיו ובואו לארץ כנען לא היו אלא כדי ליתן לו ארץ זאת. כבר קודם אמר לו ה׳ ״אתננה״,⁠1 ו״אתן״,⁠2 אבל עכשיו צריכה ההבטחה הזאת לקבל תוקף, על ידי כריתת ברית חגיגית, שאחריה תיראה נתינת הארץ לאברם כעשויה זה מכבר — ״נתתי״.⁠3
אשר הוצאתיך וגו׳ – תכליתה של יציאת אברם מאור כשדים היתה, שיוכל הוא עצמו לעשות חזקה במתנתו ית׳, כך שזרעו אחריו יזכו בארץ אבותיהם כיורשים ולא ככובשים.
לרשתה – יכול להיות מוסב על אברם או גם על בניו אחריו. הקב״ה נותן לו את הארץ מיד, אך אין הוא אומר לו: ״עלה רש״,⁠4 כלומר כבשה מיד, אלא הוא משאיר את מועד ירושת הארץ בלתי קבוע. ״לרשתה״ פירושו איפוא — לרשת אותה בבוא המועד, לאחר זמן, אם הוא עצמו, אם על ידי צאצאיו.
1. לעיל י״ג:ט״ו,י״ז.
2. לעיל י״ב:ז׳.
3. להלן פסוק יח.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחלקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהאברבנאלר״ע ספורנור׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקרארד״צ הופמןהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144