×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ז) הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔הא וְנָבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ׃
Come, let us go down and mix up their languages, so that they won't understand one another's language.⁠"
א. נֵֽרְדָ֔ה ל=נֵֽרְדָ֔ה בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקונירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[נח] 1הבה נרדה. וכל אתה מוצא באנשי מגדל שבמה שנתגאו לפניו בו נפרע מהם, שנא׳ (בראשית י״א:ד׳) ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים וגו׳ הבה נרדה וגו׳ (בראשית י״א:ח׳) ויפץ ה׳ אותם משם. (מכלתא בשלח פ״ב).
[נט] 2וכתבו לו [ע״ב זקנים לתלמי] הבה ארדה ואכלה שם שפתם. (מגילה ט.).
[ס] 3ונבלה שם שפתם, אר״א ב״כ משפתם אעשה [עמהם] נבלה, הוה חד מנהון אמר לחבריה אייתי לי כולב, והוא הוה יהיב ליה מגרופי, הוה מחי לי׳ ופצע מוחיה הה״ד משפתם אעשה נבלה. (בראשית רבה ל״ח).
[סא] 4ד״א הבה נרדה ונבלה שם שפתם, שעירבב הקב״ה את לשונם ולא היה אחד מהם יודע לשון חבירו. (תנ״י נח כח.).
[סב] 5ר׳ שמעון אומר בשעה שבנו בני האדם את המגדל קרא הקב״ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו ואמר להם באו ונבלבל את לשונם, ומנין שהקב״ה ירד עליהם שנאמר הבה נרדה, ארדה אין כתיב אלא נרדה. (פרדר״א פכ״ד).
[סג] 6וכת האומרת נעלה ונעבוד שם ע״ז; עליה הכתוב אומר הבה נרדה ונבלה שם שפתם. (אודר״ט).
[סד] 7א״ר יוסף (צפניה ג׳:ט׳) כי אז אהפוך אל עמים מלמד שכל האומות יהיו גרים גרורים לעתיד לבוא, א״ל אביי ודילמא מע״א הוא דהדרו בהו. א״ל (תהלים נ״ה:י׳) לעובדו שכם אחד כתיב, לשעבר כתיב הבה נרדה ונבלה שם שפתם וכתיב (תהלים נ״ה:י׳) בלע ה׳ פלג לשונם, אבל לעתיד לבוא אהפוך אל עמים שפה ברורה. (ילק״ש ח״ב רמז תקס״ז).
[סה] 8הבה נרדה ונבלה שם שפתם, ארדה אין כתיב אלא נרדה, כביכול אין הקב״ה עושה דבר עד שנמלך עם פמליא שלו, הא כיצד מלמד שאין הקב״ה עושה דבר אלא על ידי מלאך וכן הוא אומר (תהלים ק״מ:ד׳) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. (מדרש הגדול נח).
[סו] 9הבה נרדה ונבלה שם שפתם, א״ר יוסי אין הבה אלא לשון הזמנה למיעבד דינא. (זח״ב יח.).
1. תנ״י נח סכ״ה, תנחומא בשלח סי״ב, גנזי שכטר ח״א צד קמ. ועי׳ ילק״ש בשלח ר׳ רמג. ופס״ז שמות ב. ועי׳ לעיל מאמר יד. מסדא״ר וסוף המאמר שם, בזה״ל שנאמר ויאמרו הבה (נרדה) נבנה לנו עיר אלא כנגד הקב״ה, הן אמרו הבה, והקב״ה אמר הבה, הן אמרו הבה נבנה לנו עיר [שם ד׳] והקב״ה ירד משמי שמים העליונים ובלבלן בארבע רוחות העולם, שנאמר הבה נרדה וגו׳ [שם ז׳] ויפץ ה׳ אותם וגו׳ על כן קרא שמה בבל וגו׳. ונראה דכוונתו כמבואר במכלתא.
2. ב״ר פל״ח, לעיל פ״א מאמר קצז. תשלו. פ״ב מאמר כג. ולקמן מאמר סב. ארדה בלשון יחיד. ועי׳ מ״ש שם בבאור עי׳ רב״ח בראשית ח: ובפס״ז. נרדה לשון גדולה וממשלה בלשון רבים. הלא תראה שכתיב וירד ה׳, אלא הוא לשון גדולה שאפי׳ היחיד שהממשלה שלו אומר נעשה נרדה.
3. ע״י שפתם שלא יבינו איש שפת רעהו, אעשם נבלה שיהרגו זה את זה, - ובמנח״י הגי׳ חד אמר לחבריה אייטי (הבא) לי מיא, והוא מייטי (מביא) ליה עפרא, הבא לי קרדום והוא מביא לו מגריפה. ובערוך ע׳ גרף מביא מילמדנו ויהי כל הארץ שפה אחת הב לי אבן והוא נותן לו את המגרף. ועי׳ לקמן מאמר סא. ובספר הישר פ׳ נח. ובתיב״ע פסוק ח׳. ובפס״ז. אשר לא ישמע איש שפת רעהו, אשר לא יבינו.
4. לעיל מאמר ס. תנחומא נח אי״ט, ועי׳ תיב״ע פ״ח, וזח״ג ר. עיי״ש.
5. עי׳ לעיל מאמר נט. ועי׳ ילק״ש ח״ב רמז תרס״ז. וביוב״ע פ״ח. לע׳ מלכים, בחומת אנך מביא מכת״י לרבינו אפרים ז״ל הבה נרדה אמר לע׳ שרים אשר ברקיע לע׳ שרי האומות, ויפץ ה׳ אותם משם, מה שלא הזכיר שבלבל לשונם כמו כן לפי שע״י שבעים שרים נענשו כי צוה לכל אחד לשון אחד, ובמדרש אגדה, מה עשה קרא למלאכים ואמר להם שירדו למטה, וכל אחת למשפחה אחת, לדבר בלשון אחרת, ועי׳ ברקאנטי כאן מ״ש בשם התרגום ירושלמי, ולפנינו הוא ביוב״ע, ועי׳ במ״ע צד קמה. ובמעשים על עשרת הדברות יד. ובקובץ מדרשים קטנים צד מו. וברב״ח כ׳ ושמעתי כי בוני המגדל היו שבעים ואין ספק כי היה להם בזה כוונה ידוע.
6. עי׳ סנהדרין קט. לקמן מאמר פא. ולעיל מאמר כט.
7. מאמר זה עד לשעבר הוא בע״ז כד. וסוף המאמר ליתא לפנינו ואולי היתה בגרסתו. ועי׳ לעיל מאמר טז. מבואר תוכן זה. ועי׳ תנ״י נח סוף אכ״ח ותנחומא שם אי״ט.
8. לעיל מאמר נט, סב. ועי׳ סנהדרין לח: מו״נ ח״ב פ״ו. לעיל פ״א מאמר תשלט.
9. עי׳ בפי׳ הרד״ק ולעיל מאמר לו. ועי׳ זח״ג כ.
הַבוּ נִתְגְּלֵי וּנְבַלְבֵּל תַּמָּן לִישָׁנְהוֹן דְּלָא יִשְׁמְעוּן אֲנָשׁ לִישָׁן חַבְרֵיהּ.
Come, let us be revealed and jumble their language there, that they will not understand one another’s language.”

הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ
הַבוּ נִתְגְּלֵי וּנְבַלְבֵּיל תַּמָּן לִישָׁנְהוֹן דְּלָא יִשְׁמְעוּן אֱנָשׁ לִישָׁן חַבְרֵיהּ
סילוק הגשמה
א. אצל מלאכים אין ת״א נמנע מהגשמה כמוכח מתרגומו ״מלאכי אלהים עֹלִים וְיֹרְדִים״ (בראשית כח ד) ״סָלְקִין וְנַחֲתִין״. ואולם מכיוון שבלשון ״הָבָה נֵרְדָה״ נכלל גם הבורא עצמו, תרגם גם כאן ״הַבוּ נִתְגְּלֵי״ כתרגומו לעיל ״וירד ה׳⁠ ⁠⁠״ (ה) ״וְאִתְגְּלִי״. אבל המיוחס ליונתן נקט כאן לשון מגשימה ותרגם ״הָבָה נֵרְדָה״ – ״אִיתוּן כְּדֵין וְנָחִית״.⁠1
לֹא יִשְׁמְעוּ – לא יבינו
ב. ״לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ״ משמעו: לא יבינו, כרש״י.⁠2 גם בארמית יש לפועל ״שמע״ שני מובנים; שמיעת האוזן והֲבָנָה כמבואר בפסוק ״וישמעו אחיו״ (בראשית לז כז), לכן ת״א ״דְּלָא יִשְׁמְעוּן״ במשמעות הבנה.
אִישׁ – אֱנָשׁ לכלול גם נשים
ג. ״לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ״ – ״אֱנָשׁ״ ולא: ״גְּבַר״. והטעם, גְּבַר נתייחד לאנשים בלבד, אבל כאן שהכוונה לאנשים ונשים גדולים וקטנים תרגם אֱנָשׁ שהוא שם כולל לכל הסוגים. וכן העירה המסורה: ״גְּבַר, ת״ז [תרגום זקן, או: תרגום זקיק] – אֱנָשׁ״.⁠3
1. וראה ״לחם ושמלה״.
2. רש״י: ״לא ישמעו – זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו״.
3. קליין מסורה, עמ׳ 43. על פי יא״ר, ״באורי אונקלוס״ ו״מרפא לשון״. להבחנה בין אֱנָשׁ לגְּבַר, עיין בפסוק ״לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו״ (שמות י כג) ״לָא חֲזוֹ גְּבַר יָת אֲחוֹהִי וְלָא קָמוּ אֲנָשׁ מִתְּחוֹתוֹהִי״.
אתון כען ואתגליא ונערבבב תמן לשניהון דלא ישמעון גברג לשנה דחבריה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואתגלי״) גם נוסח חילופי: ״ונתגלי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ואתגלי ונערבב״) נוסח אחר: ״תתגלי ונערבבה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דלא ישמעון גבר״) גם נוסח חילופי: ״די לא יכלון למשמוע בי׳⁠ ⁠⁠״.
אמר י״י לשבעין מלאכיא דקימין קומוי איתון כדון וניחות ונערבבא תמן לישנהום דלא ישמעון אינש לישן חבריה.
And the Lord said to the seventy angels which stand before Him, Come, we will descend and will there commingle their language, that a man shall not understand the speech of his neighbor. And the Word of the Lord was revealed against the city, and with Him seventy angels, having reference to seventy nations, each having its own language, and thence the writing of its own hand:
[י] הָבָה נֵרְדָה – זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, הָבָה אֵרְדָה וְאָבְלָה.
וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם – אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא מִשְּׂפָתָם אֶעֱשֶׂה נְבֵלָה, [שאחד בקש מחברו קרדום נתן לו מגרפה [וכעס עליו] וְזָרַק לוֹ בַּחֲזָרָה אֶת הַמַּגְרֵפָה וּפָצַע אֶת מֹחוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִשְּׂפָתָם אֶעֱשֶׂה נְבֵלָה], הֲוָה חַד מִנְּהוֹן אָמַר לְחַבְרֵיהּ אַיְיתֵי לִי קוֹלָב וְהוּא הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ מַגְרוֹפֵי, הֲוָה מָחֵי לֵיהּ וּפָצַע מוֹחֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִשְּׂפָתָם אֶעֱשֶׂה נְבֵלָה.
[יט] הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם – בִּלְבֵּל לְשׁוֹנוֹתָם וְלֹא יָבִין אַחַד מֵהֶן לָשׁוֹן שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁהַלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן הָיוּ מְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּבוֹ בַּלָּשׁוֹן נִבְרָא הָעוֹלָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי יֵצֶר הָרַע חָלְקוּ בְּרִיּוֹתַי וְנֶחְלְקוּ לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, מַשְׁוִין כֻּלָּן כָּתֵף אֶחָד לִקְרֹא בִשְׁמִי וְעוֹבְדִין אוֹתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם י״י לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג׳:ט׳), וְיִבָּטֵל שִׁעְבוּד הָאֻמּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, וְיִהְיוּ עוֹבְדִים אוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עִבְדוּ אֶת י״י בְּשִׂמְחָה (תהלים ק׳:ב׳). אֲבָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, יִהְיוּ עוֹבְדִין אוֹתוֹ בִּרְעָדָה. כְּגוֹן אָדָם שֶׁבְּנוֹ מְשָׁרֵת לְפָנָיו, מְשָׁרֵת בְּשִׂמְחָה. אוֹמֵר, אִם אֲקַלְקֵל מְעַט לִפְנֵי אָבִי, אֵינוֹ כוֹעֵס עָלַי שֶׁהוּא אוֹהֵב אוֹתִי, לְכָךְ עוֹבֵד בְּשִׂמְחָה. אֲבָל הָעֶבֶד הַנָּכְרִי, מְשָׁרֵת בְּיִרְאָה. אוֹמֵר, אִם אֲקַלְקֵל לְפָנָיו כּוֹעֵס עָלַי. לְכָךְ עוֹבְדוֹ בְּיִרְאָה. כָּךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מַה כְּתִיב עֲלֵיהֶם, לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק (תהלים ב׳:א׳). כָּל הַמִּזְמוֹר מְדַבֵּר עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. מַה כְּתִיב בְּסוֹף הַמִּזְמוֹר, עִבְדוּ אֶת י״י בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִרְעָדָה, נַשְּׁקוּ בַר אָמַר לָהֶם דָּוִד, הִזָּהֲרוּ בְּעַצְמְכֶם וְלֹא תְסַלְּפוּ הַדֶּרֶךְ, פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ. כְּלוֹמַר, בְּדָבָר מֻעָט הוּא כּוֹעֵס עֲלֵיכֶם. אֲבָל עַל יִשְׂרָאֵל מַה כְּתִיב: עִבְדוּ אֶת י״י בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה (תהלים ק׳:ב׳). וְאוֹתוֹ הַמִּזְמוֹר עַל יִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר, שֶׁהֲרֵי יִסְּדוֹ דָוִד עַל הַתּוֹדָה, כְּדִכְתִיב, מִזְמוֹר לְתוֹדָה (תהלים ק׳:א׳).
[Siman 19] Come, let us go down there and confound their language (Gen. 11:7). He confounded their speech to such a degree that no one was able to understand his companion’s speech. Originally, they had spoken to each other in Hebrew, the language with which the world was created.
The Holy One, blessed be He, said: In this world My creatures opposed Me, and therefore they were divided into seventy languages because of the evil inclination, but in the world-to-come they will all be of one accord, calling upon My name and serving Me, as it is said: For then will I turn to the peoples one pure language that they may call upon the name of the Lord, to serve Him with one consent (Zeph. 3:9). And He will remove the oppression of idolatrous nations from Israel, and they shall serve Him with gladness, as it is said: Serve the Lord with gladness (Ps. 100:2). However, the nations of the world will serve Him, as is appropriate for them, with trepidation. For example, when a son serves his father, he does so in gladness, saying to himself: If I should commit an error in my father’s presence, he will not be angry with me, for he loves me. Hence he serves him with gladness. However, when a stranger serves a master, he does so with trepidation, saying to himself: If I should commit an error in his presence, he will become angry with me. Therefore, he serves him with trepidation.
Thus, it is written concerning the nations: Why are all the nations in an uproar? And why do the people mutter in vain? (Ps. 2:1). This entire psalm alludes to the nations. For at the conclusion of this psalm, it is written: Serve the Lord with fear, and rejoice with trembling. Do homage in purity, etc. (ibid., vv. 11–12). David said to them: Take heed, lest you deviate from the right path, and He be angry, and ye perish in the way (Ps. 2:12), for He might become angry with you, even over a trivial matter. In reference to Israel, however, it is written: Serve the Lord with gladness; come before His presence with thanksgiving (Ps. 100:2). This psalm was undoubtedly said with reference to Israel, for David composed it in thanksgiving, as it is written: A psalm of thanksgiving (ibid., v. 1).
(ד״א) הבה נרדה [ונבלה שם שפתם] (שם שם:ז׳), שעירבב הקב״ה את לשונם ולא היה אחד מהם יודע לשון חבירו, מה היה אותו הלשון שהיו מדברים בו, לשון הקודש היה, שבו נברא העולם, בעולם הזה היו האומות והבריות חולקין על הקב״ה, אבל לעולם הבא כולן שוין כתף אחד לעבדו, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה [לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד] (צפניה ג׳:ט׳), למה שכך אמר הקב״ה לישראל אני מבטל את השעבוד מכם, ומאבד האומות מפניכם, ומקריב אתכם אלי, כדי שתהיו עובדין אותי ביראה, ועוד אמר רוח הקדש על ידי דוד, עבדו את ה׳ ביראה (תהלים ב׳:י״א).
חסלת פרשת נח
לאכני אורד אמרא אשתת בה לגתהם חתי לא יסמע כל פריק לגה צאחבה.
אבל אוריד עניין שאבלבל בו את שפתם עד שלא תשמע כל קבוצה את שפת חברתה.
הבה נרדה – בבית דינו נמלך, מענוותנותו יתירה.
הבה – מדה כנגד מדה. הם אמרו: הבה נבנה (בראשית י״א:ד׳) והוא כנגדם מדד ואמר: הבה נרדה.
[ונבלה – ונבלבל, נ׳ משמשת לשון רבים, וה׳ אחרונה יתירה כה׳ של נרדה.]⁠א
לא ישמעו – זה שואל לבנה, וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע מוחו.
א. הביאור בסוגריים מופיע כתוספת בכ״י לייפציג 1 עם הציון ש״זה הפיר׳{וש} לא מצ׳{אנו} באו׳{תו} שכת׳{ב} רבנו שמעיה״. הביאור מופיע בטקסט של רש״י בכ״י מינכן 5, ברלין 1221, ויימר 651, פריס 155, פרמא 3204, ס״פ 118. הביאור חסר בכ״י ליידן 1, וטיקן 94.
הבה נרדה COME, LET US GO DOWN – He took counsel with His Judicial Court because of His exceeding humility (Sanhedrin 38b)
הבה COME – measure for measure: they had said "Come, let us build"; He meted out to them correspondingly saying. "Come let us go down" (Tanchuma Noach 18)
ונבלה means AND LET US CONFOUND – The נ is the plural prefix, and the ה at the end is additional to the root as the ה in ונרדה.
ולא ישמעו – THEY MAY NOT UNDERSTAND – One asks for a brick and the other brings him lime: the former therefore attacks him and splits open his brains.
הבה נרדה1לשון גדולה וממשלה בלשון רבים. הלא תראה שכתוב וירד ה׳. אלא הוא לשון גדולה. שאפילו היחיד שהממשלה שלו אומר נעשה נרדה.
אשר לא ישמע איש שפת רעהו – אשר לא יבינו. כמו 2גוי אשר לא תשמע לשונו (דברים כ״ח:מ״ט). לא תשמע מה ידבר. ולא תבין מה ידבר.
1. לשון גדולה וממשלה בלשון רבים. בב״ר פל״ח זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך. וכתבו הבה ארדה ואבלה.
2. גוי אשר לא תדע לשונו. וכ״ה בכ״י פלארענץ. צ״ל אשר לא תשמע לשונו. ובסמוך לא תשמע מה ידבר צ״ל לא תדע מה ידבר.
הבה נרדהאהשם עם המלאכים.
ומלת ונבלה שםב שפתם – כל המדקדקים הם אומרים שהיא מבנין נפעל, וכן: ונבקה רוח מצרים (ישעיהו י״ט:ג׳), וכן: אבלה נבלה (ישעיהו כ״ד:ד׳). וזה רחוק, כי מה טעם נרדה, [והטעם: הנו״ן סימן הרבים,]⁠ג ותתבלבל לשונם, ולשונם לא נבלה בעבור הירידה.
רק ונבלה – כמו: ונעשה, והראיה שאמר בסוף: כי שם בלל י״י שפת (בראשית י״א:ט׳). וזה דקדוקו: הוא מבנין הפעיל, והיה ראוי להיותו שלם – נבלילה, ובבלוע הכפל – ונבלה, על משקל: ונסבה את ארון י״י (דברי הימים א י״ג:ג׳). ובחסרון הכפל, [והבלוע, עלה כאשר הוא.]⁠ד ויפה תרגמו הזקנים: ואבלה, תחת ונבלה.⁠ה ואילו היה כדברי המדקדקים, למה חסרו הנו״ן.
ויש אומרים: שנהפך לבם לשנוא זה את זה, וכל אחד חדש לשון.
ויש אומרים: כי המלמד אדם דעת1 שכחם דעת לשונם.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים צ״ד:י׳.
א. בדפוס ורשא נוספה כאן מלת ״דבור״, והיא נוספה בין השיטין בכ״י פרנקפורט 150. המלה חסרה בכ״י פריס 177, פריס 176, לוצקי 827, ברסלאו 53, דפוס נפולי, ועוד עדי נוסח.
ב. כן בפסוק ובכ״י פריס 176, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: שם.
ג. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ד. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח, ובמקומו בא ״ונבלה שם״.
ה. בכ״י פריס 177: נבלה.
COME, LET US GO DOWN. This is what God said to the angels.
[AND THERE CONFOUND THEIR LANGUAGE.] All the grammarians claim that ve-navelah (and confound) is a nifal.⁠1 They compare it to ve-navekah (and shall be made empty) in And the spirit of Egypt shall be made empty (ve-navekah) (Is. 19:3) and to navelah (fadeth) in The earth fainteth and fadeth away (navelah) (Is. 24:4). However, their interpretation is farfetched. Why would the Bible say: Come, let us go down and their language will be confounded, when their language was not confounded because God and the angels went down?⁠2 Ve-navelah can only be interpreted as an active verb.⁠3 Proof of this is Scripture's stating at the close of this incident, because the Lord did there confound the language of all the earth (v. 9). The following is then the grammatical explanation of ve-navelah. It is a hifil. Scripture should have employed the entire root and read ve-navlilah,⁠4 or ve-navellah5 if one of the two lameds of its double root was swallowed. In the latter case it would have followed the paradigm of ve-nasebbah (let us bring back)⁠6 in and let us bring back (ve-nasebbah) the ark of our God (I Chron. 13:3). Our word reads ve-navelah because one of the lameds of the root was dropped without the remaining lamed receiving a dagesh forte to make up for it. The sages who translated the Torah into Greek correctly rendered ve-navelah as I will confound,⁠7 rather than we will confound.⁠8 If the above mentioned grammarians are correct, why did the sages omit the nun?⁠9 Some say that the people building the tower started hating each other and each one invented a new language. Others say that the One who grants knowledge to man caused them to forget their language.
1. According to this interpretation ve-navelah sham sefatam (and there confound their language) means, and their language will be there confounded, the nun of ve-navelah being the nun of the nifal.
2. God's going down did not in itself confound their language.
3. Meaning, and we will confound, its nun not being the sign of the nifal but of a first person plural imperfect prefix.
4. This is the way a double root is conjugated in the hifil. The root of ve-navelah is bet, lamed, lamed.
5. This is the way a double root is conjugated in the hifil when one of the letters of the double root is dropped (swallowed) in the conjugation. In this case ve-navelah has a tzere beneath the bet and a dagesh forte in the lamed. The dagesh doubles the lamed and thus compensates for the missing lamed.
6. The root of which is samekh, bet, bet
7. The sages thus understood ve-navelah as an active form, we will confound.
8. They did this so that the readers of their translation would not think there are many gods. Cf. Megillah 9a.
9. If ve-navelah is passive (nifal), meaning it will be confounded, why did the sages who translated the Bible into Greek change ve-navelah to ve-avelah? Obviously the sages saw it as active, meaning we will confound, hence the change from the plural to the singular.
ונבלה שם שפתם – מדקדקי ספרד הסכימו: כי הנו״ן לבנין נפעל, כמו: ונבקה רוח מצרים (ישעיהו י״ט:ג׳) – שהשורש בקק, וכן: ורחבה ונסבה (יחזקאל מ״א:ז׳) – השרש סבב. לא נבק, ולא נסב, כאשר חשב מדקדק הדור.
והוא אמר כי: ונבלה – שם מגזרת: נבל, כמו: נפלה לא תוסיף קום (עמוס ה׳:ב׳). ואין לפירוש הזה לא טעם ולא ריח.
והנכון בעיני: כי הנו״ן סימן לשון רבים, והעד: כי שם בלל י״י (בראשית י״א:ט׳), כי מה טעם לאמר נרדה ונתבלבל לשונם או תבול, כי הירידה איננה עושה. וככה תרגמו בלשון יון הזקנים (בבלי מגילה ט׳.): ואבלה שם, בעבור שהנו״ן לשון רבים. וככה דקדוק המלה: אשר אנכי מורה {וגו׳} והוא ירה החצי (שמואל א כ׳:ל״ו), והנה שנים בנינים קל וכבד בפסוק אחד. אם כן: ונבלה מקום נבלילה, כמו: וידבקו (שמואל א י״ד:כ״ב) מקום וידביקו. וכאשר חסרו אות הכפל, היתה: ונבלה, והיא זרה, כמו: קבה לי (במדבר כ״ב:י״א), ארה לי (במדבר כ״ב:ו׳), והכל מפעלי הכפל.
ונבלה – כמו ונפלה, כלומר: תהא מבולבלת מעצמה על ידי ירידתינו.
אשר לא ישמע⁠{ו} איש שפת רעהו – כי כל אחד שכח כל הלשונות חוץ מאחד, ומה שידע זה לא ידע זה. אבל בין כולם ידעו ע׳ לשונות, דאין נראה לי לומר, לפי הפשט, דעכשיו נבראו להם לשונות, {דאין כל חדש תחת השמש}.⁠א
א. ההשלמה ע״פ ספר הג״ן ״מפירוש בכור שור״.
ונבלה – AND WE WILL MIX UP – Like "and it will fall" ("ונפלה"),⁠1 meaning to say: It will become mixed up by itself by our descent.
אשר לא ישמע⁠{ו} איש שפת רעהו – THAT A MAN WON'T UNDERSTAND THE LANGUAGE OF HIS FRIEND – Because each person forgot all of the languages except one, and what one knew the other did not know. But between all of them, they knew the seventy languages, because it does not seem right to me to say, according to the plain meaning, that [only] now [the seventy] languages were created for them {for there is nothing new under the sun}.
1. With the ב substituting for a פ
הבה נרדה – כבר פרשנו מלת הבה ואינוא אלא על דרך משל, כי אין היוצר נועץ עם הנוצר, וכן אמר הנביא: את מי נועץ ויבינהו (ישעיהו מ׳:י״ד) וכן אמר נרדה, נבלה כנגד המלאכים שהם אמצעים, והכל דרך משל.
ונבלה – הנו״ן למדברים, או תהיה הנו״ן לנפעל ותהיה לשון נקבה וטעמו על שפתם. ולשתי הדעות תהיה המלה קלה ודינה להדגש.
ונבֵלַה – כי שרשה בלל, ואם הנו״ן למדברים, אם מבנין הקל הבי״ת בחלם, ואם מבנין הפעיל הבי״ת בצרי.
אשר לא ישמעו – שלא יבינו, והיא שמיעת הלב, וכן אשר לא תשמע לשונו (דברים כ״ח:מ״ט) והדברים לפי שיצאו בשפה ובלשון יקראו שפה ולשון.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״ואננו״.
הבה, we already explained this expression on verse 3. The entire verse is to be understood as a metaphor, seeing that the Creator does not mingle with the creature He has created. A similar expression in Isaiah 40,14 את מי נועץ ויבינהו, “who did He consult with, who made Him understand?” This is also to be understood metaphorically. God did not literally contemplate if there was someone He could consult with. Here too, when speaking to His angels who are His agents, He did not actually consult them.
ונבלה, the letter נ at the beginning of this word may either represent a plural prefix or a sign that the word is in the passive mode.
שפתם, in either event it refers to the word שפתם. According to either interpretation the verb remains in the conjugation kal,⁠1 which would require the letter ב to have a dagesh. The meaning of the word is basically the same as the root בלל, to mix, to stir. If the letter נ would refer to the people saying this, i.e. a first person plural mode, then it should have had the vowel cholem instead of kametz. If it had been a hiphil conjugation then the letter ב should have had the vowel tzeyreh.
אשר לא ישמעו, that they will not understand. The root שמע is used here as “hearing” with one’s heart, as distinct from hearing with one’s ears. We encounter a parallel use of the root שמע in that sense in Deuteronomy 28,49 אשר לא תשמעו, “if you fail to heed, etc.” Words that come forth from the mouth are described as שפה or לשון, “language.”
1. not in a transitive conjugation hiphil or piel.
ונבלה – ונבלבל, לשון דבר מעורב, מגזרת: בלולה בשמן (ויקרא ב׳:ה׳).
אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו – שכל אחד ואחד ישכח כל הלשונות רק אחד, ומה שידע זה לא ידע זה, אבל כולם ביחד ידעו שבעים לשון. ואין לפרש שבאותו זמן נבראו שבעים לשונות, הרי אין כל חדש.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור, כולל המלים ״הרי אין כל חדש״ שצוטטו בספר הג״ן בשם ר״י בכור שור, אך אינן מופיעות בכ״י מינכן 52.
ונבלה, "let us confuse, etc.⁠" the word is closely related to בלולה, "thoroughly mixed.⁠"
אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו, so that they will not understand one another's language.⁠" They will forget any tongue other than the one they are in the habit of using. The seventy tongues will remain their collective property, but not everyone will be able to speak all these tongues. No new tongues came into existence at this time.
הבה נרדה – הוא משל לירידת גזירתו בהם.
וְנָבְלָה – ונבלבל.
[ד] ולזה אמר הבה נרדה ונבלה שם שפתם כו׳ – ועם זה יגזרו בדעתם ממקום שבאו שאין התכלית המיוחד לאדם הקבוץ המדיני ואם טוב הוא שכבר נתפרדה לשונם. אבל תכלית אחר נכבד ומעולה ממנו אשר התאחדו בו אע״פ שיפוצו על פני כל הארץ והוא הדבור השכלי הפנימי אשר הוא א׳ ושוה בכל העמים והלשונות.
נו״ן משמשת בלשון רבים וה״א אחרונה יתירה כה״א נרדה. לא שהנו״ן פ״א הפועל והה״א ה״א הנקבה כמו נפלה ולא שהנו״ן נו״ן הנפעל והה״א ה״א הנקבה כמו ונבקה כי אין טעם לומר נרד ותתבלבל לשונם שלא נבלה לשונם בעבור הירידה והראיה על שנו״ן ונבל׳ הוא נו״ן הרבים ממה שהוכרחו הזקנים להחליף הנו״ן באל״ף:
[א] הבה נרדה ונבלה שם שפתם
[1] מגילה פרק ראשון דף ט ע״א (מגילה ט.)1
[2] סנהדרין פרק רביעי דף לח ע״ב (סנהדרין לח:)2
1. בגמ׳ שם ׳הבה ארדה ואבלה׳, וזה אחד מאותם חמישה עשר מקומות בתורה שבהם שינו חכמים בעצת ה׳ את הכתוב בתורה. הציטוט של רבנו מתייחס לנאמר בתורה, ואילו בגמרא, הפס׳ מובא כפי השינוי שערכו חז״ל. ועיין לעיל א, א הע׳ 2**.
2. לשון הגמ׳: ׳אמר רבי יוחנן, כל מקום שפקרו המינים תשובתן בצידן. ״נעשה אדם בצלמנו״ (אלוקים בלשון רבים) (בראשית א, כו) (ואומר) ״ויברא אלהים את האדם בצלמו״ (אלוקים בלשון יחיד) (שם שם כז).⁠״הבה נרדה ונבלה שם שפתם״ (שם יא, ז) ״וירד ה׳ לראות את העיר ואת המגדל״ (שם שם ה)׳.
רבי יוחנן מזכיר בגמ׳ שם שש טענות המינים שמוכיחים את כפירתם מתוך המקרא, ותשובתן בצידן- כלומר התשובה באותו פסוק או בפסוק הסמוך. מבין שש טענות המינים בשלוש טענות התשובה נמצאת באותו פסוק, בטענה אחת [׳נעשה אדם׳ וכו׳ בראשית א, כו] התשובה נמצאת בפסוק שלאחריו, ובשתי טענות קדמה התשובה בכמה פסוקים לפני שאלת המינים. בשני המקרים שקדמה התשובה לשאלה, שינה ר׳ אהרון את סדר הציטוטים. ביאור הדברים: המקרה הראשון פרק יא כאן, שאלת המינים מפסוק ז, והתשובה להם בפסוק ה. ההפניה לשני הפסוקים היא למסכת סנהדרין דף לח, וכדי להגיע למטרת כתיבת הספר, והוא זיכרון התורה שבע״פ, מקדים רבנו את הציטוט של פסוק ז וההפניה כדי שיהיה סמוך לאותה הפניה שבפסוק ה, כדי שהקורא את שני הציטוטים וההפניה לנגד עיניו עולה הסוגיה של שאלת המינים והתשובה שבצידה. וכל זה כדי לעורר את הזיכרון של תושב״ע
עיין גם בהקדמה פרק ׳חריגה בציטוט׳ עמוד 15**. וגם לקמן פרק לה בהערה לפסוק ז, והוא המקרה השני בטענות המינים ששונה סדר הציטוטים שלא כסדר הפסוקים.
בבית דינו נמלך כו׳. כלומר הא דקאמר לשון ״הבה״ והוא לשון הזמנה (רש״י פסוק ג), ואין הקב״ה צריך להזמנה כי הכל מוכן לפניו, אלא שהוא מדה כנגד מדה, שהם אמרו ״הבה״ (פסוק ד) והקב״ה אמר גם כן ״הבה״:
הנו״ן משמש לשון רבים. כלומר ואינו לשון נפעל, דאין טעם לומר ׳נרדה ונתבלבל לשונם׳, אלא הנון לשון רבים:
וזה עומד עליו ופוצע את מוחו. הוצרך רש״י לזה, דאם לא כן, אלא מפני שלא היו מבינים האחד לשון חבירו היו מונעים מלבנות – אם כן למה נפוצו, ולמה לא היו דרים ביחד אף על גב שאחד אין שומע לשון אחר, אלא מפני שבא ריב ומחלוקת ביניהם עד שהפיץ ה׳ אותם:
מדה כנגד מדה. דאם לא כן הבה שפירושו לשון הזמנה ל״ל הרי כבר הכל מוכן לפניו ית״ש. [גור אריה]:
וה״א אחרונה יתירה. כלומר אל תאמר מדכתיב ונבלה בה״א ולא כתיב ונבל ודאי לאו לשון רבים הוא אלא הרי הוא כמו נפלה שאע״פ שכתוב בנו״ן מ״מ אינו ל׳ רבים אלא נו״ן היא פ״א הפועל והה״א היא ה״א הנקבה ולא שהנו״ן היא נפעל לרבים א״כ ה״נ נימא הכי לכך פירש וה״א אחרונה וכו׳ כלומר דלא דמי מלת ונבלה למלת ונפלה אלא הרי הוא כאלו כתיב ונבל בלא ה״א שהוא לשון רבים דה״א אחרונה וכו׳ והראי׳ שהנו״ן של ונבלה היא נו״ן הרבים מדכתיב בתר הכי כי שם בלל ה׳ שפת כל הארץ ש״מ דנבלה לאו נו״ן הנפעל היא אלא היא נו״ן הרבים ודו״ק נ״ל ודלא כפירוש הרא״ם שפי׳ כי אין טעם לומר נרד ותתבלבל לשונם שלא נבלה לשונם בעבור הירידה:
ופוצע את מוחו. דאל״כ אלא מפני שלא היו מבינים אחד לשון חבירו חדלו לבנות א״כ למה נפוצו ולא היו דרים יחד אע״ג שאין אחד מבין לשון האחר אלא מפני שנפל בהם ריב וכו׳. [גור אריה]:
Measure in kind. [Rashi knows it means this] because if not, why does it say הבה, which means "prepare yourselves" [see Rashi on v. 3]? As regards Hashem, everything is already prepared! (Gur Aryeh)
The letter ה at the end is superfluous. Rashi means that since it is written ונבלה rather than ונבל, we might think it is not plural — rather it is like נָפְלָה, which starts with a נ and is not plural. There, the נ is the first letter of the root, and the ה makes it feminine. The נ is not a plural prefix. And we might say the same for ונבלה. Thus Rashi explains, "The letter ה at the end is superfluous.⁠" In other words, ונבלה is unlike נָפְלָה [where the ה is to make it feminine]. Rather, ונבלה is the same as ונבל, which is [first person] plural. And v. 9 proves that the נ of ונבלה is a plural prefix, for it is written afterward, "Adonoy jumbled (בלל)...⁠" Thus we see that the נ of ונבלה is not the first letter of the root, [because the root is בלל]. Rather, it is a plural prefix. This is preferable to the explanation of Re'm, [who writes that we might think the נ of ונבלה is from the passive verb form נפעל. The Re'm argues that if so,] the verse would be difficult to understand, because it would be saying: "Let us descend and their language will be jumbled.⁠" Their language would not be jumbled due to Hashem's descending!
And splits his brains open. For if they stopped building simply because one could not understand the other, why did they scatter? They could live together despite not understanding one another. It must be that they started fighting. (Gur Aryeh)
הבה נרדה – כבר אמרנו שהודיעה תורה כי ה׳ דִבֵּר עצתו בסוד מלאכיו, וכן ״נעשה אדם בצלמנו״1 וכן ״הן האדם היה כאחד ממנו״.⁠2 לפי ששלשתן כוללות מין האדם ומנהגיו הנמשכים לדור דור. כי ״נעשה אדם״ שיבראנו בצלם אלהים כדמותו, שמזה נתלים מנהגי האדם כלם. גירושו מגן עדן לעבוד את האדמה כוללת מנהגיו שנשתנו ממה שהיו קודם לכם, וכמו שאמרנו שם. וכן מעשה בלילת הלשונות, מאז הרחיק ה׳ העמים כלם מֵאוֹר פניו ובחר באברהם וזרעו לבדו לתת תורותיו וחקותיו, ולכן נזכר בשלשה אלה בית דינו ית׳, להורות כי המשפטים הגדולים הללו יצאו בגזרת עירין קדישין.
ונבלה שם שפתם – לא שיפיצם משם ובהיותם בארצות יבלול שפתם, אלא עודם שם מחוברים יחד בגאוה ובוז ואומרים ״שפתינו אתנו, מי אדון לנו?⁠״,⁠3 נבלה שפתם. והיה זה פלא גדול. ואל תחשוב שפתאום שכחו הלשון וידעו לדבר בלשון אחרת, זה אשדודית, וזה ארמית וכיוצא. כי הכתוב אומר אשר לא ישמעו איש שפת רעהו והיו רבבות בני אדם שם. ותצטרך לומר שבכל אחד נתחדש לשון אחר, ויהיו הלשונות לרבבות, וזה הבל. אבל בלל שפתם בתוספת אותיות, על דרך משל, כשרצה לומר ״אבן״ היה אומר ״אבקן״; וכשרוצה לומר ״קרדום״ היה אומר ״קלרדום״, זה בכֹּה וזה בכֹּה, ואולי השחית בכל אחד מקצת כלי המבטא, ולא היה זה יכול לדבר אות טי״ת ואות קו״ף, וזה לא יכול לדבר אות בי״ת ואות שי״ן וכן בכל אחד ועוד על כמה אופנים, עד שלא הבין האחד מה שחברו מדבר. וע״י כן היו מפורדים במקומם ולא התחבר האחד עם רעהו עוד, כי מה יועיל לו? ובזה הפר מזימתם שיזמו להערים סוד על עמי הארץ כולם, ושבגבורתם יחוקקו חקים לא טובים בארץ. על כן עשה ה׳ שלא ישמע איש שפת רעהו.
1. בראשית א,כו.
2. שם ג, כב.
3. מליצה על פי תהלים יב, ה.
הבה נרדה – כלומר אתקן הדבר בראשיתו כדי שלא יבאו לתכלית הרשעה ואבלל לשונם, ועי״ז לא ישמעו איש שפת רעהו ויצטרכו לריב זה עם זה ויתפרדו איש מעל אחיו:
לא ישמעו – לא יבינו, ואינו זז מלשון שמיעה כי הוא על שמיעת הלב:
שפת רעהו – דברי רעהו, והדברים יקראו שפה ולשון, לפי שמוצאם ע״י שפה ולשון. והנה כמו שהנחיל השם לראשי האומות חלק ונחלה בארץ ע״י נח, שחילק לבניו ובני בניו כל מדינות התבל כדרך שאמרנו, כן חלק השם לכל העמים לשונות רבות, ובלל אז שפת בוני המגדל כדי שמן הבלבול ההוא יתהוו אח״כ לשונות אחרות, ונתקלקלה כ״כ לשון הקדש בפי כל אחד מהם בחילופים רבים שונים זה מזה עד שהאחד לא הבין דברי חבירו, ובהפרדם איש מעל אחיו נשתנו הלשונות יותר בפי כל עם ועם, עד שכמעט אין ביניהם אלא יחס מועט, אעפ״י שכלם ממקור לשה״ק יצאו. ומן העת ההיא נשארה הלשון המקודשת לשם בן נח וליותר חשוב שבבניו עבר שבעבורו נקרא אח״כ לשון עברי, ואח״כ לאברהם וממנו היתה מורשה לקהילת יעקב:
הבה נרדה – אם נאמר כדעת המפרשים שהוא מלת הערת הזמנה (אינטעריעקציאָן) הוא זר מאד כאן, הכי הוא ית׳ יצטרך להתעוררות הזריזות וההזמנה חלילה? גם מלת נרדה הוא מיותר שכבר הוזכר בתחלת הענין וירד ה׳, ועוד אם מלות הבה נרדה יהי׳ הכנה והזמנה לעשיית הדבר שנאמר אחריו, היה ראוים בטעם מחבר לא בטעם מפסיק. והנה לדעת המפרשים שלא חטאו כלל בבנין העיר והמגדל, כי זה מפאת עצמו אינו חטא, אבל זה היה סבה להמשך ממנו חטאים גדולים שלא נתפרשו לנו, ולא היה רשעתם כדי לענשם אבל מפני הקלקול הנמשך מזה בסוף, כענין בן סורר ומורה שירדה תורה לסוף דעתו. וע״ז אמר אשר יזמו לעשות נענשו על המחשבה הרע שהסכימו לעשות בכלות בנין העיר והמגדל, כי הבנין הלזה היה להם הכנה והזמנה לעשיית רעות רבות לעתיד אחר גמר הבנין. לפי״ז אפשר שנקרא הבנין הלזה בשם ״הבה״ (דיא פאָרבערייטונג) לפי שלא היה הבנין רע מצד עצמו, רק מצד היותו הכנה והזמנה לעשיית הרע בתוכו בעתיד, ועל ההכנה וההזמנה הלזה אמר: נרדה, כלומר נשפיל ונכניע (וואָללען וויר אונטערדריקקען) שלא יעלה בידם, ולא יבואו אל מחוז מטרת חפצם לגמור הכנתם זאת; ואף שמלת נרדה הוא מן הקל, הנה בשרש ירד גם הקל ישמש ליוצא כמו ותרדנה עינינו דמעה, שהוא במקום ותורידנה והרבה כי״ב כמ״ש בארמי אובד אבי. וקצת סמוכים לזה ממ״ש במדרש רבה, המגדל הזה שבנו, שלישו נשרף ושלישו שקע, ועוד אמרו שם, נפרעו מדה כנגד מדה, הם אמרו הבה נבנה, והוא כנגדם מדד הבה נרדה. וכמו מלת ונבלה שהוא לראב״ע מבנין הפעיל והיה ראוי להיות בתשלומו ונבלילה רק שהוקלה המלה, ככה אומר במלת נרדה שמהראוי נורידה ולהקל אמר נרדה בקל.
ונבלה – משרש בלל, והיה משפטו וְנָבֹלָה, אלא שהוקל, כמו שהוקלו מלות וְנָבְקָה רוח מצרים (ישעיהו י״ט:ג׳) ורחבה וְנָסְבָה (יחזקאל מ״א:ז׳), אלא כי ונבקה ונסבה הם מבנין נפעל, ונבלה בנין הקל.
and confuse (ve-navelah). The Hebrew is from the root balal. Its proper form would have been navollah, but it is put into a kal form [as if the root were naval], as are the words in the following verses: “And the spirit of Egypt shall be emptied [ve-navekah]” [from the root bakak] (Isa. 19:3); “[And the side chambers] were broader as one circled [ve-nasevah]” [from the root savav] (Ezek. 41:7), except that the words ve-navekah and ve-nasevah are [actually] in the nif ’al, while ve-navelah is in the [true] kal.
ונבלה בדרך כלל מפרשים אותו כ״נבלבל״, משורש ״בלל״. אך אי אפשר לפרש ״ונבלה״ כצורה פעילה של שורש ״בלל״, הצורות הפעילות של שורש ״בלל״ הן ״וּנְבֹלָה״ (בבניין קל), ״וּנְבֵלָה״ (בבניין הפעיל). ברור שתיבת ״וְנָבְלָה״ נגזרת משורש ״נבל״, ופירוש פסוקנו הוא: ״הבה נרד, ושפתם תיבול מיד״, או: ״הבה נרד, ושפתם כבר תהיה נבולה״. כל פעולה מיוחדת נוספת אינה נצרכת. נבילת השפה היא תוצאה ישירה של הירידה.
אמנם בסוף הפרשה (פסוק ט) נאמר: ״כי שם בלל ה׳⁠ ⁠⁠״ וגו׳, כך שהמאורע נקרא ״בלילה״. על בסיס פסוק זה, קוראים למה שאירע כאן ״בלבול השפות״. אך מושג זה אינו מתאים לתפיסה המקובלת של המאורע, דהיינו – שהיו היפרדות ופילוג של שפות, לא בלבולן. לדבר על בלבול שפות הוא להניח שהיו כבר קיימות שפות שונות, שעכשיו התערבו, וכתוצאה מכך נוצר בלבול ביניהן. יתירה מכך, ״בלל״, לעולם אין פירושו ״להביא לידי בלבול״, אלא ״לערבב״, או ביתר דיוק ״להכניס יסוד זר לחומר, ולערבם היטב עד שיהיו לאחד, באופן שכל חלקיק של החומר הישן יש בו מן היסוד החדש״. כך: ״סלת בלולה בשמן״ (ויקרא ב, ה, ועוד); ״יש בילה או אין בילה״ (ראש השנה יג:). נמצא שאין כאן כל רמז לבלבול.
״בלל״ קרוב ל״פלל״. ״בלל״ – לערב חומר בחומר אחר עד שיהיו לאחד. ״בלילה״ יתירה על ״עירוב״, שהרי ב״עירוב״, החומרים שהתערבו אינם מתמזגים ליחידה אחת. זוהי גם משמעותו של ״ערב״ במובן החברתי: ״עָרֵב״ מתווך בין לווה למלוה ומאחד אותם על ידי תיווכו.
וברמה יותר גבוהה, ״פלל״ (צורה מוגברת של ״בלל״) פירושו ״שופט״. השופט מביא יסוד חדש אל הריב, יסוד שמחוץ למסגרת בעלי הדין. הוא מכניס יסוד זה לכל צד של הריב ובכך מיישב אותו. המרחק בין הצדדים נסגר, והם משלימים והיו לאחדים בידו.
הבנה זו היא בניגוד לנקודת ההשקפה המקובלת שבעלי הריב הסתבכו, והשופט מוציא את פסק דינו ועל ידי זה מפריד ביניהם; להבנה זו, צדק הוא יסוד מבדיל. אולם לפי התפיסה היהודית, העוול הוא המבדיל, והצדק מאחד.
כך: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״ (תהלים קו, ל). וכך גם: ״התפלל״ – להלהיב את עצמו עם יסודות הקדושה, שנועדו לתת צורה לכל יסוד שבאדם. בתפילה נעשה היהודי שופט של עצמו.
אם זוהי משמעות ״בלל״, הרי פירוש פסוקנו הוא כך: יסוד חדש ישפיע מעתה על השפה. בגלל אותו יסוד, חדלו האנשים להבין איש את רעהו. השפעת יסוד זה, שהיה עד כה זר בהיווצרות השפה, קרויה כאן ״נבִילה״.
כשם ש״בלילה״ היא תחילתה של ״פלילה״, גם ״נבילה״ היא תחילתה של ״נפילה״. הסיבה שעתידה לגרום מאוחר יותר את הנפילה, מתחילה את פעולתה על ידי גרימת ״נבילה״. פרח נובל משהחל להיכרת ממקור יניקתו. כאשר מתכווצים הנימים המקשרים בין הפרח למקור חייו, הפרח נובל; ומשנפסק הקשר לחלוטין, הפרח נושר. נמצא שכאשר ה׳ יורד, השפה מתנתקת ממקור יצירתה.
מה הם היסודות ליצירת שפה? יש, או יכולים להיות, שני אופני יצירה: יצירה אובייקטיבית ויצירה סובייקטיבית. השפה מביעה את מהות הדברים ומציינת את טיב יחסיהם. שפה יכולה להיווצר באופן אובייקטיבי; היינו, שהיא מביעה את מהותם האובייקטיבית של הדברים ואת טיב יחסיהם אל העולם. ולחילופין, שפה יכולה להיווצר באופן סובייקטיבי, בהתאם לגישות המיוחדות שיש לאומה כיום לגבי דברים ויחסיהם.
כל עוד היתה רק שפה אחת, השפה היתה אובייקטיבית. היא ביטאה את מהות הדברים ותכליתם. היום קיימות שפות רבות, אך מועטות בהן המילים המראות גישות שוות.
למשל, בשפה הגרמנית שופט נקרא ״ריכטר״, דהיינו מי שנותן לדברים את הכיוון הנכון (ריכטונג); הוא מחליט (אנטשיידט) ומבדיל (שיידט). אך לפי התפיסה היהודית, השופט עושה ״משפט״; הוא מביא לידי אחדות ויוצר סדר המתאים לכולם (״שפט״, ״שפד״ [להניח בחוזקה על שיפוד], ״שפת״ [שׂם, מכין]), והוא מעמיד כל איש במקום הראוי לו ביחסיו עם הצד האחר.
יתכן שבשפה הגרמנית, מי שהוא תם שאין בו ערמומיות (שליכט) – הוא רע (שְלֶכט). לפיכך, גרמני שאינו רוצה להיות רע, חייב להתרחק לגמרי מהתמימות וגילוי הלב, ואילו ערמה ועקבה הן מעלות טובות. אך לפי התפיסה היהודית, רק ״יושר״ היא מעלה שראוי לשאוף אליה.
עוד משל: המושג הגרמני ״טוּגֶנְד״ (מידות טובות) והמושג ״דת״ (״רליג׳ן״). אין לך היום ספר ולא דרשן שאינם מחייבים דת ומידות טובות. והנה, המילה הגרמנית ״טוגנד״ נגזרת מהפועל ״טאוגן״ (להיות שימושי), היינו שעל האדם להתנהג במידות טובות – למען סיבות תועלתיות; ובשפות הרומניות ״טוגנד״ שווה ל״גבריות״. לכן, אם צעיר גרמני מרגיל עצמו במידות טובות (״טוגנד״), הוא מתחנך למעשה להיות איש מקצועי ומנוסה (טועכטיג) ולהיות מועיל לציבור; ובשפות הרומניות הוא מתחזק לגבריות ולחוסן. לעומת זאת, בעברית, אין מילה אחת הכוללת את כל המידות טובות. הערך העליון הוא ״מצוה״, והמידות הטובות מנויות אחת לאחת: חסד, משפט, וכו׳.
כך גם עם ״דת״. כל שפה אירופאית מדברת על ״דת״; בעוד שלנו, העם המובהק בעל הדת, לא התייחד שם ל״דת״. אם דת היא רק היבט אחד של חיים, אפשר לקרוא לה בשם; שמה מגדיר אותה וקובע לה גבול, ומוציא אותה מכלל שאר הדברים. שאר בחינות החיים אינן כלולות בדת, אשר נתייחד לה תחום לעצמה. אולם אם כל החיים קשורים לדת, משעת הלידה ועד לאחר המוות, הרי אין אחד היכול לרדת לעומק הבנתה של הדת או לייחד לה שם, כיון שהיא מדברת על הכל, והכל כלול בה. ״רליג׳ן״, אם היא נגזרת מן הפועל ״רליגר״ (לקשור) – מנוגדת לנקודת ההשקפה היהודית; שהרי יחסנו אל ה׳ מעניק לנו חירות: ״חרות על הלוחות״ (עירובין נד.).
ניטול לדוגמא עוד, את מושג ה״הוויה״. ישנם עמים המשווים הוויה עם אכילה: אדם אינו הווה (״איסט״ בשפה הגרמנית) אלא אם כן הוא אוכל (״איססט״). לעומת זאת, בתפיסה היהודית, חשיבה והגיה מביאות לידי הוויה, והוויה מביאה לחיים (היה, הגה, חיה). העם היהודי ודאי שונה מהאחרים בדיבורו וגם בדעותיו. מה שמקובל על אחד אינו מקובל על האחר; מה שהאחד מחשיב כתמצית החיים, רואה האחר כהשחתת צורתם.
עכשיו לגבי החברה: בשפה הגרמנית השם שהתייחד לעם הוא ״ווֹלְק״; המשתמע מכך הוא שקיום העם תלוי במנהיג, והכל חייבים לשמוע בקולו (״פולגן״ בגרמנית). המושג הוא של תלות משפילה. בשפות הרומניות השם לעם הוא ״פופולוס״ – ההמון המכלה את הכל. בעברית, השם הוא ״עם״ – איחוד של שווים; וביחס לשאר העולם, השם הוא ״גוי״ – יחידה סגורה.
בשפה הגרמנית השם שהתייחד לאדון הוא ״הֶר״ – הוא שולט ומתנשא ונוהג באדנות (״הרשן״ בלעז). ואילו בעברית השם הוא ״אדון״ משורש ״אדן״ – הוא הבסיס אשר נושא ותומך את הכל (״אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים״ [תהלים קמד, יד]: מנהיגנו נושאים את המשאות שלנו).
אנו יכולים בנקל להביא דוגמאות נוספות, אבל הנקודה שכוונתו להבהיר היא רק זו: אפילו אם אומות אלה היו דוברות אותה שפה, אף על פי כן באותן מילים הם התכוונו לדברים שונים. אפילו אם השפה הייתה ״שפה אחת״, ושווה מבחינת ההיגוי והמבנה, הרי השוני בגישות יביא לידי כך שהאנשים לא יבינו איש את רעהו. אפילו אם אין השפעות חיצוניות המשנות את השפה מבחינת המבנה, יכול לבוא פיצול שפות כתוצאה משינויים במחשבות היוצרות את השפה. במילים קצרות: יתכן מצב של ״שפה אחת״ שעדיין אינו ״דברים אחדים״.
עד כה, היו לאנושות ״שפה אחת״ ו״דברים אחדים״: האחידות הגופנית והאקלימית הביאה להתאמה מבנית של ה״שפה״, ואחידות הדעות והגישות שימרה ״דברים אחדים״ – מטבע אחידה בהבעת המחשבות. אחדות מחשבה כזו יכלה להשתמר, אם מטבעות הלשון שבפי הבריות לא הוטבעו על ידי היחיד, אלא נשאבו מהמסורת. אם ישנה בדרך כלל הסכמה בין אנשים על דברים, והסכמתם מקבלת אישור ממקור גבוה יותר – כלומר, אם השפה היא אובייקטיבית, ולא סובייקטיבית – הרי ששפתם משקפת לא את מבטו של היחיד, אלא את מהות הדברים שאינה ניתנת לשינוי. שפה אובייקטיבית כזאת שומרת על הסכמה בדעות, וכל חכמת החיים תשתקף בה. תורת המשפט, המוסר, הפיסיקה, והמטאפיסיקה – כל אלה כוונתם היא ללמד מה הם הדברים ומה ייעודם, והכל ישתקף באותה שפה. קלקול שפה כזאת יביא למהפך גדול.
לדוגמא, נתאר לעצמנו שהמילה ״הַבֶּן״ (להחזיק בבעלות) הייתה נמחקת מהשפה הגרמנית. ואכן, בעברית אין מילה כזו קיימת. ״הַבֶּן״ מבטא מושג גופני: ״הפטן״ (דבק ב⁠־), ״הַבִּיר״, ״אַוִויר״ [בלטינית], לחמוד חפץ; וכאשר אחד תופס את החפץ, הרי שהוא זוכה בו. עתה טול מן השפה את המילה ״הַבֶּן״ וכל מושגי הבעלות ישתנו. אדם יוכל לזכות בחפץ רק אם הוא ״יהיה לו״ על פי דין. הבעלות נתפסת אם כן מבחינת קשר החפץ לאישיות. הראשון שחידש את ״הַבֶּן״ הביא לידי מהפכה גדולה: הוא שינה את מושג זכות הקנין למושג הנטילה בזרוע.
ישנה דוגמא גם מחיי המשפחה, שרבותינו מיחסים אליהם חשיבות רבה מאד. אדם קרא לחוה ״אשה״ (לעיל, ב, כג), ומעירים חז״ל: ״מכאן שנברא העולם בלשון הקודש״ (בראשית רבה יח, ד). השמות ״איש״ ו״אשה״ מבטיחים את שוויון המינים. כל עוד נקראים הם איש ואשה, אין צורך לאיש להיות משוחרר מאשה, או לאשה מהאיש, שכן אף אחד מהם לעולם לא עשה את השני לעבד או לשפחה, ולא לאל או לאלה. ואכן – כמו שכבר העירו חז״ל (שם) – נראה שאין אף שפה מלבד העברית, המכנה איש ואשה על ידי מילים מאותו השורש. ושוויון השם הוא סימן לשוויון המעמד. האיש הראשון ששינה כינויים אלה הביא לידי שינוי במעמדם: מעתה, יש אדם הרותם את אשתו למחרשה, בעוד שהאחר שם עצמו למרמס תחת כפות רגליה.
וגם כן, כל עוד ההורים קרויים ״אב״ ו״אם״ וכשמם כן הם בעיני הילד (עיין אוסף כתבים, כרך ז, עמ׳ עב ועמ׳ ש); כל עוד אח ואחות נקראים ״אח״ ו״אחות״ והם ״מאוחים״ בחוט אחד; הרי שמם באמת מייצג אותם. השמות עצמם מביעים אוצר של חכמה חברתית ופילוסופיה. ובניגוד לכך, השמות הגרמנים ״ואטר״ (אב) ו״מוטר״ (אם) אינם מביעים דבר.
הקב״ה לימד את האדם לדבר ב״שפה אחת״. דרך שפה זו הוא לימד אותו את טבעם של הדברים ואת ייעודם. זאת הייתה השפה בה הקב״ה בעצמו כינה את הדברים עבור אדם. שפה זו ביטאה השקפה מסוימת על דברים, והיה זה רצון ה׳ שחכמת האדם תתבסס על אותה ההשקפה. על פי זה יתכן שהוראת הביטוי ״קרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״ היא: ללמד לאדם את טבעם של הדברים ואת ייעודם, לא לפי מבטו האישי של האדם והשקפתו השרירותית, אלא מתוך דרך הראייה של ה׳ ורצונו עבור המין האנושי. שהרי רק אם נקרא לדברים בשמותיהם הנכונים נוכל להבחין באמת לאמיתה.
והנה נאמר לנו עתה שיסוד זר נכנס לשפה אחידה זו, ושכתוצאה מכך, התנתקה השפה ממקור חיותה. מה היה יסוד זה? ובכן, הוא היה לא אחר מאשר המודעות העצמית של היחיד.
הכרת היחיד התעוררה והחלה להתנגד ולהעמיד רצונות חולפים סובייקטיביים מול ההשקפה האובייקטיבית שהייתה כלולה כבר בשפה. הציבור ביקש לעשות שם לעצמו וניסה לבטל את ערכו של היחיד. ״היחיד שווה ׳אפס׳⁠ ⁠⁠״, טען הציבור. ״הציבור הוא כמו המספר ׳אחד׳, הנותן בנדבתו לאפסים הבאים אחריו את ערכם״. נסיון זה לבטל את היחיד נכשל כאשר התעוררה ההכרה בערכו של היחיד, כבודו העצמי הניע אותו להתנגד. התעוררה בלבו התחושה שלכל אדם ניתנה חירות הרצון, בין אם הוא עבד ובין אם אדון. היחיד פעל בעקשנות, סובייקטיביות, ואנוכיות. הוא לא יקבל עוד ולא ייכנע לשום השקפה חוץ משל עצמו, אפילו לא למסורת אלוקית. זו היא למעשה דרך מסולפת, אך הקב״ה מכוון אותה למטרות חיוביות, כדי להביא גאולה לאנושות.
הנה הציבור המאורגן השתמש בכחו לרעה. אוצר יקר הופקד בידיו – היחיד; והרי תפקיד הציבור הוא לקרוא ליחיד ״בשם ה׳⁠ ⁠⁠״. אך הציבור קרא רק ״בשם עצמו״ וביקש לשעבד את היחיד לשלטונו.
אז קם היחיד והכריז: ״אינני מכיר בציבור, מכיר אני רק בעצמי״. נכון הוא שבהכרזה זו, פסל היחיד את הטוב ביחד עם הרע, וניתק עצמו מן השורש שדרכו היה לו לקלוט כל חכמה אנושית ממקורה האלוקי; וכתוצאה מכך, החל להתנהג בסובייקטיביות גמורה, בלי דרך או תכלית. אולם כשציבור נוהג כן, ההתרחקות מהם היא הדרך היחידה לגאולת האדם.
סובייקטיביות זו, המגדירה דברים לא כפי שהציבור רוצה לראותם, אלא כפי ראות עיני היחיד, היא הייתה היסוד החדש ״אשר בלל ה׳⁠ ⁠⁠״ – היסוד שהקב״ה עורר בדעת בני האדם כשגרם לשפתם להתפורר. האחד היה אומר: ״הבה נשמור על הסדר הישן, שאדם קונה דבר רק כשנעשה שלו על פי הדין״, בעוד שהשני אמר לעומתו: ״אינני מכיר כל חוק או ציווי! כל מה שביכולתי לתפוס, כל מה שתחת ידי – שלי הוא!⁠״. סובייקטיביות כזו התעוררה כתוצאה מירידת ה׳, ומיד השפה נבלה.
הכתוב כבר אמר לעיל: ״וירד ה׳⁠ ⁠⁠״, ואילו כאן הוא אומר: ״נרדה״ – בלשון של משאלה. הלואי שתהיה התעוררות של המחשבה, הלואי שההכרה תכנס אט אט למעמקי תודעת האנשים שקיים כח גבוה מנמרוד. משמעות הדברים היא, ש״עיקר שכינה בתחתונים״: רצון ה׳ הוא שהאדם לא יהיה מנותק משלטונו, וששכינתו תשוב לשכון בארץ, והפעולה הקלה ביותר לקראת תכלית הזאת מביאה לידי ״נבילת השפה״.
מאז והלאה, עקשנות, מצב רוח, ואף תשוקה, הם היו הגורמים שהמציאו שמות לדברים, אך לא בדרך האחידה בה הקב״ה הגדיר אותם. וכך אירע הדבר שאנשים שוב לא הבינו אחד את השני. הם קראו לדברים בשמות שונים, מתוך מטרה להכעיס זה את זה. זו היא דרכו של יחיד המבקש חירות ועצמאות: הוא רואה דברים וקורא להם שמות ככל העולה על דעתו. גם המשך ההסטוריה מגלה שריכוזיות השלטון נוטלת מן השפה את ריבוי גווניה.
אנו רואים, אם כן, שלא הִתרבות השפות היא שהביאה לחוסר ההסכמה ולחילוקי הדעות, אלא להיפך: אלה הם שגרמו לפילוג השפות. אולי בהתחלה נשמרה עדיין ״שפה אחת״, ואף על פי כן כבר ״נבלה שם״. עוד בטרם נפוצו בני האדם ובטרם גרו באקלימים שונים, כבר לא היו ״דברים אחדים״ ב״שפה האחת״. התחלקות דעות זו היא שהפיצה את בני האדם; ולבסוף, הבדלי האקלים הביאו לפיצול השפות גם מהבחינה הטבעית.
הבה נרדה – לא נמתין עד שישחיתו כל בני האדם רק עתה נעשה פירוד ביניהם ע״י פירוד הלשונות שעי״כ נעשה פירוד ביניהם, וזה לטובת הכלל, כי כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם, שע״י שנפוצו על כל הארץ לא נתפשטה הכפירה באלהות לכל העמים, ושם ועבר ויחידי סגולה מצאו מפלט בא״י ששם לא התפשטה ממלכת נמרוד ושם היה כהן לאל עליון, ואברהם קרא שם בשם ה׳ בפרהסיא ורבים לקחו ממנו לקח, שכ״ז סבב הפירוד הזה שנעשה ע״י בלבול הלשונות, שגם העמים שעבדו ע״ז נתחלקו בדעותיהם וכ״א בחר לו אלהים חדשים, ועי״כ הודו כי יש אל אלהים וסבה ראשונה ואל עליון.
אולם ממה שקצרה התורה ולא פירשה לנו ענין דור הפלגה באר היטב, וממה שהקדים ספור זה למה שיאמר אח״ז אלה תולדות שם, שיראה בראשית ההשקפה שהאריכות בחיי ולדותיהם ובזמן שהולידו בנים ובימי חייהם אין בו צורך כ״כ אל התורה והאמונה, תראה אחרי העיון שהוא יתד גדול מברר אמתת החדוש והתורה האלהית על יסודות נאמנים וקיימים. הנה כבר נתחברו ספרים אין מספר בחקירה זאת אם הלשונות נוטעו בבני אדם בטבע, ואם הם ע״י הסכמה שכל עם תקנו לשון לעצמם, והחוקרים נבוכו בזה אלה מזה ואלה מזה, ומשה בא בשנת ג׳ אלפים תמ״ח והודיע לנו כי בשנת ב׳ אלפים תרנ״ו נמחו כל בני אדם במבול ונשאר נח וג׳ בניו כולם מדברים שפת עבר ואחרי מאה שנה בדור פלג נתחדשו בין בני אדם שבעים לשון פתאום ע״י ה׳ והשגחתו, בזה נשיב תשובה נצחת לכל בלתי מאמין לדברי התורה, שאם יבא עתה איש אחד ויאמר שלפני שמונה מאות שנה לא היה בעולם רק אב אחד וג׳ בניו, ולפני שבע מאות שנה לא היה רק לשון אחד בארץ, הלא יענו כחשו על פניו בשיראו לו מצבות עתיקות מג׳ אלפים שנה ויותר כתובות בלשונות אחרות, וזה אות שהיו אז אנשים רבים ולשונות שונות, ומצרים כבר היתה ממלכה גדולה בימי משה, וגם היו להם חכמים וסופרים כנודע, ומי יעוז לאמר כדברים האלה על זמן קרוב כזה, ולא זאת לבד כי אברהם היה בן נ״ח כשמת נח כמ״ש הראב״ע, וראה את נח ואת שם ועבר, וכן יעקב ראה את שם ואת עבר ושמעו מעדי ראיה אמתת כל הדברים האלה, ומאתם בא העדות לבניהם, הרי נתאמתו הדברים האלה לבני ישראל וגם לפרעה ולכל מצרים בימים ההם כאשר נתאמת אצלנו שהיה בעולם אלכסנדר מוקדון ושחיה כך וכך, ואם לא היה כותב בתורה בפרט חיי תולדות שם עד אברהם מתי הוליד ומתי מת, היה המכחיש אומר שזמן ההוא נתארך כשני אלפים שנה, שכ״א הוליד תולדות כשהיה בן מאה או מאתים, והיה משיב שמשה הרחיק עדותו וספר מעשי ימי קדם לפני אלפים שנה ולא היו יכולים להכחישו, על זאת האריכה התורה בספור ימי חייהם ומתי הולידו שנדע מן המקובץ שבימי אברהם שפרסם אמונת היחוד היו עדיין העדים קיימים, ולא זאת לבד כי נח ראה את אדה״ר והיה עד שמיעה מפי אדם על בריאת העולם וחדושו. וע״כ לא האריך בחטא דור הפלגה כי לא זאת כונת הספור, שעקר הכונה להודיע שפלוג הלשונות היה מעשה אלהים, ובזמן קרוב שבע מאות שנה לפני מתן תורה, שבלי ספק חקרו ודרשו אז אחר הדברים האלה ולא מצאו שום מכתב ושם מצבת אבן בשום לשון מקודם שבע מאות שנה, ונתאמתו דברי משה ודעת אלהים נפרצה בארץ. בפרט למ״ש בסדר עולם שמעשה דור הפלגה לא היה בתחלת ימי פלג רק שאברהם היה אז בן מ״ח שנה א״כ ממשה עד דור הפלגה היה רק תנ״ב שנה, ואברהם היה עד ראיה, היתכן שיאמר איש דבר כזה על זמן קרוב כזה ולא יוכחש, וכמ״ש בכוזרי ג״כ ראיה זו. ומטעם זה האריכה התורה גם ביחוס האומות שכ״ז היה מזמן קרוב, ובקל יוכחש ע״י שיראו לו כי האומות האלה הם מימים קדומים, וכ״ז עד ברור על אמתת דברי התורה, ושמשה ותורתו אמת.
אשר לא ישמעו1: כי יש שנים מדברים בשפות שונות ומכל מקום מבינים מה שמדברים, על כן פירש: ״ונבלה שפתם״ באופן ״אשר לא ישמעו איש שפת רעהו״ – שלא יבינו כלל.]
1. אם ״נבלה שפתם״, כלומר, נבלבל את שפתם, ברור שלא יבינו איש את רעהו.
נרדה – לשון הרבים התבאר כבר לעיל א׳:כ״ו.
נבלה – לשון קצרה במקום נבלה (בי״ת חלומה).
אשר – בהוראת למען, השווה דברים ד׳:מ׳, יהושע ג׳:ז׳. מטרת בלבול לשונם היא להביא לידי פיזורם של בני האדם המאוחדים, אך כוונה זו אינה מסופרת במפורש, אלא נמסרת לנו על⁠־ידי הסיפור שבהמשך.
נרדה ונבלה – מעשה בתלמי המלך שכנס ע״ב זקנים והכניסן בע״ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב״ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו הבה ארדה ואבלה.⁠1 (מגילה ט׳.)
נרדה ונבלה – א״ר יוחנן, כל מקום שפקרו הצדוקים תשובתם בצדם, הם פקרו בלשון נרדה ונבלה, מה כתיב גבי׳ וירד ה׳.⁠2 (סנהדרין ל״ח:)
1. ומה דכתיב באמת בלשון רבים, הוא משום דמדרך הגדולה והכבוד כך הוא, וכמו במלך בו״ד שמדבר בעדו בלשון רבים, כנודע, אלא שתלמי לא היה מקבל זה הבאור, מפני שאולי הי׳ רוצה למצוא עילה בתורת משה, ואע״פ שהיו יכולים להוכיח לו מדכתיב מיד וירד ה׳, לשון יחיד [ע׳ בדרשא הבאה], אך בנוסחת ההעתקה לא היו יכולים לבאר זה, ובין כה הי׳ מתאנה להם, ומה שנוגע עוד לדרשא זו ולענין הכינוס בכלל עיין מש״כ לעיל ר״פ בראשית.
2. ומה שכתוב באמת בלשון רבים עיין מש״כ בדרשא הקודמת.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםר״י בכור שוררד״קחזקונירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיתולדות אהרןגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144