וירא, ״ואז הופיע ה׳ לאברהם במראה ואמר וגו׳ ״. הדגש כאן הוא על ההתגלות במראה. גם המזבח נבנה ״לה׳ הנראה אליו״, שהרי הופעת ה׳ לאברהם הייתה הסימן הנראה לעין שזאת היא הארץ שנבחרה עבורו. ואכן, ״וירא ה׳ ״ אינה הלשון הרגילה בתורה. היא חזרה ונשתנה אצל אברהם רק בנוגע למצות מילה
(להלן יז, א), ובבשורה על לידת יצחק
(להלן, יח, א).
למרות שאיננו מעיזים לרדת לעומק הענין כיצד דיבר ה׳ לאברהם ולנביאים, בכל זאת חובתנו להקדיש תשומת לב למה שאומר הכתוב.
הכתוב אינו אומר רק שקול ה׳ נשמע, אלא ״וַיֵרָא״; והלשון אינה ״הֵרָאֶה מ־״ – ה׳ נראה דרך אברהם, אלא ״הֵרָאֶה אֶל״ – ה׳ נראה אל אברהם ולמענו. אילו נקט הכתוב לשון ״הֵרָאֶה מ־״, הייתה מתפרשת הפעולה כנובעת מהרואה; היינו, שמציאות ההיראות הייתה תלויה ביכולתו ובפעולתו הרצונית של הרואה, והייתה יוצאת ממנו. ואילו ״הֵרָאֶה אֶל״ מציין את התהליך ההפוך: התגלות וצמיחה מאי־נראות אל נראות, לצרכו של אדם מסוים; הפעולה נובעת מן האל המתגלה בעצמו.
הדברים האמורים מהווים נקודה מכרעת, שחייבת להיות מודגשת בתקופה זו, בה פרשנות שטחית מעוותת ומסלפת את הכתובים. כל התגלות אלוקית שבמקרא יוצאת מה׳ אל האדם. ה׳ מדבר אל הנביא, ולא בקרבו. יד ה׳ באה על הנביא ולא מתוכו: ״הָיְתָה עָלַי יַד־ה׳ ״
(יחזקאל לז, א, ועוד). בכל התגלות אלוקית במקרא, האדם הוא מקבל בלבד, ואף פעם לא יוצר פעיל. ובכך, סותר המקרא את דעתם של אלה הכופרים באמיתת ההתגלות, אך מסווים את כפירתם במעטה כזב, על ידי תיאור ההתגלות האלוקית כיצירת דמיון והשראה אנושיים גרידא.
איך דיבר ה׳ אל הנביאים? תעלומה היא לאדם. אחרי הכל גם הדיבור בין אדם לאדם – הקשר בין רוח לרוח באמצעות כלי הגוף – אף הוא כולל יסודות של מסתורין. די לנו בעצם ידיעתנו שה׳ אכן דיבר ונראה לנביאים.
רק כאן, בארץ הזאת, נראה הקב״ה לראשונה לאברהם. אמנם אברהם הקדיש כבר את חייו לקב״ה במשך שבעים וחמש שנה; הוא פעל וסבל למען ה׳ ואף זכה לשמוע את דבר ה׳ גם במולדתו הקודמת; ואף על פי כן, בארץ הזאת ה׳ נראה אליו בפעם הראשונה. בכך ניתן לו אות שמיימי, שארץ זו נבחרה על ידי ה׳, ושבה תתחיל השכינה לחזור לתחתונים, שזו הרי המטרה והתכלית של כל ההסטוריה האנושית.
בארץ הזאת, התהלכו לראשונה בני אדם; ובה או בסביבתה הקרובה, שכן גן עדן. על פי המסורת, היא גם ניצלה מפורענות המבול
(בראשית רבה לב, י), ולכן נותרה כמעט כקרקע בתולה. זו הארץ שנבחרה ע״י ה׳, ובה החלה שכינת ה׳ לשוב ולשכון על האדמה.
מקום זה – בו לאחר אלפיים שנה החלה שכינת ה׳ לשכון על האדמה – נקרא:
א.
מקום שכם. שכם לא זכתה לכבוד ולתהילה בארץ ישראל. אדרבה, היא נודעה לשמצה כמקום שבו ״שכיחי רוצחים״, המייצר אנשים חמי מזג הנוטים לרצח ואלימות. דבר זה מתברר מתוך הדינים בנוגע לערי מקלט, והוא רמוז בדברי הנביא: ״דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה״
(הושע ו, ט). וכך הייתה גם גלעד, העיר שמעבר לירדן השוכנת במקביל לשכם, הנקראת מטעם זה ״עֲקֻבָּה מִדָּם״
(שם ו, ח; מכות ט:).
ב. אלון מורה. במקום הזה ניצבים הר עיבל והר גריזים. מאותה קרקע עצמה מתנשאים שני הרים המנוגדים לחלוטין באופיים: אחד ירוק כגן פורח – סמל הברכה וההצלחה; והשני עזוב ושומם – ההיפך מכך.
הכתוב מוסיף ואומר על מקום זה:
ג. והכנעני אז בארץ. כבר אז – כאשר הקב״ה נראה לאברהם, והשכינה התחילה לשוב – היו הכנענים בארץ. ואנו יודעים שהם שקעו בארץ זו עד לדרגה התחתונה של ההשחתה המוסרית, עד שה׳ הרחום והחנון בעצמו גזר על גירושם או כליונם.
אנו רואים אם כן, שהקב״ה השתוקק להחיות מחדש את האנושות ולהשיב את שכינתו למחיצתו של האדם. לשם כך בחר בארץ שהתאימה בהחלט למטרה זו; ארץ שהאנשים החיים בה על פי רצון ה׳, יש ביכולתם להשיג את המדרגה העליונה של המעלה המוסרית. אך ארץ זו – גם בעת ההיא וגם מאוחר יותר – הייתה מיושבת על ידי בני אדם שהפכו יותר ויותר מושחתים, עד שלבסוף לא היו ראויים לכלום חוץ מלחורבן.
מטעם זה התורה ניתנה במדבר, ללמדנו שהעלאת מדרגתה של האנושות אינה קשורה לזמן או מקום מסוימים.
ה׳ קישר את השבת שכינתו למקום – ארץ כנען – שבו לבשה השחתת האדם את צורתה העזה ביותר. דבר האומר לנו, שלמרות שלאופייה של ארץ יש ללא ספק השפעה מסויימת על אופי ותכונות העם היושב עליה, אף על פי כן, הסגולה האלוקית באדם והיכולת לזכות בקרבת ה׳, הן בהישג ידה של כל אומה, בלפלנד כמו ביוון. במקום מגוריו של אברהם, יכולים גם רוצחים להתגורר; אותה קרקע יכולה לשאת רוצח ליד נביא. בחירת ה׳ נפלה בכוונה על ארץ בעלת כח פיתוי, היכולה להשחית את יושביה במידה כה רבה, עד שהיא עצמה ״הקיאה אותם החוצה״. זאת היתה הארץ בה נטע ה׳ את עמו, שאף הוא איננו הנכנע שבעמים, ואחת מתכונותיו היסודיות היא ״קשה עורף״
(עיין שמות לב, ט, ועוד). וכוונתו הייתה, שאם ה״אשדת״ – האש האלוקית של התורה, תצליח – ואכן היא הצליחה, לצרף ולזקק אפילו את העם הזה ואפילו בארץ זו, ייראה הדבר, שאין אומה או לשון שה״אשדת״ לא תוכל לצרף ולזקק אותה למענה, בכל מקום בו היא שוכנת. נצחון האלוקות יתחיל עם האומה קשת העורף ביותר (״עז שבאומות״ –
עיין ביצה כה:), על האדמה העיקשת ביותר (כמו שחז״ל דורשים על הפסוק
[להלן, כו, ג]: ״הארצות האל – קשות״
[בראשית רבה סד, ג]).
יושבי הארץ הזאת חייבים לבחור בין מרומי ההתרוממות המוסרית לבין עומק ההשחתה הבהמית; בין ברכה לקללה; ובין חיים למוות (עיין דברים, פרקים יא וכז). אפשר שבחירה קיצונית זאת מסומלת על ידי קרבת שני ההרים: הר גריזים הפורח ליד הר עיבל השמם.
בכניסת ישראל לארץ, נבנה המזבח הראשון הלאומי לא על הר גריזים, אלא על הר עיבל השמם
(יהושע ח, ל). ללמדנו שברכה אינה התנאי, אלא התוצאה של בניית חיים בהתאם לרצון ה׳. בנייה כזו איננה זקוקה לשום תנאים מוקדמים חיצוניים. מזבח התורה יכול להבנות על קרקע שוממה.
בסופו של דבר, יתכן שדברינו אלה מסבירים גם את משמעות השם ״אלון מורה״. ״אלון״ הוא אילן או חורשה, או לדעת אונקלוס: מישור. (המושג הבסיסי הוא ״איל״: הכח להתפתח ולהתקדם. וכן מצאנו ש״ארז״ קרוב ל״ערץ״, ואילנות בדרך כלל מסמלים התפתחות והתקדמות יוצאות דופן. כך ״אֵלָה״, ״אִילָן״ [בארמית], ו״אֵלוֹן״ – כולם הם שמות אילנות הנגזרים ממושג בסיסי זה. תפיסה זו יכולה להתייחס גם למישור ארוך שנמשך למרחק, הסולל דרך באזור הררי.) אולי ה״אלון״ נקרא ״מורה״ (״הוראה״), שכן מראה שני הרים אלה, יורה וילמד את כל הניגש אליהם: ״כאן הברכה, שם הקללה – והבחירה היא בידיכם!״