Bereshit 12 – בראשית יב‏ – Mikraot Gedolot

רעב בארץ ישראל – בראשית כ״ו:א׳, בראשית מ״א:נ״ד-נ״ז, שמואל ב כ״א:א׳, מלכים א י״ח:ב׳, מלכים ב ד׳:ל״ח, מלכים ב ו׳:כ״ה, מלכים ב ח׳:כ״א, מלכים ב כ״ה:ג׳, רות א׳:א׳

[קכח] ¹ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, עד שלא בא אבינו אברהם כבר היה המקום דן את העולם (באכזריות) חטאו אנשי דור המבול הציפם כזקים על פני המים, חטאו אנשי מגדל פזרם מסוף העולם ועד סופו, חטאו סדומים שטפם באש וגפרית, אבל משבא אברהם אבינו לעולם (זכה לקבל יסורים ממשמשים) ובאים כענין שנאמ׳ ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וא״ת מפני מה יסורים באים מפני חבתן של ישראל. (ספרי האזינו ק״ד)

[קכט] ²ת״ר רעב בעיר, פזר רגליך, שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם. (ב״ק ס.)

[קל] ³עשרה רעבון בא לעולם כו׳. א׳ בימי אברהם ויהי רעב בארץ. (בראשית רבה מ׳)

[קלא] ⁴ויהי רעב בארץ, מה כתיב למעלה ויאמר ה׳ אל אברם. יתברך שמו של הקב״ה לנסות אותו צדיק להודיע מעשיו הטובים בעולם, מיד בא רעב בעולם, [כיון] שמצא הרעב בא״י, אמר לשרה אשתו הרי הרעב בארץ, אמרו רבותינו לא היה רעב כמותו בעולם, אמר לה מצרים זו ישיבתה יפה, נלך לשם מפני שיש בה סיפוק הרבה לחם ובשר, באותה שעה הלכו שניהם. (תנחומא לך)

[קלב] ⁵ויהי רעב בארץ וגו׳ כתיב (תהלים ל״ג:י״ח) הנה עין ה׳ אל יריאיו וגו׳ זה אברהם שנ׳ (בראשית כ״ב:י״ב) כי עתה ידעתי כי ירא וגו׳ להציל ממות נפשם, ממיתתו של נמרוד, ולחיותם ברעב, ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם. (בראשית רבה מ׳)

[קלג] ויהי רעב בארץ, ר׳ פנחס בשם ר׳ חנין דציפורין פתח (תהלים צ״ד:י״ב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ואם בא להקפיד ומתורתך תלמדנו, מה כתיב באברהם (בראשית י״ב:ב׳) ואברכך ואגדלה שמך, כיון שיצא קפץ עליו רעבון ולא קרא תגר ולא הקפיד אלא וירד אברם מצרימה לגור שם. (בראשית רבה מ׳)

[קלד] ⁶נסיון הד׳ מיום שנברא שמים וארץ לא בא רעב אלא בימי אברהם, ולא בכל הארצות אלא בארץ כנען בלבד, לנסותו ולהורידו למצרים שנא׳ ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. (פדר״א פכ״ו)

[קלה] ⁷ויהי רעב בארץ וגו׳, ר׳ פנחס בש״ר הושעיא רבה, אמר הקב״ה לאברהם אבינו צא וכבוש את הדרך לפני בניך, את מוצא כל מה שכתוב באברהם כתיב בבניו באברהם כתיב ויהי רעב בארץ, בישראל כתיב (בראשית מ״ה:ו׳) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ, באברהם כתיב וירד אברם מצרימה, ובישראל כתיב (במדבר כ׳:ט״ו) וירדו אבותינו מצרימה, באברהם כתיב לגור שם, ובישראל כתיב (בראשית מ״ז:ד׳) לגור בארץ באנו, באברהם כתיב כי כבד הרעב בארץ, בישראל כתיב (בראשית מ״ג:א׳) והרעב כבד בארץ. (בראשית רבה פ׳ מ)

[קלו] ⁸מצרימה, דתניא ר׳ נחמיה אומר כל תיבה שצריכה למ״ד בתחלתה, הטיל לה הכתוב ה״א בסופה, ותנא דבי ר׳ ישמעאל כגון מצרים מצרימה. (יבמות יג.)

[קלז] ⁹לגור שם, מלמד שלא ירד להשתקע, אלא לגור שם, כי כבד הרעב בארץ. (פס״ז לך)

שערי ציון: זח״א פ. פא. צח: קמז. ז״ח סב: קיח. ולעיל מאמר יב. בבאור.

1. בילק״ש האזינו רמז תתקמב. הגי׳ (באכזריות) כמו שהקפתי בפנים, ובמדרש תנאים דברים לב, ח. בשינוי וסיים מפני מה היסורין באין הוי אומר לטובתן של ישראל. והפי׳ דיסורין ממרקין העונות ומכפרין שלא יחרב העולם.

2. בס׳ תורה תמימה הקשה מגמ׳ כאן על מה דמבואר בגמ׳ ב״ב צא: דאין יוצאין מא״י לחו״ל אא״כ עמדו סאתים בסלע וכן היה רשבמ״א, אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו, ומפני מה נענשו, מפני שיצאו מא״י לחו״ל, וכ״כ הרמב״ם פ״ה ה״ט ממלכים ואע״פ שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון וכו׳, ותמה שלא הביאו מכאן שאברהם יצא מא״י לחו״ל מפני הרעב א״כ מבואר דהיכי דמותר לצאת מותר לכ״ע. ונשאר בתימה. ול״נ דל״ק כלל מכאן דאז עדיין לא נתקדשה הארץ ולא היה לה דין ארץ ישראל לענין זה שאסור לצאת ממנה, עי׳ ערכין י: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה. ואפי׳ לאחר שנ׳ לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה לא הי׳ לה דין א״י לענין זה. ולקמן טז, ג. הבאתי מדברי היראים שהקשה להיפך על הא שאמרו שאין ישיבת חו״ל עולה מן המנין, שהרי בימי אברהם לא נתקדשה ארץ ישראל עדיין עי״ש מ״ש בזה. ועי׳ לקמן יג, מאמר כ. ופרשה מו, ג. מ״ש בזה. ובכפתור ופרח פ״י, והרמב״ן כאן בפי׳ כ׳ דאברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו במכשול עון והי׳ לו לבטוח בה׳ גם יציאתו מן הארץ שנצטוה עלי׳ בתחלה מפני הרעב עון אשר חטא כי האל׳ ברעב יפדנו ממות, ועל מעשה זה נגזר על זרעו הגלות מארץ מצרים. וכוונתו דהחטא היה מפני שהקב״ה א״ל ללכת לא״י לא הי׳ צריך לצאת ממנה מפני הרעב, אבל לא מפני דין א״י שאסור לצאת כנ״ל. ועיקר דברי הרמב״ן צ״ע מדברי המדרשים לקמן מאמר קלא. קלד. דמבואר להיפך דזה לא הי׳ בכלל חטא כלל אדרבא זה הי׳ לו לזכות שעמד בנסיון שיצא ולא הרהר אחר מדות השי״ת. ועי׳ בזהר ח״א פא: לקמן מאמר קמג. מבואר דר״י ס״ל כן בגין דנחית בלי רשו אשתעבידו בני במצרים, ור״ש בזהר שם פג. לא ס״ל כן.

3. לעיל תורה שלמה פ״ג מאמר קלג. פ״א מאמר פו. וצרף לכאן, ובלק״ט וזה א׳ מי׳ מיני רעב שבאו לעולם, ואעפ״כ לא הקפיד ולא הרהר אחר מדות הקב״ה. ועי׳ מדרש הגדול ברא׳ מג, א.

4. תנ״י לך א״ח עי׳ לעיל מאמר קל. ולקמן מאמר קלה.

5. תנ״י תולדות ס״ה. ומענין זה יש עוד במדרשים שדרשו מכאן שהקב״ה מפרנס את הצדיק בעת הרעב. בתנחומא מקץ ו׳. נער הייתי גם זקנתי (תהלים לז) אין הקב״ה עוזב את הצדיקים בשעת הרעב לא להם ולא לבניהם אלא בזמן שבצורת באה לעולם הקב״ה מתקין להם מהיכן יחיו כו׳, וכן ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו׳. בילמדנו מובא בילק״ש ח״ב ר׳ רצ״ו. והי׳ כעץ שתול וגו׳ ובשנת בצורת לא ידאג (ירמיה יז, ח.) שנ׳ ויהי רעב בארץ, והוא הי׳ בטובה שנ׳ ולאברהם הטיב בעבורה. ובילק״ש ח״ב ר׳ תש״ל. יודע ה׳ ימי תמימים (תהלים לז) כו׳ ובימי רעבון ישבעו ויהי רעב בארץ. במדרש תהלים פ׳ קה, ויהי רעב בארץ וגו׳ ויתהלכו מגוי אל גוי מדבר באברהם ושרה שנא׳ ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, לא הניח אדם לעשקם אלו המצרים. ויש להעיר מהדרש המובא לעיל מאמר ד. בבאור. בת גלים, בת גולים בתו של אברהם שכתוב בו ויהי רעב בארץ וירד מצרימה וכ״ה בפתיחתא דאיכ״ר פת׳ א׳ ובפסקתא דר״כ פ׳ י״ג מביא מקרא לך לך.

6. במדרה״ג איתא ר׳ אליעזר אומר כיון שא״ל הקב״ה לך לך מארצך מיד נזקק לנסותו שנא׳ ויהי רעב זה נסיון השני מיום שנברא כו׳. וכ״ה במדרש אגדה כאן ויהי רעב זה היה נסיון שני שהביא הקב״ה רעב בימיו ונצרך לירד למצרים לגור שם. וכ״ה באדר״נ נו״ב פל״ו דנסיון שני הוא ביציאת חרן ויהי רעב בארץ ובנו״א פל״ג, עי׳ לעיל מאמר ד, בבאור. וכ״ה בר״מ בפיהמ״ש לאבות פ״ה, ובפדר״א כאן מבואר דזה הי׳ נסיון ד׳. ובמדרש הגדול מקץ מג, א. בשינוי. ובפי׳ הרד״ל העיר דצ״ל דהפדר״א חולק על המדרשים שכ׳ דעשרה רעבון הי׳ בעולם ושנים בימי אדם ולמך כנ״ל מאמר קל. ול״נ די״ל דאינו חולק וכוונתו כמבואר בתנחומא לעיל מאמר קלא, אמרו רבותינו לא היה רעב ״כמותו״ מעולם, ואולי צ״ל גם בפדר״א התיבה ״כמותו״. וז״פ, וכ״ה במדרש החפץ כת״י ויהי רעב לא היה רעב ״כמותו״ וכל זה לנסות אותו.

7. תנחומא לך ס״ט, תנ״י אי״ב, בתנחומא ותנ״י שם סימן נתן לו הקב״ה לאברהם מה שאירע לו אירע לבניו כו׳ ויש שם שינוים בלימודים מהפסוקים, ועי׳ ברמב״ן כאן ובפסוק ו. מ״ש לפרש דברי המדרש הנ״ל. ובחמדת הימים כאן כ׳ ד״א רמז לו הקב״ה שאין בניו עתידין להתגדל אלא ע״י גלות לכך סמך ואעשך לגוי גדול זה שנאמר וירד מצרימה, וכתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד כי מעשה האבות סימן לבנים לכך רמז ואגדלה שמך כענין שנא׳ הגוי הגדול הזה. וע׳ ילקוט המכירי תהלים ב, סב.

8. לעיל מאמר צח.

9. בספרי תבוא סי׳ ש״א. עה״פ וירד מצרימה ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם.

וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא וּנְחַת אַבְרָם לְמִצְרַיִם לְאִתּוֹתָבָא תַּמָּן אֲרֵי תְּקֵיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא.

There was a famine in the land. Avram went down to Egypt to live there temporarily, for the famine was severe in the land.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ

וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא וּנְחַת אַבְרָם לְמִצְרַיִם לְאִיתּוֹתָבָא תַּמָּן אֲרֵי תְּקֵיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא

רעב – כפן

א. ״וַיְהִי רָעָב״ – ״וַהֲוָה כַפְנָא״, כמו ״לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק״ (איוב ה כב), וממנו בהגדה של פסח ״כל דכפין״. לדעת ר׳ אברהם בן הגר״א בעל ״תרגם אברהם״ כַּפְנָא הוא משורש כפ״ף ״כמו מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף (משלי כא יד), וכמו כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ (משלי טז כו) כי אין לך כופף קומתו של אדם כמו הרעבון״.⁠¹

ב. על ״כי כבד הרעב״ – ״תְּקֵיף כַּפְנָא״, ראה להלן ״ואברם כבד מאד״ (בראשית יג א) ״תְּקֵיף לַחְדָּא״.

1. אבל ״כָּפְנָה שָׁרֳשֶׁיהָ״ (יחזקאל יז ז) משמעו אָסְפָה בשיכול אותיות [כפנה=כנפה], וממנו גם כנופיא (רש״י ורד״ק שם).

והוה כפנא בארע׳ ונחת אברם למצרים למתותבה תמן ארום תקף כפנא בארעא.

והוה כפנא בארעא ונחת אברם למצרים לאיתותבא תמן ארום תקיף כפנא בארעא.

And there was a famine in the land, and Abram went down into Mizraim to be a dweller there, because the famine was strong in the land.

פרשה מ

[א] וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם – כְּתִיב: הִנֵּה עֵין ה׳ אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ (תהלים ל״ג:י״ח). הִנֵּה עֵין ה׳ אֶל יְרֵאָיו, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה (בראשית כ״ב:י״ב). לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם וגו׳ (מיכה ז׳:כ׳), לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם (תהלים ל״ג:י״ט), מִמִּיתָתוֹ שֶׁל נִמְרוֹד, וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב (תהלים ל״ג:י״ט), וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.

[ב] וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ – רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין דְּצִפּוֹרִין פָּתַח: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ (תהלים צ״ד:י״ב), וְאִם בָּא לְהַקְפִּיד, וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ (תהלים צ״ד:י״ב), מַה כְּתִיב בְּאַבְרָהָם, וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ (בראשית י״ב:ב׳), כֵּיוָן שֶׁיָּצָא קָפַץ עָלָיו רְעָבוֹן וְלֹא קָרָא תִּגָּר וְלֹא הִקְפִּיד אֶלָּא וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם. וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פָּתַח: טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו (תהלים קי״א:ה׳), טֵרוּף נָתַן לִירֵאָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא: יִזְכֹּר לְעוֹלָם (תהלים קי״א:ה׳), מַה כְּתִיב בְּאַבְרָהָם וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא קָפַץ עָלָיו רְעָבוֹן וְלֹא הִקְפִּיד וְלֹא קָרָא תִּגָּר אֶלָּא וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.

[ג] וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם – עֲשָׂרָה רְעָבוֹן בָּאוּ לָעוֹלָם, אֶחָד בִּימֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן וְכוּלֵיהּ עִנְיָנָא עַד וְאֶחָד לֶעָתִיד לָבוֹא: לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳ (עמוס ח׳:י״א), כְּדִלְעֵיל מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ ה׳ כו׳: רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק, עִקַּר אַוְתֶּנְטְיָאָה שֶׁלּוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא בִּימֵי דָוִד וְלֹא הָיָה רָאוּי לָבוֹא אֶלָּא בִּימֵי שָׁאוּל, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה שָׁאוּל גְּרוֹפִית שֶׁל שִׁקְמָה וְגִלְגְּלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וֶהֱבִיאוֹ בִּימֵי דָּוִד. שִׁילוֹ חַטְיָה וְיוֹחָנָה מִשְׁתַּלְּמָא, לְפִיכָךְ כֻּלָּם לֹא בָּאוּ אֶלָּא בִּימֵי בְּנֵי אָדָם גִּבּוֹרִים שֶׁהֵם יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהֶן, וְלֹא בִּימֵי בְּנֵי אָדָם שְׁפוּפִים, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהֶן.

אָמַר רַבִּי חִיָּא רַבָּה מָשָׁל לְזַגָּג שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ קֻפָּה מְלֵאָה כּוֹסוֹת וּדְיַטְרוּטִין וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִתְלוֹת אֶת קֻפָּתוֹ הָיָה מֵבִיא יָתֵד וְתוֹקְעָהּ וְנִתְלָה בָּהּ, וְאַחַר כָּךְ הָיָה תּוֹלֶה אֶת קֻפָּתוֹ, לְפִיכָךְ לֹא בָּאוּ בִּימֵי בְּנֵי אָדָם שְׁפוּפִים אֶלָּא בִּימֵי בְּנֵי אָדָם גִּבּוֹרִים שֶׁהֵן יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהֶם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה הֲוֵי קָרֵי עֲלֵיהוֹן: נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ (ישעיהו מ׳:כ״ט). רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר, שְׁנַיִם בָּאוּ בִּימֵי אַבְרָהָם. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אֶחָד בִּימֵי לֶמֶךְ וְאֶחָד בִּימֵי אַבְרָהָם. רָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת הָיָה. רָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי אֱלִישָׁע, רָעָב שֶׁל מְהוּמָה הָיָה. רָעָב שֶׁבָּא בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי דוֹסָא אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם סְאִין הָיוּ וְנַעֲשׂוּ אַרְבָּעִים וְאֶחָת. וְהָא תָּנֵי לֹא יֵצֵא אָדָם לְחוּץ לָאָרֶץ אֶלָּא אִם כֵּן סָאתַים שֶׁל חִטִּים הוֹלְכוֹת בְּסֶלַע, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִקַּח, אֲבָל אִם הָיָה מוֹצֵא לִקַּח אֲפִלּוּ סְאָה בְּסֶלַע לֹא יֵצֵא לְחוּץ לָאָרֶץ.

[ה] וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה, וַיֹּאמֶר י״י אֶל אַבְרָם. יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבִּקֵּשׁ לְנַסּוֹת אוֹתוֹ צַדִּיק לְהוֹדִיעַ מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים בָּעוֹלָם, מִיָּד בָּא רָעָב בָּעוֹלָם, שֶׁמָּצָא הָרָעָב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי רָעָב בָּאָרֶץ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: לֹא הָיָה רָעָב כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם. אָמַר לָהּ: מִצְרַיִם זוֹ יְשִׁיבָתָהּ יָפָה נֵלֵךְ לְשָׁם, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִפּוּק הַרְבֵּה לֶחֶם וּבָשָׂר. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם.

[Siman 5] And there was a famine in the land (Gen. 12:10) What is stated in Scripture prior to this verse? It is written: And the Lord said to Abraham: “Get thee.” Blessed be the name of the Holy One, blessed be He, who tested this righteous man in order to make his meritorious deeds known throughout the world. Forthwith, a famine came into the world and when the famine reached the Land of Israel, Abraham said to his wife Sarah: “There is a famine in our land.” Our sages have maintained that no famine ever equaled it. He said to her: “Egypt is a pleasant land in which to dwell; let us go there, since there is a huge supply of bread and meat in that land.” Thereupon, the two of them departed for Egypt.

ויהי רעב בארץ וגו׳ – ¹זה היה נסיון שני, שהביא הקב״ה רעב בימיו ונצרך לירד למצרים לגור שם.

1. זה היה נסיון שני. עיי׳ לעיל פסוק א׳ שהוא נסיון ג׳ וע״ש בהערה ג׳.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה – ״הִנֵּה עֵין ה׳ אֶל יְרֵאָיו״ זֶה אַבְרָהָם (בראשית כ״ב:י״ב) כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. (תהלים שם) ״לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ״ זֶה אַבְרָהָם, ״תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם״, (תהלים ל״ג:י״ט) ״לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם״, מִמִּיתָתוֹ שֶׁל נִמְרוֹד, (שם) ״וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב״, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.

״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ״ (שם צ״ד:י״ב), וְאִם בָּא לְהַקְפִּיד ״וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנוּ״ מַה כְתִיב בְּאַבְרָהָם (לעיל פסוק ב) וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא קָפַץ עָלָיו רְעָבוֹן, וְלֹא הִקְפִּיד, וְלֹא קָרָא תַּגָּר, אֶלָּא וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה ״טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו״, טֵירוּף נָתַן לִירֵאָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל בָּעוֹלָם הַבָּא (שם) ״יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ״. מַה כְּתִיב בְּאַבְרָהָם (לעיל פסוק ב) ״וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ״ וְכוּ׳.

עֲשָׂרָה מִינֵי רְעָבוֹן וְכוּ׳.

תָּנוּ רַבָּנָן, רָעָב בָּעִיר פַּזֵּר רַגְלֶיךָ שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְּהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה, וְאוֹמֵר ״אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר״. מַאי וְאוֹמֵר? וְכִי תֵּימָא הֲנֵי מִילֵי הֵיכָא דְּלֵיכָּא סָפֵק נְפָשׁוֹת אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָא סָפֵק נְפָשׁוֹת לֹא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר״.

ת׳ם כאן ג׳וע פי אלבלד פאנחדר אברם אלי מצר ליסכן ת׳ם אד׳ אשתד אלג׳וע פי אלבלד.

אחר כך היה רעב בארץ, וירד אברם למצרים לגור שם כי כבד הרעב בארץ.

רעב בארץ – באותה ארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של מקום,⁠^א שאמר לו ללכת לארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת הימינה.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34: ״הק׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״הקב״ה״.

רעב בארץ A FAMINE IN THE LAND – only in that land, to test him if he would have second thoughts about the instructions of the Omnipresent who told him to go to the land of Canaan, and now is causing him to leave it (Pirkei DeRabbi Eliezer 26).

ויהי רעב בארץ – ¹זה שאמר דוד טרף נתן ליראיו (תהלים קי״א:ה׳). טירוף נתן ליראיו בעוה״ז. אבל לעתיד לבא יזכור לעולם בריתו. אע״פ שכתוב ואברכך ואגדלה (את) שמך. הביא רעב לעולם לנסותו. ²וזה אחד מעשרה מיני רעב שבאו לעולם. ואעפ״כ לא הקפיד. ולא הרהר אחר מדותיו של הקב״ה.

וירד אברם מצרימה לגור שם – ³מלמד שלא ירד להשתקע. אלא לגור שם. כי כבד הרעב בארץ.

1. זה שאמר דוד. ב״ר פ״מ. ילקוט רמז ס״ז. ודורש טרף לשון טירוף שפירוש נדנוד למחסור.

2. וזה אחד מעשרה מיני רעב. ב״ר פ״מ ופכ״ה עשרה רעבון באו לעולם.

3. מלמד שלא ירד להשתקע כו׳. עיין ספרי כי תבוא סי׳ ש״א.

ויהי רעב בארץ – בארץ כנען.

AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND. In the land of Canaan.

ויהי רעב בארץ – הנזכרת, שהיא ארץ כנען. הזכיר הכתוב זה כי לא יצא מארץ כנען רק בעבור חזק הרעב.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ – ראו רמב״ם ליקוט בראשית י״ב:א׳.

וירד {אברם} מצרימה – שאין דרך להיות שם רעב מפני שנילוס הוא משקה את הארץ, ואין חוששין לעצירת גשמים.

וירד {אברם} מצרימה – AVRAM DESCENDED TO EGYPT – Because generally there was no famine there due to the Nile which irrigates the land, and they are not concerned about rain stopping.

ויהי רעב בארץ – זה אחד מן הנסיונות שנסה האל את אברהם אבינו ועמד בכלם ולא הרהר אחר הקב״ה לאמר אתמל אמר לי ונברכו בך כל משפחות האדמה (בראשית י״ב:ג׳), והיום רעב בארץ שאני שוכן בה עד שאצטרך לצאת ממנה אל מקום אחר, אלא הכל היה מקבל באהבה ולא הרהר אחר מדותיו של הקב״ה.

מצרימה – כי ברוב במצרים שובע ואפילו יהיה רעב בשאר ארצות, לפי שאינה שותה ממי מטר אלא ממי הנהר, כמו שאמר לא כארץ מצרים היא וגו׳ (דברים י״א:י׳) ואברם לא היה יכול לסבול הרעב כי היה כבד ומקנהו רב ולא היו מוצאים מרעה, ועוד כי נפשות ביתו היו רבים.

לגור שם – לא להשתקע שם אלא לגור שם עד שיעבר הרעב מארץ כנען.

ויהי רעב בארץ, this was one of the ten trials Avram was subjected to by God. He successfully mastered all of them. He never second-guessed God, thinking that if God had done things differently it would have been better, especially, better for him. He could have said that God had said to him that all the nations of the earth would be blessed through his presence, and if so how did his presence help them if the now had to face a famine? He did not question

מצרימה, generally speaking, there was always plenty of food in Egypt even if famine was prevalent in neighboring countries because Egypt did not depend on rain from above, but relied on the waters of the river Nile which were most dependable both in quality and in quantity. Even the Torah mentions this as an advantage of Egypt in Deut. 11,10 when comparing the land of Israel to that of Egypt. Avram could not cope with the famine in the land of Canaan, due to all his herds and flocks requiring water and grazing land. Besides, by then he had a household comprising many people for whose welfare he was responsible.

לגור שם, he did not intend to settle in Egypt, only to wait out the famine there.

ויהי רעב בארץ – הנה אברם ירד למצרים מפני רעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצרות, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב״ה נקם נקמתו בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב (בראשית י״ג:ב׳), וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם (בראשית י״ב:כ׳). נרמז אליו כי בניו ירדו למצרים מפני רעב לגור בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים, כאשר אמר: וכל הבת תחיון (שמות א׳:כ״ב), והקב״ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאום בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד (שמות י״ב:ל״ח), והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ (שמות י״ב:ל״ג). לא נפל דבר מכל¹ מאורע האב שלא יהיה בבנים.

והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (בראשית רבה ח׳:ו׳): רבי פינחס בשם רבי אושעיא:⁠^א אמר הקב״ה לאברהם צא וכבש את הדרך לפני בניך ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו. באברהם כתיב:⁠^ב ויהי רעב בארץ, בישראל כתיב: כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ וכו׳ (בראשית מ״ה:ו׳).

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן^ג יהרגוהו, והיה לו לבטוח באלהיו שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים לעזור ולהכשיל (דברי הימים ב כ״ה:ח׳). גם יציאתו מן הארץ שנצטוה עליה מתחלה מפני הרעב עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה החטא.

1. השוו ללשון הפסוק ביהושע כ״א:מ״ה.

א. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, דפוס רומא: ״הושעיה״.

ב. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כתיב״.

ג. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שלא״.

AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND. Now Abraham went down to Egypt on account of the famine to dwell there in order to keep himself alive in the days of the drought, but the Egyptians oppressed him for no reason [and attempted] to take his wife. The Holy One, blessed be He, avenged their cause with great plagues, and brought him forth from there with cattle, with silver, and with gold,⁠¹ and Pharaoh even commanded his men to escort them from the land.⁠² He thereby alluded to Abraham that his children would go down to Egypt on account of the famine to dwell there in the land, and the Egyptians would do them evil and take the women³ from them, just as Pharaoh said, And every daughter ye shall save alive,⁠⁴ but the Holy One, blessed be He, would avenge their cause with great plagues until He would bring them forth with silver and gold, sheep and oxen, very rich in cattle, with the Egyptians pressuring to send them out of the land.⁠⁵ Nothing was lacking in all the events that happened to the patriarch that would not occur to the children.
The Rabbis have explained this subject in Bereshith Rabbah:⁠⁶ "Rabbi Pinchas said in the name of Rabbi Oshaya that the Holy One, blessed be He, said to Abraham, 'Go forth and tread out a path for your children!' Thus you find that whatever is written concerning Abraham is also written concerning his children. In connection with Abraham it is written, And there was a famine in the land; in connection with Israel, it is written For these two years hath the famine been in the land.⁠"⁷
Know that Abraham our father unintentionally committed a great sin by bringing his righteous wife to a stumbling-block of sin on account of his fear for his life. He should have trusted that G-d would save him and his wife and all his belongings for G-d surely has the power to help and to save. His leaving the Land, concerning which he had been commanded from the beginning, on account of the famine, was also a sin he committed, for in famine G-d would redeem him from death.⁠⁸ It was because of this deed that the exile in the land of Egypt at the hand of Pharaoh was decreed for his children.⁠⁹ In the place of justice, there is wickedness¹⁰ and sin.

1. Genesis 13:2.

2. (20) here.

3. Shemoth Rabbah 1:22. See also following note.

4. Exodus 1:22. They were to be saved alive for unchaste purposes.

5. Ibid., 12:33.

6. 40:8.

7. Genesis 45:6.

8. See Job 5:20.

9. See my Hebrew commentary, pp. 79-80, for sources and differing opinions on the view of Ramban expressed in this paragraph.

10. See Ecclesiastes 3:16.

ויהי רעב בארץ וירד אברם – דרשו רז״ל האבות סימנים לבנים, והוא הפרשה הזאת במקרה אאע״ה הכל סימן לזרעו בגלות מצרים, כי המצריים לקחו את אשתו והש״י נקם את נקמתו בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם. וכל זה אירע לבנים, והוא מה שדרשו רז״ל בבראשית רבה, כל מה שתמצא באברהם תמצא בישראל, באברהם כתיב ויהי רעב בארץ, ובישראל כתיב (בראשית מ״ה:ו׳) כי זה שנתים הרעב. באברהם כתיב ותקח האשה בית פרעה, ובישראל לקחו בנותיהן, שנאמר וכל הבת תחיון. באברהם כתיב (בראשית י״ב) וינגע ה׳ את פרעה, ובישראל כתיב (שמות י״א:א׳) עוד נגע אחד אביא על פרעה. באברהם כתיב (בראשית י״ב) ויקרא פרעה לאברם וגו׳, הנה אשתך קח ולך, ובישראל כתיב (שמות י״ב:ל״א) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי. באברהם כתיב (בראשית י״ב) ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו, ובישראל כתיב (שמות י״ב:ל״ג) למהר לשלחם מן הארץ. באברהם כתיב (בראשית י״ג:ב׳) ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, ובישראל כתיב (שמות י״ב:ל״ה) וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב. באברהם כתיב (בראשית י״ג:ג׳) וילך למסעיו, ובישראל כתיב (שמות י״ב:ל״ז) ויסעו בני ישראל מרעמס סכותה.

ויהי רעב בארץ וירד אברם, "there was a famine in the land and Avram descended, etc.⁠" Our sages (Tanchuma Lech Lecha 9) told us that what happened to the patriarchs and is reported in the Torah serves as a preview of what would happen to their descendants in the future. Everything which happened in this passage foreshadowed what happened to the Israelites in Egypt during their exile hundreds of years later. The Egyptians took Avram's wife from him and G-d punished them with great plagues and He allowed Avram to leave the land of Egypt with both livestock and silver and gold in great quantities. Pharaoh even ordered a guard of honour to accompany Avram out of his country. History repeated itself during the exile and subsequent Exodus of the Jewish people. This is what we read in Bereshit Rabbah 40,8 "whatever happened to Avraham happened to the Israelites. In connection with Avram, the Torah says: 'there was a famine in the land, whereas we find in Genesis 45,6 that Joseph speaks to his brothers about two years of famine which had already passed at that time. We read in connection with Avram: "the woman was taken to the house of Pharaoh,⁠" whereas in connection with the Israelites in Egypt the decree to kill the male babies meant that the women were taken as slaves by the Egyptians (practical meaning of Exodus 1,22 'let every daughter live.') In connection with Avram we read (12,17) "G-d brought great plagues on the house of Pharaoh and his servants on account of Sarai, Avram's wife.⁠" In connection with the Israelites in Egypt the Torah writes: "I will bring one more plague on Pharaoh (Exodus 11,1). We read in connection with Avram that he was called in to Pharaoh (12,18-19) and told "take your wife and leave!⁠" In connection with the Israelites, (Exodus 12,31) Moses and Aaron were called in to Pharaoh and told to leave the country with all their belongings. There are several more quotations in that Midrash showing the similarity of what Avram and the Israelites experienced in Egypt.

ויהי רעב – פ׳ הכונס אמרינן רעב בעיר פזר רגליך שנאמר ויהי רעב בארץ וילך וכו׳.

ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה – גם זה סימן לבנים כמו שירד מצרים מפני הרעב להחיות את נפשו והמצרים עשקו אותו בחנם לקחת את אשתו והקב״ה נקם נקמתו מהם בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה רב וכסף וזהב וצוה עליו פרעה אנשים לשלחו כך ירדו בניו למצרים מפני הרעב והמצרים יריעו להם ויקחו מהם הנשים כדכתיב וכל הבת תחיון והקב״ה ינקום נקמתם מהם בנגעים גדולים ויוצאים במקנה רב בזהב וכסף ויחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. וכתב הרמב״ן כי חטא אבינו אברהם חטא גדול בשגגה שהבי׳ את אשתו במכשול עון מפני פחד שיהרגוהו והיה לו לבטוח באלהים שיציל אותו ואת אשתו ואת אשר לו וגם ביציאתו מן הארץ שנצטוה עליה מפחדו מפני הרעב חטא כי היה לו לבטוח כי אלהים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה מקום המשפט שם הרשע. ואין נראה חטא לאברהם באמרו על שרה אחותי היא אדרבה זכות אני מלמד עליו שלא רצה לסמוך על הנס כי קרוב היה הדבר שיהרגוהו על דבר שרה כי המצרים רועי זימה המה:

ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, "when there was a famine in the land, Avram descended to Egypt.⁠" This too was an example of the principle of מעשה אבות סימן לבנים, that the activities of the patriarchs foreshadowed the activities of their offspring, their descendants. The family of Yaakov also moved to Egypt, and their move too had been triggered by a long famine involving also the land of Canaan. In both instances the motivation was simply survival. When the Egyptians eventually mistreated the Jews, they had not had any excuse to do so, just as Avraham had not given the Egyptians any excuse to abduct his wife. God, eventually, avenged the Egyptians' abuse of the Jewish people just as He had punished Pharaoh for abducting Sarai and forcing her to be his slave [wives did not have civil rights in those days. Ed.] Just as Avraham was showered with silver and gold while in Egypt, his descendants, when leaving Egypt, took with them most of Egypt's silver and gold. The Jewish experience in Egypt paralleled that of Avraham in even more details when the Egyptians who decreed the death of male Jewish babies also encouraged the survival of the female babies, clearly in order to make slaves of them in one way or another, just as they tried to do with Sarai. Just as Pharaoh expedited the departure from Egypt of Avraham after he had been chastised by God, so Pharaoh expelled the Jewish nation at the time of the Exodus.

Nachmanides writes that Avraham sinned greatly when he moved to Egypt, seeing that he unintentionally subjected his wife to great danger. He should have had trust in God that He would save him from the famine. As a result of this lack of faith demonstrated by their forefather, his descendants were enslaved in Egypt at the hands of Pharaoh according to the principle that the penalty is administered at the site where the sin has been committed. (compare Kohelet 3,16)

Avraham is not considered as having sinned when he described his wife as his sister; on the contrary, this was a meritorious act on his part, as it proves that he was loath to rely on miracles as long as he had not done what was humanly possible to save God from having to intervene by upsetting the laws of nature. The reputation of the Egyptians had been such that he had every reason to fear for his life if he had described Sarai as his wife.

ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה – מבואר שהקודם בסדר בכאן, קודם בסבה, ואין כן בכל מקום.⁠¹

1. ״ויהי רעב בארץ״ הוא הסיבה ל״וירד אברם מצרימה״, אך לא כל תיאור של סדרת פעולות או אירועים מעיד על קשר סיבתי ישר ביניהם. אריסטו מנה חמישה סוגי קדימות: בזמן, בטבע, במדרגה, במעלה ובסבה (הרמב״ם, מלות ההגיון, שער יב). לעתים, א׳ קודם לב׳ בסיבה אך לא בזמן: לשיטתם, השמש היא סיבת האור אך איננה קודמת לאור. ברור שלא כל הקודם בזמן, קודם בסיבה, והקדום אינו בהכרח סיבת המאוחר (משה רבנו אינו סיבת דוד המלך). במקרה שלפנינו, החלק הראשון הקודם בפסוק הוא גם סיבת החלק השני המאוחר בו.

זכר שכבר היה רעב בארץ כנען אשר היה שם אברם, וירד אברם מצרימה לא להשתקע אלא לגור שם, כי לא יכול לעמוד אז בארץ כנען — אשר היא הארץ הנבחרת — לפי שהרעב הוא כבד מאד בארץ.

התועלת הראשון הוא במידות, והוא החריצות על בקשת ההכרחי לאדם לעמידת גופו מהמזונות וממה שיִּדְמֶה להם. הלא תראה שאברם — עם שכבר הבטיחוֹ ה׳ יתעלה בהצלחת קניניו — התעורר מפני הרעב שהיה בארץ כנען ללכת לארץ מצרים, ולא נמנע מההליכה שם מפני מה שציוהו ה׳ יתעלה שישב בארץ כנען. כי אין מצוות ה׳ יתעלה כי אם להיטיב לאדם, לא שימות בסיבתם, ולזה ידע אברם שרצון ה׳ יתעלה היה שיסור משם לבקשת הטרף. ועוד שהכוונה היתה בהליכת אברם לארץ כנען, כדי שיהיה יותר מוכן אל שידבק בו השפע האלהי, וזה לא יתכן עם הרעב וחסרון המזונות, ולזה היה יותר טוב שילך לו משם אל המקום אשר יִמָּצְאוּ שם המזונות עד שיכלה הרעב.

[ח] ואולם לפי שעדין לא נפרד מחברת לוט כאשר היה עם לבבו ית׳ וחברת הפחותים תפגום מעלת השלם לזה הגיע אליו קיצור ההערה בהישרתו לדעת מה יעשה להנצל מהרעב ההוא אשר היה בארץ ולא נראתה עליו יד י״י על זה כמשפטו אל יראיו למיחלים לחסדו. ולזה היה מה שהיה בספור הנמשך.

ויהי רעב בארץ כו׳ – [ח] כיון שלא היתה עליו יד י״י בזה לסבה שנזכרה הנה נשאר סמוך על בינתו לפי השכל האנושי וטוב עצתו לבד והוא אשר יעצהו לצאת משם כמו שאמרו חכמינו ז״ל רעב בעיר פזר רגליך (ב״ק ס׳:) כי היה לו העכבה לשם סכנה ודאית אם מפני כובד הרעב כי צריך לחם רב כי רבים לוחמים לו ואוכלי פת בגו. גם כי הוצאת ממון הרבה לקנות ביוקר לעיני עם הארץ המתרוששים תסבב ההתקוממות עליהם להמיתם ולשלול שללם למלא נפשם כי תרעב כי על זה אמר יעקב אבינו לבניו למה תתראו (בראשית מ״ב:א׳) כמו שיתבאר שם ב״ה. אמנם פגעי הדרך אם שלא נעלמו אפשרותם ממחשבתו הנה לא היו ודאים בעיניו ואם אולי ימצאו חשב שמה שיצוה לאשתו על הענין ההוא כמו שיבא יספיק להצלתו והנה היתה לו העמידה לשם סכנה ודאית והסכנה אשר ביציאה ספק ספקא ואין ספק מוציא מידי ודאי. והיא עצה נכונה לפי השכל עליה סומכים רוב בני אדם להכנס אל סכנת המלחמות להצלת ממון מעט או כבוד. והנה כאשר אמרו המצורעים הרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחינו נחיה ואם ימיתנו ומתנו (מלכים ב ז׳:ד׳) שאע״פ שאין רעה כנפילה ביד האויבים אבל כשהיתה בספק בחרוה מהודאי ולישנא דקרא דיקא בשחזר ואמר וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ יורה כי כבדות הרעב הכריע כף מאזני המשפט ויצא.

ויהי רעב בארץ עד ואברם היטיב בעבורה. ספר הכתוב שבא רעב בארץ הנזכרת שישב אברהם בה והיא ארץ כנען ושהלך אברהם למצרים להחיות את נפשות ביתו. וכבר ראית דברי הרמב״ן שכתב שאברהם אבינו חטא חטאה גדולה בצאתו מהארץ שנצטוה עליה ובהביאו את אשתו הצדקת באותו מכשול בפחדו פן יהרגוהו ושהי׳ לו לבטוח באלהיו שיציל אותו ואת אשתו כי אין מעצור בידו להושיע ושעל זה נגזר הגלות על זרעו בארץ מצרים מקום החטא שמה המשפט. וכבר תפשו על הדעת הזה הר״ן כי הנה יציאתו מארץ כנען לארץ מצרים מפני הרעב חז״ל מנוהו מכלל הנסיונות ובידוע שה׳ צדיק יבחן ומי שיעמוד בנסיונו אין ראוי שיקרא חוטא וחלילה שינסה השם את אברהם להכשילו. ואם היה אברהם חוטא בדבר אשתו לא היה שונה באולתו לחטא החטא ההוא בעצמו בבואו אל אבימלך מלך פלשתים. וכן עשה גם כן יצחק בנו ומי הוא זה ואי זה הוא שיעמוד בנסיונות הגדולים האלה ויוסיף לחטא בעונש שכבר נענש עליו.

ואמנם גלות מצרים יתבאר סבתו אחר זה במראת בין הבתרים ודי שנאמר עתה ששתי הסבות הניעו לאברהם לרדת למצרים. האחת היא שחשב שהמצוה האלהית היתה לשבת בארץ כנען ושלא נאסר עליו מפני זה ללכת מצרים אם לסחורה או לצורך אחר כי לא היה עובר בזה על המצוה כיון שלא היה דעתו בהליכתו להתישב שמה דירת קבע אלא דירת עראי וימים אחדים עד עבור הרעב ומיד ישוב לארץ כנען וכמו שהיו עושים בני ישראל בהיותם בארץ שהיו הולכים למצרים לעשות סחורה ושבים ובזה האופן היו מעשיו של אברהם לשם שמים ורחמנא לבא בעי וכבר זכרה התורה הסבה הזאת באמרה וירד אברם מצרים לגור שם כי היה הרעב בארץ רוצה לומר בדרך גרות לא להתישב שם.

והסבה הב׳ היא שהמצוות האלהיות הם על תנאי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. והנה הרעב היא סכנה עצומה ואין ראוי לסבלה וכאמרם ז״ל (בבא קמא) רעב בעיר פזר רגליך ומפני זה חשב אברהם שלפדות נפשו מפני זלעפות רעב היה טוב בעיני ה׳ לרדת מצרים ע״מ לחזור כשיעבור הרעב והסבה הזאת זכרה הכתוב גם כן באמרו כי כבד הרעב בארץ רוצה לומר שהכרח גדול הביאו לזה ואנוס רחמנא פטריה. מצורף לזה שהאל יתברך העיר את רוחו שירד למצרים כדי שיהיה סימן לבניו וכן אמרו בב״ר (פרשה ל״ט) רבי פנחס ורבי הושעיא רבה אמר הב״ה לאברהם צא וכבוש הדרך לפני בניך ואתה מוצא שכל מה שכתוב באברהם כתיב בבניו באברהם כתיב ויהי רעב בארץ בישראל כתיב כי זה שנתים הרעב. רצו בזה שכל הפרשה סימן לבנים כי כמו שהוא ירד מצרים לחיות את נפשו ברעב ופרעה באפס עשקו לקח לו אשתו והאל יתברך נגעו נגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב כן ירדו בניו מצרים מפני הרעב ופרעה ומצרים ענו אותם והשם נקם נקמתם בנגעים גדולים עד שהחזיקו בהם לשלחם מן הארץ בכסף וזהב ומקנה רב והותרה בזה השאלה הי״ב.

אחר כך אמר ויהי רעב בארץ – זה היה בסבת לוט שהיה הולך עם אברם שהיה רשע גמור ולא למד מאברהם אלא מעט מזער. וכן היה לנסותו כמאמרם ז״ל לפי שבא מתרח שהיה כלו סיגים הוצרך השם להכניסו בכור הברזל להשלים נפשו וכאומרו הגו סיגים מכסף וגומר. וכן היה זה רמיזה על העתיד כי מצד הרעב ירדו בניו מצרימה לעול הגלות. ולכן אמר אל שרה הנה נא ידעתי כי בעבור שאת יפת מראה יקחו אותך המצרים ולכן צריכה את לגדור עצמך מן הערוה. כענין שיהיה סימן לבניך שיגדרו עצמם מן הערוה במצרים. כי בזכות זה יצאו ישראל ממצרים כאומרם ז״ל בזכות ארבע דברים יצאו ישראל ממצרים וכו׳. ולכן בבא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה ויראו לקחתה להם לפי שהיא ראויה למלך ולא להם ולכן כשראו אותה שרי פרעה לקחוה למלך. ולאברם הטיב בעבורה לפי שאמרה היא שהיתה אחותו כמו שהיה במצרים שכתוב שם וישאילום וינצלו את מצרים. וינגע ה׳ את פרעה ואת ביתו. לאות על מכות פרעה בשביל ישראל. ויקרא פרעה לאברם. כמו שאמר שם ויקרא למשה ולאהרן לילה. ועתה הנה אשתך קח ולך. כמו שאמר שם גם צאנכם גם בקרכם קחו וגומר. ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותם. כמו שאמר שם ויהי בשלח פרעה את העם. ויעל אברם ממצרים ולוט עמו. כמו שאמר שם וגם ערב רב עלה אתם. ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. כמ״ש שם וינצלו את מצרים. ואמר וילך למסעיו להורות שאף על פי שהיה כבד מאד בזהב ובכסף לא רמה לבו ולא עיניו אלא הלך למסעיו כבראשונה. וזהו אל מקום המזבח:

לגור שם – לא להשתקע.

לגור שם, not to settle there permanently.

ונתגלגל הדבר שהיה רעב, והוצרך אברהם לצאת משם מפני הרעב עד יעבור הזעם ההוא, וכן ביקש לגור לבד, וירד אברם מצרימה לגור שם, וכן אמרו ז״ל (ב״ק ס:) ׳רעב בעיר – פזר רגליך׳:

[א] ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה

[1] בבא קמא פרק שישי דף ס ע״ב (בבא קמא ס:)

באותה ארץ לבדה. דאם לא כן ״בארץ״ למה לי:

ויהי רעב בארץ – זהו נסיון אחר, שבשֶׁבֶת אברם בארץ באה שנת בצורת ורעב. ולא הרהר אחר דבר קדשו שאמר לו ״וֶהְיֵה ברכה״¹ גם לא ישב בארץ ויאמן שיעשה ה׳ לו ארובות בשמים. אבל הסתכן ללכת עם אשתו למצרים, כי לא הזהירו ה׳ שלא יצא מארץ כנען לארץ אחרת, רק שירחק מארצו וממשפחתו ומבית אביו, וברדתו מצרים הרחיק מהן יותר. ואילו לא טוב עשה בשגגה, היה ראוי שיזהיר אותו ה׳ ויאמר לו ״אל תרד מצרימה שכון בארץ הזאת״ כמו שהזהיר ליצחק בימי רעבון. לא כדברי רמב״ן ז״ל שאמר כי יציאתו מן הארץ שנצטוה עליה בתחלה מפני הרעב עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה [עד כאן תוכן דבריו]. ואין בזה נחת, כי מה יאמר על אבינו יעקב שציוהו אביו ואמו שילך מן הארץ בעבור משטמת עשו, והם ידעו העון אשר חטא אביהם ואת אשר נגזר עליו בעבור זה. גם יעקב ובניו ירדו למצרים בעבור הרעב, והם לא ידעו בלכתם שמה שמאת ה׳ היא נסבה? והאמת [היא] כי הצדיקים הגמורים אינם נשענים על זכות מעשיהם, והם קטנים בעיניהם יותר מקטנות הסכל בעיניו, והם נועצים בכל עת צרה איך ינצלו בימי רעה בדרך הנהוג.⁠² וכל שכן גדול כאברהם יודע בנפשו שאם אינו צריך לבקש הצלה, יגלה ה׳ אזניו לאמר לו ״אל תירא״. וכשלא יהיה לו הדבור, סימן שצריך לבקש עזרת אדם בדרך הנהוג. ויותר נעים מה שאמר הרמב״ן ז״ל שהיה אברהם סימן לבניו בענין זה כי ירד למצרים מפני הרעב, והמצריים עשקו אותו חנם ולקחו את אשתו. וה׳ נקם נקמתו בנגעים גדולים והוציאוֹ משם במקנה בכסף ובזהב. גם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם. ככה בניו ירדו מצרים לגור שם מפני הרעב והמצרים יָרֵעוּ להם. והקב״ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים ויוציאם משם בכסף ובזהב ובמקנה כבד מאד, ויחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא היה בבנים. וכן אמרו בבראשית רבה.⁠³ [עד כאן תוכן דבריו] וזה דרך נכון מאד.

לגור שם – לא להשתקע שם אלא ״לגור״⁴ כמו גר מתגורר עד יתן ה׳ לחם בארץ כנען. גם לא ירד מיד כשהחל הרעב, רק כשלא היה אפשר עוד לו להחיות נפשו ונפשות רבות אנשי ביתו. ועל כן הוסיף ״כי כבד הרעב בארץ״. ומלבד זה היה אברהם נדיב גדול ומטיב לכל, וגם אם ימצא כדי החיות ביתו, היו רבים מְחַלִים פני נדיב,⁠⁵ ואין לאל ידו, והוצרך לפזר רגליו ללכת מצרימה.

1. בראשית יב, ב.

2. בדרך הטבע.

3. מ, ח.

4. דיוק לשון זה כמו שנאמר על יעקב אבינו ב״סדר ליל פסח״.

5. לבקש ממנו עזרה, בזמן שאין בידו במה לעזור וישיב את פניהם ריקם בפחי-נפש.

ויהי רעב בארץ – בארץ כנען שישב בה אברם, והנסיון הזה קשה עד מאד, כי אחרי שצוהו הי״ת ללכת לכנען הביא עליו שם רעב כבד מאד עד שלא היה יכול להחיות את נפשו ואת נפשות ביתו, ואיך לא יתרעם על דברי השם שהבטיחו ואעשך לגוי גדול ואברכך, ועתה נפשו בו תתעטף מפני זלעפות רעב, ונוסף על זה כי להיותו אז בדרומה של ארץ ישראל אין לו מקום להמלט שמה מן הרעב רק ארץ מצרים, ואברם ידע כי יושבי מצרים הם עם בזוי ומגואל שטופי זמה ויסתכן שם בעבור אשתו, ועכ״ז לבבו נאמן בה׳ וסבל הצרות האלה בנפש חפצה, וזאת נחמתו בעניו ששמר מצות אלהיו:

לגור שם – לא להתיישב אלא לגור בדרך גרות, כי הרעב הכריחתו לצאת משם עד יפקוד ה׳ את ארץ כנען לתת להם לחם ואז ישוב, ולזה הוסיף הכתוב הטעם, כי כבד הרעב בארץ:

ויהי רעב בארץ – גם זה היה נסיון כדברי חז״ל, אם יהרהר על דבר ה׳ שהבטיח לו ואברככה והיה ברכה והנה מארה וזלעפות רעב, ואברהם לא הרהר כי היה קטן בעיניו שישנה ה׳ את הטבע בעבורו, ולכן לא סמך ג״כ על הנס שיחייהו ברעב, רק בקש הצלה טבעיית. וירד מצרימה לא לקבוע דירה רק לגור שם לפי שעה מצד שכבד הרעב בארץ, ולחזור כשיפסק הרעב, שבזה יחשב שיושב עדיין בארץ כיון שדעתו לחזור.

THERE WAS A FAMINE IN THE LAND. This, too, according to our Sages¹, was intended as a test of Avraham, to see whether he would begin to doubt God’s word to him — considering that he had been told, and I will bless you... and you shall be a blessing, and was faced instead with a curse and burning famine². But Avraham did not waver; he was too small in his own eyes to think that God would modify the order of nature for his sake [and bring on a time of plenty] — or that he personally could expect to be provided for miraculously in the midst of a general famine. He therefore sought for natural means of survival only — and consequently, went down to Mizraim. Not to establish a permanent home, but to sojourn there temporarily — because severe was the famine in the land — and to return when the famine would have passed. And since he meant to return, it would be as if he had never left the land of Israel.

1. Gen. R. 40:1, 2.

2. Lam. 5:10.

{לגור שם: להיות כגר, ולא להשתקע חס ושלום¹.}

כי כבד הרעב בארץ: כפל הכתוב², להודיע שכל עוד שהיה אפשר להשתדל למכור רכושו ולבטוח בה׳, עשה, עד שמכל מקום כבד עליו הרעב³, אז קיים בעצמו ׳רעב בעיר פזר רגליך׳ כדאיתא בפרק הכונס (ב״ק ס,ב)⁴. והיה בזה נסיון לאברהם אבינו שלא הקפיד, אלא הבין שכך הוא עצת ה׳ ורצונו⁵. ולא כהרמב״ן ז״ל שכתב שחטא במה שיצא שהיה לו לבטוח בה׳⁶, דודאי בטח ככל האפשר⁷, אבל כך עלה במחשבה לפניו יתברך.

ואין לתמוה על שהגיע הרעב לכלל המדינה בשביל איזו תכלית לאברהם וזרעו, שודאי כך היא המדה, אחר שתכלית העולם הוא בשביל אותו צדיק, והיינו דאיתא ביבמות (סג,א) ׳אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל׳⁸ וכו׳. ועוד עיין להלן (כו,א)⁹ מה שכתבתי שעיקר הרעב לא היה בשביל נסיון אלא לתכלית אחרת, ורק ממילא היה בזה נסיון.

1. כך ברד״ק ובספורנו, ומקורם בפסיקתא זוטרתי. ושמא מקורם אצל בעל ההגדה של פסח על הפסוק ״ויגר שם״ (דברים כו,ה), מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים, אלא לגור שם...

2. ״ויהי רעב בארץ... כי כבד הרעב בארץ״.

3. כך פירש בהאברבנאל.

4. המשך הגמרא: שנאמר ״ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם״.

5. כפי דעת חז״ל בב״ר (מ,ב) המשבחים את אברהם על עמידתו בנסיון זה ׳ולא קרא תגר ולא הקפיד׳, אע״פ שהקב״ה הבטיחו ״ואברכך ואגדלה שמך״. ובחז״ל באבות דר׳ נתן פרק ל״ג מנו ענין זה בכלל עשרה נסיונות שנסה בו הקב״ה את אברהם ועמד בכולם. וכבר הקשה הר״ן על הרמב״ן מכח דברי חז״ל אלו והביאו האברבנאל.

6. ז״ל הרמב״ן: ודע, כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון... גם יציאתו מן הארץ – שנצטווה עליה בתחילה – מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה (ומקורו בזוהר זח״א פא,ב). ועיין מאמר ׳ואל מעלת אבותם ישובו׳, לאאמו״ר בספרו ׳פשוטו של מקרא׳.

7. כל עוד לא הגיע המצב של ״כבד הרעב״ שזה מצב של אנוס ממש.

8. אך ברש״י שם כתב: בשביל ישראל – ליראם כדי שיחזרו בתשובה.

9. על הפסוק ״ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם״...

וירד אברם מצרימה לגור שם. חכם גדול איטלקי מעיר נאפולי Vico כתב דרך אומדנא, דמוכח שבני אדם שנפרדו ונפוצו בכל העולם חוץ מעדת המאמינים היה כל אחד מהם בודד לעצמו מבלי חברה מדינית ועיר פרא אדם יולד עד שהשמים היו מתקדרים בעבים ורב קולות אלהים ותהלך אש ארצה ומרוב הפחד נחבאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה׳ והדר גאונו, וזאת היתה ראשית החיים הבייתיים בהתיחד איש ואשתו בחברה תמידית וזה החלם ליראה מפני ה׳ אלהים ולעבדו כי רב כחו ועצום עושה דברו, ומה שיש להפלא בזה שנשאר בלשוננו הקדושה רושם הנכר מהדברים האלה כי גור בלשוננו יש במשמעו היראה כמו גורו לכם מפני חרב ויש במשמעו האסף הביתה כמו אגרה בקציר מאכלה — ויש במשמעו התחברות בני אדם כמו יגורו עלי עזים וקצת מקטני הבהמות נק׳ גורים כמו גור אריה הניקו גוריהם — ועוד כתב החכם הנזכר שתחלת העבדות החל בארץ מהגרים שהיו באספים הביתה ואח״כ היו משתעבדים בהם בחזקה או במרמה, ובלשוננו גר הוא הגר בארץ לא לו, וגר הוא גם כן העבד כמו שהוא לדעתי בפסוק איוב י״ט ט״ו גרי ביתי ואמהותי לזר יחשבוני וכנראה לי שבלשון ערבי קורין לשפחה גאיירא, ועוד נדבר מזה על פסוק הצר הצורר אתכם כי זר וצר דומים כמו hostes אצל הרומיים אורח ואויב.

וירד – לציון המסע מארץ כנען, היא ארץ הרים, למצרים, היא ארץ שפלת הנילוס, בא הביטוי ירד, ואילו לציון המסע בכיוון ההפוך בא הביטוי עלה.⁠¹ מצרים היתה תמיד האסם שבעתות רעב סיפק בר לארצות הסמוכות לה, וביניהן גם לארץ ישראל.

כי⁠־כבד – אברם לא ירד למצרים עד שכבד הרעב בכנען.

1. להלן מ״ד:כ״ג-כ״ד, מ״ו:ד׳.

וירד אברם – ת״ר, רעב בעיר פזר רגליך, שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם – כי כבד הרעב בארץ כנען.⁠¹ (ב״ק ס׳:)

מצרימה – תניא, רבי נחמיה אומר, כל תיבה שצריכה למ״ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה׳ בסופה, כגון מצרים – מצרימה.⁠² (יבמות י״ג:)

1. ועיין בב״ב צ״א א׳ וב׳ אין יוצאין מא״י לחו״ל, אא״כ עמדו סאתים בסלע, וכן הי׳ רשב״י אומר, אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו, ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ ישראל לחו״ל כו׳, ור׳ יהושע בן קרחה אומר לא משום זה נענשו אלא מפני שהיה להם לבקש רחמים על דורם. והרמב״ם בפ״ה ה״ט ממלכים הכריע כרשב״י, וביאר הדברים וז״ל, ואע״פ שמותר לצאת אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום, עכ״ל, ותימה שלא העיר מכאן שאברהם יצא מא״י לחו״ל מפני הרעב, וא״כ מבואר דהיכי דמותר לצאת מותר לכו״ע, ולפי״ז הדעת נוטה כריב״ק, דטעם ענשם של מחלון וכליון לא הי׳ מפני יציאה זו אלא מטעם אחר, כמבואר, ודו״ק.

2. ע׳ מש״כ ס״פ תצא בפ׳ לא תהיה אשת המת החוצה מה שנוגע מכלל זה לדינא.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון