והאמן בה׳ – אילו נאמר כאן ״ויאמן בה׳ ״ – כדרך שנאמר על ישראל: ״וירא ישראל וגו׳ ויאמינו בה׳ ״
(שמות יד, לא) – היה בכך לרמז שאברהם רכש את האמונה כתוצאה מהדברים שאמר לו ה׳. אבל נאמר: ״והאמין בה׳ ״. אברהם חי את כל חייו באמונה. בעצם השם ״יֱדֹוִד״ בו פנה אברהם אל ה׳
(לעיל, פסוק ב), הוא הביע את אמונתו השלמה. אלא שעתה
(פסוק ה) זכה אברהם לשמוע מפי ה׳ על עתידו של עמו, ובכך ניתנה לו הזדמנות חדשה לפעול ולחיות באמונתו.
״אמונה״ היא עיקר היהדות; אך הגדרת ״אמונה״ כמשמעותה המקובלת [נתינת אמון בדברי הזולת] נוטלת מהביטוי את תוכנו האמיתי. אמונה במשמעותה המקובלת היא פעולה שכלית, ולפעמים רק דעה בעלמא. כל מאמין חושב שהאמונות שלו הן אמיתיות, בהתבסס על מסקנותיו והבטחותיו של אדם אחר. כיום, שווה מושג ה״דת״ למושג ה״אמונה״, והאמונה נחשבת לעיקר הדת. אדם דתי ״מאמין״ בעקרונות שאינם יכולים להיות נתפסים ע״י השכל. כך גורשה הדת מהחיים והפכה לרשימת עיקרי אמונה, למערכת של אימרות דתיות הנדרשת כדי לקבל זכות כניסה ״לעולם הבא״.
אולם נתינת אמון בדברי הזולת לעולם אינה מובעת כ״האמין ב־״, אלא כ״האמין ל־״ – ״הן לא יאמינו לי״
(שמות ד, א). ״אמונה ב־״ אינה מסתכמת באמונה עיונית, שעבוד דעתו של האחד לדעתו של האחר. ״האמין בה׳ ״ פירושו: לסמוך על ה׳ במחשבה ובמעשה; להתחזק בו וללכת אחריו. בדומה לכך, הוראת הפועל ״אמן״ בבניין קל גם היא בעיקר הוראה מעשית – ״מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן״
(שיר השירים ז, ב); ומכאן לשון חכמים ״אוּמָן״ (בעל מלאכה מומחה
[בבא מציעא עה: וכו׳]). ״אוֹמֵן״ הוא מחנך הצר צורה ללב תלמידיו
[עיין אסתר ב, ז]. ״אָמְנָה״ – חינוך
[עיין שם פסוק כ]. נמצא ש״אמן״, אין פירושו רק: להיות חזק, אלא: ליצור חוזק, לתת צורה לחומר נטול צורה
[עיין אוסף כתבים כרך ז עמודים שב–שז].
היוצא מהדברים ש״האמין בה׳ ״ פירושו: לתת אמונו ובטחונו בה׳, להיות ביד ה׳ כחומר ביד היוצר. ה״מאמין״ משליך יהבו על ה׳; וה׳ הוא יוצרו ומחנכו, תומכו ומדריכו. כללו של דבר, ה״מאמין״ מוסר את עצמו כליל לה׳.
העונה ״אמן״ אחר ברכה אינו רק מכריז על אמיתות הדברים שנאמרו; אלא אף מקדיש עצמו לאמת זו, מקבל אותה בלבו, ונודר להשתמש בה כמדריך להתנהגותו. ה״אמן״ אינה מתייחסת לתוכן האמירה, אלא לאיש השומע ומקבל אותה. ״הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן״
(ישעיהו סה, טז). אדם נועד להתברך ע״י אלקי ה״אמן״ – כלומר, ע״י אלקי אלה המוסרים עצמם לגמרי ביד הנהגתו; אלה שחייהם וגורלם מגלים את ייעוד האדם ואת הנהגתו המושיעה של ה׳.
אף ה״אמת״, אינה רק אמת להלכה, אלא גם אמת למעשה – נאמנות. (לדיון מפורט בגישת היהדות לאמונה, דת, תיאולוגיה, פולחן וכו׳, עיין אוסף כתבים כרך א עמ׳ קפג והלאה.)
והנה אומר כאן הכתוב על אברהם: ״והאמין בה׳ ״. אברהם מסר עצמו לגמרי וללא תנאי להנהגתו הישירה של ה׳. ה׳ ״הוציא אותו החוצה״; הוא העלה אותו מעל המציאות הארצית של עולם טבעי הקשור לסיבתיות, הראה לו מציאות מוחשית שהתגלתה ישירות מרצון ה׳, ואמר לו: ״כה יהיה זרעך״. יצירת ישראל וקיומו יהיו תלויים ישירות בה׳ – ללא כל הנחות קודמות, ואף בניגוד לכל חישובים טבעיים. ״והאמין בה׳ ״: כדרך שצאצאיו יהיו תלויים בה׳ לבדו, כך קדם להם אברהם באמונה זו והאיר לפניהם את הדרך.
ויחשבה לו צדקה – יש מקום לעיין, האם נושא משפט זה הוא אברהם או הקב״ה. הדבר תלוי בפירוש תיבת ״צדקה״, כיון של״צדקה״ יש לכאורה שני פירושים השונים ביסודם:
לפעמים, עושה ה״צדקה״ רק נוהג באופן מלא על פי שורת הדין. כך: ״וענתה בי צדקתי״
(להלן ל, לג); ״וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ״
(ישעיהו ה, כג). כשיעקב עבד את לבן בנאמנות, לא היה בזה אלא קיום חובתו כנדרש. אם, תמורת שוחד, מזכה הדיין את החייב – ובכך מתעלם מה״צדקה״ של הצד השני – הרי הוא מונע צדק מהזכאי.
מאידך, ״צדקה״ אינה שווה לחלוטין ל״משפט״; ״צדקה״ נזכרת תמיד לצד ״משפט״ כדבר שונה. רק מי שעושה גם ״צדקה״ וגם ״משפט״ ממלא את חובתו בחייו. כאשר ה׳ עושה ״צדקה״ הוא מעניק טובה לברואיו בחסדו, ולא מחמת חשבון זכויותיהם.
״משפט״ נגזר משורש ״שפט״, הקרוב ל״שפת״, ״שפד״, ״שבט״, ״שבת״, ״שות״
(עיין לעיל ב, ב). המשמעות הבסיסית של כל השרשים האלה היא לשים דבר במקומו הנכון. נמצא שהמשמעות העיקרית של ״שפט״ היא להשליט סדר. השופט שם דברים במקומם הראוי, או מבטיח שהם יישארו שם. ״משפט״ לא מעשיר אף אחד ולא מוסיף על הקיים, הוא רק שומר על הקיים ומחזיר דברים לבעליהם האמיתיים. אם אדם מפסיד ממון או כחות – למעני או באשמתי – הרי שמוטלת עלי החובה לפצות אותו כדי לשמוע לדרישות של ה״משפט״.
״צדקה״ – משורש ״צדק״ – היא דבר אחר. כבר הערנו
(לעיל ו, ט; ז, א), ש״צדק״ קרוב באופן הגייתו ל״שדך״ בארמית: להרגיע, להשביע רצון, לקיים; במילים אחרות, לתת לזולת את מה שהוא צריך, להטיב לו, ולדרוש את שלומו וטובתו. ״צדק״ מתקן את העולם ומקדם את אושר הפרט והכלל. במידת ה״צדק״, תיהנה כל ברייה מהתנאים שנועדו לה ע״י התכנית האלקית. ״צדק״ הוא תכלית ההנהגה האלקית של העולם. מנקודת מבטו של האדם, ״צדק״ הוא פיסגת השאיפות. כל מעשה אלקי או אנושי המקרב את הפרט או את הכלל למטרה זו הוא ״צדקה״. ״צדק״ נדרש עבור ״צדקה״, ו״צדקה״ מביאה לידי ״צדק״.
כאשר הקב״ה עושה ״צדקה״ עם בריותיו, הוא פועל מתוך כוונה להיטיב להם. כאשר אדם עושה ״צדקה״ עם חברו, הוא פועל מתוך כוונה להיטיב לו, אך עם זאת ממלא את חובתו לקב״ה. שהרי כל אדם מחויב לקדם את ה״צדק״ בכל כחותיו הרוחניים והגשמיים, וכל הסיבה שניתנו לו כחות אלה היא לייסד ״צדק״ בעולם מסביבו. כל תרומה לייסוד ה״צדק״ היא ״צדקה״.
״צדקה״ היא חיים שלמים של נאמנות לחובה. ״משפט״ הוא רק הצד השלילי, בבחינת ״סור מרע״, ואילו ״צדקה״ היא הקיום החיובי של הטוב.
״ויחשבה לו צדקה״ יכול להתפרש: אברהם שם את מבטחו בה׳, והחשיב זאת לה׳ כ״צדקה״. כלומר, אברהם האמין באמונה שלמה שה׳ בחסדו הטיב עמו; ואף ערירותו – למרות שלא היה יכול להבינה – נחשבה ל״צדקה״ בעיניו. פירוש זה נראה הגיוני מכיון שלפיו שני חלקי הפסוק: ״והאמין״ ו״ויחשבה״, מתייחסים לאותו נושא.
אך נראה יותר שה׳ הוא הנושא של ״ויחשבה״, ושהמושא ״לו״ מתייחס לאברהם: ה׳ החשיב את אמונתו של אברהם ל״צדקה״, מכיון שדרך אמונה זו הוא מילא את ייעוד חייו בנאמנות שלמה לחובתו.
כך נאמר גם על פינחס: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל [פירוש – עשה משפט] וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם״
(תהלים קו, ל–לא). במעשה יחיד זה הגיע פינחס לפיסגת מילוי ייעוד חייו; הייתה זו תרומתו הגדולה ביותר לקידום פועלו של הקב״ה. מעשה זה נחשב לו כ״צדקה״, ועל ידי כך הוא זכה לכהונת עולם.
והוא הדין לענין אברהם. אברהם הגיע לשלמות במילוי ייעוד חייו – דרך אמונתו. הוא מסר עצמו לידי הקב״ה בשלמות וללא תנאים. הוא הקריב את עצמו למען העתיד שהובטח לו – אף שלא ראה את ראשית צמיחתו, וכל החישובים האנושיים שללו את מימושו. באמונתו תרם אברהם את תרומתו הגדולה ביותר לבניין עתיד זה.
צאצאי אברהם עתידים לומר: ״וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״
(דברים ו, כה). אנו ממלאים את חובתנו על ידי שמירת כל המצוות כמו שנצטווינו. אבל אברהם הרי לא נצטווה לקיים תרי״ג מצוות. התפקיד שהוטל עליו היה אמונה: להעמיד את חייו על ה׳, ולמסור את עצמו לגמרי להנהגת ה׳ ולחינוכו. והיה זה תפקיד קשה; שכן אברהם היה יחיד ובודד, ולא התנסה קודם לכן בהשגחת ה׳ העל טבעית. אך הוא מילא את תפקידו בשלמותו, ובכך הניח את היסוד לעתיד שעמד עתה להתגלות לו.