Bereshit 14 – בראשית יד‏ – Mikraot Gedolot

[א] ¹ויהי, כל מקום שנ׳ ויהי אינו אלא לשון צער, ויהי בימי אמרפל, עשו מלחמה. (מגילה י:)

[ב] ²ויהי בימי אמרפל כו׳, משל לאוהבו של מלך שנכנס למדינה בשבילו היה המלך נזקק במדינה, באו ברברים ונזדווגו לו אמרו ווי שאין המלך נזקק למדינה כמו שהיה, כך אברהם אוהבו של הקב״ה היה וכתיב (בראשית י״ב:ג׳) בו ונברכו בך ובשבילו היה הקב״ה נזקק לכל העולם כולו, באו כשדיים ונזדווגו לו אמרו ווי שאין הקב״ה נזקק בעולם כמות שהיה כו׳, התחילו צווחין ווי ווי ויהי בימי אמרפל מלך. (ויק״ר יא, ז)

[ג] ³ויהי בימי אמרפל, רב ושמואל, חד אמר נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש, וחד אמר אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד, שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו. (עירובין נג.)

[ד] ⁴ויהי בימי אמרפל, ג׳ שמות נקראו לו כוש ונמרוד ואמרפל, כוש שהיה כושי ודאי, נמרוד שהעמיד מרד בעולם, אמרפל שהיתה אמירתו אפילה, דאמרי ואפלי בעלמא, דאמרי ואפלי באברהם שאמר שירד לכבשן האש, ואריוך מלך אלסר א״ר יוסי ממלחייא תמן תנינן איסרין לשם אלסר, כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים, א״ר לוי אתר הוא תמן מצטווח ברומי ונטלו אדם אחד והמליכו אותו עליהם א״ר יוחנן ותדעל הוא שמו. (בראשית רבה מ״ב)

[ה] ⁵ד״א ויהי בימי אמרפל מלך שנער זו בבל, ואריוך מלך אלסר זה יון, וכדרלעומר מלך עילם זה מדי, ותדעל מלך גוים זו מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם, אר״א בר אבינא אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח, תדע שכן שהרי בימי אברהם ע״י שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם. (בראשית רבה מ״ב)

[ו] ⁶ויהי בימי אמרפל ר׳ יהושע בשם ר׳ לוי פתח חרב פתחו רשעים (תהלים ל״ז:י״ד) מעשה בר״א בן הורקנוס כו׳ והיה דורש זה הפסוק חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם, זה אמרפל וחבריו, להפיל עני ואביון, זה לוט, לטבוח ישרי דרך, זה אברהם, חרבם תבא בלבם ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם (בראשית י״ד:ט״ו). (בראשית רבה מ״ב)

[ז] ⁷ויהי בימי אמרפל וגו׳, ד״א חרבם תבא בלבם (תהלים ל״ז:י״ד), אלו ד׳ מלכים אמרפל וחביריו שעד עכשיו לא היתה מלחמה בעולם ובאו ופתחו בחרב שנא׳ ויהי בימי אמרפל, התחילו לעשות מלחמה אמר להם הקב״ה רשעים, אתם פתחתם בחרב, תבא החרב בלבם של אותם האנשים שנא׳ חרבם תבא בלבם, מיד עמד עליהם אברהם והרגן שנא׳ ויחלק עליהם לילה (בראשית י״ד:ט״ו) (תנחומא ישן לך א״ז)

[ח] ⁸ד״א ויהי בימי אמרפל, זש״ה בך צרינו ננגח (תהלים מ״ד:ו׳) בך בתורתך, א״ר יצחק בך בגימטריא ב׳ שנים כ׳ עשרים הרי עשרים ושנים, בעשרים ושתים אותיות שבתורה, בשמך נבוס קמינו, אמר אברהם לפני הקב״ה, רבש״ע אילולי ששיתפתה כבודך עמי ועזרתני מה אדם אחד יכול לעשות כנגד תשעה מלכים וחיילותיהן, אלא על ידי שעזרתני נפלו בידי, מה כתיב ויחלק עליהם לילה כו׳, לכן נאמר ויהי בימי אמרפל וגו׳. (תנחומא ישן לך אי״א)

[ט] ⁹ויהי בימי אמרפל, ילמדנו רבינו הכותב כל נכסיו לעבדו במתנה מה הוא שיצא לחירות, כך שנו רבותינו הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות, ואם שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות כו׳, לפי שהקב״ה משמר ממונן של רשעים לצדיקים כך אמר הקב״ה הריני משים תחרות בין המלכים וכדי שיבוא אברהם ויטול ממונן, מנין ממה שקרא בענין ויהי בימי אמרפל. (תנחומא לך א״ח)

[י] ¹⁰ויהי בימי אמרפל, ילמדנו רבינו גר שנתגייר ערב הפסח, כיצד אוכל את פסחו, כך שנו רבותינו בית שמאי אומרים טובל ואוכל פסחו לערב, ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, אמר ריש לקיש חביב הוא הגר שנתגיר מישראל בעמידתן על הר סיני, למה לפי שאילולי שראו קולות וברקים וההרים רועשים וקול שופרות לא היו מקבלים את התורה וזה שלא ראה אחד מהם בא והשלים עצמו להקב״ה וקיבל עליו מלכות שמים יש לך חביב מזה וגו׳, אמר הקב״ה כך אני מחבב את הגר, ואברהם אב הגרים ובאו הרשעים הללו והזדווגו לי ווי להם שסופו ליפול לפניו מנין ממה שקראו בענין ויהי בימי אמרפל. (תנחומא ישן לך א״ו)

[יא] ¹¹כדרלעמר, אלא מעתה את כדר לעמר דפסק להו ספרא בתרי, ה״נ דתרתי שמות נינהו, אמרי התם בשתי תיבות פסיק להו בשני שיטין לא פסיק להו, כו׳. (חולין סה.)

[יב] ¹²אלסר שאמר לאל סר ממנו. (מדרש אור האפלה)

[יג] ¹³כדרלעמר זה בנו של שם בן נח שנא׳ (בראשית י׳:כ״ב) בני שם עילם. (מדרש אור האפלה)

1. ראה בתורה שלמה לעיל פ״א מאמר תיג. ומ״ש בבאור פ״ו מאמר א. פי״א מאמר יז. וצרף לכאן.

2. ב״ר פמ״ב א״ג, פתי׳ רות רבה, אסת״ר פ״א, תנחומא שמיני פ״ט, ולעיל מאמר א. ובתנחומא שם ויהי׳ בימי אמרפל מה צער היה שם עשה מלחמה, ועי׳ לקמן מאמר ז, י.

3. לקמן מאמר ד. וראה לעיל בתורה שלמה פ״י מאמר יז, כג. ושם במאמר כא. שעשה מלחמות בארץ. ולקמן מאמר ז. התחילו לעשות מלחמה. ובמרש״א כאן שמזה הוכיחו שאמרפל הוא נמרוד.

4. לעיל מאמר ג. ובתרגום יונתן כאן ותנחומא לך ס״ו ומי היה, זה נמרוד ולמה נקרא שמו אמרפל שאמר לאברהם פול לתוך כבשן, ועי׳ פס״ר פל״ג. אמירתו אפלה, בפי׳ ב״ר שגוזר גזירות רעות דאמר ואפלי בעלמא, ששיחק בבריות דאפלי באברהם שחק בו שהשליכו לתוך כבשן האש שאין אפלי אלא שחוק כדאמרינן חד הי׳ מפלי בבני ירושלם. - ובערוך ער׳ איספריון מורו בלשון יון חושך, אמרפל לשון חושך אמר אפילה כמו חושך ואופל ע״כ. ובלק״ט ולמה נקרא אמרפל שהמריד והאפיל העולם. ובמדרש אגדה ד״א שהיה לו אמירה אפלה. איסרין לשם אלסר, בפי׳ ב״ר מטבע שאנו קוראין איסרין לשון אלסר, אנו קוראין אותה לפי שהוא שתיקן מטבע זו, אמנם בב״ר מכ״י מביא מהרבה כת״י דגרסי אלסרין ובפי׳ מנח״י שם מפרש תיבת אלסרין הוא מין פירות הנקראין ״אלסרין״ מובא בתוספתא מע״ר ספ״ג ועוד. והפי׳ להגיר׳ מניין תנינן אלסרין, למה נקראו אלסרין ודריש לשם אלסר שנקראו כן על שם ארץ אלסר. וכל מבין רואה הדוחק שיש בשני הפירושים אלו, ובכרם חמד ח״ט צד מג. כ׳ לפרש דהמכוון הוא דבא לאשמעינן דבכל מקום דתנינן איסר סתם הוא איסר של סוריא ולא איסר האיטלקי המוזכר בכ״מ בחז״ל כי נ״מ גדולה יש ביניהם, ולי נראה דטעות קל נפל כאן והגירסא העיקרית היא כמו שהביא שם מכתב יד רומי ״אלסרין אומרין״ (והוסיף שם ע״ז לשון שאלה שאינו מובן הפירוש) והכוונה פשוטה כמו דמבואר לפנינו מאמר יב. מכתב יד מדרש אור האפלה אלסר שאומר לאל סר ממנו. ונראה ברור דלפני בעל המחבר זה היה כן הגיר׳ בב״ר לאחר שדורש לגנאי שם אמרפל ולקמן מאמר טו. השמות ברע ברשע וכו׳, כן דורש כאן לגנאי שם אלסר והפי׳ אלסרין נקראין כן מפני שהיו כופרים במקום ואמרו אל סר. ובקצת גרסאות אולי היה כתוב אומרין לשם אל סר, כמו במדרש הנ״ל ומתיבת אומרין נעשה בשגגת המעתיקים איסרין. והביאו לדחוק בהפירושים הנ״ל. ובמקום שאיתא לפנינו תמן תנינן בכת״י גורס מניין תנינן וי״ג ״מנין הוא״ ומוטב להגיה תחלת הלשון ובלבד שעיקר המאמר מובן היטב שדורש כאן את השם לגנאי כמו שאר השמות. ולפירושים הנ״ל זה הוא לשבח, ועי׳ בתיב״ע כאן דדורש כל השמות לגנאי ולקמן מאמר יג. ובמתכ״נ לקמן מאמר ה. אלסר זה אנטיוכוס פי׳ מלך אלסר נוטרקין אלסר שאסר אל עליון על ישראל שכל א׳ יכתוב על קרן שורו שאין לו חלק באלהי ישראל ועפ״ז י״ל דאפי׳ להגי׳ איסרין הפי׳ שאסרו את השם והיינו אלסר.
וראיתי להעיר כאן בענין שם אריוך המוזכר בש״ס בכ״מ דשמואל נקרא כן ״אריוך״ ופירש״י בחולין עו: על שם אריוך מלך אלסר. וכ״כ התוס׳ בשבת נג. והוסיפו ונקטינן טפי משאר מלכים לפי שמובלע בו לשון ארי. ורש״י בשבת נג. שמואל קרי אריוך על שם שהיה בקי בדינין ושופט כמלך השופט על הארץ לשון ריכא מלך ב״ב ד. וכ״כ בפי׳ התוס׳ להר״י הזקן בקדושין לט. ורבעה״ת כאן כ׳ אריוך מלך אלסר מכאן רמז למה שאמרו רז״ל הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי אריוך הוא שמואל ונקרא אריוך על שם שהלכה כמותו בדינין כו׳ וה״פ אריוך מלך אלא סר כלומר אלא מאיסור דהלכ׳ כרב, ובגהש״ס הביא כן בשם מצאתי כתוב. ויש להעיר מ״ש המנחת שי בפסוק זה אריוך בספר ישן כתובי יד מצאתי ל׳ הזה פליגי ביה, קדמאה אריוך, תניינא ואריוך, ואית דמהפכי קדמאה ואריוך תניינא אריוך ע״כ. ואנו לא שמענו ולא ראינו בזה מחלוקת כי בכל הספרים קדמא אריוך תניינא ואריוך ע״כ. ויש להעיר כי בתרגום הפשיטא איתא קדמאה ״ואריוך״. אתר הוא, מפרש דגוים שם מקום, עי׳ בתרגומים כאן וברש״י בפי׳ ב״ר ובמנח״י ציין לב״ר פע״ו ושם איתא מאמר ר״ל ומובא שם גרסאות שונות בענין זה ושם יבואר, ובס׳ דרשת אבן שועיב כ׳ ותדעל מלך גוים זה רומי שמלך על עמים רבים שונים כתים ואדומיים ויתר עמים, ובריקאנטי (פסוק ט) כ׳ ״רמז״ למלך רומי. ובמדרש אגדה שלא במקומו בפ׳ לך סוף פט״ו איתא ותדעל מלך גוים עיר אחת היתה בארץ ישראל ושמה גוים, שנאמר מלך גוים אחד. ע״כ. וכוונתו ליהושע יב, יג. מלך גוים אחד. עיי״ש במפרשים (ועי׳ לקמן כא, ה. מב״ר דאברהם עשה משתה לכל אותם המלכים) ומזה ראיה ג״כ כמ״ש בספר אות אמת דתיבת רומי מיותר וכדמוכח גם מרש״י, דבקרא זה מפורש דמקום זה היה בארץ ישראל. וכל שאר הפירושים במאמר זה דחוקים הם.

5. לקמן מאמר לח. כשם שפתח בארבע מלכיות כך אינו חותם אלא בד׳ מלכיות. ובלק״ט כאן מביא ביחד שתי הדרשות כשם שבתחלת העולם התחילו ד׳ מלכיות כך בחותמו של עולם ד׳ מלכיות כו׳. ויהי בימי אמרפל מלך שנער זו בבל ואריוך מלך אלסר זו יון, כדרלעומר מלך עולם זה מדי, ותדעל מלך גוים, זו מלכות אדום הרשעה כו׳, וברבינו בחיי כ׳ ובמדרש ארבעה מלכים אלו כנגד ארבעה מלכיות שעתידין להשתעבד בישראל כו׳ אלסר זו מלכות מדי (כי אלסר הוא עיר במדי או בפרס). מלך עילם זה יון כו׳, מלך גוים, זו מלכות ארם שהומלך על עמים רבים שונים אשר מנוהו עליהן לראש ולקצין והוא מלך רומי שהיא עיר מקובצת מעמים רבים כתים ויתר גוים כו׳, ועי׳ ברמב״ן, ובס׳ צדה לדרך מאמר ה. כלל ג. ובד״ו ובן במת״כ גרסו מלך אלסר זה אנטיוכס. מכתבת טירוניה, בערוך פי׳ ענין מס, ובמנח״י מפרש הכוונה שלוקחת אנשי צבא מכל אוה״ע.

6. בב״ר מבואר באריכות הספור מר״א בן הורקנוס שברח מבית אביו לר״י בן זכאי ללמוד תורה ואביו לא ידע מזה. ועלה לריב״ז לנדותו מנכסיו, ומצאו יושב ודורש הדרש הנ״ל, וספור זה מובא באדר״נ נו״א פ״ו, נו״ב פי״ג, תנ״י לך פ״י, פרדר״א פ״א פ״ב. ובתורתן של ראשונים ח״א למהרח״ה מביא ז׳ נוסחאות בספור זה גם הדרש הנ״ל.

7. תנחומא לך א״ז, ועי׳ לעיל אות ג. בבאור.

8. תנחומא לך א״ט. תשעה מלכים, כ״ה במדרש תהלים מזמור יח. הצילו מכבשן האש ומן תשעה מלכים. ובמדרש תהלים הו״ב אות כ״ה איתא ומן ״תשועת״ המלכים, והוא ט״ס וצ״ל תשעה כמו שלפנינו ובהגהות לא הרגיש בזה. ועי׳ בתנחומא שם. דרק ארבעה מלכים נזדווגו לו. ובפי׳ ענ״י העיר בזה ומפרש דאפשר אחר שכבשו הארבעה את חמשה אז היו החמשה ג״כ מוכרחים ללחום עם אברהם. ובאגד״ב פט״ז איתא שרדף אחר ט״ו מלכים. ועי׳ לקמן מאמר כו. שרדף אחר ששה עשר מלכים. וכ״ה בתנחומא עקב לקמן כד, א.

9. בתנחומא מבואר באריכות הספור באחד שהלך למדינת הים והיה לו בן יושב עוסק בתורה בארץ ישראל כיון שהגיע זמן מותו כתב כל נכסיו במתנה לעבדו וכתב לבנו שיבחר לו חפץ אחד מכל נכסיו והלך לארץ ישראל וספר לבנו כל המעשה והבין הבן כוונת אביו ובחר לו את העבד ועי״ז קנה גם כל הנכסים שהעבד שקנה נכסים, העבד והנכסים של רבו, וזה הוא הקשר של המאמר להפסוק שלפנינו. ועי׳ מענין זה בפאה פ״ג מ״ח ושם נסמן.

10. תנחומא א״י, ועי׳ משנה פסחים פ״ח מ״ח, ועדיות פ״ה מ״ב.

11. במנחת שי כ׳ על דברי הגמ׳ וכן נמצא במקצת ספרים. וכן ראיתי בשם תיקון ר״ת תרי תיבות בחד שיטה, אמנם בספרים כת״י מדויקים הוא מלה אחת ומסורת עלה מלה חדא כתיב וכ״כ הרמ״ה והמאירי וכו׳ ודכוותייהו נקטינן דבוודאי דקו ואשכחי הכי בכולהו ספרי עתיקי כו׳ ובכל אתר דהמסרה פליגי על הגמ׳ בתר מסרה אזלינן כדאשכחן בכמה דוכתי. ע״כ. ובתרגום השמרוני היא ג״כ בשתי תיבות.

12. ראה מ״ש לעיל בבאור מאמר ד. מה שנ״ל דלפני המחבר הזה היה כן בב״ר. וצרף לכאן.

13. בתרגום יוב״ע כאן דורש גם שם כדרלעומר לגנאי ״דהוה קישור מתהפך בעומרין״ ואינו מובן הכוונה ובפי׳ ליונתן דצ״ל כישור פי׳ כדור, בעומרין לשון עבדות מלשון והתעמר והפי׳ המלך מתהפך במשמשיו שיושב בתוכם והם סביב לו ומתהפך לכל צד שירצה. וז״ד, וביוב״ע מכת״י איתא דהוה ״קציר״ מהפיך כעומרין. ואולי הכוונה דהוה קטן, ומהפיך כעומרין. מלשון הפסוק איש תהפוכות (משלי טז, כח.) ומתרגם גברא מהפכנא. וצ״ע.

וַהֲוָה בְּיוֹמֵי אַמְרָפֶל מַלְכָּא דְּבָבֶל אַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְּאֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מַלְכָּא דְּעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְּעַמְמֵי.

This happened in the days of Amraphel, king of Babylon, Aryoch, king of Elasar, Kedorlaomer, king of Ailam, and Tidal, king of peoples.

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם

וַהֲוָה בְּיוֹמֵי אַמְרָפֶל מַלְכָּא דְּבָבֶל אַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְּאֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מַלְכָּא דְּעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְּעַמְמֵי (ח״נ: דְּעַמְמִין)

א. תרגם ״מלך שִׁנְעָר״ – ״מַלְכָּא דְּבָבֶל״ כשם שהיה מקובל בזמנו וכמבואר לעיל ״וימצאו בקעה בארץ שנער״ (בראשית יא ב) ״בְּאַרְעָא דְּבָבֶל״, עיין שם.

ב. בהרבה כתבי-יד שבמהדורת שפרבר השם כְּדָרְלָעֹמֶר מופיע כדר-לעמר, כשתי תיבות.

גּוֹיִם – עמים או שם אומה?

ג. מצינו במדרש: ״גּוֹיִם אמר ר׳ לוי: אתר הוא״ (ב״ר מא ד) כלומר גּוֹיִם הוא שם מקום דוגמת ״מֶלֶךְ גּוֹיִם לְגִלְגָּל אֶחָד״ (יהושע יב כג), ״וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם״ (שופטים ד ב). נמצא, שבדומה לכדרלעומר שמלך על מדינת עילם, תִדְעָל מלך על מדינה ושמה גּוֹיִם. אבל אונקלוס שתרגם ״מלך גּוֹיִם״ – ״מַלְכָּא דְּעַמְמֵי״ מפרש ״גּוֹיִם״ עמים שונים וכן בשאר התרגומים.⁠¹ והוסיף יא״ר, שמכיוון שהוא סוף פסוק יש לתרגם ״מַלְכָּא דְּעַמְמִין״ כבמקצת נוסחים. אבל ״באורי אונקלוס״ חולק: מכיוון ש״מַלְכָּא דְּעַמְמִין״ משמעו עמים רבים, ת״א ״מַלְכָּא דְּעַמְמֵי״ לרמוז שלא מלך על עמים רבים אלא שנקבצו שם אנשים שונים משאר גויים, וכרש״י.⁠² ו״מרפא לשון״ כתב, שכך מנהג הלשון. ודוגמתו: ״וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים״ (במדבר כ יא) ״וּנְפַקוּ מַיָּא סַגִּיאֵי״ [ולא: סַגִּיאִין].

1. המיוחס ליונתן: ״ותדעל רמאה כתעלא מלכא דעממיא משתמעין ליה״ (ותדעל הרמאי כשועל, מלך שעמים נשמעים אליו). ת״נ: ״מלכא דאומיא״.

2. אמנם רש״י פירש כמדרש: ״מלך גוים – מקום יש ששמו גוים, על שם שנתקבצו שמה מכמה אומות ומקומות והמליכו איש עליהם ושמו תדעל״. אבל ראב״ע הביא את שתי הדעות: ״מלך גוים – שם מדינה כמו עילם... או: מלך גוים ולא הזכירם״. וראה ״נתינה לגר״ ו״אהבת יהונתן״.

והווה ביומי אמרפל מלכה דשנער^א אריוך מלכא דאלסר^ב כדר לעמר מלכא דעילם ותדעל מלכ⁠((א))[ה]⁠ון דאומיא.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דשנער״) גם נוסח חילופי: ״דבבל״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאלסר״) גם נוסח חילופי: ״דפונטוס״.

והוה ביומי אמרפל הוא נמרוד דאמר למירמי אברם לנורא הוא מלכא דפונטוס אריוך דהוה אריך בגינבריא מלכא דתליסר כדרלעמר דהוה קציר מתהפיך כעומרין מלכא דעילם ותדעל רמאה כתעלא מלכא דעממיא משתמעין ליה.

And it was in the days of Amraphel, – he is Nimrod, who commanded Abram to be cast into the furnace; he was then king of Pontos; Ariok, (so called) because he was (arik) tall among the giants, king of Thalasar, Kedarlaomer, (so called) because^a he had bound himself (or gone over) among the bondmen of the king of Elam, and Thidal, crafty as a fox, king of the peoples subjected to him,⁠^b –

a. Keshar, "to bind,⁠" changed to kedar, with the name Elam or Olam; – a dubious etymology.

b. The gloss on each name is derived from the root.

פרשה מב

[א] וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַח: חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וגו׳ חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וגו׳ (תהלים ל״ז:י״ד-ט״ו), מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקְנוֹס שֶׁהָיוּ אֶחָיו חוֹרְשִׁים בַּמִּישׁוֹר וְהוּא חוֹרֵשׁ בָּהָר וְנָפְלָה פָּרָתוֹ וְנִשְׁבָּרָה, אָמַר לְטוֹבָתִי נִשְׁבְּרָה פָּרָתִי, בָּרַח וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְהָיָה אוֹכֵל קוֹזְזוֹת אֲדָמָה, עַד שֶׁעָשָׂה פִּיו רֵיחַ רַע, הָלְכוּ וְאָמְרוּ לְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי רֵיחַ פִּיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָשֶׁה לוֹ, אָמַר לוֹ כְּשֵׁם שֶׁהִבְאִישׁ רֵיחַ פִּיךָ עַל הַתּוֹרָה, כָּךְ יִהְיֶה רֵיחַ תַּלְמוּדְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. לְאַחַר יָמִים עָלָה אָבִיו לְנַדּוֹתוֹ מִנְּכָסָיו, וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּגְדוֹלֵי מְדִינָתוֹ יוֹשְׁבִים לְפָנָיו, בֶּן צִיצִית הַכֶּסֶת וְנַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוֹעַ, וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ הַפָּסוּק הַזֶּה, חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וגו׳, זֶה אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו. לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן, זֶה לוֹט. לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ, זֶה אַבְרָהָם. חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם, וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם (בראשית י״ד:ט״ו). אָמַר לוֹ אָבִיו בְּנִי לֹא עָלִיתִי לְכָאן אֶלָּא לְנַדּוֹתְךָ מִנְּכָסַי, עַכְשָׁו הֲרֵי כָּל נְכָסַי נְתוּנִים לְךָ מַתָּנָה. אָמַר הֲרֵי הֵם עָלַי חֵרֶם וְאֵינִי אֶלָּא שָׁוֶה בָּם כְּאֶחָי.

דָּבָר אַחֵר: חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ, זֶה אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו.

[ב] וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל – רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת פָּתַח: וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ (קהלת ה׳:ט״ו), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, כְּמָה דַאֲתָא בַּחֲלִיטִין כֵּן הוּא אָזֵיל בַּחֲלִיטִין.

אָמַר רַבִּי אָבוֹן כְּשֵׁם שֶׁפָּתַח בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, כָּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֱלָסָר (בראשית י״ד:ט׳), כָּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, מַלְכוּת בָּבֶל, וּמַלְכוּת מָדַי, וּמַלְכוּת יָוָן, וּמַלְכוּת אֱדוֹם. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ פָּתַח: וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת ה׳ וְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה (מיכה ד׳:י״ב), לָמָּה: כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים (בראשית י״ד:ג׳), כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִפְּלוּ בְּיַד אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל וגו׳.

[ג] דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל – רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא רַבָּה, וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, זֶה הַמִּדְרָשׁ עָלָה בְּיָדֵינוּ מֵהַגּוֹלָה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי בִּימֵי, צָרָה. וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל, וּמַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, עָשׂוּ מִלְחָמָה.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וַחֲמִשָּׁה הֵן, מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהָיָה שָׁרוּי בַּמְּדִינָה וּבִשְׁבִילוֹ נִזְקַק הַמֶּלֶךְ לַמְּדִינָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ בַּרְבָּרִים לִזָּקֵק לוֹ, אָמְרוּ אוֹי לָנוּ שֶׁאֵין הַמֶּלֶךְ נִזְקַּק לַמְּדִינָה כְּמוֹ שֶׁהוּא לָמוּד אִם נַהֲרֹג אֶת אוֹהֲבוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּשֻׁבוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵּשׁ (בראשית י״ד:ז׳), אָמַר רַבִּי אַחָא לֹא בָּאוּ לְהִזְדַּוֵּג אֶלָּא לְתוֹךְ גַלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַיִן שֶׁעָשְׂתָה מִדַּת הַדִּין בָּעוֹלָם הֵם מְבַקְּשִׁים לְסַמּוֹתָהּ. הִוא קָדֵשׁ, אָמַר רַב אַחָא הוּא כְּתִיב, הוּא שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ בַּרְבָּרִים לְהִזְדַּוֵּג לוֹ, הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִים וַוי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. וַיְהִי בִּימֵי אָחָז (ישעיהו ז׳:א׳), מַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם: אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר (ישעיהו ט׳:י״א), מָשָׁל לְבֶן שָׂרִים שֶׁנִּזְדַּוֵּוג לוֹ פַּדְגּוֹגוֹ לַהֲמִיתוֹ, אָמַר אִם אֲנִי הוֹרְגוֹ עַכְשָׁיו אֶתְחַיֵּב מִיתָה לַשַּׂר, אֶלָּא הֲרֵינִי מוֹשֵׁךְ מְנִיקְתּוֹ מִמֶּנּוּ וּמֵעַצְמוֹ הוּא מֵת. כָּךְ אָמַר אָחָז אִם אֵין גְּדָיִים אֵין תְּיָשִׁים, אִם אֵין תְּיָשִׁים אֵין צֹאן, אִם אֵין צֹאן אֵין רוֹעֶה, אִם אֵין רוֹעֶה אֵין עוֹלָם. כָּךְ הָיָה סָבוּר בְּדַעְתּוֹ לוֹמַר אִם אֵין קְטַנִּים אֵין תַּלְמִידִים, אִם אֵין תַּלְמִידִים אֵין חֲכָמִים, אִם אֵין חֲכָמִים אֵין זְקֵנִים, אִם אֵין זְקֵנִים אֵין נְבִיאִים, אִם אֵין נְבִיאִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי (ישעיהו ח׳:ט״ז). רַבִּי חוֹנְיָא בַּר אֶלְעָזָר אָמַר לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אָחָז, שֶׁאָחַז בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא, אָמַר יְשַׁעְיָה: וְחִכִּיתִי לַה׳ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב (ישעיהו ח׳:י״ז), אֵין לְךָ שָׁעָה קָשָׁה כְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁכָּתַב בָּהּ: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בָּעֵת הַהִיא (דברים ל״א:י״ח), וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה קִוִּיתִי לוֹ, שֶׁאָמַר: כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ (דברים ל״א:כ״א), וּמַה הוֹעִיל לוֹ: הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה׳ לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים (ישעיהו ח׳:י״ח), וְכִי יְלָדָיו הָיוּ וַהֲלוֹא תַּלְמִידָיו הָיוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ חֲבִיבִים עָלָיו כְּבָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁאָחַז בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הִתְחִילוּ צוֹוְחִים וַוי, וַיְהִי בִּימֵי אָחָז. וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים (ירמיהו א׳:ג׳), וּמַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם: רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ (ירמיהו ד׳:כ״ג), מָשָׁל לְשַׂר שֶׁשָּׁלַח פְּרַסְטַגְמָא שֶׁלּוֹ בַּמְּדִינָה, מֶה עָשׂוּ לָהּ בְּנֵי הַמְדִינָה, נָטְלוּ אוֹתָהּ וְקָרְעוּ אוֹתָהּ וְשָׂרְפוּ אוֹתָהּ בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה (ירמיהו ל״ו:כ״ג), תְּלַת אַרְבַּע פְּסוּקֵי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ (איכה א׳:ה׳), קְרָעָה בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְּׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ עַד תֹּם כָּל הַמְגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הֶאָח (ירמיהו ל״ו:כ״ג), כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַכֹּל כֵּן הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִים וַוי, וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים. וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (רות א׳:א׳), וּמַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ (רות א׳:א׳), לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה חַיֶּבֶת לִיפָס לַשַּׂר, שָׁלַח הַשַּׂר גַּבָּאי טִימְיוֹן לִגְבוֹתָהּ, מֶה עָשׂוּ לוֹ בְּנֵי הַמְדִינָה, נָטְלוּ אוֹתוֹ וְהִכּוּ אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ אוֹי לָנוּ כְּשֶׁיַּרְגִּישׁ הַשַּׂר בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ, מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עָשִׂינוּ לוֹ, כָּךְ בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, הָיָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְהָיָה הַדַּיָּן מְבַקֵּשׁ לְהַעֲבִיר עָלָיו מִדַּת הַדִּין וְהָיָה הוּא בָּא וּמַלְקֶה אֶת הַדַּיָּן, אָמַר מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לִי עָשִׂיתִי לוֹ, אָמְרוּ אוֹי לוֹ לַדּוֹר שֶׁשָּׁפְטוּ אֶת שׁוֹפְטֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (אסתר א׳:א׳), וּמַה צָּרָה הָיְתָה שָׁם: לְהַשְּׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד (אסתר ג׳:י״ג), מָשָׁל לְשַׂר שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם אֶחָד וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ שְׁלשָׁה שׂוֹנְאִים, הָרִאשׁוֹן מַתְחִיל מְקַטֵּף בָּעוֹלֵלוֹת, וְהַשֵּׁנִי מְזַנֵּב בָּאֶשְׁכּוֹלוֹת, וְהַשְּׁלִישִׁי מְעַקֵּר בַּגְּפָנִים. כָּךְ פַּרְעֹה: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ (שמות א׳:כ״ב), נְבוּכַדְנֶּצַר: הַחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף (מלכים ב כ״ד:ט״ז). רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר הֶחָרָשׁ אֶלֶף וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף. רַבָּנָן אָמְרִין כֻּלָּם אֶלֶף. הָמָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר הַגֶּפֶן כֻּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים וגו׳, וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ הַכֹּל כֵּן הִתְחִילוּ צוֹוְחִים וַוי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, מְשַׁמֵּשׁ צָרָה וְשִׂמְחָה, אִם צָרָה אֵין צָרָה כַּיּוֹצֵא בָהּ, וְאִם שִׂמְחָה אֵין שִׂמְחָה כַּיּוֹצֵא בָהּ. אֲתָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וַעֲבַד פַּלְגָא בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, מְשַׁמֵּשׁ צָרָה. וְהָיָה, שִׂמְחָה. מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי אוֹר (בראשית א׳:ג׳), עוֹד הִיא אֵינָה שִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁלֹא זָכָה הָעוֹלָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתָהּ הָאוֹרָה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אוֹתָהּ הָאוֹרָה שֶׁנִּבְרֵאת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הָיָה אָדָם מַבִּיט בָּהּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כֵּיוָן שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל וּבְדוֹר הַפְלָגָה, גְּנָזָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (משלי ד׳:י״ח), מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר (בראשית א׳:ה׳), אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן עֲתִידִין לִבְלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שָׁמַיִם כְּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה (ישעיהו נ״א:ו׳). אֲתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי, יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי, יוֹם חֲמִישִׁי, יוֹם שִׁשִּׁי, אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָה שְׁלֵמָה שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צְרִיכִים עֲשִׂיָּה, כְּגוֹן: הַחַרְדָּל, צָרִיךְ לִמְתּוֹק. הַחִטִּים, צְרִיכִים לְהִטָּחֵן. הַתּוּרְמוּסִין, צְרִיכִים לִמָּתֵק. מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי ה׳ אֶת יוֹסֵף (בראשית ל״ט:ב׳), אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁנִּזְדַּוְגָה לוֹ אוֹתָהּ הַדֹּב. מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה (ויקרא ט׳:א׳), אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה שֶׁמֵּתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּ. מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן (במדבר ז׳:א׳), אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁנִּגְנְזָה בְּבִנְיַן הַבַּיִת. מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי ה׳ אֶת יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ו׳:כ״ז), אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה, שֶׁהִצְרִיךְ לִקְרֹעַ בְּגָדָיו. מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה׳ הֵנִיחַ לוֹ וגו׳ (שמואל ב ז׳:א׳), אָמַר לָהֶם עוֹד אֵינָהּ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה שֶׁבָּא נָתָן וְאָמַר לוֹ: רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת לִשְׁמִי (מלכים א ח׳:י״ט), אָמְרִין לֵיהּ אֲמָרָן דִּידָן, אֱמֹר דִּידָךְ, אָמַר לָהֶם וְהָכְתִיב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים וגו׳ (זכריה י״ד:ח׳). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וגו׳ (ישעיהו ז׳:כ״א). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה׳ וגו׳ (ישעיהו י״א:י״א). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס (יואל ד׳:י״ח). וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וגו׳ (ישעיהו כ״ז:י״ג). מְתִיבִין לֵיהּ וְהָכְתִיב: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלָיִם (ירמיהו ל״ח:כ״ח), אָמַר לָהֶם עוֹד הִיא שִׂמְחָה שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל אוֹפָּכִי עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אוֹפָּכִי גְּדוֹלָה נָטְלוּ יִשְׂרָאֵל עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף עוֹד לְהַגְלוֹתֵךְ (איכה ד׳:כ״ב).

[ד] וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל – שָׁלשׁ שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ: כּוּשׁ, וְנִמְרוֹד, וְאַמְרָפֶל. כּוּשׁ, שֶׁהָיָה כּוּשִׁי וַדַאי. נִמְרוֹד, שֶׁהֶעֱמִיד מֶרֶד בָּעוֹלָם. אַמְרָפֶל, שֶׁהָיְתָה אֲמִירָתוֹ אֲפֵלָה, דְּאַמְרֵי וְאַפְלֵי בְּעָלְמָא, דְּאַמְרֵי וְאַפְלֵי בְּאַבְרָהָם, שֶׁאָמַר שֶׁיֵּרֵד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָסָר, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מִמַּלְחַיָא, תַּמָּן תְּנִינַן אִיסָרִין לְשֵׁם אֶלָסָר. כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, אָמַר רַבִּי לֵוִי אֲתַר הוּא תַּמָּן מִצְטַוַּח בְּרוֹמִי, וְנָטְלוּ אָדָם אֶחָד וְהִמְלִיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְתִדְעָל הֲוָה שְׁמוֹ.

דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר – זוֹ בָּבֶל. וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָסָר, זֶה אַנְטִיוֹכוּס. כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, זֶה מָדַי. וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, זוֹ מַלְכוּת אֱדוֹם, שֶׁהִיא מַכְתֶּבֶת טִירוֹנְיָא מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָא אִם רָאִיתָ מַלְכֻיּוֹת מִתְגָּרוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ צַפֵּה לְרַגְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, תֵּדַע שֶׁכֵּן שֶׁהֲרֵי בִּימֵי אַבְרָהָם עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּרוּ הַמַּלְכֻיּוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ בָּאָה הַגְּאֻלָּה לְאַבְרָהָם.

[ו] וַיְהִי בִימֵי אַמְרָפֶל – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר עֶרֶב פֶּסַח, כֵּיצַד אוֹכֵל פִּסְחוֹ? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: טוֹבֵל וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה, כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר. אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: חָבִיב הַגֵּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן אוֹתָן אֻכְלוֹסִין שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינָי. לָמָּה? שֶׁכָּל אוֹתָן אֻכְלוֹסִין אִלּוּלֵי שֶׁרָאוּ הַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וּבְרָקִים וְהֶהָרִים רוֹעֲשִׁים וְקוֹל שׁוֹפָרוֹת, לֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם מַלְכוּת שָׁמַיִם. וְזֶה לֹא רָאָה אַחַד מִכֻּלָּם וּבָא וּמַשְׁלִים עַצְמוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקִבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, יֵשׁ חָבִיב מִזֶּה. מַעֲשֶׂה בְּאוּנְקְלוּס הַגֵּר שֶׁשָּׁאַל לְזָקֵן אֶחָד, מֶה חָבִיב הַגֵּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל חִבָּתוֹ כָּתַב בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה (דברים י׳:י״ח). אָמַר לוֹ: יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא תָבַע מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ (בראשית כ״ח:כ׳). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, חָבִיב הַגֵּר שֶׁהִכְתִּיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבוֹדוֹ עַל יְדֵי הַנָּבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ (ירמיהו י״ד:ח׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מְחַבֵּב אֶת הַגֵּרִים, וְהָרְשָׁעִים הַלָּלוּ בָּאִים לְהִזְדַּוֵּג לְאַבְרָהָם אֲבִי הַגֵּרִים. אוֹי לָהֶם שֶׁסּוֹפָם לִפֹּל לְפָנָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. וּמִי הָיָה זֶה? נִמְרוֹד. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַמְרָפֶל? עַל שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם, פּוֹל לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ.

[ז] וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל – כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַנְחוּמָא בַּר אַבָּא, חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ, חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְׁתּוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה (תהלים ל״ז:י״ד-ט״ו). חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים, זֶה קַיִן שֶׁפָּתַח בַּהֲרִיגַת הֶבֶל אָחִיו קֹדֶם שֶׁנֶּהֱרַג אָדָם בָּעוֹלָם. חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם, זֶה לֶמֶךְ שֶׁהֲרָגוֹ. דָּבָר אַחֵר, חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים, זֶה חָנוּן בֶּן נָחָשׁ. כֵּיצַד? כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָבִיו, וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד עֲבָדָיו וְגוֹ׳ (שמואל ב י׳:ב׳), וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם (שמואל ב י׳:ד׳). מִיָּד שָׁלַח חָנוּן לַאֲרַם נַהֲרַיִם וַיִּשְׂכֹּר מֵהֶם שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם אֶלֶף רֶכֶב, חוּץ מִן רִבֵּי רְבָבוֹת אֻכְלוּסִין שֶׁהָיוּ לוֹ וּבָאוּ וְחָנוּ כֻלָּם בְּמָקוֹם אֶחָד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָׁע, בַּחֶרֶב פָּתַחְתָּ, חַרְבְּךָ תָּבֹא בְּלִבָּךְ. עָמְדוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי וְהָרְגוּ כֻלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה בַּאֲרָם וַיָּנוּסוּ מִפָּנָיו (שמואל ב י׳:י״ג). דָּבָר אַחֵר, חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים, אֵלּוּ אַרְבָּעָה מְלָכִים אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו, שֶׁעֲדַיִן לֹא הָיְתָה מִלְחָמָה בָעוֹלָם בָּאוּ אֵלּוּ וּפָתְחוּ בַּחֶרֶב וְעָשׂוּ מִלְחָמָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם פְּתַחְתֶּם בַּחֶרֶב לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן, חַרְבָּם תָּבֹא בְלִבָּם. עָמַד אַבְרָהָם וַהֲרָגָם.

[ח] וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ בְּמַתָּנָה, מַהוּ שֶׁיֵּצֵא לְחֵרוּת? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא לְחֵרוּת. וְאִם שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא לְחֵרוּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא בַר חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר כָּל נְכָסַי נְתוּנִין לִפְלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵחֵפֶץ אֶחָד שֶׁבָּהֶן. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהָיָה לוֹ בֵּן אֶחָד יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מִיתָתוֹ, כָּתַב כָּל נְכָסָיו שֶׁנָּתַן בְּמַתָּנָה לְעַבְדּוֹ, וְכָתַב לִבְנוֹ שֶׁיְּהֵא בּוֹרֵר לוֹ חֵפֶץ אֶחָד מִכָּל נְכָסָיו שֶׁנָּתַן בְּמַתָּנָה לְעַבְדּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמֵּת, כָּנַס הָעֶבֶד אֶת כָּל הַמָּמוֹן וְנָטַל אוֹתוֹ עִם כְּתַב הַמַּתָּנָה וּבָא לוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ: מֵת אָבִיךָ וְכָתַב לִי דַּיְתִיקִי מִכָּל נְכָסָיו, בִּלְבַד שֶׁתִּבְרֹר לְךָ חֵפֶץ אֶחָד מִן הַכֹּל. מֶה עָשָׂה הַבֵּן? הָלַךְ אֵצֶל רַבּוֹ וְסִפֵּר לוֹ הַמַּעֲשֶׂה. אָמַר לוֹ רַבּוֹ: אָבִיךָ חָכָם גָּדוֹל הָיָה וּבָקִי בְּדִינִין, אָמַר: אִם אַנִּיחַ כָּל נְכָסַי בְּיַד עַבְדִּי, הֲרֵי הוּא גוֹנֵב אוֹתָן וּמַפְסִידָן, אֶלָּא אֲנִי כוֹתְבָן לוֹ בְּמַתָּנָה, כְּדֵי שֶׁיִּזָּהֵר בָּהֶן, וְיִהְיֶה בְּנִי בּוֹרֵר לְעַצְמוֹ חֵפֶץ אֶחָד מִן הַכֹּל. וְעַכְשָׁו לִכְשֶׁתֵּלֵךְ עִמּוֹ לְבֵית דִּין וְיוֹצִיא אוֹתוֹ דַיְתִיקִי, אֱמוֹר לִפְנֵי בֵית דִּין: רַבּוֹתַי, כָּךְ צִוָּה אָבִי שֶׁאֲנִי בּוֹרֵר לְעַצְמִי חֵפֶץ אֶחָד מִכֹּל, אֵינִי חָפֵץ בָּעוֹלָם אֶלָּא עֶבֶד זֶה, וְתִקְנֶה אֶת הַנְּכָסִים וְאֶת הָעֶבֶד. עָשָׂה כָּךְ. מָסְרוּ בֵּית דִּין בְּיָדוֹ אֶת הַנְּכָסִים וְאֶת הָעֶבֶד, שֶׁעֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים, הָעֶבֶד וְהַנְּכָסִים שֶׁל רַבּוֹ. וּשְׁלֹמֹה אָמַר (קהלת ב׳:כ״ו), כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת, זֶה הָאָב. וְלַחוֹטֵא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנֹס, זֶה הָעֶבֶד. לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, זֶה הַבֵּן, לְפִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁמֵּר מָמוֹנָן שֶׁל רְשָׁעִים לַצַּדִּיקִים. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵינִי מֵשִׂים תַּחֲרוּת בֵּין הַמְּלָכִים, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבְרָהָם וְיִטּוֹל מָמוֹנָן. מִנַּיִן? מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בְּעִנְיַן וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל.

[ט] וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּךָ צָרֵנוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ (תהלים מ״ד:ו׳). אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ב׳ שְׁנַיִם, כ׳ עֶשְׂרִים, אֵלּוּ כ״ב אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהֶם נִתְּנָה הַתּוֹרָה. אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלּוּלֵי שֶׁשִּׁתַּפְתָּ כְּבוֹדְךָ עִמִּי וַעֲזַרְתָּנִי, מָה אָדָם אֶחָד כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה מְלָכִים וְחֵילוֹתֵיהֶם? אֶלָּא אַתָּה נוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנִי בְּשִׁמְךָ תָּרוּם קַרְנִי. מִנַּיִן? שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, הַלַּיְלָה נֶחֱלַק מֵאֵלָיו. רַבִּי בִנְיָמִין אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, הוּא חִלְּקוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: אַתָּה עָשִׂיתָ הֶרֶג בְּשׂוֹנְאַי מֵחֲצִי הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, חַיֶּיךָ, אֲנִי אֶעֱשֶׂה הֶרֶג בְּשׂוֹנְאֵי בָנֶיךָ מֵחֲצִי הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וּבְמִדָּה זוֹ אֲנִי פוֹרֵעַ לָהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַי״י הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה (שמות י״ב:כ״ט). לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, סִימָן נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ אֵרַע לְבָנָיו. כֵּיצַד? בָּחַר בְּאַבְרָהָם מִכָּל בֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה הוּא י״י הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם (נחמיה ט׳:ז׳). וּבָחַר בְּבָנָיו מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי״י אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר י״י לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים י״ד:ב׳). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר לֶךְ לְךָ, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִיזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג׳:י״ז). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַאֲבָרְכֶךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ. וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: יְבָרֶכְךָ י״י. לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל (דברים ד׳:ח׳). אַבְרָהָם כְּתִיב בּוֹ: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל ל״ג:כ״ד). וְיִשְׂרָאֵל: וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ (דברי הימים א י״ז:כ״א). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וּלְבָנָיו כֵּיוָן שֶׁשָּׁבוּ לְמִצְרַיִם, וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ (בראשית מ״ג:א׳). אַבְרָהָם עַל יְדֵי הָרָעָב יָרַד לְמִצְרָיִם, וְאַף בָּנָיו עַל יְדֵי הָרָעָב יָרְדוּ לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם (בראשית מ״ב:ג׳). אַבְרָהָם כְּשֶׁיָּרַד נִזְדַּוְּגוּ לוֹ הַמִּצְרִים, וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד (בראשית י״ב:י״ד). אַף לְבָנָיו, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א׳:י׳). אַבְרָהָם נִזְדַּוְּגוּ לוֹ אַרְבָּעָה מְלָכִים, אַף לְיִשְׂראֵל עֲתִידִין כָּל הַמְּלָכִים לְהִתְרַגֵּשׁ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק (תהלים ב׳:א׳). וְאוֹמֵר: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל י״י וְעַל מְשִׁיחוֹ (תהלים ב׳:ב׳). מָה אַבְרָהָם יָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִלְחַם בְּשׂוֹנְאָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הֵעִיר מִמִזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּם כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ (ישעיהו מ״א:ב׳), אַף כָּךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָצָא י״י וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב (זכריה י״ד:ג׳).

[Siman 6] And it came to pass in the days of Amraphel (Gen. 14:1). May it please our master to teach us when a proselyte who has been converted on the eve of the Passover is permitted to partake of the paschal lamb. Thus did our masters instruct us: The School of Shammai maintained: Let him undergo ritual immersion and then he may partake of the paschal lamb offering in the evening. The School of Hillel taught: One who is circumcised is like one who leaves a burial site.⁠¹

R. Simeon the son of Lakish declared: A proselyte is more precious in the sight of the Holy One, blessed be He, than those who stood at the foot of Sinai. Why is this so? If those who stood at the foot of Mount Sinai had not experienced the thunder, the flames, the lightning, the quaking of the mountain, and the sound of the shofarot, they would not have accepted the yoke of the Kingdom of Heaven upon themselves, whereas the proselyte, who witnessed none of these things, makes himself acceptable to the Holy One, blessed be He, and receives upon himself the yoke of the Kingdom of Heaven. Is there anyone more precious than this?!

It is related that the convert Onkelos² asked one of the elders: How can the proselyte be so precious to the Holy One, blessed be He if, in return for his devotion, it is written merely: And He loveth a stranger in giving him food and raiment (Deut. 10:18)? He replied: Even our patriarch Jacob sought no more than that from the Holy One, blessed be He: If God will but give me food to eat and raiment to wear (Gen. 28:20). Our sages stated: The proselyte is so dearly beloved that the Holy One, blessed be He, emphasized his importance through the words of the prophet, as it is said: Why shouldst thou be as a stranger in the land? (Jer. 14:8). The Holy One, blessed be He, declared: I love the proselyte, and these wicked men are conspiring to attack Abraham, the father of all proselytes. Woe unto them, for they are doomed to succumb before him, as it is written in Scripture: And it came to pass in the days of Amraphel. Why was he called Amraphel? Because he ordered Abraham: “Fall into the fiery furnace.”³

[Siman 7] And it came to pass in the days of Amraphel (Gen. 14:1). R. Tanhuma the son of Abba opened the discussion with the verse The wicked began with the sword, and have bent their bow; to cast down the poor and the needy, to slay such as are upright in the way; their sword shall enter into their own heart, and their bows shall be broken (Ps. 37:14–15). The wicked began with the sword alludes to Cain, who slew his brother Abel before any other man was slain. Their sword shall enter into their own heart refers to the fact that Lamech later killed Cain. Another comment on The wicked began with the sword: This refers to Hanun the son of Nahash. Why? After the death of his father, David sent messages by the hand of his servants to comfort him (II Sam. 10:2), but Hanun seized David’s servants, shaved off half their beards and cut off their garments in the middle, even to their buttocks, and sent them away (ibid., v. 4). Hanun then dispatched emissaries to Aram-naharaim to hire thirty-two thousand charioteers in addition to the tens of thousands of troops he had in his army.⁠⁴ They all assembled and encamped in one place. The Holy One, blessed be He, said to him: Wicked one, you began with the sword, hence the sword will penetrate your heart. Therefore, Joab and Abishai destroyed them all, as it is said: So Joab and the people that were with him drew nigh unto the battle to meet the Arameans; and they fled before them (ibid., v. 13).

Another explanation of The wicked began with the sword. This refers to the four kings, Amraphel and his companions. Though war had not previously been waged in the world, they introduced the use of the sword and waged war. Therefore, the Holy One, blessed be He, said to them: Wicked ones, because you have introduced the use of the sword to subdue the poor and the needy, their swords shall enter into their own hearts (Ps. 37:15). Hence, Abraham arose and smote them.

[Siman 8] And it came to pass in the days of Amraphel (Gen. 14:1). May it please our master to teach us whether a slave obtains his freedom if his owner assigns all his property to him as a gift.⁠⁵ Thus did our masters instruct us: If a man assigns all his property to his slave he becomes a free man, but if a portion of his property is withheld from him, the slave does not become free. R. Simeon said: He will become a free man unless his master says: “I give all my property to this slave with this one exception.”

It happened once that a certain man traveled to a distant island while his son remained in the land of Israel to study Torah. Prior to his death, this man willed all his property to his slave, with the exception that his son was to have the privilege of selecting one item from among his possessions for himself. Following his death, the slave gathered together all of the man’s possessions and brought them and the will to the land of Israel. He said to the son: “Your father is dead, and he has bequeathed to me all his possessions with the exception of any single thing you desire to select from among them.” What did the son do? He went to his teacher and related to him what had transpired. The teacher said to him: “Your father was indeed a man of profound wisdom, thoroughly informed in the law. He said to himself: ‘If I should simply entrust my property to the care of my slave, he will abscond with it and squander it; therefore, I will bequeath it to him as a gift so that he will guard it carefully, but to my son I will leave the privilege of selecting one thing for himself.’ When you go with him to court, let him bring the will with him, and then say to the court: ‘My masters, my father bequeathed to me the right to select the one thing I desire most from all his property, and the only thing I truly desire is this slave.’ Then you will obtain both the possessions and the slave.” He did as he was instructed, and the court gave him the property and the slave. For the law states that if a slave acquires property, both the property and the slave belong to the master. Solomon declared: For to the man who is good in His sight He giveth wisdom and knowledge (Eccles. 2:26), this was the father: but to the sinner He giveth the task to gather and to heap up (ibid.), this was the slave; that he may leave to him that is good in the sight of God, (ibid.) applies to the son.

Similarly, the Holy One, blessed be He, guards the wealth of the wicked for the sake of the righteous. Thus he declared: I will cause the kings to quarrel among themselves so that Abraham may attack them and seize their wealth. Whence do we know this to be so? We know this to be so from the contents of the chapter beginning with the words And it came to pass in the days of Amraphel.

[Siman 9] And it came to pass in the days of Amraphel (Gen. 14:1). Scripture says elsewhere in reference to this verse: Through Thee do we push down our adversaries, through Thy name do we tread them under that rise up against us (Ps. 44:6). R. Isaac said: In the word bekha (“through Thee”) the letter bet equals two and the khaf twenty, corresponding to the twenty-two letters of the alphabet with which the Torah was given. Abraham cried out: Master of the Universe, if Your glory does not accompany me and assist me in this struggle, what can one man do against nine kings and their forces?⁠⁶

He giveth power to the faint (Isa. 40:29); to some by means of a chariot and to others with horses (Ps. 20:8), but I lift up my horn through Your name. How do we know that He did so? It is so written: And he divided himself against them, he and his servants by night, and he smote them, and pursued them unto Hobah, which is on the left of Damascus (Gen. 14:15). Our sages maintained: The night divided itself of its own accord, while R. Benjamin held: The Holy One, blessed be He, who knows its hours and its moments, computed the night to the thickness of a single strand of a hair and divided it.⁠⁷ The Holy One, blessed be He, said to Abraham: You slaughtered My enemies from the middle of the night until morning, so be assured I will bring death to the enemies of your descendants from the middle of the night until the morning. I shall exact retribution from them at that time, as it is written: And it came to pass at midnight that the Lord smote all the firstborn in the land of Egypt (Exod. 12:29). Hence Scripture says: And it came to pass in the days of Amraphel.

R. Joshua of Sikhnin was of the opinion that the Holy One, blessed be He, gave Abraham a sign that whatever happened to him would likewise happen to his descendants. He chose Abraham from among all those in his father’s house, as it is said: Thou art the Lord God who didst choose Abraham, and brought him forth out of Ur of the Chaldees, and gavest him the name of Abraham (Neh. 9:7). And He selected Abraham’s sons to be His chosen ones among the seventy nations, as is said: For thou art a Holy people unto the Lord thy God, and the Lord hath chosen thee to be His own treasured nation out of all the peoples that are upon the face of the earth (Deut. 14:2). He said to Abraham: Get thee, and to Abraham’s sons, He said: I will bring you up out of the affliction of Egypt unto the land of the Canaanite, and the Hittite, and the Emorite, etc. (ibid. 3:17). He promised Abraham: And I will bless thee, and make thy name great; and be thou a blessing (Gen. 12:2), and He told his sons: The Lord bless thee, and keep thee (Num. 6:24). To Abraham He said: I will make thee a great nation (Gen. 12:2), and to his descendants He said: And what great nation is there (Deut. 4:8). Concerning Abraham it is written: Abraham was one (Ezek. 33:24), and of Israel it is said: And who is like thy people Israel, a nation one in the earth (I Chron. 17:21). In reference to Abraham it is said: and hunger was in the land (Gen. 12:10), and about his descendants it is said: When they returned to Egypt, hunger was already in the land (ibid. 43:1). Abraham descended to Egypt because of famine, and his sons, also, descended because of famine, as is said: And Joseph’s ten brethren went down to buy corn from Egypt (ibid. 42:3). When Abraham descended the Egyptians approached him, and the Egyptians beheld the woman that she was very fair (ibid. 12:14), and concerning his descendants, the Egyptians declared: Come, let us deal wisely with them lest they multiply, and it come to pass, that when there befalleth us any war, they also join themselves unto our enemies, and fight against us, and get them up out of the land (Exod. 1:10).

The four kings attacked Abraham, and in the future all the kings will war against Israel, as it is said: Why are the nations in an uproar, and why do the peoples mutter in vain? (Ps. 2:1), and it says elsewhere; The kings of the earth stand up, and the rulers take counsel together against the Lord, and against His anointed (ibid., v. 2). Just as in the case of Abraham, the Holy One, blessed be He, waged war against those who hated him, as it is said: Who hath raised up one from the east, at whose steps victory attendeth? He giveth nations before him, and maketh him rule over kings; his sword maketh them as the dust, his bow as the driven stubble (Isa. 41:2), so too the Holy One, blessed be He, will wage war in the future in behalf of his descendants, as is said: Then shall the Lord go forth and fight against those nations, as when he fighteth in the day of battle (Zech. 14:3).

1. He must wash his hands, like one who returns from the cemetery, and then he may eat. Pesahim 92a, Buber Tanhuma 5.

2. Onkelos the proselyte translated the Bible into Aramaic.

3. Amraphel is identified with Nimrod in many sources.

4. II Sam. 10:16.

5. Gittin 8b.

6. Abraham obtained the strength to achieve victory by calling upon God.

7. To indicate the moment for attack.

[ו] ויהי בימי אמרפל (בראשית י״ד:א׳). ילמדנו רבינו גר שנתגייר ערב הפסח, כיצד אוכל את פסחו, כך שנו רבותינו, בית שמאי אומרים טובל ואוכל פסחו לערב, ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. אמר ריש לקיש חביב הוא הגר שנתגייר, מישראל בעמידתן על הר סיני, למה לפי שאילולי שראו קולות וברקים וההרים רועשים וקול שופרות, לא היו מקבלים את התורה, וזה שלא ראה אחד מהם, בא והשלים עצמו להקב״ה, וקיבל עליו מלכות שמים, יש לך חביב מזה. מעשה באונקלוס הגר ששאל לזקן אחד ואמר לו מה חיבב הקב״ה את הגר, שאמר (ואהב את הגר) [ואהב גר] לתת לו לחם ושמלה (דברים י׳:י״ח), הרי הכל לחם ושמלה, א״ל והלא יעקב אבינו לא בקש אלא זה, שנאמר ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש (בראשית כ״ח:כ׳). רבותינו אמרו חביב הוא הגר, שהכתיב הקב״ה על עצמו, למה תהיה כגר בארץ (ירמיהו י״ד:ח׳) אמר הקב״ה כך אני מחבב את הגר, ואברהם אב הגרים, ובאו הרשעים הללו להזדווג לו, ווי להם שסופן ליפול לפניו, מנין ממה שקראו בענין ויהי בימי אמרפל.

[ז] [ויהי בימי אמרפל]. כך פתח ר׳ תנחומא בר אבא, הרב פתחו רשעים וגו׳, חרבם תבא בלבם (תהלים ל״ז:י״ד-ט״ו), מהו חרב פתחו רשעים, זהו קין שעד עכשיו לא היה הורג בעולם, ובא קין ופתח בהריגה, שנאמר ויקם קין [אל הבל אחיו ויהרגהו] (בראשית ד׳:ח׳), א״ל הקב״ה רשע בחרב פתחת בעולם, חרב פתחו רשעים, זה קין, להפיל עני ואביון, זה הבל, אמר ליה הקב״ה אתה פתחת חרב בעולם תבא החרב בלבו של אותו האיש, חרבם תבא בלבם.

ד״א חרב פתחו רשעים, זה חנון בן נחש, כיון שמת אביו שלח דוד לנחמו, מה עשה חנון, נטל עבדי דוד ועשה אותם פרדיגמטא (פי׳ ליצנות) שנאמר ויקח [חנון] את עבדי דוד [ויגלח את חצי זקנם ויכרות את מדויהם בחצי וגו׳] (שמואל ב י׳:ד׳). מיד שלח לארם נהרים והשכיר מהם שלשים ושנים אלף רכב, חוץ מכמה אוכלוסין שהיה לו, ויבואו ויחנו על מידבא, א״ל הקב״ה רשע בחרב פתחת, תבא חרב בלבו של אותו האיש, שנאמר חרבם תבא בלבם, מיד עמדו יואב ואבישי והרגו כל האוכלוסין, דכתיב ויגש יואב וגו׳ (שם שם:י״ג).

ד״א חרבם תבא בלבם, אלו ארבעה מלכים אמרפל וחביריו, שעד עכשיו לא היתה מלחמה בעולם, ובאו ופתחו בחרב, שנאמר ויהי בימי אמרפל, התחילו לעשות מלחמה, אמר להם הקב״ה, רשעים אתם פתחתם בחרב, תבא החרב בלבם של אותם האנשים, שנאמר חרבם תבא בלבם, מיד עמד עליהם אברהם והרגן, שנאמר ויחלק עליהם לילה (בראשית י״ד:ט״ו).

[ח] מה כתיב למעלה מן הענין, ויאמר ה׳ אל אברם לך לך וגו׳ אל הארץ אשר אראך, אל ארץ פלונית אין כתיב כאן, אלא אל הארץ אשר אראך, והיה אברהם מהלך עד שבא לארץ ישראל, יתברך שמו של הקב״ה ביקש לנסות את הצדיק ולהודיע מעשיו הטובים, מיד בא רעב לרגלו, כיון שמצא הרעב, אמר לשרה אשתו הרי רעב כאן, אמרו רבותינו לא היה רעב בעולם קשה ממנו, אמר אברהם לשרה זו היא מצרים יפה היא לשבתה הואיל והרעב בא, והספיקה הזה מצוי שם, והבשר מרובה, נלך לנו לשם, באותה שעה ירדו למצרים, כיון שהגיעו לפולי מצרים, אמר אברהם לשרה בתי מקום של זנות הוא מצרים, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ״ג:כ׳), אלא ניתן אותך בתבה וננעול בפניך, וכן עשה, כיון שהגיעו לפולי מצרים, אמו לו המוכסין, מה אתה טוען בתבה, אמה להן פולין, אמרו לא אינו אלא פלפלין, תן לנו מכס של פלפלין, אמר להן אני אתן, אמרו לו אינו כן, אלא התבה הזו מלאה זהובים, אמר להן אני אתן לכם מכס של זהובים, כיון שראו שכל מה שאומרים הוא מקבל עליו, אמרו אילולי שיש בידו דבר מעולה, לא היינו עולים לו לכך והוא מקבל, באותה שעה אמרו לו, אין אתה זז מכאן, עד שתפתח את התבה, והוא אמר להם עלי ליתן כל מה שאתם מבקשים, ולא תפתחו את התבה, ואע״פ כן עמדו עליו ופתחו את התבה שלא בטובתו, ומצאו את שרה, כיון שראו אותה, אמרו כמו זה אין ראוי לשלוט עליה, מיד נטלו והביאו אותה אל פרעה, והכניסוה לפלטין שלו, כיון שראא אברהם שנטלוה, והביאו אותה אל פרעה, התחיל אברהם לבכות, אף היא אמרה רבונו של עולם אברהם בא עמך בהבטחה, מפני שאמרת לו ואברכה מברכיך (בראשית י״ב:ג׳), ולא הייתי יודעת כלום, אלא כיון שאמר לי שאמרת לו לך לך, האמנתי לדבריך, ועכשיו נשארתי יחידה מאבי ומאמי ומבעלי, יבא רשע זה ויתעולל בי, עשה למען שמך הגדול, ולמען בטחוננו בדבריך, אמר לה הקב״ה, חייך אין דבר רע נוגע ביך, שנאמר לא יאונה לצדיק כל און ורשעים מלאו רע (משלי י״ב:כ״א), ופרעה וביתו אעשה בהן דוגמא, דכתיב וינגע ה׳ את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי (בראשית י״ב:י״ז), באותה שעה ירד מלאך מן השמים ושרביט בידו, בא פרעה לשלוף מנעלה היה מכהו בידו, בא ליגע בגדיה היה מכה אותו, והיה המלאך נמלך בשרה על כל מכה ומכה, אם אמרה שילקה היה לוקה, שהיתה אומרת המתן לו עד ישוב נפשו, היה המלאך ממתין לו, שנאמר על דבר שרי, מהו על דבר שרי, שלא נאמר על עסק, ולא על אודות, ולא בעבור, ולא בגלל, אלא על דבר שרי, שאם אמרה שילקה הוא לוקה, ואם לאו לא היה לוקה. א״ר יהודה הלוי ב״ר שלום לא הספיק הקב״ה לרשע לעסוק עם הצדקת. אמרו רבותינו בא לשלוף מנעלה, מיד באתה עליו צרעת, ואף איפרכין שלו לקו עמו, ואף השרים, ואף העבדים, ואף מטתו, ואף הכתלים לקו עמו, שנאמר וינגע ה׳ את פרעה ואת ביתו, למה על דבר שרי אשת אברם וגו׳.

[ט] כתיב צדיק כתמר יפרח (תהלים צ״ב:י״ג). פתח ר׳ תנחומא למה נמשלו הצדיקים בתמר וארז, ולא באילן אחר, אתה מוצא כל האילנות אין אדם יכול לומר מרחוק זה אילן פלוני, למה שהן קצרין, אבל התמר והארז, על ידי שהן גבוהין בקומה, הן נראין מרחוק, כך הצדיקים הם נראין מרחוק.

ד״א למה נמשלו הצדיקים, לתמר וארז, אלא אתה מוצא רוב האילנות אעפ״י שהן נקצצין אם נוטלין נצר מהן ושותלין במקום אחר, ומיד הן עולים, אבל התמר והארז כיון שנקצצין מי יוכל להעמיד אחרים תחתיהן, אלא לשנים הרבה, וביגיע גדול, כך אם אבד צדיק מן העולם, מי יוכל להעמיד אחר תחתיו, אלא אחר כמה שנים.

[י] מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס שהיה בן פילוט, והיה אביו זקוק למלכות, ולעסקי האיסטלטיוטין, לימים הלך אביו של ר׳ אליעזר למקום אחר, כיון שרגיש שהן באין, אמר לבניו נעמוד ונברח מפניהם, מיד קרא לעדיו ולשמשיו, אמר הביאו לי הבהמה והגמלים, וטענו הכלים על הבהמה, וברחו הורקנוס ובניו, ור׳ אליעזר לא הלך עם אביו אלא ברח לירושלים, ולא נטל בידו לא ככר ולא מנה ולא כלום, אלא נכנס לירושלים כמו עני, וראה רבן יוחנן בן זכאי יושב ומלמד תורה, והתלמידים יושבים לפניו בפרק, משגמרו הפרק, אמר להם הגדה, ואחר כך אומר משנה, נכנס וישב אצל רבן יוחנן בן זכאי, עשה לפניו שתים ושלש שבתות, ובא לדבר כנגד התלמידים, והיו מריחין ריח פיו סרוח, והיו מטמינים ולא היו אומרים, שוב בא לדבר והיו מטמינים ולא היו אומרים, שוב בא לדבר והיו מטמינים ולא היו אומרים ידע רבן יוחנן בן זכאי שאין ריח פיו מדבר רע שיש בתוך פיו, אלא מן הרעב שלא היה אוכל כלום, אמר להן רבן יוחנן בהן זכאי לתלמידים בחייכון שתבדקו את הדבר ותדעו מה עיסקו של תלמיד זה, אם רעה הוא, ומה אוכל, והיו מחזרין בכל ירושלים, ושואלין לפונדקי, יש כאן חבר אכסנאי, אמרו להן לאו, באו אצל אשה אחת, אמרו לה יש כאן חבר אכסנאי, אמרה להן הן, יש לו כלום בכאן, אמרה להן יש לו שק אחד, אמרו לה הראינו אותו, מיד הביאה אותו לפניהן, פתחו אותו ומצאו בו עפר, שהיה נותן ראשו לתוכו, ומוצץ כנבל יין, הלכו ואמרו לרבנן יוחנן בן זכאי והיה תמה על הדבר, וראה צדק שביד ר׳ אליעזר שלא תבע מיד אדם לומר תן לי כלום, באותה שעה קבע לו מעות הרבה, כדי שיהא אוכל מאכלים טובים, כמו שהיה למוד בבית אביו, שהיה אוכל ושותה יפה, עד שנתרפא ריח פיו, עשה לפני רבן יוחנן בן זכאי שנה ושתים ושלש שנים, עד שחזר אביו של ר׳ אליעזר למקומו, כיון שבא למקומו, ועמד שם חדש ושני חדשים ולא בא ר׳ אליעזר בנו היה רע לו לומר שהנחתיו והלך לו לירושלים, (והיה בתו של ר׳ אליעזר אומרת לו לאביה) [והיו אחיו של ר׳ אליעזר אומרים לאביהם] ראה אליעזר בנך מה עשה, הניחה והלך לו לירושלים אוכל פטומות, ואתה טלטלת מביתך והלכת אחריו, אילו היה דבר רע, לא היה קופץ ליטול ירושה, וכמה בינינו ובין בנך, אנחנו נתננו נפשנו עליך ולא הנחנוך, והוא לא בא לראות בצרתך, ועכשיו אם שמע שאירע לך דבר, הוא עתיד לבא אלינו ולחלוק עמנו, באותה שעה אמר להם בכך ובכך אינו יורש ממני כלום, אמרו לו משאתה מת אתה מרחקו, אמר להם קראו לי לפנקס, אמרו לו אין מועיל כלום, יש בירושלים נשיא אחד ושמו רבן יוחנן בן זכאי (סייעני) [ומסייע אותו], ומשאתה מת בודאי הוא בא, והוא אומר מי יאמר שריחקו אביו, ואנו מוציאין הכתב, והוא אומר פלסטין הוא (פי׳ מזוייף הוא), אתם עשיתם אותו ואין אני מאמינו, עד שנבוא לבית דין, אמר להם הואיל שאמרתם כך לפני, רבן יוחנן בן זכאי הוא מתהלל בו, אני מרחקו, באותה שע הרכיבוהו בניו בסטרנה (פי׳ בעגלה) ונכנס לירושלים בערב שבת, אמר איני מרחקו אלא [בשבת] בבית המדרש, אימתי בשעה שיתכנסו כל הקהל, נכנס לישב בבית המדרש, ונכנסו כל ישראל בלמודן, לשמוע הדרשה שהיה ר׳ אליעזר דורש ברבים על הכסא, והחזן עומד לפניו, ראה אותו אביו מעוטף בטליתו ותפלין בראשו, מיד ראה, שהיה סבור לתרבות רעה יצמא, כיון שראה אותו יושב על כסאו ודורש עמד לו הורקנוס על הספסל, ואמר לפני בני ירושלים, לא עליתי לירושלים אלא לנדותך אליעזר בני, ואף לרחקך מירושה, עכשיו הריני נותן לך שני חלקים יותר מאחיך, באיזו ענין היה ר׳ אליעזר דורש באותה שעה, אמרו רבותינו בזה הענין ויהי בימי אמרפל, פתח ר׳ אליעזר בן הורקנוס זש״ה חרבם תבא בלבם, כל אותו הענין שיש בראש הפרשה.

[יא] ד״א ויהי בימי אמרפל. זש״ה בן צרינו ננגח (תהלים מ״ד:ו׳), בך בתורתך, [אמר ר׳ יצחק] בך בגימטריא ב׳ שנים, כ׳ עשרים, הרי עשרים ושנים, בעשרים ושתים אותיות שבתורה, (ובשמך תרים קרננו) [בשמך נבוס קמינו], אמר אברהם לפני הקב״ה רבונו של עולם אילולי ששיתפתה כבודך עמי ועזרתני, מה אדם אחד יכול לעשות כנגד תשעה מלכים וחיילותיהן, אלא על ידי שעזרתני נפלו בידי, מה כתיב ויחלק עליהם לילה (בראשית י״ד:ט״ו), רבנין אמרין הלילה נחלק מאליו, (אמר) ר׳ בנימין בן יפת בשם ר׳ יוחנן [אמר] הקב״ה שהוא יודע עתותיו ורגעיו הוא חלקו, אמר לו הקב״ה אתה עשית עמי מאמש עד חצי הלילה, והרגת בשונאי, חייך אני עושה עם בניך מחצות עד הבקר והורג בשונאיהם, שנאמר ויהי בחצי הלילה (שמות י״ב:כ״ט), לכן נאמר ויהי בימי אמרפל.

[יב] אמר ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי סימן מסר הקב״ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו, אברהם נבחר מכל בית אביו, אף ישראל נבחרו משבעים לשון, נאמר לאברהם לך לך, ונאמר לישראל ואמר אעלה אתכם וגו׳ (שמות ג׳:י״ז), נאמר לאברהם ואברכה מברכיך (בראשית י״ב:ג׳), ואף לישראל יברכך ה׳ וישמרך (במדבר ו׳:כ״ד), נאמר לאברהם [ואעשך לגוי גדול ואברכך] ואגדלה שמך (בראשית י״ב:ב׳) ואף בישראל ומי גוי גדול וגו׳ (דברים ד׳:ח׳), אברהם נקרא יחיד שנאמר (כי) אחד היה אברהם (יחזקאל ל״ג:כ״ד) ואף ישראל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דברי הימים א י״ז:כ״א), מה אברהם כיון שבא לארץ היה רעב בארץ, אף ישראל כיון שישבו בארץ ישראל היה רעב, שנאמר והרעב כבד בארץ (בראשית מ״ג:א׳), מה אברהם על ידי רעב ירד למצרים, [שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה (שם י״ב:י׳)], אף ישראל, שנאמר וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר (שם מ״ב:ג׳), מה אברהם כיון שירד למצרים נתגרו בו המצרים, אף ישראל, שנאמר הבה נתחכמה וגו׳ (שמות א׳:י׳), מה אברהם נזדווגו לו ארבעה מלכים, אף ישראל עתידין האומות לעשות המוניה עליהם, שנאמר יתיצבו מלכי ארץ (תהלים ב׳:ב׳), מה אברהם יצא הקב״ה ונלחם לפניו והרג שונאיו, אף הקב״ה נלחם לישראל, לעתיד לבא הקב״ה יוצא ונלחם מלחמותיהם, שנאמר ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב (זכריה י״ד:ג׳).

[6] (Gen. 14:1:) NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL. Let our master instruct us: In regard to a proselyte who converts on the eve of Passover, how does he eat his paschal offering? Thus have our masters taught (in Pes. 8:8)⁠¹ THE BET SHAMMAY SAY: HE IMMERSES AND EATS HIS PASCHAL OFFERING ON THE EVE, BUT THE BET HILLEL SAY: ONE WHO TURNS ASIDE FROM A STATE OF UNCIRCUMCISION IS AS ONE WHO TURNS ASIDE FROM THE GRAVE.⁠² Resh Laqish said: The proselyte who converts is more beloved than Israel when they stood at Mount Sinai. Why? Because, if they had not seen the thunder and lightning, the mountains trembling, and the noise of the trumpets, they would not have accepted the Torah. But this < proselyte >, who did not see one of them, came, resigned himself to the Holy One, and took upon himself the Kingdom of Heaven. Is there one of you more lovable than this one? Once upon a time Onqelos the Proselyte questioned a certain elder and said to him: How the Holy One loves the proselyte when he has stated (in Deut. 10:18 that one should) LOVE {THE} [a] PROSELYTE IN GIVING HIM FOOD AND CLOTHING!⁠³ Is that everything? FOOD AND CLOTHING? He said to him: But did not our father Jacob seek only this? Thus it is stated (in Gen. 28:20): AND < IF GOD > GIVES ME FOOD TO EAT AND CLOTHING TO PUT ON < … >. Our masters have said: The proselyte is beloved because the Holy One had < the following > written about himself (in Jer. 14:8): WHY ARE YOU LIKE A PROSELYTE IN THE LAND? The Holy One said: Thus do I love the proselyte. Moreover, Abraham is the father of proselytes,⁠⁴ and these wicked ones have come to join < in battle > against him. Woe to them, for their end is to fall (PL) before him. Where is it shown? From what they read on the matter (in Gen. 14:1): NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL ('MRPL).⁠⁵

[7] [(Gen. 14:1:) NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL.] Thus did R. Tanhuma bar Abba begin: (Ps. 37:14-15:) THE WICKED HAVE DRAWN A SWORD … < TO BRING DOWN THE POOR AND NEEDY >…. THEIR SWORD SHALL ENTER THEIR HEART.⁠⁶ What is the meaning of THE WICKED HAVE DRAWN (rt.: PTH) A SWORD? This refers to Cain, for until then no murderer had existed in the world. But Cain came and began (PTH) murder, as stated (in Gen. 4:8): CAIN AROSE [AGAINST HIS BROTHER ABEL AND MURDERED HIM]. The Holy One said to him: O wicked one, you have started using (rt.: PTH) the sword in the world. (Ps. 37:14:) THE WICKED HAVE DRAWN (rt.: PTH) A SWORD. This refers to Cain. (Ibid., cont.:) TO BRING DOWN THE POOR AND NEEDY, < TO SLAY THOSE WHO WAY IS UPRIGHT >. This refers to Abel. The Holy One said to him (i.e., Cain): You have let loose (rt.: PTH) a sword in the world. The sword shall enter the heart of that same person. (Ps. 37:15:) THEIR SWORD SHALL ENTER THEIR OWN HEART.

Another interpretation (of Ps. 37:14-15): THE WICKED HAVE DRAWN (rt.: PTH) A SWORD. This refers to Hanun ben Nahash. When his father died, David sent him his condolences. What did Hanun do? He took David's servants and made paradeigmata⁷ {i.e., a mockery} of them, as stated (in II Sam. 10:4): SO [HANUN] TOOK DAVID'S SERVANTS, [SHAVED OFF ONE SIDE OF THEIR BEARDS, CUT THEIR GARMENTS IN HALF] < AT THEIR BUTTOCKS >…. < Hanun > immediately sent to Aram-maharam and hired thirty-two thousand chariots in addition to as many troops⁸ as he had.⁠⁹ (I Chron. 19:7): THEN THEY CAME AND ENCAMPED AT MEDEBA. The Holy One said to him: O wicked one, you have started using (rt.: PTH) the sword. A sword shall enter the heart of that same person, as stated (in Ps. 37:15): THEIR SWORD SHALL ENTER THEIR OWN HEART. Immediately Joab and Abishai arose and killed all the troops, as stated (in II Sam. 10:13): THEN JOAB < AND THE PEOPLE WHO WERE WITH HIM > WENT < INTO BATTLE AGAINST THE ARAMEANS >….

Another interpretation (of Ps. 37:15): THEIR SWORD SHALL ENTER THEIR OWN HEART. These were the four kings, Amraphel and his allies, for until then there had been no war in the world.⁠¹⁰ Then they came and started using (rt.: PTH) the sword, as stated (in Gen. 14:1): NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL that they began to make war. The Holy One said to them: O wicked ones, you have started using the sword. The sword shall enter the heart of those same people, as stated (in Ps. 37:15): THEIR SWORD SHALL ENTER THEIR OWN HEART. Immediately Abraham rose up against them and killed them, as stated (in Gen. 14:15): THEN HE DEPLOYED < HIS FORCES > AGAINST THEM BY NIGHT.

[8] What is written above concerning the matter (in Gen. 12:1): NOW THE LORD SAID UNTO ABRAHAM: GO < FROM YOUR NATIVE LAND > … UNTO THE LAND THAT I WILL SHOW YOU. "Unto such and such a land" is not written here, but UNTO THE LAND THAT I WILL SHOW YOU. So Abraham was on the move until he came to the land of Israel. May the name of the Holy One be blessed!⁠¹¹ He desired to test the righteous one and to make his good works known. For his sake there immediately came a famine. When he encountered the famine, he said to his wife, Sarah: See, there is a famine here. Our masters have said: There was never a famine in the world more severe than < that > one. Abraham said to Sarah: Consider Egypt. It would be nice to settle there inasmuch as famine has come. The supply is available there, and meat is plentiful. Let us go there. At that time they went down to Egypt. When they arrived at the gate¹² of Egypt, Abraham said to Sarah: My girl¹³ Egypt is a place of whoredom, as stated (in Ezek. 23:19-20): … < SHE WAS A WHORE IN THE LAND OF EGYPT, AND SHE LUSTED OVER THEIR PARAMOURS > WHOSE FLESH IS LIKE THE FLESH OF ASSES. Let us, however, put you in a box and lock you in it. Then he did so. When they arrived at the gate of Egypt, the customs officers said to him: What are you carrying in the box? He said to them: Beans. They said to him: No, it is pepper. Give us the duty for pepper. He said to them: I shall hand it over. They said to him: It is not that. Rather this box is full of gold coins. He said to them: I shall hand you over the duty for gold coins. When they saw that he was accepting whatever they would say about it, they said: Unless he had something of value in his possession, we < could > not be raising the price for him. At that moment they said to him: You are not moving from here until you open the box. Then he said to them: It is up to me to give you whatever you want, but you are not to open the box. Nevertheless, they insisted on opening the box against his will and saw Sarah. When they saw her, they said: In the case of one like this, it is not seemly to touch her. Immediately they took < her > and brought her to Pharaoh. So they brought her into his palace¹⁴ When Abraham saw that they had taken her and brought her unto Pharaoh, Abraham began to cry. < Sarah > also said: Sovereign of the World, Abraham came with you under a promise,⁠¹⁵ since you had said to him (in Gen 12:3): I WILL BLESS THOSE WHO BLESS YOU. Now I did not know anything except that, when he told me that you had said to him (in Gen. 12:1): GO, I believed your words. But now, < when > I have been left isolated from my father, my mother, and my husband, this wicked man has come to mistreat me. He (Abraham) had acted because of your great name and because of our trust in your words. The Holy One said to her: By your life, nothing evil shall harm you, as stated (in Prov. 12:21): NO HARM SHALL BEFALL THE RIGHTEOUS, BUT THE WICKED ARE FULL OF EVIL. So in regard to Pharaoh and his house, I will make an example¹⁶ of them. Thus it is written (in Gen. 12:17): THEN THE LORD AFFLICTED PHARAOH AND HIS HOUSE WITH GREAT PLAGUES AT THE WORD OF SARAI.⁠¹⁷ In that very hour an angel came down from the heavens with a rod in his hand. < When > Pharaoh came to take off her shoe, he smote him with his hand. < When > he came to touch her clothes, he would smite him. And the angel would consult with Sarah on each and every blow. If she said that he should be afflicted, he was afflicted. When she would say: Wait for him until he recovers himself, the angel would wait for him, as stated (in Gen. 12:17): AT THE WORD OF SARAI. What is the meaning of AT THE WORD OF SARAI? That < here > is not stated "On the matter of,⁠" nor "over the cause of,⁠" nor "for the sake of,⁠" nor "in consequence of,⁠" but AT THE WORD OF SARAI.⁠¹⁸ Thus, if she said that he should be afflicted, he was afflicted; and, if not, he was not afflicted. R. Judah b. R. Shallum the Levite said: The Holy One did not allow a wicked man to occupy himself with a righteous woman. Our masters have said: < When > he came to take off her shoe, leprosy immediately came over him,⁠¹⁹ and his governors²⁰ were also afflicted with him—also the princes, also the servants, and also his family. And the walls also were afflicted along with him,⁠²¹ as stated (in Gen. 12:17): THEN THE LORD AFFLICTED PHARAOH AND HIS HOUSE. Why? (Ibid., cont.:) AT THE WORD OF SARAI, ABRAM'S WIFE….

[9] It is written (in Ps. 92:13 [12]): A RIGHTEOUS ONE SHALL BLOSSOM LIKE THE DATE PALM, < AND GROW LIKE A CEDAR OF LEBANON >.⁠²² R. Tanhuma began: Why are the righteous likened to a date palm and cedar, but not to another tree? You find that < of > all the trees, there is none < about which > one can say at a distance: This such-and-such a tree. Why? Because they are short. But the date palm and the cedar, because they are tall in stature, are seen at a distance. So the righteous are seen at a distance.

Another interpretation: Why are the righteous likened to a date palm and a cedar? Because you find that with most trees, even though they are chopped down, if one takes shoots from them and plants them in another place (i.e., to replace the lost trees), they will immediately grow. However, when the date palm and the cedar are chopped down, who can make others grow in their stead, except with a lot of years and with great toil? Thus, if a righteous person is lost from the world, who can raise up another in his stead, except after several years?

[10] There is a story about R. Eliezer ben Hyrcanus,⁠²³ who was a child of the palace.⁠²⁴ Now his father was connected with the government and with matters of the army commander.⁠²⁵ One day R. Eliezer's father went to another place. When he had realized that they²⁶ were coming, he had said to his children: Let us rise and flee from them. He immediately called his servants and attendants. He said: Bring me the cattle and the camels. They loaded the vessels upon the cattle. Then Hyrcanus and his sons fled. R. Eliezer, however, did not go with his father. Instead, he fled to Jerusalem. Moreover, he took with him no loaf of bread, no money, nothing at all. Rather he entered Jerusalem as a pauper. Then he saw Rabban Johanan ben Zakkay sitting and teaching Torah, with his students sitting before him < as they studied > the chapter. When they had finished the chapter, he told them haggadah. Then afterwards he would tell them a mishnah. He (Eliezer) entered and sat by Rabban Johanan ben Zakkay. He spent two or three weeks before him; but when he came to speak to the < regular > students, they smelled a foul odor from his mouth. So they hid and said nothing. Again he came to speak, but they hid and said nothing. Again he came to speak, and < again > they hid and said nothing. Rabban Johanan ben Zakkay knew that his mouth odor was not from something bad which he had in his mouth, but from hunger, since he had not been eating anything. Rabban Johanan ben Zakkay said to those students: By your lives, you should look into the thing so as to know what is the matter with this student, whether he is hungry and what he is eating. So they went around through all Jerusalem and asked innkeepers:⁠²⁷ Is there a haver lodging²⁸ here? They said to them: No. They came to a certain woman. They asked her: Is there a haver lodging here? She said to them: Yes. Does he have anything in here? She said to them: He has a single sack. They said to her: Show it to us. She immediately brought it to them. They opened it and found dirt in it, for he would put his head in it and suck as on a wine bag. They went and told Rabban Johanan ben Zakkay, who was astonished over the matter. Then he saw < that there was > righteousness with R. Eliezer in that he had not sought out someone at once and said: Give me something. In that very hour he designated a great deal of money for him, so that he would eat good food like that to which he had been accustomed in his father's house. So he ate and drank well until the odor from his mouth was cured. He spent a year before Rabban Johanan ben Zakkay, then two, then three years, until R. Eliezer's father returned to his place. When he had returned to his place, he remained there a month, then two months; but his son, R. Eliezer, did not come. He became angry and said: I left him, and he went to Jerusalem. {R. Eliezer's daughter also said to her father:} [R. Eliezer's brothers also said to their father:] Look at your son, Eliezer! What has he done? He has forsaken you and gone to Jerusalem to eat fattened < meats >, while you have moved away from your home and gone after him.⁠²⁹ If something bad (i.e., your death) had happened, would he not have jumped to obtain an inheritance? How great a difference there is between us and your son! We have given our lives for you and did not forsake you, but he did not come to see you in your trouble. Yet now, if he hears that something has happened to you, he is going to come unto us and share < the inheritance > with us. In that very hour he said to them: By thus and so, he is not inheriting anything from me. They said to him: Before you die, should you < not > disinherit him? He said to them: Summon me a tablet.⁠³⁰ They said: It will not be of any use. There is a certain nasi in Jerusalem whose name is Rabban Johanan ben Zakkay, {he has helped me.} [and he is helping him.] After you die, he will surely come and say: Who will say that his father disinherited him? Then we shall bring out the document, but he will say: It is a plaston³¹ {i.e., a forgery}. You made it, and I will not believe it until we go to court. He said to them: Inasmuch as you have told me this, < even though > Rabban Johanan ben Zakkay is praising him, I am disinheriting him. In that hour his sons mounted him in a basterna³² {i.e., a carriage}, and he entered Jerusalem on the eve of the Sabbath. He said: I am not disinheriting him < anywhere > but [on the Sabbath] in the academy. When? When the whole congregation will be assembling. He went in to sit down in the academy, and all Israel entered according to their custom to hear the sermon that R. Eliezer was preaching in public < from > upon the seat of honor, with the hazzan standing before him. His father saw him wrapped in his tallit with tefillin on his head.⁠³³ He immediately saw the one whom he thought had departed for bad ways. When he saw him sitting upon the throne and preaching, Hyrcanus stood upon the bench³⁴ and said before the people of Jerusalem: I only went up to Jerusalem to cast you out, Eliezer my son, and also to remove you from your inheritance. Now behold, I am giving you two portions more than your brothers. And on what subject was R. Eliezer ben Hyrcanus preaching at that time? Our masters have said: On this subject (in Gen. 14:1): NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL. R. Eliezer ben Hyrcanus began: This text is related (to Ps. 37:15): THEIR SWORD SHALL ENTER THEIR OWN HEART. This whole subject is what there is at the beginning of the parashah.⁠³⁵

[11] Another interpretation (of Gen. 14:1): NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL. This text is related (to Ps. 44:6 [5]): THROUGH YOU SHALL WE PUSH DOWN OUR ADVERSARIES. THROUGH YOU means "through your Law.⁠" [R. Isaac said:] THROUGH YOU (BK) < is to be interpreted > by gematria:⁠³⁶ B = two; K = twenty. Ergo: twenty-two. < Thus, THROUGH YOU means > "through the twenty-two letters which are in the Law. (Ps. 44:6 [5], cont.:) {IN YOUR NAME SHALL YOU RAISE UP OUR BRIGHTNESS.} [AND IN YOUR NAME WE SHALL TRAMPLE DOWN THOSE WHO ARISE AGAINST US.] Abraham said: Sovereign of the World, If you had not united your glory with me and helped me, what could < I as > a single person have done against nine kings (of Gen. 14:9) and their forces? However, because you helped me they fell at my hand. What is written (in Gen. 14:15)? AND THE NIGHT WAS DIVIDED AGAINST THEM.⁠³⁷ Masters say: The night divided of its own accord. R. Benjamin ben Jafeth said in the name of R. Johanan: The Holy One, the one who knows his moments and his instants, he divided it.⁠³⁸ The Holy One said: You have worked with me from yesterday evening until midnight and killed my enemies. By your life, I am working with your children from midnight until the morning and killing their enemies. Thus it is stated (in Exod. 12:29): AND IT CAME TO PASS IN THE MIDDLE OF THE NIGHT. Therefore it is stated (in Gen. 14:1, 15): NOW IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL … < AND THE NIGHT WAS DIVIDED AGAINST THEM >.

[12] R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: The Holy One transmitted a sign³⁹ to Abraham that whatever had happened to him would happen to his children.⁠⁴⁰ Abraham was chosen from the whole household of his father. Israel also was chosen from seventy tongues. It was said to Abraham (in Gen. 12:1): GO … < FROM YOUR FATHER'S HOUSE >; and it was said for Israel (in Exod. 3:17): AND I HAVE SAID: I WILL BRING YOU UP < OUT OF THE AFFLICTION OF THE LAND OF EGYPT >. It was said to Abraham (in Gen. 12:3): I WILL BLESS THOSE WHO BLESS YOU; and also for Israel (in Numb. 6:24): THE LORD BLESS YOU AND KEEP YOU. It was said to Abraham (in Gen. 12:2): [THEN I WILL MAKE YOU INTO A GREAT NATION, BLESS YOU], AND MAKE YOUR NAME GREAT; and also concerning Israel (in Deut. 4:8): AND WHAT GREAT NATION IS THERE < WHICH HAS STATUTES AND ORDINANCES AS RIGHTEOUS AS ALL THIS LAW THAT I SET BEFORE YOU THIS DAY >? Abraham was called an individual, as stated (in Ezek. 33:24): ABRAHAM WAS ONE (ehad); and also Israel (in I Chron. 17:21): AND WHO IS LIKE YOUR PEOPLE ISRAEL, A UNIQUE (ehad) NATION ON EARTH? Just as with Abraham, when he came to the land, there was a famine in the land; with Israel also, when they had settled in the land of Israel, there was famine, as stated (in Gen. 43:1): BUT THE FAMINE WAS SEVERE IN THE LAND. Just as Abraham went down to Egypt because of famine, [as stated (in Gen. 12:10): NOW THERE WAS A FAMINE IN THE LAND, AND ABRAM WENT DOWN TO EGYPT]; so with Israel, as stated (in Gen. 42:3): SO THE TEN BROTHERS OF JOSEPH WENT DOWN TO BUY GRAIN < FROM EGYPT >. Just as in the case of Abraham, when he went down to Egypt, the Egyptians provoked him; so in the case of Israel, as stated (in Exod. 1:10): COME, LET US (Egyptians) ACT SHREWDLY < TOWARD THEM (Israel), LEST THEY MULTIPLY >…. Just as in the case of Abraham, four kings engaged him in battle;⁠⁴¹ so in the case of Israel, the nations are going to make an alliance⁴² against them, as stated (in Ps. 2:2): THE KINGS OF THE EARTH TAKE THEIR STAND, < AND THE RULERS TAKE COUNSEL TOGETHER AGAINST THE LORD AND AGAINST HIS ANOINTED >. Just as in the case of Abraham, the Holy One went out to fight before him and slew his enemies; so the Holy One has fought for Israel. In the age to come the Holy One is going out to fight their wars, as stated (in Zech. 14:3): THEN THE LORD WILL COME FORTH AND FIGHT WITH THOSE NATIONS AS WHEN HE FIGHTS IN THE DAY OF BATTLE.

1. Tanh., Gen. 3:6.

2. Thus such a proselyte might not eat his paschal offering because he needed a far more elaborate purification than could be carried out in a single day or less.

3. Cf. Gen. R. 70:5; Exod. R. 19:4; Numb. R. 8:10; Eccl. R. 7:8:1.

4. On Abraham being a proselyte, see Mekh. R. I., Neziqin 18.

5. The Hebrew letters can mean, “He said (’MR): Fall (PL).” For other interpretations of the name, see ‘Eruv. 53a.

6. Tanh., Gen. 3:7.

7. The Greek word means “examples.”

8. Gk.: ochlos.

9. These figures follow I Chron. 19:7 and differ from those given in II Sam. 10:6.

10. Cf. Gen. R. 42:1.

11. Tanh., Gen. 3:5.

12. Gk.: pule.

13. Literally: “daughter.” For a similar use of “daughter,” see Ruth 8:2, Ps. 45:11 [10].

14. Lat.: palatium.

15. Gen. R. 42:2.

16. Gk.: dogma or deigma.

17. Cf. yKet. 7:11 (31d).

18. Like the other alternatives, AT THE WORD OF would generally be understood idiomatically in the sense of “on account of,” but the midrash argues for the expression to be taken literally.

19. Cf. Lev. R. 16:1.

20. Gk.: eparchoi.

21. On walls having leprosy, see Lev. 14:34-53.

22. Cf. Gen. R. 41:1; Exod. R. 36:1; Numb. R. 3:1; 10:1; Esth. R. 9:2.

23. Gen. R. 42:1; ARN, A, 6; B, 13; PRE 1-2.

24. Lat.: palatium; Gk.: palation.

25. Gk.: stratelates or perhaps stratiotes.

26. It is unclear whom “they” represents.

27. Gk.: pandokeus.

28. Gk.: xenos.

29. The reading in Codex Vaticanus Ebr. 34, “gone to a lodging house,” would make more sense here.

30. Gk.: pinax.

31. The word is Greek.

32. The Latin word denotes an enclosed litter or sedan chair that is carried by mules.

33. On R. Eliezer wearing tefillin on Sabbath eve, see Sanh. 68a.

34. Lat.: subsellium.

35. See above, 3:7.

36. Gk.: geometria or grammateis.

37. Cf. Gen. R. 43:3; PRK 7:5.

38. The words used here for “moment” and “instant” are ‘et and rega‘ respectively. Although these words are generally used quite loosely, they can have more exact meanings. See TBer. 1:3 (Zuckermandel ed.): AN ‘ONAH IS ONE TWENTY-FOURTH OF AN HOUR, AN ‘ET IS ONE TWENTY-FOURTH OF AN ‘ONAH, AND A REGA’ IS ONE TWENTY-FOURTH OF AN ‘ET. R. Benjamin’s point is that only the Holy One knew enough about exact time measurements to divide the night accurately. See Mekhilta de Rabbi Ishmael, Pisha 13.

39. Gk.: semeion.

40. Cf. Gen. R. 40:6.

41. “Engage in battle” comes from the Hebrew root ZWG, which corresponds to the Greek zeugos or zugon.

42. Gk.: omonoia.

אמרפל – ¹זה נמרוד, ולמה נקרא שמו אמרפל, ²שאמר והפיל את אברהם לתוך כבשן האש.

³דבר אחר: שהיה לו אמירה אפילה.

ויהי בימי אמרפל – ⁴כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא לשון צער. ויהי בימי אמרפל, עשו מלחמה. ויהי בימי שפוט השופטים (רות א׳:א׳), היה רעב. ויהי בימי אחז (ישעיהו ז׳:א׳), עלה רצין מלך ארם. ויהי בימי אחשורוש (אסתר א׳:א׳), בא שטן ביניהם והרג את ושתי. ויהי בימי יהויקים (ירמיהו א׳:ג׳), שרף את המגלה, ונוסף עליה כהנה וכהנה.

1. זה נמרוד. ב״ר פמ״ב אות ד׳ ג׳ שמות נקראו לו, עיי׳ עירובין נ״ג ע״א.

2. שאמר והפיל. ב״ר שם. ועירובין שם. ורש״י עה״ת.

3. דבר אחר: שהיו לו אמירה אפילה. בב״ר שם שהיתה אמירתו אפילה.

4. כל מקום שנאמר ויהי. ב״ר שם אות ג׳ בהרחבת לשון ובשינויים.

רמז עב

וַיְּהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל – כְּתִיב, (תהלים ל״ז:י״ד-ט״ו) ״חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים... חַרְבָּם תָּבֹא בְלִבָּם״. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוּס שֶׁהָיוּ אֶחָיו חוֹרְשִׁים בַּמִּשׁוֹר וְהוּא הָיָה חוֹרֵשׁ בָּהַר, וְנִשְׁבְּרָה רֶגֶל פָּרָתוֹ, וְנִשְׁבְּרָה לְטוֹבָתוֹ בָּרַח וְהָלַךְ אֵצֶל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְהָיָה אוֹכֵל קְזוּזוֹת אֲדָמָה עַד שֶׁהָיָה בְּפִיו רֵיחַ רַע. הָלְכוּ וְאָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, רֵיחַ פִּיו שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָשֶׁה. אָמַר לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהִבְאַשְׁתָּ רֵיחַ פִּיךָ עַל הַתּוֹרָה, כָּךְ רֵיחַ תַּלְמוּדְךָ יְהֵא הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. לְאַחַר יָמִים עָלָה אָבִיו לְנַדּוֹתוֹ מִנְּכָסָיו וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְכָל גְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה יוֹשְׁבִין לְפָנָיו, צִיצִית הַכֶּסֶת וְנַקְדִימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ הַפָּסוּק הַזֶּה.

״חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים [וְ]⁠דָּרְכוּ קַשְׁתָּם״, זֶה אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו (שם) ״לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן״, זֶה לוֹט. ״לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָּרֶךְ״, זֶה אַבְרָהָם ״חַרְבָּם תָּבֹא בְּלִבָּם״, (בראשית י״ד:ט״ו) ״וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם״. אָמַר לוֹ, לֹא עָלִיתִי לְכָאן אֶלָּא לְנַדּוֹתְךָ מִנְּכָסַי הֲרֵי לְךָ כּוּלָן נְתוּנִין בְּמַתָּנָה, אָמַר: הֲרֵי הֵן עָלַי חֶרֶם וְאֵינִי אֶלָּא שָׁוֶה בָּם לְאַחַי.

״[וְ]⁠גַּם זֶה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ״ (קהלת ה׳:ט״ו). כְּמָא דְאָתָא בַּחֲלִיטִין כָּךְ הוּא אָזִיל בַּחֲלִיטִין כְּשֵׁם שֶׁפָּתַח בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת כָּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת אֶת כְּדָרְלְעֹמֶר וְתִדְעָל וְאַמְרָפֶל וְאַרְיוֹךְ, כַּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, בָּבֶל מָדַּי יָוָן וֶאֱדוֹם. לָמָּה, כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִׂדִּים כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִפְּלוּ בְּיַד אַבְרָהָם.

דָּבָר זֶה עָלָה בְּיָדֵינוּ מִן הַגּוֹלָה, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי, בִּימֵי צָרָה וְכוּ׳ (כְּדִכְתִיב בְּרֵישׁ מְגִלַּת אֶסְתֵּר).

שָׁלֹשׁ שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ כּוּשׁ, נִמְרוֹד, אַמְרָפֶל. כּוּשׁ שֶׁהָיָה כּוּשִׁי וַדַּאי נִמְרוֹד, שֶׁהֶעֱמִיד מֶרֶד בָּעוֹלָם אַמְרָפֶל, שֶׁהָיָה אֲמִירָתוֹ אֲפֵלָה דְּאָמְרֵי וְאַפְלֵי בְּעָלְמָא דְּאָמְרֵי וְאַפְלֵי בְּאַבְרָהָם, שֶׁאָמַר לוֹ לֵירֵד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, אֲתַר הוּא תַּמָן בְּרוֹמִי וְנָטְלוּ אָדָם אֶחָד וְהִמְלִיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם וְתִדְעָל שְׁמוֹ. דָּבָר אַחֵר: וַיְּהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר זֶה בָּבֶל, וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֱלָסָר זֶה יָוָן, כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם זֶה מָדַי, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם זוֹ מַלְכוּת הָרְבִיעִית שֶׁמַּכְתֶּבֶת טִירוֹנְיָא מִכָּל הָאֻמּוֹת. אִם רָאִיתָ מַלְכֻיּוֹת מִתְגָּרוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ צַפֵּה לְרַגְלָיו שֶׁל מָשִׁיחַ. תֵּדַע לְךָ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּימֵי אַבְרָהָם עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּרוּ מַלְכֻיּוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, בָּאָה גְּדוּלָּה לְאַבְרָהָם.

רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר נִמְרוֹד שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַמְרָפֶל, שֶׁהִפִּיל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְחַד אָמַר אַמְרָפֶל שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נִמְרוֹד, שֶׁהִמְרִיד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עָלָיו בְּמַלְכוּתוֹ.

ת׳ם כאן פי איאם אמרפל מלך אלשינור ואריוך מלך אלסר כדרלעמר מלך כ׳וזסתאן ותדעל מלך אלאמם.

אחר כך היה בימי אמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך חוזיסתאן ותדעל מלך הגויים,

אמרפל – הוא נמרוד, שאמר לאברהם: פול לכבשן האש.⁠^א

מלך גוים – מקום יש ששמו: גוים, על שם שנקבצו שם מכמה אומות והמליכו איש עליהם ושמו תדעל. בראשית רבה (בראשית רבה מ״ב:ד׳).

א. ביאור זה צויין כתוספת בכ״י ויימר 651, אך הוא מופיע בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, פירנצה III.3, ליידן 1.

אמרפל AMRAPHEL – He is Nimrod who said (אמר) to Avraham, "Plunge (פול) into the fiery furnace" (Eiruvin 53a).

מלך גוים KING OF GOYIM (nations) – There was a place that was called Goyim because people from many nations gathered there and crowned over them a man named Tidal (Bereshit Rabbah 42:4).

ויהי בימי אמרפל מלך שנער – ¹חמשה ויהי בימי. וכולן לשון צער. דכתיב ויהי בימי אמרפל. וכתיב בתריה עשו מלחמה. וכתיב ויהי בימי אחז (ישעיה ז׳:א׳) וכתיב בתריה ארם מקדם ופלשתים מאחור (שם ט׳:י״א). ויהי בימי יהויקים (ירמיה א׳:ג׳). וכתיב בתריה ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו ואל השמים ואין אורם (ירמיה ד׳:כ״ג). ויהי בימי שפוט השופטים (רות א׳:א׳). וכתיב בתריה ויהי רעב בארץ (שם). ויהי בימי אחשורוש (אסתר א׳:א׳). היה המן רצה להשמיד ולהרוג ולאבד. ²וכל אחד ואחד יש לשאול למה היו הצרות הללו. אבל כל אחד ואחד במקומו. ויהי בימי אמרפל מה צרה היתה שם עשו מלחמה. ³משל לאוהבו של מלך שהיה שרוי במדינה ובשבילו היה המלך נזקק למדינה כמו שהוא למוד. ⁴ולמה נקרא שמו אמרפל. שהמריד והאפיל העולם. כשם שבתחלת העולם התחילו ד׳ מלכיות. כך בחיתומו של עולם ד׳ מלכיות. בתחלה אמרפל מלך שנער. אריוך מלך אלסר. כדרלעומר מלך עילם. ותדעל מלך גוים. ובסוף העולם ד׳ מלכיות. בבל. ומדי. ויון. ואדום. ויהי בימי אמרפל מלך שנער. ⁵זו בבל. ואריוך מלך אלסר. ⁶זו יון. כדרלעומר מלך עילם. זה מדי. ותדעל מלך גוים. זו מלכות אדום הרשעה. ⁷א״ר אלעזר בר אבונא אם ראית מלכיות מתגרות זו בזו צפה לרגליו של מלך המשיח. תדע לך שע״י שנתגרו מלכיות אלו. בא גאולה לאברהם אבינו.

1. חמשה ויהי בימי. בראשית רבה פמ״ב ויקרא רבה פי״א. פסיקתא רבתי פ״ה אות ח.

2. וכל אחד ואחד. והוא דברי המחבר שרצה לקצר וכתב כל אחד ואחד במקומו וע״ש בב״ר באריכות.

3. משל לאוהבו של מלך. עיין ב״ר שם.

4. למה נקרא אמרפל. ב״ר פמ״ב. וילקוט רמז ע״ב. אמרפל שהיתה אמרתו אפילה. ובג׳ עירובין נ״ג ע״א למה נקרא שמו אמרפל שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש. וע״ש במהרש״א בח״א. וראיתי בערוך ערך אספרון הביא המדרש ומפרש באופן אחר לא מלשון אמירה. כי ז״ל שם. מורן בל״י חושך. וכן בב״ר אמרפל לשון חושך אמר אפילה כמו חושך ואופל עכ״ל.

5. זו בבל. ב״ר פמ״ב. ילקוט רמז ע״ב.

6. זו יון. עילם זה מדי. עיין ברמב״ן ונראה מדבריו כי גרס אלסר זו מלכות מדי. עילם זו יון. וכן רבינו בחיי הביא כן. וכתב וז״ל ובמדרש ארבעה מלכים אלו כנגד ארבעה מלכיות שעתידין להשתעבד בישראל. שנער זה מלך בבל. שנא׳ אנת הוא רישא די דהבא. אלסר זו מלכות מדי. כי אלסר הוא עיר במדי או בפרס. ומלך עילם זה יון. שכן דרשו רז״ל במלכות יון שש שנים מלכו בעילם. ואח״כ נתפשטה מלכותם בכל העולם. מלך גוים זה מלכות אדום. שהומלך על עמים רבים שונים אשר מנוהו עליהם לראש ולקצין. והוא מלך רומי שהיא עיר מקובצת מעמים רבים עכ״ל ודבריו נובעים מהרמב״ן. אולם הגי׳ שלפנינו עילם זו מדי נכונה. עיין ארץ קדומים צד קכ״ו כי עילם היא הארץ הנקראת בספרי העמים עלימאיס Elymais ותכונתה היתה בין מדינת שושן אשר בממלכת פרס ובין ארץ מדי. ובעבור כי עילם ומדי היו שכנים זה לזה לכן יזכרו לפעמים יחד במליצות הנביאים (ישעיה כ״א ב׳ ירמיה כ״ה כ״ה) ולפעמים נחשבה אל מדינת עילם גם קצת המדינות הקרובות אליה כמו שאמר דניאל (ח׳ ב׳) ויהי בראותי ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה.

7. א״ר אלעזר. ב״ר שם. וילקוט רמז ע״ב בלי שם האומר. ובכ״י פלארענץ חסרים המלות ״בר אבינא״.

[ויהי בימי אמרפל – כל זה פירש להגיד גדולתו של אברהם שאלו ד׳^א מלכיות החריבו כל מלכיות שהוא מונה (בראשית י״ד:ה׳-ז׳), ואחר כך ניצחו אלו חמשה מלכים ואף על פי {כן}⁠^ב גרש אברהם לארבע מלכיות הללו.]⁠¹

1. שוחזר מכתב יד אוקספורד 31/8, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 247, הערה 390. ביאור זה מופיע בתוך סוגריים מרובעים מפני שייחוסו לרשב״ם אינו ודאי.

א. כן כנראה צ״ל. בכ״י אוקספורד 31/8: ״ה׳⁠ ⁠⁠״.

ב. כן כנראה צריך להוסיף. המלה חסרה בכ״י אוקספורד 31/8.

מלך גוים – שם מדינה כמו: עילם, כי שושן הבירה ארמון היה בתוכה.

או: מלך גוים – לא הזכירם, והטעם: כי הם אחרים מהשנערים וחבריהם.

KING OF GOIIM. Goiim like Elam¹ is the name of a state. Elam must be the name of a state because shushan ha-birah, which means Shushan the palace, was located in it.⁠² On the other hand, king of Goiim³ may be rendered as king of nations, Scripture not stating their names. The meaning of the verse is that Tidal was king over nations other than Shinar, Ellasar and Elam.

1. Which is also mentioned in our verse.

2. Dan 8:2 reads: I was in shushan the castle (shushan ha-birah) which is in the province of Elam. We thus see that Elam was the name of the state and Shushan the name of the palace.

3. Goy in Hebrew means a nation.

עָשׂוּ מִלְחָמָה

וכן תוארה אותה מלחמת תשעת המלכים כדי להודיענו את הנס שהוא נצחון אברהם עם מספר מזער שאין עִמם מלך על ארבעה מלכים גדולים. כן (תיאור זה) מודיענו על קנאתו לקרובו, מכיוון שהחזיק באמונתו, ושחשׂף עצמו לסכנות המלחמה עד שהציל אותו. כן הוא מודיענו על הסתפקותו במועט ושׂביעות נפשו, היותו מזלזל בעשׂיית רווחים, שופע אצילות נפש. והוא דברו: אם מחוט ועד שֹרוך נעל (רמב״ם מורה נבוכים ג׳:נ׳)⁠¹

1. השוו פירוש המיוחס לרמב״ם אסתר א׳:א׳.

ויהי בימי אמרפל – כל זה פי׳ להגיד גדלתו של אברהם שאלו ה׳ מלכיו׳ החריב׳ כל מלכיו׳ שהוא מונה, ואחר כך נצחו אלו חמש׳ מלכי׳ ואע״פ נגיש? אברהם לד׳ מלכיו׳ הללו. (כ״י אוקספורד 271/8)

ויהי בימי – באותם הימים^א שהיו אלה המלכים כל אחד במקומו היו המלחמות האלה שהולך ומספר, וכן ויהי בימי אחשורוש (אסתר א׳:א׳), והדומים לו. ונכתב הספור הזה בתורה להודיע יושר לבב אברם עם האל ובטחונו^ב בו בכל לב, כי במעט אנשים רדף אחר ארבעה מלכים, ולהודיע כי ראוי לאדם למסור עצמו למקום סכנה להציל קרובו כמו שעשה אברהם אבינו.⁠¹

כדרלעמר – מלה חדא.

מלך גוים – מקום ששמו גוים, לפי שנתישב אותו המקום מעמים מאוספים מזה ומזה.

1. השוו מורה נבוכים ג׳:נ׳ ״וכן סיפור מלחמת תשעת המלכים - להודיע המופת בניצוח אברהם באנשים מתי מספר ואין מלך עליהם ארבעה מלכים גדולים; ועוד הודיענו איך חם לבבו על קרובו בעבור שגדל על אמונתו ומסר נפשו לסכנת המלחמה כדי להצילו״.

א. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28. בכ״י פריס 193: ״הזמנים״.

ב. כן בכ״י מינכן 28. בכ״י מוסקבה 495, פריס 193: ״ובוטח״.

ויהי בימי אמרפל, these wars took place during the reigns of the kings described in these verse; details of them will follow. We find a similar construction in Esther 1,1,ויהי בימי אחשורש, where the words ויהי בימי also serve as an introduction to what is to follow. The main reason why the Torah gives us details of these wars, something that does not appear to be too relevant to our times, is to demonstrate the righteousness, courage, and sense of responsibility even for a nephew who had suffered a setback, as well as captivity due to his greed in settling near the Sodomites. When Avram knew that what he was about to do was something that morality demanded, i.e. not to allow a next of kin even one such as Lot to remain in captivity, he mobilised the few men he had, and tackled the greatest contemporary war machine to liberate his nephew, being sure that God would assist him in such an endeavour. The word כדרלעומר is one word. The words מלך גוים mean “king of a people known as גוים. The reason may well be that in that land members of different nations had decided to live together under a single king.

ויהי בימי אמרפל כו׳ – וא״ת והלא כדר לעומר גדול ממנו שנ׳ בא כדר לעמר והמלכי׳ (בראשית יד:ה). וי״ל שהיה גדול בשנים. לכך מנאו ראשון.

ויהי בימי וגו׳ – עם כי כדרלעומר הי׳ החשוב והעיקר כדכתיב והמלכים אשר אתו, כלומר טפלים לו, מ״מ כאן לענין הודעת הימים והזמן אימת הי׳, זה כתבו ע״ש אמרפל שהי׳ רב בימים מהאחרים וגדול בשנים מכולן כי הוא הי׳ מולך גם כבר בשעת השלכת אברם לאור כשדים, כדרשתם ז״ל, אמרפל, אמר פול, שהוא הוא נמרוד אשר המעשה ההוא לא נרמז ונזכר ע״ש שום מלך זולתו.

ויהי בימי אמרפל מלך שנער – המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כולם בידם, וישיבו כל שבותם ורכושם, והיה הראשון מהם מלך בבל, כי כן העתיד,⁠^א כדכתיב: אנת הוא רישא די דהבא (דניאל ב׳:ל״ח). ואולי אלסר שם עיר במדי או בפרס, ועילם בעיר ההיא המלך מלך יון, הוא המלך הראשון, ומשם נתפשט מלכותו כשנצח דריוש. וכבר הזכירו זה רבותינו ביונים (בבלי ע״ז י׳.): רבי יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם, ואחר כך נתפשטה מלכותם בכל העולם כולו. ומלך גוים המלך על עמים שונים אשר שמוהו^ב עליהם לראש ולקצין,⁠¹ רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים,⁠² כתים ואדום ויתר גוים. וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה מ״ב:ב׳): אמר רבי אבין^ג כשם שפתח בארבע מלכיות, כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות וכו׳ ושם עוד (בראשית רבה מ״ב:ד׳): ויהי בימי אמרפל מלך שנער – זו בבל, אריוך מלך אלסר^ד – זו מדי, כדרלעומר מלך עילם^ה – זו יון, ותדעל מלך גוים – זו מלכות הרשעה הזו שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם.

1. השוו ללשון הפסוק בשופטים י״א:י״א.

2. השוו ללשון הפסוק ביחזקאל ל״ח:ח׳.

א. כן בכ״י מינכן 138, רומא 44, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״עתיד״.

ב. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שמו״.

ג. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אבון״.

ד. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״מלך אלסר״.

ה. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״מלך עילם״.

AND IT CAME TO PASS IN THE DAYS OF AMRAPHEL KING OF SHINAR. This event happened to Abraham in order to teach us that four kingdoms will arise to rule the world. In the end, his [Abraham's] children will prevail over them, and they will all fall into their hands. Then they will return all their captives and their wealth. The first one mentioned here is the king of Babylon¹ for so it was to be in the future, as it is written, Thou art the head of gold.⁠² Perhaps Ellasar, mentioned here second, is the name of a city in Media or Persia,⁠³ and Elam, mentioned third, is the city in which the first Greek king — Alexander — was crowned. From there his kingdom spread after he was victorious over Darius, [king of the Persians]. Our Rabbis have already mentioned this matter:⁠⁴ "Rabbi Yosei said, 'For six years the Greeks ruled in Elam, and after that their kingdom spread over the entire world.'" The king of Goiim,⁠⁵ [the last of the four kings mentioned here], who ruled over various nations that had made him their head and leader, is an allusion to the king of Rome who ruled over a city comprised of many peoples: Kittim, Edom, and the rest of the nations. Thus the Rabbis said in Bereshith Rabbah,⁠⁶ "Rabbi Avin said, 'Just as Abraham's grief began with four kingdoms, so will it end for his descendants only with four kingdoms.'" And it further says there:⁠⁷ "And it came to pass in the days of Amraphel king of Shinar — this is Babylon; Arioch king of Ellasar — this is Media; Chedorlaomer king of Elam — this is Greece; And Tidal king of Goiim — this is that kingdom (Rome) which writes out a levy [and collects assessment] from all nations of the world.⁠"

1. Shinar is Babylon. See Onkelos.

2. Daniel 2:38. This was said by Daniel to Nebuchadnezzar, king of Babylon, when interpreting the king's dream of the four kingdoms that will rule the world.

3. Since Media and Persia ruled over Babylon.

4. Abodah Zarah 10a.

5. Rashi explains Goiim as the name of a place. Ramban explains it as meaning "nations,⁠" and it is hence an allusion to Rome, whose kings ruled over many nations.

6. 42:2.

7. 42:4.

ויהי בימי אמרפל מלך שנער – אמרפל זה נמרוד שאמר לאברהם לפול לתוך כבשן האש, והוא הי׳ המלך הראשון מעשרה מלכים שמלכו בכפה עם מלך המשיח לעתיד שהוא העשירי, ותגיד לך הפרשה שהיה אברהם אבינו גבור ואיש מלחמה, כי ארבעה מלכים עשו מלחמה עם החמשה ונצחו הארבעה, ואברהם אבינו נצח את הארבעה והתגבר עליהם.

ובמדרש: (ב״ר מב, ז) ארבעה מלכים אלו כנגד ארבעה מלכיות שעתידין להשתעבד בישראל: שנער – זה מלך בבל, שנאמר: (דניאל ב, ל״ח) ״אנת הוא רישא די דהבא״. אלסר – זו מלכות מדי, כי אלסר הוא עיר במדי או בפרס, ומלך עילם – זה יון, שכן דרשו רז״ל (ע״ז י׳.) במלכות יון: שש שנים מלכו בעילם ואח״כ נתפשטה מלכותם בכל העולם. מלך גוים – זה מלכות אדום, שהומלך על עמים רבים שונים אשר מנוהו עליהם לראש ולקצין, והוא מלך רומי שהיא עיר מקובצת מעמים רבים, כתים ויתר גוים. והכונה במדרש הזה, כי כשם שהתגבר אברהם על ד׳ מלכים אלו ונצח אותם ונפלו בידו, כן לעתיד לבא עתידים ד׳ מלכיות שיפלו ביד זרעו, וזרעו ינצחום.

ויהי בימי אמרפל מלך שנער, "It was in the days of Amrafel the king of Shinar, etc.⁠" "Amrafel" is identical with "Nimrod.⁠" He was the king who ordered Avram thrown into a fiery furnace for his refusal to acknowledge him as a deity. He was the first of ten kings who ruled over the entire populated earth. The last one of these ten kings will be the Messiah. This paragraph is intended to tell us that Avram was a great hero and warrior. This is why the Torah tells us that whereas four kings engaged five kings in war and the five kings succumbed to the four, Avram, practically single-handed, undertook to engage these four mighty kings in battle. He overcame them all.

From a Midrashic-homiletical point of view, there is another aspect to this whole report of the Torah. The four kings represent the four empires who at one time or another played host to the Jewish people when they were in exile (compare Bereshit Rabbah 42,4).
"Shinar" represents Babylon, based on Daniel 2,38 אנת הוא רישא די דהבה, "you are the head of gold,⁠" (a reference to the huge golden image constructed by Nebuchadnezzar).
"Elassar" represents the kingdom of the Medes; this was the name of a city in Persia/Media.
The kingdom of "Eylam" is a reference to Greece. Our sages (Avodah Zarah 10) explain that the Greeks ruled in Eylam for six years before their rule extended over most of the inhabited earth.
The "king of Goyim,⁠" is a reference to the Roman Empire. This empire was one which many nations chose to be governed by. The reason the Torah calls the king of that country a "king of nations,⁠" is that his capital was a Metropolis of many different nations, tribes, and political groups. The point of the Midrash is to demonstrate that just as Avram overcame these nations, so his descendants in the future would succeed in overcoming their exiles in accordance with the oft-cited principle of מעשה אבות סימן לבנים, that the experiences of the patriarchs foreshadowed the experiences of their descendants.

אריוך מלך אלסר – מכאן רמז למה שאמרו חז״ל הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי אריוך הוא שמואל ונקרא אריוך על שם שהלכה כמותו בדינין דאריוך לשון מלכות היא כמו לא ריכא ולא בר ריכא וה״פ אריוך מלך אלא סר כלומר אלא מאיסור דהלכתא כרב.

אריוך מלך אלסר, "Aryoch, king of Elassar.⁠" From this verse, i.e. the wording here, our sages decided that in a dispute between two major Talmudic scholars, Rav and Sh'muel, when the subject concerns secular matters we rule in accordance with the opinion of Sh'muel, whereas when the subject concerns ritual matters, matters regulating our direct relationship to G–d.], we rule like Rav. (Compare Talmud, tractate Shabbat folio 53.) Our sages describe Aryoch's real names as being "Sh'muel, and the reason that he is called here Aryoch, is because the word is synonymous with being a monarch on earth, the secular part of the universe, whereas the name Elassar reminds us of the Hebrew word Issur, something forbidden by religious law. In other words: Aryoch arrogated to himself the right to give both secular and religious rulings on earth, treating earth as if G–d had no say in this terrestrial part of the (His) universe.

ויהי בימי אמרפל – אע״פ שכדרלעומר היה עיקר למלחמה כדכתיב בא כדרלעומר והמלכים אשר אתו אפשר שאמרפל היה גדול ממנו בשנים לכך הקדימו. גם זו המלחמה סימן לבנים שארבע מלכיות יעמדו בעולם לשעבד בבניו ולבסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו בידם וישיבו כל רכושם הראשון מלך בבל שהוא שנער והשני מדי שהוא אלסר ואולי אלסר שם עיר במדי או בפרס והשלישי יון והוא עילם שהוא ממלך עילם והרביעי שהוא מלך גוים פי׳ שגוים רבים נקבצו ושמוהו עליהם לראש והוא רמז למלך שמלך על עיר מקובצת מעמים רבים כיתים ואדום ויתר הגוים:

ויהי בימי אמרפל, "It was in the days of Amrafel, etc.⁠" Although Kedorleomer was the heavyweight among these Kings as we know from verses 4 and 9 in which he is always mentioned as the major figure, the other Kings being his subordinates, "the Kings who were with him,⁠" in this instance Amrafel, is mentioned first, perhaps because he was senior in years,

This war too may be viewed as מעשה אבות סימן לבנים, that events in which our forefathers were involved served as a preview of what would happen in the lives of their descendants. Four Kingdoms would emerge in human history, each one of whom would enslave Avraham's descendants at one time or another. In the end, Avraham;s descendants would prevail over all of them and they would be forced to make full restitution of everything they had ever robbed the Jewish people of. In our chapter, the first King would correspond to the King of Babylon, Nevuchadnezzar, seeing that he was the King of Shinor, the same general area. King Aryoch would be a prototype of the Kingdom of the Medes who supplanted the Babylonians as the ruling Empire in Mesopotamia and Persia. Elassar may be the name of a city rather than the name of a King. It would describe an important city in that country. Eylom would describe what eventually would become Greece, whereas Tidal may be an early allusion to the eventual Rome. The word גויים reflects that the Roman Empire would consist of many nations all under a single Emperor.

ויהי בימי – ה׳ דסמיכי. הכא ואידך ויהי בימי שפוט השופטים. ויהי בימי אחשורוש. כו׳ כראיתא במדרש שכולם היתה בימיהם ווי.

ויהי בימי אמרפל כו׳ – [טו] להודיע כמה כחו של אברהם אבינו גדול בנצחון הד׳ מלכים הללו בעיני קונו האריך בהודעת גבורתם שנצחו גם הם את החמשה מלכים אשר חברו להלחם בהם.

14) Immediately after his separation from Lot, he becomes capable of defeating the mightiest four kings of their time when he liberates Lot and secures a great deal of booty. No doubt the sequence of these events is to teach that Abraham's spiritual growth had been impeded by the physical proximity of Lot, and could now resume its normal progress. The details about the exploits of these four kings serve to underline their power and the greatness of Abraham's achievement in defeating them. Also, although Abraham had heard about Lot's capture only by implication, he had reacted promptly. The palit, escapee, in 14,13 probably only related to the fact that the five kings had lost the battle and that any survivors had been captured. Abraham having "heard" must be understood in a sense similar to Genesis 23,16, when Abraham had not really "heard" with his ears. Or, like in Esther Chapter 4, when Mordechai is reported as having "heard" about the plot to assassinate the king. That, too, may not have been "hearing" in the literal sense of the word. Despite those quite imprecise reports, Abraham mobilized the forces at his command to engage in a war in order to rescue his nephew. Even at this stage, Abraham had not ceased to feel brotherly responsibility for the safety of Lot.

15) During the encounter with Malki Tzedek, who appeared while Abraham was discussing the spoils of war with the king of Sodom, who himself had been a prisoner rescued by Abraham, the former acknowledged that the spoils rightfully belonged to Abraham. Abraham, however, demonstrated his attitude towards material possessions even more clearly on this occasion. The king of Sodom had the nerve to offer Abraham the spoils, though they were not even his to dispose of. Abraham swore an oath that he would not allow the king of Sodom to lose even a shoelace, except for the food which had been consumed by Abraham's soldiers during the campaign. Abraham was not motivated by haughtiness; he simply did not want his attitude to material wealth to be compared to that of the king of Sodom. He did not want the Sodomites to think that if part of his wealth had its physical origin in the former belongings of the Sodomites, the whole of his wealth must be of similar caliber. He wanted to emphasize that whereas the purpose of the Sodomites was to accumulate wealth in this world, he himself was interested in accumulating wealth in a higher world. In an allegorical sense, one may see in the king of Sodom's invitation the lure of Satan who says to the warrior who has risked his life to amass the spoils of war, "Give me your soul and take for yourself the material things in life.⁠" This, of course, is the path which will leave man eventually bereft of both material and spiritual values when he dies. Abraham's response to all those who follow in his footsteps throughout the ages has been, "I have raised my hand to God, I will not benefit in the least from the material gains of this struggle, I will not sell my soul except to the extent that physical comforts are instrumental in ensuring my success in my efforts to attain spiritual maturity.⁠" This too is the attitude towards wealth expressed by Solomon in Kohelet 5,18. "Also when the Lord gives a man wealth and properties, and He gives him the power to enjoy those and to benefit from his toils, all this is a gift from the Almighty.⁠" Since perfection of the human being is unattainable without the help of God, and is achieved only gradually, step by step, it is fitting that Abraham from hereon in makes further progress on the ladder of spiritual achievements.

שאמר לאברהם פול. בב״ר ויהי שם אמרפל מורכב מאמר ומפול והוא תואר השם כי שם העצם שלו נמרוד כדכתיב ותהי ראשית ממלכתו בבל בארץ שנער וכתיב ויהי בימי אמרפל מלך שנער משמע שאמרפל הוא נמרוד ועל כרחך לומר שאלה השמות הא׳ שם העצם והאחר שם התואר אמרפל שאמר נמרוד לאברהם כשקבל אותו אביו לפניו פול בכבשן האש ואע״פ שיש דרש ג״כ על נמרוד למה נקרא שמו נמרוד מפני שהביא מרד בעולם רש״י ז״ל אינו מביא בפירושו אלא האגדה הקרובה לפשוטו של מקרא שהוא המדרש שדרשו באמרפל שהוא שם שני ומורכב לא מה שדרשו בנמרוד שהוא שם ראשון ופשוט כי ע״פ הפשט השם הראשון שם עצם ואין טעם בשמות:

מקום יש ששמו גוים. כי יגיד עליו ריעו דומיא דשנער ועילם שהם מקומות:

ויהי בימי אמרפל מלך שנער – סמך זה לכאן להורות כי פרי הרשעים נפילה. ולפי שלמעלה סיפר איך אנשי סדום היו רעים וחטאים לה׳ מאד שהביא השם עליהם אנשים רעים כמותם להנקם מהם והם אמרפל וחביריו והוא היה נמרוד הרשע כמאמרם ז״ל. וכן סמך זה לכאן להורות לנו כי זאת המלחמה לא היתה אלא בסבת אברהם ומשנאתם אותו נתעוררו להלחם עם אנשי סדום. לפי שידעו שאברהם היה קרוב לשם וכן ידעו כי לוט בן אחיו היה שם. ואחר שילחמו עם סדום וחברותיה וישבו שביתם ולוט עמהם ידעו שיצא אברהם להצילו כמו שהיה וילחמו עמו. וזה תמצאהו מפורש בפרטי הפרשה בעז״ה:

ויהי בימי אמרפל מלך שנער – שהיה מפורסם למלך גדול בדורו וגם אחרי כן. הנה בימיו קמו אריוך, כדרלעמר ותדעל ונלחמו עם ברע וחבריו, ואחר כך,

ויהי בימי אמרפל מלך שנער, who was widely known as a powerful king in his generation and also later. During his lifetime the kings listed forthwith, i.e. Aryoch, king of Elassar, Kedorlaomer, king of Eylam, and Tidal, king of Goyim, jointly made war against Bera, etc.

[א] ויהי בימי אמרפל

[1] ערובין פרק חמישי דף נג ע״א (ערובין נג.)

[2] מגילה פרק ראשון דף י ע״ב (מגילה י:)

שאמר לאברהם פול. פירוש מה שאמר הכתוב ״בימי אמרפל״ להגיד הזמן מתי היה, ותלה אותו באמרפל, ואמרפל גופיה לא ידענא מתי היה ומי היה, ולפיכך צריך לומר שהוא נמרוד, שהיה המלך הראשון. וילפינן זה מדכתיב כאן ״מלך שנער״ ושם כתיב (לעיל י, י) ״ותהי ראשית ממלכתו שנער״, ונקרא ״אמרפל״ לפי שאמר פול (כ״ה ברא״ם):

מקום ששמו גוים וכו׳. דאין לומר שהיה מלך על גוים הרבה, דמאי שנא דמזכיר שמלך על הגוים ובשאר מלכים זכר שם המדינה, כדכתיב ״מלך עילם״ ״מלך שנער״ (כ״ה ברא״ם). אבל לא ידעתי מנא ליה שאותו שהמליכו עליהם היה תדעל, שמא המלך הראשון לא היה תדעל, ונקרא שם המקום על שם שנתקבצו שם מאומות הרבה ונקרא שם העיר גוים, ואחר כך מלך שם זה המלך תדעל:

<אריוך: בספ׳ יש׳ כ״י מצ׳ לשון הזה, פליגי ביה, קדמ׳ אַריוך תניי׳ וְאריוך, ואית דמהפכי קדמ׳ ואריוך תניינ׳ אַריוך, ע״כ. ואנו לא שמענו ולא ראינו בזה מחלוקת, כי בכל הספרי׳ קדמא׳ אַריוך תניינ׳ וְאַריוך.⁠^א> [אריוך].

כְדָרְלָעֹמֶר: ¹בפ׳ אלו טריפות, אמרי׳ בגמ׳, בשתי תיבות פסיק להו, בשני שיטין לא פסיק להו. וכן נמצא במקצת ספרי׳, וכן ראיתי כתוב בשם ²תקון ר״ת, תרי תיבות בחד שיטה. אמנם בספרי׳ אחרי׳ כ״י מדוייקי׳ הוא מלה אחת ומסור עליו מלה חדא כתיב. וכן כתבו בהדיא ³הרמ״ה ⁴והמאירי ז״ל דחדא מלה כתיב, וחס׳ דחס׳, וכולהו כתי׳ כן. וכוותיהו נקיטינן, דודאי דקו ואשכחו הכי בכולהו ספרי עתיקי, והכי אסהידו כולהו מסראתא. ובכל אתר דהמסרה פליגא על הגמרא בתר המסרה אזלינן, כדאשכחן בכמה דוכתי. לכן הרי״ש בשוא, וסמוכה ללמ״ד, והדלי״ת בקמץ לבד, וכן כולם שבפרשה. וזה לשון הרמ״ה ז״ל, כדרלעמר, חדא מלה כתי׳ וחס׳ כתי׳, ומסי׳ עליה דחדא מלה כתי׳, והכי משמע במס׳ חולין, עכ״ל.⁠^ב ובעל א״ת נדחק מאד ליישב דברי הרמ״ה והמסורת שלא ינגדו לגמרתנו, וכוונתו רצויה, אבל אין פירושו מחוור על לשון הגמר׳, ואולי נסחא אחרת נזדמנה להרמ״ה ז״ל בגמ׳. ומה שנכתב ⁵בגליון במקר׳ גדולה לשון מוטעה הוא, וה׳ יצילנו משגיאות. [כדרלעמר].

גּוֹיִם: הגימ״ל בדגש. [גּוֹיִם].

1. בפ׳ אלו טריפות: חולין סה ע״א.

2. תקון ר״ת: השווה מחזור ויטרי, עמ׳ 656.

3. הרמ״ה: כדרלעמר.

4. והמאירי: לך לך פרשה ג, כט ע״ב (׳כדר לעמר – בכלם כתוב תיבה אחת׳ - ואינו מתייחס לכתיב החסר).

5. בגליון במקר׳ גדולה: מ״ק-ד על אתר (׳בליש׳ כתי׳ תיבה חדא לתרין שויוי׳ לא לפסקינ׳⁠ ⁠׳).

א. אפשר שתוספת זו אינה מיד נורצי.

ב. [המשפט ׳והכי משמע במסכת חולין׳ שנתקשו בו א״ת ונורצי, אינו מובא בדברי הרמ״ה שבדפוס. ונראה שהשמיטוהו המדפיסים בגלל הקושי. המשפט נמצא בדברי רמ״ה בכ״י אוניברסיטת קמברידג׳Add. 3112 משנת 1368 (ס׳ 17554).]

שאמר לאברהם פול וכו׳. דק״ל והא נמרוד מלך שנער היה:

Who told Avraham, "Jump...⁠" Rashi is answering the question: Was not Nimrod [not Amraphel] the king of Shinar?

ויהי בימי אמרפל וגו׳ עד סוף ספור המלחמה והנצחין – רבו בפרשה הספיקות ונזכירם אחד לאחד:

א׳ בלשון ויהי בימי וגו׳ ולא אמר מה שאירע בימיהם? ואם רצונו כפשוטו שהם עשו מלחמה את ברע וגו׳ לא יתכן סדר הלשון כי היה לו לומר אמרפל וגו׳ עשו מלחמה וגו׳ ואין לשון ויהי בימי מיוחד לספור הפעולה שעשו?

ב׳ בשנוי הלשון עשו מלחמה את ברע ואת ברשע הכניס מלת את בין שניהם מה שלא עשה בשנאב ושמאבר?

ג׳ שאמר כל אלה חברו וגו׳ נראה שיצאו בחברה להלחם יחד ואחר כך חזר לאחוריו ואמר שתים עשרה שנה עבדו הפסיק הענין במאמר אחר?

ד׳ שבתחלה הביא אמרפל ראש וראשון על חבריו ואח״כ ניחם והביא כדרלעומר בראש?

ה׳ באמרו ויצא מלך סדום לשון יחיד נכון היה ויצאו לשון רבים?

ו׳ כל אלה חברו ובדקדוק הלשון היה לו לומר התחברו?

ז׳ למה זה כתב לנו כמה שנים עבדו וכמה מרדו ומה ילמדנו בזה?

ח׳ בהזכירו שהכו הרפאים ואת החורי וגו׳ עד איל פארן וישובו ויבואו וגו׳ וכל זה ספור נראה אין צורך בו לנידון שלנו?

ט׳ מה לי אם המלחמה היתה בעמק השדים או במקום אחר?

י׳ שבעריכת המלחמה לא זכר שמות מלך סדום וחבריו כאשר עשה בראש אמנם בכדרלעומר וחבריו חזר גם כאן וניקבו שנית בשמות?

י״א שחברם בוי״ו החבור בפסוק הזה וכן במלכים ארבעה בפסוק שלאחריו ולא עשה כן בפסוקים הראשונים?

י״ב על מה שחזר והזכיר פעם אחרת את כדרלעומר מלך עילם וגו׳ וכבר באמרו ויערכו אתם מלחמה ידענו שנלחמו עם כדרלעומר וחבריו הנזכרים?

י״ג באמרו ארבעה מלכים את החמשה כי מה יתרון לנו לדעת אם היו ד׳ או ה׳ וגם שכבר ידענו וכעת השמיענו כל זאת בסיפורים שספר עד הנה מבלי שיחזור למנותם?

י״ד שאם החמשה מלכים הם היו העורכים מלחמה נגד הארבעה כנראה בפירוש היה לו לכתוב א״כ חמשה מלכים את הארבעה מלבד שהיה לו למנותם בראשית ולא אחריהם כי הם העורכים ולא הנערכים?

ט״ו בלשון ויערכו ולא כתב ויעשו אתם מלחמה כמו שאמר לעיל עשו מלחמה?

י״ו שנראים דברי מותר מה שכפל בספור שתי פעמים והיה די שיספר שברע וחבריו עבדו את כדרלעומר ומרדו ובאו עליהם המלכים ונצחום?

י״ז גם מה שהוסיף עוד להזכיר מקומות ומדינות שמולכים עליהם כדרלעומר וחבריו שנער ועילם וגו׳ לאין צורך וכבר נזכרו למעלה?

י״ח על הזכירו מנוסת מלך סדום ועמורה ולא הזכיר נצחונם והיה ראוי שיספר הדבר בשלמות ויאמר ויכום אמרפל וגו׳ וינוסו מפניו ככתוב בכל המלחמות שבתורה? וראוי לפרש {ז} כי לרשעים אנשי ריב ומדון העבדות נאה להם ונאה לעולם. כי אמנם אם נעזוב האנשים אשר לריב ולמצה יקומו בלי שוטר ומושל אין שלום אמר ה׳ לרשעים ותמיד ינצו האנשים יחדו. וכאשר הורגלו בעבודת משא אם יסירו עול סובלם מעל צוארם כ״ש דפקרי טפי. ותחת עבד כי ימלוך אין מי ימשול בהם. לכן צעק פרעה נגד בני ישראל (שמות ה׳) כי נרפים הם על כן הם אומרים נלכה ונזבחה לאלהינו. כי אולם אין ראיה לדבריו שיזעקו נלכה ונזבחה לפי שהם נרפים אדרבה מרוב ענויים ולחצם יתכן שיהיו צועקים? אמנם כאשר אמרנו כי אם נרפה ונקל עבודת האנשים המורגלים בה זה לא יספיק להם ואין להם מדת הסתפקות אלא ילכו לקצה האחרון ויצעקו נלכה ונזבחה לאלהינו כלומר אין לנו עוד פרעה למלך ולקצין אלא אלהינו יש לנו אב זקן ומלך גדול והתנשאה מעלתנו מאד מאד. זהו טעם פרעה לרשעתו.

{ח} זאת ועוד אחרת שאינו דומה עם הנהוג לעבוד עבודת מלך אחד ואחר כך יצא חפשי ממלאכתו ימים מועטים. לאם יעמוד לחרות ימים רבים. הואיל והראשון עדיין שמא דמריה עליה ופחד אדוניו על ראשו אמנם אחר שהנהיג עצמו בן חורין זמן רב זדון לבו ישיאנו ולא יירא משוד כי יבוא וכל העולם כלו כאין נגדו. ועוד בה שלישיה {ט} כי מדתי ונמוסי הלוחמים שכל מלך ושר הצבא בהלחמו ביום קרב מן הראוי לו הזריזות הלוך ונסוע טרם יתגדל אויבו ויתעצם כחו ובמלחמה כל זריז נשכר יצא יצוא ושוב כמראה הבזק יקדים לאחוז בכנפות הארץ אשר היא יותר ראויה למלחמתו. ויותר וביותר כשילך על אויביו וישתדל להביא המלחמה במושבותם ולא יניח לבוא שונאיו אליו וחרב לא יעבור בארצו כידוע. ועל ההפך הירא ורך הלבב יתנהג בעצלות במלחמותיו {י} ילך וישוב בביתו לא ירחק ממלאכתו וידום עד בוא אויבו אל ארץ שכנו. וזו לו רעה חולה וכדי בזיון וקצף ונקרא מאבד עצמו לדעת כי יביאו אויביו חרב ורעב ושבי וכל מיני משחית בארצו מה שהוא היה מוליך לארץ שונאיו אלו היה מקדים בזריזות. וזה מבואר בכל מלחמות רומי. וזכר לדבר מלחמת יונתן בפלשתים וסימניו (שמואל א י״ד) דומו עד הגיענו אליכם וגו׳.

{יא} גם מודעת זאת כאשר אמרנו בסמוך שהמריבה והקטטה בין שנים תצריח אל השלישי שיכריע וירויח ביניהם. ואם שתי מדינות ינצו וילחמו יחד היא סבה לעבדות ופרצה קוראה לגנב מלך עז פנים לבוא לשים בצואריהם שלשלת העבדות הואיל וחלק לבם עתה יאשמו כאשר אירע לישראל בבית שני. ואחרי הודיע ה׳ לנו את כל זאת נביא מה שאחז״ל בעירובין הם אמרו אמרפל שמו ולמה נקרא שמו נמרוד שהמריד כל העולם כלו וכו׳ גם הובא בילקוט כל אלה חברו ולמה כדי שיבואו ויפלו ביד אברהם. ומזה למדנו שכל אלה חברו מדבר בארבעה מלכים ולא במלך סדום וחבריו כאשר היה נראה מלשון הכתוב כי הם לא נפלו ביד אברהם אלא הציל אותם ואת כל הרכוש ככתוב. ובמדרש תנחומא דרש שמות מלך סדום וחבריו לגנאי ולא כן באמרפל וחבריו גם זה דבר הוא:

הנה מעתה נבוא אל ביאור הפסוקים על נכון לבלתי יקשה עליהם. והוא כי ספרה התורה מה שהיה בימי אמרפל הוא נמרוד שהביא מרד לעולם והנהיג גם מלכי הארץ למרוד באדוניהם כדרלעומר. הלכך בספור הענין הושיבו בראש להודיע לבני אדם היותו סבה למרדם כמו שיפרש. וספר מה שכבר היה לעולמים שבימי אמרפל ושאר המלכים אירע שנעשית מלחמה בין חמשת מלכי ים המלח סדום ועמורה וחבריו שנלחמו ביניהם. כי אמנם בהיותם אז בשלוה אין כושל במחנם היתה יד ה׳ בהם להומם כעבדים המתפרצים. ועל כי אין עליהם מושל אין מלך ואין שר הפך לבם לשנוא עמו וילחמו ביניהם. באופן ששנאב מלך אדמה ומלך צבויים ומלך בלע. נלחמו את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה. וזה לרוב רשעם ולרוע תכונתם כמובן משמותיהם. ועל כן ספר הכתוב שמותם פעם אחת לדרשה ולא שינה להזכירם ונמחו מספר חיים ולא יכתבו עוד. וגם פעם אחת לא היו נכתבים אם לא ללמד ולהגיד הנשמע משמותם לגנאי. ואמרפל וחבריו שלא ניתנו לידרש הזכירם תמיד. על כן כתוב את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה שנאב מלך אדמה ושמאבר וגו׳ ולא כתיב ואת שנאב ואת שמאבר ואת מלך בלע לפי שאלו שלשה נלחמו עם השנים ואלו הם הלוחמים ומלך סדום ועמורה הנלחמים. כאלו יאמר עשו מלחמה שנאב ושמאבר וגו׳ את ברע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה ויהיה סדר הכתוב כך. עשו מלחמה את בלע מלך סדום ואת ברשע מלך עמורה. ומי עשו מלחמה עמהם? שנאב מלך אדמה וגו׳ באופן שפסוק ויהי בימי אמרפל אינו דבור בפני עצמו. אלא להודיע שבימי המלכים האלה אמרפל וחבריו נולדה מלחמה בין מלכי סדום וחבריו שהכו אלו את אלו עד שסבבו להתחבר האויבים החיצונים ולבוא עליהם לשעבדם. ומחלוקתם של אלו קראה אמרפל וחבריו שמקדם היו מלכים רחוקים זה מזה ויתחברו יחדיו ואלו ישבו בשלום יחד היו יראים מהם ולא יעפילו לבוא עליהם לצבא. על כן אמר הכתוב כל אלה חברו ולא התחברו כי כן היה ראוי אם הפעולה היתה מכוונת לאמרפל וחבריו. אלא רצונו שמלכי סדום ועמורה וגו׳ בהצותם זה על זה הם חברו כל אלה ירצה אמרפל וחבריו לבוא להלחם והיו גרמא בנזיקין כאלו חברום בידים עד שבאו ושעבדום והכריחום לעבוד י״ב שנה את כדרלעומר הוא הגדול שבהם. ובראותם הרעה אשר עשו קמו לב אחד ומרדו בכדרלעומר ועמדו במרדם י״ג שנים. והגיד אמנם הכתוב אלינו זה להודיע רוע סדר הנהגתם. כי הואיל ועמדו בני חורין זמן רב וקנו זדון וגבהות מכל מקום לא שמו מגמתם באורך זמן השלום להתרגל בעבודת המלחמה כי אמרו החרב חרבו המלכים לא יוסיף יבוא בנו עוד ערל ושונא. ויהי כאשר באו אמרפל וחבריו בשנת י״ד ויכו את הרפאים וגו׳ ר״ל כל נציביהם בגבולי ארצם שהעמידו על התחומים בערי הבצורות כדברי התרגום. מלכי סדום ועמורה וחבריהם לא אזרו חיל ללכת לקראתם ולהלחם עמהם עד לא יכנסו בתחומם. אלא בהפך מהתענג ומרוך לרוב עצלותם לא קמו ולא זעו עד שאמרפל הכה גם החורי בהררם ירצה בהר של מלך סדום וחבריו בעיניהם ועל פניהם. וכל שדה העמלקי והאמורי עד המדבר. ועדיין לא נתעוררו ולא הקיצו משנתם לצאת ממחיצתם להלחם עד שבאו להכותם בתוך ביתם. ואז התנועעו. אמנם לא באהבה וביחוד כי אלה המלכים לבבם למרע ועל שלחן אחד כזב ידברו. וזהו אמרו ויצא מלך סדום וגו׳ לשון יחיד. ומלך עמורה ומלך אדמה בוי״ו החבור בין כלם להורות שכל אחד הלך בדרך לבדו וחלק לבם כפעם בפעם והיה בדמיונם כאלו ילכו להלחם בעם מפוזר ומפורד. ולכן כתיב את כדרלעומר וגו׳ ותדעל ואמרפל וגו׳ כלם בוי״ו.

{יב} אמנם לא כן חשבו האויבים מלומדי מלחמה כי אדרבה ארבעה מלכים את החמשה כלומר דמו לבוא לצבא ארבעה מול חמשה. וזה הביאם לשים על לב ולהלחם בכל נימוסי הצבא ונצחו. לכן האריך הכתוב וחזר להזכיר שמות מלכותיהם מהטעם שאמרנו. להודיע סכלות מלכי סדום ועמורה שלא הלכו להלחם באויביהם חוץ למקום מושבותם כדתי הלוחמים עד שהניחו ליכנס בארץ אחוזתם אויבים כל כך רחוקים מלך בבל ועילם השוכנים באמצע האסיא״ה מארץ רחוקה והניחום לבוא עליהם עד עמק השדים. וכאלו יאמר הכתוב ראו עצלותם של אלו שיצא מלך סדום וחבריו והמתין לערוך מלחמה עד בוא אויביו לעמק השדים כי שם ביתו. את מלך עילם ובבל רחוקים מא״י כמה ימים. הוכיח א״כ המקרא שמלחמה כזאת אינה מלחמה אלא מנוסה. והמה לא עשו מאומה במלחמה ההיא אלא העריכה לבדה שקדמה למנוסה על כן לא הזכיר מלחמה בזה אלא וינוסו מלך סדום וגו׳:

ויהי בימי וגו׳. טעם סדר הודעת הענין, לומר כי ד׳ מלכים אלו תקיפים היו צא ולמד עזר אלהים שעם אברהם אשר מחה הד׳ מלכים בחצי הלילה ושאר התועליות.

ויהי בימי אמרפל, It was during the reign of Amrafel, etc. The reason the Torah introduces this chapter here is to show that these four kingdoms were the super-powers during that period. Once we have been informed of the exploits of these kings, Abraham's victory when he rescued Lot can be seen in its proper perspective.

ויהי בימי אמרפל – אחר שנזכר פרידת לוט מאברהם, ושישב בסדום להרבות רכושו וגדולתו, הודיע כי מרה היתה באחרונה.⁠¹ וישיבתו בסדום כמעט גרמה לו אבדן עצמו וביתו ורכושו. ו״אוי לרשע ואוי לשכנו״,⁠² ולולי שהצילו אברהם בצדקתו לא נמלט דבר מכל אשר לו. ולפי שבָּזָה חברת אברהם, עשה ה׳ ב״ה גדולה לאברהם שהכניע ארבעה מלכים אדירים, שלא יכלו מלכים רבים גם חמשת מלכי הככר לעמוד בפניהם. והראה צדקת אברהם שאעפ״י שלוט עשה מריבה עמו ופירש ממנו, והלך נגד רצון אברהם לשבת בסדום המרשעת, בצַר לו ללוט שָׂם [אברהם] נפשו בכפו עבורו להצילו. ולהודיע לכל באי עולם מה בין לוט לאברהם. לוט בחר ארץ משקה והלך לסדום אצל רשעים להרבות רכושו. ואברהם שאמר לו מלך סדום ״והרכוש קח לך״,⁠³ מֵאֵן לקחת ממנו מאומה, בעבור שהוא רשע, וכמו שיתבאר בעז״ה.

אמרפל מלך שנער – לדעת רז״ל⁴ הוא נמרוד שמלך בבבל, והוא הצר לאברהם אבינו ע״ה בעודנו באור כשדים.⁠⁵ ולדעתם יפה אמר מלכי צדק ״אשר מִגֵן צריך בידך״,⁠⁶ שהיו המלכים האלה מקדם צוררים לאברהם. ולפי הפשט בארנו למעלה⁷ שמלכות נמרוד נעקרה מן העולם, ומלכי אשור שבנו נינוה הם מלכו על אשור ושנער. והיה שמו ״אמרפל״, כי מצינו שם פול מלך אשור, ובספרי קדמונים גם ביחוסי הכלדי זכר שמות מלכי אשור בשמותם על הסדר. ושמות רבים סוף השם ״פול״. ואפשר שנחצה המלכות בין בני אשור, ומשל האחד בנינוה ואשור, והשני על מדינת בבל ושנער.

אריוך מלך אלסר – שם זאת המדינה לא נזכרה עוד במקרא. ונראה כי שני המלכים האלו היו שכנים ומדינותיהן קרובות. וכן מלך עילם ומלך גוים גם הם שכנים וקרובים, ולכן נפסק הטעם תחת אלסר. ונראה כן מאמרו אח״כ ״את כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים ואמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר״.

מלך גוים – שם מדינה, ואולי במחוז זה התקבצו נפוצים רבים מבוני המגדל מכל משפחות העמים וישבו בה, ונקרא מלכם מלך גוים.

1. מליצה על פי שמו״ב ב, כו.

2. נגעים, ב משנה ו.

3. בראשית יד, כא.

4. בראשית רבה מב, ד.

5. שם לח, יג.

6. בראשית יד, כ.

7. על בראשית י, יא.

ויהי בימי – סדר הענין: ויהי בימי אמרפל וגו׳, עבדו בלע וחבריו את כדרלעומר וכו׳ י״ב שנה, וי״ג מרדו (בראשית י״ד:ד׳), ובארבע עשרה בא וגו׳ ויכו וגו׳ (בראשית י״ד:ה׳), ויצא מלך סדום וגו׳ (בראשית י״ד:ח׳), ארבעה מלכים את החמשה (בראשית י״ד:ט׳).

ויהי בימי – המלכים האלה היו מעבר לנהר פרת, כנראה משמות המדינות שבהן היו מולכים:

אמרפל – אחז״ל שהוא נמרוד:

שנער – זה בבל:

מלך גוים – שם מדינה כחבריו שבפסוק:

אלסר – לא נזכר במקום אחר ואיננו נודע.

אריוך – היה ג״כ שם רב הטבחים של נבוכדנצר (דניאל ב׳:י״ד).

מלך גוים – דעת קלעריקוס וראזנמילר שהוא גליל הגוים (ישעיהו ח׳:כ״ג), וגעזעניוס דוחה סברה זאת באמרו כי נקרא כן גליל הגוים אחר שישבו ישראל בארץ כנען מפני שנשארו באותו גליל עובדי אלילים. ואעפ״י כן אין להכחיש כי נמצא אומה נקראת גוים גם קודם בוא ישראל בארץ כנען, כי כתוב ביהושע (י״ב:כ״ג) מלך גוים לגלגל, וגעזעניוס אומר כי גם ביהושע אין גוים שם האומה, אלא שם כנוי שֶכִנו אותם ישראל, וזה רחוק מאד בעיני, ובהפך נ״ל שהיתה אומה שנקראת כן בא״י וגם אחרת בארץ אחרת. ויפה אמר געזעניוס שיפה תרגם מתרגם אחד יוני לא נודע שמו, מלך Pamphylia כי כן השם הזה ענינו ביוני כל-גוים, כל משפחות, ויתכן שנקבצו מאומות רבות בארץ אחת, כדברי בראשית רבא {מ״ב:ד׳} שהביא רש״י.

Ellasar. Nowhere else mentioned and otherwise unknown.

Arioch. This was also the name of Nebuchadnezzar’s captain of the guard (Daniel 2:14).

king of Goiim. According to Clericus and Rosenmueller, this place is to be identified with gelil ha-goyim (“Galil [or ‘district’] of the nations”) (Isa. 8:23), but Gesenius rejects this opinion, saying that gelil ha-goyim was so called after the Israelites had settled in the land of Canaan, because idol-worshippers remained in the district. Even so, it cannot be denied that there was a people called “Goiim” even before the Israelites entered the land of Canaan; in Joshua it is written (12:23), “The king of Goiim of Gilgal [melekh goyim le-gilgal].” Gesenius says that even in Joshua, “Goiim” is not the people’s proper name, but only an epithet given them by the Israelites, but this seems most unlikely to me. On the contrary, in my opinion there was a people by this name in the land of Israel and also another one in a different land. Gesenius appropriately pointed out that a certain anonymous Greek translator correctly translated this as “king of Pamphylia” [a region in southern Asia Minor], for this name means “all peoples” or “all clans” in Greek. It is likely that people of various nationalities gathered together in one land, in accordance with the words of Genesis Rabbah (42:6), which Rashi cites.

ויהי בימי אמרפל וגו׳ – הרי לפנינו כאן, לראשונה בקורות דברי הימים, השתלשלות העניינים של סדר מלכים ומלחמותיהם. הבה נתבונן במציאות המתוארת כאן – שנועדה כנראה להעניק לנו הבנה טובה יותר בשליחות אברהם ועמו.

שיטת הממשל שהונהגה לראשונה ע״י נמרוד, מיהרה לשאת פירות, שהרי דור הפלגה חל בעת נעוריו של אברהם. היה זה במהלך התקופה בה נמרוד שָׂם עצמו למלך. אמת, שאין הוא מוצג בפירוש כמלך, אבל פעולותיו מתוארות כתחילתה של מלכותו: ״ותהי ראשית ממלכתו״ וגו׳ (לעיל י, י). שיטתו הייתה לנצל את הכחות והמרץ של אומתו לצורך מטרותיו האנוכיות, הווי אומר: הקרבת אושר הפרט על מזבח הכבוד הלאומי. כאן מגיעה השיטה למלוא פריחתה. אנו קוראים בפרשה זו, לא על תולדות האומות אלא על דברי ימי המלכים. באזור כה קטן ככיכר הירדן, מלכו לא פחות מחמישה מלכים! (פסוק ב). יש לנו כאן את התחלותיה של המלוכנות. לכל עיר יש את מלכה שלה. מאוחר יותר, בזמן יהושע, אנו מוצאים כבר שלושים ואחד מלכים בארץ ישראל הקטנה! המלכים האחרים (פסוק א) היו שליטים אדירים הרבה יותר; המולכים על ארצות ואיזורים כוללים, כשנער (בבל), עילם (מדי); וכן גוים, שם המעיד על כמה עמים, לא רק אחד. היותר ידועות מבין מלכויות אלו, בבל ומדי, היו רחוקות מארץ ישראל, ואף על פי כן מלכי ארץ ישראל היו משועבדים לכדרלעומר במשך שתים עשרה שנה. כדרלעומר כבר היה מלך על מלכים.

ביארנו כבר את שורש ״מלך״ על בסיס קרבתו ל״מלק״, ול״נמלך״ בארמית. המלך משמש כראש לבני עמו ודואג לענייניהם (עיין לעיל י, י). לפי זה נסינו להבין את התפיסה היהודית של המלוכה.

הבה נראה עתה איזו צורה הייתה למלוכה למעשה ב״ערי הכיכר״ העשירות. כל אחת מערים אלה ראתה צורך בדבר שיהיה לה מלך לעצמה, השקפה שבאה אולי כתוצאה משפע ועושר.

ישנן אומות הנמנעות ממחשבה אודות עצמן, ומטילות את דאגותיהן על ראש המלך. דבר זה קורה במיוחד באומות בהן האזרחים טרודים בענייניהם הפרטיים. אנשים שרודפים אחר חיים נוחים ועושר ומתעלמים מהצרכים הראויים של הציבור שלהם, מוכנים לוותר על זכויות ונכסים – כל עוד הם ״פטורים מלאמץ את מחשבתם״. ראוי לציין בנוסף, שקשה להיות מלך על עם עני. אנשים שיש להם מעט להרוויח ואין להם מה להפסיד, קשה להטיל עליהם אימה או לפתותם לקבל מרות.

דברים אלו מסבירים מדוע היה לכל עיר ועיר בכיכר הירדן הפוריה, מלך משלה. בכך שחררו העם את עצמם מעול המחשבה והדאגה לצרכי הכלל. מאותה סיבה, נתנו הסכמתם מלכים אלה, בזה אחר זה, להיות משועבדים לשליט אדיר של ארץ אחרת; כולם היו ״עבדי עבדים״, כחזונו של נח על צאצאי חם! הם העלו ברצון מס שנתי כתמורה לשלום ובטחון, כדי שיוכלו למשול וליהנות ממעמד מלכותי בארצותיהם.

לאירועים המתוארים בפסוקים אלה ישנה משמעות גם מנקודת מבט אחרת, כפי שכבר העירו חז״ל. הרי לפנינו שבעצם העמוד הראשון של ההסטוריה המדינית הכתובה, נזכרות ״ארבע מלכויות״ – ארבע ממלכות מנצחות; זאת במקביל למהלך ההסטוריה העולמית, שגם היא נחלקת ל״ארבע מלכויות״ – ארבע ממלכות עולמיות העתידות ליפול לבסוף בידי מלך המשיח, שינצח בכחו של הקב״ה. שמותיהן של לפחות שתיים מתוך ארבע ממלכות עולמיות אלה נזכרים כאן: בבל (שנער) ומדי (עילם). רואים אנו שכבר בראשית העת העתיקה, יצאו שתי ממלכות אדירות אלה במסעות כיבוש לארץ ישראל והאזורים הסובבים, ושארץ ישראל נכבשה על ידיהם כבר אז (עיין בראשית רבה מב, ב).

אמת תמידית התגלתה כאן לאברהם: עושר משעבד אומות – גם מבפנים וגם מבחוץ. הוגד לנו (עירובין נד.) שכשנאמר בכתוב ״חָרות על הלוחות״ (שמות לב, טז), אל תקרא ״חָרות״ אלא ״חֵרות״. אדם יכול להיות בן חורין אמיתי – בפנימיותו ובחיצוניותו – רק אם הוא כפוף לשלטון התורה המוסרית (עיין פירוש לעיל ט, כז).

אמת נוספת התגלתה כאן לאברהם, הוא עמד פנים מול פנים עם מציאות שנגעה במיוחד לעמו. באותה ארץ שהובטחה לו כמולדת העתידה של עמו, הנסיון הראשון שעמד בפניו היה רעב, והשני מלחמה! הארץ אינה מעניקה, מעצם טבעה, לא הצלחה חמרית ולא עצמאות מדינית. בשתי בחינות אלה, ארץ ישראל היא הניגוד הגמור של מצרים. פוריותה של הארץ תלויה בחסדי שמים, ומעמדה המדיני אף הוא תלוי באחרים; היא איננה מסוגלת להציב התנגדות מול פולש זר. כשלעצמה, נוטה ארץ ישראל לרעב ולתלות מדינית. מיקומה בצומת הדרכים בו נפגשות אירופה, אסיה, ואפריקה, הביא לכך שכל המלחמות הגדולות שזעזעו את העולם גרמו לה נזקים חמורים.

אך דווקא משום כך היא נבחרה. אילו היו ישראל מייסדים חיים קדושים בארץ זו, לא היה מעז שום אויב להתקרב לגבולותיה. שלוש פעמים בשנה היו נעזבים גבולות הארץ, ונותרים פרוצים וחסרי הגנה, אך ״לא יחמוד איש את ארצך״ (עיין שמות לד, כד). כל המלכויות היו נלחמות זו בזו ועוברות סמוך לארצו של ישראל, אבל אף חרב לא תבוא בגבולות ארץ זו – הפורחת מכל אך מחוסרת המגן מכל – ״וחרב לא תעבר בארצכם״ (ויקרא כו, ו). כל אומות העולם היו רואות אז עין בעין: ״ה׳ נמצא שם!⁠״ ה׳ הוא מעוזו של ציון; ישועתו עומדת במקום חומה ומבצר: ״אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב״ (תהלים מח, ד); ״יְשׁוּעָה יָשִׁית חוֹמוֹת וָחֵל״ (ישעיהו כו, א). כל הבטחות הנביאים לעתיד היו כבר מתקיימות לפני אלפי שנים; ציון הייתה זורחת כאור לגויים, והעמים היו אומרים: ״לְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם״ (זכריה ח, כג).

עבור עם ישראל, העתידים להתגורר בסביבות חורבותיהן של סדום ועמורה, משמשים האירועים המתוארים בפסוקים אלה כאזהרה: בהעדר כח מוסרי העומד מנגד, שפע ותפנוקים הם אויביה הטבעיים של החירות. ישראל לא יזכו לחירות ועצמאות בארץ הזאת, אלא אם כן יתמסרו לתורה בכל מאודם. ארץ עשירה ״זבת חלב ודבש״ נוטה לגדל אוכלוסייה של חלשים. רק הכנעה לעול התורה מבטיחה חירות ועצמאות. כל שדה בארץ ישראל צריך לשאת את חותם שלטון התורה (כלאים), ודבר זה נוגע בחומרה מיוחדת לענין גידול ענבי יין, טיפוח הצמח המסמל יותר מכל שפע ותענוגים (כלאי הכרם, איסור הנאה). בכל מקום, ובכל זמן, תישמע אזהרה זו: רק על בסיס התורה יפרח ישראל; ופריקת עול התורה, תוליך אותו להרס חמרי וחברתי.

השתתפות אברהם באירועים אלה הייתה מעשה לא פשוט עבורו. חמשת המלכים נעשו כפופים לכדרלעומר; ולבסוף, הם מרדו. ודאי שהייתה להם עוצמה רבה, שהרי כדרלעומר הוכרח לקרוא למלכויות בנות בריתו לעזור לו להכניע אותם, אך לבסוף הוכו. ועתה בעזרת ה׳, הצליח אברהם – הוא לבדו בלוית אנשים מבני ביתו – להתגבר על מלך מלכים ארצי זה! אברהם כובש מחדש את הארץ פשוטו כמשמעו. הוא רודף אחר כדרלעומר כמעט לכל אורך הארץ, מחברון עד לדמשק, מגרש אותו ומשחרר את הארץ. הבטחת הקב״ה ״לך אתננה״ מתקיימת, כפשוטה, לנגד עיניו.

כך רואים גם הנביאים בחזונם, שארבע מלכויות יכבשו את העולם, וגם ארץ ישראל תיפול בידיהם, אך עם ישראל יתגבר על כולם ובעזרת ה׳ ישלוט על העולם.

שאלות:

למה האריך בספור מלחמות המלכים זה עם זה. וספור מה שהכו את רפאים וכו׳ שכ״ז אין צורך לספרם בתורה האלהית.

ויהי בימי אמרפל – ארבעה מלכים אלה התחברו לכבוש ארצות ולהרגיז הארץ. ולדעת חז״ל אמרפל זה נמרוד, שמלך שנער הראשון היה נמרוד ואחר שכבש מלכות אשור כמ״ש מן הארץ ההיא יצא אשור כנה שמו אמרפל שמלכי אשור נקראים בשם פול, ובימי אמרפל כבר היו עוד ג׳ מלכים כובשי ארצות והיה כריתת ברית ביניהם שימלכו ארבעתם בכפה, ולתכלית זה עשו מלחמה את ברע מלך סדום וכו׳ ונצחום במלחמה.

IT OCCURRED IN THE DAYS OF AMRAPHEL. These four kings joined together to conquer many lands and disturb the face of the earth¹. Our Sages² identify Amraphel with Nimrod, the first king of Shinar. Later, after subduing the kingdom of Ashur — as it is written³, from that land (to) Ashur (he) departed — he called himself Amraphel because the kings of Ashur are called Phul. Besides him, there also reigned three other kings who had embarked on conquest — and they formed an alliance among themselves in order to rule everyone else by force. Towards this end they made war on Bera, king of Sodom, and on the others, and were victorious.

1. I.e., change the boundaries of nations.

2. Gen. R. 42:4.

3. Gen. 10:11.

אמרפל: ובפסוק ט׳ כתיב בראשונה כדרלעומר. היינו משום דבגדולה והנהגת המלוכה בתוך המדינה היה אמרפל בראש, אבל בגבורה ובמלחמה היה כדרלעומר בראש¹. ועוד עיין בסמוך (פסוק ט׳) ישוב אחר על שינוי הסדר. ומכל מקום גם זה הטעם² מוכרח מפסוק י״ז שתלה העיקר בכדרלעומר³.

1. ויתכן שזו כוונת רש״י בפסוק ה׳ (בעקבות הב״ר) כשכתב ׳לפי שהוא היה בעל המעשה, נכנס בעבי הקורה׳, ומתחבטים מפרשי רש״י מהי הכוונה ׳בעל המעשה׳ הרי החשוב והראש היה אמרפל. ע״פ רבינו הכוונה שהיה הראש בגבורה ובמלחמה, לכן מצב של מרד מעמיד את כדרלעומר להיות ׳בעל המעשה׳.

2. שכתב כאן רבינו.

3. וכך גם בפסוק ה׳ הסמוך.

וספור מלחמת המלכים בא להגידנו כי לפני שחת ה׳ את סדום ואת עמרה היו שם ערים רבות ושדי תבואה; ועוד שכדרלעמר נצח גוים רבים ועצומים כרפאים והאימים והזוזים (לפי דברי רש״י הן הם הזמזמים ששמם מוכיח על גבורתם וחכמתם בתכסיסי המלחמה), ואת החרי בהררם שעיר מקום מבצר בחגוי סלע, ואת כל שדה העמלקי מוראו של ישראל (אמת הוא שעמלק היה בנו של אליפז בן עשו, ויכלנו לפרש את כל שדה העמלקי עמים יושבים בארצות שבימי משה נתישב העמלקי בהן; מכל מקום אין לנו ראיה ברורה שהעמלקי הם יוצאי ירך עמלק בן בנו של עשו, ולא היה לעם טרם יולד הוא, כי אולי היה לפניו איש אחר נקרא בשם עמלק) וגם האמרי אשר כגובה ארזים גבהו התקיף מכל שבעת העממים, וגם חמשת המלכים יחד, ואחר כל הגבורות האלה הפך עורף הוא וכל חילו לפני אברהם וחניכיו, ומזה נדע כי לה׳ המלחמה, ואת אשר יחפץ יושיע, וכ״ז לכונה עצמה שנכתבה קללת כנען ופסוק והכנעני או בארץ.

כדר-לעומר. יש להעיר כי שם כדר הוא חלק בשמות שונים וכאן. הוא בשם כדר-לעומר וגם נמצא בשם נבו-כדר-צר כי אין ספק כי נבו עקרו שם האלוה ונקרא המלך על שמו, עיין Oppert Etudes Assyriennes 14. שדעתו שכדר בל׳ אשור הוראתו בן, או בכור, ואולי מזה שם כדור הנזכר בתלמוד.

ויהי בימי וגו׳ – זוהי קביעת הזמן, והסיפור השייך לקביעה זו הוא — ״עשו מלחמה״ וגו׳. כל השמות נקשרים אל ״בימי״, והם גם הנושאים לנשוא ״עשו מלחמה״; כמו לעיל ט, ו¹

אמרפל – יש² המזהים אותו עם מלך בבל המפורסם שהיה חי בערך 2100 שנה לפני הספירה.⁠³

שנער – ראה לעיל י״א:ב׳.

אריוך – מוזכר גם בדניאל ב׳:י״ד.

אלסר – לפי תרגום יונתן תלסר. לפי חוקרים חדשים הרי זה אריאקו מלך לַרסה, בנו של כוּדר-מאבווּג, מלך עילם.⁠⁴

כדרלעמר – בכתבות עתיקות נמצאו כמה שמות מלכים מימי קדם, שההברות ״כודור״ הם חלק מהם. וכן מוזכר בהן אליל עילמי בשם לַגַמַר.⁠⁵

ותדעל מלך גוים – שני שמות אלה לא זוהו כלל. מסתבר שסדר מנייתם של מלכים אלה כאן הוא סדר אלף⁠־בית, שכן בראשם עמד כדרלעומר, אשר אמנם נמנה להלן⁶ בראש.⁠⁷

1. איוולד § 303 ב.

2. שרדר וכן י׳ הלוי.

3. אמנם הוא חיסל, מאוחר יותר, את שלטונו של מלך עילם, אך נראה שבשעה זו היה הוא, כשאר המוזכרים כאן, מגרוריו של כדרלעומר.

4. השווה דליצש, Genesis, ע׳ 539.

5. השווה 174 .Hommel, Altisr. Ueberl. P.

6. פסוק ט׳.

7. מכתבות אסורבניפל (מן השנה 645—) ידוע, כי 1635 שנה קודם לכך השתלט מלך עילם בשם כודורנחונדי על צפון בבל. לאחר מכן כבש כוּדור⁠־מאבוּג את דרום בבל ומינה את בנו רים⁠־סין (אריאקו) מלך לרסה. גם הוכח שמלכות עילם זו השתרעה על סוריה וכנען .(Schrader, Die Keilinschriften u. d A. T.)

ויהי בימי אמרפל – א״ר לוי ואיתימא ר׳ יונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי בימי – אינו אלא לשון צער, ודכותה ויהי בימי אמרפל – כתיב בתרי׳ עשו מלחמה.⁠¹ (מגילה י׳:)

אמרפל – פליגי רב ושמואל, חד אמר נמרוד שמו ולמה נקרא שמו אמרפל, שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש, וחד אמר אמרפל שמו ולמה נקרא שמו נמרוד, שהמריד את העולם כלו עליו במלכותו.⁠² (עירובין נ״ג.)

כדרלעומר – כדרלעומר שם אחד הוא, ואע״פ דפסיק להו ספרא בשתי תיבות, אבל בשתי שיטין לא פסיק להו.⁠³ (חולין ס״ה.)

1. וכתבו המפרשים בטעם הדבר דכיון דמייחס הימים לאדם אחד כאלו לו לבדו הם ולא לכל העולם, ובאמת הול״ל ויהי בימים ההם, אלא ודאי משום שהם ימי צרה ומאתו יתברך לא תצאנה הרעות, לכך תלה באותו האיש שמענין הספור.

2. טעם הדבר בכלל שהכריחם לומר דאמרפל היינו נמרוד פירש מהרש״א משום דבנמרוד כתיב הוא החל להיות גבור ציד, שפירושו שהוא הי׳ המתחיל ללחום מלחמות בעולם, והכתוב לא בא לסתום אלא לפרש, וכיון שמלחמה הראשונה שנזכרה בתורה היא מלחמת ארבעה מלכים [וכמ״ש בתנחומא חרב פתחו רשעים אלו ד׳ מלכים, אמרפל וכו׳] נמצא דנמרוד ע״כ הוא אמרפל שהתחיל, ואחד הוי שם העצם ואחד שם התאר, למר כדאית לי׳ ולמר כדאית לי׳, וע׳ בפי׳ הרא״מ.

3. יש להעיר מה הכרח הוא זה, הא אפילו אי הוי פסיק בשתי שיטין ג״כ אפשר שיהי׳ רק שם אחד, דכן איתא לחד מ״ד בירושלמי סוטה פ״ז ה״ד דשם בנימין הי׳ כתוב על אבני החושן בן על אבן אחת בסוף וימין על אבן אחת בראש, וי״ל דשאני שם בנימין שבהפרדו יש משמעות מובן בשני השמות, משא״כ שם כדרלעומר בהפרדו אין להם כל מובן, ולכן אם לא היו שני שמות אין באפשר לכתוב בשני שיטין.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון