×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ז) וַיֵּרָ֤א יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת⁠־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו׃
Hashem appeared to Avram and said, "I will give this land to your offspring", and there he built an altar to Hashem who had appeared to him.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קרמב״ןטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[קיב] 1וירא ה׳ אל אברם, נתבקש לו זכות בארץ. (פס״ז לך)
[קיג] 2לזרעך אתן את הארץ הזאת, א״ר לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלין ושותין ופוחזים, אמר הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותן עוסקין בניכוש בשעת הניכוש בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, א״ל הקב״ה לזרעך אתן את הארץ הזאת. (בראשית רבה ל״ט א״י)
[קיד] 3ר״נ אומר כעס היה לו מהקב״ה לאברהם, בשעה שהיה לוט בן אחיו מהלך עמו, אמר הב״ה כך אמרתי לו לזרעך אתן את הארץ הזאת והוא מדבק את לוט בן אחיו, א״כ יביאו לו שני פרסטיקין מן השוק ויורישם את שלו כמו שהוא רוצה בן אחיו כו׳. (בראשית רבה מ״א)
[קטו] 4ויבן מזבח לא בנה מזבח אלא על בשורת ארץ ישראל. (בראשית רבה לט אכ״ב)
[קטז] 5ואם תעשה עולה לה׳ תעלנה (שופטים י״ג:ט״ז) רמז לו המלאך שצריך להעלות עולה לה׳ על בשורה טובה, כשם שעשה אברהם בשעה שאמר לו הקב״ה לזרעך אתן את הארץ הזאת, מיד בנה אברהם מזבח על בשורה טובה, שכן כתיב ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו ואין מזבח אלא קרבן. (במדב״ר י)
[קיז] 6וירא ה׳ אל אברם וגו׳, הכא אתגלי ליה מה דלא הוה ידע ההוא חילא עמיקא לשלטא על ארעא, ובגין כך וירא מה דהוה מתכסי מניה, וכדין ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו, כיון דאמר לה׳ מהו הנראה אליו, אלא הכא אתגלי ליה ההוא דרגא דשלטא על ארעא ועאל ביה ואתקיים ביה. (זח״א ע״ט),
שערי ציון: ב״ר פ״מ א״ז, פס״ר פ״נ.
1. לעיל מאמר צט, מובא דרש זה מב״ר על פסוק ו, עיי״ש מ״ש בבאור מדברי המדרש הגדול, ובלק״ט מובא זאת כאן על פסוק שלפנינו, ובמדרש הגדול כאן בשרו על א״י שהוא לו ולזרעו.
2. בקצת נוסחאות במנח״י איתא כאן הפסוק לזרעך נתתי את הארץ הזאת (ברא׳ טו, יח) ומסגנון הלשון נראה דהגירסא שלפנינו נכונה, וכ״ה בלק״ט כאן, ועי׳ ברש״י יג, יד. דבאותה שעה היה לוט כשר והוא דלא כר״נ, ולקמן פי״ג ז. מב״ר דרועי לוט כך אמרו כך אמר הקב״ה לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד ולוט יורשו ומדידהון אכלין. ובמד׳ אגדה לקמן יג, ט, דאמר לו אברהם ללוט לא יהיה לך חלק בכל אשר לי שכבר אמר לי הקב״ה לזרעך אתן את הארץ הזאת, ועי׳ בלק״ט כג, יד. גר ותושב אנכי עמכם אם רציתי גר ואם לאו תושב, מרי בית, שכך אמר לי הקב״ה לזרעך אתננה את הארץ הזאת. ולפנינו בב״ר פנ״ח מביא הפסוק לזרעך נתתי (ברא׳ טו יח) ובלק״ט נראה דכוון להפסוק שלפנינו וצ״ל לזרעך אתן. ועי׳ לקמן כה, לא, מלק״ט.
3. לשון זה מובא בילקוט המכירי משלי כב, י. ובב״ר לפנינו גורס הפסוק לקמן (ברא׳ טו, יח) לזרעך נתתי את הארץ הזאת ועוד שינוים. וכ״ה בפירש״י בב״ר כמו בילקוט המכירי. פרסטיקין י״ג פריצטקים פי׳ שני אסופין גרועין, ועי׳ לקמן יג, מאמר סז.
4. ס״א זה שיכן לבשורת ארץ ישראל. והפי׳ כנ״ל שמזבח זה שבנה הוא לבשורת א״י. ובכ״י ילקוט ת״ת שבידי [בספר או״מ כתב יד לקוטים מילקוט ת״ת השמיט מאמר זה] מביא בפסוק זה מאמר מילמדנו וירא ה׳ אל אברם א״ל בחרת לך הארץ, אמר לו הן, אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו׳ מיד ויבן שם מזבח.
5. לעיל מאמר קטו.
6. עי׳ זח״א פד פט.
וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לִבְנָךְ אֶתֵּין יָת אַרְעָא הָדָא וּבְנָא תַּמָּן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ דְּאִתְגְּלִי לֵיהּ.
Hashem was revealed to Avram and said, “To your descendants I will give this land.” There he built an altar before Hashem Who had been revealed to him.

וַיֵּרָא ה׳ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה׳ הַנִּרְאֶה אֵלָיו
וְאִתְגְּלִי ה׳ לְאַבְרָם וַאֲמַר לִבְנָךְ אִיתֵּין יָת אַרְעָא הָדָא וּבְנָא תַּמָּן מַדְבְּחָא קֳדָם ה׳ דְּאִתְגְּלִי לֵיהּ
אִתְגְּלִי – להרחקת ההגשמה
א. כל הֵרָאוּת ה׳ מתורגמת בלשון התגלות להרחקת ההגשמה, כבפסוקנו: ״וַיֵּרָא ה׳ אֶל אַבְרָם״ – ״וְאִתְגְּלִי ה׳⁠ ⁠⁠״, ״לַה׳ הַנִּרְאֶה אֵלָיו״ – ״דְּאִתְגְּלִי לֵיהּ״. אבל בהקשר האנושי מתורגם כצורתו: ״ויעל לקראת ישראל אביו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אליו״ (בראשית מו כט) ״וְאִתַּחְזֵי לֵיהּ״, ״ולא יֵרָאֶה לך חמץ״ (שמות יג ז) ״וְלָא יִתַחְזֵי לָךְ חֲמִיעַ״.
לפני ה׳ ולא לצרכו
ב. לשלילת הרעיון כאילו המזבח הוא לצורך ה׳ תרגם ״ויבן שם מזבח לה׳״ – ״קֳדָם ה׳⁠ ⁠⁠״, כמבואר בהרחבה בפסוק ״ויקחו לי תרומה״ (שמות כה ב) ״וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא״.
ואתגלי ממרה די״י על אברם ואמר ליה לבניךא אתן ית ארעא הדה ובנה תמן מדבח לשם ממרי׳ די״יב דאתגלי עלוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לבניך״) גם נוסח חילופי: ״לזרעית בנך״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לשם ממרי׳ די״י״) גם נוסח חילופי: ״קדם י״י״.
ואיתגלי י״י לאברם ואמר לבנך אתין ית ארעא הדא ובנא תמן מדבחא קדם י״י דאיתגלי ליה.
And the Lord was revealed unto Abram, and said, To thy sons will I give this land. And he built there an altar before the Lord, who was revealed to him.
וַיֵּרָא ה׳ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ וגו׳ – לֹא בָּנָה מִזְבֵּחַ אֶלָּא עַל בְּשׂוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
ת׳ם תג׳לי לה אללה וקאל לנסלך אעטי הד׳א אלבלד ובנא ת׳ם מד׳בחא ללה אלמתג׳לי לה.
ואז התגלה אליו ה׳ ואמר: ״לזרעך אתן את הארץ הזאת״, ובנה שם מזבח לה׳ שהתגלה אליו.
ויבן שם מזבח – על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל.
ויבן שם מזבח AND HE BUILT THERE AN ALTAR – for the news that he would have children, and for the news that they would possess the land of Israel.
וירא ה׳ אל אברם1נתבקש לו זכות בארץ.
לזרעך אתן את הארץ הזאת2א״ר לוי בשעה שהיה אברהם אבינו מהלך בארם נהרים. ובארם נחור. ראה אותם אוכלים ושותים. אמר הלואי לא יהא חלקי בארץ הזאת. כיון שהגיע 3לסולמה של צור. ראה אותם עסוקים בניכוש ובעידור. אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב״ה לזרעך אתן את הארץ הזאת.
ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו – זה שיכן בזכות הארץ.
1. נתבקש לו זכות בארץ. ב״ר פל״ט. וילקוט שם.
2. א״ר לוי. ב״ר פל״ט במאמר שלפניו בפסוק ויאמר ה׳ אל אברם לך לך.
3. לסולמה של צור. המ״כ הביא בשם רש״י צור היתה יושבת על הר גבוה והיו עולין לה במעלות לפיכך קורין אותה סולם. ועיין תבה״א צד ק״ד ע״ב שכתב וז״ל לדרום צור נמצאים סלעים גדולים נכנסים בים ונראים למרחקים ועליהם דרך מעבר מצער שבו עולים כמו בסולם. והוא סולמא דצור הנזכר (ערובין פ׳ ע״א ביצה כ״ה ע״ב) עכ״ל.
וירא י״י – בדרך נבואה. והמלה מבנין נפעל, והנוח הנעלם בין היו״ד והרי״ש תחת הדגש הראוי להיות ברי״ש, להתבלע נו״ן נפעל.
הנראה אליו – שם התואר מהבנין הנזכר. וכמוהו: ואשר היה נעשֶה (נחמיה ה׳:י״ח).
AND THE LORD APPEARED. In a prophetic vision. Va-yera (appeared) is a nifal. It is vocalized with a tzere to make up for the dagesh which should have been placed in the resh as compensation for the missing nun of the nifal conjugation.⁠1
WHO APPEARED UNTO HIM. Nireh is a participle belonging to the above-mentioned conjugation (nifal). Na'aseh (prepared) in Now that which was prepared (na'aseh) for one day (Neh. 5:18) is similar.
1. The nun of the nifal is omitted in the imperfect. Hence all imperfect nifal forms have a dagesh in the first letter of the root, i.e., yikkatev, rather than yikhatev. However, the resh of ra'ah (saw), from the root resh, alef, heh, cannot receive a dagesh. Hence it is preceded by a tzere, rather than a chirik. Va-yera is an imperfect changed into a perfect by the vav conversive.
הנראה – תואר מבנין נפעל.
ויבן שם מזבח – לעבוד ולהודות למי שנתן לו מתנה טובה כזאת. ומיהו לא אמר הקב״ה לגור בארץ הזאת, דאם כן לא היה הולך מצרימה. אלא כמי שמראה מקום לומר כאן תוכל לדור.
ויבן שם מזבח – AND THERE HE BUILT AN ALTAR – To serve and to thank the One who gave him such a good gift as this. And however, the Blessed Holy One did not tell him to dwell in this land, for if so, he would not have gone to Egypt. Rather like one who shows a place saying, "You could dwell here.⁠"
וירא י״י אל אברם – שם באלוניא מורה נראה אליו להודיעו כי היא הארץ שאמר לו שיראהו.
ויאמר לזרעך אתן – אף על פי שהוצאתיך מארץ מולדתך להושיבך בארץ הזאת, לא אמרתי שאתננה לך מיד ואוריש הגוים מפניך, כי זה לא יתכן, כי אתה יחיד לא תוכל לישב הארץ עד שיהיו בניך רבים והם יירשוה, אבל מעתה תהיה לך מתנה שתעבר ותלך לארכה ולרחבה עם מקנך ורכושך הרב ואין אומר לך רק טוב שהרי עתה שאתה עובר בה אתה עובר בשלום ואין מי שיאמר לך דבר, אבל לזרעך כשיהיו רבים אתננה ואוריש הגוים מפניהם, ואפילו להם כשנכנסו לארץ שהיו שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים (במדבר כ״ו:נ״א) מלבד פקודי בני לוי, אמר: מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ (שמות כ״ג:ל׳).
ויבן שם מזבח – כטעם הודאה לאל שנראה אליו ובשרו בארץ ההיא שהיא טובה ורחבה זבת חלב ודבש (שמות ג׳:ח׳) שיתננה לזרעו.
א. כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28. בכ״י פריס 193: ״באלון״.
וירא ה' אל אברם, at Elon Moreh, He appeared to him, telling him that He would show him the land He would give to his descendants (in due course).
ויאמר לזרעך אתן, God told him that although He had bidden him to leave his homeland and to come to this country and to settle in it, He had not said that He would give this land to Avram forthwith by dispossessing the present inhabitants, as this was not practical, Avram being only a single individual. Possession of this land was possible only after his descendants had become sufficiently numerous. As of the time God was speaking to Avram, the land, instead of being an inheritance, would be like a gift to him, and he was expected to familiarise himself with his gift. He would encounter only sympathy and goodwill from the local inhabitants. When, in due course, his descendants, more than 600.000 strong, would come back here they would encounter hostility, and the conquest would take quite a while, the inhabitants being killed or driven out in stages, as was spelled out in greater detail in Exodus 23,30.
ויבן שם מזבח, in response to this promise, Avram erected an altar there in honour of the God Who had appeared to him.
וטעם לי״י הנראה אליו – כי הודה לשם הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו. כי עד הנה לא נראה אליו השם, ולא נתודע אליו במראה ולא במחזה, אבל נאמר לו: לך לך מארצך (בראשית י״ב:א׳) בחלום הלילה או ברוח הקדש.
ויתכן שירמוז הנראה אליו על סוד הקרבן, והמשכיל יבין.
The sense of the expression, And there he built an altar unto the Eternal, who appeared unto him,⁠1 is that he gave praise to the Glorious Name2 and offered unto Him a sacrifice of thanksgiving for His having appeared to him. Until now G-d had not appeared to him neither in a mar'eh nor in a machzeh.⁠3 Rather, the command, Get thee out of thy country, was said to him in a nocturnal dream or through Ruach Hakodesh.⁠4 It is possible that the expression, Who appeared unto him, alludes to the mystery of the sacrifice. The one enlightened [in the mysteries of the Torah] will understand.
1. (7) here.
2. Deuteronomy 28:58.
3. Mar'eh and Machzeh are terms for different degrees of prophetic vision. See Ramban further, 15:1. See also Moreh Nebuchim, II, 41-5, for full discussion of these terms and other prophetic experiences.
4. Literally, "The Holy Spirit.⁠" See ibid., Chapter 45, beginning: "second degree of prophecy.⁠"
הנראה – ב׳ במסורה הכא ואידך ביעקב לומר כשם שנראה לאברהם כשגלה כך נראה ליעקב כשגלה.
וזכר אחר זה שכבר נראה ה׳ יתעלה לאברם, ואמר אליו שלזרעו יתן את הארץ הזאת אשר הוא רואה שמחזיק בה הכנעני. ולפי שראה אברם שהמקום ההוא נאות להגיע בו השפע האלהי, בנה שם מזבח להקריב שם לה׳ יתעלה להגיע אליו הנבואה, כמו שנתבאר בפרשת נח (סוף חלק א).
התועלת הרביעי הוא שכבר הודיענו בזה הסיפור ייעוד ה׳ לאברם שינחלו בניו את הארץ, לפי שכבר נזכר בתורה במקומות רבים שכבר ייעד ה׳ יתעלה לאבות לתת את הארץ הזאת לזרעם, ובזה יתישב יותר בנפשותינו אמיתת זה הסיפור; עם שבזה תועלת להודיע הסיבה אשר בעבורה בחר ה׳ יתעלה שתהיה זאת הארץ לישראל, והוא להיותה מוכנת מאד אל שידבק בה השפע האלהי, ולזה ציוה אברם ללכת שם. וזהו אומרם ז״ל ״אוירא דארעא דישראל מחכים״ (ב״ב קנח, ב).
והנה התועלות המגיעים מזה הסיפור הם חמישה עשר:
וזה טעם וירא י״י אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת כי משני הענינים האלה נתעורר בו דעת האלהים לעשות משפט ישר ואמתי מאד.
[ו] וזה כי נראה אליו בעין כי האלהים הוא הפורש סוכת שלומו עליו להסתירו מרבים לוחמים אז בארץ ההיא ולא עוד אלא שהמלחמה ההיא המתעוררת אז לשם תהיה התחלה וסבה קרובה לשתבא הארץ ההיא ליד זרעו כי בזולת זה איך תצא מיד בעליה שהם כל בני שם ותנתן למשפחה אחת לבדה. אמנם כשיקחה מהם הכנעני בחזקה אשר לא כדת הוא קרוב לנוטלה הימנו ולתתה לו אחוזת נחלה על דרך שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון (גיטין ל״ח.).
[ז] ולזה בנה המזבח לי״י הנראה אליו אמתת מציאותו והצלחתו בהדבקו בו.
וזכר הכתוב שעם היות שבישרו השם בנבואה הזאת בזרע ובארץ, שהוא לא בנה מזבח דרך הודאה ושבח לשם הנכבד על בשורת הארץ והזרע שאמר לו, אלא מפני שנראה אליו האלוהים וזכה למדרגת מראה הנבואה. כי היא הייתה אצלו מתנה יותר חשובה מן הזרע והארץ. כאומר, יותר שמח אני בראות מראות אלוהים מבשורת הבנים והארץ. וזהו אמרו ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו. ואין ספק שאז נשלם לו לאברהם מה שאמר לו השם אל הארץ אשר אראך, כי אז נראה אליו והראהו מראות אלוהים. וכבר יוכל המעיין להקשות על זה, ממה שמצינו שכבר קודם זה באתהו הנבואה, כשאמר לו לך לך וגומר. ולמה זה לא בנה את מזבח ה׳ הנראה אליו בהיותה הנבואה הראשונה אשר ניבא.
והר״ן כתב: שעם היות שכבר נראה לו השם בחרן, כשאמר לו לך לך, הנה אברהם היה נכסף מאוד לראות פני שכינה לדעת אם הסכימה דעתו לדעת המקום במה שהלך לארץ כנען, כי הוא היה הולך כמסתפק, עד יראה פני השם וידע אם ייטב בעיניו, ואם היא הארץ אשר בחר בה ללכת שם אברהם. וכאשר נראה לו השם שמח לבו ויגל כבודו, לפי שנראה אליו השם להודיעו מה שהיה מסופק בעניינו. והנכון בעיני שהדיבור הראשון אשר באהו בחרן, היה התעוררות אלוהים שהיא מדרגה מרוח הקודש, כמו שכתב הרב המורה, ואינה נבואה גמורה. או שהגיע אליו קול אלוהי מגיע לאוזניו בחלום הלילה, שאמר לו הדברים האלה, כדמות הקול ששמע שמואל בתחילת נבואתו. כי מפני היות חרן חוצה לארץ, לא היה אפשר שתבוא לאברהם שמה נבואה גמורה, וכל שכן במדרגת מראה. אבל כשבא לארץ הקדושה המוכנת לקבלת הנבואה, אז ראה מראות אלוהים, רצונו לומר שהגיע למדרגת הנבואה במראה, שהיא המעלה היותר רוחנית. ולכן בנה שם מזבח לה׳, כאומר אכן יש ה׳ במקום הזה. והוא אמרו הנראה אליו. והנה לא קרא שם אברהם בשם ה׳ כמו שעשה במזבח השני, אם מפני הכנעני שהיה הולך וכובש, פן יתעולל עליו עלילות ברשע. ואם מפני שלא נתעכב שם, כי על זה לא נאמר שנטה שם אהלו, כמו שנאמר אחר זה.
על בשורת הזרע. ואף על גב שכבר בשרו אותו ״ואעשך לגוי גדול״ (פסוק ב), זה היה בתנאי ״לך לך מארצך״ (פסוק א), ויכול הנותן לחזור קודם שקיים התנאי, ושמא חזר הקב״ה קודם שקיים אברהם התנאי, ולפיכך עכשיו שבשרו כי ״לזרעך״ – בנה מזבח. אי נמי כיון שתלה המתנה במעשה, שאמר לו ״לך לך מארצך״, בקל אפשר להתלכלך בחטא ולא תתקיים הבטחה (ראה ברכות ד.), שהרי לאו הבטחה גמורה היה, שחסר מעשה, אבל הבטחה שהיא בלא מעשה יותר היא מקוים, כיון שלא תלאה בשום מעשה:
וירא ה׳ אל אברם – מה שלא נראה אליו ה׳ מיד כשאמר לו לך לך מארצך, לפי שאז היה עדיין בחו״ל כדעת הראב״ע ובחו״ל אין שכינתו ית׳ נגלה וראיה מיונה, (מכילתא בא י״ב:ד׳) וא״כ לא נראה אליו שם ה׳ במראה כי אם קול דברים לבד היה שומע וע״כ לא בנה שם מזבח, רק לה׳ הנראה אליו. אבל בעוד שלא היה נראה אליו לא רצה לבנות מזבח במקום שאין השכינה שורה. וז״ש במשה (שמות ד׳:א׳) כי יאמרו לא נראה אליך ה׳. כי אין דרכו להתראות בחו״ל ובזה יכחישו לומר שגם קול לא שמעת.
על בשורת הזרע כו׳. ק״ל למה בנה עכשיו מזבח דאי משום גילוי שכינה כדמשמע בקרא א״כ היה לו לבנות ג״כ מזבח בחרן כי שם נראה לו הש״י ג״כ באמרו לו לך לך ואע״פ שלא נכתב לשם וירא ה׳ מ״מ גילוי שכינה היה ולכן פי׳ רש״י על הזרע ר״ל על הבנים ועל הארץ שאמר לזרעך אתן הארץ הרי שניהם בשורת הבנים ובשורת הארץ. ועי״ל דהוכחתו הוא מדכתיב לה׳ הנראה אליו דק״ל למה לי למכתב הנראה אליו לא היה לו לכתוב אלא לה׳ אלא להכי כתב הנראה אליו כי בנין המזבח היה על המראה שנראה אליו עכשיו דהיינו בשורת הבנים והארץ וק״ל:
For the tidings of children ... Rashi is answering the question: Why did Avraham build an altar now? If he built it on account of the Divine revelation, as the verse seems to be saying, then he should have built an altar in Charan as well — for Hashem appeared to him also there and said, "Go from your land.⁠" Although it is not written there, "God appeared,⁠" it was a Divine revelation nonetheless. Therefore Rashi explains, "For the tidings of children and for the tidings of Eretz Yisrael.⁠" For it says, "To your descendants I will give this land,⁠" and this contains both tidings. Furthermore, Rashi knows this because it is written, "To Adonoy Who had appeared to him.⁠" Why is it not written just, "To Adonoy"? Because from "Who had appeared to him,⁠" we learn that he built the altar on account of the vision he had now: the tidings of children and Eretz Yisrael.
וירא ה׳ אל וגו׳ ויבן שם וגו׳ – כונת הכתוב להודיע הפלגת חיבת אברהם בקונו, כי ה׳ נגלה אליו ובשרו בזרע ובנתינת הארץ והוא לא החשיב בשורת ב׳ מעלות טובות לכלום בערך שמחתו בגילוי שכינתו יתברך אליו, לקיים מה שנאמר (תהלים טז) שובע שמחות את פניך, והוא אומרו ויבן מזבח לה׳ הנראה אליו, כאן פירש סיבת שמחתו אשר עליה בנה מזבח הוא לצד הראותו יתברך אליו והבן. וזה אות לבניו כמה מהם אשר הרחיקו חשק הזרע בערך חשק התורה והמצות, וצא ולמד מבן עזאי (יבמות סג:) בטענתו ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה.
וירא ה' אל אברם. God appeared to Abram. The Torah wishes to compliment Abraham on his great love for his Creator. God appeared to Abraham and promised him not only children but that his descendants would inherit the land he was on. Abraham considered the mere fact that God appeared to him as sufficient reason to build an altar for God. The feeling that God had deemed him worthy to appear to him was so overpowering that Abraham considered the promise of children and of the land as secondary. This is why the Torah stresses that he built the altar "to the God who appeared to him.⁠" This is what David said in Psalms 16,11: "In Your presence is perfect joy.⁠" Perhaps we find an echo of these sentiments when Ben Azzai declined to marry, saying that he was so in love with Torah that he could not do justice to the demands made upon him by marriage (Yevamot 63).
וירא ה׳ – שנתגלה לו השם.
ויאמר לזרעך – הוא הבטח׳ הנשמ׳ לחזור בתחי׳ ויירש אז את הארץ שאז נקר׳ יצח׳ לבני ליצח׳ וכמ״ש בפ׳ חיי שרה ע״ש.
ויבן שם מזבח – הוא מזבח שמקריבין עליו נשמתין והו׳ מזבח ההרוס דאליהו.
וירא ה׳ אל אברם – ראה ה׳ כי אברם מפחד מן הגוים האלה וחשב כי תועה הוא בדרכו ולא היה לו לאחוז בדרך ארץ כנען והיה בדעתו לשוב אחור ולעבור את הירדן ולפנות ימין או שמאל. כי עד כה לא ידע את הארץ שצוהו ללכת שמה. אז נראה אליו ה׳ והודיעו כי נכון דרכו, ושהארץ אשר הוא עומד עליה היא הארץ אשר ינחלוה בניו, וכאמרו ״לזרעך נתתי את הארץ הזאת״, וכאילו אם לזרעך אתננה.⁠1
ויבן שם מזבח לה׳ – כאשר נגלה עליו ה׳ בחרן וצוהו ״לך לך מארצך״ לא בנה מזבח, כי לא אמר לו רק אל הארץ אשר אראך ולא ידע שיתננה לו לנחלה, אולי ששם יעבדנו במה שיצוהו. ועתה שגלה לו כי לזרעו יתננה, אז בנה מזבח לזבוח עליו זבח תודה על הבשורה הטובה שיוליד בנים, ושבניו ינחלו את הארץ הטובה הזאת. והבין מה שאמר לו תחלה ״ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך״. אולי חשב אברם כי לא לו יהיה זרע, אלא יהיה ראש לגוי גדול שינהרו אליו ממשפחות האדמה. וזהו שאמר לה׳ הנראה אליו, כלומר תחלה2 בחרן שהבטיחו שם בהבטחות הגדולות. ומלת ״מזבח״ פרשנו אצל נח.⁠3 ואם לא נזכר שהעלה [אברהם] עליו עולות. גם לא מצינו בשום מקום שהעלה אברהם עולה או זבח לה׳, אינו צריך לאמרו, כי נודע מעצמו אחר שבנה מזבח. וראיה [לזה] שהיה דרכו להקריב, שהרי בעקידה אמר לו יצחק ״הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?⁠״.⁠4 אבל רמב״ן ז״ל ושאר המפרשים ז״ל אמרו שהודה לה׳ וזבח זבח תודה על הכבוד שנראה אליו. ואם כבר בחרן דבר עמו, לא נראה אליו [אז] ה׳ במראה הנבואה ולא במחזה, אבל נאמר לו לך לך מארצך בחלום הלילה או ברוח הקדש. [עד כאן דבריהם]. וקשה בעיני, שגם בחלום הלילה בהזכרת ה׳ הנכבד והנורא מראה נבואה היא, וכאמרו ״ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו״,⁠5 ונאמר ״ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה״.⁠6
1. במקרא כתוב ״נתתי״ אבל הכוונה ״אתננה״.
2. הנראה אליו בתחילה, בהיותו עדיין בחרן.
3. בראשית ח, כ.
4. שם כב, ז.
5. במדבר יב, ו.
6. בראשית מו, ב.
וירא ה׳ אל אברם – אינו דומה נבואה זו לשלמעלה ויאמר ה׳ אל אברם, כי שם לא היה כ״א שמיעת קול מפני היותו אז בחרן שהוא חוצה לארץ, אבל אחר שבא לארץ הקדושה המוכנת לקבלת הנבואה זכה לראות מראות אלהים, ולכן בנה שם מזבח מה שלא עשה בראשונה:
ויאמר לזרעך אתן – כלומר הלא תראה הכנעני כובש הארץ עתה מיד בני שם, התחשוב כי כן יהיה תמיד, דע שלא תשאר הארץ בידו, כי הנני עתה מאריך לו עד שתתמלא סאתו, וביום הפקודה לזרעך אתננה וינערו רשעים ממנה:
לה׳ הנראה אליו – בנה מזבח דרך הודאה לשם הנכבד, לא על בשורת הזרע והארץ, אלא מפני שנראה אליו האלהים וזכה למראה הנבואה, כאומר אכן יש ה׳ במקום הזה ושמח אני בראות מראות אלהים יותר מבשורת הזרע והארץ:
ויבן שם מזבח – אין ספק שלא בנה ברשות שאינו שלו בלתי נתינת רשות בעליו לבנותו. וגם עד שלא היה לו חשש שבעזבו את המקום הזה ישמשו אנשי המקום את המקודש להש״י לתשמישי עצביהם, וזה לא היה אפשר לו רק אחר לימדו את העם דעת השם והכירו דעותיהם המשובשות ונתנו לב לעזוב אותם ולהאמין בבורא עולם, ודבר גדול השמיענו הכתוב בבנין המזבח להודיענו שכבר השתדל עם תושבי העיר להודיעם דרך האמת ויסורו מדרכיהם הנשחתות ויטו שכם אחד להודות ביחידו של עולם.
וירא, ״ואז הופיע ה׳ לאברהם במראה ואמר וגו׳⁠ ⁠⁠״. הדגש כאן הוא על ההתגלות במראה. גם המזבח נבנה ״לה׳ הנראה אליו״, שהרי הופעת ה׳ לאברהם הייתה הסימן הנראה לעין שזאת היא הארץ שנבחרה עבורו. ואכן, ״וירא ה׳⁠ ⁠⁠״ אינה הלשון הרגילה בתורה. היא חזרה ונשתנה אצל אברהם רק בנוגע למצות מילה (להלן יז, א), ובבשורה על לידת יצחק (להלן, יח, א).
למרות שאיננו מעיזים לרדת לעומק הענין כיצד דיבר ה׳ לאברהם ולנביאים, בכל זאת חובתנו להקדיש תשומת לב למה שאומר הכתוב.
הכתוב אינו אומר רק שקול ה׳ נשמע, אלא ״וַיֵרָא״; והלשון אינה ״הֵרָאֶה מ⁠־״ – ה׳ נראה דרך אברהם, אלא ״הֵרָאֶה אֶל״ – ה׳ נראה אל אברהם ולמענו. אילו נקט הכתוב לשון ״הֵרָאֶה מ⁠־״, הייתה מתפרשת הפעולה כנובעת מהרואה; היינו, שמציאות ההיראות הייתה תלויה ביכולתו ובפעולתו הרצונית של הרואה, והייתה יוצאת ממנו. ואילו ״הֵרָאֶה אֶל״ מציין את התהליך ההפוך: התגלות וצמיחה מאי⁠־נראות אל נראות, לצרכו של אדם מסוים; הפעולה נובעת מן האל המתגלה בעצמו.
הדברים האמורים מהווים נקודה מכרעת, שחייבת להיות מודגשת בתקופה זו, בה פרשנות שטחית מעוותת ומסלפת את הכתובים. כל התגלות אלוקית שבמקרא יוצאת מה׳ אל האדם. ה׳ מדבר אל הנביא, ולא בקרבו. יד ה׳ באה על הנביא ולא מתוכו: ״הָיְתָה עָלַי יַד⁠־ה׳⁠ ⁠⁠״ (יחזקאל לז, א, ועוד). בכל התגלות אלוקית במקרא, האדם הוא מקבל בלבד, ואף פעם לא יוצר פעיל. ובכך, סותר המקרא את דעתם של אלה הכופרים באמיתת ההתגלות, אך מסווים את כפירתם במעטה כזב, על ידי תיאור ההתגלות האלוקית כיצירת דמיון והשראה אנושיים גרידא.
איך דיבר ה׳ אל הנביאים? תעלומה היא לאדם. אחרי הכל גם הדיבור בין אדם לאדם – הקשר בין רוח לרוח באמצעות כלי הגוף – אף הוא כולל יסודות של מסתורין. די לנו בעצם ידיעתנו שה׳ אכן דיבר ונראה לנביאים.
רק כאן, בארץ הזאת, נראה הקב״ה לראשונה לאברהם. אמנם אברהם הקדיש כבר את חייו לקב״ה במשך שבעים וחמש שנה; הוא פעל וסבל למען ה׳ ואף זכה לשמוע את דבר ה׳ גם במולדתו הקודמת; ואף על פי כן, בארץ הזאת ה׳ נראה אליו בפעם הראשונה. בכך ניתן לו אות שמיימי, שארץ זו נבחרה על ידי ה׳, ושבה תתחיל השכינה לחזור לתחתונים, שזו הרי המטרה והתכלית של כל ההסטוריה האנושית.
בארץ הזאת, התהלכו לראשונה בני אדם; ובה או בסביבתה הקרובה, שכן גן עדן. על פי המסורת, היא גם ניצלה מפורענות המבול (בראשית רבה לב, י), ולכן נותרה כמעט כקרקע בתולה. זו הארץ שנבחרה ע״י ה׳, ובה החלה שכינת ה׳ לשוב ולשכון על האדמה.
מקום זה – בו לאחר אלפיים שנה החלה שכינת ה׳ לשכון על האדמה – נקרא:
א. מקום שכם. שכם לא זכתה לכבוד ולתהילה בארץ ישראל. אדרבה, היא נודעה לשמצה כמקום שבו ״שכיחי רוצחים״, המייצר אנשים חמי מזג הנוטים לרצח ואלימות. דבר זה מתברר מתוך הדינים בנוגע לערי מקלט, והוא רמוז בדברי הנביא: ״דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה״ (הושע ו, ט). וכך הייתה גם גלעד, העיר שמעבר לירדן השוכנת במקביל לשכם, הנקראת מטעם זה ״עֲקֻבָּה מִדָּם״ (שם ו, ח; מכות ט:).
ב. אלון מורה. במקום הזה ניצבים הר עיבל והר גריזים. מאותה קרקע עצמה מתנשאים שני הרים המנוגדים לחלוטין באופיים: אחד ירוק כגן פורח – סמל הברכה וההצלחה; והשני עזוב ושומם – ההיפך מכך.
הכתוב מוסיף ואומר על מקום זה:
ג. והכנעני אז בארץ. כבר אז – כאשר הקב״ה נראה לאברהם, והשכינה התחילה לשוב – היו הכנענים בארץ. ואנו יודעים שהם שקעו בארץ זו עד לדרגה התחתונה של ההשחתה המוסרית, עד שה׳ הרחום והחנון בעצמו גזר על גירושם או כליונם.
אנו רואים אם כן, שהקב״ה השתוקק להחיות מחדש את האנושות ולהשיב את שכינתו למחיצתו של האדם. לשם כך בחר בארץ שהתאימה בהחלט למטרה זו; ארץ שהאנשים החיים בה על פי רצון ה׳, יש ביכולתם להשיג את המדרגה העליונה של המעלה המוסרית. אך ארץ זו – גם בעת ההיא וגם מאוחר יותר – הייתה מיושבת על ידי בני אדם שהפכו יותר ויותר מושחתים, עד שלבסוף לא היו ראויים לכלום חוץ מלחורבן.
מטעם זה התורה ניתנה במדבר, ללמדנו שהעלאת מדרגתה של האנושות אינה קשורה לזמן או מקום מסוימים.
ה׳ קישר את השבת שכינתו למקום – ארץ כנען – שבו לבשה השחתת האדם את צורתה העזה ביותר. דבר האומר לנו, שלמרות שלאופייה של ארץ יש ללא ספק השפעה מסויימת על אופי ותכונות העם היושב עליה, אף על פי כן, הסגולה האלוקית באדם והיכולת לזכות בקרבת ה׳, הן בהישג ידה של כל אומה, בלפלנד כמו ביוון. במקום מגוריו של אברהם, יכולים גם רוצחים להתגורר; אותה קרקע יכולה לשאת רוצח ליד נביא. בחירת ה׳ נפלה בכוונה על ארץ בעלת כח פיתוי, היכולה להשחית את יושביה במידה כה רבה, עד שהיא עצמה ״הקיאה אותם החוצה״. זאת היתה הארץ בה נטע ה׳ את עמו, שאף הוא איננו הנכנע שבעמים, ואחת מתכונותיו היסודיות היא ״קשה עורף״ (עיין שמות לב, ט, ועוד). וכוונתו הייתה, שאם ה״אשדת״ – האש האלוקית של התורה, תצליח – ואכן היא הצליחה, לצרף ולזקק אפילו את העם הזה ואפילו בארץ זו, ייראה הדבר, שאין אומה או לשון שה״אשדת״ לא תוכל לצרף ולזקק אותה למענה, בכל מקום בו היא שוכנת. נצחון האלוקות יתחיל עם האומה קשת העורף ביותר (״עז שבאומות״ – עיין ביצה כה:), על האדמה העיקשת ביותר (כמו שחז״ל דורשים על הפסוק [להלן, כו, ג]: ״הארצות האל – קשות״ [בראשית רבה סד, ג]).
יושבי הארץ הזאת חייבים לבחור בין מרומי ההתרוממות המוסרית לבין עומק ההשחתה הבהמית; בין ברכה לקללה; ובין חיים למוות (עיין דברים, פרקים יא וכז). אפשר שבחירה קיצונית זאת מסומלת על ידי קרבת שני ההרים: הר גריזים הפורח ליד הר עיבל השמם.
בכניסת ישראל לארץ, נבנה המזבח הראשון הלאומי לא על הר גריזים, אלא על הר עיבל השמם (יהושע ח, ל). ללמדנו שברכה אינה התנאי, אלא התוצאה של בניית חיים בהתאם לרצון ה׳. בנייה כזו איננה זקוקה לשום תנאים מוקדמים חיצוניים. מזבח התורה יכול להבנות על קרקע שוממה.
בסופו של דבר, יתכן שדברינו אלה מסבירים גם את משמעות השם ״אלון מורה״. ״אלון״ הוא אילן או חורשה, או לדעת אונקלוס: מישור. (המושג הבסיסי הוא ״איל״: הכח להתפתח ולהתקדם. וכן מצאנו ש״ארז״ קרוב ל״ערץ״, ואילנות בדרך כלל מסמלים התפתחות והתקדמות יוצאות דופן. כך ״אֵלָה״, ״אִילָן״ [בארמית], ו״אֵלוֹן״ – כולם הם שמות אילנות הנגזרים ממושג בסיסי זה. תפיסה זו יכולה להתייחס גם למישור ארוך שנמשך למרחק, הסולל דרך באזור הררי.) אולי ה״אלון״ נקרא ״מורה״ (״הוראה״), שכן מראה שני הרים אלה, יורה וילמד את כל הניגש אליהם: ״כאן הברכה, שם הקללה – והבחירה היא בידיכם!⁠״
וירא ה׳ אל אברם – הוא מדרגה גדולה בנבואה יותר מהקודמות שאמר ויאמר ה׳ אל אברהם, שוירא הוא נבואה גמורה, ויאמר אל תתפלא מה שהכנעני הולך וכובש, שזה מפני כי לזרעך אתן את הארץ הזאת, שאם היתה ביד בני שם לא היה מהראוי שזרע אברהם שהוא ג״כ מבני שם יקחוה מידם, אבל בהיותה ביד בני כנען הארור יקחוה מידם בדין, וכמ״ש ברוך ה׳ אלהי שם ויהי כנען עבד למו וכמש״פ שם. ויבן שם מזבח לה׳, ובאר שמזבח זה לא בנה לקרא בשם ה׳ בפרהסיא שעדיין לא קבע שם מקום לשבתו כי שם היה מקום המלחמה והמבוכה, רק שבנה המזבח לצרכו להקריב זבחי תודה לה׳ מצד שנראה אליו וזכה לראות מראות אלהים ולשמוע בשורות טובות.
THE LORD APPEARED TO AVRAM. A higher level of prophecy than that described by the earlier, The Lord said to Avram — the term “appeared”, vayera, indicating the power of full prophecy.⁠1
And said: Do not be disturbed by the fact that the Canaanites are conquering the land, for it is in order to give to your offspring this land. Otherwise, had it remained in the hands of Shem’s descendants, it would not have been proper for the offspring of Avraham, who also stemmed from Shem, to take it away from them. Once, however, it passes to the descendants of Canaan, the accursed, your offspring take it away from them rightfully. As it is written2, Blessed is the Lord the God of Shem; let Canaan be a slave to them3.
{Why first, ‘built there an alter to the Lord who appeared to him’ and then ‘...and invoked the Lord by name’?}
AND HE BUILT AN ALTER THERE TO THE LORD. The narrative explains that he did not build this particular altar to him in order to invoke the name of the Lord publicly. That had to wait until he was settled in a permanent location, and not here where war and turmoil prevailed. It was built, rather, for his own use, to bring offerings; thanksgiving to the Lord who had appeared to him. A giving of thanks for having merited to see godly visions and to hear glad tidings.
1. Consistent with the teaching in the Talmud that prophecy is given in the land of Israel only, or at least more easily.
2. Gen. 9:27 — and author on this.
3. See first Rashi on Genesis: God gave it to them — and took it back.
וירא ה׳ וגו׳: אבל באמירה ראשונה1 לא נתראה אליו ה׳, כי אם שמע (אברהם) דברו2. והוא משום שלא היה המקום3 ראוי לגילוי שכינה4 ולא לעבודת הקרבנות עד שבא לארץ ישראל5, וכדתניא במכילתא ריש פרשת בא (ד״ה בארץ מצרים) ׳עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות׳. וזהו דמסיים המקרא ״ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו״6, וידע מזה שנראה אליו שהמקום מוכשר לעבודת מזבח7.
1. ״ויאמר ה׳ אל אברם לך לך״ (פסוק א׳).
2. רמב״ן – בחלום הלילה או ברוה״ק. וכן באברבנאל.
3. חרן.
4. ובאברבנאל כתב שאין נבואה בחו״ל.
5. ובתקופה ההיא כל א״י היתה ראויה לקרבנות ולא רק ירושלים, כדתניא...
6. ופירש הרמב״ן שהודה לה׳ על שנראה אליו לראשונה בדרך נבואה. אך לפי רבינו הביאור...
7. א״כ שיעור הפסוק – ״ויבן שם מזבח״ והקריב עליו קרבנות (מה שלא הוזכר בפסוק ולא במפרשים) הואיל ו״ה׳ נראה אליו״, והסיק מזה שבארץ הזאת מותר להקריב קרבנות.
זוהי הפעם הראשונה שה׳ נראה לבן תמותה. אמנם כבר דבר הוא ית׳ עם אנשים, עם אדם ועם נח, אך היה זה מבלי להיראות להם. ואילו אברם — מראה נבואי היה לו. תפארתו ית׳ נראתה לו, אלא שאין הכתוב מפרט טיבו של מראה זה. הוא ית׳ נראה לו כה׳, העוזר והמושיע, אלהי החסד אשר בחסדו מבטיח לו הבטחה זו. עתה מתברר לו לאברם, שבארץ הנכונה הוא נמצא, בארץ שהועיד לו ה׳. והוא גם מבין, מדוע הוטל עליו לבוא דוקא לארץ זו. כי לא היה זה מקרה, שה׳ בחר דוקא בה, להועידה משכן לעמו, שכן, זהו המקום שנמצא מסוגל ביותר להיות משכן גם לתפארתו ית׳ עלי אדמות. ארץ זו, מקומה בין שלוש היבשות של העולם שהיה ידוע אז — אירופה, אסיה ואפריקה, כך שאפשר היה לראות אותה כשייכת לכולן. עמו של ארץ זו היה איפוא, כפי שאומר הכוזרי במלים יפות כל כך,⁠1 סגולה ולב של העמים, שבהם היה צריך להכין דם תמצית חדש ובריא בשביל האנושות כולה.
והנה, על אף מיקומה המרכזי מסוגרת הארץ משאר העולם כאי זה. בדרום ובמזרח גבולה — המדבר הערבי והמדבר הסורי, במערב — הים התיכון, ואילו בצפון מהווה הלבנון, הנמשך מחוף הים ועד למדבר המזרחי, חומה שקשה מאד לעבור אותה. הסגר זה מסוגל לשמור על תושביה מפני ההשפעות הרוחניות הזרות ובכוחו לעודד את אורח החיים העצמאי והטהור על פי תורת האלהים.
ואפילו המבנה הפנימי של הארץ נוח לשמירת דת ישראל. אין ארץ אשר בה יוזכר לתושביה בבהירות והתמדה כזאת, שהם תחת השגחתו הישירה של ה׳ — כארץ ישראל. ואם חכמינו ז״ל טוענים כי ״אוירא דארץ ישראל מחכים״,⁠2 הרי נוכל להוסיף לזה, שגם אקלימה של ארץ הקודש תדיר מזכיר להם לתושביה את מציאותו של הבורא והשגחתו ומגן עליהם מפני שחיתות המידות. שכן, בארץ הזאת ברכה וקללה מועמדות כה קרובות זו ליד זו, ללא כל הדרגה, עד שדברי התורה ״ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה״,⁠3 תמיד מרחפים לנגד עיני כל אחד ואחד.
טבע, אקלים וקרקע של ארץ הקודש הם מסוגלים ביותר לקבל את שפע הברכה כמו את הקללה הנמרצת. כאשר עיני ה׳ בה, הרי הארץ הזאת — גן עדן היא, אך כאשר הוא מונע ברכתו ממנה או נוטה ידו עליה להענישה, הרי בצורת, מחלות ומגפות עושות בה שמות. ולא זו בלבד. עושרה של הארץ ומצבה הגיאוגרפי הנוח משכו אליהם לעתים קרובות כובשים זרים, אשר תמיד נכונים היו לשמש שבט אפו ית׳ כל אימת שהעם סר מדרכו. מכאן, שהארץ מסוגלת, מכל הבחינות, לטפח את דתו של האחד⁠־היחיד ולכוון אליה ולחנך את תושביה לאורח חיים מקודש.
ויבן – במקום שבו נראה לו ה׳, שם בונה אברם מזבח, באשר מקום זה קדוש הוא לו, וכך עושה גם יעקב אחריו.⁠4 וייתכן שמשום כך חשבו את שכם למקום מקודש גם בימיו של יהושע.⁠5
1. ספר הכוזרי ב׳:י״ב (המ׳).
2. בבא בתרא קנח, ע״ב (המ׳).
4. להלן כ״ח:י״ח, ל״ה:ז׳, שם, י״ד.
ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו – הענין הוא עפ״י מש״כ ומבשרי אחזה אלהי והוא לדעתי כי הנפש עצמו משכיל רוחני משיג אמיתת השי״ת מציאותו ומוראו וכבודו רק בשביל שמלובש בחומר גס מסך מבדיל חוצץ בינו לאביו שבשמים נחוץ לנו התורה שהיא כלי המחזה (מיקראסקאפ) לזכך החומר ולהסיר מלבושיו הצואים עד כי ישוב כמו טרם הולדו. [וזה מאמרם ז״ל משחרב בהמ״ק מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים והכוונה מחיצת החומריי אשר יפסיק בין זוהר השגחתו באספקלריא המאירה לישראל] וא״כ הנראה כי זה ביכולת החומר להזדכך עד אשר לא מפסיק בין זוהר אשנבי הרוחני לבלי לחצוץ בהשכלתו אבל לראות יותר מאשר יראה המשכיל בהיותו במציאותו בעצמו בלא לבוש הגשמי זה אינו באפשרי לכן אמר כי לא כן כי כאשר יש כלי הבטה וכלי המחזה אשר יגדילו חוש הראות אלף פעמים כפי היותו כן יש בכח השלם האלהי לזכך את החומר עד כי ישוב למחזה מלוטשה ובהירה מגדלת עיני הנפש אלף פעמים לאין מספר שתראה מראות אלהים וזה ומבשרי מן הבשר הוא החומר הגס [ככתוב לב בשר עיני בשר] אחזה כמו ע״י מחזה מגדלת אלהי ולכן אמר אחזה ולא אראה והוא ביאור ורעיון יקר וזה נמצא כי דבר אלהים שמענו גם לנחש גם לדג ומתייחס לקול אלהים. הוא השגת חפץ השם ורצונו בנמצא זה השומע בפרט אך ראות כבוד אלהים לא מצאנו בנבראים הפחותים. ואדם הראשון קודם החטא היה חומר זך ובהיר ודק אשר לא חצץ מאומה בינו למראה כבוד ה׳ לכן הלך ערום כי המשכיל הרוחני בל יצטרך לכסות בשר הערוה ושוה לו למקום הנחת תפילין כי לא היתה לו שום תאוה וענין רע. אך כאשר אכל מעץ הדעת נתהפך לחומר גס מובדל מאמיתת השגתו והתקרבות אלהים וחומרו חצץ בכוחות רעים מולידים התאוה והכעס, נקימה, דמיונות כוזבים. [וזה כוונה שניה במאמרם ז״ל ק״ל שנה היה מוליד רוחות ושידים] לכן ידעו כי ערומים הם ויתבוששו כי עתה היתה המקום לבשר ערוה, ולכן כתיב וישמעו את קול ה׳ אלהים, רק שמעו קולו ולא ראו כבוד ה׳ ויקרא ה׳ איכה ויאמר את קולך שמעתי בגן היינו שמעתי ולא ראיתי כבודך ואירא כי עירום אנכי היינו שחומרי חוצץ ומפסיק ביני לך אבי שבשמים.
והנה מן אז לא מצאנו רק ויאמר ה׳ אבל לא וירא ה׳ רק כשבא אברהם לארץ ישראל אז הזדכך חומרו עד כי שב כאדם קודם החטא וזה הוא וירא ה׳ אל אברהם ויאמר היינו שמתחלה ראה אותו וזה כונת הפסוק פה ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו היינו שראה אותו קודם האמירה, שלא חצץ החומר מאומה וכן כוונת הפסוק וארא אל אברהם יצחק ויעקב וכן תמצא אצל כל אחד מהאבות וירא אליו ה׳ ודו״ק היטב.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קרמב״ןטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144