נפרדו – רק להלן
(פרק יא) יסופר לנו על פיזור האומות והיפרדות לשונותיהם; ואף על פי כן, כבר כאן עינינו הרואות שהאומות נפרדו בארצותם וללשונותם. אולם, להלן המסופר הוא על מעשה מיוחד של ההשגחה האלקית המחנכת את האדם; שתוצאתה חלוקה מן האמור בכתוב זה. כאן מתוארת התפתחות טבעית שעתידה בודאי להתרחש בתנאים החדשים. העמים, מטבע הדבר, התפשטו בארץ והרחיבו את גבולם, והבדלי הארצות והאקלימים גרמו לשוני בין האומות. התפתחות זו הייתה צפויה והכרחית ובאה במחשבה תחילה, ועל כך בלבד מדבר הפסוק שלנו. שכן ״פרד״ האמור כאן משמעותו שונה מ״פוץ״ ו״הפיץ״ האמורים להלן. ״הפיץ״ מורה על פיזור בעל כרחו; ואילו ״הפרד״ מורה גם על פרידה רצונית או טבעית, כמו ב״ומשם יפרד״ בפרשת הנהרות
(לעיל ב, י), וב״הפרד נא מעלי״ הכתוב באברהם ולוט
(להלן יג, ט).
״אִי״ נובע משורש ״איה״. ״איה״ ו״אֵי״ הן מילות שאלה החוקרות היכן דבר נמצא – מהו מקומו. מכאן ״אִי״ – מקום המבודד את יושביו, היינו שטח יבשה מוקף מים או ארץ סגורה ומסוגרת. ומכאן בהשאלה, יכול להתייחס ״אי״ גם לתושביה של ארץ סגורה ומסוגרת.
איש ללשנו – לא ״איש בלשנו״. היפרדות הלשונות לא הייתה הסיבה, אלא התוצאה מהפיצול לענפים. משהתרבו צאצאי נח הם נפרדו לאזורים שונים, ותחת השפעת הארץ, קיבל גם דיבורם גוון אחר, והתפתחו ניבים שונים (דיאלקטים).
נראה שיש הבדל גדול בין ״שפה״ – שנאמרה בתיאור מגדל בבל (פרק יא), לבין ״לשון״ – שנאמרה כאן. ״שפה״ היא כמשמעה, כמו: גרמנית, צרפתית, וכדומה; ואילו ״לשון״ היא דיאלקט, סגנון מסויים של דיבור, או צורה מיוחדת של השפה.
״לשון״ נגזר משורש ״לוש״ (כ״זדון״ משורש ״זוד״, ו״לצון״ משורש ״לוץ״). ״לוש״ פירושו א. לאחד גוש של חלקים שונים לתערובת אחידה בלולה היטב, ובאותו הזמן ב. לעבד את החומר ולתת לו צורה. וכך גם הלשון לשה את האוכל, ומעבדת ומכינה אותו לבליעה. הלשון גם צרה קולות; היא מתאימה ומעבדת את עמוד האוויר הננשף מן הריאות, כדי לסייע לייצר את סוגי הקולות השונים של הדיבור האנושי. ״לוש״ קרוב ל״לוץ״. ״לוש״ הוא עיבוד הקול להברות ומילים; ו״לוץ״ (״מליצה״, ״מליץ״) הוא שימוש מחוכם במילים. ״לֵץ״ – אומן הלשון, ו״לצון״ – אומנות הויכוח (דיאלקטיקה).
ובכן, הפסוק אומר: משהלכו ורבו צאצאי נח, בדרך הטבע הם התפשטו, והפכו ל״אִיִים״ – קבוצות שונות המנהלות את חייהן בנפרד. הארץ האחת נחלקה לארצות הרבה, והגוי האחד נפרד ל״גויים״ – לקבוצות שונות. האנשים היו נתונים להשפעה והשתנו על ידי תנאים חיצוניים; והשפה האחת שדוברה בתחילה על ידי האנושות, התפתחה לניבים שונים, הם נפרדו ״איש ללשונו״. פיצול לשונות זה הוביל לשינויים כלפי חוץ והסתיים בהיווצרות מספר גויים, אך כלפי פנים הוא שימש כמקשר חזק, ואיחד את ״משפחותם בגויהם״.
אין בנמצא איחוד ללא היפרדות מאחרים. תיבת ״בדל״ – הפרד, קרובה ל״בתל״, ו״בתולה״ היא אשה שעדיין אינה מחוברת לבעל. עם זאת, ״בדל״ קרוב גם ל״פתל״, ו״פתיל״ פירושו להיות מחובר בקשר הדוק. הווי אומר, הרוצה להיות אחראי לכל אחד, לא יהיה אחראי לאף אחד [מי שאחראי על קבוצה מסויימת, צריך קודם לכן להפרד מאחריות על אחרים].
יש להעיר עוד, שיסודות אלה של פירוד ואיחוד נזכרו גם לענין צאצאי חם ושֵם: ״למשפחתם ללשנתם בארצתם בגויהם״ (פסוק כ ופסוק לא); אך צאצאי יפת העמיקו אותם שהרי נפרדו ל״איי הגוים״. בין צאצאי יפת הפיצול היה גדול, ונוצר אוסף רב של תכונות שונות. דבר זה ידוע על בני יוון – השבטים היווניים. ואם – כפי שמסתבר מאד – יש אמת במסורת העממית, שאשכנז היא גרמניה והשבטים הגרמניים, תהיה אשכנז הדוגמא השנייה של פיצול ופיזור עם. אולם פיצול זה היה ברכה מרובה, על כל פנים, לשליחותו הרוחנית של יפת, שהרי מדינות קטנות תמיד נזהרות לעודד ערכי תרבות.