Bereshit 11 – בראשית יא‏ – Mikraot Gedolot

[סז] ¹ויפץ ה׳ אותם משם. דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא שנא׳ ויפץ ה׳ אותם משם על פני כל הארץ, ויפץ ה׳ אותם בעולם הזה (בראשית י״א:ט׳), ומשם הפיצם ה׳ לעולם הבא. (מתני׳ סנהדרין קז.).

[סח] ²ויפץ ה׳ אותם משם. ר׳ יהודה אמר הלכו להם בני צור לציודן ובני צידון לצור, מצרים תופשת לארצו, ר׳ נחמי׳ אמר כל אחד ואחד תופש ארצו שהיה תחלת שבתו שם ולשם הוא חוזר, אלא מהו ויפץ שנכנסו כל הארצות בראשי ההרים והיתה כל אחד ואחד בולעת אנשי מקומה. (בראשית רבה ל״ח).

[סט] ³ויפץ, רבנן אמרי אין ויפץ אלא ויצץ הציף עליהם הים והציף ל׳ משפחות מהן, ר׳ לוי אמר אין לך צרה באה לאדם שאין לאחרים בה ריוח, אותן ל׳ משפחות מהיכן עמדו מאברהם, שש עשרה מקטורה ושתים עשרה מישמעאל ואילן תרתין חורנייתא ויאמר ה׳ לה שני גוים בבטנך (בראשית כ״ה:כ״ג). (בראשית רבה ל״ח).

[ע] ⁴אל תהרגם פן ישכחו עמי הניעמו בחילך והורידמו (תהלים נ״ט:י״ב) כנגד מי אמר דוד המקרא הזה כו׳ לא אמרו אלא כנגד דור הפלגה אל תהרגם בהריגה שהרגת דור המבול, אלא הניעמו בחילך טלטלם בעולם שנא׳ ויפץ ה׳ אותם. (תנחומא ישן נח כ״ג).

[עא] ⁵ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים כל מה שהיו עושין הקב״ה מצליח בידם כדי לשחק עליהם באחרונה, שנא׳ (תהלים ב׳:ד׳) יושב בשמים ישחק, שאילולי לא בנו היו אומרים אילו בנינו את המגדל היו עולם לשמים ומתחלמים עמו, מה עשה הקב״ה הצליח בידם להודיעם שאינם כלום בעולם, ואחר כך שוחק עליהם והגלה אותם שנא׳ ויפץ ה׳ אותם משם. (תנחומא ישן נח כ״ח).

[עב] ⁶עמדו דור הפלגה, אמרו לו כל הימנו לבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים, מה אמרו (בראשית י״א:ד׳), הבה נבנה לנו עיר ומה עשה להם הקב״ה ויפץ ה׳ אותם משם, עמד וסילק שכינתו מן הרקיע הרביעי לחמישי. (תנחומא ישן נשא כ״ד).

[עג] ⁷והיו רוצין לדבר איש אל רעהו בלה״ק ולא היו מכירין איש לשון רעהו, מה עשו, לקחו איש חרבו ונלחמו אלו עם אלו להשחית, וחצי העולם שם נפלו בחרב ומשם הפיצם ה׳ על פני כל הארץ. (פרדר״א פכ״ד).

[עד] ⁸כך עמדו דור הפלגה והכעיסו אותו, ופרע מהן הקב״ה במים ויפץ ה׳ אותם משם, ויפץ אותם שהפיצם במים, אלא שכתב ב׳ פעמים (עמוס ה׳:ח׳) הקורא למי הים וישפכם אחת דורו של אנוש, ואחת דורו של הפלגה, והבריות תומהים לומר אפשר לדבר זה שבאו המים מן האוקינוס והגיעו עד עכו עד יפו, והקב״ה משיבן אי שוטים על דור המגדל אתם תומהין הרי לא כבר היה על דורו של אנוש. (פסקתא רבתי בהוספה מכת״י פ״א קצג:).

[עה] ⁹לא ישבתי עם מתי שוא (תהלים כ״ו:ד׳), מדבר באברהם, לא ישבתי עם מתי שוא, אלו אנשי מגדל, באו ואמרו לאברהם בא וסייע אותנו שאתה גבור ונבנה מגדול וראשו בשמים, אמר הנחתם מגדל עוז שם ה׳ ואתם אומרים נעשה לנו שם, מה עשה להם הקב״ה הפיצם שנאמר ויפץ ה׳. (תנחומא).

[עו] ¹⁰כת האומרת נעשה מלחמה עליהם הכתוב אומר ויפץ ה׳ אותם משם. (אותיות דרע״ק).

[עז] ¹¹א״ר יצחק אין אדם מונה על בן ביתו לא משפלות של זבל ולא משפלות של מוץ כו׳, לא משפלות של זבל מהו עושה מוחה אותו במים, וכן דור המבול מה כתיב בו (בראשית ו׳:ז׳) ויאמר ה׳ המחה, ולא משפלות לש מוץ ומה עושה מזרה אותו לרוח, וכן דור הפלגה ויפץ ה׳ אותם. (תנ״י תשא א״כ).

1. עי׳ לעיל פ״ו מאמר כ. כא. וברש״י כאן.

2. ר״י ס״ל דלא חזרו האומות כל א׳ לארצו, ור״נ ס״ל דכל א׳ תפש ארצו. מצרים תופש ארצו. ברד״ל גורס ונמצאים תופשין לארצם, פי׳ הבאים מחדש הן תפשו הארצות בשמם הקדום. בראשי ההרים, במנח״י וכן פירש״י גורס בראשי תורין ומפרש במקום גבוה שרואה משם פני כל הארץ והיינו דכתיב ע״פ כל הארץ. והיתה כ״א בולעת, כו׳ שנפצה כל אומה ואומה אשה מאת רעותה שלא יספו עוד להקבץ יחד שכל אחת בולעת אנשי מקומה. ועי׳ במנח״י גי׳ אחרת.

3. ויפץ בהיפוך אותיות ויצף. ובתנ״י חיי שרה א״ח בשינוים ובתנחומא שם ס״ו גורס והפיץ מבני חם ל׳ משפחות.

4. תנחומא נח סי״ז, ועי׳ ילקוט המכירי תהלים מז. נט.

5. עי׳ לעיל מאמר לח.

6. לעיל מאמר ד.

7. לעיל מאמר ס. סא. ובתיב״ע כאן.

8. לעיל מאמר סט. ועי׳ פ״ז מאמר קח. וירושלמי שקלים פ״ו, וב״ר פכ״ג ומה שנסמן שם. ועי׳ בילקוט המכירי תהלים לג, טז, מביא מאמר זה בשם ויקרא רבה ולפנינו ליתא עי״ש בהערות, ויש שם שינוי כשעמד ״דור המבול״ והכעיסוהו כו׳ שנא׳ ויפץ ב׳ פעמים יצא הים א׳ בדור אנוש וא׳ ״בדור המבול״ וברור דצ״ל ״דור המגדל״ כמו שאיתא לפנינו וכמו שסיים שם אתם תמהים על דורו של ״מגדל״ ובהערות שם לא הרגיש בזה.

9. מובא בילק״ש ח״ב רמז תשז. בשם תנחומא, ועי׳ בפרדר״א פכ״ד ועבר אברהם בן תרח וראה אותם בונין את העיר וקללם בשם אלהיו, בלע ה׳ פלג לשונם (תהלים נה, י,) ובמדרש הגדול יא ג. גורס ועבר א״א והוא היה בן מ״ח שנה באותה שעה וכו׳ (וכן מפורש בסדר עולם פ״א אבינו אברהם היה בהפלגה מ״ח שנה) ועי׳ במעשים על עשרת הדברות דבור ב׳ (יד:), ומ״ש באע״ז דאברהם היה מבוני המגדל ואל תתמה כי נח ושם היו שם, והנה במקומות הנ״ל מפורש להיפך, ובס׳ צרור המור כ׳ ולכן אמר כי שם מבוני המגדל היה לפי שתחלת מחשבתם היתה לשם שמים באחדות גמורה כו׳ לכן אמרו שליש עומד במקומו. ואולי גם כוונת האע״ז כן, ועי׳ לעיל מאמר נ. וכ״כ בס׳ ציוני דמצד אחד היה להם מחשבה טובה עיש״ה.

10. עי׳ לקמן מאמר פד. ולעיל סג. ובתנחומא נח אי״ח וזו שאומרת נעבוד שם ע״ז בלע ה׳ פלג לשונם שנא׳ ויפץ ה׳ אותם משם.

11. פס״ר פ״י, וקה״ר פ״ז. והכוונה כשם שאין בעה״ב משגיח לא על משפלות (קופות) של זבל, תבן, קש, ומוץ, למה שאין נחשבין לכלום, כן עשה הקב״ה לאלו הדורות.

וּבַדַּר יְיָ יָתְהוֹן מִתַּמָּן עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וְאִתְמְנַעוּ מִלְּמִבְנֵי קַרְתָּא.

Hashem scattered them from there all over the face of the earth, and they stopped building the city.

וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר

וּבַדַּר ה׳ יָתְהוֹן מִתַּמָּן עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וְאִתְמְנַעוּ מִלְּמִבְנֵי קַרְתָּא

חָדַל – אִתְמְנַע, פְּסַק

כאן תרגם: ״וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר״ – ״וְאִתְמְנַעוּ מִלְּמִבְנֵי קַרְתָּא״, אבל להלן: ״חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים״ (בראשית יח יא) ״פְּסַק מִלְּמִהְוֵי לְשָׂרָה אוֹרַח כִּנְשַׁיָּא״, מהו הכלל בתרגומי ״חדל״?

נראה שאונקלוס מבחין בין עצירת תהליך קבוע – ״פסק״, לעצירת פעולה חד-פעמית – ״מנע״: הואיל ואורח נשים הוא תהליך קבוע תרגם ״חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים״ – ״פְּסַק״. וכן ביוסף, שבשבע השנים הטובות היה סופר בקביעות את האוכל, תרגם ״עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר״ (בראשית מא מט) ״עַד דִּפְסַק מִלְּמִמְנֵי״, שפסק ממנהגו הקבוע. כיוצא בזה ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״ (דברים טו יא) ״אֲרֵי לָא יִפְסוֹק מִסְכֵּינָא״, המצב הקבוע לא יפסק.⁠¹

ואולם כשאדם חָדֵל מפעולה חד-פעמית אין לתרגם ש״פסק״ מלעשותה, כי הדבר נשמע כאילו היה עושה אותה בקביעות. בכגון זה מתורגם ״מנע״ כגון, ״וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר... וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח״ (במדבר ט יג) ״וְיִתְמְנַע מִלְּמַעְבַד פִּסְחָא״, ״וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ״ (שמות כג ה) ״וְתִתְמְנַע מִלְּמִשְׁקַל לֵיהּ״, ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר״ (דברים כג כג) ״וַאֲרֵי תִתְמְנַע מִלְּמִידַּר״, כולם חד-פעמיים. וכן במכת ברד שהיתה חד-פעמית תרגם ״הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן״ (שמות ט כט) ״קָלַיָּא יִתְמַנְעוּן״, ״וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת״ (שמות ט לג) ״וְאִתְמְנַעוּ קָלַיָּא״, ״וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר״ (שמות ט לד) ״אֲרֵי אִתְמְנַע מִטְרָא״.

לפי זה קשה תרגומו כאן: מכיוון שבניית המגדל והעיר היתה תהליך מתמשך, היה לו לתרגם ״וּפְסַקוּ מִלְּמִבְנֵי קַרְתָּא״ כמיוחס ליונתן, מדוע תרגם ״וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר״ – ״וְאִתְמְנַעוּ מִלְּמִבְנֵי קַרְתָּא״? נראה אפוא שהמתרגמים נחלקו ביחס לבניית העיר: המיוחס ליונתן שתרגם ״וּפְסַקוּ מִלְּמִבְנֵי״ סובר שהחלו לבנותה אלא שפסקו, אבל לדעת ת״א כלל לא החלו לבנותה ולכן תרגם ״וְאִתְמְנַעוּ מִלְּמִבְנֵי״. ואף זאת, בניגוד למיוחס ליונתן שתרגם ״וּפְסַקוּ״ בבניין פעיל, ת״א ״וְאִתְמְנַעוּ״ בבנין סביל רומז שלא פסקו מרצונם אלא שה׳ מנע בעדם.⁠² וראה שתי הדעות בראב״ע.⁠³

1. גם תרגומי ״וַיִּכָּלֵא העם מהביא״ (שמות לו ו) ״וּפְסַק עַמָּא מִלְּאֵיתָאָה״, ״ויתנבאו ולא יספו״ (במדבר יא כה) ״וּמִתְנַבַּן וְלָא פַּסְקִין״ מתבארים על פי כלל זה, עיין שם. ועיין גם ״ולא תגרעו ממנו״ (דברים ד ב) ״וְלָא תִמְנְעוּן מִנֵּיהּ״.

2. אבל ״חדל ממנו ונעבדה את מצרים״ (שמות יד יב) מתורגם ״שְׁבוֹק מִנָּנָא״, כי ״חדל מן פלוני״ משמעו: הרפה ממנו, הנח לו.

3. ראב״ע: ״וטעם ויחדלו לבנות העיר – להשלימה, כי כבר בנו קצת העיר וקצת המגדל, כי כן כתוב ״אשר בנו בני האדם״ (ה). או יהיה פירוש ״אשר בנו בני האדם״ – במחשבתם, וכן ״וילחם בישראל״ (יהושע כד ט) על בלק. והראשון נכון בעיני״.

ודרי י״י יתהון מן תמן על אפי כל ארעא ואתמנעו^א מן למבני קרתא.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתמנעו״) גם נוסח חילופי: ״ופסקו״.

ואיתגליאת מימרא די״י עילוי קרתא ועימיה שובעין מלאכיא כל קבל שו⁠(מ){ב}⁠עין עממיא וכל חד וחד לישן עממיה ורושם כתביה בידיה ובדרינון מתמן על אנפי כל ארעא לשיבעין לישנין ולא הוה ידע חד מה דיימר חבריה והוו קטלין דין לדין ופסקו מלימיבני קרתא.

and He dispersed them from thence upon the face of all the earth into seventy languages. And one knew not what his neighbor would say: but one slew the other; and they ceased from building the city.

וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הָלְכוּ לָהֶם בְּנֵי צוֹר לְצִידוֹן וּבְנֵי צִידוֹן לְצוֹר, מִצְרַיִם תּוֹפֶשֶׂת לְאַרְצוֹ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר כָּל אֶחָד וְאֶחָד תּוֹפֵשׂ אַרְצוֹ שֶׁהָיָה תְּחִלַּת שִׁבְתּוֹ שָׁם וּלְשָׁם הוּא חוֹזֵר, אֶלָּא מַהוּ וַיָּפֶץ, שֶׁנִּכַּנְסוּ כָּל הָאֲרָצוֹת בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים, וְהָיְתָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד בּוֹלַעַת אַנְשֵׁי מְקוֹמָהּ. רַבָּנָן אָמְרֵי אֵין וַיָּפֶץ אֶלָּא וַיָּצֶף, הֵצִיף עֲלֵיהֶן הַיָּם וְהֵצִיף שְׁלשִׁים מִשְׁפָּחוֹת מֵהֶן. רַבִּי לֵוִי אָמַר אֵין לְךָ צָרָה בָּאָה לְאָדָם שֶׁאֵין לַאֲחֵרִים בָּהּ רֶוַח, אוֹתָן שְׁלשִׁים מִשְׁפָּחוֹת מֵהֵיכָן עָמְדוּ מֵאַבְרָהָם, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה מִקְּטוּרָה, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִיִּשְׁמָעֵאל, וְאִלֵּין תַּרְתֵּין חוֹרַנְיָיתָא: וַיֹּאמֶר ה׳ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ (בראשית כ״ה:כ״ג).

ויפץ ה׳ אותם משם – ¹אמרו רבותינו ז״ל שאותו מגדל שלישי נבלע, ושלישי נשרף, ושלישי עומד עד היום, והוא גבוה מאד ²שהחלקים שהם נטועים למטה ממנו נראים כחגבים לאותו שעומד בראש המגדל, ³ובעת שהפיצם מה שנפלו במים נעשו רוח המים, ומה שנפלו ביער נעשו קופים, ומה שנפלו במדבר נעשו שדים.

1. אמרו רבותינו. ב״ר פל״ח אות ח׳. סנהדרין ק״ט ע״א, ותנחומא הנדפס מכבר נח אות י׳ ושם הגי׳ שלישו נשרף שלישו שקע [היינו נבלע] שלישו קיים, ופירש״י בסנהדר׳ שליש נבלע נבלעו יסודותיה משוקעת היא בקרקע עד שליש ושליש של מעלה נשרף ושלישי אמצעי קיים, ונראה כי גם לפני רש״י היתה הגירסא כמו שהביא המחבר שלישו נבלע בתחלה. וראיתי בתנחומא שלנו נח אות כ״ה שליש נבלע ושליש פל ושליש עומד עד עכשיו. וע״ש בהערה רפ״ו ושם הארכתי.

2. שהחלקים שהם נטועים למטה. צ״ל שהדקלים. ועיי׳ ב״ר פל״ח אות ח׳ כל מי שהוא עולה על ראשו רואה דקלים שלפניו כאלו [הם] חגבים.

3. ובעת שהפיצם מה שנפלו במים כו׳. בתנחומא הנדפס מכבר נח אות י״ח זו שאמרו נעלה ונעשה עמו מלחמה נעשה קופין רוחין ושידין.

פבדדהם אללה מן ת׳ם עלי וג׳ה ג׳מיע אלארץ׳ ואנתהו ען בנא אלקריה.

והפיצם ה׳ משם על פני כל הארץ וחדלו מלבנות את העיר.

ויפץ אותם משם – בעולם הזה. מה שאמרו: פן נפוץ (בראשית י״א:ד׳) נתקיים עליהם. הוא שאמר שלמה: מגורת רשע היא תבואנו (משלי י׳:כ״ד).

ויפץ י"י אתם משם SO HASHEM SCATTERED THEM ABROAD FROM THENCE – In this world (Sanhedrin 107b). What they had said. "lest we be scattered abroad" (Bereshit 11:4) really happened to them. This is what Solomon said, "What the wicked fears will come upon him" (Mishlei 10:24) (Tanchuma Noach 18).

וטעם ויחדלו לבנות העיר – להשלימה, כי כבר בנו מקצתה וקצת המגדל, כי כן כתוב: אשר בנו בני האדם (בראשית י״א:ה׳).

או יהיה פירושו: בנו בני האדם (בראשית י״א:ה׳) במחשבתם, וכן: וילחם בישראל (יהושע כ״ד:ט׳) על בלק. והראשון נכון בעיני.

[AND THEY LEFT OFF TO BUILD THE CITY.] Its meaning is: they left off from completing the city because part of the city and the tower had by this time been built. This is so for Scripture reads, the city and the tower, which the children of men builded (v. 5).⁠¹ It is also possible that the meaning of which the children of men builded is: which the children of men intended to build.⁠² Then Balak the son of Zippor, king of Moab, arose and fought against Israel (Joshua 24:9)³ is similar. The first of these interpretations appeals to me.

1. (5) tells us that God came down to see the city and the tower, which the children of men builded. This indicates that some part of the tower and city had already been completed.

2. According to this interpretation verse 5 should be interpreted to mean: God came down to see the tower and city which the children of men intended to build. He stopped them before they commenced building.

3. Balak never fought Israel. The meaning of the verse is: then Balak…arose and intended to fight Israel.

ויפץ י״י אותם – יש אומרים: כי שכחו לשונם הראשון, ואין כתוב ככה, רק בלל לשונם, שחדשה כל משפחה לשון בפני עצמו. ויתכן שהיה כן בשנה הראשונה, או ספר הכתוב מה שהיה באחרונה אחרי דורות רבות. וספר לנו זה שנדע למה אין לשון אחד לכל.

ויפץ י״י – במה שבלבל לשונם הפיצם, כי כיון שלא הבינו איש לשון חברו בטלה הסכמתם ולא יכלו לבנות והלכו כל כת מהם שהיו בלשון אחד לצד אחד וְיִשְבו העולם ממזרח שמש ועד מבואו¹ מעט מעט כמו שהיו הולכים ורבים, וברוחב הארץ ישבו לפאת צפון ברוב לפי שהפאה ההיא ממוסכת יותר מפאת דרום כי פאת דרום לרוב חמימותה אין יכולים בני אדם לשבת ברובה אלא במעט ממנה לצד קו השוה.

לבנות העיר – כל שכן המגדל אבל העיר בנו אותה קטנה ממה שהחלו אותה כי כת אחת מהן נשארו שם אבל חדלו לבנותה גדולה כמו שהחלו.

1. השוו ללשון הפסוק במלאכי א׳:י״א.

'ויפץ ה, God did not scatter the people by physically depositing them in different parts of the earth. By mixing up their languages, the people themselves started moving away from one another, in accordance with their ability to understand one another, Seeing that they were unable to communicate with one another coherently, their building project had to be aborted at any rate. The dispersal process was gradual, as methods of transportation were severely limited. People moved predominantly north from Mesopotamia, rather than to the desert regions in the southern Arabian peninsula.

לבנות העיר, if they stopped building the city, they most certainly also stopped building the Tower. The city, of smaller dimensions than originally planned, remained, seeing that one group of people speaking the same language remained there.

ויפץ – ג׳ במסורה הכא ואידך ויפץ העם בכל ארץ מצרים. ויפץ העם מעליו גבי שאול וז״ש חז״ל ראויין אנשי מגדל ואנשי מצרים לפורענות א׳ ואלו נפוצו מן המגדל ואלו ממצרים וזהו ויפץ העם מעליו.

ויחדלו – ב׳ במסורה הכא ואידך ויחדלו הקולות והברד. מלמד שאף אלו נדונו בקולות וברד.

ולזה ויפץ ה׳ אותם כו׳ – כדי שיתנו אל לבם זה התכלית המעולה המשותף לכל ולזה ויחדלו לבנות את העיר כי הרגישו בענין וחדלו להם ונפוצו בארצות.

מה שאמרו פן נפוץ נתקיים עליהם. דאם לא כן ויפץ למה לי:

[א] ויפץ ה׳ אותם משם

[1] שם פרק אחד עשר דף קז ע״ב (סנהדרין קז:)

מה שאמרו פן נפוץ נתקיים בהם וכו׳. פירוש למה אמר ״ויפץ ה׳ אותם״, דהא בתחלה לא נאמר רק ״נרדה ונבלה״ (פסוק ז), וממילא היה, כיון דנתבלבל לשונם נפוצו, ואם כן לא הוי למכתב ״ויפץ ה׳⁠ ⁠⁠״, ועיקר המחשבה בלבול לשונם, אלא כך פירושו, מפני שהיו יראים ואומרים ״פן נפוץ״ (פסוק ד) נתקיים בהם שהפיץ אותם הקב״ה, לכך כתב ״ויפץ ה׳ אותם״:

ויפץ ה׳ אותם משם – זהו עונש אחר. נגד שאמרו ״פן נפוץ על פני כל הארץ״, ולהשתמר מזה בנו עיר ומגדל לעשות שם ולהפיל פחדם על יושבי הארץ שלא יבואו עליהם ויפיצום, ומה׳ לא פחדו, על כן גזר עליהם ההפצה. והיה גם זה בדרך פלא, כי לא הפיצם בחרב שונאיהם, אלא בכחו הגדול אולי הטיל עליהם אימתה ופחד ולא יכלו עוד לשכון בטח בארץ, היו נָסִים מעיר לעיר וממלכה לממלכה כמפני חרב, ורודף אין.

ויחדלו לבנות העיר – והמגדל לא זכר, כי אם לא הפיצם גם כן לא היו בונים עוד דבר במגדל. כי אחר שנתבלבלה שפתם ולא יכלו לעזור זה את זה, מה יועיל להם המגדל? אם נָשְׁתָה גבורתם¹ והעמים יצחקו עליהם וימח שם גבורתם. ועוד שלבנין המגדל צריכים לעשות כלם במלאכה, וזה לא יתכן כאשר נתבלבלה שפתם. אבל העיר שישבו בה היה כל אחד בונה בה בית לשבתו, וטוב להם שם מִלֶכֶת אל ארץ להיות לחרפה בין העמים אשר לא ישמעו לשונו. אבל כאשר הפיצם משם ברוח סועה וסער, ולא מצאו במקומם מנוח לכף רגלם, אז חדלו לבנות עוד בית בעיר, כי אפס כחם. זהו לשון ״חדל״, כמו שכתבתנו בפסוק ״ויכל אלהים ביום השביעי״.⁠²

1. מליצה על פי ירמיה נא, ל.

2. בראשית ב,ב.

ויחדלו – חדל יש לו ב׳ משמעות, א׳, הפסק כמו זה, כי חדל המטר (שמות ט׳:ל״ד), חדלו פרזון (שופטים ה׳:ז׳). ב׳, דבר שאינו, היפך היש (ניכט זיין, אונטערלאסען), והוא מה שקראו התוכנים ״שלילה״ בלא שפה ברורה, ושם דבר ממנו חדלה (פערניינונג), השומע ישמע, והחדל יחדל (יחזקאל ג׳:כ״ז) – הנלך אל רמות גלעד אם נחדל (מלכים א כ״ב:ט״ו), וכי תחדל לנדור (דברים כ״ג:כ״ג) (אונטערלאססען).

ויפץ ה׳ אתם – אין זה ענין אחד עם בלילת לשונם, אלא הבלילה וההפצה שני דברים הם, האחד ששינה שפתם, ועוד הפיץ אותם באפו ובחמתו מן המקום ההוא, וכפאן להגלות מסוף העולם ועד סופו, ולכן בפסוק הסמוך חזר להזכיר שני דברים כי שם בלל וכו׳ ומשם הפיצם וכו׳, ומן ההפצה הזאת נהיה שנתיישבו בני אדם בקצוות הארץ גם במדינות רעות ומשכלות במקומות הקור והקרח הנורא ובארץ ציה וצלמות, אשר יפלא בעינינו למה בחרו ראשי אומותם להתיישב בארצות הרעות ההן, אך הוכרחו ללכת לדור שמה בגזירת עליון שהפיצם בזרוע עזו על פני כל הארץ, וכמו כן מן ההפצה הזאת נולדו כל השינויים הרבים שאנחנו רואים כעת בין אנשי תבל בקומותם בזיו איקונין שלהם במראיהם ובטבעם, כגון הכושיים והלבנים, הגבורים והחלשים, גדולי הקומה והננסים וכדומה, הכל כפי מזג האויר שבמדינותיהם וכפי שינוי מאכליהם, וכמו שרמזנו על זה לעיל (ח׳ י״ט):

ויחדלו לבנת העיר – ביאורו שארית העיר, כי כבר החלו לבנותה, שנאמר אשר בנו בני האדם, והנה זכר העיר לבד, ואין ספק שחדלו לבנות גם המגדל, כי באין עיר מה יועיל מגדל:

ויחדלו – ״חדל״ קרוב ל״חתל״: לעטוף תינוק בתכריך בד; ״חִתּוּל״: תחבושת העוצרת תנועה (יחזקאל ל, כא). נמצא שהוראתו הבסיסית של ״חתל״ היא לעצור ולעכב את התנועה; וזו גם עיקר משמעותו של ״חדל״: להמנע מפעולה. ובכן, ״ויחדלו״ – הם הפסיקו לבנות העיר. אולם נטייתם לבנייה כזאת אף פעם לא סרה מהם בכל מקום שהתפזרו. הם לא יבנו עוד לעולם עיר ומגדל לשעבוד כל המין האנושי, אך יורשיו הקטנים של נמרוד יבנו ערים ומגדלים קטנים יותר, וידמו שראשם מגיע השמימה.

בפיזור זה של האומות – הרמוז כבר בברית ה׳ עם נח (עיין פירוש לעיל, ט, טו; י, ה) – מגיעה לסיומה ההקדמה לתורה, הקדמה המשמשת כמדריך עבור ישראל לתולדות התפתחות האנושות. מכאן ואילך מתחילה ההקדמה להסטוריה היהודית. ואכן, שליחותו המיוחדת של ישראל מוסברת על ידי התפתחות זאת של תולדות האומות.

מכאן ואילך התורה אינה עוסקת בתולדות האנושות. רק עיני הנביאים תיפקחנה לראות את פסגת ההסטוריה האנושית. כל בנייני התהילה והפאר, הגדולים והקטנים, יפלו בזה אחר זה; וכך יבין לבסוף האדם שרק ״שם״ אחד ניתן להלל ולפאר, ושעל האדם לפאר את השם הזה בכל כחות הפרט והכלל, ובכל שלב של החיים הפרטיים והציבוריים, ושרק כך ימצאו היחיד והציבור שלום ואושר עלי אדמות.

על תקופה זו ניבא הנביא צפניה: ״כִּי⁠־אָז אֶהְפֹּךְ אֶל⁠־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה׳ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד״ (צפניה ג, ט) – כי אז אחזיר לעמים שפה מטוהרת [השווה ״וַיַּהֲפָךְ⁠־לוֹ אֱלֹקִים לֵב אַחֵר״ (שמואל א י, ט)], כדי שכולם יקראו בשם ה׳, לעבוד אותו שכם אחד.

פסוק זה בצפניה נראה כמסייע לפירושנו כאן. ״ברר״ הוא ניגודו הגמור של ״בלל״, שהרי ה״בורר״ מפריש יסוד זר מן החומר הרצוי. כך ההסטוריה פותחת ב״שפה בלולה״ – כניסת גורם זר לתוך השפה המקורית הטהורה, ומסיימת ב״שפה ברורה״ – זיכוך השפה. רק כך אפשר להסביר את הקשר שבין ״שפה ברורה״ לבין ״לקרא כלם בשם ה׳⁠ ⁠⁠״. אם שפת העמים תהיה טהורה, הם יקראו דברים ״בשם ה׳⁠ ⁠⁠״, ולא בשם עצמם – לפי שאיפתם לעשות שם לעצמם. היסוד להערכת דברים ולקביעת שמותיהם, לא יהיה מזגם רצונם ושאיפתם לעשות לעצמם שם. אלא כשהעמים ישעבדו עצמם לרצון האל היחיד, הם יחזרו ויזכו באובייקטיביות; היינו בהשקפת עולם מושרשת ברצון ה׳; וכתוצאה מכך, הם יעריכו דברים ויקבעו להם שמות ראויים לייעודם האלוקי. וכאשר ייכנעו העמים לרצון ה׳, הם יחזרו ויזכו באחדות רוחנית וחברתית, שאבדה מהם בבניית המגדל.

ויפץ ה׳ אתם וגו׳ ויחדלו לבנת העיר: ולא כתיב ׳המגדל׳¹. דאפילו היה נבנה המגדל היתה בטלה תכליתו להשגיח על הנבדל מהם, אחרי אשר נתבלבלו בלשונם ולא ידעו אחד דברי רעהו. אבל עדיין היה אפשר להסכים ברצון אחד לשבת יחד, משום הכי הודיע הכתוב שממילא נפרדו לגמרי.

1. שאלת רבינו. ועיין ברד״ק ובראב״ע בענין זה.

ויפץ – מן השורש פוץ. ה׳ הפיצם — על ידי בלבול שפתם.

ויפץ וגו׳ – דור הפלגה אין להם חלק לעוה״ב, שנא׳ ויפץ ה׳ אותם משם על פני כל הארץ וכתיב (פ׳ ט׳) ומשם הפיצם ה׳, ויפץ ה׳ אותם – בעוה״ז, ומשם הפיצם ה׳ – לעוה״ב.⁠¹ (שם ק״ז:)

1. פירש הרא״מ דאל״כ ומשם הפיצם ל״ל, הרי כבר אמור ויפץ ה׳ אותם משם, עכ״ל, אבל זה דוחק גדול, דהא בפסוק זה הוא חוזר על סבת קריאת השם בבל, כמש״כ על כן קרא שם העיר בבל וכו׳ וא״כ אינו מיותר. ונראה דמדייק משום דלסבת קריאת השם בבל שייך רק הסבה כי שם בלל ה׳ שפת כל הארץ, והוו המלות בבל ובלל לשון נופל על לשון, אבל הסבה ומשם הפיצם ה׳ אינו שייך כלל לשם בבל, לכן מפרש דהלשון ומשם הפיצם אינו מוסב על ראש הפסוק על כן קרא שם העיר בבל אלא ענין בפני עצמו הוא, וא״כ קשה הא כבר כתיב ויפץ ה׳ אותם, אלא בא לרמז על האבוד מעוה״ב. וי״ל עוד ע״פ מ״ש באדר״נ פ׳ ל״ו דלפעמים נמצא המלה שם מורה על עוה״ב, וכן בסוטה י״ג ב׳ דרשו כן על הפסוק ויהי שם עם ה׳ (פ׳ תשא) עם הפסוק וימת שם משה, יעו״ש.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון