×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ד) וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה׀ נִבְנֶה⁠־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה⁠־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן⁠־נָפ֖וּץ עַל⁠־פְּנֵ֥י כׇל⁠־הָאָֽרֶץ׃
They said, "Come, let us build for ourselves a city and a tower, with its top in the heavens. And we will make for ourselves a name, lest we disperse over the face of all the earth.⁠"
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[כט] 1הבה נבנה וגו׳ ונעשה לנו שם ושם אלהים אחרים לא תזכירו וגו׳ (שמות כ״ג:י״ג), רבי נתן אומר הרי הוא אומר הבה נבנה לנו עיר וגו׳, ונעשה לנו שם, נאמר להלן שם ונאמר כאן שם מה להלן ע״א אף כאן ע״א. (מכלתא משפטים פרשה כ׳).
[ל] 2אמר להם הקב״ה לישראל, הוקשני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפני, כו׳ אבל העכו״ם אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר. (חולין פט.).
[לא] 3אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים (תהלים א׳:א׳) זה אברהם אבינו שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, שרשעים היו, שנאמר הבה נבנה לנו עיר. (ע״ז יט.).
[לב] 4ויאמר הבה נבנה לנו עיר ומגדל, א״ר יודן מגדל בנו עיר לא בנו, אתיבון ליה והכתיב (בראשית י״א:ה׳) וירד ה׳ לראות את העיר ואת המגדל, אמר להון קרון דבתריה ויחדלו לבנות המגדל אין כתיב כאן אלא (בראשית י״א:ח׳) ויחדלו לבנות העיר, אר״ח בר אבא המגדל הזה שבנו שלישו נשרף ושלישו שקע ושלישו קיים, וא״ת שהוא קטן כו׳ כל מי שהוא עולה על ראשו רואה דקלים שלפניו כאלו חגבים. (בראשית רבה ל״ח).
[לג] 5זש״ה יספת לגוי ה׳ (ישעיהו כ״ו:ט״ו) אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבון העולם, הוספת שלוה לדור המבול, שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד, לא דיין שלא כבדוך, אלא אמרו הבה נבנה לנו עיר. (במדב״ר כ״א).
[לד] 6כי בא החלום ברוב ענין (קהלת ה׳:ב׳) כל חבלים ויסורין שהביא הקב״ה על דור הפלגה ברוב ענין רע שהיה בידם, וקול כסיל ברוב דברים (קהלת ה׳:ב׳) שאמרו ונעשה לנו שם וגו׳. (קה״ר ה׳).
[לה] 7הבה נבנה לנו עיר, אין הבה אלא עצה שנא׳ (שופטים כ׳:ז׳) הבה לכם דבר ועצה הלום, ואין עיר אלא אלוה, שנא׳ (דניאל ד׳:י׳) עיר וקדש. (מדרש תהלים פ״א י״ג).
[לו] 8פן נפוץ על פני כל הארץ. א״ר שמעון בר חלפתא (משלי י״ח:ז׳) פי כסיל מחתה לו. (בראשית רבה ל״ח).
[לז] 9אמר נמרוד לעמו באו ונבנה לנו עיר גדולה ונשב שם בתוכה, פן נפוץ על פני כל הארץ כראשונים, ונבנה מגדל גדול בתוכה ונעלה לשמים, שאין כחו של הקב״ה אלא במים, ונקנה לנו שם גדול בארץ שנאמר ונעשו לנו שם. (פרדר״א פכ״ד).
[לח] 10וכל העובד עבודת אלילים הקב״ה עוקרו מן העולם הזה ומן העולם הבא, שכן מצינו באנשי דור המבול ודור הפלגה שעקרם הקב״ה על שכפרו בו, ואמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונקח קרדומות ונבקיע השמים, ויזובו כל המים אשר יש שם מלמעלה למטה, כדי שלא יעשה לנו כאשר עשה לאנשי דור המבול, ונעשה חתיכות מן השמים, וגם נעשה מללחמה עם המלך אשר בשמים ולא נניחנו לישב שם, ונשב אנו במקומו ונעמיד שם ע״ז. (מעשים על עשרת הדברות).
[לט] 11ד״א רי״ש אין ריש אלא מגדל שבנו בני דור הפלגה שראשו מגיע לשמים, שנא׳ הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים. (אותיות דרע״ק).
[מ] 12ויאמרו הבה נבנה לנו עיר וכו׳, גבורים מינא תליתאה עלייהו אתמר (בראשית ו׳:ד׳) המה הגבורים וגו׳ אנשי השם, ואינון מסטרא דאלין דאתמר בהון הבה, נבנה לנו עיר ונעשה לנו שם ובנין בתי כנסיות ומדרשות ושווין בהון ס״ת ועטרה על רישוי ולא לשמה דה׳ אלא למעבד לון שם הה״ד ונעשה לנו שם. (זח״א כ״ה:).
1. סנהדרין קט. ב״ר פל״ח, תנ״י נח סי׳ כח. מדרש תהלים פע״ד. ועי׳ לעיל פ״ד מאמר קסו. ובפס״ז. ובפי׳ הרקאנטי, ורב״ח כאן.
2. עי׳ בגנזי שכטר ח״א צד קמז. ובס׳ כפתור ופרח פי״א (רפא.) ובס׳ רב פעלים אות נ׳ [ומה שחושב שם נימוקי רב נחמן לספר מחז״ל ע״פ הכפתור ופרח, כבר העירו שם בהגהות כו״פ דצ״ל נמוקי רב נחשון] ועי׳ ברב״ח פ׳ ואתחנן (י:).
3. לקמן מאמר לה. ממדרש תהלים מבואר סוף המאמר. ולקמן מאמר עה.
4. לבנות המגדל אין כתיב, ומ״ש לראות את העיר, כלומר אם בנו את העיר. שלישו נשרף סנהדרין קט. תנ״י נח סכ״ה, תנחומא שם סי״ח, בשינוים שונים. ובפס״ז מגדל שלישותו נפל שלישותו נשקע בארץ שלישותו קיים. ועי׳ בחמדה״י מ״ש לפרש הכוונה במאמר זה.
5. תנחומא פנחס אט״ו. ועי׳ לעיל מאמר ב.
6. עי׳ לעיל מאמר ד.
7. התחלת המאמר הוא כלשון המאמר לעיל אות לא. ומובא ברב״ח. ועי׳ רש״י הושע ד. יח.
8. תנ״י נח אכ״ח, ועי׳ שמו״ר מ״א, במדב״ר ט. ובפס״ז, פן נפוץ, וכן אמר שלמה פי אויל מחתה לו מגורת רשע הוא תבואנו, הם אמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל, והקב״ה אמר נרדה, הם אמרו פן נפוץ והקב״ה הפיצם דכתיב ויפץ. ועי׳ בפס״ז שמות טו, ב, האזינו (נז:) וברש״י משלי י, כד.
9. עי׳ תנ״י וירא אכ״ד, וילק״ש ח״ב ר׳ תשג. ולעיל מאמר כה.
10. מאמר זה מובא ברב״ח בשם מדרש של עשרת הדברות וליתא במדרש עה״ד הנדפס רק בספר מעשים על עשרת הדברות. (עי׳ מ״ש במבוא בהנדפס בירושלם תרפד) ונמצא לשון זה גם במעשה אברהם אבינו (נדפס פ״ר קוש׳ רעט) בקובץ מדרשים קטנים צד מו. ובספר הישר פ׳ נח. ובאותיות דר״ע אות ר׳ ומסיים שם במדרש הנ״ל מה עשו אותם הרשעים הלכו ובנו מגדול גבוה מאד מאד ובנו במגדול שבעים מעלות וכנגד שבעים מעלות במזרח שבעים מעלות במערב, וכשהיו מעלים הלבנה מעלין אותה במזרח, וכשיורדין יורדין במערב, וכשנופל אדם משם אינם שמים על לב, וכשנופלת משם לבנה היו בוכים ואומרים מתי תעלה אחרת תחתיה. - ועי׳ בס׳ דרשת אבן שועיב. וחמה״י. ובסנהדרין קט. דור הפלגה אין להם חלק לעוה״ב מאי עבוד כו׳ נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כו׳ ועי׳ לקמן מאמר פא.
11. עי׳ לקמן מאמר נ. סוף המאמר.
12. עי׳ ז״ח יתרו לב, בשינוים.
וַאֲמַרוּ הַבוּ נִבְנֵי לַנָא קַרְתָּא וּמִגְדְּלָא וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא וְנַעֲבֵיד לַנָא שׁוֹם דִּלְמָא נִתְבַּדַּר עַל אַפֵּי כָּל אַרְעָא.
Then they said, “Come, we will build ourselves a city, and a tower whose top will reach the height of the heavens. Thus we will make ourselves a name, so that we will not be scattered all over the face of the earth.”

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ
וַאֲמַרוּ הַבוּ נִבְנֵי לַנָא קַרְתָּא וּמִגְדְּלָא וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא וְנַעֲבֵיד לָנָא שׁוֹם דִּלְמָא נִתְבַּדַּר עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא
הָבָה – הַבוּ ברבים
א. מלת הזרוז הָבָה היא צורה מאורכת של הַב, לשון זכר. אבל כבר ציין ראב״ע ש״הבה״ משמשת גם לנקבה או לרבים כגון, ״הבה נא אבוא אֵלַיִךְ״ (ולא: הָבִי), ״הבה נרדה״ (ולא: הָבוּ).⁠1 אבל אונקלוס השומר על הדקדוק תרגם ״הָבָה נא אבוא אֵלַיִךְ״ (בראשית לח טז) ״הֲבִי כען״. ואילו בפסוקנו תרגם: ״הָבָה נבנה״ – ״הַבוּ נִבְנֵי״, וכן ״הָבָה נרדה״ (פסוק ז) ״הַבוּ נתגלי״.⁠2 וראה כעין זה להלן ״לְכָה נשקה״ (בראשית יט לב).
צֵית שְׁמַיָּא – לצד השמים
ב. ״וראשו בשמים״ היא מליצה חסרת מובן בארמית מכיוון שראש המגדל אינו ״בשמים״. לכן תרגם ״וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא״ בפועל ״מט״ שמשמעו נמשך לכיוון השמים [כמו ״וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה״ (בראשית כח יב) ״וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא״]. ואולם המפרשים התקשו בביאור ״צֵית״ כדברי ״מתורגמן״ (ערך צית): ״והרבה דרשתי וחקרתי ושאלתי מה לשון זה ולא מצאתי מענה לא בּערוּך ולא בשום ספר״. ומסתברת השערתו שצֵית הוא כמו צַד בחילופי דל״ת ותי״ו:
אך לבי אומר לי שענינו לשון צַד. פירוש: לאו דוקא ״לשמים״ או ״לערפל״ ממש, אלא לצד השמים ולצד הערפל.
וצֵית הוא לשון צַד בחילוף דל״ת לתי״ו כמו שנמצא לרוב בתרגום. וכן בבנין התפעל תתחלף התי״ו לדל״ת לפי שהם ממוצא אחד. ויהיה צֵית כמו צֵיד בצירי, וכן תרגום אל תגשו אל אשה. לא תקרבון לציד אתתא. ברוב הספרים בצירי.
ואכן תרגומי ״צֵית״ שבתורה מוכיחים כדבריו; בדרך כלל תיבת צֵית מופיעה בביטויי הפלגה ביחס ל״שמים״, כגון: ״וראשו מגיע השמימה״ (בראשית כח יב) ״וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא״, ״קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן וזרקו משה השמימה״ (שמות ט ח) ״וְיִזְרְקִינֵּיהּ מֹשֶׁה לְצֵית שְׁמַיָּא״, ״ויזרק אתו משה השמימה״ (שמות ט י) ״וּזְרַק יָתֵיהּ מֹשֶׁה לְצֵית שְׁמַיָּא״, ״נטה את ידך על השמים״ (שמות ט כב) ״אֲרֵים יָת יְדָךְ עַל צֵית שְׁמַיָּא״, ״ערים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בשמים״ (דברים א כח) ״קִרְוִין רַבְרְבָן וּכְרִיכָן עַד צֵית שְׁמַיָּא״. אבל מכיוון שמצינו גם ״כי ירא מהביט אל האלהים״ (שמות ג ו) ״מִלְּאִסְתַּכָּלָא בְּצֵית יְקָרָא דַּה׳״, מסתברים דברי ״מתורגמן״ המפרש צֵית כמו צַד, בחילופי ד/ת.
סיוע לדבריו יש להביא מחילופי הנוסחים בתרגום הפסוק ״ומשה נגש אל הערפל״ (שמות כ יז) ״וּמֹשֶׁה קְרֵיב לְצֵיד אֲמִּטְּתָא״ שיש שתרגמוהו ״לְצֵית אֲמִּטְּתָא״, הרי ש״צית״ לשון צד.⁠3
ג. לתרגום ״נָפוּץ״ – ״נִתְבַּדַּר״ וכן ״וַיָּפֶץ״ (ח) ״וּבַדַּר״ ראה לעיל ״נָפְצָה כָל הָאָרֶץ״ (בראשית ט יט) ״אִתְבַּדַּרוּ בְּכָל אַרְעָא״.
1. בביאורו לשמ׳ א י ״הבה נתחכמה״: ״הבה את אשתי (בראשית כט כא) – לשון זכר והוא הנכון. כמו לכה נא עמנו, ולנקבה הבי המטפחת (רות ג טו), לכי ובאי (מלכים א א יג). בעבור שידברו במלות האלה הרבה, יאמרו הבה נרדה (בראשית ט ז), ולנקבה הבה נא אבוא אליך (בראשית לח טז), כמו לכה נשקה את אבינו יין (בראשית יט לב)״.
2. וכן העירה המסורה: ״הָבָה דמתרגם הַבוּ ד׳ באוריתא: נִלְבְּנָה (ג), נִבְנֶה לָּנוּ (ד), נֵרְדָה (ז), נִתְחַכְּמָה (שמות א י). הָבָה נא (בראשית לח טז) הֲבִי תרגום. ושאר כל הָבָה – הב תרגום״ (קליין, מסורה, עמ׳ 42).
3. וב״אוהב גר״ (עמ׳ 120) הסכים עם ״מתורגמן״ והוסיף: ״ואני גם אני עונה אחריו אמן, ואחשוב שכל לְצֵית אינו אלא טעות ומשפטו בדל״ת. רק בזאת לא אודה לו, במה שאמר שהוא לשון צַד כי אין צד לשון תרגום [אלא סְטַר], אבל היא בדמותה כצלמה – צֵיד – מלה סורית״.
כנגדם כתב ״מרפא לשון (לבראשית יא ד) ש״צית״ לשון האזנה וכמוהו רב״צ ברקוביץ שסבר לקשר תיבת צֵית עם ת״א לפסוק ״הסכת ושמע ישראל״ (דברים כז ט) ״אַצֵּית וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ וכן עם לשון חז״ל ״עד שיצית האור ברובן״. ולדעתו המשותף לכל אלה היא ״התפשטות דבר אחד עד שיכנס בעצם אחר״, ודבריו רחוקים (ראה ״עוטה אור״ עמ׳ 96 ו״חליפות שמלות״ לדב׳ שם). ו״נתינה לגר״ לשמ׳ ג ו סבר כי צֵית משמעו זוהר האור, ואין ראייתו משכנעת.
ואמרוןא אתוןב ונבנה לן קריה ומגדל וראשהג מטי עד צית שמיא ונעבד לן בראשיה סגדהד ונתןה חרבא בידיה ותיהווי עבד׳ לקבליהו סדרי קרבא קדם עד לא נדריז על אפי כל ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואמרון״) גם נוסח חילופי: ״ואמרו״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״כען״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וראשה״) גם נוסח חילופי: ״דרישה״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״סגדה״) גם נוסח חילופי: ״טע⁠(י){ו}⁠ת ונשוי תמן״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״בראשיה ... ונתן״) נוסח אחר: ״בגוויה בית סגד⁠(י){ו} וני׳⁠ ⁠⁠״.
ו. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותיהווי עבד׳ לקבליה״) גם נוסח חילופי: ״ויהוי מסדר לקובלה״.
ז. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״נדרי״) גם נוסח חילופי: ״נתבדר״.
ואמרו הבו ניבני לנא קרתא ומוגדלא ורישי מטי עד צית שמיא ונעביד לנא סגדו ברישיה ונישוי חרבא בידיה ותהי עבדא לקובלא סידרי קרבא קדם עדלא ניתבדר מעילוי אנפי ארעא.
And they said, Come, we will build us a city and a tower, and the head of it shall come to the summit of the heavens; and we will make us (an image for) worship on the top of it, and put a sword in his hand to act against the array of war, before that we be scattered on the face of the earth.
ואמרין אתון כען ונבני לנא קרייא ומגדל ורישיה ממטי עד צית שמיא ונעביד לן בגויה בית סגידו בראשיהונתן חרבא בגו ידיה ותהא עבדא לקבליה סדרא קרבא קדם עד דלא נתבדר על אפי כל ארעא.
And they said, Come now, and we will build us a city and a tower, and the head of it shall reach to the summit of the heavens, and we will make us in it a house of worship at the top,...and we will put a sword in his hand, lest there be set against him the array of war, before we be scattered upon the face of all the earth.
וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם – תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֵין שֵׁם אֶלָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי חֲלַפְתָּא: פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ (משלי י״ח:ז׳).
הבה נבנה לנו עיר (שם שם:ד׳) אמר להם הקב״ה אתם אמרתם הבה, חייכם בו בלשון ארד עליכם, שנאמר הבה נרדה [ונבלה שם שפתם] (בראשית י״א:ז׳). אמר ר׳ חיא בר אבא לשלשה חלקים נחלק המגדל, שליש נבלע, ושליש נפל, ושליש עומד עד עכשיו, מי שעולה לראשו רואה התמרים של יריחו כחגבים הללו.
[כו] אתה מוצא מעשה דור המבול נתפרשו, ומעשה דור הפלגה לא נתפרשו, מעשה דור המבול פרשו איוב, שנאמר גבולות ישיגו [עדר גזלו וירעו] חמור יתומים ינהגו (איוב כ״ד:ב׳-ג׳), מהו גבולות ישיגו, שהיו נכנסין זה בגבולו של זה וזה בגבולו של זה, ועדר גזלו וירעו [שהיו גוזלים זה צאנו של זה], חמור יתומים ינהגו, כשהיו רואין חמר ביד יתום, מיד היו נוטלין אותו ממנו. יחבלו שור אלמנה (שם) אלמנה שמת בעלה והניח לה שור אחד ויצאה לרעות אותו, מיד היו נוטלין אותו ממנה, ערום ילינו מבלי לבוש (שם שם:ז׳), כיון שראו בני אדם שהיו עושין בהם כך, היו מפשיטין את בגדיהם ומהלכין ערומים, והדברים הרבה אלא כדי שלא להטריח בפניכם.
[כז] עד היכן חטאו דור המבול, ויאמרו לאל סור ממנו (איוב כ״א:י״ד), אמרו דעתה של תורה אין אנו מבקשים, (אמרו) דעתה של תורה אין אנו מבקשים, (אמרו) מה שדי כי נעבדנו (שם שם:ט״ו) על מה אנחנו מתפללים לפניו.
למה היו דומין אנשי המבול ואנשי דור הפלגה, למלך שהיה לו שני (בני בתים) [בנים], אחד אומר [לו] איני יכול לעמוד בך ולא בטריחותיך, והשני אומר לו או אני או אתה, כך אנשי דור המבול (אמרו) [ויאמרו] לאל סור ממנו וגו׳, דור (המבול) [הפלגה] אמרו או אנו או הוא, שנאמר הבה נבנה לנו עיר, אמרו לא (הכל) [כל] הימנו לבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים, באו ונחליף ונטול את העליונים, והוא טול את התחתונים.
ונעשה לנו שם – שיעשו מגדל וראשו בשמים 1וישימו שם ע״ז, כמו שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כ״ג:י״ג).
פן נפוץ2פיהם הכשילם, לכך נאמר ויפץ ה׳ אותם משם (פסוק ח). 3אמרו אחר אלף ושש מאות וחמשים [וששה] שנה מתמוטט הרקיע וירד מבול, לפיכך נעשה מגדל.
וראשו בשמים4כדי שיהא סומכן.
1. וישימו שם ע״ז כמו שנאמר. ב״ר פל״ח אות ח׳ אין שם אלא ע״ז שנאמר ושם אלהים אחרים. וכ״ה באדר״ע אות רי״ש. וכן מובא בלקח טוב ועיי׳ מכילתא משפטים פ״כ ובשם אלהים אחרים לא תזכירו, ר׳ נתן אומר הרי הוא אומר הבה נבנה לנו עיר ונעשה לנו שם, נאמר להלן שם ונאמר כאן שם, מה להלן ע״ז, אף כאן ע״ז, וכ״ה בסנהדרין ק״ט ע״א, וכן מפורש בתנחומא שלנו נח אות כ״ח ובהערה ש׳.
2. פיהם הכשלים. עיי׳ ב״ר פל״ח אות ח׳ א״ר שמעון בר׳ חלפתא פי כסיל מחתה לו, פירש המ״כ שפיהם הכשלים שכן היה להם בסוף. שנאמר ויפץ ה׳ אותם, ועיי׳ תנחומא שלנו נח אות כ״ח ובהערה ש״א.
3. אמרו אחר אלף ושש מאות. ב״ר פל״ח אות ז׳, וסדר עולם רבה פ״א.
4. כדי שיהא סומכן. בב״ר שם ונעשה סמיכות.
וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָנוּ עִיר – אָמַר רַבִּי יוּדָן מִגְדָּל בָּנוּ, עִיר לֹא בָּנוּ הֵתִיבוּן וְהָכְתִיב וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל, אָמַר לְהוֹן, קְרוּן דְבַתְרֵיהּ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנוֹת הַמִּגְדָּל אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לִבְנֹת אֶת הָעִיר.
הַמִּגְדָּל הַזֶּה שֶׁבָּנוּ שְׁלִישׁוֹ שִׁקַּע וּשְׁלִישׁוֹ קָטַף וּשְׁלִישׁוֹ קִיֵּים וְאִם תֹּאמַר שֶׁהוּא קָטָן, כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹלֶה לְרֹאשׁוֹ רוֹאֶה דְּקָלִים שֶׁלְּפָנָיו כְּאִלֵּין חֲגָבִים.
וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם – תָּנִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֵין שֵׁם אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה. פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָא, (משלי י״ח:ז׳) ״פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ״ וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם.
אוקאלו תעאלו נבני לנא קריה ומג׳דלא ראסה ידאני אלסמא ונצנע לנא אסמא כילא נתבדד עלי וג׳ה ג׳מיע אלארץ׳.
א. מכאן שוב מכ״י ס״פ.
ואמרו: בואו נבנה לנו עיר ומגדל שראשו מגיע לשמים ונעשה לנו שם, כדי שלא נתפזר על פני כל הארץ.
פן נפוץ – שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו מן הארץ.⁠א
א. כן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34: ״מכאן״. בכ״י המבורג 13: ״מיכן״. בכ״י ליידן 1: ״מיכאן״.
פן נפוץ LEST WE BE SCATTERED ABROAD – That He shall not he able by bringing some plague upon us, to scatter us from here.
ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל – מגדל בתוך העיר.
וראשו בשמים – כדי שיהיה גבוה ויראו אותו מרחוק להכיר המקום ולהתקבץ לשם. כדכתיב פן נפוץ על פני כל הארץ.
ונעשה לנו שם1זו ע״ז. כדכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כ״ג:י״ג).
פן נפוץ – וכן אמר שלמה 2פי אויל מחתה לו (משלי י׳:י״ד).
מגורת רשע הוא תבואנו (שם שם כ״ד)3הם אמרו. הבה נבנה לנו עיר ומגדל. והקב״ה הבה נרדה. הם אמרו פן נפוץ. והקב״ה הפיצם. דכתיב ויפץ ה׳ אותם.
1. זו ע״ז. תנחומא נח. ב״ר פל״ח. ילקוט רמז ס״ב. ועי׳ מכילתא משפטים פ״כ ושם האומר הוא ר״נ וע״ש במדת סופרים.
2. פי אויל מחתה לו. וכ״ה בכ״י פלארענץ. ובקרא ופי אויל מחתה קרובה. ואולי צ״ל ופי כסיל מתתה לו (משלי י׳:י״ד״ח ז׳) וכ״ה בב״ר פל״ח פן נפוץ ארשב״ח פי כסיל מחתה לו. ובתנחומא מובא רק הכתוב מגורת רשע היא תבואנו. ורבינו הביא שני הפסוקים. פסוק פי אויל מוסב על הם אמרו הבה נבנה והקדוש ברוך הוא הבה נבנה. ופסוק מגורת רשע מוסב על והם אמרו פן נפוץ והקדוש ברוך הוא. הפיצם.
3. הם אמרו. עי׳ מכילתא דשירה פ״ב.
הבה נבנה לנו עיר וכו׳ – לפי הפשט מה חטאו דור הפלגה. אם מפני שאמרו וראשו בשמים, הא כתוב: ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים א׳:כ״ח, ט׳:א׳). אלא לפי שצום הקב״ה: פרו ורבו ומלאו את הארץ (בראשית ט׳:א׳), והם בחרו להם מקום לשבת שם ואמרו: פן נפוץ, לפיכך הפיצם משם בגזרתו.⁠1
1. שוחזר מפשטי ר׳ יצחק בר׳ חיים בשם ר׳ שמואל, ועיינו בהרחבה בשחזור פירוש רשב״ם האבוד לבראשית א׳–י״ז, עמ׳ 215 ואילך.
ואלה בוני המגדל לא היו טפשים שיחשבו לעלות אל השמים, גם לא פחדו מהמבול, כי נח ובניו שנשבע להם השם שם היו, וכלם היו סרים אל משמעתם, כי בניהם היו. והנה הכתוב גלה חפצם וסוף דעתם לבנות עיר גדולה למושבם, ולבנות מגדל גבוה להיות להם לאות ולשם, ולדעת מקום העיר להולכים חוצה כרועי המקנה, גם יעמוד שמם אחריהם כל ימי המגדל. וזו היא דעת הכתוב, [ולא נדע אחרת.]⁠א
[וטעם וראשו בשמים – כטעם: ערים גדלת ובצורת בשמים (דברים א׳:כ״ח). וטעמו: גובה רם.]⁠ב
ומלת הבה – כמו: תנה, ושרשו יהב, והעד: השלך על י״י יהבך (תהלים נ״ה:כ״ג). ובעבור שידברו בה הרבה, תמצא כן על לשון רבים: הבה נתחכמה (שמות א׳:י׳), גם לנקבה: הבהג נא אבוא אליך (בראשית ל״ח:ט״ז).
ואל תתמה על מלת: וראשו בשמים, כי הנה כן דבר משה: ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים א׳:כ״ח). ואלה הבונים ראו בעצתם שלא יפרדו, והשם לא יעץ כן, והם לא ידעו מחשבותיו.
א. התוספת בכ״י פריס 177. התוספת חסרה בכ״י פריס 176, ברסלאו 53. בכ״י לוצקי 827, דפוס נפולי, ועוד עדי נוסח (במקום ״ולא נדע אחרת״) מופיע: ונעשה לנו שם.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
ג. בכ״י פריס 177: הבוא.
The builders of the tower were not fools to believe that they could actually ascend the heavens. Neither were they afraid that God would bring another flood, for Noah and his children, to whom the Almighty swore never to bring another deluge, were there and being descendents of Noah and his children they were subservient to them.⁠1 Scripture reveals their intention and ultimate goal. They wanted to build a great city to dwell in, and a very tall tower to ensure their fame and glory and to serve as a sign indicating the place of the city to those outside it, such as shepherds. The tower, as long as it stood, would also perpetuate their names after their deaths. This is the meaning of and let us make us a name.
The word havah (come) means give;⁠2 its root is yod, heh, bet, as is clear from Cast thy burden (yehavecha) upon the Lord (Ps. 55:23). Because haveh is used often, it remains the same in both the feminine and the plural. Compare, come (havah),⁠3 let us deal wisely with them (Ex. 1:10), and Come (havah),⁠4 I pray thee, let me come in unto thee (Gen. 38:16).
Do not be surprised at the phrase with its top in heaven. Moses similarly said, the cities are great and fortified up to heaven (Deut. 1:28).⁠5 The builders of the tower hoped that their city and tower would prevent them from dispersing, but this was not God's will. However, they did not know this.⁠6
1. If their intention was to rebel against God, then Noah and Shem would have stopped them. Ibn Ezra rejects the notion that the builders of the tower wanted to ascend the heavens and wage war with God. Cf. San. 109a.
2. The root yod, heh, bet means give. Cf. Rashi on Gen. 38:16: "The expression havah denotes preparation except where it is to be rendered giving, and even in those instances where havah denotes preparation it is close in meaning to giving.⁠"
3. Strictly speaking, since many are being addressed, havu should be used.
4. Since a female is being addressed havi should be used.
5. The words of Moses are definitely not to be taken literally. Similarly neither is with its top in heaven.
6. They did not intend to rebel against God. They were merely ignorant of His will.
נבנה {לנו} עיר ומגדל – גבוה למראה.
וראשו בשמים – כלומר: גבוה הרבה, כמו: ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים א׳:כ״ח).
ונעשה לנו שם – שיהא שם המגדלא והעיר יוצא למרחוק, שאם נלך לארץ המרחק נדע לשוב כאן. שכל מי שנשאל לו הדרך יודעים, כי הכל ידברו ממנו, וגם נראה אותו למרחוק.
פן נפוץ על פני כל הארץ – ובקשו לבטל מה שגזר הקב״ה: ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א׳:כ״ח).
א. בכ״י מינכן 52: המגדול.
נבנה {לנו} עיר ומגדל – LET US BUILD FOR OURSELVES A CITY AND A TOWER – Tall in appearance.
וראשו בשמים – WITH ITS HEAD IN THE SKY – I.e., very tall, like [in the verse]: "big cities and fortified to the sky" (Devarim 1:28).
ונעשה לנו שם – AND WE WILL MAKE FOR OURSELVES A NAME – That the reputation of the tower and the city will go out far and wide, that if we go to a far land, we will know how to return here. Because anyone we would ask the way knows, because everyone will talk about it, and also we can see it from far away.
פן נפוץ על פני כל הארץ – LEST WE DISPERSE OVER THE FACE OF ALL THE EARTH – And they sought to nullify what the Blessed Holy One had decreed: "Fill the earth and conquer it" (Bereshit 1:28).
ויאמרוהבה נבנה לנו עיר – העיר לשבת והמגדל להיות צופים משם למרחוק לראות ענין מקניהם ובהמתם, וגם יהיה אות לרועים שינהגו מקניהם לרעות במדברות רחוק מהעיר ויהיה להם המגדל לאות ולסימן שידעו לשוב אל העיר.
וראשו בשמים – ר״ל שיהיה המגדל גבוה, כמו ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים א׳:כ״ח) ר״ל בגובה האויר.
ונעשה לנו שֵם – כלומר אם יהיה לנו מקום קבוע בזאת העיר יהיה לכל אחד ממנו שם, אם יצא חוץ מגבול העיר הזאת יזכר העיר וישוב אליה, או יזכר אחד לחברו מהיוצאים וישובו אליה.
כי אם לא נעשה כן, אולי נפוץ על פני כל הארץ – שהיוצאים ממנו ישכחו החברה וישארו שם במקום לכתם, וישבוא שם זה למזרח וזה למערב, זה לצפון וזה לדרום, וחברתנו תתפזר, ונהיה נפוצים הנה והנה.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״וישובו״.
ויאמרו הבה נבנה לנו עיר, the purpose of the city was residential, the purpose of the Tower was to serve as an observation tower enabling the people in the city to keep track of where their flocks and herds were grazing. It would also serve as a beacon for shepherds who were far away to find their way home by focusing on the Tower.
וראשו בשמים, an exaggeration describing that the Tower would be very tall. We find a similar exaggeration when Moses described the walls of Canaanite cities in Deuteronomy 1,28 as “reaching into heaven.”
ונעשה לנו שם, they meant that as a result of having a permanent residence instead of being nomads, they would acquire a far greater reputation of being people to be reckoned with. If they were to travel, and when asked would refer to this city as their home town, this would impress people over the globe. Not only that, the fact that the traveler himself compared his home town with whatever other town or settlement he would encounter, would remind him of his home town comparing favourably with the place he had just visited, and he would be sure to return home. It would act as both a physical and psychological magnet to draw the traveler back home.
וראשו בשמים – גבוה הרבה, כמו: ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים א׳:כ״ח, ט׳:א׳),⁠1 כי יש שמים משמשים לשון אויר: אשר תעוף בשמים (דברים ד׳:י״ז), ובלשון משנה: מן הארץ ועד שמי קורה (בבלי פסחים ח׳:).
ונעשה לנו שם – מבצר וחזקא בעולם, להיותנו שליטים על כל הבריות, ונמלוך עליהם.
פן נפוץ – על ידי מלחמות שיתגרו בנו הרחוקים, אם לא נבנה לנו עיר ומגדל, ואם נפוץ לא יהיה לנו שם. אבל עכשיו כל יושבי העולם יודיעונו מקום המגדל, כי הכל ידברו ממנו.⁠2
והם בקשו לבטל מה שגזר הקב״ה: ומלאו את הארץ (בראשית ט׳:א׳),⁠3 לפיכך: ויפץ אותם על פני כל הארץ (בראשית י״א:ח׳) בגזירתו.
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור.
3. שאוב מר״י בכור שור.
א. כן בכ״י אוקספורד 568. בכ״י מינכן 224 נוספה הו׳ בין השיטין. בדפוס ונציה רפ״ד: ״חזק״.
וראשו בשמים, "with its top in the sky.⁠" This is obviously an exaggeration, a figure of speech. The Torah uses such exaggerations when describing Canaanite cities as "fortified into the sky,⁠" (Deuteronomy 1,28) We must not forget that the term: שמים, sometimes refers to spiritual concepts, as in "celestial spheres, whereas on other occasions it refers to the horizon, or outer space. Birds are sometimes described as flying, בשמים, obviously not "in the heavens,⁠" but "in the air.⁠"
ונעשה לנו שם, "and let us make a name for ourselves.⁠" They referred to establishing a reputation of grandeur vis a vis any other creatures. [I do not understand with which other creatures they wanted to compete, as man was the supreme creature on earth. Ed.]
פן נפוץ, "lest we scatter.⁠" They were afraid that war might break out among them, assuming there were competing nations or human beings in distant areas unknown to them. At any rate, they realised that strength lay in numbers and in visibility over vast distances, such as the top of a tower that can be seen from afar. Basically, they felt that if they were to obey God's command "to fill the earth,⁠" this would contribute to their becoming ineffective in competition with God.
וראשו בשמים – פי׳ גבוה מאד. וכן ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים א:כח, ט:א).
ונעשה לנו שם – ע״ד הפשט היו מבקשים להתישב במקום אחד להיותם מחוברים יחד ולא מצאו מקום אלא שנער, וע״כ רצו לבנות להם עיר ומגדל שיהיה, מחזיק את כלם, העיר לישוב והמגדל לאות ולשם שיראוהו בני כל העולם ויישירו נגדו ויתישבו באותה העיר ולא במקום אחר, וזה טעם פן נפוץ, וע״כ הפיצם ה׳ לפי שבאו כנגד כונתו שהיא שיתפשטו האומות בכל העולם ויתישבו בכל המקומות שבארץ לפי שלכך בראה ולשבת יצרה.
וע״ד המדרש ונעשה לנו שם זו עבודה זרה, כתיב הכא ונעשה לנו שם וכתיב התם (שמות כ״ג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו, מה להלן ע״ז אף כאן עבודה זרה. ועוד דרשו במדרש תהלים הבה נבנה לנו עיר, אין הבה אלא עצה, שנאמר (שופטים כ) הבו לכם דבר ועצה הלום, ואין עיר אלא אלוה, שנאמר (דניאל ד) ואלו עיר וקדיש.
ובמדרש של עשרת הדברות ראיתי שאמרו נקח קרדומות ונבקיע השמים ויזובו, כדי שלא יעשה לנו כמו שעשה לדור המבול, ונעשה חתיכות מן השמים, ונעשה מלחמה עם מלך שבשמים, והיה באותו מגדל שבעים מעלות למזרח וכנגדם ע׳ מעלות למערב, והקב״ה ירד שם עם ע׳ מלאכים ובלבל לשונם ודבריהם ע״כ. ועוד בבראשית רבה אמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים בואו ונעשה עמו מלחמה ע״כ.
וע״ד השכל ונעשה לנו שם, היו אנשי הפלגה רשעים משכילים בכל חכמה ועשו העיר והמגדל כדי להנצל מהמבול של אש, מפני שכבר ראו אבדון העולם במבול של מים, פחדו לנפשם והוצרכו לעשות בנין מקום שאם ירצה להביא מבול של אש ולשרוף את העולם שינצלו מהם ולא תקרב האש בגבולם, וזהו ענין המלחמה המוזכר במדרש כלומר להעז עם הכחות העליונים בהפך רצונו יתברך, ולקשור חלק מיסוד האש שלא יוכל להתקרב אל העיר, כשם שמצינו אף בדורנו זה קצת החכמים שיודעים כח לקשור חלק אחד מן הברק [והוא הידוע כעת בשם (דאננעראבלייטער) ונמצא רושם מזה גם בתוספתא שבת פ״ז] שלא יבא אלא בגבול ידוע. ועוד לטעם אחר, כי מפני שראו שגזר הקב״ה מיתה על אדם הראשון והיו רואים עצמם בעלי כח וגבורה עצומה וגדולים בחכמה ובקומה, והיו חייהם ארוכים ולא יבצר מהם לעשות כל דבר, והנה הם בני תמותה, ענפים מקולקלים בקלקול השרש, לכך חשבו תחבולה שיעשו בנין ולהגביה למעלה עד שיעור ידוע כדי להנצל מן המיתה. ומטעם הזה הפיצם ה׳ שחשבו, כנגד גזרתו יתברך.
והנה הפסוקים סוגרים הדלת בעד המחשבות הרעות שהיו חושבים בלבם ולא רצו לפרסמם. ואל הענין הזה רמזו במדרש שאמרו ודברים אחדים אחודים כלומר סגורים, מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש ע״כ. ושמעתי כי בוני המגדל היו שבעים ואין ספק כי היה להם בזה כוונה ידועה.
ועל דרך הקבלה ונעשה לנו שם היה חטאם חטא אביהם הראשון שקצץ בנטיעות, כן האנשים האלה קצצו בנטיעות והפרידו הפרי מן האילן, זהו שאמר ונעשה לנו שם, כלשון הכתוב בדור אנוש שהיו עובדי ע״ז שהזכיר בו שם, שנאמר (בראשית ד) אז הוחל לקרא בשם ה׳, והוחל מלשון חלול ה׳, וכן הזכיר בכאן וזה החלם לעשות, כי המעשה ההוא היה חלול השם. או נאמר כי אז הוחל והחלם מלשון התחלה, ואין להוציאם מפשוטן, והענין בשניהם כי היו עושים התחלה מן הסוף, וזהו הקצוץ, ע״כ הזכיר לשון וזה החלם לעשות, כלומר עושים התחלה מן הסוף הנקרא זה, ונקרא שם כי כן אמרו ונעשה לנו שם, היא המדה האחרונה, ולא היו מאמינים למעלה ממנה והיו בזה מקצצים בנטיעות, מפני זה נאמר עליהם ויהי בנסעם מקדם, ודרשו רז״ל הסיעו עצמם מקדמונו של עולם. וכדי לבאר כי החטא הזה שלהם הוא חטאו של אדם הראשון ע״כ אמר אשר בנו בני האדם.
ואמרו במדרש בני האדם, מה, בני חמריא, בני גמליא, אלא בנוי דאדם קדמאה. רמזו לנו כי הם בנים דומים לאביהם הראשון בחטא הזה. ומזה לא תמצא בפרשה זו שיזכיר שם אלהים כשם שהזכיר בפרשת המבול, כי דור המבול כפרו במדה אחרונה, ולכן נשחתו מן הארץ התחתונה וכן מן העליונה בהרחקתם, ועם זה היו נמחים מן העוה״ז והבא.
והנה זה מדה כנגד מדה חטאו באלהים ונשחתה להם הארץ שהיא מאלהים, אבל דור הפלגה כפרו בשם המיוחד ולכך הענישם בשמו הגדול והראה להם כחו, וזהו לשון וירד, הרי שכל אחד נענש במה שחטא בו, והיה ענשם מדה כנגד מדה, כשם שהפרידו הם מה שהיה מחובר ומיוחד, כן השי״ת הפריד חבורם והפיץ אותם על פני כל הארץ, ועוד כי חשבו מחשבה רעה מתוך חכמה שבהם בשיעור קומת המגדל ידוע אצלם בהיותם מחזיקים בכבוד האיקונים וכופרים בשלטון, וכל זה היה בבבל. וכבר ידעת כי כשחרב בית קדשנו ותפארתנו וכלי הקדש גלו שם גם שם, עשה נבוכדנצר צלם הזהב הנקרא בל, וז״ש (ירמיהו נ״א) ופקדתי על בל בבבל, וז״ש (דניאל ג) אקימה בבקעת דורא במדינת בבל, היא הבקעה שבכאן שהזכיר וימצאו בקעה, וכל זה בקוע ביחוד וקצץ בנטיעות, והקב״ה ישמרנו משגיאות ילמדנו וידריכנו באמתו.
ונעשה לנו שם, "so that we can make a name for ourselves.⁠" According to the plain meaning of the text, all these people wanted was to settle in one single location on earth in order to stay together. However, they did not find a location other than the valley of Shinor in which to do this. This is why they wanted to build a city and a tower which could accommodate all of them. The purpose of the tower was to serve as a beacon so that people all over the earth would be able to see it and to orient themselves by means of it. They themselves would all live in a single city. This is the reason the Torah quoted them as saying פן נפוץ, "lest we will scatter.⁠" This is why God punished them by scattering them to teach them that they had contravened His commandment to fill the earth with their presence (9,1). Isaiah 45,18 pointed out that God had made the earth in order for it to be settled by mankind.
From a homiletical point of view the operative clause in our veres are the words "let us make a name for "ourselves.⁠" This is an oblique reference to idolatry. The word שם, "name,⁠" here and the same word in Exodus 23,13 ושם אלוהים אחרים לא תזכירו, "and you must not mention the name of any other deity,⁠" mean the same thing. We also have a Midrashic comment in Midrash Tehillim 1, that the word הבה, introduces an evil thought, an evil intention as it does in Judges 20,7 הבו לכם דבר ועצה הלום, "come up with a plan here and now!⁠". Furthermore, we have a tradition that the word עיר, "city,⁠" is a reference to a deity as we find in Daniel 4,10 that the words עיר וקדיש refer to a destructive angel (Satan or similar).
I have read in a Midrash on the Ten Commandments that these people proposed to take spades planning to invade heaven to flood it and drain it in order to ensure that another deluge could not originate from that source. They wanted to take large chunks of heaven and to engage in war with the King of the heavens. The Tower had seventy steps in an easterly direction and seventy steps in a westerly direction on its opposite side. God descended those seventy steps accompanied by seventy angels and He confused their language and their dialects. Thus far that Midrash.
We also read in Bereshit Rabbah 38,6 that these people said: "we do not agree that God should have an exclusive right to heaven whereas we have only been assigned earth. Let us make war against Him.⁠" (This Midrash appears in a variety of slightly different versions).
Looking at this story from a rational point of view, the words "and let us make a name for ourselves,⁠" must be understood thus. The people of that generation were very advanced in matters of philosophy and even technology. However, they used their intelligence in a sinful manner. They constructed the city and Tower to protect themselves against a deluge of fire (seeing that God had promised not to again bring a deluge of water). This is what the word "war" in the Midrash refers to. They prepared to contend with heavenly forces (such as angels) against the will of the Lord. They tried to isolate and tame the power of fire in order to neutralize its deadly effect so that it could not engulf their city. The author quotes scientists in his generation as attempting similarly to "tame" the power of "fire.⁠" [I presume he speaks about the construction of lightning rods. Ed.]
There was another reason which motivated them. They had been witness to the fact that God had decreed death on Adam, while they perceived themselves as physically powerful and enjoying a much longer life span than the 120 years God appeared to have decreed. They thought that they were all powerful [God Himself (verse 6) questioned whether their power should not be curtailed.] They planned to scale heaven while alive and well in order to overcome the impediment to this imposed upon them by their mortality. Their principal aim was to overcome the decree issued against Adam which made all of them mortal also. All of their planning in building the Tower was designed to achieve immortality. The reason God had to scatter them was because they planned to nullify His world order.
The Torah has worded its report in such a way that it did not spell out these people's evil intent in detail.
Our sages in Bereshit Rabbah 38,6 elaborate on the words דברים אחדים, saying these words should be read as דברים אחודים, "words which were kept isolated, made inaccessible.⁠" Whereas the Torah revealed the sin of the generation of the deluge, it did not spell out the sin of the generation of the Tower.
I have heard it said that there were seventy people engaged in building the Tower. No doubt there was a special reason why seventy, and only seventy people would have been actively engaged in the building of that Tower.
A kabbalistic approach to the meaning of the words "let us make a name for ourselves.⁠" Fundamentally, their sin was the same as that of their forefather Adam who had become guilty of what our sages called קצץ בנטיעות, the heresy practiced by Enosh (4,26). The word הוחל in that verse needs to be translated as "was desecrated.⁠" Here too the words וזה החלם לעשות have to be understood in that same vein, i.e. "and now they committed a desecration.⁠" Another way of understanding the same word is to derive it from, תחלה "beginning;⁠" in that case the correct translation would be "and this is what they commenced to do!⁠" However, the words must not be detached from their plain meaning. The common denominator between these two explanations is that these people undertook something which, if left unchecked, would result in the end of mankind. This is the deeper meaning of the expression קצץ בנטיעות, "cut off the saplings at their very roots" (figuratively speaking).
The reason the Torah uses the word וזה "and this,⁠" is that this word is related to שם i.e. ונעשה לנו שם, "let us make a name for ourselves.⁠" The word שם in this instance is a reference to the highest emanation [the one known in modern kabbalistic literature as כתר. Ed.] They wanted to conquer the highest regions of heaven. They were under the mistaken impression that that emanation is the absolute highest level of "heaven,⁠" i.e. celestial force, which exists. This very mistaken belief undermines the true faith and is equivalent to someone being מקצץ בנטיעות. Considering all this, the Torah had said previously (11,2) ויהי בנסעם מקדם, "it was when they departed from the One called Kedem, i.e. from the Creator who preceded all" (compare Bereshit Rabbah 38,7). The Torah did want us to know that basically, their sin was of the same category as that of the first man. This is why the Torah refers to the people in this paragraph as בני האדם, "Adam's sons", to hint that what they did paralleled what Adam had done.
Rabbi Berechyah in Bereshit Rabbah 38,9 asks rhetorically: "how else was the Torah supposed to describe these people if not as בני האדם?⁠" Should the Torah have referred to the as בני חמירא, the "sons of donkeys, or "the sons of camels?⁠" The answer [I think, is in the extra letter ה before the word אדם i.e.] that the Torah stresses that they behaved not just like ordinary human beings but like the first human being, Adam [as opposed to 5,1 where the Torah describes זה ספר תולות אדם, "this is the Book of the generations of man,⁠" without the letter ה in front of the word אדם Ed.]
The words בני האדם are a hint that these people were like the first human being and the Torah had indicated that the people of the deluge had sinned by denying that there is something higher than the emanation כתר, which had let to their destruction in the "lower universe.⁠"
We had explained earlier that the attribute of Justice, even when in a dominant role, is always accompanied by some aspect of the attribute of Mercy as represented by שם the Ineffable Name י-ה-ו-ה. In the case of the deluge, the principle of מדה כנגד מדה operated in such a way that as punishment for that generation's refusal to recognize anything beyond the emanation שם=כתר, they experienced the full impact of the unrelieved attribute of Justice so that even the earth they had lived on was destroyed. The earth had been the creation of the attribute of Justice, i.e. אלוהים. The attribute of Mercy, i.e. השם, had been "co-opted" only at the time when the Torah reported the creation of Adam (2,4) as a functioning human being.
Basically, man had tried to separate the role of the attribute of אלוהים from the role of the attribute שם, or י-ה-ו-ה. God demonstrated to them that such an attempt if successful spells disaster both for them and for the earth they lived on. They had wanted only "nature,⁠" as represented by the attribute אלוהים.
It is quite possible that prior to the deluge such considerations had not had a philosophical basis, had been mostly based on an emotional resentment of authority from an extra-terrestrial force. At this time, it had been developed to a philosophy by highly intelligent people, people who had already learned of the value of co-operation, unity, working towards a common goal. This was why their newly developed approach was so dangerous. [I have taken the liberty to phrase these thoughts in my own way. Ed.]
God scattered them (i.e. separated them from their unity) all over the globe as retaliation for their attempt to "scatter,⁠" i.e. separate His attributes from one another. Furthermore, they had calculated the precise number of steps needed to ascend to heaven (70) [according to Pirke de Rabbi Eliezer, the number reflects 70 miles, a mile per step. Ed.] The number may also allude to the 70 representatives of the 70 nations in the celestial spheres. According to tradition, Nebuchadnezzar (who was also from Babel (though it was renamed Babylon) introduced the golden image of בל into the remnants of the Holy Temple to symbolise that this philosophy had triumphed. (In Jeremiah 51,44 the prophet predicts the eventual humiliation of that idol and that of the people who worshiped it) Daniel 3,1 speaks of a huge golden image Nebuchadnezzar had put up in the valley of Dura in the land of Babylon. This valley may be identical with the valley described in our chapter where the Torah described these people as וימצאו בקעה, "they found a valley.⁠" All of this is part of the aforementioned hints the Torah provided concerning the sins of that generation. My the Lord protect us from committing similar errors.
ודע, כי אין אני טורח כלל לדעת מה כיונו אלה ומה עשו אלה, כמו שלא טרחתי בדור המבול,⁠1 ובענין חם,⁠2 כי בוטח ומסתפק במה שכתו׳ בתורה, ואם עוד ידעו רבותי׳ ז״ל דרך קבלה, גם את הטוב נקבל,⁠3 ואולםא מובן מה שכתו׳ בתורה בכאן מבואר הוא.⁠4 והאמת היו סכלים כמו שהיו סכלים בני המבול.
והנה אין הבדל בין אמרו בזה וראשו בשמים ובין אמרו ״ערים גדולות ובצורות בשמים״ (דברים א׳:כ״ח),⁠5 וכבר זכרנו שתוף שמים6, וגם ביאר המורה זה הענין הכללי פרק מ״ז משני.
ואמרו ונעשה לנו שם – כטעם ״לעשות לך שם״ (ישעיהו ס״ג:י״ד).⁠7 וכן מבואר שחשבו לדחות האפשרי שרצה השם כמו שקדם זכרו בשלשת בני נח ר״ל הפיזור בארצות לישב כולם.⁠8 וכן עשה י״י אשר זמם כמו שסיים ״ויפץב אותם״ (בראשית י״א:ח׳), כי אלו עצמם נפוצו.⁠9
1. השווה לעיל על ו, יג.
2. השווה לעיל על ט, כד.
3. על פי איוב ב, י: ״גם את הטוב נקבל״
4. אין ריא״כ טורח לדעת מה עשו אנשי דור הפלגה, כיוון שאין התורה מפרטת, אלא מסתפק במה שכתוב, אך אם יש בידי חז״ל ידיעות ברורות נוספות במסורת, ניתן לקבלן. המעט שכן כתוב בתורה, הוא מובן, וזה העיקר.
5. שני פסוקים אלו הם ביטויים על דרך ההגזמה.
6. ראה פירושו לבראשית א, ו.
7. פירוש המלה ׳שם׳ מבואר בפסוק בישעיהו על פי המשכו: ״לעשות לך שם תפארת״. פירוש ׳שם׳ הוא פרסום חיובי.
8. בני דור הפלגה רצו להתיישב כולם יחד ולא להפרד לארצות (״פן נפוץ על פני כל הארץ״), בניגוד לרצון ה׳ אשר תכנן כי צאצאיהם של בני נח יתפרדו בכל העולם, כפי שניתן לראות לעיל ט׳, יט: ״ומאלה נפצה כל הארץ״ וכן בכל פרק י.
9. ה׳ גרם לכך שבני דור הפלגה כן יפוצו כפי שתכנן, וכך מסתיים סיפור זה במלים ״ויפץ ה׳ אתם…״. השווה רש״י לפסוק ח.
א. המילה משובשת בכה״י ותוקנה בשולי כה״י.
ב. נסה״מ: ״ויפץ י״י אותם״.
וראשו בשמים – רוצה לומר שיהיה גבוה מאד, על דרך ׳ערים גדֹלֹת ובצוּרֹת בשמים׳ (דברים א, כח).
ונעשה לנו שֵׁם – רוצה לומר שהמגדל יהיה סיבה שיעשו להם שֵׁם וזֵכֶר שכולם בני איש אחד, והוא הוליד אותם באופן אשר נשתלשלו ממנו, ובזה ישאר זכרם תמיד, כי יתיחסו כולם לראשונים; וזה, שהמגדל ישאיר זכרם כל זמן קיומו, כי הוא יִקָּרֵא על שם בוניו. וזה יהיה גם כן סיבה אל שישכנו שם ובמקומות הקרובים, לראותם המגדל ההוא מרחוק, פן יפוצו על פני כל הארץ לבקש מקומות לעבוד האדמה ויתפרדו איש מעל אחיו. והם היו רואים כי יותר טוב היה להם הקיבוץ מהפירוד.
שלא יבא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן. לא פן נפוץ מעצמנו כי בלא בנין העיר נמי אם הם מסכימים שלא יפוצו רק שיהיו כלם מקובצים די אבל אם יהיה פירוש פן נפוץ פן יביא עלינו שום מכה להפיצנו אז יהיה בנין העיר סבה שלא יפוצו כי אנה ימצאו עיר בנויה שיכנסו בה כמו שהיו נהוגי׳ ויהיה פן נפוץ טעם על העיר לא על המגדל כי טעם המגדל לסמוך הרקיע שלא יתמוטט או כדי לעלות לרקיע לעשות מלחמה עם השם כדלעיל:
וכאשר ראו שהצליחו במעשה הפשוטים ליסודות הבנין ומלאכותיהם אמרו איש אל רעהו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמי׳ ר״ל שיעשו להם עיר מושב ומגדל בתוך העיר גבוה מאד עד לב השמים וביארו תכליות שני הבנינים האלה אם במגדל באמרם ונעשה לנו שם ר״ל שכמו שהש״י בבנין שמים לרום אשר עשה קנה שם טוב כמ״ש הלא לאלוה גובה שמים כן אנחנו בבנין זה המגדל הגבוה נהיה לתהלה ולשם ולתפארת ואולי לזה אמרו וראשו בשמים שמעלתו וראשיתו יהיה להם במדרגת השמים אליו ית׳ והוא ע״ד מ״ש הנחש לחוה והייתם כאלהים כמו שפירשתי שם. וביארו תכלית בנין העיר באמרם פן נפוץ על פני כל הארץ כלומר שבהיות׳ בשדה יפוצו מפה ומפה אמנם בהיות להם דירת קבע בעיר אף שילכו אל השדה לצרכיהם יראו המגדל מרחוק ויתישרו נגדו ישובו לערב ויהמו ככלב ויסובבו עיר ולא היו בזה טפשים כמו שחשב הרמב״ן לחשוב שתספיק עיר אחת לכל בני עולם כי אלה נועצו לב יחדו כפי הצריך להם ולא חששו לדורות שיקורו אחריהם כי אמרו שהבאים אחריהם יוסיפו לבנות בעיר או יבנו עיר אחרת והם חששו לעצמם בלבד וחשבו לדמות בנינם ומלאכתם לבנין האלהי ולמלאכתו שעשה בעולמו בהיות העיר שפלה במדרג׳ הארץ והמגדל רם ונשא כגבוה השמים על הארץ. ואפשר שרמזו באמרם וראשו בשמים שיהיה התחלת וראש בנין המגדל בשעה ידועה כפי המצב הנאות השמימיי כדי שיתקיים ימים רבים כי בזה האופן היו עושים מלכים ויועצי ארץ הבנינים על פי המבחר השמימיי כדי שיתקיימו זמן ארוך. הלא תראה שנתקיים בנין המגדל הזה עד היום בהיותו הבנין הראשון שנעשה בעולם אחר המבול ולא נתקיימו בנינים אחרים גדולים מאד שנעשו בעולם אחרי כן אלפים מהשנים.
ואמנם העיר שלא בחרו לבנינה שעה נאותה שמימיית לא נתקיים בנינה ויחדלו לבנות העיר.
ויאמרו הבה נבנה לנו עיר – זאת היתה עצת שרי הדור להמליך את נמרוד על כל המין האנושי.
ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם – ״נעשה שם״, עבודה זרה שתהיה במגדל, ויצא בכל המין האנושי שם גובה מקומה וגודל עירה, באופן שתחשב אלהי האלהים אצל כל בני האדם, ואליה ידרשו כולם. והכוונה בזה היתה שהמולך על אותה העיר ימלוך על כל המין האנושי בהיות שם דרישת כולם.
ויאמרו הבה נבנה לנו עיר, this was at the advice of their leaders who wanted to enthrone Nimrod as king over the entire human race,
ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, the meaning of the words נעשה שם, is a metaphor for “let us make a supreme idol.” This idol was to be placed on top of the Tower. They hoped that the visibility of the Tower and its symbol on top would ensure that they would be most highly esteemed among people all over the world, regardless of whether such people had become part of their city-state. Anyone ruling their city, would automatically be recognized as the ruler of mankind.
[א] הבה נבנה לנו עיר
[1] מגילה פרק ראשון דף י ע״ב (מגילה י:)
[2] האלילים פרק ראשון דף יט ע״א (ע״ז יט.)
[3] חולין פרק שישי דף (עט) [פט] ע״ב (חולין פט:)
[ב] ונעשה לנו שם
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף קט ע״א (סנהדרין קט.)
שלא יבא עלינו מכה וכו׳. פירוש בשביל שהיו יראים שיבא עליהם מכה – כדי שיפוצו, ולפיכך בנו את המגדל ללחום נגד השם יתברך כדי שלא יפוצו משם, כי המגדל היה נגד השם יתברך. וכן ללשון השני (רש״י פסוק א) שרצו לעשות סמוכות אל הרקיע שלא יתמוטט, שלא יביא הקב״ה עליהם מבול כדי שיפוצו:
בַֿשָמַיִם: רפה בבי״ת. [בַשָּׁמַיִם].
וְנַֽעֲשֶה לָנוּ: הסי״ן בלא מאריך. [וְנַֽעֲשֶׂה⁠־לָּ֖נוּ].
להפיצנו מכאן. זה קאי דוקא אמלת עיר שכתוב לפניו אבל לא קאי אמלת מגדל דא״כ סותר זה מה שפירש לעיל שהרי לעיל פירש דברים אחדים באו בעצה אחת וכו׳ משמע כדי למרוד בהקב״ה בנו המגדל וכאן פירש שלא יבא עלינו וכו׳ אלא ודאי זה קאי אמלת עיר. [ר׳ אליהו מזרחי]: פירש שהוא טעם על המגדל שאם יביא עליהם שום מכה להפיצם יעלו במגדל לרקיע ללחום נגד השי״ת וכן ללשון השני שרצו לעשות סמוכים לרקיע וכו׳. [גור אריה]:
To scatter us from here. This refers back to "city,⁠" not to "tower.⁠" [I.e., they built the city in order not to be scattered.] Otherwise it would contradict what Rashi explained on 11:1, that they built the tower to rebel against Hashem, whereas Rashi explains here, "So that He will not bring some plague...⁠" Perforce, the city was built in order not to be scattered [by some plague]. (Re'm) But Gur Aryeh writes that "not be scattered" was indeed the reason for the tower. [They reasoned that] if He will bring some plague to scatter them, they will ascend the tower to wage war against Hashem. Similarly with Rashi's second explanation there, "To make supports for the heavens.⁠" [It was so that Hashem would not bring a Flood upon them to scatter them].
ויאמרו הבה נבנה לנו עיר – זהו ענין אחר, כאשר רבו עליהם מעת לעת אנשים מורדים ופוחזים והיו עם רב, וידעו שנטלו הממשלה הזאת בלי רשיון אבותם ואחיהם, ושבלבם רעות רבות שהם חפצים לעשות בארץ, וחֻקים לא טובים שיוזמים לחקוק, ושבאחרית יקומו עליהם ממלכות הארץ ויגרשום מארצם, נועצו יחדו לחזק ממשלתם ולהפיל פחדם על כל יושבי הארצות. והיתה העצה לבנות עיר חזקה ובצורה, ובתוכה מגדל גבוה עד להפליא, וזהו ״וראשו בשמים״, ומלת ״שמים״ על הרקיע שהוא יסוד האויר, כמו ״ויקרא אלהים לרקיע שמים״,⁠1 ושם בארנוהו. וכן ״ערים גדולות ובצורות בשמים״,⁠2 והבית הקטן גם כן ראשו בשמים. אבל כשנכתב אצלו ה״שמים״ יורה על גובה הבנין שהוא גבוה מאוד. ואולי שכל כך היו חפצים להגביהו עד שלא יראה ראש המגדל לעומד בארץ מרוב גבהו, ונדמה כאילן הולך מעלה מעלה עד שמים יגיע.
ונעשה לנו שם – [אמרו] ״על כן יֵצֵא לנו שם גבורה בארץ, ויהיה פחדנו על כל עמי הארץ, וחָלוּ מפנינו לבוא עלינו להלחם בנו, כי יוודע בכל הממלכות את המעשה הגדול אשר עשינו, ושיש בעירנו מגדל עוז שהוא מעוז לנו, ושבו יכולים להשגב מספר עצום מן הגבורים שיורו חציהם וישליכו ממנו אבנים גדולות וימחצו ראשי שונאיהם, והנלחמים לא יוכלו להגיע אליהם, או לעשות להם רע מאומה״. וזהו ה״שֵׁם״ כמו ״ויעש דוד שם בשובו מהכותו את ארם״3 וגו׳, שהוא שם גבורה, שפחדו המלכים לבוא עוד להלחם בו. וזהו הוראת מלת ״שם״ בלשון הקדש, ונופל על כל דבר המגַלֶה ענין שהיה נסתר ולא נודע ממנו דבר. כאדם שאינו ניכר טיבו, ועושה מעשה חכמה, או מראה ענין גבורה, הוא הסיבה שמעשיו עושים לו ״שם״, שעל ידו נודע שזה האיש חכם גבור או מטיב. וענין זה יתבאר עוד במקומות אחרים בעז״ה. וכן ע״י בנין העיר והמגדל הזה נעשה לנו שם גבורה, שייראו ממנו.
פן נפוץ על פני כל הארץ – כמו שאמרנו שהחַטָּאִים האלו פחדו לנפשותם, שבהיותם כלם מורדים באבותיהם ובאחיהם ויוזמים רעות גדולות, יתקבצו עליהם ממלכות הארץ, ויבטלו כנסיותם ביד חזקה, ויוליכו אותם בעל כרחם אל הארצות כלם, איש איש על הארץ שהוא מיוחס אליה ושנפרד ממנה. על דרך משל אותן שנפרדו מן הנוסעים לגֹּמֶר יוליכו לגֹּמֶר, והנפרדים מן הנוסעים למצרים יביאו למצרים, וכן כלם, ויהיו שם לקלון על שהעזו לחלוק על אבותיהם ואחיהם, ויהיו מוכרחים לקבל עליהם מורא ולהתנהג בכשרון מעשים. ועל כן נועצו לעשות מה שעשו כדי שתיפול פחדם ומוראם על כל העמים. וזהו פירוש ״פן נפוץ״ שהוא מנחי העי״ן, שהונחו כלם על ההפצה מדרך עונש ובעל כרחו, כמו ״ואחר נפוצו משפחות הכנעני״.⁠4
1. בראשית א, ח.
2. דברים א, כח.
3. שמו״ב ח, יג.
4. בראשית י, יח.
ויאמרו – לפי שיזמו רעה על כל שאר הממלכות, ורצו למשול עליהם, פחדו לנפשם פן יבאו שאר האומות עליהם למלחמה וישמידום, על כן אמרו צריכים אנו לעיר גדולה ומבצר גדול להשגב בו אם יעלו עלינו למלחמה, וע״י המבצר החזק הזה נעשה לנו שם גבורה בארץ שיפחדו ממנו:
וראשו בשמים – להפלגת הגובה:
פן נפוץ – יש שני שרשים בלה״ק בענין זה, האחד נפץ והשני פוץ, נפץ ענינו ברצון שמתרצים להפרד זה מזה, כמו ומאלה נפצה כל הארץ האמור למעלה, ופוץ בכל מקום על ההכרח והאונס כמו אשר הפיצך ה׳ אלהיך (דברים ל׳ ג׳), והפיץ ה׳ אתכם בעמים (שם ד׳ כ״ז), וכן כאן פן נפוץ שיכריחו אותנו בחרב מלחמה לפוץ על פני כל הארץ, והנה האריך דבר זה עד סוף ימי פלג שבזמן ההוא כבר נולד אברהם, וכאשר עברו עשרה דורות מנח עד אברהם ונתמלאה סאתם, אז גזר ה׳ להשליכם מעל פניו עד עולם ולכרות הברית עם א״א ע״ה שיקבל שכר כלם, כמו שיתבאר:
נבנה לנו עיר – לרבותינו לא היו טפשים לבנות עיר אשר תספיק לכל באי עולם, אבל פשעו ומרדו בה׳ וכולם ע״ש ע״ז נתכונו, אמרו (במדרש תהלים מובא ברב״ח) אין עיר אלא אלוה שנאמר ואל עיר וקדיש, ויהי׳ טעם המקרא כאשר ראה דור ההפלגה חרבן העולם ע״י המבול המציאו להם ע״י תחבולות נעלמות מאתנו, לבנות צורה המושפעת מכחות עליונים אשר בידיה ובכחה לדעתם המשובשת להיות עומדת תמיד על המשמר לכל באי עולם להיות להם מבטח עוז להצילם מכל פגעים המתרגשים לבוא בעולם, וטעם עיר משגיח (איין וואכזאמעס אויפמערקזאמעס וועזען, איינען וואֶכטער), עיר הוא מענין אני ישנה ולבי ער, ולאו דוקא על המקיץ משינה, אבל הוא דמיון, כי הישן אין לו כונה ודעת והער יש לו, וכל המשים את דעתו על דבר יקרא ער כמו ער ועונה (מלאכי ב׳) יעיר לי אוזן, כנשר יעיר קנו כלומר יכוין בהשגחה לשמים (בעוואכט), ומלאכי עליון נקראו בשם עיר, ועיר וקדיש, בגזרת עירין (דניאל ד׳) וכפי׳ רש״י שם ע״ש שהוא ער לעולם המתחלפים בכל עת לעמוד על משמרת עבודתם כמאמר שלש משמרות הוי הלילה.
ומגדל – לצורה ההיא נבנה מגדל גבוה להעמידה עליו, כדרך כל שומר העומד על המשמר במקום גבוה, או להקריב׳ בכל האפשרי אל קבלת השפעות העליונות.
וראשו בשמים – ראש הצורה ההיא יהא נטוי למעלה נגד השמים (גען היממעל געריכטעט), יטעמו ירים הנהגתו נגד הנהגה השמימית (געגען דען היממלישען עמפאָרהעבען), ובזה לא יהיו עוד יושבי תבל נכנעים תחת הנהגה הטבעית המוטבעת בצבא השמים ממעל, כי הנהגתו יתברך בעולם התחתון הוא באמצע צבאי השמים וחייליהן כפי מה שהשפיע להם טבע מסודר לחייב באלה התחתונים מה שיורו צבאי השמים במצביהם ובתנועותיהם, ככתוב ה׳ בשמים הכין כסאו ירצה באמצעות צבא השמים הכין כסאו ר״ל הנהגת עולם התחתון, והטפשים האלו דמו בדעתם המשובשת שיוכלו לשנות ולהפך תולדות הטבעיות ע״י צורה הנעבדת בעבודות ידועות אצלם (עי׳ רמב״ם ריש הל׳ ע״ז מדעות המשובשת מדורות הקדמוניות בזה, ומבואר יותר בתקונים ד׳ ק׳). ואות ב׳ בשמים כמו אם ה׳ הסיתך בי כלומר נגדי וילחם בישראל נגד ישראל, וכן בשמים נגד השמים כלומר נגד הנהגה הטבעית המסודרת בשמים.
ונעשה לנו שם – נעשה לנו אלהות כי תיבת שם מצאנוהו בכתוב שנופל ביחוד על אלהות כמ״ש רד״ק בשורשו, וכ״ד רבותינו כתיב הכא ונעשה לנו שם וכתיב התם ושם אלהים אחרים ל״ת מה להלן ע״ז אף כאן ע״ז, והוא מענין שקוץ שומם (דניאל י״ב י׳ ב) וכמו שפרש״י אנשי השם (בראשית ו׳ ה׳) אנשי שממון ששממו את העולם: והיתה כלל כונתם לעשות להם אלוה מעשי ידי אדם ולעבדו להנצל מפגעי הזמן, וזו היא המלחמה שזכרו במ״ר אמרו בו נעשה לנו מגדל ונשים ע״ז בראשו וניתן חרב בידה ויהא נראה כאלו עושה מלחמה ואמרו על נתנה ראש אין ראש אלא ע״ז, (ובמכילתא דרשב״י ע״ד) וימצאו בקעה בארץ שנער מתמן נטלו בלבייהו לאפקא מרשותא עלאה לרשו אחרא וגו׳ כלהו בעיטא בישא אתו לסרבא בי׳ בהקב״ה וגו׳ בחכמה דרשיעו אתו בגין לנפקא מרשו עלאה לרשו אחרא ולאחלפא יקרי׳ ליקרא נוכראה וגו׳ בגין דכד דינא אתא לאשראה הא אתר דא לקבלי׳ ומהכא יתהני עלמא דהא לעילא דחיקא היא לאתזנא עלמא מני׳ וגו׳ בגין זעירו דחכמתא דאשכחו אלין מההוא חכמה דקדמאי אתגרו בי׳ בקב״ה ובנו מגדל ועבדו כל מה דעבדו וגו׳ מציאה אשכחו תמן מרזי דחכמתא מקדמאי וגו׳ ובה אשתדלו למעבד בההוא עבידתא דעבדו לסרבא בי׳ בהקב״ה וגו׳.
וראשו בשמים – דרך הפלגה כמו ערים גדולות ובצורות בשמים {דברים א׳:כ״ח}.
ונעשה לנו שם – הבאים אחרינו יהללו אותנו על המעשה הגדול הזה, או העיר עם המגדל הם עצמם שם, כלומר דבר מצויין ומפורסם (Monumento), ואולי ככה ויעש דוד שם בשובו מהכותו את ארם (שמואל ב ח׳:י״ג), ואולי ככה וקברו כל עם הארץ והיה להם לשם (יחזקאל ל״ט:י״ג) קבורת המון גוג תהיה דבר מצויין ומפורסם.
פן נפוץ וגו׳ – דבק עם נבנה לנו עיר ומגדל, כי העיר והמגדל יהיו להם למרכז, אליו יתקבצו, ולא יתפזרו על פני כל הארץ.
with its peak reaching the heaven. A hyperbolic expression, like “Cities that were great and fortified up to the heaven” (Deut. 1:28).
and let us make us a name (shem). “Our posterity will praise us for this great work.” Otherwise, the city itself, together with the tower, comprises the “name,” that is, a distinctive and famous thing (a monument). The same meaning may be intended in, “And David made himself a shem when he returned from smiting Aram” (2 Sam. 8:13), and also in, “And all the people of the land shall bury them; and it shall be to them a shem(Ezek. 39:13), i.e., the burial ground of the Multitude of Gog will be a distinctive and famous thing.
so that it does not happen that we become scattered (pen nafuts). The phrase refers back to “Let us build a city, and a tower”; the city and tower were to be a center in which they would gather, and they would not be scattered over the face of all the earth.
ונעשה לנו שם – בפסוק ה אומר הכתוב שה׳ ירד ״לראות״ את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. הוא ביקש לחקור את הענין בטרם יפסוק את דינו. הווי אומר, שלא היה כל רע בעצם בניית עיר או מגדל. חטא העם היה אם כן, בתכלית שלמענה הם בנו, ובגישה שהתלוותה למעשיהם. הכל תלוי במטרתם של ״נעשה לנו שם״.
כאשר נתבונן במשמעותה של אמירה זו, ניווכח לדעת שאנו עומדים על סף תולדות העולם. מי אמר ״נעשה לנו שם״? כלל האנושות שהייתה חיה בעת ההיא! אך אם האנושות בכללותה אומרת ״נעשה לנו שם״, יכולה אמירה זו להיות מכוונת נגד שניים בלבד: נגד הקב״ה, שהוא למעלה מהאנושות; ונגד היחיד, שהוא תחתיה או כפוף לה – כיון שהאנושות בכללותה אין שווה לה. אי אפשר גם לפרש שהם בקשו לעשות שם לעצמם בעיני הדורות הבאים, שהרי סכנת ״פן נפוץ״ מתייחסת להווה המיידי. ובלאו הכי, כפי שנראה בהמשך, כוונתם הייתה להקים בניין שכל הדורות הבאים יהיו חייבים להמשיך לבנותו.
ובכן, כל הציבור התאסף בבקעה, ובה בקשו לייצר בעצמם את החמרים הנדרשים להם באמצעות כחם וכושר המצאתם. הם באו להכרה בכחו הרב של הציבור: אם כולם ישתתפו ויעבדו יחד, יוכל האדם להתגבר על הטבע ולשלוט בו. הם גמרו בדעתם לבנות בניין שיהיה מצבת זכרון עומדת לעד, לכחו של הציבור ולעליונותו על היחיד.
והנה הקב״ה ייסד את עולמו על הציבור: ״וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ״ (עמוס ט, ו). בני האדם שונים איש מרעהו, ודעותיהם שונות; וחובתם היא להשלים זה את זה. היחיד בן תמותה, וכחותיו מוגבלים. רק בציבור נאמר: ״אין ציבור מת ואין ציבור עני״ (תמורה טו:). דברים גדולים ונצחיים יכולים לצאת לפועל רק במאמצים משותפים.
לאמיתו של דבר, הציבור הוא המשלים את היחיד, אך זאת רק כשלציבור יש אותה גישה כלפי ה׳ כמו ליחיד; דהיינו כשהציבור משעבד את רצונו לה׳, כשכחותיו המשותפים מוקדשים לעבודת ה׳, והוא מכיר שתפקידו הוא רק: שימוש כל כחותיו המשותפים לעבודת ה׳ בשלמות גדולה יותר.
אולם כאן טמונה הסכנה. היחיד יגיע למסקנה, בסופו של דבר, שכחותיו מוגבלים, לא כן הציבור. הרי הציבור הוא באמת חזק, ובנקל יבוא לראות את עצמו כמטרה העליונה – כאילו שליחיד אין ערך אלא דרך הציבור; וכאילו שתפקיד הציבור אינו להשלים את היחיד, אלא היחיד בטל לציבור.
אם הציבור מכריז: רצוננו להראות את הכחות הגנוזים בציבור, אנו רוצים לאחד כחות כדי לבנות את עצמנו; אם הציבור אינו קורא בשם ה׳, אלא אומר ״נעשה לנו שם״; אם היחיד נדרש להיות עבד לציבור אך לא לעבוד את ה׳; אם הציבור מציג את עצמו כמטרה, במקום אמצעי למטרה בלבד – הרי אז כל עתידה המוסרי של האנושות הולך לאבדון. התוצאה מכך תהיה קיום כל מה שמתואר להלן במילים שהן כמעט ונבואיות.
האדם מגלה את כחו, ומתגאה באמצעים המלאכותיים העומדים לרשותו. לדעתו הציבור פטור מעבודת ה׳ ומשמירת חוקי המוסר. ״הקדמונים היו זקוקים לאבנים על מנת לבנות, ואילו אנחנו נוכל לבנות אפילו במקום שאין אבנים״.
אז נוצר האליל של מטרות ריקות – מטרות שאינן מביאות ברכה. לצורך מטרות אלה, מצפים מהיחיד להקריב את חייו, ומהציבור – לוותר על נאמנותו לערכי המוסר שלו. היחידים, בודאי שיבכו על אובדן אהובם; אך בעת שהציבור בונה את היכל התפארת שלו, אין חיי אדם שווים בעיניו כקליפת השום. הציבור אומר: נשרפה לשרפה! – ״הבה ונשרוף כל מה שנמצא, ללא כל התחשבות בערכו, כל עוד הוא מסייע בהקמת היכל תהילתנו כבודנו ותפארתנו״. היחיד מדמה בנפשו שחייו לא היו לשווא אם מסר את נפשו עבור הציבור, אף למען מטרה כוזבת, כל עוד מביאה המטרה תהילה לציבור. מליונים יכולים למות, ולמרות זאת הציבור מתנחם על נקלה ומוסיף נדבכים חדשים על היכל התפארת. וכך ייאמר גם מבחינה רוחנית ומוסרית: ״החֵמר היה להם לחומר״ – האמצעי היה להם למטרה.
רבותינו אומרים שמפעל זה נעשה תחת הנהגת נמרוד (חולין פט.). ואכן, רק ״גבור ציד לפני ה׳⁠ ⁠⁠״ כנמרוד יכול להביא את הבריות לידי הקרבה כזאת, ואף הוא לא יצליח בכך אם לא ידע איך לעורר את התלהבותם למטרותיו, ואיך להשוות את תהילת עצמו עם זו של ההמונים המקריבים עצמם למענו. מנהיגים כנפוליאון או כאלכסנדר מוקדון יודעים איך להקסים את ההמונים ולרכוש את מסירותם, לא בהבטחות של זהב ועושר אלא בחתיכת סרט בדש המעיל.
אולם, רעה גדולה היא אם הציבור סובר שמטרותיו הן למעלה מחוקי המוסר, ההיפך הוא הנכון. אף שאין להצדיק יחיד שעבר על חוקי המוסר, עדיין יש מקום ללמד עליו זכות, אם סטייתו מהדרך הייתה מחמת דוחק. אך לא יכול להיות כל לימוד זכות על ציבור שלם.
לאור האמור, נוכל להבין את המילים ״פן נפוץ״. הם חששו פן יחדלו להיות ציבור. אך מה בכך, אם כל תכלית הציבור היא לתמוך ביחידים הנמנים עליו? ומה מקום היה לחשוש, אם הציבור אך ורק מקיים את מטרות המוסר בדרגה נעלה מאשר יכול היחיד לבדו? אם הנהגות הציבור תואמות לייעודו האמיתי, הרי אפילו יש בו מליוני חברים, לא יהיו דרושים אמצעים מלאכותיים כדי להחזיק את אנשיו ביחד; הקשר שביניהם נמצא בהכרת כל יחיד, ונקודת האיחוד היא ה׳. אולם במקום שהציבור אינו קיים למען טובתו של היחיד, אלא להיפך; הוא אומר ״נעשה לנו שם״, הרי בודאי שיש צורך בכפייה או בפיתוי באמצעים מלאכותיים, כדי להביא את היחידים להכניע ולהקריב את עצמם.
שאיפת אומה לעשות לעצמה שם ולהרבות את כבודה הלאומי (״נעשה לנו שם״), טומנת בקרבה אסון לייעודה המוסרי. הרדיפה אחר הכבוד נחשבת חסרון ביחיד ומעלה בציבור. האמת היא, שמידה זו חותרת תחת כל יסודות המוסר, בין של היחיד בין של הציבור. כל התאוות באות לידי שובע פרט לרדיפת הכבוד, שאין לה גבול.
המאורעות המתוארים בפרק שלנו אינם הדוגמא היחידה בהסטוריה, שתאות כבוד גרמה לבניית ״מגדל״, ולכילוי ללא הבחנה של כל מה שבלעדיו, כדי לזכות באבנים לבניין נצחונותיה. דברים אלו הם תופעה חוזרת ונשנית בתולדות עולם.
ההסטוריה מספרת, בדרך כלל, רק על מגדלים של כבוד מדומה שנמרוד ויורשיו פיתו או הכריחו את בני עמם לבנות. אך על ערכים אנושיים פשוטים, כהנהגת האדם בצינעת ביתו, על כך ספרי ההסטוריה אינם מספרים. עניינים אלה – כלשון המופלא של חז״ל – ״כתובים״ על ידי אליהו והמשיח – מבשרי ומביאי גאולתם האחרונה של בני המין האנושי – ורק הקב״ה חותם עליהם ומאשרם (ויקרא רבה לד, ח).
חטא זה של דור הפלגה הומחש בצורה חיה בפרקי דרבי אליעזר (פרק כד): ״אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם עליו. ואם נפלה לבינה היו יושבים ובוכים אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה״.
כבר הערנו לעיל שבניית מגדל וראשו מגיע השמימה הייתה מפעל שאין לו סוף, שכל הדורות העתידים צריכים להמשיכו. בדורות מאוחרים יותר יסופר לנו על בנייני פאר דומים, שנבנו בגדלים ענקיים ללא גבול. עד עצם היום הזה עומדות הפירמידות במצרים – היורשות לתכניות נמרוד. כל מלך החל לבנות פירמידה בזמן הכתרתו, והמשיך בה כל ימי מלכותו. על צואר האומה כולה הוטל עול הברזל, כדי לבנות, ללא הרף, מצבת קבורה לשם ולתהילה למלך. עבודה זו מזכירה בקנה מידה קטן את המתואר בפרק שלנו.
לדעת רבותינו, נמרוד הוא זה שאמר ״נעשה לנו שם״, ולשון הרבים ״נעשה לנו״ אינו אלא לשון הרבים המלכותית. ואכן, בנייני פאר אלה אינם באמת מצבת זכרון לתפארת האומה, אלא רק לתפארת העריץ שהשכיל לנצל את כחות עמו, על מנת להניח זר דפנה על מצחו. כל דברי ימי האנושות עד עצם היום הזה נראים בקיום המאמר: ״הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם״ (אבות ד, כא). העולם שלפני המבול אבד בשל התאוה והקנאה: נחש וקין, השחתת הדרך והחמס. ואילו דור הפלגה נשלט על ידי רדיפת הכבוד.
ויאמרו – אח״ז צמחה מחשבתם ראש ולענה לבנות עיר גדולה ולכונן ממלכה אדירה, ובתוכו יבנו מגדל וראשו בשמים, שאז שכחו את השם, והתחילו להאמין שהשפע יורד מן כסילי השמים ורצו לעשות מגדל גבוה להעמיד ע״ז, ושיהיה ראשו בשמים עשוי לפי מחשבתם להוריד שפע השמים, כאלו דרך המגדל תרד השפע מן המזלות, וכמ״ש חז״ל כי היה זה ענין הכחשה באלוה ממעל, ורצו שיהיו הטלסמאות והעבודות שבדו לעצמם ענין כולל לכל בני האדם, כמו שנראה ששתי מאות שנה אח״ז נשכח שם ה׳ מביניהם, ואברהם שכפר בע״ז השליכוהו לכבשן אש. וכ״ש אם לא היה ה׳ מפיץ אותם שאז לא היה שום תקוה, ואמרו ונעשה לנו שם, בשיהיה כל ב״א כפופים תחתם ומוכרחים להאמין באמונתם, כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא.
וראשו בשמים1: זה ודאי לא יעלה על הדעת שתהיה עיר אחת לכל העולם. אלא כסבורים שיהיו כל הערים סמוכות וטפלות לאותה העיר שבה המגדל, ויהיה המגדל לצפות ממנו למרחוק אחר כל הישוב שלהם שלא יהיו נפרדים בארץ אחרת, על כן נצרך שיהיה ראשו בשמים.
ונעשה לנו שם: אנשים משגיחים וממונים על הדבר2, ויהיו שרי צבא להעניש את העובר, דבלא זה אינו מועיל המגדל. וכל זה היה לחשש – ״פן נפוץ על פני כל הארץ״.
אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת. ומובן3 שזה היה שייך ל״דברים אחדים״ שהיה ביניהם, ובאשר אין דעות בני אדם שוות חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת, על כן היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם, ומי שסר מ״דברים אחדים״ שביניהם היה משפטו לשריפה כאשר עשו לאברהם אבינו4. נמצא שהיו ״דברים אחדים״ שביניהם לרועץ שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם. ויבואר עוד להלן פסוק ו׳.
1. רבינו מבאר את הפסוקים ע״ד הפשט, בעקבות פירושם של האבן עזרא והרד״ק.
2. לא ברור הקשר למלה ״שם״.
3. עונה רבינו.
4. אשר ׳העיז׳ לחשוב אחרת מהם, בענין אמונה בקל אחד.
לא די להם בכך שמצאו מקום לישיבת קבע. מיד הם חפצים להקים מצבה לנצח ולהשאר — בניגוד לתוכניתו ית׳ — לעולם יחדיו במקום אחד. ה׳ צווה ״ומלאו את הארץ״ — גם לאדם וחוה,⁠1 וגם לנח ולבניו,⁠2 והנה הם חשבו להיות חזקים יותר אם ישארו בצוותא, יותר קל יהיה להם לבצע תוכניותיהם אם לא יתפזרו.
וראשו בשמים – אין זו לשון גוזמה והבאי כמו ״ערים גדלת ובצורת בשמים״,⁠3 אלא באמת האמינו ביכולתם לבצע את הדבר פשוטו כמשמעו.
שם – במובן של תהלה,⁠4 וגם במובן של מצבת תהלה.⁠5
פן⁠־נפוץ – מוסב אל המשפט כולו. העיר והמגדל נועדו לשמש מקום ריכוז לכולם ולמנוע התפזרותם.
1. לעיל א׳:כ״ח.
2. לעיל ט׳:א׳.
3. דברים א׳:כ״ח ור׳ שם רש״י (המ׳).
4. השווה לעיל ו׳:ד׳ וכן במדבר ט״ז:ב׳.
הבה נבנה וגו׳ – א״ר ירמיה בן אלעזר, נחלקו לג׳ כתות, אחת אומרת נעלה ונשב שם, ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה, ואחת אומרת נעלה ונעבוד עבודת כוכבים. זו שאמרה נעלה ונשב שם – הפיצם ה׳, זו שאמרה נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופים ורוחות ושדים ולילין,⁠1 וזו שאמרה נעלה ונעבוד עבודת כוכבים – בלל ה׳ שפת כל הארץ.⁠2 (סנהדרין ק״ט.)
הבה נבנה – אמר הקב״ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני,⁠3 אבל אומות העולם עובדי אלילים אינם כן, נתתי גדולה לנמרוד, אמר הבה נבנה לנו עיר.⁠4 (חולין פ״ט.)
ונעשה לנו שם – תניא, רבי נתן אומר, כולם לשם ע״ז נתכוונו, כתיב הבא ונעשה לנו שם וכתיב התם (פ׳ משפטים) ושם אלהים אחרים לא תזכירו.⁠5 (סנהדרין ק״ט.)
1. עיין מש״כ לעיל ס״פ בראשית בפסוק ויחי אדם וגו׳ ויולד בדמותו כצלמו (ה׳ ג׳) דענין קופים ורוחות וכו׳ הם גופים הדומים לאנשים רק אינם בדעת שלמה הראויה לאנשים, ובענין שלפנינו הוי זה מדה כנגד מדה, כי למען עשות מלחמה צריך להיות בעל דעה ושכל, וכמו המדה כנגד מדה בכת הקודמת שאמרו נשב שם בקבוץ ובשלוה, ולבסוף הפיצם ה׳.
2. גם כתה זו כמו השתים הקודמות נדונה מדה כנגד מדה, כי הם רצו להתחבר יחדו ולברור להם עבודת אלילים לעבדה – בלל ה׳ את שפתם ולא יכלו לבא לדעה אחת כי לא הבינו איש שפת רעהו.
3. כמו שאברהם אמר ואנכי עפר ואפר, משה ואהרן אמרו ונחנו מה, דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש (תהלים כ״ב).
4. וכן פרעה אמר מי ה׳ וסנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה׳ וגו׳ (מלכים ב י״ח), ונבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיהו י״ד), וחירם מלך צור אמר מושב אלהים ישבתי (יחזקאל כ״ח), וע׳ מש״כ השייך לאגדה זו בפ׳ עקב בפסוק לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם.
5. הלשון כולם מוסב על השלש כתות שבדרשא הקודמת ועיי״ש. ובסמוך פסוק ח׳ יתבאר, כי דור ההפלגה אין לו חלק לעוה״ב, ויש להעיר למה נענשו כל כך לפי מ״ש בסנהדרין ס״א ב׳ לדעת חד מ״ד דרבים שניסתו ואמרו נלך ונעבוד אלילים פטורים, משום דרבים ממלכי ולא עבדי, וא״כ כל זמן שלא עבדו ממש הרי אפשר לומר עוד שיחזרו, ואע״פ דכאן איירי בעונש בידי שמים וקמי שמיא גליא, אך בדבר שהבחירה בידי אדם ידוע הוא דהקב״ה דן לפי משפט רוח האדם ועל כגון זה אמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וצ״ל כמש״כ התוס׳ בחולין ל״ט א׳ ד״ה ר״ל בענין השוחט את הבהמה לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לעבודת אלילים חייב מיתה, וכתבו דלא שייך לומר דילמא ממלך ולא זריק משום דכיון דעביד מעשה ששחט שוב לא יחזור, עכ״ל. ולפי״ז מבואר גם כאן שכיון שכבר החלו בבנין המגדל הנעשה לשם ע״ז שוב לא יחזרו.
ובזה יתבאר מאד המשך לשון הפסוק (ו׳) ויאמר ה׳ וגו׳ וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ולפי פשוטו אינו מבואר, כי הן יד ה׳ לא תקצר להפריעם ממעשיהם גם אחרי החלם לעשות, אך לפי המבואר דאחרי שעושין פעולה בדבר הנחשב שוב לא יחזרו, אלא בודאי יגמרו, וזה אשמעינן דלכן נענשו כמו שכבר עבדו ע״ז בפועל ממש, ודו״ק.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״ם המשוחזראבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קחזקוניפענח רזאר׳ בחייר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144