Bereshit 12 – בראשית יב‏ – Mikraot Gedolot

[קפד] ¹ויצו עליו פרעה אנשים וגו׳, מעולם לא יצא עבד או שפחה בן חורין ממצרים אלא הגר בלבד, שנא׳ ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו. (מכלתא דרשב״י שמות א)

[קפה] ²ויצו עליו פרעה, וא״ר יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם, שנאמר ויצו עליו פרעה אנשים וגו׳ נשתעבד בבניו ד׳ מאות שנה, שנאמר (בראשית ט״ו:י״ג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. (סוטה מו:)

[קפו] ³ויצו עליו פרעה אנשים, למה בגין דלא יקרב בר נש בהו לאבאשא לון, וישלח אותו, לוייה עבדו ליה בכל ארעא דמצרים, א״ל קב״ה הכי אנת זמין למעבד לבנוי את תוזיף לון מארעך דכתיב (שמות י״ג:י״ז) ויהי בשלח פרעה את העם דאוזיף לון מכל ארעיה. (זח״א פב:)

שערי ציון: לעיל מאמר קמא. זח״א פד.

1. לעיל מאמר קעה. ונראה דדריש מכל אשר לו, ובפי׳ המכלתא מפרש דדורש מאנשים, שצוה פרעה להם שיניחו את הגר לצאת, ולא נראה כן ועי׳ לקמן מאמר קפו. ובאו״מ כת״י ח״א מביא מאמר זה ולא העיר ממכלתא דרשב״י הנ״ל.

2. שלוה, בתרגום כאן וישלחו ואלויאו, עי׳ במהרש״א שתמה על דרש זה, ואולי יש לפרש דהכוונה כמו במאמר קפו. דזכה ללות ישראל מארצו. ובמכלתא ריש בשלח אין שלוה אלא לשון לווי שנאמר ואברהם הולך עמם לשלחם. ע״כ וכמבואר לפנינו.

3. עי׳ לעיל מאמר קפה. ופי״ב מאמר קמא. ופס״ז כאן.

וּפַקֵּיד עֲלוֹהִי פַּרְעֹה גּוּבְרִין וְאַלְוִיאוּ יָתֵיהּ וְיָת אִתְּתֵיהּ וְיָת כָּל דְּלֵיהּ.

Pharaoh assigned men to him and they escorted him and his wife and all that was his.

וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ

וּפַקֵּיד עֲלוֹהִי פַרְעֹה גֻּבְרִין וְאַלְּוִיאוּ יָתֵיהּ וְיָת אִתְּתֵיהּ וְיָת כָּל דְּלֵיהּ

שילוח – שחרור, גירוש, ליווי

שִׁלֵּחַ (מבניין פִּעֵל) שמשמעו שִׁחְרֵר, נָתַן רְשׁוּת לָלֶכֶת, מתורגם בדרך כלל גם בארמית בפועל שִׁלֵּחַ כגון ״ויהי בְּשַׁלַּח פרעה את העם״ (שמות יג יז) ״וַהֲוָה כַּד שַׁלַּח פַּרְעֹה יָת עַמָּא״. ואולם בפסוקנו ״ויצו עליו פרעה אנשים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ״ תרגם ״וְאַלְּוִיאוּ יָתֵיהּ״, לשון ליווי. ועל פיו פירש גם רש״י ״וישלחו אותו – כתרגומו ואלויאו״.

בטעם השינוי ייתכנו שני הסברים: לעיתים יש בלשון שִׁלּוּחַ משמע שלילי של גירוש, כגון ״וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה׳ אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן״ (בראשית ג כג) ״וְשַׁלְּחֵיהּ ה׳ אֱלֹהִים״. כדי לבטל משמעות זו תרגם אונקלוס ״וְאַלְּוִיאוּ״ ללמד שהשילוח היה ליווי בדרך כבוד. ביאור נוסף: לכאורה שִׁלּוּחַ שמשמעו שחרור מתורגם בפועל ״פטר״ כמו ״וְשִׁלַּח לכם את אחיכם אחר״ (בראשית מג יד) ״וְיִפְטַר לְכוֹן יָת אֲחוּכוֹן״. אכן אילו נאמר ״ויצו עליו פרעה אנשים וַיְּשַׁלַּח אתו״ היה מתרגם ב״פטר״, כי בסמכותו של פרעה לשלח או לעכב. ברם מאחר ונאמר ״וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ״, משמע כי עבדיו שִלחו, והשחרור הרי אינו נתון לסמכותם. מתעוררת אם כן השאלה, מה עשו עבדי פרעה? ותשובת אונקלוס היא ״וְאַלְּוִיאוּ יָתֵיהּ״, כלומר ליוו את אברהם ושרה לכבודם או לשמירת בטחונם. לענין זה נשתמרה רשימת מסורה¹:

״וישלחו״ ב׳ דמתרגמינן אלואה. וסימנהון ״וישלחו אתו״, ״לשלחם״.

פירוש: מצינו שני פסוקים בהם פועל שִׁלֵּחַ מתורגם בלשון לוויה. האחד בפסוקנו והשני ״ואברהם הֹלֵךְ עמם לְשַׁלְּחָם״ (בראשית יח טז) ״וְאַבְרָהָם אָזֵיל עִמְּהוֹן לְאַלְוֹאֵיהוֹן״ וראה שם בביאורנו.⁠² ולפי נוסח ת״א שהיה לפני רבינו חיים פלטיאל גם ״וַיִּשְׁלָחֵהוּ מעמק חברון״ (בראשית לז יד) מתורגם כלשון ליווי, אך עיין שם בביאורנו.

1. לנדויאר, מסורה, עמ׳ 139.

2. על כללי תרגום שִׁלֵּחַ ראה להלן מג יד ״ושלח לכם״.

ופקד עלוי פרעה גוברין^א רברבין ושלחו יתיה וית אתתיה וית כל מה דאית לה.

א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״ועל״.

ופקיד עילוי פרעה גוברין ואלויאו יתיה וית אינתתיה וית כל דיליה.

And Pharoh commanded men concerning him, and they led him forth, and his wife, and all that he had.

פוכל בה פרעון קומא בדרקו בה וזוג׳תה וכל מא לה.

ומינה עליו פרעה אנשים שליוו¹ אותו ואת אשתו וכל אשר לו.

1. המילה ״בדרקו״ מגיעה מהמילה הפרסית ״בדרקה״ (بدرقة) שעברה לערבית, ומשמעותה המקורית היא ליווי מגן או שמירה בדרך. המשמעות כאן היא שפרעה מינה אנשים שילוו את אברם ומשפחתו כמשמר או כליווי מגן. זה לא סתם ליווי - יש בזה משמעות של שמירה והגנה בדרך.

ויצו עליו – על אודותיו, לשלחו ולשמרו.

וישלחו – ואלויאו, כתרגומו.

ויצו עליו COMMANDED OVER HIM – regarding him, to escort him and to guard him.

וישלחו AND THEY ACCOMPANIED HIM – as per the Targum: they escorted him.

ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו – כנגד ותחזק מצרים על העם [למהר] לשלחם מן הארץ (שם שם ל״ג).

וישלחו אותו – דרך לווי בכבוד, וכן: ואברהם הולך עמם לשלחם (בראשית י״ח:ט״ז).

והישר בעיני: להיות פירוש ויצו עליו – בעבור היות על אחרי⁠{ם}⁠^א המצוה, שהזהיר וצוה להכריז שלא יגע גבר בו ובאשתו.

א. בכ״י פריס 177, לוצקי 827, פריס 176, פריס 182 ועוד כ״י ודפוס נפולי וקושטא: אחרי. בדפוס ורשא: אחרים.

AND THEY BROUGHT HIM ON THE WAY. They honorably escorted him.⁠¹ And Abraham went with them² to bring them on the way (Gen. 18:16) is similar.

[AND PHARAOH GAVE MEN CHARGE CONCERNING HIM.] It appears to me that this clause indicates that Pharaoh issued a command to his people concerning Abraham. He warned and charged that it be announced that no one harm Abraham and his wife.⁠³

1. Va-yeshallechu oto (and they brought him on the way) might conceivably be translated as they sent him away; i.e., they expelled him, hence Ibn Ezra's comment.

2. Abraham obviously did not expel the angels, he accompanied them out of respect.

3. In other words, gave men charge concerning him is not to be connected to and they brought him on the way. Gave men charge, etc., means he issued commands that Abraham not be molested; and they brought him on the way means they escorted him. Ibn Ezra interprets this verse thus because he believes that the word tzivvah (commanded, charged) with the preposition al (on) involves a prohibition. Cf. Ibn Ezra's comments on Gen. 2:16 (Filwarg).

וישלחו אותו – נתן לו רשות, כדרך: ואברהם הולך עמם לשלחם (בראשית י״ח:ט״ז).

וישלחו אותו – מאחר שהיה משלחו חוץ מארצו, שאמר לו: קח ולך, היה ירא שמא בדרך יגזלוה או את אשר לו, ונתן לו תיור.

וישלחו אותו – THEY SENT HIM AWAY – Since he was sending him out of his land, for he said to him: Take and go, he was afraid they might plunder her on the way or WHAT BELONGED TO HIM, so he gave him an escort.

ויצו – לשמרו ולשמר אשתו שלא יגעו בה המצרים ולא בכל אשר לו.

וישלחו אותו – עד צאתו מגבול מצרים.

ויצו עליו פרעה אנשים, to protect both him and his wife, so that the Egyptians would not molest them.

וישלחו אותו, as far as the border of the country.

וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו. אף על פי שרימה אותם לא לקחו המתנות שנתנו לו:

וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, "they escorted him and his wife and all his belongings.⁠" Even though Avraham had treated them badly they did not take back the gifts they had given to him.⁠"

ויצו עליו – הנה כל מצוה נכון בקשר ׳אל׳ או ׳על׳ לפי הסכמת העברי, אם שיהיה מצות עשה או לא תעשה, ואם שיהיה למצוה הנזכר או לאחרים עליו. ¹

1. כל מצוה בין מצות עשה בין מצות לא תעשה ניתן לומר לצוות ׳אליו׳ או לצוות ׳עליו׳, ושתי הדרכים נכונות, וראה דבריו לבראשית ב׳:ט״ז. המושא המצויין במילה ׳אליו׳ או ׳עליו׳ לעיתים מכוון אל המצווה ולעיתים אדם אחר, אובייקט הפעולה המצווה. כך למשל בפסוק ״ותצווהו אל מרדכי״ (אסתר ד׳:ט׳).

ומן הנראה שאברם הגיד לו הסיבה אשר בעבורה אמר שהיא אחותו, ולזה ציוה עליו פרעה אנשים לשומרו שלא יזיקוהו המצרים לחשקם באשתו כל הזמן שעמד בארץ מצרים מפני הרעב, ושלחוהו ממצרים אחר כלות הרעב בארץ כנען. ואמנם עשה זה פרעה לכבוד אברם, לראותו הפלא שעשה ה׳ יתעלה — לאהבתו אותו — במה שהביא עליו ועל ביתו מהנגעים.

ויצו עליו פרעה כו׳ – כל זה יורה על פריצות אנשי הארץ ההיא כי צריכין שמירה לשם ושמא אם לא שהיתה עליהם אימת המלך יבואו לצורך האחוה ועדין אולי. ועל כל פנים כשנשים לב לפרשה זו ולכיוצא בה נצא מידי שתי דעות רעות אשר נכשלו בכל אחת מהם הרבה מדעות סכלות. האחת היא מה שיחשוב שכחו ועוצם ידו עושה חיל. והשני מה שחשב שכל חריצות שקר והגזירה אמת. כי הנה איתן זה השתדל בטוב החריצות ברוח עצה וגבורה ויותר מדאי. אמנם לא עמדו לו רק חסדי הש״י אשר שם עיניו עליו לטובה. והוא מה שירמזהו ישעיה הנביא באומרו מי בכם ירא י״י שמע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו כו׳. הן כלכם קדחי אש כו׳ (ישעיהו נ׳:י׳-י״א). שמעו אלי כו׳ (ישעיהו נ״א:א׳). הנה שבכתוב הראשון יזכור דעת המתחזקים עצמם היותם עבדי י״י והמוטלים על השגחתו עד שיחדלו מעשות דבר לאמר י״י הוא הטוב בעיניו יעשה כי הוא בבטחון הזה על זה האופן הולך חשכים ואין נוגה לו. ובכתוב השני הוא זוכר הדעת השני החושבת כי בהתלהבות שלהבת חריצותם תלוי הכל. אמנם העצה הנכונה שמעו אלי רודפי צדק מבקשי י״י הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם כו׳ (ישעיהו נ״א:ב׳). והכוונה שיביטו באלו הענינים אל שרשם זה ואיך נהגו אברהם ושרה כשקראתיו לצאת מארצם על אשר לא ידעו בטוב העצה ועומק התושיה ואחר כך השם גמר על ידם. והדבר מבואר בעצמו דרוש וקבל שכר.

עליו על אודותיו. ואיננו כמו ויצו ה׳ אלהי׳ על האדם דהתם פירש הכתוב את צוויו ואמר מכל עץ הגן כו׳ אבל הכא לא פירש כלום:

לשלחו ולשמרו. זהו הצווי שצוה על אודותיו אע״פ שלא נכתב בפי׳ והראיה על זה ממה שכתוב אחריו וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו ומה שאמר ולשמרו הוא מסברא דנפשיה דאם לא כן מאי וישלחו אותו וכי לולא ששלחו אותו לא היה יכול ללכת אלא עכ״ל שאין השלוח הזה אלא כדי לשמרו וכן תירגם אנקלוס ואלויאו מלשון לוייה כדי לאשרו:

וישלחו ואלויאו כתרגומו. לא מלשון גרוש כמו וישלחהו ה׳ מגן עדן שהתרגום שלו ושלחיה כי אחר זה כתוב ויעל אברם ממצרים וכתיב ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב ואלו היה מלשון גרוש לא היה מספר הכתוב רוב כבודו ועושרו וזו היא הסבה שפרש״י תחלה מלת כבד מאד ואחר כך ויעל אברם הנגבה שלא על הסדר כדי להודיע שפירוש וישלחו מלשון לוייה וכבוד:

וכדי שילך ממצרים ולא יתמהמה שם צוה עליו פרעה אנשים שישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו שלא יקחו מאומה ולא יהרגוהו ולא יקחו את אשתו בהיותו מגורש ולא בעבור הנגעים שנגעו בשבילו. ויצא לנו מזה הספור כי רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום כי הנה אברהם חשב להמלט ממצרים בימי רעבון וחשב להציל את אשתו בעצתו ונמשכו לו העניני׳ באופן אחר ממה שחשב שבמצרים לא נח ולא שלו ולא שקט אבל כמו שנכנס כן יצא משם בימים מועטים ושב אל ארץ כנען בעל כרחו ושם כלכלו האל יתברך לחם לשובע כי הנה עין ה׳ אל יראיו למיחלים לחסדו.

ואמנם בענין אשתו ראה שלא הועילה עצתו ותוקח האשה בית פרעה עכ״ז מלאכיו יצוה לה ועל שחל ופתן תדרוך באמצעות הנגעים שנגע את פרעה ואת ביתו על דבר שרי. והנה לא העיד הכתוב ופרעה לא קרב אליה כמו שהעידו בענין אבימלך לפי שהכתוב מפרש שלא לקחה פרעה ולא שכב עמה ותכלי׳ מה שהיה הוא שנלקחה שרה ונכנסה בארמונו כמ״ש ותוקח האשה בית פרעה אבל לא שקרב אליה כי לא באה עדיו עד שנגעו השם אבל אבימלך שכתוב בו (בראשית כ׳ ב׳) וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה הוצרך הכתוב לומר שאע״פ שלקחה לא קרב אליה.

[א] ויצו עליו פרעה אנשים

[1] סוטה פרק תשיעי דף מו ע״ב (סוטה מו:)

על אודותיו. דאם לא כן ״עליו״ למה לי, אלא ׳על אודותיו׳:

לשלחו לשמרו. פירוש ומהו הם ׳אודותיו׳, היינו ׳לשלחו ולשמרו׳. ולא סגי בחדא מינייהו, ד׳אודותיו׳ יותר מאחד משמע, ולפיכך צריך לומר לשמרו גם כן. ומפני שהוקשה לו והלא לשלחו מן העיר אין זה ׳אודותיו׳ שהוא צריך לו, דלא מקרי ׳אודותיו׳ אלא כשהוא לטובתו, והביא ראיה מן התרגום, שהרי תרגום (לשלחו) [״וישלחו״] ׳ואלויאו׳, שהוא לצרכו. ומפני שהוקשה לו מנא ליה לתרגום להוציא לשון של ״וישלחו״ מפשוטו, שהוא לשון גירושין, הביא ראיה מלשון הכתוב (להלן יג, ב) ״כבד מאד״ – טעון משאות, וכיון שהטעינו אותו בכסף וזהב פרעה ועבדיו – לא יתכן לומר שגרשו אותו, שכל כך היו מכבדין אותו לטעון אותו בכסף וזהב. אבל מפשוטו של מקרא דכתיב ״ואברהם כבד מאד״ אין להביא ראיה, שמא היה זה העושר של אברהם קודם שבאו המכות על פרעה (פסוק טז), ואחר כך גרשו אותו, אבל כיון שפירש ״כבד – טעון״, יש להביא ראיה, דאין לומר טעון אלא בשעת הילוך, שאחרים טוענין אותו ללכת, כמו שטוענין על העגלה – שאחרים טוענין אותה:

על אודותיו. דק״ל אי צוה אותו שום דבר א״כ הל״ל על מה צוה אותו לכך פירש״י על אודותיו לשלחו ולשמרו. אבל אכתי קשה מנ״ל לרש״י שזה ציוה אותו דילמא ציוה שיניחהו לילך לשלום ולא יעכבוהו ומנ״ל לשומרו ולכך פירש״י וישלחו כתרגומו ואלויאו פי׳ לשומרו. ואכתי קשה מנ״ל לתרגום לפרש כן ולכן פירש״י כבד מאוד טעון משאות א״כ הואיל והכתוב מספר והולך בשבחו ודאי יציאתו היה ג״כ דרך כבוד וזה שמפרש רש״י מלת כבד מאוד קודם מלת ויעל אברם שלא על סדר הקרא:

Concerning him. Rashi is answering the question: If [ויצו עליו means] Pharaoh commanded Avraham some-thing, why does the verse not say what it was? Thus Rashi says it means, "Concerning him, to escort and protect him.⁠" But a question remains: How did Rashi know that this is what Pharaoh had commanded? Perhaps he commanded that they let Avraham depart in peace, unhindered, not that he be protected. To answer this, Rashi explains that וישלחו means as the Targum says: "They escorted him.⁠" And this implies, "To protect him.⁠" [Note: The text of Rashi's commentary on 13:1-2 was apparently in a different order than it appears today.] But a question still remains: How did the Targum know this? To answer this, Rashi explains that כבד מאוד (v. 2) means, "He was laden with baggage.⁠" Since the Torah relates Avraham's honor at length, his departure from Egypt must also have been in an honorable fashion. And that is why Rashi explained כבד מאוד before ויעל אברם, contrary to the order of the verses.

ויצו עליו פרעה אנשים – לשמרו מבני עמו שלא ירעו עמו, כי פחד המלך שבהשמע הדבר יקצפו עליו עַם הארץ, ויהרגו אותו ואת כל אשר לו, וה׳ יבקש את דמם מיד המלך. על כן צוה עליו אנשים מאנשי מלחמתו.

וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו – אלה¹ האנשים הוצרכו ללכת אתם וללוותם ממצרים עד מקום ידוע להם שהוא חוץ לסכנה. והנה לקח עמו כל רכושו. ויאמר רמב״ן ז״ל ״לא גזלו ממנו דבר מכל המתנות הגדולות שנתנו לו בעבור שרה שתהיה למלך, ולא טענו למה רמיתנו ומתנה בטעות היא, וזה מעשה נס״. [עכ״ל]. ודברו נכון. והטעם לפי שירא פרעה לעשות עמו רע מטעם שאמרנו. והנה ״וישלחו״ כמו ״ואברהם הולך עמם לשלחם״,⁠² וכן פירש רש״י ז״ל ואלויאו³ כתרגומו. וגם זה מוכרח מן הטעם האמור, שלא מְלָאוֹ לבו של פרעה לגרשו בקלון, פן יחרה אף ה׳ בו לכבוד אברהם אוהבו, גם מקרא שלאחריו מוכיח.

1. רבינו עונה על השאלה מדוע כתוב ״וישלחו״ בלשון רבים? אלא מדובר באנשי ליווי.

2. בראשת יח, טז.

3. לשון לוויה ולא לשון גירושין.

ויצו עליו – צוה על אודותיו איזה אנשים שילווהו וישמרוהו בדרך לבל יזיק העם לו ולכל אשר לו, כי מעתה הבין שאברם איש נכבד מאד ושמן השמים נענש הוא וכל ביתו בעבור שרה, והנה השם סבב כל זה לאברם למען נסותו ולהוציא צדקתו מן הכח אל הפועל כמו שאמרנו למעלה, ועוד לרמוז על מה שיקרה לבניו במצרים, כדרך שאחז״ל מה שאירע לאבות סימן לבנים, כי כמו שהוא ירד למצרים בעבור הרעב, ופרעה ביקש להרע לו, והשם הביא נגעים על פרעה והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, כן בניו ירדו מצרימה מפני הרעב ומצרים ענו אותם בפרך, והשי״ת נקם נקמתם והוציאם מלאים כל טוב:

ויצו עליו פרעה אנשים – צוה לקצת אנשים על אודותיו (רש״י).

וישלחו – לשון לווי, ואינו זז מענין שלוח, שהוא סיוע או הכרח לזולתנו שילך לו, ואולי שרש שָלַח נגזר מן הָלַך, וכן השליך גם הוא מן הלך.

Pharaoh assigned him some men (va-yetsav alav Par’oh anashim). [More literally,] “Pharaoh commanded a group of men concerning him” (Rashi).

escorted (va-yeshalleḥu, lit. “sent”). The Hebrew denotes accompanying, but retains the sense of “sending,” i.e. aiding or forcing another to go. Perhaps the root shalaḥ was derived from halakh (“to go”), and hishlikh (“to cast out”) was also derived from halakh.

ויצו עליו – לדעת האבן עזרא, היה זה לטובת אברהם עצמו. פרעה הזהיר את המצריים לא להרע לו ולביתו.

אמנם אף שנכון ש״צוה על״ מציין בדרך כלל צמצום או הגבלה, אף על פי כן, במקומות אלה ״על״ תמיד מתייחס אל האדם או הדבר שיוגבלו. כך: ״וְעַל⁠־הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם״ (עמוס ב, יב), ״וְעַל⁠־הֶעָבִים אֲצַוֶּה״ (ישעיהו ה, ו). גם כאן הטיל פרעה הגבלה על אברהם: הוא ציווה עליו אנשים, להבטיח שיעזוב את הארץ. וכך מוצאים אנו גם מאוחר יותר, בעת יציאת מצרים. לאמיתו של דבר, בכל המאורע הזה בפרקנו יש הקבלה ברורה להסטוריה העתידה לבוא.

ויצו – והיה מהשגחת ה׳ שלא הענישו בעבור זה, ואף לא לקח ממנו המתנות שנתן לו, כי ירא מעונשי ה׳, ובהפך שלח עמו אנשים לשלחו בל יגע בו איש.

AND PHARAOH PUT MEN IN CHARGE OF HIM. It was an act of divine providence that Pharaoh did not punish Avraham for what happened, nor take back the gifts. He feared God’s retribution and he appointed men who would see him off and provide for his protection.

ואת כל אשר לו¹: כל מה שקיבל בשכר חכמתו הרי הוא שלו. וכמו שכתבתי לעיל².

1. מדוע השאיר לו פרעה את כל הנכסים שקיבל בגלל שהציג עצמו כאחיה, הרי דבר זה התברר כשקר והיה מן הדין לקחת חזרה. ובאברבנאל כתב שזה היה נס, וכן במלבי״ם – ׳בהשגחת ה׳⁠ ⁠׳.

2. בפסוק ט״ז, ש״ויהי לו צאן ובקר וגו׳⁠ ⁠⁠״ אינו קשור ל״ולאברם היטיב בעבורה״, ואין הכוונה שפרעה נתן לו, אלא הואיל ומינהו לשר וגדול, וגם התגדר בחכמתו הרחבה, ממילא השיג עושר.

ויצו עליו – כלומר למענו, להגנתו; פרעה חושש, פן יגע העם לרעה באברם או באשתו ויביא בזה נגעים נוספים על ארצו. שונה מזו היתה תגובתו של אבימלך,⁠¹ וראה רש״י,⁠² המסביר את השוני שבהתנהגות שני המלכים.

וישלחו אתו – פירוש וילוו אותו.

ואת⁠־כל⁠־אשר⁠־לו – דהיינו בני ביתו, לוט ומשפחתו והעבדים. וראה לכל הפרשה פירושי הרמב״ן והרשר״ה.

1. להלן כ׳:ט״ו.

2. שם (המ׳).

וייצו עליו פרעה אנשים וישלחו – א״ר יהושע בן לוי, בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, שנאמר ועבדום וגו׳ ארבע מאות שנה.⁠¹ (סוטה מ״ו:)

1. אין הכונה דעיקר השעבוד ד׳ מאות שנה הי׳ בשביל ההלויה, דהא אברהם לא חטא בזה מאומה, ועוד דעיקר הסבה מהשעבוד מבואר לקמן בפרשה (י״ד י״ד), אלא ר״ל שזכה פרעה שישתעבדו לו ולא למלך אחר, וע׳ בחא״ג. ומה שתפס המספר ד׳ פסיעות הוא משום דעיקר מצות הלויה היא ד׳ פסיעות [ד׳ אמות] –
והנה מבואר מכאן דהלויה ע״י שליח הוי כמלוה בעצמו, שהרי פרעה לוהו לאברהם ע״י אנשים וקרי לי׳ הלויה, וכן יש להביא ראי׳ לזה מאגדה דב״מ פ״ו ב׳, כל מה שעשה אברהם להמלאכים בעצמו עשה הקב״ה לבניו בעצמו, וחשיב שם בשכר שאברהם הולך עמם לשלחם – וה׳ הולך לפניהם, ואי ס״ד דמדינא מחויב בעצמו א״כ מאי רבותי׳, אלא דמדינא רשאי ע״י שליח, והוא לגודל חביבותי׳ לאורחים הלך בעצמו ולכן קיבל שכר. ולא ראיתי להפוסקים שיעירו בזה.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון