רכושם נגזר משורש ״רכש״, ומכאן ״רֶכֶשׁ״ – ״רְתם הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ״
(מיכה א, יג). נראה ש״רכש״ מציין סוס המושך בעגלה, ואילו ״סוס״ הוא השם הכללי למין הסוסים, ומציין בפרט – בייחוד כשהוא נזכר בצד ״רכש״ – סוס רכיבה.
״רכש״ קרוב ל״רכס״, ״רגש״, ״רגז״. בכל אלה: עצמים רבים קשורים למשהו ומוּנָעִים על ידו. רק ב״רכס״ תופס אולי יסוד התנועה מקום משני: ״וירכסו את החשן״
(שמות כח, כח). ״מֵרֻכְסֵי אִישׁ״
(תהלים לא, כא עי״ש): תכניות ארוגות יחד באופן מלאכותי, או: אמצעים ומכשירים שהונעו בידי אדם. ״רגש״ הוא תנועה המונית שזורזה על ידי יחידים, כמו ב״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם״
(שם ב, א). ״בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ״
(שם נה, טו), אין פירושו ״הלכנו ביראה״, אלא: ״אנו מהלכים אל בית ה׳ בזמן שההמונים שבחוץ הם במהומה״. ״רגז״ – רעידה וזעזוע הנגרמים לחפץ נייח מחמת לחץ חיצוני.
״רכוש״ הוא נכסי דניידי, מטלטלין, דברים הנקנים במשיכה; לא נכסי דלא ניידי – קרקעות, ולא מקנה – בהמות עדר ההולכים אחרי אדם מרצונם; אלא נכסי דניידי שאין בהם רוח חיים, והאדם מוליכם עמו.
ואת הנפש אשר עשו בחרן – מצאנו ״עשה״ המשמש במובן של ״קניין״; אבל באותם מקומות, מושג ה״קניין״ לא מונח בפועל ״עשה״, אלא במושא שבצדו: ״כבוד״, ״חיל״, וכדומה. לעומת זאת, כאן המושא הוא ״נפש״; ולכן יתפרש ״עשה״ כדברי חז״ל: ליצור, לברוא מחדש
(בראשית רבה לט, יד). הנפשות ש״נעשו מחדש״ על ידי אברהם, היו בני ביתו ועבדיו, שקישרו עצמם אליו גם מהבחינה הרוחנית. אנו יכולים לראות זאת באליעזר עבד אברהם, שהיה גר צדק אמיתי. השפעתו של אברהם הייתה פרוסה על הנלוים אליו, והם כרכו עצמם אליו לנצח. חשיבות השפעה זאת נעשית ברורה תוך השוואה עם פרשת לוט. בתחילה גם לוט הושפע על ידי אברהם, אך הקשר לא היה תמידי.
ויצאו ללכת ארצה כנען – ה׳ אמר לאברהם: ״לך לך״, ״נתק עצמך ממולדתך״, ואז הוסיף: ״אל הארץ אשר אראך״. בדרך כלל מפרשים שהכוונה: ״אל הארץ אליה אנחה אותך״. אולם לא מצאנו באף מקום ש״אראך״ משמשת לציין ״הנחיה״. אדרבה, משמעותה תמיד כפשוטה, מלשון ״ראייה״. זאת ועוד, אי אפשר לצוות על אדם ללכת ״אל המקום אליו אנחה אותך״, שכן יהיה עליו להמתין עד שייאמר לו לאיזה כיוון ללכת. באופן זה, הוא אף לא יידע באיזה שער לצאת מחרן! הווי אומר, המצוה החיובית יכלה להיות רק כך: ״לך לך, להיכן שתבחר ללכת, עד שתגיע למקום שבו אתן לך סימן נראה לעין, המראה לך שזאת הארץ בה עליך להשאר״. הייתה זאת החלטתו העצמית של אברהם ללכת ארצה כנען.
אם נתבונן בחשיבותה של ארץ זו, יהיה לנו ברור מדוע אברהם, ואף תרח לפניו, בחרו ללכת ארצה כנען.
והנה למרות שארץ כנען הייתה כבושה בעת ההיא בידי צאצאי חם, השבט המושחת ביותר בין בני נח, אנו מוצאים בין תושביה את מלכי צדק מלך שלם, אשר לפי המסורת, היה לא אחר מאשר שם בן נח
(נדרים לב:). הווי אומר שבארץ כנען חיו עדיין האנשים ששמרו על דעת ה׳ בכל טהרתה. מסורת נוספת בידינו שהר מוריה, בו עקד אברהם את יצחק, ובו נבנו אחר כך המזבח והמקדש, היה אותו המקום שבו הביאו נח והבל את קרבנותיהם
(עיין בראשית רבה לד, ט). ולדעת חז״ל, משם, ממקום הכפרה – מהמקום בו אדם תמיד נולד מחדש מבחינה רוחנית ומוסרית – משם לוקח העפר ליצור את גופו של האדם הראשון
(שם יד, ח).
לאור דברינו אלה, נוכל לומר כך: אברהם נמלט מארץ כשדים משום שעמד שם בדד באמונתו, וגם כיון שהמלכים והכמרים הכשדיים חשו מאויימים ממנו. לכן היה זה אפוא רק טבעי, שהוא פנה אל המקום בו התהלכו בעבר אנשים הקרובים לה׳. הוא כמה לארץ הזאת בגלל תולדותיה ואולי גם בגלל טבעה הגשמי.
ארצה כנען – כל תיבה הצריכה למ״ד בתחילתה, הטיל לה הכתוב ה״א בסופה, המורה על מקום. ה״א זאת ידועה כ״ה״א המגמה״, המציינת תנועה בכיוון המקום הנתון.
זוהי גם משמעות הה״א הנוספת בזמן עתיד או בציווי. גם שם, הה״א מציינת כיוון רוחני, שאיפה למושג העתיד או הציווי. ״אדבר״ – אני עתיד לדבר; ״אדברה״ – שאיפתי היא לדבר, אני משתוקק לדבר. ״דבר״ – אתה מצוּוֶה לדבר; ״דברה״ – שתהא שאיפתך לדבר, שיהיה רצונך לדבר, וכל כיוצא בזה.
וזו גם משמעות ה״א הנקבה, המביעה את מושג הנקבה. גם ה״א זו מורה על ״נטייה כלפי״. הנקבה נוטה לעבר הזכר, והדבר בא לידי ביטוי בה״א הנקבה. איש – אשה: האשה היא לאיש. מלך – מלכה: המלכה היא למלך.