×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(ג) וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל⁠־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר׃
They said one to the other, "Come, let us bake bricks and fire them in a furnace.⁠"1 The brick served them as stone and the tar served them as mortar.⁠2
1. fire them in a furnace | וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה – See Hoil Moshe that the verse is emphasizing that they fired the bricks in a furnace and not in the sun. Others translate: "and fire them thoroughly" viewing the doubling in the verse as an intensifier.
2. tar served them as mortar | וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר – In Hebrew the phrase involves a word play (cheimar served as chomer). In fact, throughout the story the text plays with language, using similar sounding words, alliteration, repetition, and inversion, appropriate for a narrative which revolves around the creation of language. For more examples and discussion of the literary artistry of the chapter, see Literary Devices.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניטור הפירוש הקצראברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[כה] 1ויאמרו איש אל רעהו, מי אמר למי, ר׳ ברכי׳ אמר מצרים אמר לכוש. (בראשית רבה ל״ח).
[כו] 2הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה. עתידין אילו עממיא משתרפה מן גו עלמא. (בראשית רבה שם).
[כז] 3ותהי להם הלבנה לאבן וגו׳, ר״ה אמר הוות מצלחה בידן, אתי למבני חדא הוא בני תרתין, אתי למישוע תרתין והוא מישייע ארבע. (בראשית רבה ל״ח).
[כח] 4והחמר היה להם לחמר. אמר להם איוב (איוב י״ג:י״ב) זכרוניכם מלשי אפר מה אתם מתעים את הבריות שהם רואים אתכם וסבורים שאתם צדיקים כאברהם שמשל עצמו באפר, שנא׳ (בראשית י״ח:י״ז) אנכי עפר ואפר ואין אתם אלא (איוב שם) לגבי חומר גביכם, כדור המבול וכאותם שכתב בהם והחמר היה להם לחומר. (פס״ר פי״ב מז.).
1. בתנ״י נח אכ״ה מהו איש אל רעהו כוש למצרים ומצרים לפוט ופוט לכנען. ובתנחומא שם סי״ח כוש לפוט ופוט לכנען. ובילק״ש גורס בב״ר כוש אמר למצרים. ועי׳ רש״י כאן ובמדרש אגדה איתא כוש אמר לנמרוד, וכ״מ בכמה מקומות דנמרוד היה מבוני המגדל ועי׳ לעיל מאמר כג. ולקמן מאמר ל. מחולין פט. נתתי גדולה לנמרוד אמר הבה נבנה וע״ז נג: נקרא המגדל בית נמרוד. עיי״ש ברש״י. ועי׳ בס׳ הישר באריכות. ולק׳ מאמר לז.
2. בפס״ז, ונשרפה לשרפה פיהן הכשילן, פי׳ דעתידין אלו האומות להשרף ולהאבד מן העולם.
3. בפס״ז, מעצמה היתה האבן נעשית כי היו מצליחים לרעתם והחמר היה להם לחמר כדכתיב בפרח רשעים כמו עשב. ובפי׳ ב״ר, בא לבנות אבן אחת במגדל והוא בונה שתים, וכן בא לטוח אחת וטח ארבע. - ועי׳ ברש״י דניאל ו, יח. בכל ארץ בבל אין אבן כי אם לבנים כמ״ש הבה נלבנה לבנים כו׳ ולפי שעה הביאוה מא״י.
4. תנחומא תשא א״ה, ובתנחומא ישן וישלח א״ח איתא מאמר זה א״ל אליפז לאיוב הרי אתה אומר למה איני כאברהם, כך אמרת, הורני לחומר ואתמשל כעפר ואפר [איוב ל. יט.] סבור אתה שהוא משוה אותך לו א״ר ברכיה סרס המקרא ודרשהו ואתמשל כעפר ואפר והוא דן אותך כדור הפלגה שכתוב בהם ותהי להם הלבנה לאבן וגו׳ הורנו לחומר ולפי הנ״ל מבואר.
וַאֲמַרוּ גְּבַר לְחַבְרֵיהּ הַבוּ נִרְמֵי לִבְנִין וְנִשְׂרוֹפִנּוּן בְּנוּרָא וַהֲוָת לְהוֹן לְבֵינְתָא לְאַבְנָא וְחֵימָרָא הֲוָה לְהוֹן לִשְׁיָע.
They said one to another, “Come, let us throw bricks and bake them in a fire.⁠" They then had bricks to use as stone, and the clay for mortar.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר
וַאֲמַרוּ גְּבַר לְחַבְרֵיהּ הַבוּ נִרְמֵי לִבְנִין וְנִשְׂרוֹפִינּוּן בְּנוּרָא (ח״נ: ונוקידינון יוקידתא) וַהֲוָת לְהוֹן לְבֵינְתָא לְאַבְנָא וְחֵימָרָא הֲוָה לְהוֹן לִשְׁיָע
סטייה בתרגום מושא פנימי
א. כשמופיע בכתוב ״מושא פנימי״, שם עצם ופועל הגזורים משורש משותף, מקפיד גם ת״א לתרגמם בשורש זהה כמבואר לעיל בפסוק ״תדשא הארץ דשא״ (בראשית א יא) ״תַּדְאֵית אַרְעָא דִּתְאָה״. אבל כאן סטה כאן מדרכו ותרגם ״נִלְבְּנָה לְבֵנִים״ – ״נִרְמֵי לִבְנִין״. וכן: ״וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה״ – ״וְנִשְׂרוֹפִינּוּן בְּנוּרָא״.
הסטייה הראשונה נובעת כנראה מדלות לשונית: מכיוון שאין בארמית פועל הנגזר מ״לבֵנה״ תרגם ״נִרְמֵי לִבְנִין״, נשליך אבנים, כמו ״לִלְבֹּן״ (שמות ה יד) ״לְמִרְמֵי לִבְנִין״.⁠1
קשה יותר היא הסטייה השנייה שהרי גם ת״א מכיר את שם העצם ״יקידתא״. ואכן במיעוט נוסחים מתורגם כאן ״ונוקידינון יוקידתא״, בשמירת הצימוד. נראה שהסטייה כאן נובעת מטעמים פרשניים, כפי שהעיר ״מרפא לשון״: שרפה מתורגמת ״יקידא״ רק כשהיא מציינת את כליון הדבר, כגון ״שְׂרֵפַת הַפָּרָה״ (במדבר יט ו) ״יְקֵידַת תּוֹרְתָּא״. ואולם בפסוקנו, שרפת הלבנים בכבשן היא לצורך חיזוקן, ועל כן תרגם ״וְנִשְׂרוֹפִינּוּן [או: וְנוֹקְדִינּוּן] בְּנוּרָא״. היינו ונחמם אותן באש. וכן בראב״ע.⁠2 וראה גם להלן ״על כן קרא שמה בָּבֶל כי שם בָּלַל ה׳⁠ ⁠⁠״ (ט).
ב. ״וְהַחֵמָר היה להם לַחֹמֶר״ – ״לִשְׁיָע״, כלומר למרוח ולהחליק, מן הפועל הארמי ״שע״ שמשמעו חָלָק, לְלֹא בְּלִיטוֹת, כמבואר להלן ״ואנכי איש חָלָק״ (בראשית כז יא) ״וַאֲנָא גְּבַר שְׁעִיעַ״.
1. ״לחם ושמלה״. אבל ״אוהב גר״ עמ׳ 31 ציין שבאחד מכתבי היד מתורגם ״נלבני ליבנין״. וכן בת״נ ״ונלבן לבנין״. אבל ב״יונתן״ ״נירמי ליבנין״ כת״א.
2. יק״ד כפועל בא גם בהוראת חימום, כגון ״כי אש קדחה באפי וַתִּיקַד עד שאול תחתית״ (דברים לב כב), והוא המשמע המאפשר את תרגום ״ונוקדינון בנורא״. מנגד, מביא יא״ר את גרסת רב האי גאון ״וְנִשְׁרוֹפִינּוּן״ בשי״ן ימנית, נייבשם. לבירור גרסה זו, ראה ״אוהב גר״ עמ׳ 32.
ואמרו גבר לחבריה אתון ונלבן לבניןא ונזי יתהון באתונ׳ והויןב להון לבניה לאבניןג וחמרא הווה להון לשיע.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ונלבן לבנין״) גם נוסח חילופי: ״כען נלבון לבנין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״והוין״) גם נוסח חילופי: ״והוה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לאבנין״) גם נוסח חילופי: ״חולף כיפין״.
ואמרו גבר לחבריה הבו נירמי ליבנין וני⁠(ו){ז}⁠י יתהון באתונא והות להון לבינתא לאבנא וטינא הוות להום לישיע.
And they said, a man to his fellow, Come, we will cast bricks, and put them in the furnace. And they had brick for stone, and slime for cement.
[ח] וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ – מִי אָמַר לְמִי, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר מִצְרַיִם אָמַר לְכוּשׁ.
הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה – עֲתִידִין אִלֵּין עַמְמַיָא מִשְׁתַּרְפָּא מִן גּוֹ עָלְמָא.
וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וגו׳ – רַבִּי הוּנָא אָמַר הֲוַת מַצְלַחַת בִּידָן, אָתֵי לְמִבְנֵי חָדָא הוּא בָּנֵי תַּרְתֵּין, אָתֵי לְמִישׁוֹעַ תַּרְתֵּין וְהוּא מִישׁוֹעַ אַרְבַּע., וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָנוּ וגו׳ (בראשית י״א:ד׳), אָמַר רַבִּי יוּדָן מִגְדָּל בָּנוּ עִיר לֹא בָּנוּ. אֲתִיבוּן לֵיהּ וְהָכְתִיב: וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל (בראשית י״א:ה׳), אֲמַר לְהוֹן קְרוֹן דְּבַתְרֵיהּ, וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הַמִּגְדָּל אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר (בראשית י״א:ח׳).
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא הַמִּגְדָּל הַזֶּה שֶׁבָּנוּ, שְׁלִישׁוֹ נִשְׂרָף, וּשְׁלִישׁוֹ שָׁקַע, וּשְׁלִישׁוֹ קַיָּם, וְאִם תֹּאמַר שֶׁהוּא קָטָן, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אִידִי אָמַר כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹלֶה עַל רֹאשׁוֹ רוֹאֶה דְּקָלִים שֶׁלְּפָנָיו כְּאִלּוּ חֲגָבִים.
[כה] ויאמרו איש אל רעהו (בראשית י״א:ג׳). מהו איש אל רעהו, כוש למצרים, [ומצרים לפוט], ופוט לכנען.
[כח] ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים (בראשית י״א:ג׳). כל מה שהיו עושין הקב״ה מצליח בידם, כדי לשחק עליהם באחרונה, שנאמר יושב בשמים ישחק (תהלים ב׳:ד׳), שאילולי לא בנו, היו אומרים אילו בנינו את המגדל היו עולים לשמים ומתלחמים עמו, מה עשה הקב״ה הצליח בידם, להודיעם שאינם כלום בעולם, ואחר [כך] שוחק עליהם והגלה אותם, שנאמר ויפץ ה׳ אותם משם (בראשית י״א:ח׳). [ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם] (שם שם:ד׳), אמר ר׳ שמעון בן יוחי נטלו ע״ז ונתנוהו בראש המגדל, [אמרו] אם גוזר הקב״ה עלינו גזירות יהיה כנגדו ומעכבו, ואין הלשון הזה ונעשה לנו שם, אלא לשון ע״ז, שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כ״ג:י״ג), אמר להם הקב״ה אתם אומרים פן נפוץ (בראשית שם), אני מפיץ אתכם, שנאמר ויפץ ה׳ אותם (בראשית י״א:ח׳), לקיים מה שנאמר מגורת רשע היא תבואנו (משלי י׳:כ״ד).
הבה נלבנה לבנים – ר׳ פנחס אומר לא היו שם אבנים לבנות, מה היו עושים, היו מלבנין לבנים ושורפין אותן כיוצר של חרס, עד שבנו אותו גבוה א׳ מיל. ומעלות היו לו במזרח ובמערבו, ואלו שהיו מעלין לבנים היו עולין ממזרחו, ואלו היו יורדין ממערבו, ואם נפל אדם ומת לא היו שמים על לבם, ואם נפלה לבנה היו יושבים ובוכים ואומרים ווי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה, ועבר אברהם וראה אותם בוכים וקללם בשם אלהיו שנאמר בלע ה׳ פלג לשונם (תהלים נ״ה י׳).
ותהי להם הלבנה לאבן – ר׳ הונא אמר מצלחא בידיהון אתו למבני חדא והוא בני תרתין. והחמר היה להם לחמר, אתו למישע תרתי והוא שעי ארבע. ולמה מצליח הב״ה על ידיהן כדי לשחוק עליהן באחרונה שנאמר יושב בשמים ישחק וגו׳ (תהלים ב׳ ד׳), שאלו לא בנוהו אומרים אלו בנינו את המגדל היינו עולים לשמים ונלחמים כנגדו, מה עשה, הצליח בידיהם כדי שידעו שאינם כלום בעולם שאח״כ הפיצם.
ויאמרו איש אל רעהו – כוש אמר לנמרוד.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ – מִי אָמַר לְמִי, מִצְרַיִם אָמַר לְכוּשׁ וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה, עֲתִידִין אִלֵּין עֲמַמְיָא מִן גּוֹ עָלְמָא לְמִשְׂתָּרְפָא וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן, מַצְלְחָא בִּידֵיהוֹן, אָתֵי לְמִבְנֵי חֲדָא וְהוּא בָּנִי תַּרְתֵּי אָתֵי לְמֵישַׁע חֲדָא וְהוּא שַׁיִיע אַרְבָּעָה.
וקאל בעצ׳הם לבעץ׳ תעאלו נלבן לבנא וננצ׳ג׳ה טבכ׳א פכאן להם אללבן כאלחג׳ארה ואלקפר כאן מלאטא.
ואמרו איש אל רעהו: בואו נלבן לבנים ונבשילן על ידי בישול, והייתה להם הלבנה כאבן והחמר היה לטיט.
והחֵמר היה להם לחֹמר – הוא כמין זפת ונקרא בלשון ערב: קַפְר. (ספר השרשים ״חמר״)
איש אל רעהו – אומה לאומה, מצרים לכוש ופוט לכנען.
הבה – הזמינו עצמיכם. כל הבה לשון הזמנה, שהיו מכיניםא עצמם ומתחברים למלאכה, או למשא או לעצה, אַפַרלֵייר בלעז.
נלבנה לבינים – שאין אבנים בבבל, שהיא בקעה.
ונשרפה לשריפה – כך עושים הלבינים שקורין טיוולש, ששורפיןב אותן בכבשן.
לחומר – לטוח הקיר.
א. כן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34: ״הוא שמכינין״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34: ״צורפין״. בכ״י ליידן 1, לונדון 26917: ״שורפין״.
איש אל רעהו ONE TO ANOTHER – One nation to the other: Mizraim to Cush, Cush to Put, and Put to Canaan (Bereshit Rabbah 38:6).
הבה – means, "Prepare yourselves". Wherever the word הבה (come) occurs it has the meaning of "prepare", meaning that they should get themselves ready and unite for some work or plan or burden (undertaking). "Come, get ready": appareiller in old French.⁠1
לבנים BRICKS – For there is no stone in Babel which is a plain.
ונשרפה לשרפה AND BURN THEM THOROUGHLY – This is how bricks, which in old French are called Tuiles,⁠2 are made: they fire them in a furnace.
לחמר FOR MORTAR – to plaster the walls.
1. English: to prepare.
2. English: tiles.
ויאמרו איש אל רעהו1מי אמר למי. אמר רב ברכיה. מצרים אמר לכוש.
ונשרפה לשרפה2פיהן הכשילן. ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן. מעצמה היתה האבן נעשית. 3כי היו מצליחים לרעתם.
והחמר היה להם לחמר – כדכתיב בפרוח רשעים כמו עשב (תהלים צ״ב:ח׳).
1. מי אמר למי. ב״ר פל״ח.
2. פיהן הכשילם. עיין ב״ר עתידין אילן עממיא משתרפה מן גו עלמא עי׳ ע״כ. ודרש ונשרפה השי״ן בקמץ נהיה נשרפים ואבודים מן העולם.
3. כי היו מצליחים. ב״ר פל״ח בשם רב הונא.
נלבנה – מגזרת: לבנים, ואף על פי שהחבור עם מ״ם,⁠1 לשון נקבות הם, כמו: נשים ופילגשים.
והנה שרפו הלבנים עד שיעמדו, וזהו הבנין התקיף, שלא ימס במים ולא באש.
ותהי להם הלבנהא לאבן – תחת האבן.
והחמר – תחת טיט. ופירושו כמשמעו בלשון ישמעאל.
1. כלומר: בלשון רבים של ״לבנים״ יש סיומת ״ים״.
א. בכ״י פריס 177: והלבנה היתה להם.
LET US MAKE BRICK. Nilbenah (let us make brick) comes from the same root as levenim (bricks). Even though levenim ends in a mem, it is a feminine word.⁠1 Such irregular feminine plural endings are also found in the words nashim (women) and pilagshim (concubines). They baked the bricks until they became hard. A building made from such material is very strong and will not dissolve in water or fall apart when burned.
AND THEY HAD BRICK FOR STONE. In place of stone.
AND SLIME. In place of mortar. The meaning of chemar (slime) is the same as its Arabic cognate.⁠2
1. A feminine plural ends in a vav, tav. The singular of levenim is levenah, hence the feminine va-tehi in conjunction with ha-levenah.
2. Chamarah in Arabic is a red earthen substance (Weiser).
הלבנה – ידוע כי זה הבנין יעמוד שנים רבות, ואין פחד מאש ומים.
והלבנה תחת אבן ליסוד.
והחמר – היא החומר מדבק, ויקרא בלשון קדר: חומר, והוא נמצא בארץ ישראל.
נלבנה – מגזרת: לבנים, כמו: וכפרת אותה (בראשית ו׳:י״ד), על דעת רבים.
ולמ״ד לאבן – תחת אבן, וככה: למ״ד לחמר.
ויאמרוהבה – זאת המלה הורגלה על נתינת עצה או עזר לעשות הדבר שנאמרה עליו ואינה צווי ממש, אלא כענין מקור או שם לפיכך תבא המלה גם לנקבה גם לרבים.
נלבנה לבנים – לתוספת ביאור, כמו: ויצם דוד צום (שמואל ב י״ב:ט״ז), והדומים לו, וכן נשרפה לשרפה, ובאותה בקעה אין אבן לפיכך כל בנינם בלבנים והלבנים עושים אותם מן הטיט ואחר כן שורפים אותם בכבשן.
ותהי להם הלבנה לאבן – בא קמוץ בזקף. וכן ואלה תולדות פרץ (רות ד׳:י״ח) הוא יהיה ליא עבד (בראשית מ״ד:י״ז), והדומים להם, והיתה להם הלבנה לבנין במקום אבן כי אין אבנים בבבל.
והחמר היה להם לחמר – החמר הוא טיט מגבל עפר ומים, וחֹמר הוא המגבל מסיד ומחול במים, ושם לא היו להם אבנים שיהיו שורפים לסיד, והיה להם לבנינם החמר במקום החֹמר.
א. כן בכ״י מינכן 28, פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״לו״.
ויאמרו..הבה, this word הבה, is customarily used in connection with a plan forming. It describes more a firm suggestion than a definite order, command. This is one of the reasons this word is always found in the feminine mode, and followed by a plural mode.
נלבנה לבנים, the word נלבנה is a form of elaborating on something which had been said before, similar to Samuel II 12,16 ויצם דוד צום, “David fasted a fast.” If he fasted, he obviously observed a fast; the author wanted to lend extra emphasis to his words. So here too, the words נלבנה לבנים, though an obvious part of building a city, were repeated merely for emphasis. The words נשרפה לשרפה, inform us that the valley lacked stones for building houses, but that there was clay which could be kiln burned and produce rain proof bricks, making it possible to build permanent homes.
ותהי להם הלבנה לאבן, the zakef; tone sign has the vowel kametz underneath it instead of the vowel segol. We find a similar construction in Ruth 4,18 ואלה תולדות פרץ, where the letter פ (with the cantillation zakef) has the vowel kametz, instead of the vowel segol. A third example with a similar construction occurs in Genesis 44,17 הוא יהיה לי עבד, where the kametz appears under the letter ע which has the cantillation zakef establishing that the cantillation zakef is a strong dividing cantillation.
והחומר היה להם לחמר, the cheymor is the clay found in the earth of that region, and it was mixed into a dough with water. The product, after kiln drying the bricks formed by the dough, is called chomer. These bricks were used in lieu of stones that were not found in that valley.
לאבן – הלמ״ד נקודה בשבא.
והחמר היה להם לחומר – הטיחו אותה בזפת, שאין המים יכולים לשחק, לזפת קרי חמר.
לאבן, "as stone.⁠" The letter ל is vocalised with a semi vowel, sh'va, not with a kametz.
והחמר היה להם לחומר, "and the bitumen served them as mortar.⁠" They mixed it with pitch in order to make it waterproof. The pitch here is called chemor.
איש אל רעהו הבה – סופי תיבות: שלוה, מפני שלוה יתירה שהיה להם חטאו.
לאבן – ב׳ במסורה הכא ואידך וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן. גבי נבל מה להלן מיתה אף כאן מיתה שיותר היה קשה להם מן המות כשנפלה לבנה מן המגדל.
ולפי שלא היו אבנים נמצאים באותה בקעה כמו שזכרו חכמינו ז״ל אמרו איש אל רעהו ננסה ללבון לבנים ומה טוב אמרם לשון הבה לפי שקודם לכן כשהיו משמשי׳ בדברים הטבעיי׳ כל א׳ מוצא אותם ולוקח די מחסורם מבלי שישאל זה לזה שיתנהו לו אבל כשהתחילו במלאכות וליחד כל אדם דברים לעצמו הוצרכו להעזר איש ברעהו ולשאול ממנו הבה נלבנה לבנים. ומפני שהיו שורפים מאד הלבנים באש כדי שיהיו חזקים ולא ימסו באש ובמים אמרו ונשרפה לשרפה ר״ל אותם הלבנים. ואפשר לומר שעל עבודת הסיד לטוח בה אמרו ונשרפה לשרפה כי הסיד נעשית בחלקי האדמה ממחצב ידוע ואבנים נמוחים שאינן ראוים לבנין ומאשר אמרו בלשון נכפל נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה. וגם אמנם לבנים בלשון רבים ואח״כ בלשון יחיד ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר ולא נזכרה עשיית החומר ראשונ׳ יתכן לפרש שהם נועצו לעשות במלאכה שני דברים הצריכים לבנין ר״ל הלבנה והסיד הנקרא חומר. ולפי ששניהם לבנים ומתלבנים על ידי שריפה לכן אמרו על שניהם הבה נלבנה לבנים ר״ל נלבן הסיד והלבנים וכנגדם אמרו גם כן ונשרפה לשריפה כי היו שתי שרפות אתת ללבנים ואתת לסיד.
ואמר ותהי להם הלבנה לאבן על הלבנים ועל הסיד אמר והחמר היה להם לחומר שביאורו בזה שבמקו׳ האבן שהוא דבר טבעי עשו להם הלבנה במלאכה ובמקום החומר הטבעי עשו במלאכה החומר שהוא הסיד או הטיט כי היתה כל כוונתם להשתמש בדברים המלאכותיים ולעזוב הטבעיים.
הבה נלבנה לבנים – לבנות בתים וגדרות צאן, וזאת היתה עצת פרטי ההמון בזה, כאמרו ״ויאמרו איש אל רעהו״.
הבה נלבנה לבנים, now they wanted to build permanent housing for themselves and pens for the flocks and herds. This was a common consensus, as we know from the Torah describing their speaking to each other as ויאמרו איש אלך רעהו, “they said each to his colleague.”
איש אל רעהו אומה לאומה. דאין לומר ״איש״ כמשמעו, דמדסיפא דקרא דכתיב (ראו פסוק ח) ״אשר לא ישמע איש שפת רעהו״ וזה אי אפשר לומר שיהיה לכל אחד ואחד לשון מיוחד, דלא היו רק שבעים לשונות, אלא רצה לומר אומה לאומה, והכי נמי רישא דקרא דכתיב ״ויאמרו איש אל רעהו״ – אומה לאומה:
לְאָבֶן: הלמ״ד נקודה בשוא, 1חזקוני. [לְאָבֶן].
1. חזקוני: על אתר.
אומה לאומה. י״ל דהוכחתו מדכתיב אחריו (בפסוק ז) ונבלה שם שפתם אשר לא ישמע איש את שפת רעהו והתם ע״כ צ״ל שפירש אומה באומה דאי שפת רעהו ממש נמצא שיותר מע׳ לשונות הם אלא ע״כ צ״ל אומה באומה וזה קאי אויאמרו איש אל רעהו דלעיל שמע מנה דלעיל גם כן פירושו כן ודלא כפירוש הרא״ם שפירש כי העצה היתה בין האומות לא בין איש אל רעהו:
One nation to another. Rashi knows this because it is written later (v. 7), "And jumble their language that they will not understand איש שפת רעהו".⁠" There, it must mean one nation understanding another, for if it meant individuals, there would be more than seventy languages! And that verse refers back to our verse, ויאמרו איש אל רעהו. Thus we learn that in our verse, too, it means "one nation to another.⁠" This is preferable to Re'm's explanation that the plan was made between nations rather than between individuals.
ויאמר איש אל רעהו – כאשר נפרדו ממשפחתם נועצו לב יחדו מה יעשו, ובמה ייסדו קבוצם ואיך יתקיים. כי אחיהם הלכו לירושתם במצות אביהם, אבל אלו הפושעים והמורדים היו צריכין להתקומם ולעשות להם ממלכה בפני עצמה. כי ידעו שאם ישמעו אבותיהם וראשי משפחותיהם מה עשו, יקומו עליהם ויבטלו מועצותיה, לכן עשו מה שעשו. ומדעתך תבין שבכל המסעות שעברו המשפחות מזמן לזמן דרך שנער ללכת לארץ ירושתם, כל איש חוטא וכל איש זדון כראותו קבוץ הזדים האלו, נפרד ממשפחתו והתחבר עמהם, עד שנהיו לעם רב בלול מן המשפחות כלם, והיו צריכין לעיר מושב. וכאשר היו בבקעה לא ארץ הרים לחצוב אבני גזית, אז הסכימו לעשות לבנים, כי מצאו בבקעה ההיא עפר מוכן ללבון לבנים. ואמרו ״הבה נלבנה לבנים״, כלומר הכינו עצמכם למלאכה, ללבון לבנים מעפר האדמה. ואם האדמה רכה, אחרי כן בהיותם בתבנית לבנים, אז נשרפה אותם בכבשן לשרפה, להקשותם שיהיו ראויין לבנין. ״ותהי להם הלבנה לאבן״, כששרפוה בתנור היה להם הלבנה הרכה לאבן קשה, להשתמש בה לבנין תחת אבנים הנחצבים מן ההרים, והחמר שמצאו בבקעה ההיא היה להם ע״י לשרפה לחומר לְבַטֵחַ1 בין אבן לאבן. והנה ״איש אל רעהו״, לפי שכל בני אדם רֵעִים, ולכן אעפ״י שהתקבצו בבקעה ההיא אנשים מכל המשפחות של שלשה בני נח היו כלם רֵעִים ומשתתפים במעשיהם, והנה מן הלבנים הללו בנו להם בתים וערי מושב הצריכין להם.
1. ראה משנה, אהלות יב, ג. הוא מין בליטה מתחת החלון. כן כאן מין בנין שבין שורה לשורה.
הבה נלבנה וגו׳ – תחלה אמרו הבה נבנה (בראשית י״א:ד׳), שאם לא כן מה להם וללבנים. ופירוש ויאמרו נבנה (בראשית י״א:ד׳) – וכבר אמרו, וכן הרבה במקרא.
לאבן – בעודו מחובר במקום גדולו, קרוי סלע, ובתלוש נקרא אבן. אבל צור שמו עליו גם בתלוש.
ונעשה לנו שם – זה הוא הטעם למגדול,⁠א ופן נפוץ, טעם לבנין העיר. שכן מנהג הכתוב בכל מקום לפרש האחרון תחלה, כמו שיתברר אצל מסה ומריבה (הרכסים לבקעה שמות י״ז:ז׳). ולכך טעם האתנחתא במלת שם, שהוא מחובר למעשה המגדול הסמוך לו.
א. כן בדפוס ראשון, וכן בהמשך. בדפוס וילנא: ״למגדל״.
ויאמרו – כאשר נהיו לעם רב חשבו לבנות להם בתים לשבת בהן יחד, ותכלית התחברותם היה לפרוק עול מלכות שמים מעליהם, ולמרוד באחיהם וראשיהם, ולעשות להם ממלכה חטאה, למשול עם הזמן על כלל הארצות:
הבה – לשון זרוז והזמנה:
נלבנה – פועל מגזרת לבנים, וענינו לישת הלבנים במים, ואח״כ ונשרפה לשרפה, כמו שהדבר נוהג גם בימינו:
לאבן – במקום אבן, כי בבקעה ההיא לא מצאו אבנים:
והחמר היה להם לחמר – החמר הוא טיט מגובל עפר במים, והחומר הוא המגובל מסיד וחול במים, ולפי שלא היו שם אבנים הצריכים לשריפת הסיד, היה להם לבנינם החמר במקום החומר:
ונשרפה לשרפה – ת״א ונוקדינון בנורא, וכ״כ ראב״ע שרפו הלבנים שלא ימסו לא במים ולא באש, ואין לשון נשרפה לשרפה מיושב שפיר, לכן אמר רוו״ה הסיד החי נקרא בשם שרפה כי כן טבעו, גם בלשון ארמי יקרא נור. גם האש יקרא נור. והעד והיו עמים משרפות שיד (ישעיהו ל״ג) תרגומו יקידת נור. וזה טעם נשרפה לשרפה, ואחר שנשרף ומתוקן נופל עליו שם חֵמָר (לרד״ק חמר הוא טיט סיד) לכן אמר והחמר בה״א הידיעה, לפי״ז מאמר ותהי להם הלבנה נגד דבור נלבנה, ומאמר והחמר וגו׳ נגד נשרפה לשרפה.
נלבנה – פועל נגזר מן לבנה, וְלְבֵנָה אולי מן לָאֶבֶן, שעומד במקום אֶבֶן, וידוע לפי עדות הסופרים הקדמונים כי חומות בבל היו של לבֵנים, וזה מפני שאין שם הרים ואבנים ומה שכתב רש״י טווילש אין ענינו tuiles אלא tavelle, מלה ידועה במדינות ויניציאה ולומברדיאה וענינה לְבֵנָה.
והחמר – הוא δσφαλτος {אספלטוס} מין Bitumen {ביטומן} הנמצא לרוב בבבל, וכבר העידו סופרים קדמונים, כי הכתלים המדובקים בחמר הם חזקים יותר מן הברזל.
let us make bricks (nilbenah levenim). The verb lavan (“to make bricks”) is derived from levenah (“brick”), which perhaps is derived from la-even (“for stone”), i.e., that which substitutes for stone. We know from the testimony of ancient historians that the towers of Babylonia were of brick, and this was because they had no mountains or stone.
The Old French equivalent given by Rashi, טווילש, is not to be read tuiles (“tiles”) but tavelle, a common word in Venetia and Lombardy meaning “bricks.”
and asphalt (ve-ha-ḥemar). Asphaltos is a type of bitumen that was plentiful in Babylonia. Ancient historians attested that walls held together with asphalt were stronger than iron.
רעהו יוצא משורש ״רעה״. ״רעה״ נאמר הן לעניין בהמות והן לעניין מרעה. בנוגע לבהמות, משמעותו: לרעות ולבקש מזון ומחיה; ובנוגע למרעה, משמעותו: לספק מזון ומחיה. ואכן, כך אמור להתייחס כל אחד לשכנו. כל אדם צריך להיות ״מרעה״ לשכנו – ״רעהו״. הם צריכים לעזור זה לזה ולהשלים זה את זה.
הבה הוא ציווי מוארך של השורש ״יהב״, והוראתו העיקרית היא: תן מעצמך, תן מכחך; וכאשר איש אומר זאת לרעהו, מונח בדבריו ש״אף אני אעשה כן״. מטעם זה, באה אחריו לשון רבים: ״נלבנה״; והרי הוא כאומר: תן! בוא ונראה מה ביכולתך לעשות, ואעשה כן גם אני.
לא נאמר ״נשרפה שרפה״ אלא ״נשרפה לשרפה״, היינו: נבעיר כל מה שנמצא כאן, כדי לעשות שרפה.
והחמר היה להם לחמר רגילים לפרש: ״חֵמָר״ – טיט, ״חֹמֶר״ – חומר דיבוק [מלט], היינו שהטיט שימש להם כמלט. אך לא מצאנו באף מקום ״חֵמָר״ במובן של טיט, ולא ״חֹמֶר״ במובן של מלט; אלא להיפך: ״כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר״ (ירמיהו יח, ו); ״וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר״ (שמות ב, ג). אם כן חייבים לפרש כאן, שהמלט שימש להם כטיט.
בלמדנו פרשה זו, חשוב לשים לב לכל פרט; שכן כבר העירו רבותינו שחטא דור המבול נתפרש בכתוב, בעוד שחטא דור הפלגה לא נתפרש (בראשית רבה לח, ו).
ובכן, הם מצאו בקעה שהייתה חסרה לחלוטין חמרי בנייה, אך רצו להשאר שם. ״בואו ונראה אם נוכל לייצר דבר מעצמנו״ (״הבה״), אמרו הם איש לרעהו; ״נייצר אבנים מלאכותיות!⁠״. אולם כשם שחסרו שם חמרי בנייה, כך גם לא היו מספיק חמרי בעירה כדי ליצור כמות כה גדולה של לבנים. משום כך אמרו: ״נשרפה לשרפה״, נבעיר כל מה שנמצא. וכך שימשו להם הלבנים כאבנים; והחימר (המלט), שהיו מורגלים להשתמש בו כחומר הדבקה, שימש כחומר בנייה. עד כה, הם בנו באבנים ודיבקו אותם בטיט. האבן הייתה ה״חומר״ – חומר הבנין, והטיט היה חומר הדיבוק, ושני החומרים ניתנו להם מידי הטבע. אך עתה, על כל פנים, כל החומר היה מעשה ידי אדם. גם מה ששימש בעבר כ״חימר״, שימש עתה כ״חומר״.
״חמר״ קרוב ל״אמר״ ו״עמר״. הוראתו הבסיסית של ״חמר״ היא: גוש אחיד של דברים רבים. ״עמר״: צרור שיבולים. ״חומר״: ערימה של דברים דומים. ״חמר״: יין – במהלך התסיסה מתקשרים הדברים הדומים. ביין חדש, היין מעורב עם השמרים, והתסיסה מחברת את היסודות הדומים תוך הפרשת היסודות הזרים. וכן גם ״אמר״ – סיפור דברים, בניגוד ל״דבר״ – מילה היוצאת מהפה. ״מאמר״ הוא יחידה רעיונית שהוענק לה תוכן (עיין פירוש לעיל א, כב). ״חומר״ הוא יסוד אחיד שממנו נוצר משהו. אחידות החומר היא יסוד לצורה. חֵמָר: חומר ההדבקה לאבני הבניין.
ויאמרו – תחלה התחילו החדשות בבנות להם בתי חומה, תחת שעד עתה היו יושבי אהלים, ונזדמן להם אדמה ראויה ללבנים וגם לחומר אל הבנין, שבזה יעלו אצלם הבנינים בקל ובמעט עמל, וכבר היה זה נגד הרצון האלהי שרצה שבני אדם ימלאו את הארץ, וכמ״ש במ״ש קנים תעשה את התבה.
ונשרפה לשרפה וגו׳: כל המקרא אין בו ענין שראוי להודיע לענין הספור, ומה לי אם היו להם אבנים לבנין או בנו בעץ או עשו שריפת לבנים1, וכבר לפני המבול כתיב ״ויהי בונה עיר״ (לעיל ד,יז). ונראה דכאן מרומזת קבלת חז״ל2 דהפילו לאברהם אבינו לכבשן האש3, ומגוף המקרא ״אשר הוצאתיך מאור כשדים״4 (להלן טו,ז) אין הכרח5, דלפי הפשט הוא מקום שנקרא הכי, וכמו דכתיב ״בארץ מולדתו באור כשדים״ (להלן פסוק כ״ח), ״ויצאו אתם מאור כשדים וגו׳⁠ ⁠⁠״ (להלן פסוק ל״א). אלא כאן מרומז הענין, דהא ודאי דלפי הקבלה שהפילו את אברהם אבינו לכבשן האש לא עשו כבשן האש בשביל זה6, אלא היה אתון נורא יקידתא לצורך הבריות, והודיע זה הכתוב שהיה כבשן לצורך העיר והמגדל7, ומזה נבין כמה גדול ועמוק היה הכבשן, ומזה הכבשן ניצול אברהם אבינו8. והא שלא פירש המקרא זה הנס באר היטב יבואר להלן (יב,יז בהרחב דבר).
1. וגם אין לענין זה קשר לכפירה שלהם ע״פ דעת חז״ל.
2. הובאה ברש״י להלן פסוק כ״ח.
3. שהרי נמרוד היה מלך של דור הפלגה, כפי שהביא רש״י לעיל י,יא.
4. כפי שהביא רש״י להלן פסוק כ״ח: השליכוהו (את הרן) לכבשן האש ונשרף, וזהו ״אור כשדים״ (משמעות ׳אש׳).
5. על קבלת חז״ל בענין זה.
6. רק כדי להשליך את אברהם.
7. ללבון לבנים בכמות עצומה כזאת כדי לבנות עיר ומגדל.
8. והשליכו אותו לשם הואיל והעיז לצאת מה״דברים אחדים״ שלהם ולחשוב אחרת מדעתם, וכפי שיבאר רבינו להלן.
לבנים – מראה החומר מתלבן על ידי האור, וגם הלבנים עצמן בהיותן באור משחירות תחלה ואחר כך מאדימות ולבסוף מלבינות, ואז נשלמה שריפתן.
לשרפה – נשרפן על ידי האש ולא על ידי חום השמש.
הבה – מלשון יהב — לתת, והוא צורת ציווי שפירושו: תן! במובן מלת זירוז.
נלבנה – הפועל הגזור מלשון לבנה, והיא — האבן שנתחוורה (לבן) על ידי השפעת השמש.
לשרפה – כלומר לשרוף, דהיינו לאבנים שרופות.
הלבנה לאבן – במקום להשתמש לצורך הבניה באבנים טבעיות, כמקובל בארצו של המספר, הרי הם השתמשו בלבנים; ובמקום החומר (מין אדמה דביקה שצבעה אדמדם) השתמשו בחמר (כינוי לזפת, שצבעו שחור עם גון חום), השווה לעיל ו׳:י״ד.
הלבנה לאבן – מלמד שלבנת לחוד ואבן לחוד, ונ״מ לאיסור אבן משכית1 (מג״א סי׳ קל״א ס״ק:).
1. שאסור להשתחות על רצפת אבנים, אבל על רצפת לבנים כמו שנוהגים אצלנו בבתי כנסיות ביוהכ״פ, מותר, ופרטי ענין זה יתבאר לפנינו אי״ה ס״פ בהר בפסוק ואבן משכית.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתליקוט מר׳ יונה אבן ג׳נאחרש״ילקח טובאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קחזקוניטור הפירוש הקצראברבנאלר״ע ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144