וסיפר הכתוב שקיים אברהם מאמר השם, באומרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳. רצונו לומר, שהלך באותו אופן שצווהו ודבר אתו השם, כי הוא אמר לו לך לך, שילך לו ויעזוב את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו, וכן עשה. כי עזב אותם והלך לדרכו. אבל לא עזבם כולם לגמרי, כי הלך עמו לוט, רצונו לומר שנתחבר לו שלא לרצונו. ולפי שלא יחשוב חושב שהלך אברהם מחרן בעבור שכבר היה מת תרח אביו, ושאם היה חי לא היה עוזב אותם, לכן אמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. וידוע שהיה תרח כשהולידו בן שבעים שנה, ותרח חי ר״ה שנה. הנה אם כן שישים שנה קודם מותו יצא אברם משם ועזבו מפני צווי האלוהי.

ואמנם אמרו אחר זה (בראשית י״ב ה׳) ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו, כתב הר״ן: שבא להודיע מעלת אברהם, ואיך היה נשען באלוהיו. ולפי שידוע שכל הנעתק מארץ אל ארץ אחרת הוא כמסופק בהליכתו, ולכן לא יעתיק כל קנייניו ורכושו עד שיראה את הארץ אשר ילך שמה, וכל שכן שיעשה זה הנעתק ממקום ואינו יודע אי זה מקום מנוחתו, כמו שהיה אברהם. הנה מפני זה אמר הכתוב כי לא עשה כן אברהם, כי לבטחו באלוהים מאס בארץ מולדתו, ומיד הוציא משם כל קנינו ורכושו מבלי השאיר לו שם דבר, עם היותו בלתי יודע עדין אנה ילך. ונאים בזה דברי הרב. אבל לפי דרכו לא היה ראוי שיזכור הכתוב שרי אשתו ולוט בן אחיו, כי לא היו אלה מכלל הקניינים והרכוש. ויותר נכון אצלי לפרש, שבא הכתוב להודיע שעם היות שלוט הלך אתו, והנה אברהם לגודל לבבו לא רצה שיתפרנס לוט ואנשיו משלו. אבל אברהם כמו שלקח לשרה אשתו להוצאתו, ככה לקח את לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו, רצונו לומר אברהם ולוט, ואת הנפש אשר עשו בחרן, עבדיו ואנשי ביתו ותלמידיו. כי הכל לקח אברהם על עצמו לעשות להם ההוצאה הצריכה אליהם, כי זהו הנרמז במלת ויקח. והותרו בזה השאלות הח׳ והט׳. האמנם בסדר עולם תראה בזה דעת אחרת. והוא אמרם שם: אברהם אבינו היה בשעה שנדבר לו בין הבתרים בן שבעים שנה, שנאמר ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה. וחזר לחרן, ועשה שם חמש שנים, שנאמר ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ע״כ. ועניינו, כי הקשה להם מה שנאמר במעמד בין הבתרים: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וכתיב בסדר בא אל פרעה: ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה׳. ולפיכך פירשו ז״ל כי הארבע מאות נמנים משנולד יצחק, וארבע מאות ושלושים נמנים ממעמד בין הבתרים, שיהיו לפי זה קודם שנולד יצחק שלשים שנה. ולפי שהוקשה להם שאברהם כבר היה בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן, ולא היו לו כי אם מאה שנה בהיוולד לו את יצחק בנו, ולפי זה אי אפשר שיהיה מעמד בין הבתרים קודם לידת יצחק יותר מעשרים וחמש שנה. תירצו שאברהם היה בן שבעים שנה לבד כשיצא מחרן, ואז היה מעמד בין הבתרים, ושחזר עוד לחרן ועמד שם חמש שנים. ויהיה לפי זה הדרך פירוש: וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳ על היציאה הראשונה שיצא משם. ועל היציאה השנית כשחזר, אמר ויקח אברם. כי בראשונה לא הוליך רכושו עד שראה את הארץ ההיא, וכמו שהליץ הר״ן על הדעת הזה. אבל איני יכול להולמו. כי איך יתכן שנייחס לאברהם, ראש המאמינים, ספק בייעודי השם, עד שמפני זה יצטרך ללכת ולחזור. ואיך יעבור על המצווה האלוהית בשבתו בחרן חמש שנים בחזרתו. כל שכן שעל פסוק וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳, שהיא היציאה הראשונה לדעתם, אמר הכתוב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ואחר זה אמר ויקח אברם, שהיא היציאה השנית שאמרו, וזה כולו הפך הנחתם. ולכן ראוי שנאמר שפעם אחת יצא ולא חזר עוד.

ואמנם מה שהוקשה אצלם ממניין שנות גלות מצרים, אינו קושיא. לפי שכמו שביארתי בסדר נח, החשבון הרב בולע את המועט וכשאמר הכתוב: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה אולי שהיו על הדיוק שלוש מאות תשעים וחמשה, וקראם ארבע מאות, לפי שכבר יהיו בגבול הארבע מאות. או שמה שכתוב בסדר בא אל פרעה שלשים שנה וארבע מאות שנה, היו כפי האמת על הדיוק ארבע מאות עשרים וחמש, והכתוב לא חשש כי אם לחשבון הגדול ארבע מאות ושלושים שנה. והוא מה שראוי שיאמר בזה, ולא נצטרך לומר שהלך אברהם אל ארץ כנען וששב לחרן ושחזר לצאת משם שנית, שהוא באמת דעת זר מאוד.