×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת לך לך} אוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־אַבְרָ֔ם לֶךְ⁠־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל⁠־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃
Hashem said to Avram, "Go forth1 from your land, and from your family,⁠2 and from your father's house,⁠3 to the land that I will show you.
1. Go forth | לֶךְ לְךָ – See R"Y Bekhor Shor and Radak (citing Shemot 18:27 and Yirmeyahu 5:5) who maintain that the preposition "לְךָ" is insignificant and adds no extra meaning to the verse. Alternatively: "Go for yourself" and see Rashi who similarly explains: "go for your benefit".
2. from your family | וּמִמּוֹלַדְתְּךָָ – See Shadal and Bereshit 43:7, 48:6 and Esther 8:6. Alternatively: "from your birthplace". The latter choice, though a common translation, presents an exegetical difficulty as it assumes that Charan was Avram's birthplace, whereas earlier verses imply that he was born in Ur Kasdim. See Ibn Ezra and Ramban for potential solutions to the question. For further discussion, see Avraham's Aliyah.
3. from your father's house | וּמִבֵּית אָבִיךָ – In Tanakh the phrase can refer to either a physical house (Bereshit 24:23) or to a household (Bereshit 47:12), and in many cases it is ambiguous. It is possible that the word "מולדת" refers to more distant family and this phrase to Avraham's more immediate family. The verse, then, speaks of progressively closer relations. [Compare the similar progression in Bereshit 22:2.]
א. ‹פפ› ל=פרשה סתומה
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מכתבי הרמב״םר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[א] 1ויאמר ה׳ אל אברם, והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים (קהלת ז׳:י״ט) זה אברהם, מעשרה דורות שמנח עד אברהם מכולם לא דברתי אלא עמך, ויאמר ה׳ אל אברם. (בראשית רבה ל״ט)
[ב] 2ויאמר ה׳ אל [אברם לך, ה]⁠לכה בכמה בני אדם התקינו רבותינו שיהו מזמנין כך שנו אין מזמנין על [הפת בשם בפ]⁠חות מעשרה ולמה שאם נתחייב העולם כליה ויצא מידת הדין או מידת [פורענות] שיהו כולהן אתה שלא תבוא על העולם, ומנין את למד שיש כח בעשרה [לכלות] את הפורענות מן העולם, שכן את מוצא כיון שגרמו עוונותיהן של סדומיין [ושל ס]⁠דום ועמורה כו׳. אף הק׳ [לא נגלה בפחות מעשרה], בא וראה עשרה דורות מאדם ועד נח וכיון שעמד נח והשלים [עשרה, נגלה לו ה]⁠ק׳ ומה הפרש היה בין נח לאברהם אלא עשרה דורות מאדם עד נח [רשעים, ומנח עד אברהם] עשרה דורות צדיקין שלימין ולא נתיחד הדיבר על אחד מיהן [מנין מה ש]⁠קראו בעינין. (ילמדנו הקדמון מכתב יד)
[ג] 3ויאמר ה׳ אל אברם וגו׳ ר׳ יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תהלים מ״ה:י״א), אמר ר׳ יצחק לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שבירה היתה בלא מנהיג, הציץ בעל הבירה אמר לו אני בעל הבירה, כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר תאמר שהעולם בלי מנהיג, הציץ הקב״ה אמר לו אני המנהיג אדון כל העולם. ויתאו המלך יפיך (תהלים מ״ה:י״ב), ליפותך בעולם, כי הוא אדוניך והשתחוי לו (תהלים מ״ה:י״ב) ויאמר ה׳ אל אברם לך לך וגו׳. (בראשית רבה לט א)
[ד] 4עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו לפני הקב״ה, ובכולן נמצא שלם, אלו הן שנים בלך לך, ב׳ בשני בניו, ב׳ בשתי נשיו, אחד עם המלכים, ואחד בין הבתרים, ואחד באור כשדים, ואחד בברית מילה. (אבות דר׳ נתן פל״ג)
[ה] 5ר׳ יהודה אומר לך לך שני פעמים אחד מארם נהרים ואחד מארם נחור, ור׳ נחמיה אמר לך לך ב׳ פעמים אחר מארם נהרים ומארם נחור, ואחד שהפריחו מבין הבתרים והביאו לחרן. (בראשית רבה ל״ט)
[ו] 6א״ר יצחק ד׳ דברים מקרעין גזר דינו של אדם, ואלו הן צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה, וי״א אף שינוי מקום, דכתיב ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך, והדר ואעשך לגוי גדול (בראשית י״ב:ב׳), ואידך ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה. (ר״ה טז:)
[ז] 7לך לך, ר׳ ברכי׳ פתח (שיר השירים א׳:ג׳) לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, אר״ב למה הי׳ אברהם אבינו דומה, לצלוחית של אפופילסימון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בזוית ולא היה ריחו נודף, כיון שהיתה מטולטלת היה ריחו נודף, כך אמר הקב״ה לאברהם אבינו טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם, לך לך וגו׳. (בראשית רבה ט׳)
[ח] 8ויאמר ה׳ אל אברם לך לך, ילמדנו רבינו מהו לאדם שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך כו׳, אסור לאדם לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך כו׳, אתה מוצא מי שמדקדק על המצות נוטל שכר הרבה, ואברהם היה מדקדק על המצות כו׳ אמר הקב״ה אתה מדקדק אחר מצותי, ותשב אצל עובדי ע״ז, צא מביניהם שנא׳ ויאמר ה׳ אל אברם וגו׳. (תנחו׳ ישן לך א)
[ט] 9לך לך, א״ר יהודה ביר׳ שמעון משום ר׳ חנינא כך נדמה לו הקב״ה לאברהם, כאדם שדוחק את חבירו ואומר לו לך לך. (מדרש הגדול לך)
[י] 10ד״א לך לך א״ר לוי מהו לך לך, א״ל הקב״ה אתה עושה למאה שנה בן, שנא׳ לך לך ל׳ שלשים כ׳ עשרים, הרי חמשים, שתי פעמים לך לך הרי מאה. (תנחומא ישן לך ד)
[יא] 11ד״א לך לך, ר׳ יהושע בן לוי אמר טרוף לך חיותא בעולם הזה, אבל לעולם הבא שכרך מתוקן לך. (תנחומא ישן לך ד)
[יב] 12ד״א לך לך, ר׳ לוי בן חמא, אמר לו הקב״ה נסיון הראשון ונסיון האחרון, איני מנסה אותך אלא בלך לך, לך לך מארצך ולך לך אל ארץ המוריה (בראשית כ״ב:ב׳). (תנחומא ישן לך ד)
[יג] 13ד״א לך לך, אמר לו הקב״ה לך הייתי משחר כו׳ אמר דוד (תהלים ק״י:ג׳) עמך נדבות ביום חילך וגו׳ טל ילדותך, אמר לו הקב״ה עמך הייתי ביום שזיינתה חיילותיך. (תנחומא ישן לך ד)
[יד] 14ד״א לך לך, בשבילך בראתי את העולם, א״ר תחליפא אמר הקב״ה בך הבטתי ובראתי את העולם, שנאמר (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם מהו בהבראם באברהם בראם. (תנחומא ישן לך ד)
[טו] 15הקב״ה אמר לאברהם לך לך, לך הייתי מצפה מה צורך היה לי ליחס שם ארפכשד שלח עבר פלג נחור תרח, אלא בשבילך אברם הוא אברהם (נחמיה ט׳:ח׳) ומצאת את לבבו נאמן לפניך. (רות רבה פ״ח)
[טז] 16ימצאהו בארץ מדבר (דברים ל״ב:י׳) זה אברהם אבינו כו׳ יסובבנהו, כענין שנאמר ויאמר ה׳ אל אברם לך לך. (ספרי האזינו סי׳ שי״ג)
[יז] 17אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה (שמות ל״ג:ט״ו) כו׳. וכן אמר משה לפני הקב״ה רבון העולמים כשם שהיית נוהג עם אבותיהם מלפניהם, כך תהא נוהג עם בניהם אחריהם, כשם שנא׳ באברהם ויאמר ה׳ אל אברם לך לך, כשם שנא׳ ביצחק (בראשית כ״ו:ג׳) גור בארץ הזאת ואהיה עמך, כשם שנא׳ ביעקב (בראשית כ״ח:י״ג) הארץ אשר אתה שוכב עליה כו׳ כך תהא נוהג עם בניהם אחריהם. (מדרש תנאים דברים ל״ג:כ״ט)
[יח] 18והנה עתך עת דודים (יחזקאל ט״ז:ח׳) בשעה שאמרתי לאברהם אביכם לך לך מארצך וממולדתך וגו׳, שמע דבריי מיד לכך נאמר הנה עתך עת דודים. (תנדבא״ר מכ״י פכ״ה (פכ״ז))
[יט] 19לך לך, רבי עזרי׳ פתח (ירמיהו נ״א:ט׳) רפאנו את בבל ולא נרפתה עזבוה ונלך איש לארצו, רפאנו את בבל בדור אנוש, ולא נרפתה בדור המבול, עזבוה בדור הפלגה, ונלך איש לארצו ויאמר ה׳ אל אברם לך לך. (בראשית רבה לט)
[כ] 20לך לך מארצך וגו׳ (ירמיהו ג׳:י״ט) ואתן לך ארץ חמדה, רבנין אמרי ארץ שנתחמדו לה אבות העולם, אברהם שנא׳ לך לך מארצך כו׳. (שמות רבה לב)
[כא] 21מזרק (במדבר ז׳:י״ג) זה אברהם שנזרק מארצו ומבית אביו, שנאמר ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וגו׳. (במדב״ר יד כג)
[כב] 22לך לך, ונרוץ הגלגל אל הבור (קהלת י״ב:י׳), מבבל היו ולבבל חזרו, מבבל היו שנ׳ לך לך וגו׳ ולבבל חזרו (עזרא ה׳:י״ב) ועמה הגלו לבבל. (קה״ר יב ז)
[כג] 23ר׳ אליעזר אומר ה׳ אותיות שכפלו בתורה באותיות כלם בסוד הגאולה, כ״ך בו נגאל אברהם אבינו מאור כשדים, שנאמר לך לך מארצך. (פרדר״א פמ״ח)
[כד] 24לך לך, אמר לו לך לך, שהעולם הזה והעולם הבא כולו לך. (מדרש החפץ כתב יד)
[כה] 25לך לך שני כפין עקומות זה בזה. (מדרש החפץ כתב יד)
[כו] 26כשברא הקב״ה את כל האותיות ביקש לברות בהן העולם כו׳ נכנס למ״ד אמר לפניו רבונו של עולם בי תברא העולם, אמר לו לך לך מארצך, השמר פן תשיבני דבר מיד יצא בפחי נפש. (מדרש הגדול ברא׳ א)
[כז] 27לך לך מארצך, אמר ר׳ יוחנן לך לך מארצך מאפרכי שלך, וממולדתך זו שכונתך, ומבית אביך, זו בית אביך. (בראשית רבה ל״ט)
[כח] 28מארצך, מארץ זו שנתחרטתי עליה, שנ׳ (ישעיהו כ״ג:י״ג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה. (מדרש הגדול לך)
[כט] 29וממולדתך, ממקום שהוא מלוכלך בע״ז. (מדרש הגדול לך)
[ל] 30ומבית אביך, אמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר אברהם לפני הקב״ה שמא יהרהרו עלי בני אדם, ויאמרו זה שהוא מקרב את האומות תחת כנפי השכינה הניח אביו זקן והלך לו, אמר הקב״ה הרי אביך ואחיך מדברין טובות, אל תאמן בם, שהרי כולן עומדין עליך בעצה ומבקשין להרגך, שנ׳ (ירמיהו י״ב:ו׳) גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך גם המה קראו אחריך מלא אל תאמן בם כי ידברו עליך טובות. (מדרש הגדול לך)
[לא] 31מארצך זו חרן, שנ׳ (בראשית י״א:ל״א) ויקח תרח את אברם בנו וגו׳ ויבאו עד חרן וגו׳. (מדרש החפץ כתב יד)
[לב] 32ד״א מארצך, מארץ טמאה לארץ טהורה, ומפני מה היא טמאה מפני שעובדים בה ע״ז. (מדרש החפץ כתב יד)
[לג] 33וממולדתך, זו אור כשדים שנ׳ (בראשית י״א:כ״ח) וימת הרן וכו׳ בארץ מולדתו באור כשדים, ששניהם נולדו באור כשדים. (מדרש החפץ כתב יד)
[לד] 34ומבית אביך, זה עבר הנהר שנ׳ (יהושע כ״ד:ב׳) בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם וכו׳. (מדרש החפץ כ״י)
[לה] 35ד״א ומבית אביך שבחרן, לבית אביך שבשמים, לפי שאין ייחודו של הקב״ה אלא בארץ ישראל. (מדרש החפץ כתב יד)
[לו] 36אל הארץ אשר אראך, זה הר המוריה שנ׳ ולך לך אל ארץ המוריה (בראשית כ״ב:ב׳). (מדרש החפץ כתב יד)
[לז] 37מארצך זו בבל, וממולדתך זו כותא, ומבית אביך זו חרן, אל הארץ אשר אראך זה הר המוריה שנאמר בו (בראשית כ״ב:ד׳) וירא את המקום מרחוק. (מדרש אור האפלה כתב יד)
[לח] 38אל הארץ אשר אראך, ולמה לא גלה לו, כדי לחבבה בעיניו, וליתן שכר על כל פסיעה ופסיעה, הוא דעתיה דרבי יוחנן כו׳, דא״ר הונא בשם ר״א בנו של ר״י הגלילי משהה הקב״ה ומתלה עיניהם של צדיקים, ואח״כ הוא מגלה להם טעמו של דבר, כך אל הארץ אשר אראך כו׳. (בראשית רבה ל״ט)
[לט] 39ד״א לך לך אל הארץ אשר אראך, נסיון בתוך נסיון, שלא אמר לו לאיזה מקום לילך, אלא לארץ אשר אראך. (תנחומא ישן לך)
[מ] 40ד״א אל הארץ אשר אראך, א״ר ברכיה הכהן ברבי, זש״ה אשכילך ואורך בדרך זו תלך (תהלים ל״ב:ח׳), שאני אשכילך, מה אשכילך אתן בך חכמה שנא׳ למען תשכיל, ואורך, שאני מאיר עיניך. ד״א ואורך, שאני קושטך לדרך טובה, בדרך זו תלך איעצה עליך עיני (תהלים ל״ב:ח׳). ד״א אשכילך ואורך, מה ואורך, אל הארץ אשר אראך. (תנחומא ישן לך)
[מא] 41אל הארץ אשר אראך, אל תהי קורא אַרְאֶך אלא אֵרָאֶיך, לארץ שעיני בה כל השנה דכת׳ עיני ה׳ א׳ בה מראשית השנה (דברים י״א:י״ב). מיד אמר אברהם לפני הקב״ה הריני לפניך, אל המקום שאתה רוצה בו אני הולך, ועליו אמר שלמה משכני אחריך נרוצה (שיר השירים א׳:ד׳). (מדרש הגדול לך)
[מב] 42מארצך וממולדתך ומבית אביך, רמז לשלשה גליות מצרים, ובבל, ואדום, והבטיחו בכולם ואעשך לגוי גדול. (מדרש)
[מג] 43ויאמר ה׳ אל אברם וגו׳ הא נשמתא עלאה אבא לגופא בסליקו דדיוקנא עלאה, כד בעיא לנחתא בהאי עלמא, אומי לה קב״ה למיטר פקודי אורייתא ולמעבד רעותיה, ומסר לה מאה מפתחאן דברכאן דכל יומא לאשלמא לדרגין עילאין בחושבן ל״ך ל״ך, דהא כולהו אתמסר לה בגין לאתקנא בהו לגנתא ולמפלח לה ולנטרא לה, מארצך דא גנתא דעדן, ומולדתך דא אילנא דחיי, ומבית אביך י״ב תחומין שבטין עלאין, אל הארץ אשר אראך דא איהו האי עלמא. (זח״א ע״ו)
[מד] 44ויאמר ה׳ אל אברם לך לך, אמר ר׳ אלעזר לך לך לגרמך לאתקנא גרמך, לאתקנא דרגא דילך. (זהר ח״א ע״ז:)
[מה] 45מכאן אוליפנא כל מאן דאתער לאתדכאה מסייעין ליה, ת״ח דהכי הוא דכיוון דכתיב (בראשית י״א:ל״א) ללכת ארצה כנען, מיד ויאמר ה׳ אל אברם לך לך ועד דאיהו אתער בקדמיתא לא כתיב לך לך כו׳. כיון דחמא קב״ה אתערותא דיליה ותיאובתא דיליה מיד אתגלי עליה ואמר לי׳ לך לך, לך למנדע לך ולאתקנא גרמך, מארצך, מההוא סטרא דישובא דהוית מתדבק ביה. וממולדתך, מההוא חכמה דאת משגח ותקיל תולדא דילך ורגעא ושעתא וזמנא דאתיילדת ביה ובההיא כוכבא ובההוא מזלא. ומבית אביך, דלא תשגח בביתא דאבוך, אי אית לך שרשא לאצלחא בעלמא מביתא דאבוך בגין כך לך לך מחכמה דא ומאשגחותא דא, תא חזי דהכי הוא דהא נפקו מאור כשדים והוו בחרן אמאי יימא ליה לך לך מארצך וממולדתך אלא עקרא דמלתא כמה דאתמר, אל הארץ אשר אראך, אראך מה דלא יכולת למיקם עליה ולא יכולת למנדע חילא דההוא ארעא דאיהו עמיק וסתים. (זח״א עח)
[מו] 46א״ר אלעזר לר״ש אבוי האי דכתיב לך לך מארצך וממולדתך כיון דכלהו נפקו למהך אמאי לא אתמר ליה דכלהו יפקון, דהא אע״ג דתרח הוה פלח לע״ז כיון דאתער באתערותא טב למפיק בהדיה דאברהם וחמינן הקב״ה אתרעי בתיובתא דחייביא ושרא למיפק אמאי לא כתיב לכו לכם, אמאי לאברהם בלחודוי לך לך, א״ל ר״ש אי תימא דתרח כד נפק מאור כשדים בגין לאהדרא בתשובה הוה, לאו הכי, אלא כד נפק לאשתזבא נפק דהוו כלהו בני ארעיה בעאן למקטליה כיון דחזו דאשתזיב אברהם הוו אמרי ליה לתרח אנת היא דהוית מטען לן באלין פסילין, ומגו דחלא להון נפק תרח, כיון דמטא לחרן לא נפק מתמן לבתר כו׳ ובג״כ כתיב לך לך בגין לאנהרא לך ולכל אינון דיפקון מינך מכאן ולהלאה כו׳, ועתה לא ראו אור וגו׳ (איוב ל״ז:כ״א) אימתי בשעתא דאמר קב״ה לאברהם לך לך וגו׳. (זח״א עח:)
[מז] 47ותא חזי כד יהיב קב״ה אורייתא לישראל רשים לה ברזא דשמא קדישא אמר אנכי ה׳ אלקיך (שמות כ׳:ב׳) ברזא דחסד אברהם אחיד בה ולקבליה מצות עשה, ורזא הא תפקידתא קמייתא דפקיד קב״ה לאברהם מצות עשה הוה, דכתיב לך לך מארצך וגו׳ ובג״כ חושבן מצות עשה רמ״ח כחושבן אברהם. (זח״ב רע״ו) שערי ציון לעיל פ״ב מאמר נג. פי״א מאמר קיד. ז״ח כד. עה: קיח.
1. ב״ר פל״ט א״ו, דורש כן על פסוק אהבת צדק ותשנא רשע כו׳ ועי׳ קה״ר ז, יט. ובמדרש זוטא קהלת שם מוסיף מעשרה דורות מנח עד אברהם לא בחר הקב״ה יותר מכולן ״ולא כרת עמהם ברית אלא עמו״ ובתנחומא תשא יז. דורש כן על הפסוק יפיפית מבני אדם (תהלים מה) זה אברהם שמכל הדורות שהיו לפניו לא דבר הקב״ה עמהם שנאמר ויאמר ה׳ אל אברם. והגירסא שלפנינו במדרש נכונה יותר דהרי מפורש בתורה שדבר הקב״ה עם נח, ועי׳ לעיל פ״ח מאמר נז. דורש הדרש שלפנינו על נח, מי׳ דורות מאדם ועד נח לא דברתי עם אחד מהם אלא עמך וידבר א׳ אל נח. ועי׳ לעיל פ״ג מאמר קט. מירושלמי סוטה פ״ז אל האשה אמר ע״י מתורגמן עיי״ש בבאור. ועי׳ ברמב״ן לקמן יב, ז. לה׳ הנראה אליו, כי עד הנה לא נראה אליו השם ולא נתודע אליו במראה ולא במחזה אבל נאמר לו לך לך מארצך בחלום הלילה או ברוח הקודש, ולא הביא דברי הב״ר הנ״ל, ועי׳ זהר ח״א עט.
2. מאמר זה נדפס מכתב יד בגנזי שכטר ח״א צד מא. תחת שם ילמדנו הקדמון. והמחבר ד״ר מהר״ל גינצבורג כותב בהערותיו כי ברור שהמדרש הזה שאומר ״ומנח עד אברהם עשרה דורות צדיקין שלימין״ חולק על המשנה באבות ה׳ ב׳ שכל הדורות מנח עד אברהם היו מכעיסין לפניו, ואף שבוודאי שם ועבר היו צדיקים, גם בדורות שמאדם עד נח היו צדיקים כשת ומתושלח ולמך, ומזה רוצה במבוא שם צד כו. להוכיח שפרק חמישי שבאבות אינו מעיקר המשנה. ויש להעיר ע״ז מלשון האדר״נ פל״ב י׳ דורות מאדם עד נח כו׳ ולא הביא מי המבול בשביל צדיקים וחסידים שהיו בהם, ומבואר דהלשון כל הדורות לאו דווקא, ושם בפל״ג י׳ דורות מנח עד אברהם כו׳ ולא היה אחד מהם שיהלך בדרכי הקב״ה עד שבא אברהם, ולשון זה תמוה דהרי היו בהם צדיקים כנ״ל, ונראה לפרש עפ״מ דמבואר במחזור ויטרי בפי׳ לאבות דמפרש עד שבא אברהם אבינו והי׳ מדריך כל העולם בדרך ישרה והציל את כולן ונתן לו הקב״ה שכר על שהחיה את כולן. וכן פי׳ המאירי דקבל שכר כולם משום שהשיבם מעון ייחס לו שכר כולם. ולפ״ז י״ל דגם המדרש שלפנינו אינו חולק על המשנה והכוונה שמנח עד אברהם עשרה דורות צדיקין שלימין היינו אחרי שהחזירם בתשובה וכפי׳ הנ״ל. ועי׳ לעיל מאמר א׳ מכולם לא דברתי, משמע ג״כ שהיו צדיקים וראוין לדבר עמהם. ועי׳ במחז״ו שכ׳ שם דהיה נוטל שכר נגד הצדיקים שהיו באותם הדורות שם, ארפכשד, שלח, עבר, יקטן, ומשמע דס״ל דהיו צדיקים מעיקרן. ועי׳ לעיל פרשה יא, מאמר צא. ולקמן מאמר פו. שיהו כולהן אתה. בהערות שם נראה שצ״ל שתהיה כולהן פי׳ כמו כולה אותן, מונע אותם מלבוא. - ועי׳ מגלה פ״ד מ״ג, ולעיל פ״ב מאמר פד.
3. תנחומא לך ג, תנ״י לך ג, התחלת הדרשא. ובלקח טוב מוסיף אחרי תיבות אני בעל הבירה, כך עברו עשרים דור מאדה״ר עד אברהם וכמה דורות מהם שקלקלו מעשיהם דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה, ומתוך דור הפלגה יצא אברהם, התחיל מהרהר בלבו ולאמר, תאמר שהעולם בלא מנהיג, הציץ עליו הקב״ה ואמר לו אני ראשון ואני אחרון אני אדון העולם לכך נאמר ויאמר ה׳ אל אברם, ומבואר דהמשל ראה בירה אחת דולקת, היינו הדורות שקלקלו מעשיהם, ובמדרש הגדול מביא משל זה בסגנון אחר ראה בירה גדולה וגבוהה ביותר בקש להכנס לתוכה חזר על כל צדדי׳ ולא מצא פתח קרא כמה קולות ואין עונה אותו, נשא עיניו וראה כלי צמר אדומים שהן שטוחין על הגג אח״כ ראה כלי פשתן לבנים אמר אותו האיש ודאי אדם יש בבירה זו כו׳ כיון שראה אותו בעל הבירה שהוא מצטער על כך א״ל למה אתה מצטער אני הוא בעל הבירה. ומאריך עוד שם במשלים שונים בענין זה.
4. אבות פ״ה מ״ג עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, ולא חשב פרטם, ויש בדבר זה נוסחאות שונות. באבות דר״נ פל״ג י׳ נסיונות כו׳ שנים בלך לך כו׳. ובאדר״נ מכת״י נוסחא ב׳ ואלו הן [באור כשדים] לך לך מארצך וממולדתך, ביציאת חרן ויהי רעב בארץ, ושנים בשרה [אחד בפרעה וא׳ באבימלך] ואחד של מילה ושל בתרים ושל יצחק ושל ישמעאל. וכלשון זה הוא במדרש תהלים מזמור צ״ה (ובמדרש תהלים הו״ב ליתא) וכ״ה בחמדת הימים כאן. אמנם במדרש שם מזמור יח איתא בנוסח אחר וחושב רק אחת לך לך מארצך. ובפרדר״א פכ״ו איתא נסיון הג׳ טלטלו מבית אביו וממשפחתו והביאו לחרן ושם מת תרח אביו ואמתלאי אמו, הטלטול קשה לאדם יותר מכל ומניין שטלטלו שנא׳ לך לך מארצך. [וברד״ל שם ובהגהות מהרש״ב בשו״ט האריכו בפרטי השינוים ועי׳ בפי׳ הראשונים במשנה אבות פ״ה פי׳ רש״י, הרמב״ם, מחזור ויטרי, מאירי מ״ש בזה]. ובמדרש הגדול מביא מאמר אשר תחלתו הוא כלשון הפרדר״א וז״ל, תנן התם עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו. הנסיון הראשון זה הטלטול שהוא קשה מן הכל שנ׳ לך לך מארצך עליו הכתוב אומר שמעי בת וראי והטי אזנך (תהלים מה נא). משל למה הדבר דומה לבת שמפתין אותה להשיאה לאיש אמרו לה, בתנו תני את דעתך לשמש את אישך ואל תתני דעתך לבית אביך, שבית אביך אין מועילין לך כלום, אביך עני, ואישך מלך, וכל רוזני ארץ צריכין לו, והכל אשכר ודורן מביאין לו, כך דימה הקב״ה את אברהם אבינו לעזוב ארצו ומולדתו וללכת אחר עבודתו שנ׳ לך לך מארצך. ובמדרש אגדה כאן, ב׳ טלטלו מבית אביו שנאמר לך לך, ובחופת אליהו הוא כלשון האדר״נ שנים בלך לך. ויש להעיר כאן מהדרשא שנמצאה בפסקתא דר״כ פמ״ח ומובא במדרש אגדה מטות ל, טו. ראב״כ פתח צהלי קולך בת גלים (ישעיהו י, ל) כו׳ אל תקרי גלים אלא גולים, בתו של אברהם שגלה שנאמר ויאמר ה׳ אל אברם לך לך דרומז להדרשא שלפנינו וכמבואר בפרדר״א דהטלטול קשה לאדם מכולם ועי׳ לקמן מאמר נב.
5. הרמב״ן, האע״ז, והרא״מ, האריכו בענין זה לבאר מהו הכוונה מארם נהרים וארם נחור. ובלק״ט כאן כ׳ וזה שאמר הכתוב לך לך מארצך בעוד תרח באור כשדים היה הדבור אל אברהם לך לך ואעפ״כ תרח יצא עמו ומת בחרן אחר זמן ואברהם יצא מחרן והיה בן שבעים שנה וכרת עמו ברית בין הבתרים ועוד חזר לחרן וכשהיה בן שבעים וחמש שנה יצא אברהם מחרן לגמרי היא השנה שבא אל ארץ ישראל כשהיו מלחמות ארבעה מלכים את החמשה. וראיתי גירסא חדשה שאינה מובאת בשו״מ בס׳ המוסר לרבי יוסף בן יהודה (ברלין תרעא) בפ״ה דאבות מ״ג שהביא בב״ר אמרינן ר׳ יהודה אומר לך לך שתי פעמים אחד מארם נהרים ואחד מארם צובה, ועפ״ז י״ל מה שנתקשו המפרשים הנ״ל, ועי׳ ברש״י בראשית כה כ, מפדן ארם על ששני ארם היו ארם נהרים וארם צובה קורא אותן פדן לשם צמד, ע״כ. וארם היתה מדינה גדולה אשר הי׳ נחלקת בימים הקדמונים לממלכות רבות הנקובות בשמות שונים ומצינו בקרא עוד ג׳ שמות, ארם דמשק, ארם מעכה, ארם בית רחוב, וארם נחור לא נזכר בתנ״ך. והנוסע ר׳ פתחי׳ מרגנשבורג מביא שארם צובה נקרא חלב, ע״פ הגדה כי בהר הי׳ צאנו של אברהם אבינו ומעלות יורדות מן ההר שמשם הי׳ מושיט לעניים חלב ולפי הגירסא הנ״ל מבואר כאן דאברהם הי׳ בארם צובה. - ולהגירסא שלפנינו ארם נחור צ״ל ארם סמוך לעיר נחור, ומוזכר עוד ארם נחור בב״ר פל״ט ופמ״ג. ובירושלמי חלה פ״ב ה״א.
6. ב״ר פמ״ד י״ב, ג׳ דברים מבטלין גזירות רעות כו׳ וי״א אף שינוי מקום, ובחופת אלי׳ חמשה דברים מבטלין את הגזירה כו׳ ועי׳ בקובץ מדרשים קטנים ח״א כ. ועי׳ ירושלמי תענית פ״ב ה״א שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה. ובפסקתא רבתי הוספה פ״ד, ופסקתא דר״כ פ״ל מביא דגם שינוי השם מאברהם אבינו ושרה. עי׳ לקמן יז, ה. ושם נסמן וצרף לכאן, ומכאן המקור למה שהביא בשו״ת הרא״ש סוף כלל י״ז (נסמן בגהש״ס) כדאמרינן ג׳ דברים מבטלין את הגזירה כו׳ וי״א אף שינוי השם כמו שמצינו באברהם ושרה, והמפרשים כאן הקשו כן דאמאי לא למדין גם שינוי השם מאברהם ולא ראו את הנ״ל. ובזהר ח״ג רי״ז: מבואר דאצל אברהם היו כל הג׳ דברים שינוי המקום, שינוי השם, ושינוי מעשה וז״ל, כי רוח עברה בו ואיננו (תהלים קיג) דא עברה וזעם כו׳ דבגין דלא ישתמודעו ביה אינון מארי חובין צריך למעבד ליה שינוי מקום ושינוי השם ושינוי מעשה כגוונא דאברהם דאתמר ביה לך לך מארצך וממולדתך הרי שינוי מקום כו׳ והי׳ שמך אברהם הרי שינוי השם, שינוי מעשה דאשתני מעובדין בישין דעבד בקדמיתא לעובדין טבין כו׳. ובז״ח בתיקונים קיח, איתא פתח ר״ש כו׳ לך לך מארצך דא שינוי מקום, וממולדתך דא שינוי השם, ומבית אביך דא שינוי מעשה כו׳, ועי׳ לקמן מאמר מג. ובזהר ח״ג קסו איתא פתח רב מתיבתא ואמר ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וגו׳ דא בגין דאתנהרא ביה נהירו כגוונא דא מאן דלא זכי באתר דא יהך וינטל גרמיה לאתר אחרא ויזכי ביה. אעא דדליק ונהורא לא סליק ונהיר ביה ינענעון ליה ויסלק ביה נהורא ואנהיר כו׳.
7. בשהש״ר א׳ ג׳ בשינוי לשון אמר הקב״ה לאברהם, אברהם הרבה מעשים טובים יש לך, הרבה מצות יש לך, טלטל עצמך בעולם ושמך מתגדל בעולמי לך לך, מה כתיב בתריה ואעשך לגוי גדול. ובתנחומא ישן לך א״ג בסגנון אחר אמר ר׳ אבין ולמה היה אברהם דומה לצלוחית של אפרסמון שהיא נתונה בבית הקברות ולא היה אדם יודע מהו ריחה מה עשה אחד, נטלה וטלטלה ממקום למקום התחיל ריחה נודף בעולם כך היה אברהם דר בין עובדי ע״ז א״ל הקב״ה מם אתה יושב בתוך הרשעים צא מביניהם והודיע מעשיך הטובים בעולם שנא׳ לך לך. ובתנחומא א״ג בקצת שינויים וכ״ה בלק״ט, וברבינו בחיי כאן הביא לשון התנחומא וסיים כך היה אברהם דר בתוך עובדי ע״ז א״ל הקב״ה לך לך ״התרחק מהם ואל תתלכלך עמהם״, וזהו שתפש לשון לך לך ע״כ, היינו שבתיבות לך לך נרמז שאל יתלכלך עמהם. וראה לקמן מאמר כט, ובחמדת הימים התימני מביא דרשו רז״ל מארצך ממקום ע״ז אל תתלכלך בה. אפופילסימון בערוך ע׳ פפולסמון פי׳ מור אדם מתבסם בו וריחו נודף עליו מרחוק הרבה, וכך היה אברהם שמעו הולך בכל הארצות מאכיל ומשקה ומלוה ומהנה.
8. תנחומא לך י, ועי׳ מענין זה דבפסוק ראשון צריך לעמוד בירושלמי ברכות פ״ב ה״א ובתוס׳ ברכות יג: ומענין זה שאמר לו צא מבין עכו״ם ראה לעיל בבאור מאמר ז. מתנחומא, ובכתב יד ילקוט תלמוד תורה נדפס בלקוטים ממדרש ילמדנו באו״מ כת״י מבואר מאמר ארוך בענין זה וז״ל מאי כי אחד קראתיו (ישעיהו נא, ב) אמר הקב״ה אני יחיד בעולמי ואתה יחיד בעולמך וטוב לו ליחיד להלוך עם יחיד, אלא צא מחרן שלא תהא כאנשי חרן מלמד שאנשי חרן רעים וחוטאים גדולים היו וקבצם אברהם כמה פעמים ויסרם והיה אומר להם לא שמעתם מה עלתה לדור המבול שהיה לפניכם שלא היה להם לב להבין והיו מקשין ערפם וממרים דברו ואלמלא לא אמר הקב״ה שאינו מביא מבול לעולם בשבועה כדאי הייתם להביא מבול עליכם וכשראה הקב״ה שלא קבלו ממנו אמר אין נאה לצדיק זה לישב בין רשעים הללו, מיד אמר לו צא מהם שלא תהא דומה להם שנ׳ ויאמר ה׳ אל אברם לך לך וגו׳.
9. ראה בפי׳ הרמב״ן וחזקוני.
10. תנחומא א״ג, לק״ט, מדרש אגדה, ובתוס׳ בהדר זקנים כ׳ רמז כי עוד יחיה כמנין לך לך כי בן ע׳ שנה בצאתו מחרן וימי שני חייו קעה. ואח״כ מביא סתמא דרש הנ״ל לק׳ שנה נולד יצחק. ועי׳ לקמן כ״א ז, ממדרש הגדול שם דרשינן כן מלשון מלל בגימטריא מאה. ולקמן מאמר מב. דרשו מלך לך מאה ברכות, ובזח״א ע״ט, דרש הנ״ל בשם ר׳ שמעון.
11. בס׳ הלקוטים ממדרש ילמדנו מביא מאמר זה ומפרש טרוף לך דרש כאלו נכתב לך שני פעמים והיינו לך בעוה״ז ויש לך לעוה״ב, ולא כוון יפה כי כאן הכוונה להיפך וכמבואר דרש זה בב״ר פ״מ (ועי׳ לקמן מאמר נח) דדורש קרא טרף נתן ליראיו טירוף נתן ליראיו בעולם הזה (ויהי רעב בארץ ילק״ש תהלים) אבל לעתיד לבוא יזכור לעולם בריתו, והפי׳ ״טירוף״ היינו נדנוד וטלטול דצריך לרדוף אחרי פרנסתו, וזה מרומז בלך לך. ועי׳ סנהדרין קח. טרף לשון מזונות, ותורה שלמה לעיל פ״ח מאמר מ. ולקמן מאמר כד.
12. בב״ר פל״ט אר״ל ב׳ פעמים כתיב לך לך, לך לך, ואין אנו יודעין איזו חביבה או ראשונה או שניה, ולא סיימו, וי״ג ממה דכתיב אל וכו׳ הוי השני׳ חביבה מן הראשונה, ועי׳ ב״ר פנ״ה א״ז, ובאו״מ כת״י בקצת שינוי, וכדרשת אבן שועי״ב כ׳ והרמז״ל מנה (נסיון) א׳ לך לך, והעשירי. לך לך אל ארץ המוריה, ויש בקצת מדרשות כן כי אמרו פתח בלך וסיים בלך לך, וכן הביא בשם מדרש בספר חמדת הימים כאן.
13. בהגהות מהרש״ב מביא גי׳ מכת״י עמך הייתי ביום שזיינת את חיילותיך ונתנדבת להלחם עם חמשת המלכים, ומפרש שם דדורש מקרא הנ״ל מרחם משחר לך א״ל הקב״ה לך הייתי משחר, ועי׳ לקמן מאמר טו. וכעי״ז בב״ר פל״ט דורש ג״כ מקרא זה מרחם משחר מרחמו של עולם שיחרתיך לי.
14. עי׳ לעיל תורה שלמה פ״ב מאמר עה.
15. לעיל מאמר יג. יד.
16. מדרש תנאים דברים לב, י.
17. מעין דרש זה נמצא בתנחומא לך סי׳ ט, אר״י דסכנין סימן נתן הקב״ה שכל מה שאירע לו יארע לבניו, לאברהם נאמר לך לך, לבניו נאמר אעלה אתכם מעני מצרים. ועי׳ בתנ״י לך סי״ב, ובילקוט המכירי תהלים מזמור ב. ובב״ר פ״מ מובא לקמן פסוק י. ושמו״ר לב, ח.
18. ראה לקמן מאמר צג. ממדרש תהלים ומ״ש בבאור וצרף לכאן.
19. ראה ב״ר פל״ח א״ה.
20. מארצך כו׳ אסיפא דפרשה קסמיך דכתיב וילכו ללכת ארצה כנען (מת״כ).
21. עי׳ לעיל בבאור מאמר ד.
22. ראה לקמן מאמר לג.
23. בתנחומא קרח או׳ ב, במדבר רבה פי״ח א״ז איתא מנצפ״ך האותיות כפולות צופים אמרום לך לך רמז נרמז לאברהם למאה שנים יוליד יצחק, ובמדרש אור האפלה כתב יד אלכא״ף פשוטה בשביל אברהם אבינו שנ׳ לך לך כו׳, וכל זה למה כדי ליתן זכרון לחמשה אבות שבשבילן ניתנה תורה לנו. ועי׳ לק״ט ויחי נ, כד. ובכת״י מדרש החפץ מבואר ענין זה בסגנון אחר.
24. כ״ה גם במדרש הגדול, ד״א שהעוה״ז והעוה״ב כולו לך, ובמדרש אגדה איתא ד״א לך לך כי לך נאה הגדולה, ועי׳ לעיל מאמר יא.
25. לשון זה א״י לפרשו. ומצינו בספר התגין בהרבה אותיות דעקים רישיהון או זנביהון ובאות כ״ף לא הביא כלום. ועי׳ לעיל בתורה שלמה פ״ב מאמר נג, דאות ך׳ שבלך לך צריך ארבע קרני, ואפי׳ נפרש דעקומות היינו דירך הכ״ף צריך להיות עקום לתוכו כמו שנראה מהכתב יד אבל הלשון ״זה בזה״ צריך עיון.
26. עי׳ לעיל בתורה שלמה פ״א מאמר כא.
27. אפרכס, מדינה ובמנח״י גורס איפרכייה, בלקח טוב מארצך וממולדתך, זה משפחת אביו, ומבית אביך, זה בית אבא ממש. וראיתי בתרגום הפשיטא פי׳ חדש בתיבת וממולדתך ״ומן אימכא דאתילדת״ והמובן וממולדתך כאלו כתוב ומבית אמך וראה רות ב, יא, ותעזבי אביך ואמך (ובפסקתא ריש נחמו דרשו זו ע״ז שלך) ובתיב״ע אתפרש מן ילדותך, ועי׳ בת״א, ובתרגום השבעים פירשו מולדת שארי בשר והוא כעין הנ״ל. וכתרגום הפשיטא מבואר גם בזהר חדש רות עה. וממולדתך דא בטן דאימא של בשר ודם, עי׳ לקמן מאמר כט, לג, לז.
28. לקמן מאמר לא, לב, לז: ובכת״י מדרש הבאור איתא, מארצך מאור צריך זה נמרוד שהוא צר לאברהם. וממולדתך ממי שהוא מלעיג על דתך.
29. לעיל מאמר כז. בבאור מ״ש מדברי רבינו בחיי.
30. ראה לעיל בתורה שלמה פי״א מאמר קיד. ובכתב יד הנדפס בגנזי שכטר ח״א צד יז, והמו״ל מיחסו לר׳ סעדי׳ גאון, איתא לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו׳ בית אביך אלו האחים שנא׳ וגם את אחיך בית אביך הטובים ממך הרגת, והוא מבואר לפנינו.
31. עי׳ לעיל מאמר ה׳ מ״ש בבאור ולקמן מאמר לז.
32. לעיל מאמר כט.
33. לעיל מאמר כח, ולקמן מאמר לז.
34. לקמן מאמר לז.
35. במדרש הגדול איתא ד״א ומבית אביך, מבית אביך שבארץ לבית אביך שבשמים. ולשון זה מביא גם בס׳ חמדת הימים ומסיים ר״ל מעולם הגופות לעולם הנפשות. ולפי המבואר במאמר הנ״ל הוא בדרך פשט. ובזח״א עט, מבואר ענין זה באריכות וז״ל אבל ת״ח כל מה דעביד קב״ה בארעא כלא רזא דחכמתא איהו בגין דאברהם לא הוה דביק ביה בקב״ה כדין כדקא חזי א״ל לך לך ודא רמז לההוא אתר דבעי לאתקרבא בהדיה דקב״ה ואיהו דרגא קדמאה לאעלא לקב״ה בג״כ לך לך והאי דרגא לא יכיל אברהם לאתאחדא ביה עד דייעול לארעא דתמן יקבל ליה לההוא דרגא כו׳ ועי׳ זח״ב קיד.
36. לעיל מאמר יב, לקמן מאמר לז.
37. לעיל מאמר לב-לו.
38. ב״ר פנ״ה. ובכת״י מדרש הבאור איתא למה לא גלה לו כדי שלא תכהה עיניו וצ״ע.
39. בתנחומא מוסיף יש אדם שהולך ואינו יודע לאיזה מקום הולך מה עשה נטל את כליו ואת אשתו וילך אברם כאשר דבר אליו א׳, בלקח טוב מוסיף אחר תיבות נסיון בתוך נסיון כי לא הודיע אנה ילך, אלא לנסותו נסיון בתוך נסיון, סימן לבניו שלא יגלה להם קץ גלותם כשם שלא גילה לאברהם אבינו. ובתנחומא ישן לך א״ח איתא ענין זה בסגנון אחר, ויאמר ה׳ אל אברם לך לך וגו׳ אל הארץ אשר אראך, אל ארץ פלונית אין כתיב כאן אלא אל הארץ אשר אראך והיה אברהם מהלך עד שבא לארץ ישראל. יתברך שמו של הקב״ה בקש לנסות את הצדיק ולהודיע מעשיו הטובים מיד בא רעב לרגלו וגו׳.
40. לעיל מאמר לט.
41. עי׳ באע״ז כאן, ולעיל מאמר לט.
42. מאמר זה מובא בדרשת אבן שועי״ב בשם מדרש, ועי׳ לקמן פי״ד מאמר ה. ומ״ש בביאור.
43. במדרש הנעלם בז״ח לך כד. הוא בלשון עברי בסגנון אחר, ויאמר ה׳ אל אברם זו היא הנשמה שהיא אב ללמד את הגוף ורם עליו ממקום רם ונשא בא ומה אומר לה לך לך מארצך וממולדתך מדירתך וממקומך ומהנאתך. ומבית אביך א״ר יעקב זו היא אספקלריא המאירה אל הארץ אשר אראך כלומר לגוף פלוני לגוף קדוש לגוף ישר.
ובזהר חדש רות ע״ה, מובא גם בס׳ ציוני בשם זהר סתם, הוא בנוסח אחר ויאמר ה׳ אל אברם לך לך וגו׳ ואעשך לגוי גדול וגו׳ ויאמר ה׳ לאברם לך לך דא נשמתא דהיא אב לרוח ואם לגוף, מארצך דא גנתא דעדן, וממולדתך דא בטן דאימא של בשר ודם, ומבית דא שכינתא, ואביך דא הקב״ה שאין אביו אלא הקב״ה ואין אמו אלא כנסת ישראל, אל הארץ זה העולם השפל ויהבו ליה ז׳ ברכאן דאמירן לעיל מואעשך וגו׳ עד כל משפחות האדמה. ועי׳ ז״ח בתיקונים קיח באריכות, ובס׳ לבנת הספיר כאן, וענין זה של המאה ברכות המרומז בתיבות לך לך מובא בדרשת אבן שועי״ב. עי׳ מ״ש לעיל בבאור מאמר י.
44. ברש״י כאן להנאתך לטובתך, והוא כהדרש שלפנינו ובס׳ חמדת הימים כ׳ דרשו רז״ל לך לך לתועלתך והוא כנ״ל.
45. שבת קד. הבא לטהר מסייעין אותו. עי׳ זהר ח״ג רפא.
46. עי׳ לעיל בתורה שלמה פי״א מאמר צז, קי.
47. לקמן מאמר סב.
וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָם אִיזֵיל לָךְ מֵאַרְעָךְ וּמִיַּלָּדוּתָךְ וּמִבֵּית אֲבוּךְ לְאַרְעָא דְּאַחְזֵינָךְ.
Hashem said to Avram, “Go from your land, from your birthplace, and from your father’s house, [and go] to the land that I will show you.

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ
וַאֲמַר ה׳ לְאַבְרָם אִיזֵיל לָךְ מֵאַרְעָךְ וּמִיַּלְדוּתָךְ וּמִבֵּית אֲבוּךְ לְאַרְעָא דְּאַחְזֵינָךְ
אִיזֵיל לָךְ – כרש״י או כרמב״ן?
א. לדברי רש״י ״לך לך – להנאתך ולטובתך״ העיר רמב״ן: ״ואין צורך, כי משפט הלשון כן״. ואולם רא״ם הצדיק דברי רש״י הואיל ומנהג הלשון להוסיף כינוי רק בדבר טבעי כגון ״הגשם חלף הלך לו״ (שיר השירים ב יא), או במעשה שהוא לרצון האדם דוגמת ״קומו ועברו לכם את נחל זרד״ (דברים ב יג). אבל בעזיבת משפחה ומולדת שהיא נגד הטבע אין מנהג הלשון להוסיף כינוי, לכן פירש רש״י ש״לך לך״ גם הוא ״להנאתך ולטובתך״. ומכל מקום אין להוכיח מת״א כוונתו. כשם שתרגם ״ותשב לה מנגד״ (שמות יח כז) ״וִיתֵיבַת לַהּ מִקֳבֵיל״, ״וילך לו אל ארצו״ (שמות יח כז) ״וַאֲזַל לֵיהּ לְאַרְעֵיהּ״, תרגם גם כאן ״לך לך״ – ״אִיזֵיל לָךְ״.⁠1
מִמּוֹלַדְתְּךָ – ממשפחתך
ב. האם פירוש ״מִמּוֹלַדְתְּךָ״ ממקום הולדתך או מבני משפחתך? הפשיטתא תרגם כדרך הראשונה וכך פירש גם ראב״ע.⁠2 אבל ת״א מפרש ״מִמּוֹלַדְתְּךָ״ ממשפחתך,⁠3 שכן תרגם ״מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ״ – ״מֵאַרְעָךְ וּמִיַּלְדוּתָךְ״ כמו שתרגם ״שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ״ (בראשית מג ז) ״לַנָא וּלְיַלָּדוּתַנָא״ ויוסף לא שאל על מקום הולדתם אלא חקר אותם על משפחתם. וכן תרגם ״ומולדתך אשר הולדת אחריהם״ (בראשית מח ו) ״וּבְנִין דְּתוֹלֵיד בָּתְרֵיהוֹן״; אלא ששם מדובר על צאצאיו ולכן תרגם ״וּבְנִין״.
ונראית דעת ת״א משני טעמים: ראשית, מוֹלֶדֶת נאמר בדרך כלל על בני המשפחה כמוכח מהשוואת ציווי אברהם ״כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ״ (בראשית כד ד) עם דברי העבד ״אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי״ (בראשית כד לח). וכן מדברי אסתר ״וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי״ (אסתר ח ו) וכוונתה לבני משפחתה שהרי המלך ביקש להשמיד את היהודים ולא להחריב את מקומותיהם. ועוד, מכיוון שאברהם נולד באור כשדים והציווי ״לך לך... ממולדתך״ נאמר לו בהיותו בחרן, אין לפרש ״מולדתך״, מקום הולדתך.⁠4
1. אבל ״חליפות שמלות״ כתב שאונקלוס מפרש לְךָ – לרצונך, ולא כרש״י ״להנאתך ולטובתך״, ודבריו דחוקים. והמיוחס ליונתן הוסיף פעלים: ״אִיזֵיל לָךְ מֵאַרְעָךְ אִתְפְּרֵשׁ מִן יַלְדוּתָךְ פּוּק מִבֵּית אָבוּךְ״, ״כי התרגומים ענדו מליצותיהם עטרות לראשי המקראות, למען עשותם פזמונים ופיוטיים ערבים על אוזן השומע״ (״תרגומנא״).
2. פשיטתא כאן: ״זל לך מן ארעך ומן אימכא דאיתילדת״ (ממקום שנולדת). אבל ״שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו״ (בראשית מג ז) ״ועל שרבתן״ (ועל משפחותינו). וכמוהו פירש ראב״ע כאן: ״השם צוה לאברהם ועודנו באור כשדים, שיעזוב ארצו ומקום מולדתו גם בית אביו״.
3. ויהיה ״מִמּוֹלַדְתְּךָ״, מחוג המשפחה הרחב ו״מבית אביך״ אפילו מהמשפחה המצומצמת.
4. ומן החדשים יש שהבחינו בין מוֹלֶדֶת – משפחה, לאֶרֶץ מוֹלֶדֶת – מקום. ועיין רמב״ן בסוף פרשת נח. ועיין עוד ״מולדת בית או מולדת חוץ״ (ויקרא יח ט) ״דִּילִידָא מִן אֲבוּךְ מִן אִיתָּא אוּחְרִי אוֹ מִן אִימָּךְ מִן גְּבַר אוֹחְרָן״, ובביאורנו שם.
ואמר י״י לאברם אזל לך מן ארעך ומן תל⁠((וד)){דו}⁠ותך ומן בייתי דאבוך לארעא די אחוי יתךא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתך״) גם נוסח חילופי: ״לך״.
ואמר י״י לאברם איזל לך מארעך אתפרש מן ילדותך פוק מבית אבוך זיל לארעא דאחזינך.
And the Lord said to Abram, Go you from thy land; separate thyself from thy kindred; go forth from the house of thy father; go into the land which I will show thee.

פרשה לט

סדר לך לך

[א] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו׳ – רַבִּי יִצְחָק פָּתַח: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ (תהלים מ״ה:י״א), אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרָאָה בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת, אָמַר תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם. וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ (תהלים מ״ה:י״ב). וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ, לְיַפּוֹתֵךְ בָּעוֹלָם, וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ (תהלים מ״ה:י״ב), הֱוֵי וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם.
[ב] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם – רַבִּי בֶּרֶכְיָה פָּתַח: לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ (שיר השירים א׳:ג׳), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה לְמָה הָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ דוֹמֶה, לִצְלוֹחִית שֶׁל אַפּוֹפִּילְסִימוֹן מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וּמֻנַּחַת בְּזָוִית, וְלֹא הָיָה רֵיחוֹ נוֹדֵף, כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה מִטַּלְטֶלֶת הָיָה רֵיחוֹ נוֹדֵף. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ טַלְטֵל עַצְמְךָ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשִׁמְךָ מִתְגַּדֵּל בָּעוֹלָם.
[ג] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם – רַבִּי בֶּרֶכְיָה פָּתַח: אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ וגו׳ (שיר השירים ח׳:ח׳), אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, זֶה אַבְרָהָם שֶׁאִיחָה אֶת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם. בַּר קַפָּרָא אָמַר כָּזֶה שֶׁהוּא מְאַחֶה אֶת הַקֶּרַע, קְטַנָּה, שֶׁעַד שֶׁהוּא קָטָן הָיָה מְסַגֵּל מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, לֹא הֱנִיקוּהוּ לֹא לְמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵינוּ בַּיּוֹם שֶׁיְדֻבַּר בָּהּ (שיר השירים ח׳:ח׳), בַּיּוֹם שֶׁגָּזַר עָלָיו נִמְרוֹד לֵירֵד לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ. אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ (שיר השירים ח׳:ט׳), אִם מַעֲמִיד דְּבָרִים כְּחוֹמָה, יִבְנֶה עָלֶיהָ. וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ (שיר השירים ח׳:ט׳), אִם דַּל הוּא בְּמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז, מַה הַצּוּרָה הַזּוֹ אֵינָה אֶלָּא לְשָׁעָה, כָּךְ אֵין אֲנִי מִתְקַיֵּם עָלָיו אֶלָּא לְשָׁעָה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אֲנִי חוֹמָה (שיר השירים ח׳:י׳), מַעֲמִיד אֲנִי דְבָרַי, וְשָׁדַי כַּמִּגְדָלוֹת (שיר השירים ח׳:י׳), זֶה חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם (שיר השירים ח׳:י׳), שֶׁנִּכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְשָׁלוֹם.
[ד] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ – הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר (קהלת ז׳:י״ט), מֵעֲשָׂרָה דּוֹרוֹת שֶׁמִּנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, וּמִכֻּלָּם לֹא דִּבַּרְתִּי עִם אֶחָד אֶלָּא עִמָּךְ.
[ה] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ – רַבִּי עֲזַרְיָה פָּתַח: רִפִּאנוּ אֶת בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצוֹ (ירמיהו נ״א:ט׳). רִפִּאנוּ אֶת בָּבֶל, בְּדוֹר אֱנוֹשׁ. וְלֹא נִרְפָּתָה, בְּדוֹר הַמַּבּוּל. עִזְבוּהָ, בְּדוֹר הַפְלָגָה. וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצוֹ.
[ו] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ – רַבִּי עֲזַרְיָה מִשֵּׁם רַבִּי אַחָא פָּתַח: אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ (תהלים מ״ה:ח׳), רַבִּי עֲזַרְיָה פָּתַר קְרָיָה בְּאַבְרָהָם, בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד אַבְרָהָם אָבִינוּ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הַסְּדוֹמִים, מַה כְּתִיב תַּמָּן: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה וגו׳ (בראשית י״ח:כ״ה), אָמַר רַבִּי אַחָא נִשְׁבַּעְתָּ וְאָמַרְתָּ שֶׁאֵין אַתָּה מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, וּמָה אַתָּה מַעֲרִים עַל הַשְּׁבוּעָה, אֶתְמְהָא, מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵין אַתָּה מֵבִיא, מַבּוּל אֵשׁ אַתָּה מֵבִיא, אִם כֵּן לֹא יָצָאתָ יְדֵי הַשְּׁבוּעָה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי: הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט (בראשית י״ח:כ״ה), אִם עוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֵין דִּין, וְאִם דִּין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֵין עוֹלָם, וּמָה אַתָּה תּוֹפֵשׂ חֶבֶל בִּתְרֵין רֵאשִׁין, אַתְּ בָּעֵי עָלְמָא וּבָעֵי דִינָא, סַב לָךְ חָדָא מִנַּיְיהוּ, וְאִם לֵית אַתְּ מְוַתֵּר צִבְחַר, לֵית עָלְמָא יָכוֹל קָאֵים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַבְרָהָם, אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע וגו׳ מֵחֲבֵרֶךָ, מַהוּ מֵחֲבֵרֶךָ, מִנֹּחַ וְעַד אֶצְלְךָ עֲשָׂרָה דוֹרוֹת, וּמִכֻּלָּם לֹא דִּבַּרְתִּי עִם אֶחָד מֵהֶם אֶלָּא עִמָּךְ.
[ז] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ – מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן: וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן (בראשית י״א:ל״ב), אָמַר רַבִּי יִצְחָק אִם לְעִנְיַן הַחֶשְׁבּוֹן וְעַד עַכְשָׁו מִתְבַּקֵּשׁ לוֹ עוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, אֶלָּא בַּתְּחִלָּה אַתָּה דוֹרֵשׁ הָרְשָׁעִים קְרוּיִים מֵתִים בְּחַיֵּיהֶן, לְפִי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מְפַחֵד וְאוֹמֵר אֵצֵא וְיִהְיוּ מְחַלְּלִין בִּי שֵׁם שָׁמַיִם, וְאוֹמְרִים הִנִּיחַ אָבִיו וְהָלַךְ לוֹ לְעֵת זִקְנָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְךָ אֲנִי פּוֹטֶרְךָ מִכִּבּוּד אָב וָאֵם, וְאֵין אֲנִי פּוֹטֵר לְאַחֵר מִכִּבּוּד אָב וָאֵם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי מַקְדִּים מִיתָתוֹ לִיצִיאָתְךָ, בַּתְּחִלָּה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן, וְאַחַר כָּךְ וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם.
[ח] רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֶךְ לְךָ, שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶחָד מֵאֲרַם נַהֲרַיִם, וְאֶחָד מֵאֲרַם נָחוֹר. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: לֶךְ לְךָ, שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶחָד מֵאֲרַם נַהֲרַיִם וּמֵאֲרַם נָחוֹר, וְאֶחָד שֶׁהִפְרִיחוֹ מִבֵּין הַבְּתָרִים וֶהֱבִיאוֹ לְחָרָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ (תהלים ק״י:ג׳), עִמְּךָ הָיִיתִי בְּעֵת שֶׁנָּדַבְתָּ לִשְׁמִי לֵירֵד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. בְּיוֹם חֵילֶךָ, בְּעֵת שֶׁכָּנַסְתָּ אַתָּה לִי כָּל הַחֲיָלוֹת וְהָאֻכְלוּסִים. בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ (תהלים ק״י:ג׳), מֵהַדָּרוֹ שֶׁל עוֹלָם הִקְדַּשְׁתִּי. מֵרֶחֶם מִשְׁחָר (תהלים ק״י:ג׳), מֵרַחֲמוֹ שֶׁל עוֹלָם שִׁחַרְתִּיךָ לִי. לְךָ טַל יַלְדוּתֶיךָ (תהלים ק״י:ג׳), לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם מִתְפַּחֵד וְאוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי עָוֹן שֶׁהָיִיתִי עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְךָ טַל יַלְדוּתֶךָ מַה טַּל זֶה פּוֹרֵחַ, אַף עֲוֹנוֹתֶיךָ פּוֹרְחִים, מַה הַטַּל הַזֶּה סִימָן בְּרָכָה לָעוֹלָם, אַף אַתָּה סִימָן בְּרָכָה לָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאֹמַר מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה (תהלים נ״ה:ז׳), לָמָּה כַּיּוֹנָה, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָן אָמַר לְפִי שֶׁכָּל הָעוֹפוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהֵם יְגֵעִים, הֵן נָחִין עַל גַּבֵּי סֶלַע אוֹ עַל גַּבֵּי אִילָן, אֲבָל הַיּוֹנָה הַזּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא פּוֹרַחַת וִיגֵעָה קוֹפֶצֶת בְּאֶחָד מֵאֲגַפֶּיהָ וּפוֹרַחַת בְּאֶחָד מֵאֲגַפֶּיהָ. הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד (תהלים נ״ה:ח׳), נִדְנוּד, טִלְטוּל אַחַר טִלְטוּל. אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶלָה (תהלים נ״ה:ח׳), מֻטָּב לָלוּן בַּמִּדְבָּרוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא לָלוּן בְּפַלְטֵרִיּוֹת שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם תֹּאמַר שֶׁלֹא גָּהַץ אַבְרָהָם וְשָׂמַח עַל דִּבּוּר הַמָּקוֹם, וְלָמָּה לֹא יָצָא, שֶׁעֲדַיִן לֹא הֻרְשָׁה. אֲבָל מִשֶּׁהֻרְשָׁה, וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה׳ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט (בראשית י״ב:ד׳).
אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְהַלֵּךְ בַּאֲרַם נַהֲרַיִם וּבַאֲרַם נָחוֹר, רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּפוֹחֲזִים, אָמַר הַלְּוַאי לֹא יְהֵא לִי חֵלֶק בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר, רָאָה אוֹתָן עֲסוּקִין בְּנִכּוּשׁ בִּשְׁעַת הַנִּכּוּשׁ, בְּעִדּוּר בִּשְׁעַת הָעִדּוּר, אָמַר הַלְּוַאי יְהֵא חֶלְקִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת (בראשית י״ב:ז׳).
[ט] אָמַר רַבִּי לֵוִי שְׁתֵּי פְּעָמִים כְּתִיב לֶךְ לְךָ, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵי זוֹ חֲבִיבָה אִם הַשְּׁנִיָּה אִם הָרִאשׁוֹנָה, מִמַּה דִּכְתִיב: אֶל אֶרֶץ הַמּוֹרִיָּה (בראשית כ״ב:ב׳), הֱוֵי הַשְּׁנִיָּה חֲבִיבָה מִן הָרִאשׁוֹנָה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, מֵאַרְפַּכִּי שֶׁלָּךְ. וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, זוֹ שְׁכוּנָתֶךָ. וּמִבֵּית אָבִיךָ, זוֹ בֵּית אָבִיךָ.
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ – וְלָמָּה לֹא גִּלָּה לוֹ, כְּדֵי לְחַבְּבָהּ בְּעֵינָיו וְלִתֵּן לוֹ שָׂכָר עַל כָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה, הוּא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ (בראשית כ״ב:ב׳), אָמַר לוֹ זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ. אָמַר לוֹ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אָמַר לוֹ וְאִית תְּחוּמִין בְּמֵעַיָא. אָמַר לוֹ אֶת יִצְחָק, וְלָמָּה לֹא גִּלָּה לוֹ, כְּדֵי לְחַבְּבוֹ בְּעֵינָיו וְלִתֵּן לוֹ שָׂכָר עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר, דְּאָמַר רַב הוּנָא מִשֵּׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מַשְׁהֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַתְלֶא עֵינֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, וְאַחַר כָּךְ הוּא מְגַלֶּה לָהֶם טַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר. כָּךְ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ (יונה ג׳:ב׳). קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ (יחזקאל ג׳:כ״ב).
[י] רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְנָפְלָה מַרְגָּלִית מֵעַל רֹאשׁוֹ, עָמַד הַמֶּלֶךְ וְהֶעֱמִיד פַּמַּלְיָא שֶׁלּוֹ שָׁם וְעָשָׂה צִבּוּרִים וְהֵבִיא מִכְבָּרוֹת וְכָבַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְלֹא מָצָא, הַשֵּׁנִי וְלֹא מָצָא, וּבַשְּׁלִישִׁית מְצָאָהּ, אָמְרוּ מָצָא הַמֶּלֶךְ מַרְגָּלִית שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַה צֹּרֶךְ הָיָה לִי לְיַחֵס שֵׁם, אַרְפַּכְשַׁד, שֶׁלַח, עֵבֶר, פֶּלֶג, רְעוּ, שְׂרוּג, נָחוֹר, תֶּרַח, אֶלָּא בִּשְׁבִילָךְ, וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ (נחמיה ט׳:ח׳). כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד, מַה צֹּרֶךְ הָיָה לִי לְיַחֵס פֶּרֶץ, חֶצְרוֹן, רָם, עַמִּינָדָב, נַחְשׁוֹן, שַׂלְמוֹן, בֹּעַז, עוֹבֵד, יִשַּׁי, דָּוִד, לֹא בִּשְׁבִילָךְ, מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו (תהלים פ״ט:כ״א).
[פרשת לך לך]
[א] וַיֹּאמֶר י״י אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מַהוּ שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ. רַב אִידִי וְרַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמְרוּ, אָסוּר לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, אֶלָּא יַעֲמֹד בְּמָקוֹם אֶחָד וִיכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה בְּרֶתֶת וּבְזִיעַ בְּיִחוּד הַשֵּׁם, וְיִקְרָא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל י״י אֱלֹהֵינוּ י״י אֶחָד (דברים ו׳:ד׳), כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּכַוָּנַת הַלֵּב, וְאַחַר כָּךְ, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. וּכְשֶׁמַּתְחִיל וְאָהַבְתָּ (דברים ו׳:ה׳), רָצָה מְהַלֵּךְ, רָצָה עוֹמֵד, רָצָה יוֹשֵׁב, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (דברים ו׳:ה׳). אַתָּה מוֹצֵא כָּל הַמְדַקְדֵּק עַל הַמִּצְוֹת, שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּאַבְרָהָם שֶׁדִּקְדֵּק עַל הַמִּצְוֹת, לְפִיכָךְ נִקְרָא אֹהֲבוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי (ישעיהו מ״ח:ח׳). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין שָׁמְרוּ בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי וְתוֹרֹתָי (בראשית כ״ו:ה׳). וְכִי תּוֹרוֹת הַרְבֵּה, וַהֲרֵי כְבָר נֶאֱמַר, תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם (שמות י״ב:מ״ט). וּכְתִיב: תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד (במדבר ט״ו:ט״ז), אֶלָּא וְתוֹרֹתָי, אֵלּוּ דִּקְדּוּקֵי מִצְוֹת שֶׁדִּקְדֵּק אַבְרָהָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹתַי וְאַתָּה יוֹשֵׁב עִם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, צֵא מִבֵּינֵיהֶן, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וְגוֹ׳.
[ב] רַבִּי בְּרַכְיָה פָּתַח, אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ וְגוֹ׳ (שיר השירים ח׳:ח׳). בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בְּאַבְרָהָם כְּשֶׁהִשְׁלִיכוֹ נִמְרוֹד לְתוֹךְ הַכִּבְשָׁן. קְטַנָּה, שֶׁעֲדַיִן לֹא עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים. וְלָמָּה נִקְרֵאת אָחוֹת? שֶׁאִחָה אֶת הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּאָדָם הַזֶּה שֶׁקּוֹרֵעַ וּמְאַחֶה, לְפִיכָךְ נִקְרָא אָחוֹת. וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, שֶׁעֲדַיִן לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים. מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ (שיר השירים ח׳:ח׳), בַּיּוֹם שֶׁאָמַר נִמְרוֹד לְהַשְׁלִיכוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף (שיר השירים ח׳:ט׳), אִם נוֹתֵן נַפְשׁוֹ כְּחוֹמָה זוֹ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בִּפְנֵי מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה וְיִמְסֹר עַצְמוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁקְּרָאָם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף (תהלים ס״ח:י״ד). וְאִם דֶּלֶת הִיא (שיר השירים ח׳:ט׳), אִם דַּל הוּא מִלִּמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז (תהלים ס״ח:י״ד), מַה צּוּרָה שֶׁבְּלוּחַ אֶרֶז נוֹחָה לְהִתְטַשְׁטֵשׁ, כָּךְ אַבְרָהָם אֵינִי מַשְׁגִּיחַ עָלָיו. אָמַר אַבְרָהָם, אֲנִי חוֹמָה (תהלים ס״ח:י׳), לִמְסֹר נַפְשִׁי עַל קְדֻשַּׁת שִׁמְךָ. וְלֹא אֲנִי בִּלְבַד, אֶלָּא וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת (תהלים ס״ח:י׳), בְּנֵי בָנָיו חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנַנְיָה בֶן תְּרַדְיוֹן וַחֲבֵרָיו, שֶׁיִּתְּנוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ. לְפִיכָךְ אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם (תהלים ס״ח:י׳), שֶׁיָּצָא שָׁלוֹם מִן הַכִּבְשָׁן. אַתָּה מוֹצֵא תֶּרַח אָבִיו עוֹשֶׂה צְלָמִים הָיָה וְעוֹבֵד אוֹתָן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וְגוֹ׳.
[ג] וַיֹּאמֶר י״י אֶל אַבְרָהָם לֶךְ לְךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ (תהלים מ״ה:י״א). שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ, זֶה אַבְרָהָם. וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ (תהלים מ״ה:י״א), זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. וְאוֹמֵר: אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְגוֹ׳ (ירמיהו ב׳:כ״ז). וְיִתְאַו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ (תהלים מ״ה:י״ב), זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְהוּא חָפֵץ לְיַפּוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ (תהלים מ״ה:י״ב). אָמַר רַבִּי אָבִין, מָשָׁל לִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן הַנְּתוּנָה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְלֹא הָיָה אָדָם יוֹדֵעַ רֵיחָהּ. מֶה עָשׂוּ? נְטָלוּהָ וְטִלְטְלוּהָ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהוֹדִיעוּ רֵיחָהּ בָּעוֹלָם. כָּךְ הָיָה אַבְרָהָם דָּר בְּתוֹךְ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וַאֲנִי אוֹדִיעַ טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם.
לֶךְ לְךָ – מַהוּ לֶךְ לְךָ, ל׳ שְׁלֹשִים, כ׳ עֶשְׂרִים, הֲרֵי עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא מֵאָה. רָמַז לוֹ, כְּשֶׁתִּהְיֶה בֶּן מֵאָה, תּוֹלִיד בֵּן כָּשֵׁר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה וְגוֹ׳ (בראשית כ״א:ה׳). וְרַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, נִסָּיוֹן הָרִאשׁוֹן כַּנִּסָּיוֹן הָאַחֲרוֹן. נִסָּיוֹן הָרִאשׁוֹן, בְּלֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ. נִסָּיוֹן הָאַחֲרוֹן, בְּלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה (בראשית כ״ב:ב׳). אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, בֹּא וּרְאֵה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לִפְנֵי בוֹרְאוֹ, שֶׁבֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר בּוֹרְאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם וְגוֹ׳ (בראשית כ״ו:ה׳), ע׳ שִׁבְעִים, ק׳ מֵאָה, ב׳ שְׁנַיִם, הֲרֵי מֵאָה וְשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם, וְכָל יָמָיו שֶׁל אַבְרָהָם מֵאָה וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ, הָא לָמַדְתָּ, שֶׁבֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ.
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ – לֹא אָמַר לוֹ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, זוֹ נִסָּיוֹן בְּתוֹךְ נִסָּיוֹן. יֵשׁ אָדָם שֶׁהוֹלֵךְ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה מָקוֹם הוּא הוֹלֵךְ. מֶה עָשָׂה? נָטַל אֶת כֵּלָיו וְאֶת אִשְׁתּוֹ וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו. וְאֶעֶשְׂךָ, אֵין כְּתִיב וַאֲשִׂימְךָ, אֶלָּא וְאֶעֶשְׂךָ. אָמַר לוֹ: אוֹתְךָ אֲנִי בוֹרֵא בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ (בראשית א׳:ז׳), וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת וְגוֹ׳ (בראשית א׳:ט״ז). אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא, אֵימָתַי עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם לְגוֹי גָדוֹל, מִשֶּׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן מֹשֶׁה אָמַר לָהֶם: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל וְגוֹ׳ (דברים ד׳:ח׳).
[Parashat Lech Lecha]
[Siman 1] And the Lord said unto Abram: “Get thee out of thy country” (Gen. 12:1). May it please our master to teach us whether an Israelite is permitted to take upon himself the yoke of the heavenly kingdom (i.e., to recite the Shema) while traveling? R. Idi and R. Huna said in the name of R. Judah, and R. Yosé said in the name of R. Samuel: An Israelite is forbidden to take upon himself the yoke of the heavenly kingdom while traveling. He is required to stand still, directing his heart heavenward in trepidation and fear, in trembling and reverence, while proclaiming the oneness of God: Hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is One (Deut. 6:4). He must speak each word with heartfelt sincerity, and then (add the benediction) “Blessed be His name, whose glorious kingdom is forever and ever.”1 However, when he commences the portion “And thou shalt love the Lord thy God,” he may either walk or stand or sit, as he desires, for it is written: When thou sittest in thy house, when thou goest on thy way, when thou liest down, and when thou risest up (Deut. 6:7).
You find that anyone who observes the commandments meticulously is rewarded fully. For example, because Abraham observed the commandments meticulously, he was called the beloved of the Holy One, blessed be He, as it is said: The seed of Abraham, My beloved (Isa. 41:8). R. Samuel the son of Nahmani quoted R. Jonathan as saying that in Abraham’s home, even the commandment prohibiting the preparation of the Sabbath meals on a holy day that occurred on a Friday was carefully observed,⁠2 as it is said: Because that Abraham hearkened to My voice, and kept My charge, My commandments, My statutes, and My laws (Gen. 26:5). Are there a variety of laws that Scripture should say My laws? Has it not already been stated: One law shall be to him that is home born, and to the stranger that sojourns among you (Exod. 12:49), and was it not previously written: One law and one ordinance (Num. 15:16)? The word My laws employed in the above verse refers (solely) to the minutiae of the law which Abraham observed meticulously. The Holy One, blessed be He, said to him: Though you do observe My laws scrupulously, yet you dwell amongst idolaters; Get thee out of thy country.
[Siman 2] Get thee out of thy country, and from thy kindred (Gen. 12:9). R. Berechiah opened the discussion with the verse: We have a little sister, and she hath no breasts; what shall we do for our sister in the day when she shall be spoken for? If she be a wall, we will build upon her a turret of silver; and if she be a door, we will enclose her with boards of cedar (Song 8:8–9). To whom does Scripture refer in this verse? It refers to Abraham at the time when Nimrod ordered that he be hurled into the fiery furnace. He was little because the Holy One, blessed be He, had not yet performed any miracles in his behalf. By why was he called “sister” (ahot)? Because he united (iha) all mankind (into a single brotherhood) before God,⁠3 just as one who tears a garment apart and then sews it together. Hence, he was called a sister.
And she hath no breasts indicates that as yet he had no children. What shall we do for our sister in the day that she shall be spoken for alludes to the day in which Nimrod ordered him hurled into the fiery furnace. If she be a wall we will build upon her a turret of silver implies that if Abraham would set his soul as firm as a wall to withstand Nimrod’s many attacks and to accept martyrdom in order to sanctify the Name of the Holy One, blessed be He, we will build upon her a turret of silver for his defense. A turret of silver refers to the Israelites, whom He called: The wings of the dove … covered with silver (Ps. 68:14). And if she be a door (delet) implies that if he should waver (dal) in his willingness to undergo martyrdom, then we would enclose (nasur) him with boards of cedar. Just as a drawing (sura) on a board of cedar is speedily erased, so Abraham (would have been speedily eliminated, for) I would not have protected him.
Abraham declared: I am a wall, and my breasts like the towers thereof; then I was in His eyes as one that found peace (Song 8:10). I am a wall, in my willingness to accept martyrdom for the sanctification of Your Holy Name, but not I alone, for my breasts like the towers indicates that my descendants Hananiah, Mishael, and Azariah, and the generation of R. Hanina the son of Teradion4 and all his colleagues, will also accept martyrdom to sanctify Your name. And furthermore, it says: I was in His eves as one who found peace, since Abraham departed in peace from the furnace. You find that the Holy One, blessed be He, told him: Get thee out of thy country, and from thy kindred, because his father, Terah, constructed idols and worshipped them.
[Siman 3] Now the Lord said unto Abram: “Get thee out of thy country.” Scripture says elsewhere in reference to this verse; Hearken, O daughter, and consider, and incline thine ear; forget also thine own people and thy father’s house; so shall the king desire thy beauty; for he is thy lord; and do homage unto him (Ps. 45:11). Hearken, O daughter, and consider, and incline thine ear alludes to Abraham. Forget also thine own people, and thy father’s house refers to the idolaters, concerning whom it is said: Who say to a stock: “Thou art my father” (Jer. 2:27). And so shall the king desire thy beauty refers to the King of Kings, who desired to glorify your (Abraham’s) name in this world and in the world-to-come. For he is thy lord; and do homage unto him.
R. Abin said: Abraham may be likened to a flask of oil that had been hidden away in a cemetery, the fragrance of which was unknown to anyone. What did they do with it? They removed it from the cemetery and carried it about from place to place until its fragrance became familiar throughout the world. This happened to Abraham. He dwelt among idolaters, and so the Holy One, blessed be He, commanded him: Get thee out of thy country, and from thy kindred in order that I may make thy nature known throughout the world. Get thee out of thy country. What is the meaning of lekh lekha (“get thee out”)? Each lamed in these words equals thirty, and each kaf equals twenty, totaling one hundred in all; thereby hinting to Abraham: When you become one hundred years old, you will beget a righteous son, as it is written: And Abraham was one hundred years old when his son Isaac was born to him (Gen. 21:5).
R. Levi stated: Abraham’s first trial was similar to his last. The first trial began with the words Get thee out of thy country, and the last began with the words Get thee into the country of Moriah (Gen. 22:2). R. Hanina said: Come and see how much Abraham loved his Creator. When he was only a child of three,⁠5 he recognized his Creator, as it is said: Because Abraham hearkened to my voice (ibid. 26:5). The letter ayin in the word akeb (“because”) equals seventy, the letter kaf equals one hundred, and the letter bet equals two, totaling one hundred and seventy-two in all. Since Abraham lived one hundred and seventy-five years, you learn from this fact that he must have been only three years old when he first recognized the Creator.
Unto the land that I will show you (Gen. 12:1). The Holy One, blessed be He, did not mention any specific place. This indicates that this was a trial within a trial, as in the case of a man who embarks upon a journey without being aware of his destination. What did Abraham do? He took his possessions and his wife and departed: And Abraham went, as the Lord had spoken to him (ibid., v. 4). And I will make of thee a great nation (ibid., v. 2). It is not written “I will establish you up as a great nation,” but I will make you a great nation; that is, I will create anew, as indicated by the verse And God made the firmament (ibid. 1:7); And God made the two great lights (ibid., v. 16). R. Phinehas the priest, the son of Hama said: When did the Holy One, blessed be He, make Abraham into a great nation? He did so when Israel accepted the Torah. Thus Moses proclaimed concerning them: For what great nation is there (Deut. 4:8).
1. Cf. Y. Berakhot 13b, Buber Tanhuma, Lekh Lekha 1.
2. A dish prepared on Thursday is allowed to lay over until eaten on the Sabbath. By this legal fiction all the cooking for the Sabbath performed on a Friday that is a holy day is considered a continuation of the preparations started on Thursday.
3. Abraham’s mission was to teach the Oneness of God and the oneness of mankind.
4. A martyr during the Hadrianic persecution. He was burned to death soon after R. Akiba.
5. Abraham was forty-eight years old according to Nedarim 32a; Buber Tanhuma, Lekh Lekha 4. Cf. Bereshit Rabbah 30:8.

פרשת לך לך

[א] ויאמר ה׳ אל אברם לך לך (בראשית י״ב:א׳). (שנו רבותינו) [ילמדנו רבינו] מהו לאדם שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך, רב אידי ורב הונא בשם ר׳ יוסי בר יהודה בשם ר׳ שמואל אמרו אסור לאדם לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך, אלא יעמוד על רגליו ויקרא קריית שמע, וכשיגיע לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, יתחיל ואהבת מיד קורא מהלך ואינו חושש. אתה מוצא מי שמדקדק על המצות נוטל שכר הרבה. ואברהם היה מדקדק על המצות, אמר ר׳ אחא בשם ר׳ אלכסנדרי ור׳ שמואל בר נחמני בשם ר׳ יונתן, אפילו עירובי תבשילין שמרו בביתו של אברהם, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי [וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי] (בראשית כ״ו:ה׳), והלא תורה אחת היא, אלא שהיה מדקדק אחר כל מצות שבתורה, אמר הקב״ה אתה מדקדק אחר מצותי, ותשב אצל עובדי ע״ז, צא מביניהם, (שנאמר) [מנין ממה שקראו בענין] ויאמר ה׳ אל אברם לך לך.
[ב] [ויאמר ה׳ אל אברם לך לך]. ר׳ ברכיה הכהן פתח אחות לנו קטנה (שיר השירים ח׳:ח׳), במה הכתוב מדבר באברהם, שכשהשליכו נמרוד לתוך כבשן האש, עד עכשיו לא עשה לו הקב״ה נסים, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבונו של עולם הרי השליך נמרוד את אברהם לתוך כבשן האש. ר׳ אליעזר הקפר אמר אחות לנו קטנה מדבר באדם שקורע ולא מאחה, אברהם איחה את העולם לפני הקב״ה, שעד עכשיו לא היו לו בנים, לפיכך היה קורא אחות. מה נעשה לאחותנו [ביום שידבר בה] (שיר השירים ח׳:ח׳), ביום שאמר נמרוד להשליכו לתוך כבשן האש, אמר הקב״ה למלאכי השרת אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף (שם שם:ט׳), [אם נותן נפשו על קדושת השם נבנה עליה טירת כסף], ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז (שם), ואם דל הוא מליתן את נפשו על קדושת שמי, נצור עליה לוח ארז, מה הצורה הזו שעל הלוח נוח להטשטש, כך הוא נוח ליאבד מן העולם ואיני משגיח עליו, אמר אברהם אני חומה (שם שם:י׳), אני נותן נפשי על קדושת שמך, מיד נתן נפשו, כיצד היה תרח אביו עובד ע״ז, [והיה פולח להן], א״ל הקב״ה אלו עובדי ע״ז, ואתה יושב ביניהם, לך לך מארצך.
[ג] ד״א לך לך. זש״ה שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תהלים מ״ה:י״א), שמעי בת וראי, זה אברהם, ושכחי עמך ובית אביך, זו ע״ז שנא׳ (הוי) אומרים לעץ אבי אתה (ירמיהו ב׳:כ״ז), ויתאו המלך יפיך (תהלים שם:י״ב), זה מלך מלכי המלכים הקב״ה ליפותך בעולם. אמר ר׳ אבין (כי הוא אדוניך והשתחוי לו) (שם) ולמה היה אברהם דומה לצלוחית של אפרסמון שהיא נתונה בבית הקברות ולא היה אדם יודע מהו ריחה, מה עשה אחד, נטלה וטלטלה ממקום למקום, התחיל ריחה נודף בעולם, כך היה אברהם (היה) דר בין עובדי ע״ז, א״ל הקב״ה מה אתה יושב בתוך הרשעים, צא מבינים והודיע מעשיך הטובים בעולם, שנאמר לך לך.
[ד] ד״א לך לך, אמר ר׳ לוי מהו לך לך, א״ל הקב״ה אתה עושה למאה שנה בן, שנאמר לך לך, ר׳ יהושע בן לוי אמר טרוף לך חיותא בעולם הזה, אבל לעולם הבא שכרך מתוקן לך.
ד״א לך לך, ר׳ לוי בן חמא [אמר] אמר לו הקב״ה (לא) נסיון הראשון ונסיון האחרון איני מנסה אותך אלא בלך לך, לך לך מארצך (בראשית י״ב:א׳), ולך לך אל ארץ המוריה (שם כ״ב:ב׳).
ד״א לך לך, אמר לו הקב״ה לך הייתי משחר, דאמר ר׳ יהושע בן קרחה אמר דוד עמך נדבות ביום חילך וגו׳ טל ילדותך (תהלים ק״י:ג׳), אמר לו הקב״ה עמך הייתי ביום שזיינתה חיילותיך, מהו טל ילדותך, אמר ר׳ אחא אמר ר׳ חנינא בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, מנין שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כ״ו:ה׳) עקב בגימטריא קע״ב, וכל ימיו של אברהם קע״ה, מכאן אתה למד שבן ג׳ שנים הכיר אברהם את בוראו, א״ל הקב״ה כל מעשים רעים שעשית באותן שלש שנים, אני עושה אותן כטל זה, הוי טל ילדותך.
ד״א לך לך בשבילך בראתי את העולם, אמר ר׳ תחליפא אמר הקב״ה בך הבטתי ובראתי את העולם, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב׳:ד׳), מהו בהבראם, באברהם בראם.
ד״א לך לך אל הארץ אשר אראך, נסין בתוך נסיון שלא אמר לו לאיזה מקום לילך, אלא אל הארץ אשר אראך.
ד״א אל הארץ אשר אראך, אמר ר׳ ברכיה הכהן ברבי [זש״ה אשכילך ואורך בדרך זו תלך] (תהלים ל״ב:ח׳), שאני אשכילך, מהו אשכילך, אתן בך חכמה, שנאמר למען תשכיל (יהושע א׳:ז׳), ואורך, שאני מאיר עיניך.
ד״א ואורך. שאני קושטך לדרך טובה, בדרך זו תלך איעצה עליך עיני (תהלים שם).
ד״א אשכילך ואורך, מהו ואורך, אל הארץ אשר אראך, א״ל אברהם אין אתה מפסיד, ואעשך לגוי גדול (בראשית י״ב:ב׳), ואשימך אין כתיב כאן, אלא ואעשך, שאני בורא אותך בריה חדשה, כמה שנאמר ויעש אלהים את הרקיע (בראשית א׳:ז׳), ויעש אלהים את שני המאורות (שם שם:ט״ז), אמר ר׳ (מנחם) [פנחס הכהן] בר חמא אימתי עשה הקב״ה [את] אברהם לגוי גדול, כשיצאו ישראל ממצרים, ובאו לסיני וקבלו את התורה, והביט בהן משה, ואמר הרי הן עשויין כמה שהבטיח הקב״ה לזקן, שנאמר ומי גוי גדול (דברים ד׳:ח׳).
[Parashat Lekh Lekha]
[1] (Gen. 12:1:) NOW THE LORD SAID UNTO ABRAM: GO…. {Let our masters teach} [Let our master instruct us]: What does it mean for one to take upon himself the Kingdom of Heaven (i.e., recite the Shema' while he is walking?⁠1 Rav Idi and Rav Huna in the name of R. Jose bar Judah said in the name of R. Samuel:⁠2 It is forbidden for a person to take upon oneself the yoke of the Kingdom of Heaven while he is walking. Rather let him stand < still > upon his feet and give the recitation of the Shema'. Then, when he arrives at "Blessed be the name of his glorious majesty forever and ever,⁠" let him immediately begin to walk < while > reciting the We'ahavta (= Deut. 6:5) with no fear (of sinning). You find that whoever is meticulous about the commandments receives much reward. Now Abraham was meticulous about the commandments.⁠3 R. Aha said in the name of R. Alexandri and R. Samuel bar Nahmani in the name of R. Jonathan: They even kept eruvim of cooked foods in Abraham's house,⁠4 as stated (in Gen. 26:5): BECAUSE ABRAHAM HEEDED MY VOICE [AND KEPT MY CHARGE: MY COMMANDMENTS, MY STATUTES, AND MY TORAHS]. But is there not a single Torah? < The plural usage here > simply < indicates > that he was meticulous with all commandments which are in < oral and written > Torah.⁠5 The Holy One said: You are meticulous with my commandments; so should you dwell with those who serve idols? Go out from among them. {Thus it is stated} [Where is it shown? Where they read on the matter] (in Gen. 12:1): NOW THE LORD SAID UNTO ABRAM: GO.
[2] [(Gen. 12:1:) NOW THE LORD SAID UNTO ABRAM: GO.] R. Berekhyah the Priest opened < his teaching > (with Cant. 8:8): WE HAVE A LITTLE SISTER. How does the text speak about Abraham? In that, when Nimrod cast him into the midst of the fiery furnace,⁠6 up to that time the Holy One had performed no miracles for him. The ministering angels said to the Holy One: Sovereign of the World, behold, Nimrod has cast Abraham into the midst of the fiery furnace! R. Eliezer haQappar said: WE HAVE A LITTLE SISTER. < The passage > speaks of one who rends asunder < a garment in mourning > and does not sew < it > together Abraham, < however >, sewed the world together before the Holy One. Since up to then he had no children, for that reason it (Cant. 8:8) called him "SISTER.⁠" (Cant. 8:8, cont.:) WHAT SHALL WE DO FOR OUR SISTER [IN THE DAY THAT SHE IS SPOKEN FOR]? On the day that Nimrod said to throw him into the midst of the fiery furnace, the Holy One said to the ministering angels (in vs. 9): IF SHE IS A WALL, WE SHALL BUILD UPON HER A SILVER TURRET. [If he gives his life for the sanctification of the name (i.e., in martyrdom), we shall build upon it (his life) a silver turret.] (Vs. 9, cont.:) AND IF SHE IS A DOOR (DLT), WE SHALL ENCLOSE HER IN A CEDAR PANEL. If he is too wretched (DL)⁠7 to give his life for the sanctification of my name, WE SHALL ENCLOSE (rt.: TsUR) HER IN CEDAR PANEL. Just as a picture (rt.: TsUR) which is on a panel is easy to erase, so it is easy for him to perish from the world when I am not looking after him. Abraham said (in vs. 10): I AM A WALL. I am giving my life for the sanctification of your name. Straightway he gave his life. How? His father, Terah, was serving idols [and worshiping them]. The Holy One said to him. These are idolaters; yet you are residing among them. (Gen. 12:1:) GO FROM YOUR < NATIVE > LAND.
[3] Another interpretation (of Gen. 12:1): GO. This text is related (to Ps. 45:11 [10]): HEAR, O DAUGHTER, TAKE NOTE, AND INCLINE YOUR EAR: FORGET YOUR PEOPLE AND YOUR FATHER'S HOUSE.⁠8 HEAR, O DAUGHTER, TAKE NOTE: This refers to Abraham. AND FORGET YOUR PEOPLE AND YOUR FATHER'S HOUSE: This refers to the idolaters, as stated (in Jer. 2:27): THEY SAY TO A TREE: YOU ARE MY FATHER. (Ps. 45:12 [11]) AND THE KING WILL DESIRE YOUR BEAUTY. This refers to the Supreme King of Kings, the Holy One, < who takes pleasure in > 9 adorning you in the world. R. Abbin said: {(ibid.): BECAUSE HE IS YOUR LORD, BOW DOWN TO HIM.} Now what did Abraham resemble?⁠10 A vial of persimmon11 when it has been set in a graveyard. Then no one would know what its aroma was. What did a certain one do? He took it and moved it from place to place, < so that > its aroma began to disperse abroad. Similarly Abraham was dwelling among those who served idols. The Holy One said to him: Why are you residing among the wicked? Go out from among them, and make your good works known abroad. Thus it is stated (in Gen. 12:1): GO.
[4] Another interpretation (of Gen. 12:1): GO. R. Levi said: What is the meaning of GO (LK LK)? The Holy One said to him: At age one hundred you will produce a son. It is so stated < in the words > LK LK: L = thirty; K = twenty. < LK appears > two times, LK LK. Ergo, one hundred.
Another interpretation (of Gen. 12:1): GO (LK LK). R. Joshua ben Levi said: Throw away your (LK) life in this world, but in the world to come your reward is prepared for you (LK).
Another interpretation: GO. R. Levi ben Hama [said]: The Holy One said to him: For < your > first testing and < your > last testing I am only testing you with GO (LK LK).⁠12 (Thus Gen. 12:1 reads:) GO (LK LK) FROM YOUR < NATIVE > LAND; (and Gen. 22:2 reads): < PLEASE TAKE YOUR SON > … AND GO (LK LK) TO THE LAND OF MORIAH.
Another interpretation (of Gen. 12:1): GO (LK LK). The Holy One said to him: I sought (rt.: ShHR) you (LK) early. Thus R. Joshua ben Qorhah said: David said (in Ps. 110:3): YOUR PEOPLE ('MK) OFFER THEMSELVES WILLINGLY IN THE DAY OF YOUR WARFARE (rt.: HYL)… < FROM THE WOMB OF THE DAWN (rt.: SHHR). > YOURS (LK) IS THE DEW OF YOUR YOUTH.⁠13 The Holy One said to him: I was with you ('MK) on the day that you armed your forces (rt.: HYL). What is the meaning of THE DEW OF YOUR YOUTH? R. Aha said: R. Hanina said: At the age of three years Abraham recognized his Creator.⁠14 Where is it shown? Where it is stated (in Gen. 26:5): BECAUSE ('QB) ABRAHAM HEEDED MY VOICE. By gematria15 'QB = 172 < years >, and all the days of Abraham are 175 < years >. Hence16 you learn that at the age of three years Abraham knew his Creator. The Holy One said to him: I am making all the evil deeds which you did in those three years like this dew. Ergo (in Ps. 110:3): THE DEW OF YOUR YOUTH.
Another interpretation (of Gen. 12:1): GO. For your sake I created the world. R. Tahalifa said: The Holy One said: I looked at you when I created the world. Thus it is stated (in Gen. 2:4): THESE ARE THE GENERATIONS OF THE HEAVENS AND THE EARTH WHEN THEY WERE CREATED. What is the meaning of WHEN THEY WERE CREATED (BHBR'M)? In Abraham (B'BRHM) he created them.
Another interpretation (of Gen. 12:1): GO < … > UNTO THE LAND THAT I WILL SHOW YOU. < Here is > a testing within a testing, since he did not tell him which place to go to. < He > merely < said >: UNTO THE LAND THAT I WILL SHOW YOU.
Another interpretation (of Gen. 12:1): GO < … > UNTO THE LAND THAT I WILL SHOW YOU. R. Berekhyah the Priest Berabbi said: [This text is related (to Ps. 32:8): LET ME INSTRUCT YOU AND TEACH YOU IN THE WAY IN WHICH YOU SHALL GO.] So shall I instruct you. What is the meaning of LET ME INSTRUCT (askil) YOU? Let me place wisdom within you, as stated (in Josh. 1:7): SO THAT YOU MAY BE SUCCESSFUL (taskil). (Ps. 32:8:) AND TEACH YOU ('WR), in the sense that I am enlightening (rt.: 'WR) your eyes.
Another interpretation (of Ps. 32:8): AND TEACH YOU. < The words mean > that I am guiding you onto a good way. (Ps. 32:8, end:) IN THE WAY IN WHICH YOU SHALL GO, LET ME GIVE COUNSEL WITH MY EYES UPON YOU.
Another interpretation (of Ps. 32:8): LET ME INSTRUCT YOU AND TEACH YOU. What is the meaning of AND TEACH YOU? < AND TEACH YOU THE WAY TO GO >, (according to Gen. 12:1) UNTO THE LAND THAT I WILL SHOW YOU. He said to Abraham: You are not losing out. FOR (according to vs. 2) I WILL MAKE YOU INTO A GREAT NATION.⁠17 "For I will establish you" is not written here but FOR I WILL MAKE YOU, because I creating you as a new creature. In the same sense it is stated (in Gen. 1:7): AND GOD MADE THE FIRMAMENT. < Similarly > (in vs. 16): AND GOD MADE THE TWO < GREAT > LIGHTS. R. {Minhas} [Pinhas] bar Hama [the Priest] said: When did the Holy One make Abraham a great nation? When Israel had left Egypt, come to Sinai, and received the Torah, Moses looked at them and said: Behold, they have been made just as the Holy One had promised to the patriarch. Thus it is stated (in Deut. 4:8): AND WHAT GREAT NATION….
1. yBer. 2:1 (4a); cf. Ber. 13b; Tanh., Gen. 3:1.
2. Since R. Jose bar Judah flourished somewhat earlier than R. Samuel, the text here presents a chronological problem. Variant readings to this text represent attempts at a solution.
3. On Abraham keeping the Mosaic Law, see Syriac Baruch 57:1-2; cf. Jubilees 23:10; Damascus Document (CD) 3:2; Qid. 4:14; Yoma 28b; Ned. 32a (bar.); Gen. R. 49:2; 95:3; also below, 3:14.
4. Yoma 28b; Gen. R. 49:2; 64:4; M. Pss. 1:13.
5. See below, 3:14; 11:12.
6. Gen. R. 38:13; 39:3; 44:13; Cant. R. 8:8:2; Tanh., Gen. 3:2. This tradition is based on Gen 15:17, with UR (‘ur) OF THE CHALDEES understood as FIRE (‘ur) OF THE CHALDEES.
7. DL corresponds to the first two letters of the Hebrew DLT, which means “door.”
8. Tanh., Gen. 3:3; cf. Gen. R. 39:1.
9. The reading follows the traditional Tanhuma.
10. Cf. Gen. R. 39:2.
11. Gk.: balsamon.
12. Below, 4:46; M. Pss. 18:25; cf. ARN, A, 33; PRE 26.
13. Cf. Gen. R. 39:8.
14. See Gen. R. 30:8; 46:2; 64:8; 95:3; Cant. R. 5:16:1; PR 21:12; below, 5:6.
15. Gk.: geometria or grammateis. Gematria is an exegetical method in which an interpretation is reached from the sum of the numerical value of the letters in a word.
16. By understanding Gen. 26:5 to mean: 172 YEARS ABRAHAM HEEDED MY VOICE.
17. Gen. R. 39:11; Numb. R. 11:2.
א״ר לוי מנצפ״ך צופים אמרום, נרמז לאברהם מנין ל״ך ל״ך נולד לך בן. מ״ם ליצחק כי עצמת מ׳מנו מ׳אד (בראשית כ״ו ט״ז), רמז נרמז לו שהוא ובניו עצומים בב׳ עולמות. נו״ן ליעקב, הצילנ׳י נ׳א (בראשית ל״ב י״ב), נרמז שעתיד להצילו בב׳ עולמות. פ״ף לישראל שנאמר פ׳קד פ׳קדתי אתכם (שמות ג׳ ט״ז), נרמז פקד אתכם במצרים, פקדתי אתכם. צ״ץ למשיח שנאמר והקימותי לדוד צ׳מח צ׳דיק (ירמיה כ״ג ה׳) נרמז שימשול בעוה״ז ובעוה״ב.
(ב-ג)
ארפב״י ז׳ ברכות ברך הקב״ה את אברהם ואלו הן, ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה, ואברכה מברכיך, ומקללך אאר, ונברכו, כנגד ז׳ פסוקים שבמעשה בראשית שכתוב בהן כי טוב. א״ר לקיש ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם, ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב. יכול יהיו חותמין בכלן, ת״ל והיה ברכה בך חותמין מגן אברהם ולא בהם.
ויאמר ה׳ אל אברם לך לך1חשבון לך לך הרי הם מאה, רמז לו שכשיהיה בן מאה שנה יעמיד את יצחק.
דבר אחר: לך לך – כי לך נאה הגדולה.
ויאמר ה׳ אל אברם לך לך – מה כתיב למעלה מן הענין, וימת תרח בחרן, 2אמר ר׳ יצחק למנין החשבון מתבקש עוד ששים וחמש שנה, כי תרח היה בן שבעים שנה כשהוליד לאברהם, ואברהם היה בן שבעים וחמש שנה בצאתו מחרן, נשתיירו עוד ס״ה שנים, וכתיב וימת תרח בחרן, אלא מיכאן אתה למד הרשעים בחייהם קרויים מתים, ואברם היה מפחד שיהיו מחללין בו שם שמים ויאמרו הניח אביו לעת זקנותו והלך לו, אמר לו הקב״ה לך לך, אני פוטר אותך מכבוד אב ואם, ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך, שנאמר וימת תרח בחרן, ואחר כך ויאמר ה׳ אל אברם.
3עשר נסיונות נתנסה אברהם אבינו:
א׳ אור כשדים.
ב׳ טלטולו מבית אביו, שנאמר לך לך.
ג׳ רעב, דכתיב ויהי רעב (בראשית י״ב:י׳).
ד׳ על עסק אשתו, וכתיב ותקח האשה בית פרעה (שם י״ב:ט״ו).
ה׳ בין הבתרים, שנאמר ידוע תדע (שם ט״ו:י״ג).
ו׳ אשתו עקרה, שנאמר ותהי שרי עקרה (שם ל׳:י״א).
ז׳ ברית מילה.
ח׳ על עסק שרה עם אבימלך.
ט׳ על עסק השלוח ששלח הגר ובנה ישמעאל, כדכתיב וירע הדבר מאד וגו׳ (שם כ״א:י״א).
י׳ עקידת יצחק.
מארצך וממולדתך ומבית אביך [אל הארץ אשר אראך] – 4למה אמר לו כל אלו כדי ליתן לו שכר על כל אחת ואחת.
1. חשבון לך לך. תנחומא הנדפס מכבר לך אות ג׳, ובתנחומא שלנו לך אות ד׳ ומובא בלקח טוב.
2. א״ר יצחק. ב״ר פל״ט אות ז׳, ועיי׳ לקח טוב לך א׳ ובהערה ו׳, וכן ברש״י עה״ת.
3. עשר נסיונות. אבות פ״ה מ״ד, ושם נאמר רק עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם ולא חשיב פרטם אחת לאחת, ועיי׳ פדר״א פכ״ו ופכז, אדר״נ פל״ג, ובפיוט אמרתך צרופה בסילוק יום ב׳ של ר״ה, ובשו״ט מזמור י״ח ותמצא שינויים, ועיי׳ מה שהארכתי שם בהערה קע״ד.
4. למה אמר לו כל אלו. ר״ל למה אמר אל הארץ אשר אראך ולא גלה לו הארץ, כמו שהוא בב״ר פל״ט אות ט׳, וברש״י עה״ת, ולקח טוב.
אד׳א קאל אללה לאברם אמץ׳ לך מן ארצ׳ך ומולדך ובית אביך אלי אלבלד אלד׳י אריך.
א. אד] ת֗ם א
כאשר אמר ה׳ לאברם: לך1 לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראה לך.
1. המילה ״אמץ׳⁠ ⁠⁠״ בערבית-יהודית (אִמְצִ׳) היא צורת ציווי מהשורש מ-צ-י (مضى), שמשמעותו המילולית היא ״לך״, ״התקדם״, או ״המשך הלאה״. יש בה ניואנס של תנועה מתמשכת או התקדמות לעבר יעד.
ויאמר – {כאן מופיע תרגום י״ב:א׳-ג׳}. ראשית מה שעשיתי, חיברתי את הסבה אל הפעולה ואמרתי {בתרגום}: כשאמר אלהים לאברם לך לך – והסמיך שם {את היציאה} לתרח, מפני שהוא האב. ומסיבה זאת חיבר את היוצאים לשניהם, לתרח ואברם, ואמר: ויצאו אתם, ולא: ויצאו אתו.
ומהו אופן החכמה בטלטולי אברם מארץ לארץ ובהטלת יגיעת הדרך עליהם? ואומר שיש בזה עניינים שונים.
א. לתועלת האנשים {שבארצות האל}, כאמור בשמואל והלך מדי שנה בשנה וסבב את בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל.
ב. כדי לנסותו ולהרבות את שכרו. וכאמור בעם ישראל: ״אשר הוליכך י״י אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך וגו׳⁠ ⁠⁠״. ואומר: ״למען ענתך ולמען נסותך להיטבך באחריתך״.
ג. ועוד, כדי להראות {להם} אותות ומופתים, כי היו בצרות שונות וחלצם מהן, וכדרך שעשה לישראל במרה ורפידים ומדבר סין ובארץ אדום ובשאר מ״ב המקומות שחנו בהם, כמו שאנו עומדים לבאר. וכשקמו עליהם מלכים לא יכלו להם, למרות היותם גרים ככתוב: ״ויתהלכו מגוי אל גוי מממלכה אל וגו׳ לא הניח לאיש לעשקם״ וגו׳. ובנוסחה האחרת אמר: ״לא הניח אדם לעשקם״. ובדרך השערה קרובה, ׳אדם׳ מרמז לפרעה, כי המלה הזאת מיוחדת לאנשי עוול, ככתוב: ״ויקם אדם לרדפך״, ואומר: ״בקום עלינו אדם״. ואילו ״איש״, רמז לאבימלך, כי לרוב היא מרמזת לצדיקים, וכמו שאמר דויד לשלמה: ״וחזקת והיית לאיש ושמרת את משמרת י״י אלהיך״. ומצאנו שאמר לאבימלך: ״גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך״ וגו׳.
ועוד, לכלכלם בנעימות שהן בניגוד לדברים שהגרות גורמת להם, כי היא מכלה את הממון, או חלק רב ממנו וגם גורמת לשיכול האב – והיא מפרדת בין אנשי המשפחה, או גם מאבדת {חלק מהם}. ולפיכך הבטיח לאברהם הבטחות שהן נגד המצבים האלה.
אשר לדבר הראשון, אמר: ואעשך לגוי גדול. וזהו פרוט חמשת האופנים שהם כלליים. ואשר לשני האופנים המיוחדים לאברהם אבינו:
א. הראשון, והוא השישי, שיבורר {לכל} שעזב את ארצו והרבה מרכושו, ולקח את המעט ויצא, ויהיה לו על זה גמול רב. ואם רות, שיצאה מארצה, לא מנעימות, אמר בה: ״ותעזבי אביך ואמך וגו׳ ישלם ה׳ פעלך״ וגו׳, קל וחומר למי שיוצא מנעימות.
ב. והז׳, כדי שתגדל בעינינו חשיבותה של ארץ ישראל, כשאנו רואים שנוהרים אליה ממזרח וממערב; אברהם מן המזרח, ומשה וישראל מן המערב.
(פרש) ויאמר. אד׳ קאל אללה לאברם אמץ׳ מן ארצ׳ך ומולדתך ובית אביך אלי אלבלד אלד׳י אריכאה. ואעשך. אצנע מנך אמהֵ עט׳ימהֵ ואבארך פיך ואעט׳ם אסמך ותכון ברכה. ואברכה. ואבארך מבארכיך ואלען שאתמך ויתברך בך ג׳מיע עשאיר אלארץ׳. אול מא עמלת וצלת אלסבב פי אלפעל וקלת אד׳ קאל אללה [ל]⁠אברם לך לך. ואנ׳ טבק הנאך באסם תרח לאנה אלאב. ולהד׳ה אלעלהֵ ג׳על אלמצ׳מומין אליה ואלי אברם ג׳מיעא בקו׳ ויצאו אתם וג׳ ולם יקל ויצאו אתו. ת׳ם אקול מא וג׳ה אלחכמהֵ פי רחל אברם מן בלד אלי בלד ואלזאמהם תעב אלטריק. ואקול אן ד׳לך למעאני. אלאול לינתפע אלנאס כמא קאל פי שמואל והל⁠[ך] מדי שנה בשנה וסבב את בית אל והג׳ והמצ׳ ושפט את ישראל. ואלב׳ לימתחנה ויזיד ת׳ואבה. והד׳א כמא קאל פי ישראל אשר הול׳ יי אל׳ זה אר׳ שנה ב׳ לענתך לנסתך וג׳. ת׳ם קאל למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך. ת׳ם ליט׳הר איאת ובראהין אד׳ כאנו פי שדאיד פכ׳לצהם מנהא כמא צנע לישראל פי מרה ורפידים ומדבר סין ופי ארץ אדום וסאיר אכת׳ר אלמנאזל אלמ״ב אלד׳י סנשרח. ואד׳ כאן יקאומהם מלוך ולא יטיקונהם ועלי אנהם גרבא כק׳ ויתהלכו מגוי אל גוי מממלכה אל וג׳ לא הניח לאיש לעשקם וג׳. וקאל פי אלנסכ׳הֵ אלאכ׳רי לא הניח אדם לעשקם, ועלי אלתקריב יכון קו׳ אדם ישיר בה אלי פרעה לאן הד׳ה אללפט׳הֵ קד תכ׳ץ אלט׳אלמין כק׳ ויקם אדם לרדפך, ואיצ׳א בקום עלינו אדם, ויכון קו׳ לאיש ישיר בה אלי אבימלך לאן אלצאלחין כת׳ירא מא יומא אליהם בהד׳ה אללפט׳הֵ כק׳ דויד לשלמה וחזקת והיית לאיש ושמרת את משמרת יי אלהיך. ווג׳דנא קאל לאבימלך גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך ע׳ ת׳ם לירזקהם סעאדאת בעכס מא תצנעה אלגרבהֵ לאנהא קד תפני אלמאל או כת׳יר מנה. וקד תצ׳ע מן אלאב⁠[…] אלחאל (?) וקד תפרק או תפית בעץ׳ אלאהל ולד׳לך צ׳מן לאברהם אצ׳דאד הד׳ה אלאחואל. [אלמ]⁠קדם קאל פיה ואעשך לגוי גדול פהד׳א שרח אלה׳ וג׳וה אלעאמהֵ. ואמא אלוג׳האן אלד׳ין יכ׳צא אברהם אבינו, אולהמא והו אלו׳ ליתבין מנה אנה תרך [א]⁠רצ׳ה וכת׳יר מן אלמאל ואכ׳ד׳ אליסאר וכ׳רג׳ זאהדא פי ד׳לך פלה עלי הד׳א עוץ׳ עט׳ים. פאד׳א כאנת רות אלתי כ׳רג׳ת ען בלדהא לא מן נעמהֵ קיל פיהא ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך וג׳ ישלם יי פעלך ותהי וג׳ פכיף מן כ׳רג׳ מן נעמהֵ. ואלז׳ ליזיד ארץ ישראל שרפא ענדנא אד׳ ראינאה ינקל אליהא מן אלמשרק ומן אלמגרב פאמא מן אלמשרק פאברהם ואמא מן אלמגרב פמשה וישראל. ת׳ם נקול מא מעני הדה אלתעדיד מארצך וממול׳ ומ׳ אב׳. פנג׳יב באן ד׳לך ליעזזהא ענדה וד׳לך בעכס מא יצנע אלנאס לאן אחדהם אד׳א אראך אן יסל צאחבה ען חאג׳הֵ תראה יתכ׳פפהא עליה ויהונהא ענדה ואלכ׳אלק ג׳ל ג׳לאלה אד׳א כלף אלצאלחין כלפהֵ נג׳דה יעט׳מהא ענדהם ויעזזהא חתי אד׳א קבלוהא מע אלתעזיז כאן אכת׳ר לת׳ואבהם ענדה ולמקדארהם פי עיוננא. וכד׳אך אלסבב פי קו׳ קח נא א׳ בנך את יחידך וג׳ כ׳ סנבין. וילאאם הד׳א איצ׳א אדגאמה ללבלד ולם יקל לה אימא הו בל קאל אל הארץ אשר אראך פקט. ווג׳ה אלחכמהֵ פי הד׳א לילא ישרחהא לה פיקול אלקאיל אנמ׳ אטאעה וקצדה לאנה סאל ענהא פאכ׳ברה בג׳ודתהא וצלאחהא ולולא ד׳לך לם יטעה. וכד׳לך אלקול איצ׳א פי אדגאמה מוצ׳ע אלעקידה בקול על אחד ההרים אשר אמר אליך והד׳א בעינה נקולה פי אדגאמה נבוה׳ יונה אלת׳אניהֵ אד׳ קאל וקרא אליה א׳ הקריאה א׳ אנכי דובר אליך. והו בעינה נקולה פי תרך אלאפצאח ליחזקאל במא ד׳א ינביה מן אג׳ל אד׳ קאל צא אל הבקעה ושם אדבר אותך. ואד׳ קד קלנא פי ג׳ אג׳זא אלפסוק אלאול בחסב מא חצ׳ר לנא נקול פי באב אלמואעיד מא וג׳ה אלחכמהֵ פי קולה לה ואעשך לגוי גדול. פלעל סאילא יסאל פיקול פלו לם יעדה לם יכ׳רג׳ מן בלדה או יקול איצ׳א אן שרה כאנת אטוע מנה אד׳ כ׳רג׳ת בלא ועד. או יקול איצ׳א אן תרח כאן אטוע מנהמא אד׳ כ׳רג׳ מעה תאבעא לה כמא ביננא. פנקול אן [אל]⁠מואעד כלהא אנמא קדמהא אליה חתי ינאלה אולא מן אלשדאיד ויצבר עליהא ויכת׳ר ת׳ואבה, והוד׳א נבין אן בצ׳ד אלועד ואעשך לגוי גדול אלוחדהֵ (?) אשד (?) [……] לם יולד כמא קאל ותהי שרה עקרה [……] ובצ׳ד מא קאל לה ואברכך כאן אלג׳וע ויהי רעב בארץ ובצ׳ד ואגדלה שמך קאל לה פרעה למה אמרת אחתי היא וכל מא נאלה בשביה [……] בל נפי ויצו עליו פרעה אנשים פהד׳ה אלאמור נאלתה בצ׳ד אלמואעיד פלמא אחתמלהא תמת לה אלמואעיד ולאולאדה ואצ׳עאפהא. ועלי הד׳א אלקיאס תכון טאעתה אקוא מן ג׳מיע תאבעיה אד׳ הם לם יועדו בשי פתגירה עליהם. פממא יקע עליה קולה ואעשך לגוי גדול כת׳רהֵ אלאהל ואלעדד כמא קאל ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. ואלת׳אני פי מעני אן יכון אולאדה מסתג׳אבין פי דעאהם אלי אללה כמ׳ קאל מי גוי גדול וג׳. ואלג׳ אן [י]⁠עטי להם אלתורה ושראיעהא כמא קאל מי גוי גדול אשר לו חקים [ו]⁠משפטים צדיקים [כ]⁠כל הת׳. וקו׳ ואברכך ג׳מ⁠[ע] אלברכות אלתי פי ברכת כהנים. ויכון ד׳לך [……] חל [……] בכל המקום אשר אזכיר וג׳ [……] וידכ׳ל תחת קולה ואגדלה שמך [……] אשיא אלמלך⁠[……][וינ]⁠טוי תחת […] ס⁠[…] א⁠[…] בעץ׳ אל⁠[…] אללה אולא מא יקול.
ויאמר י״י אל אברהם וגו׳ – הזכיר המתרגם בתרגום: ״ואמר כאשר אמר י״י לאברהם לֵך״, הרי שקשרו במה שקדם מדיבורו ״ויקח תרח״ (בראשית י״א:ל״א),⁠1 כי לא היה מותר לפי דעתו שתהיה ארץ חרן ״ארצו ומולדתו״, על כן הסיבו אל המסע שסופר להם מכותה והיא ארץ ״אור כשדים״.⁠2 ואנחנו כבר מצאנו את אברהם קורא את ארץ חרן ״מולדתו״ בפסוק: ״כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך״ (בראשית כ״ד:ד׳), שציווה לעבד, והיא ארם נהרים עצמה. ולפי זה, נכון כי היה המסע הראשון על דעת עצמו ומה שנוגע למסע מן חרן, הרי היה על פי נבואה זו.
1. והעיר דירנבדרג: ״זה הפסוק דבוק עם הפסוק הקודם מפני שצווי השם היה קודם מיתת תרח״, ואף ציין כי גם בכה״י שהיה לפניו היה כתוב: ״פקאל״ בראש הפסוק.
2. ועי׳ ראב״ע ורמב״ן. לפי הבבלי ב״ב צ״א. ״נחבש אברהם אבינו שלוש בכותא״ והיא ״אור כשדים׳.
ויאמר ה׳ אל אברם – כתוב הגיד לך אדם מה טוב. ומה ה׳ דורש ממך. כי אם עשות משפט ואהבת חסד. והצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו׳:ח׳). זה אברהם אבינו. שהכיר את בוראו מאליו. והגיד לו הקב״ה ללכת מארצו וממולדתו. דכתיב לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. 1א״ר יצחק למה אברהם אבינו דומה. לאחד שהיה מהלך ממקום למקום. וראה בירה דולקת. אמר שמא תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג. הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני בעל הבירה. כך עברו 2עשרים דור מאדם הראשון ועד אברם. וכמה דורות מהם שקלקלו מעשיהם. דור אנוש. דור המבול. דור הפלגה. ומתוך דור הפלגה יצא אברהם. התחיל מהרהר בלבו ולאמר תאמר שהעולם בלא מנהיג. הציץ עליו הקב״ה ואמר לו אני ראשון ואני אחרון אני אדון העולם. לכך נאמר ויאמר ה׳ אל אברם.
מנח ועד אברהם עשרה דורות ולא דבר הקב״ה עם כל הדורות ההם. עד שבא אברהם אבינו ואמר לו לך לך. 3א״ר ברכיה למה היה אברהם אבינו דומה 4לצלוחית של פלייטין מוקפת צמיד פתיל ומונחת בקרן זויות. ולא היה ריחה נודף כיון שהיתה מטולטלת היה ריחה נודף. כך אמר לו הקב״ה לאברהם אבינו טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל. לכך נאמר לך לך.
5ד״א: לך לך – רמז רמז לו שבן מאה שנה יוליד בן. מנין לך לך. בגימטריא מאה.
6ד״א לך לך – מה כתיב למעלה מן הענין. וימת תרח בחרן. 7בוא וראה שכשנולד אברהם היה תרח בן שבעים שנה. שנאמר ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם (בראשית י״א:כ״ו). וכתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. עתה צרוף שבעים ושבעים וחמש. הרי מאה וארבעים וחמש לתרח. וידענו כי תרח חי חמש שנים ומאתים שנה. נשארו לחיי תרח בצאת אברהם מחרן ששים וחמש שנה. והיאך כתב וימת תרח בחרן ויאמר ה׳ אל אברם לך לך. והלא היה ראוי אחר מיתת תרח אם מת בחרן שהיה אברם בן מאה ושלשים וחמש שנים. אם יצא אחר מיתת אביו 8אלא בתחלה אתה דורש שהרשעים נקראים מתים בחייהן. לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר איך אצא ויהיו מחללים בי שם שמים. ואומרים הניח את אביו והלך לו לעת זקנתו. א״ל הקב״ה לך לך. אני פוטרך מכיבוד אב ואם. 9ר׳ יהודה אומר לך לך שני פעמים. אחד מארם נהרים ואחד מארם נחור.
10תניא בסדר עולם מאדם ועד המבול אלף תרנ״ו. אלף ונ״ו עד נח. ות״ר עד המבול. מתושלח הוציא שנותיו עד המבול. אברהם אבינו היה בפלגה בן מ״ח שנה. פירוש משנולד פלג עד שנולד אברהם אבינו קצ״א וכל חיי פלג מאתים וארבעים חסר אחת צא מהם קצ״א לאברהם נשארו לפלג משנותיו מ״ח. ובסוף שנותיו נפלגה הארץ. שנא׳ כי בימיו נפלגה הארץ (בראשית י׳:כ״ה) כי בימיו. סוף ימיו. ואז היה אברהם בן מ״ח. מן הארץ ההיא יצא אשור (שם שם י״א). מתרגמינן 11מן עצה ההיא נפיק אשוראה. זה אברהם אבינו. אברהם היה בשעה שאמר לו הקב״ה לך לך בן שבעים שנה. שנא׳ ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה (שמות י״ב:מ״א). מן יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות. משנדבר עמו עד יצחק שלשים. הרי הכל שלשים וארבע מאות שנה. אברהם יצא מחרן בן שבעים שנה. וחזר לחרן ועשה שם חמש שנים ויצא. לכך נאמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ואביו תרח היה בחיים עד שלשים וחמש שנים ליצחק. כדכתיב ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם (בראשית י״א:כ״ו). ומאה עד יצחק. נותרו לימי תרח שלשים וחמש שנה שראה את יצחק. ולא מת תרח קודם יציאת אברם מחרן. אלא מוקדם ומאוחר הוא. או תדרוש בו כמה ענינים. האחד כי הרשע קרוי בחייו מת. ועוד לפי שנפרד ממנו אברהם כאלו מת. ולכך כתוב וימת תרח. והעיקר כי מוקדם ומאוחר הוא. וזה שאמר הכתוב לך לך מארצך. בעוד תרח באור כשדים היה הדבור אל אברהם לך לך. ואעפ״כ תרח יצא עמו ומת בחרן אחר זמן. ואברהם יצא מחרן והיה בן שבעים שנה. וכרת עמו ברית בין הבתרים. ועוד חזר לחרן וכשהיה בן שבעים וחמש שנה יצא אברהם מחרן לגמרי. הוא השנה שבא אל ארץ ישראל. כשהיה מלחמות ארבעה מלכים את החמשה.
מארצך וממולדתך – זה משפחת אביו.
ומבית אביך – זה בית אביו ממש.
אל הארץ אשר אראך – נסיון בתוך נסיון. כי לא הודיע אנה ילך. אלא לנסותו נסיון בתוך נסיון. סימן לבניו שלא יגלה להם קץ גלותם. כשם שלא גילה לאברהם אבינו.
12א״ר יוחנן לך לך מארצך. זו 13איפרכייה שלך. וממולדתך 14זו שכונתך. ומבית אביך זו בית אביך.
אל הארץ אשר אראך15לא גילה לו כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. כזה הדרך היה הנסיון האחרון. 16על אחד ההרים אשר אומר אליך (בראשית כ״ב:ב׳).
1. א״ר יצחק. ב״ר ריש פל״ט. ילקוט לך רמז ס״ב.
2. עשרים דור מאדם הראשון. עי׳ אבות פ״ה מ״ב ומ״ג. ובדברי הרב המאירי בפירושו.
3. א״ר ברכיה. ב״ר פל״ט ילקוט שם. ובתנחומא לך הוא בש״ר אבין.
4. לצלוחית של פלייטון. כ״ה בתנחומא שם. ובב״ר שם הגי׳ לצלוחית של אפופילסימון. ובילקוט לך שם של אפרסמון. ועי׳ לעיל בהערה.
5. ד״א לך לך רמז לו כו׳. תנחומא לך וילקוט רמז ס״ג בשם התנחומא.
6. ד״א לך מה כתיב למעלה מן הענין. ב״ר פל״ט. ילקוט לך רמז ס״ב.
7. בוא וראה כשנולד אברהם כו׳. הם דברי המחבר שמפרש והולך כוונת המדרש. כי בב״ר שם נאמר רק אמר ר׳ יצחק אם לענין החשבון ועד עכשיו מתבקש לו עוד ששים וחמש שנים. ואח״כ סיים במדרש שם אלא בתחלה אתה דורש כו׳ כמו שהביא המחבר. וגם בפי׳ המיוחס לרש״י מפרש דברי המדרש ע״ש. אולם א׳ המגיהים הוסיף בתוך דברי רש״י ״ונראה בעיני לפרש דבר זה שנית לפי שמפורש בערבוביא״ ואח״כ כתב זה המוסיף וז״ל אם לענין החשבון צריך מתבקש לו לתרח ס״ה שנה שהרי כשנולד אברהם היה תרח בן שבעים שנה ותנינן בסד״ע אברהם בן ע׳ שנה היה כשנדבר עמו בין הבתרים וחזר לחרן ועשה שם עוד ה׳ שנים נמצא כשיצא מיציאה הראשונה לא היה תרח אלא ק״מ שנה ועד עכשיו מתבקש לו לתרח ס״ה שהרי חיה תרח ר״ה שנים. שמ״ש ואברהם בן ע״ה שנה בצאתו מחרן זה היה ביציאה שניה עכ״ל. ומובא כן ביפ״ת. ואולי המגיהים הוסיפו כן ברש״י כמו שמצאו ביפ״ת.
8. אלא בתחלה אתה דורש. ב״ר פל״ט ילקוט לך רמז ס״ב. ועי׳ ברכות י״ח ע״ב.
9. ר׳ יהודה אומר. ב״ר שם וילקוט שם.
10. תניא בסדר עולם. הוא בסדר עולם זוטא.
11. מן עצה ההיא נפיק אשוראה. לפנינו בת״א מן ארעא ההיא נפק אתוראה. עי׳ בהמבאר בפ׳ הוא היה גבור ציד.
12. א״ר יוחנן. ב״ר פל״ט. ילקוט רמז ס״ב.
13. איפרכייה. המלה יונית επαρχια פי׳ מחוז (פראווינץ).
14. זו שכונתך. ב״ר וילקוט שם.
15. לא גילה לו. שם ורש״י עה״ת.
16. על אחד ההרים. מובא בב״ר שס. ור״ל לא גלה לו כדי להרבות שכר על כל דבור ודבור.
אל הארץ אשר אראך – לפי שהיה מזרעו של שם, שנתנו לו כנענים לעבדים, הוליכו שם הקב״ה להתהלך בה.⁠1
1. שוחזר מכ״י אוקספורד 31/8 בשם ״מיסוד הר״ר שמואל״, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 219, 291 ואילך.
השם צוה לאברהם ועודנו באור כשדים,⁠1 שיעזוב ארצו ומקום מולדתו גם ביתא אביו. והטעם: שידע השם, שתרח, אחר שיצא ללכת אל ארץ כנען, ישב בחרן. ותרח לא מת עד אחר ששים שנה שיצא אברהם מבית אביו מחרן, רק הכתוב לא פירש שניו בצאתו מאור כשדים.
ואחר שאמר אשר אראך – גלה לו הסוד, כי כן כתיב: ויצאו ללכת ארצה כנען (בראשית י״ב:ה׳).
או: יהיה טעם אראך – הוא שאמר לו: כי את כל הארץ אשר אתה רואה (בראשית י״ג:ט״ו).
1. בדומה בלקח טוב.
א. מכאן ועד המלה ״אכזרי״ בבראשית ט״ו:ב׳ חסר בכ״י פריס 177, והושלם מכ״י לוצקי 827.
GET THEE OUT. God commanded Abraham while he was yet in Ur of the Chaldees to leave his country, his place of birth and also his father's house. The reason God told Abraham to leave his father's house is that the Lord knew that, although he set out for Canaan, Terah would settle in Haran.⁠1 Terah did not die until sixty years after Abraham left his father's house in Haran.⁠2 However, the Bible does not tell us how old he was when he left Ur of the Chaldees.⁠3 After telling Abraham to go unto the land that I will show thee, God revealed his secret to him,⁠4 for we read: and they went forth to go into the land of Canaan (v. 5). It is also possible that I will show thee refers to for all the land which thou seest, to thee will I give it (Gen. 13:15).⁠5
1. Ibn Ezra implies that had Terah gone to Canaan then God would not have commanded Abraham to separate himself from his father.
2. Terah was 70 when Abraham was born (Gen. 11:26). Abraham was 75 when he left Haran (Gen. 12:4). Terah was thus 145 when Abraham left him. Terah lived 205 years (Gen. 11:32). Hence Terah lived another 60 years after Abraham left Haran. Thus the command "Get thee out" could not have come after Terah's death, as a cursory reading of Scripture would indicate (Krinsky).
3. He refers to Abraham (Cherez). The Bible tells us how old Abraham was when he left Haran (v. 4) but does not tell us his age when he left Ur of the Chaldees. Had the Bible told us this, we would then know how long Abraham dwelt in Haran. Weiser explains he as referring to Terah. Ibn Ezra's point remains the same.
4. He told him which land He had in mind.
5. The meaning of the phrase is: the land which I will show thee will I give to thee (Cohen). Abraham went from place to place. When he came to Canaan God then told him, this is the land that I have chosen for you (Cherez). According to this interpretation God did not at this point reveal to Abraham his ultimate destination.
הוציא השם את אבינו מבית אביו ואחיו, כי שניהם היו עובדים אלהים אחרים, וכן אמר יהושע (יהושע כ״ד:ב׳). ואין נכון לעמוד קדש בינות חול. ועוד, ללמוד דרכי השם לקרא כל העובדים בשם לעובדו שכם אחד.⁠1
1. השוו ללשון הפסוק בצפניה ג׳:ט׳.
יתכן שלא נולד אברהם באור כשדים, רק במקום אחר, רק הרן נולד שם. וזהו טעם מארצך וממולדתך – מהמקום שגדלת בו. שידע השם שאחר שעשה תרח תשובה, שהיה עובד עבודה זרה, שמע לדברי השם לבנו אברהם, ויצא ללכת יחדיו אל ארץ כנען כאשר צוה השם. והנה ישר בעיניו חרן, ויעמוד שם, ושם מת.
וַיֹּאמֶר י״י אֶל אַבְרָם
...ודע שכּל מי שאומר עליו הכתוב שמלאך דיבר אתו, או בא אליו דיבור מאת האל, הרי זה לא היה בשום פנים אלא בחלום או במראה הנבואה. הסיפור על אודות הדיבור המגיע לנביא, לפי התבטאות ספרי הנבואה, בא בארבע צורות. הצורה הראשונה: הנביא אומר במפורש שאותה פנייה בדברים היתה מן המלאך בחלום או במראה. הצורה השנייה: הוא מזכיר רק שהמלאך פנה אליו בדברים, אך אינו מציין במפורש שזה היה בחלום או במראה הנבואה... הצורה השלישית: הוא אינו מזכיר מלאך כלל, אלא מייחס את הדברים לאל, שהוא אמרם, אבל אומר במפורש שבאו לו במראה או בחלום. הצורה הרביעית: הנביא אומר בצורה סתמית שהאל דיבר אליו... מבלי להזכיר במפורש מלאך או חלום... מה שהופיע בצורה הרביעית - כגון אומרו: ויאמר ה׳ אל אברם (בראשית י״ב:א׳), ויאמר ה׳ אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך (בראשית ל״א:ג׳); ויאמר ה׳ אל יהושע (יהושע ג׳:ז׳), ויאמר ה׳ אל גדעון (שופטים ז׳:ב׳) וכן דברי רובם. (רמב״ם מורה נבוכים ב׳:מ״א)
לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ
הי׳ נסיונות שנתנסה אברהם אבינו כולם דבר הכתוב. הא׳ הגרות באמרו יתברך לך לך מארצך וגו׳. הב׳ הרעב אשר נמצא בארץ כנען בבואו שם והוא יעדו ואעשך לגוי גדול וזה נסיון גדול והוא אמר ויהי רעב בארץ. והג׳ חמס המצרים עליו בהלקח שרה לפרעה. הד׳ הלחמו בד׳ מלכים. הה׳ לקחו הגר לאשה אחר שנואש מהוליד משרה. הו׳ הוא המילה אשר צוה בה בימי הזקנה. הז׳ חמס מלך גרר עליו בלקחו שרה גם כן. הח׳ גרש הגר אחרי הבנותו ממנה. הט׳ הרחקת בנו ישמעאל והוא אמרו יתברך אל ירע בעיניך על הנער וגו׳ וכבר העיד הכתוב איך היה קשה בעיניו הדבר הזה באמרו וירע הדבר מאד בעיני אברהם אלא ששמר מצות הש״י וגרשם. העשירי עקדת יצחק. (רמב״ם פירוש המשנה אבות ה׳:ג׳)
לך לך – רמז לו כי ק׳ שנה יחיה עדיין, כמניין לך לך. כי קע״ה חיה, והוא בן ע״ה בצאתו מחרן.
ולפי הפשט: תיקון לשון בעלמא ואינו משמש כלום. כמו: עשה לך תיבת עצי גופר (בראשית ו׳:י״ד), וכמו: קח לך (בראשית ו׳:כ״א, שמות ל׳:כ״ג), וכן הרבה שאינן אלא תיקון הלשון.
מארצך וממולדתך – אף על פי שלא היה שם שכבר בא לחרן, אמר לו: סלק עצמך לגמרי משם שלא יהא עוד דעתך לחזור.
ומבית אביך – שאתה עתה שם, ואל יחוס עיניך על ירושתך, ולא על שאתה נכרי שם שלא יכירוך שם בני אדם, כי אני אברכך ואתן לך הרבה מאד מירושתך.
לך לך – GO FORTH – He hinted to him that he would yet live another hundred years, like the numerical value of לך לך (30+20+30+20). Because he lived to 175, and he was 75 when he left Charan.
And according to the plain meaning: it [לך] is merely a language expression and adds no extra meaning. Similar to: "Make [לך] an ark of gopher wood" (Bereshit 6:14), and like: "Take [לך]" (Bereshit 6:21, Shemot 30:23), and many others where it is just a language expression.
מארצך וממולדתך – FROM YOUR LAND AND FROM YOUR BIRTHPLACE – Even though he was not there because he had already come to Charan, He said to him: Remove yourself completely from there so that you will not have any more intention to go back.
ומבית אביך – AND FROM THE HOUSE OF YOUR FATHER – Where you are now, and do not concern yourself with your inheritance, and not about being a stranger there and that no person will recognize you there, because I will bless you and give you much more than your inheritance.
ויאמר י״י אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראךויאמר – פירושו: וכבר אמר לו קודם צאתו מאור כשדים ועל פיו יצא כמו שאמר: אני י״י אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית ט״ו:ז׳). ואפשר שבא אליו הדבור פעם אחרת בחרן.
ומה שאמר לְךַא – כן הוא מנהג הלשון כמו, וילך לו (שמות י״ח:כ״ז), אלכה לי (ירמיהו ה׳:ה׳), אשובה לי (במדבר כ״ב:ל״ד), קחו לכם (בראשית מ״ה:י״ט) והדומים להם.
מארצך – כי קשה לאדם לצאת מארצו אשר גר שם ימים רבים כל שכן אם נולד שם.
זהו שאמר וממולדתך – כל שכן שיניח בית אביו ומשפחתו וילך אל ארץ לא ידע תמול שלשום זה הוא שאמר מבית אביך.
אל הארץ אשר אראך – ואלו אמר לו אל ארץ כארצך טובה ורחבה או טובה ממנה לא היה כל כך קשה, אבל אמר: אל הארץ אשר אראך – עדין, ולא ידע הטובה היא אם רעה, וכל זה אמר לו האל להודיע חבתו של אברהם אבינו שכל אלו הדברים קשים לאדם והכל קבל מאהבה לעשות רצון האל.
א. כן הניקוד בכ״י מוסקבה 495 (והכוונה שמדובר במלת לְךָ ולא במלת לֶךְ). בשאר עדי הנוסח אין ניקוד.
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, in this instance the word ויאמר refers to something God had already said to Avram before he had even moved away from Ur Casdim, a move he made at the command of God. We know this from Genesis 15,7 where God reminds him that “I am the Lord Who has taken you out of Ur Casdim.” It is possible that God repeated this directive once more while Avram was in Charan. As to the meaning of the word lecha, i.e. “for your own good,” this does not have any special significance, being a commonly used figure of speech. One example would be Exodus 18,27 וילך לו where Yitro’s return to Midian is described in a similar way, and no one suggests that he did so “for his own good.” Another such example is found in Jeremiah 5,5 אלכה לי, “I am going,” where no one suggests that Jeremiah had ulterior motives in going to the wealthy people to speak to them in the belief that they knew the ways of the Lord. Still other examples of a similar construction are found in Numbers 22,34 אשובה לי or in Genesis 45,19 קחו לכם.
מארצך, God had to add this as it is difficult for a person to leave a homeland in which he had dwelled for many years, all the more so if that land was at the same time the place where he had been born.
This is why God added: וממולדתך, since it is doubly difficult to separate from one’s family also and to go to a country where one knows no one. This is the meaning of מבית אביך, “away from your father’s house.”
אל הארץ אשר אראך, if God had told Avram that He would show him a land which was rich, fertile, good, etc., it would not have been as difficult to comply with such a directive. But the fact that God did not add these inducements made it more difficult for Avram to decide. The reason why God did not offer these inducements was to show us, the readers, how great was Avram’s love of God that he unquestioningly abided by what God had asked him to do. He was determined to carry out the wishes of his God.
ויאמר י״יא אל אברם לך לך – אי אוט דיט בלעז, פירוש בעוד שהיהב תרח באור כשדים.
דבר אחר: מארצך – מחרן שאתה דר שם, כדכתיב לעיל: ויבאו עד חרן וישבו שם (בראשית י״א:ל״א). וממולדתך – שלא תאמר אשוב אל ארץ מולדתי ארץ כשדים. ומבית אביך – שלא תאמר אשוב אל בית אבי בשביל ירושתי, שהרי אברכך יותר מכדי ירושתך.⁠1
כאן פר״ש: כאן אי אתה זוכה לבנים, הוא שאמרו רבותינו (בראשית רבה מ״ד:י״ב): שלשה דברים מבטלים את הגזירה שינוי מקום וקריאת שם וכו׳.⁠2
אל הארץ וגומ׳ – לפי שהיה מזרעו של שם, שנפלה הארץ לחלקו, כמו שפר״ש (רש״י בראשית י״ב:ו׳), הוליכו הקב״ה להתהלך בה.⁠3
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. בדומה בליקוט אוקספורד-מינכן.
3. השוו חזקוני בראשית י״א:ל״א.
א. כן בכ״י מינכן 224. בכ״י אוקספורד 568 חסר: ״י״י״.
ב. בכ״י מינכן 224: ״שהי׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י אוקספורד 568: ״שהיו״.
ויאמר ה' אל אברם לך לך, The Lord said to Avram: "go for yourself, etc;⁠" While Terach and Avram were still in Ur Casdim, God told Avram to leave his homeland. He did not specify his ultimate destination. A different interpretation of the words: מארצך, "from your homeland.⁠" "Leave the land in which you are currently residing.⁠"
וממולדך, "God added this to prevent Avram from returning to his birthplace, Ur Casdim. ומבית אביך, "and from the house of your father.⁠" God did not want Avram to ever return to his father's house in order to receive his share of the inheritance. He promised to reward him far beyond anything he could expect as his share of his father's estate. Rashi here adds a peculiar comment, writing that here the meaning of בית אביך is that where Avram had resided thus far he would not be able to become a father of children. Apparently, he bases himself on our sages in the Jerusalem Talmud, Taanit 2:1: that there are three things which are apt to cancel a decree against someone siring children: changing the place of one's residence, changing one's name, and observing a fast, praying for children. (Compare also B'reshit Rabbah 44,11)
אל הארץ, "to the land;⁠" the definitive article ה, is to remind Avraham that seeing he was descended from Shem, he had a legal claim to this land. This conforms to how Rashi ((6)) explains why he was instructed to walk throughout this land (Genesis 13,17) in order to claim it through having set foot in it. God Himself guided him.
לך לך – ויאמר ה׳ אל אברם. התחיל באמירה כי העולם שנברא בעשרה מאמרות (אבות ה:א) בזכותו נברא. לפי שאברהם נתנסה בעשרה נסיונות ועמד בכולן. ולכך אמ׳ בהבראם (בראשית ב:ג). אותיות באברהם כו׳.
לך לך – לית דסמיכין. רמז לו הקב״ה כשתלך מארצך עדיין תהיה כמניין ל״ך ל״ך שנים. דהיינו ק׳. שהיה בן ע״ה שנה כשיצא. וחיה קע״ה.
ד״א רמז לו שלאחר ק׳ שנים יהיה לו בן שיהיה גדול. והיינו יצחק שנ׳ ואברהם בן מאה שנה כו׳ (בראשית כא:ה).
ד״א לך לך – עולה ק׳. רמז לו ק׳ ברכות שעתידין לברך בכל יום (מנחות מג:) שנ׳ ועתה ישר׳ מה ה׳ א-להיך שואל מעמך כו׳ (דברים י:יב). מה. בא״ת ב״ש יץ. הרי ק׳. [ושנוי בנביאים. נאם הגבר הוקם ע״ל (שמואל ב כג:א). הרי ק׳.] ומשולש בכתובים. הנה כ״י כ״ן יבורך גבר (תהלים קכח:ד). הרי ק׳.
ד״א לך לך – רמז לו להוליד בן שיאמ׳ לו לך לך אל (הר) [ארץ] המוריה (בראשית כב:ב).
ד״א לך לך – ג׳ פעמי׳ אמ׳ לו הק׳ לך. כאן לך לך. ואחר קום התהלך (בראשית יג:יז). ואחר ולך לך אל ארץ המוריה (בראשית כב:ב). נגד שלשה הליכות שהולכין לרגל.
ויאמר ה׳ אל אברם – פתח באמירה רכה כדי לרצותו לילך.
לך לך – פירש״י להנאתך וכו׳ דשם אתה זוכה לבנים, לכן ל״ך ל״ך בגימט׳ מא״ה לרמוז על מאה ברכות שעתידין בניו לברך בכ״י, וכן רמוז בפ׳ הנה כ״י כ״ן יבורך גבר, כ״י כ״ן בגימט׳ ק׳. ד״א רמז לו שיהי׳ לו בן שיוכשר לעולה תמימה. שרמז לו כן על מאמר לך לך אל ארץ המורי׳ והעלהו וגו׳.
ד״א ג״פ א״ל להלוך, א׳ כאן, שנית קום התהלך בארץ, שלישית לך לך אל ארץ המורי׳ רמז לו על ההולכים לרגל בג׳ רגלים.
ויאמר י״י אל אברם לך לך – להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים. לשון רבינו שלמה.
ואין צורך,⁠א כי משפט הלשון כן: הגשם חלף הלך לו (שיר השירים ב׳:י״א), אלכה לי אל הגדולים (ירמיהו ה׳:ה׳), קומו ועברוב לכם את נחל זרד (דברים ב׳:י״ג), ורובם ככה.
אבל רבותינו (בבלי יומא ג׳:) עשו מדרש במה שאמר הכתוב: ועשית לך ארון עץ (דברים י׳:א׳), ועשיתג לך שתי חצוצרות כסףד (במדבר י׳:ב׳), בעבור שאין המלאכה שלו. והיה ראוי שיאמר כמו שאמור במשכן: ואת המשכן תעשה (שמות כ״ו:א׳).
מארצך וממולדתך – כתב רבינו שלמה: והלא כבר יצא משם עם אביוה עד חרן, אלא כך אמר לו הקב״ה: התרחק עוד מבית אביך.
ור׳ אברהם פירש: וכבר אמר השם אל אברהם לך לך מארצך, כי זה הדבור היה בעודנו באור כשדים, ושם צוהו לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו אשר שם. ואיננו נכון בעיני, כי אם היה כן, היה אברם עיקר הנסיעה מבית אביו במצות האלהים, ותרח אביו ברצון נפשו הלך עמו, והכתוב אמר: ויקח תרח את אברם בנו (בראשית י״א:ל״א), יורה כי אברם אחרי אביו ובעצתו יצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען. ועוד, כי הכתוב שאמר: ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנעןו (יהושע כ״ד:ג׳), היה ראוי שיאמר: ואקח את אביכם מאור כשדים ואולך אותו בכל ארץ כנען,⁠ז כי משם לוקח ושם נצטוה בזה. ועוד יקשה עליהם:⁠ח כי אברהם בצותו את אליעזר לקחת אשה לבנו, אמר לו: כי אל ארצי ואל מולדתי תלך (בראשית כ״ד:ד׳), והוא הלך אל ארם נהרים אל עיר נחור (בראשית כ״ד:י׳). אם כן היא ארצו ומולדתו, ושם נאמר: אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי (בראשית כ״ד:ל״ח), כי שם בית אביו ומשפחתו שהיא מולדתו. לא כאשר ישתבש ר׳ אברהם לומר: אל ארצי – חרן, ומולדתי – אור כשדים. והנה הוא האומר כאן: כי באור כשדים נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך,⁠ט והנה לו ארצות רבות.
אבל העיקר כבר ידעת אותו מדברינו שכתבנו בסדר שלפני זה (רמב״ן בראשית י״א:כ״ח), כי חרן היאי ארצו ושם מולדתו, והיא ארץ אבותיו מעולם, ושם נצטוה לעזוב אותם. וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ט:ח׳): לך לך – אחת מארם נהרים ואחת מארם נחור.
וטעם להזכיר ארצך ומולדתך ובית אביך – כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה, ושם אוהביו ורעיו. וכל שכן כשהיא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו. ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב״ה.
אל הארץ אשר אראך – היה נודדיא והולך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר,⁠1 עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו: לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית י״ב:ז׳), אז נתקיים אל הארץ אשר אראך, ואז נתעכב וישב בה. ומה שאמר: ויצאו ללכת ארצה כנען (בראשית י״ב:ה׳) – לא להתיישב בה, כי עדיין לא ידע כי על הארץ ההיא נצטוה, אלא שאחז הצדיק דרכו דרך ארץ כנען, כי כן היה בדעתו ובדעת אביו גם מתחלה בצאתם מאור כשדים (בראשית י״א:ל״א). ומפני זה אמר: ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (בראשית כ׳:י״ג), כי היה תועה כשה אובד.
ויתכן לומר כי אברהם מבראשונה ידע כי ארץ כנען היא נחלת י״י, ובה יתן השם חלקו. והאמין כי אל הארץ אשר אראך ירמוז לו על ארץ כנען או כולה, או על אחת מכל הארצות האל, ושם פניו אל כל ארץ כנען, כי שם הארץ אשר יראנו באמת.
1. השוו ללשון הפסוק בדברי הימים א ט״ז:כ׳.
א. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״צרך״.
ב. כן בפסוק וכן בכ״י ס״פ I 44, פרמא 2978, פריס 222. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, דפוס ליסבון: ״קומו עברו״. בכ״י פרמא 3255 רק: ״עברו״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בפסוק ובכ״י פריס 222, וטיקן 40: ״עשה״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2 חסר: ״כסף״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, דפוס ליסבון. בנוסחאות שלנו ברש״י נוסף כאן: ״ובא״.
ו. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ואולך אותו בכל ארץ כנען״.
ז. כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ואולך אותו בכל ארץ כנען״.
ח. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 בטעות: ״עליכם״.
ט. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2. בכ״י פרמא 3255 (במקום ״וממולדתך ומבית אביך״): ״וגו׳⁠ ⁠⁠״.
י. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הוא״.
יא. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״יורד״.
AND THE ETERNAL SAID UNTO ABRAHAM 'LECH LECHA' (GET THEE OUT). This means, "For your own benefit and for your own good. And there I will make of you a great nation whilst here you will not merit the privilege of having children.⁠" Thus the language of Rashi.
Now there is no need for it1 for such is the normal expression of the Hebrew language as in the verses: The rain is over and gone 'lo';2 I will get 'li' unto the great men;3 Rise up, and get 'lachem' over the brook Zered;4 and many similar examples. Our Rabbis, however, have made a Midrash — (a homiletical interpretation) — concerning the verses [addressed to Moses] which state, And thou shalt make 'lecha' an ark of wood,⁠5 and Make 'lecha' two trumpets of silver,⁠6 since it was not his work and it would have been proper for these verses to be stated in the same way as that concerning the tabernacle, i.e., And thou shalt make the tabernacle.⁠7
OUT OF THY COUNTRY, AND FROM THY BIRTHPLACE. Rashi wrote,⁠8 "But had he not already departed from there together with his father and reached as far as Haran?⁠9 But thus, in effect, did the Holy One, blessed be He, say to him, 'Go still further away from thy father's house.'"
And Rabbi Abraham ibn Ezra explained the verse as follows: "And G-d had already said to Abram, 'Get thee out of thy country,' since this command came to him when he was still in Ur of the Chaldees, and there He commanded him to leave his country, his birthplace and his father's house, in which he was.⁠"
But this is not correct, for if so, it would follow that Abram was the central figure in the journey from his father's house by command of G-d, while Terah his father voluntarily went with him. Yet Scripture says, And Terah took Abram his son,⁠10 which teaches us that Abram followed his father and that it was by his counsel that Abram went forth from Ur of the Chaldees to go to the land of Canaan! Furthermore, [according to Ibn Ezra, who says that the above command came to Abram when he was still in Ur of the Chaldees], the verse stating, And I took your father Abraham from beyond the river and led him throughout all the land of Canaan,⁠11 should have stated, "And I took your father from Ur of the Chaldees and led him throughout all the land of Canaan,⁠" for it was from there that he was taken, and it was there that he was given this command. In addition, the following difficulty may be put to Rashi and Ibn Ezra: when Abraham commanded Eliezer to get a wife for his son, he said to him, 'But thou shalt go unto my country and to my birthplace,'12 and he went to Aram-naharaim, to the city of Nahor.⁠13 If so, that is his "country" and his "birthplace!⁠" And there, Scripture further says [when Eliezer recounts Abraham's charge to him], But thou shalt go unto my father's house and to my family,⁠14 thus clearly indicating that there (in Mesopotamia) were his father's house and his family which is "his kindred.⁠" This is not as Rabbi Abraham ibn Ezra erred in interpreting, "Unto my country,⁠15 Haran; and to my birthplace, Ur of the Chaldees.⁠" Now since Ibn Ezra says here that in Ur of the Chaldees it was said to Abraham, Get thee out of thy country, and from thy kindred, and from thy father's house, Abraham would thus have many countries!⁠16 But the essential principle you already know from what we have written in the preceding Seder,⁠17 namely, that Haran is Abraham's country, and there is his birthplace, it having always been his father's country, and there Abraham was commanded to leave them. In Bereshith Rabbah,⁠18 the Rabbis similarly say "Lech lecha: one departure from Aram-naharaim, and one from Aram-nahor.⁠"
The reason for mentioning out of thy country, and from thy birthplace, and from thy father's house is that it is difficult for a person to leave the country wherein he dwells, where he has his friends and companions. This is true all the more if this be his native land, and all the more if his whole family is there. Hence it became necessary to say to Abraham that he leave all for the sake of his love of the Holy One, blessed be He.
UNTO THE LAND THAT I WILL SHOW THEE. He wandered and went about from nation to nation, from kingdom to another people,⁠19 until he came to the land of Canaan, where He said to him, Unto thy seed will I give this land.⁠20 Then the promise, Unto the land that I will show thee, was fulfilled, and Abraham tarried and settled there. The verse which states, And they went forth to go into the land of Canaan,⁠21 means that he was not heading for Canaan for the purpose of settling there since he did not as yet know that he had been commanded concerning this land. Rather, the righteous one22 set his goal towards the land of Canaan for that was his intention as well as that of his father when they originally set forth from Ur of the Chaldees. This is the reason why Abraham later said, And it came to pass, when G-d caused me to wander from my father's house:23 he was indeed gone astray like a lost sheep.⁠24
It is possible to say that Abraham knew from the first that the land of Canaan was "the inheritance of the Eternal,⁠" destined that His special Providence be bestowed upon it, and he believed that the Divine promise, Unto the land that I will show thee, alluded to the land of Canaan either in its entirety or to one of all those lands [which together comprise Canaan]. He set his direction towards the land of Canaan generally for [he was certain that] there was the land which He would indeed show him.
UNTO THE LAND THAT I WILL SHOW THEE. He wandered and went about from nation to nation, from kingdom to another people,⁠25 until he came to the land of Canaan, where He said to him, Unto thy seed will I give this land.⁠26 Then the promise, Unto the land that I will show thee, was fulfilled, and Abraham tarried and settled there. The verse which states, And they went forth to go into the land of Canaan,⁠27 means that he was not heading for Canaan for the purpose of settling there since he did not as yet know that he had been commanded concerning this land. Rather, the righteous one28 set his goal towards the land of Canaan for that was his intention as well as that of his father when they originally set forth from Ur of the Chaldees. This is the reason why Abraham later said, And it came to pass, when G-d caused me to wander from my father's house:29 he was indeed gone astray like a lost sheep.⁠30
It is possible to say that Abraham knew from the first that the land of Canaan was "the inheritance of the Eternal,⁠" destined that His special Providence be bestowed upon it, and he believed that the Divine promise, Unto the land that I will show thee, alluded to the land of Canaan either in its entirety or to one of all those lands [which together comprise Canaan]. He set his direction towards the land of Canaan generally for [he was certain that] there was the land which He would indeed show him.
1. Ramban's intent is that it is unnecessary to explain the word lecha (literally, "to you") as meaning "for your own benefit" for it is merely the idiomatic usage of the Hebrew language, as explained further in the text.
2. Song of Songs 2:11. Literally, "gone to itself.⁠"
3. Jeremiah 5:5. Literally, "get to me.⁠"
4. Deuteronomy 2:13. Literally, "and get to you.⁠"
5. Deuteronomy 10:1. Literally, "make to thee.⁠" The Midrash of the Rabbis is as follows: "Here the verse states, And 'thou' shalt make an ark, meaning Moses, but in Exodus (25:10) it states, And 'they' shall make an ark! This teaches us that the people of a community are commanded to do the work of a Torah-scholar who resides in their midst.⁠" (Yoma 72b.)
6. Numbers 10:2. Literally, "make to thee.⁠" The Rabbis commented: "As though it were possible, I would prefer it to be from that which is thine to that which is theirs.⁠" (Yoma 3b.)
7. Exodus 26:1.
8. In (2) here.
9. Above, 11:31.
10. Above, 11:31.
11. Joshua 24:3.
12. Genesis 24:4. The word moladeti, generally translated "my kindred,⁠" connotes, according to Ramban, both "my birthplace" and "my family.⁠" This is made clear further on in the text.
13. Ibid., (10). Aram-naharaim is Mesopotamia. See Ramban above, 11:28.
14. Ibid., (38).
15. Genesis 24:4. The word moladeti, generally translated "my kindred,⁠" connotes, according to Ramban, both "my birthplace" and "my family.⁠" This is made clear further on in the text.
16. Ramban points out the following contradiction in Ibn Ezra's interpretation: Here in our verse he says that the command was given to Abraham in Ur of the Chaldees. Accordingly, Ur of the Chaldees is Abraham's "country" for the verse says, from thy country. And further (Chapter 24, (4)) Ibn Ezra interprets my country as meaning "Haran,⁠" which is Mesopotamia! Thus Ibn Ezra has "many countries" assigned to Abraham.
17. Above, 11:28.
18. 39:8. The Rabbis here interpret the double expression of the verse as signifying two departures which Abraham is to make: one from Mesopotamia generally, and one from his city in particular.
19. Psalms 105:13.
20. (7) here.
21. (5).
22. Abraham.
23. Further, 20:13.
24. Psalms 119:176.
25. Psalms 105:13.
26. (7) here.
27. (5).
28. Abraham.
29. Further, 20:13.
30. Psalms 119:176.
הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע (משלי יג, כ)
שלמה המלך ע״ה יזהיר בפסוק הזה (משלי י״ג) על אדם להשתדל בחברת החכמי׳ ולהתרחק מחברת הכסילים, ואומר הולך שהולך אחריהם תמיד ומתחבר אליהם ועושה עצמו טפל להם, ונותן אותם עליו אלופים לראש, מי שיש לו מדה זאת אין ספק שיחכם, והמתחבר עם הכסילים שיהיה הוא להם ראש ירוע, כלומר ישבר, והנה הפסוק מבאר הנזק המגיע מחברת הכסילים והתועלת המגיע לאדם מחברת החכמים, כי זה ישבר וזה יחכם, וידוע כי המתחבר אל החכם יהנה והחכם אינו חסר כלום, וע״כ נמשלה התורה לנר, כענין שאמר דוד ע״ה (תהלים קי״ט:ק״ה) נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי, לפי שהנר הכל מדליקין ממנו ואין אורו חסר כלום, ומזה אמרו במדרש הולך את חכמים יחכם, משל למה הדבר דומה לאדם שנכנס לחנותו של בשם וקלט ריח הבשמים כשיצא כל בגדיו מבושמים והוא לא קנה מן הבשם, כלומר והבשם לא מכר לו כלום, וזהו שאמר הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע, יאמר כי המתחבר עם כסילים ישבר, כלומר יגיע הענין לנזק גדול כי המתחבר אליהם מזיק לעצמו, גם להם יגיע נזק וחסרון, והנה הוא בהפך מן המתחבר אל החכמים. והעולה לנו מזה כי יש בחברת הכסילים נזק. מבלי תועלת ויש בחברת החכמים תועלת מבלי נזק. ולשון כסילים הם בוחרי המדות המגונות והתאוות הגופניות ומבזים עניני השכל, והם הם שאין ראוי להוכיחם מפני שהכת היא מן השלש כתות שצוה שלמה ע״ה שלא להוכיחם, ואלו הם, כסילים לצים רשעים, כסילים הוא שאמר (משלי כ״ג:ט׳) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, לצים הוא שנאמר (שם ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, רשעים הוא שנאמר (שם) יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, וכשם שחברת החכמים סבה גדולה והזמנה רבה בקיום עבודת הש״י וההתמדה עליה, כן חברת הכסילים והרשעים הזמנה גדולה וסבה לבטולה, שכן כתוב (דברים ז׳:ד׳) כי יסיר את בנך מאחרי, וע״כ ראה דוד ע״ה להתחיל ספרו בהרחקת חברת הרשעים והזכיר מיד ענין התורה, הוא שאמר (תהלים א׳:א׳) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים וגו׳, וסמך מיד כי אם בתורת ה׳ חפצו, והנה שלמה ע״ה אחז הדרך הזה בעצמו שהתחיל בראש דבריו ענין התורה, והוא שאמר (משלי א׳:ח׳) שמע בני מוסר אביך וגו׳, וסמך מיד הדברי המעכבים אותה והיא חברת הרשעים, הוא שאמר (שם) בני אם יפתוך חטאים אל תבא. והנה אברהם אבינו ע״ה רצה לקיים ענין התורה והעבודה, וכמו שדרשו רז״ל קיים אברהם אבינו אפילו ערובי תבשילין, והוצרך להזהר מחברת אנשי דורו הרשעים שהיו סבה לבטול הבחירה, וע״כ בא אליו דברי הש״י שיתרחק מהם ואל יתלכלך עמהם, ושילך מארצו וממולדתו אל הארץ אשר יראנו. וזהו שכתוב ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וממולדך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ודרשו רז״ל היה דומה אברהם לצלוחית של פליטון הנתונה בבית הקברות ולא נודע ריחה מה עשו נטלוה וטלטלוה ממקומה והודיעו ריחה לעולם, כך היה אברהם דר בתוך עובדי ע״ז א״ל הקב״ה לך לך, התרחק מהם ואל תתלכלך עמהם, וזהו שתפש לשון לך לך, והנה זה מעשרה נסיונות שנתנסה אברהם ועמד בכולן שלם, וזהו הראשון, והאחרון הוא ענין העקדה, ונא׳ בלשון הזה עצמו ולך לך אל ארץ המוריה כדי להשוות האחרון לראשון, והדבור הזה היה בחרן כי הוא ארצו ומולדתו ועליה אמר אברהם (בראשית כ״ד:ל״ח), אם לא אל בית אבי תלך וגו׳, ובוודאי זה היה נסיון גדול שילך מארצו וממולדתו שנולד בה ואשר ישב בה מאז ושם כל משפחתו ובית אביו, אל ארץ לא ידעה. ודע כי קודם שיזכיר הכתוב ויאמר ה׳ אל אברם היה ראוי להודיענו מעלותיו ומדותיו כדי שנכיר מי הוא ואחרי כך יזכיר הדבור כי כן עשה בנח, אבל י״ל כי כבר גלה לנו הכתוב בפרשה של מעלה על מעלתו הגדולה ברמז במלת אור כשדים כמו שנתבאר שם
הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע, "He who walks with scholars will become wise; he who keeps company with fools will come to grief" (Proverbs 13,20).
King Solomon warns people in this verse to try and move within circles of scholars and at the same time to try and avoid keeping company with fools. The reason he uses the expression הולך, is that a person should always walk behind the scholars, become familiar with them, and consider himself as an adjunct to them. He should make of the scholars leaders for his "head.⁠" Anyone who practices this virtue cannot fail to become wise himself.
On the other hand, anyone who habitually mingles with fools will wind up causing harm to his own head, i.e. he will become "broken.⁠" Basically, this verse in Proverbs describes the damage which results from keeping company with fools and the advantage which accrues to a person from the company of scholars. It is a fact that while someone who mingles with the scholars will benefit by such an association, the scholar will not suffer by it at all. This is the reason the Torah has been compared by David to a light (candle), seeing that an unlimited number of people can get light from this candle without the light of the candle becoming dimmed. This is the meaning of Psalms 119, 108 נר לרגלי דברך, ואור לנתיבתי' "Your word is a lamp at my feet, a light for my path.⁠"
Our sages in Yalkut Shimoni (this book was not at the disposal of the author. Ed) comment on this verse in Proverbs that the matter may be compared to someone who enters a perfumery store. His clothing will absorb some of the fragrances in that store although he did not make a purchase of any of the products that are for sale there. In other words, the owner of that store provided a service for the browser without making a sale. Similarly, the mere fact that one is in the presence of scholars results in something rubbing off on those who make a point of being in such company. Solomon describes that the opposite is true when one frequents the haunts of fools. Not only is their presence not beneficial, but it is even harmful to those who are not of their ilk.
The expression כסילים which Solomon applies to these fools are people who deliberately choose negative virtues, indulge in physical pleasures as their main purpose in life and who at the same time despise and ridicule people concerned with moral/intellectual pursuits. Such people do not qualify for admonition as they belong to one of the three categories of people who are not to be admonished. They are 1) כסילים, fools, 2) לצים, scoffers, 3) רשעים, wicked people. Concerning category one Solomon said (Proverbs 23,9) "do not speak to a fool; he will disdain your sensible words.⁠" Concerning the scoffer, Solomon said (Proverbs 9,8) "do not admonish the scoffer lest he hate you.⁠" Concerning the wicked, Solomon said (Proverbs 9,7) "rebuking a wicked person one hurts oneself.⁠" Just as the very company of scholars is like an open invitation to serve the Lord, so the company of the other types of people we mentioned is like an invitation to reject the service of the Lord. The Torah writes in Deut. 7,4 "for he will lead astray your son (grandson) from following Me. The Torah spoke about the results of intermarriage of a Jewish girl with a Gentile. Although, technically speaking, the children of such a union will be Jews, the influence of the Gentile father and his family will estrange them to Judasim.
For all the above considerations David commenced his Book of Psalms with praise for the people who resist keeping company with the habitual sinners, and who instead make the Torah of G-d the object of their ambition, preoccupying themselves with it both by day ad by night (Psalms 1,1-2).
Solomon followed in the footsteps of his father when he commenced the Book of Proverbs (1,8) with the words שמע בני מוסר אביך, "listen to the instruction of your father my son; etc.⁠" He continued immediately by warning that we should not expose ourselves to the seductive words of the wicked (1,10).
Our patriarch Avraham made every effort to observe the eventual laws of the Torah and the sacrificial services; our sages illustrated this when they said (Yoma 28) that he even observed such rabbinic ordinances as עירוב תבשילים, ensuring that he had cooked and baked food in the house for the Sabbath which follows on the heels of a festival so that preparation of food on the festival itself would not be viewed as exploiting a day when work is forbidden to prepare for the Sabbath. Avraham faced the dilemma of keeping away from wicked people, people who were the cause of truly free choice of worship having become impossible. Once you have become a true heretic (compare Maimonides Hilchot Teshuvah) you are not given a chance to repent). This is why G-d told him to move away from such people so that he would not become infected by them. G-d sent him away from his land, his birthplace to a land which He was going to show him (once he had set out to leave his home).
According to Tanchuma 3 on Lech Lecha, Avraham was not aware of the stench caused by the people amongst whom he lived as his environment was similar to a graveyard which had been sprinkled with a bottle of spikenard oil which neutralized the stench which emanates from there. How did G-d deal with this problem? He took Avraham from place to place and acquainted him with the different smells of the universe. In this manner Avraham was able to appreciate what was wrong in the world, and he would be trained not to become overwhelmed by the stench caused by the lifestyles of his contemporaries. Then came the point when G-d said to Avraham: "remove yourself from them and do not become dirtied by them.⁠" This is the meaning of the words לך לך, i.e. "it is time that you by yourself.⁠" The repetition of the letters לך לך allude to the word לכלך, dirt. G-d did not want him to become dirtied by his surroundings.
This was the first of the ten trials Avraham had to undergo; he successfully coped with all of them. The final and greatest trial was when G-d told him to offer up his son Yitzchak on Mount Moriah. At that time G-d again introduced the trial with the words לך לך in order to compare his first trial to his last trial. The commandment of which the Torah speaks here at the beginning of chapter 12 was issued while Avraham was in Charan as this was his country and his birthplace. Concerning that place Avraham said later (23,2 when he instructed Eliezer to get a wife for Yitzchak): "but go only to my country and to my birthplace!⁠" It was certainly a great trial for him to leave his country and the place he had been born and raised in, the place where he had dwelled with his whole family, and to go to an entirely unknown country.
Remember that prior to G-d's communication to Avraham telling him to move away from home, it would have been appropriate for the Torah to tell us something about Avraham's virtues, just as the Torah had done before it reported that G-d issued commands to Noach before him. We must assume that the reason the Torah did not do so was because it had already hinted previously that Avraham was a person of exceptional qualities when the Torah referred to אור כשדים, as we explained on 11,28.
לך לך – פרש״י להנאתך ולטובתך. מיתורא דלך דריש כן. עוד פרש״י ושם אעשך לגוי גדול וכאן אין אתה זוכה לבנים. פי׳ חזקו׳ והוא שאמ׳ רבותי׳ שלשה דברים מבטלים הגזירה שנוי השם שנוי מקום וקריאת השם וכו׳. וכן מצאתי בב״ר דקאמר ר׳ יודן בשם ר׳ אליעזר ג׳ מבטלים גזרה רעה ואלו הן תפלה וצדקה ותשובה. וי״א אף שנוי מקום שנא׳ ויאמר ה׳ אל אברם לך לך.
לך לך – רמז כי עוד יחיה כמנין ל״ך ל״ך כי בן ע׳ שנה בצאתו מחרן וימי שני חייו היו קע״ה. עוד י״ל כשתגיע לכלל ל״ך ל״ך שהם ק׳ שנה אז ואגדלה שמך שאז נולד יצחק.
לך לך – מדרש כשתגיע למנין ל״ך ל״ך פי׳ ק׳ שנים תהיה מבורך בבן. ואעשך לגוי גדול ואברכה מברכך ומקללך אאור גדול מה שנא׳ בכבוד אברהם כביכול ממה שנא׳ בכבוד שכינה שהרי כתי׳ ואברכה משמע שהקב״ה בכבודו מברך מברכיהם ומקלל מקלליהם ואלו גבי כבודו כתיב גבי בני עלי כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו מעצמם יקחו קלון.
ויאמר י״י אל אברם לך לך – פירש״י להנאתך ולטובתך. אע״ג דחשיב ליה אחד מעשרה נסיונות אמר לו הקב״ה דלטובתו הי׳ דמ״מ טלטולו מארץ מולדתו היה נסיון. וכתב הרמב״ן אינו דורש להנאתך מכפל הלשון כי כן דרך בכל מקום כמו הגשם חלף הלך לו אלכה לי אל הגדולים אבל רבותינו עשו מדרש במה שכתוב ועשית לך ארון עץ עשה לך חצוצרות כסף בעבור שאין המלאכה שלו והיה ראוי שיאמר כמו במשכן ואת המשכן תעשה:
מארצך וממולדתך ומבית אביך – אחרון אחרון קשה מארצך שקשה על האדם לצאת מארצו וממולדתך שקשה יותר ומבית אביך שקשה יותר:
אל הארץ אשר אראך – וזה קשה ג״כ על האדם להחזיק בדרך ואינו יודע אנה ילך והכל היה קל בעיניו לאהבת המקום. פירש״י והלא כבר יצא משם עם אביו עד שבא לחרן אלא כך אמר לו הקב״ה התרחק עוד מבית אביך.
ור׳ אברהם פירש: וכבר אמר השם לאברהם לך לך מארצך כי זה הדבר היה בעודנו באור כשדים ושם ציוהו לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו אשר שם. וכתב הרמב״ן וזה אינו נכון שאם כן היה אברהם עיקר הנסיעה מבית אביו במצות האלהים ותרח אביו ברצון נפשו הלך עמו והכתוב אמר ויקח תרח את אברם בנו יורה כי אברם אחרי אביו ובעצתו הלך אל ארץ כנען ועוד הכתוב שאומר ואקח את אביכם מעבר הנהר היה ראוי שיאמר ואקח את אביכם מאור כשדים ועוד כי אברהם בצוותו על אליעזר לקחת אשה לבנו אמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך והוא הלך לארם נהרים אל עיר נחור א״כ היא ארצו ומולדתו ולא כאשר ישתבש ר׳ אברהם לומר אל ארצי חרן ומולדתי אור כשדים והנה הוא האומר כאן כי באור כשדים נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך והנה לו ארצות רבות אלא העיקר שחרן הוא ארצו ושם מולדתו והיא ארץ אבותיו עד עולם שהוא מארץ עבר הנהר ושם נאמר לו לך לך ונצטוה לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו:
אל הארץ אשר אראך – שהיה הולך ונודד מגוי אל גוי עד שבא אל ארץ כנען ושם נאמר לו כי לך ולזרעך אתן את כל הארץ הזאת ומה שכתוב למעלה ויצאו ללכת ארצה כנען לא להתיישב בה כי לא ידע שעל הארץ ההיא נצטוה אלא שאחז הצדיק דרך כנען כי כן היה בדעתו ובדעת אביו גם בתחלה בצאתם מאור כשדים וזהו שאמר ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי שהיה הולך כשה אובד ויתכן כי ידע אברה׳ כי ארץ כנען היא נחלת י״י וידע כי אל הארץ אשר אראך רומז לארץ כנען ולכך שם פניו אל ארץ כנען:
ויאמר ה' אל אברם לך לך, "The Lord said to Avram: "go forth for yourself, etc.⁠" Rashi interprets the words לך as meaning "for your own benefit, and for your own satisfaction.⁠" Rashi explains this verse in this fashion, although he was aware that our sages considered this verse as introducing one of the ten trials God subjected Avraham to. Having to move away from his birthplace was considered one of these trials.
Nachmanides does not interpret the word לך as meaning "for your own benefit,⁠" i.e. the repetition of the words לך לך. He feels that the wording לך לך is not at all unusual, and therefore does not call for a special interpretation at this point. He quotes Song of Songs 2,11 הגשם הלך לו, "the rain has ceased,⁠" as well as the preceding words לכי לך, "go forth,⁠" as examples of the pronoun לך appearing without any ulterior meanings having to be looked for. Other similar examples are (Jeremiah 5,5) אלכה לי אל הגדולים, "so I will go to the wealthy, etc.⁠" However, our sages (long before Rashi) have used this kind of syntax in order to derive additional meanings from it. (Deut. 10,1) ועשית לך ארון עץ, "make yourself a wooden ark; or Numbers 10,2 עשה לך שתי חצוצרות כסף "make for yourself two silver trumpets.⁠" The Talmud Yoma 3 explains the word לך to mean that these trumpets were to be Moses' personal property, and in fact they were hidden after his death so that no one else could make use of them. In view of the above, there is no reason for Nachmanides to criticize Rashi's interpretation of the word לך in our verse. (seeing that the Tabernacle was not Moses' personal property, the expression לך used in connection with it would not fit the interpretation Rashi gave it here, whereas the trumpets were specifically not communal property.)
מארצך וממולדך ומבית אביך, "from your homeland, your birthplace, and from your father's house.⁠" The trial became progressively more difficult, as separating from one's father's house is more difficult than separating from the land one has been born in.
אל הארץ אשר אראך, "to the land which I will show you.⁠" It is an additional hardship to be ordered to undertake a journey the destination of which has not been revealed beforehand. Avraham considered all this as easy, as he was anxious to fulfill God's request out of a feeling of love for Him. Rashi queries that this commandment was not new, seeing that Avraham had already left his homeland a number of years ago when he went to Charan with his father? He therefore explains that we must understand what God is reported to have said here to Avraham to make an even more drastic break with his past by leaving his father's house.
Ibn Ezra views the basic commandment as having been formulated by God already when God said to him לך לך מארצך as well as ממולדך ומבית אביך, at a time when he was still in Ur Casdim. God had known that Terach, Avraham's father, would not go beyond Charan. In fact, Terach died 60 years after Avraham had continued his journey to the land of Canaan.
Nachmanides disagrees, writing that if correct, the paragraph describing the move from Ur Casdim should have portrayed Avraham as the principal, instead of describing Terach as having taken the other family members with him. (11,31) Clearly, at that time Avraham followed his father's instructions, not God's. No mention had been made of God having communicated with Avraham as yet. Furthermore, in the verse from Joshua 24,3 God is quoted as having said: "I have taken your father (Avraham) from beyond the river Euphrates.⁠" If Ibn Ezra were correct, Joshua should have quoted: "I have taken your father from Ur Casdim, etc.⁠" Still another proof that Ibn Ezra is not correct can be found in the instructions Avraham issued to his trusted servant Eliezer when he sent him to get a wife for Yitzchok. In Genesis 24,3 Avraham instructs Eliezer to take a wife for Yitzchok from ארצי ומולדתי, "my homeland and the place where I was born.⁠" Eliezer proceeded to travel to Aram Naharyim, not to Ur Casdim in order to discharge his master's mission. Ibn Ezra is wrong when he interprets the words in that verse as meaning ארצי=חרן and מולדתי as Ur Casdim. How could he say here that this directive was given to Avraham while he was still in Ur Casdim? Avraham had a number of countries that he called "his country" at different times, though he had only one birthplace and one father's house. The fact is that Charan was both his homeland, his birthplace, and the location of his father's house.
אל הארץ אשר אראך, "to the land which I will show you.⁠" He would be wandering until he would eventually get to the land of Canaan. Having arrived in the land of Canaan, God told him (verse 7) that He would give that whole land to his (non existent) descendants. When we had been told earlier (11,31) ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען, "They departed together from Ur Casdim to go to the land of Canaan,⁠" this was not a journey designed to settle in that land, as Avraham had not yet known at that time that God's commandment had envisaged the land of Canaan as his ultimate destination. We have proof of this from when he explained to Avimelech (Genesis 20,13) that God had made him wander without a specific objective through many locations, so that he had adopted the practice of describing Sarai as his sister in all the locations where they had stopped for a period of time. It is possible that Avraham had known that the land of Canaan was God's inheritance on earth, and that therefore he had been heading in that direction. He had understood that the words "to the land which I will show you" were a hint that he should head towards the land of Canaan.
לך לך – פתח באמירה בלשון שנברא בו העולם שבעשרה מאמרות נסרא העולם וכולו לא נכרא אלא כזכות אברהם לכך כתיב עליו מאמר.
לך לך – רמז לו כשתהיה בן מאה כמנין לך לך אז ואעשך לגוי גדול שנולד לו יצחק. ד״א רמז לו שלאחר שתלך מארצך תחיה כמנין לך לך שהרי בן ע״ה שנה היה כשיצא וכל שנותיו קע״ה. ד״א רמז לו הגליות השנים שב׳ פעמים ילכו ישראל בגולה. ד״א רמז לו שאחר נ׳ דורות כמנין לך ילכו בגלות בימי צדקיהו ובזכותך שדברתי עמך בן ע״ה שנה (צ״ל ע׳) שנה בברית בין הבתרים ישובו לאחר ע׳. ולכך סמך בחרן ללך לך לפי שבחרון אפו של הקב״ה בעו״ה גלו.
ויאמר י״י אל אברם לך לך וגו׳ – אחר שידענו כל מיני האמירות שזכר המורה פרק אחרון משני (מורה נבוכים ב׳:מ״ח), הנה עלינו להביאא מין מין כפי הראוי לו.⁠1 אבל נראה לי כי אחרי שידענו שאברם היה נביא,⁠2 שיותר נכון לנו להבין האמירות במדרגה מה3 מן הנבואה. וכן בכל הנביאים.⁠4
ואמנם זמן זאת האמירה יותר נכון אצלי שהיה אַחַר ״וימת תרח בחרן״ (בראשית י״א:ל״ב), כמו שאמ׳ עוד על צאתו מחרן ״כאשר דבר אליו השם״ (בראשית י״ב:ד׳).⁠5 והנה כתו׳ שאמ׳ אברהם על חרן ״כי אםב אל ארצי ואל מולדתי תלך״ (בראשית כ״ד:ד׳), וידוע מן העברי ומן ההגיון כי אלו השמות שהם הוראות על מקומות ממנו כולל וממנו מיחד, וכל אחד מאלה התארים יתחלף בפחות ויתר.⁠6
וטעם אשר אראך – ולא ביאר הכל ביחוד,⁠7 כי כן התחלת כל נבואה, וגם כל עיון יותר סתום מן האחרונות ותמיד הולך וגדל ומוסיף,⁠8 הפך השגת החושים.⁠9 וזכור זה תמיד. ויותר מבואר מזה: ״שכון בארץ אשר אומר אליך״ (בראשית כ״ו:ב׳) ותיכף: ״גור בארץ הזאת״ (בראשית כ״ו:ג׳), וכן כתוב: ״על אחד ההרים אשר אומר אליך״ (בראשית כ״ב:ב׳) ואחר כתוב: ״ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים״ (בראשית כ״ב:ג׳).⁠10
1. זה לשון הרמב״ם שם: ״…ולפיכך פעמים נשמטים בדבר הנביאים כל אותם הסבות האמצעיות, ומיחסים לה׳ אותה הפעולה…״. כונתו היא שגם אם האדם בחר במעשה מרצונו ומבחירתו, המקראות עשויות לייחס את המעשה לדבר ה׳, ולומר כי ה׳ אמר לו לעשות כן, מכיון שה׳ הוא סיבת הסיבות. לפי זה, גם כאשר דיבור מיוחס לה׳, אין הכרח שמדובר בנבואה ממש. ריא״כ, ככל הנראה מבין שזוהי אמירה מרחיקת לכת, ולכן מציע לקורא אפשרות אחרת היא והיא, כי אכן הייתה כאן התגלות נבואית, גם אם ברמתה הראשונית.
2. שכן נאמר במפורש ״כי נביא הוא״ (בראשית כ׳:ז׳).
3. כנראה הכוונה היא לאחת ממדרגות הנבואה המנויות במורה הנבוכים ב׳:מ״ה.
4. כיוון שאברם הוא נביא, סביר להניח כי דיבור זה אליו היה בנבואה, וכן הדבר לגבי כל הדיבורים אל נביאים ידועים. וכן כתב בטירת כסף, עמ׳ 71.
5. ריא״כ דן כאן בשאלה הפרשנית מתי קבל אברם את הציווי ״לך לך״, האם בעודו באור כשדים, כדעת ראב״ע כאן, או לאחר שעזב את אור כשדים, בהיותו בחרן, כדעת רמב״ן כאן. ריא״כ, למרות שמקובל עליו הכלל של ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״, סובר כי סדר הפסוקים כאן כרונולוגי, והציווי של ״לך לך״ ניתן לו בחרן, שהרי בפסוק ד נאמר: ״וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳… ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן״.
6. ריא״כ מגיב כאן להוכחת הראב״ע, שהביא הוכחה לדעתו, שאברם נצטוה ב״לך לך״ באור כשדים, מהעובדה שמקום הציווי מכונה ארצו ומולדתו של אברם, והרי אברם גדל באור כשדים וחי שם לפחות עד גיל נישואיו. על זה מגיב ריא״כ, שהעובדה היא שחרן אכן נקראת בפי אברהם ארצו ומולדתו. חרן נקראת ארצו של אברם, במובן הרחב (׳כולל׳) של המלה ׳ארץ׳, כלומר, חרן שייכת לאותו אזור כללי אליו שייכת גם אור כשדים, ואזור זה נקרא ארצו של אברם. נוסף על זה, שתי המילים ׳ארץ׳ ו׳מולדת׳ יש להן משמעויות בדרגות שונות (׳פחות או יתר׳), כלומר, אין לאדם ארץ אחת בלבד, וגם מולדת יש יותר מאחת, בדרגות שונות. חרן הייתה ארצו ומולדתו של אברם בדרגה פחותה מאשר אור כשדים. השווה טירת כסף עמ׳ 71-72.
7. ה׳ לא פירש לאברם מיד באופן ספציפי את המקום אליו עליו ללכת.
8. כל נבואה דומה לעיון שכלי, בכך שהיא פותחת בצורה כללית וסתומה והולכת ומתבהרת ומתחדדת,ואין בפסוק זה משמעות ייחודית של היכה למקום בלתי ידוע כחלק מהניסיון אלא כך היא דרכה של הנבואה לפיכך, אין צורך להגיד שלא גילה לו עד שהגיע לארץ, ייתכן וכעבור רגעים מספר מתחילת ההתגלות כבר הבין לאן יעדו.
9. החושים קולטים מיידית את כל המידע ולאחר מכן הזכרון הולך ומטשטש.
10. גם בדוגמאות אלו הנבואה פתחה בתיאור כללי: ״בארץ אשר אומר אליך״, וסיימה בהגדרה ספציפית: ״גור בארץ הזאת״; תיאור כללי: ״אחד ההרים אשר אמר אליך״, ומ-כ״ב, ג מוכח שה׳ אמר לו לאחר מכן מקום ספציפי.
א. נראה שצ״ל להבין.
ב. בנהס״מ לא מופיעה המלה אם. והשווה לבר׳ כד, לב ״אם לא אל בית אבי...⁠״.
אמר ה׳ יתעלה לאברם בהיותו באור כשדים, שיעזוב ארצו שהיה שוכן בה, ויפרד ממשפחתו וגם מבית אביו, ללכת אל הארץ אשר יראהו. וזאת הארץ אשר צֻוָּה ללכת אליה היא ארץ כנען. והנה הלך עמו אביו וקצת בית אביו עד חרן, כמו שסיפר בפרשה הקודמת (יא, לא), ושם נתעכב אביו ורצה לגור שם; ואברם, לכבוד אביו, נתעכב שם לראות אם יוכל להעתיק אביו עמו ללכת ארצה כנען, כמו שכיון מתחילת הענין לפי מה שסיפר, רצוני שכבר סיפר (שם) שהם יצאו מאור כשדים ללכת ארצה כנען; וכאשר נתבאר לאברם שאין רצון אביו לצאת מחרן - יצא מחרן עם מי שרצה ללכת עמו מבית אביו. והנה תרח עמד בחרן עד יום מותו, ושם גם כן עמד עמו נחור וביתו לפי הנראה, כי מצאנו שזרע נחור היה עומד בחרן, כמו שנתבאר בתורה מלבן ובתואל. והנה ציוהו ללכת ארצה כנען, להיותה יותר נבחרת ויותר נכונה שידבק לו בה השפע האלהי.
התועלת הראשון הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיקל לו הִפָּרְדוֹ מארצו וממולדתו ומבית אביו, ללכת למקום שיאות לו בו יותר ההגעה אל שלמותו, לפי שלזה התכלית נברא.
ויאמר ה׳ אל אברם להיות שרש גדול אצלנו שהערלה היא מום גדול ודופי בצורת האדם כמו שנתפרסם מן הכתובים אמרו לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה כו׳ (בראשית ל״ד:י״ד). הפלשתי הערל הזה (שמואל א י״ז:כ״ו). בנות הערלים (שמואל ב א׳:כ׳). וכבר אמרו ז״ל על בלעם כי להיותו ערל לא היה בו כח לעמוד בפני שכינה (ספרי פ׳ וזאת הברכה). ונאמר בו נפל וגלוי עינים (במדבר כ״ד:ט״ז). והנה אברהם אבינו הנבדל ממנו כהבדל טהור מטמא מצינו בו שתי פעמים קודם שנמול ויפול אברהם על פניו ואחר שנמול נאמר וירא אליו ה׳ באלוני ממרא והוא יושב כמו שיבא הענין בשלמות בפרשת מילה שער י״ח ב״ה. ולזה אני אומר כי עם היות אברהם אבינו מכיר את בוראו בעודו ערל בשר שהוא ענין נפלא לא קדמהו אדם בעולם באותה מדרגה אשר לשבח זה לדעתי כוונו חז״ל באמרם בן ג׳ שנים הכיר אברהם את בוראו (נדרים ל״ב.) וסמכו אל הכתוב האומר עקב אשר שמע (בראשית כ״ו:ה׳) וכבר אמרו במקום אחר בן מ״ח שנה הכיר אברהם את בוראו (בראשית רבה ס״ד) אלא שכוונו בזה להמליץ ענין הערלה במיעוט השנים לפי הכתוב האומר שלש שנים יהיה לכם ערלים (ויקרא י״ט:כ״ג) כי לפי ששלש שנים הוא זמן הערלה באילן הפנו הגזרה לומר שזמן הערלה יהיה שלש שנים כי האדם עץ השדה כדמותו וצלמו כמו שיבא שער כ״ח ב״ה. ויהיה אומרו בן ג׳ שנים כאומרו בעודו ערל והוא שבח ומעלה אצלו כי על קראו אותו תחלה לגרים (ירושלמי ביכורים פ״א ה״ד) והוא עצמו טעם אסור קריאתו בשמו הראשון (ברכות י״ג.) כי שמו הראשון יורה על ערליותו כמו שיבא בשער הנזכר. וכבר חייבה הכתוב זאת לשתגלה עליו יד ה׳ להישירו ולהנחתו בדרך הנכונה כאשר אמרנו. מכל מקום כל האמירות הנזכרות וכל אופני ההראות האמורות באלו הספורים עד שנקרא שמו אברהם ועד שנמולו, כלם הן עניני גלוי שכינה והערה אלהית במדרגה אשר למטה מהנבואה השלמה אלא שהיה השפע הולך ונאצל עליו בתוספת מעלה לפי שלמיותיו הנוספות בו כמו שאמרנו. וכבר נמצאו האמירות רבות על מדרגות שהן למטה מזה הרבה ויבא אלהים אל אבימלך (בראשית כ׳:ג׳). ויאמר לו השמר לך מדבר עם יעקב כו׳ (בראשית ל״א:כ״ט) וכמה אמירות במעשה הגר וגדולה מכלן ויאמר י״י לדג (יונה ב׳:י״א) כמו שכתב הרב המורה פרק מ״ח ח״ב. והנה אחר שנתעורר אברהם אבינו מעצמו אל הכרת בוראו באותו שיעור מהחריצות שנתבאר ונסתכן עליה בפומבי כפי מה שנתפרסם [ב] העיר י״י את רוחו ואמץ את לבבו שילך לו מארצו וממולדתו ומכל בית אביו להתרחק מטבעם והרגלם ולמודם אל הארץ אשר יראהו שם גדולות ובצורות אשר לא ידע אשר יגיעוהו מצד הרחקתו מהדעות הנפסדות אשר שם בארצו ומצד הגעתו אל הארץ ההיא הנודעת בהכנף אצל השלמיות מזולתה לתוכן מצבה וטוב אוירה ומצד העם היושבים בה היותו יותר מוכן וקרוב לשמוע מפיו מהעם ההוא אשר הי׳ אצלם. והי׳ זה כי יושבי הארץ ההיא היו מזרעו של שם וכמו שנמצא שמלכי צדק הי׳ כהן ומלך בשלם בימים ההם.

Gate 16

Some problems in the text of our story:
1) Why did God speak to Abraham though we have not been told of a single achievement on his part?
2) Why did Abraham have to leave his homeland, seeing he had already been saved from danger in his homeland?
3) What special blessing is the "I shall make you a great nation,⁠" seeing that many of his contemporaries have also become founders of nations? Even Lot became the founding father of two nations! Why did Abraham have to be promised immunity from those who would curse him? Who would be likely to curse him?
4) Since the Torah had already stated that "Lot went with him,⁠" why did the Torah repeat "he took his wife and Lot?⁠"
5) Why did the Torah stress that "the Canaanite was in the land,⁠" when at the same time we are told that a descendant of Shem was king there at that time?
6) Why was God’s promise so concise when at a later occasion, after his separation from Lot, God became so much more specific? Why do we need two promises covering the same subject?
7) Why did Abraham not proclaim the name of God at the time he erected the first altar?
8) Why did Abraham not remain in Canaan during the famine, relying on God’s promise, instead of involving himself in all the difficulties with the Egyptians, Sarah's marital status etc.? Why did God remain silent at the time and did not offer guidance? Why do we not hear of Abraham praying for guidance? Why did he not pray for children as he did at a later occasion? Why did he plan to deceive Pharaoh instead?
9) What prompted Abraham's sudden declaration "I know you are a beautiful woman?⁠"
10) Why did Abraham not say, "When the Egyptians see you, you will say you are my wife,⁠" instead of "They will say she is his wife?⁠" Why does Abraham seem as perturbed about Sarah's survival as about the chance of his own death? At the very least, this seems unfortunate phraseology.
11) The idea of securing favors through the practice of deception seems unethical, not worthy of a man of Abraham's calibre.
12) Since the Egyptians never even enquired about Sarah's marital status, but took her to the palace as soon as they set eyes on her, why did Abraham not use the same defense for his deception as he used later at the Court of Avimelech? He said then that "I was afraid that there was no fear of the Lord in this place.⁠" After all, Abraham had not practiced any deception until after violence had been perpetrated? What defense would Pharaoh have been able to offer?
13) Why does the Torah bother to report the arguments between Abraham's shepherds and Lot's shepherds? Why even bother to tell us that God communicated with Abraham after the separation from Lot?
14) Why do we need to know about the campaign the four kings waged against the kings in the valley of Sodom? If it is only to teach us about Abraham's rescue of Lot, the story could have commenced with the battle in the valley of Sidim. Why tell us who informed Abraham of Lot's capture; the mere fact would have sufficed!
15) Why was the arrival and blessing of Malki Tzedek mentioned as having occurred during the negotiations between Abraham and the king of Sodom about the spoils of war?
We consider an uncircumcised person as a human being with a severe physical defect as is evident from many verses in Scripture. Our sages describe Bileam's inability to stand in the presence of the Shechinah as due to his being uncircumcised. On the two occasions that God appeared to Abraham prior to his being circumcised, he is reported as having fallen down on his face. On the other hand, when he has subsequent visions or visitations by God, he was able to remain seated or even standing such as when the angels approached him after the circumcision. When we find conflicting opinions among the sages regarding the age at which Abraham first recognized his Creator, namely whether at the age of three or at the age of forty-eight, the conflict may be due to the mitzvah of orlah being a three-year concept in the Torah (Bereshit Rabbah 64 and Nedarim 32). Trees that are less than three years old are considered uncircumcised, their fruit is forbidden. Since man has been compared to trees, i.e. "for man is like the tree of the field" (Deut. 20,19), it may be that our sages meant that although Abraham recognized God while still physically an arel, uncircumcised, the number three being merely a symbolical age, the nature of his philosophical and ethical progress underwent such a change after his circumcision that anyone who referred to Abraham by his original name "Abram" is guilty of a misdemeanor, since that name had applied to a totally different personality.
1-2) All the communications between God and Abraham prior to his being circumcised involve a relationship short of the level of prophecy. Such communications we find addressed to others, such as Avimelech and Laban. Even the fish that swallowed Jonah received this kind of communication from God. Since Abraham had attained recognition of his Creator by means of his intellect, God wanted to remove him from an environment which was so hostile to his further moral and philosophical progress.
3) Since Sarah, Abraham's wife, had been described as barren already in Parshat Noach, the promise that Abraham would not only become a father but a founder of nations in another country, is indeed a special blessing.
According to Bereshit Rabbah 39, Abraham reportedly said to God, "Did not Noach become the founding father of seventy nations?⁠" God however, replied that the nation of which it would be said "Who is such a great nation?⁠" (Deut 4,7) will be descended from Abraham. The need to state that those who curse Abraham will be cursed, is ample proof of his erstwhile unpopularity, and of the fact that Abraham had to suffer greatly for his beliefs. Henceforth, however, his detractors would be cursed, and he himself would be visibly blessed. In fact, his very existence would promote blessings for the rest of mankind.
4) Abraham departed Ur Kasdim and Charan, thereby fulfilling God’s command. By retaining his wife and nephew however, the separation from his "birthplace" and "father's house" was less than complete. Also, he was careful to take along his material wealth. He not only did not protest the company of Lot etc., but he actively solicited that company, i.e. vayikach, he took.
5) This is why the Torah mentions the presence of those people three times. Abraham proceeded unimpeded until Shechem, notwithstanding the fact that the Canaanite was at that time in the process of driving the Semites out of the country. In such troubled times, a newcomer like Abraham could have expected to suffer at the hands of both adversaries in the struggle for possession of that country.
6) At that time, God promised Abraham that the present turmoil would not produce permanent ownership of that land by the Canaanites, but that this land would ultimately belong to a nation yet to be founded by Abraham. In fact, had it not been for the conquest by the Canaanites, taking the land from the Semites and giving it to one family, i.e. the descendants of Abraham, would have been difficult to justify. Gittin 38 explains the justification for Israel's conquest of the land of Sichon and Og in a similar fashion, i.e. the illegal conquest of most of Ammon and Moab by Sichon and Og had paved the way for Israel dispossessing Sichon and Og eventually (in a war started by Sichon).
7) In response to that promise by God, Abraham built an altar, but could not very well proclaim his true belief in God and call for others to follow him until near Bet El; he settled down in a peaceful atmosphere. Proclaiming the sovereignty of God there would be more likely to produce positive results, away from the turmoil of war in other parts of the country.
8) Perhaps because he was still in the company of Lot and other less idealistically inspired fellow travellers, as well as lacking the benefits of circumcision, he decided to ride out the famine in Canaan in neighboring Egypt. For that reason, he may not have received direct guidance from God on the subject. Probably, Abraham considered the certainty of impoverishment, animosity, and likely attack by surrounding tribes, as outweighing the possible dangers in Egypt. Jacob was moved by similar considerations when he complained about his sons' delay in travelling to Egypt to secure a food supply. The appearance of being affluent was in itself capable of inviting attack from those less fortunate (Genesis 42). Similarly, the four outcasts in Kings II Chapter 7 considered any chance of survival in the enemy camp as offering a better chance than certain death by famine in the city or in their primitive place of refuge. No doubt, Abraham had instructed Sarah to assume this brother/sister relationship even before they arrived in Egypt, since he could not reasonably have expected the Egyptians to make enquiries about Sarah's marital status. Surely, the normal thing was for a man to travel with his wife.
9-11) Therefore, the brother/sister relationship had to be demonstrated at the outset, so as to prevent any danger to Abraham. He assumed that either his goodwill would be sought actively, i.e. "so that I shall benefit on your account,⁠" or that at the very least his survival would be assured i.e. "I shall remain alive on your account.⁠" David's conduct in Gat (Samuel I Chapter 22) was motivated by the same considerations. In view of the fact that the Egyptians would most likely react to Sarah's physical beauty, Abraham referred to the fact of her beauty as something that had, of course, been known to him for a long time, but not until then had it been a factor to be considered in their public behavior.
12) He also realized that in the event of his own death, Sarah would consider her own survival under such circumstances as a fate worse than death. Therefore, the entire household maintained the fiction of Abraham and Sarah being brother and sister, so that when Pharaoh later said, "She also said he is my brother,⁠" he meant that Sarah had only confirmed the facts which he had already ascertained. There could not therefore be a question of him having stolen another man's wife. The Torah testifies that there had in fact been no need to deny the husband/wife relationship in order to protect themselves against Pharaoh. After Abraham had used all the intellectual faculties at his command to survive the trip to Egypt, God now intervened to prevent Pharaoh from forcing his attentions on the presumably single Sarah. God’s intervention had become necessary to prevent Abraham and Sarah having problems as a result of their machinations, not despite their machinations. Pharaoh was obviously smitten by God in a way that made him impotent, and demonstrated to him that the punishment inflicted upon him was related to his attempt to rape Sarah. Pharaoh did not blame Abraham for having taken precautions to protect himself and his wife, knowing full well that these precautions were justified. What Pharaoh did object to was that Abraham had not at least told him privately, i.e. lee (the word is used repeatedly), what the true relationship between Sarah and him had been. The fact that he had to issue a command to his people not to molest Abraham (Genesis 12,20) proves that Abraham's estimate of the morality of Pharaoh's subjects had been quite accurate. That Abraham could not use the argument he was later to use with Avimelech was obvious, since Pharaoh had challenged Abraham concerning Abraham's evaluation of himself, and not his evaluation of his people. Just because his people were more law-abiding in matters of morality than the Egyptians, Avimelech could challenge the fact that Abraham had seen fit to use deception, and construe it as an insult against his people. The events that occurred in Egypt at this time serve to disabuse us of two erroneous attitudes.
1) The belief that if only human intellect, effort and caution is employed, success is guaranteed.
2) That since everything is in the hands of God anyways, our efforts to alter that which seems in store for us are futile and doomed to failure. Therefore, a life of passive acceptance of all dangers ought to be the only path to follow. Abraham had employed all his wits, had made extensive efforts, taken precautions, all to no avail; only then did God intervene to smite Pharaoh at the critical moment. Isaiah 50,10-11 conveys a similar lesson. In verse 10, a person relying on God is depicted as walking in darkness, relying solely on God to provide light. In verse 11, however, those who rely on their own light exclusively, are also scored by the prophet. When the following verse (Isaiah 51,2) states, "Look towards Abraham and Sarah,⁠" the message is clearly that the proper way to behave can be learned only by studying what happened to our two ancestors who were called upon to act and whose actions and efforts were blessed by God.
ויאמר ה׳ אל אברם לך לך וגומר. עד ואעשך לגוי גדול. כבר ביארתי למעלה סיבת יציאת תרח ובניו מאור כשדים כפי פשוטי הכתובים. אבל חז״ל סברו שיצא משם מפני עניין אברהם שהושלך לכבשן האש, והוצל משם, ומיראת המלך פן ישוב עוד עליו חרון אפו יצאו משם. והוא גם כן דעת רש״י והרמב״ן והר״ן. אמנם הראב״ע מאן ימאן להאמינו, באומרו שאם היה הדבר כן, היה הכתוב מספר אותו: אם להגיד צדקת אברהם שמסר עצמו ליהרג על קדושת השם, והוא יותר מבהיל ממעשה העקדה, ואם להודיע מעשה ה׳ כי נורא הוא, שהציל את אברהם אוהבו מתוך האש ובגדיו לא תשרפנה. ואנחנו לא נוכל להכחיש הדבר הזה בכללו: אם מפני קבלת ז״ל שקיימו וקבלו אותו בכמה מקומות, וידוע שאמת יהגה חיכם ועוולה לא נמצא בשפתם. ואם מפני שהתורה מעידה עליו בצד מה במאמר: אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים. עם היותו מאמר סובל הפירוש, וכמו שביארתי למעלה. וגם יעיד על זה מה שכתוב בספרי האומות הקדומות, כמו שהעיד הרב המורה פכ״ט ח״ג, שמצא בספר עבודת הנבטיא בזה הלשון.
ואמנם אברהם שגדל בכותא, כשחלק עם ההמון ואמר שיש עושה בלתי השמש, טענו עליו כך וכך, וזכרו בטענותיהם מה שהוא מבואר נגלה מפעולות השמש. ואמר להם אברהם צדקתם, אבל הוא הגרזן ביד החוצב בו. אח״כ זכרו מטענותיו ע״ה, ובסוף העניין זכרו שהמלך שם אותו בבית הכלא, ושהוא התמיד לטעון עליהם ימים רבים והוא בבית כלאו, ושאח״כ פחד המלך שיפסיד עליו מלכותו וישיב בני אדם לאמונתו, וגרשו מקצות המזרח אחר שלקח את כל אשר לו וכו׳. וכבר נמצא מסכים לזה, כמו שכתב הרמב״ן שאברהם נחבא בכותא. ובהיות הדבר כל כך מפורסם, איך נוכל להכחישו בכללו, כי כמו שכתב הפילוסוף: המפורסם אצל הכל, אי אפשר שיכזב כולו. ולכן מה שלבי אומר בעניין הזה, שכל ארץ ארם שבכללה אור כשדים ועבר הנהר היו מכת הצאב״א שהיו מאמינים, כמו שזכר הרב המורה, שלא היה אלוה אחר בעולם אלא הכוכבים. ושהשמש היה האלוה הגדול מכל האלוהים. והיו מאמינים עם זה שהיה העולם קדמון מבלי התחלה זמנית. וכאשר התחכם אברהם אבינו, וזרח עליו אור האמת, הגיע מדרך התפלספותו ואיצטגנינותו לקיים ולאמת שצבא השמים והכוכבים היו סיבות אמצעיות למה שיפעלו, לא סיבות ראשונות. ושהיה עליהם בהכרח סיבה ראשונה, הוא הפועל והמשפיע הראשון בהם. כי הנה אחרי שהגרמים השמימיים כולם הם גשמים מתנועעים תמיד, יתחייב להם שיהיה להם מניע מחוץ נבדל. והיה אברהם עושה על זה מופתים וטענות חזקות. וכמו שאמר במדרש (ב״ר פרשת ל״ט): משל לאחד שראה בירה דולקת. אמר למי שהולך עמו, תאמר שאין מנהיג לבירה זו? וכו׳. ולזה כוונו ז״ל (בבא בתרא ט״ז) שהייתה מרגלית תלויה בצווארו של אברהם, שכל חולה שהיה רואה אותה מיד נתרפא. וכיון שמת, תלאה בגלגל חמה. רצונו לומר, שהיה עושה מופתים וטענות למציאות האל, והיא המרגלית שהייתה תלויה בצווארו ובפיו, ושכל חולה מאמונות כוזבות שהיה רואה אותה ומעיין בה, מיד הוא מתרפא. כי ידיעת האל והאמנתו היא הרפואה האמיתית לנפש. וכאשר מת אברהם שהיה מלמד להועיל, נשאר לימוד מציאות האל מתנועת הגלגל, שתורה על המניע הנבדל, כמו שאמר הכתוב (תהלים י״ט ב׳): השמים מספרים כבוד אל וזאת היא התליה בגלגל חמה. וכן היה אברהם מקיים שהיה העולם מחודש ופעול מאותו ית׳, בהראותו ביטולים והרחקות עצומות על דעת קדמותו. ולכן היה מרגליתא בפומיה אל עליון, רוצה לומר סיבה עליונה לשמים, קונה שמים וארץ ומחדשם. ולהיותו חולק בפרסום על אמונת דורו, הושם בבית הכלא. וגם שם היה טוען טענותיו לקיים אמיתת אמונתו, כי היה בלבו כאש בוערת. ואין ספק שהיה דינו בשריפה, כי היה יסוד האש ממשלת השמש. אבל המלך מפחדו שיפסיד אמונתו, שלחו לנפשו. ולא היה זה באמת למלך, כי אם מאת אלוהים שהעיר את רוחו לעשות כן. כי לב מלך ביד ה׳ לכל אשר יחפוץ יטנו. ושעל זה נאמר: אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים, כלומר: ממני הייתה יציאתך, לא מאת המלך. ומסכים לזה הוא מה שכתוב בספר עבודת הנבטיה, ומה שכתוב שאברהם נחבש בכותא. ואינו רחוק אצלי מה שאמרו באותו ספר, ששלל המלך כל אשר לו וגרשו מארצו, כי הנה הכתוב מורה עליו במה שלא אמר ביציאתם מאור כשדים, שהוציאו כל רכושם ועבדיהם, כמו שכתב בצאתו מחרן. נראה שהלכו ריקם, ותרח הלך עמו מפני הסיבות שנזכרו בפרשה. וגם מה שאמרו ז״ל שנעשה לו נס להצילו מכבשן האש, רצונו לומר להיותו נדון להישרף. והיה זה נס נסתר בהערת לב המלך לשלחו. וכבר נתן הרמב״ן מקום לזה הדעת, במה שכתב שאין המלט, אם בהיות בזה נס נסתר בהערת לב המלך, ואם נס נגלה שהושלך בכבשן ויצא משם. האמנם למה לא נתפרש זה בתורה, שהיא קושיית הראב״ע, סיבתו אצלי שאברהם לא התעורר בראשונה לפרסם ולקיים דעתו בדבר השם שלא מפאת מעלה נבואיית, אלא מכח התפלספותו ואצטגנינותו. וכמה מקדמוני הפילוסופים היו מקיימים דעותיהם, וטוענים טענות לקיימם, ובטולים לדעת הסותר. ולא נחשב להם לצדקה ולא נכתבו עניניהם בתורה, אלא דברי נביאי השם וחסידיו הדבקים בו, ממה שעשו בעבודת האל ובמאמרו, לא מעיונם ושכלם. ואחשוב שלזה כוונו חז״ל באומרם שאברהם בן שלוש שנים הכיר את בוראו, שנאמר: עקב אשר שמע אברהם בקולי. ומנין עקב כשתסירהו מן קע״ה שחיה, נשאר שלש. ובמקום אחר אמרו שהיה בן מ״ח שנה כשהכיר את בוראו. וראוי לתת ציור וטעם לשני המאמרים האלה. וכבר נוכל לומר שבן שלשה שנים יעתק הנער מהמינקת ויכיר בקרוביו ואוהבי ביתו, כאלו אמרו על דרך המליצה שכבר התחילה לו ההכרה השכלית, נתיישר דעתו והוכן להכיר את בוראו. אבל היותר נראה הוא שהם רצו לומר שאברהם, בהיותו ערל קודם המולו, הכיר את בוראו. והוא מתמיה מאוד, וכינו הערלה בשם שלוש שנים, מפני שהכתוב אומר שלוש שנים יהיה לכם ערלים. כי להיות שלוש שנים זמן הערלה, כאילו אמרו בדרך מליצה וצחות: שלוש שנים יהיה על הערלה, כאלו אמר בהיותו ערל הכיר את בוראו. האמנם כפי דיוק השנים אמרו, שבן מ״ח שנים הכיר בוראו, שכן היו שנותיו בפלגה. וכאלו אמרו, שממה שראה אברהם שקרה שם הכיר שיש אלוהים שופטים בארץ. אבל היה זה כולו משכלו ודעתו, לא מכוח הנבואה. הן אמת שליושר שכלו של אברהם ושלמות חכמתו נעשה מוכן לחול עליו שפע האל הנבואיי. ואחרי שקבלו, זכרה התורה המעשים המשובחים שעשה, רוצה לומר אחר שנראה אליו האלוהים ודיבר אתו, לא מה שהיה קודם לזה. וכן לא זכרה התורה הנס שנעשה לו בהצלתו, לפי שלא היה נס נגלה כי אם נס נסתר, שהעיר השם את רוח המלך לפוטרו מעונש השריפה. והנה אנשי דורו כי היו אומרים שלא היה בזה נס כלל, אלא המלך מפחדו שיפסיד אמונתו שלחו לנפשו. לכן לא נכתב זה בתורה, כי אין דרכה לכתוב הנסים הנסתרים, כי אם המפורסמים והנגלים, כי אין הכחשה בהם. הנה התבאר מזה כולו שאין ראוי להכחיש קבלת חז״ל בזה, שאין טענה עליה מפאת קושיית הראב״ע. ושאינו רחוק שהייתה יציאת תרח מאור כשדים גם כן בעבור זה עם שאר הסיבות שזכרתי בפירוש הפרשה. ואחרי הקדימי הפירוש הזה אבוא לפרש הפרשה.
הנה ראה יתברך שתרח עם היות שיצא ללכת ארצה כנען התעכב והתיישב בחרן ימים רבים, ובסיבתו היה אברהם יושב שמה. ושלהיותו מוכן לשלמות גדול בעבודה האלוהית ומדרגת הנבואה, היו לו שם שלושה מונעים גדולים מלהגיע אליו: הא׳: הארץ שהיה יושב בה. לפי שכל ארץ קדם הייתה מלאה כישופים ועוננים, והיו כופרים במציאות האלוה ית׳. וכמו שאמר: כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים. ולכן: אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, וקסמים בידם, ובלעם משם היה. ולכן מפאת טבע הארץ היה מונע גדול לשלמות אברהם ולהדבק אל האלוהים בהיותו שמה.
והמונע הב׳: היו אוהביו שכניו ומכיריו, שהיו כולם עובדי ע״ג, וכאשר ראו מה שקרה לאברהם באור כשדים מהסכנה על טענותיו וויכוחיו, היו מונעים אותו לדבר עוד בעניין האלהות. והאדם בהכרח יפיק רצון אוהביו העומדים סביבו.
המונע הג׳, היה אביו תרח ונחור אחיו, כי היה תרח כמו שאמרו חז״ל (ב״ר פל״ח), עושה צלמים ועובד אותם. וכן היה נחור, וכמו שאמר: בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים. ואברהם היה בוש ונכלם מלגעור בהם ומלהוכיחם על שיבושי אמונתם. והייתה א״כ חברתם מזקת אליו מאוד, ומונעת ממנו כל דבקות אלוהי. ומפני זה כולו ציוהו ית׳ לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. ואין פירוש כפל לך להנאתך ולטובותיך, כדברי רש״י, וכמו שדרשו על: פסול לך, הפסולת יהיה שלך. כי שם ראוי לדרוש כן, בעבור שלא ביאר הכתוב תועלת בפועל הלוחות כלל, אבל כאן שהכתוב מבאר התועלות הגדולות שימשכו מהליכה, כמו שאמרו ואעשך לגוי גדול וגו׳, מה צריך לומר לו ברמיזות לך לך שתהיה ההליכה להנאתו ולטובתו?! גם מה שכתב הרמב״ן, שכן דרך הלשון אלכה לי אל הגדולים, ולך לך אל ארץ המוריה, אינו נכון. לפי שמצאנו בכתוב לשון הליכה לאלפים ולמאות, מבלי כפל לך ולא לי: לך נא ראה את שלום אחיך, קום לך אתם, לך מעמנו, לך אל פרעה וכה תדבר, וכאלה רבו מספר מבלי כפל. ולכן ראוי שנאמר כשמצינו בכתוב כפל, שהוא לעניין מה. כי הנה: ולך לך אל ארץ המוריה, עניינו שילך שם לבדו מבלי נעריו וכן עשה. ואלכה לי אל הגדולים, עניינו אלך אני אף על פי שלא ילכו אחרים. וכן עניינו בכאן, שאמר השם לאברהם לך לך, רצונו לומר איני חפץ בהליכה שהלכת מאור כשדים, לפי שהייתה עם אביך ואחיך, ולא שתשב בארצך שהיא עבר הנהר וכל ארץ קדם, אבל שאתה לבדך תלך ותעזוב ארצך, עם היותה נאותה למזגך, ומולדתך שהם אוהביך שנולדת ונתגדלת ביניהם. והוא מלשון גידול, כמו יוולדו על ברכי יוסף. ומבית אביך, עם היותו קשה בעיניך לעזוב את אביך בזקנותו, כי כולם צריך שתעזוב, כיון שהם לא ידעו דרך ה׳. הנה התבאר שלא אמר מארצך על אור כשדים שכבר יצא משם, אלא על עבר הנהר שהיא ארצו בכלל. והותרה בזה השאלה הא׳.
ושזכר מארצך וממולדתך ומבית אביך להעירו על המונעים שהיו לו בישיבתו שמה, והותרה בזה השאלה הב׳.
ולפי שהפלא ה׳ חסיד לו, והפרידו מאוהביו ומאביו ומאחיו, ורצה שלא ידעו הם לאיזה מקום היה הולך כדי שלא ילכו שם אחריו, לכן לא ביאר לו שם המקום אשר ילך אליו, ואמר לו אל הארץ אשר אראך. רצונו לומר כי בהתהלכו ינחה אותו אל המקום אשר יבחר בו. ואולי רמז לו במלת אראך, ששם יראה אליו האלוהים, כי היא הארץ הראויה למראות אלוהים, לא הארץ אשר הוא יושב עליה והותרה בזה השאלה הג׳.
וכבר זכר החבר לכוזר שהנבואה הייתה מעלה מיוחדת בארץ הקדושה, ושכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בה או בעבורה. הלא תראה כי הועתק אברהם מארצו, כאשר הצליח והיה ראוי להידבק בעניין האלוהי, והיה לב הסגולה ההיא, אל המקום אשר תגמר השלמתו. והיה זה כמו שימצא עובד אדמה אילן שפריו טוב במדבר, ומעתיקו אל אדמה נעבדת כדי שיצליח בה בשורש ההוא, ומגדלו שם באופן שישוב פרדסי אחר היותו מדברי, וירבה אחר שהיה מועט. וכן שרתה הנבואה בזרעו של אברהם בארץ כנען, רבו אנשיה הנביאים כל ימי עמדם בארץ כנען, עם העניינים העוזרים מהטהרות והעבודות וכו׳. ראה איך העיר החכם האלוהי הזה על העיקרים שזכרתי בדבר הזה.
ויאמר ה׳ אל אברם – סמך פרשה זו לכאן להודיענו מה שאמרו חכמינו ז״ל בא לטהר מסייעים אותו. כי לפי שלמעלה כתב שנתעוררו תרח ואברם לצאת מארצם ללכת ארצה כנען לפי שהיא ארץ טובה. מיד סייעו השם ואמר לו לך לך אל הארץ אשר אראך שהיא ארץ כנען. כי אחר שהאדם בעל בחירה. ראוי לו לקום משינתו. ואם באולי אין כחו משגת. יחדש השם בקרבו רוח נכונה ויסייעהו כאומרו דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו. וכן כתב בתורה ושבת עד ה׳ אלהיך. כי לך ראוי לשוב ולהתחזק. ואם באולי אחר שיתעורר לבו לא ידע דרך זו ילך. לזה חזר לומר ומל ה׳ אלהיך את לבבך וכתב ר״י ז״ל כמה שאין כח ידך משגת יחדש השם בקרבך רוח נכונה. וכן סמך בכאן זאת הפרשה להודיענו מאמרם ז״ל שאמרו המתחיל במצוה גומרה. ואם אינו גומרה מורידין אותו מגדולתו כמוזכר בסוטה על וירד יהודה. ולפי שבכאן נתעורר אברהם למצוה לעלות לארץ ישראל והלכו עד חרן ונתעכבו שם כדכתיב וישבו שם. לזה אמר לו השם לך לך ואל תעמוד על הפרק כי אחר שהתחלת במצוה אומרים לו גמור. ואמר ואעשך לגוי גדול כי המתחיל במצוה ולא גמרה מה עונשו שמורידין אותו מגדולתו. כדכתיב וירד יהודה ומתה בת שוע ושכיבו נמי ער ואונן. לזה אמר בכאן אם תגמור המצוה ואעשך לגוי גדול כנגד הבנים והאשה. וכנגד הגדולה אמר ואגדלה שמך. והוצרך לומר השם לאברם אל הארץ אשר אראך. לפי שאברהם בתחילת ימיו הכיר את השם מצד חכמתו ותבונתו. וכפי מה שאמרו במדרש הנעלם כי בחכמתו השיג כל הדברים והיה שואל כל המולדות וכל הארצות לידע תכונתם. וכן השיג השרים של מעלה של כל ארץ וארץ. וכשבא להשיג עמקה של ארץ ישראל ושר שלה לא השיג דבר ורצה לידע מנהיג כל אלה. וחשב שהוא השמש שהוא גדול המזלות. וכשראה שהוא שוקע אמר אין זה המנהיג. וזהו מי העיר ממזרח שהעיר רוחו ולבו מצד אור השמש. ולפי שהיה מבולבל בזה צדק יקראהו לרגלו. והעיר השם שנקרא צדק לבו ורוחו עד שראה שארץ ישראל היא מעולה מכל הארצות ושאין לה שר שוטר ומושל אלא ה׳ דורש אותה. ואז השיג שהשם מניע כל אלה הדברים בסיוע אלהי ואורו שזרח עליו:
ואמר לך לך מארצך וממולדתך ולא תחוש לדברי המזלות והמולדות ולא לתכונת הארץ. כי כל אשר יורו הככבים הבל וריק. וזהו לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך. היא ארץ ישראל שאתה מבולבל בה ואי אפשר להשיגה אם אני לא אראך מה שאתה מבקש. ובזה לא יקשה מה שאמרו והלא כבר יצא משם ובא עד חרן. וזה כעין מה שאמרו ויוצא אותו החוצה צא מאצטגנינות שלך. ואמר ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך כנגד מארצך וממולדתך ומבית אביך. לפי שהאדם שעוזב ארצו והולך אל ארץ אחרת הוא כמו גר ויחידי. לזה אמר ואעשך לגוי גדול. ולפי שאדם כשהוא בארץ מולדתו יש לו אחים וקרובים עד שבסיבתם יגדלוהו ויצא שמו בכל הארצות לזה אמר ואגדלה שמך. כי בידי היכולת והגדולה. ולפי שהעוזב ארצו ומולדתו ובית אביו כל העולם יתקללו בו היאך עזב בית אביו והלך תועה במדבר. לזה אמר והיה ברכה. כי אתה תהיה הברכה עצמה ובברכה א״א לחול הקללה. ואם באולי איפשר שיקללוך לא תחול קללתם לפי שהיא קללת חנם ואני אקללם כי ברכתי וקללתי תחול. וזהו ואברכה מברכיך ומקללך אאור. וחזר לומר ונברכו בך כדעת המדרש שאינו לשון ברכה אלא הוא כעין שאמרו אחד המבריך ואחד המרכיב. בכאן הודיענו כי כל משפחות האדמה יקראו על שמו וכלם יהיו נכללים ונברכים בו. כאומרו כי אב המון גוים נתתיך:
אל הארץ אשר אראך – אל המקום מהארץ אשר אראך אותה במראות אלהים, לפיכך עבר בארץ ולא נטע אהלו עד המקום שנראה אליו שם האל יתברך, כאמרו ״ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם... וירא ה׳ אל אברם, ויאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת״ (בראשית י״ב:ו׳-ז׳).
אל הארץ אשר אראך, to the specific area within the country which I will show you in a heavenly vision. This is why Avram kept moving further into the land without pitching his tent to settle down until he received the appropriate sign from God. This occurred when he reached Shechem, where we are told that God appeared to him (verse 7)
[למה זכה אברהם לדיבור]:
אמר הגאון, אם יקשה אדם לאמר, עדיין הכתוב לא העיד חסד וזכות אברהם, אלא תיכף מְסַפֵּר שבא אליו הדיבור האלוקי טרם שיודיע טבעו1. אנו נשיב, שהכתוב אינו מספר בצדקות הצדיק אלא אותן הצדקות הנעשות לטוב אומה אחת כללית או עם רב, אבל מה שיעשה בעצמו לא יספר הכתוב, ועכשיו אברם לא עשה לפי [שעה] צדקות כלליות כמו שיעשה אחר כך בחרן2, שדרש ברבים והאמין אחרים בה׳3 והכניס אומות רבות תחת כנפי השכינה, אבל עד עתה בעצמו לבד הכיר בוראו, וכן בראות אותו צדיק ומוכן לעשות צדקות, בא אליו הדיבור שירחיק מאותו המקום שאינו מוכן בעבורו, ושילך אל הארץ שיַרְאֶנוּ.
ובאמת אין אנו רואים שה׳ הראה לו זאת הארץ, ולכן צריך לנו לומר שכשאמר הכתוב בסמוך (פסוק ז) ׳וירא ה׳ אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ׳ וגו׳, שאז הורה לו שזה היה [במקום] ההוא4, וכן5 ׳ויט אהלה׳ וגו׳ (פסוק ח). ואילו לא היה הרעב מכריחו לצאת משם, לא היה יוצא, וכן כשיצא, לא היה בדעתו רק ׳לגור׳ (פסוק י), ולא להשתקע, עד עבור הרעב:
1. ראה רמב״ן (פסוק ב).
2. ׳הנפש אשר עשו בחרן׳ (פסוק ה), וכשיטת הסדר עולם (פרק א) שירד לחרן רק אחרי שנאמר לו ׳לך לך׳, וראה מש״כ בפסוק ה׳.
3. ע״פ לשה״כ להלן (טו ו) ׳והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה׳, ומפרש בדרך מליצית ׳והאמין׳ – פועל יוצא, שגרם לאחרים להאמין בה׳.
4. כ״כ הרמב״ן, וראה נדפס ונוסח מהדו״ק.
5. ולכן.
לך לך
[א] ויאמר ה׳ אל אברם לך לך
[1] ראש השנה פרק ראשון דף יו ע״ב (ראש השנה טז:)
לך לך להנאתך ולטובתך. דאם לא כן לא יתכן לומר ״לך לך״. כתב רש״י כפל לשון, מפני שכתב ״לך לך מארצך״ דמשמע לצורכך, ולא מקרי ׳לצורכך׳ אלא אם כן יש דברים הרבה שזה נקרא צרכו, דאי הוי דבר אחד היה נכתב בתורה בפירוש, דאין לכתוב ״לך״ – לצרכך אם הוא דבר מיוחד, שאין צרכו בדבר אחד. וכן לקמן גבי ״ויצו עליו״ (פסוק כ) – על אודותיו – פירש רש״י ׳לשלחו ולשמרו׳, משום דלא מקרי ׳אודות׳ בדבר אחד. ויש כאן שני דברים; שכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד ׳שאודיע כו׳⁠ ⁠׳. ואם תאמר והלא כתיב (דברים ב, יג) ״קומו ועברו לכם את נחל זרד״ וכן ״קומי לך״ (שיה״ש ב, י), וכן הרבה, ונראה משום דכל מקום הלשון משמע ״לך״ – לעצמך, כלומר לדעת עצמו, וגם ״שלח לך״ (במדבר יג, ב) – לרצונך, וכן הכל. והא דכתיב ״קומו ועברו לכם את נחל זרד״ – אין זה מצוה שיצוה לעבור נחל זרד, אלא כלומר אם תבואו אל הארץ אשר אתם צריכים ללכת – ״עברו לכם נחל זרד״, אבל לא הוי מצוה דוקא לעבור נחל זרד, לכך שפיר כתב ״עברו לכם נחל זרד״, שלא היתה מצוה על זה, אבל במקום הזה שהוא מצוה ״לך לך מארצך״ דכתיב (להלן טו, ז) ״אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו׳⁠ ⁠⁠״, אם כן צוואה היתה, ואיך יאמר ״לך לך״, אלא הכי פירושו ׳להנאתך ולטובתך׳, כלומר שגם הליכה הזאת הוא לרצונך, שהרי היא להנאתך ולטובתך:
וכאן אי אתה זוכה לבנים. אף על גב דקרא ״לגוי גדול״ קאמר, ואם כן למה אמר ׳וכאן אי אתה זוכה לבנים׳, ולא קאמר ׳וכאן אי אתה זוכה לגוי גדול׳, משום דאין ״גוי גדול״ תולה בארץ ישראל, אבל ׳אי אתה זוכה לבנים׳ תולה שפיר בארץ ישראל, משום דכתיב לקמן (טז, ג) ״מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ״, ודרשינן (יבמות סד.) שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין, דהיינו שלידת בנים תליא בארץ, וכמו שיתבאר לקמן (טז, ג, אות ו):
ויאמר ה׳ אל אברם לך לך וגו׳ – מה היה המקרא חסר אם היה אומר לך לך אל הארץ אשר אראך, ולמה הזכיר פרטים אלו מארצך וממולדתך ומבית אביך גם מלת לך צריך ביאור כי אין משמעותו לך להנאתך. גם מה שפירש הרמב״ן שהוא מלשון אלך לי אל הר המור (שיר השירים ד׳:ו׳) לא נראה כי גם לי גם לך יהיה לו ביאור אחר היותר קרוב לפשוטו. ונ״ל שהעתיקו הקב״ה מענין לענין כדרך שמחנכין התינוק, כי אולי יהיה קשה עליו לקבל הכל בבת אחת, ע״כ עשה לו ג׳ חלוקות והעתיקו אל ענין רביעי, כי מתחלה בקש ממנו לעזוב ארצו וזה שאלה קטנה, יען כי אין לאדם תועלת מארצו יותר מארצות אחרות. כי אם השם והכבוד המדומה שעושין לו במקום שמכירין אותו וזולת זה אין לו שם עזר וסעד מכל אנשי ארצו הרחוקים ובנקל יתפתה לעזבם. ואח״כ כאשר הסיח מלבו כל ארצו אמר פן יהיה נפשו קשורה באנשי תולדתו שיש לו קצת עזר וסעד מהם, כדרך המשפחות שהאחד נכנס בעובי הקורה בעד שאר בשרו. ולא יתנו לזרים מקום למשול בהם, וזה תועלת קצת יותר מהראשון. ואחר שנתפתה גם לזה חשש פן תדבק נפשו בבית אביו שיש לו שם תועלת נוסף על כל אלו והוא תועלת ממון, כי בית והון נחלת אבות.
נוסף על שלשה מיני קורבה אלו יש קורבה רביעית, כי אדם קרוב אצל עצמו יותר מכל שלשה מיני קרובים אלו, ע״כ נאמר לך לך לעצמותך כדרך שנאמר לאדם שילך לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ולמעלה פר׳ בראשית (ג׳:כ״ג) פרשתי שקאי על הר המוריה כי אדם ממקום כפרתו נברא, ומקורו מן הר המוריה כי משם לוקח עפרו ודרך הסולם שבבית המקדש שלמטה מכוון כנגד בה״מ שלמעלה עולים ויורדים בו הנשמות הטהורות אם כן שם עצמות הגוף, ושם חביון עוזה של הנשמה, וא״כ אדם קרוב אצל עצמותו ביותר מן כל מיני קרובים שהזכיר ע״כ נאמר לך לך. וכן נאמר לשון זה בעקידה (שם כ״ב:ב׳) ולך לך אל ארץ המריה וגו׳. ובשניהם לא גלה לו המקום מיד, כי כאן נאמר אשר אראך. ובעקידה נאמר אשר אומר אליך. לפי שלא רצה הקב״ה לגלות לאברם מקום מוצא הגוף והנפש עד אשר יערה עליו ממרום רוח קדשו תחלה, כי מהידוע (תנחומא בא׳:ה׳) שאין הנבואה שורה בחוצה לארץ וא״כ כל זמן היותו בח״ל עד שלא היה בו רוח נבואה לא ידע ולא יבין מהות הנשמה אשר מקורה מן הר המוריה, ואפילו מהות יצירת החומר משם, לא יבין. עד בואו אל תוך הארץ הקדושה מקום מוכן אל הנבואה אז הראה לו השי״ת מעלות המקום הקדוש ההוא ואיך הוא מקום לעצמותו של אדם כי שם ביתו ומקום חוצבה של הנשמה, ומחצב החומר, אשר בעבורו ראוי לו לעזוב כל אלו ולילך לדבק במקום קדוש ההוא כי שם יגיע אל דביקות השכינה. וזה שפירש״י הלוך ונסוע הנגבה לילך לדרומה של ירושלים והר המוריה.
ומטעם זה לא נאמר בתחלת מראה זו וירא אליו ה׳ – כי אם עד אחר שנכנס בארץ כי אז היה מוכן לראות במראות השכינה, אבל קודם זה שהיה עדיין בח״ל לא היה שומע כ״א קול דברים כי לא נראה אליו ה׳ עדיין עד בואו לארץ וכמו שנתבאר בסמוך וע״כ קרא למקום ההוא סולמא של צור כדאיתא בילקוט פר׳ זו (י״ב:א׳) כיון שהגיע אברהם לסולמא של צור אמר יהא חלקי בארץ הזאת. מי הגיד לבעל המדרש שהגיע אברהם לסולמא של צור. ודאי כוונתו על הר המוריה כי שם מקום הסולם אשר ראה יעקב עומד בבית אל ודרך אותו סולם עולים ויורדים הנשמות ושם צור חוצבו של הגוף כמ״ש (ישעיהו נ״א:א׳) הביטו אל צור חצבתם כי מאותו צור שנקרא אבן שתיה הושתת העולם הכללי, גם האדם שנקרא עולם קטן נוצר ממקום אותו צור, אשר בו מקום הסולם גם לנשמה כאמור. ומטעם זה נאמר לך לך כאן, ובעקידה, וכן בפסוק אלך לי אל הר המור, וכן הגשם חלף הלך לו. הלך למקום מקורו, כי אד עולה מן הארץ. וכן (דברים ב׳:י״ג) קומו ועברו לכם את נחל זרד היינו ג״כ לא״י. וכן (ירמיהו ה׳:ה׳) אלכה לי אל הגדולים. כי שם דירת השלימים. וכן כל לי ולו ולך ולהם שבמקרא פירש על דרך זה, והבין אברהם ממלת לך לך לילך לארץ כנען אע״פ שלא נאמר לאיזה ארץ ילך.
לך לך: פ׳ פתוחה.
פרשת לך לך
לך לך מארצך וממולדתך וגו׳ אל הארץ אשר אראך – פירש רש״י להנאתך.
{א} לפי שלא יתגדל שם האדם השלם אלא חוץ לעיר מולדת והואיל ודעת בני עירו ומשפחתו גסה בו ויבזוהו בעיניהם. אמנם בעיר אחרת יפטר בשם טוב ויגדלוהו וירוממוהו כמאמר החכם. ולזה כוון הכתוב באמרו אל הארץ אשר אראך רצונו אל ארץ אחרת אשר בה אראה גדולתך ובעירך מעולם לא יראוה. וראייה זאת היא לשון הכרה כדבר האמור (שמואל א כ״ד) ואבי ראה גם ראה:
מארצך וממולדתך ומבית אביך – לפי שחן המקום על יושביו לשלשה טעמים. להיות מורגל בו. או שנולד בו. או על שבו מקדם ישבו אבותיו וזקניו. וירע בעיני האדם לגלות ממקום שיש בו שלשתם אל ארץ אחרת לא עבר בה מימיו זהו נסיון הראשון שנתנסה אאע״ה שהוצרך לנסוע מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ לא ראה ולא הכירה.
{ב} כי אמנם נקשרה באדם חובת אהבת עיר מולדתו כאלו היא אמו שילדתהו. ואין לו להסתער לעזבה ולהתהפך נגדה אף אם תבקש רעתו כמאמר איוב (י״ז) אם אקוה שאול ביתי בחשך רפדתי יצועי לשחת קראתי אבי אתה אמי ואחותי לרמה. הרצון בדבריו שאף אם ביתו ועיר משכנו תהיה לו שאול חשך ואבדון מ״מ יקראנה אביו אמו ואחותו ואין לשנוא אותה ולא יזוז מחבבה ובאהבתה ישגה תמיד. זה תכלית הנסיון באברהם שיפעול לאהבת הי״ת גם נגד עיר מולדתו יעזבנה וישנאנה:
ויאמר ה׳ אל אברם וגו׳ – טעם שדבר אליו ה׳ קודם הראות לו, מה שלא עשה כן בכל הנבראים, ב׳ טעמים בדבר, או להיות שהוא עליו השלום נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו (נדרים לב.), לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר.
או אפשר, כי להיותו אדם ראשון בקדושה, אשר בעשרה דורות שקדמוהו לא היה אדם שהכיר אלהותו ודבר אתו אלהים, לזה נהג ה׳ עמו בסדר זה שלא הראה שכינתו אליו עד שבחן אותו אם מקיים גזרותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו׳ אז נגלה אליו דכתיב (פסוק ז) וירא ה׳ אל אברם, מה שאין כן שאר הנבראים שכבר קדמה ונשתקעה האמונה בלבם מאברהם והושרשו בקדושה היה נגלה להם תחלה. וצא ולמד מאבות ומשה בסנה. ודרך זה מסכים לדברי רז״ל (ב״ר פל״ט) שהעמידו פסוק (תהלים מה) שמעי בת וראי וגו׳ באברהם אבינו, בתחלה שמעי והוא אומרו ויאמר ה׳ אל וגו׳, ואחר כך נגלה אליו וירא וגו׳, והוא אומרו וראי. ולא היו שניהם שמיעה וראיה כאחת אלא בהפסק ביניהם. ולזה לא אמר הכתוב שמעי וראי בת או בת שמעי וראי והפסיק בין שמעי לוראי.
לך לך מארצך וגו׳ – אחר שאמר מארצך אין מקום לומר ממולדתך כי בצאתו מארצו הנה הוא יוצא גם ממולדתו.
אכן הטעם הוא להיות כי בערך צער הפרידה קטן הוא צער פרידתו מארצו מפרידת מולדתו ופרידתו ממולדתו מפרידתו מבית אביו לזה סדר ההדרגות ממטה למעלה. וליטול שכר על כל פרט ופרט, כדרך אומרו (לקמן כב כ) את בנך וגו׳ כי ה׳ ישתדל להטיב ב״ה לאוהביו.
עוד ירצה לומר שילך לו מארצו אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו. אך אברהם לא הבין זה בדברי ה׳ ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן אלא שלוט דבק בו כאומרו (לק׳ ד׳) וילך אתו לוט דבק בו. והגם שאמר אחר כך (לק׳ ה׳) ויקח אברם וגו׳ ואת לוט וגו׳ פירוש שלא דחפו, עד שימצא המצאה שלא יכלימהו. ולזה תמצא כי כשמצא סיבה קטנה שרבו הרועים תיכף אמר אליו (לק׳ יג, ט) הפרד וגו׳ אם הימין וגו׳, והדבר הוא כמעט זר שיאמר אליו כדברים האלה בכל כך הרחקה, אלא לצד שהיה חושב מחשבות להפרידו כדבר ה׳ לזה תכף במוצאו סיבה דחפו בב׳ ידים. וראיתי לחזק פירוש זה גם כן ממה שאמר הכתוב (לקמן יג, יד) וה׳ אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך מאמר זה יוכיח כי יושב ומצפה היה ה׳ מתי יפרד לוט, להראותו את הארץ שאמר לו בתחלת דבר אליו, אשר אראך, ולא הראהו עד עתה שנפרד לוט, והוא מאמר ראשון לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אז אראך.
עוד יכוון לומר על זה הדרך לך לך לתועלתך והגם שאין הטובה מסובבת מהשתדלות כאומ׳ (תהלים עה) לא ממוצא וממערב וגו׳ הרים וגו׳ ודרשו ז״ל (במד״ר פכ״ה) וזה לשונם כל הרים שבמקרא כמשמעה חוץ מזו שהיא לשון הרמה ע״כ. אף על פי כן יש טעם בדבר לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך, ואמרו ז״ל (חולין צה:) ג׳ דברים אף על פי שאין נחש יש סימן והם בית תינוק וכו׳, ואמרו עוד (ב״מ עה:) מאן דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא צועק לפני ה׳ ואינו נענה.
וממולדתך – על דרך אומרם ז״ל (רמב״ם דעות ו׳) לעולם ידור אדם בשכונת אריה ולא בעיר עם רשעים ע״כ.
אל הארץ אשר אראך – פירוש שלא הודיעו, לראות אם ימהר לעשות דבר מלך שלטון מבלי דעת המקום, וזה נסיון מהנסיונות. עוד רמזו שיראנה לו כולה דכתיב (לקמן י״ג י״ד) שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וגו׳ ונתן לו כח הראיה לראות כולה.
עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בספרי בפסוק (במדבר לה) אשר אני שוכן בתוכה אשר אני שוכן בתוך בני ישראל אין שכינה שורה אלא בתוך בני ישראל ובעודן בארץ ע״כ, והוא שאמר ה׳ לאברהם אל הארץ אשר אראך פירוש ראויה לך ואתה ראוי לה. ושיעור התיבה הוא אראה אותך לה ואראה אותה לך כי זה בלא זה אינם ראוים להשראת שכינה ולרוב ההצלחות.
ויאמר ה' אל אברם, God said to Abram, etc. There are two reasons for the most unusual phenomenon of God speaking to Abraham without having first appeared to him in some kind of vision. 1) Abraham's constant endeavour to get to know his Creator, something no one had ever done before him. According to our tradition Abraham already recognized his Creator at the age of five without having received any guidance from a teacher. God therefore did not have to prove His existence to Abraham by appearing to him in a vision. He could take it for granted that Abraham was aware of who was speaking to him.
2) During the ten generations since Noach that preceded Abraham not a single human being had recognized his God so that God had found him worthy to speak to. God therefore decided to test Abraham before speaking to him. He did this by demanding of Abraham that he leave his home, etc. Only after he had successfully passed that test did God decide to reveal Himself to Abraham in a vision as we find in 12,7. God did not relate in this manner to later generations because those generations had already absorbed a measure of faith in God through the example of their patriarch Abraham. They were born into an environment of some sanctity, an advantage not enjoyed by Abraham. As a result, God was able to commence His communications with such people by granting them a vision before He spoke to them. In Psalms 45,11 the Psalmist refers to Abraham's experience when he says: "Take heed, lass, and note, incline your ear; forget your people and your father's house.⁠" Our sages declared that the first half of that verse שמעי, listen, applied to our patriarch Abraham, i.e. when God spoke to him in 12,1. The second half of the verse where the Psalmist speaks about דאי, i.e. a visual experience, refers to 12,7 when God is reported to have appeared to Abraham in a vision. The sound and the vision did not occur simultaneously. To signify this the Psalmist did not say שמעי וראי בת, but placed the word בת in the middle. The best proof for the correctness of our view is the comparison with Moses' experience at the burning bush (Exodus 3,2-4) when a visual phenomenon preceded God speaking to him.
לך לך מארצך. "Go forth for yourself from your country.⁠" Why did God tell Abraham to leave his birthplace after He had already told him to leave his country? Surely, leaving one's country includes leaving one's birthplace?
The Torah lists the departures according to the pain of leave-taking involved. It is less painful to leave one's country than to leave one's birthplace, and it is even more painful to leave one's family. Abraham is commanded to leave in an ascending order of the nostalgia involved. He complied with the most difficult part of the test by leaving his parental home. The manner in which the Torah describes the process indicates that Abraham received an additional reward for each stage. We have a similar description of the gradually increasing difficulty of complying with God's command when God told Abraham to take: "your son, your only one, the one you love,⁠" as an introduction to the עקדה in Genesis 21,2.
It is also possible that whereas Abraham's departure from Ur Casdim had included a migration of his whole family, now God demanded that he leave his family behind. Abraham did not understand this correctly; this is why he took Lot with him. Alternatively, Abraham did understand that he was not supposed to take Lot with him, but the latter was so attached to him that he insisted on coming along on his own. When the Torah says in 12,5 that he did "take" Lot with him, the meaning is merely that he did not push him away until he found a suitable pretext as he did not want to shame his nephew. As soon as Abraham found a minor pretext to separate from Lot, such as when the shepherds of Lot and those of Abraham began to feud, he used that incident as an excuse to separate from Lot (13,8). It sounds quite uncharacteristic for Abraham, the model of making people welcome in his environment, to push someone away with both hands by saying: "if you want to go to the right, I will move to the left; if you want to move to the left, I will move to the right.⁠" The fact that God had not communicated with Abraham for a while until immediately after he separated from Lot (13,14), indicates that God had been waiting for the moment when Lot would finally separate from him. Only then did God show Abraham the extent of the land that would eventually belong to his descendants. God delayed fulfilling the last part of the promise contained in our verse until Abraham had rid himself of Lot.
An additional meaning of the instruction to Abraham to "go for yourself,⁠" is not so much that he was to be alone but that he was to benefit spiritually by this migration. Although man's success in this world does not depend on the amount of effort he invests in his material progress as we know from Psalms 75,7: "for what lifts a man comes not from the east or the west or the wilderness of hills;⁠" our sages say that every time the word הרים, mountains appears in the Bible it means mountains except in this instance. In Psalms 75,7 the word describes a spiritual uplift. This comment of our sages notwithstanding, the fact that a change of one's physical environment brings in its wake an improvement in one's fortune is not to be ignored. This was why God commanded Abraham specifically to leave his country. Our sages (Chulin 95) say that there are three things, which do not actually constitute forbidden superstition even if one does pay attention to them. However, such attention borders on superstition. They are: בית, תינוק, ואשה. [If the enterprise one undertakes after building himself a house, after a baby is born to one, or after one has married, turns out well, it may be taken as a good omen. If not, it may be a sign that one should not persevere with that particular endeavour. Rabbi Eleazar adds that one should not be influenced by such failure unless it occurred three times in succession. Ed.] Baba Metzia 75 also said that if one experiences bad luck in one place without moving to another place one has oneself to blame if one's fortunes do not improve.
וממולדתך, and from your birthplace. The lesson here is that living in a place endangered by lions is preferable to living in a place surrounded by sinners, though the latter appeared secure.
אל הארץ אשר אראך, to the land which I will show you. God did not tell Abraham if he was meant to set out on his journey immediately or if he should wait till He would specify the exact location He wanted Abraham to move to. This ambiguity was part of the test to which God subjected Abraham. God also hinted that He would show Abraham the whole of the land of Israel by broadening his field of vision, etc, as we know from 13,14: "lift your eyes from where you are and look northward, southward, eastward, and westward.⁠"
God also hinted that Abraham should move to ארץ ישראל, a land suitable for the Presence of God to become manifest, and for people who are worthy to experience such a manifestation. The Sifri on Numbers 35,34 states that (full) manifestation of God's presence depends on the Jewish people being in the land of Israel. Accordingly, the meaning of the word אראך is both: "I will show it (the land) to you,⁠" and: "I will show you to it (the land).⁠" One will not achieve its full potential without the other.
ויאמר ה׳ אל אברם לך לך – זה הדבור הראשון שבא לאברהם אבינו ע״ה בנבואה מאת ה׳ בהיותו יושב בחרן עם אביו ואחיו ומשפחתו ואמר לו ״לך לך מארצך״. ומליצת ״לך לך״1 פירש רש״י ז״ל ״להנאתך ולטובתך. ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים״. ויאמר רמב״ן ז״ל ש״אין צורך, כי משפט הלשון כן, כמו ׳הגשם חלף הלך לו׳,⁠2 ׳אלכה לי אל הגדולים׳,⁠3 ׳קומו ועברו לכם את נחל זרד׳.⁠4 אבל חז״ל עשו מדרש5 במה שאמר הכתוב ׳ועשית לך ארון עץ׳,⁠6 ׳ועשה לך שתי חצוצרות כסף׳7 בעבור שאין המלאכה שלו, והיה ראוי שיאמר כמו שאמר במשכן ׳ואת המשכן תעשה׳,⁠8 ורא״ם ז״ל השיב עליו מכמה סוגיות בתלמוד שדרשו על לך ולכם אפילו כשהמלאכה שלו, כמו ׳ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר׳,⁠9 ׳חג הסכות תעשה לך׳,⁠10 ׳גדילים תעשה לך׳,⁠11 משום כל היכא דאיכא למדרש דרשינן, וכשאין לדרוש הוא ממשפט הלשון כמו ׳הגשם חלף הלך לו׳. ויפה דבר. ולפי שבכל התורה לא מצינו עוד ״לך לך״ ליחיד או לרבים לבד כאן, וחברו ״ולך לך אל ארץ המוריה״,⁠12 יש לומר טעם.
לפי שמשונים שתי צוויים והליכות הללו מכל ההליכות. שכאן צוהו לעזוב אביו ומשפחתו וללכת מאתו אל ארץ אחרת, ולכל בני אדם חייבה תורה לכבד את האבות ולשרתם, ורק אברהם לבדו נצטוה כן. וראיתי כן גם במדרש רבה.⁠13 וכן בפעם השני צוהו להעלות את בנו לעולה, ולכל בני האדם הזהירה התורה ״שופך דם האדם״14 וגו׳, על כן כתוב בשתיהן לך לך. כלומר ״לך״ לבדך באים צוויים כאלו ללכת בדרך כזה, ואל תהרהר אחרי, כי חובתך היא לעשות כאשר צויתיך.
מארצך וממולדתך ומבית אביך – הארץ שהוא יושב בה והיא ארם נהרים, שבה היתה חרן. ונקראת ״ארם נהרים״ לפי שאותה ארם יושבת בין חדקל לפרת. ״וממולדתך״ איננה עיר מולדתו שנולד בה, כי לפי הסברא גר תרח באור כשדים ומשם לקח את בניו ונשותיהן ללכת עמהם אל ארץ כנען, ונולד אברהם באור כשדים, ואיך צוהו עתה שילך מאור כשדים ארץ מולדתו והוא יושב בחרן? אבל מלת ״מולדתך״ כמו משפחתך. וכן לדעתי פירוש ״מולדתי״,⁠15 ״מולדתך״,⁠16 ו״מולדתנו״17 שבכל המקרא. והוא דומה לשם ״תולדות״, כמו ״ואלה תולדות פרץ״,⁠18 ומונה כמה דורות והם משפחות. אלא ב״תולדות״ הם בנים ובני בנים, ו״מולדת״ הם גם בני האחים ושאר הקרובים. וראיה [לזה] כי אמר ״כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך״,⁠19 ואם מולדתו העיר שנולד בה? ידענו שהיא ארצו. ועוד איך יסכים שישא יצחק מבנות הכשדים ואולי הם רעים וחטאים לה׳ מאד. אבל ״ואל מולדתי״ כמו משפחתי. וטעם ״אל ארצי״ שיצא משם והיא חרן וסביבותיה כי שם גרו משפחת אברהם, והוציא משפחת לוט שגם היא ממולדתו. והעד הנאמן שכשספר העבד מה שהשביעו אדוניו אמר ״אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי״.⁠20 אמר במקום ״מולדתי״ ״משפחתי״ כי היא היא. וכן ״ומולדתך אשר הולדת אחריהם״21 שהן משפחתו. וחובב אמר ״כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך״,⁠22 ואם מולדתי שנולד בה, לא היה צריך לומר כי אם ״אל מולדתי״, כי לא ילך לשתי מקומות. אבל אמר שתי פעמים שחָפֵץ בארצו ובמשפחתו, וכן ״ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי״,⁠23 והמלך לא צוה להשחית העיר או המדינה שנולדה בה. אבל זכרה עַמה שאין אומת ישראל בכללה, וזכרה בפרט אבדן משפחתה. וכן ״בארץ מולדתו באור כשדים״,⁠24 שבמדינה זו גרו כל משפחתו ובית אביו. וכן ״שוב אל ארץ מולדתך״,⁠25 שהיא ארץ כנען ששם ארץ משפחתו אביו ואמו. כי הוא [מ]⁠אמר ״ה׳ האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך״.⁠26
ודומה לזה ״מולדת בית או מולדת חוץ״,⁠27 שבאה הקבלה28 בין שאומרים לאביו קיים את אמה, בין שאומרים לו הוצא, וזהו ״מולדת בית״, שהאם ממשפחה כשרה הראויה לשבת בבית בעלה, או האֵם ממשפחה פסולה שראוי לבעל להוציאה מביתו החוצה. וכן כאן אמר לו שילך מארצו שיושב בה, גם ירחק ממשפחתו, ולא ילך אל אחת המדינות שמעבר לנהר שגרים שם בני משפחתו מבני עבר פלג ורעו ונחור שהתישבו שמה, ושילך גם מבית אביו. ואם ילך מן הארץ, ידענו שצריך ללכת מבית אביו.⁠29 אבל רמז לו שלא יקח אביו ומשפחתו עמו, ואל יבקש מהם חברתם, לא בית אביו ולא אחד ממשפחתו שילך עמו, מטעם שבארנו ב⁠[סוף] פרשת נח, כי חפץ ה׳ להבדילו מכלם, ולא ישען זולתי על ה׳ אלהיו לבדו. וכאילו קִדְשׁוֹ ה׳ לעבודתו ונהפך לאיש אחר וקבל תולדה שניה, ואין לו עוד אב ואם ומשפחה. כי מעתה יהיה ראש משפחה קדושה שתצא מחלציו, זהו פשט הכתוב.
וראב״ע ז״ל אמר30 שזאת המצוה היתה בעודו באור כשדים שיעזוב ארצו ומקום מולדתו גם בית אביו. כי ידע ה׳ שתרח אחר שיצא ללכת אל ארץ כנען ישב בחרן, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ושם גלה לו הסוד שילך אל ארץ כנען. וזהו שכתוב למעלה ללכת ארצה כנען. [עד כאן משמעות דבריו]. כי נלחץ הרב [ראב״ע] ז״ל ממלת ״מולדתך״ שהיא לדעתו עיר מולדתו אור כשדים, וכבר ישב רחוק ממנה בעיר חרן. וכל זה רחוק.⁠31 כי אם שב על אור כשדים ושם נדבר עמו, מה טעם לאמרו ״וילך אברם וגו׳ וילך אתו לוט״? ובצאתו מאור כשדים גם אביו הלך אתו, ואין זה מתישב באומרו ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״, אם חצי הספור נזכר לפניו והחצי לאחריו, ושתיהן עשה עפ״י מצות ה׳. ועוד שמדברי הכתוב נראה כי אברהם ישב ימים בחרן, ואסף שם רכוש רב וקנה נפשות שאמר ״ואת כל רכושם אשר רכשו, ואת הנפש אשר עשו בחרן״,⁠32 ואיך עבר את פי ה׳ שצוהו באור כשדים שיעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו? גם רחוק לומר שבעבור כן אמר ״ומבית אביך״ לפי שידע ה׳ כי תרח יתעכב בחרן. ומה בזה? אם נצטוה שילך אל ארץ כנען [ודאי] לא ימרה פי ה׳ וישב עם אביו בחרן.⁠33 כי הרב ז״ל סובר שגלה לו ה׳ שילך אל ארץ כנען. גם רמב״ן ז״ל טען עליו שאם כן היה אברם עיקר הנסיעה מאור כשדים שהלך במצות ה׳, ותרח נטפל ללכת עמו, והכתוב אומר ״ויקח תרח את אברהם בנו״ וגו׳ יורה כי בעצת אביו הלך אברם. ומה שהשיב רא״ם ז״ל היא תשובה חלושה. וגם דעת רש״י ז״ל כי ״מולדתך״ היא אור כשדים. ובכל זאת לא יסבור שנצטוה אברם באור כשדים שילך אל ארץ כנען, אלא בחרן בא לו הדבור. ויפרש ״לך לך״, התרחק עוד וצא מבית אביך, כלומר התרחק עוד מאור כשדים וצא מבית אביך. ואין כונתו [ב]⁠לבד מה שפירש עליו רא״ם ז״ל, אבל דעתו לפי שלא פירש לו הארץ עשר אראך אפשר שהיה הולך לצד קדם,⁠34 על כן הוצרך לומר שילך ויתרחק גם ממולדתו, ויצטרך ללכת למערב שהיא ארץ כנען. וזה באמת דבר נאות בפירוש הכתוב.
ורמב״ן ז״ל נטה לדעת אחרת ואמר כי עיר מולדת אברם היתה נחור, ושם גרו אבותיו מעולם. ותרח נסע לאור כשדים ושם נולד לו הרן, ועליו לבד אמר ״בארץ מולדתו באור כשדים״. ונחור נשאר בחרן, ואח״כ שב תרח עם אברם ולוט לחרן, ושם בא אליו הדבור ״לך לך מארצך״. ויפה השיב עליו רא״ם ז״ל אבל לא אאריך בזה. כי לכל אלה הפירושים הוצרכו בעבור ״וממולדתך״. וכבר אמרנו שאין פירוש זאת המלה על עיר מולדתו אלא היא כמו ״וממשפחתך״. ורמז לו על כל המקומות שבעבר הנהר שהן מושבות משפחת אברהם מבני שם וכמו שפירשנו, שמכולם יתרחק. ומעצמו יבין שישים לדרך מערב פעמיו שהיא ארץ כנען, וכמו שפירשנו לפירוש רש״י ז״ל.
אל הארץ אשר אראך – לפי שחשב ראב״ע ז״ל שנאמרה לו המצוה באור כשדים, ועליו כתוב ״ויצאו ללכת ארצה כנען״ שהוא על פי הדבור, הוצרך לפרש אחר שאמר לו ״אל הארץ אשר אראך״ גלה לו הסוד. ואין טעם בפירוש זה. גם הפירוש השני אשר לו,⁠35 הוא כמשפט הראשון. ועל דעת רבותינו36 לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו ושהקב״ה מַתְּהֶה ומתלה בצדיקים ואח״כ מגלה להם טעם הדבר. וכן37 ״על אחד ההרים אשר אומר אליך״.⁠38 ולפירושנו לא גלה לו הארץ, שלא יחמוד אביו ואחיו ומשפחתו ללכת עמו, כי היא קרובה לחרן, וארץ כנען היתה נודעת להם לארץ טובה ושמנה, כי בצאתם מאור כשדים האמינו ללכת שמה. על כן העלים ממנו שם הארץ שיוליכהו שמה, ויחשבו אביו ומשפחתו שיביאהו לארץ רחוקה מאד, שיצטרך ללכת מגוי אל גוי ומממלכה לממלכה, ותקצר נפשו בדרך, ויבחרו להפרד מעמו. וגם שיאמין אברם ככה, וכשילך בשמחת לב ממשפחתו ומבית אביו עפ״י מצות ה׳, יקבל שכר גדול, כי זהו הנסיון הראשון.⁠39 ואם הודיעו שהיא ארץ כנען לא היה נסיון, כי היא קרובה לחרן והארץ טובה ורחבה. וכן לא הודיע ה׳ לישראל בצאתם ממצרים שיוריד להם מן במדבר, ויוציא מים מן הצור, רק שילכו אל המדבר. ועל כן אמר ״זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״.⁠40 וקבלו שכר על זה. גם לא הודיעו עתה שהארץ שיבא שמה, לו תהיה. כי לא אמר ״אל הארץ אשר אתן לך״. ואפשר כי אראך אראה בעבורך41 שהיא בחירת הארץ כמו ״בכל מקום אשר תראה״.⁠42 ״אלהים יראה לו השה״,⁠43 ״כי ראיתי בבניו לי מלך״,⁠44 וזה משל כי העין מבקר בין הדברים ובוחר באחת מהן, וכן ״אראך״, אבחר לתתה לך.
1. שהוסיף מלת ״לְךָ״.
2. שיר השירים ב, יא.
3. ירמיה ה, ה.
4. דברים ב, יג.
6. דברים יא, א.
7. במדבר י, ב. דרשו חז״ל ביומא ג, ב.
8. שמות כו, א.
9. ויקרא כג, מ.
10. דברים טז, יג.
11. שם כב, יב.
12. בראשית כב, ב.
13. בראשית רבה, לט.
14. בראשית ט, ו.
15. בראשית כד, ד.
16. שם מח, ו.
17. ירמיה מו, טז.
18. רות ד, יח.
19. בראשית כד, ד.
20. שם כד, לח.
21. שם מח, ו.
22. במדבר י, ל.
23. אסתר ח, ו.
24. בראשית יא, כח.
25. שם לא, ג.
26. שם לב, י.
27. ויקרא יח, ט.
29. אם כן יש לשאול הרי המלים ״ומבית אביך״ כמיותרות?
30. על בראשית יא, כט.
31. רבינו דוחה פירושו של ראב״ע.
32. בראשית יב, ה.
33. וכיון שלא ימרה, אין צורך לומר לו ״ומבית אביך״.
34. לכיוון המזרח.
35. שכתב ראב״ע.
36. בראשית רבה נה, ז.
37. בציווי לערוך ליצחק עקידה.
38. בראשית כב, ב.
39. פירוש הרמב״ם על אבות ה, ג.
40. ירמיה ב, ב.
41. כדי שתוכל להכיר טיב המתנה הטובה שאתן לך.
42. דברים יב, יג.
43. בראשית כב, ח.
44. שמו״א טז, א.
וממולדתך – גם משפחת אם בכלל. כמו מולדת בית, מולדת חוץ (ויקרא י״ח:ט׳).
ויאמר ה׳ אל אברם – אחרי שהעניש הקב״ה אנשי דור הפלגה והשליכם מעל פניו עד עולם לפי שעזבו את ה׳ והשחיתו דרכם בארץ, בחר בא״א ע״ה ובזרעו אחריו להיות להם לאלהים לעדי עד, אבל טרם כרות עמו הברית הזאת רצה לנסותו בנסיונות הרבה בגלות וברעב, באשתו הראשונה ובשניה, בבנו בכורו לגרשו ובבנו אשר אהב להקריבו על המזבח, וכאשר עמד בכלן והיה לבבו שלם עם ה׳ אלהיו, אז נשבע לו השם שזרעו יהיה לו סגולה מכל העמים, והבטיחו שהוא וזרעו יקבלו שכר כל הדורות שקדמו לו, ולולי הנסיונות האלה היה קשה בעיני ההמון מדוע הבדיל השם איש אחד מכל צאצאי תבל לשם ולכבוד ולתפארת, ויאמרו חלילה משוא פנים יש בדבר, אולם אחרי שעמד א״א בנסיונות גדולות וקשות כאלה מאהבתו את השם ב״ה אהבה עזה, ידעו כלם כי צדיק ה׳ ושמעשיו גרמו לו כל הכבוד הזה, וזוהי כונת הספורים האלה בפרשיות הבאות:
לך לך – בהיותו בחרן בא אליו דיבור זה פתאום, ואעפ״י שלא הורגל עדיין בנבואה, כי עד הנה לא דיבר אליו אלהים, הנה מיד האמין בה׳ ושמע לקולו, וזהו שאמר אח״כ וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳:
מארצך וממולדתך ומבית אביך – המקום שבו נולד אדם אחד אעפ״י שבאו שם אבותיו ממקום אחר נקרא ארצו או ארץ מולדתו, אבל מולדתו סתם בלי הוספת שם ארץ יורה תמיד על משפחתו וקרוביו שנולדו מזרע אחד, כמו שאמרנו (לעיל י״א כ״ח), וצוה הקב״ה לאברם שיתרחק מארצו שהיא חרן כי שם נולד, וגם יתרחק ממולדתו דהיינו מקרוביו שנולדו מזרע אבותיו, וגם יתרחק מבית אביו, כלומר שאף אם יסכימו כל אנשי ביתו ללכת אחריו אל אשר ילך, כמו שכבר גמרו בדעתם ללכת ארצה כנען, הנה צריך הוא להתרחק מהם, כי מעתה לא יהיה לו חלק ונחלה עם בית אביו, ולא יחשב עוד למשפחת תרח:
אל הארץ אשר אראך – ולא פירש לו שם העיר אשר ילך שמה, כי לא קבע לו מקום לישיבתו, אלא צוהו ללכת ממקום למקום עד שיעבור בכל ארץ כנען, ואף כשנתעכב במקום אחד לא היה דר בין אנשי המקום ובחברתם, אלא נטה אהלו על פני השדה, ולא כרת ברית אחוה רק עם ענר אשכל וממרא שהיו תמימי דרך, ועוד לא ביאר לו הי״ת לאיזה מקום ילך כדי להגדיל הנסיון, כי אעפ״י שלא ידע עדיין להיכן ילך, שם נפשו בכפו והלך מביתו כרצון האל:
מארצך וממולדתך ומבית אביך – כל הליכה תנועה והתרחקות ממה שממנו למה שאליו, בין תנועה גשמית ממקום שבו למקום שאליו כמו ללכת ארצה כנען, בין תנועה רוחנית ר״ל התרחקות מחשבי מעסק אשר בו אל התעסקות ועיון מחשב׳ אל מה שלפניו או שלמעלה, כענין ונתתי לך מהלכים בין העומדים, ואופני התרחקות האלה הפוכים המה בעניניהם, כי התרחקות מקומי הולכת ממדרגה שלפניו למאוחר ממנו, אם יחזיק עד״מ בדרך יתרחק תחלה מאנשי ביתו שהיה מתגורר עמהם בבית ובחדר אחד ותתגדל ההרחקה מעט מעט להפרד גם מאנשי משפחתו המתגוררים בעירו או הקרובים אלי׳ עד שלבסוף יעזוב כל ארצו וילך לו אל ארץ אחרת, אמנם התרחקות המחשבית הולכת מאחור לפנים מן הרחוקים על הקרובים יותר אליו, כי המתגורר במדינה אחרת עדן ביתו ומשפחתו ירחפו לנגד עיניו ובמזמותיו אף שלא יעלה על מחשבתו עוד עניני ארצו, וברוב הימים גם משפחתו כנכרי׳ תחשב לו, אמנם אנשי ביתו עדן ימצאו משכן ברעיוניו, הנה אחר שהזכיר כאן תחלה התרחקות הארץ שני׳ לו מולדתו, וביתו באחרונה, יורה לנו שאינו מדבר מהתרחקות מקומי דאם כן הי׳ ראוי לומר בהפך מבית אביך ממולדתך ומארצך, ובאמת כבר הי׳ מרוחק מארצו ובא עד חרן (כמ״ש רש״י), אמנם המקרא מדבר מהתרחקות המחשבי, והכונה במאמר זה על עזיבת ההרהור בעניני התנהגות אנשי ארצו הרעים ועל הסרת זכרונו בדרכי משפחתו המגונים, וגם עניני בית אביו יהיו מרוחקים ממנו לבלי העלותם על דעתו, כי כולם היו שוים בגנות המעשים ובפחיתות הדעות, ועל כונה זו פתח ר׳ יצחק פ׳ זו (ב״ר) שכחי עמך ובית אביך ע״ש. כי בשכחה והוא התרחקות המחשבי העם מוקדם לבית אביו.
ויאמר ה׳ אל אברם – כשהיה בחרן, כמפורש למטה (פסוק ד׳) בצאתו מחרן.
מארצך – אעפ״י שלא היתה חרן ארץ מולדתו, הנה היא מארם נהרים, וגם אור כשדים היתה בארם נהרים.
וממולדתך – אין ענין מולדת כענין ארץ מולדת, אלא מולדת ענין משפחה ואומה, כמו באבדן מולדתי (אסתר ח׳:ו׳) את עמה ואת מולדתה (שם ב׳:י׳), שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו (בראשית מ״ג:ז׳).
ומבית אביך – מולדתך, כולל יותר מבית אביך, והנה אמר לו שיעזוב לא לבד את אומתו ואת קרוביו הרחוקים, אלא גם בית אביו שהם שאר בשרו; וזה על דרך את בנך את יחידך אשר אהבת {בראשית כ״ב:ב׳}, להגדיל זכותו.
אשר אראך – אין ספק כי פירש לו שילך לארץ כנען, וטעם אשר אראך כדעת ראב״ע, שאראך לתתה לך, ככתוב {בראשית י״ג:ט״ו} כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה.
The Lord said to Abram. When he was in Haran, as we see from v. 4 below, “when he left Haran.”
from your land. Even though Haran was not his native land, it was located in Aram Naharaim, as was Ur-Casdim.
from your kin (u-mi-moladtekha). The Hebrew moledet is not the same as erets moledet (“homeland”), but denotes “family” and “people,” as in:
• “The destruction of my kindred [moladti]” (Esther 8:6);
• “Her people or her descent [moladtah]” (Esther 2:10);
• “The man sought knowledge of us and of our kin [u-le-moladtenu]” (Gen. 43:7).
and from your father’s house. “Your kin” includes more than “your father’s house”; God told him to leave not only his people and his distant relatives, but also his father’s house, i.e., his immediate kin. This construction is analogous to “your son, your beloved only son” (Gen. 22:2), which was said in order to enhance Isaac’s merit.
that I will show you. There is no doubt that He specified the land of Canaan to him; the meaning of this phrase is as Ibn Ezra explains, “I will show it to you in order to give it to you,” as it is written, “For all the land that you see, to you will I give it” (Gen. 13:15).⁠1
1. {Translator's note: Contra R. Yohanan, “‘To the land that I will show you’ – but why did He not inform him [in advance where that would be]? In order to make it more precious in his view and to give him a reward for each step that he took” (Genesis Rabbah 39:12).}
לך לך – אילו הייתה כוונת הכתוב לומר רק ״לך מארם אל כנען״, לא היה אומר ״לך לך״, אלא ״לך״, או אולי ״צא״. אך באופן זה לא היה צריך להמשיך ״ממולדתך ומבית אביך״, כיון שעזיבת אדם את ארץ מולדתו כוללת בתוכה כבר את עזיבת עיר הולדתו ובית אביו. יתר על כן, סדר המילים בפסוק היה אז בניגוד למציאות, שהרי אדם עוזב תחילה את ביתו, לאחר מכן את עירו, ולבסוף את ארצו. זאת ועוד, ״מבית אביך״ מוטעם בטעם אתנחתא, משמע שמצות ״לך לך״ עומדת לעצמה, ומסתיימת במילים ״ומבית אביך״.
הוספת כינוי השם ל״הלך״ – כדוגמת ״וילך לו אל ארצו״ (שמות יח, כז), ״אֵלְכָה⁠־לִּי אֶל⁠־הַגְּדֹלִים״ (ירמיהו ה, ה) וכדומה, וכן ״קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי״ (שיר השירים ב, י) וכדומה – נותנת להליכה תמיד כיוון מיוחד, מייחד או מבודד.
״הלך״ קרוב ל״חלק״. לשורש ״חלק״ יש שתי משמעויות. א. להפלג ולהפרד; מש״נחלק״ חומר לשנים, ניתק הקשר בין שני ״חלקיו״. ב. להיות חָלָק, שפני השטח החיצוניים יהיו ללא גבשושיות ושריטות ולא ידבק בהם מאומה. כך גם ״עלג״ [הקרוב ל״חלק״], להוציא מהפה מילים שבורות שאינן מתאימות יחד, לגמגם.
נמצאת אומר שעצם התיבה ״הלך״, משמעה ניתוק והפרדה. ניתוק זה יכול להיות אמצעי להשגת מטרה ועמדה חדשה; או להוות תכלית בעצמו, כשעצם ההליכה היא המטרה. כינוי⁠־השם ״לְךָ״ המתווסף כאן אל הפועל ״לֵךְ״, שם את הדגש על האפשרות השניה.
״לך לך״: ״לך למען עצמך, לך בדרכך שלך, תבודד את עצמך!⁠״ זו הלשון שנאמרה גם על יתרו: ״וילך לו״ (שמות יח, כז). הוא ויתר על המעלות שיכל לזכות בהן אילו היה משתף את גורלו עִם עַם ישראל. כיוצא בזה, אומר יהושע לבני גד ובני ראובן: ״וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״ (יהושע כב, ד); ״מלאתם את חובתכם לציבור, ועתה יכולים אתם ללכת ׳לדרככם׳⁠ ⁠⁠״. מעתה פירוש הכתוב הוא: ״לך למען עצמך, לך לדרכך שלך; לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך – מכל הקשרים שהיו לך עד כה״. הנדידה הראשונה מאור כשדים הייתה אולי כדי להנצל, אך במצות ״לך לך״, ההליכה היא תכלית לעצמה.
מארצך וממולדתך ומבית אביך – ״ארץ״, ״מולדת״ ו״בית״, הם הקרקע שממנה צומחת האישיות האנושית:
״ארץ״ היא הקרויה כיום ״מולדת״, שבה נוצרת הלאומיות – על כל השפעותיה הגופניות, הרוחניות, והמוסריות. ״ארץ״ היא הארץ שלנו – שכל הווייתנו ״מאורסת״ אליה. היא גם ערשׂ ילדותנו, הערבה (קערת לישה – עריסה) בה עובדה צורתנו. כחה עצום וכביר (ערץ), ואיש לא יימלט מהשפעתה. הארץ היא ״עריסתנו״, שעליה פרושים השמים המייצגים את ה״שָׁם״ שלנו, את עתידנו. ובכן, הארץ מטביעה על האישיות את חותם הלאומיות; ועל ידה משתתף היחיד בכבודה וכחה של האומה.
״מולדת״ – מקום לידת האדם, והיא המעניקה לו מעמד אזרחי ועצמאות.
״בית״ – התחום הפרטי שבו היחיד עושה חיל, מקבל את תשומת הלב הראויה לו, ומתפתח. ״בית״ קרוב בהיגויו ל״בגד״ ול״פקד״.
״בגד״ – מלבוש המולבש על גוף, המציג את האדם ומגן עליו. ובדומה לכך, גם ״בית״ הוא ״מלבוש״ במובן הרחב – תחומו של אדם מתפתח ופועל, המגן עליו ומסייע לפעולותיו. לאדם יש שלוש מעטפות מגינות: הבשר (היינו הגוף; וכן ״בסר״ – קליפת הפרי), הבגד, והבית.
גם הוראת ״פקד״ אינה אלא ״להלביש״; שכן ״פקד״ במובנו המקורי, הוראתו – ״להקיף דבר בסביבה חיצונית מתאימה״. כך הוא בראש וראשונה ביחס לצווים אלוקיים, הנקבעים על ידי ה׳. ה׳ יוצר לכל יחיד את התנאים החיצוניים המתאימים לו, ואלה הם ״בגדיו״ – הופעתו כלפי חוץ. מכאן אנו באים להוראה אחרת של ״פקד״: לזכור דבר עם כל סגולותיו; לשים אותו במסגרת תכונותיו. הוראתו מהבחינה החברתית היא: למנות מישהו למשרה. בלשון הקודש, המשרה ״מלבישה״ את האדם; התפקיד המוטל על המחזיק במשרה הוא התחום לפעולותיו. ומכאן גם ״הפקיד״: למסור חפץ להשגחת שומר; הווי אומר: למצוא לו מקום בבית השומר.
הזכרנו כל זאת כדי להדגיש את הערך הרב שלשון הקודש מעניקה ל״מולדת״ ולמקום הלידה. אכן, לא מתוך זלזול בערכה של ה״מולדת״ נדרש הניתוק מהארץ ומהעם כשהונח היסוד לעם היהודי. אדרבה, ההערכה ליסודות האלה מעידה על גודל הנסיון שהוטל על אברהם. עצם הבידוד שהוטל עליו, העמיד אותו בניגוד חד לרוח הזמן.
כפי שראינו, נטיית הדור ההוא – שתחת הסיסמה ״נעשה לנו שם״ התחילו לבנות מגדל לכבודו של אדם – לא הייתה של הפרט. לא הייתה בה הכרה בערכו ובמשמעותו של היחיד, אלא ריכוזיות אשר שללה מהיחיד את ערכו האישי, וצמצמה אותו למכשיר בלבד, ללבינה גרידא במבנה שאמור להיות המייצג של הציבור.
נטייה זו לריכוזיות מעלה את האמונה הכוזבת בשלטונו הבלעדי של הרוב. כתוצאה מכך, כל ערך הנחשב לקדוש בעיני הרוב, הופך להיות מיד מקודש גם בעיני כל יחיד.
בודאי נכון שעל הציבור לייצג ערכים נעלים. היהדות גם היא נותנת חשיבות לציבור מזה הטעם, ואוסרת על היחיד לנתק עצמו מהציבור. אך למרות זאת, בתחילת דרכה של היהדות, אומר הכתוב: ״לך לך״, ״לך למען עצמך, לך בדרכך שלך״ – זהו ערך נעלה עוד יותר. אין אחד הרשאי לומר: ״צדיק אני וישר די הצורך לעומת האחרים, כפי המקובל בימינו״, אלא כל יחיד אחראי ישירות בפני ה׳ על התנהגותו האישית. ואם אכן נוצר צורך בדבר, אם השיטה הנהוגה על ידי הרוב אינה נכונה – אומר לו הכתוב: פעל לבדך ועבוד את ה׳!
זו הייתה הגישה שנדרשה מאברהם כנקודת התחלה לשליחותו ולשליחות העם שיצא ממנו. אמנם קשרים אמיצים קושרים אדם לארצו ולמשפחתו, ולשון הקודש אף היא רומזת לכך בעצם המילים ״ארץ״ ו״בית״. למרות זאת, הקשר המחבר אותנו אל ה׳ חייב להיות חזק יותר מהקשר למולדתנו ולמשפחתנו.
איך יכולנו להחזיק מעמד ואיך נוכל להמשיך ולהתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות מיעוט?
״יהדות על פי רוח הזמן!⁠״ המחאה החריפה ביותר נגד רעיון זה נאמרה במצוה הראשונה שניתנה לאברהם: ״לך לך״! האם הופעתו הראשונה של אברהם עלתה בקנה אחד עם רוח זמנו – בתוך תוכן של כשדים, בבל, אשור, צור, צידון, ומצרים העתיקה? בארצות ההן השיטה המקובלת הייתה בסופו של דבר פולחן הכח ותאוות החושים. בני אסיה עבדו לתענוגות, בעוד שהמצרים הקדמונים האלילו את הכח והחניקו את חירות היחיד. חוץ משרידים מועטים שנותרו, כמעט ונעלם רעיון האלוקות – עד שקם והופיע אברהם בעולם! ובה בשעה שכל אדם אחר בעולם ביקש למצוא בו את מקומו, לבסס את מעמדו, ולקנות זכויות אזרח, ויתר אברהם על מולדתו וזכויותיו האזרחיות. הוא הפך מרצונו החפשי לגר, והתכחש בגלוי לכל אלהי הגויים!
התנהגות כזו דורשת אומץ לב ואמונה חזקה באמת הפנימית של האדם ובהכרת האל שלו. לשם כך דרושות ההכרה היהודית, ו״קשיות העורף״ היהודית. זה היה הנסיון הראשון שהוטל על אברהם אבינו.
דבר זה מסביר את הרמז שגילו לנו הנביאים – הצופים (הממונים מאת ה׳ להבין את הזמנים), בכ״ף הכפולה של ״לך לך״. הם ראו את האותיות הסופיות של האל״ף בי״ת, כסימנים לזמנים מיוחדים של קץ ישועה, וכללו את כל תולדות העם היהודי בצורות הכפולות של אותיות מנצפ״ך (עיין במדבר רבה יח, כא): הכ״ף הכפולה ב״לך לך״ של אברהם, המ״ם הכפולה ב״עצמת ממנו״ (להלן, כו, טז) של יצחק, הנו״ן הכפולה ב״הצילני נא״ (להלן, לב, יב) של יעקב, הפ״א הכפולה ב״פקד יפקד״ (להלן, נ, כד) של גאולת מצרים, והצד״י הכפולה ב״צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח״ (זכריה ו, יב) של הגאולה העתידה. ״לך לך״ – המצוה שניתנה לאברהם, היתה נקודת ההתחלה של הגאולה. [עיין יתר ביאור על כך באוסף כתבים כרך ב עמודים רנא–רס]. כאשר אברהם שמע בקול ה׳ והלך לבדו בבדידות, הוא הכריע את הכף לטובת גאולת העולם.
שאלות:
הסדר הראוי היה נכון לאמר מבית אביך ממולדתך ומארצך. ולמה לא גילה לו אן ילך. ולמה הבטיחו הבטחות האלה. ומ״ש והיה ברכה כפול עם ונברכו בך כל משפחות האדמה.
ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך – אמר לו שתכלית היציאה הוא שיפרד מדעותיהם וממעלליהם הנשחתות, כי האדם יקנה תכונות ומדות. א] מן הארץ מאוירה ומזגה ומערכת מזלה. ב] מן העיר ששוכן בה ומקום מולדתו שלומד וממנהגיהם ומדותיהם. ג] מבית אביו, וצוה ה׳ שעם היציאה הגופניית תהיה גם יציאה מחשביית, שיפרד מטבע ארצו שהיה מזגה רע וממדות אנשי מולדתו, וגם מאהבת בית אביו, ולכן תפס הסדר מארצו תחלה, שקל יותר שישכח האדם את ארצו משישכח את מולדתו, ומולדתו קל, לשכח מבית אביו, וע״כ אמר לך לך שילך אל עצמו נפרד בטבעו מכל אלה, ואמר אל הארץ אשר אראך. שזה היה מן הנסיון שיקל לאדם לעזוב ארצו ומולדתו אם יודע מחוז חפצו לאן ילך. וכבר היה בדעתם ללכת אל ארץ כנען, ואם היה מגלה לו תיכף אין זה נסיון, וגם שאז יוכל להיות שהיה אביו הולך עמו שכבר יצא ע״ד זה מאור כשדים. ורצון ה׳ היה שילך לבדו, לכן אמר אשר אראך, וגם כי לא יזכה האדם אל הקדושה עד יטהר תחלה מן הטומאה, ע״כ לא גילה לו איכות מעלת הארץ וקדושתה עד נפרד מטומאת ארצו ומולדתו. ויודיע בזה, כי האדם המשתדל בעיונו להשיג את ה׳ ולדעת אותו, ישפיע עליו שפע מרום בהשפעת רוה״ק או נבואה להשכילו באמתו, שכן אחרי שאברהם דרש וחקר ועיין להשיג את ה׳ ע״י עיונו, זכה לדבר ה׳ ויאמר ה׳ אל אברם. וכמו שבעל הכרם כשרואה גפן שורק נטועה במקום רע יעקרנה ממקומה אל מקום אחר טוב, מצד אוירו, ומצד האדמה ומצד הנטיעות שכנותיה, וכן שתל ה׳ השורקה הטובה בקרן בן שמן.
{Why the sequence: from your land, from your birthplace, from your father’s house?}
THE LORD1 SAID TO AVRAM, “GO AWAY FROM YOUR LAND.” God told him that the purpose of his leaving was to become severed from ideas and a way of life that were corrupt. Now, a man will acquire personal qualities and behavior traits from (i) the land: its air, its composition2, and its location relative to the constellations; (ii) his city and his birthplace, whose characteristic behavior traits and customs he absorbs3; (iii) and his father’s house. Therefore did God decree that Avram’s physical departure should coincide with a corresponding change of environment: he should become separated from the adverse conditioning effects of his land, from the traits that characterize his compatriots — and from emotional attachment to his father’s house.
Significant, then, is the order in which the narrative alludes to breaking of these respective ties. It begins with, from your land — for it is easier to forget one’s country of origin than it is to forget one’s birthplace; and to forget one’s family, or father’s house, is hardest of all. The verse inserts the word lekha (to yourself, lit.), as if to say: depart into yourself, your own true nature which is not in harmony with (stands apart from) all these influences.
{Why did God not reveal to Avraham his final destination?}
TO THE LAND THAT I WILL SHOW YOU. This was part of the test of Avram. A man will find it easier to leave his country and his birthplace when he knows his intended destination; and this would have been especially true here. Since he had already planned to go to the land of Canaan4, revealing the destination at once would have removed any element of trial. Also, it is possible that his father would then have accompanied him — considering that Terah had originally left Ur-Kasdim with precisely this in mind — whereas it was God's will that Avram should go alone5. Hence the indefiniteness of, that I will show you.
Moreover, a man must first be rid of all impurity and defilement (tummah) before he can be worthy of sanctity (qedushah) — and therefore God did not reveal to Avram the high quality of qedushah of this land (of Canaan) before he had become separated from the tummah of his birthplace. The narrative thus makes it known generally that whosoever applies himself to the attainment of an intellectual grasp of God6 and knowledge of Him7, will be influenced by divine abundance (shefa) and be given inspiration or the faculty of prophecy that leads to knowledge of His truth8. After Avram had sought out and investigated and pondered, attempting to grasp God by intellectual means9, he was worthy10 of being addressed by God, Hence: the Lord said to Avram.
And just as the owner of a vineyard, upon finding a choice vine planted in a bad location, will proceed to uproot it11 and replant it in a better location — where the air is better and the soil is better and the quality of its neighboring vines is better — so did God transplant this choice vine in a corner (qeren) rich with oil (ben shemen)⁠12.
1. God as YHVH — as that aspect which relates to man individually — rather than as Elo-him, that aspect associated with His maintenance of the natural order of the universe in accordance with strict ‘nature’ laws. See also author on Bereshith (Book One of this commentary: Beginning and Upheaval, Malbim/Genesis 1—11, hereafter referred to as Malbim—I).
2. Man is part of the ecosystem, and is therefore subject to its dynamics of interdependence. See also Malbim—I, especially the author's discussion of the three rivers issuing from Eden.
3. Yad HaHazaka, Hil. Deot, 1.
4. Gen. 11:31 — also author on this (Malbim—I, p. 453).
5. Malbim—I, loc. cit.
6. Definition of His existence and what it entails and explains about the origin of the world and of man.
7. What He expects man to do in fulfilling: Walk in My ways — and be perfect, as when Moshe asked, Let me know Your ways — and he was answered with: all-merciful, forgiving, compassionate, which the Talmud explains as Obligating man to be likewise merciful, compassionate, etc.
8. Those truths that man cannot reach unaided (cf. Introduction to Malbim—-I, by Reb Chaim Zimmerman): the infinite reaches of Creation, soul, olam-haba, etc.; also the connection between many laws and regulations in the Torah and their corresponding aspects in reality.
9. It is Torah tradition that Avraham was the greatest scientist of his day. And, in the words of that Introduction (ibid.): “God will give through prophecy only that which people cannot reach on their own by their best effort…But when and to whom? To the gadol hador – one who is the greatest scientist of the generation and the greatest man of Torah (“Avraham fulfilled the whole Torah, say our Sages, who possesses the highest reason and represents the quintessence of the wisdom of that generation. And when there are some truths which this man still cannot reach, God gives him prophecy. By the hesed of Hashem, God’s grace to man that He gives what he cannot reach on his own.”
10. Ibid: Only when the highest man – who is highest in intellect and highest in ethical living, anav ve-hasid, – needs to know and he cannot reach, it is given to him through prophecy.
11. And if need be, uproot the rest of the world in order to preserve him; cf. Malbim I, p. 339ff.
12. See author on Isa. 5:1 — My beloved had a vineyard (on a hill) rich with oil (qeren shemen). Shemen is also a euphemism for wisdom and people of wisdom (See Malbim—I, p. 248). — The author identifies the land of Israel with qeren ben shemen.
לך לך: פירש רש״י ׳להנאתך ולטובתך׳. והרמב״ן הקשה מכמה קראי דמצוי זה הלשון1. ואני תמה, דמה לנו למרחקים, הרי גם בעקידה (להלן כב,ב) כתיב ״לך לך״2. אבל כוונת רש״י3, דבכל מקום משמעו ׳שיהא בודד במועדו ואין לזרים אתו׳4, ועל זה שייך לשון ״לך״ – לעצמך. והכי מפרשת הגמרא (כתובות עב,א) במה דכתיב ״וספרה לה״ (ויקרא טו,כח) – לעצמה, פירוש, שאינה צריכה להראות לחברותיה אלא היא נאמנת. וכן היה בעקידה שאברהם היה הולך בודד במחשבתו5, ואפילו הנערים שהלכו עמו לא ידעו דבר. משא״כ כאן שהיה בפרסום רב, ובכל דרכו הוסיף לקחת לבבות בני אדם להלוך עמו כדי לעמוד באמונתו לשם ה׳6, ומשום הכי פירש ״לך״ – להנאתך. ועוד עיין מה שכתבתי בספר שמות (לד,כז בהרחב דבר)⁠7.
מארצך וממולדתך ומבית אביך: להיפך היה ראוי לכתוב, תחילה ילך8 מבית אביו ואח״כ ממולדתו9 ואח״כ מארצו10. אלא נותן להבין בזה אזהרה על שכחת הלב, שיסיע דעתו מהם ומהמונם, ותחילה ישכח ארצו ואח״כ מולדתו ואח״כ בית אביו. ולזה כוונו חז״ל במדרש רבה (לט,א) במה שאמרו: הדא הוא דכתיב ״שכחי עמך ובית אביך״ (תהלים מה,יא). זה מצאתי11 ועוד עיין להלן (כב,ב). {יש לפרש12 עוד, ע״פ לשון המדרש רבה (ל,יא) שאמר לו ה׳ ׳עד שאתה מאיר לי מאספוטמיא, בא והאיר לפני בארץ ישראל׳, והיינו, שהאיר אברהם אבינו בחכמתו ובכל דבר בארצו, ומובן שיותר האיר במולדתו ויותר בבית אביו, ואמר לו ה׳ ״לך לך״ מלהאיר לארצך, וגם לא למולדתך, וגם לא לבית אביך.}
אל הארץ אשר אראך: אין הכוונה על ארץ הכנעני בכלל, שהרי כבר ידע מסגולת הארץ ונכסף אליה, כדכתיב לעיל (יא,לא) ״ללכת ארצה כנען״13. אלא הפירוש, באותה ארץ גם כן יראהו לאיזה צד יפנה14, וכלשון ״אל ארץ המוריה״ (להלן כב,ב), הרי בתוך כלל ארץ ישראל נפרטו חלוקת השמות, וכאשר יבואר. ואין פירוש ״אשר אראך״ שיגיד לו ממש15, אלא כמו דכתיב (שם) ״על אחד ההרים אשר אמר אליך״, ולא היה מאמר מפורש, ורק ראה ענן קשור עליו16. כך הפירוש כאן שהראהו להיכן יהיו הליכותיו17.
1. ז״ל: כי משפט הלשון כן, ״הגשם חלף הלך לו״ (שה״ש ב,יא), ״אלכה לי אל הגדולים״ (ירמיה ה,ה), ״קומו ועברו לכם את נחל זרד״ (דברים ב,יג). ועיין ברא״ם (׳כל היכא דאיכא למדרש דרשינן׳) ובגור אריה למהר״ל.
2. ועיין במדרש תנחומא לך לך (ג׳) שמיישב את הכפילות ״לך לך״, וז״ל: ורבי לוי אמר, נסיון הראשון כנסיון האחרון, נסיון הראשון ב״לך לך מארצך״, נסיון האחרון ב״לך לך אל ארץ המוריה״.
3. שהוקשתה לו מלת ״לך״, כשבמקומות אחרים שהופיעה לא היוותה בעיה.
4. והזכירו רבינו בקדמת העמק ח׳. וכן להלן כב,ב. כז,מג.
5. לכן מוצדקת הוספת המלה ״לך״. בענין העקידה מקור דברי רבינו בפירוש האברבנאל.
6. א״כ לא ניתן לפרש ״לך״ לעצמך.
7. על הפסוק ״כתב לך את הדברים האלה״.
8. יצא.
9. שכונתו, ע״פ ב״ר לט,ט. או הכוונה לשאר קרוביו.
10. ולהלן כד,ז אכן הקדים אברהם מולדתו לבית אביו – ״ה׳... אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי״. ועיין ברמב״ן שהאריך בזה.
11. כך פירשו המלבי״ם וה׳הכתב והקבלה׳.
12. את הסיבה להקדמת ״ארצך״ ל״מולדתך״ ול״בית אביך״.
13. וכפי שכתב רבינו שם ׳כבר היתה הערה מן השמים, וראה מרחוק קדושת הארץ׳.
14. כך פירש הספורנו: אל המקום מהארץ אשר אראך... לפיכך עבר בארץ ולא נטע אהלו עד המקום שנראה אליו שם האל יתברך.
15. כי לא מצאנו בהמשך הפסוקים שה׳ אמר לו דבר בענין זה. ועיין ברמב״ן ובספורנו.
16. כפי שמביא רש״י שם פסוק ד׳ ד״ה וירא את המקום.
17. אך ע״פ הספורנו (הערה 12) ידע היכן ליטע אהלו ע״פ הראות ה׳ אליו (להלן פסוק ז׳) ״וירא ה׳ אל אברהם״, ולכן ״ויבן שם מזבח״.
אשר אראך – עתיד מורה התמדת הדבר על דרך ככה יעשה איוב, Ch' io t' andro mostrando.
לך⁠־לך – כמו להלן כ״ב:ב׳, וראה רש״י.⁠1
מארצך – גיבוב הביטויים, בדומה לאמור להלן — ״את בנך את יחידך״ וגו׳,⁠2 בא כדי להביע את הקושי שבתביעתו ית׳.
וממולדתך – אחדים מפרשים3 ״מולדתך״ — מקום הלידה, דהיינו אור כשדים. אולם השימוש בביטוי מולדת לגבי חרן4 מוכיח נגד פירוש זה, ומשם, שיש לפרש מולדת במובן של משפחה.⁠5
אשר אראך – עדיין אין הארץ נקראת בשמה, משום שעדיין לא היתה ידועה לו לאברם, ומשום שהיה צריך להגיע אליה על פי הנחיתו ית׳, בדומה אל ״על אחד ההרים אשר אמר אליך״.⁠6
2. להלן כ״ב:ב׳.
3. ר׳ למשל הראב״ע (המ׳).
4. להלן כ״ד:ד׳.
5. השווה גם להלן מ״ג:ז׳.
6. להלן כ״ב:ב׳.
לך לך אל הארץ אשר אראך יתכן לפרש כי צווהו לילך לארץ מקום המיועד לעבודה ולקרבנות ששם הקריבו אדה״ר ונח קרבנותיהם ושם יפרסם אלקות ויקדיש שמו בשחוט בנו ויראה את הכחות הטמונים בסתר לבבו אשר מצא נאמן לפניו וזה שאמר אראך פועל יוצא שיראה את הטמון בלב אברהם לאחרים וכמו שאמר המלאך כי עתה ידעתי כו׳ והנה לפ״ז אברהם יתראה ויהיה הנראה לאחרים ודו״ק.
לך לך – יש אומרים שנוי מקום קורע גזר דינו של אדם, שנאמר ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך והדר ואעשך לגוי גדול.⁠1 (ר״ה ט״ז:)
1. ענין קריעת הגזר דין בזה הוא משום דאברהם ושרה היו עקורים בטבע, ע׳ ס״פ נח ור״פ תולדות. וע׳ בתוס׳ גיטין מ״ו ב׳ שכתבו דאע״פ דקיי״ל איילונית אין לה רפואה לעולם, בכ״ז לא קשה משרה שהיתה איילונית וילדה משום דאין למדין ממעשה נסים, עכ״ל. וצ״ל דלא קשה מדרשא שלפנינו דשנוי מקום קורע גזר דין של איילונית א״כ הלא יש רפואה לאיילונית, יען דגם ענין רפואה כזו היא בכלל מעשה נסים, כיון שאינה ע״פ הטבע, ופשוט הוא.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםליקוט מכתבי הרמב״םר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שימלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144