ויאמר ה׳ – כאן עומדים הם באחדות גמורה. הם נאספו יחד בפעם הראשונה, נדדו ביחד, ומשחשו בחשיבות הציבור, לא הייתה המחשבה הראשונה שעלתה על דעתם ״נקדש את ה׳ ״ – ״נהלל את ה׳ ונעבדנו בכחותינו המאוחדים״, אלא ״נעשה לנו שם״. זה היה המעשה הראשון שביקשו להפעיל בו את כחותיהם המשותפים.
לא יבצר – ל״בצר״ יש שתי משמעויות: א. לקטוף ולאסוף ענבים; ב. לחזק חומה. ״בצר״ קרוב ל״בסר״, ״בשׂר״. שניהם מורים על בשר, ״בסר״ לזה של הענב, ו״בשר״ לזה של גוף הבהמה. נראה שההוראה הבסיסית היא: לעטוף דבר בכיסוי עב – כיסוי מגן. אמור מעתה, ״בצר״ אין הוראתה ״לקבוע בקרקע באופן בטוח״, אלא ״להוסיף על עובי החומה כדי למנוע את כיבוש העיר״, וכן ״להקיף את העיר בחומות ובמבצרים״. ובדומה, בהקשר לכרם, אין הוראת ״בצר״ ״לקטוף ענבים מן הגפן״, אלא ״לאסוף אותם למקום מוגן״. אם כן, ״בצר״, פירושו: ״לעשות דבר למוגן מהתקפה – לא ניתן לכיבוש״. וכן גם בפסוקנו ״ועתה לא יבצר מהם״, פירושו, ששום דבר לא יהיה בטוח מהם או מעבר להישג ידם.
יזמו – ״יזם״ אין לו חבר במקרא. סבורים שהוא שווה ל״זמם״, כדרך ש״טוב״ שווה ל״יטב״ על פי הקירבה שיש בין פועלי ע״ע לפועלי ע״ו. [״זמם״ הוא פועל ע״ע – כלומר, פועל שהאות השניה של השורש (ע׳ הפועל) חוזרת ונשנית. ״טוב״ הוא פועל ע״ו – כלומר, פועל בעל שתי אותיות שורש שביניהם יש במצב הרגיל אות ו׳. בשני סוגי הפעלים, יכולה האות השניה של השורש להיות מוחלפת באות אחרת בתחילת הפועל. לכן ״זמם״ ו״יזם״ דומים, וכן ״טוב״ ו״יטב״.]
״זמם״ קשה לבארו. תיבת ״זמם״ מופיעה במשמעויות מנוגדות, ולא תמיד המשמעות היא לרעה. כך, בזכריה
(ח, יד–טו) אנו מוצאים אחד סמוך לשני: ״כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם וגו׳ כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי וגו׳ לְהֵיטִיב״. זִמָּה משמשת כמעט ללא יוצא מן הכלל במשמעות לרעה, ואילו מְזִימָה – בייחוד במשלי
(א, יד; ב, יא, ועוד מקומות) – משמשת במשמעות לטובה. נשווה את ״זמם״ עם השרשים הקרובים ״סמם״ ו״צמם״:
״צמם״ הוא לאסוף ולדחוס יחד; ״צַמָּתֵךְ״
(ישעיהו מז, ב): לאחוז יחד את השיער המסולסל. נציין את לשונות חז״ל ״צמצם״ ו״צומת הגידים״
[משנה חולין עו.]. ״צום״ – להתאסף או להתענות – איננו רחוק במשמעותו ממושג זה.
״סמם״ נמצא ב״סם״ – כח מסמם רב מרוכז בכמות קטנה של ״סם״ (רעל או תרופה). כח ה״סם״ עולה בהרבה על הכמות הקטנה של החומר הנראית לעין.
שם העצם ״זמם״ בארמית פירושו ״רסן״ או ״מחסום״ על פיו של בעל חי. אם כן, הפועל ״זמם״ פירושו: להמציא מעשה רב מתוך אמצעים מוגבלים, התחלות קטנות עם תוצאות מרחיקות לכת. כך, נאמר על ה״אשת חיל״: ״זָמְמָה שָׂדֶה״
(משלי לא, טז); היא חוסכת פרוטות ולבסוף קונה שדה. לכן, אצל עדים זוממים
(דברים יט, יט), בדיבור של כמה מילים הנראה תמים לחלוטין – הרי זו העדאה שלכאורה הם ממלאים בה רק את חובתם: ״אם לא יגיד״ וגו׳
(ויקרא ה, א) – הם מתכננים מעשה רצח. ״זמה״ היא חטא שהוא רע בעצמו, אך תוצאותיו גרועות הרבה יותר. מאידך, יש גם מטרות טובות שהתחלותיהן קטנות אבל תוצאותיהן גדולות מאד, הללו קרויות ״מזימות״. דוגמא לכך היא החינוך וההוראה. התלמיד מנסה את כחו בתרגילים קלים, ומהתחלות קטנות אלה יצמח לו עתיד גדול. לכן כל ילד לומד ״מזימות״ (״לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה״
[משלי א, ד]).
והנה הפסוק כאן אינו אומר ״יִזְמוּ״ – בלשון עתיד – אלא ״יָזְמוּ״ – בלשון עבר. זה היה תחילת מעשיהם, אך כוונתם הרחיקה לכת הרבה יותר. הם מדברים על תהילת הציבור, אך מתכוונים באמת לתהילתו של שליט יחיד. פיהם מלא תהילת הציבור, אך כוונתם האמיתית שעבוד הציבור! לכן נאמר כאן: ״וזה החלם לעשות״ – זוהי ההתחלה של מעשיהם; ״ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות״ – דבר ממה שתכננו להשיג בבניין הזה לא יהיה מעבר להישג ידם.
אך יתכן – ומסתבר יותר – ש״יזם״ קרוב ל״גזם״ – מין ארבה (משמעות ״ארבה״ היא נחיל, המון רב). ״גזם״ ו״גוזמא״ בלשון של חז״ל פירושם ״הפרזה״ [הגזמה]. קרוב לזה הוא ״קסם״ – ״לגרום תוצאה מעבר לקשר הטבעי שבין סיבה למסובב״. נמצא ש״אשר יזמו לעשות״ פירושו: ״מה שהם בקשו להשיג שעבר כל גבול״.