Bereshit 15 – בראשית טו‏ – Mikraot Gedolot

[א] ¹אחר, ר׳ יודן ור׳ הונא תריהון בשם ר״י, רי״א בכל מקום שנאמר אחרי סמוך, אחר מופלג, רה״א בכל מקום שנא׳ אחר סמוך אחרי מופלג. (בראשית רבה מ״ד)

[ב] ²אחר הדברים האלה, וגו׳ אחר הרהורי דברים שהיו שם, מי הרהר, אברהם הרהר, אמר לפני הקב״ה רבון העולמים כרת ברית עם נח שאינך מכלה את בניו, עמדתי וסיגלתי מצות ומעש״ט יותר ממנו ודחתה בריתי לבריתו, תאמר שאחר עומד ומסגל מצות ומעש״ט יותר ממני, ותדחה בריתו לבריתי, א״ל הקב״ה מנח לא העמדתי מגינים של צדיקים אבל ממך אני מעמיד מגינים של צדיקים, ולא עוד אלא בשעה שיהיו בניך באים לידי עברות ומעשים רעים אני רואה צדיק אחד שבהם ומכריעו עליהם שהוא יכול לומר למדת הדין דיי, אני נוטלו ומכפר עליהם. (בראשית רבה מ״ד)

[ג] ³אחר הדברים האלה, הלך אברהם אצל ממרא וא״ל, הקב״ה צוני ואמר לי מול את בשרך, א״ל ממרא לאברהם אם הקב״ה אמר לך על נשמתך שהיא חביבה עליך אין אתה נותנה לו אמר מתירא אני מאד שמא אמות, א״ל אל תתירא מכבשן האש ירד והצילך הוא עצמו שנאמר אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים אף עכשיו יצילך ויסייעך, שנאמר אחר הדברים האלה הי׳ דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמור אל תירא אברם אנכי מגן לך. אחר מהו אחר, אחר דברים שאמר ממרא לאברהם השיבו הקב״ה ואמר לו אני עוזרך סומכך ואתן לך שכר בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר שכרך הרבה מאד. (חופת אליהו)

[ד] ⁴אחר הדברים האלה, אחר שהחזיר אברהם כל רכוש סדום ועמורה ויאמר ה׳ אל אברם וגו׳. (תנדבא״ר פכ״ה)

[ה] ⁵אחר הדברים האלה, אחר שנתנסה כתוב (תהלים ג׳:ד׳) ואתה ה׳ מגן בעדי כבודי ומרים ראשי, כיון ששב אברהם בשלום מן המלאכים אמר לפני הקב״ה אתה ה׳ מגן בעדי בעולם הזה כבודי ומרים ראשי בעוה״ב. פתחו העליונים ואמרו ברוך אתה ה׳ מגן אברהם, והקב״ה אמר אל תירא אברם אנכי מגן לך. וכשבקש חיי העולם הבא אמר לו שכרך הרבה מאד. (מדרש אור האפלה כת״י)

[ו] ⁶היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמר, עשרה לשונות נקראת נבואה, חזון, הטפה, דבור, אמירה, ציווי, משא, משל, מליצה, חידה. ואיזו היא קשה שבכולן, ר״א חזון, שנא׳ (ישעיהו כ״א:ב׳) חזות קשה הוגד לי, רי״א דבור, שנא׳ (בראשית מ״ב:ל׳) דבר האיש, רבנן אמרי משא, שנאמר (תהלים ל״ה:ה׳) כמשא כבד, גדול כחו של אברהם שנדבר עמו בדבור ובחזון שנא׳ הי׳ דבר ה׳ אל אברם במחזה וגו׳. (בראשית רבה מ״ד)

[ז] ⁷היה דבר ה׳ אל אברם, (תהלים מ״ה:ח׳) על כן משחך אלהים שמן ששון מחברך, מהו מחברך א״ל הקב״ה חייך מנח ועד אצלך לא דברתי עם אחד מהם, אלא עמך אני מדבר תחילה. הה״ד אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ במחזה אל אברם וגו׳. (פסקתא דר״כ פט״ז)

[ח] ⁸במחזה לאמר, נסיון השביעי אחר הדברים האלה הי׳ דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם, לכל הנביאים היה נראה בחזון הלילה ולאברהם בחזון ובמראה, בחזון מנין שנא׳ במחזה לאמר וגו׳ ובמראה מנין שנ׳ (בראשית י״ח:א׳) וירא אליו ה׳. (פרדר״א פכ״ה)

[ט] ⁹אחר הדברים האלה וגו׳, אלין פתגמי אורייתא, דכתי׳ (דברים ה׳:י״ח) את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם, מה להלן אוף הכא פתגמי אורייתא, בתר דאשתדל ב״נ בהאי עלמא בדברים האלה קב״ה מבשר ליה ואקדים לה לנשמתא שלים, (בשורות טובות) הה״ד אל תירא אברם אנכי מגן לך מכל זיינין בישין דגהינם, שכרך הרבה מאד בגין דכל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא, זכי ואחסין אחסנתא בעלמא דאתי וכו׳. (סתרי תורה זח״א פח.)

[י] ¹⁰אל תירא אברם, ר׳ לוי אמר תרתין רבנין אמרין חדא. ר׳ לוי אמר לפי שהי׳ אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר אותן אוכלסין שהרגתי שהי׳ בהם צדיק אחד, משל לאחד שהיה עובר לפני פרדתו של המלך, ראה חבילה של קוצים וירד ונטלה, והציץ המלך וראה אותו, התחיל מטמן מפניו, א״ל מפני מה אתה מטמן, כמה פועלים הייתי צריך שיקושו אותה, עכשיו שקששתה אותה בא וטול שכר, כך אמר הקב״ה לאברם אותן אוכלוסין שהרגת קוצים כסוחים הה״ד (ישעיהו ל״ג:י״ב) והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים, ר׳ לוי אמר חורי לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר אותן המלכים שהרגתי שבניהם מכנסין אוכלסין ובאים ועושים עמי מלחמה, א״ל הקב״ה אל תירא אברם אנכי מגן לך, מה המגן הזה אפי׳ כל החרבות באות עליה היא עומדת כנגדן, כך את אפי׳ כל או״ה מתכנסין עליך נלחם אני כנגדן, ורבנן אמרי חדא לפי שהי׳ אבינו אברהם מתפחד ואומר ירדתי לכבשן האש ונצלתי, ירדתי למלחמת המלכים ונצלתי, תאמר שקבלתי שכרי בעולם הזה, ואין לי כלום לעתיד לבא, א״ל הקב״ה אל תירא אברם אנכי מגן לך וכל מה שעשיתי עמך בעוה״ז חנם עשיתי עמך, אבל שכרך מתוקן לעת״ל שכרך הרבה מאד המד״א (תהלים ל״א:ב׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. (בראשית רבה מ״ד)

[יא] ¹¹אל תירא אברם, זש״ה (משלי כ״ח:י״ד) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה. וכן כתיב חכם ירא וסר מרע (משלי י״ד:ט״ו) אל תהי קורא אלא חכם וסר מרע, ירא זה אברהם וכו׳, שנאמר לו אל תירא. ממי היה מתירא משם בן נח שהרג את בניו, (את כדרלעומר מלך עילם וג׳ בניו) ועילם שלשה בנים היו לו, וכתי׳ (בראשית י׳:כ״ב) בני שם עילם ואשור, והרגו והי׳ מתירא לומר שהרגתי בנו של צדיק, ועכשיו יקללני ואמות, א״ל הקב״ה אל תירא לא דייך שלא יקללך אלא יצא לקראתך בדורון ומברכך שנא׳ ומלכי צדק וגו׳. (תנחומא לך יט)

[יב] ¹²אל תירא אברם, למדנו מאברהם אבינו שתחלת מעשיו יראו מלפני הקב״ה שנאמר אל תירא אברם וגו׳ אין אומרים אל תירא אלא למי שירא שמים לאמיתו. (תנדבא״ר (פכ״ה) פכ״ג)

[יג] ¹³אל תירא אברם, ממי נתיירא, ר׳ ברכי׳ אמר משם נתיירא, הה״ד (ישעיהו מ״א:ה׳) ראו איים וייראו וגו׳, מה איים הללו מסויימים בים כך היו אברהם ושם מסויימין בעולם. וייראו, זה נתיירא מזה וזה נתיירא מזה, לאמר, שמא תאמר שיש בלבו עלי שהרגתי את בניו, וזה מתיירא מזה, לאמר, שמא בלבו עלי, העמדתי רשעים. קצות הארץ (ישעיהו מ״א:ה׳), זה שרוי בקיצו של עולם וזה שרוי בקיצו של עולם. קרבו ויאתיון (ישעיהו מ״א:ה׳), זה קרב אצל זה וזה קרב אצל זה. איש את רעהו יעזרו (ישעיהו מ״א:ו׳), זה עוזר לזה בברכות, ויברכהו ויאמר ברוך אברם (בראשית י״ד:י״ט), וזה עוזר לזה במתנות, ויתן לו מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳). ויחזק חרש, זה שם, שעשה את התיבה. את צורף (ישעיהו מ״א:ז׳), זה אברהם שצרפו הקב״ה בכבשן האש. (בראשית רבה מ״ד)

[יד] ¹⁴אל תירא אברם, האל תמים דרכו אמרת ה׳ צרופה (שמואל ב כ״ב:ל״א) וגו׳, תמים דרכו זה אברהם שנאמ׳ (נחמיה ט׳:ח׳) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, אמרת ה׳ צרופה שצרפו הקב״ה בכבשן האש, מגן הוא לכל החוסים בו (שמואל ב כ״ב:ל״א), אל תירא אברם אנכי מגן לך וכו׳, כתיב (משלי י״ד:ט״ז) חכם ירא וסר מרע וגו׳ חכם ירא, אל תירא אברם. אל תהי חכם בעיניך ירא את ה׳ (משלי ג׳:ז׳) אל תהי חכם, במה שאתה רואה בעיניך תאמר שאני מוליד תאמר שאין אני מוליד, ירא את ה׳, אל תירא אברם. (בראשית רבה מ״ד)

[טו] ¹⁵אל תירא אברם, הה״ד (ישעיהו מ״א:ח׳) ואתה ישראל עבדי אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי וגו׳ בחרתיך ולא מאסתיך, בחרתיך באברם ולא מאסתיך באברהם וכו׳ כי אני ה״א מחזיק ימינך האומר לך אל תירא (ישעיהו מ״א:י״ג) שנ׳ אל תירא אברם וגו׳.(בראשית רבה מ״ד)

[טז] ¹⁶במחזה לאמר אל תירא אברם וגו׳, זש״ה אז דברתי בחזון לחסידך (תהלים פ״ט:כ׳) זה אברהם שנאמר במחזה לאמר. ותאמר שויתי עזר על גבור (תהלים פ״ט:כ׳) שעזרו הקב״ה על חמשת המלכים, הרימותי בחור מעם, זה אברהם שבחר בו הקב״ה, שנא׳ אתה הוא ה׳ אל׳ אשר בחרת באברם (נחמיה ט׳:ז׳) הוי אומר אל תירא אברם. (תנ״י לך יח)

[יז] ¹⁷אנכי, ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם (בראשית מ״ט:א׳), תלה עיניו והביט בהקב״ה א״ל בניי הזהרו בכבודו של הקב״ה, מה ענו אותו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד (דברים ו׳:ד׳), אמר להם בניי סימן זה אני נותן לכם בלשון אנכי הסיח עם זקני אנכי מגן לך, ובלשון אנכי הסיח עם אבי וכו׳, ואף אתם אם בא ואמר לכם בלשון הזה אנכי דעו שהוא שלכם. (פס״ר פכ״א)

[יח] ¹⁸אנכי מגן לך, שהיו מצרים שרוין באפילה רואין את ישראל באורה אוכלין ושותין ושמחים והיו מזרקין בהן בחצים ובאבני בליסטראות והיה הענן והמלאך מגין עליהם, שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך, מגיני וקרן ישעי (תהלים י״ח:ג׳), ואומר מגן הוא לכל החוסים בו (תהלים י״ח:ל״א). (מכלת׳ בשלח פ״ד)

[יט] ¹⁹מגן לך, זש״ה יצפון לישרים תושיה (משלי ב׳:ז׳) מהו יצפון לישרים תושיה, אלא עד שלא נברא העולם צפן הקב״ה את התורה לאברהם שנאמר (בראשית כ״ו:ה׳) עקב אשר שמע אברהם בקולי וכו׳, אמר הקב״ה לאברהם אתה עסקת בתורתי חייך שאני מגן לך שנא׳ אל תירא אברם אנכי מגן לך, כשם כשאדם אוחז את המגן אפילו חצים ואבנים נזרקים עליו אינו חושש כך אני עושה לך, שנא׳ אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, לא לך לבד אלא אף לבניך אם יהו עסוקים בתורתי כשם שעסקת אתה שנא׳ (משלי ל׳:ה׳) כל אמרת אלוה צרופה היא לחוסים בו לכך נאמר יצפון לישרים תושיה מגן להולכי תם. (תנ״י לך יד)

[כ] ²⁰אנכי מגן לך, כצנה רצון תעטרנו (תהלים ה׳:י״ג) שנעשה לו הקב״ה כמגן הזה, שנאמר אנכי מגן לך, ואין צנה אלא מגן, שנאמר ונשא הצנה הלך לפניו (שמואל א י״ז:ז׳). (תנ״י חיי שרה א)

[כא] ²¹אל תירא אברם אנכי מגן לך, כשאמר הקב״ה לאברהם אל תירא אברם אנכי מגן לך פתחו המלאכים ואמרו בא״י מגן אברהם, וכשהחיה את יצחק מן העקדה אמרו בא״י מחיה המתים. (מדרש)

[כב] ²²שכרך הרבה מאד, אמר הקב״ה לישראל כשם שאכל אברהם אביכם פירות בעוה״ז והקרן קיימת לעוה״ב, אף אתם, הנה ה׳ בחזק יבוא וזרועו מושלו לו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו (ישעיהו מ׳:ו׳). (ילמדנו, בקו״א בילקוט שמעוני)

[כג] ²³אל תירא אברם, אנכי מגן לך בעוה״ז, שכרך הרבה מאד בעולם הבא, א״ל אברם אל תירא שימני מגנת לב, בכל מקום שאתה הולך כתריס לפני הפורעניות, ונותן לך שכר טוב בעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר שכרך הרבה מאד. (פרדר״א פכ״ח)

[כד] ²⁴שכרך הרבה מאד, ר״א בשם ר״ח פתח רשע עושה פעולת שקר וזורע צדקה שכר אמת (משלי י״א:י״ח) רשע עושה פעולת שקר זה נימרוד שהיו פעולותיו של שקר, וזורע צדקה זה אברהם, ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט) שכר אמת, אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. (בראשית רבה מ״ד)

[כה] ²⁵שכרך הרבה מאד, אמר מאסת שכרו של בשר ודם, ראה מה שכר מתוקן לך לפני שנא׳ שכרך הרבה מאד. (תנ״י לך יז)

[כו] ²⁶שכרך הרבה מאד, ר׳ אליעזר ב״ר יוסי הגלילי אומר מנין למתן שכרן של צדיקים מפורש מן התורה שנ׳ שכרך הרבה מאד, והלא דברים קל וחומר מה אברהם אבינו שלא נצטווה על דקדוקי תורה נאמר לו שכרך הרבה מאד, המקיים שש מאות ושלש עשרה מצות על אחת כמה וכמה, וכן הוא אומר שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת וגו׳ וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת (ישעיהו נ״א:ו׳) ואומר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש (ישעיהו נ״ד:י׳). (מדרש הגדול)

שערי ציון: לעיל פ״ט מאמר נה. פ״י מאמר נה.

1. אסת״ר פ״ה אחרי סמוך לענין של מעלה, ואחר מופלג מענין של מעלה, ולאו בכל אחר ואחרי קאמר דהא אשכחן טובא אחרי ואחר משני המינים בהכרח, אלא באחרי הדברים האלה, ואחר הדברים האלה הוא דקא עסקינן, כ״כ היפ״ת ומביא ראיות לזה מכמה פסוקים, ומתוס׳ בגטין ס. שהביאו דברי הב״ר הנ״ל, אחר מופלג והקשו מאחרי מות ובו ביום היתה ושמא נאמר אחר כל הפרשיות לכך חשיב מופלג. ומוכח דלא ס״ל חילוק זה, ובמנח״י מביא מפי׳ כת״י דמפרש אחר, מופלג נחלק ממה שאמר למעלה, אחרי סמוך, ממה שמדבר למעלה מדבר בסמוך, ורש״י סוטה ל״ג: מפרש אחרי מופלג מהוראת רחוק. וכן פרש״י דברים יא, ל. ומגירסת הלקח טוב בהמדרש נ״ל ראי׳ לפירוש היפ״ת שכ׳ ארז״ל כל מקום שנאמר אחר הדברים, אחר הרהורי דברים כו׳, ונראה ברור שחסר אחר תיבת הדברים הדרש המבואר לפנינו כל מקום שנאמר אחרי סמוך אחר מופלג, ומוכח מלשונו דמיירי רק מלשון אחר הדברים האלה כמ״ש היפ״ת ולא מלשון אחר גרידא, ועי׳ בתוס׳ ברכות ז: שכ׳ דצ״ל בפרשה זו אין מוקדם ומאוחר בתורה עייש״ה וראה בספר הישר עה״ת כאן.

2. שי״ר (א, יד.) ולקמן פנ״ה פנ״ז פס״ז (מנח״י), ובשי״ר בשינוים ובסוף גורס אני נוטלו וממשכנו בעדם שנאמר אשכל, איש שהכל בו מקרא ומשנה ותלמוד וכו׳, הכפר, שמכפר עונותיהם של ישראל, בכרמי עין גדי, אני נוטלו וממשכנו בעדם. ומענין הרהורי דברים מבואר בתנחומא לך, ותנ״י שם יט. לקמן מאמר יא, ובלק״ט א״ל הקב״ה אל תירא אברם אנכי מגן לך ממך העמדתי מגינים של צדיקים ולא העמדתי מגינים של צדיקים מנח.

3. תנחומא וירא ג. אגדת בראשית פי״ט, ועי׳ ב״ר פמ״ב. אמנם הדרש על קרא שלפנינו ליתא שם, ועי׳ לעיל מאמר ב.

4. עי׳ לעיל פי״ד מאמר קפד. תחלת המאמר מתדבא״ר.

5. ראה לקמן מאמר כא. בבאור באריכות ובפרש״י כאן.

6. שהש״ר ג, ד. אדר״נ נו״א פל״ד, נו״ב פל״ז, אגדב״ר פי״ד, לק״ט, מדרש הגדול ויש הרבה שינוים ואביא רק מהנוגע לקרא שלפנינו, באגדת בראשית. שם ד״א חזון ישעיה בעשרה לשונות דברו הנביאים אמירה, דיבור, הגדה, חידה, משל, מליצה, נבואה, משא, הטפה, וחזיון, ואין את מוצא קשה מכולן אלא חזיון שכך אמר חזות קשה הוגד לי, וכשנגלה הקב״ה על אברהם בחזון נגלה עליו היה מתירא לומר שנגלה עליו בדבר קשה שנא׳ אחר הדברים האלה במחזה לאמר, אמר לו הקב״ה מתירא את שנראיתי לך בחזיון חייך שאיני מראה לבניך אלא בחזיון, וגו׳ אל תתירא שנגלתי לך בחזיון אל תירא אברם וגו׳. ובמדרש הגדול גורס איזה הוא שדיבר עמו הקב״ה, בחזון תחלה זה אברהם כו׳. גם העשרה לשונות המה בסגנון אחר, ועי׳ לקמן מאמר ח. מפדר״א פכ״ח, ובויק״ר א. ד.

7. בויקרא רבה פ״י יש מאמר זה ומסיים ועמך אני מדבר שנאמ׳ ויאמר ה׳ אל אברם לך לך, ועי׳ לעיל פי״ב מאמר א, ב. ומ״ש בבאור וצרף לכאן. אמנם בילקוט המכירי תהלים קכ״ז מביא הגי׳ בויק״ר כנ״ל שנאמר אחרי הדברים האלה. ועי׳ לעיל מאמר ו.

8. עי׳ ויקרא רבה א, ד. ב״ר פ׳ פ״ז אמר [יוסף] למוד הוא הקב״ה להיות נגלה על אוהבי בית אבא בלילה, אברהם אחר הדברים האלה כו׳ במחזה. ועי׳ לק״ט בראשית לט, ח. ובפי׳ הרד״ל האריך בענין זה ומביא דמכאן יצא לו להרמב״ם פ״ו מהל׳ יסודי התורה שכ׳ וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום חזיון לילה אחר שתפול עליו תרדמה כו׳, ומפרש החילוק בין נבואת משה לשאר נביאים, ומבאר דנבואת אברהם היתה כנבואת משה, ולא העיר כלל מדברי הויק״ר הנ״ל. ובפי׳ הרמב״ן כאן כ׳ במחזה, זכה עתה אברהם להיות לו דבר ה׳ במחזה ביום כי מתחלה היתה נבואתו במראות הלילה, מובא בפי׳ הטור וציוני, והוא דלא כמאמר ב״ר הנ״ל, אמנם ע״פ דברי הפרדר״א י״ל. בחזון ובמראה, עי׳ לעיל מאמר ו. ומ״ש בבאור ובויק״ר שם. ובזהר יש אריכות בענין זה וז״ל בסתרי תורה זח״א פח. הי׳ דבר ה׳ אל אברם במחזה בכל אתר דכתיב באורייתא במחזה דא שמא דאתגלי לאבהן. ומאן איהו שד״י שנאמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, כד״א אשר מחזה שדי יחזה כו׳ מראה מחזה חד הוא, דא תרגום ודא לשון הקודש כו׳. ולישנא דא סתום איהו מגו מלאכי עלאה במחזה דהוה סתום ממלאכי עלאה דלא ידעי בדא כד ממלא ביה באברהם מ״ט בגין דאברהם לא הוה מהול והוה ערל סתום בשרא ובג״כ הוה סתום מנייהו בלשון תרגום כגוונא דא בלעם דכ׳ אשר מחזה שדי יחזה דלא ישגחון בי׳ מלאכין קדישין ולא יהא לון פטרא (פתחון פה) דקב״ה אתגלי על בר נש ערל כו׳. ועי׳ זח״א צ״א. וזח״ב רכד: ולבנת הספיר כאן, ועי׳ בבאור ענין מחזה במורה נבוכים ח״א פ״ד, ח״ב פמ״א, פמ״ה, פמ״ו.

9. עי׳ לקמן מאמר יט. דדורש פסוק זה לענין לימוד התורה.

10. תנחומא פרשת לך סו. תנ״י שם סי״ג, מדרש תהלים קי. פרדר״א פכ״ז, ולקמן מאמר יא. בתנחומא ישן שם. אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם, ילמדנו רבינו העולה על מה היתה באה ר׳ ישמעאל אומר על מצ״ע ועל מצות ל״ת, רשבי״א על הרהור הלב כו׳ אתה מוצא אברהם היה מהרהר אחר מדת הדין, מה היה אומר, א״ר כמדומה לי שקבלתי שכר בעוה״ז שעזרני הקב״ה במלכים והצילני מכבשן האש, א״ל הקב״ה כיון שהרהרת אחרי, עולה אתה צריך להביא שנא׳ קח נא את בנך, א״ר יצחק כך היה אומר לבי הוגה מרה ולענה, שמא אלולי שהרגתי היה בהם צדיקים, א״ל הקב״ה מזה אל תירא קוצים היו, ואין לך עליהם עון אלא שכר שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד ובתנחומא שם בשינוים, ועי׳ לקמן כא, כב. ובמדרש תהלים שם, כיון שהרג אברהם כל האוכלוסין הללו נוקפה לבו אמר אפשר שלא היה ביניהם צדיק, א״ל הקב״ה לא ברגלך לכלוך עון, אורח ברגליו לא יבוא מי עשה כל אותן המלחמות, אפשר אברהם בשמנה עשר ושלש מאות נלחם כנגד כולם, כו׳ ומי עשה כל המלחמות האלו, הקב״ה כו׳. ובפדר״א פכ״ז והיה אברהם מתפחד ואמר אפשר שהרגתי כל אלו האוכלוסין ולא נמצא בהם צדיק, אמר לו הקב״ה אל תירא אברהם, ועל זה אמר (ישעיהו מא, ג.) אורח ברגליו לא יבא לא בא ברגלך לכלוך בדבר זה, ועי׳ מענין דרשות הנ״ל בתרגומים כאן, ובלק״ט ושכל טוב פט״ו כא. דמפרש הדרש האחרון של רבנן אמרי דדורשים מגן מלשון חנם, ובזהר ח״א פח. מבואר דרש הראשון של ר׳ לוי בסגנון אחר וז״ל. אחר הדברים האלה דרדף אברהם בתר אלין מלכין וקטילו לון קב״ה הוה אברהם תוהא אמר דילמא ח״ו גרענא ההוא אגרא דהוינא אהדר בני נשא לגבי קב״ה ואחידנא בה לקרבא לון לגביה והשתא אתקטילו בני נשא על ידי, מיד א״ל קב״ה אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד אגרא קבילת עלייהו דהא כלהו לא יזכו לעלמין, ועי׳ לקמן מאמר כב, כג.

11. תנחומא ישן לך יט. וב״ר פמ״ד, וסוף הדרש של מאמר זה לעיל פרק יד. מאמר קכח. ועי׳ לעיל מאמר י. וילקוט המכירי משלי עב.

12. מובא בילקוט שמעוני ח״א רמז עו. בקצת שינוי למדנו מאברהם שמתחלת מעשיו היה ירא מלפני הקדוש ב״ה, אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים לאמתו.

13. לעיל מאמר יא. ובבאור וצרף לכאן.

14. עי׳ לעיל מאמר יא.

15. ולא מאסתיך באברהם, הרד״ל גורס להיפך בחרתיך באברהם ולא מאסתיך באברם, ועי׳ ברש״ש.

16. תנחו׳ לך יד. בשנוים.

17. בפס״ר פל״ג (קנג.) איתא אנכי, ד״א אנכי אנכי הוא מנחמכם: באנכי בראתי את העליונים, באנכי בראתי את אדם הראשון שנ׳ אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, באנכי דברתי עם אברהם שנ׳ אנכי מגן לך, ובפסיקתא חדתא הנדפס בביהמ״ד ח״ו איתא בלשון זה דאנכי בראתי שמים וארץ כו׳, ובלשון זה נגליתי לאברהם שנא׳ אל תירא אברם אנכי מגן לך, ועי׳ בילק״ש ח״ב רמז שלו.

18. מכילתא דרשב״י בקצת שנוים, ילק״ש בשלח רמז רלג.

19. תנחומא לך יא. אגד״ב פי״ג, ובגנזי שכטר ח״א צד מב. קטעים מילמדנו הקדמון, איתא אחר הדברים האלה, הלכה ואיזה היא מצות עירוב תבשילין כו׳, אפי׳ עירוב תבשילין הי׳ (אברהם) יודע כו׳, אותו הענין שנזכר במאמר הנ״ל ועי״ש במבוא צד כו. ולעיל מאמר ט.

20. דרשות שונות יש במדרשים שסמכו בלשון מגן ואביאם פה, דברים רבה פ״ב, מהו מגיני ארץ (תהלים מז.) אמר הקב״ה לאברהם נעשיתי מגן עוז, מנין שנאמר אנכי מגן לך כו׳; ועי׳ ילק״ש ח״ב תשנד. מדרש זוטא שה״ש ד, ד. אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים, זה אברהם שאמר לו הקב״ה, אנכי מגן לך, ונתן לשלמה בנו אלף המגן. במדרש תהלים פ״א ד. שמש ומגן וגו׳ (תהלים פד.) מדבר באברהם אבינו כי שמש זה אברהם שנאמר (ישעיהו מא.) מי העיר ממזרח צדק, ומגן זה אברהם שנא׳ אנכי מגן לך כו׳; ועי׳ זח״ב רכד. במדרש תהלים פקי״ט. ד״א סתרי ומגיני אתה וגו׳ לאיזה דבר שאמרת לאברהם אל תירא אברם אנכי מגן לך כו׳; וכה״א ותתן לי מגן ישעך ולא לעצמי אלא לכל מי שבוטח בך וכה״א מגן הוא לכל החוסים בו. (תהלים יח, לא) ובמדרש תהלים (הנדפס מכת״י) פי״ח כה. איתא וקבלן (אברהם אבינו העשרה נסיונות) מיראה ומאהבה ועמד כגבור, ומה שכרו, מגן הוא לכל החוסים בו (תהלים יח, כה.) שנאמר אנכי מגן לך. ובנדפס ליתא, עי״ש באותו מאמר אמר דוד לפני הקב״ה מפני מה אומרים מגן אברהם ולא מגן דוד כו׳, מיד התפלל דוד שיאמרו מגן דוד בברכת ההפטרה, באגדת בראשית פי״ט התחיל אברהם לקלס ואומר ותתן לי מגן ישעך (תהל׳ יח, לו.) כשרדפתי את המלכים שנ׳ אל תירא אברם אנכי מגן לך. ובאגד״ב פל״ב הניעמו בחילך והורידמו מגיננו ה׳ (תהלים נט, יב) בזכות מי בזכות אברהם, אל תירא אברם אנכי מגן לך כו׳, ובז״ח חקת נב. יפיפית מבני אדם (תהל׳ מה, ג.) הא אוקמוה חברייא באברהם, יפיפית בעליונים אנכי מגן לך. בתחתונים, נשיא אלהים אתה לכך יפיפת תרין חושבן כלילן, ועי׳ ילקוט שמעוני ח״ב תרלב, קסב.

21. מדרש זה מובא במנורת המאור לרבי ישראל אלנקאוה וצ״ל (הנדפס מכת״י נויארק תר״צ) ח״ב צד קכו. ובהערות מהמו״ל מעיר כי מדרש זה נזכר בשבלי הלקט ענין תפלה סי״ח בשנוי לשון, (וכן בתניא רבתי ס״ה) מצאתי אגדה מאי על הסדר [שמעון הפקולי הסדיר י״ח ברכות לפני ר״ג על הסדר ביבנה, ברכות כח.] זה סדר עולם שכך מצינו י״ח ברכות של תפלה מעולם היו מתוקנות זו אחר זו כיון שבאו אנשי כנה״ג כללום ותקנום כסדרן כשניצול אברהם מאור כשדים פתחו מלאכי השרת ואמרו בא״י מגן אברהם, ונדפס זה המאמר בביהמ״ד ח״ב נד. (גם במחזור רומא בפי׳ קמחא דאבישונא) ומציין גם לפרדר״א פל״ה ופ״מ שיש קטעים ממדרש זה, ושם צד קסד. מביא בענין זה מכת״י פי׳ ר״י אבוהב ז״ל לטוא״ח וז״ל שכך קבלו הזקנים מנביאים ראשונים, שמלאכי השרת בכל מאורע ומאורע היו מקלסים להקב״ה והיו אומרים ברכה על כל פ׳ ופ׳ שהיה הב״ה מרחם על מקדשי שמו, וכשבאו אנשי כנה״ג כללום ותקנום והסדירום על אותו סדר, וא״ת היכן אמרום מלאכי השרת כו׳, כיון שהציל הב״ה את אברהם מאור כשדים שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך וניקלסו להקב״ה ואמרו בא״י מגן אברהם [ומפרש שם בסגנון זה כל הברכות], ויש להעיר מהמבואר לעיל מאמר ה. ומדברי רבעה״ת כאן שכ׳ אל תירא אברם, נמצא כשהרג את המלכים נתירא שמא נתמעטו זכיותיו א״ל יתברך בערת קוצים מן הכרם אל תירא אנכי מגן לך ולכך מגן אברהם ובשעה שנעקד יצחק כו׳ לכך התקין מחיה מתים, והוא כעין מדרש הנ״ל, ובספר מדרשים כתבי יד צד יח, איתא ומנין שחתימת ברכה ראשונה מגן אברהם שנא׳ אל תירא אברם אנכי מגן לך. ומובא גם במנורת המאור הנ״ל צד קלא. ועי׳ לעיל פי״ב מאמר מח. וראיתי להביא כאן מה שנמצא במדרש הבאור כת״י שבידי בהפטרות שבסוף שמות, בזה״ל. ת״ר ברכה ראשונה מ״ב אותיות [תיבות] כנגד ואעשך לגוי גדול שיסודה ממנו וברוך אברם לאל עליון ופסוק כי ידעתיו; ותחלתה בי, וסופה מ״ם כנגד שם בן מ״ב אותיות; ד״א ברכה ראשונה יש בה תשע עשרה תיבות כנגד אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברהם במחזה לאמר, ויש בו מגן אברהם, וכנגד ואברהם היו יהיה, וכנגד הביטו אל צור מחצבתם יש בכל אלה [מב. תיבות] (יט. ברכות), ולפיכך חותמין בה מגן אברהם, ע״כ. ואותו לשון יש במנורת המאור הנ״ל צד קכה. ובהערות מביא מ״ש בשו״ת הרא״ש כלל ד, כ. וז״ל כי יש לי קונטרס מעשה ישן וכתוב בו כל הברכות של כל השנה וסכום כמה תיבות יש בכל ברכה וכנגד מה נתקנה, ע״כ. ומוכח מזה דדרשות הנ״ל יש להם מקור עתיק.
לכן תמוה בעיני שהטור בסי׳ קיג מביא בזה״ל, לשון אחי הר׳ יחיאל ז״ל דורשי רשומות הם חסידי אשכנז אשר היו שוקלין וסופרין מספר מנין תיבות התפלות והברכות וכנגד מה נתקנו כו׳, וברכה ראשונה יש בה מ״ב תיבות ולא נתגלה לי טעמם ואקח מן הבא בידי עד שיודע ויכולני לומר כנגד ואעשך כו׳ כנגד פסוק, אחר הדברים האלה הי׳ דבר ה׳, ע״כ כלשון הנ״ל, ואולי צ״ל ״עד שנודע לי״ והי׳ לפניו ג״כ מקור קדום.

22. לעיל מאמר י. ולקמן מאמר כג.

23. לעיל מאמר כב. ולקמן מאמר כו.

24. תנ״י לך טו. תנחומא שם יג. אגדת בראשית פי״ג, ובתנ״י שם, א״ל הקב״ה חייך שכר אמת יש לך אל תירא וגו׳.

25. תנחו׳ יג. אגד״ב פי״ג.

26. בהערות ציין לתוספתא סוטה פ״ו מעין ק״ו זה.

בָּתַר פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין הֲוָה פִּתְגָמָא דַּייָ עִם אַבְרָם בִּנְבוּאָה לְמֵימַר לָא תִּדְחַל אַבְרָם מֵימְרִי תְּקוֹף לָךְ אַגְרָךְ סַגִּי לַחְדָּא.

After these events, the word of Hashem came to Avram in a prophecy, saying, “Fear not Avram, My Word is your strength, your reward is very great.”

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה׳ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד

בָּתַר פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין הֲוָה פִּתְגָמָא דַּה׳ (ח״נ: מֵימַר מִן קֳדָם ה׳) עִם אַבְרָם בִּנְבוּאָה לְמֵימַר לָא תִדְחַל אַבְרָם מֵימְרִי תְּקוֹף לָךְ אַגְרָךְ סָגֵי לַחְדָּא

נסמך לשם ה׳

א. ״דְבַר ה׳״ – ״פִּתְגָמָא דַּה׳״, ובמקצת נוסחים גרסו ״מֵימַר מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״, לפירוק סמיכות שבה ה׳ הוא הסומך [כמו: ״ורוח אלהים״ (בראשית א ב) ״ורוחא מן קדם ה׳⁠ ⁠⁠״]. ואין צורך, כי לפי המבואר שם אין ת״א נוהג כך במושגים מופשטים. לכן כמו שתרגם ״ברכת ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית לט ה) ״ברכתא דה׳⁠ ⁠⁠״, ״מעשה ה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות לד י) ״עובדא דה׳⁠ ⁠⁠״, גם כאן נכון לגרוס ״דבר ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״פִּתְגָמָא דַּה׳⁠ ⁠⁠״.⁠¹

נבואה ניתנה לאברהם וזרעו בלבד

ב. ״בַּמַּחֲזֶה״ – ״בִּנְבוּאָה״, אבל בבלעם תרגם ״אשר מחזה שדי יחזה״ (במדבר כד ד) ״דְּחֵיזוּ מִן קֳדָם שַדַי חָזֵי״. הבחנה זו באה ללמד שאין הנבואה שורה אלא על אברהם וזרעו ואין לנכרים חלק בה. בלעם זוכה ל״חזון״ בלבד שאינו בדרגת נבואה.⁠² גם בפעם היחידה שבה מייחס אונקלוס נבואה לבלעם תרגם ״ותהי עליו רוח אלהים״ (במדבר כד ב) ״וּשְׁרַת עֲלוֹהִי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם ה׳״, להקטנת נבואתו. כנגד זאת אצל זקני ישראל תרגם ״ויהי כנוח עליהם הרוח״ (במדבר יא כה) ״וַהֲוָה כַּד שְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה״, ללא התוספת ״מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״. אצל הזקנים – ״הרוח״ היא נבואה בלתי אמצעית. כנגדם ״רוח אלהים״ שבבלעם היא נבואה ״מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ המציין מחיצה שבינו לבין הקב״ה.

מגמה זו נשמרת בתורה כולה: התגלות ה׳ לנכרים, כגון באבימלך ובלבן, מתורגמת ״וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית כ ג; לא כד). התרגום באמצעות מֵימַר והתוספת מִן קֳדָם ה׳, מדגישים שמדובר בהשגה פחותה ובלתי ישירה. כנגד זאת אישים מישראל – לא רק באברהם שעליו נאמר בפירוש ״כי נביא הוא״ (בראשית כ ג), כי אם גם אחרים שבהם לא נאמר הדבר במפורש – צויינו כנביאים אצל אונקלוס. כך תרגם ברבקה ״עֲלַי אִתְאֲמַר בִּנְבוּאָה״ (בראשית כז יג) ואפשר שגם ״וַאֲזַלַת לְמִתְבַּע אוּלְפָן מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״ (בראשית כה כב) רומז לנבואתה. וכן ביהושע וביוסף: ״קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו״ (במדבר כז יח) ״גְּבַר דְּרוּחַ נְבוּאָה בֵּיהּ״, ״הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו״ (בראשית מא לח) ״גְּבַר דְּרוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם ה׳ בֵיהּ״. ומכאן סיוע למיעוט הנוסחים הגורסים גם בבצלאל ״ואמלא אתו רוח אלהים״ (שמות לא ג) ״וְאַשְׁלֵימִית עִמֵּיה רוּחַ [נְבוּאָה] מִן קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״.⁠³ ועיין עוד ״ותחי רוח יעקב אביהם״ (בראשית מה כז) ״וּשְׁרַת רוּחַ קוּדְשָׁא עַל יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן״ אבל בחילופי נוסחים שם ״רוּחַ נְבוּאָה״.

מעלת אברהם נרמזת גם בתרגום ״היה דבר ה׳ אל אברם״ – ״עִם אַבְרָם״ [ולא: ״לאברם״]. ״עם״ הוא התרגום המיוחד למשה רבנו: ״וידבר ה׳ אל משה״ – ״עִם מֹשֶׁה״ לעומת אהרן שאצלו מתורגם ״וידבר ה׳ אל אהרן״ (ויקרא י ח; במ׳ יח ח) ״וּמַלֵּיל ה׳ לְאַהֲרֹן״. אבל להפלגת נבואתו של אברהם תרגם גם אצלו ״עם״ וכן להלן ״והנה דבר ה׳ אליו לאמר״ (פסוק ד) ״וְהָא פִתְגָּמָא דַּה׳ עִמֵּיהּ לְמֵימַר״.⁠⁴

אמנם בזוהר פירש שיתוף ״מחזה״ שבאברהם ובלעם להקטנת מעלתם; כל עוד לא נימול אברהם, הריהו כבלעם הערל הרואה ״במחזה״ בלבד. ואולם, מוסיף הזוהר, אונקלוס מלמד על ההבדל שביניהם.⁠⁵

הרחקת ההגשמה

ג. ״אָנֹכִי מָגֵן לָךְ״ – ״מֵימְרִי תְּקוֹף לָךְ״. אֲנִי או אָנֹכִי הנאמר אצל ה׳ מתורגם בדרך כלל אֲנָא: ״אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים״ (פסוק ז), ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (שמות כ ב) – ״אֲנָא ה׳⁠ ⁠⁠״. וכן ״אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה״ (בראשית מו ד) ״אֲנָא אֵיחוֹת עִמָּךְ״. אבל בפסוקנו, לבל יישמע כאילו הקב״ה הוא יישות חומרית המגינה על אברהם תרגם ״אָנֹכִי מָגֵן לָךְ״ – ״מֵימְרִי תְּקוֹף לָךְ״, מאמרי. ולהרחקת ההגשמה תרגם גם ״מָגֵן לָךְ״ – ״תְּקוֹף לָךְ״; המיר העצם מָגֵן במונח מופשט ״תְּקוֹף״, חֹזֶק. ומאותו הטעם תרגם גם ״עַם נוֹשַׁע בה׳ מָגֵן עֶזְרֶךָ״ (דברים לג כט) ״תְּקוֹף סַעֲדָּךְ״. וכן הבחין יוב״ע: ״מָגֵן שָׁאוּל״ (שמואל ב א כא) ״תְּרִיסָא דְשָׁאוּל״, אבל ״הָאֵל תָּמִים דַּרְכּו... מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ״ (שמואל ב כב לא) ״תְּקוֹף הוּא״.⁠⁶

אבל בצירופי ״אָנֹכִי עִמָּךְ״ ודומיו שגם בהם מתורגם מֵימְרִי, אין זה להרחקת ההגשמה אלא לכבוד שמים כמבואר להלן בפסוק ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ״ (בראשית כח טו) ״וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״.

1. מה עוד שתרגום ״דבר ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״מימר״ שגוי כי מֵימַר נתייחד בדווקא ללבן ולאבימלך שאינם זוכים להתגלות ישירה כמבואר להלן כ ג בשם הרמב״ם, ולא ייאות לתרגם כך אצל אברהם.

2. ומכיוון שגם ההתגלות לדניאל היא בחזון בלבד כמפורש ״חָזוֹן נִרְאָה אֵלַי אֲנִי דָנִיֵּאל״ (דניאל ח א), קבע הרמב״ם שדניאל ובלעם אינם בעלי נבואה אלא בעלי רוח הקודש בלבד: ״וזה הענין רוצה באמרו וישם ה׳ דבר בפי בלעם, כאלו הוא אומר שברוח ה׳ ידבר, ומזה הענין יאמר הוא על עצמו שומע אמרי אל וגו׳, וממה שצריך שנעורר עליו שדוד ושלמה ודניאל הם מזה הכת... ולזה הסכימה האומה לסדר ספר דניאל מכלל הכתובים לא מן הנביאים״ (״מורה נבוכים״, ב מה).

3. ומה שהוסיף ״מן קדם ה׳⁠ ⁠⁠״ ביוסף ובבצלאל, נתבאר לעיל ״ורוח אלהים״ (בראשית א ב).

4. ואולי תרגם כאן ״עם״ ללמד על ייחודה של ההתגלות בפרקנו, שהיא האמצעית משבע התגלויות שהיו לאברהם והיחידה שהיתה ״במחזה״, להפלגת מעלתה, כדברי רמב״ן: ״זכה עתה אברהם להיות לו דבר ה׳ במחזה ביום, כי מתחילה היתה נבואתו במראות הלילה״. וראה גם לעיל ״וידבר אלהים אל נח״ (בראשית ח טו) ״עִם נֹחַ״.

5. זוהר לך לך, פט ע״א: ״אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברהם במחזה לאמר״. ׳מראה׳, ׳מחזה׳ חד הוא; דא תרגום ודא לשון הקודש. א״ר יוסי סגיאין אינון באורייתא. ועל דא הוו להו רשו לאונקלוס לתרגם בההוא לישנא דגלי קוב״ה באורייתא.
ולישנא דא סתים איהו מגו מלאכי עלאה, ׳במחזה׳, דהוה סתים ממלאכי עלאי דלא ידעי בדא כד ממליל ביה באברהם. מאי טעמא? בגין דאברהם לא הוה מהול והוי ערל סתים בשרא. ובגין כך הוה סתים מניהו בלשון תרגום.
כגונא דא בלעם דכתיב ״אשר מחזה שדי יחזה״ (במדבר כד ד). סתים הוה מלה מגו מלאכי השרת בגין דלא יהא לון פטרא דקוב״ה ממלל בההוא ערל מסאבא, דהא מלאכי קדישי לא נזקקין בלשון תרגום... . דהא מאיס איהו קמייהו מכל שאר לשון.
ואי תימא הואיל ומאיס איהו ממלאכי עלאי, אמאי תרגום אונקלוס אורייתא בהאי לשון ויונתן בן עוזיאל המקרא? אלא מאיס הוא קמייהו, והכי איצטריך דלית (נוסח השל״ה: דאית) קנאה למלאכי עלאי בהדייהו, דישראל יתיר. ועל דא תרגום תורה ומקרא כך. ולאו מאיס איהו, דהא בכמה דוכתי קב״ה כתב באורייתא הכי, ובגין כן סתים איהו מגו מלאכי עלאי קדישי. ועל דא אתגלי ביה באברהם באורח סתים דלא ישגחון ביה מלאכין קדישין ולא יהא לון פטרא דקוב״ה אתגלי על בר נש ערל״.
[= אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברהם במחזה לאמר״. ׳מראה׳, ׳מחזה׳ אחד הם; זה תרגום וזה לשון הקודש. א״ר יוסי רבים הם (לשונות תרגום) בתורה. ועל כן היתה רשות לאונקלוס לתרגם באותה לשון שגלה הקב״ה בתורה.
ולשון זו סתומה היא מאת מלאכי עליון – ׳במחזה׳ – שהיה סתום ממלאכי עליון, שלא ידעו בזה כשדבר ה׳ באברהם. מה הטעם? בגלל שאברהם לא היה מהול והיה ערל אטום בשר. ובגלל כך היה נסתם מהם לשון תרגום.
כגון זה בלעם שכתוב ׳אשר מחזה שדי יחזה׳ (במדבר כד ד). סתום היה הדבר ממלאכי השרת, כדי שלא יהיה להם פתחון פה שהקב״ה מדבר עם אותו ערל טמא. שהרי מלאכים קדושים אינם נזקקים ללשון תרגום... . שהרי מאוסה היא לפניהם מכל שאר לשון.
ואם תאמר הואיל ומאוסה היא ממלאכי עליון, למה תרגם אונקלוס התורה בזה הלשון ויונתן בן עוזיאל המקרא? אלא מאוסה היא לפניהם וכך ראוי, שאין (גרסת השל״ה: שיש) קנאה למלאכי עליון בהם, שישראל יתירים. ועל כן תרגום תורה ומקרא כך. ולא מאוס הוא, שהרי בכמה מקומות הקב״ה כתב בתורה כך, ובגלל זה סתום הוא ממלאכי עליון קדושים. ועל זאת התגלה הקב״ה על אברהם בדרך סתומה, שלא ישגיחו בו מלאכים קדושים ולא יהיה להם פתחון פה שהקב״ה התגלה על בן אדם ערל].

6. על תְּקוֹף נשתמרה הערת ״משתבשין״ (קליין, מסורה, עמ׳ 47): ״תְּקוֹף ו׳ דמשתבשין באוריתא: במחזה, פרץ, מה חרי, ישאהו, וישמן, אשריך ישראל״ שפירושה: הואיל ותיבת תְּקוֹף באה כתרגום מלים שונות – נוטים להשתבש בה. ואולם אונקלוס השתמש בה במקומות שונים לצורך העניין. בפסוקנו (״במחזה״), ״מה פרצת עליך פרץ״ (בראשית לח כט) ״מָא תְקוֹף סַגִּי עֲלָךְ לְמִתְקָף״, ״מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה״ (דברים כט כג) ״מָא תְּקוֹף״, ״יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ״ (דברים לב יא) ״מְנַטֵילְהוֹן עַל תְּקוֹף אַבְרוֹהִי״, ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן״ (דברים לב טו) ״אַצְלַח תְּקוֹף קְנָא נִכְסִין״, ״אשריך ישראל... מָגֵן עֶזְרֶךָ״ (דברים לג כט) ״תְּקוֹף סַעֲדָּךְ״.

בתר פתגמיא האילין מן דאתכנשו כל מלכוותה^א דארעא^ב וסדרו קרבא לקבל אברם ונפלו קדמוהי וקטל מניהון ארבעה מלכין וחזר תשע משריין חשב אברם^ג בלבה ואמר ווי כען עלי דלמא איתקבלת^ד אגר מצוותה בעלמא הדין ולית לי חול׳ לעלמא דאתי או דילמא דיזלון אחיהון או קריביהון דקטיליה האילין די נפלו קדמיי ויהוון בכרכיהון ובמדינתהון ויצטרפון עמהון לגיוונין סגין וייתון עליי ויקטלון יתי או דלמא מצוון קלילן דהוה בידי בזימנא קדמיה דנפלו קדמיי ואתקימן עלי או דלמא דלא אשתכח בידי מצוה בזמנא תניינא ויתחלל בי שמא^ה דשמיי׳^ו מן בגין כדין^ז הוה פתגם דנבו מן קדם י״י על^ח אבר׳ צדיקא למימר לא תדחל^ט אברם ואף על גב דמצטרפין לגיונין סגין ואתין עלך למקטל ממרי תרום לך דהוה הוה מגן לך בעלמא הדין ואף על גב דמסרית בעלי דבבך קדמיך בעלמא הדין אגר עובדיך^י טביא מתקנין לך קדמיי לעלמא דאתי.⁠^יא

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מלכוותה״) גם נוסח חילופי: ״מלכה״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״כל מלכוותה דארעא״) נוסח אחר: ״וכל שלטוני מדינתה״.

ג. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״צדיקה״.

ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״איתקבלת״) גם נוסח חילופי: ״דקבלית״.

ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שמא״) גם נוסח חילופי: ״שם״.

ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ויקטלון יתי או ... שמא דשמיי׳⁠ ⁠⁠״) נוסח אחר: ״או דלמא דאשכח לי זכו בזמנ׳ קדמיא די נפלו קודמוי או דלמא די לא ישתכח לי זכו בזמנה תניינא ויתחלל בי בשם שמיא״.

ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדין״) גם נוסח חילופי: ״כן״.

ח. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על״) גם נוסח חילופי: ״לות״.

ט. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תדחל״) גם נוסח חילופי: ״תדחול״.

י. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עובדיך״) גם נוסח חילופי: ״{עוב}⁠דך״.

יא. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דמצטרפין לגיונין... דאתי״) נוסח אחר: ״דיזלון אחיהון וקריבהון דקטיליי׳ האיליין ויצרפון עמהון ליגיונין ויתון עלי׳ ממרי (פ){ת}⁠ריס לך בעלמא הדין ומגן עלך כל יומיא ברם אגריך ועבדך טבייה מתקנין לך קודמוי לעלמא דאתי״.

בתר פיתגמיא האילין מן דאתכנשו מלכיא ונפלו קומי אברם וקטלו ארבעה מלכין ואהדר תשע משירין חשב אברם בליביה ואמר ווי כען לי דילמא איתקבלת אגר מצוותיי בעלמא הדין ולית לי חולק בעלמא דאתי או דילמא ייזלון אחיהון וקריביהון דאילין קטיליא ויצטרפון בליגיונין וייתון עליי או דילמא בזימנא ההוא הישתכח עימי אגר זכוון קלילן ונפלו קדמיי ובזימנא תניינא לא משתכח עימי אגרא ויתחל בי שום שמיא ובכין הוה פיתגמא די״י עם אברם בחיזונא למימר לא תדחל דאף על גב דיהון מצטרפין בלגיונין ואתיין עלך מימרי תריס לך ואף על גב דהינון נפלין קומך בעלמא הדין אגר עובדך טביא נטיר ומתקן קדמי לעלמא דאתי סגי לחדא.

After these words, when the kings had gathered together, and had fallen before Abram; and four kings had been slain, and nine hosts brought back, Abram reasoned in his heart, and said, Woe to me, because I have received the reward of my appointments in this world, and have no portion in the world to come. Or peradventnre the brethren and friends of those who have been slain will combine in legions and come against me; or that at that time there was found with me the reward of a little righteousness, so that they fell before me; but the second time reward may not be found with me, and by me the name of the Heavens may be profaned. Thereupon was the word (pithgama) of the Lord with Abram in a vision, saying, Fear not; for if these men should gather together in legions and come against thee, My Word (Memra) will be thy shield: and also if these fall before thee in this world, the reward of thy good works shall be kept, and be prepared before Me in the world to come, great exceedingly.

מן בתר פתגמיא האילין מן דאתכנשו כל מלכיא דארעא ושלטוני מדינתא וסדרו קרבא לקביל אברם צדיקא ונפלו קדמוי וקטל מנהון ארבעא מלכין וחזר תשע משיריין חשב אברם צדיקא בליביה ואמר ווי כען עלי דלמא דאתקבלת אגר מצותא בעלמא הדין ולית לי חולק בעלמא דאתי או דלמא דיזלון אחיהון וקריביהון דקטיליא האילין דנפלו צ״ל קדמוי ויהון בכרכיהון ובמדינתהון ויצרפו עמהון לגיונין סגיין וייתון עלי או דלמא הוו בידי מצוון קלילין בזימנא קדמיא דנפלו קדמוי ואתקיימו עלי או דלמא אשתכח לי זכוי בזמנא קדמיא דנפלו קדמוי או דלמא די לא ישתכח לי בזמנא תיניניא ויתחלל בי שום שמיא בגין כדין הוה פתגם נבואה מן קדם יי על אברם צדיקא למימר לא תידחל אברם אף על גב דאינון מתכנשין ואתיין עלך לגיונין סגין מימרי פרס תריס לך בעלמא הדין ומגן עלך כל יומא לעלמא דאתי ואף על גב דמסרית בעלי דבבך קדמך בעלמא הדין אגר עובדך טביא מתקנין לך קדמוי לעלמא דאתי.

After these words, when all the kings of the lands, and the sultans of the provinces, had gathered together, and had made war against Abram the Just, and had fallen before him, and he had slain of them four kings, and had brought back nine hosts, did Abram the Just reason in his heart, and say, Woe, now, to me, because I have received the reward ordained in the present world, and have no portion in the world to come. Or peradventure the brethren and kindred of the slain who have fallen before me, who are in their cities and provinces, will combine in great legions, and come against me; or peradventure there were in my hand a few commandments in the former times, so that they fell before me when they had risen up against me; or it may be that righteousness was found in me at the former times, that they fell before me, but at the second time it may not be found, and the Heavenly Name will be profaned in me. Then was the word of prophecy from the Lord unto Abram the Righteous, saying, Fear not, Abram, though they should gather together and come against thee with many legions, My Word shall be thy reward and thy shield in this world, and a protector over thee all the days of the world to come. And though I deliver up thy adversaries before thee in this world, the reward of thy good works is prepared for thee also before Me in the world to come.

פרשה מד

[א] אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה׳ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר וגו׳ – הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה׳ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחוֹסִים בּוֹ (תהלים י״ח:ל״א), אִם דְּרָכָיו תְּמִימִים, הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, רַב אָמַר לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְכִי מָה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר אוֹ מִי שֶׁשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, הֱוֵי לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

דָּבָר אַחֵר: הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ (נחמיה ט׳:ח׳). אִמְרַת ה׳ צְרוּפָה, שֶׁצֵּרְפוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ. מָגֵן הוּא לְכֹל הַחוֹסִים בּוֹ, אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ.

[ב] דָּבָר אַחֵר: אַחַר הַדְבָרִים וגו׳ – כְּתִיב: חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ (משלי י״ד:ט״ז). חָכָם יָרֵא, אַל תִּירָא אַבְרָם. אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ יְרָא אֶת ה׳ וְסוּר מֵרָע (משלי ג׳:ז׳). אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ, בַּמֶּה שֶׁאַתְּ רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, תֹּאמַר שֶׁאֲנִי מוֹלִיד, תֹּאמַר שֶׁאֵין אֲנִי מוֹלִיד, יְרָא אֶת ה׳, אַל תִּירָא אַבְרָם. רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא פָּתַח: רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר וגו׳ (משלי י״א:י״ח). רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר, זֶה נִמְרוֹד שֶׁהָיוּ פְּעֻלּוֹתָיו עַל שָׁקֶר. וְזֹרֵעַ צְדָקָה (משלי י״א:י״ח), זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית י״ח:י״ט). שֶׂכֶר אֱמֶת (משלי י״א:י״ח), אַל תִּירָא אַבְרָם וגו׳.

[ג] דָּבָר אַחֵר: אַל תִּירָא אַבְרָם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ (ישעיהו מ״א:ח׳-ט׳), מִמֶּסְפּוֹטַמְיָא וּמֵחַבְרוֹתֶיהָ. וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ, מִמְּפֻלָּשִׁין שֶׁבָּהּ. קְרָאתִיךָ, זִמַּנְתִּיךָ. בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ, בְּחַרְתִּיךָ, בְּאַבְרָם. וְלֹא מְאַסְתִּיךָ בְּאַבְרָהָם. אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ (ישעיהו מ״א:י׳), אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יִצְחָק לְיַעֲקֹב: גְּשָׁה נָא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי (בראשית כ״ז:כ״א), נִשְׁפְּכוּ מַיִם עַל שׁוֹקָיו וְהָיָה לִבּוֹ רָפֶה כְּשַׁעֲוָה, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי מַלְאָכִים, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהָיוּ אוֹחֲזִין אוֹתוֹ בְּמַרְפֵּקוֹ כְּדֵי שֶׁלֹא יִפֹּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ, לֹא תִשְׁוָע. אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ וגו׳ (ישעיהו מ״א:י׳), הֵן יֵבשׁוּ וְיִכָּלְמוּ וגו׳ (ישעיהו מ״א:י״א) אֵלּוּ שֶׁהֵם שׂוֹטְנִים בָּךְ. יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ (ישעיהו מ״א:י״א), אֵלּוּ שֶׁהֵן עוֹשִׂין עִמְּךָ מְרִיבָה. תְּבַקְּשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם (ישעיהו מ״א:י״ב), אֵלּוּ שֶׁהֵן עוֹשִׂין עִמְּךָ מַצּוּת. כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ הָאוֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא (ישעיהו מ״א:י״ג), שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תִּירָא אַבְרָם.

[ד] אָנֹכִי מָגֵן לָךְ – רַבִּי לֵוִי אָמַר תַּרְתֵּין, וְרַבָּנָן אָמְרֵי חָדָא. רַבִּי לֵוִי אָמַר לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר תֹּאמַר אוֹתָן אֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתִּי שֶׁהָיָה בָּהֶם צַדִּיק אֶחָד וִירֵא שָׁמַיִם אֶחָד, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר לִפְנֵי פַּרְדֵּסוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, רָאָה חֲבִילָה שֶׁל קוֹצִים וְיָרַד וּנְטָלָהּ, וְהֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, הִתְחִיל מִטַּמֵּן מִפָּנָיו, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מַה אַתָּה מִטַּמֵּן, כַּמָּה פּוֹעֲלִים הָיִיתִי צָרִיךְ שֶׁיָּקשׁוּ אוֹתָהּ עַכְשָׁיו שֶׁקָּשַׁשְׁתָּ אוֹתָהּ בּוֹא וְטֹל שָׂכָר. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אוֹתָן אֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתָּ קוֹצִים כְּסוּחִים הָיוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים (ישעיהו ל״ג:י״ב). רַבִּי לֵוִי אָמַר אוֹחָרִי, לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר תֹּאמַר אוֹתָן הַמְּלָכִים שֶׁהָרַגְתִּי שֶׁבְּנֵיהֶם מְכַנְסִין אֻכְלוּסִין וּבָאִים וְעוֹשִׂים עִמִּי מִלְחָמָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַל תִּירָא אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, מָה הַמָּגֵן הַזֶּה אֲפִלּוּ כָּל הַחֲרָבוֹת בָּאוֹת עָלֶיהָ הִיא עוֹמֶדֶת כְּנֶגְדָן, כָּךְ אַתְּ אֲפִלּוּ כָּל עוֹבְדֵי כוֹכָבִים מִתְכַּנְסִין עָלֶיךָ נִלְחַם אֲנִי כְּנֶגְדָּן. וְרַבָּנָן אָמְרֵי חָדָא, לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר יָרַדְתִּי לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּלְתִּי, יָרַדְתִּי לְמִלְחֶמֶת הַמְלָכִים וְנִצַּלְתִּי, תֹּאמַר שֶׁנִּתְקַבַּלְתִּי שְׂכָרִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לִי כְּלוּם לֶעָתִיד לָבוֹא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַל תִּירָא אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, וְכָל מַה שֶּׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה חִנָּם עָשִׂיתִי עִמָּךְ, אֲבָל שְׂכָרְךָ מְתֻקָּן לֶעָתִיד לָבוֹא. שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים ל״א:כ׳).

[ה] רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי הוּנָא תַּרְוֵיהוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא, רַבִּי יוּדָן אָמַר בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַחֲרֵי, סָמוּךְ. אַחַר, מוּפְלָג. וְרַב הוּנָא אָמַר בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַחַר, סָמוּךְ. אַחֲרֵי, מוּפְלָג. אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַחַר הִרְהוּרֵי דְבָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם, מִי הִרְהֵר אַבְרָהָם הִרְהֵר, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כָּרַתָּ בְּרִית עִם נֹחַ שֶׁאֵינְךָ מְכַלֶּה אֶת בָּנָיו, עָמַדְתִּי וְסִגַּלְתִּי מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, וְדָחֲתָה בְּרִיתִי לִבְרִיתוֹ, תֹּאמַר שֶׁאַחֵר עוֹמֵד וּמְסַגֵּל מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֶּנִּי וְתִדְחֶה בְּרִיתוֹ לִבְרִיתִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִנֹּחַ לֹא הֶעֱמַדְתִּי מָגִנִּים שֶׁל צַדִּיקִים, אֲבָל מִמְּךָ אֲנִי מַעֲמִיד מָגִנִּים שֶׁל צַדִּיקִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָנֶיךָ בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים, אֲנִי רוֹאֶה צַדִּיק אֶחָד שֶׁבָּהֶם וּמַכְרִיעוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר לְמִדַּת הַדִּין דַּי אֲנִי נוֹטְלוֹ וּמְכַפֵּר עֲלֵיהֶם.

[ו] הָיָה דְּבַר ה׳ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר – עֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת נִקְרֵאת, נְבוּאָה, חָזוֹן, הֲטָפָה, דִּבּוּר, אֲמִירָה, צִוּוּי, מַשָּׂא, מָשָׁל, מְלִיצָה, חִידָה. וְאֵיזוֹ הִיא קָשָׁה שֶׁבְּכֻלָּן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר חָזוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי (ישעיהו כ״א:ב׳). רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר דִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדוֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת (בראשית מ״ב:ל׳). רַבָּנָן אָמְרֵי מַשָּׂא, כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּמַשָּׂא כָבֵד יִכְבְּדוּ מִמֶּנִּי (תהלים ל״ח:ה׳). גָּדוֹל כֹּחוֹ שֶׁל אַבְרָם שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ בְּדִבּוּר וּבֶחָזוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: הָיָה דְבַר ה׳ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה.

[ז] אַל תִּירָא אַבְרָם – מִמִּי נִתְיָרֵא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר מִשֵּׁם נִתְיָרֵא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: רָאוּ אִיִּים וְיִרָאוּ קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ וגו׳ (ישעיהו מ״א:ה׳), מָה אִיִּים הַלָּלוּ מְסֻיָּמִים בַּיָּם, כָּךְ הָיוּ אַבְרָהָם וְשֵׁם מְסֻיָּמִים בָּעוֹלָם. וְיִרָאוּ, זֶה נִתְיָירֵא מִזֶּה וְזֶה נִתְיָירֵא מִזֶּה, זֶה נִתְיָירֵא מִזֶּה לוֹמַר שֶׁמָּא תֹּאמַר שֵׁם שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ עָלַי שֶׁהָרַגְתִּי אֶת בָּנָיו, וְזֶה נִתְיָרֵא מִזֶּה לוֹמַר שֶׁמָּא תֹּאמַר אַבְרָהָם שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ עָלַי שֶׁהֶעֱמַדְתִּי רְשָׁעִים. קְצוֹת הָאָרֶץ, זֶה שָׁרוּי בְּקִצּוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְזֶה שָׁרוּי בְּקִצּוֹ שֶׁל עוֹלָם. קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן (ישעיהו מ״א:ה׳), זֶה קָרַב אֵצֶל זֶה וְזֶה קָרַב אֵצֶל זֶה. אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעֲזֹרוּ (ישעיהו מ״א:ו׳), זֶה עוֹזֵר לָזֶה בִּבְרָכוֹת, וְזֶה עוֹזֵר לָזֶה בְּמַתָּנוֹת, זֶה עוֹזֵר לָזֶה בִּבְרָכוֹת, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן וגו׳ (בראשית י״ד:י״ט), וְזֶה עוֹזֵר לָזֶה בְּמַתָּנוֹת: וַיִּתֵּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל (בראשית י״ד:כ׳). וַיְחַזֵּק חָרָשׁ (ישעיהו מ״א:ז׳), זֶה שֵׁם שֶׁעָשָׂה אֶת הַתֵּבָה, אֶת צֹרֵף (ישעיהו מ״א:ז׳), זֶה אַבְרָהָם שֶׁצְּרָפוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ. מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם (ישעיהו מ״א:ז׳), שֶׁהֶחֱלִיק פַּטִּישׁוֹ וְהָלַם אֶת כָּל בָּאֵי עוֹלָם בְּדֶרֶךְ אַחַת לַמָּקוֹם, אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא (ישעיהו מ״א:ז׳), אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵן אוֹמְרִין מוּטָב לְהִדָּבֵק בֵּאלוֹהַּ שֶׁל אַבְרָהָם וְלֹא נִדָּבֵק בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל נִמְרוֹד, וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים (ישעיהו מ״א:ז׳), הֶחֱזִיק אַבְרָהָם אֶת שֵׁם בְּמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, (וְ)⁠לֹא יִמּוֹט (ישעיהו מ״א:ז׳), אַבְרָהָם.

[י] אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר י״י אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הָעוֹלָה עַל מֶה הָיְתָה בָאָה? כָּךְ שָׁנָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הָעוֹלָה הָיְתָה בָּאָה עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה וְעַל מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: עַל הִרְהוּר הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים (איוב א׳:ה׳). אַתָּה מוֹצֵא אַבְרָהָם הָיָה מְהַרְהֵר אַחַר מִדַּת הַדִּין, וּמֶה הָיָה אוֹמֵר? אָמַר רַבִּי לֵוִי, אָמַר, כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁקִּבַּלְתִּי כָּל שְׂכָרִי בָּעוֹלָם הַזֶּה. עֲזָרַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָם הַמְּלָכִים וְהִצִּילַנִי מִן הַכִּבְשָׁן. כְּבָר קִבַּלְתִּי שְׂכָרִי וְשׁוּב אֵין לִי שָׂכָר בָּעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כֵּיוָן שֶׁהִרְהַרְתָּ אַחַר מַעֲשַׂי, עוֹלָה אַתָּה צָרִיךְ. לְפִיכָךְ, וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (בראשית כ״ב:ב׳). אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הָיָה בְּלִבּוֹ הוֹגֶה לַעֲנָה מָרָה, אָמַר, שֶׁמָּא הַלָּלוּ שֶׁהָרַגְתִּי הָיָה בָהֶם צַדִּיקִים? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַלָּלוּ שֶׁהָרַגְתָּ, קוֹצִים בִּעַרְתָּ מִלְּפָנַי וְאֵין לְךָ עָוֹן בְּדָבָר זֶה, אֶלָּא שָׂכָר אַתָּה נוֹטֵל עֲלֵיהֶם, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד מִכָּאן וּלְהַבָּא.

[יא] אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר י״י – זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם (משלי ב׳:ז׳). מַהוּ יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה? עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם צָפַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִיְּמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי (בראשית כ״ו:ה׳). אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים דּוֹר קִפֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִיל לִתֵּן הַמִּילָה לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר (תהלים ק״ה:ח׳). וַהֲרֵי לֹא נִתְּנָה אֶלָּא לְעֶשְׂרִים דּוֹר, מֵאָדָם עַד נֹחַ עֲשָׂרָה, מִנֹּחַ עַד אַבְרָהָם עֲשָׂרָה, הֲרֵי עֶשְׂרִים וְנִתְּנָה לְאַבְרָהָם. וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹר קִפֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִיל לִתֵּן תּוֹרָה לְדוֹר הַמִּדְבָּר עַל שֶׁהָיוּ יְשָׁרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר אַף עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין שָׁמַר אַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה עָסַקְתָּ בְּתוֹרָתִי, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מָגֵן לָךְ. כְּשֵׁם שֶׁהַמָּגֵן אוֹחֵז הַחֶרֶב אֲפִלּוּ זוֹרְקִים בּוֹ חִצִּים וַאֲבָנִים הַמָּגֵן מְקַבְּלָם, כָּךְ אֲנִי מָגֵן לָךְ. וְלֹא לְךָ בִּלְבַד, אֶלָּא אַף לְבָנֶיךָ אִם יִהְיוּ עוֹסְקִין בְּתוֹרָתִי כְּשֵׁם שֶׁעָסַקְתָּ אַתָּה, כָּךְ אֲנִי נַעֲשֶׂה לָהֶם כְּמָגֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: אִמְרַת י״י צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחוֹסִים בּוֹ (שמואל ב כ״ב:ל״א). לְכָךְ נֶאֱמַר: מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם.

[יב] אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת (משלי י״א:י״ח). רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר, זֶה נִמְרוֹד הָרָשָׁע, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה צְלָמִים וּמַטְעֶה הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנִּמְשְׁלָה עֲבוֹדָה זָרָה לַשֶּׁקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת הֹבִישׁ כָּל צֹרֵף מִפָּסֶל כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא רוּחַ בָּם (ירמיהו י׳:י״ד). וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת, זֶה אַבְרָהָם שֶׁזָּרַע צְדָקָה וְהָיָה מַאֲכִיל עוֹבְרִים וְשָׁבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם י״י אֵל עוֹלָם (בראשית כ״א:ל״ג). לְאַחַר שֶׁהָיָה מַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן, הָיוּ מְבָרְכִין אוֹתוֹ. וְאָמַר לָהֶם: לִי אַתֶּן מְבָרְכִין? בָּרְכוּ לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁנּוֹתֵן לְכָל הַבְּרִיּוֹת אֹכֶל וּמַשְׁקֶה וְנוֹתֵן בָּהֶם רוּחַ. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: הֵיכָן הוּא? אָמַר לָהֶם: שַׁלִּיט בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וּמֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹחֵץ וְרוֹפֵא, צָר אֶת הָעֻבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ וּמוֹצִיאוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם, מְגַדֵּל צְמָחִים וְאִילָנוֹת, מוֹרִיד שְׁאוֹל וְיָעַל. כֵּיוָן שֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִין כָּךְ, הָיוּ שׁוֹאֲלִין כֵּיצַד נְבָרֵךְ אוֹתוֹ וּמַחֲזִיקִין לוֹ טוֹבָה. הָיָה אוֹמֵר לָהֶם, אִמְרוּ: בָּרוּךְ י״י הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד, בָּרוּךְ נוֹתֵן לֶחֶם וּמָזוֹן לְכָל בָּשָׂר, וְהָיָה מְלַמְּדָם בְּרָכוֹת וּצְדָקוֹת. הוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית י״ב:ה׳). אָמַר רַבִּי אֲלַכֶּסַנְדְרִי, אִלְמָלֵא נִתְכַּנְּסוּ כָּל הַבְּרִיּוֹת לַעֲשׂוֹת יַתּוּשׁ אֶחָד, אֵין יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת. וּמַהוּ הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ, שֶׁהָיָה מְלַמְּדָן יִרְאַת שָׁמַיִם וּמוֹרֶה לָהֶן אֶת הַתּוֹרָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה זָרַעְתָּ אֶת הַצְּדָקָה וְהוֹדַעְתָּנִי בָעוֹלָם, שָׂכָר אַתָּה נוֹטֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.

^א

[יד] בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם (תהלים פ״ט:כ׳). אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ, זֶה אַבְרָהָם. שִׁוִּיתִי עֵזֶר, שֶׁעֲזָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמְּלָכִים. הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה הוּא י״י הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְגוֹ׳ (נחמיה ט׳:ז׳). הֱוֵי, אַל תִּירָא אַבְרָם.

[טו] אַל תִּירָא אַבְרָם – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה (משלי כ״ח:י״ד). וְכֵן כְּתִיב: חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ (משלי י״ד:ט״ז). אַל תְּהִי קוֹרֵא אֶלָּא חָכָם וְסָר מֵרָע, יָרֵא, זֶה אַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ אַל תִּירָא. מִמִּי הָיָה מִתְיָרֵא, מִשֵּׁם בֶּן נֹחַ שֶׁהָרַג אֶת בְּנוֹ, וְעֵילָם שְׁלֹשִים בָנִים הָיוּ לוֹ, וּכְתִיב: בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר (בראשית י׳:כ״ב) וַהֲרָגוֹ, וְהָיָה מִתְיָרֵא לוֹמַר שֶׁהָרַגְתִּי בְנוֹ שֶׁל צַדִּיק, עַכְשָׁו יְקַלְּלֵנִי וְאָמוּת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּירָא, לֹא דַּיֶּיךָ שֶׁלֹּא יְקַלֶּלְךָ אֶלָּא יֵצֵא לִקְרָאתְךָ בְּדוֹרוֹן וּמְבָרְכֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם וְגוֹ׳, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר וְגוֹ׳, וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ. מַהוּ מִגֵּן? מַנְגְּנָא עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְסָרָן בְּיָדֶךָ. וְהָיָה אַבְרָהָם נוֹטֵל עָפָר וְזוֹרֵק עֲלֵיהֶן וְנַעֲשׂוּ חִצִּים וּקְשָׁתוֹת וּרְמָחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ, יִרְדְּפֵם יַעֲבֹר שָׁלוֹם (ישעיהו מ״א:ב׳-ג׳). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה אַתֶּם מִתְיָרְאִין מִן הָעֲוֹנוֹת, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁאֵין בּוֹ יֵצֶר הָרַע, אַתֶּם מִתְפַּחֲדִין עַל הַטּוּב הַצָּפוּן לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת י״י אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל י״י וְאֶל טוּבוֹ (הושע ג׳:ה׳). וּמַהוּ טוּבוֹ, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן (דברים ג׳:כ״ה). הַבְּרָכָה מִצִּיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ י״י מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלַיִם (תהלים קכ״ח:ה׳). הַטַּל מְבֹרָךְ מִצִּיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּטַל חֶרְמוֹן וְגוֹ׳ (תהלים קל״ג:ג׳). עֵזֶר מִצִּיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ מִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ (תהלים כ׳:ג׳). יְשׁוּעָה מִצִּיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל (תהלים י״ד:ז׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי מְבָרֵךְ אֶתְכֶם מִצִּיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ י״י מִצִּיּוֹן עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (תהלים קל״ד:ג׳). וַאֲנִי אֲבָרֵךְ אֶת צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ י״י נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ (ירמיהו ל״א:כ״ב). אָמֵן.

א. בתנחומא מופיעה כאן פיסקה י״ג. היא מופיעה במהדורתנו לעיל לאחר פיסקה ט׳.

[Siman 10] After these things, the word of the Lord came unto Abraham, in a vision, saying: “Fear not, Abram!” (Gen. 15:1). May it please our master to teach us what (the) burnt offerings (prescribed in the Book of Leviticus) atone for? R. Ishmael taught us: Burnt offerings were introduced as an act of atonement for the violation of both positive and negative commandments. R. Simeon the son of Yohai said: They were introduced also as atonement for evil thoughts, as it is said: And it was so, when the days of their feasting were gone about, that Job sent and sanctified them, and rose up early in the morning, and offered burnt offerings according to the number of them all; for Job said: “It may be that my sons have sinned, and blasphemed God in their hearts.” Thus did Job continually (Job 1:5).

You find that Abraham once pondered over the matter of divine justice. What did he say to himself? R. Levi was of the opinion that he said to himself: It appears to me as though I have already received my full reward in this world, inasmuch as the Holy One, blessed be He, has assisted me against the kings and has saved me from the furnace. Surely, I have received my full reward; there can be no additional reward awaiting me in the world-to-come. The Holy One, blessed be He, said to him: Since you dare to reflect upon My actions, you must bring a burnt offering to Me. Therefore, He said: Take now thy son, thine only son, whom thou lovest, even Isaac, and get thee into the land of Moriah; and offer him there for a burnt offering upon one of the mountains which I will tell thee of (Gen. 22:2). R. Isaac declared: Abraham excoriated himself unmercifully, saying: Perhaps among those whom I have killed, there were some righteous men. The Holy One, blessed be He, replied: Those whom you have destroyed were like thorns that you eradicated from before Me. You have committed no sin because of it; rather you shall be greatly rewarded because of it, both now and in the future.

[Siman 11] After these things the word of the Lord came unto Abram (Gen. 15:1). Scripture says elsewhere in reference to this verse: He layeth up sound wisdom for the righteous; He is a shield to them that walk in integrity (Prov. 2:7). What is the meaning of He layeth up sound wisdom for the righteous? It means that the Holy One, blessed be He, stored the Torah away, prior to the creation of the world, until Abraham came to fulfill it, as it is said: Because that Abraham hearkened to My voice, and kept My charge, My commandments, My statutes, and My Laws (Gen. 26:5).

R. Levi stated in the name of R. Samuel the son of Nahmani: The Holy One, blessed be He, passed over nine hundred and eighty generations in order to give the law of circumcision to Abraham,⁠¹ even though it is stated: He hath remembered His covenant, the word which He commanded to a thousand generations (Ps. 105:8). In fact, He gave it to him only after twenty generations had passed by: the ten generations between Adam and Noah and the ten generations between Noah and Abraham—totaling twenty generations in all. Then He gave the law of circumcision to Abraham. R. Yohanan declared in the name of R. Yosé the Galilean: The Holy One, blessed be He, passed over nine hundred and seventy generations in giving the Torah to the generation of the wilderness.⁠² He did so because it was a righteous generation, as it is said: He layeth up sound wisdom for the righteous (Prov. 2:7).

R. Samuel the son of Nahmani said: Abraham observed the laws regarding the preparation of Sabbath meals on a holy day that occurred on a Friday,⁠³ as it is said: Because that Abraham hearkened to My voice. The Holy One, blessed be He, told Abraham: Because, you devoted yourself to My law, I assure you I will be a shield unto you. Even as the shield wards off the sword and diverts the stones and arrows hurled against it, so will I shield you. Not you alone, but your descendants as well, if they devote themselves to My laws as you did. Hence it is said: The word of the Lord is tried; He is a shield unto all them who take refuge in Him (II Sam. 22:31). And it is also said: He is a shield to them that walk in integrity (Prov. 2:7).

[Siman 12] After these things the word of the Lord came unto Abram (Gen. 15:1). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: The wicked earneth false wages, but he that soweth righteousness hath a sure reward (Prov. 11:18). The wicked earneth false wages refers to the evil Nimrod, who erected idols and led mankind astray. Idolatry is coupled with falsehood, as it is said: His molten image is falsehood, and there is no breath in them (Jer. 10:14). But he that soweth righteousness hath a sure reward alludes to Abraham, who sowed righteousness by feeding passers-by and travelers, as it is said: And Abraham planted a tamarisk tree in Beer-sheba, and called thereupon the name of the Lord, the everlasting God (Gen. 21:33).

After Abraham fed the passers-by and gave them drink, they would bless him in return. However, he would say to them: “Why do you bless me? Bless rather the Master of this inn, who gives food and drink to all mankind, and instills in man the breath of life.” They would ask: “Where is he?” And he would reply: “He rules over heaven and earth; He causes death and He gives life; He afflicts and heals; He forms the embryo in the womb of its mother and brings it forth into the light of the world; He causes plants and trees to grow; and He casts man down to Sheol and lifts him up again.” Upon hearing this they would inquire: “But how may we bless Him and express our gratitude to Him?” Forthwith, he would answer: “Say: ‘Bless the Lord, who is to be blessed for all eternity; blessed be He, who giveth bread and food to all His creatures.’” In that way he taught them the blessings and righteousness.

Scripture says elsewhere And the souls that they made in Haran (Gen. 12:5). R. Alexandri stated: The fact is that if all mankind assembled to make just one mosquito, they would not be able to do so. What then is the meaning of this verse, And the souls that they made in Haran? It means that he taught them about the fear of heaven and instructed them in the law (in that place).⁠⁴ The Holy One, blessed be He, said to him: You have sown righteousness and have made Me known in this world, hence you will be rewarded, as it is said: Thy reward shall be exceedingly great (Gen. 16:1).

[Siman 14] The Lord came unto Abraham in a vision, saying: “fear not” (Gen. 15:1). Scripture says elsewhere in allusion to this verse: Then Thou spokest in vision to Thy godly ones, and saidst: “I have laid help upon one that is mighty; I have exalted one chosen out of the people” (Ps. 89:20).

Then Thou spokest in vision to Thy godly ones refers to Abraham; I have laid help upon the one that is mighty alludes to the assistance which the Holy One gave him in his struggle against the kings; I have exalted one chosen out of the people refers to Abraham, as it is said: Thou art the Lord the God, who didst choose Abraham and send him forth (Neh. 9:7). Hence Scripture says; Fear not, Abraham.

[Siman 15] Fear not, Abraham (Gen. 15:1). Scripture states elsewhere in reference to this verse: Happy is the man that feareth always; but he that hardeneth his heart shall fall into evil (Prov. 28:14). Similarly, it is written: The wise man feareth and turneth from evil, but the fool behaveth overbearingly, and is confident (ibid. 14:16). This verse should be read as: A wise man, who turneth from evil, is fearful.

He is fearful refers to Abraham, for he was told: Fear not. Whom did Abraham fear? He was afraid of Shem, the son of Noah, for he had slain the descendant of Elam, and Elam was one of Shem’s sons, as it is written: The sons of Shem: Elam, Asshur, etc. (Gen. 10:22). He was terrified because he had killed him. He said to himself: “I have slain the son of this righteous man, now he will curse me and I shall die.” The Holy One, blessed be He, replied: Fear not, for not only will he not curse you, but he will go forth to meet you bearing gifts and will bless you, as it is said: And Melchizedek, king of Salem, brought forth bread and wine … and he blessed him, and said: “… blessed be God the Most High, who hath delivered thine enemies into thy hand” (Gen. 14:18–20). What is the meaning of the word migen (“delivered”)? It indicates that the Holy One, blessed be He, performed a miraculous feat (manganah) when He delivered (migen) your enemies into your hand. Abraham grasped the dust and hurled it at his enemies, and the Holy One, blessed be He, converted the dust into arrows, bows, and spears, as it is said: His sword maketh them as the dust, His bow as the driven stubble. He pursueth them and passeth on safely (Isa. 41:2–3).

The Holy One, blessed be He, declared unto Israel: In this world you fear sins, but in the world-to-come, where there is no evil inclination, you will tremble with joy over the benefactions reserved for you, as is said: Afterward shall the children of Israel return, and seek the Lord their God, and David their king, and shall come trembling unto the Lord and to His goodness in the end of days (Hos. 3:5). What is the meaning of His goodness? It refers to the Holy Temple, as it is said: That goodly hill country and the Lebanon (Deut. 3:25). The blessing comes from Zion, as is said: The Lord shall bless thee out of Zion, and thou shalt see the goodness of Jerusalem (Ps. 128:5). Dew is blessed from Zion, as is said: Like the dew of Herman, that cometh down the mountains of Zion (ibid. 133:3). Help comes from Zion, as it is said: Send forth thy help from the sanctuary, and support thee out of Zion (ibid. 20:3). Salvation comes from Zion, as it is said: Oh, that the salvation of Israel were come out of Zion (ibid. 14:7). The Holy One, blessed be He, said: In the world-to-come I shall bless you out of Zion, as it is said: The Lord blessed thee out of Zion; even He that made heaven and earth (ibid. 134:3). And I shall bless Zion, as is said: The Lord bless thee, O habitation of righteousness, O holy mountain (Jer. 31:22). Amen.

1. The divine plan originally contemplated that a thousand generations would pass before the rite of circumcision was introduced.

2. Actually it was 974 generations that were passed by. Adam to Noah was ten generations, Noah to Abraham was another ten, and Abraham to Moses was six, totaling twenty-six.

3. See above, n. 2.

4. Tradition teaches that one who converts a gentile is considered to have created him.

^א[יג] אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם (בראשית ט״ו:א׳). ילמדנו רבינו העולה על מה היתה באה, ר׳ ישמעאל אומר על מצות תעשה ועל מצות לא תעשה, ר׳ שמעון בן יוחאי אומר על הרהור הלב, שנאמר ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם וגו׳ (איוב א׳:ה׳). אתה מוצא אברהם היה מהרהר אחר מדת הדין, מה היה אומר, אמר ר׳ לוי כמדומה לי שקיבלתי שכרי בעולם הזה, שעזרני הקב״ה במלכים, והצילנו מכבשן האש, א״ל הקב״ה כיון שהרהרת אחרי, עולה אתה צריך להביא, שנאמר קח נא את בנך וגו׳ (בראשית כ״ב:ב׳), אמר ר׳ יצחק כך היה אומר לבי הוגה מרה ולענה, שמא אלו שהרגתי היה בהם צדיקים, א״ל הקב״ה מזה אל תירא, קוצים היו, ואין לך עליהם עון אלא שכר, שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך (אף) שכרך הרבה מאד (שם ט״ו:א׳).

[יד] ד״א אחר הדברים האלה, זש״ה יצפון לישרים תושיה (משלי ב׳:ז׳), [מהו יצפון לישרים תושיה], אלא עד שלא נברא העולם, צפן הקב״ה את התורה לאברהם, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כ״ו:ה׳), מלמד ששמר אברהם כל המצות וכל התורות. אמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן אף עירובי תבשילין קיים אברהם אבינו, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי, לכך אמר שלמה יצפון לישראים תושיה [מגן להולכי תם] (משלי ב׳:ז׳), אמר הקב״ה לאברהם אתה עסקתי בתורתי חייך שאני מגן לך, שנאמר אל תירא אברם [אנכי מגן לך], כשם כשאדם אוחז את המגן, אפילו חצים ואבנים נזרקים עליו אינו חושש, [כך אני עושה לך], שנאמר אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, לא לך לבד, אלא אף לבניך, אם יהו עסוקים בתורתי, כשם שעסקת אתה, שנאמר [כל] אמרת אלוה צרופה מגן הוא (לשל החוסים) [לחוסים] בו (שם ל׳:ה׳), לכך נאמר יצפון לישרים תושיה [מגן להולכי תם].

[טו] אחר הדברים האלה, זש״ה רשע עושה פעולת שקר (שם י״א:י״ח), זה נמרוד הרשע, שהיה עושה צלמים ומטעה את בני אדם, שנמשלה ע״ז בשקר, שנאמר כי שקר נסכו ולא רוח בם (ירמיהו י׳:י״ד), וזורע צדקה שכר אמת (משלי שם), זה אברהם אבינו שזרע צדקה, והיה מאכיל העוברים והשבים, שנאמר ויטע אשל בבאר שבע (בראשית כ״א:ל״ג), א״ל הקב״ה חייך שכר אמת יש לך, שנאמר אל תירא אברם [וגו׳ שכרך הרבה מאד].

[יח] (ד״א) אחר הדברים וגו׳ במחזה לאמר אל תירא אברם. זש״ה אז דברת בחזון לחסידיך (תהלים פ״ט:כ׳), זה אברהם, שנאמר במחזה לאמר, ותאמר שויתי עזר על גבור (שם), שעזרו הקב״ה על חמשת המלכים, הרימותי בחור מעם (שם), זה אברהם שבחר בו הקב״ה, שנאמר אתה הוא ה׳ האלהים אשר בחרת באברם (נחמיה ט׳:ז׳), הוי אומר אל תירא אברם.

[יט] [אל תירא אברם] זש״ה אשר אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כ״ח:י״ד), וכתיב חכם ירא וסר מרע (שם י״ד:ט״ז), מי הוא זה אברהם, וממי היה מתירא, מן שם שהרג את בניו, את כדרלעמר מלך עילם, ושלשת בניו, שנאמר בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם (בראשית י׳:כ״ב), והיה מתירא לומר הרגתי בניו של צדיק, ועכשיו הוא מקללני ואת מת, מה עשה יצא לקראתו שם לרצותו, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם (שם י״ד:י״ח), אמר הקב״ה חייך איני מקללך אלא מברכך, שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם וגו׳ (בראשית י״ד:י״ט), א״ל בשביל שהרגת את בני אני מברכך, שנאמר וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך וגו׳ (שם שם:כ׳), מהו אשר מגן צריך, מגינה עשה הקב״ה והפיל אותם לפניך, והיה אברהם אבינו נוטל עפר וזורקו עליהם ונעשים חצים וקשתות, ונוטל קש וזורק עליהם, ונעשה חרבות ורמחים, שנאמר מי העיר ממזרח צדק וגו׳ [יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו] (ישעיהו מ״א:ב׳), זה אברהם שנאמר אחריו, ירדפם יעבר שלום, הוי אומר אשר מגן צריך בידך וגו׳. אמר הקב״ה אחר הדברים האלה אתה מתירא, אל תירא אברם, לכך נאמר אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ״ח:י״ד).

ועוד היה אברהם אבינו מתירא כשהרג את המלכים היה תמה ואמר שמא בטלתי מצות הקב״ה שצוה את בני נח, שופך דם האדם (בראשית ט׳:ו׳), ואני הרגתי כל אותן האוכלוסין, א״ל הקב״ה אל תירא אברם, אלא שכר הרבה אני צריך ליתן לך, שאתה עקרת את הקוצים, שנאמר והיו עמים משרפות שיד קוצים כסוחים באש יצתו (ישעיהו ל״ג:י״ב), לכך נאמר אל תירא אברם, אמר הקב״ה לישראל, בעולם הזה אתם מתפחדים על העונות, אבל לעולם הבא שאין בו יצר הרע אתם מתפחדים על הטוב שתקנתי לכם, שנאמר (ואחר) [אחר] ישובו בני ישראל (ועבדו) [ובקשו] את ה׳ אלהיהם ואת דויד מלכם ופחדו אל ה׳ ואל טובו (הושע ג׳:ה׳), ומהו טובו זה בית המקדש, שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג׳:כ״ה), ישועה מציון, שנאמר מי יתן מציון ישועת ישראל (תהלים י״ד:ז׳), הברכה מציון, שנאמר כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו׳ (שם קל״ג:ג׳), עזר מצין, שנאמר ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך (שם כ׳:ג׳), אמר קב״ה אף לעולם הבא אני אברך את ישראל מציון, שכן דוד אמר יברכך ה׳ מציון (שם קל״ד:ג׳).

א. פסקאות אלה מופיעות לעיל באמצע פרק י״ד.

[13] (Gen. 15:1:) AFTER THESE THINGS THE WORD OF THE LORD CAME TO ABRAHAM. Let our master instruct us: For what reason was the burnt offering brought?⁠¹ R. Ishmael says: Because of positive and negative commandments.⁠² R. Simeon ben Johay says: On account of < evil > thoughts in the heart,⁠³ as stated (in Job 1:5): AND IT CAME TO PASS, THAT WHEN THE DAYS OF THE FEAST HAD COME TO AN END, JOB WOULD SEND AND SANCTIFY THEM … < AND WOULD OFFER BURNT OFFERINGS … FOR JOB SAID: PERHAPS MY SONS HAVE SINNED AND BLASPHEMED GOD IN THEIR HEARTS >. You find that Abraham would reflect on the quality of < Divine > justice. What would he say? R. Levi said: It seems to me that I have received my reward in this world when the Holy One helped me with the kings and delivered me from the fiery furnace (of Nimrod). The Holy One said to him: Since you have reflected on me, you must bring a sacrifice, as stated (in Gen. 22:2): PLEASE TAKE YOUR SON … < AND OFFER HIM THERE AS A BURNT OFFERING >. R. Isaac said: He was saying this: My heart is uttering gall and wormwood. Perhaps among these whom I have killed there were righteous ones.⁠⁴ The Holy One said to him: Have no fear of this. They were thorns; and for them you have, not a punishment, but a reward. Thus it is stated (in Gen. 15:1, end): FEAR NOT, ABRAM! I AM A SHIELD FOR YOU; {ALSO} YOUR REWARD SHALL BE VERY GREAT.

[14] Another interpretation (of Gen. 15:1): AFTER THESE THINGS. This text is related (to Prov. 2:7): HE RESERVES UNDERSTANDING FOR THE UPRIGHT.⁠⁵ [What is the meaning of HE RESERVES UNDERSTANDING FOR THE UPRIGHT?] Before the world was created, the Holy One reserved the Law for Abraham, as stated (in Gen. 26:5): BECAUSE ABRAHAM HEEDED MY VOICE < AND KEPT MY CHARGE: MY COMMANDMENTS, MY STATUTES, AND MY TORAHS >. < This > teaches that Abraham kept all the commandments and all the Torahs. R. Samuel bar Nahmani said: R. Jonathan said: Our father Abraham also maintained the 'eruvim of cooked foods.⁠⁶ Thus it is stated (ibid.): BECAUSE ABRAHAM HEEDED MY VOICE. For that reason, Solomon stated (in Prov. 2:7): HE RESERVES UNDERSTANDING FOR THE UPRIGHT, [A SHIELD FOR THOSE WHO LIVE BLAMELESSLY]. The Holy One said to Abraham: You have been occupied with my Law. By your life, I am a shield for you, as stated (in Gen. 15:1): FEAR NOT, ABRAM! [I AM A SHIELD FOR YOU]. Just as, when one grasps the shield, even if darts and stones are thrown at him, he is not afraid; [so I am doing for you], as stated (in Gen. 15:1): I AM A SHIELD FOR YOU; YOUR REWARD SHALL BE VERY GREAT—not for you alone, but also for your children, if they are occupied with my Law just as you have been occupied. Thus it is stated (in Prov. 30:5): [EVERY] UTTERANCE OF GOD IS PURE, A SHIELD FOR {ALL} WHO TAKE REFUGE IN HIM. It is therefore stated (in Prov. 2:7): HE RESERVES UNDERSTANDING FOR THE UPRIGHT, [A SHIELD FOR THOSE WHO LIVE BLAMELESSLY].

[15] (Gen. 15:1:) AFTER THESE THINGS. This text is related (to Prov. 11:18): A WICKED ONE DOES THE WORK OF FALSEHOOD.⁠⁷ This refers to Nimrod the Wicked, who used to make images and lead astray the children of Adam; for idolatry resembles falsehood, as stated (in Jer. 10:14): FOR HIS MOLTEN IMAGE IS FALSEHOOD AND THERE IS NO BREATH IN THEM. (Prov. 11:18, cont.:) THE ONE WHO SOWS RIGHTEOUSNESS HAS A TRUE REWARD. This refers to our father Abraham, who did sow righteousness when he would serve food to those who passed back and forth,⁠⁸ as stated (in Gen. 21:33): THEN HE PLANTED AN INN⁹ IN BEERSHEBA. The Holy One said to him: By your life you have a true reward, as stated (in Gen. 15:1, end): FEAR NOT, ABRAM!… [YOUR REWARD SHALL BE VERY GREAT].

[16] What is written above on the matter (in Gen. 14:14)?⁠¹⁰ WHEN ABRAM HEARD THAT HIS BROTHER HAD BEEN CAPTURED. Was he Lot's brother? Look, however, at the humility of our father Abraham after all the strife they had had with him, [as stated (in Gen. 13:7): NOW THERE WAS QUARRELING BETWEEN THE HERDSMEN OF ABRAM'S CATTLE AND THE HERDSMEN OF LOT'S CATTLE.] Our father Abraham did not remember the strife but called him his brother, as stated (in Gen. 13:8): FOR WE ARE BROTHERS.

(Gen. 14:14, cont.:) HE ARMED HIS TRAINED MEN. What is the meaning of HE ARMED HIS TRAINED MEN? That he took silver and gold and covered them with it.⁠¹¹ He said to them: You know that we are going off to war and that we are going in order to save lives. Do not set your eyes on wealth. If < you are going > for the sake of silver and gold, here it is before you, as stated (ibid.): HE ARMED HIS TRAINED MEN. HE ARMED (YRQ) < means > nothing but that he covered them with silver and gold, as stated (in Ps. 68:14 [13]): THE WINGS OF A DOVE ARE COVERED WITH SILVER AND ITS PINIONS WITH THE YELLOW (YRQRQ) OF GOLD.

Another interpretation (of Gen. 14:14): HE ARMED HIS TRAINED MEN. HE ARMED (yareq) means nothing but that he made them turn pale (horiq) with words, just as it is written in the Law (in Deut. 20:8): WHO IS THE ONE WHO IS AFRAID (yare) AND FAINT (rakh) OF HEART. Abraham did this: He said to them: We are going off to war. Let anyone who has transgressions on his hand and is afraid because of his actions not go off with us. When they heard that, anyone who knew in his heart that he had sinned was afraid and did not go off. So they went back, and no one was left with him (Abraham) but Eliezer alone.⁠¹² In that hour the Holy One said: All have forsaken you, and no one is left except Eliezer alone. By your life I am putting within him the power of three hundred and eighteen.⁠¹³ Thus it is stated (in Gen. 14:14) AND HE ARMED HIS TRAINED MEN, THE ONES BORN IN HIS HOUSE, THREE HUNDRED AND EIGHTEEN < OF THEM >. Where is it shown? The numerical value of Eliezer by gematria is three hundred and eighteen.

[17] (Gen. 14:14, end:) AND HE WENT IN PURSUIT AS FAR AS DAN. Our masters have said: What was his reason for him to go in pursuit as far as Dan?⁠¹⁴ Two things smite < people > before and behind. These are idolatry and one who plants on the eve of the Sabbath Year and in the period just after the Sabbath Year. Just as one who plants on the eve of the Sabbath Year and on the periods just after the Sabbath year is culpable, so idolatry smites one beforehand and afterward. Now up to then Jeroboam ben Nebat had not arisen to practice idolatry, < but > Abraham saw it, as stated (in I Kings 12:29): THEN < JEROBOAM > SET UP ONE < IDOL > IN BETHEL AND [PLACED] THE OTHER IN DAN.⁠¹⁵ So, when Abraham arrived as far as that place, his strength failed him and he did not go on in pursuit, as stated (in Gen. 14:14): AND HE WENT IN PURSUIT AS FAR AS DAN. Thus he judged (dan) them and found them guilty (rt.: HWB), as stated (in Gen. 14:15): AND HE WENT IN PURSUIT AS FAR AS HOBAH (HWBH).⁠¹⁶

(Gen. 14:14:) AND THE NIGHT WAS DIVIDED AGAINST THEM.⁠¹⁷ Because of the Holy One the night was divided with Abraham, as stated: AND < THE NIGHT > WAS DIVIDED AGAINST THEM.⁠¹⁸

(Gen. 14:16:) THEN HE RETURNED ALL THE PROPERTY. < There > immediately < follows > (in vs. 17): AND THE KING OF SODOM CAME OUT. When he saw Abraham pursuing the sixteen kings and their legions,⁠¹⁹ the Holy One set him on the right, as stated (in Ps. 110:1): THE LORD SAYS TO MY LORD, SIT ON MY RIGHT < UNTIL I MAKE YOUR ENEMIES YOUR FOOTSTOOL >. They²⁰ said: In this war the pace of our father Abraham was four miles²¹ long; and he ran until, having killed all the kings and their legions, he traveled on in peace. Thus it is stated (in Is. 41:3): HE PURSUES THEM AND TRAVELS ON IN PEACE…. Immediately the king of Sodom came out to meet him, as stated (in Gen. 14:17): AND THE KING OF SODOM CAME OUT TO MEET HIM. He said to him: If you please, (according to Gen. 14:21): GIVE ME THE PEOPLE AND TAKE THE PROPERTY FOR YOURSELF. Wanting < the former > and not wanting < the latter >, he said to him: If they had killed me, they would have taken all my assets. Now that you have rescued me, receive the property for yourself, and GIVE ME THE PEOPLE. So it is therefore stated: AND TAKE THE PROPERTY FOR YOURSELF. Abraham immediately took an oath, as stated (in vs. 22): THEN ABRAM SAID UNTO THE KING OF SODOM: I HAVE LIFTED UP MY HAND < UNTO THE LORD, GOD MOST HIGH >…. < Such a > lifting up is nothing but an oath, as stated (in Dan. 12:7): WHEN HE LIFTED UP HIS RIGHT HAND AND HIS LEFT HAND UNTO HEAVEN AND SWORE BY THE ONE WHO LIVES FOREVER.

(Gen. 14:23:) THAT < I WILL TAKE NOT > SO MUCH AS A THREAD OR A SANDAL STRAP < FROM ANYTHING THAT IS YOURS >…. Why? Because the Holy One has promised me that he will make me rich, as stated (in Gen. 12:2): I WILL MAGNIFY YOUR NAME. Now should I receive from what belongs to you, so that you might say (ibid., cont.): I HAVE MADE YOU RICH? The Holy One said: You have said: < NOT > SO MUCH AS A THREAD. By your life I am giving your children an altar around which A THREAD OF RED PAINT encompasses, just as our masters have taught (in Mid. 3:1).

Another interpretation: I am giving your children a commandment concerning thread, as stated (in Numb. 15:38): THAT THEY MAKE TASSELS FOR THEMSELVES … < AND PUT ON THE TASSEL OF EACH CORNER A THREAD OF BLUE >.⁠²²

OR A SANDAL STRAP. The Holy One said: I am giving your children the commandment of the sandal, as stated (in Deut. 25:9): THEN SHE SHALL TAKE OFF HIS SANDAL.⁠²³

OR A SANDAL STRAP. The Holy One said: By virtue of this I am giving your children the commandment of Passover, as stated (in Exod. 12:11): AND THUS SHALL YOU EAT IT: WITH YOUR LOINS GIRDED, YOUR SANDALS < ON YOUR FEET >….

Another interpretation: You have stated (in Gen. 14:23): < NOT > SO MUCH AS A THREAD OR A SANDAL STRAP. I am exalting your children, as stated (in Cant. 7:2 [1]): HOW BEAUTIFUL ARE YOUR FEET IN SANDALS. Another interpretation: < NOT > SO MUCH AS A THREAD. I am exalting your children with a thread, as stated (in Cant. 4:3): [YOUR LIPS ARE] LIKE A SCARLET THREAD. Another interpretation: You have stated: < NOT > SO MUCH AS A THREAD OR A SANDAL STRAP. By virtue of this I am punishing your enemies, as stated (in Ps. 60:10 [8]): UPON EDOM WILL I CAST MY SHOE. You have refused a reward of flesh and blood. See what a reward is prepared for you with me. Thus it is stated (in Gen. 15:1): YOUR REWARD SHALL BE VERY GREAT.

[18] Another interpretation (of Gen. 15:1): AFTER THESE THINGS [THE WORD OF THE LORD CAME UNTO ABRAM] IN THE VISION, SAYING: FEAR NOT, ABRAM.⁠²⁴ This text is related (to Ps. 89:20 [19]): THEN YOU SPOKE TO YOUR SAINTS IN A VISION. This refers to Abraham, as stated (in Gen. 15:1): IN THE VISION. Then you said (ibid.): AND SAID: I HAVE CONFERRED HELP UPON A MIGHTY ONE, in that the Holy One helped him against the five kings. (Ibid., cont.): I HAVE EXALTED ONE CHOSEN FROM THE PEOPLE. This ONE is Abraham, in that the Holy One chose him, as stated (in Neh. 9:7): YOU ARE THE LORD, THE GOD WHO CHOSE ABRAM. Thus it says (in Gen. 15:1): FEAR NOT, ABRAM.

[19] [(Gen. 15:1:) FEAR NOT, ABRAM.] This text is related (to Prov. 28:14): BLESSED IS THE ONE WHO IS ALWAYS AFRAID, BUT THE ONE WHO HARDENS HIS HEART WILL FALL INTO EVIL.⁠²⁵ It is also written (in Prov. 14:16): A WISE PERSON FEARS AND TURNS AWAY FROM EVIL.⁠²⁶ Who is he? This is Abraham. And of what was he afraid? Of Shem, whose sons he killed, Chedorlaomer king of Elam and his three sons. Thus it is stated (in Gen. 10:22): THE SONS OF SHEM: ELAM, ASSHUR, ARPACHSHAD, LUD, AND ARAM. So he was afraid, saying: I have killed the children of a saint, and now he will curse me so that I die. What did he do? He went out to meet him there in order to mollify him. It is so stated (in Gen. 14:18): AND MELCHIZEDEK KING OF SALEM < … >. The Holy One said: By your life I will not curse you but bless you. Thus it is stated (in the next verse): THEN HE BLESSED HIM, AND SAID: BLESSED BE ABRAM…. He said to him: Because you have killed my sons, I am blessing you. Thus it is stated (in vs. 20): AND BLESSED BE GOD MOST HIGH, WHO HAS DELIVERED YOUR ENEMIES INTO YOUR HAND…. What is the meaning of WHO HAS DELIVERED (MGN) YOUR ENEMIES? The Holy One made a charm (MNGN')⁠²⁷ and overthrew them before you. So taking dust, our father Abraham scattered it over them, and it became arrows and bows.⁠²⁸ Then taking straw, he scattered it over them, and it became swords and spears. Thus it is stated (in Is. 41:2): WHO HAS AROUSED RIGHTEOUSNESS FROM THE EAST?… [HE RENDERS HIS SWORD LIKE DUST, HIS BOW LIKE DRIVEN CHAFF.] This refers to Abraham, of whom it is next stated (in vs. 3): HE PURSUES THEM AND PASSES ON IN PEACE. Thus it says (in Gen. 14:20): WHO HAS DELIVERED YOUR ENEMIES INTO YOUR HAND…. The Holy One said: Are you < still > afraid after these things? (Gen. 15:1:) FEAR NOT, ABRAM. It is therefore stated (in Prov. 28:14): BLESSED IS THE ONE WHO IS ALWAYS AFRAID.

So our father Abraham was still afraid when he had killed the kings.⁠²⁹ He was bewildered and said: Perhaps I have neglected the commandments of the Holy One, which he commanded the children of Noah. (Gen. 9:6:) WHOEVER SHEDS HUMAN BLOOD, < BY A HUMAN WILL HIS BLOOD BE SHED >. Now I have killed all those multitudes.⁠³⁰ The Holy One said to him (in Gen. 15:1): FEAR NOT, ABRAM. Rather I must give you a great reward because you have uprooted thorns. It is so stated (in Is. 33:12): AND THE PEOPLE SHALL BECOME BURNINGS OF LIME; THORNS CUT DOWN THAT ARE BURNED IN THE FIRE. It is therefore stated: FEAR NOT, ABRAM. The Holy One said to Israel: In this world you are anxious over sins, but in the world to come, in which there is no evil drive (yetser hara), you will be anxious over the good that I have ordained for you. Thus it is stated (in Hos. 3:5): {AND} AFTERWARD THE CHILDREN OF ISRAEL SHALL RETURN AND {SERVE} [SEEK] THE LORD THEIR GOD AND DAVID THEIR KING, AND THEY SHALL BE ANXIOUS FOR THE LORD AND FOR HIS GOODNESS (TWV). What is the meaning of HIS GOODNESS? This refers to the Holy Temple, as < the term > is used (in Deut. 3:15): THIS GOOD (TWV) HILL AND LEBANON. Salvation is from Zion, as stated (in Ps. 14:7): OH THAT THE SALVATION OF ISRAEL WOULD COME OUT OF ZION! The blessing is from Zion, as stated (in Ps. 133:3): LIKE THE DEW OF HERMON WHICH COMES DOWN UPON THE HILLS OF ZION, < FOR THERE THE LORD HAS COMMANDED THE BLESSING >…. Help is from Zion, as stated (in Ps. 20:3 [2]): MAY HE SEND YOUR HELP FROM THE SANCTUARY AND SUSTAIN YOU FROM ZION. The Holy One said: In the world to come also I will bless Israel from Zion, for so David has said (in Ps. 134:3): THE LORD WILL BLESS YOU FROM ZION.

1. Tanh., Gen. 3:10.

2. Cf. Yoma 36ab (bar) for the views of Aqiva and R. Jose the Galilean.

3. Lev. R. 7:3.

4. Cf. Gen. R. 44:4.

5. Tanh.,Gen. 3:11.

6. Thus the use of torah in the plural indicates that Abraham knew even the oral Torah. See above, 3:1; below, 11:12. For a full description of the ‘eruvim of cooked foods, see Maimonides, Yad, Yom Tov 6:1-3.

7. Tanh., Gen. 3:12; Gen. R. 44:2.

8. Gen. R. 43:7; M.Ps. 110:1.

9. Although Eshel is usually translated “tamarisk,” the word is interpreted here by notrikon, i.e., a method of interpretation which understands each letter of a word as an initial letter for a whole word. In this case the three Hebrew letters in Eshel are understood as the initial letters for “eating,” “drinking,” and “spending the night,” i.e., what one does at an inn.

10. Tanh., Gen. 3:13.

11. Cf. Ned. 32a; Gen. R. 43:2.

12. Gen. R. 44:9; Numb. R. 18:21; PRE 27; M. Pss. 110:4.

13. Cf. Targum Pseudo-Jonathan to Gen. 14:14.

14. Cf. Gen. R. 43:2.

15. Sanh. 96a.

16. The place-name means “guilt.”

17. Gen. R. 43:3.

18. For what is meant here, see above, 3:13.

19. Lat.: legio.

20. According to Gen. R. 43:3, R. Levi and R. Eleazar in the name of R. Jose.

21. Lat.: mille, i.e., a Roman mile of 1000 paces.

22. Gen. R. 43:9, in reference to the commandment of “tassels” or “fringes.”

23. Cf. Sot. 17a; Hul. 89b, in reference to the ceremony for refusing a levirate marriage.

24. Tanh., Gen. 3:14.

25. Tanh., Gen. 3:15.

26. Cf. Gen. R. 44:2.

27. The Buber text here has MGYNH, but the word should probably be read as MNGN’ (Gk.: magganon) in agreement with the traditional Tanhuma and Codex Vaticanus Ebr. 44. For another variation (MGNH), see Codex Vaticanus 34. See also Gen. R. 44:4.

28. Sanh. 108b; Gen. R. 43:3; M. Pss. 110:2.

29. Cf. Gen. R. 44:4.

30. Gk.: ochlos.

אל תירא אברם – ¹מיכאן אתה למד שהיה אברהם מתירא שלא יבואו האומות עליו.

אנכי מגן לך – מה המגן הזה כל הכאות עליו בין חצים בין חרבות סובל אותם, כך אני אהיה מגן לך כל מי שיבא עליך אני אלחם כנגדו.

דבר אחר: למה נתיירא, ²אמר שמא הרגתי צדיק בהם, אמר לו הקב״ה לא תענש לפני, אלא שכרך הרבה מאד ושכר גדול אני חייב ליתן לך על שהרגת את הרשעים.

1. מיכן אתה למד שהיה אברהם מתיירא כו׳. עיי׳ ב״ר פמ״ד אות ד׳.

2. דבר אחר: אמר שמא הרגתי צדיק. שם שם במאמר שלפניו. ועיי׳ ברש״י עה״ת.

הַנִּסָּיוֹן הַשְּׁבִיעִי. אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר ה׳ אֶל אַבְרָם, לְכָל הַנְּבִיאִים נִרְאָה לָהֶם בַּחֲזוֹן, וּלְאַבְרָהָם נִגְלָה בַּמַּרְאֶה וּבַחֲזוֹן. בַּמַּרְאֶה מִנַּיִן, ״וַיֵּרָא אֵלָיו״. בַּחֲזוֹן מִנַּיִן, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר ה׳ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה. אָמַר לוֹ, אַבְרָהָם, אַל תִּירָא שֶׁאֲנִי מָגֵן לָךְ רַבִּי אוֹמֵר: הוֹצִיא אֶת אַבְרָהָם הַחוּצָה בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח וְאָמַר לוֹ, (בראשית ט״ו:ה׳) ״כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ״.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת מוֹשְׁלִין וְאוֹבְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר, ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת״, זוֹ מַלְכוּת אֱדוֹם שֶׁהִיא כְּעֶגְלָה דָּשָׁה ״עֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת״ זוֹ מַלְכוּת יָוָן, שֶׁנֶּאֱמַר, (דניאל ח׳:ח׳) ״וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד מְאֹד״ ״וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ״ זוֹ מַלְכוּת מָדַי וּפָרַס, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כ) ״הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקַּרְנַיִם״ ״וְתוֹר״ אֵלוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, תּוֹר בִּלְשׁוֹן אֲרָמִית שׁוֹר, תּוֹר אֵי לָאָרֶץ, כְּשֶׁיִּצָמֵד שׁוֹר זָכָר עִם הַנְּקֵבָה, יְפַתְּחוּ וִישְׁדְּדוּ אֶת כָּל הָעֲמָקִים ״וְגוֹזָל״ אֵלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְגוֹזָל, ״יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע״, (שם ו׳:ט׳) ״אַחַת הִיא יוֹנָתִי״. לֹא נֶאֱמַר לְשׁוֹן מְשֻׁלֶּשֶׁת אֶלָּא גִּבּוֹרֵי כֹּחַ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (קהלת ד׳:י״ב) ״וְהַחוּט הַמְּשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק״. רַב מְשַׁרְשְׁיָא אָמַר: מְשֻׁלָּשִׁים יִהְיוּ, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עֲתִידִים לִמְשֹׁל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, פַּעַם רִאשׁוֹנָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, פַּעַם שֵׁנִי בִּשְׁנַיִם שְׁנַיִם. פַּעַם שְׁלִישִׁי כֻּלָּן כְּאֶחָד לְהִלָּחֵם עִם בֵּית דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים ב׳:ב׳) ״יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ״ וְגוֹ׳.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לָקַח אַבְרָהָם חַרְבּוֹ וּבָתַר אוֹתָם אֶת כָּל אֶחָד לִשְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיִּקַח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְּבַתֵּר אוֹתָם בַּתָּוֶךְ, אִלּוּ לֹא בָּתַר אוֹתָם לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד, אֶלָּא הוֹאִיל וּבָתַר אוֹתָם תָּשׁ כֹּחָן וְכוּ׳ (בראשית ט״ו:י׳) ״וְאֶת הַצִּפּוֹר לֹא בָתָר״ וְכוּ׳. לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא בֶּן יוֹנָה וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים זֶה דָּוִד בֶּן יִשַּׁי שֶׁנִּמְשָׁל כְּעַיִט, (ירמיהו י״ב:ט׳) ״הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי״, כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ מִן הַמִּזְרָח הָיָה אַבְרָהָם יוֹשֵׁב מֵנִיף עֲלֵיהֶם בְּסוּדָרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמְשֹׁל בָּהֶן הָעַיִט עַד שֶׁבָּא הָעֶרֶב. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁאֵין מוֹשְׁלָן שֶׁל אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת הַלָּלוּ אֶלָּא יוֹם אֶחָד מִיּוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, כִּדְבָרֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר, (איכה א׳:י״ג) ״נְתָנַנִי שׁוֹמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה״ חוּץ מִשְׁתֵּי יָדוֹת שָׁעָה תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, בֹּא וּרְאֵה כְּשֶׁהַחַמָּה נוֹטָה לָבֹא בַּמַּעֲרָב, שְׁתֵּי יָדוֹת שָׁעָה תָּשׁ אוֹרוֹ אֵין נוֹגַהּ לוֹ, וְכֵן עַד שֶׁלֹּא יָבֹא הָעֶרֶב יִצְמַח אוֹרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, ״וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר״.

עָמַד אַבְרָהָם וְהָיָה מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנָיו בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, וְנָפְלָה עָלָיו שְׁנַת תַּרְדֵּמָה וְיָּשַׁן לוֹ וְכִי יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁהוּא שׁוֹכֵב וְיָשֵׁן וְיָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיָה אַבְרָהָם יָשֵׁן מִכֹּחַ הַתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנָיו. אֵימָה זוֹ מַלְכוּת הָרְבִיעִית שֶׁנֶּאֱמַר, (דניאל ז׳:ז׳) ״דְּחִילוּ וְאֵמְתָנִי״ חֲשֵׁכָה זוֹ מַלְכוּת יָוָן, שֶׁהֶחְשִׁיכָה עֵינֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. גְּדוֹלָה זוֹ מַלְכוּת מָדַי, שֶׁגָּדְלָה לִמְכֹּר יִשְׂרָאֵל חִנָּם. נוֹפֶלֶת זוֹ מַלְכוּת בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיהו כ״א:ט׳) ״נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל״. עָלָיו אֵלּוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, שֶׁעֲלֵיהֶם בֶּן דָּוִד יִצְמַח, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קל״ב:י״ח) ״אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ״. רַבִּי זְעִירָא אָמַר: לֹא נִבְרְאוּ הַלָּלוּ אֶלָּא עֵצִים לְגֵיהִנֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִנֵּה תַּנּוּר עָשָׁן, וְאֵין תַּנּוּר אֶלָּא גֵּיהִנֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיהו ל״א:ט׳) ״נְאֻם ה׳ אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלָיִם״.

״הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ״ זֶה אַבְרָהָם (בראשית י״ז:א׳) ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״. (תהלים שם) ״אִמְרַת ה׳ צְרוּפָה״, שֶׁצִּרְפוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ. ״מָגֵן הוּא לְכֹל הַחוֹסִים בּוֹ״, אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ.

לָמַדְנוּ מֵאַבְרָהָם שֶׁמִּתְחִלַּת מַעֲשָׂיו הָיָה יָרֵא מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, אַל תִּירָא אַבְרָם, אֵין אוֹמֵר אַל תִּירָא, אֶלָּא לְמִי שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם לַאֲמִתּוֹ. מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לִבְנוֹ, צֵא וַהֲרֹג אֶת הַלִּסְטִים הַלָּלוּ, וְאִם יִפְּלוּ בְּיָדְךָ אַל תֵּהָנֶה מִמָּמוֹנָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לֹא יָצָא בֶּן הַמֶּלֶךְ לַהֲרוֹג אֶת הַלִּיסְטִים הַלָּלוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְקַפֵּחַ אֶת הַמָּמוֹן, יָצָא וְהָרַג אוֹתָן, בַּחֲזָרָתוֹ יָצָא אָבִיו לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ, בְּנִי, בָּרוּךְ אַתָּה וּתְּהֵא לְךָ קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם שְׁלֹא נֶהֱנֵיתָ מִמָּמוֹנָם כְּלוּם, וְעַכְשָׁיו הֲרֵי אֲנִי מְשַׁלֵּם לְךָ מִבֵּית גְּנָזַי בְּכֶסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכָל כְּלֵי חֶמְדָּה שֶׁבָּעוֹלָם. לְכָךְ נִדְמֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּשָׁעָה שֶׁהָרַג אֶת הַמְּלָכִים. יָצָא מֶלֶךְ סְדוֹם לִקְרָאתוֹ, אָמַר לוֹ, תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְגוֹ׳. אָמַר לוֹ, שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם, וְכִי לְכֶסֶף וְזָהָב, אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכָל כְּלֵי חֶמְדָּה אֲנִי צָרִיךְ מִשֶּׁלְּךָ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְגוֹ׳, לְכָךְ נֶאֱמַר אָנֹכִי מָגֵן לָךְ וְגוֹ׳. לָמַדְנוּ מִיִּצְחָק שֶׁמִּתְחִלַּת מַעֲשָׂיו הָיָה יָרֵא מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בֶּן שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה יִצְחָק בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְטַר אַבְרָהָם אָבִינוּ. אָמַר: אוֹי לִי שֶׁמָּא אֵין בִּי מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּמוֹ שֶׁהָיוּ בְּאַבָּא, וּמַה תְּהֵא עָלַי מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִיַּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדִבֵּר עִמּוֹ בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית כ״ה:י״א) ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם״ וְגוֹ׳. לָמַדְנוּ מִיַּעֲקֹב שֶׁמִּתְחִלַּת מַעֲשָׂיו הָיָה יְרֵא שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית ל״ה:ד׳) ״וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֶת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר״ וְגוֹ׳, וְכֵן אֲבוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות י״ד:ל״א) ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה״ וְגוֹ׳, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבִּשְׂכַר יִרְאָה וּבִשְׂכַר אֱמוּנָה שֶׁהֶאֱמִינוּ בּוֹ מִתְּחִלָּה עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיָּבֹא וְיִפְדֶּה אוֹתָם מִבֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר, ״חוּלִי וָגוֹחִי בַּת צִיּוֹן״ וְגוֹ׳.

״רָשָׁע עוֹשֶׂה פְעוּלַת שָׁקֶר״ (משלי י״א:י״ח), זֶה נִמְרוֹד, שֶׁהָיוּ פְּעוּלּוֹתָיו שֶׁל שֶׁקֶר ״וְזוֹרֵעַ צְדָקָה״, זֶה אַבְרָהָם (בראשית י״ח:י״ט) ״וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה״ (משלי שם) ״שֶׂכֶר אֱמֶת״, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.

רַבִּי לֵוִי אָמַר: לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר: תֹּאמַר הָאֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתִּי הָיָה בָּהֶן צַדִּיק אֶחָד, אוֹ יְרֵא שָׁמַיִם אֶחָד. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר לִפְנֵי פַּרְדֵּסוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, רָאָה חֲבִילָה שֶׁל קוֹצִים וְיָרַד וּנְטָלָהּ, וְהֵצִיץ הַמֶּלֶךְ, וְהִתְחִיל מִיטָּמֵר מִפָּנָיו. אָמַר לוֹ, מַה אַתָּה מִיטָּמֵר, פּוֹעֲלִים הָיִיתִי צָרִיךְ שֶׁיְּקַשְׁקְשׁוּ אוֹתָהּ, עַכְשָׁיו שֶׁקִּשְׁקַשְׁתָּ אוֹתָה, בֹּא וְטוֹל שְׂכָרְךָ. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, אוֹתָן אֻכְלוּסִין שֶׁהָרַגְתָּ קוֹצִים כְּסוּחִים הָיוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, ״וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת סִיד קוֹצִים״ וְגוֹ׳. רַבִּי לֵוִי אָמַר חוֹרִי לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר: תֹּאמַר, אוֹתָן הַמְּלָכִים שֶׁהָרַגְתִּי שֶׁבְּנֵיהֶם מְכַנְסִין אֻכְלוּסִין וְעוֹשִׂין עִמִּי מִלְחָמָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּירָא אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, מַה מָגֵן זֶה אֲפִלּוּ כָּל הַחֲרָבוֹת בָּאוֹת עָלָיו הוּא עוֹמֵד כְּנֶגְדָּן, אַף אַתָּה נִלְחָם כְּנֶגְדָּן. וְרַבָּנָן אָמְרִין, לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר: יָרַדְתִּי לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּלְתִּי, לְרַעֲבוֹן וְנִצַּלְתִּי, עָשִׂיתִי מִלְחָמָה עִם הַמְּלָכִים וְנִצַּלְתִּי, תֹּאמַר שֶׁקִּבַּלְתִּי שְׂכָרִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לִי כְּלוּם לָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תִּירָא אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. מָגֵן עָשִׂיתִי עִמָּךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל שְׂכָרְךָ מְתֻקָּן לֶעָתִיד לָבֹא. שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד כַּמָּה דְּאַתְּ אָמַר: (תהלים ל״א:כ׳) ״מַה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ״.

רַב יוּדָן וְרַב הוּנָא תַּרְוֵיהוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בֶּן זִמְרָא. רַב יוּדָן אָמַר: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״אַחֲרֵי״ סָמוּךְ ״אַחַר״ מֻפְלָג רַב הוּנָא אָמַר: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַחַר סָמוּךְ, אַחֲרֵי מֻפְלָג.

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – הִרְהוּרֵי דְּבָרִים הָיוּ שָׁם. מִי הִרְהֵר, אַבְרָהָם הִרְהֵר. אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּרַתָּ בְּרִית עִם נֹחַ שֶׁאֵין אַתָּה מְכַלֶּה אֶת הָעוֹלָם, עָמַדְתִּי וְסִגַּלְתִּי מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֶּנוּ וְדָחִיתָ בְּרִיתִי לִבְּרִיתוֹ תּאֹמַר שֶׁאַחֵר עוֹמֵד וּמְסַגֵל מִצְוֹת וּמַעֲשִׁים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֶנִּי וְתִדְחֶה בְּרִיתִי לִבְרִיתוֹ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנֹּחַ לֹא הֶעֱמַדְתִּי מָגִינִּים שֶׁל צַדִּיקִים, מִמְּךָ אֲנִי מַעֲמִיד מָגִינִּים שֶׁל צַדִּיקִים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָּנֶיךָ בָּאִין לִידֵי עֲבֵירָה וּמַעֲשִׂים רָעִים, אֲנִי רוֹאֶה צַדִּיק אֶחָד שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר לְמִדַּת הַדִּין דַּי, אֲנִי נוֹטְלוֹ וּמְכַפֵּר עֲלֵיהֶם.

הָיָה דְּבַר ה׳ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה – י׳ לְשׁוֹנוֹת נִקְרֵאת נְבוּאָה. {א} חֲזוֹן {ב} הַטָּפָה {ג} דִבּוּר {ד} אֲמִירָה {ה} צִוּוּי {ו} מַשָּׂא {ז} מָשָׁל {ח} מְלִיצָה {ט} חִידָה {י} נְבוּאָה וְאֵי זוֹ הִיא קָשָׁה שֶׁבְּכוּלָן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חֲזוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיהו כ״א:ב׳) ״חֲזוּת קָשָׁה הוּגַּד לִי״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית מ״ב:ל׳) ״דִּבֶּר... אֲדוֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת״. וְרַבָּנָן אָמְרִין, מַשָּׂא כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, ״כְּמַשָּׂא כָבֵד יִכְבְּדוּ מִמֶּנִּי״. גָּדוֹל כֹּחוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ בְּדִבּוּר וּבְחָזוֹן.

אַל תִּירָא אַבְרָם – מִמִּי נִתְיָרֵא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר: מִשֵּׁם נִתְיָרֵא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, (ישעיהו מ״א:ה׳) ״רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ קָרְבוּ וְיֶאֱתָיוּן״, מַה אִיִּים הַלָּלוּ מְסֻיָּמִים בַּיָּם כָּךְ הָיוּ אַבְרָם וְשֵׁם מְסֻיָּמִים בָּעוֹלָם. ״וְיִירָאוּ״ זֶה נִתְיָרֵא מִזֶּה וְזֶה נִתְיָרֵא מִזֶּה. אַבְרָהָם נִתְיָרֵא, תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ עָלַי שֶׁהָרַגְתִּי בָּנָיו וְשֵׁם נִתְיָרֵא, תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ עָלַי שֶׁהֶעֱמַדְתִּי רְשָׁעִים. ״קְצוֹת הָאָרֶץ״ זֶה שָׁרוּי בְּקִצּוֹ שֶׁל עוֹלָם וְזֶה שָׁרוּי בְּקִצּוֹ שֶׁל עוֹלָם. ״קָרְבוּ וְיֶאֱתָיוּן״, קָרְבוּ זֶה לָזֶה. ״אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעֲזוֹרוּ״ זֶה עָזַר אֶת זֶה בִּבְרָכוֹת, (בראשית י״ד:י״ט) ״וַיְּבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם״ וְגוֹ׳ וְזֶה עָזַר אֶת זֶה בְּמַתָּנוֹת, (שם כ) ״וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל״. ״וַיְחַזֵּק חָרָשׁ״ זֶה שֵׁם שֶׁעָשָׂה אֶת הַתֵּבָה ״אֶת צוֹרֵף״ זֶה אַבְרָהָם שֶׁצֵּרְפוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ. ״מַחֲלִיק פַּטִישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם״, שֶׁהֶחְלִיק פַּטִּישׁוֹ וְהָלַם כָּל בָּאֵי עוֹלָם פַּעַם אַחַת ״אוֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא״ אֵלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵן אוֹמְרִים מוּטַב לִידַּבֵּק בֶּאֱלֹהָיו שֶׁל אַבְרָהָם וְלֹא לִידַּבֵּק בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נִמְרוֹד. ״וַיְחַזְּקֵהוּ בְּמַסְמֵרִים״, וַיְּחַזֵּק אַבְרָהָם אֵת שֵׁם בְּמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, ״וְלֹא יִמּוֹט״ אַבְרָם.

בעד הד׳ה אלאמור כאן קול אללה לאברם בוחי קאילא לא תכ׳ף יא אברם אנא תרסך ואג׳רך עט׳ים ג׳דא.

אחרי הדברים האלה היה דבר ה׳ לאברם בחזון לאמור: ״אל תירא אברם, אני מגן לך ושכרך גדול מאוד.⁠״

אחר – כל מקום שנאמר: אחר הדברים^א – סמוך, וכל מקום שנאמר: אחרי – מופלג, בראשית רבא (בראשית רבה מ״ד:ה׳). אחר^ב שנעשה לו נס^ג והיה דואג שמא נתקבל^ד שכר כל צדקותיו,⁠^ה לכך אמר לו:⁠^ו אל תירא אנכי מגן לך – מן העונש^ז על כל אותן נפשות שהרגת. ומה שאתה דואג על קיבול שכרך – שכרך הרבה מאד.

א. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34 חסר: ״הדברים״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״הדברים האלה״.

ג. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״שהרג את המלכים״.

ד. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״נתקבלתי״. בכ״י אוקספורד 165: ״התקבלתי״. בכ״י המבורג 13: ״קיבל״.

ה. כן בכ״י לייפציג 1 (אך יש קצת ספק אם מופיעה שם האות י׳), המבורג 13, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, לונדון 26917: ״צדקותיי״. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34: ״צדקותי״.

ו. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״הקב״ה״. בכ״י מינכן 5 נוסף כאן: ״הק׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י אוקספורד 34 נוסף כאן: ״המקום״.

ז. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34 נוסף כאן: ״שלא תענש״.

אחר הדברים האלה – Wherever the term אחר is used it signifies immediately after the preceding event; while אחרי signifies a long time afterwards. אחר הדברים האלה AFTER THESE THINGS means: after this miracle has been wrought for him in that he slew the kings and he was in great anxiety, saying, "Perhaps I have already received, in this God-given victory reward for all my good deeds" – therefore the Omnipresent said to him, אל תירא אברם אנכי מגן לך FEAR NOT AVRAM, I AM YOUR SHIELD against punishment: for you shall not be punished on account of all these people whom you have slain. And as for your being anxious regarding the receipt of any further reward, know that שכרך הרבה מאד YOUR REWARD WILL BE EXCEEDINGLY GREAT (Bereshit Rabbah 44:5).

אחר הדברים האלה – ¹ארז״ל כל מקום שנאמר אחר הדברים. אחר הרהורי דברים. ומה היו הרהורי הדברים של אברהם. ²ר׳ לוי אומר לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד שמא באותן האוכלוסין שהרגתי היה בהם צדיק אחד. או ירא שמים אחד. אמר לו הקב״ה במחזה לאמר אל תירא אברם. כי לא היה בהם אחד שיש לך בעבורו עון. כי כולם היו למשרפות סיד כענין שנא׳ והיו עמים משרפות שיד קוצים כסוחים באש יצתו (ישעיה ל״ג:י״ב). אדרבה שכרך הרבה מאד. שכר גדול יש לך על שפינית העולם מהם. ³ד״א אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם במחזה. שהיה מתירא שלא יתקבצו עליו אוכלוסין למלחמה א״ל הקב״ה אל תירא אברם. אנכי מגן לך. אפילו כל העולם כולו יתקבצו עליך לא יוכלו לך. שאנכי מגן לך ⁴רבנן אמרו לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר ירדתי לכבשן האש וניצלתי. לרעבון וניצלתי. עשיתי מלחמה עם המלכים האלו וניצלתי. שמא קבלתי שכרי בעולם הזה. ולא יש לי כלום חלק לעתיד לבא. אמר לו הקב״ה בוא וראה מה גנוז לך אל תירא אברם. שכל מה שעשיתי עמך ⁵מגן לך. חנם עשיתי עמך. אבל לעתיד לבוא שכרך הרבה מאד.

⁶ד״א אמר אברהם לפני הקב״ה רבונו של עולם כרת ברית עם נח שאין אתה מכלה את בניו עמדתי וסגלתי מצות ומעשים טובים יותר ממנו. ובריתו יהא דוחה בריתי. א״ל הקב״ה אל תירא אברם אנכי מגן לך. ממך העמדתי מגינים של צדיקים. ולא העמדתי מגינים של צדיקים מנח.

היה דבר ה׳ אל אברם במחזה – ⁷עשרה לשונות נקראת נבואה. חזון. נבואה. הטפה. דבור. אמירה. צווי. משל. ומליצה. חידה. משא. החזון והדבור חזקים מכולם. גדול כחו של אברהם שנדבר עמו בדיבור ובחזון.

1. ארז״ל כל מקום שנאמר אחר הדברים. נראה שצ״ל כל מקום שנא׳ אחרי סמוך. אחר מופלג. ואח״כ מתחיל אחר הדברים האלה אחר הרהורי דברים. כמו שהוא לנכון בב״ר פמ״ד וילקוט רמז ע״ו.

2. ר׳ לוי. ב״ר שם. ילקוט רמז ע״ו.

3. ד״א. ב״ר שם. וילקוט שם.

4. רבנן אמרו. ב״ר וילקוט שם.

5. מגן לך חנם עשיתי עמך. בלשון חז״ל מגן פי׳ חנם. וכן תר׳ חנם מגן. וכ״ה בלשון ערבי.

6. ד״א אמר אברהם. ב״ר וילקוט שם.

7. עשרה שמות. ב״ר פמ״ד ילקוט רמז ע״ו. ונשנה גם באדר״נ פל״ד. פדר״א פכ״ז. ויק״ר פ״א.

אחר הדברים האלה – אחר שהרג אברם את המלכים האלה, נתיירא פן יאספו עליו האומות, כדכתיב ביעקב: ונאספו עלי והכוני (בראשית ל״ד:ל׳). אמר לו הקב״ה: אל תירא אברם אנכי מגן לך – שלא יזיקוך. ולא עוד אלא: שכרך הרבה מאד, הרבה תשתכר במה שנצחתם, וייראו ממך האומות, ותנשא עליהם.

במחזה – בחזון לילה, שהרי ציוה לו למנות הכוכבים (בראשית ט״ו:ה׳).⁠¹

1. שוחזר מליקוט אוקספורד-מינכן, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 113, 143 ואילך.

במחזה – במראות הנבואה. [וספר חזיון אברהם, שהכריעם אברהם והתפלל על בניו תפלות.]⁠^א

וטעם אנכי מגן לך – אנכי הייתי מגן לך והצלתיך מיד המלכים.

גם אתן לך שכר רב שנדבה רוחך להושיע בן אחיך במתי מעט ונשענת עלי.

א. ההוספה בכ״י לוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

IN A VISION. A prophetic vision.

[I AM THY SHIELD.] I was your shield and saved you from the kings. I will also reward you because, of your own free will, leading a small force and relying on Me, you saved your nephew.

הָיָה דְבַר י״י אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה

דע שראה והביט וחזה, שלושת הביטויים האלה מציינים ראיית העין ושלושתם הושאלו להשׂגת השׂכל.... כמו כן חזה נאמר על ראיית העין: וְתַחַז בציון עינינו (מיכה ד׳:י״א), והושאל להשׂגת הלב אשר חזה על יהודה וירושלים (ישעיהו א׳:א׳); היה דבר ה׳ אל אברם במחזה (בראשית ט״ו:א׳). ועל דרך השאלה זו נאמר: ויחזו את האלהים (שמות כ״ד:י״א). ודע זאת. (רמב״ם מורה נבוכים א׳:ד׳)

אָנֹכִי מָגֵן לָךְ

עניין זה הוא יסוד מיסודות התורה ועליו היא בנויה, כלומר, שההשגחה היא על כל פרט ופרט מבני-האדם בהתאם למה שהוא. התבונן כיצד כתוב במפורש על ההשגחה על פרטי מצבי האבות, פעילויותיהם וקניינם, וכיצד הובטח להם שההשגחה תלווה אותם. לאברהם נאמר: אנכי מגן לך (בראשית ט״ו:א׳). ליצחק נאמר: ואהיה עִמך ואברכך (בראשית כ״ו:ג׳). ליעקב נאמר: והנה אנֹכי עִמך ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כ״ח:ט״ו). לאדון הנביאים נאמר: כי אהיה עִמך (שמות ג׳:י״ב). וליהושע נאמר: כאשר הייתי עִם משה אהיה עִמך (יהושע א׳:ה׳). כל זאת קביעה מפורשת שההשגחה עליהם בהתאם לשלמותם. (רמב״ם מורה נבוכים ג׳:י״ח)

אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד – שני דברים היה ירא, ועל שניהם הבטיחו. הוא היה ירא שמא יהיו לו שונאים על אותן מלכים שהרג, לכך אמר לו: אנכי מגן לך. והיה ירא שמא יענש עליהם, אמר לו: לא דייך שלא תיענש, אלא: שכרך הרבה מאוד שנלחמת באויבי י״י.

אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד – I AM YOUR SHIELD YOUR REWARD IS VERY GREAT – He feared two things, and about both He reassured him. He was afraid lest he would have enemies because of the kings he slayed; therefore He said to him: I am your shield. And he was afraid lest he would be punished because of them; He said to him: not only will you not be punished, but rather, your reward is very great because you fought the enemies of Hashem.

אחר הדברים האלה – במחזה – אמר הנה במחזה מה שלא אמר בכל אשר דבר עמו עד הנה לפי שהראהו בנבואה הזאת מעשה לא דבור לבד, כמו יציאתו החוצה וספירת הכוכבים ודבר הבתרים.

אל תירא – כלומר אל תירא מהמלכים אשר נצחת שמא יבאו מחר עליך.

אל תירא מהם כי אנכי מגן לך – מהם ומאחרים שלא יוכלו להרע לך.

ועל אשר בטחת בי הבטחון הגדול הזה, שכרך הרבה מאד – בזה ובבא, זהו: הרבה מאד, הרבה – בעולם הזה ומאד – לעולם הבא.

אחר הדברים האלה....במחזה, the expression במחזה “in a vision,” is one that had not been mentioned previously when the Torah reported God as communicating with Avram. The reason is that in this communication Avram did not only “hear something,” i.e. words spoken by God, but he saw something with his eyes¹ Both the look at the stars, and the viewing of the pieces of the sacrifice he had slaughtered were more “real” than merely “hearing” something in a dream.

אל תירא, do not fear that kings whom you vanquished will stage a return engagement against you after they have regrouped.

אנכי מגן לך, as a reward for your having displayed such trust and faith in Me, I will be your shield not only against these kings in the future, but also against any other adversaries that may attempt to harm you.

שכרך הרבה מאד, the combination of הרבה and מאד, means that Avram’s reward would be both in this life and in the hereafter.

1. whether mental or physical does not matter, the point being that visual images are considered as stronger than aural perceptions.

אחר הדברים האלה – שהרג אברהם מלכים אילו, נתיירא פן יתאספו עליו שאר אומות, כדכתיב ביעקב: ונאספו עלי והכוני וגו׳ (בראשית ל״ד:ל׳).⁠¹ אמר לו הקב״ה: אל תירא אברם – מקרובי מלכים אלו, אם הצלת את^א לוט מידם, אנכי מגן לך – מהם, ולא עוד אלא: ששכרך הרבה מאד – על שבטחת בי יותר מכמה שרצה לתת לך מלך סדום, ועל שטרחת להציל קרוביך.⁠²

1. שאוב מרשב״ם.

2. השוו אבן עזרא.

א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסרה מלת: ״את״.

אחר הדברים האלה, after these events,⁠" i.e. after Avram had successfully waged war against the armies under the leadership of Kedorleomer. He had suddenly become very worried that other nations would feel called upon to avenge this defeat of the pagans; we encounter a similar reaction by Yaakov, after his sons Shimon and Levi had killed the males of the city of Sh'chem, and his other sons had looted that town. (Genesis 34,30). God had reassured him telling him that not only would He protect him against any other attacks by kings for having saved Lot, but that he would also qualify for additional rewards. You are entitled to this because you demonstrated that you placed more faith in My promises than in those of the King of Sodom, plus in the fact that you went to such length to rescue your relatives.

היה דבר י״י אל אברם במחזה – זכה עתה אברהם להיות לו דבר י״י במחזה ביום, כי מתחלה היתה נבואתו במראות הלילה.

וטעם במחזה – כטעם: וכל העם רואים את הקולות (שמות כ׳:י״ד), וסודם ליודעים חן.

אל תירא אברם – היה מתיירא משני דברים: מן המלכים, פן ירבו צבאותם עליו או הם או העומדים תחתם ובמלחמה ירד ונספה, או יומו יבא¹ למות בלא זרע. והבטיחו כי הוא יהיה מגן בעדו מהם ועוד יהיה שכר לכתו עם י״י הרבה מאד.

1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א כ״ו:י׳.

THE WORD OF THE ETERNAL CAME UNTO ABRAM IN A VISION. Abraham now merited that the word of G-d should come to him in a daytime vision for at first his prophecy came to him in nocturnal visions. The meaning of the word bemachzeh (in a vision) is as in the meaning of the verse, And all the people saw the thunderings,⁠¹ and the secret thereof is known to those who are learned in the mysteries of the Torah.

FEAR NOT ABRAM. Abraham feared two things: that the four kings — either they or their successors — might increase their forces against him and he would go down into the battle and perish, or that his day shall come to die without child. [To remove these two fears from Abraham, the Eternal] promised him that He will be his shield against them, and that his reward for walking with G-d shall be very great.

1. Exodus 20:18.

אל תירא אברם אנכי מגן לך – יתכן לפרש כי הבטיחו בכתוב הזה על ג׳ דברים, האחד שהבטיחו מפחד המלכים שהרג, ואין אומרים אל תירא אלא למתירא, כי מתירא היה מבני המלכים פן יקחו ממנו נקמת אביהם, ועל כן אמר אנכי מגן לך, כלומר מפחד המלכים. והשני שהבטיחו בבשורת הבן, והוא שאמר שכרך הרבה, והיה ראוי לומר שכרך רב, והוסיף שתי ההי״ן כי מבין שתיהן נולד יצחק ה״א בשרה וה״א באברהם, וזו היא הבטחת העוה״ז. והשלישי הבטחת העוה״ב ממה שהוסיף מאד שהוא רמז לעה״ב, כענין שכתוב (איוב ל״ה:ט״ו) ולא ידע בפש מאד, כי אליהוא תפשו לאיוב בהיותו כופר בהשגחה והיה אומר לו כי הוא מונה תמיד כל היום יסוריו ומכאוביו, ולא היה יודע המנוחה הרבה המעותדת לצדיקים לעוה״ב. ובעבור שג׳ הבטחות הללו האחת מפורשה והשתים ברמיזה, ואברהם הלך אחר הנגלה, ולא הבין הרמז הנכלל בדבריו של הקב״ה, על כן הוצרך לשאול מה תתן לי, כלומר מה יהיה שכרי אחר שאין לי בנים ואנכי הולך ערירי, יחידי בלא בנים מלשון (ירמיהו י״ז:ו׳) כערער בערבה, ואין יוצא ואין בא בביתי זולתי אליעזר איש נכרי שלקחתי מדמשק לא מבית אבי ולא מארצי, ואז פירש לו הקב״ה השתים שרמז, הבטחת העולם הזה הוא שאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך, הבטחת העוה״ב ממה שאמר הוא יירשך, כי הוא שמו של הקב״ה שאתה תהיה ירושתו, כענין (שמות ל״ד) ונחלתנו, וזה מבואר.

וכתב הרמב״ן כי מה שאמר והנה דבר השם אליו לאמר, שלא הספיק לגמור והנה בן ביתי עד שבא אליו דבר השם פתאום לא יירשך זה.

אל תירא אברם אנכי מגן לך, "do not worry Avram, I will be your shield.⁠" One may understand God's promise to Avram in this verse as including three separate assurances:
1) He should not be afraid on account of the kings whom he had slain. The words: "do not be afraid,⁠" are only addressed to someone who is already afraid. Avram was afraid that the sons of these kings would want to avenge their fathers and attack him. This is why God said; "I will be a shield for you.⁠"
The second assurance concerned Avram's having a son of his own. This is alluded to in the words שכרך הרבה מאד, "your reward will be very great.⁠" Actually, all God had to say was שכרך רב, "your reward is great.⁠" The addition of two letters ה which were not really called for indicated that by means of the two letters ה which would be added both to the name אברם and to the name שרי, Yitzchak would be able to emerge as their son. This was an assurance concerning reward in this life.
The third assurance was an assurance concerning the hereafter, and it is alluded to by the addition of the word מאד, "very much,⁠" to the promise of much reward. We find something similar in Job 35,15 ולא ידע בפש מאד, "and he does not know that it may be long drawn out.⁠" Elihu had attacked Job for denying that God personally supervises the fate of individuals. He accused him of recounting his afflictions day after day, whereas he had no idea of the serenity in store for the righteous in the hereafter.
Seeing that of these three assurances, only the first one was explicit whereas both the promise of children and that of an afterlife were only allusions, Avram related only to the visible, and did not understand the allusion which was included in God's words. This is why he felt constrained to ask God: "what can You give me?⁠" He meant: "seeing that I have no children I am comparable to a bush in the desert (Jeremiah 17,6), i.e. something that has no future". In his reference to Eliezer, Avram meant that not only did he not have a biological heir, but his heir-apparent Eliezer was not even from his home-town Charan but from Damascus.
At this point God began to tell Avram in detail what He had previously only hinted at. Firstly, He told him that Eliezer would not be his heir but that someone who was his biological son would inherit him. When God added the words הוא יירשך, "he will inherit you,⁠" this was really superfluous and meant that the "הוא" of the world i.e. God Himself, would be his heir.⁠" He meant that he, Avram, would be the heir of God inasmuch as the name הוא is one of the attributes of God. This is a familiar concept from Exodus 34,9 ונחלתנו, "and make us Your heritage.⁠"

Nachmanides adds that the words (verse 4) והנה דבר ה' אליו לאמר may be understood as God interrupting Avram in mid-sentence and assuring him that he was wrong, that Eliezer was not going to be his heir.

אל תירא אברם – נמצא כשהרג את המלכים נתירא שמא נתמעטו זכיותיו אמר לו ית׳ בערת קוצים מן הכרם אל תירא אנכי מגן לך ולכך אומרים מגן אברהם. ובשעה שנעקד יצחק פרחה נשמתו ועלתה למרום וחזרה לגופו והחיהו לכך התקין מחיה המתים. ונמצא במדרש כשפרחה נשמתו של יצחק עלתה למרום נסתכלה בזיו שכינה דכתיב לא יראני האדם וחי ולכך ותכהן עיניו מראות ובשעה שראה יעקב המלאכים עולין ויורדין ומלווין לו בכל רגע היו מודין ומקלסין להקב״ה ולכך התקין האל הקדוש.

אל תירא אברם, "do not fear, Avraham.⁠" Having miraculously succeeded to kill these mighty kings and their armies, Avraham was now afraid that he used up his spiritual "capital" i.e. any merits he might have accumulated by his good deeds thus far. G–d now reassured him on that score, saying that he need not worry about that. On the contrary, if someone removes thorns from the paths of people, something that might have harmed them, he is doubly deserving of protection by Him. (Midrash Tanchuma section 10) This may well be why the sages composing the Amidah prayer referred to G–d as "shield of Avraham, at the conclusion of the first benediction.⁠" At the time when Yitzchok was lying bound on the altar his father had put him on Mount Moriah, his soul escaped to heaven only to return to him and to revive his body. This may account for the second benediction in the Amidah prayer concluding with G–d being referred to as "reviving the dead.⁠" We find a statement in B'reshit Rabbah 65,10, that the reason why Yitzchok's physical eyesight was dim after the experience on Mount Moriah, is due to the fact that he had had a glimpse of the essence of G–d during his soul's brief stay there, and the Torah told us, i.e. Moses was told by G–d (Exodus 33,20) that a visual image of the essence of G–d is denied human beings while they are still alive. When Yaakov, in his dream of the ladder, observed the angels ascending and descending from heaven and accompanying him at all times, while constantly singing the praises of the Lord, this may be the reason why the third benediction, symbolising Yaakov, ends with G–d being described as "the holy G–d.⁠"

היה דבר י״י אל אברם במחזה – פי׳ הרמב״ן כי עתה זכה להיות לו דבר י״י במחזה ביום שעד עתה לא היתה נבואתו אלא במראות הלילה:

אנכי מגן לך – לפי שהיה ירא מב׳ דברים מהמלכים שכבש אולי יקבצו חיילים לבא עליו או שימות בלא זרע והבטיחו שיהא מגן בעדו ושיתן לו שכר הרבה מאד:

היה דבר ה' אל אברם במחזה, "God's word came to Avraham in a vision.⁠" According to Nachmanides this wording indicates that Avraham had by now qualified to have a vision in daytime. Until now God had communicated with him only in his sleep at night.

אנכי מגן לך, "I will act as your shield.⁠" This promise was in response to two things Avraham was afraid of. 1) that the kings whom he had defeated would reorganize and attack him. 2) that he would die before having sired at least one child. God reassured him only about one of his fears.

אחר הדברים האלה היה דבר י״י אל אברם במחזה לאמר – זאת המראה מפורשת בספר גביע כסף,⁠¹ הוא אשר ישתה אדני בו.⁠² אבל אזכור בכאן קצת ביאורים ראויים בספר זה,⁠³ ואומר: כי מָגֵן כפשטו, ודימיונו מבואר⁴: ״מָגֵן עזרך וחרב גאותך״ (ע״פ דברים ל״ג:כ״ט).⁠⁵ ואמרו ״אשר מִגֵן צריך בידך״ (בראשית י״ד:כ׳), פירושו: הניע מגיני צריך בידיך, כלומ׳ נתנם בידיך.⁠⁶ ובכלל כי דרך העברי לעשות מכל שֵם – פועל שהוא תנועה,⁠⁷ כי על דרך משל אמרו ״ויקד״ (בראשית כ״ד:כ״ו) על תנועת הקדקד, ואמרו ״וַיְרַגֵל״ (שמואל ב י״ט:כ״ח) על תנועת הרגל, ואמרו ״וַיַבְרֵך״ (בראשית כ״ד:י״א) על תנועת הברכים, ״וַיִכְרַע״ (מלכים ב א׳:י״ג) על תנועת הכרעיים, ואומרו ״עוֹיֵין״ (שמואל א י״ח:ט׳) על תנועת העיניים,⁠⁸ ״ואזן״ (קהלת י״ב:ט׳) על תנועת האזניים, ו״אחטם״ (ישעיהו מ״ח:ט׳) על תנועת החוטם, וכן^א הכל. כי אין כל לשוננו בידינו.⁠⁹ וזכור זה והקש ע״ז.

שכרך הרבה מאד – דבר בכאן על ענייני העולם הזה והעד תשובת אברם.⁠¹⁰

1. פרקים ז׳-ט׳.

2. על פי בראשית מ״ד, ב-ה: ״ואת גביעי גביע הכסף… הלוא זה אשר ישתה אדני בו והוא נחש ינחש בו״. נראה שריא״כ רומז כאן שמקום הסודות הם בספר גביע כסף, כניחושיו של יוסף שעלו מן הגביע.

3. כאן יביא פירוש פשט הלשון בלבד.

4. לשון דומה לו מתבאר במקום אחר.

5. ׳מָגֵן׳ הוא שם עצם, בניגוד לדעת המפרשים, שפרשו ׳מָגֵן׳ כפועל. ההוכחה היא מהפסוק בדברים, בו ׳מגן׳ מקביל ל׳חרב׳. ראה טירת כסף, עמ׳ 78.

6. ׳מָגֵן׳ הוא ביסודו שם עצם, ו׳מִגֵן׳ הוא פועל אשר משמעותו היא הנעת מגינים. נתינת מגיני האויב בידי אברם היא ביטוי אשר משמעותו היא נתינת האויבים בידי אברם.

7. העברית גוזרת פעלים משמות, כך שמשמעות הפועל היא תנועה של העצם.

8. ״ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה״, כלומר, שם עליו עין.

9. אין כל תופעות הלשון העברית בידינו, אלא אנו מסיקים את משמעויות הלשון לפי המדגם המצוי בתנ״ך. ולכן ידיעתנו מוגבלת.

10. לא מדובר כאן על שכר בעולם הבא, אלא על שכר בעולם הזה, שהרי אברם מגיב: ״מה תתן לי ואנכי הולך ערירי״, כלומר, מדובר בדברים הנשארים לזרעו אחר כך בעולם הזה. ראה גם טירת כסף, עמ׳ 79.

א. בכה״י: הכל.

במחזה – הוא כמו מַרְאֶה, כי הנבואה תהיה בחלום או במראה כמו שנזכר בתורה, והנבואה המגעת במראה היא יותר שלמה מהמגעת בחלום.

אל תירא אברם – אולי היה ירא אברם שיקרהו חטא במה שהיטיב לאנשי סדום ועמורה והם רעים וחַטָּאִים לה׳.

אמר שאחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם במראה הנבואה, ואמר אליו: אל תירא אברם שיִּקְרְךָ עוון במה שהטבת לאנשי סדום ועמורה, עם היותם רעים וחטאים, כי אנכי מגן לך לשמורך מכל רע; ולא די שלא יגיעך עונש במה שעשית מזה, אבל יהיה שכרך ממני הרבה מאד, בשאעשיר אותך עושר גדול תחת מה שנתת למלך סדום לכבודי כדי שלא יאמר שהוא העשיר אותך. וכבר יורה שזה השכר היה בְּקנינים, כי כבר אמר אברם על זה המאמר ׳והנה בן ביתי יורש אֹתי׳ (ג). ועוד שאין ראוי שיבטיחהו ה׳ יתעלה על שכר העולם הבא, כי השכר ההוא הוא מחויב שיגיע לָראוי לו וְיִמָּנַע מהבלתי ראוי.

אחר הדברים האלה – כבר אחז״ל שהנותן מתנה לזולתו צריך להודיעו כדי שיחזיק לו טובה (שבת י׳:). ועל זה האופן עצמו הוא מ״ש שהקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים (יבמות ס״ד.) כדי שיכירו וידעו מה שמתחסד עמהם ולא יחשבו שהדברים מגיעים מפאת המזל או השתדלות או מדין זכותם. שאע״פ שכל המגיע לאדם מכל אלו הצדדים ואפילו על ידי הזכות שהוא הדרך היותר חזק על הכל ראוי להודות לו יתברך כי הכל בא מאתו בתורת מתנה כי איך ישאל אריסו של מלך או עובד אדמתו בתבואתו שכר בעד איפת השעורים אשר יקח ממנו וכמ״ש המשורר ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס״ב:י״ג). לך י״י חסד בשתשלם לאיש שכר טוב כמעשהו כאלו הוא אינו חייב לך כלום ממקום אחר וכאלו אינו חייב העובד לאותה עבודה מזולת זה השכר. והנה לפי זה הצדיקים לעולם שואלין בתורת חסד ומתנת חנם אמנם הוא ית׳ מתחסד עליהם ואינו מבקש שיוחזק לו מהם טובה במה שיגיעם מכל האופנים ההם רק במה שיטיב עמהם יותר ממעשיהם או כנגד הטבע או למעלה ממנו הוא מ״ש המשורר כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך (תהלים ק״ח:ה׳). ירצה מה שאתה מתאר אותו בחסד הוא הענין אשר הוא גדול מעל מערכות השמים. אמנם מה שידובר מההשתדלות מהטבע המביט עד סדרי השמים הוא אצלך בתורת צדק ואמת לא זולת. (התר ספק ה׳) והנה אם היה הש״י פוקד לאברהם ושרה בתחלת ענינם לא ידעו ולא יכירו אם נעשה כן לפי הטבע או בדרך ההשגחה ולזה היה יתב׳ מצפה שיכירו בחסרונם ויתפללו עליו והנה עדין לא נמצא שנתעוררו על זה כלל ועכשו כשהוא לא נתן אל לבו לבקש על הדבר הנה הוא יתברך סבב פני הדברים בהיות לו אחר דבר המלחמה דבר ה׳ במחזה לאמר [ב] אל תירא אברם מד׳ מלכים שנצחת שמא יחזרו להלחם עמך כי אנכי מגן לך ואל ירע בעיניך מה שהשיבות נפשות מלך סדום ואת כל רכושו [ב] כי שכרך עלי ליתן לך הרבה מאד מעושר גדולה וכבוד.

Some problems in the text:

1) What is the special significance of God appearing to Abraham in a machazeh, vision, an expression never previously used when God communicated with Abraham?

2) Who was Abraham afraid of? One does not usually fear inadequate reward, rather one fears some kind of disaster. Besides, what reward does one qualify for if one merely rescued one's brother?

3) Why would Abraham consider any reward which he in turn could not bequeathe to his children as not being worthwhile? Why did he repeat "You have not given me any seed?⁠"

4) The answer "Here the word of God was to Abraham" seems rather oblique. Could this not have been stated in a more forthright manner such as "God said to Abraham?⁠"

5) Why did God delay so long in granting Abraham and Sarah children?

6) What faith did Abraham display in response to God’s promise which he had not already displayed previously, so that this should merit special praise at this juncture? Why did he say afterwards "through what may I know that I will inherit?⁠"

7) How does the series of offerings suggested by God answer Abraham's request for proof? What does the promise of ripe old age signify at this point?

8) If Sarah recognized that it was God who had denied her children, why did she not ask God just as Rebeccah would do when she found herself in the same predicament? She had, after all, invited God to judge between her and Hagar!

9) Since God was going to give Sarah a son in the end, why had it been necessary for Hagar to become Abraham's wife altogether? Why did the angel have to appear to Hagar several times? What did Hagar mean with the words "Have I even here seen Him, that He sees me?⁠" (Genesis 16,13).

It is an accepted principle that the donor should advise the recipient of a gift so the latter can express his appreciation (Shabbat 10). The reason God desires the prayers of the tzaddikim, the righteous, is so that man can express his gratitude for the favors God does for him every single day (Yevamot 30). Even the good which man deserves because of merits he may have accumulated, contains elements of grace, since the idea that a lessee of a field who pays his dues to the owner may ask for a reward is absurd. Where would the lessee be without the owner? This is the meaning of Psalms 62,13, "When You pay man his deserts, You perform an act of kindness.⁠" This is why righteous people never demand what they deserve, and always ask only for an act of kindness, a gift.

5) God, on the other hand, goes far and beyond any merit man has accumulated when He recompenses him. Had God granted Abraham and Sarah children in their youth, they would never have been sure whether this had required God’s personal intervention in their fates, or whether it had been a natural occurrence. This is why God waited until they had become aware of their need, and would pray for it to be granted. Since Abraham still did not get around to praying, God had to provoke him into the comment, "See You have not given me any seed!⁠"

2) He wanted Abraham to realize that the riches he had returned to the king of Sodom, or even the glory attained through his military accomplishments, were minor compared to the reward God had still in store for him, and that he had no cause to fear that the four kings would return with reinforcements. So God evoked the desired response from Abraham when the latter asked Him, "What can You give me, seeing You have denied me children?⁠"

1) That is the point at which God took Abraham "outside,⁠" to acquaint him with the fact that considerations based on horoscopic knowledge were not absolute, that He, God could and would alter the fate in store for Abraham, which according to horoscopic constellations seemed to preclude his having natural issue.

3) The oblique introduction "and here,” shows that God had held His response in store all the time, but that He had had to wait for Abraham's complaint (statement of resignation) to be able to reveal to him that he would become a father.

6) Abraham's belief in this hashgachah peratit, God’s personal Providence, is what was new, and for this he deserved credit.

והיה דואג שמא נתקבלתי שכרי. בב״ר כרבנן דאמרי לפי שהיה אברה׳ מפחד ואומר ירדתי לכבשן האש ונוצלתי לרעבון ונוצלתי עם המלכי׳ ונוצלתי הרי קבלתי שכרי בעולם הזה ואין לי כלום לעתיד לבא א״ל הב״ה אל תירא אנכי מגן לך וכל מה שעשיתי לך בעולם הזה חנם עשיתי עמך אבל שכרך מתוקן לעתיד לבא ולא כר׳ לוי דאמר לפי שהיה אברהם מפחד ואומר שאותן המלכים שהרגתי שמא בניהם מכנסין אוכלוסין ובאין ועושין עמי מלחמה א״ל הב״ה אל תירא אנכי מגן לך מה המגן הזה אפי׳ כל התרבות באות עליה היא עומדת כנגדן כך את אפי׳ כל אומות העולם מתכנסין עליך נלחם אני כנגדן ואע״פ שדברי ר׳ לוי יותר קרובים לפשוטו של מקרא שכן מצינו ביעקב אבינו ע״ה שפחד מזה שאמר עכרתם אותי להבאישני ונאספו עלי והכוני מכל מקום שכרך הרבה מאד דכתיב בתריה משמע כרבנן ואע״ג דרבי לוי תרתי אמר חדא הך דלעיל ואידך שהיה מפחד ואומר שבכל אותן האוכלוסין שהרגתי שמא היה בהם צדיק א׳ או ירא שמים א׳ משל לאד׳ שהיה עובר בפרדסו של מלך וראה חבילות קוצים ירד ונטלם הציץ המלך וראהו נטמן מפניו א״ל למה תטמן מפני פועלים הייתי צריך לקוששן קששתן אתה בא וטול שכרך כך אמר הב״ה לאברהם אותן האוכלוסין שהרגת קוצים כסוחים היו ויש לך לקבל שכר הרבה על שבערת אותן ואם כן מצינן לפרושי שפיר אל תירא אברם לא מהמלכי׳ שהרגת שמא יתכנסו עליך ולא מהעונש שמא היה בתוך אותם שהרג׳ שום א׳ צדיק או ירא שמי׳ כי אנכי מגן לך מה המגן הזה אפילו כל החרבות באות עליה היא עומדת כנגדן כך אפילו כל אומות העולם באים עליך אני נלחם כנגדן ושכרך גם כן הרבה מאד על שבערת את הקוצים מכל מקום אינו מתיישב על פשוטו של מקר׳ מפני שאם היה דואג אברהם אבינו על העונש לא היה צריך להבטיחו רק על העונש שהיה דואג בו לא על השכר:

אנכי מגן לך מן העונש. הא לא אתיא לא כר׳ לוי ולא כרבנן אבל י״ל שרש״י ז״ל להיותו רודף אחר פשוטו של מקרא כמו שכתב בפרשת בראשית וראה שהמדרש שדרשו רבנן על אנכי מגן לך אינו מתיישב אחר פשוטו של מקרא והמדרש שדרש בו רבי לוי אע״פ שמתיישב יותר אינו מתיישב על שכרך הרבה מאד הבא אחריו פירש אנכי מגן לך מן העונש שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת אלא אדרבה שכרך הרבה מאד ואל תדאג על קבול שכרך:

אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. יראה שאברהם אחרי שנצח המלכים והחזיר את הרכוש למלך סדום היה ירא ממה שעשה נגד המלכים פן יבואו עליו ויכוהו כי הנקמה ראויה לגדולי הנפש וחשב אברם שהיה עד עתה הולך בתום ילך בטח עובד אדמתו אין שטן ואין פגע רע ומתוקה שנת העובד ושעתה יצטרך להיות בפחד תמיד כל היום וכל הלילה ששים גבורים סביב לו כלם אחוזי חרב מפחד אויב וזה בלא ספק עמל מכאיב אף כי לאיש אשר לא נוסה ללכת באלה ויהיו תמיד חייו תלוים מנגד. וגם נסתפק אם היטיב בהחזירו את הרכוש למלך סדום בהיות הוא ואנשיו רעים וחטאים לה׳ מאד. ואולי היה יותר טוב להביא את הרכוש אל ביתו ולתתו לאכול את השומרים את ראשו. הנה בעבור היות שתי המחשבות האלה בלבו של אברהם אמר לו ית׳ אם לראשונה אל תירא אברם אנכי מגן לך ר״ל שלא יירא מהמלכים ולא מהמונם כי הוא ית׳ יהיה לו מגן להושיע ולא יצטרך לגבורים שישמרוהו כי מלאכיו יצוה לו והוא יהיה תמיד מגן אברהם.

ואמנם לענין הרכוש שהחזיר אמר שכרך הרבה מאד כלומר הטיבות במה שהשיבות את הרכוש אל מלך סדום כי הנה שכרך הרבה מאד הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי והמקבל פרס ממלך גדול אין ראוי שיקבל דבר מועט מאדם אחר כי חרפה היא לו וזכר הכתוב שהיה הדבור הזה במחזה כפי מה שאחשוב לאחת משני סבות. האחד כפי דרך הרב המורה להעיד על ענין גדול מעניני הנבואה והוא שפעמים תהיה נבואה מדובקת ואחת ולא תהיה מתדמה ושוה בחלקיה אבל תהיה התחלתה ממדרגה זכה ובהירה שהוא המחזה והמראה שהכל אחד ואח״כ ירבה הרתת והתפעלות החזק הנמשך לחזק פעל המדמה ותבא הנבואה באופן אחר יותר גס ועב ממה שהתחילה ואמר הרב המורה שכן היתה מראת בין הבתרים שבתחלתה היה מחזה והוא המין השלם שבמיני נבואה ואח״כ נשתקע ושב חלום ועל ההתחלה ההיא אמר הכתוב היה דבר ה׳ במחזה ועל ההשתקעות ושב חלום אמר ותרדמה נפלה על אברם. תראה זה מדברי הרב רמוז ראשונה בפכ״א ח״א ובארו אח״כ בפמ״א מספרו עד שמפני זה באותו פמ״ה במדרגות הנבואה שזכר שמה הניח התחלת המראה הזאת מהמדרגה הט׳ וסופה הניח מהמדרגה הח׳ כי לא היה המראה הזאת כלה לדעתו ממדרגה אחת. האמנם איך יהיה זה שלמעלה זכה יבא הנביא אל מעלה עבה וגסה ואח״כ יזדכך ויבא להנבא במדרגת מחזה הנה אין ביאורו ראוי לזה המקום ויצטרך אל ביאור דק. זהו האופן הראשון על פי דרכי הרב המורה ושרשיו. והב׳ הוא שכפי דעת הרב המורה היתה הפרשה הזאת כלה במראה הנבואה ר״ל הדברים שדבר לו ית׳ וההוצאה אותו לחוץ והבטת השמים וספירת הכוכבים ולקיחת העגלה האיל והעז והתור והגוזל והבתירה וההפרחה והעברת תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים והדברים שנאמרו בנתים שכל זה נדמה לו שהיה כן אבל לא נעשה דבר מזה בפעל ובהקיץ במציאות וכמו שכתב הרלב״ג וגם שאר המפרשים יראה מדבריהם שהם נוטים לזה. אבל מפשט הכתובים יראה לי שאין הדבר כן אלא שבתחלה היה דבר ה׳ אל אברם במחזה ונאמר לו והוא השיב דבריו והנבואה ההיא התמידה עד אמרו ויקח לו את כל אלה לפי שאחרי שצוהו קחה לי עגלה משולשת נפסקה אותה נבואה והקיץ אברהם ובפועל ובהקיץ לקח את כל אלה ויבתר אותם בתוך וישב אותם. ובעת מנחת ערב באתהו נבואה שנית בחלום והוא אמרו ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם ואחז״ל זו תרדמה של נבואה ובאותה נבואה שנית הודיעו ית׳ אחרית הזעם והגלות והדורות ואח״כ הקיץ אברהם מהנבואה השנית ההיא ובפעל ובהקיץ ראה תנור עשן ולפיד אש עובר בין הגזרים שהוא הברית הנכרת עמו ונעשה הפלא ההוא לעיניו זהו דעתי בכללות הפרשה הזאת והקפתה ויותרו בזה הב׳ שאלות הראשונות שלכן זכר הכתוב שהיה דבר ה׳ אל אברם במחזה לפי ששאר הדברים לא היו במחזה כי אם בהקיץ ושהיה ירא מהמלכים.

אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם – לפי שהיה מצר על הנפשות שנהרגו על ידו אחר שעליו נאמר חסד לאברהם. והוא היה קדוש השם קונה נפשות ומחזירן למוטב שנאמר גם ענוש לצדיק לא טוב ומי נתן לו חרב מצומדת על מתניו אחוז בחרב פיפיות להרוג קרוביו ובניו. לזה היה מצטער וירא וחרד עד שבאתהו התשובה אל תירא אברם אנכי מגן לך מן האויבים שכרך הרבה מאד על הריגתם. והאלהים אנה ובאבוד רשעים רנה. אלא שיש לשאול בכאן מה טעם אמר היה דבר ה׳ אל אברם במחזה. כי מחזה הוא תרגום מראה והיא נבואה קטנה כאומרו ה׳ במראה אליו אתודע ומחזה למטה ממראה. כי כמו שיש הבדל בין תרגום ללשון הקדש כן יש הבדל בין מראה ובין מחזה. כמו שפירשתי אצל משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים כי חרכא הוא תרגום חלון וחלון הוא גדול וחרכא היא קטנה. כן היתה נבואת הנביאים קודם חורבן הבית כחלון גדול ואחר חורבן הבית היתה כחלון קטן. ואם כן מה טעם עד כאן היה נראה אליו בשם ה׳ ויאמר ה׳ וה׳ אמר אל אברם וכאן אמר היה דבר ה׳ אל אברם במחזה בכבדות גדול ולא אמר ויאמר אליו ה׳ אל תירא אברם. ועוד שאמר במחזה. ואם נאמר בעבור שהציל ללוט שהיה רשע גמור לא נתיחד אליו הדבור כמו שאמר למעלה וה׳ אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. זה אינו מספיק כי אחר שהיה אחיו וראהו ביד אויביו וכל שכן שהיתה המלחמה בעבורו ראוי היה להצילו. ואולי נאמר כי הטעם לזה הוא לפי שדמים רבים שפך ונתגאל בדמי הטמאים האלו ונתחבר עם מלך סדום וחביריו לא רצה השם לדבר עמו אלא במחזה. והעד דוד עליו השלום כי מלחמות ה׳ הוא נלחם ולא חטא בזה כלל ונאמר לו לא תבנה הבית יען כי דמים רבים שפכת. והנכון בטעם כי לפי שבזאת המראה נאמר לו בשורת גלות מצרים. ולפי דעתם ז״ל בכאן נתבשר בכל ארבע גליות לזה נגלה אליו השם במראה ולא במראה ממש אלא במחזה. כמלך שהוא נעצב על בניו כן הקב״ה נאמר בו בכל צרתם לו צר. ולכן לא נתיחד אליו הדבור בשמחה אלא בעצבון ובמחזה. ואולי על זה אמר לו אל תירא אברם. אע״פ שתראה גלות מצרים ושאר גליות. כי אנכי מגן לך בענין שלא יכלו בניך בארץ לא להם. ואע״פ שבזה העולם יעברו עליהם צרות משונות. שכרך הרבה מאד בעולם הנפשות וזה בשורה לו ולבניו. וכן יאמר אנכי מגן לך בעולם הזה שכרך הרבם מאד בעולם הבא:

אל תירא אברם – אל תירא שינקמו הארבעה מלכים ממך.

שכרך – לא די שלא התמעטו זכיותיך בשביל מה שהצלתיך, אבל עם זה יש שכר לפעולתך זאת שגמלת חסד לאחיך וזולתו, להציל גזולים מיד עושקים.

הרבה – בעולם הזה.

מאד – לחיי עולם, כאמרם: דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא (פאה פרק א משנה א׳), מהם גמילות חסדים.

אל תירא אברם, do not worry that the four kings will avenge themselves on you.

שכרך, not only that, but your reward over and beyond that is so great that your merits have not decreased on account of your success in that battle. You deserve much more reward for having gone to the assistance of your brother, displaying a supreme degree of love for him and for those belonging to him. You have liberated the victims of kidnappers.

הרבה מאד, both in this world

and in the world to come. We have been taught, and recite daily in our prayers, that there are things for which one receives some dividends in this world, whereas the principal comes due in the hereafter. One of the good deeds which qualify for such reward is known as גמילות חסדים, the performing of deeds of loving kindness involving not only one’s checkbook but one’s very body (Peah, 1,1).

אחר הדברים האלה. לפי שאברם עשה המלחמה הזאת בזה האופן מהתחבולה, היה ירא פן אותם המלכים יחזרו להורגו באשר הוא שם, ולכן אמר לו יתברך אל תירא אברם אנכי מגן לך. ולפי שהיה חרד פן נתמעטו זכויותיו בנס שנעשה לו, אמר לו שכרך הרבה מאוד.

ואמר ׳הרבה מאוד׳, בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, ר״ל, ׳אל תירא׳ שנתמעט שכרך, כי נתוסף בעולם הזה ובעולם הבא, כי נתעוררת לעשות זה לגמול חסד עם אחיך לוט, והגמילות חסדים הוא מהדברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (משנה פאה א׳:א׳):

אנכי מגן לך וכו׳. ומה שלא פירש כן ״אל תירא״ שהיה מתיירא מן העונש – והיה אומר לו הקב״ה ״אל תירא״, משום דאם כן למה הרג אותם מתחלה אם ירא היה מן העונש, על כרחך צריך לומר שלא היה ירא אברהם כלל מן העונש. אך קשה אם כן שלא היה ירא אברהם כלל מן העונש – למה הוצרך לומר ״אנכי מגן לך״, ויש לומר שאברהם היה סובר שודאי רשעים גמורים היו כיון שנעשה לו נס שיהרוג אותם, אם היו צדיקים לא היה עושה לו הקב״ה נס שיהרוג צדיקים, ובודאי אין כאן עונש מה שהרג המלכים האלו, והיה מתיירא שקבל שכרו כיון שהקב״ה עשה נס אליו שהרג כל המלכים אלו, ובשביל כך קבל שכרו, וכשאמר לו הקב״ה ״אל תירא״ שלא קבל שכרו במה שהרג המלכים, יחשוב אברהם כי לכך לא קבל שכרו שלא היה נס, והיה דרך מקרה שהרג המלכים, ואם כן שמא צדיקים היו, והוצרך לומר שאינו כך, ״אנכי מגן לך״ מן העונש:

אל תירא אברם אנכי מגן לך – בילקוט מסיק לפי שהיה אברם מפחד שמא קבלתי שכרי בעה״ז ואין לי כלום לעה״ב, אמר לו הקב״ה אל תירא שכרך מתוקן לעתיד לבא ז״ש הרבה מאד כד״א (תהלים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ע״כ. וקשה על זה המדרש א״כ מהו שאמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו׳, מה ענין הבנים לשכר העה״ב. ויש ליישבו ע״ד שמסיק בפרק יש נוחלין (ב״ב קיז.) אר״י כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב״ה מלא עליו עברה כתיב הכא (במדבר כ״ז:ח׳) והעברתם את נחלתו לבתו וכתיב התם (צפניה א׳:ט״ו) יום עברה היום ההוא, וקשה למה הביא ראיה מדברי קבלה לד״ת היה לו להביא ראיה מן פסוק (דברים ג׳:כ״ו) ויתעבר ה׳ בי למענכם. אלא שרצה להביא ראיה גם על הענין ולא על הלשון לבד כי ר״י סבר שכל מי שאינו מניח בן ליורשו אינו פטור בלא גיהנם שנקרא יום עברה היום ההוא ואזיל ר׳ יוחנן לטעמיה שדרש פסוק (תהלים נ״ה:כ׳) אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים. על מי שאינו מניח בן כי זה ודאי מצד שלא היה ירא אלהים, כמו שאמר (שם קכ״ח:א׳) אשרי כל ירא ה׳ וגו׳ וסמיך ליה בניך כשתילי זיתים וגו׳. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה׳. לכך אמר אברם מה שכר תתן לי לעולם הבא ואנכי הולך ערירי שדינו בגיהנם כאמור. וא״ת ליתן שכרי בעולם הזה על זה כתיב ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי וע׳ כל הדרוש הזה בפר׳ פינחס בפסוק עלה הר העברים (כ״ז:י״ב) כי הוא דרוש יקר.

אחר הדברים האלה – הפרשה הזאת סתומה מאד, ודברי הפותרים אותה ידועים. ויאמר רש״י ז״ל ״כל מקום שנאמר ׳אחר׳ סמוך. אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים, והיה דואג שמא קבל שכרו על כל צדקותיו, גם ירא שיענש על הנפשות שהרג, ואמר לו ה׳ אנכי מגן לך מן העונש, גם עוד שכרך הרבה מאד״ [אלו תמצית דברי רש״י]. ורמב״ן ז״ל כתב¹ ״שהיה מתירא משני דברים, מן המלכים פן ירבו צבאותם עליו, ובמלחמה ירד ונספה, או יומו יבא למות בלא זרע. והבטיחו ה׳ כי הוא יהיה מגן בעדו מהם, גם יהיה שכר לכתו עם ה׳ הרבה מאד״. [עכ״ל]. ושני הפרושים טובים וקרובים אל הענין.

אבל יֵרָאֶה לפי שאמר ״היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמר״, שהיה אברהם חוזה, ובאותה מחזה היה אליו הנבואה ״אל תירא אברם״, ואין זה כדברי רמב״ן² ז״ל שפירש ״זכה עתה אברם להיות לו דבר ה׳ במחזה ביום, כי מתחלה היתה נבואתו במראות הלילה״. [עכ״ל]. ואיני יודע מאין לו זה, כי ביעקב פירש [המקרא במפורש] ״ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה״,⁠³ ואם אינו מפורש הוא ביום. וככה ״וירא ה׳ אל אברם ויאמר לו לזרעך אתן״⁴ וגו׳, והנבואה השנית שאמר לו ״שא נא עיניך וראה מן המקום״⁵ וגו׳. לפי הסברא היתה לאור היום, וְחִזֵק עיניו לראות הארץ כולה. גם ״וירא ה׳ אל אברהם באלוני ממרא״⁶ מפורש שהיה ״כחום היום״. ואנה מצא [רמב״ן] כי מחזה הוא ביום? וכתוב ״בשעפים מחזיונות לילה״,⁠⁷ ״חלמך וחזוי ראשך על משכבך דנה הוא,⁠⁸ וה׳ אמר ״במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו״,⁠⁹ ולא זכר ״מחזה״. והאמת כי יש מראה ביום, גם מראות הלילה, וכן לענין החזיון. וראיה [לזה] מדברי המשורר שאמר ״אני בצדק אחזה פניך״,⁠¹⁰ ופירש [דוד] שאין המחזה הזאת בחזיונות לילה, אבל ״אֱשְׂבְּעָה בהקיץ תמונתך״.⁠¹¹ וזוהי רוח הקדש המטהרת הנפש ומוספת בה כח שכל ובינה, לְהָבִינָהּ¹² תמונות ה׳ בדרכי אלהים ונוראותיו. וכן כל הסתכלות בעין-הלב נקרא ״חזיון״. כמו ״ואתה תחזה מכל העם״,⁠¹³ ״ואחזה אנכי אשית לבי״,⁠¹⁴ והיא יתירה על ראיה. ובלעם אמר ״אשר מחזה שדי יחזה״,⁠¹⁵ שהוא מסתכל במעשה שדי וגבורותיו. וכן ״היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמר״, לא שהנבואה הזאת קרויה ״מחזה״, אלא הודיע שהיה אברהם יושב במחזה, מסתכל בעין לבו על עניניו ומה יקרה לו, כדרך החכמים המתבוננים בחסדי ה׳. והוא חושב אלה החסדים עשה לי ה׳ עד הנה, וחושב לעומת זה אם מצאתי חן בעיניו למה מנע ממני פרי בטן? ועוד מי יודע מה ילד יום? אולי יאספו המלכים עלי בעם-רב שנית? במה אבטח אם יושיעני ה׳ שנית? וכיוצא במחשבות כאלו. ולבו מלא חכמה ודבק באלהיו. אז במחזה בא אליו דבר ה׳ שהיא הנבואה לאמר ״אל תירא אברם״, כלומר אין לך לירוא משום דבר, כי ״אנכי מגן לך״. ואני כל יכול, לכן אם אנכי מגן לך אל תירא מפחד פתאום ומכל רע. וכנגד שישרו צדקותיו בעיניו [של ה׳], אמר לו ״שכרך הרבה מאד״, שכר עמלך בצדקתך ויושר לבבך הרבה מאד, למעלה ממחשבת כל לב. שכל זה יורה מלת ״מאד״, כמו ״כי יפה היא מאד״¹⁶ וכדומה.

1. בסוף פירושו לפסוק א׳.

2. בתחילת פירושו לפסוק א׳.

3. בראשית מו, ב.

4. שם יב, ז.

5. שם יג, יד.

6. שם יח, א.

7. איוב ד, יג.

8. דניאל ב, כח.

9. במדבר יב, ו.

10. תהלים יז, טו.

11. שם.

12. להביא בינה לנפש.

13. שמות יח, כא.

14. משלי כד, לב.

15. במדבר כד, ד.

16. בראשית יב, יד.

במחזה – הוא הפחות שבלשונות נבואה, וגם בבלעם בן הנכר נאמר כן, והוא כעין חזיון לילה וחלום. ולכן אין לתמוה מה כל החרדה הזאת¹ שחרד אברהם אחרי כי הובטח פעם אחר פעם בזרע וברכה, שזאת היתה לו כמדבר בחלום וחזיון, אבל אחרי הגלות נגלה אליו דבר ה׳ כאחד הנביאים, כמ״ש והנה דבר ה׳ אליו (בראשית ט״ו:ד׳), הוא באמונתו יחיה² והאמין בה׳ (בראשית ט״ו:ו׳).

1. השוו ללשון הפסוק במלכים ב ד׳:י״ג.

2. השוו ללשון הפסוק בחבקוק ב׳:ד׳.

אחר הדברים האלה – כל מקום שנאמר אחר סמוך אחרי מופלג, והיה זה מיד אחר שובו מהכות את המלכים:

במחזה – בנבואה, כי הנביא יחזה מראות אלהים בראיה רוחנית כאשר יראה האדם בעינים פקוחות את התמונות העומדות לנגדו:

אל תירא אברם – יראה שהיה מתירא מן המלכים פן ירבו צבאותם עליו להנקם ממנו, אך עכ״פ יקשה מאד איך כרגע נהפך לבו בקרבו, כי תמול היה לבו כלב האריה ורדף כגבור אחרי המלכים, ועתה שנצחם מה הגיע לו שהיה מתירא, אולם יש לדעת כי השם ב״ה נותן לפעמים בנפש בחיריו כח גדול לעשות מעשים נפלאים נגד שקול הדעת, ובהיותם מלובשים בכח העליון הזה לא יראו ולא יפחדו וגוברים על כל מונע, כמו יונתן בן שאול שהלך למחנה פלשתים, ודוד שנלחם עם הענק והציל שה מפי ארי, ומשה שהרג את המצרי, וכמו שהיה אברם במלחמת המלכים, אולם לעתות אחרות מונע השם הכח הזה מן הקדושים האלה כדי לנסותם ולהוציא יראת ה׳ שבנפשם מן הכח אל הפועל, ואז יפעלו הגדולים האלה ככל שאר בני אדם, דואגים איך יפול דבר ומכינים הכנות טבעיות להצליח בהן, כמו שקרה ליעקב כשבא עשו לקראתו, ולמשה רבינו כשנגלה אליו השם בסנה, ולשמואל כשהלך למשוח את דוד, וכזה קרה עתה לאברם שאחרי הנצחון לא הרגיש עוד בנפשו הכבוד וההדר ההוא שבו עטרהו השם לפני זה, ולכן היה דואג פן יבאו אויביו עליו כדרך כל בני אדם הדואגים על העתיד, כי חלילה לו לסמוך על צדקתו שיפליא השם לעשות עמו, אלא היה קטן בעיניו, ולזה היה ירא, והבטיחו השם שלא ירא עוד, ואמר הטעם:

אנכי מגן לך – כמו שהצלתיך עד כה, אהיה מגן לך לעתיד:

שכרך הרבה מאד – עקב לכתך עם ה׳ ונדבה רוחך להושיע בן אחיך במתי מעט ונשענת עלי:

אחר הדברים – בהבדל שבין אחר ואחרי אית מחלוקות (בבראשית רבא פרשת מ״ג) יש אומרים כל אחר סמוך ואחרי מופלג, ואחרים אמרו בהפך, ורש״י תפש לו לעיקר כלשון ראשון.

במחזה – הוא הפחות שבלשונות הנבואה, וגם בבלעם בן הנכר נאמר כן, והוא כעין חזיון לילה וחלום, לכן אין לתמוה על החרדה שחרד אברם אחרי אשר הובטח פעם אחר פעם בזרע וברכה, לפי שזאת היתה לו כמדבר בחלום וחזיון, הלא תראה אחרי אשר נגלה אליו דבר ה׳ כאחד הנביאים כמ״ש והנה דבר ה׳ אליו, הנה באמת הי׳ באמון לבו ככתוב והאמין בה, (רל״ש). עמכדרשב״י פ״ח ב׳ ס״ת.

אחר הדברים האלה – אחר ואחרי ענין אחד הם, כמו על ועֲלֵי; עֲלֵי ואחרֵי נכונים לפי׳ הדקדוק מאחר שאומרים תמיד עלַי אחרַי בלשוֹן רבים, ועל ואחר הם לשון מקוצָר.

אל תירא אברם – יש אומרים {בראשית רבה מ״ד:ה׳} שהיה ירא מן המלכים שהכה, פן ישובו עליו; ויש אומרים שמא יְנַכו לו מזכויותיו; והקרוב אלי שאין קשר לענין זה עם המעשה הקודם, עיין המגיד 7 יולי 1858.

After (aḥar) these things. The words aḥar and aḥarei mean the same; cf. al and alei [both meaning “on”]. The forms alei and aḥarei [with third person plural suffixes] are grammatically correct, because one always says alai and aḥarai (“on me, after me”) using the plural form. The words al and aḥar are shortened forms.

Fear not, Abram. Some say he was afraid that the kings he had defeated would return upon him, and some say he feared that they would take a deduction from his privileges. It seems most likely to me, however, that there is no connection between this episode and the preceding one. See Ha-Maggid, July 7, 1858.⁠¹

1. {Translator's note: In a letter to the editor of this Hebrew weekly (Eliezer Lipmann Silbermann), Shadal expresses the view (p. 102) that God’s intention here “was to let Abraham know that His promise to him concerning the conquest of the land would not be fulfilled in his lifetime, or that of his son or grandson, but at the end of four hundred years. It was necessary to let him know this, for if his children and children’s children had not known that this had been their destiny, they would have despaired of being redeemed and would have become contaminated among the other nations. God wanted to let Abraham know what He had decreed, and also to make a covenant with him in this regard, so as to impress all of his descendants with the fact that God had sworn to give them the land of Canaan, and that instead of mixing among the nations, they should continually hope for God’s salvation…. And so, in order to find an opening to tell him such a harsh thing – that the inheritance of the land would not take place for another four hundred years – He began speaking to him in an affectionate manner and said, ‘Fear not, Abram (that the Philistines or Canaanites might be jealous of your prosperity and gather against you and strike you); I am a shield for you; your reward will be exceedingly great.’ Thus it was that Abraham responded (in a prophetic vision), ‘What will you give me…. Lo, you have not given me offspring,’ etc., and by this means, He found the opportunity to tell him, ‘Look toward the heaven…. Such will be your posterity.’ From there things developed until He made a covenant with him; little by little, He let him know everything He had intended to tell him.”}

דבר ה׳ אל אברם במחזה – גם קודם לכן היה הקב״ה מדבר עם אברהם, אך במקומות ההם איננו מוצאים את הביטוי ״דבר ה׳ אל אברם״. חז״ל (בראשית רבה מד, ו) רואים בביטוי זה סוג מיוחד של נבואה. הם מונים עשר לשונות של נבואה; ולדבריהם אין הנבואה שווה בכל הנביאים, ואף באותו הנביא איננה שווה בכל עת. הקב״ה בעצמו מבדיל כבר בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים [עיין במדבר יב, ו–ח]. חז״ל מוסיפים שהנבואה באה לאברהם ב״מראה״ וב״מחזה״, ב״אמירה״ וב״דיבור״. עוד הם אומרים ש״חזות״ ו״דיבור״ מציינים נבואה קשה, נבואה בעלת תוכן מאיים (״חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי״ – ישעיהו כא, ב), ושבפסוקנו מופיעות שתי לשונות אלו יחד. אכן מה שנאמר כאן לאברהם היה בסופו של דבר ״דבר ה׳⁠ ⁠⁠״ ו״חזות״, שהרי נבואה זו הייתה ההקדמה לנבואת הגלות, שהתגלתה כאן לאברהם. לכן היא יוצרת פרק חדש המתחיל במילים: ״אחר הדברים האלה״.

הביטוי ״אחר הדברים האלה״ מופיע בקשר לאברהם רק כאן ובפתיחת פרשת העקידה (להלן כב, א), ומשמעותו היא: כל מה שנאמר על אברהם עד לרגע זה אינו אלא הקדמה למה שבא אחריו. חיי אברהם נחלקים לשלוש תקופות: א. מ״לך לך״ עד לברית בין הבתרים; ב. מברית בין הבתרים עד לעקידה; ג. מהעקידה עד למותו.

שתי משמעויות ישנן ל״אחר״: ״אחרי״ (אַחַר) ו״זולת״ (אַחֵר). בכל מקום שיש ״אַחֵר״, יש אחד לפניו; ושניהם מהווים שני צדדים של אותו מטבע – אחד ״פנים״, והאחר ״אחור״. תקופות הפותחות בתיבת ״אחר״, מייצגות את הצד השני, כביכול, של מה שקדם להן. חיי אברהם עד לרגע זה היו של עלייה רצופה. תחילתם כיחיד בודד, והמשכם ככובש, אשר כבש ברוחו את כלל דורו. אך מה שעתיד עכשיו להתגלות לו, יוכל להתממש רק ע״י שינוי בגורלו: ע״י התנסותו בדרך הקשה של הייסורים.

איננו חושבים שנוכל להגיע להבנתם המלאה של ההבדלים הדקים בין סוגי הנבואה השונים. למרות זאת, רשאים אנו להתבונן היטב במה שהתורה אומרת.

נראה שיש הבדל בין ״ראובן דיבר אל שמעון״ ל״היה דבר ראובן אל שמעון״. בראשון, ראובן נוכח ועומד מול שמעון. בשני, המילים מגיעות לאוזני השומע, אבל המדבר יתכן ואינו נוכח, ויחסו אל השומע הרבה יותר רחוק.

כך הוא גם ב״מחזה״. ה״חוזה״ צופה מרחוק; הוא רואה דברים שאינם גלויים לעין גשמית רגילה. ומכאן ״חָזֶה״ – מושב הלב; לפי צורת הביטוי בלשון העברית, הלב רואה את מה שלא נגלה לעין. מכאן גם ״חסה״; ה״חוסה״ צופה בבטחון אל העתיד הרחוק והנעלם. וכן גם ״חצה״ – למרות שהוראתו של שורש זה היא חלוקת החומר גרידא, ואין לו שום משמעות לוואי רוחנית. זאת מכיון שהוראתו העיקרית של ״חזה״ עשויה להיות: ״להגיע ולהכנס פנימה״; וכן ״חצה״: להכנס לתוך דבר בכח ולהתגבר על התנגדותו, לבקוע אל המרכז – כלומר אל נקודת ההתנגדות הגדולה ביותר. נמצא ש״חזה״ פירושו: לבוא בחזון רוחני פנימה אל מסתרי הלב.

ואף על פי כן, ״חזה״ מציין תמיד גם ראייה ממשית, ולא רק ראייה רוחנית. דבר זה בלתי נתפס בשכל האנושי הרגיל. מילים אנושיות אינן יכולות אלא להשמע על ידי האוזן; אך דבר ה׳ יכול להשמע ולהראות בעת ובעונה אחת. כך במתן תורה היו ״רואים ושומעים את הקולות״ (עיין שמות כ, טו) – הם ראו את מה ששמעו ושמעו את מה שראו. זוהי הדרגה הגבוהה ביותר שרוח האדם יכולה להשיג. אדם רואה מיד בעיניו את התממשות השגת שכלו, ותופס מיד ב״אוזנו הרוחנית״ את מה שהוא רואה בעינו הגשמית.

נזכיר עוד את ההבדל שבין ״דבר״ ל״אמר״ (עיין לעיל א, כב). ה״מדבר״ קובע אמירה מוחלטת; אף אם אין אחד המקשיב לדבריו. ואילו ה״אומר״ רוצה שדבריו יובנו ויימסרו מדור לדור. ״דבר ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא גזירה אלקית מוחלטת שנועדה להתקיים – בין אם ימצא הדבר חן בעינינו בין אם לאו. אך ״דבר ה׳⁠ ⁠⁠״ בא אלינו ״לאמר״: עלינו לקחת אותו אל ליבנו ולהעבירו אל בנינו. כך גם בפסוק זה, היה דבר ה׳ אל אברהם ״לאמר״, שישים על לבו וימסור לבניו.

דבר ה׳ אל אברהם מתחיל: ״אל תירא אברם!⁠״ חייב להיות, אם כן, שאברהם היה כבר במצב דאגה עוד לפני שהוא שמע את העידוד שבדבר ה׳.

ממה היה אברהם ירא? הרבה נאמר על כך; אכן, אפשר להציע השערות רבות להסביר את מה שלא הוסבר בכתוב. יתכן, ויש הסבורים כך, שאברהם היה מוטרד במחשבה: נערכה מלחמה ונהרגו אנשים, ״תאמר אותן אוכלוסין שהרגתי שהיה בהם צדיק אחד וירא שמים אחד״ (בראשית רבה מד, ד) – האם לא היה ביניהם אף אדם נקי מעוון? אחרים מציעים כך: אברהם עזב את ארץ מולדתו בהבטחה שהאנושות תינצל בזכותו. אולם עתה, לאחר נצחונו הגדול, נרעש ונפחד אברהם מגודל נצחונו! למרות ההצלחה הגדולה, היה עדיין אברהם רחוק ממטרתו; היה עליו עדיין למלא את שליחותו הגדולה. הוא חשש שמא הקב״ה כבר לא החשיב אותו כראוי למלא את שליחותו המקורית – הווי אומר להושיע את האנושות ע״י צאצאיו; שמא נאכלה כבר זכותו על ידי נצחונו הגדול (עיין שם). הוצעו עוד הסברים רבים נוספים, אשר כולם ייתכנו. אך מסתבר יותר שאין צורך להרחיק מעבר למה שמפורש בלשון הכתוב. הפסוק מתפרש מתוך עצמו, כדלהלן:

הנאמר כאן דומה לדברי ה׳ ליעקב: ״אל תירא!⁠״ (להלן מו, ג). יעקב יצא למצרים בלב שמח. שם עתיד הוא למצוא את בנו אהובו אשר חשבו למת והנה הוא אדון לכל ארץ מצרים. ואף על פי כן נראה אליו ה׳ ואמר: ״אל תירא מרדה מצרימה!⁠״ היה מקום להבין שיעקב היה ירא, וה׳ הוצרך להרגיעו. אך הרי ה׳ בעצמו הוא זה שעורר בלבו את הפחד! בתחילה נאמר שם (בפסוק א) ״ויסע ישראל״: הוא נסע בבחינת ״ישראל״ – שמח בכח השררה של ה׳ – ואך זה עתה הקריב שלמי שמחה (שם פסוק ב). והנה מיד ״ויאמר אלהים לישראל במראת הלילה ויאמר: ׳יעקב! יעקב!׳ ויאמר: ׳הנני׳⁠ ⁠⁠״. ואז אמר ה׳: ״אנכי האל אלהי אביך; אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם וגו׳⁠ ⁠⁠״. ה׳ נראה אליו במראות ״הלילה״ ופנה בשם⁠־הגלות ״יעקב״ אל ישראל השמח, ובכך הזכיר לו, בעיצומה של שמחתו הגדולה, שהגלות ממשמשת ובאה. הוא לא ירד למצרים כ״ישראל״ אלא כ״יעקב״. וכאשר יעקב השיב ״הנני״ – ״מוכן אני גם לזה״, אז הרגיע אותו ה׳ והודיעו על המטרה הסופית.

ובכן, ה׳ קרא ליעקב ואמר לו: ״אל תירא״; באותה השעה הוא התחיל להוציא לפועל את הגזרה שנגלתה כאן לאברהם. גזרה זו פותחת כאן גם היא בקריאה ״אל תירא״, וגם כאן, צורת ההתגלות האלקית היא המעוררת פחד בלב אברהם. קודם לכן היה הכתוב אומר: ״וירא ה׳ אל אברם״, ״ויאמר ה׳ אל אברם״; אבל כאן, ״היה דבר ה׳ אל אברם״, והוא בא ״במחזה״ – מרחוק. צורת ההתגלות הזאת זעזעה את אברהם והכינה אותו לנבואה קשה. הוא הבין מעצמו שעתה הוא ״אחר הדברים האלה״: הוא הגיע אל צדו ה״אחר״ של חייו, אשר עד לרגע זה היו חיים של עלייה רצופה ויציבה. ומשום כך:

״אל תירא״, הדברים שיש לי לומר לך אינם סותרים את העבר. אמשיך להיות לך למגן; שכרך יהיה ללא שיעור.

שכרך – ״שכר״ קרוב ל״סכר״, ״סגר״ – לסתום פירצה, לספק מה שחסר. ואכן זוהי תמציתו של ה״שכר״: הנותן מזמנו וכחו מקבל ״שכר״ כפיצוי למה שאיבד (עיין לעיל ב, כא; ח, ב). ומכאן שאין לו לאדם לצפות לקבל ״שכר״ מה׳, אלא אם הקריב קודם לכן קרבן כלשהו: ״לפום צערא אגרא״ (אבות ה, כו). מי שאוהב את עצמו ואת קנייניו כל כך עד שאינו יכול לתת מהם דבר לה׳, אינו יכול לצפות כלל ל״שכר״.

נמצא שפירוש פסוקנו כך הוא: נדרש ממך קרבן – ומכאן הדאגה שעוררתי בקרבך. אבל ״שכרך״ – גמולך עבור קרבן זה, יהיה ״הרבה מאד״ – למעלה מגבול ומידה.

בתנ״ך לא דובר הרבה על שכר. ״שכר״, במובן של גמול על קיום רצון ה׳, הוא ביטוי שיתכן ואין לו הקבלה בכתובים. העושה את הטוב בעיני ה׳ מקבל כבר את גמולו בעצם עשיית המעשה. רק מי שסבור שהקריב משהו דורש ״שכר״ למלא את חסרונו. אך אדם מישראל מתייחס לעשיית מצוה לא כהקרבה אלא כרווח לעצמו: ״שכר מצוה מצוה״ (אבות ד, ב). הברכה המובטחת לעושי המצוות אינה אלא דבר הבא ממילא: ״עקב תשמעון״ (דברים ז, יב); היא באה כתוצאה מהעשייה, אך אינה התכלית שלמענה האדם עושה את המעשה.

אשר על כן, כאן הקב״ה – ולא אברהם – הוא המעלה את שאלת השכר. הקב״ה מתייחס למסירותו של אברהם כהקרבה; לכן הוא מבטיח לפצות אותו ולתת לו שכרו משלם. וכך אומר גם בועז לרות: ״וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה״ (רות ב, יב). שכן בועז מחשיב את הקרבתה הגדולה של רות – היא דבקה במשפחה דלה ואומללה כדי לחסות תחת כנפי השכינה.

היה דבר ה׳ אל אברם במחזה – החזון הוא מדרגה מיוחדת מן הנבואה, שהנביא חוזה בעין הלב את העתיד בציורים נשגבים ודמיונות, ולפעמים יהיה מחזה שוא, כמ״ש חזו לך שוא ותפל, לכן באר שהיה מחזה אלהית כי היה דבר ה׳ אליו, אל תירא אברם, מבואר שהיה מתירא מאיזה דבר, ונתנו בו חז״ל והמפרשים כמה טעמים, שהיה מתירא שהמלכים ישובו וילחמו אתו, או שירא פן עשה שלא כהוגן ששפך דמים, או שירא פן ינוכה לו מזכיותיו, נגד יראת ב״ו א״ל אנכי מגן לך, ונגד היראה שעשה בזה שלא כהוגן נגד המקום א״ל שכרך הרבה מאד, כי עוד יקבל בעבור זה שכר, כי כלה הקוצים מן הכרם וקדש שם ה׳, וכדומה, ולשון היה דבר ה׳ אליו יבא לפעמים כשישיב לו ה׳ תשובה אל איזה דבר, כי בא הדבור להשיב לו על הרהורי לבבו. והנה המפרשים נתקשו מאין ידע אברהם שמכוין על שכר גשמי בעוה״ז שע״כ אמר מה תתן לי, הלא י״ל שמכוין על שכר עוה״ב. ואין זה שאלה, כי לא יצדק לשון שכר ונתינה רק על גמול שאינו בטבע הפעולה בעצמה, לא על אושר ושלמות המסובב מן הפעולה בעצמה, לא על אושר ושלמות המסובב מן הפעולה בעצמה, כי לא יאמר האב אל בנו אם תלמד אתן לך שכרך שתתחכם, אחר שזה לא יתן לו בשכרו, שהוא מסובב מן הלמוד מעצמו, רק יאמר אם תלמד אעשירך עושר גדול וזה יקרא שכר, ואם כן שכר עולם הבא שהוא נצחיית הנפש והזדככה ושובה אל צרור החיים הוא מסובב מעצמו מן עבודת ה׳ ואינו שכר ולא יצדק בו נתינה, כי זאת יעשה האדם בעצמו בהתהלכו עם אלהים שבזה ישלים את עצמו, ובהכרח שמ״ש לו שכרך הרבה מאד כוון על שכר עוה״ז שזה אינו רצוף ומסובב מטוב המעשים רק הוא חסד ה׳ שישלם לו שכר עוה״ז נוסף על מה שהשלים את נפשו לחיי העוה״ב, וע״כ לא נזכר היעוד הרוחני בתורה כי זה אינו שכר רק מקושר עם השלמת נפשו בעיון ובמעשה.

THE WORD OF THE LORD CAME TO AVRAM IN A VISION (BA-MAHAZE). The word mahaze (or else hazon) describes the faculty of seeing visions — and it is different in kind from the prophetic faculty (described by the word nevuah). The former entails seeing the future with the inner eye (‘the eye of the heart’) by means of sublime pictures and images. These may, however, be nonsense at times; as we find: Your prophets have seen (‘hazu’) for you vain and foolish¹ visions. And for this reason the verse stresses that here it was a divine vision, that the word of the Lord had actually come to him.

FEAR NOT, AVRAM. Clearly, then, there was something which he did fear — and our Sages² and commentators have provided a number of reasons for this. He was afraid that the [four] kings would return to wage war against him; or that it was wrong of him to have spilled blood; or that his merit in the eyes of God would be diminished as a result of this victory³. To allay his fear of fellow man, God said to him, I am your shield; to put aside his fear of having done wrong before God, He said to him, your reward (‘sekhar-kha’) is very great: he yet stands to be rewarded for eliminating the thorns from the vineyard and sanctifying the name of the Lord. Indeed, we find that sometimes the phrase, ‘the word of the Lord came to him’, appears when God is answering some perplexity — in this case, the trepidations of his heart.

{How did he assume that ‘your reward is very great’ did not apply to reward in the world to come?}

Now, Avraham knew that the promised divine reward How did he assume that the promised divine reward (sekhar) referred to tangible reward in this world — as revealed by his immediate reply, What can You give me, seeing that I am childless. The commentators have wondered how he knew this, since it can also allude to reward in the world-to-come. But there is really no difficulty here. The words sekhar and ‘giving’ (nethinah) are used correctly only when describing payment that is not a natural consequence of the deed being rewarded; in other words, it cannot refer to the happiness and state of completeness that attends the deed itself. For instance, a father will not say to his son, “If you will study, I shall give you the reward (sekhar) of becoming wise.” His becoming wise is not some reward that the father bestows; it is a consequence of the study itself. Rather, the father would say, “If you study, I shall give you great riches” — and that would be called a reward (sekhar).

This being so, the use of sekhar and ‘giving’ could not be properly used with reference to reward that is of the world-to-come. Such ‘reward’ pertains to immortality of the soul, its refinement and return to the rock of life⁴ — and is a natural consequence of serving God. It is not a boon that comes from outside of the human being; he attains it on his own, perfecting himself by walking in God’s ways⁵. When, therefore, God said to Avraham, your reward (‘sekhar-kha’) is very great, He alluded to rewards of this world, which are not continuous, intrinsically or causally, with the associated good deeds⁶, but represent an act purely of divine benevolence (hesed). It is payment in the here-and-now that a human being receives in addition to what he has achieved by perfecting his soul towards life in the world-to-come.

This also explains why in the Torah we find no reference to ruhani destinies — what awaits man beyond the realm of space and time⁷ — for it is not a matter connected with reward but with man perfecting himself through contemplation and action.

1. Lam. 2:14.

2. Gen. R. 44:4, 7.

3. Our Sages declared that the wicked are repaid in this world so as to keep them away from the world-to-come.

4. I.e., to God. See Malbim—1, pp. 190-1.

5. Cf. “mizvoth were given only to refine the creatures,” Gen. R. 44:1.

6. If this were otherwise, the righteous would never suffer and the men of evil would never prosper.

7. See Introduction to Malbim!, by Reb Chaim Zimmerman.

אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד: פירש רש״י שירא מן העונש שהרג כמה נפשות, על זה אמר הקב״ה ״אנכי מגן לך״, ודאג עוד פן קיבל את שכרו בשביל הנס על זה אמר ״שכרך הרבה מאד״. ובאמת תרי אמוראי אינהו, ר׳ לוי ורבנן, חד אמר שירא מן העונש או ממלכי אומות העולם¹, וחד אמר שירא מקבלת שכר². והנה למ״ד שירא מן העונש, מפרש המקרא כמשמעו – ״אל תירא אנכי מגן לך״, והסיום ״שכרך הרבה מאד״ לא קאי להא ד״אל תירא״, ומילתא בפני עצמו הוא, ולא משום שירא מזה אלא הבטחה בעלמא³. אבל למ״ד דירא מקבלת שכר וא״כ קאי ״אל תירא״ על ״שכרך הרבה מאד״, וא״כ האיך מפרש ״אנכי מגן לך״. משום הכי איתא במדרש ׳כל מה שאני עושה, בחנם אני עושך עמך, ושכרך משלם הרבה מאד׳, ומפרש ״מגן״ לשון תרגום ׳בחנם׳⁴, ואינו אלא בתורת דרש וכוונה שניה⁵. אבל לפי הפשט קשה להבין⁶. ועל כן פירש רש״י שתי הכוונות יחד⁷, ללמד דגם למ״ד ד״אל תירא״ קאי על ״שכרך הרבה מאד״, קאי גם על ״אנכי מגן לך״. אבל⁸ הרי במדרש מבואר דחולקין.

והנראה, דבאמת יש להבין אמאי לא הוקטן שכרו, כמו שאמר יעקב ״קטנתי וגו׳⁠ ⁠⁠״⁹, אע״ג שהיה לו ללמוד מאברהם שלא הוקטן שכרו. ונראה, משום דמשונה הצלת אברהם מהמלכים מהצלת יעקב מלבן, כי המלכים עוד לא הגיעו לאברהם¹⁰ והיה אברהם מבחוץ עדיין, רק שהיה עלול שיגיעו לאברהם, וא״כ אין זה אלא אברוחי ארי דלאו מילתא הוא, וממילא אין לנכות השכר שמגיע בשביל זה משא״כ ביעקב אבינו שכבר הגיע לבן אליו ובידו להרע לו, והקב״ה הצילו. ודעת התוספות במסכת ב״ק (נח,א)¹¹ דדוקא באופן שהארי מרחוק¹² ולא כשהוא בקרוב ומוכן להזיק.

וא״כ מתפרש המקרא יפה¹³, ״אל תירא״ מקבלת שכר¹⁴, ״אנכי מגן לך״ ואיני מניח שתגיע אליך החרב¹⁵, וא״כ¹⁶ ״שכרך הרבה מאד״. והיינו דמפרש¹⁷ בתורת כוונה שניה¹⁸ ׳כל מה שאני עושה על מגן אני עושה׳. אמנם הטעם בזה שלא בא בחשבון¹⁹, הוא משום ש״אנכי מגן לך״ מרחוק שלא תגיע החרב, משום הכי לאו מילתא היא. (ומשום²⁰ דרש״י לא סבירא ליה כמו שכתבו התוספות כמבואר שם²¹, משום הכי נתקשה לו פירוש ״אנכי מגן לך״, משום הכי הביא שתי הכוונות יחד²², ואולי באמת מחלוקת אמוראי הוא במדרש).

[הרחב דבר: והנה עדיין לא נתברר עיקר טעמו של דבר, מפני מה נשתנה סדר הגנה על אברהם מההגנה שעל יעקב. ונראה, דזה הגיע מראש צורים שנשתנה זכות של אברהם אבינו שמה שהלך לפניו הוא כח התורה, מזכות שהלך לפני יעקב אבינו שהוא כח הגמילות חסדים ואהבת השלום, כמו שביארנו לעיל (יב,יז). וגדול כח מגן תורה מאד נעלה להציל ממרחק.

ועל זה המקרא ״אנכי מגן לך״ ראו בני קרח²³ ברוח הקודש אשר לעתיד לבא בהיות ה׳ מלך על כל הארץ וישב על כסא קדשו לשפוט²⁴, אז ״נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, כי לאלהים מגיני ארץ מאד נעלה״ (תהילים מז,י). וכבר נדרש על זה ריש חגיגה (ג,א) למאי כתיב ביחוד ״אלהי אברהם״ ולא יצחק ויעקב²⁵.

והנראה, אשר על זה בא יסוד האגדה ריש מסכת ע״ז (ב,ב) דלעתיד לבא יאספו לאומים לדין וכל אחד יגיד זכות מה שעשו הרבה כדי שיתעסקו ישראל בתורה. וזה פלא, מאין יצא מקור זה הדרוש. ותו, וכי עלה על הדעת שעשו כל פעולתם רק בשביל שיתעסקו ישראל בתורה.

אבל לדברינו למדו מדכתיב ״נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם״, הנדיבים והחסידים שבהם שישבו ישראל בצילם, ומפעולתם בארצותם הגיעה באמת טובה לישראל שיגיעו לעסוק בתורה, והיינו ״עם אלהי אברהם״²⁶, ויהיו גם נדיבי עמים אלה זוכים בהם. ואע״ג שגם המה מתחילה לא כוונו לזה, ורק פעולתם הגיעה ממרחק שיתעסקו ישראל בתורה, מכל מקום יש בזה כדי להגן עליהם ״כי לאלהים מגני ארץ מאד נעלה״ אשר אפילו מרחוק הוא למגן, כמו כן הפעולה לזה אפילו היא מרחוק יש בה כדי להגן. ומזה באה האגדה כי גם אומות העולם יתפארו בזה. אבל לא נתקבלו כי אם ״נדיבי עמים״ אשר לא הפרו את ישראל מלעסוק בתורה, והיתה עוד פעולתם להועיל ולעזר²⁷.]

1. ב״ר מד,ד: רבי לוי אמר תרתי, לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר, תאמר אותן אוכלוסין שהרגתי שהיה בהם צדיק אחד וירא שמים אחד... כך אמר הקב״ה לאברהם, אותן אוכלוסין שהרגת קוצים כסוחים היו. ר׳ לוי אמר אוחרי, לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר, תאמר אותן המלכים שהרגתי שבניהם מכנסין אוכלוסים ובאים ועושים עמי מלחמה, א״ל הקב״ה ״אל תירא אנכי מגן לך״ – מה המגן הזה אפילו כל חרבות באות עליה היא עומדת כנגדן, כך את אפילו כל עכו״ם מתכנסין עליך נלחם אני כנגדן.

2. ב״ר שם: ורבנן אמרי חדא, לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר, ירדתי לכבשן האש ונצלתי, ירדתי למלחמת המלכים ונצלתי, תאמר שנתקבלתי שכרי בעוה״ז ואין לי כלום לעתיד לבוא. אמר הקב״ה ״אל תירא אנכי מגן לך״ וכל מה שעשיתי עמך בעוה״ז חנם עשיתי עמך, אבל שכרך מתוקן לעתיד לבוא – ״שכרך הרבה מאד״.

3. ואכן בדברי המדרש בשתי הדעות של ר׳ לוי אין התייחסות ל״שכרך הרבה מאד״.

4. אונקלוס מתרגם את המלה ״חנם״ בתורה – ״מגן״, כגון להלן כט,טו ״ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם״.

5. כי בפסוקנו ״מגן״ מלשון הגנה ואיננה מלה בארמית שהיא תרגום של ״חנם״.

6. את שני מרכיבי הפסוק בין לר׳ לוי ובין לרבנן.

7. וכן פירש הרא״ם על רש״י, וז״ל: שרש״י ז״ל להיותו רודף אחר פשוטו של מקרא, כמו שכתב בפרשת בראשית, וראה שהמדרש שדרשו רבנן אינו מתיישב אחר פשוטו של מקרא על ״אנכי מגן לך״, והמדרש שדרש בו רבי לוי אע״פ שמתיישב יותר, אינו מתיישב על ״שכרך הרבה מאד״ הבא אחריו...

8. שואל רבינו.

9. להלן לב,יא ״קטנתי מכל החסדים ומכל האמת״, ופירש רש״י שם: נתמעטו זכויותי ע״י החסדים והאמת שעשית עמי...

10. כשנלחמו עם חמשת מלכי סדום.

11. ד״ה א״נ מבריח ארי מנכסי חבירו.

12. ההגדרה היא ׳אברוחי ארי, דלאו מילתא הוא׳.

13. כל דברי רש״י אליבא דרבנן בב״ר.

14. על חשבון שכרך בעוה״ב. ומדוע לא יירא אברהם שינוכה שכרו לעוה״ב...

15. זו הסיבה שלא תירא שינוכה שכרך הואיל ומה שעשיתי עבורך זה רק ״מגן לך״ – רק גרמתי שלא יגיעו אליך.

16. ולכן התוצאה של הדבר ומסקנתו הוא ״שכרך הרבה מאד״.

17. שפירשו רבנן בב״ר, הובא לעיל.

18. כפי שפירש רבינו לעיל, עיין הערות 4,5.

19. על חשבון שכרו בעוה״ב.

20. עתה, יסביר רבינו מדוע לדעתו רש״י לא פירש בכיוון זה של רבינו.

21. ד״ה א״נ מבריח ארי מנכסי חבירו.

22. כפי שביאר רבינו לעיל.

23. ״למנצח לבני קרח מזמור״ שהוא תחילת המזמור שבסופו מובא הפסוק ״נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם״.

24. שם במזמור ״מלך אלהים על גוים, אלהים ישב על כסא קדשו״.

25. ז״ל הגמרא: ״עם אלהי אברהם״ – ״אלהי אברהם״ ולא אלהי יצחק ויעקב, אלא ״אלהי אברהם״ שהיה תחילה לגרים.

26. כלומר, ׳נדיבי העמים׳ מוגדרים ״עם אלהי אברהם״ הואיל וע״י פעולותם הגיעה טובה לישראל שיוכלו לעסוק בתורה, ואברהם מסמל את כח התורה.

27. ע״פ רבינו אמנם כלל העמים לא יקבלו שכר, אך מיוחדים שבהם ״נדיבי עמים״ אכן יקבלו שכר.

אחר הדברים האלה – בפסוק זה כתיב במחזה ולא הגיד לנו שאברהם הקיץ ממחזהו, אם כן מה שכתוב ויוצא אותו החוצה וגו׳, ויקח לו את כל אלה ויבתר וגו׳ במחזה היה ולא בהקיץ. ואל תשיבני והלא כתוב אח״כ ותרדמה נפלה על אברם לפי שמחזה לחוד ותרדמה לחוד, ומעתה אין לתמוה על פסוק במה אדע כי אירשנה, והאל שם בפיו שאלה זו לגלות כי גר יהיה זרעך, וישראל בראותם כי נתאמת עליהם השעבוד הנגזר כמה שנים מקודם, יבטחו שתתאמת גם כן הבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ולא יפול לבם לומר עזבנו אלהינו נתערב נא במצרים ובמנהגיהם.

ולפי זה נחזור לפירוש רש״י והקדמונים על פסוק ויחשבה לו צדקה, שהאל חשבה לאברהם לצדקה שהאמין אף על פי שהאמנתו היתה במחזה ולא בהקיץ.

ועוד יש לומר שהבין אברהם שהבטחת ירושת הארץ לא עליו ולא על בניו ובני בניו מתי מספר נאמרה, רק על צאצאי צאצאיו אחר כמה דורות, ושאל איך ידעו שהגיעה השעה לקחת הארץ מיד הכנעני, וקרוב לזה במשתדל, אבל פירוש ראשון נ״ל עיקר.

אחר הדברים האלה – במלים אלה פותחת תקופה חדשה, כי אכן, כריתת הברית שבה נקבע אברם באופן חגיגי להיות אב לאומה שעתידה לרשת את ארץ הקודש, הרי היא קובעת תקופה חדשה הן בחייו שלו הן בחיי האנושות כולה. ומאורע כזה הקובע תקופה חדשה, מן הדין שתיאורו יובדל מן הקודם לו גם מבחינה חיצונית, על ידי מלות פתיחה מתאימות.

היה דבר⁠־ה׳... במחזה – הודעת דבר ה׳ לאדם במחזה מהווה סוג חדש של נבואה. בסיני, בשעת מתן תורה, לא ראו כל דמות — ״ותמונה אינכם ראים״ וגו׳,⁠¹ אבל שמעו קול ה׳ תוך כדי תופעות נפלאות. בדומה לכך חזה אברם במחזה, שבו נאמרו לו הדברים הבאים, אלא שאין הכתוב מוסר לנו פרטים על מחזה זה.

אל⁠־תירא אברם – מכאן שירא היה — האם לא יבואו עליו המלכים בצבא רב כדי לנקום חרפת מפלתם?⁠² האם ישוב ה׳ לעשות לו נס כמו שעשה לו זה עתה? האם לא איולת היתה זו מצדו להיכנס לריב לא לו ולסכן את חייו השלווים בגלל בן⁠־אחיו, שבו פגעה יד הגורל כפי שהיה מגיע לו על פי מעשיו? כשהרהורים נוגים מעין אלה מטרידים את שלוותו, מופיע הדר ה׳, והוא שומע את הדברים: ״אל תירא, אברם, אנכי מגן לך״, כלומר אגן עליך גם בעתיד.

שכרך וגו׳ – ולא רק הגנה מבטיחו ה׳, כי אם גם שכר רב בעבור לכתו בדרך ה׳ עד כה. במשפט זה יש משום קשר אל המאורע הקודם וגם משום פתיחה לדו⁠־שיח הבא.

שכרך – יש שרואים במלה ״שכרך״ נשוא שני לנושא — ״אנכי״, לאמור: אני שכר רב לך. אולם דברי אברם בשני הפסוקים הבאים אינם מתיישבים עם ביאור זה.

1. דברים ד׳:י״ב.

2. ר׳ דעת ר׳ לוי, בראשית רבה מ״ד:ה׳ (המ׳).

אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ במחזה כו׳ – כי הכנעני הלך אז לכבוש הארץ ובאותו עת הבטיח השי״ת להנחיל הארץ לאברהם ולהכרית הכנעני הלא יפלא מאוד דבר כזה אמנם אחרי הראהו כי סדום אשר כלה ונכרתה מאת [מחמת] השי״ת עליהם על שהמה רעים וחטאים ובכ״ז כל זמן שלא הגיע הזמן נעשה להם נסים ונפלאות שנפלטו מהחרב ויצאו מהטיט ולקחו שללם והתחילו לישב בשלוה. א״כ לא יפלא בעיניך על הכנעני והאמורי.

אל תירא אברם – יתכן כי אנשי סדום היו רעים וחטאים ואם היו גולים מארצם הטובה כאשר היה המנהג למנצחים הקדמונים להעביר את העם מארצם הלא סר חטאתם כי נצרפו בכור העוני ואין ארי נוהם מתוך קופה של תבן כו׳ אבל עכשיו ראה כי לא התעוררו מעצמם לפעולות הרחמים כאשר ריחם עליהם אברהם, רק הוסיפו עושק ואכזריות חמה, לכן ירא לנפשו כי הצלתו אותם היתה סיבה כי ישארו ברעתם וזדון לבם לכן אמר אל תירא אברם ודו״ק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון